שַׂק

1, ש"ז בהפס' שָׂק, כנ' שַׂקִּי, שַׂקּוֹ, מ"ר שַׂקִּים, שַׂקֵּיהֶם, —  א) אמתחת מאריג גס לשים בה דברים וחפצים, כיס גדול, Sack; sac; sack: ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שַׂקּוֹ (בראש' מב כה). ויפתח האחד את שַׂקּוֹ לתת מספוא לחמרו במלון (שם שם כז). ויהי הם מריקים שַקֵּיהֶם והנה איש צרור כספו בְּשַׂקּוֹ (שם שם לה). ויקחו (יושבי גבעון) שַׂקִּים בלים לחמוריהם (יהוש' ט ד). — ב) אריג גס, בגדים קרועים, שהיו לובשים אותם האבלים Sackzeug; grosse toile; sackcloth: ויהי כשמוע המלך את דברי האשה ויקרע את בגדיו וכו' וירא העם את הַשַּׂק על בשרו מבית (מ"ב ו ל). ואני בחלותם לבושי שַׂק עניתי בצום נפשי (תהל' לה יג). נאספו בני ישראל בצום וּבְשַׂקִּים ואדמה עליהם (נחמ' ט א). — ובצרופים, שק ואפר: ואתנה את פני אל אדני האלהים לבקש תפלה ותחנונים בצום וְשַׂק ואפר (דני ט ג). — ומחגֹרת שק: והיה תחת בשם מק יהיה וכו' ותחת פתיגיל2 מחגרת שָׂק (ישע' ג כד). — ולבוש שק: כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שָׂק (אסת' ד ב). — וחגר שק: ויאמר דוד וכו' קרעו בגדיכם וחגרו שַׂקִּים וספדו לפני אבנר (ש"ב ג לא). ויחגרו שַׂקִּים במתניהם וחבלים בראשיהם (מ"א כ לב). ויקרא יי' וכו' לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שָׂק (ישע' כב יב). בת עמי חגרי שַׂק והתפלשי באפר (ירמ' ו כו). צעקנה בנות רבה חגרנה שַׂקִּים ספדנה והתשוטטנה בגדרות (שם מט ג).— והציע שק ואפר: הכזה יהיה צום אבחרהו וכו' הלכף כאגמן ראשו וְשַׂק ואפר יציע (ישע' נח ה). אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד שַׂק ואפר יצע לרבים (אסת' ד ג). — וכסה שק, והתכסה בשק וכד': ויהי כשמע המלך חזקיה ויקרע את בגדיו ויתכס בַּשָּׂק (מ"ב יט א, ישע' לז א). ויגע הדבר אל מלך נינוה וכו' ויכס שַׂק וישב על האפר (יונה ג ו). ויתכסו שַׂקִּים האדם והבהמה ויקראו אל אלהים בחזקה (שם ג ח). ויפל דוד והזקנים מכֻסים בַּשַּׂקִּים על פניהם (דהי"א כא יו). — ולבש שק: ויאמינו אנשי נינוה באלהים ויקראו צום וילבשו שַׂקִּים (יונה ג ה). ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שַׂק ואפר (אסת' ד א). — ולן בשק: חגרו וספדו הכהנים וכו' באו לִינו בַשַּׂקִּים משרתי אלהי (יואל א יג). — והסיר את השק: ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שַׂקּוֹ מעליו ולא קבל (אסתר ד ד). — והעלה שק על מתנים: והפכתי חגיכם לאבל וכו' והעליתי על כל מתנים שָׂק ועל כל ראש קרחה (עמוס ח י). — ופִתַּח את השק: לך ופתחת הַשַּׂק מעל מתניך ונעלך תחלץ מעל רגלך (ישע' כ ב). הפכת מספדי למחול לי פתחת שַׂקִּי ותאזרני שמחה (תהל' ל יב). — ושכב בשק: ויהי כשמע אחאב וכו' וישכב בַּשַּׂק ויהלך אט (מ"א כא כז). — ושם שק במתניו, על בשרו: ויקרע יעקב שמלותיו וישם שַׂק במתניו (בראש' לז לד). נשימה נא שַׂקִּים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל (מ"א כ לא). ויהי כשמע אחאב וכו' ויקרע בגדיו וישם שַׂק על בשרו ויצם (שם כא כז). — ותפר שק: שַׂק תפרתי עלי גלדי ועללתי בעפר קרני (איוב יו יה). — ובמליצה: אלביש שמים קדרות ושַׂק אשים כסותם (ישע' נ ג). — ובתו"מ: הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה (נדר' ז ג).  הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפים זה אל זה (מעי' ד ו). הכרים והכסתות והשקין והמרצופין שנפחתו הרי אלו טמאין מדרס (כלים כ א). שק שהוא מלא פירות ונתנו על גב הנהר או על פי הבור וכו' (מכשי' ג א).החמרין שהיו עוברים בנהר ונפלו שקיהם למים וכו' (שם שם ז). מה שק מיוחד טווי וארוג אף אין לי אלא טווי וארוג (ספרא שמיני ו ח). אין לי אלא שק העשוי מן העזים העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין ת"ל שק (שם). חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירא מטמא טמא מת (ר' דוסא, סוכה כ:). מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת וכו' (סנהד' קא.). הניח עליהן עודה של שקין פסלה (ע"ז כג.). והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו (מד"ר איכה ב ב, בלע ה'). — ובסהמ"א: נמצא מגביה ומוריד השקין בצידי החמור וכו' (ר"ח, שבת קנה.). והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים  (ראב"ע, הקד' פרוש איכה).— ואמר המשורר: אומר לדורך עפר ארצך ואדמתך של נעליך ושק מדרך אשוריך (ר"י חריזי, תחכמוני לה).



1 [גם בארמ' שבתו"מ ובסור' סַקָּא, אשור שׂקֻּ, כוש' שַׂק באותה משמ' כבעבר', ואף בארמ' שבתעודות יֵב במ"ר שקקן (קאולי 30 15 וכו'), ביונ' σάϰϰος, רומ' saccus, קופט' סיכ (השואות אחרות אינן משכנעות), ונראה שהָשאלה המלה מכנען ליונ' וללשונות אחרות. המלה הקרובה לשרש שקק זה שבערב' (שַׂקּ شقّ) פרושו קרע, כי כן שמשו מטפחות קרועות לתפירת שקים. הצורה שַׂקִּית נוהגות בדבור היום כצורות הקטנה מן שׂק. השם שקיק נעמן شقيقة نعمان הבא בקאנון ד ז כשם לפרח anemona, ערבי, הוא לא עברי. ואולם ר' את הצורות סַק, *א. סַקָּי והנאמר עליהן.]

2 [כדברי העורך בהלשון והספר ב בתקון לנאמר בהערה לערך פְּתִיגִיל, בא פתיגיל במק' תֻפֵּי גִיל, כסימן לשמחה, בנגוד אל מחגרת שק, שהיא סימן לאבל.]

חיפוש במילון: