1 — תה"פ, לא ישתנה ליחיד ורבים ולמדב"ע ונכח ונסתר, ומשמש לבדו בלי פעל אחריו, ועם מלת הגוף לִי, לְאַט לִי לפלוני, במשמ' צווי ועצה להתנהג עם פלוני בזהירות: ויצו המלך את יואב ואת אבישי ואת אתי (שיצאו למלחמה על אבשלום) לאמר לְאַט2 לי לנער לאבשלום וכל העם שמעו בצות המלך את כל השרים על דבר אבשלום (ש"ב יח ה). — ואמר הפיטן: ואם שכיר יהי לך ועבדך, חשוב אותו כאלו הוא ילידך, ואם הקל לעבדותו לאט לו ושלם חיש שכירותו ופעלו (רה"ג, ירא האל). — ואחרי פעל הלך וכדומ', מים ההֹלכים לְאַט, במתינות, לא בשפע ובעֹז: יען כי מאס העם הזה את מי השלח ההלכים לְאַט ומשוש את רצין ובן רמליהו ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור (ישע' ח ו-ז).
1 לא נתברר בודאות שרשו, ועי' הערה לקמן.
2 עי' ערך אט בהערה שם דעת ריב"ג ושאר המדקדקים הקדמונים ורוב החדשים כי המלה היא אט והלמד היא שמושית. אבל כבר הובאה שם דעת ר"י חיוג שהחליט מציאות שרש לאט, אמר בשרש לוט וז"ל: ויתכן להיות מעקר זה על דרך שמוש שלם לאט את פניו לאט לי לנער לאבשלום לשון צווי על משקל לקח פר אחד בן בקר ושם הפועל גם לאט ההלכים לאט וכו' ויש מי שאומרים שהלמד הזאת מודבקת אל המלה ואינה מעקרה לפי שנאמר ויהלך אט ויתכן שתפל הלמד מן אט כמו שנפלה למד לקח מן קח על מים רבים. ע"כ. וכן ריב"ג הביא כל זה בשרש לאט, וכן רד"ק. וכבר הכרעתי שם בערך אט כי השמוש לְאִטִּי בואתנהלה לאטי מוכיח שעקר המלה ההיא הוא אט, והבאתי בשער ההוא גם את המלה לאט שבכתוב מי השלח ההלכים לאט. אבל הדבור לאט לי לנער לאבשלום יותר מורה כי הלמד היא שרשית, ונרדף שרש זה קצת עם השרש אט, או נסתעף ממנו אח"כ ע"י הרחבה והוספת האות ל. ומזה אולי גם הפעל לָאַט, עי' זה הערך. ונרדף עוד עם שרש זה השרש לוט וממנו לָט, בלָט, עי' זה הערך. ואין לשרש לאט חבר בשאר הלשונות במשמ' זהירות ומתינות. עצם השרש לאט נמצא אמנם גם בערב' והוא משמש בלשון זו במשמ' אחרות, במשמ' הציק לפלוני בבקשות ובמשמ' פגע בו בחץ וכדומ', ועוד במשמ' הביט אחריו ולא הסיר עינו ממנו עד שהסתתר ממנו, ואולי משמ' זו האחרנה היא המשֻתפת בשתי הלשונות, רק בקצת שנוי.