ש"נ, מ"ר פְּתִחוֹת, — חרב פתוחה ושלופה1, (gezücktes) Schwert; épée (tiree); (drawn) sword: חלקו מחמאת פיו וקרב לבו רכז דבריו משמן והמה פְתִחוֹת (תהל' נה כב).
1 [כך בצדק מנחם, ריב"ג, וראב"ע האומר: חרבות לטושות או שלופות כמו חרב פתחו רשעים, ע"כ. והוא מן א. פתח המשמש גם באשור' במשמ' שליפת חרב. ולא צדק רד"ק המחבר את המלה עם ב. פתח במשמ' פִּתּוּחֵי חותם. ובמשמ' חרב בארו גם ואת ארץ נמרד בִּפְתָחֶיהָ (מיכ' ה ה), וכאמור בהערה לערך פָּתַח יתכן שכאן צורה מרחבת פְּתִחִיָּה במשמ' של פְּתִחָה.
ואמנם התרגומים הקדומים תרגמו פְּתִחוֹת במשמ' חניתות ורמחים ולא חרבות. כך השבעים: βολίδες; הארמי: מורנין (לא מורוין כנ"א), מ"ר של מורניתא, חנית, רמח; וולג': iacula.
ובדרך אחרת הלך רש"י ואחרים אחריו, וז"ל: מנחם פתר לשון חרבות וכו' ואומר אני לשון קללה הוא בלשון ארמי כדאמר כתב אמימר פתיחא עלה והוא שטר שמתא, ע"כ. וזאת כפרושו בתלמוד (ר"ה לא:).]