ת"ז, נק' עַלִּיזָה, מ"ר עַלִּיזִים, סמ' עַלִּיזֵי, — כמו עָלֵז: עיר הומיה קריה עַלִּיזָה (ישע' כב ב). הזאת לכם עַלִּיזָה מימי קדם (שם כג ז). שבת משוש תפים חדל שאון עַלִּיזִים שבת משוש כנור (שם כד ח). גם קראתי גבורי לאפי עַלִּיזֵי גאותי (שם יג ג).  זאת העיר הָעַלִּיזָה הישבת לבטח האמרה בלבבה אני ואפסי עוד (צפנ' ב יה). אז אסיר מקרבך עַלִּיזֵי גאותך ולא תוספי לגבהה עוד (שם ג יא). — ובמדר': וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד ליפרע ממלכות העליזה אלא ברוח קדים (מכי' בשלח ד). — ובספר יצירה: ואלו הן שנים עשר מנהיגין בנפש שתי ידים ושתי רגלים וכו' [שתי לועזים ושתי עליזים שתי יועצים ושתי יעוצים1 שתי טורפין ושתי ציידים] (ספ' יצירה ה ב). ב' לועזים הם המרה והכבד כי הם המרגיזים את האדם וגורמים לו לעז ב' עליזים המסס הוא אטומכוס והטחול הם המשמשים את האדם (ר"ש דונולו, חכמוני ה). — ואמר המשורר: אם לעגו עזים ועליזים לך הנה מאד מפחדך סמרו (רשב"ג, בימי יקותיאל). ופנים זעפים לבשו עליצות ועליזים מתי יגון וששים (רמב"ע, הריח מר).—  ואמר הפיטן: עדתי הטה נא אזניך לתגבורת שלטי עליזים ערוב הנערב להוצאת שבת תקון ערובים אשר תקנו חוזים (ר"י בר ראובן, אזהר' כג.). פסו נביאים וחוזים שבת גאון עליזים תמיד נשמעה צוחה נפשי לעפר שחה (אריות הדיחו, יוצ' שבת ג אחה"פ).