1 עי' הערה שאחרי זו.

2 כך בנסחת המסורה, ואין מלה זו נמצאת במקרא זולת במקום הזה, ואין לנו עדות נאמנה למציאותה כאן בצורה זו עד זמן רסע"ג שהוא הזכירה בפרוש, אך אין ספק בדבר כי כך היתה כתובה כאן הרבה מאות שנים קדם. והנה אין ספק בדבר כי הכונה בזו המלה היא לאותו הדבר שהוא נקרא במ"א ז יו כֹּתֶרֶת: ושתי כֹתָרֹת עשה לתת על ראשי העמודים מצק נחשת חמש אמות קומת הכֹּתֶרֶת האחת, ע"כ, ובכונה זו פרשוה כל המפרשים וחוקרי הלשון הקדמונ' והחדשים, אלא שנחלקו בעצם משמ' המלה וגזרתה. מראשוני הקדמו' לא נשאר לנו כלום מזה, רק ת"י פרש כנראה במשמ' מנורה, אבל בודאי זה בדרך דרוש. מה שאֹמרים רֹב החדשים כי מלה זו נגזרה מן ב. צפה במשמ' צִפּוּי, הוא דברי רד"ק, אך הוא דחוק. גם דעתו של פירסט כי צפת הוא כמו כפת ושממנו נגזר, לפי דעתו, גם כַּפְתֹּר במשמ' כתרת העמוד מֻפרכה מעקרה כיון שכל פרוש כפתור במשמ' כתרת של עמוד הוא בדוי כלו. ולכן רגלים לדבר כי זו המלה צֶפֶת היא שבוש מעקרו שנשתבש כבר בזמן קדום במקום המלה כתרת שהיתה כתובה כאן כמו במלכים וכמו שכתובה המלה כתרת גם כאן (דהי"ב ד יג). ומכל מקום קשה גם להחליט החלטה זו בודאות, והדין נותן שנשים לבנו להפרוש היותר קדום שאותו מסר לנו ריב"ג בשם רסע"ג, וז"ל: והצפת אשר על ראשו יריד והכתרת כמא הו בינ פי אלנשׂחה אלאח'רי אלּא אנּ חקיקה מעני צפת ברניה פכאנת אלכתרת עלי צנאעה אלברניה וכאנת פוק אלגלה אד' כאנת עלי ראשׂ אלאשׂטואנה גלה והי מחפּה וכתרת הי אלתי שׂמית צפת כמא קאל והגלות והכותרות אשר על ראש העמודים שנים והד'א אלתפשׂיר פי אלצפת ואלתלח'יצ אלמעני הו ענ ראשׂ אלמתיבתה אלפיומי רחמה אללה, ע"כ, ובעבר': והצפת רצונו והכותרת כמו שהוא מבֹאר בנסחה האחרת, אלא שאמתת משמ' צפת היא ברניה (בערב', והוא כלי חרס רחב הפה, לפי דעת קצת המלונים הערבים), והיתה הכתרת עשויה כמו ברניה זו והיתה מעל להגלה כי על ראש כל עמוד היתה גלה, והיא קערה וכתרת והיא צפת כמו שנאמר והגלות והכותרות על ראשי העמודים, וזה הפרוש למלת צפת ובאור ענינו הוא מראש הישיבה הפיתומי ז"ל. — הדבר אפוא ברור. צֶפֶת הוא כלי חרס כעין מה שקוראים בערב' ברניה. הגאון לא אמר על מה סמך בפרושו זה למלה צֶפֶת, אך מכל לשונו אתה שמע שאין זו סברה, אלא דבר ידוע לו, ומה שלא אמר סתם כלי חרס או כעין קדרה וכיוצא בזה, אלא יחד את הכלי ברניה, זה מוכיח אמתת ההנחה כי המלה צֶפֶת היתה ידועה לו, על פי הקבלה עוד מזמן חיי הלשון שהיה לא רחוק ביותר מימיו, שהוא הוא הכלי ברניה. אפשר אולי לשער כי במקומו של רסע"ג היו קראים לכתרת העמודים ברניה, ע"ש זה הכלי, והוא הקיש לזאת את השֵם צפת ויניח כי גם כאן נקראת כתרת העמודים כך ע"ש כלי ששמו היה כך בעבר', אך בשום מקום לא מצאנו בהמלונים הערבים שום רמז לכנוי ראשי העמודים בהשם ברניה. אך כבר אמרתי כי מכל סגנון דברי רסע"ג אלה אתה שומע לא סברה בעולם אלא דבר ידוע לו ידיעה מעשית או קבלית. ולכן בעצם משמ' של המלה צֶפֶת שהוא שם לכלי מכלי החרס אין לפקפק, כי אין אנו רשאים להטיל שום ספק בעדותו המפֹרשת של הגאון. אך בדבר השם צֶפֶת לכֹתרת העמודים שנקראה כך ע"ש הכלי אעפ"י שאינו מהנמנעות, יש מכל מקום לפקפק, יען אפשר למצא לו מקור בשרש צפת בלשון סור' שהוא נרדף בלשון זו עם שרש צבת שהוא משמש במשמ' קִשֵּׁט במלאכת פתוח, והשם צובתא מתרגם בערב' זינה, זח'רפה, ובפרט: מא יזיֵּנ מן אלעמאדה, מה שמיפה ומקשט העמודים, וכך גם Payne Smith: ornamentum. אך יש עוד קשי שצריך לתרץ, והוא: אם נניח שזה השם צֶפֶת אינו שבוש במקום כתרת אלא שם אמתי שמשתמש בו המחבר בעצמו, יקשה מה ראה בעל דה"י להזניח את השם כתרת הכתוב בספר מלכים שמשם העתיק את כל דבריו והשתמש דוקה בשם זה? ואין לטען כי כך מצא בהמקור שממנו שאב בעדה"י את ספורו, כי אפי' אם נסכים כי היו לו קצת מקורים זולתי ספר מלכים, אינו נראה כי ספור בנין הבית שאב ממקור אחר, כי בכללו הוא ממש כמו הספור בספר מלכים, וכבר נזכר כי גם בעדה"י העתיק בדבריו (דהי"ב ד יג) השם כתרת כצורתו. רק תשובה אחת יש, והיא כי בבנינו של זרבבל היו הכתרות של העמודים באמת דומים לכלי ההוא שהיה נקרא בימי רסע"ג בערב' ברניה ובעבר' בימי בעדה"י צפת, והיו אלה הכתרות מכֻנות בשם זה בפי העם או אולי בפי בעדה"י בעצמו, ובעדה"י שראה את כל עניני העבר בדמותו ובצלמו של ההוה של זמנו, סבר כי בודאי בזו הצורה ממש היו גם כתרות יכין ובעז בבנין שלמה ובפעם הראשונה שהזכירם קראם בשם צֶפֶת גם הם כדי לבאר ביותר דיוק את צורתן.
וזכינו מכל זה כי א) רסע"ג שמר לנו מלה עברית לאחד מכלי החרס בעל צורה מיֻחדת, בזה אין ספק. וב) כי צורת כתרות העמודים בבנין זרבבל היתה כנראה כצורת זה הכלי, והיה זה בזמן ההוא כנוי נהוג לכתרות בצורה זו, ובנה בעדה"י גם את כתרות בנין שלמה כך.
[במקום צבתא במשמ' קשוט בסור' נמצא אף הכתיב צֶפְתָא: ועל פי צורת המלה אפשר לגזר אותה אף מן יצף, וצ"ע.]