ש"נ, מ"ר תַּעֲלֻמוֹת, — דבר נעלם ונסתר, ובפרט חכמה שנעלמה מידיעת האדם1: הלא אלהים יחקר זאת כי הוא ידע תַּעֲלֻמוֹת לב (תהל' מד כב). ויגד לך תַּעֲלֻמוֹת חכמה כי כפלים לתושיה (איוב יא ו). מבכי נהרות חבש וְתַעֲלֻמָה2 יצא אור (שם כח יא). — ובסהמ"א, במשמ' סוד בכלל, Geheimnis; secret, ואמרו פיטנים ומשוררים: צעיר שנים משעשע במשנה ועלם רך מבאר תעלמה (יוסף בן חסדאי, הלצבי, שעה"ש, 29). תעלמותי וסתום חביוני לא עממוך (ר"י הלוי, כל עצמותי, שם, 104). יונה בארה תעלומה כי יבשה האדמה (ראב"ע, מי כמוך אל בפלאו, איגר, 114). ובטרם שאחקור מי הביאני הנה אתור זאת התעלומה במה אשיגנה (הוא, ערוגת החכמה ופרדס המזמה, כהנא ב, 57). ולא היתה תעלמה אשר לא חשפתי (עמנואל, מחב' כה, ירדן, 461). — °וחלון תעלומה, אחת הנקֻדות המדֻמות בגלגל חמה, שהשמש כאלו יוצאת מהן בעתים קבועות בשנה, עי' חַלּוֹן.