בתמיכת מנהל התרבות, משרד התרבות והספורט
עמותת מונטן מס' 580265304
גיליון “עמדה” 56 עומד בסימן של התחדשות ורִענון. בראש הדברים אנחנו מבקשים להציב שוב כמה מהנורמות הבסיסיות שלנו: פרסום יצירות ספרות מקוריות ובעלות עוצמה המבטאות רעב קיומי והקפדה על כך שהספרות מתפרנסת מאיתנו, אנחנו לא מתפרנסים מספרות.
“עמדה” מקפידה כל השנים להתייצב בחזית הביקורת כנגד תופעות ספרותיות נלוזות, שחיתות, גרפומנים ומאחזי עיניים ועסקנים ושאר מרעין בישין. מבחינה זאת, וגם מבחינות רבות אחרות, “עמדה” תמיד ראתה את עצמה כהמשך ישיר של מפעל העריכה החשוב ביותר בדור שלפנינו, כתב העת “עכשיו” והוצאת הספרים שלצידו, מפעל ענקים של איש אחד: גבריאל מוקד, שנפרד מאיתנו לאחרונה, אולם הספרות העברית לא יכולה להיפרד מגבריאל מוקד. “עכשיו” היה המקום הראשון שפתח את שעריו עבור גרעין המייסדים של “עמדה”, הוא היווה עבורנו בית ספרותי בשנים הכי פורמטיביות שלנו, אי־אז בשנות התשעים של המאה הקודמת, ומוקד הפך במהרה לפטרון ספרותי ובהמשך ידיד ושותף במאבק על ספרות ערכית. שמחנו מאוד להדפיס ב"עמדה" במשך השנים את הוואריאציות המופלאות, אותם טכסטים אוונגרדיים המבטאים בצורה מושלמת את האידיוסנקרטיות החד־פעמית באישיותו של מוקד. בשנת 2011 פרסמנו בהוצאת הספרים של “עמדה” את הספר “בזמן אמיתי” – 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור־המדינה, סיכום דרכו של גבריאל מוקד בתחום ביקורת היוצרים של דור המדינה. בשנת 2014 פרסמנו בהוצאת “עמדה חדשה” את הספר “תפישות היהדות של חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי גרינברג”, המכנס מאמרים על שלושה ענקים בספרות העברית החדשה. כי הספרות העברית לא יכולה להיפרד מגבריאל מוקד. כי ברית כרותה לחוכמה. וברית כרותה בינינו ובינו.
שני נוסחים עיקריים מאפיינים את הספרות הנכתבת היום בישראל: הנוסח הסינתטי והנוסח החווייתי. הנוסח הראשון, מבית מדרשו של אהרן שבתאי וממשיכו חזי לסקלי, מתאפיין בהכלבות של חומרים שונים, באקדמיזם מושגי ששואב השראה מתיאוריות שונות ומנסה להפעילן בשדה השירה. חשוב לציין שגם בפרוזה יש נציגות לנוסח הזה בטווח שבין אורלי קסטל־בלום למיכל בן־נפתלי. הנוסח השני מהווה את דרך המלך המודרניסטית, כתיבה שבבסיסה חווייה סובייקטיבית. איננו מבטלים את כל השגיו של אהרן שבתאי בנוסח הסינתטי אולם אנחנו מדגישים את מוגבלותו הבסיסית של הנוסח הזה. עובדה מעניינת היא ששבתאי עצמו נטש את הנוסח הסינתטי שפיתח ופנה לנוסח החווייתי בספרו הטוב ביותר “אהבה” שראה אור ב־1986. ההבחנה הזאת רלוונטית מתמיד היום משום שבשנים האחרונות אנו עדים לגלים מתגברים של אפיגונים בנוסח הסינתנטי המתחכם, בין השאר כתוצאה מהתגברות נוכחותן והשפעתן של סדנאות הכתיבה למיניהן. כתב העת “עמדה” מתייצב מאחורי הנוסח החווייתי ורואה בו נוסח מרכזי ותקף גם בעשור השלישי לאלף החדש.
דומה שאנו עדים היום בישראל לקריסה ערכית של נורמות בסיסיות בכל תחומי החיים. דומה שאנו עדים להשתלטותה הכוחנית של תרבות השקר והרמייה, תרבות אחיזת העיניים והטיוח, תרבות הקומבינה המושחתת שפשטה בכול. ראינו שגם חברים טובים נפלו בפח. בתוך כל זה דומה שערך קדושת החיים התנדף ופרח לו, והרי זהו ערך שלא ניתן לחיות בלעדיו, לפחות לא ניתן לקיים אורח חיים ראוי בלעדיו, דהיינו אורח חיים שהוא ההפך מהמצב הטבעי אליבא דהובס. זהו הביטוי הקיצוני ביותר של אובדן הדרך הערכי הכללי, שאובדן הדרך בספרות עליו אנחנו מתריעים מזה כשלושה עשורים ויותר הוא רק מקרה פרטי שלו. האמת הפשוטה, מעבר לרטוריקה נבובה וסיסמאות ריקות, היא שאין דבר חשוב יותר מערך קדושת החיים, אין שום דבר שהוא חשוב יותר מהחיים. אולם מגזרים שונים היום בחברה הישראלית סבורים אחרת.
מה בגיליון הנוכחי? סיפור קצר של הסופר האורוגואי פליסברטו הרננדס, מחלוצי הריאליזם המאגי המזוהה עם סופרי דרום אמריקה, שכבשו את ספרות המערב בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, הוא יריית הפתיחה שלנו בתרגומו של אופק קהילה. פרקי פרוזה מקוריים מאת לילי פרי, ירון אביטוב, רותי רום, כנרת רובינשטיין, יגאל גודקוב ויואל פרל מזכירים לנו איזו עוצמה יכולה להיות לספרות הערכית. לכך מצטרפים שירים בשני צרורות מרוכזים מאת אבישי דדון־רווה, זיוה גל, יובל גלעד, יהונדב פרלמן, איתן קלינסקי ומרדכי הרטל (צרור ראשון); מירה קדוש, מרגו פארן, אורי וייס, פטריס אלברט, וחגית בת־אליעזר (צרור שני). בפתח הצרור השני מקבץ שירים מאת אליעז סגל, משורר אמת שנמנה על המשתתפים הקבועים ב"עמדה" בשנים האחרונות והלך לעולמו בשנה האחרונה. תיק שירה מתורגמת כולל הפעם רצף חזק של אחד המשוררים הרוסיים המקוריים ביותר במאה העשרים: ולימיר חלבניקוב בתרגומו של רומן וטר. לצידו שירים מפתיעים מאת עדנה סנט וינסנט מיליי בתרגומו של עופר חן. תיק מסות כולל הפעם דברים על השיח הבין דורי בגרמניה שלאחר המלחמה (עופר חן), על דוד פוגל (נעמי שני), על תומס מאן (עופר חן), וכן דיון בפרשנות שירי שלונסקי וביאליק (אורי וייס). דפים פנימיים כוללים טכסטים מאת אריק א., עמוס אדלהייט וחן יסודות. גיליון 56 נחתם עם מדור מיוחד המוקדש לגבריאל טלפיר – דמות יוצאת דופן בתולדות הספרות הארצישראלית.
בברכת קיץ צונן ורגוע.
[נספח 1: יום הולדת שמח לגבריאל מוקד. התפרסם בסלונט ב־27 לאוגוסט 2025]
גבריאל מוקד יחגוג מחר את יום הולדתו ה־92. המבקר החשוב ביותר בספרות העברית מאז קורצווייל. העורך החשוב ביותר שניצח על המהפכה הספרותית שהתחוללה בשנות החמישים והשישים של המאה שחלפה והעמידה את דור המדינה בספרות. עורך רעב שתמיד חותר לגילויים של יוצרים חדשים ונותן להם מקום בפרסומי “עכשיו”, כתב העת והוצאת הספרים. מחבר ה"ואריאציות" – טכסטים ניסיוניים החומקים מרוב ההגדרות המקובלות וחותרים לביטוי צָרוף של חוויות ומצבים קיומיים. אין כמעט שום סופר או משורר משמעותי שלא חב איזשהו חוב לגבריאל מוקד. בשמי ובשם חבריי בכתב העת “עמדה” – יום הולדת שמח גבריאל!!!
[נספח 2: על הוואריאציות של גבריאל מוקד: דברים לערב הוקרה, פסטיבל ת"א לשירה, ה־25 בדצמבר 2016]
הוואריאציות מסמנות בראש וראשונה חופש צורני וחופש חווייתי. שני ממדי החופש הללו מזינים זה את זה. אולם יש משהו פרדוקסלי בניסיון להגדיר מה הן הוואריאציות או אפילו לדון בהן. להלן מספר אפשרויות. מיפוי חווייתי מוקפד של אובססיות מתגברות על־ידי תודעה ממיינת, מגדירה וממשטרת ובאותה מידה ממש שזירתן של אובססיות על צירים חווייתיים והלחמתם לדימויים ארכיטיפליים. כך, המקרה הממשי יכול להיות רק ואריאציה – של או על – המקרה הממשי. העדרו של ממד זמני בוואריאציות מאפשר לכל החוויות להתרחש בו־זמנית. בירור המצבים החווייתיים מתרחש אם־כן כניתוח על־זמני של מקרים ממש כמו בפתרון של בעיה גיאומטרית. העדר ממד הזמן הוא העדר יסוד נאראטיבי שיוצר לעיתים תחושה אקסטטית ומנטרל את הציפייה להתרחשות בתוך ממד זמני. התודעה היא השולטת בזמן ומנטרלת את הזמן בתוך המרחב הטכסטואלי של הוואריאציה וככה, כמו בשורה הידועה של דליה הרץ: “הוא השבי, ואתה רק נמצא בשבי.” זהו הגרעין המודרניסטי והאוונגרדי המצוי בואריאציות של מוקד.
יש תמיד בוואריאציות איזה רגע מופלא ומזוכך של התגלות ופיכחון: “…הרי גם אותן העתודות הצבאיות האיסטראטגיות האמיתיות שלו, המוזרות כשלעצמן והקטלניות באופיין, שמוזרותן וקטלניותן התחרו מבחינה מסויימת זו בזו, אשר שמר תמיד בכל מצב על קיומן הרחק בעורף הנינוח והשליו של עצמו, אלפי מילין מקו החזית וממחזות התבוסה ושאִפשרו והיוו את ראשית גיבוש־כוחותיו לקראת מִתקפת־הנגד, לא יכלו גם הן לסבול שיתוף ועִרבוב עם שרידי הכוחות הישנים והרגילים שלו, ובוודאי של בני בריתו, במידה שחלק כלשהו מאלה ניצַל איכשהו מאסון וממפולת. הרי עתודותיו למעשה העדיפו תמיד אפילו את השכנוּת הבלתי־אמצעית עם הכוחות המסוכנים ביותר והמנצחים לפי־שעה של האויב, בִּמקום קִרבה לגדודי־הצבא הרגילים, הידידותיים והמהוהים של עצמו ושל בני־בריתו, הניצבים, ניצוֹלים עדיין, בִּקְצֵה ממלכתו המוּכָּה והמובסת.” (מתוך “המומחה למִתקפות־הנגד”, ‘עמדה’ 35 – מחברת קיץ (2016), עמ' 31). השורות הללו עצמן עם דימויי הצבא והתבוסה המוכרים היו יכולות להיכתב בכל נקודת זמן בציר שבין 1959 למחר בבוקר. העובדה שהן נדפסו לראשונה ב־2016 היא הוכחה לעל־זמניותן של הוואריאציות מחד ולטריותן הרבה מאידך. שהרי ברור שקרבתם של גדודים מסוכנים של אויב עדיפה תמיד שבעתיים על גדודים רגילים, ידידותיים ומהוהים. ולמי שזה לא ברור, ובכן אתה כבר אדוני מקרה אבוד, אם לצטט את אבידן.
שהרי הוואריאציות הן גם ואולי בעיקר וידוי נוקב ומתמשך על־אודות מצבים אפשריים ובלתי אפשריים: “איך יכול להצליח אדם שלא היה לו תחום: בייחוד בזמן התמחות הולכת וגוברת? העמדת הפנים של תחום הסובייקטיביות הזוהרת באור משל עצמה, עיר הבירה של הקוריקולום, הציגה עיסוק בתנודות נפשיות משניות, שלא היו אפילו מעוגנות בתורת־הנפש, בתורת־ההכרה ובתורת־היש, כמחוז מיוחס, שהיה עדיף על כל יתר התחומים, אם גם אולי לא הסתעפו ממנו כל התחומים כולם.” (1975) (מתוך “גם במערבולת התבוסה”, “ואריאציות”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א 1995, עמ' 130).
שהרי איש החרב או מפקד הפרטיזנים למשל הם בכל זאת רק מקרים פרטיים, כלליים ככל שלא יהיו, ביחס לאיש המקצוע, ואיש המקצוע עצמו ניצב כניגודו הברור של “אדם שלא היה לו תחום”. אלה רק מקצת היחסים האפשריים הנרקמים בין הוואריאציות ממש כמו יחסים בין צורות גיאומטריות. שהרי איש החרב הוא כבר מקרה פרטי של מפקד הפרטיזנים, וגיבושן של תוכניות קרב מסמן כבר רמה גבוהה יותר של יכולות טקטיות ואסטרטגיות בדרך אל המפקד המושלם. שהרי גיבושם של יחסים הירארכיים בין מצבים אובייקטיביים או אובססיביים, בין ארכיטיפים, מקרים וחוויות הוא שלב במיפוי מדויק יותר שלהם, בתוך תודעה כללית יותר ופרטנית יותר, כעין מחשב־על העורך את נתוניו ומושל בהם בקשיחות וביד רמה אולם בוודאי שלא בלי טעויות ומבוכות וסכנת תבוסה מוחשית ומוחלטת. שהרי “מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם”. שהרי איזו מטרה אחרת היתה יכולה להיות לתמרונים לשוניים וחווייתיים אלו? שהרי מדובר אולי רק בהסתעפות התמצית המרוכזת ביותר של מודרניזם עברי ורק בפגישות על דרג גבוה באמת.
[נספח 3: ואריאציה לזכר גבריאל מוקד]
כאן חוקי המשחק ידועים רק בחלקם, כלומר כמחציתם ידועים והמחצית השנייה עלומה. אתה מיטיב לשחק את מחצית המשחק. “מיטיב לשחק” ללא טיפת מרירות על־אף היכולת המוחלטת שלך לנצח שהרי כאן אתה אנוס להיות זהיר. מדובר על גשר חבלים צר שחלק משלביו רופפים וחלק נמצא במקום מפתיע ולא צפוי. גם מכונית מֵרוץ חדישה שוקעת במדבר. דווקא היכולת המוחלטת שלך להביס כל יריב בטווח ידוע של חוקי משחק ברורים היא המכשלה הכי גדולה שלך כאן. היכולת המוחלטת הזאת עומדת לך כאן לרועץ. שהרי באפלת החוקים הבלתי ידועים גם שחקן בינוני מסוגל להיות קטלני. הרי לפניך משחק בתוך משחק. האם יכולת חלקית שכזאת ניתנת גם לשחקנים אחרים או שזהו מבחנו המיוחד של שחקן מוחלט? אם ישנו שחקן שמכיר את כל חוקי המשחק שכאן הרי שהוא עכשיו השחקן המוחלט ואתה רק שחקן חלקי. אבל הוא שחקן מוחלט רק מכוח העובדה שהוא מכיר את כל החוקים ואתה לא. ואילו אתה, מוחלט שבמוחלט, רק נקלעת לכאן מכורח נסיבות מסוימות, בעוד שמכורח נסיבות אחר, אולי אפילו מכורח רוב רובן של הנסיבות, אתה נותר מוחלט שבמוחלט. אם כל השחקנים מכירים רק מחצית מהחוקים אתה בתור שחקן מוחלט יכול אולי לעיתים לנחש בהצלחה חוקים אחדים וכך בכל זאת לשמור על יתרון מסוים. “יתרון מסוים” אתה לוחש לעצמך בדריכות מוחלטת לקראת הבאות.
בתרגום אופק קהילה (מספרדית)
פליסברטו הרננדס (אורוגוואי, 1902–1964) הוא מהקולות המקוריים ביותר בספרות אמריקה הלטינית. הרננדס נולד במונטווידאו וגם נפטר בה והוא בן 61. במהלך כל השנים האלה, הסופר שהיה גם מלחין ופסנתרן מחונן נדד בין אורוגוואי לארגנטינה בניסיון עיקש להרוויח את לחמו ממוזיקה, ובין הופעה אחת לאחרת כתב את סיפוריו. על אף הנדודים והקשיים הכלכליים שאפיינו את חייו, הרננדס הצליח להוציא תחת ידיו גוף יצירה מרשים על טהרת הסיפור הקצר. סיפוריו משלבים בין התרחשויות ריאליסטיות מוזרות לבין אלמנטים על־טבעיים במובהק, כפי שניתן לראות בתרגום המוגש כאן לקוראות ולקוראים. בסיפור “הסדרן”, שפורסם לראשונה ב־1946, דחפיו האנוכיים של הגיבור לובשים צורה של אור מסתורי שמכלה את כל העומד בדרכו. במובן זה, ניתן לפרשו כאלגוריה על סכנות האגואיזם האנושי ובו בזמן כמייצג מובהק של זרם המציאות המופלאה. אם נכון הדבר הרי שפליסברטו הרננדס, שזכה להכרה מועטה בחייו, ניצב אחרי מותו כאחד מאבות הריאליזם המאגי בספרות אמריקה הלטינית, באותה שורה עם חואן רולפו במקסיקו וגבריאל גרסיה מארקס בקולומביה.
אך יצאתי מנעוריי כשהלכתי לחיות בעיר גדולה. מרכזה, בו הכול נעו בחיפזון בין בתים גבוהים מאוד, שכן בסמוך לנהר.
עבדתי כסדרן בתיאטרון, אך מחוצה לו התרוצצתי גם אני. דמיתי לעכבר מתחת לרהיטים ישנים. הייתי הולך למקומות המועדפים עליי כמי שנכנס לחורים קרובים ומוצא חיבורים בלתי צפויים. בנוסף, אהבתי לדמיין את כל מה שלא הכרתי באותה עיר.
המשמרת שלי בתיאטרון הייתה המשמרת האחרונה של הערב. הייתי רץ לתא שלי, מבריק את כפתוריי המוזהבים ולובש את הפראק הירוק שלי על אפודה ומכנסיים אפורים. מיד הייתי מתייצב במסדרון השמאלי של האולם וניגש אל האדונים לקחת מהם את הכרטיס; אך הגברות היו הראשונות ללכת אחריי שעה שדוממתי את צעדיי על השטיח האדום. הייתי אז עוצר, מושיט את ידי ומברכם בצעד מינואט. נהגתי לצפות לתשר מפתיע וידעתי להטות את ראשי בכבוד או בזלזול. לא היה זה משנה שלא ידעו כמה עליון הייתי עליהם. עתה חשתי עצמי כרווק נחשק ומנוסה בדברים רבים; והייתי מאושר בראותי גברות בתלבושות מגוונות; והבלבול ברגע שבו נדלקו אורות הבמה והאולם נותר באפלולית. אחר כך הייתי רץ לספור את התשרים; ולבסוף הייתי יוצא לגלות את העיר.
כשהייתי חוזר עייף לחדרי, בעודי עולה במדרגות וחוצה את המסדרונות, ציפיתי לראות דבר מה נוסף מבעד לדלתות הפתוחות למחצה. אך הדלקתי את האור ונצבעו במכה הפרחים שבטפט: הם היו אדומים וכחולים על רקע שחור. המנורה השתלשלה מכבל שיצא ממרכז התקרה והגיע עד כמעט למרגלות מיטתי. יצרתי אהיל מנייר עיתון והייתי שוכב עם ראשי למרגלות המיטה; כך יכולתי לקרוא באור עמום שֶכיבה מעט את הפרחים. למראשות המיטה עמד שולחן עם בקבוקים וחפצים אשר ריתקו את מבטי במשך שעות. אחר כך הייתי מכבה את האור ונשאר ער עד ששמעתי מבעד לחלון רעשים של עצמות מנוסרות, חצויות בגרזן, ואת שיעולו של הקצב.
פעמיים בשבוע חבר היה לוקח אותי לאכול בבית תמחוי. קודם היה צריך להיכנס למבואה גדולה כמעט כאולם תיאטרון; אחר כך אפשר היה לעבור לדממת היוקרה של המזנון. הוא היה בבעלותו של אדם שנידב את אותן ארוחות ערב עד סוף ימיו. הייתה זו שבועה שנשבע משום שבתו ניצלה ממימי הנהר. הסועדים היו זרים אפופי זיכרונות. כל אחד היה רשאי להביא חבר פעמיים בשבוע; ובעל הבית היה אוכל באותו שולחן פעם בחודש. הוא היה מגיע כמנצח תזמורת לאחר שהנגנים כבר מוכנים. אך הדבר היחיד עליו הוא ניצח היה הדממה. בשעה שמונה, השער הלבן הגדול בקצה היה נפתח למחצה והופיעה ריקנותו האפלולית של חדר סמוך; ומתוך אותה אפלה יצא הפראק השחור של דמות גבוהה שהטתה את ראשה לימין. הוא בא והרים את ידו לאות שאיננו צריכים לקום. כל הפנים נפנו אליו, אך לא העיניים: הן השתייכו למחשבות שבאותו רגע דרו בראשים. המנצח נד בראשו לשלום כשהתיישב, כולם הסבו את ראשם אל הצלחות ופרטו על כליהם. ואז כל מורה לדממה ניגן לעצמו. בתחילה נשמע ניקור הסכינים והמזלגות, אך לאחר רגעים בודדים אותו רעש התעופף ונשכח. אני פשוט התחלתי לאכול. חברי נהג כמותם וניצל את אותם רגעים להיזכר בארצו. פתאום חשתי שהצטמצמתי למעגל הצלחת ונדמה כאילו לא היו לי מחשבות משל עצמי. האחרים היו כרדומים שאכלו מתוך שינה, נתונים לעיניהם של המשרתים. ידענו שסיימנו את הצלחת בגלל שבאותו רגע הם העלימו אותה; ומיד שימחה אותנו המנה הבאה. לפעמים היינו צריכים לחלק את פתיעתנו ולשים לב לצוואר בקבוק שהגיע עטוף במפית לבנה. בפעמים אחרות הופתענו מכתם היין הכהה שנדמה כמתרחב באוויר בזמן שתמכה בו זכוכית הגביע.
לאחר הליכות אחדות לבית התמחוי כבר התרגלתי לחפצים שהיו על השולחן ויכולתי לנגן בכלים לעצמי. אך לא יכולתי להפסיק לדאוג מריחוקם של המוזמנים. כש"המנצח" הופיע בחודש השני, לא חשבתי שאותו אדם תגמל אותנו משום שבתו ניצלה; התעקשתי להאמין שהבת טבעה. מחשבותיי חצו בצעדים עצומים ועצלים את הרחובות המעטים שחצצו בינינו לנהר; ואז דמיינתי את הבת, סנטימטרים ספורים מתחת לפני המים. שם היא קיבלה את אורו של ירח צהבהב; אך בו בזמן היא זרחה בלבן, שמלתה היקרה ועור ידיה ופניה. אולי אותה זכות יתר נבעה מעושרו של האב ומקורבנות לא ידועים. את אלה שאכלו מולי ועם גבם לנהר, גם אותם דמיינתי טבועים: הם רכנו על הצלחות כאילו רצו לעלות מקרקעית הנהר ולצאת מהמים; אנחנו, שאכלנו מולם, נהגנו בהם בנימוס אך לא הושטנו יד.
פעם אחת באותו מזנון שמעתי כמה מילים. סועד שמן מאוד אמר: “אני עומד למות”. מיד הוא נפל וראשו במרק, כאילו רצה לאכול אותו בלי כף. האחרים סובבו את ראשיהם כדי להביט בראש שהוגש בצלחת וכל הכלים פסקו מלפעום. אחר כך נשמעה גרירת רגלי כיסאות, המשרתים לקחו את המת לחדר הכובעים וצלצלו בטלפון לרופא. ולפני שהגופה התקררה הכול כבר חזרו לצלחותיהם ונשמע ניקור הכלים.
לאחר זמן מועט התחלתי להפחית בריצות לתיאטרון ולחלות בדממה. שקעתי בעצמי כבתוך ביצה. עמיתיי לעבודה היו נתקלים בי ואני התחלתי להיהפך למכשול נודד. הדבר היחיד שעשיתי היטב היה להבריק את כפתורי הפראק שלי. פעם אחת עובד אחר אמר לי: “תזדרז, היפופוטם!”. אותה מילה נפלה לתוך הביצה שלי, נדבקה אליי והתחילה לשקוע. אחר כך אמרו לי דברים אחרים. וכשכבר מילאו את זיכרוני במילים שהיו כמו כלבלבים מלוכלכים, נמנעו מלהיתקל בי ופנו לכיוון אחר כדי לחמוק מהביצה שלי.
זמן מה לאחר מכן פיטרו אותי מעבודתי וחברי הזר השיג לי משרה אחרת בתיאטרון נחות. לשם הלכו נשים לבושות רע וגברים שנתנו תשר זעום. אף על פי כן, ניסיתי לשמור על משרתי.
אך באחד הימים הכי אומללים ההם הופיע לנגד עיניי דבר שפיצה אותי על כל הרע. הוא הלך ונרמז אט אט. לילה אחד התעוררתי בדממה האפלה של חדרי. על הקיר המכוסה טפטים של פרחים סגולים, הבחנתי באור. מן הרגע הראשון הבנתי שקורה לי דבר יוצא דופן ולא נבהלתי. הסטתי את עיניי לצד אחד וכתם האור נע באותו כיוון. היה זה כתם הדומה לאלה שרואים בחשכה ממש לאחר שמכבים את האור; אבל הכתם האחר הזה נותר זמן רב וניתן היה לראות דרכו. הורדתי את מבטי לשולחן וראיתי את הבקבוקים ואת החפצים שלי. לא נותר בי ספק: אותו אור יצא מעיניי והלך והתפתח במשך זמן רב לפני כן. העברתי את גב היד מול פניי וראיתי את אצבעותיי הפרושות. לאחר זמן מועט חשתי עייפות; האור נחלש ואני עצמתי את עיניי. לאחר מכן שבתי לפקוח אותן כדי להיווכח שאמת הדבר. הבטתי בנורת החשמל וראיתי אותה זורחת באור שלי. שבתי להשתכנע ועלה בשפתיי חיוך. מי עוד בעולם כולו ראה עם עיניו שלו בחשכה?
בכל לילה היה לי יותר אור. בימים מילאתי את הקיר במסמרים; ובלילות תליתי עליהם חפצים מזכוכית או מפורצלן: אותם אפשר היה לראות יותר טוב. בתוך ארון קטן, שעליו היו חרוטות ראשי התיבות של שמי אבל לא אני הוא שחרטן, הנחתי גביעים הקשורים בחוט מתחתיתם, בקבוקים עם חוט בצווארם, צלוחיות קשורות בנקבים המעטרים את הדפנות, ספלונים עם אותיות מוזהבות ועוד. לילה אחד תקפה אותי בעתה שכמעט הביאתני לידי טירוף. קמתי כדי לראות האם נותר דבר מה נוסף בארון; לא הדלקתי את האור וראיתי עם האור שלי את פניי ואת עיניי במראה. התעלפתי. וכשהתעוררתי היה ראשי מתחת למיטה וראיתי את הברזלים כאילו הייתי מתחת לגשר. נשבעתי שלא להביט שוב לעולם באותן פנים שלי ובאותן עיניים מעולם אחר. היה להן צבע צהוב ירקרק שזהר כניצחונה של מחלה לא מוכרת; העיניים היו עיגולים גדולים והפנים נחלקו לחתיכות שאיש לא יוכל לחבר או להבין.
נותרתי ער עד שעלה רעש העצמות המנוסרות והחתוכות בגרזן.
למחרת נזכרתי שלפני כמה לילות עליתי במסדרון של התיאטרון האפלולי ואישה אחת הביטה בעיניי בגבות מכווצות. בלילה אחר חברי הזר צחק עליי ואמר שעיניי זוהרות כעיני החתולים. אני ניסיתי להביט בפניי דרך חלונות הראווה הכבויים והעדפתי שלא לראות את החפצים מאחורי הזגוגיות. לאחר חשיבה מרובה על הדרכים שבהן היה ניתן להשתמש באור, הייתי מגיע תמיד למסקנה שעליי להשתמש בו כשאני לבדי.
באחת מארוחות הערב, לפני שהופיע בעל הבית בשער הלבן, ראיתי את אפלוליתה של הדלת הפתוחה למחצה וחשתי רצון לדחוף לשם את עיניי. אז התחלתי לתכנן את הדרך שבה אכנס לאותו חדר, כי כבר הבחנתי בתוכו בארונות זכוכית עמוסי חפצים וחשתי שהאור של עיניי הולך ומתגבר.
המבואה של המזנון הגדול פנתה לרחוב, אולם הבית התפרש על כל הבלוק והכניסה הראשית הייתה ברחוב אחר. כבר עברתי המון ברחוב שפנה למבואה וראיתי פעמים רבות את אב הבית: הוא היחיד שהיה מסתובב שם בשעות האלה. כשהלך לפנים עם רגליו וזרועותיו מכופפות החוצה, הוא נראה כמו אורנגאוטן; אך כשהבטתי בו מהצד, עם זנבות הפראק הנוקשים הוא נראה כחרק מבחיל. ערב אחד לפני הארוחה אזרתי אומץ לדבר איתו. הוא הביט בי בעודו מסתיר את עיניו מאחורי גבותיו העבות כשאמרתי לו:
“ברצוני לדבר עם האדון על נושא מסוים, אך עליי לבקש דיסקרטיות.”
“בבקשה, אדוני.”
“אני…”. עכשיו הוא הביט בקרקע וחיכה. “יש לי בעיניים אור שמאפשר לי לראות בחשכה…”
“אני מבין, אדוני.”
“מבין? לא!”, עניתי בכעס, “לא יכול להיות שהכרת אי פעם אדם שרואה בחשכה.”
“אמרתי שהבנתי את המילים, אדוני; אבל הן בהחלט מפליאות אותי.”
“הקשב. אם ניכנס לחדר הזה, לחדר הכובעים, ונסגור את הדלת, תוכל להניח על השולחן כל חפץ שתוציא מכיסיך ואני אומר לך מהו.”
“אבל, אדוני”, הוא אמר, “אם באותו רגע יבוא…”
“אם מדובר בבעל הבית, אני מרשה לך לספר לו. עשה טובה; זה לא ייקח יותר מדקה.”
“ובשביל מה?”
“אני כבר אסביר לך. הנח כל דבר שהוא על השולחן לאחר שאסגור את הדלת; ומיד אומר לך…”
“מהר ככל שאוכל, אדוני.”
הוא חלף בזריזות, התקרב לשולחן, אני סגרתי את הדלת ומיד אמרתי לו:
“אדוני הניח את ידו הפרושה ושום דבר נוסף!”
“טוב, זה מספיק לי, אדוני.”
“אבל שים משהו שיש לך בכיס…”
הוא שם את הממחטה; ואני, בעודי צוחק, אמרתי:
“איזו ממחטה מלוכלכת!”
גם הוא צחק; אבל פתאום יצא לו קרקור צרוד והוא נפנה לעבר הדלת. כשפתח אותה ידו כיסתה את עיניו והוא רעד. אז הבנתי שהוא ראה את פניי; ועל זה לא חשבתי מראש. הוא אמר לי בנימה מתחננת:
“לך מפה, אדוני! לך מפה, אדוני!”
והחל לחצות את המזנון. הוא כבר היה מואר אבל ריק.
בפעם הבאה שבעל הבית אכל איתנו, ביקשתי מחברי שירשה לי לשבת קרוב אל ראש השולחן, מקום מושבו של הבעלים. אב הבית יהיה חייב להגיש שם ולא יוכל להתחמק ממני. כשהביא את המנה הראשונה הוא חש במבטי וידיו החלו לרעוד. בעוד רעש הכלים מנעים את זמנה של הדממה, רדפתי את אב הבית. אחר כך שבתי לראותו במבואה.
הוא אמר לי:
“אדוני, אתה מוביל אותי לאבדון!”
“אם לא תציית לי, אני באמת אוביל אותך לאבדון.”
“אבל מה האדון רוצה ממני?”
“שתיתן לי לראות, רק לראות, מאחר שתערוך עליי חיפוש לפני שאצא, את ארונות הזכוכית שבחדר הצמוד למזנון.”
הוא התחיל להחוות סימנים עם הידיים והראש לפני שעלה בידו לפצות את פיו. וכשהצליח לבסוף, אמר:
“אני באתי לבית הזה, אדוני, לפני הרבה שנים…”
ריחמתי עליו; ומרוב רחמים גאה בי זעם וחשתי קוצר רוח. תאוותי לראות גרמה לי להתייחס אליו כאל מכשול מורכב. הוא שטח בפניי את סיפור חייו והסביר לי למה הוא אינו יכול למעול באמונו של בעל הבית. אני קטעתי אותו בתוקף:
“כל זה חסר משמעות מאחר שלא ייוודע לו דבר; בנוסף, אדוני יהיה במצב גרוע הרבה יותר אם אני אסובב לו את הראש מבפנים. הלילה אבוא בשעה שתיים ואהיה בחדר ההוא עד שלוש.”
“אדוני, סובב לי את הראש והרוג אותי.”
“לא, יקרו לך דברים נוראיים הרבה יותר מהמוות.”
ולפני שהלכתי חזרתי ואמרתי לו:
“הלילה, בשעה שתיים, אני אהיה מול הדלת הזאת.”
כשיצאתי משם הייתי צריך לחשוב על דבר מה שיצדיק את מעשיי. אז אמרתי לעצמי: “כשהוא יראה שלא קורה דבר, הוא לא יסבול יותר”. אני רציתי ללכת באותו לילה כי זה היה מועד ארוחת הערב; ואותם מאכלים ויינות הלהיטו אותי מאוד והגבירו את האור שלי.
בזמן ארוחת הערב אב הבית לא היה עצבני כפי שציפיתי שיהיה וחשבתי שהוא לא יפתח לי את הדלת. אבל הלכתי בשעה שתיים והוא פתח לי. בזמן שחציתי את המזנון, בעודי הולך אחריו ואחר הפמוטים שבידו, עלתה בראשי המחשבה שהוא לא עמד בעינויי האיומים, שהוא סיפר הכול לבעל הבית ושהם טומנים לי מלכודת. מיד כשנכנסנו לחדר ארונות הזכוכית הבטתי בו: הוא בהה ברצפה ופניו היו חסרות רגש. אמרתי לו:
“הבא לי מזרן. אני רואה יותר טוב מהרצפה ואני רוצה לשכב בנוח.”
הוא היסס לרגע בעודו מחווה תנועות עם הפמוטים והלך. כשנותרתי לבדי והתחלתי להביט, חשבתי שאני ניצב במרכזה של קבוצת כוכבים. לאחר מכן חשבתי שיתפסו אותי. אב הבית בושש לשוב. הם לא יזדקקו לזמן רב כדי ללכוד אותי. לבסוף הוא הופיע בעודו סוחב מזרן ביד אחת, בגלל שבידו האחרת אחז בפמוטים. ובקול שנשמע חזק מדי בין אותם ארונות זכוכית, הוא אמר:
“אחזור בשלוש.”
בהתחלה פחדתי לראות את השתקפותי במראות הגדולות או בזגוגיות של הארונות. אך בעודי שרוע על הרצפה אף אחת מהן לא תגיע אליי. מדוע אב הבית היה רגוע כל כך? האור שלי שוטט הלוך ושוב באותו יקום; אבל לא הצלחתי לשמוח. אחרי כל כך הרבה תעוזה להגיע עד לשם, חסר בליבי האומץ להיות רגוע. יכולתי להביט בכל דבר ולהופכו לשלי משנקלע לזמן מה בתחום האור; אבל הייתי חייב להיות חסר דאגות ולדעת שהייתה לי זכות להביט בו. החלטתי להביט בפינה קטנה שהייתה קרובה לעיניי. היה שם ספר תפילה עם כריכה משוישת כסוכר שרוף, אך באחת הפינות היה עיטור נקבים עליו נח פרח מחוץ. לצידו, מגולגלת סביב עצמה כזוחל, נחה מחרוזת תפילה עשויה אבנים טובות. החפצים הללו ניצבו לרגלי מניפות שדמו לרקדניות הפורשות את חצאיותיהן הרחבות. האור שלי איבד מעט מיציבותו כשחלף על כמה מן המניפות המעוטרות בחרוזים מנצנצים, ולבסוף נעצר על מניפה אחרת שעליה היה סיני עם פני צדף וחליפה ממשי. רק אותו סיני יכול היה לבלוט בנפרד באותו מרחב אינסופי. הוא התאפיין בקיפאון שגרם לי לחשוב על מסתורין הטיפשות. עם זאת, הוא היה היחיד שיכולתי להפוך לשלי באותו לילה. כשיצאתי רציתי לתת לאב הבית תשר. אך הוא סירב ואמר:
“אני לא עושה את זה למטרות רווח, אדוני; אני עושה את זה כי אתה מכריח אותי.”
בלילה השני הבטתי במיניאטורות מאבן ישפה; אך כשהאור שלי עבר מעל גשר קטן שחצו פילים, הבחנתי שבחדר ההוא היה אור אחר שלא היה שלי. הפניתי את עיניי לפני שסובבתי את ראשי וראיתי אישה לבנה מתקדמת עם פמוטים. היא הגיעה מראשיתה של השדרה הרחבה המוקפת ארונות זכוכית. התחלתי לחוות פרכוסים ברקה שרצו מיד כנהרות רדומים על פני הלחיים; ואז הפרכוסים נכרכו סביב שׂערי בסיבובי טורבן. לבסוף הם ירדו במורד הרגליים ונקשרו בברכיים. האישה התקדמה במבט ישר ובצעדים איטיים. אני חיכיתי שמעטפת האור שלה תגיע למזרן והיא תשמיע צעקה. היא עצרה לכמה שניות; וכשחידשה את הליכתה חשבתי שיש סיפק בידי לברוח; אבל לא יכולתי לזוז. על אף הצללים הקטנים על פניה, ניכר שאותה אישה הייתה יפהפייה: נדמה כאילו יצרו אותה עם הידיים לאחר שציירו טיוטה שלה על דף נייר. היא התקרבה עד להכאיב; אך אני חשבתי להישאר דומם עד סוף הימים. היא עצרה לצד המזרן. לאחר מכן החלה ללכת בדורכה ברגל אחת על הרצפה ובאחרת על המזרן. אני הייתי כבובה שרועה בחלון ראווה בזמן שהיא דרכה ברגלה האחת על המדרכה ובאחרת על הכביש. לאחר מכן נותרתי קפוא למרות שהאור שלה זז בצורה מוזרה. כשראיתי אותה עוברת שוב, היא זגזגה במרחב שבין ארון זכוכית אחד למשנהו ושובל כותנתה התלפף ברכות על רגלי הארונות. חשתי כאילו ישנתי קצת לפני שהיא הגיעה לדלת בקצה. היא הותירה אותה פתוחה כשהיא באה וגם כשהיא הלכה. האור שלה לא נעלם לגמרי כשזיהיתי עוד אור מאחוריי. עכשיו יכולתי לקום. אחזתי בקצה המזרן ויצאתי כדי להיפגש עם אב הבית. רעד לו כל הגוף וגם הפמוטים. לא יכולתי להבין את מה שאמר כי שיניו התותבות שקשקו.
ידעתי שבלילה הבא היא תופיע בשנית. לא יכולתי להתרכז כדי להביט בחפצים ולא עשיתי דבר מלבד לצפות לה. היא הופיעה וחשתי רגוע יותר. כל האירועים היו זהים לפעם הראשונה; חריצי עיניה שימרו את נוקשותם; אך אינני יודע מה בה היה שונה בכל לילה. באותו זמן אני כבר חשתי בהרגל וברוך. כשהיא הגיעה קרוב למזרן, נמלאתי פתאום חוסר שקט: הבנתי שהיא לא תעבור לידו אלא תחצה מעלי. שבתי לחוש באימה וחשבתי שהיא תצעק. היא עצרה קרוב לרגליי. לאחר מכן פסעה צעד אחד על המזרן; עוד אחד מעל ברכיי שרעדו, נפתחו וגרמו לרגלה להחליק; עוד צעד ברגל השנייה על המזרן; עוד צעד על בטני; עוד אחד על המזרן ועוד אחד כך שרגלה היחפה נשענה על גרוני. לאחר מכן איבדתי את המשמעות של מה שאירע בצורה הרכה ביותר: עבר על פניי כל שובל כותנתה המבושמת.
בכל לילה האירועים היו יותר דומים; אבל הרגשות שלי היו שונים. אחר כך כולם ניתכו זה בזה והלילות נדמו מעטים. שובל הכותונת מחק זיכרונות מלוכלכים ואני שבתי לחצות מרחבים עם אוויר כה עדין כמו זה שיכלו להניע סדיני הילדות. לעיתים הייתה קוטעת לרגע את ליטוף השובל על פניי; או אז הייתה נופלת עליי מועקה שמא ינתקו איתי קשר והייתי חש באיומו של הווה בלתי ידוע. אך כשהליטוף נמשך והתהום חלפה, הייתי חושב על בדיחה של רוך ושותה לרוויה את כל שארית השובל.
לעיתים אב הבית היה אומר לי:
“אה, אדוני! כמה זמן לוקח לך לגלות את כל זה!”
אבל אני הייתי הולך לחדרי, מבריש לאיטי את חליפתי השחורה בברכיים ובבטן ולאחר מכן שוכב כדי לחשוב עליה. שכחתי את האור שלי: הייתי נותן את כולו כדי לזכור בצורה יותר מדויקת כיצד אפף אותה אור הפמוטים. שחזרתי את צעדיה ודמיינתי שלילה אחד היא עוצרת לצידי ומתכופפת; ואז, במקום הכותונת, אני חש בשׂערה ובשפתיה. את כל זה הרכבתי בצורות שונות; ולעיתים שמתי בפיה מילים: “יקירי שלי, אני שיקרתי לך…”. אבל המילים האלה לא דמו למילותיה והייתי צריך לדמיין הכול מהתחלה. המחשבות האלה לא נתנו לי מנוח ואפילו חדרו במעט אל החלומות. פעם אחת חלמתי שהיא חצתה כנסייה גדולה. אורות מבהיקים של נרות נגהו על צבעים אדומים וזהובים. זו שזהרה יותר מכל הייתה שמלת הכלה הלבנה שלה עם שובל ארוך שהיא משכה לאיטה. היא עמדה להתחתן; אבל היא הלכה לבדה וידה האחת אחזה בידה האחרת. אני הייתי כלב צמרי עם פרווה שחורה ומבריקה שהשתרע על שובל הכלה. היא סחבה אותי בגאווה ואני נדמיתי לישן. בו בזמן חשתי כאילו הלכתי בין המון אדם שעקב אחר הכלה והכלב. בצורה האחרת הזאת שלי, היו לי רגשות ומחשבות דומים לאלה של אמי וניסיתי להתקרב ככל האפשר לכלב. הוא היה כה רגוע, כאילו נרדם על החוף ומפעם לפעם היה פוקח את עיניו ורואה שהוא מוקף קצף. אני שידרתי לכלב מחשבה והוא קיבל אותה בחיוך. היא הייתה זאת: “אתה מניח שייקחו אותך; אבל אתה חושב על דבר אחר”.
לאחר מכן, עם שחר, שמעתי את ניסורי הבשר ומכות הגרזן.
בלילה אחד של תשרים מעטים יצאתי מהתיאטרון וירדתי לרחוב הקרוב ביותר לנהר. רגליי היו לאות אך לעיניי היה צורך גדול לראות. כשעצרתי ליד חנות ספרים משומשים, ראיתי זוג זרים חולף לצידי. הוא היה לבוש בשחור ולראשו כובע פרווה; היא עטתה רדיד ספרדי ודיברה גרמנית. התקדמתי לעברם אבל הם מיהרו ללכת ופתחו פער בינינו. עם זאת, כשהגיעו לפינה הם נתקלו בילד שמכר סוכריות והקופסאות שלו התפזרו לכל עבר. היא צחקה, עזרה לו לאסוף את הסחורה ולבסוף נתנה לו כמה מטבעות. ברגע שהיא שבה להביט במוכר, זיהיתי את הסהרורית שלי וחשתי כאילו אני נופל לתוך בור באוויר. עקבתי בחרדה אחרי הזוג; גם אני נתקלתי באישה שמנה שאמרה לי:
“תסתכל לאן אתה הולך, דביל.”
כמעט רצתי ועמדתי לפרוץ בבכי. הם הגיעו לקולנוע זול. בזמן שהוא הלך לקנות כרטיסים, היא סובבה את ראשה. היא הביטה בי בעיקשות מסוימת כי ראתה את חרדתי, אבל היא לא זיהתה אותי. לי לא היה ספק. נכנסתי והתיישבתי שורות אחדות לפניהם. באחת הפעמים שהסתובבתי כדי להביט בה היא ודאי ראתה את עיניי בחשכה, כי התחילה לדבר אתו ונראתה קצת נסערת. כעבור רגע הסתובבתי בשנית; הם שוב דיברו, אך במילים אחדות ובקול רם. מיד נטשו את האולם. גם אני. רצתי אחריה בלי לדעת מה אעשה. היא לא זיהתה אותי; ובנוסף היא ברחה לי עם אחר. מעולם לא חוויתי התרגשות כה רבה, ולמרות שחשדתי שזה לא ייגמר בטוב, לא יכולתי לעצור. הייתי בטוח שבכל זה הייתה הצטלבות גורלות; אך הגבר ששילב את זרועו בזרועה הידק את הכובע על אוזניו והלך מהר יותר ויותר. שלושתנו מיהרנו כבסכנת שריפה; אני כבר הייתי קרוב אליהם וחיכיתי למי־יודע איזה סיום לפרשה. הם ירדו מהמדרכה והחלו לחצות בריצה את הכביש. אני עמדתי לעשות כמותם ובאותו רגע עצר אותי איש אחר בכובע. הוא ישב בתוך מכונית, צפר צפירה מחרישת אוזניים והחל לקלל אותי. כשהמכונית נעלמה ראיתי את הזוג מתקרב לשוטר. באותה המהירות שבה עקבתי אחריהם, החלטתי ללכת בכיוון אחר. לאחר מטרים ספורים הסתובבתי, אבל לא ראיתי שאיש עוקב אחריי. אז התחלתי להאט ולזהות את עולמם של כל הימים. צריך היה ללכת לאט ולחשוב הרבה. חשתי שנכונה לי מועקה גדולה ונכנסתי למסבאה עם אור קלוש ומעט אנשים. הזמנתי יין והתחלתי לבזבז את כספי התשר שחסכתי כדי לשלם על החדר. האור יצא לרחוב מבעד לסורגיו של חלון פתוח, ואפשר היה לראות את עליו הבוהקים של עץ שניצב במדרכה. התקשיתי לנסות ולחשוב על שאירע לי. הרצפה הייתה עשויה קורות עץ ישנות עם חורים. חשבתי שהעולם שבו היא ואני הכרנו היה בלתי חדיר; היא לא יכולה לנטוש אותו לאחר שהעבירה את שובל כותנתה פעמים כה רבות על פניי; היה זה טקס שהכריז על מילויו של צו. יהא עליי לעשות משהו. או אולי לחכות למסר כלשהו שהיא תעביר לי באחד הלילות. עם זאת, נראה שהיא לא הייתה מודעת לסכנה שארבה לה בלילותיה הערים, שעה שהייתה מפרה את התוואי שהכתיבו לה צעדי החלום. אני הייתי גאה להיות סדרן, לשבת במסבאה הכי עלובה ולדעת רק אני, כי אפילו היא לא ידעה, שעם האור שלי חדרתי לעולם שהיה סגור בפני הבריות. כשיצאתי מהמסבאה ראיתי אדם שחבש כובע. אחר כך ראיתי אחרים. ואז עלתה בראשי מחשבה על האנשים חבושי הכובעים: הם היו יצורים שהלכו בכל מקום אבל שלא היה להם ולו דבר אחד המשותף איתי. עליתי על חשמלית וחשבתי שכשאכנס לחדר ארונות הזכוכית אביא איתי בהיחבא כובע ופתאום אציגו בפניה. אדם שמן הטיל את מלוא גופו ביושבו לידי ולא יכולתי לחשוב עוד על דבר.
במפגש הבא הבאתי איתי את הכובע אך לא ידעתי אם אשתמש בו. אולם ברגע שהיא הופיעה בקצה החדר, הוצאתי את הכובע והתחלתי לעשות אתו סימנים כמי שמחזיק פנס שחור. פתאום האישה נעצרה ואני, מתוך אינסטינקט, החבאתי את הכובע; אבל כשהתחילה ללכת הוצאתי אותו ועשיתי סימנים בשנית. כשהיא עצרה לצד המזרן אחז אותי פחד וזרקתי את הכובע: הוא פגע לה בחזה ונפל לרגליה. עוד עברו שניות אחדות לפני שנמלטה מפיה צעקה. הפמוטים נפלו על הרצפה ברעש והנרות כבו. מיד שמעתי את רעש נפילתו של הגוף הרך ואחריו רעש חזק יותר שהיה מכת הראש ברצפה. נעמדתי ופרשתי את זרועותיי כמו בניסיון לגשש בחשכה אחר ארון זכוכית; אך באותו רגע נתקלתי באור שלי שהחל לגדול על גופה. היא נפלה כאילו בעוד רגע יהיה לה חלום נעים: זרועותיה היו פרושות למחצה, ראשה נשמט לצד ופניה היו מוסתרות במבוכה תחת אדוות השיער. אני עברתי על גופה עם האור שלי כשודד המאיר עם פנס; ולצד הרגליים הופתעתי למצוא חותם גדול ושחור, שזיהיתי מיד ככובעי. האור שלי לא רק האיר את האישה ההיא, אלא גם לקח דבר מה ממנה. אני הבטתי בנחת־רוח בכובעי וחשבתי שהוא היה שלי ולא של אחר; אך פתאום עיניי התחילו לראות ברגליה צבע צהוב ירקרק כזה שעטו פניי בלילה שבו ראיתי אותן במראת הארון. אותו צבע הלך והבהיק בחלקים מסוימים של הרגל וכהה באחרים. פתאום הופיעו חתיכות לבנות שגרמו לי לחשוב על עצמות האצבעות. האימה כבר סבבה בראשי כעשן ללא פתח יציאה. התחלתי לעבור במבטי בשנית על גופה; הוא כבר לא היה אותו הגוף ואני לא זיהיתי את צורתו. בגובה הבטן זיהיתי, אבודה, את אחת מידיה ולא ראיתי בה דבר מלבד העצמות. לא רציתי להביט יותר ועשיתי מאמץ אדיר לעצום את עפעפיי. אבל עיניי, כשתי תולעים שזעו לבדן בתוך ארובותיהן, המשיכו לנוע מצד לצד עד שהאור שהן זרקו הגיע לראש שלה. הוא היה קירח לחלוטין ועצמות הפנים זרחו באור רפאים כאורו של כוכב מבעד לטלסקופ. פתאום שמעתי את אב הבית: הוא צעד בעוצמה, הדליק את כל האורות ודיבר כמטורף. היא כבר חזרה לצורתה המקורית, אבל אני לא רציתי להסתכל עליה. מבעד לדלת שלא הבחנתי בה עד אז נכנס בעל הבית ומיד רץ להרים את בתו. הוא יצא והיא בזרועותיו כשהופיעה אישה נוספת; כולם עזבו ואב הבית לא הפסיק לצעוק:
“הוא האשם; יש לו בעיניים אור מהגיהינום. אני לא רציתי והוא הכריח אותי…”
כשנותרתי לבדי חשבתי שקורה לי משהו חמור מאוד. יכולתי לעזוב; אבל נשארתי עד שנכנס בשנית בעל הבית. מאחוריו הלך אב הבית ואמר:
“הוא עדיין כאן!”
עמדתי לענות לו. לקח לי זמן למצוא את התשובה; היא הייתה בערך זו: “אני לא אדם שעוזב ככה בית. בנוסף, אני צריך לספק הסבר”. אבל חשבתי גם שיהיה יותר מכובד לא לענות לאב הבית. בעל הבית כבר הגיע עד אליי. הוא החליק את שׂערו באצבעותיו ונראה מודאג מאוד. הוא זקף את ראשו בגאווה ושאל אותי בגבות מכווצות ובעיניים מצומצמות:
“בתי הזמינה אותך לבוא למקום הזה?”
קולו נדמה כמגיע מתחתית כפולה שהייתה בתוכו. אני הייתי כה מבולבל שלא יכולתי לומר יותר מכך:
“לא, אדוני. אני באתי לראות את החפצים האלה… והיא הלכה מעליי.”
בעל הבית עמד לדבר, אך נותר עם פה פתוח למחצה. הוא שב והעביר את אצבעותיו בשׂערו ונדמה כחושב לעצמו: “לסיבוך הזה לא ציפיתי”.
אב הבית התחיל להסביר לו שוב על האור מהגיהינום וכל השאר. אני חשתי שכל חיי היו דבר שהאחרים לא הבינו. רציתי להחזיר את כבודי ואמרתי:
“אדוני, אתה לעולם לא תוכל להבין. אם זה יותר נוח לך, שלח אותי לתחנת המשטרה.”
גם הוא החזיר את כבודו:
“לא אקרא למשטרה מאחר שאתה אורחי; אך מעלת באמוני וכולי תקווה שכבודך יורה לך כיצד לנהוג.”
אני התחלתי לחשוב על קללה. הדבר הראשון שעלה בראשי היה לומר לו “טינופת”. אבל מיד רציתי לחשוב על עלבון אחר. וקרה שבאותם רגעים נפתח לבדו ארון זכוכית ונפלה לרצפה מנדולינה. כולנו האזנו בקשב לצליל תיבת התהודה והמיתרים. אחר כך בעל הבית הסתובב ונכנס פנימה ואב הבית הלך להרים את המנדולינה: הוא התלבט האם להחזיק בה, כאילו חשד בקיומו של איזה כישוף; אבל המנדולינה האומללה דמתה יותר לעוף מפוחלץ. גם אני הסתובבתי והתחלתי לחצות את המזנון בצעדים מהדהדים. היה זה כאילו הלכתי בתוך כלי נגינה.
בימים הבאים הייתי מדוכא מאוד ופיטרו אותי שוב מהעבודה. לילה אחד ניסיתי לתלות את חפצי הזכוכית שלי על הקיר, אבל הם נראו לי מגוחכים. בנוסף, הלכתי ואיבדתי את האור: בקושי ראיתי את גב ידי כשהייתי מעביר אותה מול העיניים.
הטקסט של הספר אינו נבנה כרצף טיעוני.
הוא נכתב ביתדות.
משפטים קצרים.
ניסוחים חוזרים.
הבחנות שמופיעות שוב בצורה מעט אחרת.
כל משפט נועץ נקודה.
לא הסבר של תופעה.
סימון.
היתדות אינן מפרקות את המרחב.
הן מחזיקות אותו
הן מאפשרות לשהות בתוך שדה מבלי להחליק אל אחד משני הקטבים
הפשטה שמתקשה לגעת במציאות
או נרטיב שמכסה אותה.
הכתיבה נועצת יתדות
רק כדי שהמרחב יישאר פתוח
המטרה של הספר אינה להעביר רעיון.
הוא מבקש להשאיר עקבה.
לעיתים עקבה פועלת כמו קפסולה.
מפגש מתרחש,
והמשמעות אינה מופיעה מייד.
היא יכולה להישאר זמן רב במצב רדום.
ורק במועד אחר
במפגש אחר
היא משתחררת.
מניח תנאים שבהם היא יכולה לקרות.
עקבה היא שארית תפקודית של מה שנסגר בלי להיסגר עד הסוף.
לא חוויה.
לא זיכרון.
לא תוכן.
לא סימן מכוון.
מצב שבו
משהו חדל להיות אפשרי
בלי שנרשם כאובדן
ובלי שניתן לו ניסוח יציב
והשפה, או הסוביקט, ממשיכים לפעול כאילו הכל נסגר, אבל נושאים עוות קל בהתנהלות.
במילים מדויקות יותר,
עקבה היא האופן שבו סגירה שלא הושלמה ממשיכה להשפיע מבלי להיות נוכחת.
בניסוח חד עוד יותר,
עקבה אינה מה שנשאר, אלא מה שכבר אי־אפשר לעשות מבלי לדעת למה.
זה הכול.
זיכרון
ניתן לשליפה (גם אם לא תמיד)
ניתן לניסוח
ניתן לשיבוץ בנרטיב
ניתן לעיבוד רגשי / משגי
גם זיכרון טראומטי, גם זיכרון גופני
עדיין פועל כיחידה שניתן להצביע עליה.
זיכרון אומר,
זה קרה
זה היה אז
זה שייך לעבר
גם אם הכאב פעיל, הזמן מסומן.
עקבה
לא נשלפת
לא מסומנת כעבר
לא מתפקדת כ"משהו שקרה"
היא אינה אומרת “זה היה”, אלא פועלת כך
מכאן כבר אי־אפשר
בלי שיהיה ברור למה.
עקבה אינה חוויה שממשיכה, אלא הגבלה שנוצרה.
זיכרון שיך לזמן.
עקבה שיכת למרחב האפשרויות.
זיכרון
מחזיק עבר
עקבה
מצמצמת עתיד
ולכן,
אפשר לחיות עם זיכרון קשה.
קשה הרבה יותר לחיות עם עקבה פעילה כי היא פועלת עכשיו,
בלי להודות שהיא שם.
זיכרון בלי עקבה
האירוע זכור, אבל לא שינה את מרחב האפשרויות.
עקבה בלי זיכרון
המצב השכיח והמסוכן ביותר,
האדם “לא זוכר כלום” אבל משהו כבר לא פתוח
זה המקום שבו אנשים אומרים
“פעם הייתי מסוגל, היום לא” בלי לדעת למה.
זיכרון שמכסה עקבה
כאשר הזיכרון מספר סיפור טוב מדי,
הוא יכול לנטרל את העקבה.
ההבנה עוזרת אבל גם סוגרת.
חד וחלק
זיכרון הוא מה שנשאר מן העבר.
עקבה היא מה שנגרע מן העתיד.
חיכוך הוא מנוע, לא רק התנגדות
אנחנו רגילים לחשוב על חיכוך כמשהו שמאט.
אבל בחיים הוא
מחולל אנרגיה
מייצר חום
יוצר שינוי פאזה
בלי חיכוך, אין תנועה מודעת. יש החלקה ריקה.
אנחנו רוצים נרטיב של
התקדמות ⟵ שיפור ⟵ התפתחות ⟵ פסגה.
אבל חיים אמיתיים נעים
קדימה
אחורה
הצידה
בעיגול
בספירלה
והספירלה עולה אבל חוזרת לנקודות מוכרות. רק עם עומק אחר.
ובכל זאת
שם הכל נע
לא כ"רגש".
כאירוע טופולוגי במערכת.
אהבה משנה את המפה.
לפני אהבה
יש שדות, יש צמתים, יש זיקות.
אחרי אהבה
הקשרים עצמם זזו מקום.
לא “נוסף משהו”
הכול הסתדר מחדש סביב מוקד חדש.
המערכת הרגילה עובדת עם הפרדות
אני / אתה
פנים / חוץ
שליטה / אי־שליטה
אהבה טובה שוברת חלק מהמחיצות.
לא מבטלת כי אם מרככת.
אזור שבו “שלי” ו"שלך" כבר לא ברורים.
פתאום דברים זזים מהר יותר
זיכרון
דמיון
כאב
יצירה
פחד
המערכת נהיית עתירת אנרגיה.
לכן אהבה קשורה גם ליצירה וגם לקריסה.
אהבה מפעילה צומת מערכתית עמוקה.
צומת שדרכו עוברים
עבר
עתיד
גוף
שפה
זהות
לכן היא מרגישה “גורלית” לפעמים.
לא כי היא מיסטית, כי היא נוגעת בהרבה שכבות בבת אחת.
אהבה מגלה עד כמה המערכת גמישה באמת.
מי שנוקשה, נשבר.
מי שאלסטי, מתרחב.
ולפעמים מתעייף.
אולי הכי חשוב, אהבה אמיתית תמיד כוללת אובדן שליטה חלקי.
לא טוטאלי.
לא פתולוגי.
אבל ממשי.
באהבה לא ניתן לנהל באופן מלא את המשמעות.
לכן היא מפחידה. לכן היא אמיצה.
לא “אני רואה אותך”, אלא “אני רואה את עצמי דרכך”
זו לא מראה פסיבית.
זו לא “הוא/היא משקפים לי משהו”.
זה אתה לא רק חווה,
אלא אתה רואה את עצמך פועל, מרגיש, נפתח, נסגר.
בזמן אמת.
לכן זה מטלטל. כי דברים שלא היו מודעים, נהיים נוכחים. לא דרך ניתוח.
דרך מפגש.
כי בלי מראה, אין מה לפרק.
המראה מייצרת מיפוי חדש
כאן אני רך
כאן אני ננעל
כאן אני בורח
כאן אני חי
רק אחרי שיש מפה כזאת, נתן לקרוס ולהיבנות מחדש.
אהבה לא נותנת למערכת שלנו את הלוקסוס של עיבוד איטי.
אין
שלב 1 ⟵ הפנמה ⟵ שלב 2.
יש
הצפה ⟵ תגובה ⟵ שינוי ⟵ עוד הצפה.
לכן זה מרגיש לפעמים כמו “אני לא מזהה את עצמי”.
לא כי הולכים לאיבוד, אלא כי זזים מהר מהרגיל.
זה לא “קודם נהרס ואז נבנה”.
זה נהרס ונבנה יחד.
כמו החלפת מנוע תוך כדי המראה.
חלקים נושרים. אחרים מתחברים. וממשיך.
ממריאים.
היא רגע שבו המערכת רואה את עצמה
פועלת,
ומחליטה, בלי מילים, להשתנות.
להיכנס לצומת ולצאת ממנו.
להיות בסף ולא לאבד כיוון.
לנוע בהתהוות ולא להתמוסס.
אפשרות לא להיות רק דפוס.
בלי זה, אדם או קופא או מתפרק.
לאפשר לאדם לא להתנתק מעצמו.
כשהמשמעות נעלמת
האדם מתפקד, אבל מבפנים מת.
כשיש משמעות
גם קושי נסבל.
גם כאב מקבל צורה.
לא הצדקה.
כיוון.
אפשר להתבלבל.
משמעות יכולה להיות כואבת.
אבל היא מחזיקה.
זה לא עוגן.
זה מפרש.
לא משהו שמקבע.
משהו שתופס רוח.
משהו שעובד רק כשיש תנועה.
שקורס אם עומדים במקום.
שדורש כיוון, הקשבה, תיקון מתמיד.
עוגן נותן ביטחון.
מפרש נותן דרך.
לא איפה לעמוד.
אלא איך לנוע בלי לאבד את עצמך.
כשאין כמעט שגיאות, קורים שני דברים
פחות הפתעות אמיתיות
פחות זעזוע
פחות “מה פתאום”
המשמעות נעשית אלגנטית מדי.
זה מסוכן.
משמעות זקוקה גם לרגעים של
אי־נוחות
פספוס
קצר
תגובה לא מדויקת
חיים הם
יכולת להיות בתנועה פנימית,
שלא נסגרת.
לא רק לפעול,
לא רק להגיב,
אלא
להיות מושפע ⟵ להשתנות ⟵ להשפיע ⟵ להשתנות שוב.
לולאה פתוחה.
מערכת שלא נעצרת באיזון,
אלא ממשיכה להיסדק ולהיבנות.
האופן הייחודי שבו אדם
מחזיק את התנועה הזאת.
המקצב הפרטי שלו.
איך הוא
נוגע ⟵ נסוג ⟵ חוזר ⟵ מעמיק ⟵ שותק ⟵ נפתח.
זו ה"חתימה".
לא מה הוא עושה,
אלא איך הוא חי את מה שהוא עושה.
הרבה אנשים קימים.
מעטים חיים.
קיום = שימור.
חיים = הסתכנות מדודה.
לא הרס עצמי, כי אם פתיחות לפגיעות.
ביולוגיה אומרת
חיים = חילוף חומרים, רבייה, הומאוסטזיס.
פסיכולוגיה אומרת
חיים = תודעה, רגש, זהות.
שניהם מתארים מופעים. לא מהות.
פתיחות לשינוי בלתי סגור.
מערכת שאינה סגורה על משמעותה.
היא לא יודעת מראש מה היא.
היא מתהווה.
לפי מפגש.
אורגניזם כן.
אדם כן.
תרבות כן.
שפה כן.
יצירה כן.
אהבה כן.
שם יש חיים.
לא כי יש לב.
כי יש אי־סופיות.
פגיעות
משהו יכול להשתנות שם.
אי־ודאות פנימית
אין תסריט סגור.
זיקה
יש יחס למה שאינו אני.
היסטוריה
יש עקבות.
יכלת להיפגע ולהשתנות
לא רק להסתגל.
תנועה רציפה, כשהשכבות משתפות פעולה
תנועה קופצנית, כשיש דילוגים בין רגש לשכל
תנועה חיכוכית, כשיש סתירה פנימית
תנועה מעגלית, כשחוזרים לאותו מקום אחרת
תנועה נקטעת, כשעייפות/חיים נכנסים
למשל סוף שבוע, זה גם מסגרת. לא בריחה. עוד קצב
לפעמים הם עייפים.
לפעמים הם טכניים.
לפעמים הם נסגרים רגע
לא מקור.
לא זרימה חד־כיוונית.
לא נתינה וקבלה.
אלא,
אירוע.
משהו שקורה בין.
לא שייך לאף אחד.
לא ניתן לבעלות.
לא ניתן לשעתוק.
רק קורה.
לפעמים.
ולכן, “חי”.
“מתהווה” ולא “חיים”.
כי “חיים” זה שם עצם. זה כבר קטגוריה.
“מתהווה” זה פועל.
בתנועה.
x 1
בְּדִידוּת חֲלוֹמִי הַמִּתְעַקֵּשׁ אֲנִי בְּתוֹךְ חֲלוֹמִי עַל סֶלַע בְּאֹפֶק מַאְדִּים
שִׁפְעַת שֶׁמֶשׁ עָלַי בִּדְרִיכוּת שֶׁל חַג שֶׁהֲרֵי חוֹף הַסֶּלַע מְחַכֶּה
זְכוּכִיּוֹת מִתְנַפְּצוֹת עַל יָם שִׁפְעַת חַג עָלַי בִּדְרִיכוּת שֶׁל שֶׁמֶשׁ
שֶׁהֲרֵי חוֹף הַסֶּלַע עַל אֹפֶק מַאְדִּים
מְחַכֶּה כְּאִלּוּ בְּחַמְסִין מֻחְזָק גְּרוֹנוֹ גְּרוֹנִי צוּף מִתְגַּרְגֵּר
בַּחֲשֵׁכָה כְּאִלּוּ הַר גַּעַשׁ עוֹמֵד לְהִתְפָּרֵץ
כְּאִלּוּ עִיר בַּאֲוִיר הַבֹּקֶר מִתְנַעֶרֶת מִדִּמְדּוּמֶיהָ חֲלוֹמָהּ הַמִּתְעַקֵּשׁ
עַל שִׂפְתוֹתֶיהָ עִיר בָּאֲוִיר שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ מִתְנַעֶרֶת מִשֶּׁבִי הַלַּיְלָה
כְּאִלּוּ עִיר בָּאֲוִיר
בֹּקֶר מִתְנַעֵר מִדִּמְדּוּמָיו
מִתְנַעֵר מִשֶּׁבִי הַלַּיְלָה
זֹאת הַבְּדִידוּת הַגְּלִילִית בַּגָּרוֹן
x 2
הָעִיר כֻּלָּהּ עוֹמֶדֶת בָּאֲוִיר
עַל מִפְרָקֶיהָ עֵצִים וְיָם וְסַעֲרוֹת רִגְשׁוֹתֶיהָ בַּחוּצוֹת
מִי אֲנִי? עִיר
עַל טְלָפֶיהָ חֲלוֹמָהּ בְּדִידוּיוֹתֶיהָ
אֵינִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּסַעֲרַת רִגְשׁוֹתֶיהָ
תַּעַר בַּחוּצוֹת מְבַקֵּשׁ טַרְפּוֹ סַעֲרַת הַרְגָּשָׁתוֹ הַרְגָּשָׁתִי
בְּשָׁפָּאק נִשְׁפָּךְ הַמָּטָר וְכָל מַרְמוֹרֶק בְּגֶשֶׁם טְפִיפוֹתָיו
סִיעוֹת צִפּוֹרִים
טוֹפְפוֹת
מִתְמָרְקוֹת וְאָז יָרֵחַ חָדָשׁ עוֹלֶה מִתּוֹךְ רִקְמַת עָנָן
x 3
הָעִיר כֻּלָּהּ עוֹמֶדֶת בָּאֲוִיר
סִיעוֹת צִפּוֹרֶיהָ
מִישׁוֹרֶיהָ זְנַב יָם מִסְתַּלְסֵל מֵאֲחוֹרֵי גַּגּוֹתֶיהָ
מִישׁוֹרֶיהָ עַל מִפְרָקֶיהָ וְצִירָהּ
רִקְמַת עָנָן בַּחַלּוֹן
טוֹפְפוֹת צִפּוֹרֶיהָ בַּחוּצוֹת מִי אֲנִי? עִיר
מַחְמָלִי אִם לֹא נִזְהָרִים זְנַב יָם חוֹמֵק בֵּין גַּגּוֹתֶיהָ
טוֹפְפוֹת עִקְבוֹתֶיהָ בַּחוּצוֹת מִי אֲנִי? עִיר
טוֹפְפוֹת צִפּוֹרֶיהָ בַּגַּגּוֹת
מִי אֲנִי? עִיר צִפּוֹרִים מִתְפָּרֶשֶׂת עַל מִישׁוֹרִים
עִיר מִגְדָּלִים מִתְפָּרֶשֶׂת עַל צִירִים
x 4
אֶצְבָּעוֹת בַּגֶּשֶׁם מָה אָמְרָה צִפּוֹר לִרְעוּתָהּ? עִיר עִיר
אֶצְבָּעוֹת קְפוּאוֹת בַּגֶּשֶׁם מָה אָמְרָה עִיר לִרְעוּתָהּ? צִפּוֹר צִפּוֹר
הֶעָרִים שֶׁלָּנוּ נְסוֹגוֹת מִפְּנֵי הַיָּם
הֶעָרִים שֶׁלָּנוּ נְסוֹגוֹת מִפְּנֵי מִדְבָּר
הֶעָרִים שֶׁלָּנוּ אֵין לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה
צִפּוֹרִים מְדַבְּרוֹת מִגְּרוֹנָן שֶׁל הֶעָרִים שֶׁלָּנוּ
גְּרוֹנָן שֶׁל הֶעָרִים הָרְעֵבוֹת שֶׁלָּנוּ
עָרֵי הַמִּסְכֵּנוֹת שֶׁלָּנוּ
לֹא פּוֹצוֹת פֶּה בְּלִי צִפּוֹרִים
כָּל הַפִּיתוֹם וְרַעַמְסֵס הַזֶּה
הֵיכָן הַמַּפְתֵּחַ לָעִיר שֶׁלָּנוּ
עֲנָנִים נִצְבָּעִים בְּאָפֹר וּבְחֵרוּק שִׁנַּיִם נִתָּךְ הַמָּטָר
x 5
יָרֵחַ חָדָשׁ נִצָּת בָּעִיר וְלַיְלָה מְרֻתָּךְ אֶל הַקִּירוֹת
יָרֵחַ מְרֻתָּךְ אֶל הַחַלּוֹן וְזֶה מַצָּב כְּמוֹ לַיְלָה חָדָשׁ אֲחוּז כּוֹכָבִים
הַבַּיִת מֻנָּח בָּעִיר וְזֶה נָתוּן עַכְשָׁו כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אֲחוּז כּוֹכָבִים בְּתוֹךְ לַיְלָה
גַּחְלִילִי בְּתוֹךְ בַּיִת
בְּחָלָל גָּלַקְטִי שֶׁנִּקְרָא עִיר עַל מִישׁוֹר שֶׁנִּקְרָא דֶּרֶךְ דַּרְכִּי בְּתוֹךְ חָלָל מְרֻצַּף כּוֹכָבִים
יָרֵחַ חָדָשׁ נִצָּת עַל מִישׁוֹר שֶׁבּוֹ מִתְרוֹצְצוֹת מַחְשְׁבוֹתַי וְנִפְרָשׂוֹת כִּמְנִיפָה
כְּאִלּוּ צִי חָלָל שַׁקְדָן אֲחַזְתָּן בַּגָּרוֹן אֲנִי אֲחוּז כּוֹכָבִים
בְּלַיְלָה גַּחְלִילִי
לִמְרַאֲשׁוֹתַי שֶׁמֶשׁ בּוֹעֵר וְאֶמְצַע לַיְלָה
עַבָּ"מ כְּעַמּוּד עָנָן מַנְחֶה אֶת צְעָדַי הָעֲתִידִיִּים
אֲנִי אֲחוּז כּוֹכָבִים בְּלַיְלָה גְּלִילִי
עַל מִישׁוֹר נִבְנוֹת סְפִינוֹת חָלָל שֶׁהֵן לְגַמְרֵי שֶׁלִּי
כְּמוֹ בְּקָעוֹת בּוֹכִיּוֹת בְּמִדְבָּר שֶׁבּוֹ פּוֹסְעִים בְּאֶמְצַע עִיר
במה שונה השירה משאר סוגות הכתיבה? לא מעט תשובות ניתנו על כך. יש משהו מטעֶה בשירה – לכאורה היא עשויה מאותו חומר ממנו עשויים גם דברי פרוזה, כתיבה פובליציסטית ושיחות חולין – מילים. אבל בפועל השירה במובנים רבים היא תנועת ההתנגדות, ההפך הגמור לשאר גופי המילים. המילים בשימושן הלא־שירי מנסות במקרה הטוב להצביע על משהו, כלומר לדבר בכנות, ובמקרה הפחות טוב הן מנסות להסתיר משהו (מעצמנו או מאחרים). לעומת זאת השירה איננה מבקשת להצביע על מציאות, היא מבקשת להיות מציאות. היא חתירה להיות הדבר. היא גילוי, הנכחה של משהו שאלמלא היא – לא היינו מגלים אותו, לא היינו יודעים אותו.
הידיעה הזו עומדת בלב־ליבה של המסה “גילוי וכיסוי בלשון” של ביאליק. כמשורר, ביאליק חי את הפער המתמיד, החורֶה, הכואב לעיתים, בין המילים בגדולתן, במקוריותן, לבין השימוש הנפוץ, המוזיל, במילים – “בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן.”
אלא שלא מדובר כאן רק במצבן של המילים, כי אם במצב האנושי במלוא היקפו. “ימי גבורתן” של המילים הם ימי גבורתו של האדם וכעומק נפילתן של המילים לתהום התפלוּת, הסתמיות – כך עומק נפילתו של האדם לתהום האטימות. ככל שהאדם רחוק מן המילים כגילוי ראשוני ועושה בהן שימוש אגבי, שימוש בלתי מודע, שימוש ממוחזר מבלי שהוא יודע שהוא ממוחזר – כך הוא רחוק מעצמו, מן הממשות, מן ההווה, מן הזולת, מזכּוּתו הבראשיתית, הרעננה־תמיד של הקיום, על שלל פרטיו והתגלויותיו.
לשון השירה, מסביר ביאליק, היא הורדת נשמה לעולם. בעוד לשון הפרוזה היא המקום שבו הנשמה כבר עזבה את המילים – ואין לנו עוד אלא גוף שניטל ממנו חום נשמתו, כלי שנתרוקנה ממנו שכינת הקיום החי, ובקושי שיירים של ניחוח מעולם אחר בזוּקים בו. ורק הרגישים, המתבוננים, אותם קוראי שירה פתוחי לב – רק בהם פועמת בהם אותה חיה ראשונית, אותה מקוריות מילולית, “ממשות של ממש”. רק אותם רגישים, מתבוננים – זוכים לראות את המציאות עצמה כשירה. כמציאות שמחסירה מן הזמן פעימה מרוב סנוור ממשות. הם המרוויחים הגדולים שרואים את הבריאה נבראת כאן ועכשיו, בכל רגע נתון, שכן ירידת הנשמה לעולם קיימת, המילים חוזרות ועולות במלוא תפארתן – ואיתן גילויי פלאות שאין כמותן להלל.
במסתו, ביאליק לא נשאר שם, הוא מפליג פנימה ותיאר מציאות בעלת שני פנים – האורה והאפלה. יש הגילוי המאיר, הגואל מן האפלה, ואיתו הכיסוי המחפה, הגואל גם הוא מאפלה. ביאליק מסביר כי גם כאשר השימוש במילים מזוקק, מקורי, גיבּוֹרִי, גם כאשר המילים יורדות לעולם ומנכיחות עצם מעצמה של המציאות – גם אז יש בהן משום הסתרה, כיסוי על אמת חורכת, מזעזעת, שהקיום האנושי לא יכול להכיל, ולכן המילה היא הזרימה והסכירה גם יחד למפל התהומי הזה. למה ביאליק מתכוון? לא סתם הוא מדבר על “האפלה הגדולה”:
“וסוף סוף הלא דוקא אותה האפלה הנצחית, זו המטילה אימה כל כך – הלא היא היא לבדה שמושכת אליה כל ימי עולם את לב האדם בסתר ומעוררת בו געגועים כמוסים להציץ בה רגע קטן. הכל יראים ממנה והכל נמשכים לה.”
אותה אפלה גדולה פנים רבות לה – וכולם מכירים אותה, בראש ובראשונה במערפת האובדן, באימת החלוף, במשמעות הבלתי־מתקבלת־על־הדעת שבביטוי “אַיִן”, בכאב הגולמי, המופרע, הסופני־עד־ייאוש המגולם במילה “מוות”. כולם מכירים את האפלה הזו בסיוטים המושחרים ומעורפחים עד זרא, שאין בם ולו קורטוב של תקווה. כולם מכירים אותה בתחושות הנפש הקשות והמצמיתות ביותר שיש בהן טעם פיגולים של אשמה, בושה, הסתרה ושלילה עצמית. כולם מכירים את האפלה הזו בכאב שנוקב מסוף העולם ועד סופו לנוכח סבלם של היקרים לנו, סבל שמבטל את העולם כולו, מייתר אותו, נוטל ממנו את טעם נשמתו.
לנוכח האפלה הזו – לפתע גם סוחרי המילים הזולים ביותר, לפתע גם אנשים שמגיל ינקות לא טעמו טעמה של שירה, של מילה מקורית – מוצאים את עצמם חסרי מילים, נאבקים במילים כדי לומר משהו. כאשר המציאות מכה הם נאלצים לחפש מילים כנות, אמיתיות. מה מצליחים האוהבים לומר על אהוביהם שנפטרו? עד כמה המילים עצמן מצליחות להביע את נוכחותו הסגולית והחד־פעמית שאין בלתה של הנפטר? עד כמה המילים שלהם מצליחות להביע את תעצומות האובדן? התשובה לשאלות הללו היא המדד העליון לנוכחותה של שירה בעולמנו, של ממשות בעולמנו.
לומר את הדברים מבראשית. לומר את הדברים לראשונה. לחתור אל המקום שבו גוף המילים וגוף המציאות – חד הוא, חטיבה אחת שיורדת לעולם. זהו מאבקו של אומן המילים. זו האמת, זו היצירה, זה הגילוי, זו ההשראה, אלה החיים והברכה הגדולה שהוא מביא בכליו הנדירים. שרק הוא מביא לעולמנו, ואף אחד אחר לא יכול לעשות כמותו, בגוונים המיוחדים לו. לכל נשמה גילויי נשמה משלה. צבת בצבת עשויה.
ביאליק כתב את מסתו לפני מאה ועשר שנים. כיום דבריו נכונים, שרירים וקיימים אף יותר. עולם המילים שלנו, הסגוליות הטהורה הזו שבכוחה להנכיח עולמות, מציאויות, הגיונות, ממדים – בהרף קל של כמה וכמה צלילים – עולם ההוויה הטהור הזה נמצא תחת מתקפה. מדובר במתקפה רחבה ויסודית שהיא ביטוי למצב האנושי ויש לה לפחות ארבעה ראשים:
ראשית, כמובן – כל אותם המוני־המונים של דיבורי חול. מילים חמרים חמרים. שימוש חסר מודעות, חסר שהייה, חסר התבוננות שאינו אלא מִחזוּר למטרות חברתיות, מחזור הרגשות, מחשבות, דפוסים והתנהגויות שרוב־רובם מסילות שנסללו לעדרי ההמון, רשות הציבור שיש בה אומנם ציבור גדול אך מעט מזעיר רשות, חירות, ביטוי שמקורו בחופש הנפש.
המתקפה השנייה היא המתקפה החזותית הרועשת. המראה, החושי, המוחשי, המהיר, המזפזפ, המכה ושוטף את החושים – ממלא, מרווה ומציף את חלל הנפש – הנפש הפרטית והנפש הציבורית, ודוחק את המילים המופשטות, ההווות, הנוכחות, מבטל את המילים במקוריותן שתובעות דממה, הנולדות מתוך ראייה חורגת, תחושה אחרת, חוצנית, הנוכחת כערנות מופשטת מחוץ לשטף הנולדים וחולפים. המילים חותרות למהות, לאל־זמני.
המתקפה השלישית היא סחף הגלובליות, הרב־תרבותיות, הרב שפתיות, הנרטיבים והזהויות (לאומיות, מגדריות, תרבותיות ואחריות) אשר בעקבות השפע המילולי שלו מנכיח את התחושה (במודע ושלא במודע) כי המילים שרירותיות, יחסיות, בנות חלופה, ואין בהן מהות וגילוי ייחודי. אדם שלומד כי למציאות מסוימת מילים וביטויים וסיפורים שונים – מבין מתוך כך שהמילים אינם אלא סמן יחסי ולא גילוי של ממש, לא הדבר עצמו. בעוד האמת הפוכה היא – כל תרבות, כל שפה, כל ביטוי צלילי אחר – הוא עולם אחר, גילוי אחר, תשלובת ממדים ונוכחויות אחרת במציאות. המציאות רבת פנים היא וכל מילה וכל משפט וכל שיח וכל שפה – מהווים פעימה שונה, איכות אחרת. לשון אחר, לו היינו מנסים לפתח מתמטיקה שביכולתה לבטא את המציאות הרב־ממדית הזו שבאה לידי ביטוי בשפות השונות – היינו נזקקים למתמטיקה מורכבת ביותר, אֵם כל המתמטיקות.
המתקפה הרביעית היא דווקא רוחנית, מהותית. אנו נמצאים בעידן שבו תפיסות רבות, שמקורן בפילוסופיה המזרחית בעיקר, מבטאות את המגבלה של המילים, את העובדה שאין בכוחן להביע את המציאות לאשורה, את עומק הקיום, את האמת, את מה שבאמת חשוב. תפיסות אלה מצדיקות לכאורה את הריחוק ממילים גם בקרב רבים וטובים שמחפשים אחר מהות. ההפסד הכרוך בתפיסות אלו עצום עבורם – מכיוון שאדרבה, דווקא מתוך המגבלה, מתוך ההס המצליף, מתוך הד השתיקה – עולות מילים רוטטות, כל־כולן ביטוי טהור לבלתי־נאמר. זהו בדיוק היסוד הדיאלקטי עליו עמד ביאליק – הגילוי והכיסוי כאחד. מתוך ההן אנחנו שומעים את הלאו. מתוך מחיאת כף אנו שומעים את הדממה, מתוך הבזק הברק והרעמת הרעם – אנו שומעים חושך ורואים דממה.
ביאליק היה משורר של קרע, משורר של רומנטיקה הנוהה אחר הממשי־הבלתי־מושג, רואה את אחורי האור, אך לא את פניו, לעולם נוגע בשיפולי הבלתי־נתפס. כך היה ביחס לעולם הקודש שאבד ממנו עם פריצתו של החול והחילון לעולמו; כך היה בנוגע לעולמות של פנטזיה שנותרים כמסתורין ילדים עם כניסתו של עולם הבוגרים והחלוף; כך היה ביחס לאהבה – שנותרת בסימן שאלה – מה זאת אהבה; וכך בנוגע למילים – הנוגעות ואינן נוגעות, מגלות ומכסות בו־זמנית. רומנטיקן צרוף, אדם של אורות גדולים וחשכות עמוקות. ודווקא מכיוון שביאליק ספג אורות גדולים, דווקא בשל כך הוא גם חזה על בשרו חשכות נוראות. כגודל התאורה, כך גודל המַחְשֵכָה, ולהיפך.
יחד עם זאת, בממשות החומקת מכל מילה שממנה ובה נולדות המילים, בממשות החורגת מכל פרט שממנה ובה מתפרטים החיים, בממשות המופלאה שממנה נוצקות נשמות – בממשות הזו אין קרע. אין כיסוי. אין חלוף. אין אפלה. זהו מרחב שכולו שְמָשוֹת. מקור המקורות. זו אותה בראשית, תחילת הממשות שהיא גם תחילת הביטוי, שממנה הכול מתחיל ואליה הכול חוזר.
מי שחווה, מי שהכיר, מי ששהה בניחוח האביב של המופלא, של הבלתי־נאמר – יודע שבסופו של חשבון המילים הן ידיות אחיזה לשערי שמיים, הן פתחי מהויות, הן נשמות שירדו לעולם ממחצב הנשמות שקורן מבעד ומעבר לדברים. יוכיח זאת כל היפה, שלא ניתן להכילו עד אפס מילה; תוכיח זאת תמסורת האהבה שאין בפניה גבולות; יוכיחו ממדי המסתורין המתוק, הרעננות הנבדלת של הילדות; תוכיח האמנות הטהורה שיש בה כוח ממשות גדול מכל מציאות; יוכיחו ממדי הרוח, תחושת המהויות והנשמות המשותפות ליודעי חן; תוכיח ההכרה הטהורה, אותה נוכחות ערנית, הכרה בלתי־אמצעית של כל אחד ואחת מאיתנו הקודמת לכל תוכן, לכל חוויה; ויוכיחו המילים – אשר כבמטה קסם בוראות בפנינו נפלאות שכל־כולן חירות נדהמת, שכל־כולן ממשות אביבים מחויכת.
שער 1
אוקטובר
השקיעות של אוקטובר הן געגוע. אולטימטום מחשמל לתקופה שחלפה. תקופה חשופה יחסית, רגשנית, צחקנית, אבל גם מעוררת רוגז וצער. למשל, אהבה או שנאה שמתחננת אפילו למות, ורק לא להשתגע מעומס המחשבות על נקמה.
לרוב, זוכרים את אוקטובר כחודש השקיעות היפות מכולן וגם, במעורפל, כמה בכי נשפך בין הסדינים המגובבים.
זמן של סופים עצובים ומחשבות שנתקלות בקירות בטון, פתוחות לפרידות שמחייבות לפחות את אחד הצדדים לצאת למרחקים אמיתיים, לשלוט היטב בכאב.
השלכת המתמהמהת של אוקטובר היא סימן כמעט יחידי ליופי הקצר שהיה, שבלט כמו שקר רך, כמו עונג שהתערסל פעם אחר פעם, כמו דקירה שננעצה פנימה ועכשיו מבקשת שהשמש תופיע סוף סוף בקצה.
1.
עשרה גברים בתשלום הופיעו בשחור־לבן, כדי למלא מניין. בקרבתם עמד זקוף חזן־זמר־אופרה צעיר, שהוזמן לבקש חסד של אמת על המת. במרחק מה לפניו עמדו, זקופות לא פחות, ארבע האקורדיוניסטיות המהוללות מבניין אחד ליד הים.
אל אלה הצטרף גם גבר מבוגר, הדוּר, ישוב בקלנועית מבהיקה בירוק־סגול, ומצדדיו שני מלווים, הדורים לא פחות, מעוררי רושם וסקרנות.
החזן היה הראשון לראות את השלושה האלה, עוד לפני ההתכנסות, והיה ברור לו מייד שהם זרים, הכי זרים שיש בקבוצת האבלים הקטנה והכי חגיגיים בחליפותיהם.
העשרה השֹכוּרים היו המינימום הנדרש ללוויה תקנית בדרך אל המקום האחרון שלא יחדש את עלומיו. הכול כנדרש וכנהוג לפי כללי כבוד המת, לפחות לפי הבנתן של האקורדיוניסטיות. ארבע נשים, ארבעה דורות ממוצא רומני, כולן בתל אביב מאז 1948, כשלא היה בכל העיר בית מרקחת אחד ואם היה חצי בית מרקחת אז התרופות היו חסרות, אף אחד לא חשב שמגיע לעגלה ולסוס כביש אחד עם התחלה וסוף, כל כביש נפרם בלי תוכנית ועם כל מיני שבילים סבוכים אם היה נחוץ להגיע מכאן לשם. ובכל זאת היו באים באהבה רבה לעיר הזאת לשמוע קונצרטים של אקורדיון, בשביל הנשמה והזיכרונות מפעם.
בשעת בין ערביים קרירה ושקיעת זהב מעל ארבעה כובעים מעוצבים, רחבי שוליים, לראשיהן, צעדו הארבע זקופות בזו אחר זו, תמירות, לא מחליפות ביניהן מילה ולא מבט. ככה נראו תמיד, גם כשהיו בדרכן לכניסה מרשימה בארמון כלשהו באירופה, היכל תיאטרון של עיר בירה נחשבת: הס, הנה הן באות, מעכשיו אין להפריע להן בעבודתן. ארבעתן למדו מילדותן לחצות כך, במהירות ובגאווה הראויה, כניסות, מעברים, מרכזים מוזיקליים נחשקים, אולמות נוסעים בשדות תעופה.
זה עשרות שנים שהן שומרות בתיאום מרשים על אלגנט בארבעה צבעי פסטל או ארבעה גוני שחור־דארק ולראשיהן, לרוב, כובעים תואמים, בעלי שוליים או בלעדיהם, תמיד זקופות להפליא (כל אחת שיננה בתורה, מיום שלמדה ללכת, את הכלל: אצבע ימין למרכז הסנטר; דחיפה קלה; יישור כתפיים – ויש זקיפות קומה), המבט רם ונישא, גבוה מעל הצוואר, הרחק מהבטן השטוחה, השאובה בקפידה פנימה.
בנקישות עקבים בקצב אחד קבוע, היו חוצות מעברים בדרכן אל מרכז הבמה. לא חשוב מה עברו באתמוליהן הקשים, או הפרועים, או השקועים עמוק בעוגמת נפש – זה היה חוק היהלום, שעמד מעל כל החוקים. גם עכשיו, בעצבונן, הן שומרות על אותה משמעת מדודה, עילאית, זוהרות כאילו קריית שאול היא אולם ענק, מלא חשיבות ופאר מקצה לקצה, המצבות המקומיות הדוממות הן קהל עילית בינלאומי שהשתתק בציפייה לתחילת הקונצרט.
ארבעה דורות בחליפות מחויטות לפי הזמנה, מידות 40–42, תמיד בצבע אחד בגוונים שונים שנבחרו ברוב טעם מבין שלל צבעי הקשת. לכל אחת טבעת ועגילים משובצים יהלומים ואבני חן ססגוניות, מתנוצצות. בנוסף היו מתקשטות גם בפנינים, בשעוני זהב, בנעלי עקב חצי־אורטופדיות מאיטליה או מאוסטריה, במראה פנים קורנות כמו לפני צילום. לעיתים הופיעה על פניהן גם נוקשות של מבוכה שהיה בה זיק של פיתוי.
נקישות של עקבים נמוכים בקצב אחיד, מבט לכאן ולשם – ימין. שמאל ימין שמאל, השתהות קלה, ושוב ימין. שמאל ימין שמאל. ככה בדיוק נשמעו גם באולמות עד 1,000 מקומות, שהתמלאו בשוחרי אקורדיונים וכלים אורחים, המתינו להן בנשימה עצורה, היה ברור שהכירו את כוחן לשמח קהלים עוד ועוד, עד שכרון החושים.
גם היום, ה־10 באוקטובר, הן היו לבושות בחליפות, הפעם בארבעה גוונים נבדלים של שחור־דארק־גברדין, חולצות סאטן מחויטות בפנים או בחוץ, ז’קטים דמויי עור, מבריק או מט – מתאימים, כל אחד, לשחור שלה. למתבונן מן הצד היה ברור שהן מלוות את המסע הקטן הזה בדרגה גבוהה של קִרבה. צעדים מדודים, לא מהר, לא לאט, בכיוון השקיעה, אל המקום הסופי למי שתש כוחו ונמצא לו מקום מנוחה בחלקו הקדמי, הוותיק והמבוקש, של בית הקברות בקריית שאול.
חלקה 1, הראשונה מתוך שלוש־עשרה החלקות שנקנו מתוך ראיית הנולד – או המת, בעצם – עוד בשנות ה־50: המחשבה היתה לאפשר לכל דורות המשפחה להתקבץ, אחרי 120, ולהישאר קרוב ככל האפשר לחלל מלחמת השחרור המשפחתי שנטמן שם. שלוש־עשרה חלקות שהיו מאז בחזקתה של ראשת המשפחה, סבתא רבתא, הדור הראשון לארבעת דורות האקורדיוניסטיות.
מאחורי תהלוכתן הקטנה, צעדו החזן ועשרת הבחורים הצעירים שהוזמנו על ידי סבתא רבתא בתשלום סמלי. תפקידם היה להתפלל שהדרך למרומים של המנוח אכן תהיה נוחה ונעימה ככל האפשר.
שלושת הזרים סגרו את השיירה. גבר מבוגר ומרשים מאוד, גם מאחורי המשקפיים המסוגננים שציעפו את מבטו, נהג בקלנועית חשמלית משוכללת, ומאחוריו עוד זוג – גבר זר, יפה להפליא, ולצידו גבר זר צעיר. השלושה שמרו מרחק קטן מאחור, ונדמה שגם הם מורגלים בקצב קבוע, אף שקשה היה לשער לאיזה צורך מעשי עשו בו שימוש, שלא כמשמעת־הופעות מתורגלת־ומיומנת של ארבע האקורדיוניסטיות.
מבטה של האישה הצעירה ביניהן, דור 4, הסולנית של להקת האקורדיוניסטיות והמנהלת האדמיניסטרטיבית שלה, כמעט שלא עזב את השמיים, שצבעיהם רעשו מעל באדום־צהוב־סגול־ורוד־כתום. שלושת הדורות שצעדו לפניה היו מרוכזות בצלילי המזמור של הצועד הראשון, זמר האופרה והחזן של קהילת ציריך לשעבר, שהגיע במיוחד לאירוע. קולו הלך והתגבה, אולי כדי לרצות את אדון עולם, יושב בסתר עליון המצווה מלאכיו לשמרך בכל דרכיך וגו'. הצעירה עקבה אחר תחנוניו ליושב במרומים לקבל את הנשמה העולה אליו מעלה־מעלה־במעלה, הכול כדי לזכות את הנותרים על פני האדמה, אבל דור 2 של האקורדיוניסטיות לא היתה סלחנית כמוה.
“הוא מזייף,” אמרה דור 2, סבתא.
“אל תהיי קטנונית,” הציעה הנכדה.
ואילו דור 1, הסבתא רבתא, שמרה על תנועות קטנות ושקטות. פעם לימין, פעם לשמאל.
גם שאר ההולכים הנידו ראשיהם כמאזינים לניגונים מופלאים ביותר. “חבלים נפלו לי בנעימים,” שר החזן לפני המת, “שיוויתי השם לנגדי תמיד, לכן שמח לבי ויגל כבודי.”
זה מה שמזמרים למת בהליכתו לקבר, חשבה לעצמה דור 3, שמח ליבי ויגל כבודי.
ובינתיים החזן־זמר־האופרה החליף מזמור, ועבר לשיר על “שקר הסוס לתשועה, וברוב חילו לא ימלט”ֿ – ובעודה מהרהרת בסוסים ובשקרים קלט המבט ממרחק קצר חולדה קטנה, ילדונת ממש, וזו, במהירות ובלי שום פחד, עברה בין ההולכים, ונפגעה, פעם אחר פעם, דווקא מרגליהם של נושאי האלונקה, ארבעה מכרים מצד המת, שאיתו היו נוהגים להתפלל בערבי חג שהוזמנו ותוגמלו מראש כדי להבטיח שיגיעו בזמן לשאת את חברם המת. למרות זאת הם הגיעו באיחור קטן, חטפו מסבתא, והלכו בשתיקה, חפויי ראש, לעמוד מאחורי עץ.
החזן, בשמיעת־זמר־האופרה הרגישה שלו, שמע משם את התלחשותם הנעלבת, עד שהיא תרשה להם לצאת מאחורי העץ, אבל היא הרשתה רק אחרי ההספדים, כשהמת היה מוכן לצאת לדרכו האחרונה.
החולדה כמעט שנמחצה ברגליהם של נושאי האלונקה ואף גרמה לחלקם לאבד שיווי משקל בדרכם לפחות פעם או פעמיים, מה שעורר בהלה קלה לארבעת הדורות שבאו מבניין אחד קרוב לים. בסך הכול חולדה ממש קטנה, כמעט בלי משקל, עור ועצמות, אבל היא עצבנה שיירה שלמה של הולכים שנגעלו מנוכחותה החבוטה, ובכל זאת היא קפצה מכאן לשם ופנימה והחוצה כדי להינצל, נופלת מרגע לרגע למדרך הרגליים של הצועד הבא. היה רגע שכבר היתה מעוכה למדי, כמעט גמורה, ובכל זאת התרוצצה בין ההולכים, הגעילה אותם נורא ובעודם מגדילים את צעדיהם שלא לפגוש בה ולסיים כבר את ההצגה הזאת בהליכה נאה, לפחות לפי הכבוד השמור לג’ייאנטס, הענקים של ניו יורק, לא פחות.
בשלב מסוים חדלה החולדה הילדונת לזוז. כאילו נתקעה באמצע השיירה, וחוץ מליפול פעם הנה ופעם הנה, לא התקדמה הלאה. עד מהרה, השאירו אותה משתתפי השיירה הקטנה מאחור, והיא נשמטה והלכה מזיכרונם, חיה, גוססת או מתה. אהבה או שנאה יודעות גם שלא להסתיים לעולם, עברה המחשבה במוחו של האורח הזר, המבוגר מכולם, שישב בקלנועית המבהיקה בצבעיה והיה מלווה באיש מכובד לא פחות שלידו הלך הבחור הצעיר.
“יש עננים שמתקרבים,” אמרה דור 2, סבתא סופיה, על שם סופיה לורן, ונשמעה מאוימת, בוהה בשמיים, מחפשת הסבר כהרגלה. דור 3, אודרי, על שם אודרי הפבורן הרימה משקפיים שחורים ונזפה על הרעש המיותר שהתעורר.
דור 1, סבתא רבתא גרטה, על שם גרטה גארבו, לא ראתה ולא שמעה כלום, היא נחלשה להרף והניחה יד רפה על החזה. אספה פנימה אוויר בניסיון לקבל כוחות מנכדתה, דור 4, אינגריד, על שם אינגריד ברגמן. הרושם היה כמעט תמיד שצעדיה של הצעירה נראו בטוחים לגמרי, כמעט על כל אדמה שבחרה ללכת בה. לעומת מי? לעומת מי שהיה לה קשה יותר מלכולם, לסבתא סופיה: נולד לה בן בכור שהשם שלו מתחיל באלף. במקרים מסוימים ולעיתים רחוקות היא מספרת שאחרי הבר מצווה הוא החליט לעזוב את הבית ולעבור לאיזה בית כנסת בצפת ושם החליף שם. רק את האלף בהתחלת השם השאיר. אמר לרב שהכין אותו לבר מצווה שלא סבל את האחות שנולדה להם, עוד פעם בלי אבא. אז מה כבר יש להגיד על מקרה כזה?
העננים השחירו והתעבו יותר ויותר עם הצללת השלכת וצבעיה המפוארים. ובינתיים כולם מתנהגים למופת בלוויה הזאת, ה־10 באוקטובר ועדיין לא היתה התעניינות באורחים שהשתלבו בסוף השיירה הקטנה. בכוונה. ארבעה דורות לא רצו אורחים, לא בסלון, לא במלון, לא במסעדה ולא בחגיגת יום הולדת משפחתית. תמיד חגגו כל הארבע עם השכן, שהיה חי ובריא עד אמש. הן לא רצו אחריות על שום אורח וגחמותיו, וכשהיו בינן לבין עצמן גם ידעו על מה לדבר, ואיך לדבר וכמה שצריך. הן הכירו בכך שארבעתן לבדן יודעות מתי לשתוק ולחשוב לחוד. הן ידעו מתי להחליף את הקצב המלטף לפס קול קצבי, חצופי, ענייני מתגרה, ידיים למעלה, לצדדים, כפיים, הופ, הופ טְרַלָלָה, ועל השולחן הקטנה שלהן – דור 4 האלוהית שלהן. היא היתה מסתובבת במהירות כמו צוענייה מודרנית, כמו מחט של פטיפון על שולחן קטן, או כמו שסבתא סופיה וכמו אמא שלה אינגריד אומרות, אף פעם לא יורד עליה החושך, שזה לא מאוחר אצלה אף פעם. נכון, ההבדלים ביניהן לא היו ממש גדולים, הפרידו ביניהן בערך 20 שנה, אולי אפילו פחות או קצת יותר כמעט מאותו דור, כמעט אותו סלנג, ובהפרש של חצי יובל בלבד – שלושה דורות מסכימות שהקטנה מכולן, החיוורת מלידה, שנולדה מזרע סודי בבית החולים של בוקרשט, היא רומנייה אותנטית למרות שנהרתה בכלל בעזרת תרומת זרע משווייץ; וזאת בניגוד לאהובה הרומני־המוסלמי של סבתא רבתא גרטה, שממנו סביר שנולדה היפה מכולן – סבתא סופיה.
אותו אהוב רומני־מוסלמי שלא מדברים עליו בקול, אהובה של דור 1, סבתא רבתא גרטה, היה אז בסיום לימודיו, בן להורים מוסלמים מעיראק ששלחו את בכורם ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט כמו שעשו אחרים במשפחתם. היא, רבתא גרטה, אלמנת מלחמת השחרור, חזרה אחרי תום שנת האבל על בעלה הצעיר לבוקרשט הבירה. היו מתוכננים לה קונצרטים עם שני חברים ותיקים, אברמיקו עם הכינור ואחיו מרצ’ל עם הקלרינט. אחרי יותר מחודש של הופעות שתוכננו היטב, חזרה גרטה דור 1 לתל אביב כמתוכנן, ולא האמינה שבנסיעתה החפוזה הספיקה להתאהב עד כלות, בסוד גמור, במוסלמי מעיראק, שבא ללמוד רפואת שיניים בבוקרשט.
אחת לשלושה או ארבעה חודשים, היתה השלישייה – גרטה, אברמיקו הכנר ומרצ’ל הקלרניטן – מתאחדת להופעות בבוקרשט, והאולמות היו מפוצצים. גרטה היתה נוסעת עם המטפלת והתינוקת לשני חדרים בבית המלון ובסוף ההופעות היו חוזרות בטיסה לדירה שליד הים.
העיראקי שלה ידע על ההיריון, בזמנה היא הודיעה לו, אבל הוא כמובן לא יכול היה לבוא לתל אביב, ולא ראה את התינוקת עם צבע עיניו הירוקות כזית, עורה השוקו המעורבב טוב טוב בחלב. היא היתה ילדה קטנה ויפהפייה, נדיבה ומלכותית כאילו הכתר מונח בטבעיות על ראשה, והיא סובבה אחריה ראשי עוברים ושבים מכל המינים והגילים.
כל מי מהמקורבים שזכו לראותה והסתקרנו, שמעו שהיא בתו של גיבור ישראל שנהרג במלחמת השחרור ושנולדה יתומה, המסכנה, וכדי שאנשים לא יחטטו יותר מדי, ולא יעלו במקרה על אי הדיוק הבלתי הגיוני בתאריכים שבין מות הגיבור לבין בואה לעולם של בתו כביכול, היא החלה לבנות בניין למשפחה שהיה ברור שהיא הולכת ומתרחבת. בינתיים נאמר לכמה סקרנים ספורים שצריך קצת התחשבות, בבקשה, שהרי הנושא הזה רגיש ומכאיב מדי, ועדיף, בבקשה, שלא לדבר עליו כלל.
אבוי, שאלוהים ישמור על מה שקרה מאז לשלושה דורות קדימה. הבחירות הרומנטיות של האקורדיוניסטיות לא היו, בלשון המעטה, טובות ללהקה. אף אחת מהבחירות הללו לא התאימה בכלום ושום דבר לארבעת הדורות של האקורדיוניסטיות, וגם יותר מארבע שגיאות נצרבו בזיכרון בתולדות המשפחה ששורשיה ברומניה ושאיפותיה, כך התברר עם הזמן, מפליגות למקומות מופרכים למדי. אלא שהשגיאות הללו, כדרכם של זיכרונות לא רצויים, דהו עם הזמן או צללו בים השיכחה הגדול, שממנו לא עולים קולות או תמונות – ולא הוזכרו עוד, כשם שברור שמעולם לא זכו לתיקון כלשהו.
גרטה־דור־1 והמוסלמי העיראקי שלה ניתקו לכאורה קשר אחרי אותה זוגיות קצרה, ואף אחד לא חשב אחרת. או לא רצה לחשוב. חשבו, העדיפו לחשוב, שהם נפרדו בשקט, בהבנה מלאה, בלחיצת יד ונשיקה על הלחי, אחרי שהסתיימו סבבי ההופעות ברומניה והזמן יכול לרפא.
מבחינת קרבה ראשונה, שנייה, שלישית, הם המון זמן כבר לא בקשר, זה נגמר עוד לפני שזה התחיל, ויצא על זה סיכום רהוט: כל המתעניין בתולדותיה של סופיה הקטנה, שנולדה לפתע פתאום שחומה מעט, יחסית למשפחה. למה לבלבל את המוח, נאמר למי שבכל זאת נתקע וחישב תאריכים והטיל ספקות, לא בהתחלה, בכל אופן.
אף אחת מהאקורדיוניסטיות לא פגשה באמת את האיש שדור 1 רצתה אותו יותר מכול. היא והמוסלמי יפה התואר מעיראק ידעו שאין להם עתיד. שסכנת נפשות להם אם ינסו להירשם כזוג בתל אביב או בעיר הולדתו הקסומה, בגדד, שם בנה לו אביו האוהב, ממקורבי חצרו של המלך פייסל השני אבּן גאזי, איש השושלת ההאשמית וכך קרוב משפחתם של מלכי ירדן, ארמון לבן בין חולות וכבישים שלא מגיעים לשום מקום, בציפייה ליום שבו ישוב הבן המלומד למולדת כדוקטור מדופלם לרפואת שיניים ואף יהפוך במהרה, כך קיווה האב, לרופא המועדף לטיפול בשיניהם של באי חצר המלוכה.
אלא שהציפייה התארכה עוד ועוד, הבן השתהה עוד ועוד בגולת בוקרשט ובושש לשוב לבגדד המעטירה, עד שלמרבה העצב הודח המלך פייסל השני בהפיכה צבאית ונתלה בכיכר העיר, וכל החלומות הוורודים והמוזהבים של אבו־אל־דוקטור עלו בתוהו.
בשנים הבאות, בעשורים הבאים, כשהיו האקורדיוניסטיות – תחילה כצמד, ואז כשלישייה, ולבסוף כרביעייה – נוחתות להופעות בבוקרשט, הן החלו לזהות בהדרגה את דמותו המסתורית, קלטו אותו מרחוק, קלטו שאמא, סבתא, ואז סבתא רבתא, גרטה, מכירה אותו מקרוב והם מדברים, עם הזמן ניחשו שהיא ישנה אצלו מפעם לפעם, ראו אותם משוחחים בלובי של המלון שלהן, אך אף פעם לא נכנס לחדר האמנים, לא התקרב לבמה. רבתא לא אמרה מילה עליו, אבל היה לה קשה להסתיר את דמותו כשהיתה צצה שוב לקראת המופע הבא. לפעמים היה מגיע בטבעיות רבה להופעה שלהן באמסטרדם, או בציריך, או ברומא, אבל מבחינתן היא תמיד ישנה לבדה, או שככה האמינה גרטה רבתא. הן לא רומו אבל שתקו ולא שאלו שאלות על הרופא מבוקרשט, שנעשה יפה יותר משנה לשנה.
בינתיים התברר שכל השנים הללו כבר היתה לו חברה רומנייה, מנתחת אף אוזן גרון בבית החולים הגדול בבוקרשט, חייכנית, ביישנית, לא מתערבת יותר מדי בעניינים שאינם שלה. דווקא סופיה, דור 2 קלטה אותה ראשונה, בהופעתן בארמון רב־רושם בסקוטלנד. “הוא לא לבד, תתכונני,” אמרה כשחזרה ללובי עם קפה, אבל שריר לא זז על פניה של אִמה. היא היתה יפה להפליא בקונצרט ההוא ולסופיה היו דמעות שלא נשרו לשום מקום על שום הרפרטואר שצליליו עלו לשמיים.
כל השנים האלה הם היו ונשארו קרובים זה לזה עד כאב. גרטה רבתא ידעה על קיומה של המנתחת החייכנית, ידעה שהוא החליט לצעוד הלאה בחייו. שהוא רוצה ילד שהוא יוכל להיות בטוח שהוא הילד שלו. היה לו אומנם עוד ילד, מהאחות בקליניקה שבה עבד פעם, אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח שזה באמת בנו. יש לילד הזה גנטיקה מצוינת, הוא אוהב אותו עד כלות, כך סיפר לה בדמעות. הוא מרגיש שהוא בשר מבשרו, אבל הבדיקה אומרת שאין להם קשר דם, כך שזה מעניין אותו פחות. לגבי הבת שלה סופיה, שנולדה בתל אביב בעקבות הסיפור היפה שלהם בבוקרשט, היה ברור לו שלא צריך שום בדיקות גנטיות – הוא יודע שהיא שלו, לגמרי ולנצח היא בתו עצמו ובשרו, אלא שלמרבה הצרה הוא חייב לחיות את חייו הרחק מסופיה לורן שנולדה להם.
“אני לא יכול אפילו לגעת בה,” אמר לגרטה ומשך באפו הסולד.
היא הקשיבה לו, היא שמעה טוב טוב שהוא בבניית זוגיות חדשה עם הגברת אף אוזן גרון, והיא חששה להשתגע.
איך לא תשתגע, איך?
היא בחרה בו למשפחה, הכי קרוב שאפשר, ואילו הוא בחר הכי רחוק. הוא התחדש בחיים, הלך לפה ולשם, אחורה וקדימה, הסתבך וקם, וקם, וקם. היא משכה את השעות יותר מעשר שנים והטביעה בהן ברוב צער וגעגוע גם את בתם היחידה, ככה חששה – אבל זה דווקא לא קרה. כך העידה לימים הבת עצמה, הרומנייה התל אביבית, העיראקית הקטנה. ההפך קרה, אמרה לגרטה, “אמא, את הגיבורה שלי, תמיד חיזקת אותי בצרפתית שלך, בשחמט שלך ואיך את מתקנת לנו מיתר שנקרע.”
ובכל זאת, גרטה־דור־1 זכרה תמיד איך בכתה כמו שלא בכתה מימיה ביום ששמעה שהמוסלמי יליד עיראק היקר שלה, המקסים וטוב הלב, בנה לו חיים חדשים בלעדיה. היא לא השיבה לצלצולים שלו, אחר כך גם לא לאימיילים בתיבת הדואר הסודית, אף שקלטה בזווית העין מילים טובות, הבטחה לשחרור שיביא לה רק שמחה, הרבה מילים מיוחדות למחר יפה יותר.
גם אחרי שנים הוסיפה לדמות שהוא עדיין זוכר אותה, עדיין מבטיח לה אביב קל יותר, סתיו עם שלכת ארוכה בצבעים מרהיבים, ירח יפהפה ופחות מניפולטיבי. יום אחד, נדמה לה שהוא שב וחוזר ומבטיח לה מבין הצללים, יום אחד את לא תראי אותי עוד, אני לא אחסר לך אפילו דקה. הכול קרה כמו שקרה כי לא היתה לך ולי הזדמנות, ואני הייתי פשוט מוכרח ללכת הלאה, לשמוח גם במדבר החיים שמאכזב הרבה. אהובתי, אני רוצה לומר לך סליחה, סליחה ושוב סליחה, כן, אנחנו שנינו, גם אני וגם את, חייבים לעצמנו בשורה מעוררת תקווה.
מה פתאום שתמאסי בחייך, אהובתי, שתרצי לחיות רק בתנאי שאני קיים? אני מבקש ממך, אנא, תתחנני על עצמך, על עתיד מבורך עם תקווה ליום אחד, למאה ימים, למה לא. אפילו לשארית החיים וגם הלאה.
יקרה שלי, אני רוצה שהבכי מרוב שמחה לא יעזוב אותך, ומספיק ובבקשה מספיק ההרגל הזה להגיד “מחר יהיה יותר טוב”.
כך הוא חזר וביקש והוסיף ברומנית במבטא עיראקי, אנא, היי טובה ללב הקטן, ללב הטוב שלך.
ואיך תגיד לו שרצתה רק להיות טובה אליו, לגעת בשפתיו, להישען על כתפו כדי להרגיש שוב את הקִרבה שהיתה – כמו רק אתמול זה היה? בשבוע שעבר? לפני שנה?
אבל אני רוצה לחזור להרגלים שלנו, ואתה רוצה לגמור אותם, חזרה באנחה, ביללה, בצעקה באוזניו, ברומנית ולא באנגלית או צרפתית. אולי כי יותר קל להם לדבר ככה מהלב.
יותר ויותר שתקה כשהתקשר, כאילו רצתה לעבור עולם ולא הצליחה. חששה שתישמע כמו אישה צורמת שמחשבותיה נתקלו בקיר חזק כלשהו. כשצלצל התרגשה מהמילים שלו וכל זמן שדיבר ניסתה לחשב מתי יצלצל שוב – עוד השבוע, בתחילת השבוע הבא? בחודש הבא? מתי יוציא אותה מהבכי הזה, אבל הוא ידע לטפל רק במה שיש, לא במה שאין.
ובינתיים שום שיחה ביניהם לא סימנה שהסיכוי באמת נגמר. היא ידעה, כל השנים, בינה לבינה, שיום אחד, מתישהו, הם יֵלכו לאור ירח עד קצה שדרה כלשהי, במקום כלשהו, ומשם לביתם היפה בראש גבעה כלשהי. ככה היתה נרדמת, ואחרי שעה מתעוררת כי שמעה צלצול או הריחה משהו שרוף אבל זה היה רק הלב שלה.
לעיתים אפילו חוסיין מלך ירדן המנוח היה מופיע אצלה בחלום, לפעמים גם אשתו המלכה נור, אבל פחות, והיא היתה מבקשת את התערבותם לטובת הדוקטור הרומני, בנו של המקורב לחצר המלכות העיראקית, והיתה לו, למלך חוסיין, הבטחה לנחמה, אם כי הוא לא ירד לפרטים.
היתה לה גם תפילה שחיברה לעתיד מואר, לשמיים עתירי כוכבים, הרבה מילים טובות התעופפו בחייה, בעיקר על הילדה הקטנה שגבהה עוד ועוד. ובכל זאת, היה קשה להישען על מילים טובות בלבד – והעצב והצער לא עזבו באמת, הוסיפו ושלחו אותה למרחקים של אין שמש, אין ירח או כוכבים, גם אדמה או רצפה לעמוד עליה לא נראתה שם, ואם היתה כזאת היא לא הרגישה בה.
קולו של החזן־זמר־אופרה עלה והתגבר ככל שהתאמץ להתרחק מהחולדה. בבריטון של קטיפה הוא שר פסוקים של אבל ומזמורי תהילים של ביטחון בשם ובישועתו, המושמעים על פי המנהג בדרך אל המקום האחרון, ואילו ליד הקבר עצמו, לאחר הקבורה, כפי שהסבירה בלחש השווייצרית הקטנה אודרי, דור 4, לאִמה אינגריד, דור 3, שלא היתה בקיאה בכגון אלה, “הוא יגיד תפילה לעילוי נשמת הנפטר ובקשת מחילה.”
“אז למה כל פעם עוצרים?” שאלה האם.
“ככה זה, המזמורים מתחלפים, ועוצרים בהחלפה. הנה עכשיו, נגמר מזמור תהילים צ”א, שזה ‘יושב בסתר עליון’, וליד הקבר הוא בטח יבכה בתפילת אל מלא רחמים, כי למנוח שלנו אין משפחה."
החולדה נעלמה. אולי ברחה. משהו קרה לה, ואז התברר שהיא היא צנחה מהמכנסיים של אל מלא רחמים.
הבריטון המלטף יישא עוד מעט תפילה למנוחה נכונה לנשמת הנפטר בגן עדן. רבתא תבכה הכי בשקט שאפשר, כי אין לה כבר כוח. היא אומרת לעצמה שהם מעולם לא נפרדו, לא באמת – הם תמיד היו בקשר אמיץ שאף אחד לא ידע עליו, אף אחד לא שיער את דבר קיומו של המנוח הפלאי הזה. כן, בחלומות הלילה היא עדיין נערתו, והוא? הוא ישמור עליה מפני החלומות הרעים על פרידה ואובדן.
דוק דמעות הופיע בעיניה של סבתא רבתא. היא מעדיפה לשתוק ולא להעלות בינה לבינה את זכר המוסלמי מעיראק.
דווקא נכדתה אינגריד, דור 3 לאקורדיוניסטיות, היא שנוהגת לדבר מפעם לפעם על אהבה נכזבת, על הסתלקותה מחייה של אהובתה משווייץ. מאז תקופת לימודיה בציריך, משם חזרה עם תואר במוזיקולוגיה פלוס פילוסופיה פופוליסטית, הזכירה לא מעט את הזמן, הדגישה שלא צריך להתייאש מקיומו הפסיבי לאורך השנים. פסיבי לכאורה, חזרה והדגישה, מהורהרת, ואז הוסיפה באוזני אודרי דור 4, השווייצרית הקטנה שנולדה לה לפני 24 שנה, שככה זה. ככה. לא צריך לשאול למה זה קרה, ילדה של אמא. למה, זה לא מעניין אותנו בתור תשובה לבעיה, חזרה ואמרה לה, אלא איך. איך זה קרה כן מעניין. צריך לזוז ממחשבות על למה. למה. למה. יותר טוב לגדול ולשאול איך.
איך זה קרה לסבתא עם הסטודנט הזה מבוקרשט, או איך זה קרה לי דווקא עם ההיא מציריך.
וכן הלאה.
הפרידה היתה קשה. הכי קשה שהיה אפשר לנחש. נאמר מעט על חוסר הסיכוי, הן בכו הרבה, קנחו אפים, השתעלו, נאנחו, שוב בכו, אבל היא עדיין לא ידעה שהיא נפרדת מאהובתה אבל אחרי חמש שנים תחזור לתל אביב עם בת בבטן, שדווקא תעשה אותה, ואת יתר האקורדיוניסטיות, למאושרות באדם. היא קראה לה אודרי על שם הפבורן, הכוכבת האיילית גדולת־העיניים של “ארוחת בוקר בטיפאני”, ובשם חיבה “השווייצרית שלי”.
ככה זה, סיכמה סבתא סופיה, שהיתה לא פעם המנסחת והמסכמת בלהקת האקורדיוניסטיות למשפחותיהן. הזמן, חזרה ואמרה תוך כדי מחשבה, הזמן, אם לא נהיים עקשנים על הזיכרונות שמתעדכנים עם השנים, הזמן עובר בלי להוציא הגה, בלי נשימה או פס של מנגינה שעוברת בין אנשים וגם בלי תנועה אחת אפילו – הזמן מסדר את העובדות המתעדכנות בזיכרון, כן בנות? כל אחת לפי הקובייה על השש בש שלה – והקובייה הכי חזקה, שסומנה עם השנים יותר ויותר, היתה של השווייצרית הצעירה, דור 4, הנישאת על כפיים של שלושת הדורות הקודמים שאהבו אותה בכל ליבם אבל גם סימנו לה את הזמן ואת מחיאת הכף.
האקורדיוניסטיות שלפניה האמינו בקסם שהיא מפזרת בקלות סביבה, אבל גם שיש בה סימנים של חלומות פז בשעות שהזמן מתקתק קדימה. הן לא חסכו ממנה סימנים, מילים, הצעות של סדר וארגון בעת צחוקן או חיוכן – כל אחת בדורה בדרכה שלה ועל פי רוחה. מהר יחסית הפנימו שהרומנייה השווייצרית נולדה עם הנס הזה שמייחסים למזל, שזה יותר ברור מהמילה נס, כשמדובר בהצלחה.
-
פרק מתוך הרומן “האקורדיוניסטיות” ↩︎
1
בצעד כבד טיפס לאִטו סוכן המכירות שוּסטר במדרגות הבית בהדר, וגרר אחריו בקול רעש והמולה את המזוודה הגדולה והבלויה שהכילה את כל החוכמה והידע – הכרכים החדשים של אנציקלופדיית “מכלל”.
אוי ויי זְמִיר, כמה קשה למכור, קשה מאוד, ובמיוחד בימים אלה של המיתון. אם לא יפסיקו עם המיתון הזה, אוי ואבוי, המכירות ילכו פייפען. אולי גם המדינה. אבל גם כשהוא מתלונן בינו לבין עצמו על המצב, הוא תמיד זוכר שפעם היה גרוע פי כמה, והנס שאירע לו בכך שניצל לבסוף מהמשרפות, אינו כתוב באף אנציקלופדיה. למה לא בעצם? הוא היה יכול לתרום למחברי אנציקלופדיית “מכלל” – אף שאפילו לא ידע מי הם, כי לכאורה רק למכור הוא יודע – ערך שלם משלו כמו תרומת איברים וולונטארית כזו של סיפור חיים.
שוסטר דפק על הדלת הראשונה. השכנה, גברת גֶרטה, פתחה, שׂערה סתור במקצת ולא מסורק, ועמדה קצת נבוכה בחלוק המרופט שלבשה. הוא הסתכל על החלוק שלה, היא על בגדיו המרופטים, ושניהם כמדומה הבינו האחד את השני בלי מילים. כל אחד מהם חשב שהשני כנראה מ’שם', אך אם שוסטר האמין לתומו שאולי זה ייתן לו בהמשך נקודות זכות אצלה, הוא בהחלט טעה.
“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’,” הציג את עצמו בכובד ראש ובטון חמור־סבר שלא הצליח להיפטר ממנו, ונאנח קלות. “ב’מכלל' יש כל מה שאת רוצה לדעת על היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע, צמחים ובעלי חיים, אמנות ותרבות, וכמובן גם על מלחמות עולם ועל השואה.”
“מלחמה ושואה, זה אני יודעת טוֹף מֵאוט. לא צריך אנציקלופדיה מלמד אותי,” קטעה אותו השכנה גרטה במבטא הונגרי כבד.
שוסטר העמיד פנים כאילו לא שמע את דבריה, וגם לא טרח לבדוק אם היא אכן ניצולת שואה כמוהו, כנרתע מעט מקוצר־הרוח שהפגינה, והמשיך להרצות כמו בעל־כורחו. הוא חייב למכור וכדי למכור הוא צריך לפעמים להעביר הרצאה שלמה, כאילו הוא עומד על קתדרה באוניברסיטה העברית כמו פרופסור בובר המנוח שמת לא מזמן. בטח שהוא שמע על בובר. מי לא שמע על בובר. הרי בן גוריון הגיע לביתו לפגישה ארוכה ולא השתכנע משיחתם בארבע עיניים, שלא צריך להוציא להורג את הצורר אדולף אייכמן. הקורבן לא צריך להיות גם השופט וגם התליין, טען בובר. שוסטר לא הסכים איתו. הוא היה שמח לתלות את אייכמן במו ידיו. אילו בובר לא היה עוזב את גרמניה בזמן, ואילו כל המשפחה שלו היתה הופכת לאפר כמו משפחת שוסטר, בטוח שהוא היה מדבר לגמרי אחרת, אבל כנראה שיש תחומים שאחד שעבר את השואה על בשרו כמו שוסטר, מבין בהם יותר מאשר פילוסופים דגולים.
בהרצאות לקונים רצוי לא להאריך מדי. אבל בין אם מאריך או מקצר, שום דבר לא עוזר, כבר שבוע שהוא לא מכר אף כרך של האנציקלופדיה. כולם חוזרים על הפזמון: “אנציקלופדיה זה יפה מאוד, אבל אין כסף. מיתון מיתון, אשכול אשכול…”
“האנציקלופדיה שאני מוכר כוללת אלפי ערכים מכל התחומים. זה טוב בשביל ההשכלה של הילדים,” הוסיף שוסטר את הטיעון הקבוע – ואף קיווה לא אחת שיהיה זה הטיעון המנצח – בכל פעם שהוא מנסה לשכנע הורים לרכוש אנציקלופדיות עבור ילדיהם.
“אין לי ילדים,” השיבה גרטה בפנים חמוצות.
שוסטר בעל הלשון החלקלקה לכסן לעברה מבט חמדני: “גבירתי, אף פעם לא מאוחר לעשות. ואני לבד ואת לבד וקשה להיות לבד, אחחח כמה שזה קשה, במיוחד עכשיו כשיש מיתון,” דיבר על לִבה כאילו המיתון הוא גם באהבה.
הוא חייך אליה חיוך רחב ומדושן שחשף את שיניו הצהבהבות והאכולות מניקוטין. מראהו לא הֵקל במיוחד על מלאכתו: בטנו התופחת כמו איימה לפרוץ מבעד לכפתורי חולצתו החומה והמוכתמת בזיעה שמנונית. אבל מעולם זה לא הפריע לו לנסות שוב את מזלו.
מאז שחרורו ממחנה הריכוז, שוסטר פיתח תיאבון בריא והכניס לפיו כמעט כל דבר־מאכל, הגם שהרופא בקופת חולים הזהיר אותו, שהוא עלול לסבול מכולסטרול ומלחץ דם גבוה, וכל זאת בנוסף למחלת לב וקרחצנים נוספים. השם ישמור, צורעס לא חסר. “אם לא תשמור על הבריאות, אתה תצטרך לבלוע הרבה תרופות,” אך שוסטר לא לקח ללב את האזהרות של הרופא, וחשב שבמקרה הכי גרוע, הוא יתחיל לעבוד כסוכן תרופות. שוסטר האמין שמי ששרד את הנאצים, כמוהו, שום מחלה, במחילה, כבר לא תהרוג אותו. מה גם שהפרסריוּת החזירה לו במקצת את שמחת החיים.
“תתביישת לך, איך אתה מדברת עם אישה אתה לא מכירה. יותר טוב לבד מאשר עם אדם גסת־רוח כמו אתה, שיכולה למכור אתה־יודע־מה ולא אנציקלופדיות!” הטיחה בו גרטה וטרקה את הדלת בפניו.
“ומי אמר לך שאני לא מוכר?” שוסטר לא נשאר חייב. “יש לי במזוודה, אם את במקרה רוצה לנסות,” פלט בשמץ לעג מריר לעבר הדלת הסגורה.
2
שוסטר ניסה את מזלו גם בדלת הסמוכה, אצל משפחת הורוביץ, וקיווה שלא שמעו שם את הֵדי המריבה עם השכנה גרטה. העבודה כסוכן מכירות, לימדה אותו שלא טוב ששכן אחד מאזין למה שהוא אומר למשנהו, כי אם כולם יבקשו הנחה גדולה, איזה רווח יישאר לו? גורנישט מיט גורנישט. הרי להוצאת הספרים ‘יבנה’ הוא חייב, אם ירצה ואם לא, לשלם את החמישים אחוז שלה, ובניגוד למה שאומרים לעולים החדשים, מאחוז לאחוז כוחנו יורד.
הגברת הורוביץ פתחה לו את הדלת. זו השעה שבדרך כלל רק עקרות הבית נמצאות בבתים ולא הבעלים. וזו גם השעה עבורו לפתח ציפיות קטנות, ואולי גם לגנוב חלומות זרים.
“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’, המילה האחרונה באנציקלופדיות,” הציג את עצמו במין שכנוע עצמי. “אני יכול להציע לך במבצע עם שלושים אחוז הנחה ובתשלומים.”
גברת הורוביץ נהגה בו בנימוס המתבקש. היא נתנה לו לשחרר את לשונו החלקלקה ולהתבטא, אבל לא השתכנעה. “יש לי כבר את ‘המילון החדש’ של אבן שושן, ואני לא צריכה.”
"זה לא אותו הדבר, זה מילון וזה… " ניסה שוסטר את כוחו בעודו ממלמל לעצמו: ‘עוד מקרה קשה, אבל מה לעשות שהחיים מזמנים לא מעט אגוזים לפיצוח’. “סליחה, אני עסוקה מאוד,” קטעה הגברת הורוביץ את הסבריו. “יש לי צ’ולנט על האש,” הוסיפה בפסקנות יבשושית, וסגרה את דלתה החורקת.
3
‘מויחל טויבעס,’ חשב שוסטר מבלי להתייאש.
את החוכמה הזו למד במחנה הריכוז, שהיה בית ספר לחיים, שאסור להתייאש ושאסור להגיד לעצמך, ניטא מער קיין האפענונג, שאין יותר תקווה. אילו הרים ידיים כבר אז כמו הרבה אחרים, הוא היה הופך לאוד, ולא מוצל. אבל זה לא קרה כי הוא ידע תמיד להתחמק. תמיד. התחמק מכיתת יורים. התחמק מהגזים. התחמק מהמשרפות. תמיד טוב לדעת להתחמק, אך ממנו עצמו, כשהוא מציע את מרכולתו ומוכר אנציקלופדיות, אי אפשר להתחמק. זו כל החוכמה על רגל אחת, והיא לא כתובה באף אנציקלופדיה, והיא נכונה לא רק למחנות ריכוז אלא כמובן גם למכירות.
השואה לימדה אותו להסתדר לבד, מבלי שאיש יעזור לו. הכול הוא עשה לבד בעשר אצבעות, עד שנקטעה לו אצבע אחת ועוד חצי אצבע במפעל הרהיטים הצבאיים שאליו הוא נשלח לעבוד בכפייה, ונשארו לו רק שמונה וחצי אצבעות.
גם את הבור שהורו לו לחפור לעצמו, כשהנאצים חשבו שבלי אצבע וחצי הוא כבר לא יוכל לשמש אותם, הוא חפר לבד. חפר וחפר, ניסה להרוויח זמן, וכשחיכה לירייה, פתאום בא איש אס־אס אחד, שהיה המפקח במפעל, ופקד על השומר שרצה לירות בו: “אותו לא. אותו אני עוד צריך. עם שמונה וחצי אצבעות הוא עובד טוב יותר מכאלה שיש להם עשר אצבעות.”
אבל דווקא עכשיו, כשהוא אדם חופשי, פקדה אותו התחושה שאף אחד לא צריך אותו. אף אחד. מכירות של אנציקלופדיות – גורנישט, אישה – גורנישט, ילדים – גורנישט, אצבעות – גורנישט, ומשום כך הוא כבר לא יכול לעבוד במקצועו כנגר כמו פעם לפני המלחמה. בארץ אף אחד לא הסכים לקבל אותו לעבוד בנגרייה שלו עם שמונה וחצי אצבעות, והוא עשה הסבה ועובד כסוכן מכירות של אנציקלופדיה ששוקלת כמעט כמוהו, חצי טון. ואין ברירה, צריך למכור אותה כמו שמוכרים רהיטים. תמיד צריך למכור. ולא להתייאש, כי ככה החיים לימדו אותו.
להתפרנס הוא הרי חייב. אין חוכמות. את הרנטה מגרמניה שהוא ביקש, שהיתה יכולה לעזור לו בחיים, טרם אישרו לו, עושים בעיות, מבקשים שיביא עוד ועוד מסמכים שהוא היה שם. ומאיפה הוא יביא להם מסמכים? וממי הם רוצים שהוא יביא מסמכים? מה, המספר שחקוק לו על הזרוע לא מספיק?
שוסטר טיפס עוד קומה אחת והגיע אל משפחת רענן.
הגברת רענן פתחה, והבן שלה יוסי הקטן הציץ מהסלון בסקרנות.
“שלום גבירתי, שמי שוסטר ואני סוכן של אנציקלופדיית ‘מכלל’,” הכריז כשהוא מיוגע ופניו מיוזעות מן הטיפוס עם המזוודה הכבדה והעמוסה לעייפה.
עוד בטרם הספיק להסביר ולהרחיב במה המדובר, הגברת רענן קטעה אותו ואמרה: “אני יודעת מה זה ‘מכלל’.”
‘עצם העובדה שהיא יודעת אולי תשחק הפעם לטובתו,’ חשב, וניגש ישר לעניין: “אם ככה, אני יכול להציע לך במחיר מבצע ובתשלומים.”
“אין לי כסף,” ניסתה הגברת רענן להתחמק מרוע הגזירה. “וחוץ מזה, הציעו כבר לבעלי במקום העבודה בהנחה גדולה.”
לגברת רענן היה מראה נשי ושובה לב יותר מזה של שתי שכנותיה, הגברת גרטה והגברת הורוביץ, והיא גם היתה צעירה מהן, אלא שהיה לה בעל. ‘כשיש בעל זה אולי טוב למכירות, אבל פחות טוב להזיות. תתמקד עכשיו במטרה שלך,’ נזף שוסטר בעצמו ושאל בטון ענייני ככל האפשר: “בכמה הציעו לבעלך?”
“בחמישים לירות,” גילתה הגברת רענן.
‘זאת תקנה ממני בסוף,’ חייך שוסטר לעצמו.
“גבירתי, אני מוכר לך בארבעים ושמונה,” הזדרז שוסטר לעשות לה הנחה. “המדינה הוקמה בארבעים ושמונה, וגם האנציקלופדיה תעלה לך ארבעים ושמונה. תגידי לי, מה יותר טוב מזה?”
“אמא, אני רוצה ‘מכלל’!” קפץ יוסי הקטן שישב בסלון והסתכל בחוברת צבעונית של תרגילי חשבון. “גם לחיים ולאמנון יש. ההורים שלהם קנו להם כבר בשנה שעברה כשהיינו בכיתה בי”ת, ובלי זה, לא אוכל להיות התלמיד הכי טוב בכיתה," הוסיף וחזר להציץ בחוברת הצבעונית, יותר בזכות הצבעים מאשר בזכות תרגילי החשבון.
הגברת רענן שתקה. היא העדיפה שהסוכן ילך, אך לא רצתה להסות את בנה יוסינק’ה לעיני הזר.
“נו, את רואה גבירתי כמה שהבן שלך חכם. הוא יודע שבלי ‘מכלל’ אי אפשר להגיע רחוק. אפשר דרך אגב לבקש כוס וואסער?” שאל כדי להרוויח קצת זמן, וכדי שהגברת רענן לא תטרוק לו את הדלת בפרצוף כמו שתי קודמותיה.
4
הגברת רענן השאירה אותו לעמוד כעני בפתח, והלכה להביא לו כוס מים מהברז.
בנה יוסי הסתכל עליו בסקרנות ושאל את עצמו, ‘מי שוקל יותר, האיש הזר או המזוודה שלו’. שוסטר לגם בצמא מכוס הוואסער שהביאה לו הגברת רענן, ובין גמיעה לגמיעה, כשהגרוגרת שלו עולה ויורדת כמו מטוטלת, המשיך לפרט באריכות את סגולות האנציקלופדיה: “ל’מכלל' יש כבר שש־עשרה כרכים. סליחה גבירתי, שישה־עשר. אני עברית למדתי ב’חיידר', אבל המאמע לושען שלי זה יידיש. גבירתי, את יודעת מה, אני באמת רוצה שהבן שלך יצליח בלימודים, אז אני יעשה לך עוד הנחה. ארבעים ושבע לירות ונחלק את זה לחמישה תשלומים. את רואה כמה שאני גמיש?”
לרגע שאל את עצמו איך מחלקים ארבעים ושבע בחמש, אבל הוא כבר ישבור את הראש איך לפתור את הבעיה הזאת.
גברת רענן שוב הבליגה ושתקה. מוטב שילך.
שוסטר לא החצין שום סימן שהוא מתכוון ללכת. הוא אף פתח מעט את המזוודה החורקת שהשמיעה נקישה קלה, בתקווה שהגברת רענן תתעניין קצת יותר, ומסר ליוסי הקטן, שהתקרב אליו בסקרנות, את הכרך הראשון של האנציקלופדיה לעיון. “הנה אינגלה, תראה בעצמך כמה שהיא טובה,” פנה אליו, יודע שהילד הוא קלף המיקוח הכי טוב שלו.
יוסי עלעל בספר בעמידה, ואז קפץ לעיניו הערך ‘אנציקלופדיה’. היה כתוב שם: “מאגר כתוב של מידע רב הנועד להרחיב את ההשכלה ואף לבנות בסיס ידע החיוני להצלחה בלימודים.”
“הנה תראי מה כתוב כאן!” הקריא לאמו בהתלהבות ובקול רם, תוך שהוא מסמן באצבעו על העמוד. “זה הרבה יותר מעניין מהחוברות האלה, וגם אני רוצה להצליח בלימודים,” פנה אליה מבלי להסתיר את התרגשותו.
“איזו אמא לא רוצה שהבן שלה יצליח?” נזפה הגברת רענן קלות ובלחש בבנה, אבל לשוסטר המשיכה לפנות בטון מתחמק: “אדוני, הכול טוב ויפה, אבל אין לי כסף. אני צריכה לחכות שבעלי יחזור מהעבודה.”
“אוייף וועלכע שעה? באיזו שעה בעלך חוזר, גבירתי?” חקר אותה שוסטר בטון מנומס ככל האפשר.
“בעוד שעתיים וחצי,” השיבה לו קצרות הגברת רענן בתקווה שתשובתה תספיק כדי לשכנע אותו ללכת כבר לדרכו מרצונו הטוב והחופשי ולהפסיק להטריח אותה עם האנציקלופדיה שלו.
5
במקום להתייאש שוסטר דווקא עשה צעד אחד פנימה בלי שהוזמן, אל תוך מבוא הדירה של הגברת רענן, כשהוא גורר אחריו את מזוודתו הפתוחה למחצה והמגושמת כמעט כמוהו.
כשהגיע לסלון, שאליו הצליח לנווט את הדרך בכוחות עצמו, צנח על הכורסא, פתח אותה לרווחה כמי שלא רוצה להחמיץ את ההזדמנות, ומלמל: “לא אכפת לך שאני יחכה כאן לבעלך, נכון? כבר כמה ימים לא מכרתי אף אנציקלופדיה ואני גמור. אף אחד לא מרחם בימינו על ניצולי שואה, ומה שאני צריך לעבור כדי להתפרנס…”
“איי איי איי,” צקצקה הגברת רענן, “לכולם בימינו קשה. טוב שלבעלי עוד יש עבודה. מיתון זה לא צחוק.”
“ושואה עוד פחות,” תלה בה שוסטר את מבטו במין עצב מהורהר ומרוחק. “אילו רק ידעת מה עברתי.”
“אנחנו לא מהשואה, אדוני. אנחנו מכאן, סברה,” השיבה לו בחוסר עניין וללא שמץ של מבוכה.
שלא יחשוב שרק לו היו צרות. גם למי שנולד בארץ היה תמיד נורא קשה; אביה מת כשהיתה ילדה, ואחרי שהתייתמה לא היה מה לאכול. הערבים צרו בימי המאורעות לילות רבים על ביתם והיה צריך לחסום את הדלת ברהיטים ובברזלים. אבל מוטב לא לעשות איתו תחרות למי היה יותר קשה, אולי לו, מה היא יודעת, ואם הם יתחילו להתווכח על קוצו של יו"ד, הוא עוד עלול להישאר אצלם בסלון עד הערב, וכל מה שרצתה היה שהסוכן ילך לדרכו.
“גבירתי, ילד שלך יודע על השואה?” שאל שוסטר במין ניסיון אחרון לגעת בליבה.
“מלמדים בבית ספר,” השיבה הגברת רענן בשמץ קרירות, תוך שהיא מפנה את גבה אליו ועושה צעד לעבר הדלת כרומזת לו שהשיחה הסתיימה.
“לא מלמדים כלום,” התרעם שוסטר, “וגם אם כן, אף מורה לא יודע מה שיודעים אלה שהיו שם, ואני הייתי שם ויודע.”
ניכר היה על שוסטר שהוא רוצה שהגברת רענן ובנה ישאלו אותו מה הוא יודע ומה עבר עליו שם, אבל הגברת רענן עמדה על המפתן, כעומדת על המשמר, ולא התכוונה לשאול. היא חיכתה שהאדון הזר יבין את הרמז, יגמור לשתות את הוואסער שלו, שהיה להם קצת טעם של חלודה מהברז, יקום וילך, ואף התרתה בבנה במבט נוקב שגם הוא לא יפנה אליו בשאלות. די בכך שהעיר הערה אחת יותר מדי, שעכשיו עולה לה די ביוקר. אך למרות מבטה המתרה, יוסי הקטן עצמו הסתקרן לדעת לְמה בדיוק שניהם מתכוונים, כשהם חוזרים ומדברים על ה’שואה' הזאת, מילה שכבר שמע פעם אבל אמו סירבה בשעתו להסביר לו. אולי בעצם הוא ימצא את הפירוש שלה באנציקלופדיה, מה שדירבן אותו לשדל אף יותר את אמו שתרכוש אותה למענו.
“אפשר לשתות עוד כוס וואסער?” הפציר בה שוסטר בטון מתחנן למדי, הגם שתחנונים היו זרים לו. זיעתו ניגרה על פניו היגעות וחולצתו נספגה בכתמים עכרוריים, ובעודו מנסה לנגב את הזיעה בשרוול הוא התרומם, ויוסי הבחין לפתע במספר מוזר, ארוך ומעט מטושטש שהיה חקוק לאיש על זרועו. הוא הביט בתהייה באמו, אלא שהיא עיוותה את פניה כלפי האורח הלא־קרוא שפלש לביתה, ושהתנחל יחד עם המזוודה שלו בסלון המקודש שלה, עם הספות והכורסאות העטופות בבדים כהים כדי שלא יצברו אבק, ובאותה נשימה לא מתבייש לבקש ממנה עוד ועוד כוסות מים, כאילו לא חבל על כל טיפה, כמו שבכסף חבל על כל פרוטה. הוא אף הרשה לעצמו לפתוח באדנות את המזוודה ולשלוף ממנה כרכים נוספים, ומבלי לשאול לרשותה הניח אותם על המפה הרקומה שעל שולחן הפורמייקה בסלון המקודש שלה.
יוסי התעלם מרמזיה הגלויים של אמו, חזר והתיישב מול האורח בסלון. הוא הדף את החוברות הצבעוניות מעליו והניח על ברכיו את הכרך הראשון של האנציקלופדיה, מבלי שהצליח לאפק את רצונו לפענח בעזרתה את הסודות האופפים את הזר עם המספר. הוא השתוקק לפנות אליו בדברים, ואף חש כעס על אמו המנסה להשתיק אותו במבטיה המצמיתים, ואינה מתירה לו לפנות אליו באף שאלה.
ובינתיים, בעוד שוסטר שותה בצמא רעשני מכוס המים השנייה, יוסי עיין באנציקלופדיה כשהוא מדלג בין הערכים של הכרך הראשון שריתקו אותו במיוחד, מן האות אל"ף עד האות גימ"ל, וטועם מהם במקצת. בין השאר קרא שם: “אוסטרליה – ארץ הקנגורו והבומרנג”; ועל “ברדלס – סוג של נמר ממשפחת החתולים ובעל החיים היבשתי המהיר ביותר, המסוגל להגיע למהירות של מאה קילומטר לשעה.”
הגם שאמו חימרה בו בעיניה שיניח כבר לספר, הספיק לקרוא פסקאות אחדות מתוך הערך הארוך על גרמניה, שבהן נכתב ש"במלחמת העולם השנייה צבאות בעלות הברית – היכו את גרמניה ואת גרורותיה והנחילו לה תבוסה ניצחת עד שהיא חתמה על הסכם הכניעה הסופי ב־8 במאי 1945."
יוסי לא הבין אמנם את משמעות כל המילים, אך האמין שהוא יודע עכשיו קצת יותר על המלחמה. ושוב מיקד את מבטו במספר החקוק על זרועו של שוסטר, שעורר לא מעט את סקרנותו אך בו־בזמן גם הטיל בו מורא שהתקשה להסביר לעצמו.
6
כשמר רענן נכנס הביתה, הוא הופתע לראות את הזר הלא־קרוא היושב עם מזוודה בסלון, מוחה ללא הרף את הזיעה שעל פניו בעזרת שרוול חולצתו, כשכמה כרכים של ‘מכלל’ פזורים סביב ברישול. הוא התפלא שאשתו הרשתה לו לפלוש לסלון, להתיישב על הספה ואף להניח ספרים כבדים על המפה שעל השולחן. הרי לו ולבנו יוסי הקטן, הגברת רענן אף פעם לא הרשתה לשבת שם, כאילו הספות והכורסאות הן לנוי בלבד.
כשאביו נכנס, יוסי הניח את הכרך לרגע בצד, ופנה אליו בפנים מאירות: “אבא, תראה איזו אנציקלופדיה יפה!”
עוד לפני ששוסטר הספיק לפצות את פיו ולהציע לבעלה הנחה, הגברת רענן הזדרזה לומר לסוכן המכירות: “לא צריך לקנות. הבן שלי כבר קרא כמעט הכול.”
שוסטר התעקש. “גבירתי, הוא קרא רק חלק קטן מאוד, בקושי כמה ערכים מהכרך הראשון, ויש עוד חמישה־עשר כרכים עם הרבה ערכים!*”
“יותר משעתיים ישבת לנוח אצלנו בחינם, אז אולי תעשה לנו עכשיו עוד הנחה וככה בעלי יקנה ממך,” נמלכה פתאום הגברת רענן בדעתה. ואולי בנוכחות בעלה היה לה נוח יותר להתרצות למבטים המתחננים שלִכסן בנה לעבר אביו.
“האנציקלופדיה באמת יפה וחינוכית,” התרצה אף האב, “והנחה קטנה באמת תעזור לנו להחליט.”
שוסטר חרק שן, וניגב שוב את הזיעה בשרוול חולצתו. כל אלה שמבקשים הנחה, שתי לירות, שלוש לירות, גורמים לו להזיע אפילו יותר. הוא קימט את מצחו וחישב. את המצח אפשר לקמט, את הלב – לא. הוא חיבב ממבט ראשון את האינגלה הפיקח הזה, אבל הוא לא יכול לעשות הנחה עד בלי די, כיוון שהם יישארו עם האנציקלופדיה, והוא יישאר קירח עוד יותר ממה שהוא ויפסיד את המכנסיים. אבל עסקה צריך לעשות, אז מה הפתרון?
“מחיר אחרון ארבעים וחמש, גרוש לא פחות,” נשמע הפעם נחרץ מתמיד, “כל לירה היא כמו אוויר לנשימה בשבילי.”
“ארבעים וחמש זו גם השנה שהמלחמה העולמית נגמרה,” קפץ יוסי מיד, מתגאה להפגין בפני הוריו את בקיאותו. אחר כך מבטו נדד לעבר המספר החרוט בזרועו של שוסטר, כמי שמנסה לגלות, ולו במעט, את הסוד הצרוב בלִבו של איש המכירות.
אנציקלופדיית ‘מכלל’ התפרסמה בתחילה עם שבעה כרכים ובהדרגה הלכה והתרחבה. בשנת 1963 ראתה אור מהדורה מורחבת עם שישה־עשר כרכים, ושלוש שנים לאחר מכן התפרסמו שלושה כרכים נוספים של “הצומח והחי”. עורך האנציקלופדיה היה יצחק אבנון. עם צאתה לאור, בשנת 1952, מחירה הנקוב היה עשרים וחמש לירות. לאחר מכן, המחיר שכלל כבר תשעה כרכים הוכפל לחמישים ואחת לירות ובשנת 1966 האמיר מחירה למאה ושלושים לירות, וכל זאת למרות תקופת המיתון. לצורך הסיפור, מחיר האנציקלופדיה נקבע לחמישים לירות.
1
בשינה. באוכל. בעבודה. לפני השינה. אחרי השינה. לפני האוכל אחרי האוכל. לפני העבודה, אחרי העבודה. בפנטזיה. הארוחה טובה בזכותם או מחורבנת בגללם. השינה מצוינת בזכותם. חרא של שינה. די!!
לא. לא די. בטח שלא די. עד שלא יושחלו האחד לשני לא יהיה כאן די. זה לא ייגמר טוב. דברים כאלה לא נגמרים טוב. אני מסתכלת עליהם. נוגעת בהם. מלטפת אותם. אוחזת בהם בתשוקה. יורקת עליהם. מבריקה אותם. זה הכול עניין של זמן. הגוף שלי נעול על זה. מתכוונן על זה. זה יקרה. עוד קצת. רק עוד קצת. דבר חביב הפך למפלצת. אני חיה עם מפלצת. הפכתי למפלצת. לחֵץ. לכוונת. למטרה. ישות אחת. כלום לא מעבר לכך. מה שמסביב צריך להיעלם. זה לא נשמע אנושי. זה לא מתיימר להיות אנושי.
פעם זה היה אחרת. הורגלתי לחשוב שאין תכלית בירי. שיש להגיע אליו ללא מטרות צדדיות. אמנות לשם אמנות. האמנתי בכל לבי בקשקושי הזֶן הללו; ככל שתתעקשי לפגוע בצהוב כך תצליחי פחות. הבוז לאמפיריציזם. להישג. תחי המחשבה הטהורה. לעבור על הכול בראש. על יבש. לתרגל את הריכוז. לגייס את הנשימה ואת המודעות לעצם הרגע, עם הקֶשת או בלעדיה. להיות המרכז האדיש. הקָלע הקולע אל עצמו. הוא הפוגע והוא הנפגע.
אבל זהו. כאן אנחנו נפרדים – הזֶן ואני. נשמע מסובך? ערבבתי מין בְּשֶׁאֵינו מינו? כן. אלו החיים. מעורבבים. אין בהם שום דבר טהור. שום דבר אינו לעצמו. אני באירוע מסוג אחר.
נבו מאוכזב כי עזבתי את הקיוּדוֹ. המדריך שלנו. ואני חשבתי שאכזבה לא נמצאת בלקסיקון הטהור של הזן. בסופו של דבר העדיף שאעסוק בקשת אולימפית למטרות ספורטיביות בלי המישְמָש שעשיתי. כמו אותם חרדים שמעדיפם גויים גמורים על פני יהודים רפורמים. הטוהר. הטוהר המדומה והצבוע. אליו בדיוק אני מכוונת את הקשת. עליו הכוונת שלי מתחדדת כעת.
הם בסך הכול עשו שם כמיטב יכולתם. בהחלט לא כמיטב ידיעתם. את העיקר הסתירו ממני. מכולנו, הילדים. בלב העניין עמדה האידיאולוגיה. החיוכים ההגונים של אדוני הארץ. האם שמתם לב שאנשי האידיאולוגיה הזו, בדברם, חיוך מתוק רוחף לעולם על פניהם? לא אכנס לזה. זה מעצבן אותי. עליי להתרכז במטרה. זה לא שבקיוּדוֹ לא היתה מטרה. היא היתה שם כדי שאלמד להעלים ממנה עין. כדי שאגיע אל אותה מיומנות השרויה באחדות עם מצב של אי מודעוּת. משוחררת לחלוטין מן הרצון לפגוע בצהוב, בבול. לאן הביאה אותנו שכחת העצמי הזו? כולם עשו שם קיודו. זה הספורט היישובי. החל מהילדים בגנון, כולם בגָבְאֵל יודעים לדקלם אמרות כנף; אמנות לשם אמנות. תיאום הרמוני בין התודעה ללא מודע. אימון בשכחת העצמי. השליטה בקשת היא עניין של חיים ומוות. ושיא השיאים, כאמור, היא האמירה שיש לבוא אל הקשת בלב טהור. יושבים להם בלב השומרון, ויורים בקיודו בלב טהור. נו, באמת.
עכשיו, תודה לאל, נחסכות ממני הנסיעות ליישוב. כבר חצי שנה לא ביקרתי שם ואני לא מתכוונת לבקר בזמן הנראה לעין. אני פרסונה נון גראטה שם. מצוין. הם גם אינם מוזמנים אליי.
עידו, השיפוצניק שגר מתחתיי, הוריד, לבקשתי, את הקירות בדירה. עשה לי מחיר טוב. ללא קירות, חישבתי, מפינה אחת של הדירה אל זו שמנגד אקבל בקלות חמישה־עשר מטרים. טווח מצוין. אריאל אומר שמטורף לירות בתוך הבית. אבל למה שאקשיב לו? הרי אריאל הוא רוח.
שעות הבוקר המוקדמות שלי מוקדשות לאימון. אחר כך אני מתרגמת ומתמללת חומרים שחברת “יפעת” שולחת לי. לאחר שאני מסיימת את מכסת העבודה שנערמת במחשב, אני מתפנה לפרויקט החדש שלי; כתיבת סִדרה. אני מפנטזת למכור אותה לנטפליקס. קוראים לה “חץ. כוונת. מטרה.”
אני גרה בדירה של סבתי. במקור, היו אלו שתי דירות; שני חדרים מרווחים בכל אחת, בבניין ישן מאוד מעל השווארמה ברחוב נגבה, ברמת גן. כעת, כאמור, חברו להם החדרים, לאחר שעִדו שבר כמעט את כל הקירות. אני בריבוע ענקי ולו שלוש דלתות בלבד; לאמבטיה, לשירותים והפחות שימושית, ליציאה. העפתי מן העין מנורות תלויות, ספות, שולחנות וכסאות. את מעט הרהיטים הנחוצים הדפתי אל עורף הדירה. הצבתי את מטרת הקש בזווית הקיר המזרחי ואני יורה מהפינה האלכסונית לו, מנגד.
השחלתי את חלון הזכוכית אל הכיס שבקיר המזרחי, הגפתי את התריס וסתמתי את נישת החלון במזרון עבה וקצר שרכשתי. אין סיכוי שאחטיא את המטרה (החלון גם די בצד), אבל אם זה יקרה, שום חץ לא יימלט החוצה.
השחלת חץ בזנבו של חץ אחר, זו התכלית. חץ שיחדור אל גופו החלול של רעו ויינעץ בראשו. אינני באה בלב טהור, כפי שכבר ציינתי. אני עובדת את המטרה. אני מתעוררת בבוקר והמחשבה הראשונה שלי היא על אודות התכלית; חץ אל ראשו של חץ. מבעד לזנבו, ארוז בגופו של חברו. כמו מנטרה, אני חוזרת ושונה, אומרת את זה אל עצמי. שוב ושוב ושוב כאחוזת טירוף.
אני כולאת את עצמי מחוץ למציאות שסביבי. חץ בגרונו של חץ, מטרטר לי במוח. התשוקה במימוש משאת הנפש הזו עזה כל כך עד שאני מדלגת, לעיתים, על שלבי ההתארגנות ההכרחיים בבוקר; צחצוח השיניים והקפה. בפה מסריח ובבטן מקרקרת אני תוקפת. חץ בזנבו של חץ, אני משננת. החיצים שלי נצמדים זה לזה, מפצחים זה את חודו של זה. מרסקים, פוצעים ופולחים את ניצבי קודמיהם. אבל אני רוצה יותר. שיושחל החץ אל תעלת חברו, שיפלוש אל גופו, ויוותרו השניים תלויים זה בזה. יולחמו לאחד. בהתחלה כאבו הזרועות. השִכמה הטרידה. אבל הגוף הסתגל.
הירי שלי מכוון אל הרצון. מכוּון לפגוע בו ולפתח אותו. אחרי שנים של דיכויו, יוצא הרצון מתוכי בחופשיות. מאושר, הוא עף כמו פרפר וננעץ במטרה. נבו, כמו היורים האחרים בגָבְאֵל, מדקלם על אודות הרצון כמכשול. על שיש להיחלץ מהאני. אני לעומת זאת מאמצת את הרצון אל חיקי. אינני בורחת מהאני. אני שוקעת אל תוכו ויורה. הם יושבים שם בגבאל מרצונם, בניגוד לרצונם של אחרים, ומדברים גבוהה גבוהה על הרצון כאבן נגף בקיודו. אבא מייצר במסגרייה שלו שערים חשמליים, סורגים וגדרות כדי למנוע השגת גבול מאלו שרצונם איננו עולה בקנה אחד עם רצונם של אנשי גבאל. ואחר־כך הוא ואחי, הכישלון החינוכי של הוריי, יורים נטולי רצון במועדון.
גבאל היא גן עדן למי שבוחר לחיות בה. בתי מידות מוקפים גנים מטופחים. עצי תמר, תאנה וגפן. כל טוב הארץ. פרנסתם של אנשיה טובה. יחסיהם עם שכניהם הערבים יציבים. רבים מהם פרנסתם תלויה באנשי גבאל היוזמתיים ומקימי הפרויקטים באזור. גני השעשועים ביישוב מושקעים, טיולים בשבילי השומרון, סיפורים על הווה מפואר והגשמה עם זיקה אל ימי מלכות קדומים ונפלאים. בילדותי דימיתי את שבילי השומרון המתפתלים ועולים, כממריאים אל על. ואולם, עץ אחד חסר בו בגן עדן מִקֶדֶם זה. עץ הדעת טוב ורע.
נופי השומרון מופיעים בחלומותיי; שבילים שרגליי אספו ביום ונותרו מאחור בליל, כששער היישוב ננעל והשומרים מפטרלים על הגדר.
הדלתות נעולות.
הסורגים מוּרדים.
מנעולים.
המון מנעולים וסורגים ושערים חשמליים.
ומעולם לא הקשיתי. לא שאלתי מדוע.
החץ הנחלץ מן הקשת חוזר מן הקיר ונוחת בצלצול על הרצפה. אני מתעצבנת. עליי לצמצם את ליבת הגוף, ליבת המחשבה והרצון ברגליים הנטועות היטב ברצפה, כמו היו חלק ממנה. להתכנס אל הנשימה החדגונית המרחיקה גירויים חיצוניים. אל מול דריכת המיתר המחודשת, מתחדד פרצופו של אחי. אני משלחת את החץ ופוגעת בעינו. אחי העצלן, הנצלן, שנוא נפשי, אויבי בנפש. אני טוענת פעם נוספת את הקשת. ידי השמאלית מתרוממת לאט, מתרחקת ממני אל עבר המטרה כשהימנית מושכת במיתר. החץ הנפלט ממני פוקע את עינו השנייה של אחי. התיאוּם ההרמוני בין התודעה לַלא מודע נושא ברכה. השאיפה אל הבלתי־אפשרי אפשרית. אבל אולי לא הבוקר.
2
בימים שאני נוסעת לראשל"צ, אני יוצאת מוקדם בבוקר, לפני הפקקים. הטוֹיוטה־יד־שלישית סוחבת לא רע. הדרך שטוחה ומכוערת. אין סביבה הרים עגלגלים מלבד הר זבל שהפך לסוג של טבע. דרך עטופת חולין במפגיע.
במועדון יש ריח מוזר של סגור. אני פותחת את החלונות ואריאל ואני פונים איש לעיסוקו. ככלל אנחנו ממעטים לדבר.
בילדוּת, היו אלו קשתות עץ קטנות שאבי הכין מענפים שאסף. לירות היטב בגבאל משמעו להיות אהוב. תרגלנו, אחי ואני, נשימות, תנועות, כריעות ועמידוֹת. למדנו לכוון אל עבר המטרה ולשכוח את קיומה. החיצים שלנו התעופפו לכל עבר. ככל שחלף הזמן למדנו לשקוע אל הנשימה הסדירה ושכחנו גם ממנה. בְּתודעה צפה ובריכוז שנדיר למצוא אצל ילדים ברגיל, הייתי נותנת דרור לחץ. שִׁינַּנּוּ שהצהוב איננו היעד. רק התהליך חשוב. ובינתיים ממילא התפזרו החיצים בלבן, בשחור, לפעמים באדום. עמדנו על הקו עם נבו ועם אבא, עם מבוגרים אחרים מהיישוב ועם ילדים נוספים. הרגשנו שווים. בימים יפים ירינו בחוץ, בשטח הפתוח. בימים גשומים ירינו בתוך המועדון. המבוגרים ירו בקשת הקיודו היפהפייה. קשת שארוכה בחצי מטר מהריקארְב, הקשת האולימפית. ככל שהיא ארוכה יותר, קטֵן הלחץ על כל סנטימטר שלה. אין בה כוונת, אין בה מייצבים, אין בה תושבת לחֵץ. בניגוד לקשת המערבית שבה החץ יושב על מַנח סיליקון במרכז גוף הקשת, בקיודו החץ מונח על אגרוף יד שמאל האוחז בשליש התחתון של הקשת. לו היה מונח במרכזה, היה המיתר נמתח ביתר קלות. או אז טווח החץ היה מתקצר והקשת היתה פחות יציבה לאחר שילוחו. כולנו, הילדים, חיכינו ליום הגדול, בו נוכל לאחוז בקיודו. בינתיים ירינו בקשתות ילדים פשוטות. אבל התרגול היה זהה.
בסוף האימון בראשל"צ אני סחוטה. לפעמים עושה לאריאל ביד ואז אנחנו מזדרזים לצאת. הפעם, בחוץ מבול. בהגיענו, רחוב נגבה שומם מאדם. העננים, שעד כה נהגו איפוק כמו סוסים מאולפים, מתחילים להשתולל. ליד השווארמה מתגודדים שלושה תחת הגגון. בדוכן הקטן שעל המדרכה מול הבית, אסוף המוכר הקשיש בתוך מעילו. אני חונה ליד השווארמה וחוצה אליו את הכביש בריצה. המטרייה מתהפכת מעל ראשי והקשת המצוירת עליה נשברת. אני אומרת לאיש הקטן שספון בדוכן שאולי סוף סוף אזכה הפעם בחישגד.
אחר כך בבית, אני עושה הזמנה באמזון: סט של מיתרים וארבעה סטים של חיצים (בכל סט יש שנים־עשר). אני במחסור קבוע של חיצים כי הם מתפצחים באימונים. אחר כך אני צוללת אל הקובץ, “חץ. כוונת. מטרה”.
ואז גלית מתקשרת לברר מה עובר עליי. למה לא שומעים ממני. היא חברה שהכרתי במכון כושר בשנה שעברה. מבוגרת ממני. אנחנו נפגשות בהפסקות העבודה שלה בלנדוור. היא עובדת בחנות ספרים בקניון. מנפחת לי את הראש על ספרים ועל החבר שלה. נדהמה לשמוע שאני מגבאל. מעולם לא שמעה על מקום כזה. בפעם האחרונה לחצה שאירשם שוב למכון. לא הפגנתי התלהבות. אני גם לא מתלהבת מהישיבה איתה בקניון. יש המון משפחות וילדים. אני מרגישה כמו בלונה פארק ואני שונאת לונה פארקים. תמיד שנאתי. אחי אהב את זה, עלה על כל המתקנים המפחידים וצחק עליי שאני לא עולה עליהם כי אני שמנה ופחדנית.
3
כשהיו לי פגיעות טובות, הקנאה העבירה את אחי על דעתו. לא רואה, לא שומע, לא יודע. נבו הזהיר אותי שהפגיעות הטובות אינן המטרה. הוא אמר שהגוף שלי מדבר על טֶרֶף. והוא רצה ירי ענוֹג.
לא היה אכפת לי מההתעלמות של אחי אף על פי שהיו התעלמויות לתקופות ארוכות. חודשים אפילו. גם בבית, גם בחוץ. הוא עבר דרכי. התעלמתי בחזרה. אבא ואמא אמרו שאני מרושעת כי אי אפשר להתעלם מאח. אמרתי שהוא התחיל, אבל זה לא עניין אותם. לא הרגשתי רעה אבל אבא ואמא ואחי כל כך ביססו את הטענה שאני רעה, עד כי בליל הסדר כשהיינו קוראים את ‘כנגד ארבעה בנים’, ניתן לי התפקיד הקבוע לקרוא את ‘רשע’. שנים ארוכות מילאתי את המשימה שהוטלה עליי ללא מחאה. זה שעשע אותי. עד שלא.
כשהקנאה היתה משתלטת עליו, אחי היה נטפל אליי ומציק לי. באחת הפעמים, לפני אימון חשוב, החביא את הקשת שלי ונשבע שלא ראה אותה. היא נמצאה כעבור יומיים בארגז המצעים של ההורים. בהזדמנות אחרת חתך את המיתר והכחיש כל קשר לכך. אבל כשהייתי הולכת לאריאל הוא היה משתגע. כתבתי שם במחברות שלי בלי שאחי יציץ מעבר לכתפי. ואולם, אחי אמר, שאם אלך לשם זה יוציא לי שם של זונה. הוא בכלל לא ידע מי זה אריאל. אחי האידיוט. אף אחד לא ידע. רק חזרתי ואמרתי שאני הולכת לאריאל. והוא היה אומר: זונה שמנה זונה שמנה. היה שימוש חזק במילה שמנה בבית. גם במילה זונה. הנשים בעולם נחלקו לקדושות ולזונות. ככה גם אצל אבא. זו הגונה וקדושה וזו זונה, רואים שהיא זונה, מדברת כמו זונה. אחר כך גם אחי כבר דיבר ככה. נשים שמרימות את קולן הן זונות. נשים שמדברות בביטחון, שצוחקות בפה מלא הן זונות. הקדושות נמצאות במטבח, בבית הספר, בגני הילדים או שהן אחיות רחמניות, כמו אמא שעובדת במרפאה של היישוב. אני למשל, אף פעם לא הייתי קדושה. גם לא רציתי. אבל להיות זונה גם לא היה תענוג גדול אצלנו.
חיסלתי כעת שלושה משולשים מהפיצה ועוד כוחי במותניי. בתום האימון אתבונן במראה ואשנא את עצמי.
לולא הדירה של סבתא, שנפטרה לפני שנתיים, הייתי מתקשה. לא הייתי מצליחה לעמוד בתשלומי שכירות ומִחייה. סבתא הורישה לי גם מאה וחמישים אלף שקלים. בשנה האחרונה לחייה באתי לגור איתה ועם המטפלת שלה. היא עזרה לי בתשלומי שכר הלימוד. למדתי ספרות אנגלית בבר־אילן. סבתא האמינה בי. היתה לה ולסבא חנות לבגדי ילדים ברחוב ביאליק ברמת־גן, שהיא ניהלה ביד רמה גם אחרי שסבא נפטר. זיהום בדם הכניע אותה ואני הייתי לידה כשהרופאים בתל השומר התעקשו על פעולות החייאה מיותרות לאישה העקשנית שסירבה לחיות. בצוואתה כתבה שהיא מתירה לי לגור בדירתה ככל שארצה, בלי שאוכל למכור אותה. והיתה סנקציה: אם אבי לא יכבד את רצונה אני אירש את דירתה. לדעתם של הוריי ואחי היה ראוי שאחזור אל היישוב ואהיה מורה או גננת. אמא אמרה שמורה זה מקצוע טוב בגלל החופשות הרבות. אבא אמר שהקמת משפחה והולדת ילדים זה טוב, כי זו התנהלות יהודית. אחי אמר שאם אעזוב את היישוב, הלך עליי. ואחר כך אמר שאני ממילא מופקרת.
מאז שעברתי לגור בדירה של סבתא הוא מתקשר בכל יום. ביקשתי שיתקשר בערבים כי בבוקר אני עסוקה. אני יורה שעתיים ואחר כך עובדת על התרגומים. אחרי ארוחת הצהריים (פיצה, סנדוויץ, או משלוח מג’ירף) אני מתקדמת עם הסדרה שלי, ולפנות ערב אימון אחרון. אבל אחי מתעקש להתקשר בבוקר כשאני באמצע אימון. במקום לצאת למסגרייה עם אבא, אצלו הוא עובד, הוא מאחר לקום ומצלצל אליי, מקשקש בלי הרף רכילויות מהיישוב, שכלל אינן מעניינות אותי. כשאני רומזת שעליי לקצר בשיחה כדי להתאמן הוא אומר שאני מתנשאת. משלא הועילו הבקשות, למדתי להשאיר את הטלפון סגור בבקרים. כשאני שוכחת אותו פתוח, צלצול הטלפון מחריד את החלל ומעצבִּים הולך לי בוקר של אימון.
4
כבר חודשיים לא יצאתי מן הבית. נערכתי לכך מבעוד מועד. רכשתי את מוצרי המזון וההיגיינה ההכרחיים. וישנם, כמובן, המשלוחים. תודה לאל על המתאבדים של וולט. טלפון זריז והפיצה או הסושי כבר כאן. שלא לדבר על השווארמה למטה, שרק התור בסביח־של־עובד מתחרה בתור שלה. אני מצמצמת הפרעות. החוץ הוא הפרעה. הטלוויזיה היא הפרעה. פגישה עם גלית היא הפרעה. אני ממוקדת מטרה; חץ בחץ. שפיץ בזנב בדרכו אל הראש. אני פותחת את הטלפון רק לשם התקשרות עם חברת “יפעת”, שמספקת לי את עבודת התרגום, אף על פי שרוב התקשורת איתם היא במיילים. מטרת הקש היא בת שיחי היחידה. אני מרְצה בפניה ומטילה עליה את כל מחשבותיי, הגיגיי, ייחוליי ודמיונותיי.
הבקרים שלי מתחילים במתיחות וקצת משקולות, עד שישה קילו, כדי לחזק את הזרועות. אחר כך אני יורה חיצים שמפלחים את ליבותיהם של הנטועים כבר במטרה וננעצים בה. בתום כל אימון אני בודקת כמה חיצים נותרו לי. את הסדוקים או אלו שהחוד שלהם נפגם, אני משליכה. ישנם אחרים שרק לאחר גלגולם על השולחן – זנבותיהם והסנפירים הדבוקים אליהם תלויים באוויר מחוץ לשולחן – ניתן לראות שחל בהם עיקום קל והם איבדו את האיזון. גם אלו לא יועילו לי יותר.
לכל חץ שלושה סנפירים. שניים ורודים ואחד לבן. הצבעים שלי. לעיתים ניזוק אחד מהם. או אז יש לתלוש אותו, לנקות את שאריות הדבק ולהדביק סנפיר חדש.
אחר הצהריים מטילה השמש פסי אור מרהיבים על מטרת הקש, וזו מחזירה לה. זורחת ומלכותית. אני מושכת את המיתר, ללא חץ. חשה איך המרפק נעטף בקרינה המופלאה שמאחור. השמאלית שלי נמתחת אל עבר המטרה, המכורבלת בהילת זהב. במתינות אני מרופפת בחזרה את המיתר. מושכת שוב ובעדינות מוליכה אותו בחזרה אל מקומו. עיניי עצומות. אני כולי קשת. דורכת וחדֵלה. נדרכת ומרפה. גוף אחד אנחנו מוטלים אל המטרה שזוהרת מנגד כמו צלחת זהב ביזנטית.
האימונים התכופים מאיצים את בלאי המיתרים. אני מושחת אותם בשעווה. מעסה אותה פנימה, שכבה די עבה, אל תוך סיבי הפוליאתילן. על אף הטיפול המסור חוטים מתחילים להתפצל מן המיתר וזה האות להחליפו בחדש.
5
סבתא צייתה לאבא ולא פתחה את הטלוויזיה בנוכחותנו, הילדים. אמרו לנו שהיא מלאה בזבל ובשקרים. כשעברתי לגור עם סבתא והמטפלת שלה, כבר לא היתה הקפדה על כך, כמובן. פתאום שמעתי אנשים שמדברים על השומרון בצורה זרה ומוזרה. הייתי בהלם. הן אנחנו גרים בחבל ארץ מקודש, שנועד לנו היהודים. ובטלוויזיה דיברו על גזילת קרקעות מהערבים. והרי זה שלנו מאז ומעולם. הן תמיד חיינו לצד הערבים והם תמיד התנכלו לנו. דיברו על אנשי היישובים – זה אנחנו, איך יתכן? – ששורפים עצי זית של חקלאים ערבים. על התעמרות ונישול. זה מה שאחי, חמוש בנבּוּט, עושה כשהוא יוצא בלילות אל חבריו בגבעות? דיברו על תקציבי ענק עבור מיעוט ועל רוב ערבי משולל מעמד וזכויות. דברים שלא שמעתי על אודותם ביישוב. הגדֵרות, השערים, החלונות המוגפים היטב בלילה קיבלו משמעות אחרת. הייתי לפתע כזו פתיה, כל כך טיפשה בעיני עצמי. מאז אני מכוונת את הקשת שלי אל הקש והגבבה שמילאו תמיד את ראשי ובְצדקנות חייכנית נטפו זֶן אווילי וריק.
אחרי שסבתא נפטרה אבא התייצב בדירה. הוא בא להחזיר אותי ליישוב. איפֹה נשמע שבחורה הגונה תגור לבד בעיר, מה יגידו ביישוב? אמר שתמיד הייתי חכמולוגית, עשיתי דברים הפוכים רק כדי להרגיז. אחר כך, בתורה, אמא הגיעה. בהתה בדירה בעיני עגל, אמרה לי שאני רעה, שתמיד הייתי. אחי לא הגיע, לשמחתי. אם את לא ביישוב, את לא קיימת, אמר לי. אבל אז הוא התחיל לצלצל בכל בוקר.
אני מתגעגעת ליישוב. לאוויר הטוב והיבש. לנוף הסלעי בקיץ, התחוח בחורף. לחמוקי ההרים המעוגלים. בלילות אני עומדת בחלון ומתבוננת בירח שמעל רמת־גן. עד כמה הוא שונה מהירח שמעל גבאל. שלנו, שם, היה צהוב כל כך, גדול כל כך. אחרי שכל הבית היה שוקע בשינה, הייתי נשלפת מהמיטה, מתגנבת אל החלון, מותחת את קשת העץ היפה שאבא גילף לי, ויורה את החיצים אל הצהוב הגדול, אל העשר המושלם שבשמיים. אבא היה אוסף את החיצים המפוזרים בחצר בבוקר בדרכו לעבודה. הוא חשב שהשלכתי אותם וכעס. הוספתי לירות אל הירח. האמנתי שאני פוגעת בו והוא מחזיר אליי את החיצים. היינו, הירח ואני, אחד. פגיעה בו היא פגיעה בי. על כן החיצים נמצאו בסופו של דבר בחצר. בבוקר בת־המצווה שלי, לנוכח החיצים המוטלים, כרגיל, בחצר, אבא העיף לי סטירה שמרחה אותי על הרצפה. נמאס לו, הוא אמר, מהשטויות שלי. היתה לו כף יד גדולה מאוד. של מסגר. כף היד החזקה, היפה אפילו, צריך לומר, הטיחה אותי לרצפה כי נמאס לה מהשטויות שלי. מאז לא הוספתי לירות אל הירח. מאז הירח ואני רק מתבוננים זה בזה בהבנה.
הירי הוא אירוע סגור בתוך עצמו. הקשָת מתעמת עם עצמו. לימדוני, שככל שאהפוך את עצמי ללא נוכחת אהיה חזקה, יציבה, עגולה כמו הרי השומרון. הגוף יהפך לטבע. חזק כמוהו, שולט כמוהו. אני במאבק. הגוף הגדול שלי שואף להיות טבע. להפְליא. אני מותחת את המיתר והמרפק הימני נמשך עד קצה היקום. השמאלית משולחת קדימה, הודפת מחשבות רעות, חרדות. אצבעות ימין מרפות מהמיתר. החץ משולח והצליל המוכר, פררר, מהדהד בחלל החדר. אני דבקה בו וקלילים אנחנו טסים; אנחנו אדמה, אנחנו אוויר, אנחנו שמיים, אנחנו מילים, ויחד אנחנו עושים את המטרה.
6
מאז ומעולם אריאל היה קרש ההצלה שלי. הוא דחק בי להרבות בקריאה. קראתי בספריית היישוב ספרים שלא את כולם הבנתי. יצא לי מוניטין של מוזרה. היינו נפגשים במערה שלי. היא היתה מחוץ ליישוב, סמוך לגדר, מוסתרת בתוך טרסה. בפעם הראשונה חששנו להיכנס. בסופו של דבר הסקרנות משכה אותנו אל תוכה. הפתח היה קטן מממדיו של אדם מבוגר ושיחים של סירה קוצנית הסתירו אותו. ואולם, לגובהה של ילדה, אפילו שמנמנה, הפתח היה סביר. אם הייתם ניצבים מולה, הייתם מבחינים בנצנוץ המפתה שלה. מרגע שנכנסתי אליה העולם השתנה לחלוטין. חול זהב ריפד את רצפתה וקירותיה הבהיקו באלפי צבעים. בשעות הבוקר המוקדמות של השבת היה לפעמים הירח, לבן וענקי, רכוב על פִּתחהּ. זו היתה האקס טריטוריה שלנו. זאנאדו, קראנו לה, והיא הילכה עלינו קסם. שם היינו קוראים ושם גם נגענו בהתחלה. פעם בחוזרי מהמערה הביתה אחי הרעיש עולמות, לאצבע שלה יש ריח של פיפי, צווח. מאז הקפדתי לרחוץ ידיים כשחזרתי מהמערה. בזאנאדו הייתי חולמת. אריאל אמר שיהיה איש רוח. אבל הרי אתה רוח, צחקתי.
בזאנאדו התחלתי לכתוב יומן. רציתי להבין את המציאות ולהשפיע עליה. האמנתי שהכתיבה שלי פועלת ככישוף. באמצעותה יכולתי לשלוט בסערות. היא נס שהתרחש על רצפת המערה. מלאתי מחברות שאחר כך החבאתי תחת אבן גדולה.
הייתי אוספת מילים כמו שאחרים אספו קלפים מצוירים או צדפים. הראשונה באוסף שלי היתה המילה ‘בדד’. היא באמת נראתה יחידית מאד על דף הנייר. אחר כך הרכבתי לה מילה נוספת. יכולתי לבחור כל אחת מבין רבבות המילים שבעולם, אבל בהברקה של רגע צירפתי אליה את המילה ‘לבדי’. מהלך שהכניס אותי לתוך הסיפור. ומייד חשתי בעוצמה המחייבת של המילה. לאחר שהנחתיה על הנייר קרה דבר מוזר. תהיתי האם יש בה אמת. שהרי בחברת שתי המילים הללו, כבר לא הייתי לבדי. וזו היתה דילמה. רציתי לכתוב מילים שיש בהן אמת מוחלטת והנה ברגע כתיבתן הן הפכו את הקערה על פיה. זו היתה הפעם הראשונה שנוכחתי בכוחן של המילים לעצב מציאות. חיפשתי מילה שלישית שתיישב את הסתירה שנקלעתי אליה. המילה שעלתה בחכתי היתה ‘מתבודד’. הפועל הנבחר היה בלשון זכר משלושה טעמים: הראשון; בלשון נקבה, המילה היתה ארוכה ומיגעת. השני; לשון הזכר יצרה הרחקה ממני. השלישי; ממילא אריאל תמיד איתי ואני יכולה לקשור את המילה אליו. הן הוא ואני חד הוא. אחרי ‘בדד לבדי מתבודד’ היה עליי לעבור לשורה חדשה. כל המילים שעלו בדעתי נפסלו. על כן דחיתי את המשך הכתיבה. בסופו של דבר זנחתי את הפתיחה הזו. קודם לכן עוד חשבתי להתייעץ על כך עם נבו. כי נבו לא חשב שאני מוזרה. הוא כיבד את כולם. האמין שבאמצעות הקיודו נהיה אנשים טובים יותר. שלמים יותר. רציתי להיות ראויה ליחס שלו. רציתי להיות כמוהו. הוא דיבר על סבל שמקורו בהשתוקקות. הוא אמר שאורח חיים נכון ומחשבה נכונה יכולים להפסיק אותו. לא בטוח שתמיד הבנתי את דבריו אבל רציתי להיות כמוהו. גבוהה, דקה, שלווה, עם מבט החלטי ורך.
7
כשקיבלתי את הכסף של סבתא קניתי את הטוֹיוטה־יד־שלישית בארבעים אלף שקלים והזמנתי מאמזון את קשת ההוֹיט היפהפייה שלי. קשת ריקארְב עשוית גוף ורוד וכנפיים לבנות. קשת אולימפית מפוארת. רכשתי גם מייצבים, אצבעון, מגן יד, חיצים ואשפת חיצים. אינני תלויה עוד בקשת של המועדון. הירי בראשל"צ מאפשר את המטווח שבחוץ. בשבעים מטר השמאלית שלי פושטת אל עבר המטרה כמו לביאה שמתקדמת בשפיפת גֵו אל הניצוד. נבו היה אומר לי שזו עמידה מבוצרת שאיננה הולמת קיוּדוֹ. כשהיינו ילדים, אריאל היה אומר לי, שכשהימנית שלי מושכת במיתר, הפנים שלי מצוות: תמות. הוא אמר שאבא שלי יורה ככה בקומפאונד שלו. זה עִצבֵּן אותי. אבי הוא האדם האחרון שאני רוצה להידמות לו. נכון שהותרתי רושם כאילו גם הוא יורה בקיודו. כי רציתי שיהיה כמו נבו. ענוֹג. איש זן. אבל אבא שלי הוא צייד. אמא אומרת שהוא איש פשוט. רק מסגר. היא אומרת את זה כי היא חושבת שהיא אישה לא פשוטה. בין היתר, כי היא קוראת ספרים וגם מאמינה להם.
8
הקשת אחוזה בידי. קְלַק קטן, וזנב החץ השקוף, המחורץ, ננעץ במיתר. אני מייצבת את החץ על מנח הסיליקון בגוף הקשת. באצבע ובאמה אני מכתרת את המיתר, החץ מתמקם ביניהן, לא נוגע באצבעות. אני מניפה את הקשת גבוה, כמו שנהגתי לעשות עם קשת הקיודו ולא מקובל לעשות עם הריקארב. באיטיות אני מורידה אותה עד אשר היא מזדקפת אל מול עיני האחת הפקוחה והמטרה שמנגד. אני מושכת במתינות את המיתר. אינני יורה. בלֶגָטוֹ שליו אבל דרוך אני מחזירה את המיתר למצבו הרפוי. מושכת שוב. חשה בשכמות המתכנסות.
אני יודעת איך הסיפור הזה ייגמר. לא ארפה עד אשר אשחיל חץ בגופו של חץ. שיבקיע מבעד לזנבו של זה הנעוץ כבר במטרה, יזחל בגרונו וייתקע בראשו.
– אני יורה.
אני טוענת את הקשת בחץ שני. קְלַק־מַנח־אצבעות־עצימת העין השמאלית. החץ נדרך בין האישון וזנבו של הממתין לו במטרה. אינני משה מן העמידה הקודמת. מדייקת את עצמי ומשחררת. החץ עט על רעו הנעוץ במטרה באבחה חרישית. כמו רוח בגבהים. כמו אריאל.
עבור אנשי הלילה שקיעת השמש היא קריאה. כך גם אצלי: אני שורך את נעליי, מסתפק רק בארנק ומפתח. טלפון אני לא צריך. אחרי מה שקרה, מה עוד יכול להתרגש עליי?
הערב עוטף אותי בשמיכת חושך. אני חושב שבאפלה פניי פחות מכבידות בצערם על העוברים והשבים וכך אני חופשי להתקדר במחשבותיי. זה לא אני הולך, אלו רגליי שנושאות אותי כמו מאליהן. היום הן מוליכות אותי אל קריית המוזיאונים, מורידות אותי אל עמק המצלבה ואל הצינה הלילית שמרחפת בין עצי הזית הנטועים ומשם מעלה לשכונת רחביה.
העלייה מאומצת, אך אני לא מתעייף. אני בקצב טוב. מסוגל ללכת חמש שעות רצוף כמעט בלי הפסקה. מאז שהתחלתי לשוטט הכושר שלי השתפר. רגליי לא הותשו, כמו ביקשו לפצות על הישיבה המרובה בשבעה ועל ההמולה שהציפה אותי.
מול לוח מודעות פינתי אני עוצר. השלט מפרסם את עצמו ומבטיח שבצומת הרחובות עוברים 10,000 אנשים ביום. הקהל הרחב מוזמן לתיקון ליל שבועות בהשתתפות רבנים, אנשי רוח ועיתונאים. מגויסים וחיילים משוחררים מקבלים הזדמנות חד־פעמית ללמוד הנדסה. הלוואות מוצעות לכל מטרה בתנאים נוחים ונדמה שהעולם כמנהגו נוהג; ממשיך להתגלגל בתנועת המסחר המורגלת שלו.
אני ננער מבוהל מחריקת בלמים. רכב עוצר בפתאומיות, שנייה לפני שהתנגש בי. מהמכונית השחורה המבריקה יוצא איש צעיר לבוש בבגדי יציאה ואפוף ריח אפטרשייב.
“מה, אין לך עיניים?”
“לא שמתי לב, אני מצטער….” האיש נצמד אליי ורק מתקצף יותר. “אתה מצטער, הא? מה, אתה לא רואה לאן שאתה הולך? אתה לא רואה שאתה חוצה באדום?”
“באמת שלא שמתי לב,” אני משפיל את עיניי וכנראה שאיפוקי רק משלהב עוד את הצעיר שמכוניתו חוסמת את הכביש. נהגים מצפצפים וקוראים לשנינו, “סעו כבר! יאללה, סעו!”
“אתה רוצה להידרס?”
אני מביט בו במבט קרוש והצעיר מתלהט, “יא בן זונה, יא סבא, יא זקן! אולי באמת רצית להידרס פה באמצע העיר… יא חרא אחד…” הוא מחרף ומגדף אותי בהנפות ידיים כל הדרך עד לרכבו, ולפני שהוא נכנס פנימה הוא יורק בנדיבות על המדרכה ומטיח קללות גם בנהגים הצופרים ולאות פרידה הוא עושה לי תנועה מגונה ונעלם בזינוק במעלה הכביש.
לאחר הסתלקותו ניגשים אליי כמה עוברי אורח שמתנערים בשאט נפש ובצקצוקי לשון מהתנהגותו. קולי בוקע ממני כמתעורר מתרדמה של מאות שנים, “הכול בסדר,” אני מנחם אותם. הם לא מבינים שיגוני כל כך עמוק עד שגסותו של הצעיר לא יכולה לזהם אותי.
אני ממשיך לפסוע ללא מטרה עד שסחרחורת קלה תוקפת אותי ואני צועד לקיוסק הקטן ברחוב רמב"ן. בלילות האחרונים עצרתי מדי פעם לקנות שם שתייה ולמדתי לחבב את הנימוס המעודן של בעל הקיוסק חבוש הכיפה שתמיד הניד לי לשלום ושאל אותי באדיבות מתוך זיכרון עם הרגליי אם אני רוצה מיץ תפוזים.
הקיוסק מציע נחמות רגעיות כמו פיצוחים, שוקולדים וקפה. כל כמה שניות נשמע קול זפזופ צומרני מהמנורה האולטרה סגולה התלויה וריח שרוף של חרקים נצלים מתפשט באוויר. שני גברים ממלאים טופס של לוטו ברצינות גמורה. בעל הקיוסק מאחורי הדלפק משיא להם עצות והם לא מבחינים בי. הסחרחורת שהתחילה בקרקפת מפלחת לרגע את ראשי והעולם כולו נצבע שחור. שנייה לפני שאני צונח אחד מהגברים תופס אותי, “אתה בסדר, אחי?”
הם מדברים מעל ראשי: אולי נפל לו הסוכר או שיש לו לחץ דם נמוך ובעל הקיוסק יוצא אליי ומושיב אותי על כיסא פלסטיק ושופך עליי מים קרים. המגע הצונן מעיר אותי ובקול זחלני אני שומע את עצמי מספר שהייתי צמא ואחר אני שותק ופוכר את אצבעותיי ואז אומר, “הבן שלי נפל בעזה לפני שבועיים. באסון הנגמ”ש."
הם קופאים לרגע, אבל אז אחד מהם מתעשת, “רגע… באסון של הנגמ”ש הממולכד שנהרגו בו שמונה חיילים?"
“כן,” אני לוחש ובעל הקיוסק מצקצק בלשונו, “השם ירחם… זה נכון מה שאומרים שלקח שעתיים עד שחילצו אותם?” בלי לחכות לתשובה, הוא פותח פחית קולה ודוחף אותה לפי.
כשקצין הנפגעים הושיב אותי ואת רותי וסיפר לנו את הפרטים הידועים עד כה והבטיח לעדכן אותנו בפרטים המלאים לאחר שיסתיים התחקיר הצבאי, הנהנתי לו פְּזור־דעת בדיוק כפי שאני מהנהן עכשיו לבעל הקיוסק שמניח יד על שכמי. אני מבקש לספר שעבורי הפרטים לא משנים, מה שמשנה אלו הקרביים שלי הקרועים מריקנות.
"ואני… " קולו של בעל הקיוסק רועד. “איבדתי את האחיין שלי, הבן הבכור של אחותי. עם תחילת המלחמה לפני חצי שנה.” האיש שלצידו מהמהם, “איזה חייל הוא היה,” והשני משלים, “ואיזה בן. נשמה טובה.”
בעל הקיוסק מציין נרגש, “אדיר לוי מגבעתי… אתה זוכר?”
וכבר הוא גוהר מעל הכיסא שלי, מאגף אותי מימין. “תאר לך שהוא נלחם חודשיים, וקיבל אישור לצאת לחתונה של אחותו שהייתה ביום חמישי ולחזור יום אחר כך. הוא השתתף בחתונה ועשה שמח, מה זה שמח. בכל התמונות רואים אותו רוקד, מוחא כפיים, מה לא. הוא היה יכול להישאר בבית עד יום ראשון, להישאר לחגוג שבת חתן עם המשפחה אבל אדיר היה מפקד כיתה ולא רצה שהחיילים שלו יֵצאו בלעדיו לפעולה. אז הוא החליט לחזור לעזה בשישי בצהריים. בשבת בבוקר כבר דפקו אצל אחותי כמה קצינים בדלת וזהו. מאז אחותי הרוסה. נגמרו החיים שלה. תאר לך, מִשיא השמחה, שהבת שלה כלה, ללוויה לקבור את הבן…” החברים מאשרים את תדהמת האסון של בעל הקיוסק. “אתה מבין איזה קטסטרופה? אתה קולט את האבסורד?”
“איום ונורא,” אני מהנהן ומתאווה לספר על ענר. אך הוא כבר גוחן לעברי ומזמין אותי לראות את התמונות של אדיר, “איזה ילד יפה הוא היה. בוא תראה איזה ילד יפה.” חבריו מציתים סיגריה ובעל הקיוסק מגולל תמונה אחר תמונה. “כולם אומרים שהוא דומה לי. מה אתה חושב, אנחנו דומים?” אני מצמצם את עיניי ולבסוף פולט את שביקש, “כן. אני חושב שיש משהו.”
אחר כך הוא משתף אותי בהתכתבות האחרונה בינו לבין אדיר אך אני מאבד סבלנות והוא ממשיך ומספר שמאז המקרה אחותו אוכלת את הלב, למה היא לא התעקשה איתו שיישאר לחגוג איתם בבית, ואיך היא נתנה ככה לבעלה להסיע אותו לתחנת האיסוף.
אני קם ומחזיר את כיסא הפלסטיק למקומו ובעל הקיוסק מתרגז על הקטיעה. הרי היו עוד כמה תמונות שהשתוקק להראות. הוא חוזר מאוכזב לעמדתו מאחורי הדלפק. “כמה זה הקולה?” אני שולף את הארנק.
“הקולה עליי.” הוא אומר ולא מביט בי. כשאני מתרחק משם אני מרגיש את דקירת מבטם של חבריו בגבי ויודע שעשיתי משהו לא בסדר, אבל רק בכיכר פריז, כשאני בוהה במזרקה שנראית אירופית ולא קשורה למפגינים ולשלטים שמקיפים אותה, אני נזכר שבטח ציפו שאתרום את הכסף שלא שילמתי לצדקה ושוב אני מרגיש מנודה, כמי שהחמיץ את כללי הטקס הברורים לכולם, מלבדי.
אני נותן שטר של עשרים שקלים להומלס הקבוע של הכיכר. הוא מחייך למראה השטר ומזדקף לרגע משכיבתו על מצע הקרטונים. “הרבה כוכבים היום,” הוא אומר. אני מביט לשמיים ורואה שאת הירח מקיפה הילה מעומעמת שמשמעה שגם מחר יהיה שרב כבד לפחות כמו היום ופתאום שוב יוצא ממני משפט בקול חנוק, “הבן שלי נהרג.”
דקה ארוכה של שתיקה נמתחת ובלא־רצון אני נגרר להוסיף, “במלחמה.” אני לא מצפה לתשובה, אבל ההומלס נאנח, מרכין את מבטו לאדמה. הוא משתטח חזרה על הרצפה על הקרטון שהוא שני מטרים של ביתו וקובע, “כולנו נמות בסוף.” אני מתקנא בו. משתוקק להתעטף כמוהו בתבוסתנות כחומת הגנה, לפרוש סופית ממירוץ החיים, להצטרף לענר.
רותי גרושתי חזרה לעבוד מיד אחרי השבעה. השגרה הייתה ההצלה שלה. כמו אז שהתגרשנו והיא הסתערה על הבירוקרטיה ופתחה לנו תיק, וקבעה דיונים בבתי המשפט. ידעתי שיותר משהיא מבקשת להיפטר ממני, היא מזדרזת לנקות את עצמה מעול המשימות. רותי לא סלדה כמוני מחילול הפרטיות הכרוך במילוי טפסים בירוקרטיים, אלא ההפך: דווקא לעגה למפלצת זוללת הפרטים האישיים. בעיניה היו החיים משימה ארוכה שאותם יש להדביר, וזאת הסיבה שכיהנה כמנהלת בכירה בחברה גדולה, ואני הפכתי מעיתונאי, למורה ואז למדריך טיולים ותמיד סבלתי מחסרון כיס, ללא פנסיה מובטחת.
מיד אחרי השבעה חזרה רותי ללו"ז הצפוף ולישיבות בראש מורם וגו זקוף כי לא רצתה שאף אחד ירחם עליה, ולי היא הציעה להיפגש עם פסיכולוגית מאוד מומלצת כי השוטטות הלילית נראתה לה כסוג של בריחה, ואני קנטרתי אותה ואמרתי, שגם הפרזנטציות שלה ופגישות הזום וישיבות ההנהלה הן גם סוג של בריחה מסודרת ומדוקדקת לפרטי פרטים בלוח זמנים קשוח וצפוף.
כשקרסוליי נרטבו מהדשא הלח בגן העצמאות נזכרתי איך מיד לאחר שהודיעו לי על נפילתו של ענר, החלטתי להתהלך עם זיכרוני כמו מקל הליכה. לעולם לא להפסיק לחשוב עליו כי ברגע שאחדל, הוא באמת יפסיק להיות קיים בעולם. הנוכחות המטפיזית שלו תיעלם, האנרגיה שלו תתפוגג. לא יכולתי לדמיין לעצמי עולם בלי ענר ולא רציתי לדמיין לעצמי עולם כזה. הפסיכולוגית פכרה אצבעות ואמרה שזה בלתי אפשרי. שזה מנוגד לטבע. שאיננו יכולים להחזיק בתודעת הידיעה המכאיבה הזאת כל הזמן. אנחנו מוכרחים הפוגה של חסד. “זה לא אנושי,” היא הדגישה. סיפרתי לה על הלילה שלאחר השבעה, אז כשישנתי חזק מאוד, אולי הפעם היחידה שהצלחתי לישון שינה עמוקה, נטולת חלומות, חפת סיוטים. וכשהתעוררתי, הייתי מעורפל עד שלרגע באמת שכחתי ממותו ובעיניים חצי עצומות הלכתי למטבח ופתאום תוך כדי שהכנתי קפה היכה בי כאב הידיעה המחודשת והצליף בי במכות שוט חותכות בבשר החי ומרוב כאב, השתופפתי על הרצפה כאילו באמת עמד מולי קלגס במדים והיכה בי בשוט בעורו החשוף. ואני חיפיתי על ראשי בידיי וצרחתי.
מאז החלטתי לא להניח לשנייה למחשבות על ענר לחמוק ממני. לדמיין אותו חוזר מהצבא חיוור ועייף, לתאר אותו חוזר מהים עם סימני שיזוף, מותיר אחריו שובל גרגירי חול בכל הדירה. לתפוס אותו מצטדד במראה, מתענג מיופיו, מנעוריו. מבקש משהו, איזו משחה, להרגיע את הכתפיים השרופות והאף האדום. לדמיין אותו קם בשבת כמעט בצהריים מבקש ממני שקשוקה, אבל שקשוקה חריפה באמת הפעם, אבא. לדמיין אותו תוקע בי מרפק בצלעות ומגשש אצלי מה קורה בתחום הרומנטי. נו, אבא, אל תיתמם. מה קורה עם החתיכות. וואלה, נכנסתי קצת לטינדר וראיתי שגם בגיל שלך יש חתיכות לא רעות בכלל. ומה אתה מחכה אבא. יאללה, תפעל. החיים קצרים. תראה את אמא, לא מבזבזת דקה. החליפה כבר שלושה חברים, ככה צריך. עושה חיים. מה איתך. מה זה היובש הזה? תיהנה מהחיים, למה אתה מחכה?
ואף על פי שהפסיכולוגית פסקה שלא אוכל להחזיק בזיכרונו של ענר בלי להרפות, עניתי שככה טוב לי. מאז שנהרג הוכתבו לי מנהגים וטקסים קבועים של הצבא וחוקיו, של הרבנות הדתית וטקסיה. צייתי למנהגי האבלות, לסעודות המצווה ולמועדי התפילות, אבל קידשתי את הבחירה החופשית שלי לחיות את ענר ללא הרף במחשבותיי. ובלי מילים הֵישרתי אליה מבט ואמרתי ממורמר – ובטח שאת לא תמליצי לי להפסיק לחשוב עליו. הפסיכולוגית הנהנה ואמרה שהיא מבינה, ואחר כך נפרדנו לשלום וזאת הייתה פגישתנו האחרונה.
אני הולך ברחובות הריקים וחושב על ענר. והכאב אולי יתעמעם מעט בחלוף הזמן אבל ימשיך לנשוא בתנועה קבועה ומוכרת כמו סוסי קרוסלה בלונה פארק שתמיד ימשיכו להסתובב ברוטינה אך לעולם לא ייפגשו. כמו שאני הייתי אביו של ענר, ענר היה גם קצת אבא שלי ושמר עליי. אז נכון שיש לי בת סטודנטית שלומדת בבאר־שבע, אבל עדיין נותרתי יתום מאהבתו ומהשגחתו של ענר. הרי גם אבות נשמרים בידי בניהם.
אני מחליט לחזור הביתה. להיכנס להתקלח, להעיף מעליי את החולצה הלחה, לשטוף את הזיעה מגופי שהרגישה כאילו מישהו בא ומרח אותי בשכבת דבק ואז אולי אצליח לישון לשעה־שעתיים. עברתי דרך מלון המלכים שחזיתו מוארת, מקושטת באדניות פורחות של גרניום בכל הצבעים.
“אתה יכול לעזור לנו לתלות פה את התמונות של החטופים על עמודי פנסים?” התקרבה אליי ושאלה אותי נערת תנועה מתולתלת שעיניה בורקות. “זה ממש כבד, ואנחנו סוחבות הכול בידיים. אין לנו אוטו.”
“לא,” משכתי בכתפיי.
הנערה מנקרת אותי במבטה, “אתה לא חושב שזה חשוב?”
הזיק בעיניה מתלקח, “אתה חושב שאפשר להתרגל לזה שיותר ממאה חטופים נמקים בעזה?”
“זה חשוב מאוד, אבל אני לא יכול עכשיו.”
הנערה משחררת מאפה נחרת בוז ששמורה לנחותים שבבני אדם, אלו שפועלים לפי הטיות ליבם ולא סרים למחויבות הרוב. חברתה מתייצבת לעזרתה ועוד חברה מלאת תושייה נדחפת לחזית, משלבת ידיים על מותניה וכבר מרימה את קולה, “אתה לא חושב שזה קצת אגואיסטי לומר שאתה לא יכול עכשיו?”
לשמע הדקלום המטיפני והנלהב חיוך מנטף על שפתיי. הנערות מספרות שגם הן בעיצומה של תקופת בגרויות, אבל הן יודעות עד כמה זה חשוב לעשות את מה שהן עושות, ופתאום תחושת הסחרחורת חוזרת ואני מבקש להימלט מהמעגל שסוגר עליי, “אני עייף. הבן שלי נפל בעזה. מאז אני לא מצליח לישון.”
אמירתי גורמת לזעזוע קל ורגעי באוויר. הן מתירות לי ללכת אך ממשיכות להסתודד ולהתלחשש, ולבסוף אחת מהן קוראת, “אנחנו ממש מצטערות על הבן שלך. באמת מצטערות. אבל אולי דווקא אתה שיודע מה זה שכול, יכול להבין יותר את הכאב של משפחות החטופים ולעזור לנו?”
התרחקתי בלי להביט לאחור. צעד אחר צעד גמעתי את המרחק עד לביתי. את שער המנזר בעמק המצלבה סוגרת נזירה לבושת שחורים. כמה אנשים מפטפטים את שגרתם בהליכה זוגית מהירה ומתואמת צעדים. משום מקום מתקרב אליי כלב מעורב, גבוה ורזה. הכלב מרחרח את רגליי ואני מסלק אותו. “מה אתה רוצה? אין לי אוכל.” הכלב מכשכש מולי בזנב, כמו משיב, אני בכלל לא רעב. “לך מפה. קישתא!” בעטתי בו קלות.
אני ממשיך ללכת והכלב דבק בי בפה פתוח ובלשון משורבבת. מדי פעם הוא עוצר ליד שיח הרדוף מאובק ומרחרח אותו. לעיתים מרים את רגלו ומשתין בצד הדרך אבל אז בשעטה מדביק את הפער ונצמד אליי.
הוא כלב של אף אחד. אין לו קולר על הצוואר ובכל זאת כנראה שהוא מבין אותי כי כשאנחנו מגיעים למעבר חצייה והכלב כמעט מתפרץ לכביש, אני צועק עליו “עצור!” והכלב נענה לפקודתי וצמרמורת עוברת בגבי מההנאה הפשוטה שמישהו נענה לי.
ציותו הופך אותי למנהיג ואני כבר מתכנן בראשי את מסלול חזרתי הביתה והכלב בנאמנות הטבועה בו, שמח להיות השומר של להקתם הזעירה. אנחנו הולכים בצעדים מהירים ומטפסים בעלייה עד לשכונת ניות.
בכניסה לבניין אילנה השכנה מנופפת לי לשלום. היא אולי בת שבעים וכבדת גוף והפסיקה לצבוע את שערה. גם קערת הצרות שלה גדושה. בעלה חולה והיא סועדת אותו שנים ארוכות.
את נפילתו של ענר בקרב היא לא מזכירה. בשבעה דאגה למלא את המקרר שלי במצרכים. אווררה את הבית, השקתה את העציצים, ומאז אני חב לה. היא שואלת אם יש לי אופטלגין ואני מבטיח לבדוק בארון תרופות. הכלב מרחרח נלהב את רגליה. “מה זה, אימצת כלב?”
“הוא אימץ אותי.”
שלושתנו עולים מתנשפים בחדר המדרגות. אני ממלא מים בקופסת פלסטיק ונתקף תחושת סיפוק לא מוסברת שהכלב שותה בתאוותנות. “תראי כמה שהוא צמא, ים שלם היה יכול לשתות.”
אחרי שבדקתי את ארון התרופות אני מתנצל, “נגמר לי כל האקמול וגם האדוויל,” אילנה בקושי מקשיבה לי. היא מתרכזת בכלב ואחר כך מציצה בנייד. “אני יודעת של מי הכלב.”
אני מוזג לי ולאילנה כוס לימונדה קרה, “של מי?”
“ברחוב שלידנו עברה לא מזמן לגור משפחה שהאבא נהרג במילואים בצפון. האישה לא הצליחה להמשיך לגדל לבד את הילדים ביישוב המרוחק שגרה בו ועברה לגור קרוב להורים שלה בירושלים ולקחה את הכלב איתה. כמה ימים אחרי המעבר היא פרסמה בפייסבוק הודעה שהכלב האהוב שלה אבד,” אילנה נדחפת להראות לי תמונה משפחתית עם הכלב ששמו, כך מסתבר, הוא אומץ.
“אז אומץ הוא יתום,” אני מסיק וגל חיבה של שותפות גורל מתעורר בי כלפי הכלב הרעב. אני פותח את המקרר ומחפש לתת לו משהו לאכול. הכלב כשותף ותיק בבית דוחף ראש למדפי המקרר. אני מוצא חבילת נקניק, “בוא אומץ, תאכל משהו…”
ראשה של אילנה תקוע עדיין בנייד. “תראה,” אומרת אילנה, “בפוסט אחר כך היא כתבה שהיא כבר לא מבקשת עזרה בחיפושים. שהיא מבינה שהכלב יצור חופשי שרגיל להסתובב בחוץ ושהוא כנראה משוטט בדרכים ושהיא מבקשת שאנשים טובים ידאגו לו לאוכל ולמים…”
“הכלב יתום,” אני מהמהם שוב ומניח לו פרוסות נקניק. הכלב בולע את החתיכות במהירות מסחררת ואני מבקש למצוא עוד משהו בשבילו בסירים. במקרר יש שאריות אוכל רקוב שלא ניקיתי מאז השבעה ולרגע אני מתבייש בהזנחה ובעיפשון ומחליט לנקות בהזדמנות הראשונה. אילנה מצידה נתקפת פתאום חיפזון, מלטפת לפרידה את ראשו של הכלב ועוזבת.
ואז אנחנו נשארים שנינו. אני מכין לעצמי כריך עם נקניק ומלפפון חמוץ ואומץ תופס לעצמו פינה סמוך למרפסת שיש בה בריזה ורובץ שם.
“מצאת את הפינה הכי קרירה בבית, הא?” הכלב מביט בי בעיניו החומות, הקורנות חוכמה וזוקף אוזניים.
“אם ענר היה פה, הוא היה מתאהב בך מיד. הוא כל כך אוהב כלבים. הוא היה לוקח אותך לריצה באצטדיון של גבעת רם. אתה יודע איזה ילד הוא? יש לו כושר של סוס מירוצים.” עיניו של הכלב עוקבות אחריי נוגות.
מלא התלהבות אני מספר על ענר. איזה ילד היה ואיזה נער גדל להיות, ואיזה לוחם אמיץ וכמה שהחיילים אהבו אותו. אני מספר לו כמה התגאיתי בו בהשבעה בכותל, בסיומי מסלולים, וכמה בכיתי בלוויה שלו. בכיתי והייתי גאה בבן שחינכתי וגידלתי, ועם הגאווה פילחה את גופי תחושת ההחמצה הנוראה על כל מה שנכרת ונגדע, ולא היה סכר לתוגתי. הצער סאה ועלה על גדותיו והציף את איבריי הפנימיים עד שכמעט פקעו ונקרעו. מזל ששירה בתי הייתה שם ואחזה בידי ומשתה אותי מטביעה ביגון.
אני חולץ את נעליי, מתפשט מהחולצה. המאוורר מערבל את האוויר ופורע את שערות השיבה הקלושות שנותרו על ראשי ועל חזי. וכך, כל הלילה, חצי עירום, עולים בי זיכרונות חיים ואני שופך את ליבי לפני הכלב שעיניו עצומות והוא מקשיב.
אוגוסט
להסתכל בים זה כמו להסתכל לתוך עיניהם של בני־האדם.
השקע הפרסי מרגיש כמו בן־בית. נדמה שנוכחותו גורמת לאנשי הפנים להלך עצבנים, תחושת ערפול עוטפת את מוח האדם. אולי כי הבטלה דרושה להם ולא עול העבודה? ערי החוף פולטות את קינת המזגנים. וגם את קינת טענותיהם של בני־האדם. קולות ציפורי דררה מתפשטים בעיר.
סביב תשעה באב הים פעיל מאוד. דבר שמקנה לגולש נינוחות מה. חודש אוגוסט הוא החודש הכי יציב באקלים הים־תיכוני. אין הפתעות: לח וחם ללא משקעים. הצמחים יודעים זאת וכך גם בני־האדם, למרות תלונותיהם.
הטמפרטורה במים מטפסת ל־31 מעלות, הגבוהה ביותר בשנה. השעווה על הגלשנים רכה מאוד, חום אוגוסט ממיס אותה מהר, עוד לפני שהספיק הגולש להיכנס למים.
לִבנית קטנה מופיעה, יחד עם שלדג. בפנים הארץ חולפות ציפורים, הנדידה לאפריקה החלה כמו זרם דק קר שמרגיש השוחה בים של אוגוסט. אט־אט הלילות מתקצרים. אלה תהליכי הגעתו של הסתיו. הנה החצב החל לפרוח.
נדמה שבטבע אין דברים נפרדים אלא תהליכים. הרגע הוא כמו תנועת מים שהקפיאה חומר ויצרה את צורתו, ויהי זה סלע, אצטרובל, שבלול, ניצן או צורת התינוק הבא לעולם.
ספטמבר
נדמה שהחיים הם מנגינה של מים בתוך צלילים מוצקים.
ספטמבר בחלקו שווה־נפש ובחלקו סוער. שרב ראשון מגיע, ואם הגיע מדרום זה סימן טוב של מחזוריוּת. אבל אם הגיע מהמזרח זה סימן לשיבוש: עננת אבק תכסה את שמי הארץ ותישאר עד בוא המערביוֹת. בקרבת החוף ניתן לצפות בלהקות דגים סקרנים. לאט־לאט נכנסות גם הרוחות הצפוניות, נדמה שהגולש ראשון להבחין בהן. ככה זה: כבר מילדותו התרגל להתבונן בתנועת העננים, הם בשבילו עקֵבות.
בהרים כבר מעט קריר, אך לא במישור־החוף. כן, במישור־החוף הים החמים ממשיך לחמם את היום.
בראש השנה מגיע הגל הסתווי. גל מטולטל מלווה בעננים. הים מקבל גוון אפרפר. בתקופה זו יש בו יותר גולשים ממתרחצים, כי הים־התיכון גואה ונוגס בחול כדי להרחיק את המבקרים הראוותנים, להשאיר רק את המהורהרים.
כמספר העננים כך מספר הגולשים בים. אך בכל זאת הצפיפות כמעט ולא מורגשת כי ככל שהגלים גבוהים כך שקטים יותר הגולשים.
הנה מגיעות החסידות לאזורנו. חרוצות הן: בנדידתן בסתיו, מאירופה לאפריקה, עוברות הן כ־12,000 ק"מ, כלומר 300 ק"מ ביום! אבל בעוד אלה באות הנה, מתעופפת לה חזרה סנונית המערות אחרי שקייצה בארץ מחודש מרץ.
עוד לפני שבני־האדם בנו את סירותיהם לנדודיהם הקדימה אותם חבצלת־החוף. עטוף בשעם נודד זרע חבצלת־החוף דרך זרם הים, אצור באנרגיה רבה.
הצצה אל מאחורי הקלעים של היצירה
ישנו קסם מיוחד באמנות שאינה מסתירה את עקבותיה. כאשר צייר בוחר, במודע או שלא במודע, להותיר על הבד את קווי העיפרון הראשוניים, את הרישום העדין שמתוכו נולד הדימוי הסופי, הוא מעניק לנו הצופים מתנה יקרת ערך: הצצה אל רגע הבריאה.
קווי העיפרון, אם נבחין בהם, הם כמו עקבות על חול רטוב – עדות לרגעים שחלפו, אך עדיין נוכחים. אותם קווים מהוססים, שלעיתים נראים כמעט כמו לחישה מתחת לשכבות הצבע, אינם פגם או חוסר שלמות. להפך, הם חושפים את התהליך, את המחשבה, את היד האנושית שחיפשה את דרכה. הם הופכים את היצירה ממוצר מוגמר ומושלם למסע חי ונושם. לפתע, איננו עומדים רק מול חתול ישן בצבעי מים; אנו עומדים לצד האמן, מביטים מעבר לכתפו ברגע שבו החתול הזה התחיל להתקיים כרעיון, כסקיצה, כהבטחה.
השארת התהליך גלוי לעין היא אקט של כנות. היא מזכירה לנו שאמנות אינה נולדת יש מאין, אלא נבנית שכבה אחר שכבה, החלטה אחר החלטה. הקווים הנסתרים־למחצה הם עדות למאבק העדין בין החזון לביצוע, והם מזמינים אותנו לא רק להעריץ את התוצאה, אלא להשתתף בסיפורה. כך, הציור הופך לחוויה אינטימית יותר, לדיאלוג שקט בין היוצר, היצירה, והצופה, המגלה את סודותיו הקטנים למי שמוכן להביט מקרוב.
ההבטחה והצל
הערפל של לונדון, בחורף של שנת 1906, לא היה רק אד מן התמזה ופיח ממיליון ארובות; הוא היה מצב צבירה של האימפריה. סמיך, אפור, בלתי חדיר, הוא נח על העיר כגוף חי, מרכך את קווי המתאר החדים של בנייני הממשל, מטשטש את המרחק בין קרוב לרחוק, ומשרה תחושה של קביעות, של נצח אפור וקר. דרכו, כפנסים של ספינה אבודה, הבליחו אורות הגז, וקול פרסות הסוסים על האבנים הרטובות נשמע עמום, כאילו בוקע ממעמקי ההיסטוריה.
בתוך חדר עבודתו, שקירותיו מחופים עץ כהה וספוגים ריח של עור, נייר ישן וטבק משובח, ישב ארתור ג’יימס בלפור. האש באח לחשה ופיצפצה, והשליכה צללים רוקדים על פניו הארוכים, האריסטוקרטיים. הוא לא חשב על הפגישה הקבועה בלוח זמניו. מחשבותיו, כדרכן, שוטטו במרחבים אחרים. הפגישה עם הכימאי היהודי ממנצ’סטר הייתה, מבחינתו, לא יותר מהערת שוליים, סקרנות אינטלקטואלית. הוא זכר את הדיווחים על הסירוב של הקונגרס הציוני להצעת אוגנדה. איזו איוולת, חשב לעצמו. איזו התעקשות בלתי רציונלית. הוא, שכל חייו היו מסכת של היגיון צרוף ושל הבנה עמוקה כיצד מניעים את גלגלי השיניים של העולם, מצא את עצמו תוהה על אודות אותו כוח עתיק, עיקש ובלתי מובן שגרם לעם שלם לדחות מקלט בטוח לטובת חלום מאובק ורחוק.
באותה שעה ממש, בכרכרה שנסעה ברחובות הזרים לו, ישב חיים ויצמן. הוא הרגיש את הקור הלונדוני לא רק בעצמותיו, אלא בנשמתו. כל בניין, כל אנדרטה, כל כרכרה מפוארת שחלפה על פניהם, לחשה לו על כוחו של עולם אחר, עולם של סדר, של ביטחון עצמי בן מאות שנים. הוא בא מעולם אחר, עולם של עיירות בוציות, של תקוות נואשות הנלחשות ביידיש, של עם שנושא את מולדתו בלבו, כי אין לו מקום אחר לשאת אותה. הוא הידק את אחיזתו בתיקו, כאילו בתוכו לא היו ניירות ומסמכים, אלא משקלה של ההיסטוריה כולה. איך מתרגמים את געגוע הדורות לשפה של דיפלומטיה? הוא הביט החוצה, אל הערפל. לרגע, נדמה היה לו שאינו רואה את רחובות לונדון, אלא את גבעות יהודה הריקות, צחיחות, מחכות.
הכרכרה נעצרה. ויצמן ירד, והרים את מבטו אל חזית האבן האדירה של הבניין. הארכיטקטורה לא דיברה אליו בשפת היופי, אלא בשפת הכוח. כל עמוד, כל כרכוב, שידר ביטחון שקט, יהיר, של אימפריה שאינה צריכה להכריז על עוצמתה כי היא נושמת אותה. ולרגע, עלה בו רגש מוזר, כמעט גס, שאת פשרו לא הבין תחילה. לא הייתה זו יראת כבוד, אלא מין יוהרה משלו, הכרה פנימית בכך שכדי לעמוד מול כוח כזה, יש צורך בכוח דומה, עיקש לא פחות, אולי אכזרי לא פחות. תחושת הגסות הזו, ההבנה שההיסטוריה אינה נכתבת בתחינות אלא בדרישות, היא שנתנה לו ביטחון קר וצלול. הוא נשם נשימה עמוקה, לא כדי להירגע, אלא כדי למלא את ריאותיו באותו אוויר של כוח. בתוך הבניין הזה, בחדר מחומם, ישב אדם אחד. בתוך ליבו של ויצמן, בערה לא רק אש בת אלפיים שנה, אלא גם הלהבה החדשה, הארצית, של רצון לעוצמה. שני כוחות, שני עולמות, עמדו להיפגש.
עבור ארתור ג’יימס בלפור, ארץ ישראל לא הייתה מעולם רק עוד פיסת טריטוריה על מפת האימפריה העות’מאנית הגוועת. בחדר עבודתו, בין כרכים של פילוסופיה יוונית וספרי היסטוריה רומית, ניצב תמיד גם התנ"ך. עבור האריסטוקרטיות הבריטית הוויקטוריאנית והאדוארדית, לא היה זה עניין של אדיקות דתית דווקא, אלא חלק מהאריג התרבותי עצמו; התנ"ך היה ספר היסוד של ציוויליזציה, מפת דרכים מוסרית ופואטית. סיפורי דוד ושאול, גלות בבל ושיבת ציון, לא היו אגדות רחוקות, אלא חלק מהזיכרון הקולקטיבי.
זרם תת־קרקעי, רומנטי וכמעט מיסטי, זרם בחוגים אלה במשך דורות. הוא התבטא במסעותיהם של לורדים הרפתקנים למזרח, ובשירתו של ביירון, והוא הניח בנפשם את התפיסה ששיבת היהודים לארצם אינה רעיון זר, אלא התגשמות של נבואה, תיקון של עוול היסטורי. אך הזרם הזה לא היה טהור; הוא היה ספוג ביהירות של כוח. זו הייתה הפריבילגיה של אימפריה לראות לעצמה זכות מוסרית לעצב את גורלם של עמים אחרים, להחליט עבורם מהו “תיקון” ומהו “צדק”, בדיוק כפי שעשתה בהודו או באפריקה. בלפור, הפילוסוף, שנודע בקרב עמיתיו בפיזור דעתו כמעט כפי שנודע בברק שכלו, נשא בתוכו את הכפילות הזו: האמונה הכנה בתיקון היסטורי, לצד הביטחון השקט של אדם הניצב בראש סדר עולמי שבו אומתו היא הקובעת.
אל תוך העולם הזה, נכנס חיים ויצמן בשנת 1906. הוא לא היה עוד שתדלן מקהילה נרדפת; הוא היה, מבלי שהתכוון לכך, התגלמותה החיה של אותה פנטזיה רדומה, הקול האנושי של הכתובים שבלפור קרא כל חייו. הדיון החל, כצפוי, בשאלת אוגנדה. בלפור, מתוך סקרנות אינטלקטואלית כנה, שאל מדוע סירבו היהודים למקלט בטוח, והוא ציפה לתשובה פרגמטית. אך ויצמן, מתוך הבנה חדה של האיש שמולו ושל התרבות שממנה בא, בחר שלא לענות בשפת הדיפלומטיה, אלא בשפת ההיסטוריה המשותפת. זו לא הייתה התפרצות רגשית ספונטנית, אך גם לא רק תכסיס מחושב. היה זה ביטוי טבעי ועמוק לאופיו של ויצמן עצמו, איש שנשא בליבו תודעה היסטורית כמעט משיחית.
הנסיבות הגורליות של אותה תקופה, והאיש המסוים שישב מולו, פשוט יצרו את התנאים הנדירים שבהם גישה כזו יכלה להפוך למהלך שנראה בדיעבד כמבריק. הוא זיהה את אותו זרם תת־קרקעי, רומנטי־תנ"כי, שפעם בנפשו של האריסטוקרט הבריטי, וכיוון את חיציו בדיוק לשם. תשובתו המפורסמת נועדה להסיט את הדיון מהפרקטי אל המהותי, להציג את הקשר לארץ ישראל לא כבחירה פוליטית, אלא ככוח טבע היסטורי, עתיק יותר מהאימפריה הבריטית עצמה. “מר בלפור,” אמר, “נניח שהייתי מציע לך את פריז במקום את לונדון, היית מסכים?” “אבל דוקטור ויצמן,” השיב בלפור בהיגיון בריטי צלול, “לונדון היא שלנו.” “נכון,” אמר ויצמן בשקט, “אבל ירושלים הייתה שלנו כשעל אדמת לונדון עוד הייתה ביצה”.
המהלך הצליח. באותו רגע התחוללה התרככות. המילים הללו לא נקלטו אצל בלפור כטיעון פוליטי שיש להפריכו, אלא כהד המגיע ממעמקי הספרים שעל מדפיו. הן לא שכנעו אותו במובן הרציונלי; הן אישרו תפיסת עולם שכבר הייתה קיימת בו. בפגישה הקצרה הזו לא נחתמה עסקה. אך זרע נטמן. הוא לא נטמן רק באדמה הרוחנית של בלפור, אלא נוצר על ידי פעולה מודעת של פרט אחד, שהבין כיצד להטות את מהלך ההיסטוריה על ידי אמירת הדבר הנכון לאדם הנכון ברגע הנכון. אך הזרע הזה, שנטמן בחדר חם בלונדון, נשתל באדמה שלא הייתה ריקה.
שנתיים לאחר מכן, בחיפה, ייסד העיתונאי הנוצרי־פלסטיני נג’יב נאסאר את עיתון “אל־כרמל”, וזמן קצר אחריו, ב־1911, קם ביפו עיתון “פלסטין”. אלו לא היו קולות בודדים ש"תהו" על עתידם; זו הייתה זירה פוליטית תוססת. נאסאר, ועמיתיו ביפו, פרסמו מאמרים חריפים שהזהירו מפני מה שראו כקולוניאליזם אירופאי בחסות ציונית, ניהלו קמפיינים נגד מכירת אדמות, וב־1911 אף פרסם נאסאר את הספר הראשון בשפה הערבית נגד הציונות. בעוד בלונדון דנים בנבואות, בחיפה וביפו ניתחו את המציאות. וכך, שני העולמות הללו, הבריטי־ציוני והפלסטיני, פעלו במסלולים מקבילים שלעולם לא נפגשו. כל צד ראה את האחר, אך לא הבין את מלוא עומק כוונותיו או את עוצמת שאיפותיו, שקועים כל אחד בעולמו: האחד בנרטיב הגדול של גאולה היסטורית ואינטרס אימפריאלי, והאחר במאבק הקונקרטי על אדמתו ועתידו.
השנים חלפו, והזרע שנטמן ב־1906 נותר רדום. ואז הגיעה המלחמה הגדולה, כור ההיתוך שבו נמסו אימפריות ישנות ונוצקו גורלות חדשים. עבור חיים ויצמן, המלחמה הייתה גם מאבק אישי. שנים של עוני, של זרות במנצ’סטר הקרה, ושל מחלה קשה שכמעט והכריעה אותו בזמן שנאבק לפרוץ את דרכו המדעית, חישלו בו נחישות של שורד. המצאת תהליך האצטון לא הייתה רק הברקה אינטלקטואלית; היא הייתה ניצחון של כוח רצון אדיר על גוף כושל, מאבק יומיומי בכאב ובעייפות שהיו מוכרים לו יותר מנוסחאות כימיות. איזה אבסורד היה טמון בכך, שהאיש שחלם על הבראתה של אומה שלמה, נאלץ להקדיש את כל מרצו כדי להבטיח את תפקודו של גופו שלו. כך, כשנקרא לדגל, הוא לא הגיע כשתדלן, אלא כנכס אסטרטגי. באנקדוטה המפורסמת, כששאל אותו לויד ג’ורג' מה ירצה כתגמול, תשובתו לא הייתה של איש מדע, אלא של מנהיג לאומי: “יש רק דבר אחד שאני רוצה: בית לאומי לעמי”.
בזמן שריח האצטון התערבב עם ריח אבק השריפה במפעלי התחמושת הבריטיים, החלו גלגלי השיניים של האימפריה לנוע. המתקפה העות’מאנית על תעלת סואץ ב־1915 הפכה את ארץ ישראל מפינה נידחת לאזור חיץ חיוני. האינטרס הבריטי התלכד עם החזון הציוני. ובאותם ימים ממש, תחת שלטונו האכזרי של ג’מאל פאשה העות’מאני, הושתק אותו מאבק פוליטי פלסטיני ער. עיתונים כמו “אל־כרמל” ו"פלסטין" נסגרו, ומוביליו ירדו למחתרת. בעוד ויצמן פותח דלתות במסדרונות השלטון בלונדון, האליטה הפלסטינית נלחמה על הישרדותה הפיזית, והקול הפוליטי הפעיל שלה נאלם בכוח הזרוע.
בעוד המלחמה משתוללת, ובחדרים שונים של אותה אימפריה, טוו פקידים שונים, עם מטרות שונות, רשת של הבטחות סותרות. זו הייתה הדרך האימפריאלית: לפתור בעיה מיידית, גם במחיר של יצירת בעיה גדולה יותר בעתיד. בקהיר, סר הנרי מקמהון הבטיח לשריף חוסיין ממכה ממלכה ערבית גדולה ועצמאית בתמורה למרד. עבור מקמהון, זו הייתה הבטחה צבאית טקטית; עבור הערבים, זו הייתה ברית דמים מקודשת. בלונדון, סר מארק סייקס והדיפלומט הצרפתי פרנסואה ז’ורז’־פיקו רכנו מעל מפה ושרטטו “קו בחול”, מחלקים ביניהם את נחלותיה של האימפריה הגוססת. הם לא ראו עמים או היסטוריה; הם ראו שטחי השפעה. הם חילקו את האזור בסוד, מאחורי גבם של הערבים, ומבלי לדעת על ההבטחה השלישית, זו שתבטל את שתי קודמותיה, שכבר התרקמה במסדרונות אחרים של אותה ממשלה.
אך לפני שההבטחה השלישית יכלה להיוולד, היה צורך להסיר מכשול אדיר. ממשלתו של ראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית' התנגדה בתוקף לכל רעיון ציוני. ויועצו היהודי הקרוב, אדווין מונטגיו, היה המתנגד הקולני והנחרץ מכולם. כל עוד אסקווית' היה בשלטון, דלתה של בריטניה הייתה נעולה. ואז, ההיסטוריה פנתה על ציר שלא היה לו דבר עם פוליטיקה או מלחמה. הציר הזה היה אישה צעירה, ונציה סטנלי. אסקווית' המזדקן, ראש ממשלתה של האימפריה הגדולה בעולם שאמור היה לנהל מלחמה, לא היה אדון לרגשותיו. הוא היה אובססיבי כלפיה, כתב לה מכתבי אהבה נואשים תוך כדי ישיבות קבינט, וגילה לה את סודות המדינה. אך ליבו של אדם אחר היה נתון לה גם כן: אדווין מונטגיו, שהתחנן בפניה שתינשא לו.
במאי 1915, בתוך הכאוס של המלחמה, בחרה ונציה ביציבות והודיעה לאסקווית' כי היא מקבלת את הצעתו של מונטגיו. הבשורה ניחתה על ראש הממשלה כ"מכת מוות". הוא נשבר. ובדיוק באותו רגע של שבר רגשי, הגיע גם משבר פוליטי חריף שהחל את שקיעתו. בדצמבר 1916 הוא נפל סופית מהשלטון. כך, משולש אהבים טראגי, שהתנהל בסלונים של האליטה הלונדונית, עשה את מה ששום דיפלומטיה ציונית לא יכלה לעשות. בחירתה האישית של אישה אחת בבן זוגה הפילה, באופן עקיף אך מכריע, את הממשלה האנטי־ציונית. היא פינתה את הבמה, מבלי דעת, לעלייתם של דייוויד לויד ג’ורג' הפרו־ציוני ושר החוץ שלו, ארתור בלפור.
חדר הקבינט בדאונינג 10 לא היה זירה לדיונים פילוסופיים. זה היה מרכז העצבים של מלחמה עולמית. ובסתיו של 1917, על השולחן הזה, הונחה טיוטה קצרה שעתידה הייתה להצית אש למשך מאה שנים. את התזמורת ניהל דייוויד לויד ג’ורג', איש של אמונה ואינסטינקט, ושתי התשוקות הגדולות שהניעו אותו היו, כפי שידעו מקורביו, עיצוב מחדש של מפת העולם והמורכבות הבלתי פתורה של הלב האנושי, ובפרט של ליבו שלו. עבורו, ארץ ישראל לא הייתה נקודה על מפה; היא הייתה נוף ילדותו הרוחני. האהדה הזו התלכדה עם צורך אסטרטגי קר: להבטיח מאחז פרו־בריטי. הוא היה הכוח המניע, שהבין כי חלון ההזדמנויות ההיסטורי הוא רגעי. “היום העולם הוא כמו הים הבלטי לפני קפיאה,” הזהיר את ויצמן, “אם הוא יקפא, תצטרכו להלום בראשיכם בגושי הקרח ולחכות להפשרה שנייה”.
לצידו ישב ארתור בלפור. הוא לא ראה את עצמו כמי שמעניק טובה, אלא כמי שמתקן עוול היסטורי. האדם שלעיתים התקשה לזכור את סדר היום של פגישותיו, ראה בבהירות נבואית מסלול של אלפי שנים. במחשבתו, זו לא הייתה שאלה של איזונים דמוגרפיים. כפי שכתב מאוחר יותר בתזכיר פרטי, הציונות הייתה “בעלת חשיבות עמוקה הרבה יותר מאשר רצונותיהם ודעותיהם הקדומות של 700,000 הערבים שמאכלסים כעת את הארץ העתיקה הזו.” זו הייתה היהירות האימפריאלית במלוא עוצמתה: היכולת לשקול עמים שונים על מאזניים שונים, ולהכריע מי מהם “חשוב יותר” בראי ההיסטוריה.
אך בחדר היה קול נוסף, קול של התנגדות לוהטת. אדווין מונטגיו, החבר היהודי היחיד בקבינט, היה הדמות הטרגית שההיסטוריה התבדחה על חשבונה. עבורו, הציונות לא הייתה גאולה; היא הייתה איום קיומי, “אמונה פוליטית מזיקה” שנולדה מחרדתו האישית העמוקה על מעמדו החברתי. קולו רעד מזעם כשהטיח את טיעוניו, לא כפוליטיקאי, אלא כאדם שנלחם על זהותו, אדם שכשל בניסיון לשלוט בפחד הקיומי שלו, והפך את הפחד הזה למדיניות חוץ. “כל חיי ניסיתי לצאת מהגטו,” התלונן במרירות בפני לויד ג’ורג', “אתה רוצה להכריח אותי לחזור לשם.” איש בחדר לא העז להזכיר את האירוניה האכזרית: שהאיש שנלחם כעת בחירוף נפש נגד ההצהרה, הוא זה שנישואיו לאישה שאהב הפילו את הממשלה הקודמת וסללו את הדרך לרגע הזה ממש.
ובזמן שמונטגיו זעק על הגטו שלו, יכול היה נג’יב נאסאר לשבת במשרדו המושבת בחיפה, לא כדי לתהות, אלא כדי לקלל בחוסר אונים את הגורל, בעוד כל מה שהזהיר מפניו במשך שנים התגשם כעת בחדר לונדוני שאליו קולו לעולם לא יגיע. קולם של אותם 700,000 ערבים לא נשמע בחדר. הם היו רוח רפאים, ישות סטטיסטית, “עדות לא יהודיות קיימות”, שיש להעניק להן הגנה על זכויותיהן “האזרחיות והדתיות”. אך זכויותיהם הפוליטיות, הלאומיות, נעלמו.
ההתנגדות הנחרצת של מונטגיו לא הצליחה לעצור את המהלך, אך היא הותירה בו צלקת. היא אילצה את הקבינט לרכך את הנוסח. לא עוד הכרזה על פלשתין כ"בית הלאומי", אלא הבטחה להקמת “בית לאומי בפלשתין”. נוספו הסעיפים המבטיחים לשמור על זכויות הלא־יהודים ועל מעמדם של היהודים בארצות אחרות. 67 המילים המפורסמות של ההצהרה אינן ביטוי טהור של שאיפה ציונית; הן מסמך פשרה, שנולד מתוך מאבק פוליטי ואישי מר, ועמימותו המכוונת נושאת בתוכה את זרעי הסכסוך העתידי.
ההחלטה התקבלה, אך הדיו על הנייר עדיין היה לח. כדי שלהצהרה יהיה תוקף, היא לא יכלה להישאר סוד בריטי. היא הייתה צריכה להפוך להסכמה שבשתיקה של מעצמות הברית. כך יצאה לדרך מערכה דיפלומטית חשאית של מדינה שטרם קמה. בעוד ויצמן מנווט את דרכו בלונדון, נחום סוקלוב, הדיפלומט הוותיק, עלה על רכבות שחצו את אירופה המדממת. הוא נשלח לשכנע את צרפת ואת הוותיקן לתמוך במהלך. בפריז, הוא יצא עם “מכתב קמבון”, פיסת נייר צנועה שהביעה אהדה למפעל הציוני. ברומא, הוא קיבל מהאפיפיור הבטחה שהכנסייה לא תתנגד. ובאותו הזמן, מעבר לאוקיינוס, לואיס ברנדייס, שופט בית המשפט העליון היהודי הראשון בארצות הברית, הבטיח בשיחות שקטות את תמיכתו של הנשיא וילסון. כך, לוח השחמט סודר. ההצהרה הבריטית הפכה להסכמה בינלאומית שבשתיקה, מוכנה לצאת לאור העולם.
ב־2 בנובמבר 1917, המילים הפכו למסמך רשמי. 67 המילים של הצהרת בלפור לא היו הצהרת אהבה, אלא יצירת מופת של עמימות אימפריאלית. “בית לאומי” – מונח ללא כל תקדים במשפט הבינלאומי, שנבחר בקפידה כדי להימנע מהמילה המחייבת “מדינה”. “בפלשתינה” – ניסוח שרמז כי הבית הלאומי לא ישתרע בהכרח על כל הארץ. וההסתייגות הגורלית מכולן: ההבטחה לשמור על “זכויותיהם האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות קיימות” – סעיף שהכיר בקיומו של הרוב הערבי, אך מחק בהינף קולמוס כל אזכור לזכויותיו הפוליטיות או הלאומיות. העמימות הזו לא הייתה טעות; היא הייתה כלי.
עם סיום המלחמה, ההצהרה ירדה מפסגות הדיפלומטיה אל הקרקע הבוצית של המציאות. חיים ויצמן הגיע לאזור. כאן, בנוף המדברי, התרחש מפגש טעון תקווה. ביוני 1918, הוא נפגש עם האמיר פייסל, מנהיג המרד הערבי. זה לא היה מפגש בין כובש לנכבש, אלא בין שני מנהיגים של תנועות לאומיות צעירות, שזיהו לרגע אויב משותף – האימפריאליזם הצרפתי. הכימיה הייתה מפתיעה. “אנו חשים שהערבים והיהודים הם בני דודים בגזע,” כתב פייסל, “שתי תנועותינו משלימות זו את זו.” שיא התקווה הגיע ב־3 בינואר 1919, עם חתימת הסכם ויצמן־פייסל. פייסל הסכים להכיר בהצהרת בלפור, וויצמן הבטיח תמיכה ציונית בממלכה ערבית עצמאית. עבור הנכבדים בירושלים וביפו, ההסכם הזה, שנחתם מעל ראשם בין מנהיג אירופאי לנסיך מהמדבר, היה אירוע מדאיג עוד יותר, הוכחה נוספת לכך שגורלם נתון בידי אחרים.
אך הטרגדיה, כמו תמיד בסיפור הזה, הסתתרה בפרטים הקטנים. בכתב ידו, על שולי ההסכם, הוסיף פייסל תנאי קצר וגורלי: “אם הערבים יקבלו את עצמאותם כפי שדרשתי… אזי אקיים את הכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים, לא אוכל להיות אחראי לאי־קיום הסכם זה”.
זו הייתה הפצצה המתקתקת. בוועידת השלום בפריז, בריטניה וצרפת הפרו כל הבטחה שנתנו. הן לא העניקו לערבים עצמאות, אלא כפו עליהם את שיטת המנדטים. הצרפתים גירשו את פייסל מדמשק ב־1920. התנאי של פייסל הופר. ההסכם הפך לפיסת נייר חסרת משמעות.
הרגע הקצר של התקווה חלף. הווטו האימפריאלי ריסק את הברית השברירית. האימפריה, שיצרה את ההזדמנות, הייתה גם זו שטרקה את הדלת בפניה. שתי התנועות הלאומיות, היהודית והערבית, הושארו לבדן, כלואות בתוך אותה פיסת אדמה קטנה, להתמודד עם מורשתה של הבטחה שניתנה בלונדון, ועם מציאות של סכסוך שאת זרעיו טמנו אחרים.
שנים לאחר מכן, באחר צהריים סתווי, ארתור בלפור, כעת איש זקן, יצא להליכתו היומית בפארק סנט ג’יימס. הערפל הלונדוני נח על האגמים והשבילים. הוא אחז בעיתון שדיווח על עוד מאורעות דמים בפלשתינה. לרגע, הוא לא קרא את המילים, אלא רק בהה בתצלום המטושטש של גבעה סלעית, עץ זית בודד. הוא ניסה להיזכר בתחושת הביטחון, בתחושת הצדק ההיסטורי שליוותה אותו אז, בישיבות הקבינט. הוא האמין אז, באמת ובתמים, שהוא פותר בעיה פילוסופית, מיישב סתירה בת אלפיים שנה. כעת, כשהביט בכותרות, לא ראה פתרון, אלא סיבוך חדש, אולי עמוק מקודמו. והדיסוננס עלה בו, לא כחרטה פשוטה, אלא כשאלה פילוסופית נוקבת: מהי ידיעה? הוא ידע הכל על ההיסטוריה של המקום, על התיאולוגיה, על האיזונים האסטרטגיים. אך האם ידע דבר על ריח האדמה אחרי הגשם, על טעם הזיתים, על הפחד בעיניו של איכר שעולמו מתהפך עליו? הוא, הפילוסוף, בנה טיעון לוגי מושלם; הוא רק שכח שההיסטוריה אינה נכתבת בדיו, אלא בדם.
ובארץ הרחוקה ההיא, חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ישב במרפסת ביתו ברחובות, גופו כבד, עיניו עייפות. הוא ראה את הפרדסים, את הבתים, את המדינה שקמה והייתה, חלום שהפך למציאות. הוא ניצח. השמש החלה לשקוע, צובעת את השמיים בגוונים של כתום וארגמן. קול צחוק קטן קטע את מחשבותיו. נכדו הצעיר רץ על הדשא, רודף אחרי כדור. לפתע, רגליו הסתבכו, והוא נפל, ברכו נשרטה קלות. בכי קצר, מפוחד. ויצמן קם בכבדות, ירד אליו, והרים אותו בזרועותיו. הוא הרגיש את הגוף הקטן רועד, את פניו הלחים של הילד נצמדים לכתפו. הוא ניקה את האבק מברכו של הנכד, לחש לו מילות נחמה, והביט בו לרגע. וברגע הזה, כשהחזיק את הנער בזרועותיו, את ההמשך, את העתיד, אחז בו דחף פתאומי לבכות. לא מבכי הילד, אלא מעצמו. כל הניצחונות הדיפלומטיים, כל הנאומים חוצבי הלהבות, כל שנות המאבק, התנקזו לשאלה אחת, שקטה ונוקבת: “איזה עולם בניתי בשבילך?”. הוא בנה לו בית, כן, אך הבית הזה היה מוקף בחומות, והאוויר היה ספוג בכעס ובפחד. הניצחון שלו היה שלם, אך המחיר שלו עדיין נגבה, והוא ייגבה גם מהילד הזה, ומילדיו שלו. הערפל ההוא, שליווה אותו בכרכרה הלונדונית, מעולם לא התפזר. הוא רק נדד מזרחה, והתעבה מעל גבעותיה של ארץ קטנה, שבה שני עמים עדיין מנסים למצוא את דרכם החוצה ממנו.
ממלכה ונבואה
באותו יום אביב של מאי 1951, רחוב מרסר שבפרינסטון היה שקוע בשלווה אקדמית. העצים, עמוסי לבלוב ירוק, הטילו צל קריר על המדרכות השקטות. אל תוך השלווה הזו נכנס רכבו של דוד בן־גוריון, והפרעה קלה עברה ברחוב. מהרכב יצא איש קטן קומה, תנועותיו חדות ונחושות. על כתפיו הצרות נשא את משקלה של מדינה צעירה, רועשת וצמאת חיים, שנולדה שלוש שנים קודם לכן מתוך אש וחורבן. הוא לא בא לכאן כראש ממשלה בלבד; הוא בא כנציגה של מציאות עיקשת, של עובדות שנחרשו באדמה במחרשת ברזל ודם, כדי לפגוש את האיש שרעיונותיו ריחפו הרחק מעליה.
הבית במספר 112 היה צנוע, כמעט נחבא אל הכלים. כשאלברט איינשטיין פתח את הדלת, עמד שם בנעלי בית, שערו הלבן והפרוע סביב ראשו. לרגע עמדו והתבוננו זה בזה. מבטו של איינשטיין לא היה מרוחק כשל אדם הפותר בעיות קוסמיות; הוא היה דווקא מבט נינוח, כמעט נהנתני, של איש זקן ששבע ימים ומאבקים, ומתבונן באורחו החדש באותה סקרנות שלווה שבה היה מתבונן אולי בציפור שנחתה על אדן חלונו. עיניו של בן־גוריון, לעומת זאת, היו חודרות, בוחנות, מחפשות מיד את נקודת האחיזה, את המהות הפרקטית של הרגע. הם לחצו ידיים. בן־גוריון, שתמיד ידע להשתמש בעברו כפועל כמקור לסמכות מוסרית, במיוחד מול אנשי רוח ועסקנים, הגיש את ידו כהוכחה, כעדות חיה למאבק. הכישלון האישי במלאכה היה סוד השמור למקורבים; כלפי חוץ, כלפי העולם, ובוודאי כלפי איינשטיין ה"מעופף", נותרה רק הילת החלוץ. ידו הייתה קשה וקטנה, יד של מנהיג שחתם על פקודות. איינשטיין, שאחז בה, אולי חש לרגע הפתעה קלה; היא לא הייתה גסה כפי שציפה מידו של חלוץ, אלא קשה באופן אחר, קשיות של עסקן. ידו שלו, לעומת זאת, הייתה רכה וגדולה, יד של כותב משוואות ושל כנר.
הם ישבו בחדר העבודה, מוקפים בספרים. בן־גוריון, בולען ספרים בעצמו, ודאי הרגיש בבית. אך איזו תהום פעורה הייתה בין שתי הספריות שלהם, זו הגלויה וזו הנסתרת. ספרייתו של בן־גוריון הייתה ארסנל: היסטוריה, אסטרטגיה, ביוגרפיות של אנשי מעשה. ספרים נועדו אצלו לשימוש, לכיבוש; הם היו כלים במאבק. אך המאבק הזה לא התחיל בספרים. הוא התחיל באדמה, והסתיים בכישלון. בן־גוריון ניסה במו ידיו לעבד את אדמת הגליל העקשנית, והאדמה גברה עליו. הוא הבין בתוככי תוכו שעבודת האדמה תלויה בחסדי הטבע, בכוחות גדולים ממנו. ואולי משום כך, משנואש מלעצב את החומר האילם של האדמה, הוא פנה לחומר אחר, גמיש יותר לכאורה: בני האדם. הוא חשב שלעצב עם, לעצב אומה, יהיה קל יותר. ספרייתו הייתה אוסף הכלים למלאכה הזו. כאן, בחדר העבודה של איינשטיין, הספרים והדפים היו מחומר אחר. הם לא היו כלים לעיצוב המציאות, אלא חלונות להבנתה. הם לא דיברו על מאבקיו של עם אחד, אלא על החוקים האוניברסליים והבלתי משתנים של הטבע – אותם חוקים שבן־גוריון פגש בגרסתם הארצית והובס על ידם.
ובתוך החדר הזה, בין שתי הספריות, ריחף פרדוקס גדול, אירוניה דמוגרפית ששניהם היו ודאי מודעים לה. בן־גוריון בא כנציגה של מדינה שבה חיו אז כמיליון וחצי יהודים, בעוד רוב מוחלט של העם היהודי, למעלה מעשרה מיליון נפש, עדיין חי ופעל בגולה, ולא מיהר כלל להצטרף למפעל הציוני. במובן מסוים, איינשטיין, איש העולם הגדול, היהודי הגלותי, היה נציג אותנטי יותר של היהדות של אותה התקופה. ולא רק זאת: גם בארץ ישראל עצמה, למרות הגירוש הגדול של 1948, היהודים עדיין לא היו רוב מוחלט. כך שבחדר השקט בפרינסטון, אולי היה זה דווקא בן־גוריון, איש המעשה והריאליזם, שהיה ה"מעופף" האמיתי; חזונו היה הימור נועז כנגד כל הסיכויים, אמונה כמעט משיחית בכוחו של הרצון לשנות את המציאות הדמוגרפית. ואיינשטיין, ההוגה המופשט, היה אולי הריאליסט מבין השניים, זה שהבין שהתעלמות מהמציאות הזו תוביל בהכרח לסכסוך מתמיד.
הם דיברו, כך סופר, על שפינוזה. ודווקא בבחירה הזו, שנראתה כמפלט בטוח מהמציאות, הסתתר המתח כולו. שניהם העריצו את הפילוסוף היהודי המנודה מאמסטרדם, אך כל אחד מהם ראה בו השתקפות של עולמו שלו. עבור בן־גוריון, שפינוזה היה סמל לגאונות היהודית, למורד שקרא תיגר על העולם הישן; הוא היה ההוכחה ליכולתו של העם היהודי להצמיח מתוכו מחשבה אוניברסלית. אך הוא ודאי נאלץ להתעלם, באותו רגע, מהמהות העמוקה של אותה מחשבה: האל של שפינוזה, אותו “אלוהים או הטבע”, הוא אל אוניברסלי, פנתאיסטי, שאין לו עם נבחר. עבור איינשטיין, לעומת זאת, שפינוזה היה הנביא האמיתי. האל שלו היה ההרמוניה המתמטית של היקום, אל שאינו מתערב ואינו מבחין בין יהודי לגוי. השיחה על שפינוזה לא הייתה אפוא מפלט מהפוליטיקה; היא הייתה הפוליטיקה עצמה, בלבוש פילוסופי. זה היה ויכוח שקט, מנומס, על נשמתה של היהדות: האם היא ייעוד פרטיקולרי, כפי שביקש בן־גוריון לממש, או אמת אוניברסלית, כפי שחלם איינשטיין.
מתחת למילים המנומסות רטט המתח הבלתי נמנע. כל תנועה הייתה טעונה משמעות: האופן שבו בן־גוריון רכן קדימה בכיסאו, כאילו מנסה לכפות את רצונו על השיחה, לעומת האופן שבו איינשטיין נשען לאחור, גופו כמעט מתמוסס אל תוך הכורסה, מותיר רק למחשבותיו למלא את החלל. באותה שעה קלה, בחדר השקט בפרינסטון, התנגשו שתי תפיסות יסוד: זו של הממלכה, ההכרח הקיומי לבנות כוח מגן לעם נרדף, וזו של הנבואה, הדרישה המוסרית הבלתי מתפשרת לצדק, גם במחיר ויתור על הכוח. הפגישה הזו לא הייתה רק אירוע היסטורי; היא הייתה התגלמותו של הוויכוח הפנימי הגדול, זה שילווה את המדינה שבן־גוריון בנה לכל אורך שנות קיומה. וכדי להבין כיצד הגיעו שני האנשים האלה, יהודים בני אותו הדור שחזה בחורבנה של אירופה, אל שני קטבים מנוגדים כל כך של המחשבה, יש לחזור אחורה בזמן, אל שני מסלולי חיים שנפרשו על פני נופים שונים בתכלית. התשובה אינה טמונה בוויכוח פוליטי, אלא בדרכים הנפרדות שבהן סללו את דרכם אל הרעיון הציוני; האחד באבק הדרכים של הגליל, והשני בדממת הספריות של ברלין.
הציונות של בן־גוריון נולדה מן האדמה, אך גם מתוך המאבק הכושל לכבוש אותה באופן אישי. היא הייתה ריח האבק הנישא ברוח החמה של הגליל, ריח שהוא שאף לנשום כבן בית אך נותר תמיד מעט זר לו. הוא חש על גופו את עצלותו מול עבודת הפרך, את צריבת היבלות בידיים שלא התרגלו למעדר, את המבטים המפקפקים של החלוצים שביניהם ניסה להשתלב, גופנית וחברתית, ולא תמיד הצליח. הזיכרון הזה, זיכרון של געגוע ושל כישלון, הוא אולי שהפך את העסקנות והוויכוח לזירה האמיתית שלו. דווקא משום שלא הצליח להיות הפועל המושלם, הוא הפך למארגן המושלם של הפועלים. עבורו, הרעיון הציוני לא היה תיאוריה שיש לדון בה בסלונים, אלא מציאות שיש לברוא – מציאות שהוא לא הצליח לממש בגופו, ולכן נשבע לממש בכוח רצונו וארגונו. כל דיון בוועד הפועל של ההסתדרות, כל הקמת יישוב חומה ומגדל, כל ויכוח נוקב על תקציב – כל אלה היו לבנים בבניין, אך גם פיצוי על הלבנים שהוא עצמו התקשה להניח. אידיאולוגיית ה"ממלכתיות" שפיתח לא צמחה מתוך הגות פילוסופית, אלא מתוך צורך מעשי דוחק, ואולי גם מתוך צורך פסיכולוגי עמוק: להפוך אוסף של קהילות ופלגים לגוף אחד, ריבוני, המסוגל לעמוד על נפשו. הריבונות, עבורו, לא הייתה שאיפה פוליטית מופשטת, אלא התנאי ההכרחי להישרדות פיזית בעולם שלא ריחם על חסרי הכוח, וגם הדרך שבה הוא, דוד גרין, יכול היה למצוא את מקומו המדויק במפעל הגדול.
בניגוד גמור, דרכו של איינשטיין אל הציונות עברה במסדרונות השקטים של האקדמיה האירופית. היא לא נולדה מתוך דחף לאומני פנימי, אלא כתגובה קרה והגיונית לאי־רציונליות של השנאה. “רגשותיי הלאומיים־יהודיים התעוררו בעקבות שטף האנטישמיות הגרמנית”. זו לא הייתה התעוררות של רגש לאומי סוער, אלא מסקנה של אינטלקט שראה כיצד עולם התרבות וההשכלה שכה העריץ נסוג בפני ברבריות. הציונות שלו הייתה פתרון הומניטרי לבעיה אנושית, “אמצעי לתיקון עוול בוטה” שנעשה לעם היהודי. לכן, תמיכתו הייתה ב"בית לאומי" – מרכז רוחני, מקלט לנרדפים, אך הוא התנגד באופן אינסטינקטיבי לכל מה שהריח מכוח מדיני. “המודעות שלי למהות היהדות” הצהיר ב־1938, “מתנגדת לרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא ומידה של כוח זמני”. הוא ראה בלאומיות מחלה של העידן המודרני, וחשש עמוקות מה"נזק הפנימי שהיהדות תישא" אם תידבק בה.
אך היה מקור עמוק ואישי יותר לחששו, מקור שהיה חרוט בנפשו כצלקת. הוא, יותר מכל אדם אחר עלי אדמות, ידע כיצד רעיון מדעי טהור, חזון יפהפה על שחרור אנרגיה מהאטום, יכול להפוך בידי המדינאים למפלצת של אש וגופרית. הוא חש את כובד האחריות על כתפיו, את אי־הנוחות העמוקה של אדם שרעיונותיו סייעו ליצור את הנשק הנורא ביותר בתולדות האנושות. הוא לא רצה להיות מצפן מוסרי; ההיסטוריה כפתה עליו את התפקיד הזה. ולכן, כשהביט במפעל הציוני, הוא לא יכול היה שלא לראות את אותה התבנית הטרגית: חזון טהור של שחרור לאומי לעם נרדף, שעלול, אם רק יופקד בידי אנשי הכוח, להפוך גם הוא לכלי של דיכוי, למנגנון של צבא וגבולות שיתבע קורבנות משלו. חששו מהלאומיות היהודית לא היה חשש של אידיאליסט נאיבי, אלא חששו של אדם ריאליסט עד כאב, שכבר ראה כיצד גן העדן של התיאוריה הופך לגיהינום של המעשה.
כך, בעוד איש אחד בנה מדינה במו ידיו ובתמרוניו הפוליטיים, השני תמך ברעיון של מולדת מתוך זהירות עמוקה, מתוך הבנה טרגית של טבעו הדו־פרצופי של הכוח. הציונות שלהם פעלה בשני מישורים שונים של הקיום: החומרי והאידיאלי. לא היה זה רק ויכוח על מדיניות; זו הייתה שיחה בין שני עולמות, וההתנגשות ביניהם בחדר העבודה בפרינסטון הייתה בלתי נמנעת, וכתובה מראש בדברי הימים של חייהם.
הוויכוח המופשט בין שתי הגישות, בין הממלכתיות הפרגמטית למצפון האוניברסלי, היה עתיד להגיע לשיאו הדרמטי בנובמבר 1952. עם מותו של חיים ויצמן, נשיאה הראשון של ישראל, נאלץ בן־גוריון להתמודד עם שאלה סמלית בעלת משמעות אדירה: מי ימלא את מקומו? עבור מדינה צעירה שנלחמה על הלגיטימיות שלה, התשובה נראתה ברורה, כמעט מתבקשת. היה רק יהודי אחד בעולם ששמו נישא בהערצה בכל בירה, בכל אוניברסיטה ובכל בית. היה רק אדם אחד שיכול היה להעניק למדינה הצעירה את היוקרה וההדר שכל כך חסרו לה.
אך עבור בן־גוריון, המחשבה הזו הייתה מקור לחרדה עמוקה. הוא, איש המעשה, הבין את הפער המסוכן בין הסמל לבין האדם. הוא היה זקוק לסמל של איינשטיין, אך חשש מהאיש איינשטיין. בשיחה פרטית עם עוזרו, חשף את הדילמה במילים פשוטות וחושפניות “התחייבתי להציע לו את התפקיד כי אי אפשר שלא, אבל אם הוא יקבל – אנחנו בצרות”. זו הייתה תמצית הטרגדיה: המדינה נזקקה למצפון הגדול ביותר של עמה כקישוט, אך לא יכלה לשאת אותו כמצפן. בן־גוריון ידע היטב שהאידיאליזם הבלתי מתפשר של איינשטיין, הפציפיזם שלו, והביקורת הנוקבת שלו על לאומיות, יהפכו את הנשיאות שלו לזירת התנגשות מתמדת עם הממשלה. נשיא כזה לא היה יכול להיות דמות טקסית; הוא היה הופך את משכן הנשיא לבמה של תוכחה מוסרית.
ההצעה הרשמית נשלחה, והעולם עצר את נשימתו. תשובתו של איינשטיין הייתה יצירת מופת של דיפלומטיה ושל יושרה. במכתבו הרשמי, הוא הביע את התרגשותו העמוקה, וציין כי קשריו עם העם היהודי הם “הקשר האנושי החזק ביותר” שלו. הוא סירב בנימוס, תוך שהוא מסתתר מאחורי גילו המתקדם וחוסר ניסיונו בעניינים אנושיים. אך הסיבה האמיתית, זו שנלחשה במסדרונות, הייתה חדה וברורה הרבה יותר. הוא הבין כי תפקידו אינו להיות ראש מדינה, אלא להישאר קולו של המצפון.
וכך, הדרך שבחר בן־גוריון, דרך הממלכה והכוח, ניצחה. המדינה קמה והייתה לעובדה. אך האם באמת ניצחה? במבט לאחור, מפרספקטיבה של עשורים שבהם התגשמה נבואת “המלחמות האינסופיות”, עולה הרהור מטריד. אולי דווקא איינשטיין, האיש שהבין יותר מכל אדם אחר את הכוחות האדירים שהאנושות שחררה מכבליהם במאה העשרים, היה הפרגמטיסט האמיתי. אולי הוא הבין שבעידן של טכנולוגיה הרסנית, פרגמטיזם שאינו מעוגן במצפן מוסרי אינו אלא טקטיקה קצרת רואי. הישרדות בטווח הקצר, שנרכשת במחיר של סכסוך נצחי ושחיקה מוסרית, אינה ניצחון אלא דחייה של הקץ.
(פתיחה לנובלה)
על יופייה של שקיעה ניתן להתפייט למכביר, אבל לולא היה רעיון הזריחה כבר טבוע במבנה המבט שלנו על השמש השוקעת מדובר היה בלא יותר מאובייקט הנע לאורך הרקיע. מזה מספר חודשים שאני מביט בה ערב ערב נמרחת בשלל צבעי הדם עת היא שוקעת מאחורי קו האופק של שדה הראייה שלי. לפני שמונה חודשים נשבעתי בפניה שאקדיש לה את מלוא תשומת ליבי, ואלווה אותה מדי ערב עת היא מתמסרת לרגעיה האחרונים.
יום יום אני מתייצב במסעדת לה־לה־לנד שבחוף גורדון, מתיישב בכיסא הקבוע שלי, זה האחרון בדבוקה הדרומית ביותר של שולחנות בית הקפה – כס כבוד של אלמנה – ומקיים את הצו האתי: להיות נוכח עימה ברגע מותה. בעודי מתכנס אל כס הכבוד התחוור לי, שלא לקחתי בחשבון כי חודש אוגוסט בוא יבוא. הרמקולים, שהשמיעו כל השנה נעימת שקיעה מלנכולית, הפציצו כעת בהמנוני קלאב־מד בצרפתית. סרקתי את המרפסת: אין כיסא, שולחן או מיטת שיזוף שנותרו פנויים, הכול נכבש בידי “לה־עלייה” הצרפתית. מוקף חובבי פסטיס ואבטיח, כש־Voyage, Voyage צורח ברקע, הכרתי בכך שהמציאות אינה מתירה לי לעמוד בחובה האתית שלי כלפי החמה.
לא הייתה ולא תהיה עלייה כמו “לה־עלייה” הצרפתית. בשונה מכל גל עלייה שקדם לה, לא צו השעה עמד מאחוריה – לא פרעות קישינב, לא המשבר הכלכלי שלפני מלחמת העולם השנייה, לא עליית הנאצים לשלטון, ולא הצורך הדחוף להצלת חיים, כפי שהיה במבצע “על כנפי נשרים” או ב"מבצע שלמה". אם עלייה זו אכן דומה לעלייה כלשהי הרי שהיא דומה במקצת לזו של יוצאי ברית המועצות. לא במובן של האירועים שקדמו להם, הרי הגעתם של האחרונים התרחשה לאור התמוטטותה של ברית המועצות בעוד שהרפובליקה הצרפתית עומדת איתן על תילה, אלא בסוג התודעה שעליות אלו ייבאו לארץ.
פאר היצירה של המחשבה המודרניסטית – רעיונות כמו החילוניות שזרמה בעורקיה של הרפובליקה הצרפתית והקומוניזם שזרם בעורקיה של ברית המועצות, הפכו מחיזיון של ‘אתחלתא דגאולה’ לחלום ביעותים בעבור אזרחיהם היהודים. במקום שהרעיונות המודרניים יהוו מצע בריא ליצירת חברה שיווניות המורכבת מקבוצות אתניות שונות, האידאולוגיות החילוניות והקומוניסטיות הלבינו את האנטישמיות ואפשרו לה לפעול – אינקוגניטו, מאחורי מניפסטים טהרניים של קדמה ושוויון חברתי.
מה שמשותף לאנשי העליות של שנות התשעים הינה העובדה שאנשיה חיו במדינות המוצא שלהם לאור אנטישמיות שרשמית כלל לא הייתה קיימת, אך הלכה למעשה הייתה רצועת חנק שהונחה על גרונם של יהודי הגולה וליוותה כל תנועה, כל מבט, כל בדל חוויה במרחב הציבורי. סוג זה של אנטישמיות־שבעקיפין, אמנם אינו אלים ורצחני בהשוואה לגלי אנטישמיות אחרים שהביאו לגלי העלייה הקודמים, אך דווקא סוג זה התגלה כבעל מבנה חוויה שהצליח לעשות את מה שאלפיים שנות גלות לא הצליחו לעשות. כלומר, ליצוק ביהודי הגולה תודעה חדשה לגמרי – כזו שמעולם קודם לא היוותה חלק מזהותו.
ההרס הטמון בזמן שבו אנו משתתפים בפעילות יום־יומית תוך כדי הסתרה של מי שאנו באמת הוא כזה שמקורו בהונאה עצמית עמוקה. כך קרה שאת התודעה המצווה על היחיד לשרוד על מנת לשמר את נצר ישראל, את תודעת הכיסופים לארץ אבות שיצרה אין סוף דרכי פיוט, ואת התודעה המבקשת להקים מדינה יהודית־דמוקרטית לאור ערכי האדם המודרני, החליפה בשנות התשעים תודעה לאומנית.
מי שמסתובב בקרבת חופי הארץ בחודשי הקיץ שלנו ימצא שקשה עד בלתי אפשרי שלא לתהות על פשר נוהגם של אנשי הלה־עלייה להתהלך בציבור כמלכי הארץ. מי שביקש לשוחח עימם ימצא עצמו תוהה בדבר טבעו של הדחף הבלתי נשלט של בני הלה־עלייה להיקלע לוויכוחים פוליטיים והצורך העז שלהם לשפוך את חמתם על כל מי שאינו שותף להשקפתם הלאומנית־לוחמנית.
מנהגם חסר עכבות, מתענגים על השתלחות בכל מי שאינו רואה איתם את העולם עין בעין, דיבורם בעל המבטא הכבד נעול בתוך הטיית שפה אחת בלבד – ציווי. נדמה שכל ישותם זועקת “התנהגותנו זו – שליחותנו!”. במקום להקשיב לרגע מות החמה טבעתי במשפטים כגון: “ביבי זה מֶלֶק, יש לו לֵב ונשמָה, הוא לו מֶפְרֶד מקפלניסים או חוֹקִים צְבוֹאים ששוֹמְרים על האלִיט. הוא יוֹדע – עַם נֶצח לשמוֹר! – ולו מֶפְרֶד לְהתְּלַכְלֵכּ, וּלו מֶפְרֶד מחוֹק וּחוקֵי המוֹסֶר הצְבוֹאים של האירוֹפֶּאים!”
הצעקה, מבחינתם, איננה חוסר נימוס אלא ברכת־דרך. לשבת במסעדה, אייפון מוצמד לפרצוף, פייס־טיים בווליום מקסימלי – זוהי שליחות. להלך ברחובות חצי חשופים, מקועקעים במגן־דוד ובסמל יהודי אדיר ממדים – שליחות. לשתות לשוכרה ולהרעיש בשלוש לפנות־בוקר, שעה שהעיר כולה כבר ישנה – גם זו שליחות.
קשה שלא לתהות מה לעזאזל מקורה של תחושת שליחות זו? את התשובה, במפתיע, גילה לי צביקה, הטבח של לה־לה־לנד. הוא הציע לחשוב על נטיעות השליחוּת המודגמת לפנינו באמצעות הקְבלה אל עולם המגדר: בשנות השמונים קהילת ה־LGBT – בקולה המתעצם – הפכה את עצמה לתנועה, ועל ידי כך הדגישה את מה שהוסתר. כך גם טרנסים בעשור האחרון: הגוף הפך למצע הצהרתי של זהות נזילה על ידי הצגת עצמם כגבר החי בגוף אישה או כאישה החיה בגוף של גבר.
אצל אנשי הלה־עלייה, הזהות שהודחקה ונחבאה, מתגלמת כאן בגרוטסקה לאומנית. בדומה לחוויית היציאה מהארון שלעיתים מביאה עימה דחף לפצות על אותם חיים שההסתרה נכפתה עליהם בהתנהגות המעצימה את מה שהוחבא, אנשי הלה־עלייה מפצים בהתנהגותם על הזמן שזהותם האמיתית התקיימה במחשכים. אך מה שהופך את הסיפור של אנשי הלה־עלייה למייסר במיוחד, היא העובדה שברמה האישית של כל אחד מחבריה, התודעה הלאומנית חושלה לא רק כתגובה לאנטישמיות של אזרחי הרפובליקה אלא גם על בסיס הזעם הכבוש, המודחק ולרוב לא־מודע על כך שבעצמם לקחו חלק במנגנון פעולתה של האנטישמיות – בעקיפין.
עד כמה שקשה להודות בדבר, כאשר אנטישמיות הנה מעשה ישיר וגלוי הקורבנות מוצאים בתוכם את החירות לכעוס, להוקיע את התוקפן ואף לנקום בו. אך כאשר האנטישמיות פועלת בעקיפין ובמובלע בלי סממן ממשי לתוקפנות הטבועה בה, לזעם של קורבנותיה אין כתובת ממשית והוא נותר גורם אלים בתודעה העצמית של הקורבן. את מה שחורבן בית ראשון ושני, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה לא הצליחו לעשות, הצליח לעשות הדור שחי בצילה של הרפובליקה הצרפתית הנאורה. כך, במחשכי תודעתו של היהודי הגולה, חושלו התנאים הפסיכולוגים לקיומה של לאומנות אתנית. מדינת היהודים שהצליחה בארבעים השנים הראשונות להיווסדה להרחיק מעליה סממנים של לאומנות ופשיזם מצאה את עצמה עם תחילת שנות האלפיים מייבאת לתוך גבולותיה את הרעיונות מהם ברחו האנשים שהקימו את המדינה מלכתחילה. והעתיד, למצער? עוד ירחיב על מובנה של שקיעה זאת.
בעודי משתדל לא לתת לרעשי הרקע למנוע ממני מלקיים את חובתי האתית לרגעי מות שמש אוגוסט, מטח שאנסונים צרפתיים קולניים נורה אל חלל בית קפה ובתגובה לעוצמת הצלילים כאב חד החל מכה בראשי. לצד התעצמותו של הכאב שמתי לב שאני מרגיש על עור גופי את מבטיהם של אנשי הלה־עלייה. זו לא הייתה תחושה של מבט תוקפני או חודרני מצידם, למען האמת לא משנה כמה זמן ביליתי לצידם תמיד חשתי שקוף עד בלתי ניראה בעולמם. המבט שחשתי בו על עור גופי היה קשור יותר בהופעתו האסתטית־חושנית של המרחב סביבי.
מאחר ששעת בין ערבים החלה כבר לתת את אותותיה על החוף, גווני השמש הכתומים שנפלו על בית הקפה הדגישו את הלובן סביב האישונים של בני הלה־עלייה ועיניהם כמו קרנו בזוהר מוזר על רקע שכבות השיזוף בצבע שוקולד שעטף את עור פניהם. המראה שנגלה בפניי היה כל כך מבעית עד שמצאתי את עצמי תחת הרושם שחלבון העין עומד לנזול מתוך ארובות עיניהם לחול הים כחלבון ביצה הנספג בתוך גרגירי החול ונעלם מעין.
הסצנה הסוריאליסטית הזו הזכירה לי את הסרט האלמותי של לואיס בוניואל וסלוודור דאלי, “כלב אנדלוסי”, אשר נפתח באחת מהסצנות המצמררות והאיקוניות בתולדות הקולנוע: גבר משחיז תער למול שמי לילה קפואים, בעוד ענן דק חוצה באיטיות ירח מלא. במעבר חד, המצלמה מלווה את ידו השמאלית של איש הפותח את עינה של אישה היושבת על כיסא במספרה, בעוד ידו הימנית חותכת את עינה השמאלית לאורכה בתנועת תער קרה. עריכה צולבת מייצרת הקבלה בין חיתוך העין לבין אותו ענן דק החוצה את הירח המלא – כאילו לחשוף את הקשר הסמוי שבין פעולת האלימות האנושית לבין השקט הקוסמי.
את הסרט פגשתי לראשונה כשהייתי בן שמונה, במהלך טיול משפחתי לפריז. במרכז פומפידו הוצגה אז תערוכת ענק של דאלי, שתנאיה הכתיבו חוויה טוטאלית: דאלי דרש שקירות התערוכה “ינשמו”, כיוון שלדידו האמנות איננה ייצוג של החיים אלא חלק אורגני מהם. חודשים עמלו צוותים טכניים על התקנת מאות משאבות ומפוחים שדחסו ורוקנו אוויר באופן מחזורי מאחורי יריעות שחורות שעטפו את כל חללי המוזיאון. התחושה הייתה מהפנטת – כאילו פסעתי במבוך החי של תודעתו של דאלי, כאשר החפצים סביבי שסירבו להישאר אובייקטים התנערו לחיים והחלו לנשום יחד איתי.
מהופנט, התרחקתי מהוריי שנעמדו מול כל יצירה במשך שעות, ושוטטתי בגפי ב"ראשו של דאלי". כך מצאתי את עצמי באולם חשוך, מלא מזרנים כחולים, כשסרט עמד להיות מוקרן על התקרה. נשכבתי, מתמסר להרפתקה, ואז ההתקפה על עיניי החלה. כלב אנדלוסי הוקרן מעליי, וכאשר הופיעה סצנת חיתוך העין, הרגשתי כאילו העין החתוכה רודפת אותי. במשך שבעת הימים שנותרו לחופשה שכבתי חולה במיטת המלון שברובע היהודי, והמראה של העין השסועה נשפכת החוצה המשיך לרחף מעליי. כל רגע בו מצאתי את עצמי בוהה בדבר מה או מתמסר למראה כלשהו עורר בי פחד עמוק שאחת מעיניי עומדת להתפקע. הסצנה נצרבה בתוכי – גם שנים לאחר מכן יכולתי לעצום עיניים ולחוות אותה כאירוע חוזר ונשנה, כאילו הזמן חדל לנוע. עם השנים הלכה והתחדדה בי תחושת בטן שהסצנה הזו, ויתרה מכך – עצם פעולתה – חושפת דבר מה עמוק שחורג מהחוויה שלי ונוגע להיסטוריה האנושית בכללותה. אך מעולם לא הצלחתי לנסח במילים את החשד הפסאודו־מטאפיזי שדבק בה.
זיכרונותיי מחוויית הצפייה בכלב אנדלוסי שחררו באחת את מבטי מהמראה המבעית של עיני אנשי הלה־עלייה, ואִפשרו לי ליישר אותו בחזרה אל השמש. הכדור הצהוב־כתום כבר היה במצב צבירה נוזלי, ניגר באיטיות אל תוך קו האופק של הים, כמי שנשפך החוצה מגבולות עצמו. שארית צבעיו – כתומים, סגלגלים – נפחו עוד נשימה אחרונה על קימורי הרקיע, כתמרור פרידה אחרון. גוונים של סגול ערפילי נאחזו בצורותיהם הדקות של ענני נוצה שהתפשטו מזרחה, רצועות־רצועות מעל שמי תל אביב.
מראה הנוצות הפסיכדליות, עטופות בצבעים כמעט בלתי אפשריים, שימח את ליבי. חשתי הקלה על כך שהצלחתי להתגבר על רעשי הרקע ולהתמסר שוב לנוכחותה של החמה, לרגעיה האחרונים. עיניי התבייתו על נקודת האור הכתומה שעדיין בצבצה, עיקשת, מעל קו המים, שעה שהחשכה החלה זולגת בנחישות על פני המרחב כולו – נבלעת וסוגרת, שכבה אחר שכבה, על נוף החוף והעיר.
בדיוק כששיוויתי לעצמי שהכול שב למסלולו ושהצלחתי לקיים את חובתי לחמה, ניתזו לפתע שתי טיפות אור זעירות מן הנקודה שבה שקעה. הן דמו לזרעונים שסירבו להיטמע בביצית; במקום להפרות – התפרצו החוצה, מרחפות על רקע השמיים הסגולים־שחורים בתנועה חסרת דפוס: פעם ימינה, פעם שמאלה, מעלה, מטה – ואז קפאו. לא הן קפאו, העולם כולו קפא סביבן, ורק מבטי עוד נע בתוכו.
בעודי בוחן את תנועתן המוזרה, פרצו מטיפות האור ברקים ענקיים שהבעירו את הרקיע בגוונים של סגול־לבן. החשכה נסוגה כמוכה אלם, ואור קטיפתי עטף את רצועת החוף, לוטף חול ואדם. שבריר שנייה חלף – והאור הלך ותפח, מתעצם עד שעיניי הוכו בסנוורים צורבים. באותו הרף עין הוכפל, שולש – איני יודע כמה – משקלה של ידי הימנית, וכאב חד טיפס מן האמה אל הכתף והתקבע בעצמותיי. אחוז כאב, נגזר עליי להמתין שהאור יתפוגג. הוא נסוג, אך ראייתי לא שבה. חושך מוחלט כיסה.
המתנתי חסר אונים, זרוע ידי הימנית הלכה והתאבנה והחשכה נותרה מוחלטת. אימצתי את כוחותיי שלא לשמוט את ידי הימנית ארצה מפאת כבדותה המפתיעה, והבחנתי לראשונה שבנוסף לעיוורון שתקף אותי גם אינני שומע כלום – דממה חודרנית עטפה אותי. עד כמה שיישמע הדבר מופרך, ההסבר היחיד שעבר במוחי באותו רגע נבע מספר מדע שקראתי בילדותי שתיאר סוגים שונים של אפוקליפסה שיכולים להתרחש על הגזע האנושי. הייתי בטוח שאני חווה את השלכות הרות האסון של התפרצות סוּפה סולרית על פני השמש, שלאחר שחצתה את 150,000,000 הקילומטרים שמפרידים בין “הוד מימן־נותה” לבין כדור הארץ, שיבשה את השדה האלקטרומגנטי שעוטף את כדור הארץ וגרמה לא רק להפסקת הפעילות של כל מכשירי האלקטרוניקה והחשמל בעולם אלא גם עיוותה את נתוני החושים שמוחי קלט מהסביבה. רעדתי למחשבה מה יתגלה כשיתפזר החושך – איזה אסון קוסמי או אקולוגי ייוולד לנגד עיניי.
לאחר זמן מה – איני יודע כמה – ראייתי החלה לשוב אליי. תחילה הכול נראה מטושטש, דמויות לא ברורות צפו בשדה הראייה שלי מבלי שאוכל להעריך את מרחקן. אך כשצלילות הראייה התגבשה, התמונה שצפה לנגד עיניי הייתה רחוקה מלהיות אסונית. זו לא הייתה קטסטרופה קוסמית – זו הייתה ישות אחרת לגמרי: תוּכי ענק שציפורניו היו נעוצות עמוק בזרועי הימנית. הוא התנשא לגובה של כחמישים סנטימטרים, נוצותיו אפורות־לבנות, זנבו אדום־דם, ועיניו – זהובות־ירוקות – נעוצות בעיניי ישירות, כאילו ביקשו לחלץ משהו ממעמקיהן.
למראה התוכי הענקי שעט עליי משום מקום קפצתי בבהלה מהכיסא. התחלתי לרוץ בין שולחנות בית הקפה, והתוכי – כנגד כל היגיון או חוק פיזיקלי – נותר צמוד לזרועי, מאזֵן את עצמו בנפנוף קדחתני של כנפיו. כשהבחנתי שהוא אולי אף מבוהל יותר ממני, עצרתי. נעמדתי, שלחתי באיטיות את כף ידי השמאלית לעבר גבו, מחפש לייצב אותו. והנה, כתינוק שראשו נכנע לקימור החזה, נרגע באחת והצמיד את ראשו אליי.
הבטתי סביב: לא חיפש אותו איש. אנשי הלה־עלייה שמסביב נותרו שקועים בלגימת הפסטיס, בלעיסת אבטיחים וגבינה מלוחה. חמוש בתוּכי שבין זרועותיי, פניתי אליהם בזה אחר זה, חוזר ושואל בקול ברור – "של מי התוכי הזה? מישהו איבד תוכי? " אך עיניהם – כמו תמיד – התעלמו ממני ומשאלותיי בהפגנתיות.
לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לאתר את בעליו של התוכי בין שולחנות לה־לה־לנד, נואשתי. נדמה היה שלאיש אין זיקה אליו, כאילו צנח מן השמיים. בלית ברירה החלטתי לקחת אותו עימי הביתה ולפרסם פוסט בפייסבוק: תמונה, תיאור, מקום המציאה – אולי בעליו ימצא אותו בין דפדפני הרשת. התוכי טמן ראשו תחת בית שחי ימין שלי והתמזג עם קצב נשימותיי, שילמתי את החשבון ויצאנו לדרך. בבית הגשתי לו מעט פתיתי אורז ומים בצלוחית קעורה והתיישבתי מול המחשב לקרוא מעט על סוג התוכי שכמו נפל עליי מהשמש.
חיפוש קצר העלה כי מדובר בתוכי “אפרורי אפריקאי” – ג’אקו בשמו העממי – יליד קונגו. לתדהמתי, זהו אחד מבעלי החיים האינטליגנטיים ביותר שנמצאו על פני האדמה, שני רק לאדם. מסוגל לחקות קולות, להבין הקשרים, ולפתח דפוסי תקשורת מורכבים. תמיד שמעתי על תוכים מדברים, אך מעולם לא פגשתי אחד מהם, פנים אל פנים. נלהב, התחלתי לשרוק, לקרוא לו בשמות חיבה מגוחכים – מותק, כפרה, חמודי, שריקי – אך הוא שמר על שתיקתו. עיניו נעצו בי מבט ממושך, ראשו היטלטל מצד לצד באיטיות, כאילו היה מגב ישן על שמשת רכב – רטוב, חורק, גורר עמו שובל איטי של חרדה. משהו במבטו היה מהפנט, דומם אך מלא נוכחות.
הדבר שבמיוחד משך את תשומת ליבי משלל הנושאים שקראתי אודותיו, היה שמדובר בחיה סוּפר רגישה הקושרת את חייה בחייו של אדם אחד בלבד ובמידה והיא ננטשת על ידי אותו אדם היא מורטת את נוצותיה ונכנסת לדיכאון קשה שבסופו היא מוצאת את מותה. ערכתי עליו חיפוש מהיר וגיליתי כי מתחת לכנפיו כבר ניתן היה לזהות מקומות בהן גוון עורו הוורוד היה חשוף לחלוטין, לצערי הרב תהליך מריטת הנוצות החל. הוא לא סתם לא דיבר או לא השמיע קול – הוא היה בדיכאון קשה. הבנתי כי אנו חולקים את אותו גורל. אֵבל כבד נפל עליי – המוות מרחף מעל שנינו! העליתי פוסט בדף הפייסבוק “בעלי חיים שהלכו לאיבוד או נגנבו” בתקווה שבעליו יפנה אליי במהרה והתוכי המסכן הזה יינצל מייסורי גסיסה נוראים הנלווים למוות בעקבות שברון הלב.
שקעתי בין כריות הספה, גלגלתי ג’וינט מן החומר שהרפורמה מתעקשת לכנות, בציניות שלא תחסר בה לעג, “קנאביס רפואי”, וביקשתי להירגע מן הרצף הבלתי־צפוי של ההתרחשויות שנפלו בחלקי. לפני כחמש שנים, אובחנתי עם סרטן מוח עיקש מסוג גליובלסטומה – גידול קטלני, חמקמק, מתוחכם. התמודדתי עימו פעמיים בגבורה, תוך הקפדה מחושבת על פרוטוקול הקרנות וכימותרפיה. פעמיים ראיתי אותו נסוג, נעלם באורח פלא מהדמיית ה־MRI. אך שלוש פעמים גם שב לבקר – בלי התרעה, בלי בושה. הפעם, בשובו האחרון, החלטתי – בניגוד להמלצת הרופאים – לסרב להמשיך בפרוטוקול. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך הכרה מפוכחת: האסטרטגיה של הרפואה הממסדית בהתמודדות עם הסרטן אינה שונה בהרבה מהאסטרטגיה הצבאית של הפצצת שטח אזרחי כדי לחסל תא טרור בבניין העירייה.
מטווח ארטילרי חסר הבחנה, בשם “מלחמה על החיים”. אחרי שני סבבים של “נזק משני” – או מדיוק יותר – של “פגיעה מאש ידידותית” מצאתי את עצמי שבר כלי. תפקוד הכליות הדרדר, טִנטון אוזניים נוראי, פגיעה בשיווי המשקל שלי, בצקות לאורך שתי רגליי ודלקות נוראיות בשרירי הגב. המערכת החיסונית הפכה אותי לשבוי מרצון בחדרים סטריליים ובעולם של פרוטוקולים. ולבסוף, כנשורת רדיואקטיבית לאחר קרב – מערכת העצבים בחרה לדווח על כאבים מפושטים בכל הגוף, ללא סיבה, ללא הקשר, רק כדי להזכיר לי ששרדתי – אבל במחיר של איבוד טעמם של החיים.
עם כל הכבוד לאימה שאני חש מפני קבוצת הטרור שהשתלטה על האונה הקדמית של מוחי, החלטתי שאיני מוכן עוד להשתתף ברצח חסר אבחנה של האיברים שעדיין פועלים כשורה. לאחר חקירה אינטנסיבית במרחבי האינטרנט, הגעתי לקבוצות פייסבוק המתמחות בשימוש ב"שמן ריק סימפסון" – או בקיצור, RSO – הקרוי על שמו של קנדי חביב שטען כי ריפא את עצמו מסרטן באמצעות מיצוי פשוט של THC, החומר הפסיכואקטיבי המרכזי בקנאביס, אשר זוהה לראשונה בשנות השישים ידי פרופ' רפאל משולם. דרשתי מהאונקולוג שלי להנפיק לי רישיון לקנאביס רפואי כדי להתחיל תהליך הסתגלות למינונים הגבוהים של THC המצויים בשמן.
זהו תהליך עדין ומורכב: אם אינו מתבצע בהדרגה, נפש האדם נכנעת להשפעתו הפסיכואקטיבית של החומר, והזיות שווא משתלטות על תפיסת המציאות. תגובות הצוות הרפואי נעו בין זלזול עמוק במשחת ה"וודו" – כך כינו את השמן – לבין פחד מהבלתי מוכר. אך הסיבה האמיתית להחלטתי להמר על חיי ולשים את מבטחי בידע שמקורו, אם להיות כנה, חבוי במעמקי שיח של טוקבקים, נעוצה בתחושה עמוקה שליוותה אותי במהלך כל פגישותיי עם הרופאים שטיפלו בי.
ככל שביליתי לצידם יותר זמן, כך גברה בי ההרגשה כי איני נמצא במחיצת אנשים, אלא במחיצת בדיה – פיקציה מתפקדת. לא שאמרתי לעצמי ברצינות שהם אינם קיימים, אבל הם הלכו והתגבשו בדמיוני כייצוגים ריקים מתוכן – דמויות שדרכן העולם מציג לי את מושג ה"רופא", אך נטולות הוויה משלהן. קשה להסביר את התחושה הזו למי שלא פסע בוויה דולורוזה של הממסד הרפואי, אך יש באינטנסיביות של ההתמודדות עם מחלה סופנית כדי לעורר יכולות חבויות של נפש האדם. יכולות שמסוגלות להפשיט את המציאות מצורותיה המקובלות ולבחון אותה מתוך פרספקטיבה פנימית יותר. ואף שאני יודע שתיאור כזה עשוי להציג אותי ככפוי טובה כלפי אנשים שהקדישו את חייהם להצלת חיי, אין בכך כדי לשלול את מסירותם, אלא רק להצביע על כך שמערכת הרפואה, כפי שהיא פועלת, מתכנתת את אנשיה להיות פונקציות מהלכות בחלוק לבן, חסרי מבט. הם פועלים לפי פרוטוקולים, אך חדלים מלהתבונן באדם שמעבר לפרוטוקול.
מעולם לא חשתי כה קרוב לעצמי כפי שחשתי באותו רגע שבו הבנתי שכל אדם בעל יכולת שינון סבירה היה יכול למלא בנאמנות את תפקידם של רופאיי. מה שיש למוכר הפלאפל, למלצרית בבית הקפה, או לעובר האורח שמשיב לשאלה ברחוב, ואין לרופא – הוא היכולת לראות את האדם שמעבר לפונקציה שהוא ממלא.