1, פ"ע, כָּלְתָה, כָּלִיתִי, כָּלוּ, כָּלִינוּ, כְּלִיתֶם, יִכְלֶה, יִכֶל, תִּכְלֶה, וַתֵּכֶל, יִכְלוּ, תִּכְלֶינָה, כְּלוֹת, כִּכְלוֹת, כְּלֹתוֹ, כְּלוֹתָם, — כָּלָה דבר, א) נשלם, נעשה בו כל הנצרך, vollendet; être achevé; be completed: ובשנה האחת עשרה (למלכות שלמה) בירח בול הוא החדש השמיני כָּלָה הבית לכל דבריו ולכל משפטו ויבנהו שבע שנים מ"א ו לח.  וַתֵּכֶל2 כל עבדת משכן אהל מועד שמות לט לב.  כי יי' אלהים אלהי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לִכְלוֹת כל מלאכת עבודת בית יי' דהי"א כח כ.  והשיר משורר והחצצרות מחצצרים הכל עד לִכְלוֹת העלה דהי"ב כט כח.  ויחזקום אחיהם הלוים עד כְּלוֹת המלאכה שם לד.  ותכן כל מלאכת שלמה עד היום מוסד בית יי' ועד כְּלֹתוֹ שם ח יו.  — והזמן, נשלם, עבר כלו: וַתִּכְלֶינָה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים ותחלינה שבע שני הרעב לבוא בראש' מא נג-נד. —  והקציר: עבר קציר כָּלָה קיץ ואנחנו לא נושענו ירמ' ח כ.  כעללת אם כָּלָה בציר ישע' כד יג.  ימים על שנה תרגזנה בטחות כי כָּלָה בציר אסף בלי יבוא שם לב י.  ותדבק (רות) בנערות בעז ללקט עד כְּלוֹת קציר השערים וקציר החטים רות ב כג.  — וּדְבַר פלוני: ובשנת אחת לכורש מלך פרס לִכְלוֹת דבר יי' בפי ירמיהו העיר יי' את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וכו' דהי"ב לו כב.  — וחזיון וכדומה: וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וכו' תִּכְלֶינָה כל אלה דני' יב ז, יבאו ויהיו כל הדברים אשר חזה בשלמותם.  — והרָעָה, הגזרה וכדומה, כָּלְתָה הרעה מפלוני, הָחלטה החלטה גמורה ושלמה ואי אפשר לשנותה: אם כה יאמר טוב שלום לעבדך ואם חרה יחרה לו דע כי כָּלְתָה הרעה מעמו ש"א כ ז.  כי אם ידע אדע כי כָלְתָה הרעה מעם אבי לבוא עליך ולא אתה אגיד לך שם ט.  וְכָלָה אפי והנחתי חמתי בם והנחמתי יחזק' ה יג, יהיה שלם, יבא כלו.  — ואל פלוני, על פלוני: ועתה דעי וראי מה תעשי כי כָלְתָה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו שם כה יז.  והמן עמד לבקש על נפשו מאסתר המלכה כי ראה כי כָלְתָה אליו הרעה מאת המלך אסת' ז ז.  — ב) אָפֵס, לא יש יותר, zu Ende, erschöpft s.; être epuisé, fini; be consummed, exhausted, spent: ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר וכו' ותלך ותתע במדבר באר שבע וַיִּכְלוּ המים מן החמת בראש' כא יד-יה.  כד הקמח לא תִכְלָה3 וצפחת השמן לא תחסר מ"א יז יד.  כד הקמח לא כָלָתָה וצפחת השמן לא חסר שם יו.  — והדֶשֶׁא וכדומה, יבש, נחרב; כי יבש חציר כָּלָה דשא ירק לא היה ישע' יה ו.  — והכעס: זורע עותה יקצור און ושבט עברתו יִכְלֶה משלי כב ח.  — ואנשים, אבדו, נשמדו: ועזבי יי' יִכְלוּ ישע' א כח.   כי אפס עריץ וְכָלָה לץ ונכרתו כל שקדי און שם כט כ.  ובחרב וברעב יִכְלוּ ירמ' יז ד.  ותמו כל איש יהודה אשר בארץ מצרים בחרב וברעב יִכְלוּ בתוכך יחזק' ה יב.  ונפלה (העיר) וּכְלִיתֶם בתוכה שם יג יד.  כי אני יי' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כְלִיתֶם מלא' ג ו.  מנשמת אלוה יאבדו ומרוח אפו יִכְלוּ איוב ד ט. כי רשעים יאבדו ואיבי יי' ביקר כרים כָּלוּ בעשן כָּלוּ תהל' לז כ.  הסר מעלי נגעך מתגרת ידך אני כָלִיתִי שם לט יא.  יבשו יִכְלּו שטני נפשי שם עא יג.  כי כָלִינוּ באפך ובחמתך נבהלנו שם צ ז.  — ובמשמ' נִמס, נתמסמס וכדומה, הכליות מֵחֹלִי: כָּלוּ כליתי בחקי איוב יט כז.  — והגוף, מאפיסת כח: יִכֶל בשרי מראי איוב לג כא.  ונהמת באחריתך בִּכְלוֹת בשרך ושארך משלי ה יא.  — ומצער: כָּלָה שארי ולבבי תהל' עג כו.  — והענן, נתפזר: כָּלָה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה איוב ז ט.  — והעינים, כָּלוּ מבכי, מצער, נפסדו: כָּלוּ בדמעות עיני איכ' ב יא.   ורבצת ואין מחריד וחלו פניך רבים ועיני רשעים תִּכְלֶינָה ומנוס אבד מנהם איוב יא יט-כ.  — ובמליצה, בתקוה, בתשוקה וכדומה: בניך ובנתיך נתנים לעם אחר ועיניך ראות וְכָלוֹת4 דבר' כח לב.  ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כתנים כָּלוּ עיניהם כי אין עשב ירמ' יד ו.  עודינה תִּכְלֶינָה עינינו אל עזרתנו הבל בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושע איכ' ד יז.  ידעתי בקראי נחר גרוני כָּלוּ עיני מיחל לאלהי תהל' סט ד.  כָּלוּ עיני לאמרתך לאמר מתי תנחמני שם קיט פב.  עיני כָּלוּ לישועתך שם קכג.  — ובמשמ' זו גם הנפש: נכספה וגם כָּלְתָה נפשי לחצרות יי' תהל' פד ג.  כָּלְתָה לתשועתך נפשי לדברך יחלתי שם קיט פא.  — ודברים מָפשטים: כי עוד מעט מזער וְכָלָה זעם ישע' י כה.  כי אפס המץ כָּלָה שד5 תמו רמס מן הארץ שם יו ד.  בעוד שנה כשני שכיר וְכָלָה כל כבוד קדר שם כא יו.  חסדי יי' כי לא תמנו כי לא כָלוּ רחמיו איכ' ג כב.  והצליח עד כָּלָה זעם דני' יא לו.  — והימים: למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון וַיִּכְלוּ בבשת ימי ירמ' כ יח.  ימי קלו מני ארג וַיִּכְלוּ באפס תקוה איוב ז ו.  כי כָלוּ בעשן ימי תהל' קב ד.  — והחיים: כי כָלוּ ביגון חיי ושנותי באנחה שם לא יא.  — והכֹּחַ: אל תשליכני לעת זקנה כִּכְלוֹת כחי אל תעזבני שם עא ט.  — והרוּחַ: מהר ענני יי' כָּלְתָה רוחי אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם ירדי בור שם קמג ז.  — ובתו"מ במשמ' זו של נגמר ואין יותר: עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית עד שתכלה הליחה כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות שבי' ב א.  ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה שם ט ג.  כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וכו' אוכלין ברגילה עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה שם ה.  המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו או ממקום שלא כלו למקום שכלו פסח' ד ב.  בשעה שאדם מת והגוף כלה הקב"ה מעמידו בדין מכי' בשלח ב.  אלולי ששתפו ישראל שמו של הקב"ה בעבודה זרה כלים6 היו מן העולם שם משפט' יז.  משה רבינו לא הוכיח את ישראל אלא משכלו ימיו משנטה למות ספרי דבר' נד.  לכך נתנו (את השמן בנר)  משעה ראשונה שיכלה בנר ירוש' שבת ג ו:.  לכך נתנן (את החטים באדמה) משעה ראשונה שיכלו בקרקע שם.  בור הרבים מימיו מצויין לכלות בור היחיד אין מימיו מצויין לכלות שם ערוב' ב כ:. אחד מעובה ואחד מידק כדי שיהו כלים בבת אחת שם סוכ' ג נד:.  צריך שתכלה  ברכה עם הפת בבלי ברכ' לט..  לאדם שמגבל את הטיט אם יש לו מים רבים מים אינן כלין והטיט מגובל יפה אם יש לו מים מועטין מים כלין והטיט אינו מתגבל יפה תענ' יט:.  אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף יבמ' סב..  הטל עליהן צורכי ציבור והן כלין מאיליהן סנה' יז..  אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל שם צח..  אין בן דוד בא וכו' עד שתכלה פרוטה מן הכיס שם צז..  אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים שם:.  אמר להם יהודה הניחו לזקן עד שתכלה הפת מדר' בראש' צא.  — ורגל מן השוק, שלא יהיו הֹלכים יותר בשוק: מצותה (של נר חנכה) משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק שבת כא:.  מצות הדלקתו משקיעת החמה עד שיכלה הרגל מן השוק סופרים כ ד.  ואחרי כִּכְלוֹת7 הכל לבדו ימלוך נורא בקשות, אדון עולם. — ואמר המשורר: כלו עלומיו ועוד לא פרחו ציצי כרמיו רשב"ג, אמור לאומרים.  ועוז ממשלו (של הבורא) עולם לא יִכֶל רמב"ע דיואן רצו, כ"י בודל'.  — ובמשמ' השתוקק: נכספו גרי ארצות לחזות הודו ואל נדבת ימינו כלו רמב"ע, תרשיש א קנה.  — ובמשמ' הגיע קצו עד מקום פלוני: נתמעטה (המחיה שפשתה הבהרת עליה) והלכה לה וכו' אם מבפנים היא כלה סימן פשיון לפנימית נגע' ו ה.  מ"ד מעיקר הגדר מושחין מקום שהחוט כלה אסור והשאר מותר ירוש' כלא' ו ל:.  מעשה במבוי אחד שצידו אחד כלה לים וצידו אחד כלה לאשפה ערוב' ח..  היה מודד ובא וכלתה מדתו על שפת תקרה שם מב:.  — *כלה עורב, עי' עורב.

— פִע', כִּלָּה, כִּלְּתָה, כִּלִּיתִי, כִּלּוּ, כִּלִּיתֶם, כִּלִּינוּ, כַּלּוֹת, כְּכַלּוֹת, כַּלֵּה, כַּלּוּ, מְכַלֶּה, מְכַלּוֹת, אֲכַלֶּה, תְּכַלֵּה, יְכַלֶּה, וַיְכַל, וּתְכַל, יְכַלּוּ, וִיכַלּוּ, כִּלָּנוּ, כִּלָּם, כִּלַּתּוֹ, כִּלִּיתִיךָ,  כִּלּוּנִי, כִּלּוּם, כַּלּוֹתִי, כַּלּוֹתְךָ, כַּלֹּתוֹ, כַּלּוֹתָם, אֲכֶלְךָ, אֲכַלֵּם, יְכַלֻּהוּ, — עשה שיִכְלֶה, בהמשמעות של הקל, א) כִּלָּה לדבר, דבר כל דבריו וחדל ולא דבר יותר: וילך יי' כאשר כִּלָּה לדבר אל אברהם בראש' יח לג.  ויהי הוא טרם כִּלָּה לדבר והנה רבקה יצאת שם כד יה.  אני טרם אֲכַלֶּה לדבר אל לבי והנה רבקה יצאת שם מה.  וַיְכַל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם שם יז כב.  ויתן אל משה כְּכַלֹּתוֹ לדבר אתו בהר סיני שני לחת העדת שמות לא יח.  והיה כְּכַלֹּת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם דבר' כ ט.  ויהי כְּכַלֹּתוֹ לדבר וישלך הלחי מידו שופט' יה יז.  ויהי כְּכַלּוֹת דוד לדבר את הדברים האלה אל שאול ויאמר שאול ש"א כד יו.  כְּכַלּוֹתְךָ את כל דברי המלחמה לדבר אל המלך ש"ב יא יט.  ויהי כְּכַלּוֹת ירמיהו לדבר את כל אשר צוה יי' לדבר אל כל העם ויתפשו אתו הכהנים והנביאים ירמ' כו ח.  — ופעולות אחרות: כאשר כִּלָּה יצחק לברך את יעקב  בראש' כז ל.  וַתְּכַל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כִּלּוּ לשתת שם כד יט.  וַיְכַל יעקב לצות את בניו שם מט לג.  ובקצרכם את קציר ארצכם לא תְכַלֶּה פאת שדך לקצר ויקר' יט ט.  וְכִלָּה אהרן ובניו לכסת את הקדש במד' ד יה.  ביום כַּלּוֹת משה להקים את המשכן שם ז א.  כי תְכַלֶּה לעשר את כל מעשר תבואתך וכו' ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה דבר' כו יב.  ויהי כְּכַלּוֹת משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר וכו' שם לא כד.  ויהי כְּכַלּוֹת ישראל להרג את כל ישבי העי וכו' יהוש' ח כד.  ויהי כְּכַלּוֹת יהושע ובני ישראל להכתם מכה גדולה מאד עד תמם וכו' שם י כ.  וַיְכַלּוּ לנחל את הארץ לגבולותיה שם יט מט.  ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם שופט' ג יח.  ויהי כְּכַלֹּתוֹ להעלות העלה והנה שמואל בא ש"א יג י.  ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד עד כַּלֹּתוֹ לבנות את ביתו מ"א ג א.  וַיְכַל חירם לעשות את כל המלאכה שם ז מ.  ויהי כְּכַלּוֹת שלמה להתפלל אל יי' וכו' שם ח נד.  ויהי כְּכַלֹּתוֹ לעשות העלה ויאמר יהוא מ"ב י כה.  אל תודעי לאיש עד כַּלֹּתוֹ לאכל ולשתות רות ג ג.  והיה אם כִּלָּה (הגבי) לאכול את עשב הארץ וכו' עמו' ז ב.  והיה כְּכַלֹּתְךָ לקרא את הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ירמ' נא סג.  יואב בן צרויה החל למנות (את העם) ולא כִלָּה דהי"א כז כד.  ויחלו  באחד לחדש הראשון לקדש וכו' וביום ששה עשר לחדש הראשון כִּלּוּ דהי"ב כט יז.  וּכְכַלּוֹת (יחזקיהו) להעלות כרעו המלך וכל הנמצאים אתו וישתחוו שם כט.  וּכְכַלּוֹת נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה דני' יב ז.  — ועם מ אחריה, כִּלָּה מן, במשמ' זו: וַיְכַל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה שמות לד לג.  וְכִלָּה מכפר את הקדש ויקר' יו כ.  וַיְכַלּוּ (אלעזר ויהושע) מחלק את הארץ יהוש' יט נא.  וַיְכַל מהתנבות ויבא הבמה ש"א י ג.  וַיְכַל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את העם ש"ב ו יח.  בְּכַלּוֹתְךָ מחטא תקריב פר בן בקר תמים יחזק' מג כג.  — ועם שֵׁם אחריו, כִּלָּה המעשה, עשהו כֻּלּוֹ, עשהו בשלמות הראויה: וַיְכַל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה בראש' ב ב.  והנגשים אצים לאמר כַּלּוּ מעשיכם שמות ה יג.  מדוע לא כִלִּיתֶם חקכם ללבן כתמול שלשום שם יד.  וַיְכַל משה את המלאכה שם מ לג.  ויבן את הבית וַיְכַלֵּהוּ מ"א ו ט.   ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה וַיְכַל את כל ביתו שם ז א.  עד אם כִּלּוּ את כל הקציר רות ב כא.  וְכִלָּה את מדות הבית הפנימי יחזק' מב יה.  — ועם מלות הרמז אחריה, לאמר השלים לעשות הנאמר שם למעלה: וּכְכַלּוֹת אלה (לעשות מה שמסֻפר שם) נגשו אלי השרים עזר' ט א.  וּכְכַלּוֹת כל זאת יצאו כל ישראל הנמצאים לערי יהודה דהי"ב לא א.  — ובהשמטת הדבר הנשלם: וישבו ביום אחד לחדש העשירי לדריוש הדבר וַיְכַלּוּ בכל האנשים ההשיבו נשים נכריות עזר' י יו-יז.  ויאמר (סנבלט) מה היהודים האמללים עשים היעזבו להם היזבחו הַיְכַלּוּ ביום היחיו את האבנים נחמ' ג לד.  וּכְכַלּוֹתָם (להשמיד ולהחרים) ביושבי שעיר עזרו איש ברעהו דהי"ב כ כג.  וּכְכַלּוֹתָם (המלאכה) הביאו לפני המלך שם כד יד.  — הָחֵל וְכַלֵּה: ביום ההוא אקים אל עלי את כל אשר דברתי אל ביתו החל וְכַלֵּה ש"א ג יב.  — עד לְכַלֵּה, עד גמר הדבר: וישמחו כל השרים וכל העם (על הקריאה להתנדב לבדק הבית) ויביאו וישליכו לארון עד לְכַלֵּה דהי"ב כד י.  ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות ואת המזבחות מכל יהודה ובנימן ובאפרים ומנשה עד לְכַלֵּה שם לא א.  — ואת הזמן, הימים וכדומה: שלש מאות ותשעים יום (תשכב על צדך) ונשאת עון בית ישראל וְכִלִּיתָ את אלה (הימים) ושכבת על צדך הימיני שנית וכו' ולא תהפך מצדך אל צדך עד כַּלּוֹתְךָ ימי מצורך יחזק' ד ה-ח.  שבעת ימים יכפרו את המזבח וכו' וִיכַלּוּ את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים שם מג כו-כז.  — ואת הכעס וכדומה: כִּלָּה יי' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון ותאכל יסדתיה איכ' ד יא.   הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברכב ימות וְכִלֵּיתִי חמתי בם יחזק' ו יב.  עתה מקרוב אשפוך חמתי עליך וְכִלֵּיתִי אפי בך ושפטתיך כדרכיך שם ז ח.  — והרעה וכדומה: עצה עיניו לחשב תהפכות קרץ שפתיו כִּלָּה רעה משלי יו כט.  — כִּלָה את הכלי, עשה את קצהו: ואל אמה תְּכַלֶּנָּה מלמעלה בראש' ו יו.  — ב) כִּלָּה את העם, הארץ וכדומה, אִבְּדוֹ, החריבו, השמידו: וקמו שני שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וְכִלָּה הרעב את הארץ בראש' מא ל.  ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וַאֲכַלֵּם ואעשה אותך לגוי גדול שמות לב י.  להרג אתם בהרים וּלְכַלֹּתָם מעל פני האדמה שם יב.  לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה פן אֲכֶלְךָ בדרך שם נג ג.  אמר אל בני ישראל אתם עם קשה ערף רגע אחד אעלה בקרבך וְכִלִּיתִיךָ שם ה.  בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לְכַלֹּתָם להפר בריתי אתם ויקר' כו מד.  הבדלו מתוך העדה הזאת וַאֲכַלֶּה אתם כרגע במד' יו כ.  ולא כִלִּיתִי את בני ישראל בקנאתי שם כה יא.  ונשל יי' אלהיך את הגוים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כַּלֹּתָם מהר פן תרבה עליך חית השדה דבר' ז כב.  ידבק יי' בך את הדבר עד כִּלֹּתוֹ אתך מעל האדמה שם כח כא.  ונלחמת בו עד כַּלּוֹתָם אתם ש"א יה יח.  האיש אשר כִּלָּנוּ ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבל ישראל ש"ב כא ה.  ארדפה איבי ואשמידם ולא אשוב עד כַּלֹּתָם וְאֲכַלֵּם ואמחצם ולא יקומון שם כב נח-נט.  באלה תנגח את ארם עד כַּלּוֹתָם מ"א כב יא.  והכית את ארם באפק עד כַּלֵּה מ"ב יג יז.  וחלה חרב בעריו וְכִלְתָה בדיו הוש' יא ו.  הכיתה אתם ולא חלו כִּלִּיתָם מאנו קחת מוסר ירמ' ה ג.  ושלחתי אחריהם את החרב עד כַּלּוֹתִי אותם שם ט יה.  כי אכלו את יעקב ואכלהו וַיְכַלֻּהוּ ואת נוהו השמו שם י כה.  כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מְכַלֶּה אותם שם יד יב.  אשר טפחתי ורביתי איבי כִלָּם איכ' ב כב.  ואמר לשפך חמתי עליהם במדבר לְכַלֹּתָם יחזק' כ יג.  ואשפך עליהם זעמי באש עברתי כִּלִּיתִים שם כב לא.  וטמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו וָאֲכַל אותם באפי שם מג ח.  אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מְכַלֶּה איוב ט כב.  כַּלֵּה בחמה כַּלֵּה ואינמו תהל' נט יד.  הלוא תאנף בנו עד כַּלֵּה לאין שארית ופליטה עזר' ט יד.  מן בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא כִלּוּם בני ישראל דהי"ב ח ח.  כמעט כִּלּוּנִי בארץ ואני לא עזבתי פקדיך תהל' קיט פז.  — ודברים לא בע"ח: את השחפת ואת הקדחת מְכַלּוֹת עינים ומדיבת נפש ויקר' כו יו.  וכבוד יערו וכרמלו מנפש ועד בשר יְכַלֶּה והיה כמסס נסס ישע' י יח.  שם ירעה עגל ושם ירבץ וְכִלָּה סעפיה שם כז י.  ולנה (האָלָה) בתוך ביתו וְכִלַּתּוּ ואת עציו ואת אבניו זכר' ה ד.  — והכח: ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כִלֵּיתִי ישע' מט ד.  —  והזמן, הימים, השנים: וַיְכַל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה תהל' עח לג.  כי כל ימינו פנו בעברתך כִּלִּינוּ שנינו כמו הנה שם צ ט.  —  ואת העינים ע"י מניעת דבר: אם אמנע מחפץ דלים ועיני אלמנה אֲכַלֶּה ואכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה איוב לא יו-יז.  — ובמשמ' הפסיק: השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי וּתְכַל תלונתם במד' יו כה.  —  וכִלָּא כמו נל"א, במשמ' כִּלָּה: שבֻעים שבעים נחתך על עמך ועל עיר קדשך לְכַלֵּא8 הפשע דני' ט כד.  — ובתו"מ: הזנות והכשפים כילו את הכל סוט' ט יג.  אמר (אברהם) לפני הקב"ה רבון העולמים כרת ברית עם נח שאינך מכלה את בניו מד"ר בראש' מד.  בג' מקומות בא הקב"ה להתוכח עם ישראל ושמחו אומות העולם ואמרו כלום (הם) יכולין להתוכח עם בוראן עכשיו הוא מכלן מן העולם שם ויקר' כז.  שהרבה כשרים היו בהם וקנא הקב"ה לכולם שביקש להם לכלות הטובים עם הרעים שם במד' ט.  בשעה שעשו ישראל את העגל ביקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל שם דבר' א.  נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך שם ב.  בא עליו החרם ומכלה אותו פדר"א לח.  — ואמר הפיטן: ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולנו, שוב לרחם כי כלונו, מלכי יון הרשעה שובנו תוללנו, הרוס וקעקע בצתם מתלנו יוצ' א פסח, ברח דודי.  — וכִלָּה דבר מפלוני: אבינו מלכנו כלה דבר וחרב ומשחית מבני בריתך תפלת א"מ, שחר' ר"ה.  — וצווי כַּל9, ואמר הפיטן: כַּל בחמת כַּל, להתנכל בעם קדשך, כַּל ואינימו ועלימו שפך זעמך מנח' מלונזנו, שתי ידות, אודך אורי.  — ג) *כִּלָּה הגליון וכדומה, גמר אותו, הגיע בו עד קצהו: היה הגימ"ל מכלה את הגויל אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר ירוש' מגי' א עא ג.  — ד) כִּלְּתָה הנפש, הרוח, לצאת, לדבר, במשמ' של תשוקה, השתוקקה אליו: וַתְּכַל10 דוד המלך לצאת אל אבשלום כי נחם על אמנון כי מת ש"ב יג לט.  

— פֻע', כֻּלָּה, כֻּלּוֹ, וַיְכֻלּוּ, כָּלּוּ11, — א) כֻּלָּה הדבר, נעשה כלו בשלמותו: וַיְכֻלּוּ השמים והארץ וכל צבאם בראש' ב א.  כָּלּוּ12 תפלות דוד בן ישי תהל' עב כ.  — ב) *נשמד: א"ר מני אילולי זכות אשתו של עובדיה כבר היו ישראל מכולין13 באותה שעה פסיק' דר"כ, שקל'.  

— נִתפ', *נִתְכַּלֶּה, — שׁכִּלּוּהוּ, אבדוהו והוא נאבד, נשמד: כשהיו באין לטעון את הארון היו מפרקין את הפרכת מפניו והיו זנים עיניהם מן הארון לפיכך היו מתכלים מד"ר במד' ה.  אמר האלהים למשה עשה להם תקנה כדי שלא יתכלו מן העולם שם.  שנתכלו בגלות שם יג.  זה פרעה והמצריים שכיון שנתכלו במכות שלא בטובתם שלחו את ישראל שם שמות כ.  — ואמר הפיטן: שכבו בעלוף כתוא מכמר ואין דולה, המלאים גער ואין מרפא עולה, הרי כמה שנים הממני להתכלה, אנושים בוכוח ואם באלה קינ' לת"ב, איכה תפארתי.