*, קַנָּאִי1, ת"ז, — כמו קַנָּא, קַנּוֹא: בקשו מלאכי השרת לדחפו (את פינחס) אמר להן (הקב"ה), הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חימה בן משיב חימה הוא (ר' אלעזר, סנה' פב.). פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כהן בר כהן קנאי בר קנאי  משיב חמה בן משיב חמה  (בשם ר' חייא בר אבא, מד"ר ויקר' לג). — ומ"ר קַנָּאִים, קנאין: הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו (סנה' ט ו). — וככנוי לכת שקנאה לאלהים ולעם ישראל , Zeloten ;  zélateurs ;  zealots  : וכשבא אספסיינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא (של כלבא שבוע) באש (אדר"נ ו).— ונק' קַנָּאָה, קַנָּאִית, מ"ר קַנָּאוֹת,  קַנָּאִיּוֹת, אשה בעלת קנאה: ארבע מדות בנשים ואלו הן גרגרניות וצוותניות וקנאיות ועצלניות וכו' קנאיות2  מנין, שנאמר ותקנא רחל באחותה ׁ(ר' לוי , מד"ר דבר' ו). — ובסהמ"א: או איש, כמו או נודע, כלומר אם איש קנאי הוא (רש"י, במד' ה ל). חומד וקנאי פגע בהם מלך א' וכו' דחק החומד את הקנאי לישאל, שאל לנקר לו עין אחת ולחבירו שתים (אורח' צדיקים, שער הקנאה, מה:). שיצאו מן העין קצת אידים מהמותרי' אשר ידחם הטבע וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית (ר"י אברבננאל, ש"ב כג, בענין מנין ישראל).