*, פְּשׁוּט1, ש"ז, — פשוטו של מקרא, ישובו ובאורו לפי פרוש המלים: דר"א דאמר תכשיטין הן לו, דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, א"ל רב כהנא למר בריה דרב הונא האי בדברי תורה כתיב, א"ל אין מקרא יוצא מדי פשוטו (שבת סג.). — ובסהמ"א: בראשית ברא, אין המקרא הזה אומר אלא דרשני וכו' ואם באת לפרשו כפשוטו כך פרשהו בראשית בריאת שמים וארץ (רש"י, בראש' א א). ויקח אחת מצלעותיו וגו', מדרש אגדה וכו' ופשוטו של מקרא כאן הודיעך שנבראו שניהם בששי וכו' (הוא, שם א כז). ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אפניו (הוא, שם ג ח). ונברכו כך, יש אגדות רבות, וזהו פשוטו וכו' (הוא, שם יב ג). ויחלק עליהם לפי פשוטו סרס המקרא וכו' (הוא, שם יד יה). ולפי פשוטו כמשמעו (הוא, שמות ב יב). לכך אני אומר יתישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אפניו והדרשה תדרש (הוא, שם ו יא). אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וסוף דבר אין לך מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמעו (הוא, הקד' לשה"ש). אך זהו עיקר פשוטו לפי דרך המקראות שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר (רשב"ם, הוצ' רוזין, בראש' א א). הוא ענה, שנזכר בימי משה על שם גבורתו וכו' לפי פשוטו אין לדקדק יותר (הוא, שם לו כד). והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא (הוא, שם לז א). חשן, לפי עניינו ופשוטו כעין נרתק וכיס (הוא, שמות כח ד). ואשר שם לבו לדבר יוצרינו אל יזוז מנימוקי זקני רבינו שלמה ואל ימוש מהם כי רוב הלכות ודרשות שבהם קרובים לפשוטי המקראות (הוא, שם בסוף הספר). ואם האכל יאכל, חכמים עקרוהו מפשוטו ופירשוהו במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי וכו' (הוא, ויקר' ז יח). וזהו מוסר ואמתת פשוטו אבל האגדה שאו' וכו' אין זה לפי הפשט (הוא, שם י ג). ובכלל המאמר הזה כוונה שניה והוא ביאור משלים סתומים מאד שבאו בספרי הנביאים ולא פורש שהם משל אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם וכשיתבונן בהם היודע בהם באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה (ר"ש א"ת, מו"נ פתיח', ד"ה המאמר הזה). וקצת ממצות התורה כיוצא בזה ומפשיטין אותן מפשוטיהן ומלבישין אותן רמזי הגוף (רשב"א, מאמר על ישמעאל, פרלס, כו). — ומצוי הבטוי פשוטו כמשמעו, ר"ל דבר פשוט וברור כמו ששומעים אותו. — °פְּשׁוּטוֹ של נהר עי' פְּשָׁט, פֶּשֶׁט, פשט הנהר.
1 [רגילים לראות במלה זו את הבינו' פָעוּ' פָּשׁוּט מן פָּשַׁט, שהפך ש"ז במשמ' הטעם הפשוט של הכתוב. ואולם א) פשוט זה בא כצורה דקדוקית של פְּשָׁט ממש, עד שפשוט בלבד משמש בכנויים כגון פשוטו של מקרא וכדו', וממש במקום פשטא דקרא בארמ' שבבבלי כתוב בירוש' סנה' א א (ועוד) פשוטיה דקרא, וב) כתיב זה פשוט אף בארמ' (שאין בה בינו' פָּעוּל אלא פְּעִיל), מלמד שאין לראות את המלה כבינ' פָּעוּ' של הפעל, אלא כמבטא א"י פְּשׁוֹט או אפילו פְּשׁוּט במקום פְּשָׁט. ומבטא א"י זה הוא שעבר לעבר' של תו"מ, בעוד שאין פְּשָׁט בלשונם אלא בארמ'. ואף לענין אין פשוטיה דקרא או פשטא דקרא (עי' בכר, Ereg. Term. II עמ' 173) בשמושו בתלמוד המובן הפשוט של הכתובים, אלא פרוש ברוח הדרש דוקה. ואף לפי מקור המלה פְּשָׁט, המשמשת אף בסור' במשמ' דומה, הוראתה: פשיטה, תרוץ וישור של הכתוב, שאינו מתישב מעצמו במובנו הפשוט, וכך שמוש הפעל פשט בארמ' ובעבר' שבתו"מ. ואפילו משמ' המאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו במקורות התלמודיים איננה דוקא למובן הפשוט ממש אלא לפשט, במשמ' פרוש המקֻבל שאין לזוז ממנו, ורק בסהמ"א הבינוהו בכוון לפשט ממש, וצ"ע. במד"ר ויקר' טז נאמר על הפסוק מי האיש החפץ חיים (תהל' לד יג): אמר רבי ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן (בדפוס ויניציה: היכן הוא) פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו, ע"כ. ואולם הלשון המגֻמגמת מראה על ט"ס קדומה שהרי אין היכן אלא שאלה למקום. וכנראה הנכון: ולא הייתי יודע היך נפשוט, כלו' כיצד נבאר.]