1, ש"ז, סמי' קִנְּמָן, — אילן בֹּשם וקלפתו הפנימית המשמשת אף תבלין, Zim(me)t; cinnamome; -on: ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וְקִנְּמָן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וכו' ועשית אתו שמן משחת קדש וכו' ומשחת בו את אהל מועד וכו' (שמות ל כג-כו). נפתי משכבי מר אהלים וְקִנָּמוֹן (משלי ז יז). נרד וכרכם קנה וְקִנָּמוֹן עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים (שה"ש ד יד). — ובתו"מ: קנמון מאכל עזים היה, היו ישראל מגדלין אותו (רב חונא בשם רב אבין, ירוש' פאה ז ד). פיטום הקטורת וכו' קושט שנים עשר, קילופה ג', קינמון תשעה (שם יומא ד ח). קנמון אני מעמיד בעולם, מה קנמון הזה כל זמן שאתה מזבלו ומעדרו, הוא עושה פירות, כך משנצרר2 דמו, משבטל יצרו, משבטלה תאותו, משנקשר דמו (של אברהם) (ר"ל, מד"ר בראש' מו). קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו (ר' יוסי, שם שה"ש ד, נרד וכרכם; שם איכה, פתיח', רבי יצחק). — ואמר הפיטן: אשכל קנמוני מסעד קטרה לי בעמעד (רסע"ג, אלהים אצל, אזהרות, סדור רסע"ג, קצ). — ואמר המשורר: לו פערו הפתאים פיהם למלקוש ענני, אטיף בשמי עליהם וברום ענן קנמוני (רשב"ג, נחר בקראי, דברי חפץ, 19). לאידם מה שחוק עשו בנפשם בשומם כעצי קש קנמונים (הוא, עטה הוד, דוקס, 16). מאור עיני ושיר אזני וצוף פי ואל אפי כריח קנמוני (רמב"ע, הקיצותי, שעה"ש, 71). ותעל צחנת חלל באפו כריח קנמון בושם וקנה (הוא, תרשיש א, 25). רב קנמון תאכל (ראב"ע, שמעו נא, כהנא א, 182). ורם באשם ועלתה צחנתם והפיחו בשמי קנמונך (ד"ה של יהודי מצרים וא"י ב, יעקב מן, 266). וייטב לך זכר מבושם כל עשת, קציעיה וקנמוניה וגם מר דרוריה (JQR July 1918, עמ' 159). תשתה עסיסי צופי וייני, על נהרי גן רטוב ולא תריח בושמי וקנמוני (יוסף, יעלת אהבים, רני ושמחי, יז:). ילד יהוסף זך ונאמן בי הוא צרור הקנמן (ר"ש שבזי, יא עיני, שירי תימן, 142).