*, תֻּרְעָמָן, ש"ז, — מי שדרכו להתרעם: תרעומנין בני תרעומנין הן, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר וכו' והוא אמר לפני ונתרעם וכו' (פסיק' ר"כ, ותאמר ציון, בובר, קל:), — ובסהמ"א: כך היא אומנתכם תורעמנין ואתה מתרעם (אגדת בראשית סא, ביהמ"ד ילינק ד, 85).