1, ממנו שׁוֹפָר, *שְׁפוֹפֶרֶת, *ב. שִׁפּוּר,*שְׁפִיר, שֶׁפֶר, שִׁפְרָה.
1 [שרש זה עקר משמעותו בעבר' היא זו של קרן (שופר) התיש, הנקרא באשור' שַׁפַּרֻ, וכנגדו גם צפיר (עי' שם), צפיר עזים; והואיל ושמש שופר גם כלי קבול, על כן נסתעפו מזה גם מלים במשמ' כיס וכד' כגון שָׁפִיר, שפרה, שפופרת, ובשנוי מבטא, אולי בעבר המלה מלשון ללשון, גם סִפְרָה (תה' נו ט) שפרושה נאד (בערב' זֻפְרַה زفرة, וכן באשור' סַפַרֻ על יד שׁפַרֻ במשמ' כיס, רשת, ומכאן שמוש הפעל סַפֵּר כלשון מילוי לתוך נאד וכד', כמבֹאר בפרוש העורך לאיוב לח לז (מי יְסַפֵּר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב), ועוד.
המלה אֶשְׁפָּר שבש"ב ו יט (ויחלק לכל העם וכו' למאיש ועד אשה לאיש חלת לחם אחת וְאֶשְׁפָּר אחד ואשישה אחת) ובדהי"א יו ג (ויחלק וכו' לאיש ככר לחם וְאֶשְׁפָּר ואשישה), לא היתה למעשה בלשון, ואין לגזר אותה מן א. שפר או ב. שפר, והמכֻון הוא (כדברי העורך בפרק על בטויים שנולדו מתוך טעות ב"הלשון והספר" א): ויחלק וכו' לאיש חלת לחם אחת ואִש פָּר אחד, ואִש שֶׁה אחת, כלו' לזה נתן חלת לחם ולזה פר או שה.]