מועצת המערכת: יעקב בסר, אריה סיון, צבי עצמון, יהודית כפרי, פסח מילין, לב ברינסקי
בסוף יולי השנה נראה הסכם השלום בין ישראל לפלסטינים קרוב מאי־פעם. בוועידת קמפ דייוויד הציע אהוד ברק פשרה ששום ראש ממשלה קודם לא העז להעלות על דל שפתיו. אבל הצעת ברק חייבה ויתורים של שני הצדדים, ושני הצדדים סירבו להתפשר בעניין ירושלים. כעבור חודשיים פרצה אינתיפאדת אל־אקצה. עשרות הרוגים, אלפי פצועים. פצעים ישנים, שנדמה היה כי החלו להגליד עם חתימת הסכמי אוסלו, חזרו ונפערו, ותהיות קיומיות שבו והציקו: האם אפשר להגיע, אי פעם, להסדר שלום ישראלי־פלסטיני? האם יציאת ישראל מן השטחים פירושה קץ הסכסוך, או שמא גם לאחריה יימשך המאבק האלים הפלסטיני עד לחיסול הקיום הלאומי־היהודי במדינת ישראל? אנו, ב"גג" ובאיגוד הכללי של הסופרים בישראל, ניסינו מאז ראשית קיומנו, לתרום לסגירת הפערים ולשיכוך חיכוכים בין העמים, בדרך האחת והיחידה שאנו מכירים: השיח הספרותי. זאת אנו מנסים לעשות גם בגיליון הנוכחי, אם כי אין פירוש הדבר, שכל השירים, הסיפורים והמסות שבחוברת זו עוסקות ישירות בסכסוך.
שכן, בעשור האחרון, מאז צוירה באוסלו מפת המזרח התיכון החדש, עברה הספרות הישראלית תפנית – מן השיח הציבורי בעולמו של הכלל אל צקון השיח בעולמו של הפרט, מן הכאב הלאומי אל הפצעים הקיומיים של היחיד. לכן, מי שסבור היה, כי רוב דברי הספרות בגיליון זה יתייחסו לתהיות הקיומיות המתחדשות לבקרים מאז 29 בספטמבר האחרון, לא הביא כנראה בחשבון, שהספרות מקצבים אחרים לה, ותגובותיה לרוב גם אינן צפויות. וכך, כמאליה, הלכה והתהוותה חוברת שהטקסטים העבריים שבה מתנזרים דווקא מכל נגיעה ביוּרָה המזרח תיכונית, בעוד ששתי מסות שנכתבו במקורן בערבית, של סלמאן נאטור ומחמד חמזה ע’נאים, טובלות בליבה הרותחת עצמה. עם זאת, הקורא ימצא דיון בפוליטיקה ובתרבות בפרספקטיבה רחבה: יצחק אורבוך־אורפז כותב במסתו “פאוסטופלס”, במלאות עשור לפריצת מלחמת המפרץ, על “הראש הגרמני”, ודוד גורביץ' מאפיין את החברה הישראלית מבעד לפרספקטיבה של הנוודות.
בעיקר מדובבים המשתתפים בחוברת זו כאבים עתיקים: יחסי בת־אב, בת־הורים, נשים וגברים. אלה מקבלים טיפול כן וחשוף ביצירות של פאטימה ד’יאב, יהודית קציר, גלי־דנה זינגר, אפרת מישורי, יהודית אוריין, זיגי פרנקל, תמר הגר, גד קינר, רוני סומק, משה בן שאול, איילת־השחר אוטולנגי. ויש גם העוסקים בנושאים עיוניים, כמו אורית וולף (“יצר ויצירה”). ואילו אורי ברנשטיין, אריה סיון ועמוס קינן פותחים את הגיליון עם שירה וסיפורת לירית־הגותית, חפים מאקטואליה, ולכן אקטואליים תמיד, כדרך כל ספרות ראויה לשמה, מאז ומעולם. קריאה מהנה.
העורך
8.
מַרְאֵה מַחְסָן רֵיק וְנָטוּשׁ מִסְּחוֹרָה.
כִּסְּאוֹת מִסְפָּר עַל מִדְרָכָה, לְלֹא שֻׁלְחָן.
עִיר מִתְבַּהֶמֶת מֵרֹב אֲנָשִׁים.
וּבְאֶמְצַע יוֹם שֶׁיָּרַד מִנְּכָסָיו
אַתְּ וַאֲנִי, כָּכָה, מְצִיצִים
בְּעַד לַחַלּוֹנוֹת הַמְאֻבָּקִים
שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ, סְתָם, מְמָרְקִים
אוֹתָם כָּל הַזְּמָן
כְּדֵי שֶׁנּוּכַל, בְּכָל זֹאת,
לְהַבִּיט הַחוּצָה.
10.
סָבִיב לְבֵיתֵנוּ נוֹאֲקִים
צוֹפְרֵי הַחֵרוּם: מִישֶׁהוּ
חוֹלֶה, מִישֶׁהוּ מֵת, מִישֶׁהוּ
פָּשַׁע וְנֶאֱזַק וּמֻסָּע.
כַּמָּה פְּעָמִים אָשׁוּב וְאַסְבִּיר לָךְ
שֶׁהַפַּעַם עוֹד לֹא הִגִּיעַ תּוֹרֵנוּ, הַפַּעַם
כַּוָּנָתָם לַאֲחֵרִים, הַפַּעַם
עָבְרוּ עַל פָּנֵינוּ הַלְאָה,
וְעַל יִסּוּרֵיהֶם שֶׁל הָאֲחֵרִים
לָמַדְנוּ לְהִתְגַּבֵּר מִזֶּה שָׁנִים.
17.
וְאוּלַי לֹא הָיְתָה הָאַהֲבָה
שֶׁהֶחֱשַׁבְנוּ כָּל כָּךְ אֶלָּא
אֲחִיזַת עֵינַיִם, מַכַּת
חַשְׁמַל מִקְרִי וּמְסֻכָּן.
וּמְפֻחָמִים, אַתְּ וַאֲנִי
מַעֲמִידִים מֵאָז פְּנֵי אֹמֶץ,
וְנִפְגָּשִׁים לָכֵן רַק בְּאַקְרַאי,
אֲבָל מִתְקַדְּמִים תָּמִיד,
כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים
שֶׁמִּתְקַדְּמִים תָּמִיד.
וַהֲרֵי יִתָּכֵן, בֶּאֱמֶת
יִתָּכֵן, שֶׁהָיִינוּ רַק אֵרוּעַ
חַד פְּעָמִי שֶׁל תְּהִלָּה.
18.
וּכְבָר הַרְבֵּה זְמַן בְּלִי שִׂמְחָה, וְאִם
בָּא יוֹם שֶׁל שִׂמְחָה, יוֹם
שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג עוֹד בָּעוֹלָם, יוֹם
שֶׁאֵין לוֹ טוֹעֲנִים, אִם בָּא
פִּתְאֹם, כְּבָר לֹא הָכְשַׁרְנוּ
לִקְרָאתוֹ, כְּבָר יֵשׁ לָנוּ
חֲשָׁשׁ שֶׁל צֵל.
אֲנִי פּוֹשֵׂק שְׂפָתַיִם לְהַפִּיל מִלִּים
רֵיקוֹת, תְּקוּעוֹת כַּחֲצוֹצְרוֹת סְדוּקוֹת.
עַכְשָׁו מֻטָּל עָלַי עוֹד לְחַטֵּא אֶת שִׂפְתּוֹתַי
וּכְדַרְכִּי בַּחוֹל אֲנִי הוֹלֵךְ לַיָּם
לִטְבֹּל אוֹתָן בַּמַּיִם הַמְּלוּחִים־מָרִים
וּבָהּ בָּעֵת לִפְקֹחַ עַיִן תּוֹרָנִית
אוּלַי מִן הַגַּלִּים תֵּצֵא וְתַּעֲלֶה אֵלַי
אַפְרוֹדִיטֶה הַבְּתוּלָה
אֲנִי אַצְמִיד אֵלֶיהָ אֶת שְׂפָתַי
אִינַק עֶדְנָה.
פעם נתגלגל לידי ספרון קטן ושמו “אשר בנחל”, מאלה אין קץ הספרונים הנכתבים והמופצים בידי חסידיו של הרבי נחמן מברסלב.
לימים התברר לי ששתי המילים הללו הן מובאה מן הפסוק ל"ו בפרק ב' בספר דברים: “מערוער אשר על שפת נחל ארנון, והעיר אשר בנחל, ועד הגלעד”.
בכל המקרא מופיע רק פעם אחת צירוף המילים “אשר בנחל”, ואין אנו יודעים איזו היא העיר ואיזהו הנחל, כשם שאיננו יודעים היכן והב והיכן סופה, כשם שאיננו יודעים אם בפסוק “את והב בסופה ואת הנחלים ארנון”, הכוונה היא לוהב אשר בסופה שהיא מקום, או האם מישהו חלף את והב ועל פניה בסופה כלומר כסופה. והמוזר ביותר הוא “הנחלים ארנון” הבא ללמדך שארנון אינו נחל אלא נחלים.
אך המוזר עוד יותר הוא “העיר אשר בנחל” ובכתובים אחרים, “העיר אשר בתוך הנחל”.
אינני יודע אם מי מהחסידים של אותו רבי סתום ולא מפורש, שמע אותו מזכיר פסוק זה בהקשר כלשהו. ואם כן, מהי אותה עיר שהיא בתוך נחל ואיזה מין נחל הוא זה שבתוכו עיר?
על מלכות השמים אנו יודעים מהברית החדשה ועל עיר האלוהים אשר בשמים אנו יודעים מאוגוסטינוס שנולד בקרת חדשה ודיבר פונית שהיתה ניב קלוקל של הניב הכנעני שהוא מניבי השפה העברית.
השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם. ובארץ, כל הנחלים הולכים אל הים. נחל ארנון גם הוא הולך אל הים, הוא ים הערבה, הוא ים המלח.
זה הים שלימים כונה גם “ים המוות”, וזה המקום שאליו הולכים כל החיים.
אין לדעת אם בעל היסורים מהעיר אומן ידע את הכינוי המודרני ים המוות, ואין לי אפשרות לברר אם את שם הספר “אשר בנחל” הגה אחד מחסידיו ולא כמובאה מפי רבו.
לי נראה שהעיר אשר בנחל היא המקום שבו שרויים כולנו בדרך אל ים המוות, ואם מותר לומר “על אם הנחל”, הנה העיר אשר בנחל היא מקומנו, על אם הדרך אל המוות.
ולא עיר האלוהים אשר בשמים היא, אלא עיר החטאים אשר בארץ היא, לא הרחק מסדום ועמורה שנחרבו, והחטאים מאין הם באים, מן הספק ומן היסורים הם באים, ולבעלי הספק והיסורים יאה לשכון בעיר אשר בנחל ההולך אל המוות.
מי אני?
אני עותק של עצמי, זה העותק המפוזר באין ספור כוכבים, הפזורים באין ספור גלקסיות, באין ספור יקומים.
נכון שאני קשור בכל שאר אין ספור העותקים שנוצקו ממני, אך אין לי כל אפשרות להתקשר אל עותקַי ולבדוק אם הקשר פעיל, רדום או מנותק.
כאשר יגיע המסר שלי אל ראשון עותקַי, הוא כבר לא יהיה שם.
והואיל וכך, וזה בניגוד לכל היגיון, אני מהדורה חד־פעמית של עצמי.
יותר נכון יהיה לומר שאני העותק היחיד של עצמי שנפל לידי.
אבל כך גם כל יתר העותקים שלי: כל אחד מהם יקר המציאות, היחיד שנותר ממהדורה יחידה שנותרה.
מה גדולה ומה נוראה הבדידות של עותק אחד בודד של עצמו.
בבריאה שלנו, האמבה מנסה לשדר אלי סימנים מתוך עולמה הפנימי העשיר, וצר לה מאוד על שאינני מסוגל לקרוא את השירים הנפלאים שחיברה ואשר לאחר מותה אבדו לעולמים.
בבריאה שלנו, שירתה של האמבה האלמונית היתה מתחלקת, על ידי אמבולוגים אילו היו, לתקופה הוורודה, הכחולה והאדמדמה שלה.
האמבולוגים, אילו היו, היו מבחינים בבשלות המדהימה שבאה לידי ביטויה המושלם ביותר בתקופתה האדמדמה.
האמבולוגים אילו היו, יכלו להיות אלי הקדם האוניברסליים של מין האמבות.
לגבי האמבות, אל אנתרופומורפי היה מוחזק כאבטיפוס של אל אוניברסלי. אבל הואיל ולא כך, מותר לשער שהאלים הקדמונים של מין האמבות היו אמבומורפיים.
מה גדולה בדידותה של האמבה, היודעת לחוש אותי (בכאב) והיודעת שאני, שום תחושה אינני חש אליה, בהיותי טרנסצנדנטי אל היקום שבו נגזר עליה להיות.
כאשר הקנוקנת של צמח משתרג מחפשת לה נקודת משען, האם לפנינו התגלותה של מודעות.
האם עצם חיפושה של נקודת המשען הוא המודעות, או האם הגפן אינה מודעת לתכלית המאמץ שלה שהוא חיפוש נקודת המשען.
החיפוש הוא פעולה ותפיסת נקודת המשען וההיכרכות סביבה הם נצחונה והצלחתה של הפעולה. אבל, היכן ההוכחה שעצם הפעולה ועצם הצלחתה, פירושם מודעות.
הגפן מלווה את פעולתה במוסיקה קיצבית הנובעת מעצם הווייתה הפעילה. תנועות הקנוקנת מתבצעות לקצב המוסיקה שהיא משמיעה לעצמה, והטונים שהיא מפיקה הם מנגינת־מלחמה, מנגינת מלחמת הקיום.
בעל הכרם אינו מודע לכל זאת.
בעל הכרם מודע אך ורק לשלבים הגסים והברורים ביותר של הוויית הגפן: הניצנים והתפרחת, האשכול המאדים, הבציר, היקב, התירוש.
מה עצובה בדידותה של הגפן, מה עגמומית בדידותה של הפאסיפלורה.
הגפן ואלוהים, האמבה ואנוכי, היקום בתנועתו מאז בריאתו, מה עצובה בדידותנו של כולנו, ומה בודד הוא עצבוננו של כולנו.
אין קשר בינינו.
שחיתי בים הרחק מהחוף עם שליימלה.
לפעמים אנחנו רואים דגים קופצים מהמים אל האוויר, ואז ברק מתכתי להם, ושוב הם נעלמים במים.
גם דגים מעופפים אנחנו רואים. אלה מעופפים רחוק יותר וגבוה יותר מהקופצים.
מותר להניח שאלה הקופצים ואלה המעופפים, כך עושים כאשר טורף דולק אחריהם. מותר גם להניח שכך הם משתעשעים.
ומי שסבור שדגים אינם משתעשעים, סימן שלא התבונן בהם די. למשל, בצלילה איטית שקטה מתחת למים. אפילו, וגם בעיקר, במנוחה בתוך צלילה מתחת למים.
הנה פרפר, אמר לי שליימלה.
הפרפר, לא גדול במיוחד ולא צבעוני מי יודע מה, עף בגובה נמוך מעל למים. מהחוף אל לב־ים.
אין פרחים בים למוץ מהם צוף, לאן עף הפרפר.
אני יודע שאם הוא רוצה, הוא יכול לעוף מתל אביב לקפריסין. אפילו לכרתים, אפילו לגיברלטר.
שם, בגיברלטר, הוא יכול לנוח ולאסוף כוח ומשם, מעל לאוקיינוס, לעוף לאמריקה.
אבל בכל זאת לא הצלחתי להבין אותו.
אני יודע שישנם פרפרים הנודדים בלהקות מקנדה לדרום אמריקה, מאביב אל אביב. וישנם אלה שיעופו מדי שנה בלהקות מדרום אפריקה אל צפון אירופה, ומשם בחזרה אל דרום אפריקה, מאביב אל אביב ומפריחת הפרחים אל פריחת הפרחים.
אבל מה עושה פרפר בודד מעל לים התיכון בתל אביב. מה הוא מחפש מעל לים, בגובה נמוך, ולאן הוא עף ומדוע.
האם אפשר לעוף מן החופש אל החופש.
אני רוצה לפתוח בסופר הצרפתי ז’אן ז’נה. הוא צוטט פעם כמי שאמר כי נאלץ לבדות דברים מדמיונו כדי לומר את האמת, לכתוב אותה לאחר מכן, ולהגן עליה בטקסט שלו.
ז’נה נחשב לידיד הפלסטינים, ייתכן כי בשל חיבורו המרשים על הטבח במחנות סברא ושאתילא בתחילת שנות השמונים, ודברים אחרים. באחרונה קראתי משהו על אודות שיחה שנערכה בינו לבין הסופר הלבנוני, ידיד הפלסטינים אף הוא, אליאס ח’ורי, במפגש ביניהם בביירות בשנת 1984 – שבהמשכו צחק ז’נה בתשובה לשאלתו של ח’ורי על אודות הפרשנות שלו למהות השקר.
וכך כותב ח’ורי: “ז’נה הרים את ידו למעלה, כמנסה להרחיק ממצחו את סיפור הקשר שבין היוצר ליצירתו, ואמר כך: ‘כתבתי, מפני שישבתי בבית סוהר. כאשר יצאתי לחופשי נגמר העניין’”.
“אבל אתה משקר”, ענה ח’ורי. “את כל המחזות שלך כתבת לאחר שחרורך מהכלא”.
הסופר הצרפתי השתתק לרגע ואמר: “אם כן, זוהי התשובה. אנו בודים – כלומר: משקרים – כדי לכתוב”. והוא עבר לשאול על מצבם של הפלסטינים, בתוך הכאוס שהתרגש על ביירות ולבנון כולה, מאז אותם הימים.
שוב אני נאלץ לפתוח בלבנון, מפני שהמלחמה וכל שבא אחריה סימנו בעיני רבים בתוכנו את תחילת הספירה לאחור לקראת הסדר כפוי של העניין הפלסטיני, אך אין זה המקום להצגת אותה תזה שלמה הרואה את אוסלו, למשל, מתחילה שם, מן המפלה הפלסטינית בארץ הארזים הצפונית: “אלמלא ביירות לא היתה אוסלו”!
אלא שמשבר התודעה שפקד פלסטינים רבים באותם ימים, נוכח אזלת היד הערבית בהצלת הפלסטינים מטבח נוסף וידוע מראש, ומתלאות המלחמה בכלל, היה ביסוד ההתכנסות של פלסטינים רבים בתוך עצמם, ואף הביא משורר לבנוני חשוב כמו ח’ליל חאווי לשים קץ לחייו בשל אזלת יד זו, אך לא רק בשל כך.
אירועי לבנון יצרו סיבה ראויה נוספת לירידה מהעץ הגבוה שרבים טיפסו עליו מאז הקמת אש"ף ותחילת המאבק הלאומי הפלסטיני לשחרור, ובמיוחד לאחר ביסוסו כארגון ממוסד וכמדינה שבדרך. אז, הכול זרם אלינו בחזרה בצבעי הדם, היגון והשכול. היו כאלה ש"התפכחו", אך היו גם ששתקו מאז ועד היום. פגוע, מותש ומיואש, התכנסתי פנימה לתוך עצמי ובחרתי בשתיקה ארוכה, בעוד שאחרים צעקו. ושיקרו בגדול.
אני הגבתי בדרך משלי: בעצם הימים ההם, החלטתי שאני רוצה להכיר את היהודים דרך הראש היוצר שלהם; והדמיון היוצר והפרוע שיש להם, והיהירות גם כן, אך לפני הכול – לנסות ולהבין את האתוס שמאחורי התופעה של אותו טנקיסט או חייל המנצל את ההפוגה בין מתקפה אחת לאחרת לקריאת ספר. (“יד בחרב ויד בספר”, אך הצרה היא שהיתה גם יד במוות, עמוק עמוק בתוכו!) וכך התחלתי לשחות בים של הסיפור היהודי על הסכסוך, והמשכתי להתחקות אחר מקורותיו בספרות העברית העכשווית.
באותם ימים הספקתי להכיר את המשורר והסופר אנטון שמאס, אשר החיה כמה שנים קודם לכן את התרגומים מעברית לערבית והוציא מתחת ידו מספר תרגומים מרשימים בנושא. זה היה מעשה אוונגרדי לכל הדעות, שהפך את אנטון שמאס לאב רוחני בעיני רבים – ואני בתוכם – של כל הפעילות התרבותית המתקיימת בקצב זה או אחר במה שמכונה “שטח ההפקר” שבין שתי התרבויות כאן: העברית והערבית.
אנטון שמאס, שפתח את פרק הדיאלוג המתורגם באמצעות מספר פרויקטים תרבותיים חשובים, היה הראשון שעזב את “שטח ההפקר”, כשהוא מתרחק יותר מאותם “מאה מטרים”, עליהם המליץ מחבר “המאהב” בשיא הוויכוח הפוליטי ביניהם, שהתנהל בעתונות העברית מתחילת שנות השמונים. הוא אף הגיע הרחק־הרחק, עד ברקלי, בשיא התגבשות זהותנו התרבותית שהתחדדה בינתיים בזכות העימות הנוקב עם בולי, ואשר נועדה להקיף את המורכבות המסוכנת שבהימצאות על המישורים התרבותיים הלוהטים בארצנו, ובכלל – באזור כולו.
שמאס ניסה להביא “מלה מאצל אמו” למטבח הלשון העברית, לכן כתב את “ערבסקות” בעברית. רומאן הביכורים שלו עורר תגובות חריפות אצל אחדים מהסופרים העברים, ובראשם א.ב. יהושע ואמנון שמוש, כשהם מנסים להגן על מבצר העברית מפני שמאס, שנאסר עליו, לפי שמוש, להיכנס למטבח הלשון ולשהות בו יתר על המידה. “ביכולתך להיכנס אליו, ולהשתמש בכליו, אך לא ארשה לך ללון שם”, כתב־אמר שמוש לשמאס, יליד פסוטה שבגליל, שמצא את עצמו בודד בפני אחדים מהסמלים החיים של הספרות העברית המודרנית, אשר בנו של השמש בכנסיית הכפר לא נראה להם כעמית וכשווה. ייתכן שהוא היה אף “מסוכן” לקיומה של העברית, הלשון והתרבות כאחד.
באותם ימים – סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים – נדמה היה כי המדינה היהודית מחדשת את הקשר עם הסביבה הערבית, או מחפשת אפיקים חדשים לכך. כמי שמצוי עמוק בתוך ה"סבך" הזה, הרגשתי שאני נושא על כתפי את כל “עוולות” שתי התרבויות, כאשר הפכתי ל"נציג רשמי", בלשון המעטה, של התרבות שממנה אני בא, בפני האחר. הרגשתי שאני מסתבך יותר כאשר אני תובע לייצג שתי תרבויות, האחת בפני השניה, נציגיה וצרכניה.
לא היה קל לאדם, שחי את חששותיו מפני מות לשונו במדינת היהודים, מפני החלפתה בלשון אחרת, שפיתחו היהודים האשכנזים במדינה החדשה.
בעיני, השאלה האמיתית היתה כיצד אוכל לספר את הסיפור של “האחר” שהוא אני במקרה זה, בלשון שהיא לא שלי, בייחוד כאשר טרם ניתנה בידי ההזדמנות להתמודד עם האתגר של כתיבת הסיפור של מה שקרה כאן בשפת אמי.
וכאן אומר במאמר מוסגר, כי הסיפור של מה שקרה ב־48' טרם סופר בצורה ובהיקף משכנעים בספרות הפלסטינית של ימינו. לכל היותר, קיימות אמירות חלקיות סביב הנושא, ברובן של סופרים שאינם בינינו עוד, כמו עיסאן כנפאני וג’ברא אבראהים ג’ברא, המתרגם של שקספיר לערבית. ודומה כי הרומאן הפלסטיני הראשון על “הנכבה” נכתב דווקא בידי הסופר הלבנוני אליאס ח’ורי, שהוזכר קודם לכן. הוא פירסם לפני כשנתיים את הרומאן השביעי שלו: “שער השמש”, שעוד ידובר בו רבות, ושרבים רואים בו את הרומאן על “הנכבה”.
עם הזמן הפך האתגר לאירוע מבוסס על בדיית סיפור שהוא מציאותי במקור, והסיפור מביא את הכרוניקה, שאף פעם אינה שלמה, אך יש ביכולתה להחזיר חלק מחיינו האבודים כאן, באמצעות האזכור המחודש של הדברים, כאשר אנו נהנים מהמרחב הצר הקיים בין שתי צורות של היעדרות – לפני הלידה ואחרי המוות. כך הצליחה שהרזאדה לשרוד בסיפורי אלף לילה ולילה, ולהביא לנו את הסיפור של הסיפור, בערבסקות של מילים והתרחשויות ומסעות אינסופיים. וכך עשה אנטון שמאס, שבינתיים “נפגע” מחוויותיו הקשות עם עמיתיו היהודים – עמיתיו מבחינה לשונית, לפחות…
2.
במחקר שערכה החוקרת ההולנדית אנה ליס מור על דיוקן הפלסטינים, היא ניתחה באופן מבריק את דיוקנה של פלסטין בגלויות דואר ובעיתונות של ראשית המאה העשרים. היא הסתמכה בעיקר על גליונות של כתב־העת “ניישונל ג’אוגרפיק”, וגילתה כי התמונות שפורסמו באירופה על פלסטין בתחילת המאה ועד שנות השלושים היו גדושות בדמויות של פלסטינים. הפלסטיני, כחלק מנוף ארצו, היה נחוץ כדי להציג תמונה או צל של חיי המשיח והנוצרים הראשונים בארץ הקודש. אלא שבאופן פתאומי, כעשר שנים בטרם התחוללה “הנכבה”, נעלם הפלסטיני מן התמונה שבגלויה, והעיניים הורגלו מחדש לראות תמונות של נופים דוממים. וכאן שואלת מור: האם היעלמות זו באה כהקדמה להיעלמות האמיתית שהיתה בשנת 48', כאשר הוגלו הפלסטינים מארצם?
הפלסטיני נעלם מהגלויה כהקדמה להיעלמותו מהמקום שהיא מספרת את קורותיו, ובמקומו בא הצבר הישראלי “שנולד מן הים” כדברי משה שמיר. היעלמותו של הפלסטיני מן הנוף לוותה בהיעלמות מסוג אחר, זו שהסופר אנטון שמאס מכנה “היעלמות הלשון”.
האם יש דבר מפחיד ונורא יותר מהיעלמות הלשון?
סיפורם הפתוח של הפלסטינים שנשארו בארצם אומר שלא קיים פחד גדול מזה. מחמוד דרוויש כתב פעם כי “האדמה עוברת בירושה כמו הלשון”. מאוחר יותר הוא צוטט כמי שאמר, מיד עם שחרורו מהשפעת ההרדמה בעקבות ניתוח הלב שעבר בפאריס: “אני מרגיש ששכחתי את השפה.” הוא כתב את דבריו אלה בעיפרון על דף נייר לבן בבית חולים פריסאי לפני כשנתיים.
סיוטו של המשורר נובע מן החשש לאבד את לשונו, לא רק מפני שהוא משורר שעיסוקיו במילים ובמטפורות לשוניות רבות, אלא מפני שהוא היה פלסטיני שחי את החוויה הישראלית, חי את הפחד ההוא ממות לשונו ומהחלפתה בלשון העברית.
משורר אינו יכול להתקיים עם שפה אחת בלבד, כדברי פבלו נרודה לפני שנים רבות. יותר משזקוק המשורר ללשון חדשה, זקוקה יצירתו למרחבים האחרים של הלשון האחרת, למטעניה התרבותיים ולסמליה הייצוגיים, ואולי גם הפוליטיים.
ומכאן חשיבותו של התרגום ליצירה הספרותית, ולדיאלוג בין התרבויות.
המשורר הערבי אינו זקוק למרחבים לשוניים בלבד. קיימת בקרבו כמיהה לפיענוח הקשר שלו אל המקום שמרחביו נעלמו ובמקומם נשאר רק החלל, וגם זה בעירבון מוגבל! כדי לכתוב על המקום ולתאר אותו צריך להבין אותו, ולפענח את חזותו החיצונית, ומשום כך אנו חייבים לבדות, ולשקר, זהו המאבק האמיתי המתנהל בין התרבויות באזור. בודים מפגש ודיאלוג. בעוד שהאמת המרה היא כי לא אנו ולא “האחר” מצליחים להסתדר בתוך עצמנו. וגם לא בינינו. גם בתוכנו קיימים חרדים ופנאטים, וקיים הרוב החילוני הדומם, ה"משתפן", בלשון המעטה. והוא משחק לידי הבודים, השקרנים, אותם חסידי הטיוח וההעלמה, והשקר הגדול. הדבר המפחיד ביותר הוא השקר ההולך ותופח בתוך שתי התרבויות שלנו. קיימת כאן יומרה גדולה בהקשר הזה של הקשר בין היצירה ליוצר עצמו למציאות בכלל, וליכולת שלו לספר הכול ולהתמודד עם הכול.
הערבי בישראל איבד את המרחב לטובת המדינה, שאינה מכירה בו עדיין כאזרח שווה, השייך לכאן. השיוך הבדוי נתחלף בקיום הבדוי, הכמעט דמיוני בשולי המרחבים של כאן ועכשיו. הערבי איבד / נתן את האדמה בתמורה לשוויון שלא בא, אך הוא לא קיבל מאומה, ועודנו נתבע להוכיח ולתת.
אני מוקסם מנופי ארצנו. למרות אכזריותם, מוקסם במיוחד מהקשרם ההיסטורי. לאן שלא תפנה, הכול היסטוריה. שבחלקה אני קיים כשווה, שייך וחופשי. בן אדם. ההיסטוריה בהקשר זה היא החסות שלי מפני הזיוף הגדול הנעשה כאן בכתיבת ההיסטוריה של מה שקרה. אישית, הפסקתי להתווכח עם הסיפורים ההיסטוריים והמיתולוגיים על אודות המקום הזה. אין לי עוד כוח לכך, גם אין זמן, הכול רץ מסביב, ואנו בפיגור גדול.
צרתו הגדולה של היוצר הערבי היא בכך שהוא יותר ממודר כשהוא משולל מרחבים. שכן, המרחבים הופקעו לטובת המדינה והפכו לנכסי נפקדים. בשל כך הפכנו לנפקדים כרוניים על אף העובדה שאנחנו נוכחים! זהו האבסורד שבקיומנו כאן, ושאותו ניסה הסופר דויד גרוסמן להבין, בחיבורו המרשים “נוכחים נפקדים”, שראה אור בשנות השמונים.
3.
משורר ערבי פלסטיני בישראל זקוק לרגיעה ביחסיו עם סביבתו ועם הנוף שלו. לכן הוא מצוי בחיפוש מתמיד אחר מקורות הרגיעה שבחיים. ההנאה שברגיעה, והכיסופים להנאה שבאטיות, כדברי הצ’כי מילאן קונדרה בספרו המפורסם, הנושא אותו שם. מכאן האמונה שלי, שסופר ערבי בישראל – וייתכן שאף בפלסטין, דהיינו: בשטחי הרשות הפלסטינית – אינו יכול להיות פוסט־מודרניסט, מפני שהוא זקוק קודם לכל להליכה מסודרת בדרך המסורתית והארוכה אל החופש. החופש הוא גם תחושת היציבות במקום, שהוא, בינתיים, חלום. המרחבים של הנוף הערבי הופקעו לטובת המדינה, שעשתה במקביל שורה של צעדים לצמצום השוליים הצרים של הווייתנו; היא הפכה אותנו ל"מוחזקים" בארצנו, כאשר כל “האשם” בנו הוא שנולדנו כאן, ושאנו שייכים לכאן, ולא מצליחים לשנות ולהשתנות.
* * *
ההיעדרות הלשונית הוצגה על ידי א. ב. יהושע בסיפורו “מול היערות” כהנחת יסוד ל"שפת האש" של השומר הפלסטיני, שפה שהוא נוקט בה מפני שהוא אילם. הפלסטינים יצרו את התנגדותם בתוך הלשון. זה גם מסביר את גל כתיבת השירים ששטף את העולם הערבי אחרי תבוסת 67', אותו גל שהצמיח את מחמוד דרוויש, ראשד חוסין, תאוופיק זיאד ואחרים. הלשון הפכה לאמת היחידה האפשרית כאן. במסגרת תהליך ההתגוננות, על כל הטכניקות המורכבות שבו, נפתח המאבק על האמיתי, אך כתמיד היה צורך לבדות את האמת כדי להציגה מחדש, ולהגן עליה כמעט ללא אמצעים.
4.
נכון הדבר שהמנצח הוא זה שמכתיב את ההיסטוריה ואת התכנים שבה, כדברי גראמשי. אך מי יכתוב את הסיפור?
בהקשר זה הצליחו ההיסטוריונים – היהודים – החדשים לשכנע שהסיפור אינו רק יהודי, והוא אינו יכול להיות חלק מן השקר של הקונספציה שהצמיחה את הסיפור על מרכיביו היהודיים בלבד. כולם כבר יודעים שהמרכיב החשוב ביותר בתמונה שבגלויה הנו האדם, והוא נעלם למרות שניצב קודם לכן באותו המקום.
הסיפור הישראלי הרשמי נסדק, ולשם כך היינו צריכים לשלם את מחיר הדמים הגבוה, בשני הצדדים. אך זה אינו פוטר את הסופר הפלסטיני מן התשובה לשאלה: מדוע אין הפלסטינים כותבים את סיפורם כהווייתו, כפי שעברו אותו על בשרם? מדוע “הנכבה” לא הצליחה להניב ספרות מוחשית ומורגשת? התשובה אינה קלה, וייתכן כי שורשיה במישור הפסיכולוגי בעיקר, לאו דווקא הפוליטי או הספרותי.
ייתכן כי הסיבה נרמזת בתסריט שכתב הסורי מחמד מלס בשם “החלום הפלסטיני”: המדובר בנער ממחנה שאתילא שחלם כי הם – תושבי המחנה – שבים למולדת. עלו על אוטובוס, חצו את הגבול עם לבנון, נכנסו לשטחים ירוקים ויפים, הדומים מאוד למולדת שבדמיון הפליטים הגולים ממנה. האוטובוס נעצר בחלום והאנשים החלו לרדת, זה שמחיפה הולך לחיפה, זה שמתרשיחא הולך לתרשיחא, ובן דיר אלאסד פונה אל כפרו, אך הנער נשאר לבדו וחושב:
“הלוואי שנוכל לבנות מחנה כמו שאתילא בתוך פלסטין, שנחיה בו יחד”.
חלומו של פייסל, הנער מסיפורו של מלס, משמעותי מאוד: הוא מצביע על עובדה חדשה המפרידה בין האידיאולוגיה של הפליטים וחזון השיבה שהפכה להיות שיבה למקום ישן ובנייתו מחדש.
האידיאולוגיה של הפליטים שלטה במשך שנים רבות בתרבות הפלסטינית, דהיינו – רעיון הארעי: על אף היותו נד ונלחם, הוא נשאר ארעי. ובארעי אין מקום לזיכרון, חוץ מאשר כרגע חולף. אידיאולוגיה זו לא הותירה לספרות סיכוי לחדור לעומק הנכבה, לכן נשאר הסופר “חופשי מהזיכרון, כי הכרמל בתוכנו”, כדברי מחמוד דרוויש.
הם היו חופשיים מלהיזכר, מפני שהזיכרון היה במקום אחר, והוא נכתב בשפה אחרת. מכאן החשיבות של “ערבסקות”, הנובלה של שמאס, כדי שהלשון תחזיר לעצמה את הזיכרון של המקום. מהשקר שבתמונה באה האמת. ועל כך כותב הסופר הלבנוני אליאס ח’ורי, שבדבריו אני מסיים, את המשפטים הבאים:
“כך היה צורך בתמונות עמומות על מסך טלוויזיה ישנה מחוברת למצבר של רכב או לגנרטור חשמלי מרעיש במחנה שאתילא שאין בו חשמל, כדי שהאמת תתפוצץ בתוכנו. לכן מתבטלת שאלת הזכות של שני הצדדים, ומתחיל מסע הפיוס בין זכויות הפלסטינים לאמת ההיסטורית, שטונות של כתיבה ושקרים ניסו לכסות, אנו רואים את האמת או כמעט עושים זאת, אך איננו מוצאים את המילים לומר אותה, ולתארה. האמת דומה לרגשות הגדולים שאין מביעים במילים, או לניחוחות שקשה להגדירם. לכן עלינו לומר אותה ואז אנו משתדלים ומשקרים קצת, ואחר נרגעים ומגלים שאנו כותבים ספרות. כאשר אנו שוקעים בכתיבה, מתגלה לנו האמת: אנו נכתבים ולא כותבים, וסיפורנו האישי נטמע בים של האחרים, לכן נותרה לנו ברירה אחת: להיכנס לסיפור דרך לשונו הערבית”.
ואכן, זה מה שאני מנסה לעשות כל הזמן, זה כשני עשורים. וזהו בינתיים ניסיון בלבד.
בסיפורה הידוע של עמליה כהנא־כרמון, “נעימה ששון כותבת שירים”, חושבת נעימה ששון: “כל אחד בלבו את הפלא חש. אולם אני, כשאהיה גדולה, אם ירצה השם אדע להביע את הפלא בכתב, את כל הפלאים. אני מוכרחה. אחרת אין חיי חיים”.
תשוקת הכתיבה, התודעה המוקסמת היוצרת דימויים, התאווה לברוא את היקום ואת נפש האדם באמצעות הלשון, ללכוד את השרירותי והחולף ולכונן להם משמעות על ידי יציקתם במילים, השאיפה לשרוט שריטה בבשר העולם, מוכרות לכל סופרת ולכל סופר מילדותם. תשוקת היצירה היא בת־בלי־מין.
לסופרים הגברים יש מסורת ארוכה של טקסטים קאנוניים שנקבעו בתרבות כנכסי צאן ברזל. עם מסורת זו הם מקיימים דיאלוג של קונפליקט או של המשכיות, והיא המעניקה להם, באופן טבעי, את מלוא הלגיטימציה לעסוק בכתיבה.
לעומתם נאלצנו, אני וסופרות אחרות בנות דורי, במשך שנות ההתבגרות והחניכה שלנו, ליצור לנו בפרטיות, כל אחת לעצמה, באופן לא לגמרי מודע אבל עקבי מאוד, קאנון נוסף, אלטרנטיבי, של טקסטים שנכתבו בידי נשים, בצד הקאנון ה"רשמי" שאותו ספגנו וממילא קיימנו אתו דיאלוג. מתוך אותו קאנון פרטי ו"מחתרתי" ציירנו לנו את דיוקן האשה הכותבת.
בילדותנו היו לה פניה של אנה פראנק, ומשהתבגרנו מעט לבשה את פניה אצילי־החיטוב של וירג’יניה וולף, עם מבטה הפקחי, ששום דבר אנושי אינו זר לו. על ידי הזדהות עם דיוקן הסופרת יכולנו לתת, כל אחת לעצמה, במסתרי פקעת הגולם שלה, את הלגיטימציה לעיסוק בכתיבה. לא כתיבה יומנית או כתיבת שירים למגירה ברגעי הפנאי מן המטלות הנשיות, אלא כתיבה שהיא זכוכית מגדלת לבחון דרכה את המציאות ואיזמל מנתחים לחדור אל קרביה. כתיבה שהיא גלימה להתעטף בה ולפלס בעזרתה דרך בעולם. כתיבה כייעוד־חיים וכדרך־חיים, כמקור פרנסה, כמקצוע. רק כאשר בקענו אשה־אשה מפקעת הגולם שלנו והתחלנו לקיים בינינו דיאלוג־של־כותבות גילינו עד כמה הקאנונים הפרטיים־מחתרתיים שלנו דומים זה לזה. זאת, למרות הקשר הרופף בינם לבין הקאנון ה"רשמי", שמשל בתכניות הלימודים של מערכת החינוך הממלכתית, שהתיימרה להיות ליבראלית ושיוויונית.
בכל שנות לימודי הספרות בתיכון קראנו כמה סיפורים משל דבורה בארון, את “נעימה ששון כותבת שירים” של עמליה כהנא־כרמון ושירים ספורים משל רחל, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'. טיפות בודדות בים הגדול של יל"ג־מאפו־מנדלי־שלום־עליכם־ברדיצ’בסקי־ברנר־ביאליק־טשרניחובסקי־אלתרמן־עמיחי־גורי־עגנון־יזהר־משה־שמיר־עמוס עוז־א.ב.־יהושע ועוד ועוד. אפשר היה, מן־הסתם, ללמוד יצירות של סופרות ומשוררות נוספות בין עבריות, כאסתר ראב, אלישבע ויוכבד בת־מרים, ובין מתורגמות כאמילי דיקנסון, ג’יין אוסטין ווירג’יניה וולף, אלא שקובעי תכניות הלימוד, רובם ככולם גברים, בחרו עבורנו כמה סופרות מייצגות וגם אותן שלחו, אחר כבוד, לשבת ב"עזרת הנשים". השיח הספרותי במדינה המתהווה נקבע לפי התאמתו לאתוס הלאומי־הציוני, שהגברים, הלוחמים והבונים, הם מכונניו. הסופרות, שמטבע מקומן החברתי נטו לכתוב על התחום הפרטי – נותרו בשוליים.
אני זוכרת את עצמי, בת חמש־עשרה, שש־עשרה, משוטטת כציידת בין דוכני יריד שבוע הספר, וחוזרת עם השלל: “שירה” של יונה וולך, “ברקיע החמישי” ו"שידה ושידות" של רחל איתן, הרומאנים של סילביה פלאת' ודוריס לסינג, וגם “פחד גבהים” של אריקה ג’ונג. הסופרות העבריות שלפני דורנו מיעטו לתת ביטוי למיניות הנשית, ומשום כך הורכב ה"קאנון" המחתרתי שלנו גם מספרות פופולרית מתורגמת.
בשני העשורים שחלפו מאז, ובמיוחד בעשור האחרון, עברה מפת הספרות בארץ שינוי עצום; הטיפות הבודדות של כתיבת הנשים הפכו לנחל איתן רב זרמים, קולות וגוונים. אנחנו חיים היום בחברה רב־תרבותית. הסופרות הנשים משתייכות לכל מגזרי החברה, והן כותבות מתוך הוויותיהן הנוספות לא פחות מאשר מתוך זהותן המיגדרית; כמו הסופרים הגברים הן כותבות מתוך הרקע הדתי שלהן, כבנות הדור השני לשואה, כבנות הדור השני להגירה מארצות המזרח, כבנות הדור הראשון והשני להגירה מרוסיה. כמו הסופרים הגברים הן כותבות שירה וסיפורת הומוסקסואלית.
בחברה השואפת לשלום ולנורמליות פונה הספרות רובה־ככולה לעיסוק בבעיותיו של היחיד, ובתחום הזה, הפרטי והנפשי, הסופרות הצטיינו תמיד. ועדיין לא עלה בדעת איש, שגם האתוס הלאומי יכול להיות רענן ואקטואלי יותר אם יעוצב על ידי כתיבתן של נשים, בנוסח חלוקת העבודה שהכריזה עליה המשוררת העברית הראשונה, דבורה הנביאה: הגברים – לאסוף שבויים, והנשים – לכתוב את השירה הלאומית. “עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר, קום ברק ושבה שבייך בן אבינועם”. כזכור, דבורה היא זו שתכננה את הקרב, וברק חשש לצאת אליו בלעדיה. מה שמראה לנו, שכבר אז עמדה מאחורי כל ברק איזו אשה חכמה. שירת דבורה נתנה ביטוי למלחמה מן הפריזמה הנשית, באמצעות שלוש הגיבורות שלה: דבורה המנהיגה, יעל, שהכריעה למעשה את הקרב, ואם סיסרא – אמו של החייל המחכה באשנב לשובו של בנה מנחל קישון, שבימים ההם עוד היה נקי, או מלבנון.
ספרות הנכתבת על ידי נשים פורחת כיום – עם התקדמות המתקפה הפמיניסטית ואולי כביטוי המובהק והמוצלח ביותר שלה – גם בארצות אחרות, והסופרות הישראליות מקיימות דיאלוג עם אחיותיהן ברחבי העולם. הן כותבות ביושר ובאומץ על נושאים שלא טופלו עד היום, או שטופלו מבעד למבט הגברי: יחסי בת־אם ובת־אב, התבגרות וחניכה נשיית, מיניות, זוגיות, אימהות, הזדקנות. הן “מגלות יבשות” ומנתצות מיתוסים בני אלפי שנים, ולצורך כך הן ממציאות לעצמן כלים חדשים של שפה וסגנון.
והקוראים – קונים וקוראים. או שמא יש לומר קונות וקוראות. כי בשנים האחרונות רוב הקוראים הם קוראות, והן מזדהות עם קולנו ושואבות ממנו כוח. וחוקרים את יצירתנו באוניברסיטאות, ומלמדים אותה בתיכון. וספרינו רואים אור בתרגום לשפות זרות, ובשנים האחרונות קיבלו פרסי ישראל דליה רביקוביץ' ועמליה כהנא־כרמון.
נערה החשה היום – כמוני לפני עשרים שנה וכמו נעימה ששון – ש"אם לא תצליח להביע בכתב את כל הפלאים חייה אינם חיים", לא חייבת להציב מול עיניה את דיוקנה של אנה פרנק. היא יכולה לראות את צרויה שלו, את מירה מגן ואת דורית רביניאן.
כן, בקענו מן הגולם ואנחנו מרפרפות בהמון כנפיים ססגוניות, אורות צוף מפרח זה או אחר, מחוללות באוויר וממריאות, וכל־כך רבות אנחנו, עד שעין־החמה מתכסה, ורשימת רבי־המכר קצרה מלהכילנו.
בתרגום לאה גלזמן (מערבית)
אֲנִי הָאִשָּׁה – אֲנִי הַכַּפְרִיָּה
*
הַגֶּבֶר הָיָה הַיָּחִיד בֵּינֵינוּ
וּכְאִילוּ הָעָנְקָה לוֹ בְּשֶׁל כָּךְ הַזְּכוּת לִקְרֹא תִּגָּר עָלֵינוּ
לָחוּשׁ עַצְמוֹ בְּחֶבְרָתֵנוּ שֻׂלְטַן זְמַנּוֹ
*
גָּמַע לוֹ שְׁאִיפָה מִתּוֹךְ סִיגָרִיָּתוֹ
הִבִּיט אֵלֵינוּ מִמְּרוֹמָיו
נִפַּח אֶת נוֹצוֹתָיו כְּמוֹ טַוָּס
וְחִישׁ הֵחֵל מַפְשִׁיט אֶת הָאִשָּׁה
אֲזַי פָּרְצוּ לָהֶן מִלַּי מֵאֲלֵיהֶן
וְעַל רֹאשׁוֹ נָחַתִּי כַּסּוּפָה
אֲנִי הָאִשָּׁה: הוֹי אַתָּה, שְׁאַל אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה אוֹדוֹתַי וְאֶת אַנְשֵׁי הַתְּהִלָּה
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: לְמַעַן שְׁתֵּי עֵינַי מַתְקִין אַתָּה אֶת שְׂעָרְךָ וּמִתְרוֹנֵן בְּשִׁיר
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: אֲנִי קוֹרְאָה אוֹתְךָ לִצְלֹל בַָּעֳמָקַי
וּלְהוֹצִיא אֶת הַמֻּגְלָה מִתּוֹךְ קְרָבַי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: סוֹד סָתוּם. חִידָה מָבֶכֶת
קְרֵבָה אֵלֶיךָ וּנְסוֹגָה לַאֲחוֹרַי וְאֵין אַתָּה מֵבִין אֶת מַעְיָנַי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: אֲנִי זֻבַּיְדָה, אֲנִי קְלֵאוֹפַּטְרָה, אֲנִי
בַּלְקִיס, אֲנִי חַוָּה שֶׁל תְּקוּפָתִי
הַזְּמָן לֹא יְמַלֵּט אוֹתְךָ מִמֶּנִּי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: נַסֵּה לִקְרֹא עָלַי תִּגָּר אִם מְסֻגָּל אַתָּה
כִּי אָז תִּמְצָא אוֹתִי סוּפָה הוֹרֶסֶת
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: הֵן מִלּוֹתֶיךָ שׁוּב אֵינָן מְעוֹרְרוֹת אוֹתִי
לְגַמְרֵי לֹא! וְאַף לֹא יִסּוּרֵי תְּשׁוּקוֹת וְגַעְגּוּעִים
יַרְווּנִי בַּגְּבִיעִים
*
אֲנִי הִיא זוֹ הַמְּבִינָה אוֹתְךָ, אוֹתְךָ יוֹדַעַת, וּמַזְמִינָה אוֹתְךָ לְהִתְמוֹדֵד עִמִּי
נִשְׁבַּעַת בְּדָתִי וּבַאֲצִילוּתִי וּבִכְבוֹדִי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: מִזְּמַן נִפַּצְתִּי אֶת הָאֲזִקִּים
מֵעַל פִּרְקֵי יָדַי
יָצָאתִי כַּמּוֹרֵד הַנְּפִילִי מִתּוֹךְ
קַרְקָעִית הַקּוּמְקוּם
*
בַּת חוֹרִין אֲנִי וְהַחֵרוּת הִיא קִנְיָנִי, לָעַד לֹא אֶמְכְּרֶנָּהּ
וּפִתּוּיֶיךָ שׁוּב אֵינָם נוֹגְעִים בִּי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: בְּמַה תּוֹקִיר אוֹתִי הוֹי זֶה
אֲשֶׁר בְּיוֹם מִן הַיָּמִים הָיִיתָ
עֻבָּרִי בְּתוֹךְ בִּטְנִי
הַאִם מְצָאתָנִי עֹנֶג וּתְשׁוּקָה
הֲרֵי אֲנִי אוֹתְךָ פָּלַטְתִּי מִתּוֹכִי וְחֶבְלֵי הַלֵּדָה הִתִּישׁוּנִי
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: חוּשׁ וּתְחוּשָׁה, שִׁירָה וְכֹחַ הַדִּמְיוֹן
שַׁלְוָה וּבִטָּחוֹן
*
אִם תִּתְעַקֵּשׁ אִתִּי אֶהְיֶה לְאֵשׁ וּלְלַבָּה
וְאִם תַּסְכִּים עִמִּי אֶהְיֶה לְעֵינֶיךָ שִׁרְיוֹן הֲגַנָּה
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: אֲנִי חַ’דִּיגָ’ה, אֲנִי אָאמִנָה אֲנִי הָגָר,
אֲנִי הַבְּתוּלָה
אֲנִי פָאטִמָה, אֲנִי זַיְנַבּ, אֲנִי אַלְחַ’נְסָאא
אֲנִי בַּרְשׁוּמוֹת שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה אַסְמָאא
וְאַסְמָאא1
*
שׁוּם הִתְנַצְּלוּת מִמְּךָ לֹא אֲקַבֵּל,
הוֹי אַתָּה הַמַּסִּיג אֶת גְּבוּלוֹת מִבְצָרִי הַמּוּגָן
אָמַרְתִּי שִׁירָה וּכְמוֹתְךָ אֲמַרְתִּיהָ
*
נָשָׂאתִי חֶרֶב וּלְצִדְּךָ נְשָׂאתִיהָ
יָדַעְתִּי רְמִיָּה וּלְפָנֶיךָ הִכַּרְתִּיהָ
אֲנִי זוֹכְרָה אוֹתְךָ הוֹי אַתָּה
בְּגַן הָעֵדֶן אִשָּׁבַע וּבַנָּחָשׁ וּבְעֵץ הַתְּאֵנָה
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: חֶשְׁכַת הַבַּעֲרוּת שׁוּב לֹא צוֹנְפָה אוֹתִי
וּבַאֲשֶׁר לְךָ הֲרֵי תּוֹסִיף לָסוּר לִפְקוּדָּתִי
אֶדְחֹף אוֹתְךָ לַשְּׂמֹאל וְלַיָּמִין
וּבִרְצוֹתִי אַנְחִית אוֹתְךָ
אֶל תּוֹךְ הָרֶפֶשׁ וְהַבֹּץ
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: חָפְשִׁיָּה אָנֹכִי וְחֵרוּתִי הִיא קִנְיָנִי
לָעַד לֹא אֶמְכְּרֶנָּה
אַף לֹא אָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם אֶל הַקּוּמְקוּם
אֲבָל אַתָּה תּוֹסִיף לִהְיוֹת שְׁבוּיִי וַאֲסִירִי
עַד יוֹם הַדִּין
*
אֲנִי הָאִשָּׁה: אֲנִי קוֹרֵאת לְךָ אִם מְסֻגָּל אַתָּה
לִהְיוֹת בָּעֵת הַזֹּאת לְעַנְתַּר2
רֵד אֵפוֹא מֵעַל סוּסְךָ הַמָּט לִנְפֹּל
וְהִסְתַּלֵּק לְךָ עִם רִשְׁעוּתְךָ הֶעָרִיצָה
אֶל לֵילוֹתֶיךָ, שְׁתֵה וּסְבָא
אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁתַּכֵּר כְּמוֹ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ
וּבַאֲשֶׁר אֵלַי הֲרֵי עַל אַף אַפְּךָ הַמִּתְיַהֵר
עוֹד אֶוָּתֵר הַבֹּשֶׂם וְהַמּוּשְׁק וְהָעִנְבָּר
וְחֵרוּתִי הִיא קִנְיָנִי לָעַד לֹא אֶמְכְּרֶנָּה
*
אִשָּׁה רְגִילָה, בִּלְעֲדֵי
הַלָּשׁוֹן הַשְּׁנוּנָה לֹא תִּשְׁלְטִי…
*
טֹל אוֹתָהּ מִמֶּנִּי הוֹי אַתָּה
טֶרֶם שֶׁאֹמַר בְּזֶה הָרֶגַע
אֶת שֶׁיּוֹדַעַת שְׁנִינוּתָהּ שֶׁל הַלָּשׁוֹן לוֹמַר
יֵשׁ בִּי עֹז הָרוּחַ וְהָהֶעָזָה
וּזְכֹר נָא… אַל תִּרְגֹּם אֶלָּא אֶת הָעֵצִים
אֵלֶּה הַנּוֹתְנִים פִּרְיָם וּלְאַחַר מִכֵּן
הַאִם תִּרְצֶה שֶׁאֲלַמֵּד אוֹתְךָ מִי אֲנִי
כְּפוּיָה אֲנִי לוֹמַר אֲנִי
כְּדֵי לְהֵאָבֵק בּוֹ בַּאֲנִי
*
כַּפְרִיָּה אָנֹכִי וְהַגְּדוּלָה, הָאֲצִילוּת הֵן בְּדָמִי
אֶתֵּן לְךָ אֶת עַצְמוּתִי
תַּרְוֶה אֶת הַתְּשׁוּקָה הַמֻּתָּרָה לֹא זוֹ הָאֲסוּרָה
אִם יַעֲלֶה עַל דַּעַתְךָ לִדְקֹר אוֹתִי
תִּהְיֶה אָז תְּשׁוּקָתִי לְחֹד שֶׁל חֶרֶב נֶצַח. בְּלִי רַחֵם
אֶפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְבֶן זוּגִי בְּחֹם
יִישַׁן בָּהּ וְיָקוּם וְיִתְעַנֵּג
כַּפְרִיָּה אָנֹכִי
שָׁתִיתִי אֶת לַבַּן טוּב הַלֵּב וְהַנְּדִיבוּת
בְּעוֹד הַבַּרְזֶל אֲדוֹנִי שׂוֹרֵט שׁוּלֵי כַּפּוֹת רַגְלַי
*
כַּפְרִיָּה אָנֹכִי וְהָרִיף3 אֶת תּוֹכְכַי
מֵצִיף
אִם אַתָּה הַיָּם, אֲנִי הִיא תְּעָלוֹת הַמַּיִם הַזּוֹרְמוֹת
וְאִם אַתָּה הוּא הַסּוּפָה, הֲרֵינִי הַר הַגַּעַשׁ הָרוֹתֵחַ
וְאִם אַתָּה הוּא הָרוּחוֹת, הֲרֵינִי הַסְּעָרָה שֶׁלֹּא תַּרְפֶּה
וְאִם אַתָּה הוּא הַדָּמִים, הֲרֵינִי הָעוֹרְקִים בָּהֶם יִזְרֹמוּ
וְעִם הַזְּמָן תְּדַקְלְמוּ אֶת אוֹתִיּוֹתַי:
הִנֵּה הַ־ד' הִיא
דַּם הַבְּתוּלִים אוֹתוֹ אַשְׁאִיר לְבֶן זוּגִי בְּלֵיל הַטָּהֳרָה
הַ־י'
יְפִי הָרוּחַ וְדֹפֶק הַחַיִּים שֶׁבַּוְּרִידִים יִפְעַם
הַ־א'
אֶחֱסֶה בְּבוֹרְאִי מִפָּנֶיךָ, זְמַן הַתֵּעוּב, הָרְמִיָּה
הַ־ל'
לְוַאי שֶׁתְּלַקֵּט אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַשִּׂנְאָה מִתּוֹךְ
מַעֲמַקֶּיךָ וּתְקַבֵּץ הָאוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר אֵלֶיךָ
עַצְמְךָ נִגְלוֹת
וְאִלּוּ אֲנִי אָנֹכִי הָאִשָּׁה הַכַּפְרִית
אִם תָּבוֹא עָדַי אָבוֹא אֵלֶיךָ
אִם תִּמְעַל בְּאֵמוּנִי לֹא תִּנָּצֵל
יִשְׁמְרֵנִי הָאֵל מִלּוֹמַר אֲנִי
אַךְ מֻכְרָחָה אֲנִי לוֹמַר אֲנִי
כְּדֵי לִדְקֹר אֶת אֲנִי מִלְּפָנֶיךָ הַאִם יָדַעְתָּ
מִי אֲנִי…
הִשָּׁמֵר לְךָ, אֵפוֹא, וְהִזָּהֵר אֲדוֹנִי
וְאַל תִּשְׁגֶּה בְּאַשְׁלָיוֹת כְּשֶׁאֶפְנֶה אֵלֶיךָ
“אֲדוֹנִי”
אָדוֹן אָנֹכִי לְעַצְמִי אֵינֶנִּי מַכִּירָה בִּכְלוּם
זוּלַת שִׂכְלִי
לְחַיַּי, אֲדוֹנִי.
-
שמות נשים מפורסמות מראשית האיסלאם ומן המסורת היהודית־נוצרית, ושמות משוררות ערביות שחיו במֶכָּה סמוך להופעת האיסלאם (אסמאא וח׳נסאא), והוצאו להורג על־ידי מוחמד, לאחר שחיברו נגדו שירי לעג. לשם אסמאא יש בערבית משמעות של “שמות”, וכך נוצרת בשורה שירית זאת – דו משמעיוּת. ↩︎
-
גיבור מיתולוגי במסורת הערבית. ↩︎
-
האזור הכפרי. ↩︎
1.
לבד. בבית. בהמתנה לטילי סקאד עירקיים. דווקא כאן, בתל־אביב, שרוב תושביה עזבוה בחיפוש אחר מקלט בטוח יותר. בבית של שש־עשרה דירות שאני מאכלסן היחיד. איכשהו, דווקא כאן ועכשיו, מבודד מכול וכאילו אף־על־פי־כן בלבם של דברים אחרים, ואולי גם כדי לנסות ולמלא שעות ארוכות, קרות ושוממות (אמצע ינואר, גשם וקור), אמרתי אעורר את הצד “הגוֹתי” הרדום שבי ואנסה לגעת בדבר שזה מזמן הוא מתגרה בי בחידתו הנוראה ובאימתו הגדולה עוד יותר: הראש הגרמני.
להתקרב, לגעת, לנסות להבין, אולי זה יאיר איזה דבר עלום שבי, אולי זה יקטין, ולו במעט, שנאה קשה אחת, על מנת לשפוך מעט בהירות על המבוך הרגשי האפל המתקשר אצלנו עם כל דבר גרמני.
מסכת הגז לידי וספר “הניבֶלוּנגים” לפני – אני מרחיק את התמונה וכצופה בה מן הצד, תמונה שראויה בהחלט למכחולו של מייסטר גרמני, עם הצירוף האופייני כל כך של תרבות ומוות, שהגניוס הגרמני העלה אותו לפסגות.
וכמו כדי לתת חיזוק לרגש הזוועה הזה שבי, מצאתי את עצמי אמש, בהישמע קול האזעקה לטילי סקאד, ממחיש את הזוועה, בהופכי את גופי למיצג גרוטסקי משוכלל, גרמני כל כך: ראשי במסכת גז, ביד שמאלי, ומול פני, ספר־שורש־המוות הגרמני “הניבלונגים”, ובימיני, בין המסכה והספר, זכוכית מגדלת (שתאפשר לעיני העייפות לחדור מבעד לאדים המערפלים את עיני המסכה); כך נשקפתי בראי חדר האמבטיה ששימש לי כחדר האטום; כך החלו המחשבות, שיבואו להלן, לנגח זו את זו ולתבוע בהירות.
2.
העיוות. העיוות שבעינו העולצת של המייסטר. האלכימאי. השטן של השווקים. הפרופסור של “המלאך הכחול”. של ההר הקירח. של שוליית הקוסם. של סיפורי האחים גרים.
לא פני הליצן, שהעצב והרחמים הם בו רכיבים מרככים; נלעג ופתטי ובה־במידה אנושי ונוגע ללב. כנגדו הכחול הקפוא של עיניה של ברוּנהִילדה – שום רחמים לא ימיסו אותו.
וההומור – המדד האמיתי לכל דבר אנושי – גם הוא אחר. בבדידותו של החדר האטום, דומה היה שאני “רואה” איך מצטרפים המראה הפוטוריסטי של צלם האדם כמסכת גז, עם מראות הזוועה הפַּגַניים, אך גם האורגיאסטיים, של עולם הניבלונגים, לתמונה של משמעות. והלוּם איזה פחד אחר, חדש, שונה (שאגב, קיצר עוד יותר את נשימתי הלחוצה בלאו־הכי), שאינו חסר עם זאת את פליאת הגילוי – הבנתי פתאום, איך מכל הספרים, דווקא ספר זה – “הניבלונגים” – הוא שתפסתי בידי מיד אחרי שהלבשתי על פני את המסכה בדרכי הבהולה אל החדר האטום: זה הספר האחד שאני מכיר, שבשיא ההרג והזוועה, משתחרר ממנו משהו הדומה להומור בשיחם־ושיגם ובקריאות־הקרב של הגיבורים ההולכים אל מותם. ומה אופייני: הדמות היחידה שנשארת קטנה, וכמעט אנושית, בתוך הילולת הדמים הזאת, היא… מלך ההוּנים. הקוד החולש על הספר חד ופשוט: יכול אתה להיות בוגד ומפר אמונים, ובלבד שתלך עם זה עד המסקנה האחרונה – ואז אתה בכלל הגיבורים.
3.
הסרקזם המנותק והקר של המפקד הנאצי המצוי למראה הזוועה, כפי שהוא מצטייר לנו מן העדויות במשפט אייכמן ומסרטו של לנצמן “שואה”, וכן מסרטי תיעוד נאציים, נשמע לעתים קרובות מדי כפרפרזה על הקריאות הרטוֹריות של גיבורי הניבלונגים. ואין זה משנה אם קראו או לא קראו את הספר הזה. הפילוסופיה של הגימור. גימור שאין למעלה ממנו, שאין שלם ממנו, שאין סופי ממנו. אין דבר רגיל יותר מן הסופי ברוח הטבטונית. עצם המונח “הפתרון הסופי” כבר כולל בו את כל המסקנות, עד האחרונה שבהן, וכמין קוד המובן היטב על ידי כל גרמני בסולם ההיררכי של פקידי הביצוע; ילוד טבעי של הרוח הגרמנית הגדולה, לא פחות תמים ואוטופי מצירופים ידועים אחרים (כגון “השלום הנצחי”, כגון “רוח המוחלט”, כגון “האחדות הדיוניסית”) של הוגים גאוניים כקאנט, הגל וניטשה.
4.
מחשבה פרועה בכמה מובנים. מצוקות קרובות יותר אל הוויית החדר האטום, הדחקתי אל פינות התודעה. אבל, כבר אז ידעתי, שאם אך אסיר את המסכה מעל פני, ואשב לכתוב את שנאתי (כפי שאכן אני עושה זאת כעת), אנסה להפוך את שנאתי להבנה. ואם אפשר – גם לנגיעה בלבם של הדברים. לא הייתי מסונוור שנאה עד כדי כך שלא אדע, שלא רק עניינים שבאקטואליה הושיבו אותי אל הכתיבה הזאת: חלקם של הגרמנים בפיתוחו של הנשק הכימי, שטרם הופעל אבל איומו מרחף מעל לראשינו, ושל ראשי הסקאדים ההולמים כמעט לילה לילה על עירי תל־אביב; שעצם התעקשותי לדבוק בדירתי התל־אביבית ולא להצטרף זמנית עד יעבור זעם אל אחי בקיבוץ או אל בִּתי בירושלים, קשורה לא רק בידיעה שהראש הגרמני יש לו חלק בנשק הזה הרודף אותי עד כאן, עם איום של “סופניות” האצור בכל דבר גרמני – כי אם גם, פשוט, זכרם של אבי ואמי ואחותי שניספו בשואה. מכוחה של מין כימיה נסתרת, על גבול הפתולוגי, הגורמת לי לראות את מלחמת המפרץ כ"קשר גרמני", אני מגלה, מתוך סיפוק מסוים, שלא השנאה והנקם הם המריצים את עטי, כי אם התחושה, הכוזבת כמובן ועם זאת רוויה במין יופי מפעים, שאם אך אשיג קצה של קצה של הבנה בנושא הסבוך הזה, אגאל את העולם מן הרוע. האשליה היא כידוע אם כל תקווה.
5.
אתחיל בסיפור קטן. איובה, ארה"ב, 1980.
ביקור בחוות חזירים (מאורגן על־ידי “הסמינר הבינלאומי של סופרים”) בהדרכתה של אשה ממוצא גרמני, מנהלת החווה.
ניקיון של בית מרקחת. מדורים מדורים, החל בחזירה מיניקה אחוזה בסד, ראש גוף רגליים וזנב, באופן שלא תוכל לזוז ובכך להפריע לשמונת גוריה הצמודים לשמונת פטמיה ביניקה נוחה, ובזווית מדויקת ומחושבת; באופן כזה, אף פטמה אינה מתבזבזת ואף חזרזיר אינו בטל. אותו סדר מוקפד וחסכוני שולט גם בכל שאר המדורים, מן החזירון היונק דרך כל מדורי גידולו, האבסתו, ביתורו, ועיבודו למוצרי בשר, שומן (סבונים ותמרוקים קוסמטיים), עור (אהילים וארנקים), שיער (מברשות בכל הגדלים). הכול כמעט ללא עבודת ידיים.
בגמר הסיור, סיכמה מארחתנו מנהלת החווה, שנראתה עקרת־בית רגילה למדי, במילים אלה: “As you could see, we make use of everything, except the squeal.” (“כפי שראיתם, הכול כאן מנוצל, מלבד הצריחה.”)
6.
עלי להבהיר. לא עברתי את השואה. עיני לא ראו את הזוועה. שמעתי, כמו אחרים, על ניצול השערות ושיני הזהב. וגם על “הסבון” ועל האהילים מעור אדם כמובן שמעתי, אף כי עד כמה שידיעתי מגעת, לא הוכח באופן חותך שאכן נעשו משומנם ומעורם של אבותינו. הורי ואחותי אמנם נספו בשואה, אבל בצורה בלתי מסודרת להחריד (אמי ואחותי נורו בדרך, אבי מת מטיפוס המעיים בטרנסדניסטריה). את מכונת המדורים המדויקת לא עברו בדרך אל מותם. כמו רבים אחרים, ראיתי סרטים וקראתי ספרי עדות בנושאי השואה, כן ביקרתי ב"יד ושם". במחנות ההשמדה לא ביקרתי, מאותה סיבה עצמה שלא ביקרתי עד כה בגרמניה: מתוך התנגדות פנימית (רגשית, לא עקרונית) לדרוך על אדמת גרמניה, לשמוע את המוסיקה המתועבת לאוזני של חיתוך הדיבור הגרמני, כדי בסוף לראות את הנורא מכול מקוטלג ומתויג מדורים מדורים.
אין כאן הבעת עמדה. חשוב, אף הכרחי, לשמר את התקופה השחורה ההיא בזכרון האנושות, בכל צורות השימור האפשריות. אבל רגשית, הפיכתה של הקשה בזוועות שידעה ההיסטוריה למשהו “יפה”, מסליד ומקומם אותי. עומדת לנגד עיני חוות החזירים התמימה באיובה: מטופחת מאוד, מסודרת מאוד, מופתית מבחינת חלוקתו הפנימית של החלל. בקיצור: יפה! (עם סימן קריאה). ומיד עולה בדעתך שורה אחת מתוך האלגיה הראשונה של רילקה: “היפה הוא/ תחילתו של הנורא.” כשאני חושב על כך עוברת בי צמרמורת: היפה השלם מדי מפחיד אותי. סופו שהוא מכשיר את הנורא, סופו שהוא מלביש את הנורא במין הוד קדומים פולחני ובונה עליו אובֶּלִיסקים. יעידו הפירמידות המתנשאות על פגריהם של רבבות אדם. יעידו מזבחות המאיה. יעידו הקתדרלות – זה הרהב המפואר שצריחיו פולחים את השמים בחוצפה אינסופית. הרוח הנוצרית שבנתה אותן, היא זו אשר בשם דת האהבה לימדה את העולם לשכלל את המוות, ואף לקדש אותו. הגניוס היווני, זה שאיתר את הפיתוי המסוכן ביותר האורב לאדם – ה"היבריס" – ובנה עליו את הטרגדיה, פירק בעזרתה את עוקצו הנורא, בהופכו את הפּוּריוֹת לאֶאוֹנִידוֹת. העולם הנוצרי – וצאצאו החוקי: המערב העשיר – לא הסיק את המסקנות. הוא לא הצליח, עד כה לפחות, לגלות בתוך רוחו מערכת מפרקת כזאת.
7.
ככל שגבהו הקתדרלות גבהה השנאה, וגברה אי־הסובלנות. וככל שיפו הקפֶלות, השתכללה הרצחנות. אני מודה, יופיָם ונקיונם של מפעלי הנצחה, מפחידים אותי. שדה האבנים הפשוטות, אבני גוויל, של טרבלינקה לקח את לבי, בצניעותו, בשתיקת האבנים שלו. מה ענווּ בתי־הכנסת הצנועים של היהודים, עם התפילות הלא ממושטרות, לעומת היכלות הרהב של הנוצרים. הזיקה הזאת, הקשר הסמוי הזה, שבין ההדר והאימה, השגב והפחד, היופי והמוות, מבשרי אֶחזה אותם כל אימת שרגלי דורכת על ספה של קתדרלה.
8.
אידיוסינקרֶזיה פרטית? רבים וטובים הם עדי. “מי שפגע בו חץ היופי – כבר הוא מסור בידי המוות” (פון פלטן). “מוות בוונציה” (תומס מאן) מספר את זה. ה"רינג" של ואגנר רועם את זה. אין זה מקרה ששלושתם גרמנים אותנטיים. התרבות הנוצרית של הלחם והיין טיפחה את תרבות המוות; הגרמנים הם שהוליכו אותה אל הפסגות. אולי צריך לומר: אל מצולות שאול.
האם סטיתי מן הנושא? אם כן, אז יהיו עוד. כך, אני מקווה, יימנע ממוחי המסודר (מדי) מלהטיל את אזיקיו על החוויה הנכתבת כאן.
9.
בעת ההיא עוד לא ידעתי דבר על גברת ברוּנהִילדה. על הצורה רבת ההוד והזוועה שבה היא מגישה את ראשו של אחיה, כשידה מחזקת בשערותיו, בשכר גילוי הסוד על אודות האוצר הגנוז. ידעתי כמובן את שמה של בריגיטה (אלזה קוך?), אותה אשה נוראה שהיתה משסה את שני כלביה ביהודי מסכן זה או אחר, ומתבוננת בשלווה של בוז איך הם קורעים אותו לגזרים; ואחר כך, בחדריה, “שטופת געגועים ודמע”, היא סורגת סוודר לאהובה הרחוק בחזית הרוסית. וגם על בריגיטה של השיר הנפלא והנורא (“פוגת המוות”) של פול צלאן ידעתי משהו. שערה אינו תמיד בלונדי, אבל עיניה תמיד כחולות.
אלה היו עיניה של המנהלת הגרמניה של חוות החזירים באיובה. כחול קר, אדיש, אטום. לא ממורט ככידון, לא שקוף ולא זוהר. כחול פשוט, טבעי, כמו רקיע קֵיצי רדום באירופה, נקי מן האור הטרופי המסנוור. נקי מאובך, ואדים. לא מבליט ולא מסתיר דבר. כמו סרבל מוסכים, שאינו מודיע אלא זאת שיש עבודה לעשותה.
את הכחול הסופני הזה אנו מוצאים אגב בעיניהם של קדושי איקונין – ללא יחוד ועל כן בלתי מחיק. שקיפות האוויר, איכות האור, הרוח והגשם – אין לאלה כל השפעה עליו, כמו גם ריגשת הלב. כחול ראשוני, נצחי, מלפני היות הכחול בעולם. אפריוֹרי – אם להשתמש במושג חביב כל כך על הרוח הגרמנית.
10.
האם אני מגזים? אני מקווה שכן. טבעו של הנושא יכתיב כאן את גובה הטון. אין כחול מן הכחול של “הציפור הכחולה”, לבן וצח מפרח ה"איידלווייס", חידתי ועלוּם מן האוצר הגנוז. ואין דבר שמעורר יותר את ה"גַייסט" הגרמני מהילולת הדם הניבלונגית. אל מול ה"סופיות" הגרמנית, על אלף ביטוייה, השמים נמוכים מדי. ניטשה ידע את הסוד. ברוח אירונית, ארסית ונלהבת כאחד, הבקיע אל תוך לבה של הטֶבטוניות, שוֹבה ושבוי על ידה, בהכרזתו המהדהדת: “אַמוֹר פַאטי!”. השיכרון הדיתְרַמבי הדיוניסי היה נחקק בזיכרונה של התרבות כמין סוס פרא תמים, לולא נאכף על־ידי החומרה השכלתנית האפוֹלינית, להיותה מהלכת בנתיבי הביניים של האפשרויות האנושיות המוגבלות.
אבל קריאת הדם הניטשאנית אל השיכרון הקדמון, התגלתה חזקה וקנאית בניסוחיה, גם כאשר, מצד תוכנה, אסרה קרב על כל אמירה מוחלטת. הגרמנים של המאה שלנו, קשובים למוסיקה של דמו, וערלים לדברו, ראו בו את מְבַשרם; את ניסוחיו עיוותו, את הקוד הנסתר רק הם הבינו: בין הקניבל הדיוניסי והאינקוויזיטור הקדוש הרימו את הסכר הבלתי־עביר של הנצח הקר, הכחול: את רוח המופשט. ניטשה מעולם לא סינתֵז אותם ולא הוריד אותם אל האנושי; הם רעדו תחת ידיו כדרך שלוחות גיאולוגיים של קליפת כדור הארץ מתנגשים במצולות האוקיינוס; הזעזוע מרעיד את המצולות, אך מעט מאוד משתנה במבנה הבסיסי. כי את מידת הפיוס והחסד לא ידע גם לא האיש הגרמני הזה בעל הכוונות הטובות!
המערב הלטיני פירש אותו לקולא, לתועלתו, ולאהבת החיים שלו. יהודים טובים, כמו ברנר (יחד עם חבריו: צייטלין, גנסין, בּאוּם ואחרים) חיברו את ניטשה, המורד באתוס של זמנו, עם תורת האהבה והחסד הטבעיים של טולסטוי (החוג הניטשאני־טולסטויאני בעיר הומֶל) כניסיון תמים ובלתי־אפשרי להתגבר על מצוקתם הקיומית על־ידי חיבורם של שני דברים שאינם מתחברים מעצם טבעם: רוח הדין עם מידת החסד. באינטואיציה גאונית ובהכנעה יהודית שלימדה את עצמה לאורך הדורות להסמיך את “קבלת הדין” אל מידת החסד, חשו שהם חייבים לשאול ממקום אחר מה שחסר לחלוטין בעולם הניטשאני: מידת החסד. לשון אחר: נשמה. ההומאניזם ההכרזתי של גתה אינו יכול לחפות על חולשתו של החלק השני – ההומאניסטי – של יצירתו “פאוסט”. סתגלן ומתחנף אל רוח הזמן החדש, אבדה לו העוצמה הראשונית, “הבִּיבלית”, של החלק הראשון. התאווה, שאינה יודעת גבול, לפצח את הקוד של היקום באמצעות הדעת, אינה פחות שטנית מן התאווה למצות אותו באמצעות החושים. השטן כבר שוכן בלבו של פאוסט, עוד לפני שהעכברים כירסמו את הצלב שעל ספו. האחד, כמו האחר – המוות מתנוסס עליו כדגל. האחד, כמו האחר, דבר אין לו עם המוסר האנושי הפשוט. ואין מה שיגשר בין השניים, גם לא הגשר האיידֶטי של הוּסֶרל, שאחד מקצותיו תלוי באויר, כמו סולמו הירושלמי של הפסל (עזרא אוריון). החוזה עם השטן נחתם ברגע שהדוקטור הכריז: הכול־או־לא־כלום. חידת היקום – או התאבדות.
11.
הכחול השקט, הקר והבוטח בעצמו, שניבט מעיניה של אותה עקרת־בית חביבה, שם על מדרגות היציאה מחוות החזירים, בעת שסיכמה את הסיור באמירה הבלתי־נשכחת (“וכך, כפי שראיתם, אנו מנצלים פה את הכול, מלבד הצריחה!”) – הנעימה השגרתית, “הפרופסיונלית”, של דבריה היא שזעזעה אותי. גופי רטט, וידי החזיקה במעקה. ובראשי הלך והתרקם משפט שאחזור עליו פעמים אין ספור בשנים שיבואו. וזה המשפט: “כאשר הגוף רוטט כמו נשמה”. קודם־לכן, כשעברתי במחלקת הסבונים והתמרוקים לא יכולתי שלא לחוש בתת־מוחי הקודח, כי את סיפורם של אבי ואמי אני רואה כאן, את סיפורו של עמי, שלי. מדור אחרי מדור, מסד היניקה הסטרילי ועד אל התצוגה הציורית של הסבון האהיל והמברשת.
וכאשר עלינו, ויצאנו אל האור הטבעי, ועדיין עורי מרחף, התלבטה בי תחושה מוזרה, שמכונת המוות ההיא עודה פועלת, והיא רק הוקפאה זמנית בתנאים מוזיאליים, וכי הזמן נשבר ללא תקנה, וכל שהיה הוא שיהיה, לא באיזה עתיד בלתי מוגדר, כי אם פה, מעבר לסיבוב…
ידי החזיקה במעקה המדרגות היורדות. (להפתעתי, התברר שלא עלינו מן השאול, וכי המבנה הפוטוריסטי שבתוכו הובלנו עובר כמטר מעל לפני הקרקע הבוצית של המערב התיכון בחודש דצמבר, והשמים שמעלינו, שמי עופרת קרים ושווי־צבע נשארו נייטראליים לגמרי.)
חברי הסופרים זקפו צווארון וכפתרו את מעיליהם, וחיפשו משהו זה על פניו של זה, ואני חיפשתי על פניהם לראות האם עבר עליהם מה שעבר עלי. היה ביניהם סופר יהודי מהולנד, שהצניע את מוצאו היהודי ככל שרק ניתן, מה שלא כל כך עלה בידו, כי אשתו הנאה והאוהבת, תֵיאה (השם שהזכיר לי את תיאו אחיו של וינסנט ומסירותו עד מוות לאחיו, מה שהגביר את הערצתי אל האשה המיוחדת הזאת) – הולנדיה גויה, שהיתה מנצלת כל הזדמנות כדי להבליט את בקיאותה בחגים יהודיים ובביטויים יידיים, ואף עבריים (כגון “מקום”), שהובאו להולנד על־ידי גולי ספרד והשתרשו בעגה הלשונית המיוחדת של אמסטרדם.
12.
ובכן, בעלה, סכִירבֶּק, סופר יהודי הולנדי – יחידי מבין סופרי ארצות רבות שהתכנסו כאן, שכתב לא בשפת ארצו, גם לא בשפת מוצאו, כי אם – מה אופייני – במין שפה קוסמופוליטית, מין ג’יבריש, קוקטייל לשוני אירופי, כמגשים כבר הלכה למעשה את מה שהפוליטיקאים עדיין רואים כחזון לעתיד לבוא: אירופה כיחידה מדינית כלכלית תרבותית אחת. היהודי הטוב הזה – שאכן אדם טוב היה, חם וקצת ילדותי, שאפילו הצנעת מוצאו לא בבוטות נעשתה כי אם בהקטנה, כדבר חסר־חשיבות (עם אולי צל של חרדה, שמא בשל מוצאו לא יפרשו אותו נכון, למשל, שמא ייאמר עליו שהוא כותב “אירופית”, מפני שהוא גולה חסר מולדת) – ובכן, האיש הטוב הזה, כבן נאמן של עם החי מחוץ לזמן, ניסה גם הוא על פי דרכו לשבור את מושג הזמן, כדרך שעשו זאת בגדול יהודים מתבוללים אחרים, גאוני עולם, איינשטיין, פרויד, מארקס, כל אחד בתחומו: האחד בזמן הקוסמי, השני בזמן החווייתי, השלישי בזמן הדיאלקטי. אנרכיסטים ומתקני עולם.
צריך אדם להיות נגוע באותה רגישות חולנית של גולה נרדף ומקולל כדי שיוכל לחוש בכל כובדה של התלות ההדדית המשלימה של צדו האחד (האנרכיסט) בצדו האחר (מתקן עולם). כל האחרים צופים, חוזים, ומתכננים אירופה מאוחדת כפרויקט לעתיד־לבוא; לא כן סכירבק היהודי. לסכירבק היהודי, שובר הזמנים, אירופה המאוחדת כבר כאן, חיה וקיימת, והוא, בתכלית הפשטות, כבר שר את שפתה בספריו.
(אגב, שאלתי אותו על כוס בירה בַּדווייזר, אם שמע על ו' ההיפוך, המהפכת בעברית המקראית את העתיד לעבר, והוא הביט בי בתמיהה ואמר שלצערו עברית אינו יודע. ורק אשתו נפש טובה הכריזה בתמימות ובגאון: “יא יא!” [“כן כן!”]. אני נוטה להאמין, שאשה זו, מרוב שאהבה אותו ידעה את לבו.)
13.
נחזור אל האינפֶרנו שלנו – חוות החזירים – וסוף דבריה של המנהלת הגרמניה החרוצה. הסתכלתי על סכירבק. סכירבק הביט בתיאה. אחר כך הביט בי. אחר כך העיר משהו מבדח על הארוחה הדשנה שמחכה לנו כגמול על סבלו של החזיר. אבל תיאה – היא הביטה בו בחמלה ובאהבה, ושילבה את ידה בזרועו כתומכת בו.
האם גם הוא מעד ליפול, כמוני?
ובכן, יצאתי מן האינפרנו אל האויר הצח. הפוּרגטוֹריום לא חיכה לנו, תודה לאל. והרקיע, חורפי וחסר־צבע, לא התעניין בנו במיוחד. האנשים התעטפו כל אחד בפקעיות ההבל הלבן שנשפו אל תוך האור הקפוא. השביל אל אולם קבלת־הפנים, שם חיכתה לנו סעודת מלכים, היה נקי ומרוצף. אבל מנהלת החווה לא הניחה לנו. היא תבעה את תשומת הלב של כולנו, ובעודה מסירה מראשה את המטפחת הכחולה (שבה נראתה כמי שיצאה מתוך תמונה של וֶרמייר) שקשרה בה את שערה לאחור, ומגופה המלא את החלוק בצבע קוֹבַלט, שהיה גם צבע קירות המבנה מבחוץ, פסקה את שתי רגליה הנתונות במגפי גומי, ברקיעה עמומה, עד כי דומה היה שהנה ייצאו מבין רגליה שני כלבי הדם של פרויליין בריגיטה (אלזה קוך?). וכשאמרה מה שאמרה היו שתי ידיה נשענות מכאן ומכאן על אגנה הרחב בפטרונות אינסופית של מי שיודע שהשמירה על השער האחרון, שכל באיו לא ישובון, נתון בידיים נאמנות, ושכולנו, צליינים לרגע על אדמה שבירה ובוגדנית, עתידים לשוב אליה כלקוחות; ועיניה, הפקוחות במנוחה גמורה, רואות ולא רואות ועם זאת יודעות, שכולנו פה אנשים רציניים היודעים לכבד את הסדר הטוב.
נמתין ונקשיב לדבריה, שנהגו במבטא גרמני קל (דור שני בארה"ב) ובקול מונוטוני, בלי אבק של גאווה: “As you could see, we make use of everything except the squeal.”
14.
למה כה קשה להיפרד מן התמונה ההיא?
אשה אחת, לא מרשימה במיוחד, שערה המאפיר קשור מאחורי ראשה, פניה אפורות ובצקות, אגנה רחב ורגליה כבדות וחזה נתון בשכמיית עור בהירה תפורה מחלקים ועטורה צמר כבשים על הדשים ועל האימרה סביב, ניצבת בפיסוק רגליים על המדרגה העליונה מבין שלוש מדרגות האבן היוצאות מן המדור האחרון של חוות החזירים, ומעבירה את הכחול הקר של עיניה על הניצבים מסביב ואומרת כלאחר יד את פסוקה המסכם; – מה הרגע המדויק שזה קרה – הרגע שבו מצאתי את עצמי נאחז לחיים במעקה הברזל הקר, כשלנגד עיני שני כלבי דם שחורים כפחם יוצאים לאט מבין רגליה לקול צליפת ה־squeal המתנפצת בלחישת שריקה מתוך עיניה הכחולות של האשה אדירת הממדים! ואז, גווע בלחישה רכה, כמו ביקיצה מתוך חלום.
יותר מדי פרטים גודשים את התיאור הזה. כמו כדי לכסות על איזה שורש אפל. לא חליתי, ולא נפלתי. קפיצת העור על בשרי גם היא לא ארכה אלא שנייה אחת או שתיים. ואיש לא השגיח בכך (מלבד, אולי, תיאה סכירבק, על פי מה שלאחר מכן, בעת הסעודה, הביטה בי ארוכות במין בדל־חיוך של הזדהות). הכלבים הדמיוניים נגוזו, והקתדרלה האנושית שבה להיות אשה גדולת ממדים פסוקת רגליים כבדות נתונות במגפי גומי על המישורת שבראש המדרגות, ידיה על מותניה, והכחול חסר ההבעה של עיניה קולט את כולנו, ואף לא אחד במיוחד; זה היה אז, דווקא כאשר הדברים שבו לתפוס בעיני את ממדיהם הטבעיים, שקלטתי את נצנוץ הבוז בתוך הכחול המנותק של עיניה, ואת ההומור המסוים, המעוות, הגרמני כל כך, במבנהו המשוכלל של המשפט, מבעד להטעמה האוורירית, הכמעט־מיסטית, בהגיית המלה squeal ופרימתה לעיצורים נגררים. – ואז – שתיקה רעה – נכאה ונקמנית – המשאירה את ה"צעקה" הסוררת ומוגת הלב, שהעזה למלט את עצמה מן “השיטה”, שתחסל את עצמה אי־שם מעל לראשינו.
15.
מה עצוב – אך גם אופייני – שכדי לכתוב את הדברים האלה על הראש הגרמני (וכן על הגרמני שבתוכנו), אני נזקק לצלילי המיסה של גרמני אחר, שיתנגנו לי ברקע, אם מקובל עלינו שהעיר זלצבורג היא אכן גרמנית. אמדֶאוּס. הכוח שמכונן את רוחי לקלף ולקלל. לאהוב, בדרך שבה “דת האהבה” מתקסמת ממראה הדם הניגר על הצלב. האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית – שום “בינוניות” ויימארית לא תצלח לרתום אותה באמת ובתמים אל עגלת הדמוקרטיה, תוצר של “מוסר העבדים”, החורקת על פי עצם טבעה, ולא רק בעליות. האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית, המאיים כבעבר, להפוך את ה"אֶספרי" הצרפתי הנקבי, לליצן החצר שלו!
לבי לבי לרוח הצרפתית היפהפיה והחופשית המתפתה שלא בטובתה לזירות לא לה, ומזדעזעת כל אימת שצביטה טֶבטונית גסה באחוריה מקיצה אותה אל האמת! הבו לי את הרוח הצרפתית כאשר היא שבה ומוצאת את עצמה בקאמי הים־תיכוני, בסארטר של “בדלתיים סגורות” ו"זבובים", לעומת סארטר האחר – זה אשר במבנים הדיאלקטיים הגותיים שלו, מתאמץ לשוא, בלשון מתוקה וקפריזית, היאה לאוהבים, להסתייף בפלדה הממותחת של הניסוחים הגרמניים!
16.
אשר לנו, יהדותנו, גלותנו, ניסיוננו המגוחך לחזור אל ההיסטוריה – ניסיון שעתיד באורח בלתי־נמנע להפוך את גלותנו בארץ המובטחת לקשה מכל הגלויות – העיוות הגרמני המלווה כל אלה מבפנים ברצינות תהומית ומבחוץ בבוז ממית – על כך עוד ידובר בהמשך; הלא גם לשוננו הטבעית – היידיש – כונתה עד לא מכבר “טַייטש”, גלגול של המלה “דויטש” (כלומר “גרמנית”) במובנו המקורי, ו"תרגום" במובנו המאוחר. כנגד אלה השניים, חומות העברית דקות מדי.
17.
הבעתה! הבעתה היא לשוננו הטבעית, אנו שהמצאנו את הגלות. ראוי לנו לגמגם. כל עוד אנו מגמגמים, אנו אנושיים. המשורר, המבקע את המילים, יודע זאת. מחבר יציאת מצרים שעשה את משה לאיש מגמגם, ידע זאת. כי הגמגום עושה אותו לאחד האדם, ליצור יחסי. יצור יחסי יש לו מוסר, כי יצור יחסי אינו יכול להתקיים בלי יצור יחסי אחר, ומוסר היא מלה אחרת ליחסיוּת האנושית. בעלי הצווים הקטגוריים לא יכלו לקבל זאת. שום אבסולוטיזם לא יקבל זאת: המוחלט, בחסדו של האל או הניסוח (השרירותי – שהרי כל ניסיון לנסח את החוויה הזורמת הוא מיסודו שרירותי), בז לאנושי, למוסר, ליחסי, לאהבה. כמו כלי מקריסטל מורֶנוֹ לזבוב המתלבט בתוכו.
על כן, צמד המילים “דת האהבה” הוא זוג שאין בו אהבה. ניסוחים סופיים מותרים רק לאלים או לתליינים.
18.
נשוב אל עקרת־הבית שלנו. בשעה שעמדה שם על המישורת בראש המדרגות וסיכמה לנו את דעתה על העולם ועל החיים, ועל מקומו של האדם בעולם, באותו משפט מסכם שלה – היא לא חשבה על האבסולוטיזם של הרוח הגרמנית. אדרבא, היא דיברה מתוך לבה של ה־gemutlichkeit – הנינוֹחוּת – של אח מבוערת ובני משפחה מסובים לסעודת הערב הקבועה שלהם בתום יום עבודה ולימודים, שנוצל היטב, וצלצול הצלחות והכוסות על שולחן חסכוני בדיבורים כמו בא להטעימנו טעמו של עולם שמצפונו שקט. דומה, שהאשה הטובה ההיא בראש המדרגות, אף הצניעה בדבריה קריצת עין: כשפתחה את הסיכום במילים “הנה, רואים אתם” היתה – כמו הגוּרוּ (מן הקוֹאַן הידוע) האומר אל תלמידו הנפעם לראשונה למראה המעיין המפכה במורד: “הנה, לא כיסיתי ממך דבר.” והיא כאומרת: הנה, לאחר שראיתם מה שראיתם, מה שאומר עכשיו הלא מובן הוא מאליו!
האם זה הדבר שהמעיד את רגלי? לא קשה לראות אותה יושבת נינוחה ליד השולחן המשפחתי ואוכלת את מנתה בשקט נפשי, ביודעה שעשתה את עבודת יומה בשלמותה (“אנו מנצלים כאן את הכול”). הקישור הזוועתי – הדרמה – לבי הוא שרקח אותם. – הוא שהפך את חוות החזירים הנקיה והמשוכללת לתואם אושוויץ ואת החזירים לתואמי אדם; וכבר השניים משרטטים חזות קשה לעתידו של כדור הארץ השברירי שלנו.
היא עצמה, מנהלת החווה, קרוב לוודאי שלא חשבה אלא על פשוטן של המילים, וכלל לא חשה בעולם האפל שהן כורות מקברו.
כאן, בדיוק בנקודה הזאת, עולה הזוועה. מה יעסיק את מוחו של האיש האחרון – זה שילחץ על הכפתור הסופי? קרוב־לוודאי שתהיה זאת סקרנות אידיאליסטית עזה, נקיה מכל אנוכיות צרה, לפגוש את היופי בצורתו העילאית באמת, שהוא רגע הבריאה או הכליה! השאר הוא טכניקה.
19.
צריך להודות: הכמיהה אל השלם לא זרה לנו. היא נטועה עמוק בלבנו. הלא היא שמאיצה בנו. שמציירת לנו את האופק, כאילו, באמת, איזו פגישה נדירה מחכה לנו שם. יש איזה “רגע” כזה. יש מי שיקרא לה הזדהרות. התגלות. ישועה. אבל למה ללכת גבוה. ראו איך אדם הולך אל תיבת הדואר שלו! ראה אדם קרב אל פינת הרחוב, צעדיו המתקצרים בציפיה, והוא בסך־הכול בדרכו אל המכולת! זה תמים, זה מגוחך, זה נוגע ללב. מתוך נוחות מובנת אנו מדחיקים כמה הכרות פשוטות. הנה אחת: אנו עושים את מעשינו הקטנים, היומיומיים, כאילו יש קשר ביניהם לבין הנצחי. ותכניות, כאילו היינו בני־אלמוות. או זאת: אנו קובעים לנו משימות ותכליות בענייני יומיום, כאילו יש מאחוריהם איזו תכלית כוללת. אין מה לעשות: שם, בחביון הלב, כולנו לא ממש רציונליים.
למרבה המזל, אנו מודעים בדרך כלל לפער שבין הכמיהה אל השלם והסיכוי להשיגו הלכה־למעשה. הלא זה הפער שמתוכו קם ונולד ההומור הטוב, זה המפייס ומשחרר. מי שאינו מכיר בפער הזה – אם משום הסירוב הפאוּסטי לחיות חיים שהם פחות מן השלם, אם משום חסרונם של כלים לקלוט בהם את החיים האנושיים היחסיים – סופו להוליך את עצמו ואת התלויים בו, אל האבדון. ואז – ראה גיבורי הניבלונגים, אשר, צעד אחד לפני האחרון, בתוך מרחץ הדמים, הם מגלים את ההומור: אבל זה כבר הומור אחר, מעוות, מפלצתי. מסוג ההומור שלא ידע את הנשמה, שלא עבר את המסננת החוננת של היחסיות האנושית. אני רואה את סטרנג’לאב. אני רואה את פאוּסטוֹפֶלֶס.
גדולים מן החיים, ללא ספק. אבל במונחים אנושיים – שני אינפנטילים. משותף לשניהם: הבוז הממית.
20.
אין זה מקרה שכה קשה לראש הגרמני לעכל מצבים של “כאילו”. אשנבך (“מוות בוונציה”) לא יוכל אלא למות אל מול היופי המושלם, המסתער על עולמו כמגיפה. כיוצא בזה טריסטן בסיפור אחר של מאן. קוֹלהאס יניח את ראשו על הגרדום בסיפוק, לאחר שקיבל את הסוסים שבעבורם העלה את חבל פוֹמרניה באש; והסיפור עצמו, כמו סוס מלחמה ותיק בהריחו את המוות, מתעלה ליופי נדיר. הסופיות הזאת! הסופיות הנהדרת הזאת! איכה תשכון יחד עם הבינוניות של החיים הקטנים? אך טבעי הוא, שמי שאינו מוכן להשקיף על האנושי, אלא ממרום קצות הקשת הדרוכה – בקצה האחד רוח הפסגות, ובשני הטירוף האורגיאסטי – לא יוכל אלא לבנות מזבחות למוות.
מה יפים המזבחות ההם! אנו נסחפים בפולחנם. מוחאים להם כף עלי במות ובאולמי הקונצרטים. מתפלספים על “הרוח הפרומיתאית” של האיש שגרר אנייה על פני הרים כדי להקים בית אופרה בקצה העולם. אנו רועדים מהתרגשות. וככל שיגדל מוראנו תגדל התלהבותנו! – פן נראה, פן נכיר, פן תתגלה לנו האמת הנוראה: שהמזבחות הללו לנו הם מחכים.
ינואר 1991 (ימי מלחמת המפרץ)
טִלְטַלְתִּי אֶת הָרֹאשׁ בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי טִלְטַלְתִּי אֶת הָרֹאשׁ.
רָקַעְתִּי בְּרַגְלִי בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי רָקַעְתִּי בְּרַגְלִי.
נִשְׁכַּבְתִּי עַל הַגַּב בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי נִשְׁכַּבְתִּי עַל הַגַּב.
נוֹפַפְתִּי בְּיָדִי בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי נוֹפַפְתִּי בְּיָדִי.
גָּעִיתִי כְּמוֹ פָּרָה בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי גָעִיתִי כְּמוֹ פָּרָה.
שָׁאַגְתִּי לָךְ לַחֲדֹל בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי שָׁאַגְתִּי לָךְ לַחֲדֹל.
הָלַמְתִּי בְּרֹאשֵׁךְ בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי הָלַמְתִּי בְּרֹאשֵׁךְ.
עָקַרְתִּי אֶת עֵינַיִךְ בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי עָקַרְתִּי אֶת עֵינַיִךְ.
חִיַּכְתִּי מוּל מוֹתֵךְ בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי חִיַּכְתִּי מוּל מוֹתֵךְ.
קָפַצְתִּי אֶל מוֹתִי בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי.
בְּכָל עָצְמַת שְׁפִיּוּתִי קָפַצְתִּי אֶל מוֹתִי.
בתרגום נוואף עתאמנה (מערבית)
המלחמה הרגילה אותנו לדיקטטור שלנו. למדנו לאהוב אותו, יום אחרי יום, וערכנו למענו טקסים ביצירתיות רבה. החלפנו את האלים של בבל, אשור כנען ואתונה באל החדש עם המדים הצבאיים, החולצה הלבנה והעניבה. הדיקטטור שלנו הוא רב־לאומי: הוא ערבי והוא יהודי, הוא אמריקאי והוא אירופאי. גם רב־כשרוני הוא: נוהג בטנק וזוכר את אגדות הילדות של אנדרסן בעל־פה.
עוד יתברר לנו שפירוק מחסומי הגבול אינו תנאי מספיק כדי שנתגבר על מצב החרדה, וכי השלום לו אנו שרים אינו אלא אשליה, כי המלחמה גרמה לנו לפחד מעצמנו על עצמנו.
אנחנו מדברים על השלום בלשונה של המלחמה, כי לא ידענו שלום אמת ולא התנסינו ביחסים עם “האחר”, מלבד יחסיו שלו עם כל אחד מאתנו. כשאנחנו דבקים בסוג כזה של יחסים, אנו שוללים ממנו את חירותו ואת עצמאותו, והוא שולל מאתנו את חירותנו ואת עצמאותנו. כך נמשיך את המלחמה, והפעם בשפת השלום.
למלחמה שפה משלה ולשלום שפה משלו.
גדלנו על שפת המלחמה, הסיפורים האגדות והביטויים שלנו נחצבים ממנה.
את האחר אנו לא מכירים, אלא מהיותו אויב המאיים על קיומנו. כל אשר בנינו בתוכנו, במחשבותינו ובנפשנו סביב האחר הזה, הוא תדמית האויב. שכנענו את עצמנו שהמצב הזה קבוע ונצחי, והפרזנו בהתייחסותנו המיסטית אל התופעה בכדי להוכיח את צדקת מחשבותינו. המלחמה עיוותה אותנו והחריבה את ההגיון שלנו.
מה יעשה כל אחד מאתנו ללא אויב? כיצד יעביר את יומו ואת לילו? כיצד יכונן את תרבותו וכיצד יחיה ללא פחד?
התמכרנו למלחמה, התרגלנו אליה. התקשחנו והתקשחו לבבותינו והמצאנו אגדות וסיפורים על אודות האומץ והגבורה. כל אחד מאתנו הוא גיבור שיודע להתרברב ביכולתו לעקור את האויב ולהשליכו אל הים או אל המדבר. כל אחד מאתנו רואה את האחר כזבוב או כחרק, ואילו את עצמו כאריה או כפיל או כטנק שיכול למחוץ ולמעוך.
הגיבור שלנו הוא שהיד או לוחם שלא נפל לפני שהרג עשרה, או חיסל כפר. אנו גאים לערוך לו טקסי כבוד, להניח זרי פרחים למראשותיו. אנחנו לא מזכירים אותו, אלא כדי להכין את מותו של חלל נוסף.
אנו חיים בזמן האגדות. לכל אחד מאתנו אגדה משלו, אפוס של דמיון העולה על המציאות. אנחנו מאמינים לדמיוננו כאילו הוא המציאות, ושוללים את המציאות כאילו היא הדמיון.
פיתחנו שפה אחרת של חיים. המוות קדוש ולחיים אין ערך. פיתחנו שפה ספרותית אחרת, המשורר הוא שליח והסופר נביא. אנחנו מזמרים לפצע, לאבן ולרובה, והנה הגיאוגרפיה מלמדת אותנו שניו־יורק קרובה אלינו יותר מדמשק. כי מי שחי כמוני בחיפה יכול להגיע לניו־יורק בעשר שעות ואילו לדמשק הוא לא יגיע לעולם. גם עבור תושב דמשק, סין קרובה יותר מנצרת, אותה נצרת שהוריו נהגו להגיע אליה על גבי חמורים. האם אנו חזקים, או האם אנו פוחדים באמת מהמלחמה?
אף אחד מאתנו אינו פוחד מהאחר. אבל אנו עמים הרועדים מפחד. פוחדים מעצמנו על עצמנו. פוחדים שהשקר הגדול שלנו ייחשף. פוחדים שהאגדות שבנינו יתרסקו והסיפור שלנו יתרסק. כל שנה, בחודש מאי, ישראל חוגגת את עצמאותה. באותו יום מציינים פלסטינים את זכר הנכּבה. באותה ארץ, עם אחד חוגג ועם אחד בוכה. עם אחד שר על החירות, ועם אחד משתוקק אליה.
זוהי ארץ הניגודים הבלתי אפשריים. החי בה שונא אותה והגולה ממנה מאוהב בה, ושניהם נלחמים עליה בקנאות בלתי נסבלת. האם אתם חושבים שנוכל לוותר בקלות על אהבה זו?
אנו מקדשים את האדמה, האם נוותר על הקדוש לנו למען השלום?
ומה יהיה גורלם של נביאי הארץ, הגנרלים, הפוליטיקאים והוגי הדעות? נביאי הזעם, המהפכה והשנאה, ההרג ורמיסת האדם וכבודו? הם גורמים לנו לפחד על גורלם יותר מאשר על גורלנו. הם שכנעו אותנו כי בלעדיהם אין מלחמה וכי בלעדיהם אין שלום, אין מולדת ואין עתיד. בלעדיהם אנחנו לא שווים מאומה. אנחנו עדר בעיניהם, עדר שהם רועיו. המלחמה הרגילה אותנו לעדריות שלנו, עד שסברנו שזהו גורל שממנו אין מפלט, ורקמנו סביבה סיפורים ומעשיות.
כן, אנחנו פוחדים מעצמנו על עצמנו. התרגלנו למצב הזה, ואנחנו לא רוצים לשנותו. החיים שלנו הומים שאון, תנועה ומעש. אנחנו מתעוררים אל מבזקי החדשות ונרדמים לתוכם. משתעשעים בפוליטיקה. אוכלים אותה כמו לחם וגומעים אותה כמו יין. לא מספיקים לסיים מלחמה וכבר מתכננים את המלחמה הבאה. לא נפטרים מכיבוש וכבר נוחת עלינו כיבוש אחר. זה שהכובשים מכנים “נאור”. והנכבשים – גורל משמים.
אנחנו משכללים את הפשיטות, כי יש לנו מטוסי קרב. ידנו הארוכה מגיעה לביירות, לדמשק ולבגדאד, ואפילו לתוניס ולאוגנדה, זרוע שלוחה לכווית, אחרת לטהרן ואחרת לסודן. המזרח הזה במדבריותיו, בהרים, במישורים ובנהרות שלו. המזרח הזה נראה כמו רשת של זרועות מכאניות כל־יכולות שלא מותירות למי שמחזיק בהן לחשוב על הפחד, מלבד הפחד על זרועותיו.
אנו פוחדים לגורל המכונה, אך לא ממנה. אנו מטפחים אותה, משקיעים בה, מפתחים, מפנקים ומקדשים אותה. אוהבים אותה וגוזלים לחם מילדנו כדי להאכיל אותה.
אנחנו נותנים לילדינו לשחק בצעצועי פלסטיק בדמותה. גוזלים מהשכלתם כדי להשקיע בפיתוחה, בשכלולה ובליטושה. הכדור שלנו כבר לא הורג רק אדם אחד, אלא חמישה ואף יותר, כשהוא נורה באוויר. הפצצות שלנו מתפצלות לעשרות. את אבק השריפה החלפנו בנפל"ם, את האש בלייזר. כיצד נוותר על מורשת זו? אנו גיבורים, שלא פוחדים מן המוות, כי הוא הפך לחיי היום־יום שלנו. אנחנו אוהבים אותו ומאוהבים בו. מאתגרים אותו, מזמינים אותו אל בתינו, אל שדותינו ואל מיטותינו ומגישים לו את נפשנו בחינם. אנו מתים בדרכים ועל הגבולות ובחדרי השינה ובבתי הספר, ואנו זוכים בשניות ספורות על מסכי הטלוויזיה בעולם.
שירתנו העממית היא “בכוח ובדם…”. האמהות שלנו מסלסלות בלשונן מעל גופות בניהן המרוטשות. הרוצח זוכה בעיטורי כבוד ובתעודות הוקרה. חייל הכיבוש מועמד לפרס השלום רק מפני שלא הרג את הילד שיידה בו אבן, רק משום שלא רצח את הילד.
במשך חמישים שנים חזרנו על כל ההיסטוריה. שחזרנו את כל האגדות, הערנו את כל הנביאים: אברהם, ישמעאל, יעקב, משה, מוחמד וישו, כדי שילחמו, פעם בשם הצדק ופעם בשם הג’יהאד. חילצנו מפיהם את כל ההצהרות כדי לתקוף, לכבוש, להגלות ולהרוג, ואנו ממתינים לגמול בעולם הבא. הם שכנעו אותנו כי העולם הזה לא שווה מאום.
אנו פוחדים על המורשת וההישגים התרבותיים האלה. כיצד נאבדם למען שלום מעוות? סופר פלסטיני אנוכי אשר נשאר במולדתו, על אדמתו ובבית הוריו. חי במדינת היהודים. כאשר הם חגגו את עצמאותם, אני הלכתי לכפר פלסטיני שתושביו גורשו בשנת 1948.
לא נותר מהכפר הזה דבר מלבד אבני הבתים ההרוסים, הצבר והתאנים. בכל שנה באים אליו תושביו, מבכים את חורבותיו וקוראים שירה. ראיתי איש זקן אחד, כבן שבעים. הוא התיישב על אבן גדולה ושקע בעצב. שאלתי אותו לפשר העצב, והוא ענה: “אני לא עצוב, אני פוחד!”
“מה מפחיד אותך יא שייך?”
“אני פוחד למות לפני שאשוב אל אדמותי”. הוא פרץ בבכי, “כאן היה ביתי”.
באותו יום הלכתי לכפר פלסטיני אחר, שתושביו גורשו. בתי הכפר הזה לא נהרסו, וגרים בהם אמנים יהודים. כאן פגשתי בחבר, אמן אותו אני מכיר זה מספר שנים. שאלתי אותו:
“למה אינך חוגג היום את העצמאות שלכם?”
הוא אמר: “באת לבדך?”
“כן לבדי, למה אתה שואל?”
הוא ענה: “מאז שעברתי להתגורר כאן איני עוזב את ביתי ביום העצמאות, כי אני פוחד. הבית הזה, בו אני מתגורר, שייך למשפחה פלסטינית החיה כיום במחנה פליטים. שמעתי שביום הזה אתם מבקרים בכפרים העקורים, ואני פוחד פן יבוא בעל הבית ממחנה הפליטים לביקור. אני לא יודע מה אעשה אם יבוא. האם ארשה לו לבקר? אגיד לו בבקשה? איך אתם אומרים בבקשה בערבית? איך אומרים היכנס? אגיש לו משקה? לא אציע לו יין ולא בירה. אציע לו לשתות קפה ואקטוף לו שקדים מאדמתי. אהיה נחמד ואנושי. אני יודע רק ארבע מילים בערבית: ‘אהלן, כיף חאלֵכּ, שו אסמַכּ, הוִויה’, למדתי אותן בצבא. האם הוא ישמח, אם אדבר אתו ערבית? איך אתם אומרים: תשתה מיץ? האם ישמח אם אגיש לו מיץ?”
אמרתי לו: “זה נחמד מצדך, הוא בוודאי ישמח, אבל מה תאמר לו אם הוא יגיד לך: ‘זה הבית שלי ואני רוצה לשוב אליו’?”
ידידי האמן השתתק. פניו החווירו. הוא קימט את מצחו, פניו התבהרו מעט, ואז אמר: “איך אתם אומרים בערבית, להתראות? איך אתם אומרים: לך, הסתלק, רוח מן הון!”
באותו יום לא הגיע לכפר האמנים, ולוא אחד מתושבי מחנה הפליטים. ישראל מונעת מהם להיכנס לתחומה. מדוע, אם כן, פוחד ידידי האמן?
אנו פוחדים מעצמנו ועל עצמנו, כי הצבנו גבולות צרים לאנושיות שלנו ואנו פוחדים שהאחר יאלץ אותנו לפרוץ את הגבולות הללו.
להיות אנושי במידה מסוימת זה יפה, אבל להיות אנושי ללא גבול זה דבר מבהיל.
אז סלחו לנו. סליחה אם האנושיות שלנו מותנית. סליחה שאנחנו מדברים על השלום בשפת המלחמה, שאנו מהללים את השלום ואת הפצצה האטומית בנשימה אחת.
הָאַהֲבָה הִיא וַו נָעוּץ בַּקִּיר
שֶׁמֵּעַל מְכוֹנַת הַכְּבִיסָה.
לִפְנֵי שֶׁיָּדַעֲתִי אוֹתָהּ יָמַי הָיוּ
חֻלְצָה מֻשְׁלֶכֶת עַל רִצְפָּה.
עַל הַחַלּוֹן הֶעָגֹל נִתָּז רֵיחַ הַסַּבּוֹן
וּבְתֹף הַפַּח מִתְכַּבְּסִים בִּגְדֵי גֶבֶר
וּבִגְדֵי אִשָּׁה כְּמוֹ בִּמְכוֹנַת גּוּף
הַסּוֹחֶטֶת אֶת כֶּתֶם הַתְּשׁוּקָה.
העולם צריך לזכרים ולנקבות, כשם שהוא זקוק לבַשָׂם ולבורסקאי. אבל אשרי מי שבניו זכרים, ואבוי למי שבניו נקבות. וכך עלה בגורלו של אבי להיות בורסקאי. למוהל המובטל שבא לנחם אותו: “בשנה הבאה בסע”ד בן זכר", החזיר אבא: “בתי תהיה תלמיד חכם כמו בן זכר”. בדרך זו גזר אבי, הפמיניסט הבלתי מודע הראשון, את גורלי לטלטולי מיגדר, דיכא את נשיותי הרכה התלותית, וסיבך אותי במלחמת עולם עם המין הגברי השרירי והחלול. חוץ מזה הדביק אותי ברוחניות מורעבת ובנכות מעשית, שהקשו על חיי, וטבע בי שונות, שהשאירה אותי תמיד לבדי, מרוחקת ומבחוץ. על כן כל כך ביקשתי שיצאו בנים מחיקי.
עם סבי ר' שלמה בכלר לא החלפתי מלה מעולם. הוא לא ראה בכלל נכדות, הן היו שקופות. בחצר הרבי מגור היו מתבשרים על הולדת נקבה ב"מַיין דוּס הוֹט גֶעהָאט אַ דוּסְל" – “הזאתי שלי הביאה כזאתי קטנה”. השם של הזאתי הגדולה והזאתי הנולדת היה שם חסר משמעות. ואותו צדיק שתקן, בוצינא קדישא, עסק ימים לילות בתורה, לא מתעניין כלל במשפחתו, עושה שבתותיו אצל שולחן הרבי, גורף את השיריים אל פיו וזוכה בהתעלות הנפש, שיש עימה חסידות שוטה. ישמור אלוהים מצדיקיו. כשפשט הדבר בבני ברק, שאחייניתו האלמנה עומדת להינשא בשנית ובלי חליצה, מיהר ר' שלמה הצדיק ליידע את הרב ולבטל את הנישואים בהיות החתן מן הכוהנים. וכך ישבה אחייניתו, שארת בשרו, רוב שנותיה בארמלותה המתייפחת. מה זה חניוק.
האדם היחיד המעניין במשפחה חניוקית זו היתה סבתא רחל.
מחרוזות הד.נ.א. שלה היו דומיננטיות, השתלטו על הבנים ועל בני הבנים, הורישו להם חוש הומור, עיניים שועליות, תאוות חיים, מרה אדומה וחוטם ארוך רחב גרם ובשרני. רק אני בלבי ידעתי, שאיך שהיא גלוחת קודקוד, מדהימה בכיעורה המופלג, היא בעצם מדאם בובארי מלודז'. אותם פרפרים בקרביים. אותן כמיהות אסורות מאחורי שמורות העיניים הטרוטות. היא ידעה למה ואיפה צוחקים. ממזרה לא קטנה.
לאחר שהוסמך לרבנות, עזב אבא את חצר גור, עבר לתורה ועבודה, והעלה ארצה את כל הפלג הציוניסטי של המשפחה. אדמת פולין בערה מתחת לרגליים, ככה אבא אמר לי, ולא הזדמן לי לשאול אותו למה התכוון. כמו הרבה שאלות שהחמצתי את שעתן, והיום הן עדיין טורדות אותי באין לי משיב – הפלג החרדי של המשפחה, שעשה כמצוות הרבי הקדוש, נכחד כולו על שלושה עשר ילדיה של דודה מיכלה ושמונת צאצאיה של דודה שיינדל.
אבי היה איש דק גרם ורפה כוח, אבל הוא סירב לשמש ברבנות שהוצעה לו בשדה־יעקב, מקיים את “שלא לעשות קרדום לחפור בו”. תחילה ניסה כוחו בעבודת כפיים עם תורה, על מנת להפוך את הפירמידה של יהדות הגולה. עבד כרצף וטפסן, הנציח כמה קורות מעוקמות במלט, אבל עד מהרה תש כוחו ונפל למשכב. או אז פירנס אותנו מעבודת פקידות, ובלילות ישב ושנה בעיניים שרוגות נימים אדומות.
אולי מפני שאבא שלי היה רק שלי, בלי להתחלק בו עם אף אחד, כמו אבות אחרים שהם אבא של כמה, היה בעיני איש נאה להפליא. שפתי ארגמן בשרניות, עליהן מחפה חוטם אדירים, ועל מצחו הגיבח נחרשו שני קמטי חשיבה אנכיים של זעף. כמו משה שהוריד את הלוחות בשנית או כמתתיהו ששיפד את היהודי שחטא בחזיר.
הוא היה מיתולוגי. רק אחר כך ראיתי, שהם ציירו עליו קריקטורות ב"שטירמר": השפתיים החושניות הפכו לשפתי ערפד מעלעות דם, האף נעשה אנקולי, והעיניים היוקדות הקודחות הטילו אימה דמונית.
אין פלא אפוא שמעולם לא אהבתי גברים בהירי עיניים ועור, כי גדלתי על ברכיו של אבא, שהיווה מותג של הגזע השמי.
גדלתי על ברכי אבא הוא אך לשון השאלה, כי מעולם לא ישבתי על ברכיו, אצלנו לא נוגעים באבא אף פעם, בשר אל בשר. לכן אולי יש לי רתיעה חזקה מהורים אוהבים המתגפפים עם ילדיהם בני המין השני. ממנו כנראה קיבלתי שאת ילדי הקטנים קירצפה המטפלת. אין בינינו כל גופניות. אני נושקת לבני עד היום רק על המצח בשורשי השיער או על גב היד השעירה. פסיכואנליטיקן יכול היה לעשות מטעמים מהריחוק הפיסי הזה, ואף לתלות בו ארוטיות לאטנטית. מה שלא כל כך רחוק מן האמת, שהרי בעיני שניהם גברים מדליקים, ישמרני האל, כלום אני צריכה בביתי מיני אלקטרות ואדיפוסים ואיוקסטות?
בהיותי ילדונת לא מצא בי אבי כל עניין. חרף כל נאורותו, ידעתי כי קיומי הנחיל לו אכזבה. מעולם לא השתעשע אתי, ואף היום אני בן אדם שלא יודע לשחק ולא אוהב לשחק. תמיד נכמרים רחמי על האנשים היפים, שנאלצים לשחק גולף או לשוט ביאכטות. אני חושבת שהוא מצא לו ניחומים בגורלו של רש"י, שהוליד בת חסרת ערך, אשר העמידה לאביה שני נכדים למדנים מפוארים, את ר' יעקב ורבנו תם, והם שחלקו על סבם בסוגיית תפילין של ראש. לימים הירבה לדבר אתי דברי תורה וסיפר לי אגדות חז"ל, ולימד אותי רמב"ם וחסידות והציב לפני כמופת את ברוריה אשת רבי מאיר, שהיתה בקיאה בהלכות. כבר אז הבחין אבי החכם, כי אכן משהו במיגדר שלי מעוות, שום עניין בריקמה ותפירה, שום עניין בבישול ובחיתול תינוקות. וכל ראשי קודח באחד העם ובובר וכמובן בדוסטויבסקי יותר מכולם. (“אם אין אלוהים, אז הכול מותר” איוון קראמזוב.) ובשבת אחרי מוסף נהג לעתים לקחת אותי לכנסיית הכרמליטיות שעל פסגת הכרמל הנשקפת אל הים. שם התראה עם האב רופאייזן, היהודי המומר, שכל הארץ נרעשה עליו, ואני הייתי מצותתת בשקיקה לשיחותיהם. לא סיפרתי לאיש על פגישותינו, ואני לא יודעת, למה קראו לי כל בני משפחתי משומדת.
בימים הנוראים נהג אבי לעבור לפני התיבה. הוא היה בעל תפילה, להבדיל מחזן אופראי המסלסל בענבל גרונו. אצל בעל תפילה בוכים. ובגלל זה רגלי אינן דורכות עוד על סף בתי כנסיות בימים נוראים, כי כשהייתי קטנה, הוא היה מתפייס אתי אחרי “כל נדרי” בפיזום הרחמני “סלחתי כדבריך” שלוש פעמים. ואז ידעתי, כי אלי הוא מכוון, ועל חטאי הוא מוחל.
והיום אין לי מי שימחל, מה גם שחטאי גדולים ואינם ניתנים עוד למחילה.
בת שתיים עשרה חגגו לי בת מצווה עם פשט ודרש על פרשת השבוע כבן לכל דבר. ובאותם ימים ממש כבר רפתה אמונתי הדתית, אף שהמשכתי לקיים מצוות עוד שנים רבות. אבא לימדני, שהיהדות שלא כמו הנצרות, איננה עומדת על דוגמות של חשיבה, אלא על קיום מצוות, אז נהגתי כדרכו. רק היום לאחר מותו אני מעזה להודות, כי נקרעתי כליל מעם דת ישראל. בימיו לא יכולתי להעלות על הכתב את חטאי מפחד המלשינים, שירוצו לספר לו מה כותבת יחידתו בעיתון. ורק לאחר מותו הפכתי את התמונה הפרסית התלויה על הקיר של טרקלין ביתי. כשאבי חי נראו בתמונה רישומי פרחים וטווסים. עם מותו הסבתי אותה וחשפתי את גבה, שם מאוירות תנוחות עסיסיות, אוריגינל מהקאמה סוטרה. על כדרכה ושלא כדרכה, כערך מוזיאלי. ימחל לי אבי אדוני, מאלוהים הרי אינני חוששת.
לכל אירוע היתה כניסתו שלטנית ומשרה דומיה. בכל מקום, הוא זה שדיבר. נשים נשבו בדבריו, אך יראו מפניו והגיעו לידי אלם. ולא מפני “אל תרבה שיחה עם האשה, קל וחומר אשת חברך”, אלא משום שאותו דור של נשים חסרו השכלה לא יהודית ולא אירופית, ואבי שנא שיחות טריוויה, לא רכילות ולא סיפורי משפחה וקרובים, ולא התפארות של נאחעס פון קינדר. וגם הגן הזה, כמו גם החוטם של סבתא רחל, לא דילג עלי, ואני כל כך מתענה בשיחות טריוויאליות, על כמה זה עולה, ואצלנו יותר זול, והבן שלי בהייטק, ונכדתי כבר סופרת עד עשר – שיעמום המחץ. ומרגע שהורחב עולמי בכתיבה ובקריאה, נפתח לפנינו עולם משותף והייתי לו בת חבר כחבר. ובכל זאת הגיע אלי מכל עבר הכינוי משומדת, ועל משומדת יושבים וקורעים קריעה. אז למה הם קראו לי ככה?
כל חיי במחיצת אבי היו חיים של מרד וקבלה. בהשראתו הערצתי את רבי מנחם מנדל מקוצק, ומחשבתי נהרה אחריו. אותו קדוש דק כוונה בהתעטפו רוח רעה, קם בליל שבת, כיבה את הנרות ושקע במרה שחורה. זו לא היתה חסידות עולצת, חוגגת, אלא חדה, משספת, נאמנה למילים, ואמיתית עד כאב. לפני מותו לחש הקוצקר “העולם מעופש, ואין לי כוח לנשום בו” (“סנה בוער בקוצק” מאת רבי מאיר אוריין, עמ' 24). מעולם לא הלכתי שבי אחר האופטימיות המפזזת של נחמן מאומן ולא אחר מזמורי חב"ד, ובהגותו של הקוצקר שמעתי את המסרים האחרים, ואז כבר ידעתי למה אני משומדת.
יותר משהיתה לי אהבה כלפי אבי, היתה לי בילדותי יראה גדולה מפניו. אמא המסורה והדואגת שיסתה אותו כנגדי בגלל עניינים של כלום. “היא לא אוכלת, היא מתלכלכת” הוציאה דיבתי רעה.
ואצלנו היו מכים. כי גם בבית סבי היו מכים. אבל שם הסתובבו בבית חמישה בנים שאחדים מהם ברחו בחשאי מהישיבה. ואילו כל חטאי הסתכמו, בכך ששפכתי מרק על המפה או שהחלקתי על הגדר וקרעתי את הסראפן. הייתי מוכרת את כבודי בזול ומתרפסת בפניה שרק לא תספר לאבא, כל כך יראתי מפניו, ממבט עיניו, משתיקתו המענישה. אבל היא בהתעללות אימהית חסרת אונים חיכתה לבואו וגוללה לפניו את מעללי. אפשר לחשוב. כדי לרצותה ולמען שלום בית הוא היה חובט בי כדרך שחבט בו אביו. ככה הרי התחנך.
אבל אני הרגשתי בתוככי לבי, שאלמלא חשש היה מכהה בה, על מה ולמה היא מטרידה אותו בהבלויות, ואף על פי כן המשיך להלקותני. ולמרות מלקותיו – אותו אהבתי ועליו ריחמתי.
אמי היפהפיה, שמצאה לה את המושלם בבעלים, ידעה רק לנקות ולהדיח, לכבס, לכסכס ולשפשף בידיה היפות, לעמלן את צווארוני החולצות בעמילן כזה ששורט, ולהיות חולנית. והכול בגללי.
האשה המסכנה נדדה בין בתי חולים ובתי הבראה, זקוקה לכל מיני ניתוחים בגללי ובעטיי, רק שאף אחד לא יודע עד היום באיזה ניתוח היה מדובר, משום שבסופו של דבר לא עברה שום ניתוח. היא רק היתה זקוקה לניתוח. האולקוס היה חולי אמין, שתמיד אפשר לסמוך עליו. גם המיגרנה היתה מחלה מזדמנת מובהקת. והפודגרה היתה בכלל חגיגה. בימי הצנע הייתי מגמאת מרחקים כדי להביא לה את הלחם הלבן תמורת תלושי המחלה, ואת החמאה החיונית לחולי אולקוס. אבל במקום לאכול ולהתרפא, היתה מפטמת אותי בחבילות של חמאת תנובה, מגמיעה אותי בארבע ביצים לא חלוטות בשלוק אחד, והכול היללו את האם המופתית והמקריבה, שבתה השטנית אינה גומלת לה אהבה. מי חכם ויידע עד כמה אומללה יכולה להיות ילדות מאושרת. את מפלטי מצאתי בקריאת ספרים ובאריגת סיפורים דמיוניים, ולחברותי נהגתי לספר, שהאשה היפהפיה הזו אינה אמי האמיתית אלא אם חורגת, כי היא עשתה לי במציאות מה שבסיפורים רק אמהות חורגות עשו. הייתי ניגשת לכל אשה נחמדה בעלת עכוז רחב ושואלת:
– את רוצה להיות אמא שלי?
כשעברתי ללמוד בגימנסיה החילונית מתוך אילוצים, לבלבו מופקרותי והתפקרותי בפריחה צבעונית. יום אחד הזמינה המחנכת את אביה של בכירת תלמידותיה, לשיחת נזיפה. במה חטאתי הפעם? חיכיתי אותו ערב רועדת לקראת הקטע הצפוי של הסטירה. אבל הפעם לא היו סטירות. “כבודו,” תופפה המורה בעט הזהב שלה על היומן “בתך היא אנטישמית”: כשלמדנו בכיתה על גירוש ספרד, מצאתי את עצמי מצביעה בהתלהבות, ומעירה למורה שלא היה גירוש יהודים מפורטוגל, כי כל יהודיה המירו את דתם. המורים להיסטוריה, כך המשכתי בעזות מצח, מתעלמים מהמאורעות האלה, משום שהם שמים את הדגש רק על קידוש השם, ומעלימים מאִתנו פרקים לא חינוכיים.
אבל הפעם לא היו סטירות. היות שהאיש הנאור הזה אינו מעניש על השקפות עולם. הוא שפרש לפני את חירות הרוח, שבה אפשר להמריא בלא אזיקים. ומאז חשבתי ואמרתי וכתבתי את כל ההרהורים הנקלים האסורים. ייתכן שגם הוא ראה קצת ממה שראיתי אני, וייתכן שנבעו סדקים גם באמונתו השלמה, שאותם העלים ממני, אחרת מדוע הוסתרו בארון הספרים שלנו הברית החדשה והקוראן.
עם השנים התקרבנו זה לזה, והתקרבה חשיבתנו. הרבינו לשוחח בסוגיות נועזות. ספר איוב, ארבעה נכנסו לפרדס, אלישע בן אבויה ה"אחר", אוריאל ד’אקוסטא, שפינוזה. לא רק קוצק והרמב"ם. לא יודעת למה, אבל משום מה נטיתי ללקט מן ההיסטוריה והמדרשים את המורדים הגדולים, לאסוף לי אותם, להתיז את דעותיהם, אולי כדי לכונן לי אליבי. הרביתי להצטרף אליו לאירועים ציבוריים, לתיאטרון ולהרצאות של ליבוביץ' וקורצווייל, כאילו הייתי בן זכר. כי אמי – הפעם זה הרגליים – היתה שקועה בצחצוח, נעטפת בצעיף צמר גלותי, דוגרת על מחלותיה ואינה מסוגלת לצאת את הבית. אמי היתה אדם מכונס ומיזאנתרופי, שכן אנשים המתמכרים לניקיון הם מטבעם שונאים את הבריות. כי בני אדם הם יצורים מלכלכים, ולחולי ניקיון כפייתיים יצורי אנוש הם בבחינת פורענות.
אני כשיבוט של אבי וסבתי, יצאה נפשי אל החוצות. להתבולל בין אנשים, לשמוע את איוושתם ברחוב סואן, להאזין לצעדיהם הבודדים בלילות. קולות אנוש, רק לא חיק הטבע. ואז כבר עמדתי על סודו של אבי. הכרומוזומים של סבתא רחל המכוערת.
מאחורי הדרו וחומרתו והמורא שהטיל וההערצה לה זכה, היתה חבויה נפש קונדסית. בסתם יום של חול, באמצע שיעורי הבית שלי, לחש על אוזני: בא לך ללכת לסרט? לסרט?! בטח. באותם ימים יכלו גם בעלי זקנים ללכת לקולנוע, עדיין היתה צנזורה, והמצלמה היתה ביישנית. כך היינו גונבים לנו מדי פעם שעות של אחרי צהריים, ועימו זכיתי לראות את סרטו הראשון של אינגמר ברגמן, סרטו הראשון כתסריטאי, שאין מבקר קולנוע ישראלי שצפה בו מעולם. אז האיש המזוקן והרוחני הזה שדאה בספירות העליונות, נורא אהב קולנוע וגם את “הוואי 05” אהב לראות בטלוויזיה…
עם חלוף השנים נעשינו שני האנשים הכי קרובים בעולם. תאומי נפש, שהדיבור הוא העיסוק האהוב ביותר על שנינו. לא חופי ימים, לא טיפוסי הרים רק לשבת בבתי קפה ולהחליף דעות בענייני דרבנן, משלבים פיסקאות מדברי סארטר, משמיצים אנשי אקדמיה, מלגלגים על קבלה ומיסטיקה, ומצפינים חיוך חשאי קונספירטיבי: תראה על איזו דילמה מתבזבז הגניוס היהודי, אם מותר להטיל מי רגליים בשבת בשלג, שאם כן הרי זה מעשה פיסול ואב מלאכה. הרבינו לדבר סרה בבעלַי השונים, לדון בגירושַי, ולהתבדח על רוב הנחת שאני מסיבה לו: ראו, ראו, שלוש חתונות וכולן מבת אחת. כזה שובב היה אבא שלי, ואיזה צחוקים שהלכו אתו. אין ספק שאישיותו המורכבת והשופעת עיצבה את גורלי ואימללה אותי לא מעט, כי כבר לא עושים אנשים כאלה. ואני ביקשתי לי לשווא כזה בעל.
יום אחד, ואני עדיין ילדה, גרר אותי עימו לטכניון. חגגו שם איזה יובל. לשולחן הכבוד ישבו המרצים וביניהם ישבה אשה פטיטה ומרשימה, לבושה בחליפה אנגלית ורודה. במנוד ראש אישר אבי את דבריה, ובחושי הנשיים המוקדמים הבנתי שזהו טיפוס האשה שאבי אוהב. פה מפיק מרגליות, מקרינה סמכותיות וטעם טוב. אמי שהטבע חנן אותה ביופי נדיר – שלצערי פסח עלי היתה נטולת כל חוש אסתטי, אשה פרקטית שלא מצאה עניין בקישוט הבית ובפירכוס עצמה. כל דבר יפה צריך בסוף לנקות, אז בשביל מה.
אני שכבר הייתי בוגרת בלזק וזולא, וידעתי מה הם עושים בספרים הצרפתיים, הרהרתי שעם הוורודה הזאת היו חייו טובים יותר. היא מצאה חן גם בעיני, אף על פי כן זכתה אמי שיוכתר שמה בכל הספרים שפרסם אבי, שצוין בכל ההקדשות לכבודה, והוטעם, כי אלמלא עזרתה לא היה הספר רואה אור. אילו שכח חלילה להודות לה בעל פה ובכתב, חייו לא היו חיים. זהו אותו טרור בלתי נראה של המקריבות, מושפלות העיניים, שלא מבקשות דבר לעצמן – רק אבוי אם לא יפצו אותן על אפסותן המושלת. לכן אני כל כך סקפטית לגבי התודות, שמרעיפים כוכבי האוסקר על נשותיהם ואִמותיהם, שאִתן ואליהן הם חייבים לשוב הביתה אחר כך.
האשה בוורוד היתה לי למקור חיקוי. כל כך רציתי להיות טיפוס האשה שאבא שלי אוהב. למדתי בטירוף, ובגימנסיה הפלתי את הבנים שבכיתה על הקרשים. אבל אז החלו מסתמנים הבקעים הראשונים. הזכרים התחילו לככב בחיי, ונתגלתה בי התכונה המקוללת, הנשיות הצרופה. איפה לימודים ואיפה ציונים. עד מהרה התאהבתי בגאון של הכיתה, זה שאתו התחריתי קודם על כל שבריר של ציון במתמטיקה. אני התחלתי אתו, שלחתי לו באמצע השיעור דומדמניות שקטפתי בחצר בית הספר, ומאז לבלבה אהבתנו שלוש שנים תמימות, אהבת רוח וגוף, ואני אפשרתי לו לנצח אותי בפיסיקה – המקצוע האהוב עלי – והעברתי לו פתקים בבחינה כדי שישיג אותי. כאן נכנסה אישיותי לסחרחרת, ועדן החלומות הרומנטיים הכריע את החינוך הגברי שקיבלתי. נשיותי הרכה החנפה והמתחנחנת נחשפה לגדולה שבאהבות. ומעתה ועד עולם, נתתי להם, כל אחד בתורו, לנצח אותי בתחרויות, והענקתי להם את הבכורה, גם כשלא היו ראויים לה כלל. הייתי כותבת למענם את הטקסטים, ומשאילה להם את רעיונותי. האשה שבי כיבתה כל ניצוץ של פמיניזם שאפתני, ששלט בי בעבר. אהוב נעורי הוא היום פרופסור לפיסיקה, ואילו אני, מה אני. נשיותי המפלרטטת ואימהותי הממלאה הביסו אותי.
המדרשים על סיפור יוסף ואשת פוטיפר הרחיבו בעניין יוסף הצדיק. היפהפה המסולסל והגנדרן דווקא חשק באשת השר המיוחמת, אלא שאז צפה ועלתה כנגדו דמות דיוקנו של יעקב אביו, וגבר עליו יצרו הטוב, והוא מיהר להימלט מפניה בהותירו אצלה את גלימתו. חז"לנו לא הכירו את כתבי פרויד, ועוד לפניו הם הבינו כי אותו בן פורת יוסף המתפקע מטוסטסטרון חמד את האשה הנאה, אבל דמות דיוקנו של אביו, מה שקוראים “אני עליון”, הופיעה לפניו ומנעה ממנו את החטא.
דמות דיוקנו של אבא ליוותה גם אותי כ"אני עליון" כל ימי. ועל כן לא יכולתי לעשות ממש דברים לא יפים, לא הייתי מסוגלת לשקר, או להשתתף באורגיות או להיכנס למיטה עם גבר בלי תעודת נישואים. אבל אותה אשה פטיטה בוורוד והחולשה הממארת שהוריש לי, החולשה אל היפה והאסתטי, הביאו אותי לידי רדיפת ממון. לאחר שניתקתי מבעלי הראשון האמיד, נעשיתי מכורה לעבודה מתגמלת כמו שלושה גברים וורקוהוליסטים. נפשי יצאה למותרות של התקשטות. מצאתי לי אפילו צידוק אצל וולטר הצעיר, זה הרציונליסט והאתיאיסט הצרפתי, שכתב באחת מאיגרותיו כי “המותרות הן הבסיס של החיים”.
את המשיכה הזו אל הלוקסוס קיבלתי כאמור מאבי, שכל חייו צפנה רוחו איזו משיכה לא מוסברת אל האסתטי. מניין לו המשיכה הזו אל היפה? מהעיירה קוּטנוֹ, שכבישיה לא זופתו ולא נסללו? מהחברה החסידית שמגרמת את הבשר והדגים בידיים? מהעוני אליו נולדו כל בני משפחתו? בילדותי לבשנו יד שניה ושלישית, נעלנו נעליים קטומות קצה שסחבנו עימנו שנים אחדות של צמיחה; משמיכות חאקי אנגליות שהותירו חיילי המנדט, תפרו לנו מעילי חורף קוצניים עם ברדס בשביל החורף הירושלמי. אבל בהתבגרי היה אבי הגנדרן עם זקנו המוקפד והבורסלינו קונה לי בגדים מהודרים בחנויות של עשירי הכרמל. וכל זה ממשכורת ממשלתית רזה. הוא שהתיר לי את ההידור שאינו מתאים למעמדנו. אם אני אקנה לי את הפרווה המנומרת, מה תקנה לה אשתו של רוטשילד, צחקנו בצוותא. וקנינו. וכך הפכה הבזבזנות לתכונה שלטת בלא רגשות אשם. למה לך החליפה המכותפת הפריזאית הזו, כלום מחכה לך הערב הנסיך צ’רלס? מניין לך העיניים הגדולות החומדות האלה, מסבתא רחל העלובה הזנוחה וחסרת האהבה?
כשגדלתי והזמנתי את אבי להרצאה שלי, כרבאנז' להרצאות שלו ששמעתי בילדותי, לבשתי חליפה ורודה. תוך כדי דברים שהרציתי על ספרות עברית נתקבל על שולחני פתק מקופל מקהל השומעים. זיהיתי את כתב ידו הדעתני, הוא שירבט על הפתק באמצע ההרצאה, כי הנעליים הירוקות שלי גבוהות העקב הן יפות להפליא. ככה, באמצע ההרצאה על ספרות עברית.
איזה שובב, אבא שלי. פנימיותי חייכה אליו באהבה מעל ראשי המאזינים.
שרק אף פעם לא אחלוט עוף במרק, ולא אקלף בולבוסין ולא אשתפן מפני זכר. אבל להתגנדר – כמה שיותר.
אז ככה אתה אוהב אותי, אבא?
VI
— Soon I find myself all the more sympathising with the dead.
I mean, with the living dead.
And “soon”, what does it mean?
In the absence of the sun and the moon?
Half an hour before the monsoon? But it doesn’t make sense.
Or some time late in the afternoon?
זֹאת הָיְתָה בָּחוּרָה אָמֶרִיקָאִית שְׁחַרְחָרָה
בְּ־T-shirt עִם בְּרַח דּוֹדִי בְּגָדוֹל
אֲשֶׁר בְּהֶסַּח דַּעַת נִכְנְסָה לַחֲנוּת כְּאוֹרַחַת נוֹטָה לָלוּן
בְּלִי לָשִׂים לֵב לִשְׁתִיקָתֵנוּ הַחֲנוּטָה
דְּבוּקָה לַטֶּלֶפוֹן הַסֶּלוֹלָרִי.
עוֹד מְעָט תְּאַבְּדוּ אֶת הָאֵמוּן – אֲבָל אֲנִי עֲדַיִן נֶאֱמָנָה לַמָּקוֹר שֶׁבַּתַּרְגוּם:
– וּבְקָרוֹב מָצָאתִי אֶת עַצְמִי רוֹחֶשֶׁת יוֹתֵר וְיוֹתֵר אַהֲדָה לְמֵתִים חַיִּים.
אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת לְחַיִּים מֵתִים.
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ בַּחַיִּים
אֵלּוּ שֶׁחַיִּים בְּמוֹתָם
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מִתּוֹעֵבָה
אוֹ מִפַּחַד הַטּוֹבָה
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מֵאַכְזָבָה
אוֹ מִפַּחַד הָעֲזִיבָה
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מִתַּאֲוָה
אוֹ מִפַּחַד הַתַּאֲוָה
כִּי הֲרֵי מֵאַהֲבָה לֹא מֵתִים.
אֵלּוּ שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶשְׁבּוֹן
כָּמָּה שָׁנִים עוֹד יִחְיוּ
בִּהְיוֹתָם גְּוִיוֹת מְהַלְּכוֹת
כָּל עוֹד אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת לֹא לָמוּת
לִחְיוֹת
כְּדֵי אֵי פַּעַם לִזְכּוֹת
בִּשְׁלֵמוּת
וּכְשֶׁתָּבוֹא שְׁעָתָם
מַה יַעֲשׂוּ?
כִּי הֲרֵי לֹא מֵתִים פַּעֲמַיִם
כָּל מֵת חַי
מְיֻתָם
מִמּוֹתוֹ
הַיָּשָׁר
הַתָּם
וּבְיַתְמוּתוֹ הוּא טָמוּן בֵּין תֵּשַׁע סְפָרוֹת חֲתוּמוֹת
.In the absence of the sun and the moon
(בְּהֶעֱדֵר הַשֶּׁמֶשׁ וְהַלְּבָנָה).
וְלִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יִנּוֹן שְׁמוֹ,
וְלִפְנֵי הַלְּבָנָה לֹא יִשְׁמְעוֹ…–
כָּאן הִיא חָדְלָה מִן הָהִמְנוֹן כְּאִלּוּ הִכִּירָה לְפֶתַע בְּנוֹכְחוּתִי
וּבְמִבְטָא יַהֲלֹם חוֹתֵךְ אָמְרָה בְּסִגְנוֹן אַחֵר:
– לָמָּה לָךְ לְשַׁקֵּר? הֵן אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֵינֶנִּי קַיֶּמֶת כְּלָל,
אֵיךְ שֶׁבָּאתְ עַד הֲלוֹם?
– עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת־רַבִּים.
VII
עוֹד הַדֶּלֶת שָׁרָה
לְאַחַר הַנַעֲרָה:
– בָּאָה רָעָה, רָעָה בָּאָה,
בָּהּ־הָ־הָ, בָּה־ הָ־הָ, כִּבְשָׂה שְׁחֹרָה,
יֵשׁ לָךְ צֶמֶר לִמְכִירָה?
– יֵשׁ אֲדוֹנִי, שָׁלֹשׁ אַמְתָּחוֹת,
כָּל אַחַת סְפוּרָה:
אַחַת לָאָדוֹן,
אַחַת לִגְבִרְתִּי,
אַחַת – לַיַלְדּוֹן שֶׁגָר בְּסִמְטָתִּי.
וְלִצְלִיל שִׁירָהּ הַמְּצַמְרֵר
נִכְנְסוּ לַדּוּכַן זָקֵן וּזְקֵנָה.
הַזְּקֵנָה מְחַפֶּשֶׁת שְׁעוֹן מַיִם.
– קְלֶפְּסִידְרָה? – מְתַקְּנָהּ הַשֶׁעָן הָרַע.
– וְהַשֶּׁעָן הַטּוֹב מִשְׁתַּעֵל – נַעֲשָׂה לוֹ רָטֹב וָקַר –
וְשׁוֹאֵל: “מָה הַתּוֹעֶלֶת שֶׁבַּדָּבָר”.
לָמָּה לַגְּבֶרֶת לְאַבֵּד אֶת זְמַנָּהּ הַיָּקָר?
וְהַזְּקֵנָה קִרְקְרָה:
– הֲרֵי זֶה אֵינֶנּוּ עִנְיָן שֶׁל יֻקְרָה
אֲבָל אֲנַחְנוּ בַּדֶּרֶךְ לָאַזְכָּרָה
וּלְמַעַן הָאֱמֶת אֲפִלּוּ לַסִּדְרָה
אָז חָשַׁבְתִּי שֶׁזֹּאת –
אֵיךְ אָמַרְתָּ? קְלֶפְּסִידְרָה? אֲנִי אוֹמֶרֶת: שְׁעוֹן הַמַּיִם –
תַּעֲזֹר לִי טִפָה, יַעֲזֹר –
הֲרֵי אֵין לִי דְּמָעוֹת בַּעֵינַיִם, –
וְהִיא הִצְבִּיעָה עַל הָאֵזוֹר שֶׁמִּתַּחַת לַגַבּוֹת וּמִשְּׁנֵי הַצְדָדִים שֶׁל הָאַף
– וּמִכָּל צַד נִקְרַע חוֹר
וְהַשֶׁעָן הָרַע טָבַע בְּתוֹךְ חוֹר הַשְׂמֹאל
וְהַשֶׁעָן הַטוֹב נִזְרַע אֶל תּוֹךְ הַחוֹר הַיְמָנִי.
וַאֲנִי, – הִבִּיטוּ בִּי הַחוֹרִים…
VIII
– וַאֲנִי, – שׁוֹטֵר נִכְנַס לַדּוּכָן – אֵינִי יָכוֹל לְהָבִין
מֵאַיִן בָּא הָרָצוֹן לוֹמַר: אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ יוֹתֵר, כְּבָר אֵינְךָ חָסֵר, אַתָּה מְיֻתָּר –
וּלְאָן? הָיִיתִי רוֹצֶה לְאַתֵּר… – וְהוּא נָקַשׁ בְּמִצְחוֹ כְּאִלּוּ נִגֵּן בִּפְסַנְתֵּר, –
הֶחָשַׁבְתְּ אֵי פַּעַם לְהַגִּיד: אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ פָּחוֹת?
– הֲנִסִּית לְהַסְבִּיר לְגִדֵּם שֶׁמַּחֲצִית גְּדוֹלָה מֵהַשָּׁלֵם?
הֶחָזִית אֶת עַצְמֵךְ כַּאֲחוֹת רַחְמָנִּיָה בַּחֲזִית שֶׁל מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה
רְבָבוֹת וְנָכִים – חַסְדֵי פ"ן, נָחֵי ע' מְדוֹבְבִים אֶת הַסֶּרֶט הָאִלֵּם
“אֲחוֹתִי כְּלָיָה”?
– וְלֹא אֲנֹכִי אֶלָּא פְרַנְצֶ’סְקָה בֶּרְטִינִי בַּתַּפְקִיד הָרָאשִׁי
הַלַּחְמָנִיָּה הַקְּלוּיָה בְּאֵשׁ הַמַּצִית מִכִּיסוֹ שֶׁל מַר אִקְס הַלִבֶּרְטִינִי
בְּגִלּוּמוֹ שֶׁל אֵיזֶה סַמָּל בְּחֻפְשָׁה
וּבְלוּלָאַת הַמַּדִים תָּמִיד כְּלוּאָה חֲמָנִיָּה אוֹ חַרְצִית
בְּכָל מִקְרֶה סֶמֶל הַשֶׁמֶשׁ הָעוֹלָה.
וּבְמֶגָלוֹמָנִיָּה בְּרוּרָה לָעַיִן הִיא נִלְחֶמֶת בַּהֲזָיוֹת שֶׁל גִּבּוֹרָהּ הַמְּדַמְדֵּם
וּמְדַקְלֶמֶת בִּתְנוּעוֹתֶיהָ הַמַּעֲגָלִיּוֹת וּבִתְנוּחוֹתֶיהָ הַמְּאֻמָּצוֹת
אֶת “אִינְפֶרְנַצְיוֹנָל”.
הֲנָחוֹת לִילָדִים מִתַּחַת לְגִיל 16 וּלְחַיָּלִים.
IX
בָּה – הָ – הָ, בָּה – הָ – הָ, כִּבְשָׂה שְׁחֹרָה, –
עוֹד הַדֶּלֶת שָׁרָה אַחֲרָיו.
– וַאֲנִי, – הִבִּיטָה בִּי הַזְּקֵנָה…
– וַאֲנִי, הַשְּׁכֵנָה שֶׁלָּכֶם, –
נִדְחֲסָה פְּנִימָה הַצּוּרָה
רַבַּת־הַמְּמָדִים, – גְּבֶרֶת קַבֶּסָה,
גְּבֶרֶת־רֹאשׁ, פָּתַחְנוּ לְיַדְכֶם מִכְבָּסָה
“כְּבִיסָה שְׁחֹרָה כִּלְבָנָה וּמַדִּים”
וַאֲנִי שְׂמֵחָה לְהַזְמִינְכֶם
לָהַעֲמָסָה הָרִאשׁוֹנָה חִנָּם אֵין כָּסֶף
וּלְשֵׁם שְׁכֵנוּת טוֹבָה.
בָּה – הָ – הָ, בָּה – הָ – הָ, כִּבְשָׂה שְׁחֹרָה –
הַדֶּלֶת קוֹנְנָה, – יֵשׁ לָךְ צֶמֶר לִכְבִיסָה?
– וַאֲנִי, – הַבִּיטָה בָּהּ הַזְּקֵנָה…
– עֲשִׂי לִי טוֹבָה – הִתְעָרֵב הַזָּקֵן, – גְּבֶרֶת קַבֶּסָה הַיְּקָרָה
תִּהְיִי לִי רָעָה, שׁוֹנָה מִמֵּילָא לֹא תִּהְיִי רַק תִּהְיִי לִי בְּרִיאָה.
וְכִתְשׁוּבָה הוֹלֶמֶת לְעֵינֶיהָ הַתּוֹהוֹת
הוּא תָּחַב לִי אֶצְבָּע בֵּין הַצְּלָעוֹת:
הִנֵּה, גְּבֶרֶת קַבֶּסָה הַנְּאוֹרָה, זֶה מַה שֶׁאַתְּ רוֹאָה –
כְּבָר הָיְתָה כָּאן מִשְׁטָרָה וְעָשְׂתָה חֲקִירָה,
הַכֹּל בִּגְלָל הַבָּחוּרָה (הֲרֵי גְּבִרְתִּי מַכִּירָה – הַיּוֹם מִי שֶׁאֵינוֹ בָּחוּר
אָז הוּא בָּחוּרָה)
שֶׁבָּחֲרָה בְּאַהֲבָתָהּ לְמַעַן טָהֲרָה,
חָשָׁבָה בְּלִבָּהּ שֶׁזֶּה כְּשֶׁמֶן זַיִת מְזֻקָּק
וְכָבְשָׁה אֶת עַצְמָהּ כְּבִישָׁה קָרָה.
לֹא הִקְשִׁיבָה שֶׁעַל דַּעַת כֻּלָם עַזָּה כַּמָּוֶת אַהֲבָה
וְהִנֵּה – נִטְמְאָה
וּגוּפָהּ הָרִאשׁוֹן הַיָּחִיד מִתְנַקֵּם בָּה.
– אֵיזוֹ טִפְּשָׁה מִסְכֵּנָה – הִנְהֲנָה בְּרָאשָׁהּ
גְּב' קַבֶּסָה וְזִקּוּקֵי דִּי נוּר מִלְּשׁוֹנָהּ
נִכְבּוּ בְּתוֹךְ בּוּעוֹת הַסַּבּוֹן שֶׁל עֵינֶיהָ.
X
צִפִּיתִי שֶׁהָאֲדָמָה תִּפְעַר אֶת פִּי תְּהוֹמָהּ חֲסַר הַשִׁנַּיִם
וְתִבְלַע אוֹתִי
אֲבָל הִיא בָּלְמָה אוֹתוֹ.
קִוִּיתִי תִּקְוָה חֲלוּלָה לְהִדָּחֵף פְּנִימָהּ
כְּפִי שֶׁדָּחֲפוּ בִּי כָּל כַּפִּית דַּיְסָה
בְּעַד אַבָּא־אִמָּא וְהַקְּרוֹבִים –
מֶה הָיָה עוֹלֶה בְּגוֹרָלָם
לוּלֵּא נִקִּיתִי אֶת צַלַּחְתִּי? –
אַךְ זֹאת הָיְתָה הַזְּקֵנָה שֶׁלִּקְּקָה אֶת שְׂפָתֶיהָ.
לֹא הִצְלַחְתִּי לְהִזָּכֵר: מֶה הָיִיתִי וּמִי הָיְתָה הִיא
בְּסֵרוּבִי לְנַסֵּר אֶת הַחַיִּים לִשְׁנַיִּם: לָחַיָּה וְלַיָּפָה
כְּעוֹזֶרֶת הַקּוֹסֵם.
– וַאֲנִי, – הִבִּיטוּ בִּי הַחוֹרִים…
– וַאֲנִי אוֹמֵר לָךְ, מָהֵר, מָהֵר,
– אֵין לָנוּ זְמָן לְהַרְהֵר, אֲנַחְנוּ מְאַחֲרִים – הֵרִים אֶת קוֹלוֹ הַזָּקֵן, –
הַפְסִיקִי וּמִיָּד עִם הָאֲנִי שֶׁלָּךְ וְהָאָחֵר.
הֲרֵי אֵין כָּאן אַף דִּמְעָה לִמְכִירָה, גַּם לֹא הַמּוֹכְרִים.
שָׁלַח אֶת יָדוֹ, תָּפַס בְּיָדָהּ
וּמָשַׁךְ אֶת הַזְּקֵנָה וְאֶת זְקֶנְתּוֹ מִן הַדּוּכָן. –
– שָׁלוֹם לָךְ, גְּבֶרֶת קַבֶּסָה הַנִכְבָּדָה,
נִשְׁתֶּה לִכְבוֹדֵךְ כּוֹסִית “לַמְבָּדָה”
לְהֵיכָן? – נֶאֱנְחָה גְּב' קַבֶּסָה, –
זֶה עוֹד עָלוּל לְהִגָּמֵר בְּאֵיזֶה רִיק מְזַעְזֵעַ…
וְנִמְלְטָה מִן הַמָּקוֹם.
XI
פַּעַם רָשַׁמְתִּי: טַקְסִידֶּרְמִיסְט, הוֹ אַהֲבָה! הוֹ נֶקְרוֹפִילִיָּה, עֲדִינוּת!
וְלֹא תִּרְגַּמְתִּי. נָשַׁכְתִּי אֶת שְׂפָתַי.
וְאַף מִלָּה לֹא עָלְתָה עָלֶיהָ, לֹא בַּשָּׂפָה הָעֶלְיוֹנָה
וְלֹא בַּתַּחְתּוֹנָה
וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ מִפִּי.
מַעֲלָה, מַטָּה –
מִי יִתֵּן וְיִקְבַּע?
מָה עַתָּה וּמַה לָהּ? –
מִי יָגֵן וְיַקְפִּיא
בְּלָשׁוֹן מֻעָטָה
אֶת פִּרְחֵי הַדִּבָּה,
עוֹלְלוֹת הַכַּסְפִּית, עַלְעַלֵּי כּוֹתָרוֹת
שֶׁכְּמוֹ כְּפוֹר יְכַסּוּ חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה
בַּדּוּכָן בּוֹ יָרַדְתִּי אַחַר
מַחֲשַׁבְתִּי רְעֵבָה
שֶׁאֻבְלַע בְּתוֹכָהּ
כְּכַפִּית הַדַּיְסָה.
20.10.2000
במקום ההקדשה
“מֻקְדָּשׁ לְמִישֶׁהוּ”, – כָּתַב לֵב מֵי
מִתַּחַת לַכּוֹתֶרֶת “כְּפוֹר” שֶׁל שִׁירוֹ הָאַחֲרוֹן
שֶׁלֹא סִיְּמוֹ
וְיִתָּכֵן שֶׁהִתְכַּוֵּן לְמִישֶׁהִי – אֵינוֹ בָּרוּר בְּרוּסִית.
“אֲנִי בָּאָה מִן הַצַּד שֶׁל הַמּוּסִיקָה”, –
מַגְדִּירָה אֶת עַצְמָה הָעוֹרֶכֶת. –
“אַתְ בָּאָה מִן הַצַּד שֶׁל הָרוּסִית.”
דְּבָרִים רַבִּים אֵינָם מֻגְדָּרִים בְּרוּסִית
מִלְבָד הַמִּין.
מִי – מָה – מוֹ – מוּ – מֶה, – שָׁרְנוּ בְּשִׁעוּרֵי זִמְרָה.
מִי? מָה? מוּ? – שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה יוּדִית.
מַה שֶׁנָּתַן אֶת שְׁמוֹ לְתִסְכּוּלִי –
כֻּלִּי זִכָּרוֹן יָפֶה מְגֹחָךְ נִפְעָם, בְּכִי הַתַּן
קֻבִּיּוֹת־קֻבִּיּוֹת בִּכְלִי הַהַקְפָּאָה
וּמְבוּכוֹת קְטַנּוֹת מְיַגְּעוֹת
שֶׁאַף פַּעַם אֵינָן מַגִּיעוֹת לְרָמַת מְבוּכָתוֹ הַכְּבוּשָׁה –
שְׁרַב הַסֶּפְּטֶמְבֵּר
הַיּוֹצֵא הַנִּכְנָס הָעוֹמֵד בַּמָּקוֹם
נִכְנָע וְנָסוֹג
מִי – מַה – מוֹ – מוּ – מֶה, – שָׁרְנוּ בְּשִׁעוּרֵי זִמְרָה.
מִי? מָה? מוּ? – שָׁאֲלָה הַמּוֹרָה יוּדִית.
וְתִסְכּוּלִי וַאֲנִי אֵינֶנּוּ מַאֲמִינִים
בְּנֶס בְּדִידוּתֵנוּ חַסְרַת הַבּוּשָׁה.
מַה נַעֲשֶׂה בְּמִטְרוֹת הָחֹרֶף הַקָּרֵב,
בְּחֵרוּתֵנוּ הַגַּשְׁמִית
מִכַּרְכֹּם הַקַּרְקַע בִּכְלִימָתוֹ,
מְקוֹם הָאֲוִיר הַמֻּחְמָץ.
זו אי היכולת ליצור מקום משלך. זו עמדת הנודד.
אדמונד ז’אבס
ולכל זמן ולכל נדוד
קצה ושפה, אך אין לנודי קץ וקצה.
ר' שמואל הנגיד, דיואן 171
כהים, צנומים ושריריים חילחלו השבטים המדבריים בדרכי העפר, וצאנם הסחופות עמם. עיקר מסלולם נתמשך בערוצים הנסתרים מעיניהם של יושבי בית.
עמוס עוז, “נוודים וצפע”
ומי שאין לו מדינה – על פי הטבע, לא על פי המקרה – הריהו או פחות או יותר מאדם. הוא כאותו חסר חוק וחסר בית, שמגנה הומרוס, כי בהיותו חסר מדינה על פי הטבע הוא גם אוהב מלחמה.
אריסטו, “פוליטיקה”, תרגם: ח"י רות, (מאגנס, ירושלים, 1980, 1253.)
מהי נוודות? כנקודת מוצא נגדיר את התופעה כאורח חיים וכאורח חשיבה המבוסס על ארעיות, שבירת רצפים ואחדויות, טשטוש לעתים אלים – של גבולות טריטוריאליים וסימבוליים. מאמר זה מנסה לעקוב אחר כתב הנוודות בהקשר גלובלי וישראלי. הוא מנסה לבחון את הנוודות כאופציה פילוסופית נגדית לאורח הקיים הקבוע, הביתי של התרבות הרשמית. באיזו מידה יוצרת המגמה הנוודית בסיס חדש להתארגנות החברתית וכיצד זו מתגלמת בפרקטיקה של האמנויות (ספרות, קולנוע) – אלה הם מענייניו של מאמר זה.
א. נוודות/מסעות בתרבות
ההיסטוריה של הנוודות חוזרת ומספרת לנו סוד עתיק: מתח מתמיד שורר בין יושב הקבע, הנטוע באדמתו, בביתו, בשפתו הטבעית, לבין הנווד, חסר הבית, הזר והפולש שחייו הם רצף בלתי פתיר של תנועה ומעברים ו"שפות" מומצאות. זהו הניגוד הבסיסי בין קין, הנָווד ורועה הצאן חסר השורשים, לבין הבל, עובד האדמה שחייו מוקדשים לטריטוריה, למקום, לסדירות רציונלית קבועה (בראשית, פרק ד'). אף כי הסכמה הליניארית מצביעה לכאורה על התקדמות מן הארעי הפרגמנטרי והעמום, לעבר הקבוע, הבהיר והשלם (1989 ,Chaster), ניתן עדיין לשאול שתי שאלות: א. האם לא חל שינוי בתהליך. ב. לחילופין, האם לא מדובר כאן במבנה סימולטני נוודות/קבע המתקיים לאורך ההיסטוריה במקביל. בהקשר לשאלה הראשונה, ניתן לשאול האם התרבות אינה חוזרת אל מצבים ניאו־פרימיטיביים שמהם ניסתה להחלץ רק תמול שלשום.
תהליכים אלה, התקפים ברמה הגלובלית, נכונים במידה רבה גם בהתאמה מקומית: הזהות הישראלית נמצאת בתהליכים של מעבר מן הרצון להתגבשות ריכוזית והומוגנית שזכתה לכינוי “כור ההיתוך”, לעבר יישות של ריבוי רב־תרבותי המעביר את “מכונת המלחמה” הנוודית (Deleuze & Guattari1, 1986), גם להוויה הישראלית של ראשית האלף. הוויה זו מתאפיינת במציאות “ניאו־פרימיטיבית”, רב־שבטית (מזרחית, אשכנזית, רוסית, ערבית, שיינקינאית, יקית), שגבולותיה עומדים כל העת למבחן.
נתבונן, אפוא, בתרבות הנוודית כאופציה ניאו־פרימיטיבית המציעה קיום אנושי אלטרנטיבי. בניגוד למודל של הקידמה הליניארית, לפיו הנוודות נתפסת כשלב לא מפותח של ישיבת הקבע, האורבניזציה ויצירת מדינת החוק, נוטה המודל האנטי־ליניארי לסמן אפשרות נוספת שעיקרה תנועת התפשטות הטרוגנית, “מקומית”, בלתי צפויה בתוך המרחב, בתוך קרב הישרדות מול המנגנונים הבולמים של החוק והמדינה, (State Appartus), המנסים לצמצם תנועה זו. הנוודות הפכה, אפוא, למטפורה של “מכונת מלחמה”. מכונת מלחמה זו (War Machine) היא מכונה נודדת הנאלצת על כורחה להתנגש עם מכונת המלחמה הקבועה והמאורגנת של החוק והמדינה: משטרה, בירוקרטיה, פיקוח, ניתוב, תצפית, אכיפה ו"טרור מוניציפלי". משום כך, החוויה הנוודית הבסיסית כרוכה במידה ידועה של אלימות מול המנגנון הכפייתי של הנומוס של החוק הפורמלי, המפנים את מכונת המלחמה הנודדת לתוך המבנה הבירוקרטי שלו, ומנהל מתוכו קרב אכזרי לא פחות מול “הפולשים”.
צד אחר של התבוננות חושף את הקוד המוסרי הכפול של התרבות ביחס לנוודות: הערצת הליבידו הנוודי, רומנטיזציה סנטימנטלית של הוויתו, ומצד שני החרדה מפני הנווד הפולשני והזר, מפני הליבידו ההומלסי, מפני הערכים הפראיים האלימים שהוא מייצג. הנימים הניאורומנטיות, יכולות להופיע הן במעוזי הסדר הקפיטליסטי (אנשי ההייטק, אנשי הדממה, איש לא ראה, איש לא שמע), הן ב"קיני ההתנגדות" החברתיים של ההומלסים, המתייצבים מול הגוף הטריטוריאלי, הפונקציונלי והאורגני המקובל (מול ה־Stratum, במינוח של דלז וגואטרי). התייצבותם הכופרת מתממשת ברמה הסוציולוגית של חיי היום־יום ובתוך מסגרת הכלכלה הסימבולית של “האדם חסר הבית”, של ה־Homeless Mind.
אנו רואים כי הן ברמה הפילוסופית והן ברמה הסוציולוגית אופציית הנוודות והנדודים הופכת לסימן הכר אופייני של תרבות ההווה, על נגזרותיה השונות. סימנים רבים לכך:
א. האינפלציה הגואה של תיירות המציפה את הכדור ועוסקת בנדודים ממקום למקום.
ב. התנועה הנודדת של ההון הרב־לאומי המחפש לו תדיר שווקים חדשים, ומנגד
ג. קיומו של כוח עבודה נייד המצוי בבעלותן של חברות כוח אדם, תוך שלילת זכותם של העובדים לתחושה של זהות או לזכויות סוציאליות מוכרות.
ד. שגרת יומו של ציבור הולך וגדל, המוכן לנסוע מרחקים לצורכי עבודה, או אף לקיים לוח זמנים של נדודים טרנס־אטלנטיים במטוסים, לשם ביצוע עבודתו.
ה. ההפרדה שנעשית היום על ידי חלק מן הנוודים בין הפונקציות המשפחתיות לבין פונקציות של תעסוקה ובילוי. תרבות המעברים – מעברי הגבול, מסופי שדה־התעופה – הופכים למציאות של קבע. בעצם תנועתם על פני הכדור הם יוצרים פרגמנטציה של המקום. הם מדפדפים במקומות גיאוגרפיים, מבקרים במוזיאונים וירטואליים באינטרנט, משוטטים בין אתרים, משלטטים בין ערוצים. כל אלה הן פעולות של נוודות ברמה הפיסית או הסימבולית, המשפיעות באופן עמוק על החשיבה והדמיון.
בטרם נפנה לדון בצורותיה השונות של הנוודות, מן הדין לערוך מספר אבחנות טיפולוגיות מקדימות. ואכן, אם אנו מציירים את הנווד מול יושב הקבע, הצמוד לבית ולאתוס נפשי־חברתי ופוליטי מוגדר – אנו מגלים כי הנווד אינו עשוי מקשה אחת. מצבו הבסיסי הוא תנועה והוא מפר בחוק קודים של מרחב וזמן. אך אין דינו של ההומלס והנווד כדין התייר התקני, כשם שאין דינו של הצליין כדינו של הטָייל (Traveller) או הנוסֵע.
התייר הוא הנוסע הבורגני, הוא האדם הא־פוליטי בהא הידיעה של העולם; הוא מתבונן בארצות אחרות, באוצרות אמנות מתחלפים, במסורות תרבותיות משתנות, מנקודת מבטו של אדם חסר אידיאולוגיה, שעמדתו כלפי מושאי נסיעתו הם צרכניים בעיקרם. (ראו למשל התיאור של זוג המבוגרים מול כנסיות נוטר־דם בפאריס, ב"מעוף היונה" ליובל שמעוני): הוא רוצה “לקלוט”, “לספוג”, רשמים וחוויות, אתם יחזור לנקודת המוצא שממנה יצא."
אם התייר הוא הנודד הבורגני ש"תמיד חוזר", מבלי שהסתכן במחיר הכרוך במפגש עם האחר, הרי שהטייל או ה־Traveler הוא סיפור אחר לגמרי. המלה האנגלית העתיקה Travel – נסיעה, היתה זהה במקורה למלה Travail שפירושה מאמץ, עבודה או ייסורים, ושורשיה מוליכים אל המלה הלטינית Tripalium, מכשיר עינויים. במובן זה ה־Traveler תמיד לוקח סיכונים, משום שיש שנסיעתו עשויה לזמן לו מפגש אלים תוקפני, מלחמתי עם האחר התרבותי. (“דילר + סקופידיו, מקרי מבחן במזוודות”, סטודיו 58, 1994). הטָייל עשוי / עלול להיקלע לסיטואציה שבה הוא יהיה חלק בלתי נפרד מן הדיאלקטיקה של כובש / נכבש, ומכל מקום לא יוכל לרחוץ בים של סטריליות, כמעשה התייר: “התייר בא לחודש חודשיים וחוזר. הטייל אינו יודע אף פעם אם יחזור” (ברנרדו ברטולוצ’י, “שמים מגינים מעל”, 1990).
שלישי מבין טיפוסי הנוסעים הוא הצליין. דיוקנו של צליין הוא של נוסע עולה לרגל. הצליין מכָווֵן את פעמיו אל מקום קדוש, בו הוא מקווה למצוא תשובה או גאולה. עליה לרגל, בין אם היא מגיעה ליעדה בין אם לאו (כדין “הצליין החילוני בעידן הפוסטמודרני”, גורביץ, 1999), שונה במהותה מנקודת המוצא של הקרע האלים, שהוא מנת חלקו של ה־Travaller.
לסיום חלק זה ראוי לדון במשמעות הסימבולית של שלושה טיפוסי נוודים: הנווד הרומנטי, הנווד הפיקרסקי והמשוטט (הפלאנר). הראשון מתאפיין במרחב השונה שבו בחר לנדודיו. הנווד הרומנטי עוזב, בדרך כלל, את העיר, הבית, המשפחה, האהובה שלא נענתה, – כדי למצוא תרופה אצל עץ התרזה, הנחל המפכה, היער העבות או בת הטוחן (הכפרי). אלה הם נופים של תיקון וגאולה, המפקיעים את הנווד ממציאות פגומה. הגם שאין הם מביאים אותו לחוף מבטחים או להגשמת תשוקותיו, עדיין הם מותירים אותו כמתנסה הרואי מול האירוניה הנשגבת של האינסוף: צליין חילוני, שמבקש להיגאל בתוך געגועים אינסופיים המזינים את תנועות חייו. הנווד הרומנטי, שעולה מן האוב במוסיקה של שוברט (“פנטסיית הנודד”), בציוריו של קספר פרידריך (“הנודד”, The Wanderer), או בנדודיו־שיטוטיו של גיבורו של שבתאי ברחובות תל־אביב (“סוף־דבר”). האם זה אות למרד או שמא געגועים סנטימנטליים ונוסטלגיים, בעידן שאיבד זה כבר מביטחונו העצמי ומאמונו בערכים קבועים?
שונה לחלוטין גורלו של הנווד הפיקארסקי. הפיקארו ליצן ופילוסוף לעת מצוא, נע ונד בין אדונים שונים בנופים אורבניים של קפטיליזם ודיכוי מעמדי. תנועתו הכאוטית חושפת אותו לקיום הרעוע של המצב האנושי, ובונה את דמותו כדמות ביקורתית, אנטי־אילוזיוניסטית החושפת את הצד הנטורליסטי/המטריאליסטי, שטוף הגחמות והתשוקות של הקיום האנושי. סיום נדודיו אינו מוביל אותו אמנם לחוף מבטחים, אך מספק לקורא “תמונת מצב” על הקיום הניהיליסטי בצל קורתה של אלת המזל פורטונה.
המשוטט הוא כבר נווד מסוג אחר. הוא ממוקם בלב הקפיטליזם המתועש של אירופה של המאה ה־19 ו־20; הוא משקף תופעה אורבנית מתוחכמת של המשורר ההופך עצמו לאיש ההמון. בתפקידו זה, הוא מתפקד כבלש חוקר, העוקב אחר התשוקות האנושיות שנחשפות בשוק או ב"קניון" העכשווי. דינו של המשוטט־המשורר והבלש, כדין הזונה. כמוה גם הוא יוצא “למכור” ו"לקנות" תשוקות ומבטים שמזמן לו הכרך. התבוננותו המרוחקת עוקבת אחר הנפילה של ההילה הפולחנית בעידן מטריאליסטי שבו כוחות השוק קובעים גם את ערכה של “סחורה רוחנית”. דמותו הופכת להשתקפות האיש האבוד והמנוכר החי בתוך ומחוץ לחברת ההמונים שאת מנהגיה הוא מתעד.
קבוצה טיפולוגית אחרונה שהיא מענייננו, מתייחסת לקריאה הפרדוקסלית שאנו קוראים את הנווד העכשווי. דמותו, כמו זו של פאוסט, מתפצלת לשתי נשמות: מצד אחד מתקיימת ארוטיזציה של הנוודות בתוך קשירתה למושגים כריזמטיים כגון קפיטליזם רב לאומי, גלובליזציה, הייטק ועוד. קל להבחין בנוודים שבעים אלה, מצוידים במחשבים נישאים ובאמצעי טלקומוניקציה מתוחכמים, הם מרבים לבלות בטיסות טרנס־יבשתיות, מרחפים לעבר יעדים של כוח ותשוקה. הבילוי בלא־מקומות אלה – שדות התעופה, כבישים מהירים, חדרי ישיבות, בתי מלון או מרכזי עסקים – מסמן את החוויה הנומָדית שלהם כפנטסיה טכנוקרטית בעלת חוקים משלה (Tomlision 1999: 1–22; Harvy 1988, Uzy and Lash)
בעקבות הומו פאבר, גיבור ספרו של מאקס פריש, (בספר “הומו פאבר”), ניתן לומר, כי נוצר מעמד אופנתי של אנשי עסקים, ספורטאים נוודים, כוכבי אמנות ומוסיקה, אנשי הייטק בינלאומיים, המשלבים בין אינסטרומנטליזם קפיטליסטי לבין התשוקה לחיות בתוך פנטסיה כוחנית ואומניפוטנטית, סינימטוגרפית ו"קולנועית" במהותה, הכוללת מטוסים, מלונות, קבוצות משימה, מסעי פרסום, הופעות וכו'. טכנולוגיות “ארוטיות” אלה מחליפות את הכלים הישנים של המשורר:
צעירים בגילו ממריאים בחליפות
במטוסים, מפליגים במכוניות ממוזגות
בתנועות יבוא־יצוא אל משרדים
בערי מסחר מדיפים דיאודורנטים
(ישראל בר כוכב, מעוף גדול, מתוך: “מעוף הנזיר”, 1996).
צדה השני של הנוודות השבעה היא הנוודות ההומלסית. בתחילת המאה ה־21 הנווד ההומלס, מציף את הערים הגדולות והופך לחלק בלתי נפרד מתמונת הרחוב של סן פרנציסקו, ברצלונה, ניו יורק וגם תל אביב. לעתים, ההומלס הוא נווד על כורחו: חסר אמצעים, חסר בית, חסר תעסוקה, שתנועות הרחוב מנדנדות ומזרימות אותו אנה ואנה. לפתע הוא “נווד מתוך בחירה”, אדם שירד מנכסיו אך אינו נעדר פוטנציאל תעסוקתי או אינטלקטואלי, שבחר ברחוב כ"זירה של פשע": לעבור על החוק, להחליף פנים בחוץ, ציבורי בפרטי, להפוך את שיטוטיו להתרסה חזותית, או מחאה חברתית מול חוקי התכנון, התברואה ומסלולי הקישור הלגיטימיים של העיר. עצם תנועתו של הנווד בתוך נוף עירוני שאין לו רצון להתערות בו, עשויה ליצור אופני קישור ארעיים, סיטואציוניים ומטפוריים, שיהיו אלטרנטיביים לשפה האורבנית המקובלת והאידיאולוגיה הפוליטית התומכת בה. לכלוך, מוזנחות, עירוב היברידי של מקומות ופונקציות, קישוריות פרטית – כל אלה יאיימו על שפת הסדר הציבורי והמרחב הנשלט על ידו. ולכן יידחו מתוכו ויתוארו כ"בלתי לגיטימיים", כ"בלתי נראים" (שקופים) או לחילופין כמכשולים העומדים מול הארגון הרציונלי של התנועה והמסה האנושית בכרך.
(De Certeau: “The Jabbering of Social Life”, 1985).
ב. כתב נוודות
מן הדיון עד כה עולה כי תופעת הנוודות היא חלק בלתי נפרד מתמונת הסדר האורבני הקפיטליסטי, המאפשר קיומו של פוטנציאל חתרני מסוים המופנה כנגד סדר בורגני זה עצמו. צד זה של הנוודות, הצד החתרני, ייקלט היטב ב"כתיבה הנוודית" באמנות, בספרות ובקולנוע. כתיבה זו – מהי? בהכללה ניתן לומר, כי זוהי כתיבה היוצרת תנועה מתמדת ופתוחה – תנועה של נדודים – בתוך השפה, התחביר, הדקדוק וכו' (Jabes, 1991). מטבעה היא חותרת אל ז’אנרים “בלתי גמורים” כגון האפוריזם, הקטלוג הפרוע (כמו ברבים מסיפוריו של בורחס), הציטוט הלמדני הממוחזר והמובאה המקרית. נמצא כמותם אצל אדמונד ז’אבס (“ספר השאלות” 1978) ב"ערים הסמויות מעין" ו"מר פאלומר" של קלווינו, האפוריזמים של קפקא, “מילון הכוזארים” של מילוראד פאביץ' ובמקומות אחרים. לכתוב בכתיבה נוודית, בלשונו של דרידה, פירושו לדעת כי "יש לי רק שפה אחת אך לעולם לא אהיה בן בית בתוכה… (Derrida The Monoliguism of Other). הכתיבה הנוודית עוברת אפוא באזורים הבלתי מיושבים, המחוקים, הבלתי מוגדרים מבחינה טופוגרפית או פונקציונלית. אלה הם אזורי ה־Zone של העיר, מחוז כיסופים של הנווד הפיסי והנווד המילולי. בתוכם, מתבצעת קריאה של אפשרויות במרחב, ההופכת לעתים לפעולה של קריעה (שרית שפירא, “מסלולי נדודים”, 10:1991).
המקום האולטימטיבי של הנווד הוא המדבר. “מקום שבו אי אפשר להפריד דבר מדבר”, כדבריה של ברכה אטינגר־ליכטנברג; מקום שאי אפשר לשרטט בו מתארים וגבולות, מקום שניתן ליפול בו קורבן למלכודת של הנוף הפתוח לאינסוף, שהוא בו זמנית גם המבוך האולטימטיבי (בורחס: “המבוך של מלך מצרים”). מדבר מסוג אחר, שנראה לכאורה פתוח ורציונלי, הוא המדבר האורבני: “עיר הזכוכית”, ניו יורק, בנויה על גריד (סָריג) המחלק את הרחובות באופן גיאומטרי קפדני. מצד שני, זו עיר שמכפילה ומשתקפת בתוך עצמה, עד שהיא הופכת בלשונו של הארכיטקט והאורבניסט רם קולהאס (Rem Kolhass) ל־Delerious New York (“ניו יורק של הזיות וטירוף”): מדבר אינסופי של נתונים, המתעתע בנווד, אך מהווה גם את מקור חיותו הטבעי.
נוף זה יוצר דה־טריטוריאליזציה מתמדת של רצפים אורגניים, אחדותיים/טוטליים וסופיים (Gilles Deleuze & Felix Guattari: A Thousand Plateaux, 1987), אף כי הוא עדיין דובר את השפה הרציונלית ה"גיאומטרית" של הקפיטליזם. הקפיטליזם מעוניין לשלוט ב"מקום", להגדיר את חוקי השימוש בו. הנווד, משום נטייתו אל הארעי והפרגמנטרי, יוצר התנגדות למגמה זו, תוך שהוא חושף את המימד הבזוי, הא־רציונלי שלה. הנווד אינו מעוניין ב"התחלה" וב"סוף" (שני הממדים המרכזיים של הטקסטורה הרציונלית־קפיטליסטית). עניינו הוא ה"אמצע" שלא ניתן לאיתור, המקום שבו הדברים מקצינים, תופסים תאוצה. הנומדולוגיה – תורת הנוודות – יאמר דלז, היא מנגנון של “שטח” (דימוי ה"אלף מישורים"), החותר לפרגמטיזם ולשכחה, בניגוד להיסטוריה שהיא מנגנון של קבע, ועומק (משמעות, שפה), החותר לרצף ליניארי ולזיכרון. הנווד מוחה אפוא כנגד המימד הקפוא של ההיסטוריה בשם חופש יצירתי הבנוי ממקטעים ומצירופים אישיים.
סיטואציה זו זוכה לעיצוב מרתק אצל פול אוסטר (“המצאת הבדידות”, “הטרילוגיה הניו־יורקית”). בנובלה ‘עיר הזכוכית’ (מתוך “הטרילוגיה הניו־יורקית”), נמצא את האב־הנווד בתפקיד אודיסאוס בן ימינו, ומולו הבן – הבלש בתפקיד טלמכוס הנצחי. ביניהם – יחסי השתקפות (כמו מגרדי השחקים מזכוכית המשתקפים אלה באלה). הסובייקטים תרים את עצמם ואת זולתם, תוך שהם מחפשים נושא ראוי לסיפורם, שהוא “סיפורה הנומדולוגי” של ניו יורק – העיר השטוחה, בעלת אלף המישורים. “כל העיר היא ערימת גרוטאות. זה מתאים מצוין למטרותי. הרחובות בשבילי הם מקור בלתי נדלה לחומר. מאגר אינסופי של דברים שבורים” (פול אוסטר: ‘עיר הזכוכית’).
ניתן לסכם: האיקונוגרפיה הנוודית היתה, בעבר כמו בהווה, חלק בלתי נפרד מן הדיוקן העצמי של התרבות. בתרבות ימינו המטפוריקה הנוודית הפכה לחלק בלתי נפרד מן הדיאלוג הסמוי עם הרומנטיקה אך גם עדות חדשה לשבירותם של ערכינו. שבירות זו מתנקזת לתוך האייקון הגדול של הנווד – המזוודה. שהרי במזוודה מקופלים חייו. המזוודה היא מעטפת הסוגרת על פְנִים, שהוא גם חוץ הנישא ברשות הרבים, מאז ימי דושאן (“המזוודה הירוקה” 39־1935), המזוודות המטפוריות של סינדי שרמן (בסדרת ה"סטילס" הקולנועיים שלה מסוף שנות ה־70), קופסות הפח של כריסטיאן בולטנסקי הנושאות את תכולת הזיכרון של הקורבנות (המזוודות של הפליטים היהודים?), ועד ל"הילד חולם" של חנוך לוין – המזוודה היא הגבול האחרון של הנווד, הסימן הגדול לזכרונו, לחולשתו, לשרידותו, לעוצמתו. מזוודה זו נישאת ברבים מסרטי הנוודות והמסע של ימינו: גיבורים קולנועיים אלה הופכים את הנוודות למיתוס פופולרי בתרבות הוויזואלית של ימינו.
ג. נוודות, קולנוע
סרטי הנוודות יוצרים ז’אנר קולנועי בעל תווי הכר משלו. הם יכולים להתרחש בנוף פתוח “אורגה – מקום לאוהבים” (ניקיטה מיכאלקוב, 1990); “אפוקליפסה עכשיו” (קופולה, 1979), “אוונטי פופולו” (רפי בוקאי, 1988), או בנוף עירוני, סגור לכאורה “קאובוי של חצות”, “שיגעון של לילה” (After Hours), “נהג מונית”, (של מרטין סקורסיזי) “האיש שרצה להיות מלך” (ג’ון יוסטון, 1975) ועוד. במוקד של סרטים אלה, חוויה של התנגשות אלימה בין האינדווידואל הבודד או הקהילה, לבין “מכונת המלחמה” של הממסד, החוק, או האידיאולוגיה השלטת.
התנגשות זו היא גופנית, מיסודה, ישירה. היא עומדת מול ההתנגשות התרבותית־הסימבולית של המשוטט העירוני. הפלאנר הוא המתבונן חד־העין באתרים הקדושים והמענגים של התרבות הבורגנית: בתי הקפה, קניונים, חנויות, סחורות, הם תחום המחיה הטבעי שלו. הפיתוי הוא המקצוע שלו: הפיתוי הוויזואלי והאינטלקטואלי. הפלאנר מתבונן בעיר כב"מעשה אמנות", הוא מפיק ממנה ערך אסתטי שעשוי אמנם להיות “חתרני”, אך בחלקו הגדול נטמע בתוך מערכת הערכים של התרבות השבעה. זו מפגינה את הבוז שלה כלפי מורדיה, על ידי הצגה של עודפי סבלנות לנוכח חריגותם ומוזרותם. הנווד העירוני, שלא כמו הפלאנר, אינו פועל דרך ייצוגי מציאות, דרך הטקסטים, כי אם במישרין – כלומר בעצם החוויה הפיסית, הגופנית של החריגות ושל הטרנסגנסיה האלימה, ולכן הוא נתפש לרוב כמאיים יותר על הסדר והאתוס הציבורי: סיטואציה זו נחשפת במלוא אלימותה בסרטים כמו “נהג מונית”.
סרטי הנוודות יתנו אפוא ביטוי לדיאלקטיקה זו שבין “נוודות ישירה” לבין “נוודות עקיפה”, מתווכת טקסטים. יש המבחינים בין “סרט נוודות” לבין “סרט מסע”, כאשר הראשון מוסב לקהילה לוחמת, והאחרון ליחיד או בודדים המתנסים בחוויה של עימות או מלחמה, שאחריהם מגיע הגיבור לידי גילוי אידיאולוגי או נפשי. במובן זה סרטים כגון “אפוקליפסה עכשיו” ו"מסע השחקנים" (תיאו אנגלופולוס), ישתייכו לז’אנר של סרטי נדודים, אך סרטים כגון “אדם בעקבות גורלו” או “פאריס טקסס” (וים ונדרס) ייכללו בז’אנר של סרטי מסע. לעתים נראה גם כי סרט המסע מופיע כתת־ז’אנר של השפה הנומדית, שהיא חוויה כוללת של התנסות בשפה אחרת: שפת הארעיות, המעברים והצירופים המפתיעים.
שתי מטפורות מרכזיות חוזרות ברבים מסרטי הנדודים: המדבר והג’ונגל. אלה מוסבות על נופים גיאוגרפיים כגון מדבר טקסס ברבים מן הסרטים האמריקאיים, (“שבילי זעם” של טרנס מאליק, “פאריס טקסס”, “בוני וקלייד”, הנגב המדברי (עמודי שלמה) בסרטו של רפי בוקאי “אוונטי פופולו”, או מדבר סהרה בסרטו של ברטולוצ’י “שמים מגינים מעל”). המדבר יכול להופיע גם כמטפורה אירונית, כדי לייצג צירוף פרדוקסלי של קדושה אפשרית (בקצה המדבר זורח האור לצליין ולעולה הרגל), יחד עם כליה ומוות. כיוצא בזה הג’ונגל. זהו הג’ונגל השואב בפיתוי המוות שלו, את הסוכן החשאי שנועד להרוג את קולונול קורץ (“אפוקליפסה עכשיו”); זהו ג’ונגל האספלט בולע את קורבנותיו ב"פילם נואר" כגון “ג’ונגל האספלט” לג’ון יוסטון. נופים מיתיים אלה הם פרדיגמטיים: הם מייצגים את התמוטטות שפת הסימנים הרציונלית, המְפָנָה את מקומה לטרור, לחרדה ולחוסר התמצאות.
לסיום, ראוי להביא דוגמת ניתוח לסרט נדודים המשלב בתוכו גם אלמנטים של סרט מסע. כוונתי ל"פאריס טקסס", אחד מסרטיו היותר ידועים והיותר מוצלחים של וים ונדרס. מקום ההתרחשות הוא מדבר מיתולוגי, מדבר טקסס. גם הסיטואציה היא מיתית: גבר הנפלט מ"כבלי השכחה" של המדבר, מנסה לאתר את משפחתו, את אשתו ובנו שאבדו. חיפושיו של הנווד מתמקדים בניסיון הנוסטלגי לשחזר את העבר שאבד, לשוב הביתה. ואולם הנווד (השחקן הארי דין סטנטון), יוכל לשבת בביתו רק לתקופה מוגבלת. סופו שייצא שוב אל המדבר, שממנו צץ בתחילת הסרט. נדודיו של אודיסאוס עכשווי זה ביער הכבישים המהירים של טקסס, מוליך אותו לעיר הבירה יוסטון, במטרה לאתר את אשתו, ולאחד מחדש את משפחתו הקטנה. ואולם הגילוי של האשה הוא טראומטי. הוא מוצא אותה בבית זונות, ולא ניתן להם להגשים את ה"חלום האמריקאי" ולהתחיל הכול מחדש. בסיום הסרט, נישאר עם הפתרון הלא ברור, בתוך המדבר האנושי האורבני של יוסטון. שפת הסימנים תישאר אניגמטית כמו שתיקתו של המדבר. התקשורת עם הרעיה לשעבר תתבצע דרך מראה חד־כיוונית, כאשר היא משחקת פנטזיות פורנוגרפיות לעיניו החרדות של הבעל. במציאות, שהיא ספק שחזור סיפור האודיסאה (אודיסאוס חוזר לפנלופה, פוגש את בנו טלמכוס), ספק פארודיה אפלה על ז’אנר המערבונים, נשאר הנווד בחדרו במלון, רחוק מן המקום ומן הבית שקיווה למצוא, קרוב לאלטרנטיבה של הנווד קין: הדרך.
ד. סיכום
לאורך ההיסטוריה של התרבות מופיעה התבנית הנוודית כ"יישות במעבר". תבנית זו מיטיבה לשקף את קיומו הלא יציב של הסובייקט חסר הבית בעידן הפוסטמודרני. סובייקט נווד זה, לסוגיו השונים, מכונן את עצמו כמכונת מלחמה הן של האליטות הטכנולוגיות, הן של אנשי השוליים, בכרך או במדבר.
ברמה הפילוסופית, נוודות פירושה תבנית חשיבה אלטרנטיבית הקוראת תיגר על מושג הבית, הקביעות, העומק והמשמעות. הנומדולוגיה היא אפוא, המרד של המלה במשמעות, של המסָמֵן במסומן, של התהליך בתוצאה. אם מטרתה של המשמעות היא לקבע (To Fix), הרי שהנומדיות היא אתיקה החותרת למוטט את המשמעות ה"עמוקה" של הקיים, תוך הצדעה למטפורה של פני השטח והריבוי (המתפרש על אלף מישורים) כאלטרנטיבה ראויה (213–206 1984 Foucauet). דומה כי בתרבות העכשווית, שבה אלמנטים של כאוס ומורכבות, הימור ואילתור, גוברים על ערכים של יציבות וקביעות, הופך הנומדיזם לצורת חשיבה ולפרקטיקה מרכזית באמנות (למשל בציורי אנסלם קיפפר העוסקים בכוח הדמוני רומנטי של האמנות), כמו גם בחיי היום יום.
מציאות גלובלית זו מאפיינת גם מגמות נגד באמנות ובספרות הישראלית. בתחילת שנות השישים (עמוס עוז: “ארצות התן”), הנווד זוכה לייצוג אמביוולנטי, המצרף משיכה ארוטית, סכנה ואלימות, זרות וסקרנות. כזאת היא דמותו ביצירות כמו “נוודים וצפע” (עוז, 1974), או אפילו בדמותם של זוג התאומים הערבים המופיעים בהזיות הארוטיות של חנה גונן ב"מיכאל שלי" (עוז, 1965). הנווד מוצב על קו הגבול, על קו האור, העוטף את פנסיו של הקיבוץ, או על “קו האור” של ההוויה הישראלית הציונית, שמאחוריה עולם של חושך, יצרים, פרימיטיביות ושנאה. לעתים, הוא יוצר בעצם תנועתו הנאיבית והיצרית, את רגש האשמה של הקולקטיב הישראלי הלוחם, כמו בסיפורי ס. יזהר – “השבוי”, “חירבת חיזֶעה” ועוד.
תהליך זה עובר שינויים מפליגים לאורך שלושים השנים האחרונות. עיקר השינוי הוא ההתמקמות של הנווד, הפולש והזר, בלב המעגל הישראלי. תרבות זו, בגילוייה הסוציולוגיים והאמנותיים מראה סימנים של התמתנות ביחס למודל הבינארי “אנחנו–הם” “אנשי הקבע–הנוודים”, “הישראלים” וכל האחרים (ערבים, מזרחים, חרדים). האחר הנָוָדי מגיח עתה לביקורים סדירים באזור המרכז. כתוצאה מכך מתפתחות מלחמות גבול. תוצאותיהן, נכון לעכשיו, אינן ברורות. כתוצאה ממשא ומתן על גבולות חיצוניים (הישראלים והפלסטינים) והסכמי השלום הפנימיים (היחס בין השבטים הישראלים לבין עצמם), תתעצב מציאות שונה, שסימניה המובהקים כבר ניכרים בהווה.
ביבליוגרפיה
אדמונד ז’אבס: ראיון עם ברכה ליכטנברג־אטינגר, מתוך: מסלולי נדודים, הגירה, מסעות, מעברים באמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991: 9–16.
גורביץ, דוד: “הצליין החילוני, הבטים מודרניים ופוסט־מודרניים”, פסיפס, קובץ מאמרים, ת"א, האוניברסיטה הפתוחה, 1999.
ז’אבס, אדמונד: ספר השאלות תרגמה: אביבה ברק. ת"א, שוקן, 1987.
עוז, עמוס: “נוודים וצפע” מתוך אנשים אחרים, מבחר, ת"א, הקיבוץ המאוחד, 1997.
קיגן, ג’ון, תולדות הלחימה, ת"א, הוצאת דביר, 1983.
שוורץ אושרה, אמיר רותם, “סימני דרך סרטים” עמ' 3, אפריל, 1987.
שפירא, שרית, מסלולי נדודים – הגירה, מסעות ומעברים באמנות הישראלית העכשווית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991.
Auster, Paul, 1985, “Book of the dead: An Interview with Edmond Jabe’s”, The sin of the book: Edmond Jabe’s gould, E., (ed), Lincoln and London University of Nerbraska Press.
Clastres, Pierre, 1989, “of Torture In Primitive Societies” and “Society against the state”, Society Against the State, New York: Zone Books.
Deleuze and Guattari, 1986, Nomadology: The War Machine, trans by massumi, B., university of Minnesota press.
Dumezil, Georges, 1983, The Stake of the Warrior, University of California Press, Berkeley.
Jefords, Susan, 1989, “That men without woman trip – masculine and the ideology of collectivy” The Remasculinzation of America – Gender and the Vietnam War, Bloomington and [sg5]Indianapolis: Indiana university press.
Malinowski, Bronislaw, 1968 Georgee W. Goethals, War, Studies from Psychology, Sociology, Anthropology, Basic Books, NY/London.
Virilio Paul, & Lotringer, Sylvere, 1997, Pure War, New York. Semiotext(e).
Virilio, Paul, 1989, War and Cinema, London. Verso.
-
במקור נדפס בטעות כך: ״Gautarri״. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
בתרגום אשר גל (מיידיש)
פִּצּוּץ גַּרְעִינִי שָׁקֵט, כְּלַל עוֹלָמִי, הֶחֱרִיב בַּטְּרוֹפוֹסְפֶרָה
אֶת כָּל הָעֲנָנִים.
מְרוֹמִים כְּחֻלִּים לַחֲלוּטִין עוֹמְדִים לְלֹא נוֹעַ
מֵעַל כַּר דֶּשֶׁא עִם פְּרָחִים וַעֲשָׂבִים, בּוֹ אָנוּ יוֹשְׁבִים, סְוֶטְלָנָה,
יְשִׁיבָה טוּרְקִית, כְּמוֹ שְׁתֵּי צַלְמִיּוֹת, מְגַלְגְּלִים לָנוּ מַחְרֹזוֹת,
וּמַבִּיטִים לְמַעֲלָה לַשָּׁמַיִם.
אֱלֹהִים, אוֹ כֹּחוֹת אֲחֵרִים, מְעֻנְיָנִים בְּסֵתֶר
שֶׁהַכֹּל יִשָּׁאֵר כָּאן לְמַרְאִית עַיִן, עַל כּוֹכַב הַלֶּכֶת הַנִּפְלָא שֶׁלָּנוּ,
כְּפִי שֶׁזֶּה הָיָה, – מִתְרוֹמְמִים בָּאֲוִיר וּמְשַׁחְרְרִים
אַט אַט גַּם מְרַחֲפִים גַּם שׂוֹחִים מֵאוֹת אַרְגְּזֵי
פְּרִי, אֲבָל רֵיקִים וּמְעֻוָּתִים
שֶׁנִּשְׁבָּרִים, נִפְרָסִים עַל רְצוּעַת פַּח,
נִתְפָּסִים אֶחָד בַּשֵּׁנִי לְמַעַן מַסְמֵר שִׁמְשִׁי.
אֱלֹהִים, או כֹּחוֹת אֲחֵרִים,
מְעֻנְיָנִים
נוֹתְנִים אֵמוּן, אַגַּב, בְּאֶפֶקְט הָאַטְמוֹסְפֶרָה
וּבְכֹחַ הַדִּמְיוֹן שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם, וְאָמְנָם:
לַהֲקוֹת אוֹר מַכּוֹת בְּקַרְנֵיהֶן מְסַנְוְרוֹת בָּעֵינַיִם –
עֲדָרִים אֲרֻכִּים שֶׁל צִפֳּרִים, אוֹ סוּסִים, אוֹ אָקוֹלֶס, דָּגִים אַטְלַנְטִיִּים.
לוּ רַק הָיִית מַפְנָה בְּמִקְצָת אֶת רֹאשֵׁךְ
וְרוֹאָה אוֹתָם מִלְּמַטָּה –
אָז, אֶת הָאֱמֶת הַשְּׁמֵימִית פִּתְאֹם הָיִית מְגַלָּה,
אֶת הַמְּעִיכָה הָאֱלֹהִית:
נְקָבִים עֵצִיִּים וְחוֹרִים עִם שְׁאֵרִיּוֹת תַּפּוּחַ עָבֵשׁ
וַעֲנָבִים דְּבִיקִים, אַגַּב: דֻּבְדְּבָן נוֹשֵׁר עָלֵינוּ מִלְּמַעְלָה,
אַתְּ לוֹקַחַת אוֹתוֹ בַּפֶּה, וַאֲנִי צוֹעֵק, כְּמוֹ מְשֻׁגַּע: שֶׁדַּי!
מַה זֶה? מִין פִּצּוּי חָדָשׁ? אִם כֵּן –
מֻשְׁלָכִים לָאֲדָמָה כַּמָּה אַלְפֵי עֲנָנִים
גַּרְגְּרֵי סֹלֶת לְתִינוֹקוֹת וְנָכִים…
וַאֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁסְוֶטְלָנָה מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי בַּשַּׁרְווּל
садись, дурачок1 –
וּמַתְחִילָה לְהַסְבִּיר לִי, זֶה כְּאִלּוּ שֶׁגַּרְגְּרִים
בִּכְלָל לֹא מוֹבִילִים בְּאַרְגָּזִים – אֶלָּא בְּשַׂקִּים.
-
רוסית: שב, טיפשון ↩︎
בתרגום אשר גל (מיידיש)
חַכִּי, זֶה אֲנִי, נִשְׁמָתוֹ הַשּׁוֹתֶקֶת שֶׁל לְיוֹבָה בְּרִינְסְקִי
אַתְּ לֹא נָתַתְּ לִי, פַּעַם לָגַעַת בִּשְׂפָתַי
אוֹ רַק בְּכַף יָדִי
בְּפָנַיִךְ, בִּשְׂעָרֵךְ, אוֹ בַּשְּׁכִינָה הַלּוֹהֶטֶת שֶׁסְּבִיב כְּתֵפֵךְ
אַתְּ לֹא נָתַתְּ לִי
עַכְשָׁו אַתְּ כֻּלֵּךְ אֶצְלִי בַּיָּדָיִם בְּקַרְנֵי הָאוֹר
סְוֵטְלָנָה
וְיוֹתֵר לֹא תַּגִּיעִי עַד מָלָכוֹבְקֶה הַאֲמִינִי לִי
כָּאן עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁחָפְרוּ הַחֲפַרְפָּרוֹת
לַקֶּשֶׁת
ת בֶּ
חַ עָ
תַּ נָ
מִ ן
יִשְׁכַּב גּוּפֵךְ הַמְּפֹאָר לְלֹא נֹעַ, גַּאַוְתָנִית
וְעַד שֶׁיָבוֹאוּ וְיַעַמְדוּ מֵעָלָיו בִּבְכִי וּצְעָקוֹת
נָשִׁים מִכְּפָרֵי הַסְּבִיבָה
נֵשֵׁב כְּבָר שְׁנֵינוּ גָּבוֹהַּ עַל גִּבְעוֹלִים
כְּמוֹ שְׁנֵי פְּרָחִים צְהֻבִּים
נִתְגַּלְגֵּל שָׁם מִצְחוֹק נְדַגְדֵּג בְּשֶׁקֶט אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי
בִּקְוַנְטִים שֶׁל אוֹר חַם
עִם מֶזוֹנִים1
A ו־Z
בִּנְקֻדוֹת אוֹר זְעִירוֹת
-
מחלקיקי האטום. ↩︎
בתרגום אשר גל (מיידיש)
חֲתִיכַת בֹּץ יָבֵשׁ
מֵהַנַּעַל, מֵהַסּוּלְיָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁלִּי
אַצְמִיד לַדֶּלֶת בְּמַסְמֵר: אֲנִי בַּבַּיִת!
עִם שַׁלְשֶׁלֶת הַזָּהָב הַנִּצְחִית
אֲמַסְגֵּר,
כְּמוֹ מַרְאָה יְקָרָה –
מֵהַסּוּלְיָה הַיְּמָנִית תַּעֲרֹבֶת יְבֵשָׁה עֲסִיסִית
מִסְמוֹלֶנְסְק, אוּקְרָאִינָה, בֶּסֶרָבְּיָה, בֹּץ בַּלְטִי –
אֲמַסְמֵר מֵעַל הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח, הֵיכָן שֶׁבַּלַּיְלָה,
עִם פְּרוּסַת לֶחֶם דַּקָּה בַּיָּד, בַּאֲרִיכוּת וּבְדָם קַר
אַבִּיט עָמֹק אֶל תּוֹךְ חַיַּי, שֶׁחָיִיתִי.
וּמֻקְדָּם בַּבֹּקֶר
כְּמוֹ יֶלֶד הַנִּמְלַט שׁוּב אֵל הֶחָצֵר אוֹ, אוּלַי לַמִּדְבָּר,
הֵיכָן שֶׁמִּתַּחַת לַעֲקֵבִים יְחֵפִים
נִתָּזִים גַּרְגְּרֵי חוֹל זְהֻבִּים אֶל גְּבָהִים אֱלֹהִיִּים.
בתרגום אשר גל (מיידיש)
צִפּוֹר פְּרָאִית בַּלַּיְלָה, מָה אַתְּ רוֹצָה
מִמֶּנִּי – שֶׁאַתְחִיל בֶּאֱמֶת לִבְכּוֹת
וּבַכּוֹכָבִים אֶקְרָא מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת
אֶת הַסֵּפֶר, הַסָּגוּר לִבְנֵי אָדָם?
מַה תִּצְעֲקִי שָׁם, עַל עֵצֵךְ הֶעָקֹם?
הָעוֹלָם רֵיק, הֶעָנָף מְכֹפָף…
בְּקֹשִׁי אֲנִי יָכוֹל לִפְקֹח אֶת עֵינַי
כְּשֶׁאֲנִי יָשֵׁן – וְאוֹתָךְ לְהַכְנִיס לַחֲלוֹם.
לשבת, לתמוך את הסנטר או המצח בכף־יד פרושה ולהקשיב. להקשיב. אני מקשיב. כל־כך הרבה קולות. לסווג. איך ניתן לסווגם. וראיית הקולות האלה ההולכת ומיטשטשת. כמו סרט שיש בו ערפל. גשם.
אבק. שממית רצה־רצה על קיר חשוף שיש בו בקיעים בלתי מורגשים כמעט.
הנה אני ממחזר את האמור על שמיעת הומברט הומברט המוטרף מ"לוליטה" של נאבוקוב (בסרט כמובן).
שוכב בחדרו הומברט הומברט מלא־תשוקות מלא־יסורים. רעש ירידת המים מן הצינור בקומה עליונה אל ה’ניאגרה' ומ’הניאגרה' מסתחררים המים ושוטפים את ה’שיט'. אמרתי ‘שיט’ כי זה אמריקאי.
מוזיקה בטעם טרומבונים. תופים?
התרסקות ענפים בסערה?
לשבת, לתמוך את הסנטר בכף היד: בית, כן בית, מלפני שנים רבות מאוד. ילד הגדל לנער מקשיב לקול אמו השרה: “חמישה יצאו מולדת לבנות, חמישה. בבית השאירו אם ואחות ואשה”.
או “קדרו קדרו פני השמים…”, או “מדן ועד באר שבע מגלעד לים. אין אף שעל אדמתנו שלא כופר בדם. דם עברי רווי לשובע…”.
לשבת. להיות נתמך. זַמָּר ‘ים־תיכוני’ שר על הדמעות השוטפות את הקבר החם.
והקבר תמיד חם. הקבר הארצי.
לאטום את האוזניים. אבל הקולות לא חדלים. למען המולדת צריך למות.
אבא לא יחזור אולי מן העבודה. זה בהחלט לא בטוח.
הילדים גדלים עם “נומי נומי ילדתי, נומי נומי נים. אבא הלך לעבודה…” ולא חשוב אם לא היינו ילדות קטנות אלא ילדים קטנים.
המפוחית שרה “במחרשתי כל אושרי ירשתי”. אבל האם שהיתה דוהרת על סוסים בגליל, בכנען מעולם לא חרשה. היא למדה צרפתית באלייאנס. מעולם לא היתה מאושרת ולא ירשה דבר. רק זיכרונות וסיפורים הורישה. על סוג’וד בלבנון. על מותו של אביה בידי החייל התורכי. על חלוצים אנונימיים.
ובדברה היה קולה עברי ורחוק. רחוק.
כף־יד נתמכת בסנטר. ההקשבה היא בתהודת הראש הפנימית. כל הדברים קיימים. מסובבים פרטי־פרטים של עונג וצער. העבר הוא מעולם לא עבר. הוא הווה. הוא עכשיו.
העכשיו איננו זז. ואני. מה אני.
כָּתַבְתִּי שִׁיר. אוּלַי אֵינֶנּוּ רַע.
הוּא נֶחְבָא בְּמַחְבֶּרֶת הוּא לֹא זָז.
כִּתְבֵי הֶרְצֶל עַל הַכּוֹנָנִית עָמְדוּ בְּשׁוּרָה.
וְסֵפֶר “הֶחָלוּץ בְּרוּסְיָה” אֵיךְ הִגִּיעַ אָז
אֶל אֵם וְאָב שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁם מֵעוֹדָם
אֵיךְ הִגִּיעַ לַעֲרֵי הוּלַדְתָּם.
כּוֹנָנִית פְּשׁוּטָה, שְׁחֹרָה, וּבָהּ
גַם סִפְרֵי וַסֵרְמָן, סַנְקֶבִיץ', וְרוֹמֵן רוֹלָן.
וְכֶרֶךְ (סִפּוּרֵי יְלָדִים) כָּרוּךְ מֵחָדָשׁ בְּצֶבַע אָדֹם
כְּאִלּוּ שֶׁהוּא הַמּוֹלֵךְ עַל כֻּלָּם.
תֵאוּר הַדְּבָרִים הַמַּמָּשִׁיִּים. עֵינַיִם בִּתְכֵלֶת מְשֻׁנָּה. תַּפּוּחַ בְּלִי דְּבָשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
כִּי אִי אֶפְשָׁר לִתְפּשׂ אֶת הָעוֹלָם
שֶׁמָּלֵא כְּיָם
כף יד מתאגרפת מתחת לסנטר
הכותב את הדברים האלה יושב אצל שולחן בבית קפה דחוי ובוהה אל מה שנע ועובר וחולף.
התפרקו, התפרקו, מילים, בין קולות הגשם היפה והמכוער, כקולות של מלחמה.
קול מפויח, קול צעקן, הד נרעד.
תרנגול
בלילה שמעתי קול תרנגול ולא ידעתי האם קולו היה ממשי או היה חלום. למשל עץ. לא תמיד הוא ממשי. הוא יכול להיות גם ממשי אבל נוספו לו דברים שהם מעבר למציאות. חומר שונה?
עלים מכסים אותו. עלים נופלים ממנו. לא חידשתי דבר.
אֲבָל בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל תַּרְנְגֹל
כְּמוֹ מְפַקֵד צְבָאִי
וְקוֹל אוֹמֵר לִי: לֵךְ לְשֵׁרוּת בִּטָּחוֹן כְּלָלִי
כְּאִלּוּ אָמְרוּ לִי כַּדּוּר הָאָרֶץ אֵינֶנּוּ עָגֹל
הָיָה אָז רָעָב בָּאָרֶץ וְהָאָרֶץ הִיא אִי
זָעוּם
רְסִיס כּוֹכָב זֶה הַכֹּל
(אֲבָל בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי קוֹל קוֹרֵא קוֹל תַּרְנְגֹל)
וְהוּנְחָה בְּיָדִי פְּרוּסַת לֶחֶם
מִיּוֹם אֶתְמוֹל
חֲלוֹמוֹת מְשַׁקְּרִים?
תְּמִימוּת הוֹלֶכֶת וְנִשְׁחֶקֶת בֵּין
מַשְׁבְּרֵי הַקִיּוּם
מרץ–יולי 2000
מַחֲשָׁבוֹת מִתְפַּצְּלוֹת
אֲנִי שְׁחֹרָה
אֲנִי לְבָנָה שְׁחֹרָה
שְׁחֹרָה לְבָנָה,
אֲנִי לְבָנָה
אֶצְבָּעוֹת נִלְפָּתוֹת מְהֻסָּסוֹת
סְבִיב סַכִּינִים כַּפִּיּוֹת וְכָרִים
פְּרוּפוֹת דְּרוּכוֹת
יֵאוּשׁ מָתֹק מַסִּיט אֶת מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹת,
שֶׁלֹא בַּשָּׁעוֹן הֵם –
מְחוֹגֵי הִרְהוּרִים מִתְפַּצְּלִים,
זִכְרוֹנוֹת כַּאֲפַרְכָּסוֹת,
שְׂפָתַיִם קְטַנּוֹת וּמִלְמוּל מְרַחֵף
רוּחַ עַל פְּנֵי דֶשֶׁא –
סָמוּי הַדֶּשֶׁא סָמוּי, לֹא שׁוּם נְשִׁיבָה עַזָּה כָּאן
שִׁכְחָה וּוִתּוּר, עֶרְגָה לְהִתְכַּסּוּת
בְּשֶׁל צִנָּה קַלָּה הַמְכַנֶּסֶת אֶת אֲבָרַי;
שֶׁל מִי הָאֲבָרִים, שֶׁעֲתִידִים יִהְיוּ לִלְקוֹת וְלִכְאֹב
לְיַסֵּר אוֹתִי, בְּעַד
הַגֶ’אז מְיַסֵּר אוֹתִי,
מֵרֹאשׁ מְלַמֶּדֶת אוֹתִי הַמּוּסִיקָה
לְוַתֵּר לְהִתְיַסֵּר קְלוּשׁוֹת וּלְהִתְעַנֵּג
לְהַעֲבִיר לְשׁוֹנִי עַל פְּנֵי הַמְּצִיאוּת כְּשׁוֹט שֶׁאִבֵּד אֶת מַטְרָתוֹ
וְאָז – יֻסָּט
בְּהַחְלָקָה יִגְלשׁ, לִפֹּל
בְּרֶגַע הַהִתְרַסְּקוּת לֵהָפֵךְ לִצְלִיל
כִּי כִּי
אֵינֶנּוּ הַמָּה שֶׁיִּתְרַסֵּק
הַגֶ’אז – אֵינְסוֹף תַּפְנִיּוֹת צְלִילִיּוֹת
מַרְכִּיבוֹת אוֹתִי עַל מֶרְכָּבוֹת
שֶׁתָּמִיד מִתְחַבְּרוֹת מֵחָדָשׁ,
לְכִוּוּנִים בִּלְתִּי מִסְתַּיְּמִים
שִׁטּוּטִים שֶׁנֶּהֶפָכִים לִתְעִיָּה
אֵיזוֹ תְּעִיָּה, וְאָז מַאֲמַץ רִיצָה עַד קְצֵה הַר,
וְשָׁם הַגֶּ’אז הַזֶּה שֶׁלִּי קוֹפֵא
וְנֶאֱלָם.
בִּשְׁעַת שַׁחַר אַפְלוּלִיוֹת, בְּמָקוֹם קָטָן אֶחָד וְנִדָּח
שֶׁאֵינֶנּוּ מְקוֹמִי, עַל מִטַּת הַשֵּׁנָה שֶׁזֻּמְּנָה לִי
כָּאן
בְּמָקוֹם בֵּין הָרִים נִשָּׂאִים בִּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל אֲהוּבִי,
אֲנִי מְבִינָה מַה קוֹרֶה לְכוֹכְבֵי הַמַּסָּךְ וְהַבַּמָּה בִּכְלָל, שֶׁמִּטַּת אַהֲבָתָם
וְכִירַת אֲרוּחָתָם, שֻׁלְחָן סְעוּדָתָם וַאֲרוֹן בִּגְדֵיהֶם מוּאָרִים
אוֹר מַצְלְמוֹת דָּבֵק בְּעִקְבוֹתֵיהֶם – צִלַּמְנוּ אֶת הִתְעַלְסוּתֵנוּ בְּמַסְרֵטָה
וְהִשְׁאַלְנוּ אוֹתָהּ רֶגַע לְעוֹלָם אֱנוֹשִׁי אַחֵר, לְאוֹתוֹ מַבָּט בֵּינַיִם שֶׁכְּבָר אֵינוֹ שֶׁלָּנוּ
וְעוֹד אֵינוֹ שֶׁל אַף אֶחָד, וְאֶת הַתְּשׁוּקָה חָפַנּוּ עָמֹק וְהֶעֱלַמְנוּ –
אוֹתָהּ לֹא רָצִינוּ לָתֵת לַמַּצְלֵמָה; אֲבָל הַכּוֹכָבִים נֶחֱמָסִים כָּל הַזְּמַן
מֵהַרִגּוּשִׁים הָאִנְטִימִיִּים בְּיּוֹתֵר, הֵם סוֹחֲרִים
שֶׁמַּחְלִיפִים אֶת הָאוֹצָר הַגָּדוֹל שֶׁבְּגוּפָם בְּכֶסֶף וּתְהִילָה.
כָּאן – אֲנִי מְבִינָה אֶת הַיַּחַס בֵּין מַעֲנַק הַנְּתִינָה לַנְּתִינָה – מִלְיוֹנִים
מִלְיוֹנִים תְּמוּרַת יֹפִי וְנוֹכְחוּת שֶׁנַּעֲשִׂים שָׁיָכִים לַהֲמוֹנִים וּבְעֶצֶם,
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהַנְּשִׁיקָה כְּבָר אֵינָהּ נְשִׁיקָה וְהַמַּגַּע – לְלֹא עֹנֶג הַמִּשּׁוּשׁ
וְהַהִתְעַלְסוּת נֶחְמֶסֶת שׁוּב וָשׁוּב,
וְהִיא דּוֹמָה לְפַרְפָּר מְכֻנָּס בְּעַצְמוֹ, שֶׁרַק
מַעֲטַפְתוֹ הַיְבֵשָׁה זוֹהֶרֶת עוֹד לָעַיִן הַתְּאֵבָה, וְתוֹכוֹ עָבֵשׁ וּמִתְפּוֹרֵר
וְזֶה מְחִיר הַהַגְלָיָה שֶׁל הַצּוּרָה מֵהַחֹשֶׁךְ הַפְּנִימִי שֶׁל הָאַהֲבָה.
טרוחיו, ונצואלה
שני האנשיס הלבנים ירדו מהספינה הגדולה. היא היתה בטוחה בזה. הספינה הגדולה שפלטה אנשים לרציף היתה חלק מהחיים שלה כמו השבשבת, כמו החצר עם תקרת הבמבוק, כמו הדודה העסוקה מהבית ממול והמיטה הגדולה במטבח. כל זה אחרי שהם בעצמם היא ואבא ואמא באו גם כן באניה גדולה. אבל זה היה לפני הרבה ימים, היא לא יודעת כמה. ואמא אמרה שאחרי שכל האנשים הלבנים ייסעו הם ייסעו גם חזרה הביתה. והיא דווקא אהבה לנסוע. אבל כשהיא ראתה את האנשים הלבנים, איש ואשה, היא אפילו לא חשבה על האניה. כי האניה היתה חלק מהחיים שלה כמו הרבה דברים אחרים. בובת הברבי עם החצאית הלבנה הרחבה והנוצצים; ליפול מהכתפיים של אבא ישר למים החלקים של הים ולהתיז לכל הכיוונים; הווילון בצבע תכלת בבוקר כשהיא מתעוררת במיטה במטבח; החדר לגמרי שלה בבית האחר שלהם באתונה והמיטה שלה עם הכרית האדומה שאמא תפרה לה; השמלה הוורודה והנעליים השחורות המבריקות החדשות שקנו לה לפני הנסיעה; והדובים והארנבים שלה מסודרים בשורה על אדן החלון אחרי שאמא ניקתה את הבית; ואבא מעיר אותה עם נשיקה בערב כשהוא חוזר מהעבודה. ועוד כל מיני דברים, הרבה דברים, שהיא אפילו לא זכרה שהם חלק מהחיים שלה.
בדרך כלל האנשים הלבנים היו יורדים מהאניה ועוברים ליד הבית וליד הגדר של החצר, סוחבים תיקים ומדברים. הרכה פעמים במילים שהיא הבינה והרבה פעמים בצלילים משונים. הרבה פעמים, בעיקר כשאבא ואמא לא היו ולא היה עם מי לשחק, היא עמדה ליד הגדר והסתכלה עליהם עוברים. כמה פעמים הם הסתכלו עליה והיא חייכה, ולפעמים הם גם חייכו בחזרה. אבל אף פעם החיוך לא נשאר מספיק זמן כדי שהיא תוכל להגיד להם יאסס, והם אולי יגידו לה בחזרה גם.
אבל פתאום שני האנשים האלה, האיש והאשה, פתחו את השער של הבית שלהם ונכנסו אליה לחצר ודיברו עם אמא בשפה המשונה שלהם. ואחר כך הלכו אחריה לחדר שאבא רק גמר לצבוע אתמול ואמא רק גמרה לתלות בחלונות שלו וילונות בצבע תכלת. ואמא פתחה להם את החדר והם נכנסו ושמו את התיקים שלהם וסגרו אחריהם את הדלת. ואז אמא הסבירה לה שהאיש והאשה יגורו אצלם בחדר כמה זמן, ואמרה לה לדבר בשקט, לא לצעוק ולא לצחוק. וגם אבא, אמר ושניהם היו נורא רציניים. אז היא לא ממש ידעה אם שני אנשים לבנים בבית זה טוב או רע. אבל לפני שהספיקה ממש לחשוב על זה, האיש והאשה יצאו מהחדר וניגשו לשולחן שהיא אבא ואמא ישבו לידו והאיש דיבר לאבא. והיא, שישבה על הכיסא וטלטלה את הרגליים, רצתה גם לדבר ונגעה באשה הלבנה הגדולה בחיבה וחייכה חזרה לחיוך הנבוך והצונן שקיבלה, ואמרה: יאסס. והאיש הלבן אמר לה גם יאסס והחיוך שלו היה יותר חיוך.
אחר כך שני הזרים עזבו את הבית והלכו ואפשר היה לעשות רעש. אבל הם לא נשארו הרבה זמן בחוץ. אולי כי היה חם. כשהם חזרו הם התיישבו בחדר שעות. הם בטח ישנו כי אי אפשר היה לשמוע מהחדר שלהם כלום. החלונות היו פתוחים לגמרי כי היה חם והווילונות התעופפו לכל הכיוונים.
אסור היה להרעיש.
אסור היה לעבור ליד החלון.
אסור היה לעלות על המיטה ולהציץ דרך החלון.
היא התאפקה ורק הסתכלה על הפתח הכהה שהיה החלון, על הווילון שעף לכל הכיוונים ועל התריסים הכחולים הפתוחים והתאפקה. היא התאפקה בקול רם.
אחר כך אבא ואמא הלכו לבקר את הדוד הזקן והחולה, ואמרו שיחזרו מהר וביקשו שתהיה טובה ושתשחק בשקט בחצר או במטבח ליד המיטה עם הצעצועים שלה שהם הביאו מהבית. היא נשארה לבדה בחצר ומילאה את הדלי הכחול שעמד ליד הברז מים ואחרי שעשתה כאילו הוא אמבטיה ושטפה את הפנים והידיים, עשתה כאילו היא אמא ושפכה את המים על האבנים ועל האדמה כדי לקרר את האוויר. אחר כך אחרי שהאוויר נראה לה מקורר מספיק, היא נכנסה פנימה והשכיבה את הברבי לישון ולקחה את הדובי ויצאה אתו החוצה והושיבה אותו מולה על הכיסא ועשתה כאילו הוא אורח חשוב שבא לבקר אותה. אבל הדובי לא אמר כלום. הוא אפילו לא הסתכל עליה, וגם לא אכל מצלחת העוגיות היבשות והלא טעימות שהיא מצאה במטבח ושמה על צלחת. הוא היה רק דובי. ווה היה משעמם. אז היא החזירה את העוגיות למטבח ואת הדובי לחדר ויצאה לחצר ועמדה ליד הגדר והסתכלה לרחוב, אבל אף אניה לא הגיעה לנמל, ככה שאף אחד לא עבר ליד הבית. ואז היא הסתובבה חזרה לחצר ולא יכלה יותר לא להסתכל על הריבוע השחור של החלון שלא היה עליו וילון בגלל שהיה חם. היא הסתכלה קצת זמן בלי לזוז, סתם. מתחת לריבוע היתה מיטה, שאבא היה ישן עליה לפעמים בלילות כשהיה לו חם מדי בבית והיא היתה מוצאת אותו שם בבוקר. היא הביטה מסביב. לא היה אף אחד. היא טיפסה על המיטה כדי להגיע לריבוע השחור ורק הציצה פנימה בלי להרעיש.
בפנים על המיטה היו שני גושים לבנים. הוא היה גוש לבן, מלא שיער שחור כמו של אבא שלה. היא ראתה רק את הצד שלו ולא ראתה את הפנים שלו כי הוא ישן עם הפנים לקיר. היא היתה גוש לבן חלק עם כתם של שיער בין הרגלים, ערה לגמרי והעיניים שלה הסתכלו בסקרנות לא מרוצה אבל משועשעת, אולי. אם היתה יכולה לבטא את המבט של האשה במילים באופן מדויק היא בטח היתה קוראת לו תרעומת, אבל לא תרעומת עצבנית, אלא תרעומת מחויכת. אבל היא בכלל לא הכירה את המלה הזאת ובכלל לא ידעה להגדיר את המבט של האשה בדיוק או בערך. היא רק ידעה מהאזהרות של אבא ואמא ומהמבט הזה שלעמוד ככה בחלון ולהסתכל לתוך העיניים שמסתכלות עליה, זה משהו שלא עושים. אבל היא קפאה שם מול העיניים ולא יכלה לזוז.
ואז היא שמעה את השער, ואת הצעדים במדרגות נכנסים לתוך החצר והיא סובבה את הראש מספיק כדי לראות את השיער של אמא שלה מתחיל לצעוד פנימה. ואחריו היא יכלה לשמוע, אבל עוד לא לראות, את הנעליים של אבא שלה נגררות על השביל, כי במקום להסתכל עליהם נכנסים ורואים אותה עומדת איפה שאסור היה לה לעמוד, או במקום לקפוץ מהמיטה מהר ולנסות להסתיר ולברוח, היא נשארה איפה שהיתה והסתכלה עוד פעם פנימה לתוך החדר.
הגוש הלבן המסתכל ששכב שם וחייך בתרעומת כבר לא שכב שם יותר. היא סובבה את הראש וראתה עוד פעם את אמא ואבא והרגישה את הפחד מהכעס שלהם. היא לא היתה ילדה טובה. מה יהיה עם זה שהיא לא היתה ילדה טובה. אפילו במרחק היא הרגישה שאמא מעוצבנת, היא ראתה את זה מאיך שאמא הלכה לכיוון שלה, אז היא הורידה את הראש והסתכלה על השמיכה שכיסתה את המיטה וחיכתה בלי לדעת למה ושמעה את הקול של אמא אומר: מה לעזאזל את חושבת שאת… אבל אז מזווית העין היא ראתה שהדלת של החדר נפתחה, היא שמעה את הקול של אמא שלה משתתק והאשה עמדה בפתח לבושה בשמלה והסתכלה עליה, עומדת עוד קפואה מול החלון, בחיוך שהיה ממש חיוך. ואז המבט של האשה נדד כבר בלי החיוך לכיוון של אמא שלה ואבא שלה שנעצרו קרוב למיטה מול החלון. ולפני שאמא שלה הספיקה להמשיך לצעוק עליה שמה פתאום היא עומדת ככה על המיטה ומסתכלת על האנשים הלבנים בחדר אחרי שאמרו לה שזה לגמרי אסור, האשה אמרה לאמא שלה: יאסס. ואחרי שאמא שלה ענתה: יאסס במבוכה, והסתכלה לכיוון שלה בכעס ואמרה לאשה משהו בשפה זרה, האשה הסתכלה גם לכיוון שלה עם אותו חיוך כמו קודם אבל עכשיו רק בעיניים, ואמרה גם משהו, והיא ראתה איך הכעס קופא לאמא שלה בעיניים ובפה. ואז האשה הסתובבה להיכנס חזרה לחדר, ולפני שסגרה את הדלת העיניים שלה הסתכלו עוד פעם עליה על המיטה, כי היא עוד עמדה שם לא מעזה לזוז, והקול של האשה אמר לה בחיבה: יאסס.
נוֹקְטוּרְנוֹ מוֹדֶרָטוֹ לְאַרְבָּעָה שְׁכֵנִים חוֹלִים עַכְבָּר קִטֵּעַ וְיַרְקָן
בַּעַל רַאָה אַחַת שֶׁמְּנַגֵּן עָלֶיהָ בְּאַרְבַּע סִגָּרִיּוֹת כְּמוֹ עַל שְׁתַּיִם
בְּבַיִת לֹא מְשֻׁתָּף שֶׁלֹּא מַקְשִׁיב וְעוֹמֵד בַּשֶּׁמֶשׁ בְּלִי קְרֶם שִׁפּוּץ וּכְבָר לוֹקֶה בְּבַהֲרוֹת סַרְטָן
הָאוֹר, שֶׁקּוֹרוֹתָיו כַּעֲמוּדֵי אִנְפוּזִיָּה וְדִירוֹתָיו כְּשַׂקִּיּוֹת וּמִשְׁגָלָם שֶׁל הַשְּׁכֵנִים
הַצְּעִירִים מִלְּמַעְלָה מְזַרְזֵף רַעַל אֶל וְרִידַי. נוֹקְטוּרְנוֹ לֵגָאטוֹ לְפֶגֶר
שֶׁל רְחוֹב שֶׁמֻּטָּל בְּאֶמְצַע הָעִיר וְאוֹטוֹ זֶבֶל לֹא בָּא לֶאֱסֹף, לְדַיָּרִים הָרוֹחֲשִׁים בּוֹ
כְּרִמָּה וְתוֹלֵעָה, לַמְּנַצֵחַ עַל גִּתִּית, עָבִיט, עֲוִית, חֲבִית זֶפֶת נִשְׁכָּחָה, מִזְמוֹר לְדוּד שֶׁמֶשׁ
מַחֲלִיד עַל הַמִּדְרָכָה וְהַשֶׁמֶשׁ צוֹעֶקֶת מִבִּפְנִים אִישׁ לֹא בָּא לְשַׁחְרְרָהּ עֲלֵי הִגָּיוֹן וְכִנּוֹר אֵיפֹה הַשֶּׂכֶל?
אֵיפֹה הַשֶּׂכֶל? אוֹמֵר הַמְּשֻׁגָּע מִמִּסְפָּר שֶׁבַע שֶׁמַּצְדִּיעַ לַמְּטוֹסִים וְשָׁר לְסִיבִיק מֵטָאלִי צְבִיקָה
א' צְבִיקָה א' צְבִיקָה א׳ צְבִיקָה ב' עַד שֶׁלּוֹקְחִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹם אֶת הָרְחוֹב עֲלֵי פֶּג’וֹ, וַעֲשׂוֹר
וּנְבֵלָה סְרוּחָה יוֹבְּטְפוֹיֶמַט כַּפַּיִם כַּפַּיִם לְאַרְבָּעָה שְׁכֵנִים חוֹלִים שֶׁיּוֹצְאִים אֶל
הַמִּרְפֶסֶת, קָמִים מִכִּסֵא הַגַּלְגָּלִים קָדִים קִדָּה עֲמֻקָּה כּוֹרְעִים מִשְׁתַחֲוִים נוֹפְלִים שְׁדוּדִים
אֶלֶף פְּעָמִים אָמְרוּ לָהֶם תַּעֲשׂוּ פְּלָדֶלֶת. מַה פְּלָדֶלֶת מָה אַנַחְנוּ שְׁבֶדְיָה? שְׁטוֹקְהוֹלְם?
אֵירוֹוִיזְיוֹן? כֻּלּוֹ בַּיִת לֹא מְשֻׁתָּף לֹא מְשֻׁפָּץ לֹא מְזֻפָּת וְעוֹד מְעָט הַחֹרֶף וְהַתִּקְרוֹת צָבוֹת
כְּמוֹ בֶּטֶן שֶׁל אִשָּׁה בְּהֵרָיוֹן יְטַפְטְפוּ לָנוּ מֵי שָׁפִיר עַל הַמִּטָּה שֶׁל הַחוֹלֶה מַמְאִיר בַּיִת פְּרוֹסְטָטָה
בְּקֹשִׁי עוֹד מַשְׁתִּין דַיָּר אוֹ שְׁנַיִם לָרְחוֹב הַמַּת בְּהֶפְרֵשִׁים שֶׁל שָׁעוֹת בַּיִת שֶׁצָּרִיךְ לָקוּם חָמֵשׁ
פְּעָמִים בַּלַּיְלָה וּלְהָעִיר אֶת כָּל הַשְּׁכוּנָה נִמְאַסְתָּ דַּי נִמְאַסְתָּ נוֹקְטוּרְנוֹ לְנִמְאַסְתָּ נִמְאַסְתָּ שַׁן כְּבָר לַיְלָה
לַיְלָה לֹא טוֹב אָמְנָם אֲבָל בְּכָל זֹאת לַיְלָה
שְׁלשִׁים שָׁנָה סָגַרְתִּי אֶת עַצְמִי בִּרְחוֹב שֶׁאֵין בּוֹ
אֹפֶק, שֶׁבָּתָּיו סְמוּכִים סְמוּכִים אֵלַי כִּקְרוֹבִים
הַנֶּאֱסָפִים לְיַד עֲרִיסָתוֹ שֶׁל שְׁכִיב מֵרַע נְטוּל הַכָּרָה
לַעֲשׂוֹת לוֹ חַג מוֹלָד שָׂמֵחַ וּפִדְיוֹן הַבֵּן כְּמוֹ
בְּתַבְלִיטֵי הָעֵץ הַזּוֹלִים שֶׁל הַשּׁוּק בְּבֵית לֶחֶם,
עִם הֶחָמוֹר, וּשְׁלשֶׁת הַמָּאגִי, וְהַתִּקְרוֹבוֹת, וְהַזְּקֵנִים
עִם בְּזִיכֵי הַכֶּסֶף, וְהַצְּלָב הַמַּמְתִּין כְּבָר לְיַד
בְּסַבְלָנוּת בְּטִפּוֹת דָּמוֹ הַמְצֻיָּרוֹת וּמְשׁוּחוֹת הַלַּכָּה.
שְׁלשִׁים שָׁנָה עוֹלוֹת שַׁיָּרוֹת מִמִּצְרַיִם, נוֹשְׂאוֹת לִי כָּל
טוּב בְּאֻכָּפֵיהֶן, וַאֲנִי מוֹצֵא מִסְתֹּר מַאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים,
מֵאֲחוֹרֵי מִשְׁקָפַי, מֵאֲחוֹרֵי גּוּפַת
אַהֲבָתִי הַחַמָּה עֲדַיִן, יוֹרֶה רִמּוֹנֵי אָבָק
מַרְעִיל
בְּעִקְבֵיהֶן.
שֶׁלֹא לִרְאוֹת.
וּבְשִׂפְתוֹתֵי פְּסֹקֶת הָעֶרְוָה שֶׁל הַכְּבִישׁ הַמְּהַדֵּק רַגְלָיו
בְּבֹשֶׁת נֶאֱנֶסֶת הָרָצָה לְתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה רָבְצוּ
הָרְחוֹבוֹת מְטֻנָּפִים, פְּצוּעִים וְלֹא מְגֻלָּחִים אַחֲרֵי
שֶׁדָּרַסְנוּ וְכָבַשְׁנוּ אוֹתָם בְּרַגְלֵינוּ כָּל אֶחָד לוֹפֵת אֶת זְרוֹעַ
שִׁפְחָתוֹ הַחֲרוּפָה, וְהֵם כִּשְׁבוּיֵי טְרוֹיָה הַכְּבוּשִׁים בְּחוֹל
וּבְצוֹאַת כְּלָבִים רוֹדְפִים אוֹתָנוּ בְּמַבָּט נִשְׁבָּר שֶׁל מִרְצָפוֹת
סְדוּקוֹת, קוֹרְאִים שְׁאוֹל רַבָּה לִסְקִילוֹת קַדְמוֹנִיּוֹת מִן הַבִּיוּב
וְכַבְלֵי חַשְׁמָל וְטֶלֶפוֹן לְהִסְתָּעֵר עָלֵינוּ בְּנַהֲמַת דְּבָרִים
שֶׁל מַטָּה שֶׁנֶאֶגְרָה בָּהֵם. רָצְנוּ אֶל סְפִינוֹתֵינוּ הַמְּדַמְּמוֹת בָּאֹפֶק עַל
גְּוִיּוֹת הָעִיר הַצָּבוֹת וְהַנּוֹפְחוֹת כְּמוֹ הַמִּצְרִי הַמֵּת מִתַּחַת לַתְּלוּלִית בְּדִיר
אֶל בַּלַח עָלֶיהָ שָׁכַבְתִּי בְּיוּנִי הָהוּא שִׁשִּׁים וְשֶׁבַע. אֲבוֹי לַמְּנַצְּחִים אָמַר הַיּוֹמָנַאי
בְּתַחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה, אֲבוֹי לַמְּנַצְּחִים רָשַׁם עִם תַּאֲרִיךְ שָׁעָה וּתְעוּדַת זֶהוּת
אִם לֹא אִכְפָּת לָךְ לֹא לְטַנֵּף אֶת הָרִצְפָּה הִתְרָה בַּנֶּאֱנֶסֶת אַל תַּעַמְדִי עַל דָּמֵךְ
רַק עַכְשָׁו שָׁטְפוּ. יַלְדָּה גְדוֹלָה כָּמוֹךְ, תֵּשְׁבִי עוֹד מְעָט יָבוֹאוּ לְטַפֵּל בָּךְ. אָמַר
וְסָגַר אֶת הַיּוֹמָן וְהֶחֱלִיק מַדָּיו. נָטַל אֶת הַשִּׁרְיוֹן בְּחִפָּזוֹן, בָּרַח אֶל הַסְּפִינוֹת
לְהַנְחוֹת אוֹתָנוּ בִּמְנוּסָתֵנוּ בַּיְתָהּ מֵהַבַּיִת
עוֹד בְּטֶרֶם צִחְצַחְנוּ נִיבִים וּמֵרַקְנוּ שִׁנַּיִם.
עוֹד בְּטֶרֶם הִצַּגְנוּ אֶת סְדִין הַבְּתוּלִים עַל הַחֶבֶל
כְּמִנְהָגֵנוּ בְּיָמִים שֶׁבָּהֶם אָנוּ בָּאִים וְלֹא בָּאִים –
וְהוּא צָחֹר מִצְּחֹר.
עוֹד בְּטֶרֶם אִוְרַרְנוּ אֶת מְזַוֵּה חֲלוֹמוֹתֵינוּ בּוֹ
מִתְפֹּרְרִים הַמֹּהַר וְהַנְּדוּנְיָה בְּצַחֲנָה מְסַמֵּאת
חוּשִׁים.
עוֹד בְּטֶרֶם נָגַפְנוּ בֵּיתֵנוּ בְּתַרְסִיס
קָרַעְנוּ גּוּפֵנוּ בְּפוּךְ
וּקְמָטֵינוּ בְּאַפְטֶר –
אֲנִי מַצְמִיד אוֹתָךְ אֵלַי בְּאַהֲבָה גְּדוֹלָה
כְּדֵי שֶׁסַּיֶּרֶת הַמָּוֶת שֶׁתָּבֹא
לְשַׁחְרֵר אוֹתָךְ
תֵּאָלֵץ לִירוֹת בִּשְׁנֵינוּ.
נִסְיוֹנוֹת מָרִים מְזֻמָּנִים לַמְּשׁוֹרְרִים שֶׁהֵם כְּפוּאֵי
שִׁירָה קְדוֹשָׁה, גּוּפָם עוֹרֵג לְהִפְּנוֹס עַל פַּלְגֵי בִּירָה
נִכְתָּשׁ בְּגַלְגַּלֵּי מַחְשֵׁב לְקֶמַח עֲיֵפוּת לֹא נֶאֱפֵית עִם רֹטֶל
צְפַרְדְּעִים וּשְׂמָמִיּוֹת בַּחֲדָשׁוֹת שֶׁל שְׁתַּיִם אַחֲרֵי חֲצוֹת רוֹצֶצֶת אֶבֶן
חֲכָמִים מוֹחָם בְּסִמְטָאוֹת שֶׁל קַסְבָּה שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ בָּהּ
מֵאָה קוּלְפָּה מֵאָה יִמְתְחוּ אוֹתָם וִירַסְּקוּ עַצְמוֹתֵיהֶם
עַל הַשֵּׁנָה הַמְּאַיֶּמֶת לְהִתְפָּרֵץ מֵעֵינֵיהֶם הָעֲצוּמוֹת לְמֶחֱצָה
כְּהַפְגָּנָה לְלֹא רִשְׁיוֹן שֶׁל מִתְאַבְּדֵי שְׁלִיטָה בָּרֹאשׁ וּבָרַגְלַיִם
עֲקוּדִים לְחֶזְיוֹן הַלַּיְלָה הַמּוֹתֵחַ וּמַרְפֶּה מוֹתֵחַ וּמַרְפֶּה הִנֵּה הוּא אוֹת
הָאֲדָמָה הִנֵּה הוּא אוֹת הָרְקִיעִים וְעוֹד מְעָט יָבוֹא הַפּוּדֶל הַשָּׁחֹר שֶׁלָּהֶם
מֶפִיסְטוֹ אֶל קִטּוֹנָם בּוֹ הֵם כְּפוּתִים אֶל הַכִּסֵּא בְּנֵי עֲרֻבָּה
שֶׁל דִּמּוּיִים שְׁדוּפִים הַמְּכֻוָּנִים לְרַקָּתָם. וְהַבַּיִת נָצוּר בְּיַם
יָמָ"ם שֶׁל יְשֵׁנִים בַּחֲלוֹמוֹת דְּרוּכִים וּבְשִׁירָם הַמְּהַבְהֵב עַל צַג כְּמוֹ
נַיֶּדֶת תּוֹבֵעַ כֹּפֶר אֶת נַפְשָׁם עַד שֶׁיִּשָּׁבְרוּ עַד שֶׁיּוֹדוּ בְּשִׁירֵיהֶם הַנְּלוֹזִים
וְיֵעָתְרוּ לִבְחֹשׁ צְנִימִים בְּבִעוּתִים מְתֻקִּים
וַעֲשֵׁשִׁים.
לאיתמר יש רגליים ארוכות. פעם אחת הוא שמע איש אחר אומר לאיש אחד שיש לו רגליים של אצן. בהתחלה הוא חשב שזה בגלל שהוא היה מצונן בשבוע שעבר, אבל תחייה אמרה לו שזה מישהו שיודע לרוץ טוב. ובאמת איתמר רץ הכי טוב מהקטנים והגדולים.
אף אחד לא לימד אותו, הוא לימד את עצמו – הוא חייב לרוץ מהר.
אמא אומרת שהיא לא מבינה את איתמר ובכלל יותר בריא שלא ירוץ לפני ואחרי האוכל, ושילך בנחת מהשולחן. אבל היא לא מכירה אותה, את המלכה שלהם.
המלכה של הנמלים רוצה שיביאו את איתמר אליה. והוא יודע שאם הוא יעמוד לרגע על הרצפה הם יבואו בריצה, ייכנסו מתחת לכפות הרגליים שלו ויקחו אותו איתם שם למטה למחילה השורטת שלהם באדמה. בגלל זה איתמר אף פעם לא הולך לאט. ואם מישהו מהגדולים לא נמצא קרוב הוא משתדל ללכת על הרהיטים השטיחים, העיקר לא לגעת ברצפה.
איתמר גר עם ההורים שלו בקומה השלישית אבל הוא יודע שלנמלים זה ממש לא משנה.
בפעם ההיא מילאתי את האמבטיה במים הכי רותחים שהיו בבית. הדם על הרגליים ישר נעלם, אבל לא ידעתי מה לעשות עם הגרביים. בסוף החלטתי לגזור אותם לקטן קטן עם המספריים של השערות של האף של אבא. אחר כך זרקתי לשירותים ושפכתי את המים, זה לקח בערך עשרים פעמים עד שהכול נעלם פנימה.
אמא שאלה מה קרה אבל לא עניתי לה. כשגמרתי להתקלח אני חושב שירד לי עוד דם, אבל בעיקר בשביל שאף אחד לא יראה את הסימנים של הדם של קודם – נכנסתי שוב למים. כשיצאתי ראיתי שכולי נורא אדום, אז פתחתי את המים הקרים ונכנסתי עד שהרגשתי דקירות מתחת לגרון איפה שאבא אמר לי פעם שזה הלב.
כשיצאתי אבא נחר בסלון, ואמא קראה לי לאמבטיה, באתי אבל הגוף שלי נשאר בחדר. אבל היא רק אמרה על הטפטופים של המים על הרצפה ובכלל לא ראתה את הכתמים של הדם.
אבא אומר שיותם נורא מוזר, אבל לי זה בכלל לא אכפת כי כבר כשנולדתי הייתי בגודל של עכשיו. אמא מנסה לנשק אותי אבל הידיים שלה רכות ודביקות. ובכלל כשהיא שם, אני מתגלגל לכדור קטן בגודל של אגרוף ונכנס לתוך הבטן.
ההוא אמר שנשים רעות. ההוא גם אמר שאם אני אגלה הוא יהרוג אותי אבל לי זה בכלל לא אכפת, כי גם עכשיו אני יכול להיות בכל מיני מקומות ואף אחד לא רואה אותי. אמא שואלת למה אני לא משחק עם טלי וכבר שבוע שהיא לא באה אלינו.
אבל אני יודע שעם בנות אני לא משחק יותר. שהן כמו הבובות חרסינה שיש לסבתא של רן שאומרת שלא נתקרב שלא יישבר.
אמא שלי אומרת לי להיות כמו כולם. אמא שלי אומרת שיוצא דופן זה רע, אז אני באמת משתדל לחייך כשצריך ולהזמין ילדים אלי הכיתה שיראו את הרכבת החדשה שקנו לי ולהציע להם מהשוקולד שאבא הביא, ואני נורא משתדל לריב על הכיסא של שולה כשהיא מספרת סיפור, ומנסה לריב על מי יהיה ראשון בתור לאוטובוס. אבל אמא לא רואה שחסר לי חלק בגוף.
היא לא רואה שהכיסוי הקשה מתחת לעור שמעל ללב חסר לי. ובגלל שהעור מכסה היא לא רואה שכל מיני דברים דוקרים לי שם. שאפילו דברים שעפים ברוח בגודל של אבק, נכנסים לי לשם ויושבים בערימות שקשה לראות וגורמים מין לחץ כזה שמשפיע על הריאות שמתחת. ואם זה יום עם הרבה רוח זה עולה לי למעלה לגרון, אז לפעמים כשאני צריך לרוץ אני משתדל לרוץ אחורה שחלק ייצא החוצה.
ואס יש ילדים שאומרים לי מופרע, אני חושב שהם בטח מתכוונים ל"מו" של פרה ולא מבין איך הם יודעים שכשאני שומע במושב של אבנר את הפרות אפשר כמעט לראות קפיצות קטנות בחלק הרך ההוא שמעל ללב.
כשאני אהיה גדול אני אבנה מעליו מכסה מפח כמו של האיש של דורותי, עם דלת קטנה ומפתח ואז רק מה שאני ארצה ייכנס לי פנימה. ועל הדלת מבפנים אני אשים מטאטא קטן ויעה שאוכל לעשות שם לפעמים כמו אמא סדר פסח. וכשהמפתח לא יהיה בפנים אסתום את החור עם פלסטלינה – שמה שבטוח בטוח.
אם נבחן את המלה “יצירה” או את המלה “יצירתיות” לא נוכל שלא להודות כי האסוציאציה הראשונה שעולה על דעתנו קשורה לדבר מה ייחודי, נשגב, נדיר, המעורר בנו לעתים אף קינאה סמויה בדבר אותה יכולת או כשרון מבורך.
יתרה מזאת, לא אחת נוטים אנו לשייך את המושג יצירתיות עם המושג אמנות. אך למעשה, במחשבה שניה, נגלה כי המילים יצירה ויצירתיות נגזרות מאותו שורש, י.צ.ר. – ושתיהן מצביעות על אותו כוח בלתי נשלט, פורץ, הגלום באדם מעצם טבעו ומיום היוולדו.
מה משמעותה של אותה סתירה בין מרכיביה האמיתיים של היצירתיות לבין תפיסתנו אותה? מדוע איננו רואים את היצירתיות כדבר הנובע בראשיתו מהיצר שבתוכנו? מדוע איננו רואים כי היצירתיות היא כוח הגלום בכל אחד מאתנו כשם שכולנו משופעים ביצרים? מה מונע מאתנו וכיצד נוכל, כחברה וכפרטים, להביא את עצמנו לתפוקה יצירתית גדולה יותר? על שאלות אלו ועל אחרות אנסה לענות במאמר זה.
בכל אדם, אם כן, יש כוחות יצירה ומקוריות גדולים עמם הוא נולד, אלא שההבדל בין אנשים טמון במידת המודעות שלהם לכוחותיהם אלו. לא בכדי טענו פרויד ורבים מעמיתיו חוקרי הפסיכולוגיה, כי אמנים, סופרים, ואנשים בעלי מקוריות רעיונית מאופיינים במודעות רבה ליצרים שלהם, ועוסקים פחות בהדחקתם.
דומה כי לא ניתן ללמד יצירתיות במובנה הקונוונציונלי של המלה “למידה”, שכן לא מדובר ברכישת מידע אובייקטיבי זה או אחר. המונח הראוי יותר לשימוש בבואנו לדבר על יצירתיות יהיה חשיפה – שכן היצירתיות והיצר המניע אותה אגורים עמוק בתוכנו. האתגר הוא להשכיל ולדעת כיצד לחשוף אותם ולהוציאם החוצה. נמשל הדבר לפסיפס מרהיב ביופיו המכוסה בשכבות רבות של חול ואבנים. בל נשלה עצמנו כי משימה קלה היא. לאחדים מאִתנו אותן שכבות של ‘חול ואבנים’ מייצגות חסמים מעטים ולאחרים אלו הן שכבות של קיבעונות ומסגרות נוקשים שהתפתחו במשך שנים. מטרתנו היא אפוא – להבין את החסמים הקולקטיביים והסובייקטיבים שבהם אנו לכודים ולאתר את התנאים האולטימטיביים לשחרור היצירתיות האצורה בקרבנו.
דומה כי מכל קשת האוכלוסיה, ילדים הם הקרובים ביותר לקשר עם החושים והיצרים שבהם. הם מאופיינים בספונטניות, פתיחות, העזה, דמיון, הסתכנות וחקירה בלתי פוסקת. זאת ועוד, הם נוטים לא פעם להביך אותנו כמבוגרים בפעולות פרובוקטיביות. הם אינם מפחדים לנסות, לטעום, לחוש, לגעת, לברר ולשאול ללא הרף (חשוב לציין כי ילדים מתקשים בהפנמת המלה ‘פרובוקציה’ שכן זו מתקיימת רק כאשר אנו עושים דבר מה שאינו עומד בקנה אחד עם הנורמות והכללים של החברה, התרבות, והזמן בהם אנו חיים. כל עוד לא קיימת הפנמה של אותן מסגרות – אין מה לשבור). דומני כי היינו מוכנים כמבוגרים ‘לשלם’ הרבה כדי להחזיר לעצמנו אפילו מחצית מתכונות אלו. לא פלא שאנו מקשרים פעולות יצירתיות רבות עם עולמם של הילדים. כיצד, אם כן, אנו מאבדים אותן תכונות טבעיות החיוניות כל כך של עולם הילדים? פיקאסו הגדיר היטב את התעלומה כשאמר: “כל ילד הוא אמן. הבעיה היא איך יישאר אמן כאשר הוא מתבגר”.
אם נערוך ניסוי פשוט ונושיב מבוגר מול כלי נגינה אקזוטי שלא ראה מימיו, נראה כי הצורך שלו לנסות לנגן בו יהיה קטן מאוד. הוא ינקוט בכל אמצעי הזהירות ויעבור זמן לא קצר עד שייתגבר על הרתיעה שלו ויפיק צליל כלשהו. אם הדוגמה הזו נראית מוגזמת במידת מה, הרי שגם אם נבקש ממבוגר לנגן בכלי מוכר לו כפסנתר, התוצאות לא יהיו שונות במידה ניכרת. הביישנות, החששות ורגשות המבוכה יעלו על כל יצר טבעי וחבוי להתנסות בנגינה. לעומת זאת, אם נערוך אותו ניסוי עם ילד – התוצאה תהיה שונה לחלוטין. ילדים לא יחששו לנגוע בכלי, לנסות להפיק ממנו צלילים ואף לאלתר בו תוך דקות מספר. יתרה מכך, הריכוז, אובססיית ההתמדה והנחישות להמשיך ולהתנסות בכלי תופיע כמאפיין עקבי אצל רוב הילדים.
דומה כי לעתים קרובות מדי אנו נוטים, כמבוגרים, לראות את יכולת ההבכה, הפרובוקציה וה’נדנוד' המאפיינים ילדים, כתכונות שליליות שיש לרסנן במהרה ולהוקיען. אין ספק כי בחברה מערבית תקנית יצרים בלתי מרוסנים מובילים להרס רב יותר מאשר ליצירה. אך האם עלינו לרסנם לגמרי? האם לא ניתן לראות בתכונות אלו גם פן חיובי והכרחי ליצירתיות, קטן ככל שיהיה? האם ריסון ה’נדנוד' אינו גורר בד בבד ריסון יצר החקירה ושאלת השאלות החיונית כל כך לפיתוח החשיבה, הדמיון והידע? אין זה מפתיע כי המלה הפופולארית ביותר בקרב ילדים עד גיל שש היא: למה? בעוד שהמלה הפופולארית בגיל מבוגר יותר היא: ‘ככה’…
הפסיכולוג מסלאו (1954,Maslow) יצא בקריאה מפתיעה, אך מאלפת, כבר בשנות החמישים: הוא טען כי אחד התנאים החשובים ליצירתיות הוא היכולת להיות במצב של מבוכה. זו אמירה מביכה אמנם, אך חשובה ביותר, כיוון שהיא מחזקת את ההבנה שיצירתיות מתרחשת מחוץ לדפוסי חשיבה, או ליתר דיוק: יצירתיות מתרחשת כאשר אנו שוברים דפוסי חשיבה קיימים, או מאחדים דפוסים קיימים עם אחרים שמעולם לא חוברו קודם לכן. מהו דפוס – אם לא מערכת הגנה, ומהי מבוכה אם לא חוסר משאבי הגנה וכיסוי? שהִיה במצב של מבוכה כרוכה בחוסר ידיעה ובחוסר ודאות הגוררים עמם בהמשך גם חוסר ביטחון. כמבוגרים אנו נוטים לקשר ידיעה עם כוח ושליטה. אדם שאינו בקיא בנעשה ואינו אוגר באמתחתו תשובות לשאלות ‘קשות’ נחשב פעמים רבות מדי לחלש בחברה המערבית של שנות האלפיים. מכאן שהמבוכה נתפסת בתודעתנו או בתת הכרתנו כחולשה שצריך להכחידה ולא כפתח להטלת ספק ביקורתי בידוע ובמוכר.
אחד החסמים המהותיים כיותר בעולם החשיבה של החברה המערבית הוא הפחד מטעויות. לא נחדש באבחנה כי אנו חיים בחברה תחרותית, הישגית ותועלתנית השואפת בעידן זה של האלף השלישי למצוינות, שלמות ביצועים, ומעל לכל – לתוצאתיות. אנחנו מחונכים להשיג תוצאות בדרך הקצרה, החסכונית והמהירה ביותר. הבעיה מתעוררת כאשר אט אט אנו מפנימים מאפיינים אלו כערכים וכמודלים חד משמעיים להצלחה. אם נשכיל להתבונן בהתנהגותם של ילדים, נבחין כי הפחד מאיבוד שליטה, משגיאות או מטעויות כמעט שאינו קיים, שכן ילדים אינם נוטים עדיין להיות שבויים בתבניות ובדפוסי חשיבה קבועים העוצרים את ביטויי הקומוניקציה הראשוניים. הם עסוקים עדיין במלאכת שאיבת מידע ובמילוי דפוסי חשיבה. ההתנסות, התעיה והטעיה הם המנחים את מעשיהם ומתווים את דרכם. אין הכוונה כי נפריז ונתיילד מחדש, אך דומה כי רק ייטב אם נאמץ לנו כמה תכונות חיוניות מעולם הצעירים. מעניין לראות כיצד מטפלים – בתרבות העסקים היפנית, הנודעת בקשיחותה, בדייקנותה ובמהימנות תוצאותיה – באדם ששגה. בניגוד אולי לציפיותינו כי יפוטר או יורד בדרגה, התרבות היפנית ממנה את העובד שגרם לטעות לראש הצוות האחראי על תיקונה. מדיניות זו עולה בקנה אחד עם התפיסה היוריסטית שאינה רואה בטעות משגה, כי אם – הזדמנות להתנסות חדשה ולבחינת אפיקים נוספים.
טטטט מוסיקאי הג’ז הנודע, מיילס דייויס1, נהג לומר: Do not fear mistakes. There are none. נזכור כי איננו ‘עושים’ טעויות. ‘הטעות’ נחשבת לכזו רק מתוך שפיטה סובייקטיבית רטרואקטיבית לאחר מבחני הזמן, אך לעולם אינה מתרחשת בזמן התהוותה הרגעי. אין כוחה של טעות אלא לאחר מעשה וראִיה לאחור. אם נחזור לעולם החשיבה המערבי, נראה כי יש בכוחנו ללמוד מעולמם של הצעירים ולאפשר לעצמנו מתוך לגיטימציה רצונית, את חופש החוויה והתעוזה. את מקום ההטפה להימנעות מטעויות צריך למלא החופש להתנסות ובמקום ללמד את הדור הצעיר לא לטעות, צריכים ללמדו כיצד לנהוג בשעת הפתעה, כיצד להתמודד עם החדש ולקבל את הבלתי צפוי.
לא רק הפחד מטעויות משתק את היצרים שבתוכנו. גם אופי החשיבה המערבי בעידן הטכנולוגי תורם לעיבוי החסמים היצירתיים. אנו חיים בעידן בו המידע מתעדכן במהירויות שיא המכפילות עצמן מדי חודש בחודשו. הצורך בהדבקת הפערים ובהשלמת החסר גורם לרבים ליהפך לצרכני מידע בלתי פוסקים. לרוב אנו נוטים להתמקצע, למיין ולהתבצר בתחום ממוקד על מנת להקל על המשימה. מבלי משים, אנחנו נוקטים בחשיבה ריאקטיבית (תגובתית) המלווה בעודף שיפוטיות: נכון/לא נכון, צודק/לא צודק, יפה/לא יפה, טוב/רע וכן הלאה. המציאות כמעט מחייבת אותנו לנקוט בדרך בוררת זו, אך בד בבד היא גורמת לנו להגיב יותר ולייצר הרבה פחות. אנחנו מלאים במידע – אך חסרים ידע ותובנה.
המושגים הללו של טוב/רע, נכון – ושאינו נכון, אינם מוצאים את מקומם בשיח היצירתי. אלו מושגים המרמזים על קיומה של אפשרות אחת בלבד הקבועה מראש. הייחודיות של היצירה היא בחוסר שלילתה את קיומו הלגיטימי של השונה והאחר. היא ניזונה מיכולת הפרשנות האישית ומהידיעה כי איננו חייבים לשים פעמינו בידוע, בנכון או ברצוי. יחד עם זאת, יכולים אנו אף יכולים, להשקיע ברכישת כלי ההתמודדות לאותן שעות של מצוקה ובפיתוח ראִיה כוללת שתסייע לנו בשינוי דפוסים ובפתרון בעיות.
האימה הגדולה ביותר היא לא החסמים עצמם אלא העיוורון המסמא בהדרגה את עינינו מראִיה ביקורתית את עצמנו, כדברי הפילוסוף ההודי, יידו קרישנמורטי: “האדם הבור אינו האדם חסר ההשכלה, אלא האדם שאינו מכיר את עצמו”.2 אנו מסרבים להבין ולהכיר במחיר העצום שאנחנו משלמים על מנת לזכות בהכרתה ובאישורה של החברה למעשינו. אנחנו מסרבים לבחון את תופעות הלוואי של התועלתנות הבלתי פוסקת ואנחנו מסרבים להכיר באותו איד דחוק, או באותו ילד קטן שבתוכנו הרוצה ליצור, לפרוץ ולהעז.
בעשורים האחרונים אנו עדים להופעתם של אגודות וארגונים רבים לפיתוח הסובלנות ההדדית. בחינה יסודית מורה כי הדבר אינו מקרי או אופנה חולפת. הצורך בפיתוח שיח תרבותי, בפיתוח סבלנות וסובלנות הדדית חשוב היום לאין ערוך. אנחנו עדים לתופעות חריפות של אלימות פיסית ומילולית. אנשים מתקשים להבחין בין הכרת דעותיו של היריב לבין הסכמה להן. יותר מאשר בהבעת דעותיהם שלהם, עסוקים הם בשלילת היריב ובהפרכת דבריו. הבלבול והמתחים בעיצומם. אך לא ייפלא הדבר. דפוסי החשיבה הנוקשים נותנים אותותיהם. התבצרותם של אנשים בעמדה אחת ויחידה ללא השארת פתחים לביקורת ולהטלת ספק עצמית חזקה מתמיד.
כיצר נוכל לכבד את דעותיהם של יריבינו בעוד אין אנו מעניקים לגיטימציה למכלול דעותינו שלנו? כמה מאתנו מסוגלים לחיות ‘בהרמוניה’ עם מכלול דעות ללא החלטה ודאית? ההבנה כי הדחקתן של התנגדויות פנימיות טבעיות אינה רצויה היא המפתח לקבלה אישית, ולצידה הידיעה כי אין אמת אחת ודאית ונכונה, היא היא המאפשרת סובלנות שראשיתה ביחסי אדם עם עצמו. לא בכדי אחד המאפיינים הבולטים של אנשים יוצרים הוא הקשר התוך אישי. אלה אנשים שיש להם קשר טוב עם עצמם. ודומני כי לא אטעה אם אומר כי אנשים בעלי קשר כזה טומנים את הגרעין ליצירת קשר בין־אישי בריא יותר.
אמנים, ובמיוחד מוסיקאים, יודעים היטב כי אין דרך אחת לביצוע יצירה מוסיקלית. אנחנו עדים ליצירות רבות ומפורסמות המתנגנות בעשרות ביצועים מוקלטים. כל ביצוע שונה בעוד התווים אותם תווים. יתרה מזאת, כל נגן מקצועי יודע כי לא יהיה נכון לנסות לשחזר את הופעתו המעולה שהתקיימה יום קודם. אמנות היצירתיות לעולם אינה שחזור. השחזוור שייך למלאכת האומנות בעוד שהגדוּלה שביצירתיות היא ההתנסות והעשיה המתחדשת תוך סבלנות וסובלנות לטעויות ולתעיות. אין אנו יכולים שלא להזכיר אותו מורה המלמד זה עשרים שנה ומתרברב בקביעותו עתיקת היומין. האם אכן אותו מורה מלמד עשרים שנה, או שמא הוא מלמד שנה כפול עשרים? האם הוא נתון ליצירת החדש או לשחזור קבוע ושעתוק הישן, המוכר והבטוח?
יצירתיות אינה עוסקת בבטיחות. היא עוסקת בהסתכנות, בחקירה מתמדת ובקשר רצוף עם צרכים ויצרים. הפעילות האקטיבית היא אחד מתנאיה ההכרחיים, שכן היצירתיות אינה טמונה בעשוי אלא בעשיה. הצורך האנושי בהסתגלות ובהתקבעות נובע מן הצורך הטבעי במילויים של דפוסי חשיבה. אך בד בבד עם רכישת ידע ומילוי דפוסים עלינו לאפשר חשיבה ביקורתית פתוחה לבחינה מודעת ומעשית של טיב התבניות והדפוסים הנרכשים.
נזכור כי הן היצר והן היצירה מבטאים רצונות, מאוויים וכמיהה לסיפוק ולהגשמה עתידית. הכיוון הוא תמיד מזרחה ולעולם לא מערבה. הפנים אל העתיד ולא אל העבר. האויבים הגדולים של היצר והיצירה הם אובדן האון, האדישות, הייאוש וההשלמה. בל נשקוט על שמרינו, ונחרות בלבנו את מלותיו של סנקה: “לא מפני שהדברים קשים איננו מעזים. מפני שאיננו מעזים הדברים קשים”.
בתרגום מרים איתן (מאנגלית)
בְּעֶרֶב אֶחָד כַּאֲשֶׁר טִיַּלְתִּי בִּרְחוֹב שׁוֹמֵם
קָפַץ לְפֶתַע חָתוּל שָׁחֹר מֵעֵבֶר לַגָּדֵר
וְחָצָה אֶת הַכְּבִישׁ מִלְּפָנַי.
חִיַּכְתִּי.
צָנַחְתִּי פַּעֲמַיִם בְּיוֹם שִׁשִּׁי
שָׂחִיתִי בְּיָם סוֹעֵר בִּשְׁלשָׁה עָשָׂר
הִצְלַחְתִּי לַעֲבֹר בְּלִי הִסּוּס מִתַּחַת לְסֻלָּמוֹת שׁוֹנִים
וְרַק גִּחַכְתִּי לְמַרְאֵה הֶחָתוּל הַשָּׁחֹר
כַּאֲשֶׁר הִמְשַׁכְתִּי בְּדַרְכִּי
לַמְּסִבָּה שֶׁבָּהּ
פָּגַשְׁתִּי אוֹתָךְ.
בתרגום מרים איתן (מאנגלית)
עִם הַצְּלִילָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי
[מִיָּד]1 אוֹתָהּ תְחוּשָׁה
כְּבָר הָיִיתִי כָּאן.
עוֹלָם יָרֹק חֲסַר מִשְׁקָל:
חַיְשָׁנִים מִסְתַלְסְלִים לִקְרָאת תִּקְרָה מֻכְסֶפֶת.
בָּעֹמֶק הַזֶּה אֵין שִׂנְאָה וְאַהֲבָה
וְלַמְרוֹת כַּמָּה כִּתְמֵי אָדֹם
הָרֹב כָּחֹל וְיָרֹק.
אֵיזוֹ דְּמָמָה: כָּאן אֲפִלּוּ הַסִּכְסוּכִים שְׁקֵטִים
וְהַמָּוֶת מָהִיר.
וְאֶת כָּל זֹאת הִשְׁאַרְנוּ מֵאֲחֹרֵינוּ
בְּרֶגַע הַנְּחִיתָה.
-
מילה לא ברורה ומשוערת. הערת פרויקט בן־יהודה. ↩︎
בתרגום מרים איתן (מאנגלית)
אָנוּ נוֹהֲגִים לְקַנֵּא בַּצִּפֳּרִים מִשּׁוּם שֶׁהֵן עָפוֹת
וּלְעוֹלָם אֵינֶנּוּ מְרַחֲמִים עֲלֵיהֶן עַל שֶׁאֵין לָהֵן יָדַיִם.
אַתָּה שָׁר וְכוֹתֵב לְנַעֲרָה אֵיךְ הָיִיתָ טָס אֵלֶיהָ
לוּ רַק הָיוּ לְךָ כְּנָפַיִם: לוּ כָּךְ הָיָה
לֹא יָכֹלְתָּ לְחַבֵּק וּלְלַטֵּף אוֹתָהּ
בִּשְׁעַת הָאַהֲבָה.
אֵיךְ נִרְאֵית הָאַהֲבָה
כְּשֶׁהִיא נַעֲשֵׂית בְּנִקּוּר עַל הַצַּוָּאר
כַּאֲשֶׁר הִיא נִרְמֶסֶת בָּרַגְלַיִם וּמוּצֵאת מִשִׁוּוּי מִשְׁקָלָהּ
וְנוֹצוֹת מְבוֹדְדוֹת גּוּף מִגּוּף.
וְאוּלַי מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ, עִם כָּל הַנְּשִׁיקוֹת וְהַזֵּעָה
דוֹחֶה אֶת הַצִּפֳּרִים כְּפִי שֶׁדּוֹחִים אוֹתָנוּ הַחֶלְזוֹנוֹת.
בַּיָּדַיִם אֶפְשָׁר לְפָחוֹת לְחַקּוֹת כְּנָפַיִם
בְּעוֹד שֶׁהַצִּפֳּרִים נוֹתָרוֹת תָּמִיד חַסְרוֹת יָדַיִם.
“אני צמחוני” – נהג נודלמן לומר לפני ארוחת־הבוקר בבתי־המלון שבהם התארח ברחבי העולם. הוא השתמש במילים אלו באנגלית, בצרפתית או בגרמנית, לפי המקום, ובכך עקף את הצורך להסביר מדוע אינו רוצה את הבשרים שהגישו בחדר־האוכל. ברוב המקרים קיבל, במקום הנקניק וקותלי החזיר, תחליפים כמו סרדינים, פטריות או קציצות ירקות.
גם במלון הקטן בריביירה הצרפתית הפנה את המילים הללו אל המלצר הקשיש והחביב. האיש הנהן בהבנה והשיב משהו בצרפתית כשנצנוץ שובב ותמוה ניצת בעיניו. נודלמן לא הבין צרפתית, אך היה מרוצה לחלוטין כשקיבל בכל יום תחליף מסוג שונה במקום הבשרים שהוגשו לאחרים.
בבוקר השישי לשהותו במלון, יום אחד לפני תום ההשתלמות בקונגרס למיחשוב רפואי, ניגש אליו המלצר ובאקט יוצא־דופן התיישב בכיסא הפנוי שלידו. כבכל הדיאלוגים ביניהם בימים אלה דיבר המלצר גם הפעם בצרפתית, נודלמן השיב באנגלית, ושניהם הבינו או דימו שהבינו זה את זה.
“צמחוני, טבעוני?” וידא המלצר שוב את שתי המילים המובנות גם לדוברי אנגלית, ושוב ניצת בעיניו הנצנוץ השובב. נודלמן השיב בביטחון “כן, כן, צמחוני, טבעוני”.
למשמע התשובה שלף המלצר מכיסו פרוספקט צבעוני ופתח בסקירה שוטפת בצרפתית. נודלמן לא הבין דבר אך הביט ברפרוף בפרוספקט שבידי המלצר וראה תמונות מרהיבות: רצועת־חוף זהובה, ים כחול עמוק, גלי קצף לבן, דקלים ירוקים, סככות־קש, קרוונים ומסעדות. הוא לא נדרש למאמץ אינטלקטואלי רב כדי לנחש שהמלצר מציע לו אירוח באחד מכפרי־הנופש בריביירה הצרפתית. מתנועות־ידיו ומרישומים שעשה על־גבי הנייר הבין שמדובר בשלושה ימי אירוח, כולל ארוחות מלאות, בכפר השייך לאגודה לחזרה לטבע, סניף צרפתי של אגודה בינלאומית לצמחונות וטבעונות.
נודלמן שקל את ההצעה. הוא אהב את הים, חיפש שלוות־מה ממירוץ־החיים המסחרר והתלהב מן האפשרות להתארח במקום שבו ניתן לאכול את כל הארוחות ללא בעיות כשרות, שהרי על שולחנם של הצמחונים והטבעונים לא יעלו אפילו דגים – שגם בהם יש לעתים איסור אכילה. הוא סימן למלצר בהושטת ידו אל אוזנו שעליו להתקשר טלפונית לפני שייתן את תשובתו, וקם לחייג מן הטלפון הציבורי ליד פתח חדר־האוכל. דקות מעטות דיבר עם הבית, עם המפעל ועם חברת־התעופה, ותוך זמן קצר קיבל את כל ההסכמות. הוא חזר אל המלצר ואמר: “אוקיי, בסדר”.
המלצר נטל את כרטיס־האשראי של נודלמן, חייג לאן שחייג, וחזר כשעל פניו חיוך רחב.
“מסודר” – אמר לנודלמן והושיט לו את הפרוספקט הצבעוני שעליו הודפסה מפה זעירה. הוא סימן עליה את הדרך שבה על נודלמן לנסוע אל כפר־הנופש, רשם את שמו ואת מספר ההזמנה ובירך את נודלמן בברכת חופשה נעימה.
למחרת הגיע נודלמן לכפר־הנופש במכוניתו השכורה. הוא הוציא מתא־המטען תיק־יד צבעוני, חבש כובע־מצחיה ששירת אותו בכל מסעותיו בחו"ל ופסע בהילוך מהוסס אל שער־הברזל של הכפר. מימין לשער הגבוה היה אשנב קטן. נודלמן רכן אליו וראה דרכו פנים מוצלים של נערה צעירה. הוא הראה לה את הפרוספקט ועליו מספר ההזמנה. הנערה הינהנה ולחצה על מתג חשמלי שהסיע את השער הצידה. נודלמן נכנס פנימה והשער נע חזרה למקומו ונסגר.
הנערה שישבה בכניסה היתה יפהפיה אמיתית, פניה צחורים, עיניים עמוקות ומשוכות לצדדים, שפתיים חטובות, שיער בלונדי קצר ומבט חם וקרוב. נודלמן, גבר בן חמישים־ואחת, סב לשני נכדים, ראש מקריח וכרס רפויה, התרגש כנער מאוהב. הוא חייך אליה חיוך אבהי ושאל באנגלית:
“איפה משרד הקבלה?” הנערה חייכה, ולהפתעתו ענתה באנגלית, אם־כי במבטא צרפתי כבד: “תרד כאן במדרגות”. היא לבשה שמלת־בורדו ארוכה, רכוסה כמעט עד צווארה. רק כשהרימה את ידה להצביע על מקום המדרגות הבחין בפיסת־בשר לבנה שנחשפה תחת בית־שחיה. לרגע מדדה אותו מכף־רגל ועד ראש במבט חודר, אירוני כלשהו. נודלמן זיהה בעיניה הבזק עדין של חיבה ממבט ראשון. הוא חש רטט חד וקצר בגופו ופנה לדרכו בתחושה נפלאה של נעורים מתחדשים. מוחו הנרעש רקח מיד הסבר פסיכולוגי משוער על כמיהה מודחקת לדמות אב.
מחויך ומוחמא החל לרדת במדרגות. הוא פנה שמאלה ושוב שמאלה, ובדרך ניסה לנחש כיצד נראה כפר־הנופש. למרות שראה בחייו אכסניות רבות, מלונות, מוטלים, צימרים ואכסניות־נוער – לא ראה כפר־נופש מימיו.
לפתע, בכת אחת, נמצא מול דלפק־קבלה: מחשב, לוח תעריפים, תאי מפתחות, ופקיד־קבלה צעיר שחייך אליו חיוך רחב. פלג־גופו העליון היה חשוף, ונודלמן חש מיד סיפוק עצמי מכך שידע לא להביא חליפות ועניבות לאווירה הבלתי־מכופתרת של המקום, רק בגד־ים, שמן שיזוף וכפכפים. הוא אמר לפקיד את שמו והלה הקיש את השם במקלדת ומצא אותו מיד. מכאן ואילך החל התהליך השגור בדלפקי הקבלה של כל המלונות.
הפקיד סיים במהירות את הרישומים, מילמל משהו בצרפתית ומסר לנודלמן את המפתח לקרוון מס' 32. הוא הצביע לעבר תא מכוסה וילון שדרכו יש לעבור כדי להיכנס אל הכפר.
נודלמן התמוגג. כל הכבוד לצרפתים, חשב, אפילו במקום כזה מקפידים על בדיקות בטחוניות. הוא הרים את תיק־היד, פסע אל התא והסיט את הווילון. משום־מה לא נמצא הבודק בתוך התא והיו בו רק שרפרף קטן וקולב. נודלמן צעד קדימה והסיט את הווילון השני. בו ברגע צץ מולו צעיר גברתן שחסם את דרכו. עיניו של נודלמן הסתנוורו. לשניה חשב שהוא הוזה בהקיץ. לא היה צורך לדעת צרפתית כדי לקלוט את דברי הצעיר שהיו מלווים בתנועות־ידיים נמרצות. “לא, לא” – מילמל נודלמן באנגלית אל הצעיר השזוף והשרירי, אך הלה לא שעה וכמעט דחף בגופו את נודלמן חזרה לתוך התא. נודלמן הספיק לראות את הנופשים מאחורי הצעיר והבין לאן נקלע. סמוק ונבוך סבב אחורנית, נכנס אל התא וחצה אותו בחזרה לדלפק־הקבלה.
באותו רגע ראה את הפקיד מן הצד וגילה את מלוא הופעתו השובבה. הוא ניסה להסביר לו באנגלית ובתנועות־ידיים החלטיות שברצונו לבטל את העיסקה. הלה קלט בקושי את הדברים והחל להסביר לנודלמן בצרפתית ובתנועות־ידיים משלו את חוסר־ההיגיון שבביטול. במאמץ רב הבין נודלמן שאת הכסף לא יקבל בחזרה, ובבתי־המלון המעטים שבעיירה הסמוכה לא ימצא חדר פנוי בעונה זו של הקונגרסים, על סף חופשת הקיץ. הוא חכך בדעתו דקות אחדות ולבסוף החליט בלית־ברירה להישאר בכפר־הנופש על רוחו ותנאיו.
שוב חזר אל התא, ולאחר שהות קצרה יצא מתוכו לוהט כלהבה, מכוץ ונכלם, אך כמוהו ככל שאר הנופשים, בשר מבשרם, חלק בלתי־נפרד מן האגודה לחזרה לטבע. הוא הותיר בידיו את מפתחות המכונית ומסר את תיק־היד הגדוש לפקיד־הקבלה שהכניסו אל המלתחה.
לנגד עיניו נפרס כפר־הנופש כמו בפרוספקט שקיבל. כברת־חוף זהובה, קרוונים, סככות ומסעדות, ובתוכם מה שלא היה בפרוספקט: גברים ונשים, קשישים וצעירים, כהים ובהירים, יחידים ומשפחות, ייצוג כמעט מושלם לכל גוני הקשת האנושית. הם עסקו בפעילויות מגוונות: טיילו, קראו ספרים, שיחקו פינג־פונג, שחו, התעמלו, אכלו במסעדה, שכבו על כיסאות־נוח והשתזפו.
וכמעט שלא היה הבדל ביניהם ובין נופשים שראה בחופים אחרים.
כמעט.
נודלמן פילס את דרכו בין הנופשים והתבייש להביט לעברם אלא בחטף, בזוויות עיניו. משום־מה היה בטוח שכולם עוצרים את פעילותם ובוחנים את האורח החדש בכפר־הנופש, האורח היהודי.
הוא מצא בקלות את הקרוון שעליו התנוסס המספר 32, נכנס פנימה וגילה חדר מרווח ומרוהט: מיטה, מטבח, טלוויזיה, שירותים ומקלחת. תחילה סגר את התריס והביט החוצה מבעד לחרכים. רק עתה הירשה לעצמו להתבונן בחופשיות בחבריו החדשים לאגודה. הוא היה נסער כולו. דקות ארוכות לא ידע שובעה. הביט בנשים, בנערות, בילדות, הסתכל באלו הקרובות ובאלו הרחוקות, באלו שפניהן היו מופנים אליו ובאלו שראה רק את גבן, הסתכל עד שצרבו עיניו.
אז נטש את התריס ופנה לבדוק את תכולתו של הקרוון. באחת המגירות ליד המיטה, במקום שבו מצא בבתי־מלון מסוימים את הברית־החדשה, מצא חוברת מהודרת על האגודה לחזרה לטבע. בחוברת היה גם טקסט באנגלית, ונודלמן הסתער עליו בשקיקה.
“אנו מבקשים לחיות כפי שחיו אבותינו בגן־עדן לפני החטא הקדמון: חיים טבעיים, ללא בושה, ללא אכילה מן החי, ללא תרופות רעילות. חיים בטבע ולפי הטבע. כולנו חולמים על היום שבו האנושות כולה תלך בעקבותינו. או־אז לא תהיינה עוד מלחמות, לא יהיו סכסוכי גבולות בין עמים. אנשים כמונו לעולם לא יילחמו אלה באלה, לעולם לא יפציצו ממטוסי־קרב ולא יסתערו בנשק על עמדות מבוצרות. מנהיגים שיילכו בדרכנו לא יוכלו להטיף למלחמה בנאומי כיכרות, לא יאיימו על מנהיגי מדינות שכנות, ולא יטפחו גנרלים”.
בתוך החוברת מצא דף־מחשב ועליו סדר־היום המומלץ בכפר־הנופש:
“בוקר: התעמלות ומחול אירובי, ארוחה קלה (ירקות, דגנים, אגוזים, דייסות, מיצים), אחר־כך פעילות חופשית (שחיה, שיזוף, קריאה, טיולים רגליים לאורך החוף). צהריים: ארוחה חמה (מרקים, ירקות מאודים, עדשים, פשטידות), מנוחה בקורוונים. אחרי־הצהריים: התכנסות בסככות־הקש לשתיית תה (אנגלי, הודי, סיני) והרצאה (רפואה טבעונית, תרופות טבעוניות, ביישנות ופתיחות, עירום ואסתטיקה). ערב: ארוחה קלה (חטיפים, מימרחים צמחיים, עוגות וממתקים ללא חומרים משמרים וללא צבעי מאכל), תוכנית אמנותית (הצגות, סרטים, קונצרטים, מופעי פולקלור, חידונים, ריקודי שנות השישים)”.
נודלמן הניח את החוברת והחליט לאזור עוז ולצאת לסיור קצר בחוץ. הוא פסע פסיעות אחדות לתוך קהל הנופשים ולהפתעתו חש די־מהר כאילו היה כל ימיו חלק בלתי־נפרד מן האגודה לחזרה לטבע. מוזר עד כמה חזק כושר ההסתגלות של האדם, הירהר לעצמו. עד לפני יום לא היה אדם רחוק ממנו מרעיונותיה של האגודה לחזרה לטבע ומסוג זה של נופשים, ועתה הפך בתוך דקות מעטות לבשר מבשרם. הביישנות נמוגה, החשש שכולם ינעצו מבטיהם בגופו – התנדף. איש לא הביט אליו, איש לא התעניין בו.
הוא המשיך בדרכו, נכנס לים וטבל בו כמו במקווה. אחרי דקות ספורות יצא מן המים רטוב ורענן, צח כתינוק, פוסע בראש מורם אל הקרוון. הוא התקלח והסתרק, ופנה בתיאבון רב לארוחה הראשונה בכפר.
במסעדה הזמין ממיטב המעדנים הצמחוניים, חלקם דמויי בשרים, חלקם בלתי־מזוהים. הוא לא חדל לנעוץ מבטים בנופשות שישבו בקרבתו, והשתאה נוכח הטבעיות והשלווה שבה עשו את כל הפעולות האנושיות המוכרות.
אחרי הארוחה חזר לקרוון למנוחת הצהריים.
למרות עייפותו הרבה לא הצליח להירדם. המראות שראה במשך היום סיכסכו את מוחו והיקשו עליו לעצום עין. תחילה ריצדו לנגד עיניו דמויות הנשים: הכהות והלבנות, שחורות־השיער, הבלונדיות והג’ינג’יות, הצנומות והמלאות, הזקופות והנפולות, וגם פה־ושם הגברים, המבטים, הקיפוצים והמאכלים.
הוא ניסה לערוך סדר במחשבותיו ולהתמקד במראה אחד שיעזור לו להירגע ולהירדם, ולא הצליח. אחרי שהות קצרה עלתה לנגד עיניו במפתיע דמותה של הנערה בשמלת־הבורדו והאפילה על הכול. מולו היו עיניה החכמות והמבט החם והמיטיב, המבט שנודלמן קבע בהחלטיות את פשרו. הוא זכר את פיסת־הבשר הלבנה תחת בית־שחיה ובגופו ניעורו נימים רדומות. בבת־אחת התלהטה בו תשוקה חריפה וסקרנות בלתי־נשלטת להתוודע אל גופה המוצנע.
התסריט זרם במוחו במהירות. הוא יעלה אל השער. שכחתי ספר במכונית, יאמר לה. היא תחייך, תלחץ על מתג־החשמל והשער ייפתח. הוא ייצא החוצה, יפתח את תא־המטען, יפשפש בו, ימצא ספר עברי שהביא עמו לשעות־הפנאי ויחזור אל השער. היא תחייך שוב מבלי להביט אל גופו, רק מסר דק מפניה אל פניו, מעיניה אל עיניו. הוא יתגבר על העכבות, יעמוד מולה ויספר לה תמצית בדויה של הספר. מה אם לא אהבת נערה צעירה אל גבר מנוסה ובשל?
היא תיסחף בנקל לשיחה קולחת באנגלית שתתפשט מן הספר אל פילוסופית האהבה, ומפילוסופית האהבה אל המגע הקל, המרפרף, האקראי, ומן המגע הקל יגיע אל הקירבה הבלתי־אמצעית. בתוך זמן קצר יהיו מודעים זה לזו, בלי מעצורים וכלי חציצה, כמו בגן־עדן מקדם. הוא יושיט את ידו אל בית־שחיה, אל פיסת־בשרה החשופה, ובסיועו הפעיל תיפרד משמלת־הבורדו הרכוסה.
נודלמן קם מן המיטה, הסתרק, התיז אפטר־שייב על פניו, ולרגע שכח את חברותו באגודה לחזרה לטבע והתלבט איזו חולצה כדאי ללבוש. אחר־כך נטל את מפתחות המכונית, יצא החוצה, עבר בין הנופשים המעטים שהתנמנמו בשעות־המנוחה, והחל לטפס במעלה המדרגות.
מתנשף וקצר־נשימה הגיע אל השער. הוא מצא לידו את הנערה, יושבת נינוחה על כיסאה, אך ללא שמלת־הבורדו לגופה. היא תלתה בו מבט שנראה חם ומבין, והקפידה להיישיר את עיניה רק אל פניו.
נודלמן הנבוך קפא על מקומו. גופה היה פרוש כולו לפניו כפיסת־הבשר תחת בית־שחיה בעבר. הוא חש כי התשוקה שבערה באיבריו אחרי המפגש הראשון הולכת ואוזלת במהירות. לרגע חפץ לשוב על עקביו ולהיטמע בכפר־הנופש אך הנערה הקדימה ושאלה באנגלית לרצונו. בו־במקום שלף את אמתלת הספר בתא־המטען. הנערה הינהנה בחיוך רחב ולחצה על המתג החשמלי. שער־הברזל נפתח, נודלמן יצא, והשער נע ונסגר מאחוריו. בפעם הראשונה מאז בואו למקום מצא עצמו מחוץ לחיקה החמים של האגודה לחזרה לטבע, חשוף בכל גופו לרוח הים.
הוא נטל את הספר מתא־המטען וחזר אל השער. כמו בבואו אל הכפר הציץ אל האשנב וראה בתוכו את פניה היפים של הנערה. היא חייכה שוב, ולרגע השתהתה. בבת־אחת מש החיוך מפניה. היא הסמיקה, התאמצה, מילמלה מילים סתומות בצרפתית וספקה כפיים בייאוש. נודלמן נדהם. חיוור ומבוהל, נותר מחוץ לכפר־הנופש, מתפלל שהנערה תצליח להתגבר על התקלה והשער הנעול ייפתח. מדי־פעם הביט לאחור בחרדה שמא יזדמנו למקום אנשים זרים ויגלוהו בקלונו. דקות אחדות התאמצה לפתוח את שער־הברזל אך לא הצליחה. היא ניענעה בראשה במרירות ולבסוף טילפנה לאן שטילפנה. לנודלמן סימנה בידה שיתאזר בסבלנות, סוף הישועה לבוא.
בינתיים ניצב נודלמן רועד כעלה נידף מול השער הנעול. אחוריו רטטו, פניו דאבו ועיניו נמלחו. רוח הים לא ציננה את גופו הקודח ואת לבו הפועם כפטיש. עבר עוד זמן־מה עד שהתייאש, סבב על עקביו ופסע בליאות אל מכוניתו. הוא התיישב במושב הנהג, פתח את הספר באמצעו, הפך אותו והניחו פרוש לרווחה על שיפולי בטנו. לפתע שמע קול מנוע מנסר את השקט. הוא הביט במראה הצדדית וגילה מכונית נעצרת סמוך אליו ומתוכה יוצא המלצר הקשיש שזיווג בינו ובין האגודה לחזרה לטבע. האיש לא הבחין בו. הוא פסע בהילוך בוטח אל האשנב, רכן פנימה, הסביר משהו בחיוך ושיגר נשיקה אבהית, אוורירית ואוהבת, אל הנערה העירומה, יוצאת חלציו, שהצליחה סוף־סוף לפתוח את השער הנעול.
לְאַחַר כָּל הַחַיִּים הָאֵלֵֶּה
כָּל יוֹם הוּא מֻפְתָּע מֵחָדָשׁ
מָה רַב הַמֶּרְחַק בֵּין מָה
שֶׁהוּא יוֹדֵעַ אֶת עַצְמוֹ לְבֵין
מַה שֶׁאֲחֵרִים יוֹדְעִים אוֹתוֹ.
עֲדַיִן הוּא מַאֲמִין שֶׁרַק לַצּוֹלְלוֹת
הַבּוֹלְשוֹת אַחֲרָיו יְדוּעִים הַמַּעֲמַקִּים,
אַךְ הֵן כֹּה נְדִירוֹת וַעֲלוּמוֹת
שֶמוּטָב לְהַשְׁלִים עִם הַנִכּוּר.
עַכְשָׁו הוּא כְּבָר מֵבִין
כִּי סוֹף מַעֲשֶׂה אֵינוֹ בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִילָה
וְרַק “הָאֹפִי הוּא הַגּוֹרָל”1.
וְהוּא שׁוֹאֵל מָה יִזְכֹּר
כְּשֶׁלֹּא יוּכַל כְּבָר לִזְכֹּר,
וּמָה יַחֲשֹׁב כְּשֶׁלֹּא יוּכַל יוֹתֵר לַחֲשֹׁב,
וּלְמִי יִתְגַעֲגֵעַ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה עוֹד לְמִי.
וְהוּא יוֹדֵע שֶׁאָז הַכֹּל יִצְטַלֵּל
וְכָל הַשְּׁאָר יִהְיֶה כְּלֹא הָיָה.
-
הרקליטוס ↩︎
בַּדְּמָמָה הַהִיא הוּא זוֹכֵר
אֶת הַחוֹלוֹת וְהַנַּחַל וְהַיָּם
וְאֶת הוֹרָיו אֲסוּרִים בַּאֲזִיקֵיהֶם,
וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָסַק בִּיסוּרִים גְּדוֹלִים מֵעֵבֶר לָרַעַשׁ,
חֲלוֹמוֹתָיו וּבַדָּיו פְּרוּשִׂים לְפָנָיו,
וְאֶת נַהֲרַת בִּתּוֹ שֶׁיָפְיָהּ
מַבְלִיחַ אֶל יָמָיו הַכָּלִים
וְאֶת בְּנוֹ הֶחָשׂוּף לְכָל רוּחַ וָצֵל
וְאֶת אֲחוֹתוֹ וְאֶת נְשׁוֹתָיו וַאֲהוּבוֹתָיו
שֶׁהֶעֱנִיקוּ לוֹ מִסְתּוֹר מוּל
סוּפוֹת הַחוֹל וּמְשׁוּבוֹת הָרוּחַ,
וְגַם לְאַחַר סִיּוּטֵי הַנְּטִישָׁה
לַמְרוֹת הַכֹּל לִבְרָכָה הָיוּ
וְגַם אֶת הַסְּפָרִים וְאֶת הַהַפְלָגוֹת
וְאֶת יַד חֲבֵרָיו שֶׁבְּעֵת מְצוּקָה
הֻנְחָה כְּנֶחָמָה על כְּתֵפוֹ
וְגַם אֶת חֶסֶד הַיְּצִירָה וְהֶחָלוֹם.
וְנוֹתַר רַק עִם עִקָּרוֹ שֶׁל הָעִקָּר,
וְחָשַׁב שֶׁכָּךְ הָיָה תָּמִיד
גַּם אִם לֹא יָדַע
גַּם אִם לֹא הִרְגִּישׁ
הִתְקַצֵּר וְהָלַךְ אָז מֶרְחַב הָרְאִיָּה
הָאֳפָקִים הִתְקָרְבוּ וְעִמָּם עֲנָנִים,
אַךְ גֶּשֶׁם לֹא בָּא וְכָבְדָה הַנְּשִׁימָה.
וְלֹא חָסַר עוֹד אֶת חֶזְיוֹנוֹת הַכֹּחַ
וְלֹא אֶת הַצָּגוֹת הַסִּלּוּף וּמַרְאִית הָעַיִן
וְלֹא אֶת הֲגָסַת הַלֵּב וְחֶסְרוֹן הַדַּעַת.
נַפְשׁוֹ יָצְאָה אֶל עַץ הַצֶּאֱלוֹן
בְּמוֹרַד הַנִּקְבָּה הָאֲפֵלָה שֶׁבַּחֹרְשָׁה,
בְּמַעֲלֵה הַגְּבָעוֹת הַכְּחֻלּוֹת אֶל הַמִּזְרָח,
וְהִתְגַּעֲגֵעַ אֶל הַיָּם בַּמַּעֲרָב מֵעֵבֶר לְמֶרְחַב הַחוֹל,
וְזָכַר אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הָעַזָּה שֶׁצָּרְבָה אֶת יַלְדּוּתוֹ
וְאֶת מֵרוֹץ הַבְּרִיחָה אֶל מַעֲבֵה הַפַּרְדְּסִים,
וְאֶת מִסְתֹּר הַצְּלִילָה בְּעֹמֶק הַנַּחַל
וְאֶת הַהִמָּלְטוּת עַד קְצֵה הָעוֹלָם
אֶל בֵּין עַמּוּדֵי הַנְּיָר וְהַחֲלוֹמוֹת,
עָמֹק אֶל תְּהוֹמוֹת הַשָּׁמַיִם,
שָׁם הָיָה נִפְקַד וְנוֹכֵחַ וּבָא
עַד קֵץ הַיָּמִים
בתרגום גלי־דנה זינגר (מרוסית)
גנן גוזם ורדים, תנועותיו מדויקות כשל מלאך והמחשבות פשוטות וברורות כשל מלאך. הגנן גזם זה עתה את הדשא ועל הדשא בחור ובחורה מתפרקדים, ידיהם פשוקות, בתענוג מושלם. הרקיע מעליהם כחול, חסר־גבולות. אין להם בעיות, (חיים ב"שיקום" מן המוכן), האמת, יש בעיה אחת – להתנשק.
הגנן מפנה להם את הגב כשהם מתנשקים – אחרת, אין זה גן־עדן, אם לא מפנים גב בזמן שמתנשקים בנכחותך.
היא – בת 18, הוא – 23–24, שניהם לבושים ג’ינס, גופיות. חם. הגנן יכול להתיז עליהם מים מצינור גומי אם ירצו, כדי שיתקררו קצת, אך אינם רוצים, הם בכלל חושבים שהכול כאן למענם בלבד, שאחרים אינם קיימים, ואם קיימים, אז אי־שם רחוק־רחוק.
– אתם, טלאים, חושב הגנן, – החיים גזזו אתכם, או עדיין לא?
הרוח עולה. סופת עננים, בקרוב ככל הנראה, גשם יירד. החולים ממהרים לבניין. גם השניים קמים מן הדשא והולכים לבניין.
– אלוהים אדירים, – חושב הגנן בראותו את הבחורה צולעת, כשהיא דורכת על רגלה האחת ונשענת על הבחור היא נעשית נמוכה ב־30 ס"מ – אלוהים!
– איך היא הצליחה?…
– הגנן! היא קפצה מקומה ג' כשלא הרשו לה לצאת אל אהובה. – קול אלמוני תקיף נשמע בראש הגנן.
הגנן מנער את ראשו. הגנן חושב שהוא מתעייף.
בתרגום גלי־דנה זינגר (מרוסית)
לדעתה אנחנו לא צריכים לגזול מהעולם הזה באומרנו בקול רם את מה שחושבים: יש לשער שתהיה מפורסמת מאוד כעבור שנים. בנה, הבטלן, מוכר את תמונותיה לאנשים אמידים כשאמא לא בבית. בכסף שהרוויח הוא שותה בירה בחברת בחורות, הולך לתיאטרון, אינו מונע דבר מעצמו. אבידת ציור אינה טרגדיה לציירת; הוא הלך לאנשים! צריך להשלים עם האבידה, צריך לצייר עוד שניים–שלושה במקומו, וטובים ממנו. הבן, כמובן, יבזבז גם את זה, אך בסופו של דבר יהיה מזה רק קצת יותר יופי בעולם. היא גם מציירת תמיד בלי לבטא משהו בפה מלא. “סודות, סודות חייבים לדחוף אותנו בגב, לשלוט בנו, להכתיב לנו ואחרי ככלות הכול להרוג אותנו”.
אבל בינתיים החיים וה"שיקום", וצריך לנער את אפר הסיגריה אל תוך תיק היד כשאת שוכבת על הדשא העליז ואת בדל הסיגריות לא לתקוע באדמה בין שורשי העשבים אלא לשים בארנק, כדי להיות כנה עד תום בפני האלוהים.
בתרגום גלי־דנה זינגר (מרוסית)
רפי עסוק בפילוסופיה ימים תמימים. בן 30 שנה, פעיל, אנרגטי – מדי פעם יגיד דבר־מה כך שיגרום לך להרהר – ולא חשוב שחולה הוא.
– תגיד לי רפי, – הוא שואל את עצמו בקול רם בזמן האסיפה הכללית המרדימה של המחלקה, – בשביל מה לעצים פרחים?
– כדי לחגוג ביאת האביב החדש, – הוא עונה לעצמו.
(כולם התרגלו כבר מזמן: רפי – פילוסוף הוא, שמשוחח עם עצמו.)
– ובשביל מה לעצים עלים?
– כדי שיהיה מה לאכול לקופים ולזחלים, – הוא עונה לעצמו.
– ובשביל מה אנשים יולדים?
רפי שוקע במחשבות. אנשים מסביבו עסוקים בדיונים; כמה כסף שילמו יתר על המידה בחודש זה על אוכל, על מים, על חשמל. רפי שומע את קולותיהם הזועמים ואומר לאחר הרהורים:
– יולדים בשביל שום דבר. ואכן, כדי שפשוט יהיו יותר בני־אדם.
בתרגום גלי־דנה זינגר (מרוסית)
צחוקו של עופר מזעזע. לשמוע את צחוקו באישון הלילה, לראות את אישוניו המגולגלים, את לובן־עיניו המנצנץ בחושך – אסון.
עופר = 35, דבילי.
צוחק, שד הלץ, צוחק.
קורע לב.
אתמול שוב צחק לאור היום – ללא סיבה, צחוק חייתי. אני שונא אותו. הוא דבילי.
בא אלי בחלום. בא כשד בחלום – ענק כמגדל אייפל, מרושל, מוזנח כמו בהקיץ.
– מדוע צחקת אתמול? – שאלתי אותו בחלום – צחקת צחוק כה מזעזע? מעניין לדעת…
עופר קרץ בעינו והחל לספור על אצבעותיו:
– פעם ראשונה כשאמרת אם לתרגם לעברית מהעברית האיומה שלך: “לך לישון, ואני לא צריך”. פעם שניה – כשאתה נתת לי רק קומץ כשביקשתי ממך גרעיני חמניות ובעצמך חיסלת חצי שקית גדולה ועוד לפני זה נדרת נדר בשם שמים לא לסרב לחולים באוכל. בפעם השלישית צחקתי צחוק מזעזע מכיוון שנזכרתי במסורת שלכם לשאול אותי: “מה יהיה, עופר?” ואני הצטרכתי לענות לכם תמיד שיהיה טוב.
– מה יהיה עופר?
– יהיה טוב!
– אתה בטוח?
– בטוח.
– מי אמר?
– אני! – וכך חמש פעמים כל יום. מאין לי לדעת, איך יהיה? איך, נו איך לא לצחוק?
– “מה יהיה, עופר?” מה אני – כוכב?…
– התעוררתי. אקנה לו היום סוכריות ותליון למפתחות. וגם “קולה”. עופר צוחק.
בתרגום גלי־דנה זינגר (מרוסית)
גאולה מה"שיקום" יודעת יותר מרופאים. גאולה אינה רוצה להתעורר, היא רוצה רק לישון.
רק לישון. לא יותר. היא בת 24. בלונדינית. היא תתעורר, תיגש לראי, תזיז הצידה את מנחם השמן כעץ באובב והוא לא ישיב לה אף מילה – הוא מזמן אוהבהּ. תגיד על עצמה: “בובה. פרח.” ותתחיל להתבונן ארוכות בעיניה.
מישהו סיפר לה שגם לאור יש מהירות.
…אז אולי מה שאת רואה במראה כבר רחוק ממה שאת עכשיו? הרי נחוץ זמן כדי שהאור יגיע עד לראי וחזרה? זאת הסיבה שגאולה אוהבת אפלה – באפלה לפחות אי אפשר להתאכזב. כשכולם ישנים גאולה יוצאת מ"השיקום" החוצה, נכנסת לאוטבוס ריק וטסה, טסה על פני העיר בזמן שהיא מתארת לעצמה איך העיר היתה נראית אילולא החשמל והכוכבים.
– איזה ג’וקים משתכנים בראש אם לא מתרגלים אותו! – חושבת גאולה על עצמה – אם כי אתם, עם הג’וקים, משעשע יותר!
גאולה תחזור בדיוק בזמן כשנועלים את ה"שיקום". גאולה תשכב במיטתה בלי לפשוט את בגדיה, תירדם ותראה בחלום את מנחם השמן, בן ה־40 שמהלך בעיר בלילות – ובמיוחד למענה – מכבה פנסי רחוב, אחד אחרי השני…
לורדי
לפני שנים רבות ובחיים אחרים נשכחתי על גבול רומניה־הונגריה. בחורף 1946 היה הדבר. קצת אחרי המלחמה. נרדמתי על איזו גדר של בקתת איכר הונגרי, או שמא היה זה איכר רומני.
בימי הרעה היה הדבר. חצי שנה אחרי שאמי נפטרה ממחלת לב, נשבר לבי כאשר התעוררתי לבדי באמצע הלילה, ליד בית בכפר שאת שמו לא ידעתי. קומץ אנשים מחזיקי מזוודות, עשרה, אולי שנים עשר איש, עברו על פני. איש מהם לא הרגיש שילד אחד, לבוש מעיל חום, ניתק מן השורה, השעין את ראשו על שער הברזל המכוסה גבישי קרח, ונרדם. הם מיהו לחצות את הגבול, כי באמת מסוכן היה להסתובב אז במקומות ההם לא רק ביום אלא גם בלילה. התעוררתי והיבטתי סביבי. המראה היה לבן ומוזר. שלג וערפל הסתירו את פני הלילה.
הייתי בן חמש וחצי כשיצאנו אבא ואני מבית סבתי ברחווב מירצ’ה־וודה בבוקרשט ונסענו לפלסטינה־א"י. בחופזה נסענו ובהסתר. הכול עבר כל כך מהר מאז ועד לשעות החשיכה של אותו ליל ינואר קר, עד שאיני זוכר דבר חוץ ממראה הגבול, ומן הבדידות הקפואה והכעס שמילאו אותי, כאשר הבנתי שנשארתי לבדי.
גבול רומניה־הונגריה, בשנת 1946 לא היה גדרות תיל ושקי חול אלא שדות שלג וערפל, וירח מוכסף שהשגיח עלי משמי לילה עמומים, וצל שהלך לצדי – אבי. למטה נראו בברור עקבות מדויקים. היכרתי אותם כי חזרנו ופסענו בנתיב שחרשנו לפני שעה או שתיים: קו פתלתל של טביעות רגל אובדות אי שם בחשיכה ושלג המחזיר את האור מן העקבות, אור מגחך לאידי. הייתי עייף, אבל לא רציתי שיקחו אותי על הידיים. אבי החזיק בידי והלכנו עקב בצד עקב, עקב בעקבות עקב. האם אנחנו סובבים במעגלים? “ששששש…” אבא השתיק אותי. “אסור לדבר. החיילים יתפסו אותנו”. שתקתי והלכתי.
שנה ומשהו היינו בדרכים, אבא ואני, בין בוקרשט לפלסטינה. בלי ויזה וכרטיס חצינו גבולות: הונגריה, אוסטריה, איטליה. כסהרורים הלכנו, מסתתרים בבתי שימוש נודפי צחנה של רכבות נוסעים, בעליות גג של איכרים, בארמונות אצילים שהוסבו למשכנות פליטים ומסדרונותיהם מדיפים ריחות שומן של סירים לא רחוצים, בעתה תמידית תבעה ממני תשלום, אבל מדי ערב, כשהייתי עולה על משכבי באיזה מעון פליטים ארעי או בקרון רכבת, הייתי אומר בכוונה יתירה את “שמע ישראל”, שסבתי לימדה אותי קודם היציאה, ותפילתי היתה צפה ועולה עד למרום תאי המזוודות והתיקים ופוגשת שם את חרדתי. חרדתי מפני כרטיסנים חטטנים וחיילים אפופי סרחון י"ש זול, ושומרי גבול חובשי קסקטים אפורים מצמר – רומנים, הונגרים, אוסטרים. הנקישה האפורה של גלגל הרכבות על המסילה התערבה בריחות הפחם השרוף וצבעה את חלומותי בגוונים של געגועים מעוכים למישהי שכבר לא היתה – אמא.
ירח לבן… וכבר הקפה שניה, ואבא לא מרגיש. אולי הייתי צריך להגיד שהולכים במעגל.
– פיפי.
– ששששש… אסור לדבר.
– פיפי.
– שומרי הגבול יתפסו אותנו.
– אבל אני עייף, טאטיקו! 1
וכך, נשען על גדר של בקתה, צנח לו זלזל על גדר ויחלום. ובחלומי אשה לבנה במיטה לבנה. בעצם, אשה על ערש דווי, עוצמת עיניים, שערה משוך לאחור, פניה חיוורים. מיד הבחנתי שזו אמא. החדר, עד שנכנסתי אליו, היה בשבילי נעלם גמור, כי בילדותנו מחלות היו מחוץ לתחום לילדים. חלונות מוגפים מכוסים וילונות לבנים. מצעים לבנים. אמא לבנת פנים שוכבת במיטתה הרחבה. עוטה לבן במותה, על פניה הבעה פותה. פותה או אדישה? אדישה או שלווה?
בחדר נפלה דממה. החדר היה ריק, רק אמא ואני. באדישות שלווה הביטה אמא נכחה, כמו לא הכירה אותי. נזהרתי לא להתקרב אליה, כי התרו בי לא להטריד אותה. הבדידות הפחידה אותי. העפתי מבט ויצאתי. עמדתי בפרוזדור המקורה עץ, במכנסיים הגדולים ממותני, מתגונן מפני מבטי השכנים או אולי הקרובים הלא מוכרים. הם בחנו אותי בעיניים מזילות רחמים, וסבתא חנה, אומאמה, מיהרה לחבק אותי:
– קרוליק’ה. קרוליק’ה. מסכן שלי, ייבבה.
– די!
התנערתי ממנה בכעס. אני שונא רחמים. אני שונא את אומאמה. אני שונא את כולם.
* * *
אחר כך אבא סיפר לי שחזר על עקבותיו, קורא לי בקולי קולות: “קרוליק’ה, קרוליק’ה”. מתעלם מן המכובדים מבוקרשט, שסיננו חרש בהיסטריה: “בגללך, אדון וולפטל, עוד יתפסו אותנו. הם הרי מסתובבים בכל האזור, אדון וולפטל, ואז שום דבר כבר לא יעזור”. שמעתי את קולו ורצתי לקראתו. מלא כעס משך אותי אל החבורה שהמתינה לנו בחשיכה ולצידה שלושה חיילים חמושים. מורה הדרך, שעשה עם שומרי הגבול עסקה, הסגיר אותנו לידיהם תמורת תשלום הגון. שלושת החיילים שחררו את כולנו מן המזוודות, והפילו את אבא על השלג. אחר כך לקחו ממנו את שעון היד המוזהב ואת מעיל הצמר החדש שקנה לנסיעה. וכך, ללא מעיל, נגרר בכפור של ינואר 1946 עם כל החבורה לבקתת איכר אחד, שנאות תמורת סכום הגון להחביא אותנו בעליית הגג עד למחרת בלילה. בחוץ, השדות התמלאו ערפל וקולות לילה, ובעליית הגג, בחשיכה, מוקף בערימות חציר מדיפות ריחות גשם, שתיתי חלב שמן וחם, ואחר כך כרעתי בין ערימות החציר, לא הרחק מן החבורה, ועשיתי את צרכי, שלשול ארוך וטוב, למרות מחאותיה של גברת אחת, שביקרה קשות את נימוסיו הגרועים של האדון וולפטל ואת התרבות הרעה שאליה הוא מוציא את בנו.
אילו אבא לא היה מוצא אותי על יד הגדר, הייתי ישן שם ודאי עד אור הבוקר, ואז, כאשר השמש הזורחת על השלג מבעד לערפילים מעירה תרנגולות ופרות, היתה יוצאת גם אשת האיכר מן הבקתה, ובדרכה לצריף בית השימוש שבחצר מגלה ילד קפוא מחבק שער ברזל מכוסה גבישי קרח. היא היתה מאמצת אותי מיד אל החזה ההונגרי הלבן שלה, ממלמלת ברכות ליזוס־מאריה ששלחו לה מתנה משמים, אותי, ומביאה את התינוק הקפוא לבקתה. שם, במיטה, בעלה היה ממצמץ מתוך שינה, ורוטן: “איגן מיגן, נם טודום”, אבל לבסוף היה מתרצה ומביא לי תה חם, משפשף את רגלי עד שיפשירו, ועד הצהריים הייתי הופך לבנם המאומץ. אז איך קוראים לך, ילד? קרוליק’ה? כן, זה השם שנתן לי האיש ההוא, ששכח אותי על הגדר, שם צנחתי ונרדמתי, נמתי־נמתי עד שהתעוררתי.
הא, אילו נותרתי לבדי על הגדר.
כמה פעמים חזרתי ושחזרתי בעיני רוחי את מאורעות אותו ליל חורף, ואת הקורות אותי למחרת!
אשרי, שפר מזלי. למרות שאמא מתה ואבא עזב אותי בשלג ונעלם, לא הייתי לבדי. היו לי עכשיו הורים חדשים. אנשים פשוטים אבל טובים. הם גידלוני וחינכוני. עברו השנים. נשל הפרי. הפרח כבר נשכח, ובקורינתוס ההונגרית גדל אדיפוס שהונח לבדו על פסגת הקיתירון, מוקף באהבת הוריו המאמצים, ושכח את עברו. הם נתנו לו המון אהבה, כי תמיד רצו ילד משלהם, ויזוס־מאריה שלח אליהם ילד יפה. מחובק באהבתם הגדולה גבה הנער ורחב, ואחרי שהתבגר, יצא לדרכו והגיע לתבאי־בודפשט. שם פילס את דרכו לאוניברסיטה, למד בחריצות ובתואר דוקטור הוכתר. עכשיו, בעיר הגדולה, שכח את הכול, גם את שמו. הוא היה למלך חדרי המיון בבתי החולים מרכזי. כמו הרופא הזה בבית החולים “הדסה” בבלפור. חלוק לבן לו ושפם. איגן מיגן שגור על פיו, ובפציינטים הוא מטפל ביעילות נחרצת. מה לו ולגזעו ומה לו ולשוכו? במסירות הוא ממלא את תפקידו. מבשר לקרובי משפחה על מות יקירם, מנחם אותם על שברונם. כמו הרופא הזה ב"הדסה", האחראי על חדר המיון. הנה, הוא עומד ליד האחות בחדר המיון, מביט בפציינט שהגיע במונית. מר וולפטל שמו. ברחוב נפל בדרכו, שבור שבר את ירכו.
– אדון דוקטור, שואלת פרידה, מהי יהיה?
– יהיה בסדר. נטפל בו. מה השם שלו?
– קוראים לו מריו וולפטל. אני אשתו.
– מה קרה בדיוק?
– הוא נפל בתחנה המרכזית. הפילו אותו שני חיילים.
– תכף נראה. תחכו בחוץ, במסדרון.
ובכן, העניין הוא בזה, ששני חיילים עברו בריצה ונתקלו באבי מול קו ארבע בתחנה המרכזית. הוא נפל כמו עלה על האשפה שעל המדרכה, ואחרי שהתעשת מילמל אליהם: “בבקשה, תרימו אותי”. החיילים חזרו שני צעדים אחורה, הביטו בתקלה במבט עסוק, והחליטו ללכת. הם מיהרו.
– לא קרה כלום, אמרו לו.
– לכם לא קרה כלום. תרימו אותי!
מוכר הפיצוחים בקיוסק הקטן השכיב את אבי על מזרון שגרר מן המחסן, וטילפן הביתה. באו פרידה ואחיה במונית והביאו אותו להדסה. עכשיו היא עמדה לידו, מלטפת את ראשו בידיים מתלוצצות קצת על עצמן, ואני עומד בצד השני.
– אמבולנס עולה 300 אלף לירות, אומרת פרידה. בטקסי זה 25 אלף. היא עדיין מדברת בלירות. לא רק שלא הצליחה להתרגל לשקל החדש, אפילו את השקל הישן לא הספיקה לעכל. אבי פורץ בבכי. די. די! פניו מעוותות כפני תינוק שמן ומגודל זקן. ושומה ענקית בנחירו השמאלי. זהו זה. יותר אני לא מסוגל לסבול.
– אני יוצא לרחוב לנשום אוויר, אני אומר לפרידה.
* * *
רק זה היה חסר, באמצע המלחמה הזאת, הנפילה הזאת. הרי רק שלשום הזעיק אותי בטלפון לקצה דיזינגוף. כבר היה כל הסימנים ערוכים לפני. איך לא הבחנתי. הוא ישב ליד שולחן שם, בקפה הריק, שפעם – בימים לפני המלחמה – שימש את הבוטיקאיות מן הצפון, בשעות אחרי הצהריים, לשתיית אספרסו ארוך ולרכילות. כאן מצא לו מנוחה אבי ליד אחד השולחנות, וחכה לי שאביא לו שלושים שקלים. כי נגמר לו הכסף. זו לא היתה הפעם הראשונה. מדי פעם, מאז הפסיק לעבוד לפני חמש שנים, הוא נשאר בלי פרוטה.
– לאן אתה רוצה שאסיע אותך?
– אין לי לאן לנסוע.
– בוא תיכנס לאוטו, אחזיר אותך הביתה.
– לא. אחזור לבד, ברגל.
– לקחת אתך מסכה, במקרה שתהיה אזעקה?
– אני לא צריך מסכה. כבר עברתי מלחמות יותר גרועות.
ינואר עכשיו, ובחוץ קר. לקראת הערב רוב החנויות נסגרות מוקדם בגלל הטילים. אין כמעט אנשים ברחובות. אז אולי הוא צודק, אבא. אם לא יפול עליו פתאום טיל של סדאם, לא יקרה לו כלום. שיסתובב ברחוב. זה שומר לו על הכושר. כל היוצרות התהפכו במלחמה הזאת: קו החזית עובר בחדרי תינוקות, מהעורף האזרחי תובעים קורבנות, ואבא הוא מבחירי הסיירת. כמה נפלא, בגלל בוש, נשים, זקנים וטף, כל הירא ורך הלבב, ובכללם גם תשעים אלף תלמידי ישיבה פטורי גיוס, הופכים לחיילי קו מאז’ינו החדש. ברחוב שלנו יש פתאום המון מקומות חניה, וכל האורות כבויים בבית שבנייתו נסתיימה, ממול. הדיירים החדשים נמלטו משם. מה הם צריכים סיוטים? במלחמה ההיא פינו את לונדון והחיילים הגנו על האזרחים, ובמלחמה הזאת, החיילים מפילים את האזרחים ומשאירים אותם על המדרכה.
בגלל המלחמה הזאת אני מתקשה לישון בלילות, אך אחרי שנרדמתי, באופן מוזר, אני זוכר את החלומות. באחד מהם אני רואה פתאום את דבורה. הפנים שלה מאוד מעוצבות, יפות, עם עצמות לסת ברורות. “מאוד רזית, את מאוד חתיכה”, אני אומר לה. והיא אומרת לי, “אתה רוצה לראות איך אני נראית?” ומתחילה לפשוט את הבגדים עד שהיא נשארת עם טי שירט סגול. ואז אני משכיב אותה וכשאני מעיף מבט בפניה, והנה כל לחייה מכוסות ברשת של דם, והקווים של הרשת הולכים ומיטשטשים כי הדף מוסיף לזוב מתחת לעור.
– מה קרה? אני שואל אותה.
– זה כלום, היא אומרת. רק נשכתי את השפה.
כל אותו זמן אנחנו מוסיפים להתחבק, ואז אני מרים את חולצתה ומבחין בכתם חום מכסה את שדה השמאלי. כתם ענקי. זה סרטן, אני חושב ומחליט שעלי להעיר את עצמי מתוך החלום החולה, הקודח, אבל איני מצליח כי אני שוב מביט בפניה, והן נראות ממש בולבוסיות ושטופות זיעה, מגעילות, ושוב אני מחליט שעלי להעיר את עצמי מהסיוט הקודח, ומתעורר.
הרופא, לא סימפטי ומרוט עצבים, אומר שאין לאבא שום שבר. למרבה המזל, פשוט קיבל מכה בפרק הירך השמאלית. פרידה לא כל כך מבינה על מה הוא מדבר. העברית שלה מאוד בסיסית. אחרי שאסביר לה מה זה פרק הירך, היא ודאי תתחיל לבכות. אצל זקנים, היא אומרת בצדק, שבר בפרק הירך לא נרפא לעולם, מה יהיה? אני שוב ואומר לה, שאין לו שבר בפרק הירך. הכל בסדר. היא מוחטת את האף, היא לא יכולה לטפל בו. לה, לעצמה, אין לה כוח. שהאדמה תבלע אותה. שכאן תהיה קבורתה. אני אומר לה שצריך לחכות כמה ימים, ושהכול יהיה בסדר, אבל אני יודע שהיא יודעת שאני סתם אומר את מה שאני אומר, ויוצא שוב לנשום אוויר.
אם לא יקבלו אותו למחלקה האורטופדית, כדי שיתאושש שם כמה ימים, אצטרך להחזיר את אבי הביתה, אין לו מקום אחר. פרידה תטפל בו. אין לו מישהי אחרת. אינני יכול להרשות לעצמי עוזרת פיליפינית שתעזור לה. החיים יעשו את שלהם. הרי זו לא הפעם הראשונה שהוא סובל והיא מטפלת בו. אחרי האירוע המוחי בשנה שעברה, אבא התקשה לדרוך על הרגל השמאלית. אבל לא עבר זמן רב והוא התחיל שוב לדדות ברחובות, לבוש בחליפתו המהוהה אבל המגוהצת. פרידה תמיד טורחת שייראה נקי ומגוהץ. רק פקעת השיער שמזדקרת לו מימין משווה לו מראה פרוע במקצת, אבל משמאל פסוקת לבנה תועה בדרכה ונבלעת בקרחת. ממנו העתקתי את השביל בצד.
אחרי הפעם ההיא, ששכב באסף הרופא, הוא התאושש וחזר לסובב בין החנויות. וכך זה יהיה גם הפעם. צריך רק סבלנות. כל חמש השנים האחרונות, מאז הפסיק לעבוד כזבן בחנות הנעליים באלנבי, אבא שולח ידו במסחר זעיר ובטוטו. פה שני זוגות נעליים, שם כמה נעלי נשים. זקן בן 77 נושא בחורף בין השלוליות של יפו קופסות מגפיים מסנדלרים ערבים לחנויות רומנים ועירקים בתחנה המרכזית, מבזבז את מעט הכסף שהרוויח במסחר – על הימורי כדורגל. משם תבוא ישועתו.
אני קם מהספסל שבחצר, ומגלה בשובי שפרידה עומדת ללכת הביתה. אין לה כוח, והיא רוצה להיכנס למיטה, לנוח. בינתיים השכיבו במיטה הסמוכה זקנה שמחרחרת בקולי־קולות. לפני לכתה פרידה אומרת שהיה עכשיו רופא ואמר שצריך לשחרר את אבא מיד. אם הוא יחזור הביתה עכשיו, היא מנדנדת לי, היא לא יודעת איך תטפל בו. לה כבר אין כוח. בינתיים אבא שוכב, ואני מחכה לסניטר שיעזור לי להוריד אותו מהמיטה. הוא מביט בתקרה. אפור ושותק. לשאלותי אינו עונה. פתאום כאילו איבד עניין בכול. מונח לו ברישול על המיטה, מכוסה בשמיכה ובסדין ורוד. הסדין נקי אבל על הקיר יש כתם לכלוך. זיפים לבנים על הסנטר הכפול, והסנטר צונח אל החזה הרזה, שיניים תותבות תחתונות שמוטות החוצה. מי זה האיש הזה, זה אבי? לא. זה לא אבי.
– תחזיק מעמד, אני אומר לו ברומנית. אנחנו יוצאים עכשיו. אביא אותך הביתה. אחר כך אני צריך ללכת. יש לי פגישה בעבודה. בערב אחזור לראות מה קורה. אבוא ברגע שאוכל.
* * *
בדרך הביתה, במכונית, האצבע משייטת מרשת ג' לרשת ב' ומשם לגלי צה"ל וכולם מדברים באותם קולות: נורית גלרון, שלמה ארצי, יהורם גאון ואילנית שרים “ללכת שבי אחרייך”, “האדם הוא עץ השדה”, “היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא”. את אבי הכנסתי למיטה בביתו, ועכשיו סוף סוף אפשר להתמכר למשהו אחר. יש ברפרטואר הזה גם יתרון: סוף למוסיקה התעשייתית. הנעימות נוגעות ללב, מתוקות. בימי המלחמה האלו למדנו לזהות את הפזמונים העבריים עם עתות מצוקה. לפני שקיעה החמה מתמלאים הגלים בשירי מולדת רגועים.
אבל קודם שאני נוסע הביתה – עלי להגיע לפגישה בקפה ליד הבימה. עבודתי בעיתון, עבודת עורך זוטר, עושה אותי כל ימות השנה יעד פגיע למשלוח של כל מיני מאמרים, שירי בוסר וביכורי עט, שכותביהם – מקורביהם של מכרי ומכרי־מכרי – רואים בי שליח נוח להעברת פירות רוחם אל העורך הבכיר מבלי להסתכן בסירובים ישירים. לכן לא התרשמתי במיוחד כשהפצירה בי דבורה להיעתר למכרה שלה מימי לימודיהן המשותפים בסמינר למורות ולעבור על מספר כתבי יד, שהשאיר אחריו בעלה. המנוח נסע לטיול באירופה, ונהרג שם בתאונת דרכים. אשתו, זיוה אריאל שמה, חייתה בנפרד ממנו כל שלוש השנים האחרונות, אבל מותו קירב אותם מחדש.
קצת מוזר להיפגש בענייני עבודה דווקא עכשיו, בימי הסקאדים הללו. היא חיכתה לי בקפה קטן וירוק־קירות, בקצה שדרות רוטשילד הריקות ממכוניות. אשה נאה בסוף שנות השלושים, פנים בשרניות מעט אך יפות, עם סימנים ברורים של מחשבה שעברה על פנים אלה רגע לפני שראתה אותי. יחסית לאישה שאיבדה זה מקרוב את בעלה, היא לא נשמעה פגועה במיוחד, ואולי היה זה רק איפוק חיצוני. דיברה במרץ, בקול גרוני, מלווה את דבריה בפרצי צחוק קצרים.
בקשתה, למרבה ההפתעה, היתה שונה משל שאר הטרחנים: היא רצתה להוציא קובץ לזכר בעלה, ואולי, שאלה, אהיה מוכן לקחת על עצמי את עבודת העריכה. המדובר במלאכת ניפוי מסוימת ובתיקוני סגנון סמליים פה ושם, אף כי היה מורה לספרות, הנה ביומן המסע שלו הם נחוצים. חוץ מזה היו עוד כמה התחלות של סיפורים, ועבודת מחקר מקיפה שהשלים.
לא נטיתי להסכים. אני מכיר את עבודות העריכה הללו. מתייחסים אליך כאילו זמנך אינו שווה פרוטה. אני עצמי, אמרתי לה, עסוק בימים אלה בהשלמת עבודת הגמר שלי בהיסטוריה, וזמני קצר, שכן עלי לסיים אותה לפני שיסע הפרופסור שלי לסמסטר שלו בצרפת. הוא מחלק את זמנו שווה בשווה בין תל־אביב לסורבון.
אחרי שנפרדנו, ציינתי לעצמי שהיא לא הופתעה כלל לנוכח התפתלותי המבישה. נפגעה – כן. הופתעה – לא. כאילו היתה מורגלת בסירובים כאלה, מפגישות קודמות עם עורכים אחרים. מעניין אם גם לי תציב דבורה יד זיכרון כזאת. השעה חמש וחצי וב"קול השלום" כבכל ערבי השנה, אבל הפעם בהתאמה מושלמת לימים אלה, נשמע קולו של מנחם בגין המכריז על סוף המלחמות: “נו מור וור. נו מור בלאדשד”. ואחר כך קולו של אייבי נתן, המודיע כמו ב־364 הימים האחרים: “עם שקיעת החמה תחנת קול השלום תפסיק את שידוריה לזכר קורבנות האלימות באזורנו ובעולם כולו”. אחריה תכנית דוקומנטרית, היחידה בערב זה. איזה תיאום מופלא. בחרתי להאזין לשידור החוזר דווקא של “איגרת לאבא”, תכניתו של אלדד מנור המוקדשת לאביו ולחבריו נעדרי הצוללת “דקר”. בן שלא ראה מעולם את אביו, עוקב אחרי שירותו בצה"ל, היעלמות הצוללת והחיפושים אחריה.
בסדר, מה קורה עם אבא? לטלפן איני מעז. פרידה תרצה שאחזור אליהם, ואני רוצה לחזור הביתה.
* * *
בחלום השני ניסה ראש ממשלתנו לשכנע אותי להתחבר לאופטימיות ולוותר על המודעוּת. הפעל את הטלוויזיה, הוא אמר לי בפניו הקפואות תחת מעטה האיפור. אחר כך שתק, כאילו מחכה לראות שאני מפנים את הערכים שהוא מנסה להעביר לי בלי קול. והערכים היו חמישה, ובכלל לא פוליטיים: חריצות, לא יותר מדי יוזמה, קבלת דין המלוכה. השלמה עם הקיים וסיפוק מכל עשייה, גם הקטנה ביותר.
את החלום הזה סיפרתי לדבורה, כשחלצתי את הנעליים ליד המיטה.
– אז מה אתה עושה? היא שאלה.
– כבר התחלתי לעשות, חכי ותשמעי. זה חלום שהולך ומסתבך.
– אני מתכוונת לאבא שלך. מה אתה עושה?
– החיים יעשו את שלהם. הוא יתאושש. אין לי כסף למצוא לפרידה מישהי שתעזור לה.
– כל השנים הוא לא שם עליך. בקושי טיפל בך מה פתאום התחלת לטפל בו?
– הוא אבי. אני לא יכול לריב אתו כל החיים. מה שמזכיר לי שהבטחתי להיכנס אליהם, לראות איך הם מסתדרים. עוד מעט אני צריך שוב לצאת.
פרידה צעירה ממנו בסך הכול בשש שנים. ארבעים שנה הם ביחד, ועדיין מתייחסת אלי כאל הבן “שלו”. מעולם לא חיבבה אותי במיוחד. אבל היא שמרה על בית מהוגן. הצליחה במשכורת הדלה שלו להבטיח ארוחות סדירות, בויטרינה היו תמיד מטרונות פורצלן, הטלוויזיה היתה אמנם בשחור לבן, אבל פתוחה בערבים ורק בחדר השינה שלהם היה האוויר מנוון. הוא לא נאבק במיוחד למעני, בעימותים המשפחתיים. היה תוקע מבט רפה נכחו, ומדגיש, בלי שמחה, שאין לו ברירה. אין לו יותר מדי כסף, ובלעדיה – מה הוא יעשה? פעם חשבתי שהוא סתם נמושה, עכשיו אינני שופט אותו באותה חומרה, אבל אני שופט את עצמי בחומרה על שאני נמנע מלשפוט אותו בחומרה. אילו היה לי אכפת, אילו הייתי מעריך אותו באמת, הייתי ודאי מתייחס אליו אחרת. אבל לא כעסתי. הרי תמיד ידעתי, שסתם נקלעתי עם האדם הזה לעולם, וסתם חיינו. אפילו כשהגענו ב־48 לירושלים, למושבה הגרמנית, לא חשבתי שהוא ייתן לי בית, כמו שיש לילדים האחרים. הוא עשה כל מה שיכול, אבל מה שיכול היה מעט מאוד.
בהפוגה המפורסמת ב־48 הבריחו אותנו דרך שער הגיא, ומיד הביאו אותנו למושבה הגרמנית. בקצה הרחוב היה קיר עשוי פח נקוב כדורים, שהסתיר את הנעשה מאחוריו מעיני הצלפים הירדנים שעל חומת העיר העתיקה. פגזים וכדורים שהתעופפו משם, חלפו על פני שדה הזיתים והקוצים שהיה אחר כך לגן הפעמון, ונחתו ברחוב שלנו. כל משפחה קיבלה דירה משלה בחווילות הנטושות הסמוכות לגן השושנים. לנו נתנו דירת חדר ומטבח ארוך וצר עד מחנק, משהו ברוחב של מטר ובאורך של ארבע, שהיה לו קיר דיקט משותף עם המטבח של השכנים, משפחת ייקים שגידלה ילד תימני. ביום השני יצאנו עם כמה שכנים ללקט פריטי ריהוט מדירות שננטשו בבהלה. במטבח אחד היו אפילו כלים עם שאריות של ארוחת בוקר על השולחן. את הארונות רוקנו המבקרים הקודמים. בגינות של כמה בתים סימנו בקבוקים קבורים באדמה את גבולות הערוגה. בימים הבאים הילדים היו מוציאים אותם ומוכרים למכולת. במונחים של אותם ימים, הם עשו הון גדול.
אבי התחיל לעבוד מיד. היה אז זגג. הוא ועוד שלושה חברים הקימו קואופרטיב ושמו “התקווה”. בכל מקום נשברו חלונות בגלל ההפצצות וירי הצלפים, והעבודה היתה בשפע, אבל משום מה הוא לא התמיד והתקווה היתה לאכזבה. יום אחד מצאתי אותו במטבח הריק, ריקנות חשופה בעיניו, מודיע לי שאין אוכל. אין. פשוט אין כלום. איך נקלעתי לעולם עם האדם הזה? אחר כך הכניס אותי למוסד ברחובות. טוב, הוא היה באמת עני באותה תקופה, ולא יכול לפרנס את שנינו, אבל – למוסד? שנה הייתי שם, שנה שבמהלכה שכחתי לדבר רומנית. הוא היה בא לבקר לעתים רחוקות, וכשהגיע בפעם האחרונה לקחת אותי הביתה, ברחתי ממנו, הסתתרתי על עץ האקליפטוס הגדול בחצר, העץ שהיינו מגרדים את השרף הלבן שעל ענפיו ולועסים אותו כמו מסטיק. לא רציתי לרדת משם, למרות ההפצרות, גם לא רציתי להישאר. לא דיברתי אתו, לא בכיתי. הוא לא יגרום לי לבכות, האיש המבוגר הזה. לעולם לא אבכה בגללו.
* * *
אבי שכב על הרצפה, שרוע ליד המיטה, בלי בגד תחתון, טובל בשלולית שתן. לא היה שם איש שיכול להרימו. פרידה הלכה לקרוא לשכן מהקומה השלישית, מרינרו היא מכנה אותו, כי נודע לה שהיה בנעוריו רב חובל באניית סוחר, אבל גם הוא לא גיבור גדול. בכל אופן, בהגיעו, שנינו מרימים את אבא וגוררים אותו לבית הכיסא ומשם חזרה למיטה, עדיין חלקו התחתון מגולה, כשל תינוק.
בבית החולים שכב מחובר לזונדה ולבוש בחולצה בחלקו העליון ובמכנסוני נייר בחלקו התחתון. כאן לא היו לו מכנסוני נייר. אדיש לשלולית על הרצפה, אדיש להשפלה, הוא הביט נכחו בשלווה. הכנסנו אותו למיטה ופרידה פרשה על מותניו חיתול מנייר. מעליו, לא מתחתיו. דווקא כך, כמו בהתרסה.
פתאום אבי פורץ בבכי.
– מרינרו טלפן למועדון, ואמר להם שאני חולה, הוא אומר.
– הוא מתכוון למועדון של הזקנים בבזל. בזמן האחרון הוא הולך לשם כל בוקר, משחק ג’ין רמי, אומרת פרידה בנימת לגלוג, כאילו חבל לה על הזמן שהוא מבזבז מחוץ לבית. היא כזאת. תמיד היתה כזאת.
– מחר בבוקר, אני מבטיח לה, דבר ראשון אני דואג למצוא לו בית חולים סיעודי הגון.
כל העניין גדול עליה. בעצם, גדול על שנינו.
בדרך הביתה אני עובר דרך המכולת הפינתית, שעוד מעט נסגרת.
– נו, כן. ימי פומפידו האחרונים, אומרת אתי, אמו של בעל המכולת. לא להאמין, עושים כבר את מסיבת הסוף. ראיתי מודעה: מסיבת הסוף, רוקדים ומתים.
– היא כבר היתה אתמול, מתערבת בשיחה קונה אחרת, באיזה פאב.
– מסיבה אחת? אומר שכן מהבית מקצה הרחוב. היו כמה כאלה בתל־אביב. הלא אין גבול לכושר ההמצאה של בעלי הפאבים והמועדונים. למה־מה, רק בעלי המכולת יתרגמו את החרדה הקולקטיבית לשקלים? הוא צוחק בהנאה.
– אומרים, מסכמת אתי, שתכננו כבר במועדון “רוקסן” נשף מסכות אב"כ עם להקות רוק וציפיות לשעת השין.
מדמיין לעצמי את החוגגים הפטישיסטים רוקדים, עטויים במסכות אב"כ, אני נכנס הביתה. דבורה איננה. מה היא יוצאת בערבים כאלה, כשכולם מחכים לסקאדים? המסכה שאבא הביא הביתה, בימי המלחמה ההיא, אחרי שיצא – אין לי מושג איך – ממחנה העבודה. בעצם, אולי היה זה בסוף המלחמה, ושחררו אותו עם כולם. המסכה ההיא הצחיקה אותי. לא הפחידה בכלל. אבא חבש אז כובע בארט כחול, ובידו החזיק מסכת גז, ואחר כך, עטה אותה על פניו ועשה קולות. כמה ימים אחר כך נעלם שוב, ואני נשארתי עוד זמן מה עם אומאמא. מתגעגע אליו ואל אמא. ואולי אין זה זיכרון, אלא אחד מאותם חלומות שהייתי בודה לעצמי ברכבות בימי הרעה. חלום מהתל שהיה לזיכרון.
* * *
וינה, 1946. שנה אחת אחרי מלחמת העולם, עיר הרוסת כיבוש. גרנו בארמון שהפקיעו בנות הברית והפכו אותו למעון פליטים. הדירה שלנו, מיטת קומותיים היתה באולם הנשפים, שרקדו בו הרבה ואלסים, בין המלחמות ואולי גם במהלכן. כל האולם מלא מיטות קומותיים ערוכות בסדר גאומטרי, אזור אזור וצביונו: שכונות שכונות, משפחות משפחות, וביניהן שבילי מבוך. אני שוכב במיטתי ובוכה. בחלון ליד המיטה מטפסים עלים, ואני מביט בהם ונרגע. ביום אסור לי לזוז מהמיטה. רק בערב, ערב ערב, אני ואבא יוצאים לטיול ברחובות פצועי התיל, מביטים על גלגל הפראטר ששבת בגלל המצב. בקפה־זונות קטן, באחד הרחובות ההרוסים אבי רואה לראשונה – עוגה, זאכר טורט וילנאי. בעצם, לא הזאכר טורט המושלם: ספק אם היו שם שלוש שכבות שוקלד עם מילוי ריבת מישמש, וספק אם היה מצופה בקרם־שוקולד ומוגש עם קצפת. אבל אין ספק שזה נראה כמו עוגה, ובמיוחד אין ספק, שהיה חסר בעוגה הזאת מרכיב בסיסי: סוכר. כשטעם אבא את העוגה, נתכרכמו פניו, ואחר כך שבו ואורו: הוא הזמין בקופסת קרטון פרוסות פרוסות של המטעם התפל, וכשהגענו למעון הפליטים, עמד במרכז האולם והכריז על הממתק. הדודות מסביב התנפלו, והוא געה בצחוק. התעלול עלה יפה למעלה מן המשוער. אני מביט בו במבוכה. פתאום נתגלה לי כליצן.
אחר כך בערב אני שוכב במיטת הקומתיים מעל אבא, באולם הענקי, מעלי תלויה שנדלייריה מאובקת ושבורה ואומר ברעד ובכוונה יתרה את “שמע ישראל…” שלימדה אותי אומאמא. בתחתוני דקירה. התחלתי שוב לעשות פיפי בתחתונים. למרות שאני מתאפק בכל הכוח, אני חש לבסוף בדקירה, ויודע שאחריה השתן ייזל. והוא באמת יוצא, נפלט כמו אוויר מבלון בדקירת סיכה. אחר כך אני מנסה להירדם, אפוף באור הסהרורי של האולם הגדול, מביט בריקוע המתכת המאובק הקבוע בתקרה. בבואתי נשקפת שם קטנה ורזה. אני מפחד להירדם, שלא יחזרו החלומות. אל תוך בבואתך שחה ילד, עטוף אור סחרחר הישאב פנימה, חבוק כוכבים. משכיני אמא, אחרייך ארוצה, משדות שלג וערפל. לא רוצה לצאת החוצה, החלום מפחיד ומהתל.
* * *
הטלפון מעיר אותי ואת דבורה בשש. הקול של פרידה מציף את המיטה. היא בוכה. באו ולקחו את אבא.
– מי לקחו?
– הם. האמבולנס. הוא ב"הדסה". כל הלילה לא ישנתי. השתעל והקיא. די. אין לי כוח.
בכניסה לבית החולים אני פוגש את ד"ר סמואל. הפסיכיאטר אספן הספרים. אנחנו מדברים על ספרים נדירים, מאז נודע לו שאני עובד בעיתון. עכשיו כבר איננו פסיכיאטר אלא רופא ילדים, עבר הסבה מקצועית. במלחמה הזאת גייסו אותו לתורנות כל הלילה. איך שהתחילה המלחמה, לפני שבועיים, תקפה אותו קדחת אספנות.
– הצלחתי, הוא מבשר לי, להשיג ספר מאוד נדיר, “אחת עשרה הכומתות הירוקות”, ספר על כפר קאסם שנאסר על ידי הצנזורה. אל תדאג. אדבר עם מישהו מהמחלקה. יהיה בסדר. יטפלו באבא שלך. הוא יקבל את המקום הכי טוב.
האחות בפנימית א' חביבה באופן לא רגיל. מובן שהיא תעזור לו, היא אומרת בחיוך. ביציאה מבית החולים מעונן חלקית. ופתאום השמש מתוקה ורחובות תל אביב יפים. אני עולה על מונית קן ארבע עד דואר אלנבי. בקטע מול רחוב רמב"ם, אני רואה את שחורי יוצא עם סלים מהשוק. שחורי, עורך משנה של הדף הכלכלי, קונה בשוק תמיד. כל השנה הוא ואשתו חוסכים פרוטה לפרוטה, ובקיץ הם נוסעים לחודש חופשה בטירול האוסטרי. שנה אחרי שנה. שוכרים צימר בפנסיוון באינסברוק, ומשם יוצאים לטיולים בסביבה. נוסעים למשל באוטבוס יום שלם כדי לאכול באיזו מסעדה חתיכת סוס שתובל עם שני בצלים. מי יודע מה הם עושים אחרי אומצה כזאת, אולי רואים מופע של רכיבה על סוסים בלוויית מוסיקה בעוגב כנסייתי. אבל לא. זה ייתכן רק ברומניה.
בכיכר המושבות, בבית מרקחת ילין, פינת רחוב החשמל 1, אני מבקש מהרוקח בקבוקון יוד מיוחד, שרק אצלם אפשר להשיג. נוזל צהוב שקוף שהוא אנטיספטי ורב־תכליתי. צמחי המרפא המשמשים להכנתו הם שומר, אניס, סלוויה, מנטה ורוזמרין. הוא מתאים לא רק לתינוקות הסובלים מפצעונים בחלל הפה (שלוש טיפות מהנוזל עם כפית שמן זית), אלא גם לבוגרים. כתבתי על זה קטע למוסף הבריאות, בחודש שעבר. אני מרגיש שאני רוצה פתאום להשתין. אני מטלפן לבית החולים.
– כל הזמן הוא פורץ בבכי, אומר ד"ר סמואל בטלפון. דיברתי אתו ברומנית. הוא אומר: הלוואי שהייתי מתפגר. הלוואי שהייתי מתפורר. אבל אל תדאג, יהיה בסדר.
– מובן שלא יהיה. הוא איבד כל תקווה. אין לו כבר כל עניין בחיים.
הביתה אני חוזר ברגל, חש לפעמים בשלפוחית השתן. עובר דרך אלנבי ומשם נכנס לרחוב המלך ג’ורג'. אי שם בטירול האוסטרי עכשיו לפני־צהריים עדינים כקציפה, קלים כתחרים, וכאן, ברחוב המלך ג’ורג', עם הקונדיטוריות הגסות, הכבישים המסואבים, המוני האדם בפתחי החנויות לכלי אינסטלציה, שוק בצלאל וחולצות הטריקו והפוטר שלו, הכול גדוש מדי, כבד ונלוז. פעם היו כאן קיוסקים למכירת פלאפל. עכשיו כמעט כולם חוסלו. העליה הרוסית לא אוהבת פלאפל. הכול מתחיל במאכלים שאתה זוכר מהבית. מהילדות. חוויית המטבח של סבתא. יש אנשים שאצלם החיים הם ניסיון בלתי פוסק לשחזר טעמי ימים אבודים. מאכלים פשוטים, זוליים. גזר, אפונה, שומנים שהיו למעדני מלכים. אצלי לא. כל הזמן אני נפרד מאנשים: שרשרת ההוויה הגדולה שלי מתחילה בפרידה מאמא. אחר כך, כעבור שנה בפרידה מאבא, ששכח אותי בשלג, אחר כך מסבתא. אחר כך מאשתי הראשונה. אולי בגלל זה אין לי תאווה גדולה למאכלים מיוחדים. סתם לסתום את הקיבה. ועכשיו בוער בי הצורך להשתין.
* * *
– צלצלו מבית החולים, רוצים שתגיע אליהם דחוף, אומרת לי דבורה בכניסה הביתה. בקושי הגעתי וכבר עלי לצאת. מי יודע מה קרה לאבא. די? זה הסוף?
האחות ניגשת אלי עצובה ושופעת רכות, בצידה רופא המחלקה. מין משלחת בשורות קטנה. אני יודע מה יש להם לבשר.
– היה לו בשעה עשר וחצי אירוע מוחי, הוא אומר.
–אתה יכול להיכנס אליו, להיפרד ממנו, היא נוגעת בעדינות בזרועי.
הוא שוכב שם מאחורי הווילון, אבי. על ערש דווי. אבי הפורץ בבכי עם החיתולים והכתמים המצהיבים במרכזם, והשומה העצומה על נחירו השמאלי. זיפים לבנים על סנטרו הכפול, ומפיו שמוטות השיניים התותבות התחתונות. מביט בחשיכה עצום עיניים באדישות רוגנת. אני מעיף בו מבט ומחשב את הזמן שראוי לי להישאר בחברתו, אני, לבדי, אתו, ומה יש לי להגיד לו עכשיו, שלא אמרתי כל השנים, ואחר כך אני מעיף עוד מבט ותוהה מדוע חדרה האדישות שלו גם לנפשי.
מחוץ לווילון, האחות ניגשת אלי ובעיניה צער. הם מולכים אותי לחדר הרופאים המבורדק, שאשב שם עד שאתאושש. אבל אני בסדר גמור. רק אגש לשירותים לרגע, ואחר כך אלך מכאן.
בחוץ, בבלפור, נחמד עכשיו. אני עומד רענן חלציים ליד הגדר ההרוסה למחצה של הבית השלישי מהפינה. השמש מוזגת נהרה חמקמקה. שתי פרחות עוברות, נושאות עמן צחוקים קטנים, שנופלים כמו עלים במורד המדרכה. סתם. סתם. מה קורה לי? מה פשר האדישות הזאת, האדישות השלווה הזאת. זה לא בסדר שאני בסדר. אני מרגיש בחילה ונזכר באמא ובשדות השלג מכוסי הערפל, על גבול רומניה הונגריה, ובזיכרון שאינו מרפה על הגדר, שם השארתי לפני שנים את חיי. משכיני אמא, אחרייך ארוצה, בשדות שלג וערפל. אתך, אמא, ארוץ החוצה. זיכרון הוא חלום מהתל.
-
אבא ברומנית. ↩︎
* סדרת עבודותיה של הצלמת רלי אברהמי, “משפחות”, מתוך פרויקט שהחל בשנת 1994 ונמשך ברציפות חמש שנים. חלק מן התמונות הוצג במאי 1998 במוזיאון היהודי בווינה בתערוכה ליובל מדינת ישראל.
* אילת־השחר אוטולנגי בוגרת בצלאל, עוסקת בעיצוב. זה לה פרסום ספרותי ראשון.
* שיריה של מאיה בז’רנו מתוך ספר שיריה “היופי הוא כעס”, שיתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
* משה בן־שאול פרסם בימים אלה את ספר התרגומים “פאולינר – מחר שירים”, הוצאת קש"ב.
* סדרת עבודתיו של מיכה ברעם, חתן פרס ישראל השנה, מתוך עשרות שנות עבודה כצלם־אמן וכצלם עיתונות.
* שירי אורי ברנשטיין מתוך הספר “על אהבה אחת ויחידה”, שיתפרסם בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
* לאה גלזמן, מתרגמת מערבית של דברי שירה ופרוזה, מתמחה בשפה ובספרות ערבית ועוסקת בהוראתן. חיברה ספרי לימוד ותכניות לימודים בתחומי התמחותה.
* פאטימה ד’יאב, תושבת הכפר תמרה בגליל, מרבה לפרסם בעשורים האחרונים שירת מחאה נועזת נגד נחיתות האשה המוסלמית.
* תמר הגר היא ד"ר לספרות, חוקרת ומרצה במכללת תל חי. פרסמה בספטמבר השנה קובץ סיפורים ראשון, “חיים רגילים לגמרי”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
* אורית וולף, פסנתרנית בינלאומית, מרצה באוניברסיטת ת"א על חשיבה המצאתית ומקוריות רעיונית. שוקדת על חקר פיתוח החשיבה והיצירתיות.
* גלי־דנה זינגר, עלתה ב־1989 מסנט פטרסבורג. פרסמה לפני כשנה את ספרה, “לחשוב: נהר”. פרקים קודמים של הפואמה “ההיא”, שנכתבה עברית, פורסמו בגליון גג מס' 2.
* דברי סלמאן נאטור נאמרו בכנס “על ‘הפחד’ בחברות הנתונות בסכסוך לאומי.” שנערך במאי, 2000, באוניברסיטת הלוויטיקום (Helveticum) ציריך, שוויץ.
* רוני סומק מכין בימים אלה לדפוס את ספר שיריו החדש.
* מחמד חמזה ע’נאים, משורר, עורך ומתרגם. יליד באקה אל ע’רביה, 1957. פרסם ארבעה ספרי שירה בערבית.
* מסתה של יהודית קציר “להיות אשה סופרת בשנת אלפיים”, בעקבות דברים שנשאה בבית הנשיא, בפתיחת שבוע הספר תשס"א.
* סשה שצ’רבה נולד ב־1962 באסטרחן, רוסיה. בישראל מ־1993. התחיל לפרסם מ־1980 ברוסיה. “שיקום” מתוך ספרו “הפסיכים החביבים שלי”, הנמצא בהכנה.