פ"י, עתי' יִמְרַח, יִמְרְחוּ, — א) מָרַח שומן וכדומ' על דָּבָר, שָׂם אותו על פני כלו בדחיקה קלה שיתפשט על פני הדבר שמֹרחים עליו, bestreichen; enduire; besmear: ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וְיִמְרְחוּ על השחין ויחי (ישע' לח כא). — °ובהשאלה במליצה:וצרי ישע תמרחי על שחין לבם ויחי (ר"י הלוי, אלהים שחרתיך, סליחה).  הרימה פעמינו וחבש מכאֹבינו, תמרח שחין חלינו בך נמצא צריֵנו (הוא, ישרים).  ולו אותות כבן אמוץ במתן וימרח על שחין עני דבלות (אליעזר בן יעקב הבבלי, פוזננסקי, Babyl. Geonim, 72).  במטה עט יבקע ים תעודות ועמודי אמונה בו סמוכים, ומרח על נשוכי הכסילות צרי מליו וחיו הנשוכים (רס"ע אבן דנאן, שיר, בספ' ד"ח פב).  יעלת חן פוצעה בנדוד אם תמרחי על שחין עבדך ברוק פיך דעי כי בו יחי (הוא, יעלת חן).  כי אין מי שיבא אחרי לספר בשבחי, וימרח על שחין לבי ויחי (ר"ז אלצ'אהרי, ספר מוסר). — מעך וכתש, עי' מְרוֹחַ אשך, ובסהמ"א: לצרום באזן ישראל ולהפילם על פניהם ולהלקותם בלי משפט ולהכותם על הלחי ולמרוח אשך (דוד בן זכאי הנשיא, מכת' החרם על רסע"ג). 

— פִע', *מִרַח, מְמָרֵחַ, — א) מִרַח על הַמַּכָּה, כמו מָרַח: לא יקנח את האספלנית מפני שבא לידי מירוח והממרח בשבת חייב חטאת (תוספת' שבת ה ו).  הממרח רטייה בשבת חייב משום ממחק (ריב"ל, גמ' שם עה:). — ומצוי בסהמ"א: ותתמיד למרח בטנם בבורק וגפרית ובשמנים החמים הידועים (קאנון ג יד ד יא).  ומנהג אלו להנתן על מטלת של בגד ואחר כך ממרחין אותו על המכה (ערוך, ערך אספלנית).  וימרח בה (במשיחה) האבר מריחה חזקה (נרבוני, ארח חיים, בחליי הפרקים, כ"י ביהמ"ד שכתר).  ותטבול אבר רותח בשעוה מותכת וישים עליה וימרחנה בזבובים חתוכים (מ' אלדבי, ש"א ד א).  לחיכוך הנעשה באצבעות הרגלים וגם לנפחים יצוק עליהם מים מלוחים חמים או יבא למרחץ וימרחם בשמן ורד (שם ד ג). — וגם מעוך בידים יבשות: ואל יאכל מן הפירות זולתי לב בטנים ולוזים וימרח הגוף בידים לבד מריחה יבשה (שם). — ב) *מִרַח טיט או זפת וכדומ' על כלי לסתם נקב או להדביקו וכיוצא בזה: תנור של סדקין וכו' מירחו בטיט מלמעלה (תוספת' כלי' ב"ק ד י).  תנור שבא מחותך מבית האומן וכו' מירחו בטיט (שם יב).  חבית שכפאה על הכותל ומירח שפתותיה עם הכותל (שם ז ה).  ואם היתה (החבית) נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח (שבת כב ג).  ניקבה (הכירה) נפגמה נסדקה וכו' מרחה בטיט בין מבפנים בין מבחוץ (כלים ה יא).  הקלתות של בעלי בתים שנפחתה וכו' מירחה בטיט (שם ז א).  הכדור והפקעת של גמי שנתנן על פי החבית אם מירח מן הצדדים לא הציל עד שימרח מלמעלן ומלמטן וכו' היתה של ניר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדים (שם י ד).  חבית שניקבה וכו' פקקה בזמורה עד שימרח מן הצדדים (שם ו).  נסר שהוא נתון על פי התנור אם מירח מן הצדדים וכו' עשאן בסינין או בשוגמין אינו צריך למרח מן האמצע (שם). — וּמִרַח טיט שעל הבגד, מעכוֹ באצבעותיו והסירו: נטל טיט על בגדיו הרי זה ממרחו בידו אחת ובלבד שלא יכסכס (רב הונא, ירוש' שבת ז ב). — ג) *מִרַח כרי התבואה, החליק על פני האדמה: לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח1 וכו' ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח (ר"ע, פאה א ו). ללמדך על מקדיש ערימתו עד שלא מירח שהוא פטור מן התרומה ומן המעשרות (ר' ישמעאל, ספרי במד' ה).  לא נתן (פאה) מן הגדיש נותן מן הכרי עד שלא מירח ואם מירח מעשר ונותן לו (ר' יהודה, תוספת' פאה א ה).  כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו2 (משנה שם א ו).  המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר (שם).  התבואה (חיבת במעשר) משימרח ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערמה הקטניות משיכבור ואם אינו כובר עד שימרח אעפ"י שמירח3 נוטל מן המקוטעים ומן הצדדים (מעשר' א ו).  הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו (ירוש' שם ה ו).  עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו (שם פסח' ב ג).  שיבולת שמרחה בכרי ושתלה (מנח' ע.). 

— נִפע', *נִמְרַח, — שמרחוהו, א) במשמ' מעך וכתש: כל שנמרחו אשכיו (ר' ישמעאל, בכור' ז ה). — ב) בענין מריחת הכלים: מטלת שנתנה על פי חבית וכו' אינה מצלת עד שתמרח עם השפה (ר' יוסי בר"י, תוספת' כלי' ב"ק ז י). — ג) בענין התבואה: מכאן אמרו התבואה משתמרח והיין משתקפה והשמן משירד לעוקה (ספרי במד' קכא). — ובסהמ"א: תבואה הנמרחת (המאירי על משלי יד ב).

— פֻע' *מֹרַח (מוּרח), מְמֹרָח (ממורח), — תבואה מְמֹרָחָה: היתה לו ערמה מורחת רצה לעשותה תרומה על מקום אחר עושה (תוספת' תרומ' ד יה).  מצא תבואה ממורחת עשויה כרי (שם מע"ר ב יז).  ישראל שהיו לו טבלים ממורחין בתוך ביתו שנפלו מבית אבי אמו כהן (רבה בר אבוה, בכור' יא.).  הפריש בכורים מכרי ממורח (ר' יוחנן, ירוש' פאה א ו).  מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורין משום גזל (שם מע"ש ג ג).

— הִפע', *הִמְרִיחַ, — כמו פִע': התבואה (מתעשרת) משימרח ואם אינו ממריח4 עד שיעמיד ערימה (מעשר' א ו).— ובסהמ"א: חזר וסידר החוליות זו על גבי זו והמריח עליהם בטיט (רמב"ם כלים טז ג). — ואמר המקונן: תבא תמריח וחשכי תזריח, וכדשא עצמותינו תפריח (ר"א קליר, איכה ישבה חבצלת). — ואמר המליץ: סמדר יפריחו ומכאוב ימריחו יאירו ויזהיר גהות נזעפו (קטע מזמן הגא', סעדיאנה, שכתר 68). 

— הִתפ', *הִתְמָרֵחַ, — שמרחוהו: שבלים הפליטות מן הגורן וכו' וקצצין של קטניות כיון שנתמרח הגורן לא יאכל עד שיעשר (תוספת' מעשר' א ו).  עד שלא נתמרח הכרי לא נתחייב כריו תרומה (ירוש' פאה א א).  תבואה (חיבת במעשר) משיתמרח (שם מעשר' א ו). — דבר מִתְמָרֵחַ, שסגולתו היא שאפשר למרחו: במה מקיפים בסיד בזפת ובשעוה בטיט ובצואה בחומר ובחרסית ובכל דבר המתמרח (כלים י ב). — ובסהמ"א: וכן הממרח רטיה כל שהוא או שעוה או זפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין עד שיחליק פניהם (רמב"ם שבת יא ו).  ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שבא לסתום בקיסם או בצרור (הלבוש או"ח, שבת שיד יא). — ובהשאלה במליצה: מאוס לא מאסת חוסיך מעידך, לוקים כסורח ולהתמרח סברם עדיך (רשב"י הבבלי, תשוב תרחמנו, סליח' לצו"ג).

— פָעו', °מָרוּחַ, מְרוּחָה, — תבואה מְרוּחָה, כמו מְמֹרָחָה: מצא תבואה מרוחה עושה תרומות ומעשרות על פירות אחרות ואינו חושש (רמב"ם, מעשר ג כב).