נֹקְשָׁה
*, נוקשה, נוקשא, ש"ז, — עִסָּה שלא נגמרה חומצתה: מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובת ונוקשה בעיניה בלאו (פסח' מג.). נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה1 מיהא הוי (מנח' נד.).
1 [לשון רעוע כלומר חמץ שפל, רש"י. ורגמ"ה פרש עיסה שהוקשתה ואינה לא חמץ גמור ולא מצה, ע"כ. וכן ר"ח בפסח'. והערוך גורס נוקשא, ומפרש כגון עמילן של טבחין וכו' שנתחמץ מאליו בלי שאור, ע"כ.]