תוּשִׁיָּה

 תֻּשִׁיָּה1, ש"נ, — שם פיוטי לחכמה ועצה2, Weisheit, Rat; sagesse, conseil; wisdom, counsel: גם זאת מעם יי' צבאות יצאה הפלא עצה הגדיל תּוּשִׁיָּה (ישע' כח כט). וצפן לישרים תּוּשִׁיָּה מגן להלכי תם (משלי ב ז). יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכו' בני אל ילזו מעיניך נצר תּוּשִׁיָּה ומזמה (שם ג יט-כא). לי עצה וְתוּשִׁיָּה אני בינה לי גבורה (שם ח יד). לתאוה יבקש נפרד בכל תּוּשִׁיָּה יתגלע (שם יח א). מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תּוּשִׁיָּה (איוב ה יב). האם אין עזרתי בי וְתוּשִׁיָּה נדחה ממני (שם ו יג). ואולם מי יתן וכו' ויגד לך תעלמות חכמה כי כפלים3 לְתוּשִׁיָּה ודע כי ישה לך אלוה מעונך (שם יא ה-ו). עמו עז וְתוּשִׁיָּה (שם יב יו). מה יעצת ללא חכמה וְתֻשִׁיָּה לרב הודעת (שם כו ג). — ואמר בן סירא: ויתן לאנוש בינה וכו' למען לא י[שבו]ת מעשהו ותושיה מבני אדם (ב"ס גני' לח ו-ח). — ובתו"מ: כל העוסק בתורה לשמה וכו' נקרא רע אהוב וכו' ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה (אבות ו א). —  ובסהמ"א: וחכמת אל שדי ותושיתו אינן נתונות אלא בלב חכמי לב ונבונים (נסי בן נח הקראי, לקוטי קדמוניות, נספחים, 9). כי אין עם גולה דעת ולא עם בני שביה תושיה (אגרת חסדאי אבן שפרוט למלך הכוזרים). הזהר בני מזדון ומשגיה להבן מאנשי התושיה והפליליה (תשו' דונש על רסע"ג 51). — °ובמשמ' חכמת מה שאחר הטבע: ואנשי התושיה ראיות הנם מביאים כי החכמה עולם ראשון לכל הנמצאים (ראב"ע, הקד' ב לפרושו על התורה). ועל כן קראו חכמי התושיה האדם עולם קטן (הוא, יסוד מורא יב). אמרו רבים מבעלי התושיה כי העולמות כמספר הכוכבים בשמים (ר"י ברצלוני, פרוש יצירה, 270). — ואמר המשורר: וטעמי התורה בקול נעים קרא ותושיה הורה פתים נמהרים (דונש, לדורש החכמות, אלוני עג). נשיא אל יאשיה פאר התושיה (ר"י חריזי, בעז שדי, תחכ' א, קאמינקא, 22). — ומ"ר °תושיות: המליצות והמוסרים והתושיות (הוא, מוסרי הפילוסופים ב). אבל כשהאבידו הדרתנו רשעי האומות הסכלות והאבידו חכמותינו ותושיותינו (הוא, מו"נ ב יב). כי בלשוני מקור התושיות והמליצות (הוא, תחכמוני יא, קאמינקא, 111). — ואמרו פיטנים ומשוררים: אספר תושיות מתוקות לפיות (רשב"ג, שמר לבי מענה, ביאליק-רבניצקי ב, 135). וכל פרשיות מפיקי תושיות (הוא, בצל שדי, שם, 151). והחביר תושיות מתוקות לפיות (הניבותי ניבך, תשו' תלמידי מנחם, 10). גזר אמר להגדיל תושיות (ר"י הלוי, מי כמוך ואין כמוך, זמורה ז, 89). קול בתי כנסיות ובתי תושיות (מנחם ברבי מכיר, אבל אעורר). 



1 [לא נתברר מקור המלה, שאינה באה אלא בלשון השירה שבמקרא, וגם הנקוד אשר לפיו היה צריך לראות את המלה כאלו כצורת נקבה מן תּוּשִׁי קשה הוא ואינו הולם את הוראתה, ואלו בסור' באו תַוְשָא (מן תְּוַשׁ), תושותא במשמ' טעות דוקא, ואמנם אפשר, שעקר המלה אך שנוי מבטא בבת לשון זו או זו במק' תְּשׁוּאָה (במק' תשׂואה) כלשון נשיאת קול בדבור, אך אין הוכחה לכך. ומצד אחר יש לשים לב לכך ששירת המקרא מרבה לדבר על כך (עי' בפרט בפרושו של העורך לאיוב יא ו; איוב י ד; איוב לט יז), כי הסבה לחסר ידיעה באדם ובבהמה היא בזה, כי יַשֶּׁה לך אלוה, כי הִשָּׁה אלוה חכמה וכד', ולפי זה נאמר במקור קדום על חכמה זו כי תֻּשֶּׁה, וכן נולדה המלה כמובאה מתוך ספור קדומים. והשוה במבטא דומה: צור ילדך תֶּשִׁי (דבר' לב יח), בלי דגש. וצ"ע.]

2 [זאת משמ' המלה בכל מקום ברור, ולא הצלחה, כדעת אחרים. ואמנם קשים הכתובים במיכה ו ט (קול יי' לעיר יקרא וְתוּשִׁיָּה יראה שמך), ובאיוב ל כב (תשאני אל רוח תרכיבני ותמגגני תשוה, קרי תֻּשִׁיָּה). במקום האחרון (עי' בפרוש העורך) כנראה הכונה תְשֻׁוָה במק' תשׂואה כלשון נשיאה למרומים.
ואשר לכתוב במיכה ו ט: קול יי' לעיר יקרא וְתושִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ, ודאי שלא צדקה קריאת המסרת, ואין גם הצעות התקון שהֻצעו מניחות את הדעת. ואולם לפי הענין יש לגרס בקרוּב: קול יי' לעיר יקרא וַתִּשָּׁאָה (בהשתוממות ופחד, העיר) יָרְאָה שְׁמֶךָ (או: שׁמוֹ) — כששמעה את קולו. והשוה כתובים כגון: ותַּשִּׂאָ (צ"ל וַתִּשָּׁא) הארץ מפניו (נחום א ה), הלא שׂאתוֹ (צ"ל שְֹׁאתוֹ) תבעת אתכם ופחדו יפל עליכם (איוב יג יא). ועוד.]

3 [עי' בפרושו של העורך לכתוב.]

חיפוש במילון: