ב. צֵן
ש"ז, מ"ר צִנִּים, — מלה מסֻפקה שלא עמדו המפרשים על משמעותה: אשר קצירו רעב יאכל ואל מִצִּנִּים1 יקחהו (איוב ה ה).
1 כך בנסחה המסורה, והתלבטו קדמו' והחדשים בפרוש מלה זו ולא מצאו דבר מניח הדעת, וקצת החדשים אמרו, כי אולי מ מצנים מעקר המלה, והוא ש"ז מָצֵן במשמ' צנא בארמ', והוא סל, ואחרים אמרו כי הוא כפל משֻבש מהמלה צַמִּים שבסוף הפסוק, וכל זה אינו מניח הדעת. הארמ' תרגם ופולמוסי במאני זינא.
[טורטשינר, ס' איוב, גורס: ואֻלָם (ז"א אוּלָם, כֹּחָם) צָנים (ז"א צִנָּמוֹן) יקחהו, ובזה הקבלה מדֻיקת אל: ושאף צמים חילם, ועי' א. צַמִּים,ִִ הערה. ואף המחבר רשם בגליון התנ"ך: ואלם?]