1, ש"ז, מ"ר צִיצִם, צצים (צִיצִים), — א) כמו נֵץ, העלים המגֻנים של הפרח,  Blüte; fleur; blossom: והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ צִיץ ויגמל שקדים (במד' יז כג). — ב) וכל הפריחה והצמיחה שבצמח: הוי עטרת גאות שכרי אפרים וְצִיץ נבל2 צבי תפארתו (ישע' כח א). כל הבשר חציר וכל חסדו כְּצִיץ השדה יבש חציר נבל צִיץ כי רוח יי' נשבה בו (שם מ ו-ז). אנוש כחציר ימיו כְּצִיץ השדה כן יציץ (תהל' קג יה). כְּצִיץ יצא וימל (איוב יד ב). — נתן צִיץ3 לפלוני, לסימן יציאתו ממקומו: תנו צִיץ למואב כי נצא תצא ועריה לשמה תהיינה מאין יושב בהן (ירמ' מה ט). — ג) במלאכת הפתוח בעץ וכדו', פטורי צִיצִּים, עשויים בצורת צִיצִים: מקלעת פקעים ופטורי צִצִּים4 (מ"א ו יה). ואת כל קירות הבית מסב קלע פתוחי מקלעות כרובים ותמרות ופטורי צִצִּים (שם שם כט). — ואמר בן סירא: תואר לבנה יגהה עינים וממטרו יהמה לבב וגם כמלח ישפך ויציץ בספיר ציצים (ב"ס גני' מג יט). ובתו"מ: יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו (מד"ר בראש' נג). *ובהשאלה: הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה (שבת קמה:). ובסהמ"א: נפסא כגון  נפיא שמנפין בה את התבואה וכל דבר ארוך ורחב יש בו ציצין ופרחין קוראין אותו נפיסא (ערוך ערך נפש). כי יי' אלהים הצמיח בעולמו החכמים כי הם כציץ ערוגה כשושנה חכמה סוגה (ר"י חריזי, מוסרי הפלסופ', פתיח'). והיה אומר לבעל המוסיקה תראה לנו זמן הציצים בציציו והערוגות במיני בשמיהם (שם א יט). ואמרו לו מה תאמר על הנשים אמר כי הם אילן חד ומר אשר ציציו נאים (שם ב א). והאדמה לבשה מן הציצים בגדי רקמתה וכו' (הוא, תחכ' ה, 55). ושאר קהל דמשק חסידים והגונים, רק יש בין הפנינים אבנים, ותוך השושנים קמשונים, ובין הצדיקים מזיקים, ותוך הקדושים קדשים, ובתוך הסלת פסולת ובין הציצים קוצים (שם מו, 355). ובראותו יופי המקום וחמדתו ונעמו ותכונתו ומוצאיו ומובאיו ועציו וציציו ודשאיו וכו' שמח שמחה גדולה (ר"י זבארה, שעשועים ב, דודזון, 21). ראי נא גברת עדינה הזיתים הרעננים השתולים בהר הזה אשר יצוצו ציץ למכביר, הישאו כל הציצים פרי (מפו, אהבת ציון י, 80). — ואמר הפיטן: ומה יתגאה חציר יבש נכח אש אוכלה אש, ומה יעוז ציץ גאה נכח אל גָּאֹה גָּאָה (ר"א קליר, אץ לשוחח, סלוק פרה). — ואמר המשורר: בכל ענות עורגות, ואין להן פוגות, לרות הערגות, במים מגרים, להציץ נצנים, שחרים ולבנים, וצצים כשנים, בראשי האמירים (דונש, דעה לבי, שעה"ש 4). ושתו עלי ציצים וקול סיסים, לשיר עלי טוב הזמן חברו (ר"ש הנגיד, הנה ימי, שם 33). שתה כי הסתיו עבר והגשם כבר חלף, בצל אמיר עלי זמיר ועל ציץ צץ וגם חלף (רמב"ע, תרשיש א, 11). אמת עב ימינו תהכלים עננים ועבים לנגדה חזקים כשמיר, וגמלו אבנים שקדים ושית כגן אל בעצים יהי ציץ ושמיר (שם שם, 27). השכם לגן בֹּשֶׂם אשר ציצי שיחיו רסיס הלילה בלל (שם ג, 37). הנה רעב הניק הגן ותלמיו שת כאבק שחק, עד כי שחקו פיות ציציו העת בכו עיני שחק (שם שם, 40). לי ציצים לי פרות לי עלים, לי שושן לי כפר ואהלים (ראב"ע, אל אחד, כהנא א, 111). ולבן בעיניהם ושחור בציציהם וירוק במראיהם ואדם בצמחותיו (הוא, בשם אל, שם שם, 196). בו שמח בו צמח ציץ נזרי (הוא, אתעורר, איגר 183). בינות ערוגות שב ימי ניסן, עת יעלה נצן ורם נסן, ועלוז עלי זמיר לקול אמיר, גם שיש להוד הציץ והסנסן (ר"י חריזי, תחכ' ה, 57). — ובמשמ' כנף5, ואמר המשורר: תנו ציץ לשירות ומלות נכוחות, לאוחז בתבל קצוות ורוחות (רמב"ע, תרשיש, 3). תנו ציץ לאגרת ביד רוכבי רכש, ורוצו אלי ציון בספר ושלחו כר (שם א, 15).