ב. שָׂרַף
*, פ"י, — מצץ מה שבתוך דבר מבלי לבלע את הדבר כלו, aussaugen; sucer; to suck: שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע וכו' מפני מה אסרו גבינות הנכרים, אמר לו מפני שמעמידין אותן בקבה של נבלה, אמר לו והלא קבת עולה חמורה מקבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה1 (ע"ז ב ה).
1 [המדֻבר במשנה הוא במציצת החלב שבתוך קבת העולה מבלי לבלע דבר מן העולה, והכהן שאינו בוחל, מֻתר לו לפי דעה זו לעשות כן. ואמנם בא הפעל במשמ' מעין זו גם בארמ' שבתו"מ, אף בצרופים כגון שרף פינבא, שרף תבשילא (גם בהשאלה למשכב אשה), וכן בא סרף במשמ' מצץ בסור', ויתכן שתמורת הפעל הזה שַׁרִב شرب, שתה בערב', וקרוב אליו השם שְׂרָף, כקרבת suc (שעקרה מיץ מצוץ) במשמ' שְׂרָף אל to suck, sucer כלשון מציצה.]