*, או רִבְיָה1, ש"נ, —  תכונת הדבר ההולך וְרָבָה: ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, ובנות יולדו להם, רבי יוחנן אמר רביה באה לעולם (ב"ב טז :). כי ברך אברכך, ברכה לאב, ברכה לבן, והרבה ארבה, רבייה לאב רבייה לבן. (ר' קמא בר חנינא, מד"ר במד' ב). —  ובפרט בצרוף פריה ורביה, במשמ' התרבות האדם, ובהשאלה כלשון יפה במשמ' הזדוגות איש ואשה לשם פריה ורביה: לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים (יבמ' ו ו). לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל מפריה ורביה (מו"ק ח:). היו לו בנים ומתו ר"ה אמר קיים פריה ורביה (יבמ' סב.). אם ברך תברכני, בפריה ורביה, והרבית את גבולי, בבנים ובבנות (ר' יהודה הנשיא, תמורה טז:). ועי' פְּרִיָּה. —  ובסהמ"א: ורבינו מאיר אוסר לטבול בנהרות דהא קי"ל כשמואל [כאידך דחייש לרביית נוטפים] (מרדכי שבת שנז). והרביה ההיא היתה סבה לעבוד בהם (בבני ישראל) בפרך ובכל עבודה קשה (ר'י אנטולי, מלמד התלמידים, וישב, לג:). — °ובמשמ' גְּדִילָה: ובתים הבנויים במדבריות ובארצות הנשמות הואיל והם מקום גדודי חיה אפילו נכנסה חיה וטרפה אינה משולחת וכו' כיון שהוא במקום רביתה (הלבוש או"ח תקעו ז).