פ"י, סְפָרָם, סָפְרָה, סָפַרְתָּה, סָפַרְתָּ, סְפַרְתֶּם, סֹפֵר, לִסְפֹּר, סְפֹר, סִפְרוּ, אֶסְפְּרֵם, תִּסְפּוֹר, תִּסְפֹּר, תִּסְפָּר־, יִסְפּוֹר, יִסְפֹּר, יִסְפְּרֵם, תִּסְפְּרוּ, יִסְפְּרוּ, —  סָפַר דְּבָרִים, מָנָה לראות כמה יש בהם שנים או שלשה או ארבעה וכו' zählen; compter; to count: הבט נא השמימה וּסְפֹר הכוכבים אם תוכל לִסְפֹּר אתם (בראש' יה ה). ויצבר יוסף בר כחול הים הרבה מאד עד כי חדל לִסְפֹּר כי אין מספר (שם מא מט). וכי יטהר הזב מזובו וְסָפַר לו שבעה ימים לטהרתו (ויקר' יה יג). וְסָפְרָה לה שבעת ימים ואחר תטהר (שם כח). וּסְפַרְתֶּם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תִּסְפְּרוּ חמשים יום (שם כג טו יו). וְסָפַרְתָּ לך שבע שבתת שנים (שם כה ח). שבעה שבעת תִּסְפָּר לך מהחל חרמש בקמה תחל לִסְפֹּר שבעה שבעות (דבר' יו ט). אחרי כן סָפַר את העם (ש"ב כד י). ואת בתי ירושלם סְפַרְתֶּם (ישע' כב י). איה סֹפֵר איה שקל איה סֹפֵר את המגדלים (שם לג יח). ואחרי טהרתו שבעת ימים יִסְפְּרוּ לו (יחזק' מד כו). סבו ציון והקיפוה סִפְרוּ מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה (תהל' מח יג-יד). נדי סָפַרְתָּה אתה (שם נו ט). יי' יִסְפֹּר בכתוב עמים זה ילד שם (שם פז ו). אֶסְפְּרֵם מחול ירבון (שם קלט יז). כי עתה צעדי תִּסְפּוֹר (איוב יד יה). הלא הוא יראה דרכי וכל צעדי יִסְפּוֹר (שם לא ד). ויוציאם כרש מלך פרס (את הכלים) על יד מתרדת הגזבר וַיִּסְפְּרֵם לששבצר הנשיא ליהודה (עזר' א ח). לכו סִפְרוּ את ישראל מבאר שבע ועד דן (דהי"א כא ב). וַיִּסְפֹּר שלמה שבעים אלף איש סבל (דהי"ב ב א). וַיִּסְפֹּר שלמה כל האנשים הגירים בארץ ישראל אחרי הספר אשר סְפָרָם דוד אביו (שם יו). — ובתלמוד: וסתמו לא כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול (רבי מנא, ירוש' שביע' ה ט). כתיב לעזרא הכהן הסופר מה ת"ל סופר אלא כשם שהיה סופר בדברי תורה כ היה סופר בדברי חכמים (ר' אחא, ירוש' שקל' ה א). לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה וכו' (קידוש' ל.). ומספר את רובע ישראל מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל מתי תבא טפה שהצדיק נוצר הימנה (רבי אבהו, נדה לא.). דבר אחר יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה (שם לג.). ספרתי ואיני יודעת כמה ספרתי אם בימי נדה ספרתי ואם בימי זיבה ספרתי (שם סט:).

— נִפע', יִסָּפֵר, יִסָּפְרוּ, — נִסְפָּר הדבר, הקהל, שאפשר לספרו, לראות כמה מספרו: הרבה ארבה את זרעך ולא יִסָּפֵר מרב (בראש' יו י). עם רב אשר לא ימנה ולא יִסָּפֵר מרב (מ"א ג ח). מזבחים צאן ובקר אשר לא יִסָּפְרוּ ולא ימנו מרב (שם ח ה). והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יִסָּפֵר (הוש' ב א). אשר לא יִסָּפֵר צבא השמים ולא ימד חול הים (ירמ' לג כב). — ובמשמ' שמנו אותם: וַיִּסָּפְרוּ הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ויהי מספרם לגלגלתם לגברים שלשים ושמנה אלף (דהי"א כג ג). — ובתלמ': היתה בו יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר אמר רבה בר בר חנה והוא שנספרת ע"ג היד (בכור' מה.). — ובסהמ"א: ואם כמה פעמים היו קצותם נחשבים אבל כלם לא נספרו משלם ולא נכתבים (רסע"ג על חוי הבלכי, ב, 43). אא"כ היתה אצבע שיש בה צפורן או שהיתה נספרת ע"ג היד שהיא עולה למניין (רמב"ם, טומאת מת ב ח). דרך הלשון לסמוך הנספר אל המספר (רד"ק, ירמ' נא נט). ויהיה הזמן לפי זה שני מינים ממנו נספר ומשוער בתנועת הגלגל ויפול בו הקודם והמתאחר והשוה (ר"י אלבו, העקר'' ב יח). והעיונית (חכמת החשבון) חוקרת המספרים על דרך כלל מצד שהם מופשטים במחשבה מהגופות ומכל נספר בהם (רש"ט פלקירא, ראש' חכמ' 41). שהשכל האנושי הנספר הוא בלתי נבדל ומזה יתחייב שהוא בלתי נצחי (ר"ע ספורנו, אור עמים, מד:). — ואמר הפיטן: כימה מהם אינה נספרת והיא לטלה זנב ולשור עטרת (ר"א הקליר, במבוא למחז' איטל' א, יב). סמיכת כל הנספרים עולצים בכל עברים (אתה אהבת, יוצ' שבת שקל').

— פִע', סִפֵּר, סִפַּרְתִּי, סִפְּרוּ, מְסַפֵּר, מְסַפְּרִים, סַפֵּר, סַפְּרָה, סַפְּרוּ, סַפֵּרוּ, אֲסַפֵּר, אֲסַפְּרָה, אֲסַפֵּרָה, אֲסַפְּרֶנָּה, תְּסַפֵּר, יְסַפֵּר־, וַיְּסַפֶּר־, יְסַפְּרָה, וַתְּסַפֵּר־, נְסַפֵּר, וַנְּסַפֵּר־, וּנְסַפְּרָה, תְּסַפֵּרוּ, יְסַפְּרוּ, יְסַפֵּרוּ, וַיְסַפְּרוּם, — א) סִפֵּר לפלוני, אל פלוני, מה שקרה לו מה שנעשה במקום מן המקומות, בזמן מן הזמנים, הגיד את כל הנעשה אחד אחד כמו מונה, erzählen; raconter; to recount: וַיְסַפֵּר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה (בראש' כד סו; גם שם כט יג; שם לז ט-י; שם מ ט). ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים סַפְּרוּ נא לי (שם מ ח). ושם אתנו נער עברי עבד לשר הטבחים וַנְּסַפֶּר לו ויפתר לנו את חלמתינו (שם מא יב). ולמען תְּסַפֵּר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם (שמות י יב; גם שם יח ח). וַיְסַפְּרוּ לו (המרגלים למשה) ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וכו' (במד' יג כז). ויבאו (המרגלים) אל יהושע בן נון וַיְסַפְּרוּ לו את כל המצאות אתם (יהוש' ב כג). ואיה כל נפלאותיו אשר סִפְּרוּ לנו אבותינו הלא ממצרים העלנו יי' (שפט' ו יג). והנה איש מְסַפֵּר לרעהו חלום ויאמר הנה חלום חלמתי והנה צלול לחם שעורים מתהפך במחנה וכו' (שפט' ז יג). ויאמר שאול מה לעם כי יבכו וַיְסַפְּרוּ את דברי אנשי יביש (ש"א יא ה). ויבא בנו וַיְסַפֶּר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים וכו' וַיְסַפְּרוּם לאביהם (מ"א יג יא). והמלך מדבר אל גחזי נער איש האלהים לאמר סַפְּרָה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע ויהי הוא מְסַפֵּר למלך את אשר החיה את המת וכו' וישאל המלך לאשה וַתְּסַפֵּר לו (מ"ב ח ד-ו). הזכיריני נשפטה יחד סַפֵּר אתה למען תצדק (ישע' מג כו). החשבים להשכיח את עמי שמי בחלומתם אשר יְסַפְּרוּ איש לרעהו וכו' הנביא אשר אתו חלום יְסַפֵּר חלום (ירמ' כג כז-כח). הנני על נבאי חלמות שקר נאם יי' וַיְסַפְּרוּם ויתעו את עמי (שם לב). באו וּנְסַפְּרָה בציון את מעשה יי' אלהינו (שם נא י). למען יְסַפְּרוּ את כל תועבותיהם בגוים אשר באו שם (יחזק' יב יו). עליה לבניכם סַפֵּרוּ ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר (יוא' א ג). אֲסַפְּרָה אל חק יי' אמר אלי בני אתה (תהל' ב ז). אודה יי' בכל לבי אֲסַפְּרָה כל נפלאותיך (שם ט ב). לשמע בקול תודה וּלְסַפֵּר כל נפלאותיך (שם כו ז). רבות עשית וכו' אגידה ואדברה עצמו מִסַּפֵּר (שם מ ו). אלהים באזנינו שמענו אבותינו סִפְּרוּ לנו פעל פעלת בימי קדם (שם מד ב). שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תְּסַפְּרוּ לדור אחרון (שם מח יד). ולרשעים אמר אלהים מה לך לְסַפֵּר חקי (שם נ יו). חטאת פימו דבר שפתימו וילכדו בגאונם ומאלה ומכחש יספרו1 (שם נט יג). לכו שמעו וַאֲסַפֵּרָה יראי אלהים אשר עשה לנפשי (שם סו יו). כי אתה אשר הכית רדפו ואל מכאוב חלליך יְסַפֵּרוּ2 (שם סט כז). פי יְסַפֵּר צדקתך (שם עא יה). אם אמרתי אֲסַפְּרָה כמו הנה דור בניך בגדתי (שם עג יה). שתי ביי' אלהים מחסי לְסַפֵּר כל מלאכותיך שם כח. ויזבחו זבחי תודה וִיסַפְּרוּ מעשיו ברנה (שם קז כב). בשפתי סִפַּרְתִּי כל משפטי פיך (שם קיט יג). או שיח לארץ ותורך וִיסַפְּרוּ דגי הים (איוב יב ח). אחוך שמע לי וזה חזיתי וַאֲסַפְּרָה אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (שם יז-יח). — ואמר בן סירא: אזכר נא מעשי אל וזה חזיתי ואספרה (ב"ס גני' מב יה). — וַיְסַפֵּר להם המן את כבוד עשרו ורב בניו ואת כל אשר גדלו המלך (אסת' ה יא). וַיְסַפֵּר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו (שם ו יג). — סִפֵּר שמו של פלוני, כבודו, תהלתו וכיוצא בזה, הגיד והכריז גדולת שמו, כבודו של פלוני: ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען סַפֵּר שמי בכל הארץ (שמות ט יו). עם זו יצרתי לי תהלתי יְסַפְּרוּ (ישע' מג כא). השמים מְסַפְּרִים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע (תהל' יט ב). אַסַפְּרָה שמך לאחי בתוך קהל אהללך (שם כב כג). לא נכחד מבניהם לדור אחרון מְסַפְּרִים תהלות יי' ועזוזו ונפלאתיו אשר עשה (שם עח ד). סַפְּרוּ בגוים כבודו בכל העמים נפלאותיו (שם צו ג). ועזוז נוראתיך יאמרו וגדלותיך אֲסַפְּרֶנָּה (שם קמה ו). — ואמר בן סירא: לא הספיקו קדושי אל לספר נפלאות גבורותיו (ב"ס גני' מב יז). אספרה שמך מעוז חיי כי פדית ממות נפשי (שם נא א). — ובתלמ': אם בא אדם לספר גבורותיושל הקב"ה מתבלע מן העולם (ר' יוחנן, ירוש' ברכ' ט א). — ובסהמ"א: וכל שכן חכמת האל ית' וית' אשר אין כמוה דבר ולא יקיפו בה השכלים ולא יספרוהו הלשונות (ראב"ד, אמו"ר 8). וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד מספר רוממותו וגדלו ומפני שאין כמוהו הוצרכנו לחבר את זה שנכנע לו כפי יכלתנו (ר"י א"ת, חו"ה, הקד' 25). — ב) סִפֵּר דבר בחכמה, בדעת, כמו סִדֵּר, ערך, ordnen; arranger; to arrange: מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה מי יְסַפֵּר3 שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב (איוב לח לו-לז). — ואמר המשורר: מי אשש בלתך אדמה מי עטה אור כשלמה מי ספר שחקים בחכמה מה רבו מעשיך אדני (ר"י הלוי, מי כמוך אין כמוך). — יחזקו למו דבר רע יְסַפְּרוּ לטמון מוקשים אמרו מי יראה למו (תהל' סד ו). אז ראה (את החכמה) וַיְסַפְּרָה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כז-כח). — ג) סִפֵּר דבר, כמו קל א. סָפַר: כי סבבוני כלבים עדת מרעים הקיפוני כארי ידי ורגלי אֲסַפֵּר כל עצמותי המה יביטו יראו בי (תהל' כב יז יח). — ובתו"מ, במשמ' א): לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו התחיל מספר מעשה הזאב ואחר כך פגע בו ארי וניצל מידו שכח מעשה הזאב התחיל מספר מעשה הארי (ירוש' ברכ' א ט). סיפור הוא מספר ואומר (מד"ר בראש' עח). — ובסהמ"א: שזה המספר שהמריץ בו דברו היה להעיר אותנו על כונת התורה כלה (ר"י בר' אנטולי, מלמד התלמיד' קיז:). — *סִפֵּר בגנות, בטובה של פלוני: כשבאתי והרציתי דברים לפני ר' עקיבא זלגו עיניו דמעות אמ' לי מעתה אין אנו רשאין לספר בגנותן של אילו (של בית אבטינס) (ר' יוחנן בן נורי, תוספת' יוה"כ ב ז). לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו שמתוך טובתו בא לידי רעתו (ב"ב קסד:). — ובסהמ"א: מי שהוא בא מארץ מרחקים אל יספר בגנותם בפני עמי הארצות ובפני הנשיא ובפני תלמיד חכם (ספ' חסידים תתתתשסט). — *ואחר המת: כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן (ר' יצחק, ברכ' יט.). — סִפֵּר לשון הרע: לעתיד לבא הקב"ה נוטל את אומות העולם ומורידם לגיהנם אומר להם למה הייתם קונסים את בני ואומרים לו מהם ובהם היו מספרים לשון הרע (מד"ר בראש' כ, הוצ' תיהוד'). כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלמין ברעה (שם במד' טז). גסי הרוח ומספרי לשון הרע ומדברי נבלה (ד"א ב). — ובסהמ"א: לא תלך רכיל אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע (רש"י, ויקר' יט טז). — *ובמשמ' דִּבֵּר, שוחח: ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו (ברכ' יח:). חרשים מפני מה הווין שמספרים בשעת תשמיש (ר' יוחנן בן דהבאי, נדר' כ.). כמין שני טפי מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו וכו' כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעיקר זקנו (הוריו' יב.). — סִפֵּר עם פלוני: לא יספר עם האשה בשוק ואפילו עם אשתו (אדר"נ ב). שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה (ר' אליעזר, ברכ' ג.). מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ובאו ושאלו לרופאים וכו' תספר עמו מאחורי הגדר (ר' יהודה בשם רב, סנה' עה.). עד שהכיר בה שהיא יהודית היה מסיח עמה על ידי תורגמן ומשהכיר בה התחיל הוא מספר עמה (רבי, מד"ר ויקר' כו). —  וכן סִפֵּר מן פלוני, דבר ושוחח עמו: כל האוכל ירק קודם ארבע שעות אסור לספר הימנו (ר' יצחק, ברכ' מד:). למה ת"ח דומה לפני עם הארץ בתחלה דומה לקיתון של זהב סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש (ר' אליעזר [אלעזר], סנה' נב:). — ובסהמ"א: מי שיפסוק עליך דבריך אל תספר עמו כי אין לו מוסר (ר"י א"ת, מבחר הפנינים לרשב"ג 26). אוי לי אילו היה יודע אהרן במעשי הרעים ולבי הזונה לא היה נותן לי שלום ומספר עמי ורוצה בחברתי (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר א יב). — סִפֵּר בלשון פלונית, דבר בה: ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה יש להם דעת כמה"ש ומהלכין בקומה זקופה כמה"ש ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת (חגי' טז.). שנו רבותינו בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו שמם ולא שינו לשונם ולא גילו מסתורין שלהם ולא נפרצו בעריות וכו' ולא שינו לשונם שנאמר כי פי המדבר אליכם שהיו מספרים בלשון הקודש וכו' (תנחומ' בלק כה). אדם הראשון בלשון ארמי ספר שנאמר וכו' (רב יהודה בשם רב, סנה' לח:). — ובסהמ"א: החילוני לטוש לשון הקדש ולספר בלשונות עמי נכר הארץ (רסע"ג, האגרון, הקד' עברית נד). נפוצת מזרחה מספרת יונית ושפת פרס (שם). — *וכנוי לתשמיש: אמרה להן אינו מספר עמי לה בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה (נדר' כ:). — ובסהמ"א: בני כשתיעור משנתיך בחצות הלילה אז תספר עם אשתך בקדושה וכו' (ר' אליהו, שבט מוסר טז). — ובמשמ' תאר תכונת פלוני או תכונת דבר, beschrieben; décrire; to describe: ועי' עוד ערך א. סִפּוּר: כי אין רשאי לספר על הבורא בלשון הודאה מפני שהיו מתיראין מתת משל או תמונה לו (ליקוט' מר' דוד הבבלי, מובא בהליכו' קדם, הוצ' פאלק 76). העלה הראשונה היא למעלה מן הכנוי אבל קצרו הלשונות לספר אותה מפני אחדותה (רמב"ע, ערוג' הבושם, ציון תר"ב, 122). ומן הענין הזה עוד אצלי כנמר על דרך אשור על דרך דרוכה הוא מצפה את ההלכים לטרף אותם וספר על הדרך שהוא דרוך (לרוב הזק החיות בו) (ר"י א"ת, השרש' לריב"ג, אשר). שרשרות גבלות שם על דמיון עבדות ספרו בו השרשרות כאלו אמר שרשרות מגבלות (שם, גבל). וכשיתברר כי הוא האחד נחקור על ענין האחד העובר והאחד האמת ומה שצריך לספר בו על הבורא מענינו (הוא, חו"ה היחוד ד). רבו ספורי מדותיו יתעלה בעבורם וספרוהו הנביאים והחסידים בספורים שאין דומים זה לזה (שם י). והטעם שאנו מספרים אותו כאלה המדות להורות על ענינו ואמתת מציאותו וכו' והוצרכנו לספר אותו בנמצא מפני שהראיות הורו על מציאותו בעדות סימני מעשיו בעולם וכו' על כן נתחייבנו לספר אותו בנמצא מפני שהתקיים בשכלנו וכו' אך מה שאנו מספרים אותו בו מן הקדמות מפני שהראיות הורו כי לעולם הזה ראשון אין ראשון לפניו ותחלה שאין תחלה לפניה (שם). והתרנו לספר אותו בהם מפני הדחק המצריך אותנו להודיענו ולעמוד על מציאותו (שם). כי הדחק הביאנו להגשים הבורא יתברך ולספר אותו במדות הברואים וכו' ואילו היו מספרים אותו (את יי') בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין (שם). ספר על האדם בעיר קטנה מפני שהוא העולם הקטן וספר על כלי גופו ומדות נפשו באנשים מעט ומעטו אצלו כנגד גודל לב האדם ואורך מאוייו בעולם הזה וחסרון כחו והשגתו אותם וספר על היצר המלך הגדול לרוב חיילותיו ואנשיו וצבאותיו (שם, יחוד המעשה ה). ויתן אל לבו מהברכה הזאת כל אשר ספרוהו בו הפילוסופים מהקדושה והרוממות אחר שיקיים אלהותו ומלכותו באבות וגבורות כי בהם נתברר אצלנו שיש לנו מושל ומצוה (הוא, הכוזרי ג יז). כי בעל התורה מבקש האלהים לתועלות גדולות זולתי תועלת ידיעתו אותו והפילוסוף אינו מבקש אלא שיספרוהו על אמתתו כאשר הוא מבקש שיספר הארץ על הדמיון שהיא במרכז הגלגל הגדול (שם ד יג). ההקדמה החמישית שהעצם הפרדי תשלם מציאותו ועמידתו במקרים אשר אני מספרם ולא ימלט מהם (ר"ש א"ת, מו"נ ח עג). אדם בליעל איש און הולך עקשות פה הפרשה הזאת מספרת מדות הרשע שיתרחק האדם מהם (ר"י בן נחמיאש, פי' משלי ו יב). וספרה להם דמותו (של ההרוג) (ר' בנימין זאב, שו"ת א). ולפי שחיי אדון עולם ית' ויתבר' הוא החיים (ו)החיים הוא לא ספרה הלשון העניין בלשון סמיכה כדי שלא נצטער ונאמר הוא חוץ מכינוייו וכינוייו חוץ ממנו אלא בלשון הכרתה ואמ' חי יי' אלהיך חי אלהי ישראל לומר שהוא החיים והחיים הוא (ר"י אבן עקנין, ספ' מוסר ב טז).

— פֻע', סֻפַּר, יְסֻפַּר, — סֻפַּר דבר, שֶָסִּפְּרוּ אותו: כי אשר לא סֻפַּר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו (ישע' נב יה). ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו כי פעל פעל בימיכם לא תאמינו כי יְסֻפַּר (חבק' א ה). זרע יעבדנו יְסֻפַּר לאדני לדור (תהל' כב לא). הַיְסֻפַּר בקבר חסדך אמנותך באבדון שם פח יב. הֻיְסֻפַּר לו כי אדבר (איוב לז כ). — ואמר המשורר: כים אשא לך טובה תהי בדור מספרה ותפיח בהזכר פעלתי באזכרה (ר"ש הנגיד, אחי מוסר). — ובמשמ' שתארו אותו: אך באור המדות האלהיות המושכלות והכתובות שמסופר בהן הבורא ית' הכוונות בהם רבות מאד (ר"י א"ת, חו"ה היחוד י). צריך עכ"פ שיהיה נמצא קדמון מפני שהתברר כי הנעדר לא יסופר באחד ולא ברב (שם). האפס לא יסופר לא בקדמון ולא בחדש (שם). והעצם האלוהי איננו גוף על כן לא יסופר באור אלא על דרך דמיון (הוא, הכוזרי ב ב). אמר החבר הלא האדם השלם יותר ראוי שיסופר בהרגשת ההנאה במה שיאכל וישתה מהתינוק והבהמה כאשר הבהמה יותר ראויה להנאה מהצמח אף על פי שהצמח נזון תמיד (שם ג טו). והמסופר הצודק המקובל כבר במקור נכפלה המלה 'כבר' אמת אצלנו היעודים (שם ה יד).