*, ש"ז — שה"פ מן נִדָּה, במשמ' הטלת חֵרֶם על אדם: אלמלי חוני אתה גוזרני עליך נדוי אבל מה אעשה וכו' (שמעון בן שטח לחוני המעגל, תענ' ג ח). אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ (הוא, ברכ' יט.). שכל המתנדה ומת בנדויו סוקלין את ארונו (עדי' ה ו). הודיעם סרחונם ואח"כ גזר עליהם נדוי (ר' נתן, ספרי במדב' קד). שאין נידוי פחות משלשים ואין נזיפה פחותה משבעת ימים (ירוש' מו"ק ג א). שכל המביא את הרבים לידי חילול השם צריך נידוי (שם תענ' ג יב). וכל המעכב את הרבים מלעשות דבר מצוה צריך נידוי (שם ר"ה א ו). אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי (בבלי ברכ' סג.). השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי (רב, נדר' ז:). המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי (הוא, נדה יג:). נידוי על תנאי צריך הפרה (הוא, מכו' יא:). תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי (מו"ק טז.). נידוי שלנו כנזיפה שלהן (רב חסדא, שם). שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים (ר"ש בר נחמני, שם יז.). נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויתיר לו נידויו (שם). אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך (שם). הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי (קדוש' כח.). כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין (ר' ירמ' בן אלעזר, ערוב' יח:). בני תשע מדות וכו' בני שנואה בני נידוי בני תמורה וכו' (ר' לוי, נדר' כ:). ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה (שבוע' לו.). — ומצוי בסהמ"א: ונדינו אותו ל' יום ולא חזר ולא תבע להתירו מן הנידוי צוינו והחרמנו אותו על פתח ב"ד (רב פלטוי גאון, תשו' הגא', שע"צ ד יד). אין ברכתו ברכה ולא נידויו נדוי (דוד בן זכאי הנשיא, מכת' החרם על רסע"ג). ובכל החרמות והאלות והקללות והנדויין והשמתות שנעשו מימות משה רבנו ועד עכשיו (נוסח כל נדרי מרסע"ג בסוף כלבו). וכיצד מתירין הנידוי או החרם אומר לו שרוי לך ומחול לך (רמב"ם, ת"ת ז ג). ושלחו הנדויים והגזירות בכל קהילות פרובינצא (מכתב ע"ד ספרי הרמב"ם, חמדה גנוזה יט.).
* חרם. — * מָחרם. — * מנֻדה. — * נזיפה. — * שמתא.