קל לא נמצא במקורות הקדומים.

— פִע', אֲסַלְּדָה, — סִלֵּד הָאָדָם בחילה: ויאל אלוה וידכאני יתר ידו ויבצעני ותהי עוד נחמתי ואסלדה1 בחילה לא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש (איוב ו ט-י). — ואמר הפיטן: בחילה צורי אסלד רם על כל יושבי חלד יחד באין אב ואין ילד יוצר אור וחשכה (אשפוך שיחי, קונט' הפיוט' צח). בהלל אנצחך בחילה אסלדך בעוז שיר אגדלך (אומץ קצות דרכיך, יוצ' ב סוכ', מחז' איטל' ב, קעד.). ויסלדו בחילה פניך ויעטרוך נזר תפארה (ויאתיו, מוסף לר"ה ויוה"כ). קורא ממצר ומסלד בחילה (משה הקטן, נשמת, שחר' יוה"כ, סדר רע"ג ב, מג. ורשה). צור אל תעלם מהם עינך שכרם שלם בחיל סלדוך ועוד ייחדוך ויהודוך לעולם ועד (סליח' ר"ה, סמא"צ תמד:). שומרים הפקדתי על חומותיך יומם וליל נעים שירותיך לסלד ברוב חילה סוד תהלותיך (ר' ששון הלוי, ציון גדריך, שם תנא.). עומד באימים מסלד בחילו לדרוש רחמים רוצו למולו כי בנעימים בא גורלו ויקרא לו יי' שלום (שועת עניים, שם תנז:). מקבל שבים ומרבה מחילה חמול על עני מסלד בחילה ונפשי לטובך אל תוחילה לשובי לעירי לשיר בשירי עורי עורי זרוע יי' (שינה אזורר, סליח' שבת שובה, שם תקלו.). מי הקורא באישון לילה ואפלה אמר לי איש תועה מן המסלה ומקצר ידו יסלד בחילה (ר"י חריזי, תחכמ' מ). אבל אני מסלד בחילה ומצטרך לאכילה (הוא, איתיאל טו). גאון נפשי לפני הורי אשפילה אראה שמו בחילה אסלדה (ר' אליעזר אזקרי, ספ' חרדים, שירי אהבה ז). יסלד לב אישים ברב חילה (ר' יעקב ב"ר משה הלוי, קינ' על גזרות פולניה משנת תי"ו, הוצ' גורלאנד, אוצה"ס ד, 430). ויבא בית אדונים (הארי) והנו מסלד בחילה בין ההדסים אשר במצולה (משל הקדמוני א [ז:]). — אסלדה בציר: למה לבוא עמי יפציר כלה קיץ עבר קציר הן מאז אסלד בציר עד ישלח לי ציר נאמן (ר' אלעזר עראקי הכהן, ספ' הפזמונ' ירחיק נדוד, קג). מה תסלדי בציר כי תתבשרי בציר ישוב לב עם לו כלו (ר"י נגארה, יונת נדודים א ל). יאכל אש נדוד קרבי וחם לבי ונמס אסלד בציר כי בלתך הייתי מרמס (יאכל אש, שם קיג). עד אן תסלדי בציר כמו דלת תסוב בציר (שימי רעיה, שם ג, יט). — מיום נוד דוד ממלוני יסלד לב גם כבד (יראה ופחד, שם א, קלט). — וסתם סִלֵּד: סגר אויבי לקרץ וירם קרני בערץ סלד מכנף הארץ (אנעים חדושי שירים, יוצ' א' פסח, מחז' איטל' א, קד.). סלסל סלד שגיא סולח סומך סובל כל ותקדש בשלוש קדש (מי יערוך, שחר' יוה"כ שם ב, פז:). לקול שאגתו החלו אראלים לבכות ולסלד ממתים ידך יי' ממתים מחלד (שם קה:). כי הרשעים כלו ויאבדו כל איבי שדי תרמסם רגל וכמו יקר כרים שור מריא עגל כלו כמו עשן כי יסלדו (כהנת אברהם א לז כ). — ובמשמ' רומם ושבח: תקיף מרבבה מפארים לסלדו תלי תלים עומדים לכבדו תבל וכל דריה מקדישים הודו מלא כל הארץ כבודו (אראלי הוד, מנח' יוה"כ). בשמחת נות בית מסלדים ומחלים וזה אל זה קוראים ושואלים (אלה, יוצ' א שבוע'). קדישין רון רוחשים עם כרובים ושרפים והם עומדים ומסלדים וכסא אל מקיפים (יוצ' שבת ב אחה"פ). אנקת מסלדיך תעל לפני כסא כבודך (תפל' נעיל' יוה"כ). נשמת סדורים המנשפים ביום מנוחה תסלדך המניח לבוטחימו בהשקט ובבטחה ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (נשמ' ידידים, קונט' הפיוט' סה). יהגה לבבי הוד כבודך ובפי אשו קושט מעבדיך פי ולשוני הם לסלדך (אברך, שם ע). והודו ידידים ושירו וסלדו ביום טבעו מעניכם ואבדו (גנז' שכט' ג, דודסון 70). — *ובמשמ' חכוך ושפשוף מתוך תאוה לתשמיש: המסלדת בבנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין שתי נשים שהיו מסלדות2 זו בזו ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין (ירוש' גיט' ח י). — °ובמשמ' חמום ורתיחה: והי' הטיפה הנעשית ממיטב הדם ובעת שתפול ברחם מיד יולד ממנה מה שיולד כאלפס הרותח כשיסלדו לשם הבצק שיעשה ממנה קליפה תקיף אותה מכל סביבה (ר"מ א"ת, ספ' עולם הקטן לר' יוסף אבן צ'יק ב ב 26). — °סִלֵּד היד לאחוריה, משך והשיב את היד: אפילו אם היה מגביה וסילד היד לאחוריה והיה פוסק מלערות עוד ההוא טפה (מרדכי, ע"ז תתמ"ז).

— קל, *סָלַד, קפץ ושב לאחור: כל הנצוק טהור חוץ מדבש הזיפין והצפחת ב"ש אומרים אף המקפה של גריסין ושל פול מפני שהיא סולדת לאחורים (מכשיר' ה ט). חרום שחוטמו שקוע חוטמו בלום חוטמו סולד3 חוטמו נוטף מנין ת"ל או חרום (ספרא, אמור פרש' ג). — ובפרט מחֹם האש, כמו לֹבֶן ביצה: היה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו אמר להן כך מקובלני משמאי הזקן לובן ביצה סולד4 מן האור ושכבת זרע דוחה מן האור (גיט' נז.). — ויד: אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר והיכי דמי יד סולדת5 בו אמר רחבה כל שכריסו של תינוק נכוית (שבת מ:). — ובסהמ"א: מגלשין מים רותחין ששומטין את השער ויד סולדת בהן (גיאוניקה ב, גינצב' 339). לפתוח המכה קח בצלים וחתוך אותם חתיכות קטנות ובשל אותם בחלב עד שנתרכה ויניח אותה על המה כדי סולדת היד והוא יועיל לכל מכות שבעולם (דרך ישרה, שער הסגולות פט.). — *והנפש סולדת מפחד וכדומ': למה אדם מריח ריח גפרית ונפשו סולדת6 לאחריה שהנפש יודעה שהיא נידונית בה (ר' יוחנן, בחודש השלישי פסיק' דר"כ, בובר). — ובסהמ"א: צורותם שוקדות ונפשותם סולדות7 (ראב"ע, אגר' חי בן מקיץ). וזה הציור כבר הוא מוספק בעצמו אין אנו צריכין לנתח אותו יותר ולבוא עד תכלית אלה העצמים כי גם אלו נביא עד תכלית תכלית' לא נמצא שמה כ"א כמות וזה הוא יסודם העצמי לא זולתו אלא שבהשקפה ראשונה נפשינו סולדת מלקבל זה הענין שיהיה דבר מצוי שכולו הוא כמות (רש"פ, יריעות שלמה א א ג ז::). — וסָלַד בחילה, ואמר הפיטן: שרפים עומדים משתחוים ומודים אומרים קדוש סולדי בחילה לנורא עלילה אומרים ברוך (אמיצי שחקים, מוסף יוה"כ). ישע אל חי תוחיל לב סולד בחיל (ר"י נגארה, ישע אל חי א, צב). ד"א שהוא מענין מה שאמרו רז"ל במים רותחים כל שהיד סולדת בהם כלומר נצרבת ונשרפת ויהיה ענינו שאמר איוב מי יתן וימיתיני ותהיה המיתה נחמתי על חליי שאני סוליד8 בו בחיל (ר"ש בר' נסים מסנות, מעין גנים לאיוב ו י). — ואמר המשורר: בגדו כמו נחל ולא נחלו עלי שברי ותם שברי ולא סלדו (רמב"ע, דיואן לה). — ובמשמ' נכוה: אואיל שהואל לבלתי ידעו אם סלדו צדי או השלגו (שם ל). יהיה לבבי כי בעת אשמע בכוח ועת שחוק אראה אזי אסלוד סלוד (יהודה וישראל, קינ' לת"ב, ספרד'). ואם ליחה סולדת ונקרא מה שיתחדש ממנה היגיעה הנגעיית וכו' והכאב הסולד הוא מליחה שיש לה איכות חדה (קאנון א ב ב ב כ). לכל מחבר יעוד ידוע והזמנה מיוחדת שדעת חבריו לפעמים נכוה בה וסולדת (ר"א צויפל, שע"י ג, שי הקד'). — ובינ' פעו', סָלוּד, ביצה סלודה, עי' בדברי ריב"ג וראב"ע בהערה 1.

— פֻע', °סֻלַּד, עשו שיהיה סולד: זלעפה אחזתם וסלדו בחילה וידעו כי אלהים נורא עלילה כי הציל קהלה וישר לפניה מסלה ואת אשר לה החיה (תפל עליהם, שבת פור', קרובץ ארג'). ויש אומרים מסולדות פי' מתחממות (ר"א מלוניל, ארחות חיים ב,  הלכ' ביאות אסורות, סוף).

— הִפע', °הִסְלִיד, יַסְלִיד, — כמו קל: אע"פ שהשמים ביני לבינך ברשפי חבתך לבי יסליד אלופי ומיודעי מורי הרב ר' אשר שיחי' אשר מדי דברי בך ברוך לקחתיך ולא אשיב עד אם ברכתיך (מהר"מ מרוטנברג, שערי תשובות ג, רמ).