1 [השבע' מתרגמים διάψαλμα, וכן סומכ' ותיאוד' ומלה זו נמצאה גם בנוסח היוני של תהלות שלמה (תהלות שלמה יז לא; שם יח י) אולם פרושה של מלה יונית זו אינו ידוע לנו יותר מפרוש העברי סלה. הנוצרים הקדמונים פרשו את המלה היונית μέλους ἐναλλαγή או μέλους μεταβαλή, כלומ' חליפת הנגון. ובהקספלה הסורית עוניתא. כלומ' זמר שמזמרים שני בני אדם חליפות. ולפי זה סלה הוא סמן נגוני ואינו שיך לדברי המשורר. עקיל' מתרגם ἀεί, לנצח, וכך גם תיאוד', תהל' ט יז. וכן ת"י כמו לעולם: לעלמין (ת"י, תהל' ג ג; שם ה ועוד). לעלמא (שם לב ד; שם ז ועוד). נצב סלה, לחיי עלמא (שם לט ו). ירצו סלה, יתנון סורחנותהון לעלמא דאתי (שם מט יד). בגבורת עלמין (ת"י, חבק' ג ג). קיים לעלמין (שם ט יג). וכן הוא מחבר סלה עם עולם הקודם: עד עולם סלה, עד עלמי עלמין (ת"י, תהל' מח ט). ושמך לעולם נודה סלה, ושמך נודי לעלמא עלמין (שם מד ט). ולפי זה סלה הוא קשור תמיד להמשך הענין בתור חלק עצמי של דברי המשורר. וכך התרגומים היונים הנודעים ממקומם בהקספלה בשם החמשי: εἰς τοὺς αἰῶνας, לעולמים, והששי: διαπαντός, תמיד לנצח. וכן הירונ' semper. הפשיט' לפעמים משמיטה (כך גם הוולגטה) ולפעמים היא מתרגמת לעלם, לעלמין (תהל' ג ג ט) ועוד; (חבק' ג יג). התרגומים האלו מסכימים עם המאמר בגמרא (עירוב' נד.) וז"ל: תנא דבי ר"א בן יעקב כל מקום שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית נצח דכתיב כי לא לנצח אריב ולא לנצח אקצוף סלה דכתיב כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר אלהינו אלהים יכוננה עד עולם סלה ועד דכתיב ה' ימלוך לעולם ועד. ע"כ. וכן מנחם במחברת, נצח סלה עולם ועד ענין אחד להם, ע"כ. וריב"ג בשרש סל אומר וז"ל: משמות הזמן, כלומ' עדי עד בצעדך בישימון סלה מקדם, ע"כ. וכן רדב"א: ועב"ס: סלה מלת סלה עפ"י הרוב לעתיד רצוני דבר המתמיד לעולם כמו הסוררים אל ירימו למו סלה, אלהי יעקב סלה, וכבר יפול ג"כ על העבר כמו וקדוש מהר פארן סלה ותאמר מקדם (לקו"ק, פינסקר ריא). אולם ראב"ע בפרושו (ראב"ע, תהל' ג ג) הכיר שסלה אינו המשך דברי הפסוק וז"ל: והנכון כי טעם סלה כמו כן הוא או ככה ואמת הדבר ונכון הוא, ע"כ. וכן רד"ק מפרש כמו השבע' שהוא בטוי נגיני, וז"ל בשרש סל: והנכון והישר בעיני שזו המלה אין לה ענין דבק בענין אשר היא עליו אך היא מלת ניגון כך שהיו המנגנים משלימים במקומות הניגון כן, והראיה כי לא תמצא זאת המלה במקרא כי אם במזמור וניגון, כי רוב הזכרת המלה הזאת בתהלים ובתפלת חבקוק שהיתה בנגון, ערות יסוד עד צואר סלה (חבק' ג יג) וכן אמר בסוף התפלה למנצח בנגינותי, ולפי דעתי כי שרש המלה סָלַל וההא נוספת כי המלה מלעיל לעולם ויהי סֵל, על משקל צֵל, קֵן, וכשנוספת בו הה"א היה ראוי להדגש, והוקל ומשקלה עם תוספת הה"א כמו הרה נסו (בראש' יד י) וענינה הרמה והגבהה מן סֹלּוּ לרכב (תהל' סח ה) רצה לומר כי באותו המקום היה הגבהת הקול בניגון, ע"כ. וכן דעת כל החדשים אלא שנחלקו בהגדרה המדויקת של הסמן הנגיני ופרשו בו פרושים רבים ושונים. ויש להעיר שבאשורית סלה פרושו התחנן, התפלל, כמו צלא בארמ', עי' Del., Handw. 500; ועי' גם בהערה לערך חלק, החליק.]

2 [עי' שטינשנידר שם עמ' 23.]