1 [נ"א תתרנאית, עי' ד"ס.] 

2 [מפרשי התלמוד, מראשוני הגאונים ועד המלונאים האחרונים, לא עמדו על כונת המלה, ובטעות תמוהה, שאף שמוש המלה בסהמ"א מיֻסד עליה, ראו כאן הבעה לפגם בחוש ריח של האשה, בין שחשבו, שלא יכולה להריח כלל, ובין שהניחו (עי' למשל יסטרוב במלונו), שהיתה האשה מאנפפת ומרחרחת בחטמה וכד', ואין הבנה כזאת יוצאת כלל וכלל ידי ענינו של הספור. אין הספור מובא כאן אלא אגב גררא, אחרי "מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש" וכו', שהוא מענין המשנה "השולח סבלונות לבית חמיו" וכו', ושגם הוא, כמו הספור על האשה התותרנית, מֻכנס בכותרת "אמר רב יהודה אמר רב". וזהו עקר תֹכן הספור הנוסף הזה (שאין אפוא ללמֹד עליו מיתר הסֻגיה), שספרו בני אדם לאיש זה או זה, כַדבר שהוא עצמו לא ידע עליו, אף על פי שהיה חי אתה יום יום ושעה שעה, שאשתו תותרנית היא. כלום אפשר להניח, שהיה צריך להגיד לבעלה של אשה זו, שאין לה חוש ריח או שהיא מרחרחת ומאנפפת בחטמה, וכלום כדי לראות אם אמנם אין האשה שלמה בחוש הריח שלה, היה צריך ללכת אחריה למערה? אין כל זכר בספור לכך, שיכלה או שלא יכלה להריח, ורק משום שהמדבר אליה אומר לה, שהוא מריח ריח צנון, הבא אליו מרחוק, מן הגליל, הוסיפו המפרשים ואמרו למשל, כי למעשה היה צנון זה בחיקו של השואל, ומתשובתה, שאיננה מגיבה על כל ענין ההרחה זאת, לומדים הם, שהאשה לא הרגישה שהצנון בקרבתה ולא בגליל הרחוק.
 וכלום, אף אם פגומה היתה בחוש הריח, לא היתה האשה צריכה להרגיש בזרות השאלה, ולשאל מצדה: וכיצד אתה מריח דבר שהוא כל כך רחוק מכאן? וכלום אין כל כונה בתשובתה התמוהה, שהיא כאלו מצדה מפליגה למקום רחוק ואומרת להביא כותבות ממרחק שבכוון אחר, מיריחו,  כדי שיוכלו לאכל ביחד צנון מן הגליל וכותבות מיריחו. אדרבה, תשובה זו יש בה כדי להורות על חוש יתר גם לגביה כמו לגביו. ומה צרך לאיש, לשם חלופי שאלות כאלה, לצאת אחרי האשה למערה דוקא? יכול היה אדם לשאל את אשתו שאלות כאלה בביתו, אפלו בשיחה שבינו ובינה בשעת הלילה, ואמנם קשה להבין כיצד היה יכל לחשב, כי בשאלות כאלה יעמד על כשר הריח שלה. מוטב היה להביא לה צמח מן הצמחים, תבשיל מן התבשילים ולשאל אותה, אם היא מרגישה בריח הבשם או בהקדחת התבשיל. ולמה אשה הפגומה בריחה חיבת מיתה בחֻרבה? ואולם מדרך הספור יוצא, כי חשד זה שחשדו בה באשה, היה שהיא תותרנית (עי' לקמן) במשמ' שֵׁדָה ומכשפה, כי כך דרך השדים והמכשפים להתאסף בתוך חרבה, והואיל והָזהר האיש, הולך הוא אחרי אשתו, ובאמת הוא רואה אותה נכנסת לחרבה , ושם היא משוחחת לא עם בעלה הנחבא אלא עם שד מן השדים או עם מכשף מן מכשפים. לא בעל האשה הוא השואל אותה, אלא שומע הוא כיצד אחד השדים אומר לאשתו: "ריח צנון אני מריח בגליל", וטבעי הוא לשד להריח מה שבמרחקים, וגם תשובת האשה תשובה של שדה ומכשפה היא: רואה ומריחה היא כותבות טעימות שביריחו, ואומרת: מי יתן לנו כותבות אלו שביריחו ונאכל אותן ביחד. וגם אכילה זו של כותבות בצנון, לא אכילת בני אדם היא, אלא כנראה כך ספרו על שדים, שאפשר להכיר אותם אף במאכלם: נוהגים הם לאכל מאכלים שלא כמאכל בן אדם, שנפשו סולדת מערוב טעמים כגון זה של כותבות מתוקות בצנון חריף. אין ספק, שאשתו שדה היא וחיבת מיתה. על כן נפלה עליה החרבה ומתה, ואולי עֻבדה זו, שראה אותה בן־אדם, גרמה למיתתה.
והנה בעוד שאין דרך לגזר תותרן במשמ' פגום הריח מאיזה שרש עברי או ארמי ידוע —  ולמעשה כלום יש צרך בלשון במלה במשמעות כזאת? —  נמצאה מלה כגון תותרן, הגזורה משרש יתר, גם בסור', והיא תותרא, ברבוי תותרי, במשמ' יתרה, באוצר הלשון הסורית של I Payne Smith 1654  כגון תותרא דקורבנא, שירַיִם מן הקרבנות, ועוד ועוד, ועי' תותרת במשמ' זו בעבר'), וטבעי הדבר להניח, כי מן תותרא יכלו ליצר גם תֹאר במשמ' מי ששיך לשארית, ליתרה וכדו'. לפי זה יש להבין תותרן בעקר כמי שנחשב כשיך לשארית או ליתר של סוג בני אדם או שדים. והנה דוקא על האמורי והרפאים, סוג בני אדם אגדי שבמקרא, רגיל המקרא לספר למשל "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים" דבר' ג יא, "וגבול עוג מלך הבשן מיתר הרפאים יהושע יב ד, "הוא (עוג) נשאר מיתר הרפאים שם יג יב, "והגבעֹנים לא מבני ישראל המה, כי אם מיתר האמֹרי ש"ב כא ב וכדו', עד שיכלו לקרא לבני אדם גבהי קומה כעוג מלך הבשן תותרן ככנוי לענק מיתר הרפאים ומיתר האמורי, אשר כמובן גם הולך הוא בדרכי האמורי, במעשי שדים ומכשפים. בדרך זו אפשר להבין תותרנית במשמ' שדה ומכשפה.
הואיל וגם במאמר שבבכורות מה: גבוה לא ישא גבוהות שמא יצא מהם תורן (עי' לקמן בערך תֹּרֶן), הכונה לאדם גבֹה יותר מן המִדה, הפסול משום שראו בו מדות פסולות, והתלמוד קושר מאמר זה בדברים על האמורי "אשר כגבה ארזים גבהו", קרוב הוא לשער, שגם כאן הכונה לאותה מלה תותרן במשמ' אדם הדומה בגבהו לעוג מלך הבשן ולסיחון מלך האמורי, שהיו מיתר הרפאים וכדו', והחשוד בעיני הבריות שיש בו גם מתכונות הרפאים והאמורי כשד וכמכשף, ולא לתֹרֶן במשמ' המוט שבספינה, וצ"ע.]             

3 [עי ביחוד בחמר המובא ע"י ש. אברמסון, לשוננו כא ב, 101 וכו', אשר גם כמה מן הדגמאות המובאות כאן לקוחות משם, שם מובא גם בשם צובל־קלצקין ואחרים ש"נ תתרות ככנוי "למחלת סתימת הנחירים, כלומר מחלת אדם שאינו מרגיש בריח", ועי' במקורות הנזכרים שם.]