ב. רֶכֶב

ש"ז, — אחת משתי אבני הרֵחַיִם, שהיא נקובה באמצע ומתגלגלת ודומה לאופן המרכבה1, גלגל הריחים2,
Mühlstein (oberer);  meule (courante); (runner) millstone: ותשלך אשה אחת פלח רֶכֶב על ראש אבימלך ותרץ את גלגלתו (שפט' ט כג). מי הכה את אבימלך בן ירבשת הלוא אשה השליכה עליו פלח רֶכֶב מעל החומה וימת בתבץ (ש"ב יא כא). — ורחים ורכב1 ככנוי לאשה: לא יחבל רחים וָרֶכֶב כי נפש הוא חבל (דבר' כד ו). — ובתו"מ: החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחיב משם שני כלים, שנאמר לא יחבול רחים ורכב, ולא רחים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל ב"מ ט יג.. ומרחיקין את הריחים שלשה מן השכב שהן ארבעה מן הרכב ב"ב ב א.



1) [ע"פ תמונה זו, ולא כאבן רוכבת על חברתה נקרא כנראה חלק זה של הרחים, ואך אח"כ נולדת בתו"מ המלה שֶׁכֶב  (עי' שם) שאיננה במקרא.]

2) [גם בארמ' רכבא במשמ' זו.]

1) [עי' רֵחַיִם, הערות.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים