ספר זה מוקדש לג’ים

א

קאראמפּאוּ הוא חבל-מרעה רחב-ידים בצפון מאֶכסיקו החדשה. זוהי ארץ שכריה דשנים ועדרי צאנה ובקרה פּורים, ארץ רמות ובקעות ופלגי-מים זכים המתאחדים בהמשכם בנהר קאראמפּאוּ, אשר על שמו נקרא האיזור כולו, והמלך, אשר רדה ביד חזקה בכל מרחביה, היה זאב אפור וזקן.

לוֹבּוֹ הזקן, או “המלך”,כפי שכינוהו המאֶכּסיקאנים,היה מנהיגה הענק של חבורת זאבים אפורים, אשר שׂמה למשיסה את עמק קאראמפּאוּ במשך שנים מספר. כל הרועים והבוקרים הכירוהו היטב ובכל אשר הופיע עם חבר מרעיו – הטיל חיתתו על עדרי-הבקר, וזרע זעם בין אדוניהם. לוֹבּוֹ היה ענק שבזאבים, וכגודל קומתו כן רוב עוזו וחכמתו. קול שאגתו בלילה היה מוּכּר היטב ונקל היה להבדילוֹ מקול מרעיו. זאב רגיל כי ייליל בסביבות מחנה הרועים, ולוּ גם מחצית הלילה, לא יתנו הללו ליבם עליו, אך רעם שאגתו של המלך הזקן כי ידרדר במורד הקניון – ויחרד השומר וידע שעם אור-הבוקר יגלה סימני פשיטות חדשות ועקוּבות-דמים בעדריו.

חבוּרתו של לוֹבּוֹ הזקן לא היתה גדולה. מעולם לא הבנתי את פּשר הדבר, כי מטבע הדברים הוא שבהגיע זאב למעמד ולשלטון כשלו, הוא מושך אחריו רבים. אפשר שכך היה רצונו, ואפשר שבשל מיזגו האכזר לא נתלקטו אליו רבים. ודאי הדבר, שבתקוּפת-מלכוּתו האחרונה, לא היו ללוֹבּוֹ אלא חמישה נאמנים בלבד. כל אחד מהללו היה זאב בעל מוניטין, ורובם קומתם גדולה מהרגיל. ביותר הצטיין המשנה-למפקד, שהיה ענק כדבעי, אך גם הוא נפל הרבה מן המנהיג בקומתו ובגבורתו. לבד שניים אלה התנכרו עוד אחדים מן החבורה בתכונותיהם. אחד מאלה היה זאב לבן ויפה-תואר, שהמאֶכּסיקאנים כינוהו בּלאנקה; כנראה שהיתה זאת נקבה, זוּגתו של לוֹבּוֹ. השני היה זאב צהוב שהצטיין במהירותו, ולפי השמועה צד כמה פעמים אנטילופּות¹ למאכל החבורה.

הנה כי כן, היו הזאבים האלו מוּכּרים היטב לבוקרים ולרועי-הצאן. לעתים נראו לעין ולעתים קרובות מכן נשמע קולם. גורלם היה קשור בגורל הבוקרים, אשר שאפו בכל-לב להשמידם. לא היה בעל-עדרים אחד בקאראמפּאוּ אשר לא היה נותן בחפץ-לב רבים משווריו חלף גולגלתו של אחד מזאבי לוֹבּוֹ. אך דומה היה כאילו חייהם כשוּפים, שכּן סיכלו כל תחבוּלה להרגם. הם בזו לכל הציידים, שׂמוּ לשחוק את כל הרעלים, ובמשך חמש שנים, לפחות, היו נושכים נשך מרועי קאראמפּאוּ בשיעור של פּרה ליום. לפי אומדנה זו, טרפה החבורה למעלה מאלפיים ראש-בקר ומן המיטב, כי כידוע לכל, הללו נוטלים היו לעצמם תמיד את המשובחות בבהמות.

הדעה המהלכת כי הזאב שרוי תמיד במצב של גוויעה וברעבונו נכון הוא לטרוף מכל-הבא-בכף, שום סמוכין אין לה מן המקרה דנן, כי בוזזים אלה היו תמיד דשנים וטובי-מראה, ובררנים-דקדקנים לגבי מיני המאכלות. כל בהמה אשר פגר או חולה או נגועה, היתה להם בבחינת טמא ואסור-בנגיעה וכן לתועבה היתה להם כל חיה אשר הורגה בידי הרועים. לחם-חוּקם, דבר יום-ביומו, היה נתח רך של עגלה בת-שנה אשר זה עתה הומתה. לא לטעמם היו פר או פרה זקנים, ואם כי מפעם לפעם היו מזדמנים לידם עגל בן-יומו או סייח, ברור היה שאין בשרם של אלה מאכל תאווה להם. כמו-כן היה ידוע כי לא נתאוו ביותר לבשר-כבש, אם-כי נהגו לעתים לחמוס כבשים לשם השעשוע. לילה אחד, בחודש נובמבר 1893, הרגו בּלאנקה והזאב הצהוב מאתיים-וחמישים ראש צאן, כנראה לשם התענוג בלבד, ולא גרעו אפילו נתח מבשרם.

אלו הן דוגמאות ספורות המלמדות על טיבה של חבורת-שודדים חמסנית זאת. שנה-שנה נוסו תחבולות חדשות כדי לחסלה, אך ככל אשר עמלו אויביה לכלותה – כן עצמה ונידשנה. פּרס גדול הוכרז על ראשו של לוֹבּוֹ, ועקב זאת, עמלו רבים להטמין לו רעל בכל מיני צורות מחוכמות, אך תמיד הצליח לוֹבּוֹ לגלוֹתוֹ ומעולם לא נכשל בנגיעה בו. רק מדבר אחד ירא – מכלי-ירי. ובידעוֹ היטב כי כל אנשי החבל נושאים נשק, לא אירע גם פּעם אחת שיתקוף אדם או יתייצב נגדו. היה זה חוק בל-יעבור לחבורתו – לברוח ולהסתתר מדי היראות אדם לאור היום, ולוּ גם במרחק רב. משפּטוֹ של לוֹבּוֹ וחבוּרתו לטעום רק מאשר טרפו במו-כפּם, הוא שהצילם ממוות, פּעמים אין-ספור, וחוש-ריחו המחודד, שגילה את מגע-יד האדם או את הרעל עצמו – היה להם למגן בכל עת תמיד.

פּעם שמע אחד מרועי-הבקר את תרועת-האזעקה הידועה של לוֹבּוֹ הזקן, וכאשר קרב בהתגנב, מצא את חבוּרת קאראמפּאוּ בתוך בקעה-צרה, בה “שׂמוּ מצור” על עדר-בקר קטן. לוֹבּוֹ ישב על גבי תלולית שמן הצד, ואותה שעה עמלו בּלאנקה וחבריו ל“נתק” מן העדר פרה צעירה אשר יאתה להם. אך הבהמות עמדו כגוּש אחד וראשיהן חוצה וקרניהן לטושות נוכח האויב בשורה אחת ללא פרץ, עד שנבהלה איזו פרה מפּני הזאבים המסתערים עליה וניסתה לסגת אל מרכזו של הגוש. רק מחמת פּרצים אלה עלה ביד הזאבים לחבול בגוּפה של העגלה הנבחרת ואף-על-פי-כן לא הצליחו להכריעה. נראה, כי לבסוף פּקעה סבלנותו של לוֹבּוֹ; הוא עזב את עמדתו על הגבעה, ובהשמיעו שאגה גדולה, זינק אל העדר. השורה המבוהלת נתפּלגה מפּני עוצם-התקפתו והוא פרץ אל בין הפּרות פּנימה. עתה נפוץ העדר לכל צד כרסיסי פּגז מתפּוצץ. כל עוד רוחה בה ברחה העגלה הנבחרת על נפשה, אך בטרם עברו שניות-מספר הדביק אותה לוֹבּוֹ ותפסה. באחזוֹ בעורפה עצר בה פּתאום ובכל כוחו הפּילה לארץ. נראה שההלם היה עצוּם, כי הפּרה התהפכה ורגליה למעלה. גם לוֹבּוֹ התהפך אפיים ארצה, אך מיד התאושש ורעיו התנפּלו על הפּרה המיסכנה והרגוּה לאלתר. לוֹבּוֹ עצמו לא השתתף בהריגה; כיון שהפיל את הקרבן, כאילו אמר: “מדוע לא יכול היה אחד מכם לעשות זאת מיד, בלי לבזבז זמן רב כל-כך?”

עתה רכב האיש כנגדם בקול צעקה, והזאבים נסוגו, כדרכם. היה בידו בקבוק של סטריכנין, ולפי שידע כי משפּטם לשוב ולאכול מן הבהמה שהרגוּ במו-כפּם, נזדרז ויצק רעל בשלושה מקומות על גוּף העגלה המובסת – ונסתלק. אך למחרת בבוקר, בבואו למצוא את קרבנותיו מתים, כאשר קיווה, גילה כי הזאבים אמנם אכלו את בשר בעגלה, אך את כל חלקיה המורעלים הקפידו לבתר והשליכום הצידה.

אימת הזאב הגדול גברה והלכה בין הרועים ומשנה לשנה נקבו פרס גבוה יותר על ראשו, עד אשר הגיע לבסוף ל-1000 דולאר. היה זה ודאי הפרס הגדול ביותר שהוכרז אי-פעם על ראשו של זאב. ורבים הפּושעים אשר נתפסו חלף פרס קטן מזה. צייד-נודד אחד מטאֶכּסאס בשם טאֶנאֶרי, שלבו נפתה אחר הפרס, בא יום אחד בדהרה אל הקניון של הקאראמפּאוּ, מצוייד במיטב הכלים לציד-זאבים – ברובים מצויינים ובסוסים, ובלהקת כלבי-זאב ענקיים. הרחק במישורי “ידית המחבת”² הרגו, הוא וכלביו, מספר לא-מעט של זאבים, ועתה לא היה כל ספק בלבו, שבעוד ימים ספורים תהיה גולגלתו של לוֹבּוֹ תלויה ומתנדנדת על יתד אוכפו.

אמיצים וגאים יצאו הוא ובני-לווייתו לצידם עם שחר חיוור של בוקר קיץ, ועד מהרה השמיעו הכלבים הגדולים קולות רננה לאמור, כי הנה הם כבר בעקבות טרפם. בטרם עברו שני מילים, נגלתה לעיניהם חבוּרת-קאראמפּאוּ האפורה. הרדיפה היתה מהירה וסוערת. תפקידם של כלבי-הזאב היה לעכב את הזאבים עד שיקרב הצייד ויירה בהם. דבר זה קל היה במישורי טאֶכּסאס הפּתוּחים, אך כאן שונה היה מבנה הקרקע – עדוּת נאמנה עד מה היטיב לוֹבּוֹ לבחור את מחוז-צידו: כאן היו הערוצים הסלעיים של הקאראמפּאוּ ויובליו חוצים את הערבה בכל הכיווּנים. הזאב הזקן חש מיד אל הערוץ הקרוב ביותר ובחצותו אותו – נפטר מטירדתו של הרוכב. בני-חבורתו נפזרו לעברים ואף הכלבים נפלגו בעקבותיהם וכאשר באו להיפּגש שנית בריחוק-מקום, נפקדו כמה מן הכלבים, והזאבים, שעכשיו עלו עליהם במספרם, עטו על רודפיהם, הרגו כמה מהם ואת האחרים פצעו פצעים אנושים. אותו ערב, כאשר פקד טאֶנאֶרי את כלביו, מצא כי רק ששה מהם חזרו ומאלה היו שניים חבולים ללא-מתום. עוד שתי פעמים ניסה צייד זה לתפוס את ראשו של המלך, אך ההצלחה לא האירה לו פנים יותר מאשר בפעם הראשונה. במצוד האחרון אף מצא סוסו את מותו בנופלוֹ ארצה. הנה כי כן, קצה נפשו של הצייד בהרפתקה זו, הוא נואש ממנה וחזר לטאֶכּסאס. ושלטונו של לוֹבּוֹ בכל האיזור נתעצם שבעתיים.

לאחר שנה הופיעו במקום שני ציידים אחרים ובלבם החלטה נחושה לזכּוֹת בפרס המוּבטח. כל אחד האמין לפי דרכו כי יעלה בידו להשמיד את הזאב הידוּע-לשמצה, הראשון – באמצעות תחבולה חדשה של הרעלה, בלתי-ידוּעה עד כה; השני – קאנאדי-צרפתי, – באמצעות רעל ובתוספת כשפים ולחשים, כי הוא האמין האמונה שלמה שלוֹבּוֹ הנו בממש “זאב-שד” ואין להמיתו בדרך הרגילה. אך כל אלה: ממסכי-רעל מוּתקנים בעורמה, כשפים ולחשים, לא הועילו מאומה נגד המשחית האפור. הוא המשיך בהקפותיו שבוע-בשבוע ובכירותיו יום-ביומו, כמנהגו מאז ומתמיד, ולא יצאו שבועות מעטים, וקאָלון ולאֶלוֹש נואשוּ מלתפסו והלכו לערוך צייד במקום אחר.

באביב 1893, לאחר נסיון-השווא שלו ללכוד את לוֹבּוֹ, אירע לג’ו קאֶלון מקרה מחפיר, שהעיד על הבוּז שרחש הזאב הגדול לאויביו ועל אמונתו המוּחלטת בעצמו. חוותו של קאָלון היתה על שפת אחד היוּבלים הקטנים של הקאראמפּאוּ, בגיא מרהיב עין. והנה בין סלעי אותו גיא, במרחק של פּחות מאלף יארדים מביתו, בחרו להם לוֹבּוֹ הזקן ובת-זוּגו מקום למאוּרתם ושם גידלו את וולדותיהם באותה שנה. הם עשו שם כל הקייץ והרגו הרג רב בבקרו, בצאנו ובכלביו של ג’ו, בשימם לשחוק את כל רעליו ופחיו. בשעה שג’ו היה שובר ראשו למצוא תחבולה חדשה כדי לגרשם, אם בעשן ואם בדינאמיט, – נחוּ הללוּ בשקט ובשלווה בנקיקי-הסלעים. גם שערה לא נפלה מרעמתם ארצה, ומעשי-השוד נמשכו כמאז. “הנה שם הוא גר כל הקיץ שעבר”, אמר ג’ו לאחר זמן והצביע על אחד הצוּקים, “ומאוּמה לא יכולתי לעשות נגדו, כשוטה הייתי לעוּמתו”.

ב

סיפורים אלה, שליקטתים מפּי הבוקרים, לא נתקבלו על לבי עד אשר נתוודעתי אני עצמי, בסתיו 1893, אל השודד רב-המזימות, ובסופו של דבר היטבתי להכירוֹ מכל אדם אחר. כמה שנים קודם-לכן, בימי בּינגוֹ³, הייתי צייד-זאבים, אך מאז נתעסקתי במלאכה ממין אחר שריתקה אותי אל הכסא ואל שולחן-הכתיבה. זקוּק הייתי מאוד לתמורה באורח-חיי, וכאשר הזמינני ידידי, שהיה גם בעל-עדרים בקאראמפּאוּ, לבוא למאֶכּסיקו-החדשה ולנסות את מזלי במלחמה נגד החבורה הטורפנית, נעניתי בשמחה להזמנתו. להוּט הייתי להכיר מקרוב את מלכה של חבוּרה זו, וכיוון שכך מיהרתי ככל האפשר אל הרמות של אותו חבל-ארץ; זמן-מה שוטטתי ברכיבה ברחבי האיזור, כדי ללמוד את טיבו, ומעם לפעם היה מורה-הדרך שלי מצביע לפני על שלד של פרה שעוד דבק בו העור, ואומר: “זהו מעשה ידיו של הלה”.

הוברר לי לחלוטין כי באיזור הררי זה אין כל תועלת ברדיפה אחרי לוֹבּוֹ בעזרת סוסים וכלבי-צייד, והדרך היחידה להתנקש בו היא באמצעות מלכודות ורעלים. כיוון שלפי-שעה לא היו בידינו מלכודות בגודל המתאים, החלטתי לגשת למלאכה ברעלים.

למותר למנות את כל מיני התחבולות שחיבלתי כדי ללכוד את “הזאב-השד”. לא היה גם צירוף-מזיגות אחד של סטריכנין, ארסן, ציאניד, או חוּמצה ציאנית אשר לא ניסיתים. לא היה גם סוג אחד מסוגי הבשר שלא הנחתים כפיתיון. אך מדי בוקר בבקרו, משהייתי יוצא ברכיבה לראות את התוצאות – הייתי מגלה כי כל מאמצי היו לשווא. המלך הזקן היה ערום ממני. מעשה אחד יש בו לשמש דוגמא לפקחוּתוֹ הנפלאה. על-פּי עצתו של טומן-פּחים וותיק המסתי יחד גבינה עם חלב-כליות של עגלה, שזה עתה נשחטה, בישלתים בקערת חרסינה, ומשנקרש התבשיל, חתכתיו לחתיכות בסכין-עצם כדי שלא יהיה בו טעם המתכת. נקבתי חור בצידוֹ האחד של על נתח, בכל חור וחור הכנסתי מנה הגונה של סטריכנין וציאניד, טמוּנים בתוך נרתיק בלתי-חדיר לריחות. לבסוף חתמתי את החורים בקורטי הגבינה. התקנתי כל זאת כשידי נתונות בזוג כסיות טבוּלות בדם-העגלה החם, ונזהרתי אפילו שלא לנשום על הפתיונות. משהיה הכל מוכן, שמתי את הפתיונות בתוך נאד עשוי עור-חיה טרי ומרוּח בדם, יצאתי ברכיבה וגררתי אחרי את כבדה וכליותיה של הבהמה בקצה החבל. כך עשיתי הקפה של עשרה מילין ובכל רבע מיל השלכתי פיתיון, ונשמרתי היטב לבל אגע בהם בידי.

בדרך כלל היה לוֹבּוֹ מגיע לסביבה זו בתחילת השבוע, ואת סופו היה מבלה, לפי המשוער, בסביבות אגן סיאֶרה גראנאדה. היה אז יום ב' לשבוע, ובאותו ערב, לפני עלותי על משכבי, שמעתי את יללתו העמוקה של הוד-מלכוּתו. אחד הבחוּרים, בשמעוֹ זאת העיר בקצרה: “הוא בא, הבה נראה”.

למחרת בבוקר יצאתי לדרכי, סקרן בכל מאודי לדעת את התוצאות. עד מהרה גיליתי את עקבותיהם הטריים של השודדים, ושל לוֹבּוֹ בראשם, שעקבותיו קלים להבחנה. אורך כפּוֹ הקדמית של זאב רגיל הוא כ-11 ס“מ, של גדול – כ-12 ס”מ, אך אורך כפּו של לוֹבּוֹ, כאשר נמדדה פעמים מספר, היה 14 ס"מ, מן הצפּוֹרן עד העקב; לאחר-מכן גיליתי כי כפי מידת כפּוֹ, כן גם שיעור קומתו, כי גבהו הגיע לשלוש רגלים עד כתפו ומשקלו – 150 ליטראות. הנה כי כן, מעולם לא היה קשה לגלות את עקבותיו, גם אם טושטשו על-ידי צעדיהם של בני לוויתו. לפי הנראה גילתה חבוּרת-הזאבים את עקבות האברים שגררתי, וכרגיל הלכה אחריהם. ראיתי כי לוֹבּוֹ הגיע אל הפּתיון הראשון, הריחו ונטלוֹ עמו.

לא יכולתי להסתיר את שמחתי. “סוף-סוף תפסתי אותו”, קראתי, “נמצא את פּגרוֹ תוך מיל אחד מכאן”, ודפקתי בסוסי, כשעיני צמוּדות אל עקבותיו הגדולים והרחבים בעפר. הגעתי אל הפּתיון השני והנה גם זה נעלם. מה רבה היתה שמחתי – ברור שתפסתיו עתה ואוּלי גם אחדים מבני חבוּרתו. אך עקבות הכף-הרחבה, נמשכוּ הלאה. התרוממתי בדוושותי וסקרתי את המישור לכל עבר, אך גם צל-צילו של פגר-זאב לא נגלה לעיני. הוספתי לרכב והנה גם הפתיון השלישי איננוּ – ועקבות המלך-הזאב הובילוּ אל הפתיון הרביעי. במקום זה גיליתי לתדהמתי כי הלה לא בלע את הפתיונות כלל, אלא רק נשאם בפיו. את השלושה הניח על גבי הרביעי ובטש עפר על פניהם – להביע בדרך זו את הבוז שרחש לי ולתחבולתי. מכאן ואילך סר מן הדרך והלך לו לענייניו עם בני-חבורתו, שכה היטיב לנצל אותם מכל פגע רע.

היה זה אחד הנסיונות הרבים אשר הוכיחוּ לי כי הרעל לא יצלח לעולם להשמיד את השודד הזה, ואם כי הוספתי להשתמש בו עד הגיע המלכודות, הרי רק משום שהיה זה אמצעי בטוח להשמדת קויוטים⁴ רבים ומזיקים אחרים.

באותם הימים נקרה לעיני דבר שהיה בו כדי ללמד על ערמת השטנים של לוֹבּוֹ. זאבים אלה היה להם לפחות עיסוּק אחד, שהיה כולו לשם השעשוע: מפעם לפעם נוהגים היו להטיל בהלה בצאן ולעשות בו הרג, אף-על-פּי שכמעט ולא אכלו מבשרו. עדר-הכבשים מנה לרוב מאלף עד שלושת-אלפים ראש ונתון היה להשגחתו של רועה אחד או רועים אחדים. בלילה היו הרועים מעיזים את העדר אל מקום-מחסה וישנים בקצותיו להיות לו למשמר.

העזים הרי הן עם לא-חכם וקול עלה נידף עשוי להניסן בבהלה אלא שחולשה-מטבע יש בהן, שהיא גם מעלתן, אולי היחידה, והיא – לֶכתן אחר מנהיגן. תכוּנתם זו היתה למועיל לרועים, שנהגו לערב חצי תריסר עזים בתוך עדר הכבשים. הכבשים מכירות בעליונוּת השכלית של דודנותיהן בעלות-הזקן, והיה כי תקרה אזעקת לילה תתקבצנה סביב העזים ותינצלנה ממנוּסת-בהלה, ועל הרועים יהיה להגן עליהן. אך לא תמיד כך אירע. באחד הלילות, בסוף נובמבר שעבר, נתעוררו שני רועים למשמע קול התקפה של זאבים. כבשים מיהרו והתכנסו סביב העזים, אשר, כבריות נבונות ועזות-לב, עמדו איתן במקומן, ללא חת ולא רתע.

אך אהה, לא זאב פּשוּט היה לוֹבּוֹ שהלך בראש המתקיפים! לוֹבּוֹ הזקן, זה הזאב-השד, היטיב לדעת, כרועים עצמם, כי העזים הן מבצר רוחו וגבורתו של העדר. על-כן פּסח במרוצה על הכבשים, שעמדו צפופות ודחוסות, התנפל על המנהיגות ממין-העז, קטל את כולן תוך רגעים ספורים, ובמהרה נפוצו הכבשים בבהלה לאלף כיווּנים שונים. במשך שבועות רבים לאחר-מכן היו הרועים המיוּסרים-בדאגה שואלים אותי: “שמא ראית לאחרונה איזה כבש תועה המסומן באות OTO?” ולרוב נאלצתי להודות כי ראיתי. יום אחד עניתי: “כן, נקרו לעיני חמישה או ששה פגרים ליד מעיינות-היהלומים”. ויום שני עניתי כי ראיתי “חבוּרה” קטנה רצה על פני רמת מאֵלפיי; ויום שלישי: “לא, אבל ג’ו מאיירה ראה לפני יומיים כעשרים מהן מוּבסות על פני הר הארזים”.

לבסוף הגיעו המלכודות לציד-הזאבים, ובמשך שבוע שלם טרחנו, אני ושני אנשים, להתקינן כראוי. לא חסכנו עמל ויגיעה, והשתמשתי כל תחבולה שעלתה בדעתי כדי להבטיח הצלחה. יומיים לאחר שהוצבוּ המלכודות, יצאתי ברכיבה לסייר בסביבה, ועד מהרה גיליתי את עקבותיו של לוֹבּוֹ מובילים ממלכודת למלכודת. על פני העפר היו רשומים כל מעשיו באותו לילה: היה משוטט בחשכה, ואף כי היו המלכודות מוטמנות בזהירות יתירה, גילה מיד את הראשונה. הוא עצר את חבורתו מלכת קדימה, חפר בזהירות סביב סביב עד שחשף את המלכודת, את השלשלת ואת בול-העץ, השאירם בערוותם, גלוּיים לעין, כשקפיצה של המלכודת עודנו דרוּך, ולאחר-מכן נהג כך גם בתריסר מלכודות אחרות.

עד מהרה גיליתי כי משפּטו היה להיעצר במקומו ולסור הצידה בו ברגע שגילה סימנים חשוּדים על פני המשעול. תחבולה חדשה להערים עליו עלתה בדעתי. הצבתי את המלכודות בצורת H, כלומר, שורת מלכודות מכל צד של המשעול ואחת לרוחבו. כעבור זמן לא רב נתכבדתי בכשלון נוסף על שורת כשלונותי. לוֹבּוֹ צעד לאורך המשעול וכאשר הגיע אל טורי המלכודות, חש במלכודת היחידה המוּצנעת ביניהם. הוא נעצר בעוד-מועד ובלי לסטות אף כזרת ימין או שמאל, – אינני יודע מדוע נהג כן, כנראה שמלאך המופקד על חיות הבר הוא ששמר עליו – חזר לוֹבּוֹ לאט ובזהירות על עקבותיו, כשהוא מציג כל כף בדיוק על חותמה הקודם, עד שיצא מתחום הסכנה. אחר כך חזר אל צידן האחד של המלכודות, עיפר אדמה ואבנים, עד שניתרו קפיציהן של כל המלכודות. באופן זה נהג פּעמים הרבה אחר-כך, ואף שהוספתי תחבולות על תחבולות והקפדתי שבעתיים על הזהירות – לא הצלחתי להערים עליו. דומה כי חריפות שכלו מעולם לא בגדה בו וּודאי היה ממשיך במעלליו כשודד רב-תהילה עד עצם היום הזה לולא ברית בלתי-מוּצלחת שכרת, אשר הביאה עליו כלייה, וּבשלה צורף שמו לרשימת הגבורים החסונים לעצמם בפני כל פגע, אך חפזוּתו של בן-הברית, ששׂמוּ בו מבטחם – היא לרועץ להם.

ג

פּעם או פעמיים שמתי לב לכך שלא הכל כשוּרה בקרב חבוּרת קאראמפּאוּ. היו סימנים המעידים על הפרת-סדרים בתוכם. כך, למשל, גיליתי בבירור עקבותיו של זאב קטן, שרץ לעתים לפני המנהיג ולא נסתבר לי הדבר עד אשר הערתו של אחד הבוקרים שפכה עליו אור:

“ראיתי אותם היום”, אמר. “והפרא המתפרץ הוא בּלאנקה”. תוך כך נצנצה בי אמיתם של דברים והוספתי: “עכשיו ברור לי כי בּלאנקה היא זאבה, כי אילו נהג זאב כמוֹתה, היה לוֹבּוֹ הורגוֹ מיד”.

תחבולה חדשה עלתה במחשבתי. שחטתי עגלה, והצבתי סביב הגוּפה מלכודת אחת או שתיים, גלויות למדי לעין. אחרי-כן כרתי את הראש, הנחשב לפסולת אין-חפץ בעיני הזאב, בזוּייה ונמאסת, הנחתיו בצד הגוּפה והטמנתי סביבו שתי מלכודות-פּלדה אדירות, נטולות-ריח וחבויות בזהירות יתירה. בעשותי זאת היו ידי, נעלי ומכשירי מרוּחים בדם טרי, ואחר-כך גם התזתי מקצתו על הקרקע, שייראה כאילו זב מן הראש. משכיליתי לטמון את המלכודות בעפר, טאטאתי את המקום בעור של קויוט, אנה ואנה, וברגלה של אותה חיה הטבעתי כמה עקבות סביב למלכודות. הנחתי את הראש כך, שנשאר מעֲבר צר בינו ובין כמה אגוּדות-עשב, ובמעבר זה שוב הטמנתי שתיים ממלכודותי הטובות ביותר וחיזקתי אותן אל הראש עצמו.

טבע הוא בזאבים לקרב אל כל נבלה שריחה מגיע לאפּם כדי לבדקה, גם אם אין מתכוונים לאכלה. קיוויתי איפוא, כי טבע זה יפּיל את חבוּרת קאראמפּאוּ בפּח שטמנתי. לא היה ספק בלבי שלוֹבּוֹ יחוּש במגע ידי בבשר, וימנע בעד החבוּרה מגשת אליו, אך תליתי תקוות כלשהן בראש, כי מראהו של זה היה כאילו השליכוהו מאין-חפץ.

למחרת בבוקר יצאתי לדרכי כדי לבדוק את המלכודות, ולשמחתי נהרבה מצאתי את עקבות החבורה, והמקום בו היו ראש-הבקר והמלכודות היה ריק. עיון חטוּף בעקבות הראני כי לוֹבּוֹ מנע בעד החבוּרה מלגשת לבשר, אך אחד מהם, זאב קטן, הלך, כפי הנראה, לבדוק את הראש המונח בצד ועלה ישר על אחד הפּחים.

יצאנו בעקבות החבורה, ובמרחק של מיל אחד גילינו כי אותו ביש-גדא היתה בּלאנקה. אולם היא דהרה קדימה מאתנו והלאה, ולמרות שראש-הבקר, אשר משקלו היה למעלה מחמישים ליטראות, הכביד עליה, לא השיגה בן-לוויתי, אשר רדף אחריה ברגל. אך משהגיעה בּלאנקה אל הסלעים – השגנוּה, כי קרני ראש הפּרה נתפּסו בה וריתקוּ אותה למקומה. היא היתה הזאבה היפה ביותר שראיתי מימי. פּרוותה היתה ללא-פּגם וצבעה כמעט לבן.

היא ניצבה הכן למלחמה, ובנושאה את קולה בתרועת-האזעקה של בני-מינה, שלחה יללה ממושכת שהתגלגלה במורד הקניון. הרחק מעל הרמה הגיע קול-ענות עמוק, תשובתו של לוֹבּוֹ הזקן. היתה זו קריאתה האחרונה, כי באותה שעה הקפנוּה מכל צד, ומעתה היו כל כוחה ורוח-אפּה נתוּנים לקרב.

אז הגיעה שעתו של אותו מחזה-תוּגה בלתי-נמנע, שבהזכרי בו לאחר-זמן זעזעני יותר מבשעת-מעשה. איש-איש מאתנו השליך פּלצוֹר⁵ על צוואר הזאבה, שגורלה נחרץ, ואחר הדהרנו את סוסינו בכיווּנים הפוּכים עד אשר, בהתהדק העניבה, פּרץ דם מפּי הזאבה, עיניה יצאוּ מחוריהן, אבריה נתקשוּ ולבסוף נפלה ללא רוח-חיים. רכבנו הביתה ונשאנו עמנו גוּפתה של הזאבה בלב-שמח על כי עלה בידינו להנחית את מכת-המוות הראשונה על חבוּרת קאראמפּאוּ.

תוך-כדי התרחשוּתו של אותו מחזה-תוּגה וכן ברכבנו הביתה, שמענו מדי פּעם את שאגתו של לוֹבּוֹ המשוטט על פּני הרמות הרחוקות ומחפש, כנראה, אחר בּלאנקה. מלכתחילה לא הפקירה, אך בראותו אותנו קרבים ובידעוֹ כי לא יוּכל להצילה, גברה עליו אימתו העמוּקה מפני כלי-הירי – ונרתע. כל אותו יום שמענו את נהי-יללתו בשוטטוֹ אחר רעוּתו. לבסוף אמרתי לאחד הבחוּרים: “עכשיו ודאי לי כי אמנם בּלאנקה היתה בת-זוּגו”.

ברדת הערב, ירד לוֹבּוֹ אל קניון-מושבו, כי קולו הלך הלוך והתקרב. נימה ברורה של יגון נשמעה בו עתה. לא היתה זאת עוד היללה העזה, ספוּגת המרדוּת, כי אם נהי נוּגה, ממוּשך; כביכול קרא “בּלאנקה! בּלאנקה!” ובבוא הלילה שׂמתי לבי כי לוֹבּוֹ נמצא לא רחוק מן המקום בו השגנוּה. לבסוף פּגע כנראה בעקבותיה ובהגיעו אל המקום בו הרגנוּה, היתה יללתו מעוררת רחמים, קורעת-לב, עצוּבה מכל שיכולתי לשער בנפשי. אפילו הבוקרים קשחי-הרגש חשוּ בדבר ואמרו: “מעודנו לא שמענו שזאב ינהג בצורה שכזאת”. כנראה, ידע בדיוּק מה ארע לאהובתו, כתמי דמה פּזוּרים היוּ במקום שנפלה-קרסה.

אחרי-כן פּגע בעקבות הסוסים והלך אחריהם עד בית-החווה. האם קיווה למצאה שם, או זמם לגמול נקם? ואכן, ביצע את זממו, כי הוא הפתיע את כלב-השמירה במרחק של כחמישים אמה מפּתח ביתנו וקרעוֹ לגזרים-גזרים.

ברוּר כי הפּעם בא לבדו. בבוקר מצאתי רק שורת-עקבות אחת והללוּ העידוּ כי דהר בפחזוּת, שלא כדרכו. בראותי זאת מראש, הצבתי כמה מלכודות נוספות בשדות-המרעה. אחרי-כן גיליתי כי אכן נלכד באחת מהן, אולם בעצמת כוחו ניתק עצמו ממנה והשליכה מעליו.

האמנתי כי ימשיך לשוטט בסביבותינו, לפחות עד אשר ימצא את גוויתה של בּלאנקה, וריכזתי את כל מאמצי כדי ללכדוֹ לפני שיעזוב את איזורנו וכל עוד הוא מוסיף לנהוג בחוסר-זהירות. עם כך נוכחתי ששגיתי בהרגי את בּלאנקה, כי אילו הייתי משאירה בחיים, היה נמשך אליה ובא ונלכד בליל המחרת.

אספתי את כל המלכודות שהיו ברשותי, מאה ושלושים מלכודות-פּלדה חזקות, והצבתין ארבע-ארבע על כל שביל שהוביל לתוך הקניון. כל אחת קשוּרה אל בוּל-עץ מיוחד, וכל בוּל-עץ נטמן בעפר. בשעת ההטמנה הסרתי בזהירות את שכבת העישבה, וכל גרגיר-עפר שהוצא ממקומו, הוּטל על גבי שמיכות, ומשנשלמה העבודה, והוחזרוּ העישבה והעפר למקומם, לא יכלה העין להבחין בשום עקבות של מלאכת-אדם. לאחר שהוטמנו המלכודות, גררתי את גוּפתה של בּלאנקה המסכנה על פני העפר וסביב-סביב, על-פני כל אחוּזת-המרעה, ולבסוף כרתי אחת מכפּותיה והטבעתי בה שורת עקבות מעל לכל מלכודת ומלכודת. השתמשתי בכל אמצעי הזהירות הידועים לי, ובשעה מאוחרת עליתי על משכבי כשאני מצפה לתוצאות.

פּעם אחת במשך הלילה דמיתי לשמוע את קולו של לוֹבּוֹ הזקן, אך לא הייתי בטוּח בכך. למחרת סיירתי את השטח ברכיבה, אולם החשכה ירדה בטרם יצאתי מן הקניון הצפוני וכל חדשות לא הבאתי עמי. בשעת ארוחת-הערב אמר אחד הבוקרים: “הבוקר היתה מהוּמה גדולה בין הבקר שבקניון הצפוני, אולי יש שם משהו במלכודות”. רק למחרת, אחר-הצהרים, הגעתי אל המקום ההוא, ובהתקרבי – ראיתי דמוּת גדולה ואפורה מתרוממת מהקרקע, מתאמצת לשווא להימלט. ניגלה לעיני לוֹבּוֹ, מלך קאראמפּאוּ, רתוּק בחוזקה במלכודת. גיבור וותיק ומסכן! הוא לא חדל אף לרגע מחפּש את אהוּבת-לבו, וכששמצא את עקבות גוּפתה על העפר – הלך בהם מבלי שעות לשום דבר, וכך נפל בפּח אשר נטמן לו. הנה כרע-שכב שדוּד ורגליו רתוּקות בסד-הברזל של כל ארבעת המלכודות. חסר-ישע ונואש, וסביבו עקבות אין-ספור, עקבות בני-הבקר אשר סבוהו לחזות בתמוטתו של העריץ ולבוז לו, מבלי שיעיזו לקרב אליו. שני ימים ושני לילות היה שוכב כך, ועתה אזל כוחו מן המאבק. ובכל-זאת, משקרבתי אליו, קם על רגליו ורעמתו סמורה, נשא קולו בפעם האחרונה נזדעזע הקניון משאגתו האדירה, קריאה לעזרה, תרועת-האזעקה של המפקד לגדודו. אך קול לא ענה, ובראותו כי נעזב בדד במצוּקתו, אזר את כל כוחותיו, התהפך, ובמאמץ נואש ניסה לזנק אלי. אך לשווא. כל מלכודת, שלוש מאות ליטראות ומעלה במשקלה, היתה כריחיים על צווארו, צבתותיהן לופתות בו בחוזקה, וכפּות הפּלדה הגדולות אוחזות ברגליו, ובולי-העץ הכבדים, והשרשראות הסבוכות כולן זו בזו – כנגד כל אלה היה חסר-אונים לחלוטין. איך גרסו מלתעות-השנהב העצומות שלו את השרשראות האכזריות! ואיך נעצן בקנה-רובי משהעזתי לגעת בו, בטבעוֹ בו חריצים התווּיים בו עד עצם היום הזה. עיניו דלקו באש ירוקה של איבה וזעם, ולסתותיו נחשקו בהשמיעוֹ קול-נשיכה חלוּל, בנסותו שוב לזנוק אלי ואל סוסי הרועד. אך כוחותיו עזבוהו מחמת הרעב ומחמת המאבק ואיבוד-הדם, ועד-מהרה צנח ארצה באפס-אונים.

משהו בדומה למוסר-כליות עברני משהתכוננתי לעשות בו כאשר עשה הוא ברבים אחרים, ולגמול לו על סבלותיהם.

“בן-הפקר וותיק ונאדר, גבור אלף מעשי שוד ופשע, בעוד רגעים מספר לא תהיה אלא נבלת-בשר כבדה. כך יאה לך!” עם-כך הנפתי את עניבת הפלצור והטלתיה בשריקה כנגד ראשו. אך עוד התמהמה נצחוני לבוא: לוֹבּוֹ עדיין רחוק היה מהיכנע, ובטרם נפלוּ טבעות-החבל על צוארו, תפס את העניבה, ובנשיכה עזה חתך את הרצוּעה העבה והקשה ושמטה חצוּייה, לרגליו.

היה עמי הרובה, שיכולתי להשתמש בו כאמצעי אחרון, אך לא רציתי להטיל פּגם בעורו המלכוּתי של לוֹבּוֹ, ולכן דהרתי חזרה למחנה והבאתי עמי אחד הבוקרים ופלצור חדש. השלכנוּ מקל לעבר אסירנו והלה תפסוֹ בין שיניו, אך בטרם הספיק לשומטוֹ מפיו, שרקוּ עניבותינו באויר ונתהדקו על צווארו.

עתה, בטרם כבות האור בעיניו הזועפות, קראתי: “המתן, לא נהרוג אותו; נקח אותו עמנו אל המחנה”. כה חסר-אונים היה עתה, שנקל היה לשים מקל עבה בפיו, מאחורי מלתעותיו, ולקשור את לסתותיו בחבל חזק שייקשר גם הוא אל המקל. כן עשינו, ומאחר שהמקל חיזק את החבל במקומו והחבל חיזק את המקל, פטורים היינו מחשש נשיכה. משחש לוֹבּוֹ כי לסתותיו נחשקו, לא התנגד יותר ולא השמיע קול, אלא התבונן בנו בשלווה כאומר: “ובכן, סוף-סוף תפסתם אותי, עשו בי כרצונכם”. מעתה ואילך לא שֹם אלינו לב עוד.

קשרנו היטב את רגליו, אך הוא לא נאנח, לא נהם ולא הסב את ראשו, אחר-כך הרימונו אותו בקושי על גב סוסי. נשימתו היתה שלווה, כבשעת שינה, עיניו היו שוב בהירות וצלולות, אך לא בנו היו מביטות. הן היו צמודות אל הרמות הרחוקות, הגליות, תחום ממלכתו האבודה, בה היו פזורים עתה בני חבורתו המפורסמת. כך המשיך להתבונן שמה, עד אשר נטה הסוס אל השביל היורד לקניון והסלעים הסתירו את המראה.

ברכיבה אטית הגענו בשלום לאחוזה, ולאחר שאסרנו אותו בכבל לצוארו ובשרשרת חזקה, קשרנו אותו ליתד בשדה-המרעה והסרנו את החבלים מעליו. עתה בפעם הראשונה יכולתי להתבונן בו מקרוב, ונוכחתי עד כמה אין להאמין בסיפורים ידועים על-אודות גיבור או מלך עריץ בעודם בחיים. צווארון של זהב לא היה לו על צווארו, אף לא צלב בין כתפיו לאות כי ברית לו עם השטן. אולם מצא מצאתי על אחד משוקיו צלקת גדולה ורחבה, אשר, על-פּי המסורה, הנה חותם שיניה של יונו, מנהיגת כלבי-הזאב של טאנארי – חותם שהטביעה בו רגע אחד לפני ששיטחה, בלא רוח-חיים על גבי חולות הקניון.

נתתי לפניו בשר ומים, אך הוא לא שם אל לבו. הוא שכב במנוחה על חזהו, ועיניו הצהובות, בהו מעבר לי, אל פתח הקניון, אל המישורים הנרחבים – מישוריו. גם לא הניע שריר בנוגעי בו.

וכאשר שקעה השמש, היה עדיין בוהה כך על פני הערבה. סבור הייתי, כי ברדת הלילה יקרא לבני-חבורתו והתכוננתי להקבילם, אך לא כן היה. הוא קרא ⁶ להם פעם במצוקתו ולא נענה; לעולם לא יקרא עוד.

אומרים, כי ארי שסר כוחו, נשר שנגזלה חירותו, יונה שנתאלמנה מבן-זוגה – מתים משברון-לבב; מי יערוב לטעון כי שודד נזעם זה יכול היה לשאת בשלושה פגעים אלה כאחת ולבו לא יישבר בקרבו? רק אחת ידעתי, כי כאשר עלה השחר עדיין היה שוכב שם במנוחה שלמה, אך ללא נשמה באפו – המלך-הזאב הזקן מת.

<

א

כמה מאתנו התוודעו אי-פעם אל חיית-בר? איני מתכוון להתוודעות שבפּגישה או שתיים, או שמבעד לסורג הכלוב, אלא להיכרות ממושכת עם חיה בהתהלכה חופשי, ולחדירה לנבכי חייה ותולדותיה. הקושי הוא בדרך כלל להבחין בין ברייה אחת לרעותה מבני אותו מין. שועל או עורב כה דומים לשאר בני מינם שבפגשנו בהם שנית אין אנו בטוחים אם הם-הם שראינום לראשונה או לא. אך לעתים יקרה שבעל-חיים אחד, שהוא חזק או חכם מכל בני-מינו, נעשה למנהיג גדול, והוא, היינוּ אומרים – גאון, ואם קומתוֹ גדולה במיוּחד או שנושא הוא ציוּן אשר בני-אדם יכולים להכירוֹ לפיו, מיד מתפּרסם שמו בכל המדינה ואנו מגלים פּתאום – כי חייה של חיית-בר הם לעתים הרבה יותר מעניינים ומעוררי התפּעלוּת מאשר חייהם של רבים מבני המין האנושי.

על סוג זה נמנו “חצרן”, הזאב קצוּץ-הזנב אשר הטיל את אימתו על כל פאריס במשך כעשר שנים בראשית המאה הארבע-עשרה; “עקלן”, הדוב האפור, החיגר, שהשאיר אחריו תעודות כה נוראות בעמק סן-י’וֹאקין בקאליפורניה; “לוֹבּוֹ”, מלך-הזאבים של מאֶכּסיקו-החדשה, אשר היה הורג פרה ליום במשך חמש שנים, ופנתר “סיאוני” אשר בפחות משנתיים הרג כמעט שלש-מאות בני-אדם; וכזה היה גם “כתמכסף” אשר את תולדותיו, במידה שעלה בידי לחקרן, אספר עתה בקצרה.

כתמכסף לא היה אלא עורב זקן וחכם; שמו זה ניתן לו בשל הכתם הכסוף כדמות מטבע, שהיה טבוע בצדו הימני, בין העין ובין המקור, ורק הודות לסימנו זה הצלחתי להבחין בינו ובין יתר העורבים ולצרף יחד את קטעי תולדותיו אשר למדתי לדעתם.

עורבים, כפי שאתם יודעים וודאי, הם הנבונים שבצפורינו – הביטוי “חכם כעורב זקן” לא לחינם נהפך לפתגם. עורבים יודעים חשיבותו של הארגון, והם מאומנים לא פּחות מחיילים – בעצם, הרבה יותר מאשר רבים מן החיילים, כי העורבים, לעולם הם דרוכים על משמרתם, לעולם הם שרויים במצב של מלחמה ותלויים תמיד זה בזה בשמירה על חייהם ועל בטחונם. מנהיגיהם, לא זו בלבד שהם הזקנים והחכמים שבחבורה, כי אם גם החזקים והאמיצים שבהם, כי עליהם להיות מוכנים בכל עת להכניע התקוממוּת או מרד, בכוח-הזרוע בלבד. הטוראים – הם הצעירים שבעורבים שאינם מצטיינים בכשרונות מיוחדים.

כתמכסף הזקן היה מנהיגה של להקת-עורבים גדולה שקבעה את מפקדתה ליד טורונטו אשר בקאנאדה, ב“טירת פראנק”, שהיא גבעה עטורת ארנים בקצה הצפוני-מזרחי של העיר. הלהקה הזאת מנתה כמאתיים עוף, ומסיבות בלתי-מובנות לי, לעולם לא גדלה במספרה. בחורפים מתונים היו העורבים חונים על שפת נהר ניאגארה, ובחורפים קשים היו נודדים הרחק דרומה משם. אך מדי שנה בשנה, בשבוע האחרון של פברואר, היה כתמכסף הזקן מזעיק את חייליו אל הדגל וחוצה בגבורה את ארבעים המילין של הים המשתרע בין טורונטו וניאגארה; אך מעולם לא היה מתקדם בקו ישר, כי אם נוטה היה בקשת רחבה מערבה. וכך היה מזדקר לעיניו כל העת ציוּן-הדרך המוכר לו – הר דונדאס, עד הופיע באופק גבעת-האורנים עצמה. שנה שנה היה בא עם גדודו ולמשך ששה שבועות בערך היה שׂם משכנו בגבעה. אחר-כך היו העורבים יוצאים בכל בוקר בשלוש להקות ללקט מזון. להקה אחת היתה פּונה דרומה-מזרחה למפרץ אַשבּרידג'. שניה היתה עולה צפונה אל הדוֹן, והשלישית, הגדולה שבהן, היתה יוצאת לצפון-מערב, למעלה הערוץ. את האחרונה היה נוהג כתמכסף בעצמו ובכבודו. מי נהג את השתיים האחרות – דבר זה לא נודע לי לעולם.

בבקרים שקטים היו העורבים מתרוממים גבוה וטסים בקו ישר. אך בבקרים סוערים היתה הלהקה מנמיכה טוס ושמה לה את הערוץ למחסה. חלונותי היו נשקפים אל גיא זה, וכך קרה שב-1885 גיליתי את העורב הזקן לראשונה. הייתי חדש אז בסביבה, ותושב ותיק אחד אמר לי: “אותו עורב זקן עף הלוך ושוב בערוץ הזה כבר למעלה מעשרים שנה”. הדרך היחידה לעקוב אחר אורח העורבים היתה להתבונן בערוץ; וכך נעשה כתמכסף, אשר דבק באדיקות במסלולו הישן, – אם כי עתה כבר עמדו בתים משני צידין וגשרים ניטוּ לרחבו, – לאחד ממכרי הקרובים. פּעמיים ביום, במשך כל חודש מארס ובחלק מאפריל, ואחר-כך שוב בשלהי הקיץ ובסתיו, היה עובר על פּנַי, הלוך ושוב, ויכולתי להסתכל בתנועותיו ולשמוע את

פקוּדותיו ללהקותיו. הנה כי כן, מעט-מעט נפקחו עיני לראות כי העורבים, אף-על-פּי שקטני-ארץ הם – המה חכמים מחוכמים, גזע-צפורים בעל-לשון ומשטר חברתי, הדומה עד להפליא למשטר האנושי ברבים מעיקריו, ומכמה בחינות הוא ערוך אף יפה ממנו.

ביום סוער אחד, בעומדי על הגשר הגבוה הנטוי מעל לערוץ, ראיתי את העורב הזקן כשהוא עף לביתו עם מורד הגיא בראש גדודו, המשתרך אחריו בשורה ארוכה. ממרחק חצי-המיל הגיעה לאזני קריאתו: “הכל בסדר, בואו אחרי!” בשפתנו אנו, או בלשוננו

קאוּ קאוּ

ובלשון סגנו שחזר אחריו כהד מן המאסף: “קאוּ-קאוּ”. העורבים עפוּ נמּוּך מאוד, כדי שלא תפגע בהם הרוח, וכדי לעבור מעל לגשר, שעמדתי עליו, היה עליהם להתרומם מעט. כתמכסף ראני עומד שם ומאחר שהייתי מתבונן בו בתשומת-לב – לא מצא הדבר חן בעיניו. הוא האט במעוּפו וקרא: “צפו על המשמר” או – “קאו”, והתרומם לגובה רב. משראני שאיני מזוּיין, המשיך במעוּפו, כעשרים רגל מעל לראשי, ובני-סיעתו אחריו, בזה אחר זה. כשעברו את הגשר, חזרו וצללו לגובה-מסלולם הקודם.

וּ-קא

למחרת הייתי עומד באותו מקום עצמו, וכשנתקרבו העורבים, הרימותי את מקלי וזרקתיו לעומתם. הזקן קרא מיד: “סכנה”, “קא”, והתרומם לגובה של חמישים רגל מעל למסלולו. כיון שראה כי אין בידי רובה, ערב בנפשו להמשיך במעופו. אך ביום השלישי לקחתי עמי רובה, ומשראה אותי בכך, קרא מיד: “סכנה גדולה – רובה”: קא-קא-קא-קא-קאו. סגנו חזר על הקריאה, וכל עורבי הגדוד המריאו מעלה ונפוצו לכל עבר, עד שנתרחקו מאד מטווח רובה,עברו את תחום-הסכנה וחזרוּ למסתור הגיא. פּעם אחרת, כשעף הגדוד במורד-הגיא בשורה ארוכה ומשתרכת, ירד עָקב אדום-זנב והתיישב על עץ, סמוך למסלול מעוּפם. המנהיג צעק: “עָקב, עָקב”, קאו-קאו, ועצר במעוּפו, וכן עשה כל אחד ואחד מן העורבים בקרבוֹ אליו עד שנצטופפו יחד להיותם גוש מוצק. רק אז, משלא יראו עוד את העקב, עברו-חלפוּ לדרכם. אך כרבע מיל הלאה משם – והנה אדם עם רובה לעיניהם. “סכנה גדולה – רובה – רובה, פוצו להציל את חייכם”: קא-קא-קא-קא—קאוּ – קרא כתמכסף, ומיד נפוצו לכל עֵבר והמריאו מעלה. הרחק מטווח-ירי. עוד מלים רבות משפת פקודותיו למדתי להבין במשך תקוּפת-ההתוודעות הארוכה, וגיליתי כי לעתים, שינוי קט בצליל יש בו לשנות הרבה את המובן. הנה כי כן, שעה שמובנו של מס. 5 הוא עקב, או כל עוף גדול ומסוכן, הרי מובנו של מס. 7 – “סובוּ אחור”: קאו קאו קא-קא-קא-קא, והוא, כנראה צירוף של מס. 5, שעיקר פירושו סכנה, ומס. 4, שפירושו נסיגה; ואילו מס.8 משמעו – ברכת “שלום” לידיד הנראה ממרחק, קאו קאו מס. 9 הוא קריאה לטוראים שפּירושה “הקשב”.

בראשית אפריל החלה תכוּנה רבה בין העורבים. נראה כי שוב היה דבר-מה שעורר התרגשות במחנם. במקום ללקט אוכל מעלות השחר עד חשכה, היו עושים מחצית היום בין האורנים. נקל היה לראות איך זוּגות ושלישיות רודפים אלו אחר אלו, ומפקידה לפקידה מפגינים להטי-טיסה שונים. חביב היה עליהם המישחק לצלול לפתע מגובה רב על עורב הישוב על ענף, לחלוף כחוּט-השערה ממנו ולחזור ולזנוק מעלה באויר במהירות כה גדולה, עד כי משק כנפי העוף יישמש כקול רעם מרחוק. לעתים היה אחד העורבים משפּיל ראשו, מסמיר נוצותיו, ובהתקרבו כך אל רעהו, מגרגר לעומתו צליל ממושך, כגון ק-ר-ר-ר-ר—או.

עד מהרה נתברר לי פּשר כל אלה: העורבים היו מתעלסים באהבים ומבקשים להם זיווגים. הזכרים מתהדרים בכוח כנפיהם וביפי קוֹלם, בפני המטרוניתות-העורבות. יש לשער שאמנם קנו את ליבן של הללו, כי עד אמצע אפריל כבר נערכו כולם זוגות-זוגות ונפוצו על פני הארץ לבלות את ירח-הדבש בתענוגים; והאורנים הזקנים והזועפים של גבעת טירת-פראנק נשארו גלמודים ודוממים.

ב

גבעת “חרוּט-הסוּכּר” עומדת בודדה בעמק הדוֹן. עדיין מכוּסה היא יער, המחובר עם יער “טירת פראנק”, ומרחק של רבע מיל מבדיל בין שתי הגבעות. ביער שבינותיים עומד עץ אורן ובראשו קן עזוּב של נץ. כל דרדק בטורונטו מכיר את הקן הזה, ופרט לסנאי שחור, שראיתיו פעם עומד בשוליו והרגתי ביריה, מעולם לא ראה בו איש סימן-חיים. שנים על שנים עמד שם הקן, בלה, ישן ומתפּורר. ואף-על-פּי-כן – מה מוּזר! כל אותה העת לא מט לנפּול, כקנים ישנים אחרים.

בבוקר מאי עבות אחד יצאתי עם שחר מביתי, והתגנבתי חרש אל תוך היער, אשר שלכת-עליו כה רטוּבה היתה עד כי לא השמיעה כל רשרוש. והנה בעוברי מתחת לקן הישן, הופתעתי לראות זנב שחור מבצבץ מתוכו. חבטתי בעץ חבטה נאמנה, פּרח עורב ויצא סוד. זה מכבר היה חשד בלבי כי זוג-עורבים כלשהו מקנן בין עצי האורן, והנה עתה גיליתי כי הללו היו – כתמכסף ואשתו. הקן הישן קינם היה, והם השכילו לכלכל את מעשיהם בהסתר, לבל יוודע כי מדי שנה בשנה, לעת האביב, נערך בו נקיון-יסודי ועקרת-הבית טורחת בו במלאכתה. ואם כי היו עוברים שם יום-יום גדולים ונערים שוחרים-לציד, ורובים בידיהם, היו השניים שלווים בקינם. אף אני פעמים מספר ראיתי את הזקן מבעד למשקפתי, ולא החרדתיו עוד מקינו.

יום אחד, בעומדי על משמרתי, ראיתי עורב חוצה את עמק הדוֹן ודבר-מה לבן במקורו. הוא עף כלפּי המעין של פּלג רוזדאִיל ואחרי-כן פּנה בדרך הקצרה אל תרזת-הבונים. בהגיעוֹ לשם, שמט מפּיו את העצם הלבן, ומשפּנה כה וכה, נוכחתי כי הוא-הוא ידידי הותיק – כתמכסף. לאחר רגע חזר, והרים אותו עצם לבן – צדף היה זה – וּפנה אל המעין, ושם, הין החוּמְעָה וכרוּב-הבואש, חיטט בעפר וגילה ערימת-צדפים ועוד דברים לבנים ומבהיקים. הוא פרשם כלפי השמש, הפכם, הרימם בזה אחר זה במקורו, שמטם, רבץ עליהם כאילו היו ביצים, השתעשע בהם ונהנה למראיהם כצייקן בראותו כסף. זה היה השעשוע החביב עליו, זו היתה חוּלשתו. הוא לא יכול היה להסביר מדוע נהנה מזה, כשם שנער לא יוכל להסביר מה הנאה יש לו באוסף בולים, ונערה – על שום-מה היא מעדיפה פנינים על אבני-אודם; אך הוא נהנה מן הצדפים הנאה מרובה, ולאחר כמחצית השעה כיסה את כולם, לרבות זה שהביא עמו, בעפר ובעלים, והסתלק משם. עם כך נגשתי לאותו מקום ובדקתי את הערימה; היו שם מספר חלוּקי-אבן לבנים, קונכיות, וכמה חתיכות-פּח, בסך-הכל כמלוא-הכובע, אך היתה שם גם ידית של ספל-חרסינה, וזו היתה וודאי פנינית אוספו. בבואי לשם בשנית – כבר לא מצאתי דבר. כתמכסף הבחין בכך שגיליתי את אוצרותיו והוא העבירם משם. להיכן? – דבר זה לא נודע לי.

במשך התקופה הקצרה שבה עקבתי אחריו מקרוב, נתנסה כתמכסף בכמה וכמה הרפתקאות. פעם נתענה קשה מידי בּז מצוּי, ולעיתים קרובות היו טירנים¹ רודפים אחריו ומציקים לו. לא שהזיקו לו הרבה, אלא שהיו טרדנים רעשניים כל-כך, שהיה נמנע מחברתם ככל שיכול, ממש כשם שאדם מבוגר נמנע ממריבה עם ילד קטן שהוא חצוף ורעשן. אף הוא ידע כמה תחבולות אכזריות. הרגל עשה לו לחזר על פתחי קיני הצפּרים הקטנות, בוקר בוקר, כמשפט רופא המבקר בקביעות את חוליו, ולאכול את הביצים שהטילו הללו באותו יום. אך לא לנו לדונו על כך, שהרי אף אנו עושים כן לתרנגולות שבלול.

פעמים רבות היה מפגין את פיקחותו. פעם ראיתיו עף במורד הערוץ ופרוסת-לחם גדולה במקורו. באותו זמן היו מקימים חגורת לבינים על הפלג שלמטה והופכים אותו לתעלת-שופכין, ועל חלקו, לאורך מאתיים ירד לערך, כבר נשלמה המלאכה. כשטס העורב מעל לקטע המים הגלויים, נפל הלחם ממקורו ונסחף עם הזרם לתוך המנהרה, ונעלם מן העין. העורב צלל והציץ לתוך הניקבה האפלה, אך לשוא. אחר, נצנצה בו מחשבה נאה, עף אל קצה הניקבה התחתון, וציפה שם עד שיפיע הלחם שוב על פני המים, ומשנראה שט עם הזרם – חטפוֹ ונשאוֹ בשמחת-נצחון.

כתמכסף היה עורב בעל מוניטין, עורב מצליח. הוא חי באיזור, אשר על אף היותו שרוץ בסכנות, היה משופע במזונות. בקן הישן והבלתי-מתוקן העמיד מדי שנה בשנה דור חדש של וולדות, ולעת שהיו העורבים שבים ומתאספים, היה הוא נעשה שוב מנהיגם המוכתר.

עונת ההתכנסות היא בסוף יוני, לערך. גוזלי העורבים קיצרי-הזנב, רכי-הכנפיים ודקי-הקול, מובאים על-ידי הוריהם, והם כבר כמעט גדולים כמותם, אל האורן העתיק, שהוא מבצרם ואולפנם כאחד, ונכנסים בברית החברה. כאן ישימו מבטחם במספרם הרב, ובענפים הגבוהים אך המוסתרים-היטב. ומכאן ילמדום תורה ואת סודות ההצלחה שבחיי העורב. ולקח המשגה הקטן ביותר בחיי העורב, אינו: חזור ולמד מאל"ף. ליקחו – מוות.

שבוע או שבועיים ראשונים, עושים הצעירים בהתוודעות זה לזה, כי כל עורב חייב להכיר אישית את כל בני להקתו. בינתיים פנויים הוריהם לנוח מעט מעמל גידול-בנים, כי לעת הזאת כבר מסוגלים הצעירים לאכול בעצמם ולשבת על ענף בשורה, ממש כמו הגדולים.

כעבור שבוע או שבועיים באה עונת הנשירה. אותם ימים – הזקנים הם רגישים ועצבניים, אך אין זה מונע בעדם מלהתחיל באימון הצעירים, שאינם נהנים ביותר, כמובן, מן העונשים והנזיפות הנופלים בחלקם, לאחר שהורגלו לראות עצמם ילדי-השעשועים של אמותיהם. אך חושׂך שבטו שוֹנא בְְּנוֹ, כמו שאמרה להם הזקנה שעה שפשטה את עור-הצלופחים מעליהם. וכתמכסף הזקן אף הוא מורה מצויין הנו. לעתים נדמה שהוא נושא נאום לפניהם. את תוכן נאומו קשה עלי לנחש, אך לפי הגבתם של הקטנים מסתבר כי דבריו מפולפלים מאוד. בכל בוקר מתקיימים כנראה אימוני פלוגות, כי במו-עיני ראיתי איך הצעירים מתחלקים מאליהם לשתיים-שלוש מחלקות, לפי גילם וכוחם. יתר שעות-היום מלקטים הם מזון, יחד עם הוריהם.

כאשר מגיע סוף-סוף חודש ספטמבר, אנו מבחינים בשינויים גדולים. המון העורבנים הפתאים כבר קנו דעת. הכחול העדין שבקשתית-עיניהם – שהוא סימן מובהק של עורבון-פתי, – פינה את מקומו לחום-הכהה, שהוא סימנה של קשישוּת. עתה הם מנוּסים בתרגילים ובקיאים בתפקידי משמר. יודעים הם טיבם של רובה ומלכודת, וכן מאומנים הם ביותר בעיכול תירס-ירוק וזחלי-ניתוֹזית. הם יודעים כבר כי אשתו השמנה, הזקנה, של האיכר, מסוכנת פחות מבנה בן החמש-עשרה, אף שהיא גדולה ממנו בהרבה, ויודעים הם להבחין בין נער לבין אחותו. הם יודעים כי מטרייה אינה רובה ויכולים הם למנות עד שש, – וזה לא רע לגבי עורבים צעירים, – אף כי כתמכסף לעומתם, יודע למנות כמעט עד שלושים. הם מכירים את ריח אבק-השריפה ואת צדו הדרומי של עץ הטסוגה, ומתחילים להתגנדר כעורבים בני העולם הגדול. הם מקפּלים כנפיהם שלוש פּעמים, מדי צנחם על ענף (כל כוונתם להבטיח לעצמם, כי אכן נתקפּלו היטב). יודעים הם כיצד להציק לשועל עד שיוותר על מחצית ארוחתו, וכמו-כן הם יודעים כי בתקוֹף אותם הטירן או סנונית-הארגמן, עליהם לזנק לתוך עבי-שיח, לפי שאי-אפשר להיפּטר מן הטרדנים הקטנים, כשם שרוכלת-התפּוחים השמנה מתקשה לתפוס את הנערים הקטנים, המתנפלים על סלה. כל הדברים האלה כבר ידועים לעורבים הצעירים, אך טרם למדו את תורת איסוף-הביצים, כי אין זאת העונה היפה לכך. עדיין אין הם יודעים קונכיות מה הן, וטרם טעמו טעם עיני-סוסים; טרם ראו תבואה בנביטתה, ועדיין הם בוּרים גמורים בתורת המסעות, שהם שיטות-החינוך המעוּלות שבעולם. עד לפני חדשיים, לא שמעו אפילו את שימעם. מעתה הם כבר מכינים ליבם לקראתם, אך יודעים הם כי עליהם לחכות עד שיהיו הבוגרים מוכנים.

בחודש ספטמבר חלים שינויים גדולים גם בעורבים הזקנים. נשירתם תמה, שוב הם עומדים במלוא עדי-נוצותיהם ושוב הם גאים באדרותיהם היפות. מצב-בריאותם בכי טוב, ועקב כך משתפר גם מצב-רוחם. אפילו כתמכסף הזקן, המורה הקפּדן, נעשה עליז למדי, והצעירים אשר למדו זה כבר לכבדוֹ, מתחילים עתה לרחוש לו אהבה.

הוא “שפשף” אותם בתרגילים, לימדם את כל אותות ומילות-הפיקוּד השימושיות וסימניהן, ועתה – עונג הוא להסתכל בהם בשעה מוקדמת של בוקר.

“פלוגה מס. 1!” קורא המפקד הזקן בעורבית, ופלוגה מספר אחד עונה בהמולה רבה.

“עוּף!” – וכולם עפים בקו ישר קדימה והוא בראשם.

“עלה!” – ובן-רגע ימריאו ישר כלפי מעלה.

“כנוֹס!” – וכולם מתכנסים יחד, עד היותם לגוּש דחוּס ושחור.

“פּזור!” – והם נפזרים כעלים נידפים ברוח.

“הסתדר!” – והם משתזרים בשורה ארוכה למעופם הרגיל.

“רד!” – וכולם שומטים עצמם כמעט עד פני הקרקע.

“לקט!” – והם צונחים ומתפּזרים למצוא אוכל. עם-כך, שניים מן הצופים הקבוּעים עולים על המצפּה – אחד על עץ מימין, השני – על תל רחוק, משמאל. יש שכעבור רגע או שניים קורא כתמכסף, “אדם עם רובה!”, הצופים חוזרים על הקריאה ומיד עף הגדוד, בפיזור ובמהירות-הבזק, בכיווּן אל היער. משהם נמצאים כבר בתוכו, הם חוזרים ומסתדרים בשורה ושבים אל קניהם שבאורנים.

תפקידי התצפּית אינם מוּטלים על כל העורבים על-ּפּי תור, אלא על אחדים מהם בלבד, אשר עירנוּתם כבר עמדה במבחן פּעמים רבות; הם הצופים הקבוּעים ועליהם לצפּות וללקט אוכל בעת-ובעונה-אחת. דומה, שכבד הדבר עליהם, אך הם ממלאים את תפקידם יפה. אכן, דבר מוּסכם הוא בין בני-העוף, כי ארגוּן-העורבים הוא הטוב שבארגוּנים.

ולבסוף – בהגיע חודש נובמבר, מפליג הגדוּד דרומה, ללמוד אורחות-חיים חדשות, סימני-דרך ומיני-מזון חדשים, תחת הנהגתו של כתמכסף, החכם מכל עורב.

ג

מכל השעות – רק בשעות-הלילה שוטה הוא העורב. מכל הציפּורים – רק ציפור אחת מטילה אימה על העורב, והוא האוֹחַ. ולכן, אבוי לעופות-הַשְחוֹר בבוא עליהם שני אלה יחד. קריאת אוֹחַ מרחוק, אחרי רדת החשכה, מחרידתם כדי כך, שהם מפשילים ראשיהם מסתר-כנפיהם ויושבים רועדים ונפחדים עד אור-הבוקר. גילוי-פּנים מעין-זה, במזג-אוויר קר מאוד, יש בו כדי לגרום לקפיאת עין או שתי עינים של עורב, ובעקבות העיוורון – בא המוות. בתי-חולים לעורבים נכים אינם בנמצא.

אך בבוא הבוקר, חוזר אליהם אומץ-לבם, ובהתנערם ממקומם – הם עורכים חיפּוּש ביער, מיל על מיל, לכל צד, עד אשר הם מוצאים את האוֹחַ, ואם אינם הורגים אותו, הרי לפחות מציקים הם לו עד מוות ומגרשים אותו עשרים מילין ממקומם והלאה.

בשנת 1893 באו העורבים כמשפּטם אל “טירת פראנק”. כמה ימים לאחר בואם, כשהייתי מטייל ביער, – נתקלתי פתאום בעקבות ארנבת אשר העידו כי רצה על פני השלג בכל כוחה, והתרוצצה בין העצים כנרדפת. לתמהוני לא מצאתי כל עקבות של רודף. הלכתי בעקבות הסימנים והנה ראיתי טיפּת-דם על השלג, וקצת הלאה משם, מצאתי את שרידיו המכורסמים של ארנבון חוּם קטן. מיהו שהרגוֹ? הדבר היה לחידה, עד אשר נתגלו לי, לאחר חיפּוּש מדוקדק בשלג, תווים גדולים, כפוּלי בהונות, ונוצה חוּמה משוּרטטת להפליא. אז נתברר לי הכל: היה זה – אוֹחַ. חצי שעה לאחר-מכן, בעוברי שוב באותו מקום, ראיתי לנגדי את האוֹחַ, בעל המבט האכזרי, יושב על עץ, במרחק עשר רגליים מעצמות קורבנו. הרוצח היה עדיין שרוּי בקרבת מקום-הפּשע. זאת הפּעם לא כּיחשה עדוּת הנסיבות. משהתקרבתי אליו – השמיע גררר-וּ גרוני ופרח-לו, במעוּף לאה ונמוּך, אל היערות הרחוקים והקודרים, להטיל בהם בְעָתָה.

לאחר יומיים, עם שחר, קם רעש גדול בין העורבים. יצאתי לראות את אשר קרה, ומצאתי כמה נוצות שחורות מרפרפות על פני השלג. הלכתי כנגד הרוח, בכיווּן אשר ממנו נישאו, ועד-מהרה גיליתי שרידי גוּפת עורב, מגואלים בדם, ואת התווים הגדולים כפולי-הבהונות, אשר העידו שוב כי האוֹחַ הוא-הוא הרוצח. סביב-סביב נראו סימני ההיאבקות, אך הטורף האיום היה חזק מקורבנו. העורב המיסכן נסחב מעל ענפו בלילה, שעה שהאפילה היתה לו לרועץ עד-אין-מפלט.

הפכתי את שׂרידי הגוּפה והנה נגלה ראשה. קריאת צער נמלטה מפּי. אהה! היה זה ראשו של כתמכסף הזקן. בא קץ לחייו של ראש-השבט המסור והנאמן. סופו שנרצח על-ידי אותה ברייה עצמה, אשר מאות עורבים צעירים למדו ממנו איך להישמר מפּניה.

הקן הישן על “חרוּט-הסוּכּר” הנו נטוּש עכשיו. העורבים עודם נוהגים לבוא ל“טירת פראנק”, אולם באין מנהיגם עמם, פּוחת מספּרם והולך, ועוד מעט יעלמו כליל מחורשת-האורנים העתיקה, בה חיו ולמדו, הם ואבותיהם, במשך דורות.

פרומאוזן, או פרוּם, זה היה שמו של ארנב צעיר. הוא נקרא כך בשל אוזנו השסוּעה והפּרוּמה, תו-חיים שזכה בו בהרפּתקאתו הראשונה. הוא חי עם אמו, פּוּכית, ב“ביצת אוֹליפאנט”, במקום שם התוודעתי אליהם, ובמאה אופנים שונים ליקטתי את קטעי העדוּיות ושיירי העובדות אשר ברבות הימים סייעוּ בידי לכתוב את הסיפור הזה.

מי שאינו מיטיב להכיר חיות, ייתכן שיעלה בדעתו כי “אינשתי” אותו, אך מי שנתקרב אליהן כדי לדעת משהו על אורח-חייהן ואורח-מחשבתן, ידע כי לא כן הדבר.

אמנם אין הארנבות מדברות בלשוננו, אך יש להן שיטה משלהן למסירת מושגים זו לזו, באמצעות מערכת צלילים, אותות, ריחות, מגעי-שפם, תנוּעות ומופתים, המשמשים להם במקום שפה; ויש לזכור כי אף-על-פּי שאני נוהג בסיפור זה תרגום חפשי מארנבית לעברית, אינני אומר דבר שלא נאמר על ידם.

א

עשב הביצה הבאוּש שׁחָה ארצה והסתיר תחתיו את הקן החמים בו החביאה אֵם פּרוּמאוזן את בנה. עוד קודם-לכן ריפדה את מקצת תחתיתו מצעים, ועתה, כתמיד, היתה אזהרתה האחרונה להיצמד לקרקע ולא להוציא הגה, יקרה אשר יקרה. אף כי היה פּרוּמאוזן תחוב במיטה, היה ער לחלוּטין ועיניו הבהירות קלטו אותה פיסת-נוף מעולמו הקטן והירוק שהיתה בדיוק מעל לראשו. עורבני כחול וסנאי אדום, שניהם גנבים ידוּעים-לשמצה, האשימו זה את זה בקולי-קולות במעשי גניבה, ובין היתר היה גם בית-השיח של פּרוּם נושא מריבתם: סִבְכִי צהוב לכד פרפר תכול ממרחק ששה אינטשים בלבד מקצה חוטמו, ופרת-משה-רבנו, לבושת ארגמן ושחור, שהלכה הלוך ונענע בשלווה בּמחוֹשיה המכופתרים, טיילה טיול ארוך במעלה גבעול-עשב אחד ירדה בשני, חצתה על פּני הקן ומעל לפניו של פּרוּם – והוא אפילו לא נע, אף לא הניד עפעף.

כעבור זמן-מה שמע רשרוש-עלים מוזר בסבך הסמוך. היה זה רחש משונה ובלתי-נפסק, ואם כי נשמע פּעם מעבר מזה ופעם מן העבר השני, והלך וקרב, כל העת, לא נתלוותה לו טפיפת רגליים. פּרוּם חי כל ימיו בביצה זו (הוא היה בן שלושה שבועות), ואף-על-פּי-כן טרם שמע כרחש הזה. מובן, כי סקרנותו גברה והלכה. אמו הזהירה אותו לשכב במנוחה, אך היא הרי נתכוונה למקרה של סכנה, ורחש מוזר זה, ללא קול צעדים, ודאי שאינו צריך לעורר פּחד.

הדשדוש החרישי חלף בסמוּך מאוד, אחר עבר ימינה, חזר, ודומה כי נתרחק. נדמה היה לפּרוּם כי יודע הוא מה מתרחש סביבו; סוף-סוף אין הוא תינוק; מחובתו היא ללמוד מה העניינים. אט-אט הרים את גוּפו הכדרדורי על רגליו הקצרות הצמריות, נשא את ראשו הקטן והעגול מעל למעטה קינו והציץ מתוכו אל בינות לעצים. אך מרגע זוּעו, פסק הרחש. הוא לא ראה מאומה, לכן צעד צעד קדימה לעמדת תצפּית נוחה יותר, ומיד מצא עצמו עומד פּנים אל פּנים מול נחש שחור, ענקי.

“אמא” צרח באימת-מוות משזנקה עליו המפלצת. בכל כוח גפּיו הזעירים ניסה לרוּץ, אך במהירות-הבזק תפסהו הנחש באוזנו האחת, כרך סביבו את טבעותיו ונתמלא תקווה למראה ארנבון חסר-הישע שניצוֹד לארוחת-הצהרים.

“א-מא, א-מא”, גנח פּרוּמאוזן הקט משהתחילה המפלצת האכזרית לחנקוֹ אט-אט עד מוות. יבבת הקטן לא היתה נמשכת הרבה לולא אמא, שדלגה לקראתו, כחץ מקשת, דרך היער. לא עוד היתה ארנבת רכרוכית, חסרת-ישע, מוכנה לנוס מכל צל; אהבת האֵם היתה גדולה בקרבה. צעקת תינוקה מילאה אותה אומץ גיבורים – וקפוץ, השתערה על הזוחל האיום. הך, היכתה אותו בכפּותיה האחוריות, החדות, בעברה מעליו, ומכתה היתה חדה כל כך עד שהתפּתל מכאב ולחש מחימה.

“א-מא”, נשמעה קריאה חלושה מפי הקטן. ואמא דלגה אנה אנה והיכתה ביתר עוז וביתר אכזריות, עד שהזוחל הנתעב הרפה מאוזנו של הפּעוּט וניסה לנשוך את האֵם בדלגה מעליו. לא עלה בידו לתפוס אלא מלוא פיו צמר. מכותיה האנושות של פּוּכית החלו לתת אותותיהן, משנראו פסים ארוכים וזבי דם נקרעים בפיתוּלי גוּפו הקשקשי של הנחש השחור.

מצבו של הנחש היה עתה בכל רע; באזרוֹ חלציו להתקפה הבאה, רפתה אחיזתו בתינוק-ארנבון, שהחליק מיד מתוך פּיתוּליו ונס אל מתחת לשיחים כל עוד רוח-בו, תקוּף-פּחד עד מוות, אך שלם בגוּפו פּרט לאוזנו השמאלית אשר נקרעה כדבעי בשיני הנחש האיום.

פּוּכית השיגה עתה את כל מבוּקשה. מעולם לא היו לה שאיפות ללחום למען תהילה או נקמה. מיד חפזה-ברחה לה אל היער, והקטן – בעקבות בוהק זנבה הצחור-כשלג, עד שהביאתהו לפינת-מבטחים בביצה.

ב

“ביצת אוליפנט הזקן” היתה כברת סחי-יער טרשית מגודלת פטל, ובאמצעיתה שלולית-מדמנה ופלג חוצה אותה. עוד עמדו בה כמה שרידים מרופטים של היער הקדום ואחדים מן הגזעים העתיקים עוד יותר, היו מונחים כבולי-עץ מתים בתוך הסבך. האדמה שמסביב לשלולית היתה מסוג אדמות-הגומא המגודלות ערבות אשר חתולים וסוסים ידירו רגליהם מהן, אך הבקר לא ייראן. האזורים היבשים-יותר היו משופעים בשיחים דוקרניים ובעצים צעירים. החגורה הקיצונית ביותר, הגובלת עם השדות, הצמיחה ארנים צעירים, רעננים וגמישי-גזע אשר מחטיהם הירוקים שמעל, והנבוּלים שמתחת, מבשׂמים את נחיריהם של הטיילים בניחוֹח כה ער, אך נשימת-מוות היא לנצרים המתחרים בהם על הפּסוֹלת – מחייתם.

סביב-סביב, עד למרחק רב, השתרעו שדות מישוריים, ועקבות חיית-הבר היחידים אשר נראו בהם בכלל, היו עקבות שוּעל רע-מזג וחסר-מצפּוּן, אשר, למרבה הצרה, גר סמוך מדי לביצה.

דיירי-הביצה העיקריים היו פּוּכית ופּרוּם. שכניהם הקרובים ביותר היו רחוקים מאוד, ושארי-בשרם הקרובים ביותר – לא היו בחיים. כאן היה ביתם, וכאן חיו יחדיו, וכאן קיבל פּרוּם את חינוּכו, שהודות לו עשה חייל רב.

פּוּכית היתה אמא טובה וחינכה אותו במסירוּת. הדבר הראשון שלמד, היה להיצמד ארצה ולא להוציא הגה. הרפּתקאתו עם הנחש לימדתהו חכמה זו. פּרוּם לא שכח שיעוּר זה לעולם; עתה ידע לציית למה שאומרים לו ודבר זה הקל עליו בלמידת שאר הדברים.

השיעוּר השני אשר למד היה “קפוֹא”, והוא תולדת הראשון, ופּרוּם למדוֹ מיד משהחל לדעת לרוץ.

“קפיאה” פירוּשה פשוט לא לעשות מאומה, ליהפך נציב אבן. ארנב-מאוּמן-כראוּי, בכל מצב שיימצא, ברגע שיגלה אויב בקרבת-מקום, מיד הוא קופא על מקומו ללא ניד וזיע; כי צבע בריות-היער הוא כצבע העצמים ביער, והן ניכּרוֹת לעין רק בהתנועען. לכן, כל-אימת שמזדמנים שני אויבים לאותו מקום, יכול הרואה ראשון את משנהוּ להיות בלתי-נראה על-ידי “קפיאה”, וכך הוא זוכה ביתרון לבחור את רגע ההתקפה או הבריחה. רק מי שחי ביער יבין לחשיבוּתו של עניין זה; כל חיית-בר וכל צייד חייבים ללמוד את הדבר; הכל יודעים זאת היטב, אך איש לא יתחרה עם פּוּכית באופן הביצוּע. אמו של פּרוּם לימדתהו את התכסיס על דרך ההדגמה. כשכּרית-הכותנה הלבנה, אשר פּוּכית נשאה עמה תמיד ככסא-ישיבה, רצה רוץ והיטלטל דרך היער, רץ כמובן גם פּרוּם אחריה בכל כוחו, שלא לפגר. אך משנעצרה פּוּכית ו“קפאה”, הורהו יצר-החיקוּי הטבעי כי יעשה כמוֹתה.

אך הדבר היפה ביותר שלמד פּרוּם מאמו היה “סוד ורד-הבר”. זהו סוֹד ישן-נושן, וכדי להבינוֹ, עליכם לשמוע קודם-כל מדוע התקוטט ורד-הבר עם החיות.

לפני זמן רב מאד צמחו הוורדים על שיחים חסרי-קוצים. אך הסנאים והעכברים היו מטפּסים אליהם לקוטפם, הבהמות היו מפּילות אותם בקרניהן, האופּוֹסוּם היה מורטם בזנבו הארוך והצבי היה שוברם ארצה בפרסותיו החדות. על-כן הזדיין ורד-הבר בקוצים כדי להגן על ורדיו והכריז מלחמה עד-עולם על כל בעלי-החי המטפּסים על עצים, מקריני-קרניים ומפריסי-פרסה, או בעלי זנבות ארוכים. כתוצאה מכך נמצא ורד-הבר במצב-מלחמה עם הכל, מלבד עם פּוּכית, אשר לא ידעה לטפּס ולא היו לה קרניים או פרסות וקשה לומר כי היה לה זנב כלשהו.

ואמנם, מעולם לא פגע הארנב בוורד-הבר, וכיון שאויביו היו עתה כה מרוּבים, אימץ לו הורד את הארנב כידיד הקרוב לו ביותר, וכל-אימת שסכנה מאיימת על הארנבון המסכן, נמלט הוא אל ורד-הבר הקרוב וליבו סמוך ובטוח כי הלה מוכן ומזומן להגן עליו מפני כל צר בריכוא חניתותיו החדות והארסניות.

הנה כי כן, הסוֹד שלמד פּרוּם מפּי אמו היה: “ורד-הבר הוא הטוב בידידיך”.

זמן רב הוקדש באותה עוֹנה ללימוּד פּני הקרקע, ומבוֹכי סבכי-הפטל וּורדי-הבר. ופּרוּם היטיב כל-כך לדעתם, עד כי יכול היה להקיף את הביצה בשתי דרכים שונות ועם כך להרחיק משיחי-הוורד, ידידיו, אלא כדי חמש קפיצות בלבד.

לפני זמן לא רב ביותר גילוּ אויבי הארנבות למגינת-ליבם, כי האדם הביא מין שיח קוֹצני חדש ושתלוֹ בשוּרות ארוכות בכל רחבי הארץ. שיח זה היה כל-כך חזק עד ששוּם ברייה לא יכלה לשברוֹ, וכה חד היה עד כי העוֹר הגס ביותר היה נקרע מפּגיעתו. משנה לשנה הלך מספּרוֹ ורב ומשנה לשנה החריפה והלכה הבעייה לגבי חיות-הבר. אך פּוּכית, לא נמוג ליבה מפּניו. לא לחינם גדלה בין השיחים הקוצניים. כלבים ושועלים, בקר וצאן, אפילו האדם עצמו, עלולים להיפּצע בחודיו האיומים; אך פּוּכית יודעת אותו, משגשגת ועושה חייל בצילו. וככל שיתפשט, כן יגדל איזור-בטחונו של הארנב. ושמו של שיח-קוצים חדש וּמבעית זה הוא – גדר-התייל הדוֹקרני.

ג

מאחר שלא היו לפּוּכית ילדים אחרים להשגיח עליהם, השפּיעה עתה כל חיבתה על פּרוּם לבדו. הוא היה זריז ופיקח לעילא-ולעילא, ואף חזק היה, וסיכויי התפּתחוּתו היו טובים ביותר; לכן עשה חייל בכל דרכיו.

במשך כל העוֹנה לימדה אותו פּוּכית את תכסיסי העיקוּב, מה מוּתר לאכול ומה מוּתר לשתות ובמה אסור לנגוע. יום-יום עמלה לאלפוֹ; מעט-מעט הצליחה ללמד אותו בינה, מילאה את מוחו מאות רעיונות אשר היו צבוּרים בראשה היא, מנסיון חייה או מימי ראשית אימוניה, וכך ציידה אותו בחכמה ודעת, שבלעדיהם אין חיים למין הארנבים.

סמוך-סמוך לצידה היה פּרוּם יושב בשדה-התלתן או בסבך ומחקה אותה כשהיתה מנענעת בחרטומה, כדי “לשמור על נקיון הרחרחן שלה”, ומושך את פיתה מפּיה או מלקלק את שפתיה כדי להיות בטוח כי אמנם לא טעה במין העשב. הוסיף לחקוֹתה, ולמד לסרק את אוזניו בכפותיו, להחליק את פרוותו ולהוציא בשיניו את זרעוני-הבר מתוך אפודתו וגרביו. הוא גם למד כי אגלי-טל זכּים משיחי הפטל, הם הם לבדם המשקה היאה לארנבות, כי על-כן מים אשר נגעו באדמה, טיבם שהם דלוּחים במקצת. וכך החל ללמוד את חכמת-היער, היא העתיקה שבחכמות.

משנעשה פּרוּם גדול למדי כדי להתהלך לבדו, לימדתהו אמו את מפתח סימני-האיתוּת. ארנבות משדרות ידיעות זו לזו על-ידי תיפוּף ברגליהן האחוריות על פני האדמה. האדמה מעבירה קול למרחקים; תפיפה המשוּדרת מגוֹבה של שש רגליים מעל פני הקרקע לא תישמע גם במרחק של עשרים יארד, אולם אם היא משוּדרת מפּני הקרקע ממש, תישמע למרחק של מאה יארד. חוּש-השמע של ארנבות הוא חד מאוד, על-כן מסוגלות הן לשמוע אותה תפיפה ממרחק של מאתיים יארד, כמרחק שמקצה אחד של ביצת אוֹליפאנט לקצה השני. תפיפה בודדת: תוף, פירושה "הישמר,, או “קפא”. תפיפה אטית: תוף-תוף, פירושה – “בוא”. תפיפה מהירה: תוף-תוף, פירושה – “סכנה”; ותפיפה בהוּלה: תוף-תוף-תוף משמעה "הימלט על

פעם, כשמזג-האויר היה נאה והעורבנים הכחולים היו מתקוטטים בינם לבין עצמם, – סימן מובהק שאין אויב מסוכן מצוּי בסביבה, – החל פּרוּם ללמוד דבר חד. פּוּכית שטחה אוזניה, ובזה רמזה לו לרבוץ דוּמם. אחר מיהרה לרוץ הרחק אל תוך הסבך ותופפה לו את הסימן “בוא”. פּרוּם זנק במרוּצה לעברה, אך לא יכול למצאה. הוא תופף, אך כל תשובה לא באה. החל לחפּשה בדקדקנוּת, עד שגילה את ריח עקבותיה, ובלכתו אחר סימן-דרך מוזר זה, שכל החיות כה מיטיבות לדעתו – והאדם אינו מכיר אותו כלל, – עלה בידו למצוא את משעוֹלה ואת מקום-מחבואה בדי-עמל. כך למד את שיעוּרו הראשון בעיקוּב, וכך הפכו מישחקי-המחבואים לאימוּן לקראת המנוּסות-מצייד, שתפסו לאחר-מכן מקום כה רב בחייו של פּרוּם.

בטרם נסתיימה עונת-ההתאמנוּת הראשונה כבר למד פּרוּם את התכסיסים העיקריים שעל-פיהם מתנהלים חיי הארנבים, ובפתרון בעיות לא-מעטות נתגלה כגאון אמיתי.

הוא היה מומחה בתכסיסי “אילן”, “חמוק-וסטה”, “ורבץ”, וכל-כך היטיב לשחק ב“בוּל-עץ” בעזרת “סוֹב”, ו“הולך-שולל” בעזרת “חזוֹר על עקבותיך”, עד שלא נזדקק כמעט לתכסיסים נוספים. אם כי טרם ניסה זאת, הנה ידע בדיוק איך לשחק “גדר-תיל”, שהנוֹ תכסיס חדש מן המין המעולה ביותר; הוא חקר במיוחד את התחבולה “חוֹל”, המבערת לחלוטין כל ריח, ושגורים היו לו היטב “שנה כיווּן”, “גדר” ו“כפליים”, וכמו-כן “היטמן”, שהוא תכסיס הדורש יתר שימת-לב, ועם זאת לא שכח מעולם כי “שכב-דוֹם” – הנו ראשית-חכמה, ואילו “שיח-ורד-הבר” הוא התכסיס היחיד שהנו בטוח תמיד.

הוא למד את הסימנים שעל-פיהם יכיר את אויביו, ואחר למד כיצד לסכּל את מזימותיהם. לניצים, אוחים, שוּעלים, כלבי-צייד, כלבי-כלאיים, סמוּרי-הביצות, סמורים גמדיים, חתוּלים, בואשים, דביבונים ובני-אדם, יש שיטות-רדיפה מיוחדות משלהם, וכנגד כל אחת מהן הורתה אותו אמו סגוּלה.

כדי לדעת אם אויב מתקרב, למד לסמוך תחילה על עצמו ועל אמו, ואחרי-כן – על העורבני הכחול; “לעולם היה מטה אוזן לאזהרתו של העורבני הכחול”, היתה אומרת פּוּכית. “הוא תעלול, פגע-רע וגנב ללא-תקנה, אך אין דבר נעלם ממנו. הוא היה פוגע בנו ללא נקיפת-לב, לולא השׂיחים הדוקרניים, אך כיון שאויביו הם אויבינו, לכן מן-הראוי לשים-לב אליו. כשהנקר משמיע קול-אזהרה – האמן בו, הוא בעל אופי ישר, אך לעומת העורבני, הוא שוטה גמור, ואף כי משקר העורבני לעתים קרובות, מתוך קונדסוּת, טוב כי תאמין לו כשבשׂוֹרה רעה בפיו”.

תכסיס גדר-התיל דורש עצבים חזקים ומיטב הרגלים. זמן רב עבר בטרם העיז פּרוּם להשתמש בו, אך משהגיע לגיל הכוח, נעשה זה לאחד התכסיסים החביבים עליו ביותר.

“מישחק נאה הוא לאלה המסוגלים לו”, היתה אומרת פּוּכית. “תחילה אתה מושך אחריך את הכלב בדרך ישרה ומלהיב אותו קצת על-ידי כך שאתה מניח לו לחרות אחריך. ואז אתה מדלג רק צעד אחד לפניו ומוביל אותו בקו אלכסוני ארוך ובזוית חדשה לתוך גדר-תיל, בגובה החזה. ראיתי בחיי כלבים ושוּעלים רבים שקיפּחו אבריהם בדרך זו, וכלב-צייד אחד נהרג לאלתר לעיני. אך ראיתי גם יותר מארנב אחד שאיבד את חייו במישחק מעין זה”.

פּרוּם הקדים ללמוד דבר שארנבות רבות אינן לומדות אותו כלל; הוא למד כי “התחבא במחילה” אינו תמרון מוצלח כפי שהוא נדמה לראשונה; מפלט בטוח הוא לארנבת חכמה, אך לנוֹאלת ייהפך, במוקדם או במאוחר, למלכודת-מוות. ארנבת צעירה, חזקה עליה שדבר זה יעלה ראשון במחשבתה. ארנבת זקנה – לא תנסהו בטרם תיכשל בכל יתר התמרונים. מפלט טוב הוא מבן-אדם או מכלב, משוּעל או מעוֹף-דורס, אך מוות בטוח הוא צופן בקרבו, כל-אימת שהאויב הוא סמור או בואש, או סמור-ביצות.

שתי מחילות בלבד היו בביצת-אוליפאנט. האחת – על “חוף ההשתזפוּת”; והיא תלוּלית יבישה ומוגנת בקצה הדרומי. תלוּלית זוֹ היתה גלויה לעין ומשופעת לצד החמה; לכאן היו באות הארנבות בימים החמים לטבילות שמש. היו מתפרקדות להן בין מחטי-האורן הריחניים והגולטריה, שוכבות בפינוק, מעשה-חתוּלות, ומתהפכות לאיטן מצד אל צד, כמו על-מנת להיטגן מכל צדדיהן, שיהיו צלויות היטב. ממצמצות בעיניהן, מתנשמות ומתפּתלות כממכאובים איומים; לאמיתו של דבר, היה זה אחד מתענוגותיהן הגדולים ביותר.

בדיוק מעל לפיסגת התל הזדקר גזע-אורן גדול. שרשיו נעווי-הצורה התפּתלו על פני החול הצהוב כדרקוֹנים, ומתחת למחסה הסתעפוּיותיהם, חפרה לה מרמוטת-יערות זקנה וזעפנית לפני זמן רב – מאוּרה. ברבות הימים נעשתה מרמוטה זו מרת-נפש וּמרשעת, ויום אחד, במקום שתיכבד ותשב בחוֹרה, בחרה לה להישאר בחוץ ולהתקוטט עם כלבו של אוליפאנט; ובכן, שעה לאחר-כך נתפּנתה המאוּרה מבעליה ונעשתה לקניינה של ארנבת-פּוּכית.

חוֹר זה שבין שרשי האורן נתפּס אחרי-כן בקור-רוח גמור על-ידי בואש צעיר ויהיר, אשר אילו היה מגלה פחות יהירוּת, היה זוכה ליתר אריכות-ימים. פוחח זה דימה בנפשו שאפילו אדם עם רובה יברח מפניו, ויען כי אמר לנשל את פּוּכית מן המאוּרה לצמיתוּת, ארכה מלכוּתו כמלכוּת אחד ממלכי ישראל – שבעה ימים בלבד.

החוֹר השני, חוֹר השרכים, נמצא בסבך-השרכים ליד שדה התלתן. זה היה חור קטן וטחוב, ולא היה בו אלא לשמש מפלט אחרון בעת צרה. גם הוא היה מעשה ידי מרמוטת-יערות, שכנה דורשת-טוב וידידוּתית, אלא שהיתה צעירה וקלת-דעת. על-כן נפשט עוֹרה מעליה והפך בגלגול שני לרצועת-מגלב, המשמשת עתה לנגוש את צמד-סוסיו של אוליפאנט ולהעבידם בפרך.

“ובצדק”, אמר הזקן, “כי העור הזה נתפּרנס על מספוֹא גנוּב, שבין כה וכה היה הצמד הופכוֹ במעיו לכוחות-סוס”.

הארנבים היו עתה בעליהם היחידים של החוֹרים, ואף-על-פי-כן לא היו קרבים אליהם אלא בשעת-הדחק, כדי שלא יווצר משהו מעין שביל, העלוּל להסגיר אל האויב את דרכי-נסיגתם האחרונות. לבד אלה, היה גם גזע-האגוז החלוּל, שעדיין עמד בירקוּתו, למרות שחיחוּת קומתו, ויתרונו הגדול – שהחוֹר שבו היה מפוּלש בשני קצותיו. זמן רב היה העץ משכנו של אחד דביבון זקן וערירי, שהעמיד פנים שהוא צייד-צפרדעים, אלא מפּה לאוזן לחשו כי הוא מתנזר ממאכלי-בשר, כאותם הנזירים הקדמונים. נפל עליו חשד זדוני, שאילו רק באה לידו הזדמנוּת, היה מהנה עצמו בבשר ארנבות. לבסוף, כשנהרג באחד הלילות האפלים בהתנפּלוּת על לוּלו של אוליפאנט, תפסה פּוּכית את קינו החמים, ללא כל מוסר-כליות, מתוך רגש של רווחה שלמה.

ד

אור-חמה בהיר של אוגוסט הציף את הביצה בבוקר, הכל היה כאילו שרוּי בזיו החם. גבתון-ביצות קטן וחוּם היה מטרטר על גבי קנה-גומא ארוך בבריכה. מתחתיו נראו משטחי-מים דלוּחים שנטלו לעצמם כמה פיסות של רקיע תכול, ושזרו אותן עם קני-הסוּף הצהובים לפסיפס נהדר שבמרכזו נצטיירה תמונה קטנה ומהופכת של הציפור. על הגדה מאחור היתה צמחיה עצומה של כרוב-בואש זהוב-ירקרק, שהטיל צל סמיך על הגבשוּשיות החוּמות של אדמת-הביצה.

עיני גבתון-הביצות לא אוּמנוּ לקלוט את תפארת הצבעים, אך הוא ראה דברים שמעינינו ודאי היו נעלמים; כי שניים מתוך המון הגבשוּשיות הרכבוביות החוּמות, שמתחת לעלי-הכרוּב הרחבים, לא היו אלא בעלי-חיים צמריים אשר חטמיהם לא חדלו אף לרגע מהתנועע מעלה ומטה, שעה שכל שאר הדברים נחו דומם.

אלה היו פּוכית ופּרוּם. שרוּעים היו מתחת לכרוב-הבואש, ולא מפּני שחיבבו כל-כך את סרחונו, אלא מפני שכאן לא הטרידוּם היתושים בעלי-הכנף שאינם יכולים לשאת את הריח הרע.

לארנבות אין שעות-לימוד קבועות, הן לומדות תמיד, אך איזהו הלקח, שהן לומדות – דבר זה תלוּי במין הצרה הצפוייה להן. פּוּכית ופּרוּם באו למקום הזה כדי לנוח בשקט, אך עוד הם נחים, והנה צליל-אזהרה מפי העורבני הכחול אשר לא-ינום-ולא-ישן, הזקיף את אזניה ואת חוטמה של פּוכית והדביק את זנבה אל גבה. הרחק על פני הביצה רץ כלבו השחור-לבן של אוליפאנט, והישר אליהם.

“אתה”, אמרה פּוּכית, “רבץ כאן ואני אדאג לכך שהשוֹטה הזה לא יטרידנו”. מיהרה ויצאה לפוגשוֹ וביעף חצתה את דרכו של הכלב.

“בּאו-האו-האו” יילל הכלב בקול בדלגו אחר פּוּכית. אך היא לא הניחתהו להשיגה ומשכה אותו אחריה למקום שבּוֹ ריבואי חניתות ננעצו בו עמוק ובחתף, עד כי אוזניו העדינות נשרטו עד דם. לבסוף נהגה בו למישרין אל תוך גדר-תיל דוקרני. שם ספג שרטת כזאת בבשרוֹ שחיש-מהר נמלט הביתה, מיילל מכאב. לאחר שהשתמשה ב“קיצור-כפולים” “סיבוב”, ו“הולך שולל”, מחשש פּן יחזור הכלב, שבה פּוּכית למקומה ומצאה שם את פּרוּם עומד זקוף במלוא קומתו ומשרבב את צוארו בסקרנוּת לצפות במישחק.

הפרת-משמעת זו הרגיזה אותה כל-כך שהיכתה אותו ברגלה האחורית.

יום אחד, כשסעדו שניהם את ליבם בשדה-התלתן הקרוב, ראו והנה עקב אדום-זנב בא וצולל אליהם. פּוּכית ביעטה ברגליה האחוריות כדי לשטות בו וקפצה לתוך שיחי-הפטל שבצד אחד משביליה הישנים, שמה לא יכול כמובן העקב להגיע. היה זה השביל הראשי שהוביל מ“סבך שפת הנחל” אל ערימת הזרדים היבשים, המיועדים להסקה. כמה מטפּסים כיסו אותו לרוחבו, ופוּכית, עם שלא גרעה עין מן העקב החלה מיד בקיצוץ המטפסים. פּרוּם עקב אחר תנועותיה ואחר רץ קדימה וקיצץ גם הוא כמה מהם, שניטשו לרוחב השביל. “כך יפה”, אמרה פּוּכית. “שמוֹר תמיד על שבילים שיהיו פנויים, תצטרך להם לעתים די קרובות. אַל תרחיב, רק נקה. סלק כל דבר הדומה למטפּס ומכסה, ויום אחד תגלה כי סילקת חתיכת עניבת-חנק”. “סילקתי מה!” שאל פּרוּם, בגרדוֹ את אוזנו הימנית ברגלו השמאלית האחורית.

“עניבת-חנק, זהו דבר הנראה כמטפּס, אך אינו צומח והוא גרוע מכל הדורסים שבעולם”, אמרה פּוּכית בשולחה מבט אחרי אדום-הזנב שכבר היה רחוק עתה. “כי יומם ולילה היא ורבת לך על השביל, עד שהיא מוצאת רגע-כושר לתפוס אותך”.

“אינני מאמין כי היתה תופסת אותי”, אמר פּרוּם בהתפּארוּת של ילד והתייצב על עקביו האחוריים כדי לגרד את סנטרו ואת שפמו בזלזל גבוה וחלק. פּרוּם לא הרגיש בעשותו זאת, אך אמו ראתה וידעה כי סימן הוא, – כהתחלפוּת הקול אצל נערים, – שפּעוּטה איננו תינוק עוד, ובמהרה יהיה ארנב מבוגר.

ה

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. מי אינו יודע וחש זאת? בונה מסילת-הברזל ישליך את עפר סוללתו ללא-חשש לתוך ביצת-היוון הרחבה, או לתוך מי האגם, או אפילו לתוך הים הגדול, אך לפלג הקטן ביותר של מים זורמים יתייחס ביראת-כבוד, יחקור את אורחו ומגמתו ויתן לו את כל אשר ידמה כי הוא שואל. הנודד הניחר-מצמא במדבריות האשלג הארסי, יירתע מתוך אימת-מוות מפני ביצות-הגומא ולא ינוח עד אשר ימצא מקוה-מים אשר במרכזו נראה קו דק ובהיר וזרם קלוש, הוא הסימן למים חיים, זורמים, ואז יעלוז לשתותם.

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. כישוּף רע ייעצר מפּניו, לא יוכל לחצותו. טאם אוֹ’שאֶנטר גילה את הכוח הצפוּן בו בשעת מצוקה קשה. חיית-היער, ברדוף אחריה אויב אכזר ללא-ליאוּת ובהתחקותו על ריח עקבותיה, חשה כי גורלה נחרץ וסופה קרוב וכי איזו קללה איומה רודפת אותה. כוחה תש, כל תכסיסיה יוצאים לריק. עד שבא המלאך הטוב ומובילה אל המים, המים החיים, הזורמים, ואז היא קופצת לתוכם ויורדת עם הזרם המצנן, ובכוחות מחוּדשים שׂמה פניה חזרה אל היער.

יש כוח-קסם בפלג מים זורמים. כלבי-הצייד באים עד שפתם ונעצרים ומשוטטים סביבם, נעצרים ומשוטטים לשווא. הזרם העליז מפר את קללתם, וחיית-הבר ממשיכה לחיות את חייה.

וזה היה אחד הסודות הגדולים שלמד פּרוּמאוזן מאמו – “אחרי ורד-הבר, המים הם ידידך הנאמן”.

בחודש אוגוסט, בלילה חם ולח, הובילה פּוּכית את פּרוּם בעבי היער. כרית-הצמר הלבנה אשר נשאה תחת זנבה נצנצה לעיניו והיה לו כפנס ההולך לפניו, שהיה כבה כל-אימת שהיתה נעצרת ומתיישבת עליו. אחרי כמה ריצות והתעכבויות-לשם-האזנה, הגיעו לשפת הבריכה. חופות העצים שמעל לראשיהם שרו “נוּמה, נוּמה”, והרחק, על גבי בול-עץ משוקע במים העמוקים, היתה צפרדע תפוחה, שרוייה עד סנטרה באמבט המצנן, מפזמת שבחי “קנקן הרוּם”.

“בוא הלאה אחרי”, אמרה פּוּכית בארנבית, ו’טפח', נכנסה לתוך השלוּלית ודשדשה לעבר בוּל-העץ השקוע באמצעה. פּרוּם היסס, אך קפץ למים ב“אח” חרישי, מתנשם ומנענע את חוטמו במהירות רבה והמשיך לחקות את מעשי אמו. אותן התנועות כביבשה נשאוהו על פני המים, וכך גילה כי יודע הוא לשחות. הלאה-קדימה שׂחה עד שהגיע לבול-העץ השקוע וטיפס אל קצהו הגבוה והיבש, בצד אמו הנוטפת מים. מסך של גומא הרחיש סביבם, והמים שאינם מגלים סודות. אחרי-כן, כשהיה אותו שוּעל זקן מספּרינגפילד משכשך רגליו בלילות חמים ואפלים על פני הביצה, היה פּרוּם מטה אוזן לקולה של הצפרדע ומשנן לעמו כי בשעת-הדחק יוכל לברוח לאותו הכיווּן. ומאז היה לו משמען של המלים ששרה הצפרדע: “בוא, בוא, בשעת סכנה, בוא”.

זה היה השיעוּר האחרון שלמד פּרוּם מאמו – בעצם היה זה שיעוּר למשתלמים, כי הרבה ארנבות קטנות אינן לומדות אותו כלל.

ו

שום חיית-בר אינה מתה מחמת זיקנה. במוקדם או במאוחר מוות טראגי יקפוד את פתיל חייהן. אורך-ימיהן תלוי בכך כמה זמן תחזקנה מעמד כנגד אויביהן. אך מהלך-חייו של פּרוּם הוכיח, שאם מצליח ארנב לעבור בשלום את גיל-הנעוּרים, מסתבר שיזכה לעבור גם את גיל-הבגרוּת וצפוי הוא ליהרג רק בשליש האחרון של חייו, אותו שליש מדרוני, הקרוּי בפינו גיל-הזיקנה.

הארנבות שלנו היו מוקפות אויבים מכל צד. חיי יום-יום שלהן היו עשויים מנוּסות ללא-ספור. כי כלבים, שוּעלים, חתולים, בואשים, דביבונים, סמוּרים, נחשים, ינשוּפים, נצים ובני-אדם, ואפילו חרקים, כולם זממו להרגן. אירעו להן מאות הרפתקאות ולפחות פעם ביום היה עליהן להימלט על נפשן כדי להציל עצמן בעזרת רגליהן וערמתן. לא-אחת בלבד הבריחן אותו שוּעל שנוא מספּרינגפילד, למצוא מפלט בהריסות דיר-החזירים העשוי תייל, שליד המעיין. אך משהיו מצליחות להגיע שמה, יכלו לצפּות בשלווה איך עושה השוּעל את רגליו דרבנות בנסיונות-שווא להרוס אליהן.

פעם או פעמיים הונה פּרוּם את כלב-הצייד שרדף אחריו, והסיתהו בבואש אחד שעשה רושם לא פחות מסוכן מכלב.

פעם נתפס חי על-ידי צייד, שבא בלוויית כלב-צייד וסמור לבן, אך מזלו של פֹרוּם שיחק לו והוא נמלט מחרת היום. מאז גבר בליבו אי-אמונו בחוֹרים שבאדמה. כמה פעמים הניסהו החתוּל אל תוך המים, ופעמים רבות רדפוהו נצים וינשוּפים, אך כנגד כל סכנה וסכנה היה אמצעי בדוּק של הגנה. אמו לימדתהו את תכסיסי-ההתחמקוּת העיקריים והוא השתלם בהם ואף המציא חדשים, ברבות הימים. וככל שהלך וגדל בשנים ובחוכמה, כן המעיט לסמוך על רגליו והירבה לסמוך על שכלו למען בטחונו.

ראֶנג’ר היה שמו של כלב-צייד צעיר שבסביבה. כדי לאלפוֹ נהג בעליו לשלח אותו אחר עקבותיו של אחד הארנבים-החופרים. כמעט תמיד בחרו להם את פּרוּם לרדוף אחריו אלא שזה נהנה מן הצייד כמעט כרודפיו. כי ריח הסכנה שבמישחק, היה בו כדי להלהיבו. הוא היה אומר: “אח, אמא: הנה שוב בא הכלב, אני מוכרח לרוץ קצת היום”.

“אל תהיה גיבור מדי, פּרוּמי בני!” היתה עונה, “חוששת אני כי תרוּץ פעם אחת מיוּתרת”.

“אבל, אמא, זהו תענוג כל-כך עצוּם למתוח את הכלב הטפשי, ומלבד זה, זה גם אימון טוב בשבילי. אני אאותת לך, אם אמָצא במצוקה ואז תוכלי לבוא ולהחליף אותי ואחליף כוֹח”.

ופּרוּם היה נושא רגליו ורץ וראֶנג’ר היה רץ בעקבותיו עד שפּרוּם היה מתעייף. ואז – אם שהיה משגר מברק-תיפוּף לעזרה, להבהיל את פּוּכית לבוא ולהחליפוֹ, או שהיה נפטר מן הכלב על-ידי איזה תכסיס מחוּכּם. תיאור אחד התכסיסים הללו יראה כמה היטיב פּרוּם ללמוד את אמנות היער.

הוא ידע כי ריחו חזק ביותר בקרבת האדמה, ובהיותו מחומם. מכאן הבין, שאם יוכל להינתק מן האדמה ולנוח בשלווה כחצי שעה כדי להצטנן מעט, יתנדף ריח-העקבות והוא יצא מכלל סכנה. ולכן, כאשר עייף מן המירוץ, נמלט אל שיחי-הפטל על שפת הפלג ושם “התפתל” כלומר, רץ בזיגזגים, עד שהשאיר מאחריו משעול עקלקלות כזה, שהכלב היה מתעכב עליו זמן רב בטרם היה מוצא את כיווּנו. אחר-כך היה מישיר אל נקודה ד' ביער, וחולף במרחק קפיצה אחת מצד הרוח של גזע-העץ הגבוה ה‘. היה נעצר בד’, וחוזר על עקבותיו עד ו‘. כאן היה מדלג לצדדין ורץ לעבר ז’. אז היה חוזר על עקבותיו אל י‘, ומחכה עד שיעבור הכלב על עקבותיו בט’. אז יחזור פּרוּם על עקבותיו הישנים בח‘, והלך בהם עד ה’, ושם, בלוויית “הסחת-ריח” או קפיצה גדולה הצידה, היה מגיע אל גזע-העץ הגבוה, רץ אל קצהו העליון ויושב שם כמין כדור.

ראֶנג’ר איבד זמן הרבה במבוך הפטל, ומשהצליח סוף-סוף לצאת מן הסבך ולהגיע לד' מצא את הריח והוא רפה מאוד. כאן החל ללכת סביב-סביב כדי לתפוס שוב את הריח ואחרי שביזבז את זמנו, פּגע במשעול שנקטם פתאום בז'. שוב נוכח בטעוּתו. עתה היה עליו לעשות מעגל כדי למצוא את השביל. עשה מעגלים רחבים יותר ויותר, עד שלבסוף עבר ממש תחת גזע-העץ שפּרוּם ישב עליו. אך ריח קר ביום קר אינו שוקע מטה. פּרוּם לא נע ולא זע והכלב עבר על פניו.

שוב חזר הכלב ובא. הפּעם עבר ליד חלקו הנמוך של הגזע והתעכב להריחוֹ. “כן, ברור שזהו ריח ארנבי”, אלא שעתה היה זה ריח פגול. אף-על-פי-כן עלה על גזע העץ.

היה זה רגע של מבחן לפּרוּם, כשעלה כלב-הצייד הגדול, עלה ורחרח לאורך הקורה. אך עצביו לא פקעו; הרוח נשבה מן הצד הנכון, והוא החליט להימלט ברגע שראֶנג’ר יגיע עד אמצע הדרך. אך הלה לא הגיע. כלב-כלאיים צהוב ודאי היה מבחין בארנב היושב, אך כלב-הצייד לא ראהו, ומאחר שהריח נדמה לו קלוּש, – קפץ מן הקורה והארנב ניצח.

פּרוּם לא ראה מעולם ארנבת אחרת לבד אמו. בעצם, כמעט ולא ידע על קיומן של ארנבות אחרות. הוא הלך ונתרחק עתה מאמו, ואף-על-פי-כן מעולם לא חש עצמו גלמוד, כי ארנבות אינן מתגעגעות לחברה. אך יום אחד בדצמבר, כשהסתובב בין שיחי ה-dogwood האדומים ופילס לו נתיב חדש אל הסבך הגדול של שפת-הנחל, ראה לפתע-פתאום למול השמיים, מעל ל“חוף ההשתזפוּת”, את ראשו ואוזניו של ארנב זר. האורח, היתה לו ארשת של תייר זחתן, ועד מהרה החל מדלג לעברו של פּרוּם לאורך אחד משביליו שלו, לתוך ביצתו שלו. רגש חדש עברוֹ, אותו מזיגה רותחת של כעס ושנאה הקרוּיה קנאה.

הזר נעצר אצל אחד מעצי הגרידה של פּרוּם, כלומר, עץ שהיה נוהג להתחכך בו, כשהוא עומד על עקביו האחוריים, ומגרד את סנטרו לכל אורכו ככל שקומתו משגת. נדמה היה לו כי הוא עושה זאת פשוט מתוך עונג, אך לאמיתו של דבר כל הארנבים הזכרים נוהגים כך, וכמה טעמים לדבר. א. הגירוּד עושה את העץ לקניין ארנבי, וסימן הוא לארנבות אחרות שהביצה כבר תפוּסה על-ידי אחת המשפחות, ואינה פנוייה להתישבוּת; ב. על-פי הריח למד ארנב אחר, אם קודמו שנתגרד כאן הוא מכּר או זר; וג. גובה מקום הגירוד מעל פּני האדמה מראה על גובהו של הארנב.

והנה גילה פּרוּם למוֹרת-רוּחו כי הארנב החדש גבוה כשיעור ראש משכמו ומעלה, וכי הוא זכר גדול וחסון לפי מראהו. היה זה מאורע של חידוּש מאין כמוהו והוא מילא את פּרוּם ברגש חדש מאין כמוהו. תאוות-הרצח נכנסה בליבו; הוא לעס בכוח בפה ריק, ובדלגוֹ קדימה אל פיסת-אדמה חלקה וקשה, החל להכיש לאט-לאט: “טם-טם-טם”, והוא מיברק בארנבית שמשמעו – “צא מביצתי, או הילחם”.

הזר עשה אוזניו צורת V; ישב זקוף כמה שניות ואחר ירד על רגליו הקדמיות ושידר על פני האדמה “טם-טם-טם” חזק ורם משל רעהו.

וכך הוכרזה מלחמה.

הם קרבו זה אל זה בריצות קצרות לצדדין, איש איש מנסה לקלוט את ריחו של השני בצפּייה שיזדמן לו יתרון-תכסיס. הזר היה זכר גדול, כבד ושרירי, אך כמה משגים קטנים שלו, כגון שדרך על-המקום בשעת פנייה אחורנית, או שאיחר להתנפל על פּרוּם שעה שהלה רבץ על הקרקע, העידו כי עורמה רבה לא היתה בו וכי סמך בעיקר על יתרון כובד-גופו בקרב. לבסוף העיז הזר קדימה ופּרוּם קידמו כשד משחת. בהתנגשם פנים אל פנים, קפצו כלפי מעלה והצליפו זה בזה ברגליהם האחוריות. טח-טח היכו שניהם, ופּרוּם המיסכן נפל ארצה. בן-רגע התנפּל עליו הזר בשיניו ופּרוּם נוּשך ואיבד כמה וכמה אגוּדות שיער בטרם חזר וקם על רגליו. אך הוא היה זריז-רגלים, על –כן חמק-ברח ממנו. אחר ניסה שוב להתנפּל, ושוב הוּכה ונוּשך קשות. הוא לא היה בן-תחרוּת שווה לאויבו, ועד-מהרה היה עליו להימלט על נפשו כדי להינצל.

מוּכּה ופצוּע קפץ וברח, והזר דלק אחריו בכל-כוח בכוונה לרצחוֹ, אף לרשת ממנו את הביצה בה נולד. רגליו של פּרוּם זריזות היו ונשימתו ארוכה. הזר כה כדול וכה כבד היה, שעד מהרה נואש מן הרדיפה; ואמנם, היה זה מזלו של פּרוּם, כי אבריו כמעט נשתתקו מן הפּצעים וגם עייף היה. מאותו יום נשתלטה אימה על פּרוּם. הוא אוּמן כנגד ינשוּפים, כלבים, סמורים גמדיים, בני-אדם וכיוצא באלה. אך מה יעשה כשארנב זר רודפוֹ – זאת לא ידע. הוא ידע רק כי עליו לשכב בשקט, ואם יתגלה – לברוח.

פּוּכית המיסכנה היתה כולה רדוּפת-אימה. היא לא יכלה לעזור לפּרוּם ולא ביקשה אלא להתחבא. אבל הזכר הגדול גילה עד מהרה את מקומה. היא ניסתה לברוח מפּניו, אך עתה לא היתה עוד מהירה כפּרוּם. הזר לא ניסה להרוג אותה, כי אם ביקש לתנות עמה אהבים, ומכיון ששנאה אותו וניסתה לשמט עצמה ממנו, התעלל בה. יום-יום הציק לה בהיטפלוֹ אליה ללא חדוֹל, ולעתים קרובות היה מכלה בה את זעמו על שנאתה העזה אליו. היה מפּילה ארצה ותולש מלוא פיו מפרוותה הרכּה, עד שהיה מצטנן קמעה, ואז היה מניחה לנפשה לזמן-מה. אך שאיפתו העיקרית היתה להרוג את פּרוּם, ואמנם, דומה היה כי אין לפּרוּם תקווה להימלט. לא היתה ביצה אחרת שיכול לברוח אליה, וכל-אימת שחטפתו תנומה קלה, נתחייב לנוס על נפשו בכל רגע. תריסר פעמים ביום, היה הזר הגדול קרב בזחילה אל מקום שנתו אלא שפּרוּם היה מתעורר בעוד מועד ונמלט. נמלט ולא נמלט. אמנם, שוב הציל את חייו, אך אהה! מה עלוּבים היו חייו מעתה. כמה נורא הדבר להיות כה חסר-ישע, לראות איך אמך המיסכנה מוכּה ומעוּנה יום-יום, או לראות איך אותה ברייה שנוּאה מנשלת אותך בכוח מכל מקומות-המרעה האהובים, מכל הפינות החמימות ומן השבילים שבעמל כפיך סללת. פּרוּם האומלל הבין כי השלל שייך למנצח, והוא שנאוֹ יותר מששנא אי-פעם שוּעל או סמור לבן.

מה יהיה בסופו של דבר? בשרו כחש מרוב הריצה והעמידה על המשמר ומן המזון הגרוע, וכוחה ורוחה של פּוּכית הקטנה כשלוּ מחמת הרדיפות הממושכות. הזר היה מוכן לעשות כל דבר נתעב ובלבד להשמיד את פּרוּם המיסכן, עד כי לבסוף נתפס למעשה-פשע הנחשב לבזוּי שבפשעים בין הארנבות. הללו, גם אם תשנאנה זו את זו שנאה עזה, הנה בהופיע לפניהן אויב, מיד תשכחנה את כל מריבותיהן. לא כן ארנב זה. יום אחד חלף נץ גדול מעל לביצה. הארנב תפס מחסה וניסה, חזור ונסות, לגרש את פּרוּם אל שטח פּתוּח.

פעם או פעמיים כמעט והשיגוֹ הנץ, אך שיחי-הפטל הם שהצילוהו. כך התאנה הארנב הגדול לפּרוּם, עד שיום אחד כמעט והוא עצמו נלכד בידי הנץ ואז הניח לו. פּרוּם ניצל ממוות, אך מצבו לא נשתפּר. לילה אחד גמר בנפשו לעזוב את המקום, אם אפשר, יחד עם אמו, ולצאת לעולם הרחב לחפּש לו בית חדש. לפתע-פתאום שמע את צעדיו של “רעם” הזקן, כלב-הצייד, המרחרח ובולש את סביבות הביצה. אז החליט לנסות מזלו במישחק שסכנת-מוות בו. בכוונה-תחילה חצה את שדה-ראותו של הכלב, ומאותו רגע החל מירוץ עז ואכזרי. שלוש פעמים הקיפו את הביצה סביב-סביב, וכשהיה כבר פּרוּם בטוח כי אמו הספיקה למצוא לה מסתור, – קפץ ישר לתוך קינו של אויבו השנוא והחליק מעל לראשו עם שהוא מצליף בו ברגלו האחורית.

“שוטה עלוב-נפש שכמוֹתך, אתה עוד תמות תחת ידי”, קרא הארנב הזר וקפץ על רגליו, אך בו-ברגע מצא עצמו נקלע בין פּרוּם ובין הכלב, והפך מרודף לנרדף.

חיש-קל אץ הכלב בעקבות הריח הטרי – והוא נובח בחמת-רוח. גודל-קומתו וכובד-משקלו של אותו בכור-ארנב עמדו לו לעזר רב במלחמת-ארנבות, אך עתה היו לו לרוֹעץ. תכסיסים רבים לא ידע, ורק הפּשוּטים שבהם היו נהירים לו, כמו “כפליים”, “פּיתוּל”, ו“היטמן בחור”, שכל ארנבון-תינוק יודעם. המרחק בינו ובין רודפו היה קטן, ונבצר ממנו להשתמש אם ב“כפילה” או ב“פיתוּל”, ואשר לחוֹרים – הוא לא ידע את מקומם.

היה זה מירוץ ישיר. ורד-הבר, המיטיב עם כל הארנבות ללא אפלייה, סייע ככל שהיה בידו, אך ללא הועיל. נביחת-הכלב נשמעה מהירה ותכופה. קול פציחת השיחים ויללת הכלב, כל-אימת שהוורדים סרטו את אוזניו העדינות, הגיע לאוזני פּרוּם ואמו במקום-מחבואם. אך לפתע פסקו כל הקולות, ותחתם נשמע קול התכּתשוּת קצרה, ולאחריו צריחה רמה ואיומה.

פּרוּם ידע מה פירושו של דבר ורעד חלף בבשרו, אך משנשתררה שוב דממה, חלף פחדו ולבו עלץ בו, בידעוֹ כי חזר להיות אדונה של הביצה הטובה והנאמנה.

ח

אין ספק כי היתה זו זכוּתו של אוליפאנט הזקן לשרוף את כל ערימות השיחים מדרום וממזרח לביצה, ולסלק את חורבות דיר-החזירים הישן והעשוי תייל, שבמורד המעיין. ואף-על-פי-כן הכביד עניין זה מאוד על פּרוּם ואמו. הערימות היו דירותיהם ועמדותיהם השונות, והדיר היה מבצרם ומעוּזם ומפלטם הבטוח.

זמן כה רב שלטו ב“ביצה”, על כל רבעיה ופרבריה – לרבות מגרשו ובנייניו של אוליפאנט – וחשבוּה כקניינם, עד כי רואים היו בעין רעה הופעת ארנבת זרה אפילו בתחומי חצר-הרפת הסמוכה.

תביעתם לזכות-חזקה על המקום, שהיתה מבוססת על בעלוּת ממושכת, היתה ממש כתביעתן של רוב האומות על ארצותיהן, ויקשה למצוא זכוּת נעלה ממנה.

בימי הכפוֹר של ינואר בראו בני משפּחת אוליפאנט את שרידי היער הגדול שסביב הבריכה וקצצו באחוזתן של הארנבות-החופרות מכל צד. אך הן המשיכו להיצמד אל הביצה שנצטמצמה והלכה, כי היא היתה ביתן, ולמוֹרת-רוּח היה להן לנדוד אל מחוזות זרים. חייהן רצופי-הסכנות התנהלו כמימים-ימימה, והן היו עדיין קלות-רגלים, ארוכות-נשימה ופקוּחות-מוח. לאחרונה, הציק להן במקצת סמור-ביצות אשר שוטט במעלה הזרם ופניו אל פינתם השקטה. מעט הדרכה נבונה שניתנה לו מידי הארנבות, הפנתה את האורח הבלתי-נעים אל לוּלוֹ של אוליפאנט. אף-על-פי-כן לא היו בטוּחות בטחון גמוּר כי הוא זוכה שם לטיפול הראוי. לכן פסקו לזמן-מה מהשתמש בחוֹרים שבתוך האדמה, שהיו מבוֹיוֹת-סתומים ומסוכנים, ודבקו יותר מתמיד במשכן שיחי-הפטל ובערימות השיחים אשר נותרו לפליטה.

השלג הראשון נמס כליל, ומעתה היה האויר בהיר וחם. פּוּכית חשה בשגרון כלשהו והתהלכה אי-שם בסבך הנמוך, כשהיא מחפּשת לה תרופה של ענבת-תה. פּרוּם היה יושב ומתחמם בחמה החיוורת על הגדה שבצד מזרח. עשן ארובת-הגג המפורסמת של בית אוליפאנט העלה נשיפות-נשיפות ופיזר ערפל חיוור-כחלחל בינות לשיחים, וכנגד הרקיע הבהיר היה צבעו כעין חוּם כהה. הגג המוזהב-משמש היה מוסתר קצתו על-ידי משוכות-הפטל, שהיו ארגמניות בצל, ונוצצות כלשונות אדום וזהוב בוערות, באור השמש. מאחורי הבית ניצבה הרפת, וגגה, גם הוא מוזהב-משמש כמו הבית, דומה כמין תיבת-נוח.

הקולות שעלו מתוך הרפת, ויותר מהם – הריח הערב שנתערב בעשן, הגידו לפּרוּם כי מאכילים את הבהמות כרוּב בחצר. פיו של פּרוּם נתמוֹגג ברוֹק בחושבוֹ על הסעוּדה. הוא מיצמץ חזור ומצמץ בעיניו בהריחוֹ את ניחוח המטעמים הטוב, כי חיבה יתירה נודעה לו לכרוב. אך עם זאת נזכר כי ביקר כבר באותה חצר בלילה שעבר, בתוּרו אחר כמה עלעלי-תלתן עלובים, ושום ארנבת נבונה לא תפזר רגליה שני לילות רצופים, באותו מקום עצמו.

לכן בחר לעשות מעשה מחוּכּם מזה. הוא פנה-עבר משם, אל מקום שאליו לא הגיע ריח הכרוב, ועשה את ארוחתו קומץ שחת שהפריחה הרוח מן המתבן. בשעה מאוחרת יותר, כשהתכונן לשכב לישון, הצטרפה אליו פּוּכית, אשר לפני-כן בלעה את ענבת-התה שלה ואכלה את ארוחתה הדלה, קליפת-ליבנה מתוקה, ליד “חוף ההשתזפוּת”.

עם כך פנתה השמש לעסקיה במקום אחר, ונשאה עמה את כל זהבה והדרה. המזרח נתכסה מסך שחור וגדול, שנתרומם ועלה עד שנפרש מעט-מעט על פני כל השמים, כיבה כל שביב של אורה, והעולם נעשה קודר ועגום. לאחר-מכן בא משחית אחר, הרוח, ומשראה שהשמש נסתלקה ואין מפריע, החל מפיח רעה. מזג-האויר נעשה קר יותר ויותר; דומה שקשה עתה מבשעה שכיסה השלג את האדמה.

“נכון שקר נורא? מה טוב היה אילו נמצאה כאן שוב ערימת שיחי צינור-הכיריים” – אמר פּרוּם.

“זהו לילה נאה להחבא בו בחוֹר עץ-האורן”, ענתה פּוּכית, “אך עדיין לא ראינו את פרוות אותו סמור-ביצות תלוייה על גדר הרפת, ועד שלא נראינה, מוטב שלא נלך לשם”.

הפיקן החלול נעלם. לאמיתו של דבר, אותה שעה, שימש גזעו של פיקן זה, שהיה מונח בחצר העצים, כמעגן לאותו סמור-ביצות עצמו. הארנבות-החופרות קיפצו, איפוא, לעברה הדרומי של הביצה, בחרו שם בערימת שיחים, זחלו תחתיה והצטנפו בתוכה בחמימות ונוחיות לקראת הלילה, פניהן מול הרוּח, אך אפּיהן נטוּיים אחד לכאן ואחד לכאן, סייג לכל מקרה של סכנה. השעות חלפו, והרוח הלכה הלוך וגבור ונעשתה קרה יותר ויותר, ובחצות לערך, החל שלג דק ונוצץ לקרקש על גבי העלים היבשים ולאווש על ערימת השיחים. דומה, כי לילה כזה אינו יאה ביותר לצייד, אך דא עקא, אותו שוּעל זקן מספּרינגפילד, שוטט לו בחוץ. הוא היה משרבב חוטמו לכל רוּח בעיבּורי הביצה וניסה את מזלו במיסתור ערימת-השיחים, ושם הגיע אליו ריחן של הארנבות הישנות. הוא עצר רגע, אחר התגנב חרש לעבר אותו שיח, שאפּו הורהו כי מתחתיו רובצות הארנבות. מפּאת רעש הרוח והשלג, יכול היה להתקרב סמוך-סמוך אליהן, ללא חשש. אך לפתע שמעה פּוּכית קול-פיצוּח רפה של עלה יבש. היא נגעה שפעמו של פּרוּם, וממש כשעמד השוּעל לקפוץ עליהם, נתעוררו. אלא שלמזלן, היו הארנבות ישנות תמיד ברגלים דרוּכות לקפיצה. פּוּכית זנקה החוצה, לתוך נחשול הסוּפה המסמאת. השוּעל החטיא קפיצתו, אך רדף אחריה ככלב-מירוץ, ופּרוּם דהר אותה שעה לכיווּן אחר.

רק דרך-בריחה אחת נותרה לפני פּוּכית, והיא – הישר כנגד הרוח; ובהימלטה על נפשה, על פני הבוֹץ אשר טרם קפא ואשר השוּעל לא ירוץ בו, נתרחקה ממנו יותר ויותר, עד שהגיעה אל שפת הבריכה. מכאן – אין דרך ימין ושמאל. על כן – קדימה!

נתז! נתז! – מבעד לסוּף חלפה ביעף, ואחר – זנוֹק לתוך המים העמוקים.

בזניקה הדביק השוּעל את עקבותיה. אולם היה זה רב מדי בשבילו בלילה אשר כזה. הוא פנה אחור, ופּוּכית, בראותה לפניה רק דרך אחת, פילסה לה נתיב בתוך הסוּף אל המים העמוקים והחלה לשחות לעבר החוף שמנגד. אולם עתה נשבה רוח נגדית חזקה. הגלים הקטנים, הקרים כקרח, התנפצו מעל לראשה בשׂחוֹתה, והמים היו מלאי שלג. השלג חסם את דרכה, ודומה היה לגבשוּשי-קרח, או לטיט צף. הפּס הכהה של החוף השני נראה רחוק, רחוק מאוד, ואפשר ששם כבר ממתין לה השוּעל.

אך פּוּכית שיטחה את אוזניה כדי לחמוק מן הנחשול, ובגבוּרה אזרה את שארית כוחותיה כנגד הרוח והזרם. לאחר שׂחייה ממושכת ומייגעת במים הקרים, הגיעה כמעט אל הסוּף שבעבר השני. אך כאן חסם את דרכה גוּש שלג-צף גדול; אז השמיעה הרוח על החוף קולות מוזרים, שוּעליים, אשר נטלו ממנה את כל כוחה, והיא נסחפה הרחק לאחור עוד בטרם יכלה לחלוץ עצמה מן המחסום הצף.

שוב חבטה ברגליה במים, אך אט-אט עתה – הה, כמה לאט. וכשהגיעה לבסוף אל מחסה הקנים הגבוהים, היו אבריה משוּתקים, כוחה תש. לבה הקטן והאמיץ הולך וחלש, וכבר אחת היה לה אם יש שוּעל ואם אין. את הסוּף הצליחה אמנם לעבור, אך משהגיעה לסבך הירק, התנודדה בדרכה ומהלכה הוּאט, טפיחותיה החלוּשות לא קרבוּה עוד לחוֹף, והקרח שהקיפה סביב-סביב עצרה לחלוטין; לא עבר זמן רב והאברים הקרים והחלוּשים חדלו מהתנועע, קצה חוטמה הצמרי של אמא-חופרת הקטנה לא הרטיט עוד, ועיניה הרכות, החוּמות, נעצמו לנצח.

אולם השוּעל לא היה מצפּה על החוף לשסע את בשרה במלתעותיו הטורפניות. פּרוּם נמלט תחילה מהתקפת-האויב הראשונה, וברגע ששבה אליו רוחו, רץ חזרה כדי לבוא לעזרת אמו. הוא ראה את השוּעל הזקן כשהיה מקיף את האגם כדי לפגוע בפּוּכית, משכהו אחריו הרחק והלאה משם, ואחר פטרהו כששרטת עמוקה של תיל-דוקרני בראשו. עתה חזר אל החוף וחיפש סביב-סביב ורחרח ותופף, אך כל חיפּוּשיו עלו בתוהו; הוא לא יכול למצוא את אמו הקטנה. הוא לא ראה אותה עוד לעולם, ולעולם לא ידע לאן הלכה, כי היא היתה ישנה שנת נצחים בזרועות-הקרח של בן-בריתה מאז: המים שאינם מגלים סודות.

פּוּכית, החופרת הקטנה, המיסכנה! היא היתה גיבורה אמיתית. אחת היתה ממיליונים רבים כמוֹתה, אשר מנת-חלקם בעולמם הקטן – לעמול למען החיים, וסופם מוות אכזרי. היא נלחמה בכל מאודה למען החיים. היא קורצה מחומר טוב, מאותו חומר שלעולם לא יִכלה. כי פּרוּם הוא בשר מבשרה ורוח מרוּחה. היא חיה בקרבו, ובו ישובח גיזעה.

ופּרוּם עודנו חי באותה ביצה. אוליפאנט הזקן מת בחורף ההוא, ובניו הלא-יוצלחים חדלו מלנקות את הביצה, או מלתקן את גדרות-התייל. לא חלפה שנה אחת והמקום נהיה פראי כאשר לא היה מעולם. עצים ושיחי-פטל חדשים צמחו, וחוטי-תייל נטושים הפכו מבצרים לארנבות, ומפלטים אשר כלבים ושוּעלים לא יערבו להרוס אליהם. הנה-שם חי לו פּרוּם עד היום הזה. עתה הוא זכר גדול וחזק ואיננו מתיירא מפני מתחרים. יש לו משפחה גדולה משלו, ורעייה חוּמה וחמודה אשר איני יודע היכן מצאה. באותו מקום, מן-הסתם, יפרו וירבו, הוא ובניו ובני בניו עד דור אחרון. אם יש את נפשך, תוכל לראותם שם בכל ערב, לפני השקיעה, אם אך למדת לדעת את סימני-האיתוּת שלהם, ואם בחרת לך פיסת-קרקע נאה, וידעת כיצד ומתיי לאותת.

בּינגוׁ

כַּלְבּי שֶׁל פְרַנְקְלִין נִתֵּר עַל גָּדֵר

עַל כֵּן בְּשֵׁם כִּנָּהוּ בִּין-גוֹ,

בּ­–י­–נ’­–ג­–וֹ

עַל כֵּן בְּשֵׁם כִּנָּהוּ בִּין-גוֹ.

אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְרַנְקְלִין בִּשְׁלָה לוֹ שֵׁכָר

וּכְטוֹב לִבּוֹ כִנָּהוּ עִין-גוֹ

ע­–י­–נ’­–גוֹ,

וּכְלוּם אֵין זֶה חָרוּז חָמוּד

חוֹשֵׁבְנִי כֵּן, חֵי חִין-גוֹ

ח­–י­–נ’­–ג­–וֹ,

חוֹשֵב, כֵּן, חֵי חִין-גוֹ.

א

היה זה בראשית נובמבר 1882, והחורף במאניטובה, זה עתה החל. הייתי מסב בכסאי למנוחה שאחרי ארוחת-הבוקר, ובעצלתיים אני מעביר עיני מן הצוהר היחיד שבצריפנו, שנשתבצו בו קטע מן הערבה ותמונת קצה רפתנו, אל שורות הפּזמון הנושן של “כלבא דפראנקלין” שבמגילה נעוצה על גבי הקורות שממוּלי. אך תערובת הֲזָייתית זו של נוף וחרוזי-שיר נגוזה עד-מהרה למראה חיה גדולה ואפורה שדהרה על פני הערבה ופרצה לסבכת הרפת, וחיה שחורה-לבנה, קטנה ממנה, רודפתה במלוא הקיטור.

“זאב”, קראתי, ובתופסי רובה בידי פרצתי החוצה לעזרת הכלב. אך בטרם הספקתי להגיע למקום, כבר יצאו השניים את האוּרווה, ולאחר ריצה קצרה על פני השלג פנה הזאב אחור לעמוד על נפשו, והכלב, ­– כלב-הרועים של שכננו, ­– חג סביבו וציפה להזדמנות לנשכוֹ.

יריתי יריות אחדות למרחק; כיון שכך חזרו שניהם ושלחו רגליהם

על פני הערבה. לאחר ריצה נוספת, תפס כלב זה, שאין-שני-לו, את הזאב בירכו, אך מיד נסוג כדי להשתמט מנשיכת-תגמוּל עזה. שוב נתייצבו השניים למלחמה זה מול זה, ושוב חזרו לתחרוֹת על פני השלג. כל כמה מאות יארדים נשנה המחזה, והכלב השכיל לערוך כך את רדיפתו, שכל מירוץ חדש כוּוָן לעבר היישוב, שעה שהזאב ניסה לשוא לפרוץ דרך חזרה אל חגורת העצים הכהה שבמזרח. לבסוף, לאחר ריצות ותיגרות לאורך של מיל, השגתים, והכלב, בראותו כי עורף בטוח לו עתה, נתקרב אל אויבו כדי לסיים במישחק.

כעבור דקות ספוּרות הותרה פקעת החיות הנאבקות, לשתיים: לזאב המוטל על גבו ולכלב-רועים זב-דם התופס בגרונו. עתה נקל היה לי לגשת ולשים קץ לקרב בתקיעת כדור בראש הזאב.

אחר-כך, משראה כלב בעל-חוש זה כי אויבו מת, לא חוננו אף במבט אחד נוסף, אלא דהר על פני השלג כלפי חווה שבמרחק ארבעה מילין, במקום בו השאיר את אדונו בצאתו לרדוף אחר הזאב. היה זה כלב נפלא וגם לולא באתי, וודאי היה הורג לבדו את הזאב, שהיה אמנם מגזע הדקים או הקויוטים, אך גדול בהרבה מן הכלב. כפי שנודע לי, כבר הפיל כלב זה חללים רבים בין הזאבים.

התמלאתי הערצה לגבורת הכלב ובו-במקום ביקשתי לקנותו, בכל מחיר. תשובתו הלגלגנית של בעליו היתה: “מדוע אינך מנסה לקנות את אחד מילדי?”

כיון שפראנק לא עמד למכירה, נאלצתי להסתפק בפחות ממנו, באחד שלפי המשוער היה מיוצאי חלציו, דהיינו ­– בן אשתו. צאצא מפוקפק זה של האב הדגול, היה כדור עגלגל-שמנמן של פרווה שחורה, שדמה יותר לגוּר-דוּבּים ארוֹך-זנב מאשר לכלבלב. אך היו לו על עורו כמה כתמים חומים בדומה לאלה שעל אדרתו של פראנק,

וכמו-כן טבעת לבנה ואופיינית מאוד על חוטמו. בסימנים אלה ראיתי ערובה לגדלוּתו לעתיד-לבוא.

עתה, לאחר שנעשה הוא גופו לקנייני, היה עלי למצוא לו שם. אך בעייה זו נפתרה מיניה וביה, שכן הפזמון על כלבא-דפראנקלין היה טבוע ביסוד היכרוּתנו. הנה כי כן, נערך הטכּס ו“כיניתיו קטינה בּינגוֹ”.

ב*

את יתר הימים של אותו חורף בילה בּינגוֹ בצריפנו וכל אורחו כשל כלבלב שלומיאלי, שמנמן, שכוונותיו טובות ומעשיו רעים; פּיטם עצמו במאכלות ונעשה כבד ומגושם מיום ליום, אפילו כשלון מר לא היה בו כדי ללמדוֹ כי אין לתחוב את החטם למלכודת החולדות. חיזוּריו הידידוּתיים ביותר אחר החתוּל נתפרשו שלא כהלכה ותוצאתם היתה ­– מצב של שלום מזויין, שהוּפר מדי פעם על-ידי מעשי-תוקפנוּת אכזריים; מצב זה בא אל קיצו משהחליט בּינגוֹ, ­– שהחל עומד על דעתו ­– לישון באסם ולהדיר רגליו מן הצריף לחלוטין.

בבוא האביב נתתי לבי לשקוד על חינוכו. לאחר עמל רב שהוגיע את שנינו כאחד, למד לציית לפקודה ולצאת לחיפוּשים אחר פרתנו הזקנה, הכתומה, שהיתה נוהגת לרעות-לה כאוות-נפשה בערבה הפּרוּזה.

משלמד תפקיד זה, נתחבּב עליו מאוד, ולא היה דבר שגרם לו נחת-רוח גדולה מאשר הפקודה לרוץ ולהביא את הפּרה. היה יוצא בדהרה, מנבח בהנאה ומקפץ לגובה כדי להיטיב לסקור את המישור, בתורו אחר מבוקשו. תוך שעה קלה היה חוזר כשהוא מרדפה בדהרה, ולא היה מניחה עד שהיתה מגיעה בשלום, והיא מתנשמת בכבדוּת, אל הפּינה המרוחקת ביותר של הרפת.

מוטב היה אילו הוציא פחות מרץ על רדיפות אלו, אלא שאנו לא

מיחינו בידו. בסופו של דבר, נתחבב עליו כל-כך צייד זה, השכם והערב, עד שהתחיל להחזיר את “דאנה הזקנה” גם מבלי שצוּוָה על כך. ברבות הימים לא הסתפּק זרזיר-מתניים זה בפעם או בפעמיים ביום, אלא תריסר פעמים ביום היה מגיח ביוזמתו הוא, ומעיז את הפּרה הביתה, אל הרפת.

לבסוף הגיעו הדברים לידי כך, שכל-אימת שנתחשק לו לחלץ קצת את אבריו, או כשהיה פנוּי לשעה-קלה, או כשרק עלה הדבר במחשבתי, היה בּינגוֹ מתפּרץ ודוהר במהירות-הבזק על פני המישור וחוזר, כעבור רגעים ספוּרים, כשהוא מדהיר את הפּרה המיסכנה לפניו בדהרה נמהרת.

תחילה לא היה הדבר נורא כל-כך, שכן נבצר מן הפּרה מלהרחיק שוּט יתר-על-המידה, אך עד-מהרה נוכחנו כי יש בזה כדי לקפּח את אכילתה. היא רזתה וחלבה נתמעט; ונראה שהעניין העיק גם על רוּחה, כי תמיד היתה דרוּכה ועצבנית מפּני הכלב השנוּא. בבקרים היתה מתמהמהת בסביבות הרפת כאילו חוששת לצאת, שמא תהיה צפוייה שוב לסכנת התנפּלוּת.

לבסוף קצרה רוחנו לתעלוּליו. כל הנסיונות לרסן את בּינגוֹ בשעשוּעיו העלו חרס, על-כן אוּלץ לוותר על המישחק לחלוטין. לאחר-מכן, אף כי לא העיז עוד לרודפה הביתה, הוסיף לגלוֹת בה עניין, ובשעת החליבה היה מרביץ עצמו על מפתן הרפת להסתכל בה.

משבא הקייץ, ירדה עלינו מכת היתושים; אך נפנופי-הזנב הנמרצים של דאנה בשעות החליבה, היה בהם כדי להרגיז יותר מעקיצות היתושים.

פראָד, האח שעסק בחליבה, היה בחוּר בעל יוזמה וחסר-סבלנות, והוא חיבל תחבולה פשוטה להפסיק את נפנופי הזנב. תחילה קשר לבינה לזנב הפרה,

אחר ניגש בחדווה למלאכתו ולבו בטוח שיהנה מנוחיוּת בלתי-מצוּיה, ואילו אנו התבוננו בדבר מתוך ספקנוּת.

לפתע נשמע מתוך ענן היתושים קול חבטה עמומה ופרץ של חרפות. הפּרה המשיכה להעלות-גרה בשלווה, אך פראָד קם על רגליו והתנפּל עליה בזעם עם שרפרף-החליבה. לא מן הדברים הנעימים הוא לספוג חבטת לבינה על האוזן מידי פּרה זקנה ושוטה, אך להיות גם קרבן לצהלתם ולעדם של הסובבים ­– דבר זה כבר הגדיש את הסאה.

בּינגוֹ, בשומעוֹ את קולות-הצהלה ובהגד לו ליבו כי דרושה עזרתו, נחפּז פנימה והתקיף את דאנה מצידה השני. ועד שלא נרגעו הרוחות ­– כבר ניגר החלב על הארץ, הדלי והשרפרף נשברו, והפּרה והכלב נחבלו קשה בגופם.

בּינגוֹ המיסכן לא יכול להבין כלל מה קרה. זה מכבר למד לבוּז לפּרה הזאת, ועתה החליט מתוך שאט-נפש לנטוש גם את מרבצו בפתח רפתה. ואמנם, מכאן ואילך הסתפּח אל הסוסים ועשה את אוּרוותם משכנו היחיד.

הבּקר היה קנייני, הסוסים ­– קניין אחי, ובהמיר בּינגוֹ את אזרחוֹתו, בעוברו מן הרפת אל האוּרווה, דומה היה כי זנוח יזנח גם אותי, ויבוא קץ על ידידוּתנו; אף-על-פי-כן היה בּינגוֹ פונה אלי בכל שעת צרה וכן אני אליו, ושנינו כאחד ידענו, כי ברית שבין אדם לבין כלבו לא תוּפר עד מוות.

עוד פעם אחת שימש בּינגוֹ בכהוּנת רועה-בקר; היה זה בסתיו של אותה שנה, ביריד השנתי בקאָרבּאָרי.

בין הפיתוּיים שובי-הלב שעל-ידם ביקשו למשוך את מבקרי היריד שישתפו את חיות-הבית שלהם בתחרוּיות, היה, ­– נוסף על הסיכוּי

לזכוֹת בתהילה, ­– גם פּרס של שני דולארים במזומנים בעד “כלב-הרועים המאוּמן ביותר”.

שמעתי לעצתו הנלוזה של ידיד-כוזב ורשמתי את בּינגוֹ לתחרוּיות; וביום התחרוּת, בשעה מוקדמת בבוקר, הבאנו את הפּרה אל הערבה שבסמוך לכפר. בהגיע השעה היעוּדה, הצביעו עליה לפני בּינגוֹ ופקדוּ עליו: “רוץ, הבא את הפּרה”. הכוונה היתה כמובן כי יביאה אלי, שעמדתי אצל דוּכן השופט.

אך בּינגוֹ והפּרה היו להם כוונות משלהם. לא לחינם ערכו חזרות-מירוץ במשך כל הקייץ. משראתה דאנה את צלמו של בּינגוֹ, הדוהר לקראתה, ידעה כי תקוותה היחידה להינצל מידיו היא להגיע לרפתה; בּינגוֹ אף הוא היה בטוח כי תעוּדת-חייו היחידה היא לזרז את צעדיה כלפי אותו מקום עמו. הנה כי-כן, שילחו רגליהם על פני הערבה, הוא כזאב והיא כאיילה, ובכוונם פניהם הישר לביתם, שבמרחק שני מילין משם ­– נעלמו עד-מהרה מעינינו.

יותר לא הוסיפו השופט, או חבר-השופטים, לראות צל-צילם של הכלב או של הפּרה באותו יום. הפּרס הוענק למתחרה השני, הו גם היחידי שנותר.

ג

נאמנוּתו של בּינגוֹ לסוסים ראוייה לציוּן מיוחד; בשעות היום היה מתרוצץ לצידם ולעת לילה היה ישן על מפתן אוּרותם. בכל אשר הלכו הלך גם בּינגוֹ אתם, ושם דבר לא היה בכוחו להפריד בינו לבינם. הרגשת בעלוּת זו, שהיתה לו לגביהם, יש בה כדי להוסיף נופך של חשיבוּת למקרה דלקמן:

איני נמנה על השוגים באמוּנות-תפילות, ומעולם לא האמנתי

באותות ובמופתים. אך יום אחד עשה עלי רושם עז מקרה מוּזר, שבּינגוֹ מילא בו תפקיד ראשי. רק אחי ואני לבדנו גרנו עתה בחוות דאָ-וינטון. בוקר אחד יצא אחי לנחל בּוֹגי להביא מטען של שחת. הנחל הוא מהלך יום ארוך, הלוך וחזור ממקומנו, ואחי השכים לצאת לדרך. מוזר הדבר, אך בּינגוֹ, זו הפּעם היחידה בחייו, לא יצא בעקבות הסוסים. אחי קרא לו, אך הכלב נשאר על עומדו, בריחוּק-מקום, ליכסן אל הסוסים מבט שואל, וסירב לזוז. פתאום נשא את חטמו באויר והשמיע יללה ממוּשכת ונוגה. הוא הוסיף להסתכל אחרי העגלה עד שנעלמה מן העין, ואף הלך אחריה כמאה יארד כשהוא מרים קולו מפּעם לפעם ביללות הגה והי. כל אותו יום נשאר בקרבת האסם. היתה זאת הפּעם היחידה שמרצונו לא נלווה על הסוסים, ולרגעים היה מקונן כמתאבל על המת. הייתי לבדי, ונוהגו של הכלב הילך עלי נבוּאת-אסון מחרידה, אשר העיקה על רוחי יותר ויותר כחלוף השעות.

בשעה שש בערך לא יכולתי לשאת עוד את יללותיו של בּינגוֹ, ומאין בּרירה, זרקתי משהו לעומתו וציוויתיו להסתלק. אך אהה, איזו הרגשת אימה מילאה את לבי! מדוע הנחתי לאחי לצאת לבדו? האם חי אראנו שני? היה עלי להבין מהתנהגוּתו של הכלב כי דבר איום עלול לקרות.

נתאחרה השעה, והנה נראה ג’וֹן על מטענו. ניגשתי להתיר את הסוסים בהרגשה של רווחה גדולה, ובנעימה של חוסר-דאגה כביכול, שאלתי: “הכל בסדר?”

“בסדר”, היתה תשובת הסתמית.

ומי יאמר מעתה כי אותות וּמופתים, אינם הבל-הבלים?

ואף-על-פי-כן, משסיפּרתי זאת לאחר זמן רב לאחד יודע ח"ן, קדרו פּניו ואמר: “האם תמיד היה בּינגוֹ נוהג לפנות לעזרתך בשעת-צרה?”

“כן”.

“אם כן אל תחייך. אתה הוא שהיית צפוּי לסכנה באותו יום; הוא נשאר והצילך מאסון, גם אם לא ידעת טיבו”.

ד

בראשית אותו אביב התחלתי בחינוּכו של בּינגוֹ. זמן קצר לאחר-מכן התחיל הוא בחינוּכי.

במחצית הדרך בין כפר קארבּאָרי וצריפנו, בערבה אשר נתמשכה לאורך שני מילין, היתה תקועה יתד-הגבול של המשק. היה זה עמוּד עבה בתוך תלוּלית קטנה של עפר, ונראה היה ממרחקים.

שמתי לב לכך כי בּינגוֹ לעולם אינו עובר ליד העמוד המסתורי בלי לבדקוֹ בדיקה מדוקדקת. אחר-כך למדתי לדעת כי גם הקויוטים וכן כל כלבי הסביבה מבקרים באותו מקום. ברבות הימים ערכתי כמה תצפּיות בעזרת משקפת ונודעו לי כמה דברים שסייעו בידי לעמוד על טיבו של עניין זה וכמו-כן להבין יותר את חייו הפּרטיים של בּינגוֹ.

העמוד היה, על-פי הסכמה כללית, מעין פנקס-רישוּם לבני הגזר הכלבי. חוּש-ריחם המפוּתח, איפשר לכל אחד מהם לדעת, על-פי העקבות והסימנים, מיהו שביקר לפני-כן אצל העמוּד. בבוא השלג נגלו לי עוד כמה דברים. גיליתי כי עמוד זה הוא רק אחד ממערכת שלימה של עמוּדים פּרוּשה על פני כל הארץ; בקיצור, גיליתי כי בכל האיזור היתה מותקנת רשת של תחנות-איתוּת במרחקים נוחים זו מזו. שימשו לכך ­– עמודים הבולטים לעין, אבנים, גולגולת של בּיזון, או כל עצם אחר שנמצא במקרה בסביבה המבוקשת; תצפּיות נרחבות יותר הראו כי היתה זאת שיטה מושלמת לקבלת ידיעות ומסירתן.

כל כלב וכל קויוט מקפיד לבקר בכל אותן התחנות הקרובות למקומו, כדי להיוודע מי ומי ביקר בהן לאחרונה, בדומה לאדם החוזר לעירו וסר למועדונו לעיין שם בפנקס-המבקרים.

ראיתי כיצד קרב בּינגוֹ אל העמוד, מרחרח בו, בוחן את הקרקע שמסביבו, ואחר-כך נוהם, כשרעמתו סמוּרה ועיניו יוקדות, מגרד את העפר ברגליו האחוריות ברשעוּת ובבוּז, ולבסוף מסתלק בהילוּך נוקשה, כשהוא שולח פעם בפעם מבט לאחור. ומשמעו של כל זה, אחד מקרא ואחד תרגום, הוא:

“גררר! ווּף! זהו כלב-הכלאיים המטונף של מאק-קארטי. ווּף! אני אטפּל בו הלילה. ווּף! ווּף!” פעם אחרת, לאחר כל האקדמות, גילה עניין רב בסימנים וחקר את עקבותיו של קויוט אחד, אשר ביקר במקום לפניו. ככלות-הכל אמר בּינגוֹ לנפשו, כפי שנודע לי אחרי-כן:

“עקבות קויוט שבא מן הצפון, נושאים ריח של פּרה מתה. האומנם? אם כן, אין זאת שבּרינדל הזקנה של פּוֹלווֹת שבקה חיים, סוף-סוף. עניין זה ראוי לבדיקה”.

פעמים אחרות היה מכשכש בזנבו, מתרוצץ על פני הסביבה, וחוזר שוב ושוב, כדי לחזק את רושם ביקוּרו ­– אולי למען אחיו בּיל, שחזר עתה מבּראנדוֹן! ובכן, לא במקרה הופיע בּיל לילה אחד אצל ביתוֹ של בּינגוֹ ויצא יחד אתו אל הגבעות, במקום שפגר סוס ערב-לחיך שימש להם לסעוּדה חגיגית לכבוד מאורע פגישתם.

ויש שלפתע יעור ממקומו, כמו לריח חדשות חשוּבות, ילך אחר העקבות וידהר אל התחנה הסמוכה כדי להשיג ידיעות נוספות.

לפעמים, שעה שהיה עורך חקירה מעין זו, היתה עולה על פניו הבעה של צפּייה קודרת, כאילו אמר לעצמו: “מיהו זה, לכל הרוּחות?” או “דומני, שפגשתי את הברנש הזה בקייץ שעבר”.

יום אחד, משקרב בּינגוֹ לעמוּד, נסתמרוּ שערותיו, זנבו נשתפּל ורעד, והחל מקיא ממיחוּש-מעיים, ­– סימן מובהק לחלחלה. כל רצון לא היה לו ללכת אחר העקבות, או להוסיף ולעיין בהן. הוא חזר הביתה, וגם כעבור מחצית השעה עוד היתה רעמתו סמוּרה, והבעת-פניו העידה על שנאה ופחד.

בחנתי את העקבות שהטילו עליו פחד כזה ולמדתי כי בשפתו של בּינגוֹ “גררר-ף” מגורגר ומבוהל, פירושו “זאב”.

דברים אלה אלה ואחרים לימדני בּינגוֹ. וימים לאחר-כך, כשנזדמן לי לראותו מגיח ממשכנו הקפוא שליד פתח האוּרווה, מתמתח ומנער את השלג מעל אדרתו המרופטת ונעלם באפלוּלית בהילוּך קצוּב, דרוֹך, דרוֹך, דרוֹך, הייתי מהרהר ביני לבין עצמי:

“אהה! רחימאי שלי, יודע אני לאן פניך מוּעדות ומדוע הנך מתחמק ממחסה הצריף. עתה יודע אני איך היטבת כה לקצוב זמנים לטיולי הלילה שלך על פני השדות, וכיצד יודע אתה בדיוק לאן ללכת כדי למצוא את מבוקשך, אימתי והיכן הוא מצוי”.

ה

בסתיו 1884 נסגר הצריף בחוות דאָ-וינטון, ובּינגוֹ עבר לגור בבניין, דהיינו, באוּרוותו ולא בביתו של גורדון רייט, שכננו המקורב ביותר.

מאז חורף ילדוּתו סירב בּינגוֹ להיכנס לבית כלשהו, פרט משהיתה פורצת סוּפת-רעמים. מפּני רעמים ורובים פחד פּחד נורא; הפּחד מפני הרעים היה ללא ספק תולדת הפּחד מפּני הרובים, שמקורו בכמה נסיונות בלתי-נעימים, לפי שנראה להלן. משכּבוֹ הלילי היה מחוץ לאוּרווה, אף במזג-האויר הקר ביותר, ובנקל אפשר היה להיווכח כי אכן נהנה בּינגוֹ הנאה שלמה מזו חירוּתו הלילית. בטיוּלי-חצוֹת שלו היה בּינגוֹ נודד למרחק מילין רבים על פני הערבה. היו לכך הוכחות למכביר. כמה איכרים מנקודות מרוחקות ביותר הודיעו לגורדון הזקן, שאם לא יכלא את כלבו בבית בלילות, יבריחוהו ברוביהם. פחדוֹ של בּינגוֹ מפני כלי-הנשק היא עדוּת נאמנה לכך כי איוּמיהם לא היו לבטלה. אדם אחד, המתגורר בישוּב מרוחק כפּאָטרִאָל, אמר שראה בערב חורף אחד, זאב גדול ושחור ממית קויוט בשלג; אך אחרי-כן שינהאת דעתו ואמר, שהוא “חושב זה בטח היה הכלב של רייט”. כל-אימת שנתגלו בשלג נבלותיהם של שור או של סוס שפגרו מקוֹר, מובטח היה שבּינגוֹ יגמול להן ביקורי לילה, יגרש מעליהן את הקויוטים ויזין בהן את כרסו עד להתפּקע.

לעתים היה מטרתה של פשיטה לילית מעין זו רק לקפּח אבריו של איזה כלב שכן מרוחק. אך למרות איומי-הנקם שספק בּינגוֹ, לא היה יסוד לחשוש פּן ייכרת זרעו מן העולם. הא ראייה, שאדם אחד נשבע כי ראה במו עיניו קויוטה ולצידה שלושה גוּרים שדמוּ בכל לאימם, אלא שהיו שחורים וגדולים ועיגוּל לבן עטר את חוטמיהם.

בין אם אמת הדבר ובין לאו, עובדה היא שפעם, בסוף מרץ, כשיצאנו למסע במזחלת, ובּינגוֹ אחרינו נתמלט קויוט אחד אחד מתוך נקיקו, ושילח רגליו במירוץ מהיר. אלא שהזאב לא נתכוון כלל לברוח. עד מהרה השיגוֹ בּינגוֹ, ­– וראה זה פּלא: לא מריבה ולא קטטה!

בּינגוֹ רץ בחביבוּת לצד הזאב וליקק את חוטמו.

נדהמנו מכך והרמנו קול כדי לשסות את בּינגוֹ בזאב. צעקותינו ורדיפתנו הבהילו את הזאב פעמים אחדות, אלא שבּינגוֹ חזר לדלוק אחריו עד שהשיגוֹ. הנה כי כן יחסו העדין כלפי אותה ברייה נראה בעליל.

“הרי זאת נקבה! הוא לא יגע בה לרעה!” קראתי משנסתבר לי הדבר לאמיתו, וגורדון פלט: “כלב אני אם אדע…”

קראנו איפוא לכלבנו המתמהמה והמשכנו לנסוע.

במשך שבועות לאחר-מכן הציקו לנו תעלוּליו של קויוט אחד, אשר טרף את עופותינו, גנב נתחי בשר-חזיר מגזוזטרת הבית והבהילאת הילדים בהעדרנו, בהסתכלו לתוך הצריף מבעד לחלון.

כנגד חיה זו לא היה בּינגוֹ למשמר. ברבות הימים נורה הקויוט, ­– ממין נקבה, ­– ומאז ואילך היה בּינגוֹ מפגין איבה מתמדת כלפּי אוליבר, הוא האיש שרצחה נפש.

ו

מה נפלאה היא האהבה בין אדם לכלבו, אשר ידבקו זה בזה באש ובמים. בּאטלר מספּר על שבט אינדיאנים בצפון הרחוק שאחדוּת שררה בו, אך כמעט והושמד כולו בשל סכסוכי-דמים שפרצו בו לאחר שאחד מאנשיו הרג את כלב רעהו. אף אנו כך ­– נשפּטים זה עם זה, מתקוטטים, עוינים זה את זה, בשל עיקר מוסרי עתיק: “ואהבת לרעך ­– ואהבת לכלבוֹ”.

לאחד משכנינו היה כלב-צייד מצויין והוא חשבוֹ לכלב המשובח והיקר שבעולם. אהבתי את האיש ולכן אהבתי את כלבו, טאן. וכשיום אחד הגיע טאן המיסכן בזחילה, כל גופו מרוסק, ויגווע על סף הבית, ­– עשיתי יד אחת עם בעליו לגאול את דמו, נדרתי לא לנוח ולא לשקוט עד אשר אגלה את הבליעל, אם על-ידי הצעת פּרסים, אם על-ידי איסוף עדויות. ברבות הימים נתברר לחלוטין שידו של אחד משלושת השנים הדרומיים היתה במעל האכזרי הזה. עקבות הפּשע הלכו ונתחוורו, עד שאמרנו כבר לעשות שפטים באותו מנוּול שרצח את טאן הזקן, המיסכן.

אחר-כך קרה דבר, שמיניה-וביה שינה את דעתי על העניין והביאני לכלל מחשבה כי ההתעללות בכלב-הצייד הזקן לא היתה בחזקת פשע לא-יכוּפּר, אלא אדרבא, אם נעיין בדבר, נמצא שהיה זה מעשה ראוי לשבח.

משקו של גורדון רייט השתרע דרומה למשקנו, ויום אחד בבואי לשם, נטלני גורדון הבן הצידה, וביודעו שאני עוקב אחרי הרוצח, הסתכל לצדדין אם אין שומע, ואחר לחש בנעימה קודרת: “זה בּינגוֹ עשה את זה”.

ודבריו אלה שמו קץ לפרשה. כי אני מודה ומתוודה שמעתה ואילך עשיתי הכל כדי למנוע דין-צדק, תחת אשר קודם-לכן כה עמלתי לעשותו.

לאחר-מכן מסרתי את בּינגוֹ לידים אחרות, אך רגש-הבעלוּת לא גווע בקרבי. עברו ימים רבים ושוב חזר בּינגוֹ והוכיח מה עזה היה הרעוּת שבין אדם לכלבו.

גורדון הזקן ואוליבר גרו בשכנוּת והיו ידידים טובים; הם כרתו חוזה ביניהם לחטוב יחד עצים ועבדו בצוותא-אחת עד הימים האחרונים של החורף. והנה מת סוּסוֹ הזקן של אוליבר, וזה, בהחליטוֹ להפיק את מלוא התועלת מן הדבר, גרר את הפּגר אל המישוֹר והניח סביבו פתיונות של רעל להמית בהם את הזאבים. אבוי לבּינגוֹ המיסכן! הוא חי חיי זאב, אף כי הנחילוהו מפּעם לפעם אסונות זאביים.

הוא היה להוּט אחרי פּגרי סוסים ככל שארי-בשרו הפראיים. מיד בלילה הראשון, הלך בחברת כלבו של רייט, קארלי, אל מקום הנבילה. נראה הדבר, כי בּינגוֹ עצמו נתעסק בעיקר בגירוּש הזאבים, ואילו קארלי זלל בלי חשך. העקבות בשלג העידו על מהלך הסעודה החגיגית ועל ההפסקה שחלה בה משהחל הרעל לתת את אותותיו; על עוויתות-הכאב האיומות שתקפו את קארלי בדרך העקלקלת הביתה עד שנפל בפרפּוּר אברים לרגלי גורדון ומת ביסוּרים גדולים.

“ואהבת לרעך ­– ואהבת לכלבו”. שום דברי הסבר והתנצלוּת לא היה בהם כדי לפייס את בעלי הכלב; לשוא הטעים אוליבר כי הזה זה אך מקרה ותו לא; האיבה הישנה בין בּינגוֹ לאוליבר הובאה עתה כטעם נוסף להסביר את אשר קרה. חוזה כריתת-העצים הושלך אחר-גו; כל יחסי ידידוּת פסקו; ועד עצם היום הזה קטנה היא הארץ מהכיל את שני המחנות היריבים שנזעקו אל הדגל מרגע הישמע יללת המוות של קארלי.

חדשים חלפו בטרם החלים בּינגוֹ כליל מן הרעל. אנו עצמנו היינו סבורים כי לעולם לא ישוב עוד להיות אותו כלב חסון כבימים משכבר. אך משבא האביב, אסף כוח, ומשהחל הדשא לצמוח, הבריא, ולאחר שבועות ספוּרים חזר לאיתנו כקדם, לגאוות ידידיו ולטירדת שכניו.

ז

תמוֹרות העתים נשאוני הרחק ממאניטוֹבּה, וכשחזרתי שמה בשנת 1886, עוד היה בּינגוֹ מבני משק-ביתו של רייט. חשבתי כי ישכחני מאחר שנעדרתי משם שנתיים ימים, אך לא כן הווה. יום אחד, בראשית החורף, לאחר שנעדר מן הבית כארבעים-ושמונה שעות, חזר בזחילה אל בית רייט, ומלכודת זאבים ובול-עץ כבד צמודים אל רגלו האחת שהיתה קפוּאה ונוקשה כאבן. איש לא היה ביכולתו לגשת אליו ולהושיעוֹ, כל-כך נהג בפראוּת. משגחנתי אליו, אני, שהייתי זר לו עתה, ואחזתי במלכודת ביד אחת וברגלו בשניה ­– תפס כהרף-עין בפרק ידי וחשקה בין שיניו.

ללא זיע אמרתי: “בּינג, אינך מכיר אותי?”

בו-ברגע, עוד טרם חדרו שיניו לעורי, שיחרר את ידי וחדל מהתנגד, אף כי הרבה ליבּב בהסירי את המלכודת מעליו. למרות שהחליף את מקום-מגוריו ולמרות העדרי הממוּשך, עדיין הכיר בי כבאדונו, ואני, אם כי ויתרתי על בעלוּתי, עדיין הרגשתי כי כלבי הוא.

הכנסנו את בּינגוֹ אל הבית, שלא-לרצונו, ורגלו הקפואה נתרכּכה קמעה. במשך כל החורף עוד הלך הלוך וצלוע, ולבסוף נשרו שתיים מאצבעותיו. אך עד שחזרו הימים החמים, החלים ושב לאיתנו, ועין זר לא הבחינה בו דבר מן התלאה הנוראה שעברה עליו בהיתפסו במלכודת-הפּלדה.

ח

בחורף של אותה שנה, לכדתי זאבים ושוּעלים רבים, שלא שיחק להם מזלם כלבּינגוֹ, להימלט מן המלכודות. המשכתי בכך עד לאביב, כי טוב בעיני פרס-הכסף מן הפּרווה.

מישור קאָנאָדי היה מאז ומעולם שטח נוח להצבת מלכודות, כי בני-אדם היו מדירים רגליהם ממנו, ועם זאת השתרע בין היערות העבותים ובין הישוב. זה מכבר האירה לי כאן ההצלחה בציד בעלי-הפרווה, על-כן סרתי שמה באחד מסיוּרי, בסוף חודש אפריל.

מלכודות-הזאבים עשויות פלדה כבדה ושני קפיצים להן, שמשקל כל אחד מהם הוא מאה ליטראות. מניחים אותן ארבע ארבע סביב פתיון טמון בקרקע, ולאחר שמחזקים אותן היטב לבוּלי-עץ חבוּיים, מכסים אותן בקפדנות ביריעת-בד ובחול דק, עד שהן מסוּתרות יפה מן העין.

ציור בקובץ 10 שמספרו עמ' 97

פעם נלכד קויוט באחת מהללו. הרגתיו באַלָה שבידי, השלכתיו הצידה ופניתי להתקין את המלכודת מחדש, כדרך שנהגתי לעשות זה פעמים אין-ספור. נחפזתי מאוד במלאכתי. השלכתי את מפתח-המלכודת לעבר הסוס שעמד בסמוך, ובראותי מעט חול דק בקרבתי, הושטתי ידי ליטול חופן לשם שיפּוּץ אחרון.

הה, מחשבה נואלת! הה, פחז נמהר יליד חסינוּת ממושכת! החול הדק כיסה ממש על גבי מלכודת-הזאבים הסמוכה, ובן-רגע הייתי לאסיר. אמנם, לא נפצעתי, כי המלכודות חסרות שיניים הן, וכסיותי העבות הקהו את הצביטה, אולם נתפסתי בחוזקה מעל לפרק ידי. לא נבהלתי ביותר, וניסיתי להגיע אל מפתח-המלכודת ברגלי הימנית. השתטחתי למלוא ארכי ופני כלפי מטה, נפתלתי על גחוני לעבר המפתח ואת זרועי האסוּרה מתחתי ויישרתי, ככל האפשר. תוך כדי התמתחות נבצר ממני לראות דבר, אך סמכתי על בוהן רגלי אשר יחוש במפתח-הברזל הקטן של אזיקי. מאמצי הראשונים עלו בתוהו; כל שמתחתי את השרשרת, לא פגע בהוני בשום עצם מתכתי. נתהפכתי מעט-מעט סביב עגני, ושוב ללא הצלחה. משסקרתי את סביבותי בדי עמל וכאב, ראיתי כי נמצא אני רחוק מדי כלפי מערב. החילותי מתפּתל על סביבי כשאני מגשש בעיוורון בבהוני לגלוֹת את המפתח. תוך גישוּש נואש זה ברגלי האחת שכחתי על קיומה של האחרת, עד שלפתע נשמע קול-נקישה חד ולסתות-הברזל של מלכודת מס. 3 צבטו בכוח את רגלי השמאלית.

תחילה לא חשתי באימת מצבי, אך עד מהרה גיליתי כי כל התחבטויותי הן לשווא. לא יכולתי להיחלץ משיני-המלכודות, או לקרבן זו לזו, וכך הייתי שכוּב כשגופי ממותח, וצמוד בחוזקה אל האדמה.

מה יהיה בסופי? לא הטרידני החשש פּן אקפא, כי עת הקור חלפה כבר, אך חוטבי-העצים לא נהגו להופיע במשור קאָנאָדי אלא בעוֹנת החורף. איש לא ידע היכן אני, ואם לא אצליח להיחלץ, לא נשקף לי סיכוי אחר אלא להיות טרף לזאבים, או לגווע בקור וברעב.

עם ששוכב הייתי כך, שקעה השמש האדומה מעל ביצת האשוּחים מערבה למישור, ועפרוני מקרין עמד על גבי תל של חולד-הכיס, במרחק כמה אמות ממני וצפצף את שיר-הערב שלו, ממש כפי שעשה זאת בן-מינו בלילה הקודם ליד דלת צריפנו. על אף המכאובים הקהים שזחלו לאורך זרועי והצמרמורת הנוראה שאחזתני, נתתי לבי לראות מה ארוכות הן ציציות-אזניו הקטנות. אחר-כך נדדו מחשבותי אל שולחן-הסעודה הנוח בצריפו של רייט; הנה עכשיו מטגנים שם את קותלי-החזיר לארוחת-הערב, אמרתי בלבי, או שמא אך מסיבים לשולחן. סוסי עוד עמד באותו מקום שעזבתיו ומושכותיו על האדמה, וחיכה בסבלנות לשאתני הביתה. הוא לא הבין מה טעם האיחור הממשוך, וכשקראתי בשמו, חדל מכרסם את העשב ונתן בי מבט של שאלה אילמת וחסרת-ישע. אילו רק חזר הביתה היה האוכף ללא-רוכבו מספר על היעדרי והעזרה לא היתה מאחרת לבוא. אך דווקא מידת הנאמנוּת שבו עכבתו מלכת, ושעות על שעות היה עומד לידי ­– ועם כך כוחותי כלים ואוזלים מקור ומרעב.

אחר נזכרתי כיצד אבד גירוּ, טומן-הפחים הזקן, וכיצד באביב שלאחריו, מצאו חבריו את שלדו, כשרגלו נתונה במלכודת-דוּבים. תמיה הייתי איזה מבגדי יעיד על זהוּתי לכשימצאוני. אחר-כך הרהור אחר עלה במוחי: הנה כמוני ממש מרגיש גם זאב כשהוא נלכד. אהה! לאילו יסורים גרמתי! הנה זהו גמוּלי.

הלילה ירד אט-אט. קויוט יִלל, הסוס זקף את אזניו, קרב אלי ועמד

אצלי בראש מוּרד. אחר-כך יִלל עוד קויוט אחד ואחריו עוד אחד, והבנתי מכך כי הם מתאספים בקרבת מקום. שכבתי כך אפרקדן וחסר-ישע, ותמהתי אם לא יגמלו לי עוד מעט כשכרי ויבואו ויקרעוני לגזרים. שעה ארוכה שמעתי את קולותיהם, והנה לפתע גיליתי כי דמויות-צל כהות קרבות חרש לעברי. תחילה הבחין בהן הסוס ונחירתו המבוהלת הרתיעתן אחור, אך בפעם השניה קרבו יותר וישבו סביבי על אדמת הערבה. אחר-כך זחל אחד האמיצים שבהם אל גופת שארו המת ומרט בבשרו. הרמתי קול-צעקה והוא נסוג בנהמה. הסוס נשא רגליו באימה. מיד חזר הקויוט ובא, ואחרי שתים או שלוש נסיגות וחזרות, גרר את הגופה מן המקום והוא עם רעיו כילוּה אל קרבם, תוך רגעים ספוּרים.

לאחר זאת נתקרבו אלי והתיישבו על עכוזיהם להתבונן בי, והאמיץ שבהם הריח את הרובה ועיפר עליו עפר בצפרניו. הוא נסוג אחור משבעטתי בו ברגלי החופשית וצעקתי, אך משנחלשתי יותר ­– אזר עוז בנפשו, נתקרב ונהם ישר לתוך פרצופי. עם כך נהמו גם האחרים ובאו ונתקרבו. עתה הבינותי כי במהרה אהיה לטרף לשיני אויבי הבזוּיים ביותר. אלא שכאן קפץ לפתע מתוך החשיכה זאב גדול ושחור בשאגה אדירה. הקויוטים נפזרו לכל עבר כמוֹץ לפני רוח. פרט לאמיץ שבהם, אשר השחור הזר תפסוֹ ותוך רגעים ספוּרים הפכוֹ גל של עצמות. ואז, אימי-אימים! חיה עצומה זו זנקה אלי… ו-בּינגוֹ, בּינגוֹ האציל, בא ונתחכך בי בצלעותיו המרופטות והמתנשמות וליקק את פּני הקרים.

“בּינגוֹ ­– בּינגוֹ ­– רֵע ­– יקר ­– הגש לי את מפתח-המלכודות!”

מיד אץ וחזר וגרר עמו את הרובה, כי רק זאת ידע, שרוצה אני משהו.

“לא ­– בּינג ­– מפתח-המלכודות!” שוב אץ, והפּעם הביא לי את אבנטי, אך לבסוף הביא את המפתח וכישכש בזנבו משמחה על כי לא טעה. הושטתי את ידי הימנית ואחרי מאמצים רבים פתחתי את אום הניצב. המלכודת נפתחה וידי נשתחררה, ובעוד רגע הייתי חופשי. בּינג רץ והביא את הסוס, ואחר התהלכי מעט אנה ואנה כדי להחזיר את מירוץ-הדם לתיקוּנו, עליתי לרכב. וכך, תחילה לאט-לאט ואחר-כך בדהרה, רכבנו הביתה, כשבּינגוֹ רץ רוּץ ונבוח לפנינו, ככרוֹז. בבואנו, נודע לי כי בליל-אמש, נהג הכלב האמיץ באופן מוזר, אף כי כלל לא סייר בשטח המלכודות. הוא יִלל והסתכל בלי-הרף בשביל היער, ולבסוף, ברדת הלילה, יצא לעבי החשיכה, למרות כל הנסיונות לעכּבוֹ. חוּש נעלה מתפיסתנו כיוון את צעדיו, עד שהגיע למקום בעוד-מועד לנקום את נקמתי ולהוציאני לחופשי.

בּינגוֹ הטוב והנאמן ­– הוא היה כלב מוּזר. אף כי אהוב אהב אותי, עבר על פּני למחרת מבלי לחונני במבט. לעומת זאת הגיב בעירנוּת משקראוֹ גורדון הקטן לציד חלדי-כיס. כך נהג עד הגיע סופו; ועד הגיע סופו חי חיי זאבים כאשר אהב, ומעולם לא ויתר על סעוּדת פגרי סוסים שהקור המיתם. ופעם מצא שוב פגר מורעל וזללוֹ כזאב; ומשתקפוהו המיחוּשים ­­– פנה, לא אל בית רייט, כי אם לבקש אותי. כך הגיע אל דלת צריפי, במקום שחשב למצאני. כשחזרתי למחרת, מצאתיו מת בשלג וראשו על המפתן ­– הוא מפתן ילדוּתו. כלבי שלי היה, עד רגעו האחרון, כלבי בלב ונפש ­– את עזרתי ביקש וביקש לשווא, בהגיע קיצו המר.

א

יותר מחודש ימים היו התרנגולות נעלמות מן הלוּל, באופן מסתורי; וכשחזרתי הביתה לספּרינגפילד לפגרת הקיץ, הוּטל עלי לגלוֹת את סיבת הדבר. תוך זמן קצר גיליתי, כי העופות מוּצאים מדי לילה, לפני עלותם על מצעם, או אחרי רדתם ממנו, ומשום כך אי-אפשר היה להרשיע ארחי-פרחי או שכנים; הם לא הורדו מן השלבים הגבוהים, ועל-כן ­– חפים מפּשע היו הדביבונים והאוֹחים; לא נותרו מהם גוויות אכוּלות-למחצה, לפיכך לא הסַמור הגמדי, סַמור-הביצות או הבּוֹאֵש היו מבצעי הפּשע; החשד רבץ איפוא לפיתחו של השוּעל.

יער-האורנים הגדול של ארינדייל היה מעברוֹ השני של הנהר, וכשבדקתי היטב את השטח שליד מעבר-המים התחתון, גיליתי כמה עקבות שוּעל ונוצה מפוּספּסת, מגוּפו של אחד העופות “פּליימות-רוֹק” שלנו. כשטיפסתי בגדה השניה לבקש עדוּיות נוספות, שמעתי מאחורי ציווחת-עורבים איומה. הפניתי את ראשי ­– וראיתי כמה מן העופות האלה עטים על משהו במעבר הנהר. מסקירה נוספת למדתי כי עֵד אנוכי למעשה ישן-נושן של “גונב מגנב”, כי באמצע המעברה עמד שוּעל והחזיק דבר-מה בין מלתעותיו ­– היתה זו שוב תרנגולת

שנגנבה מלוּלנו. העורבים, אף שהם עצמם הנם שודדים חסרי-בוּשה, הרי הם הראשונים לצעוק “תיפסו את הגנב!”, אלא שבא בשעה מוכנים הם תמיד ליטול “דמי-לא-יחרץ”, בצורת חלק מן הביזה.

זו היתה כוונתם גם עתה. השוּעל, בדרכו הביתה, היה עליו לחצות את הנהר, וכאן נעשה מטרה גלוּיה להתקפת אספסוּף-העורבים. הוא ניסה לחלוף בדהרה. וּודאי היה מצליח לחצות את הנהר בשלום עם שללוֹ, לולא זאת שאף אני פניתי להתקיפוֹ. בו-ברגע שמט את התרנגולת, שזה עתה נפחה נשמתה, ונעלם לתוך היער.

לגביית מס-מזון גבוה כל-כך ובקביעות שכזו, יכולה להיות רק סיבה אחת, והיא ­– קיומה של משפּחת גוּרים קטנים בביתו של אותו שוּעל; לגלותם ­– היתה עתה מגמת פּני.

באותו ערב חציתי עם כלבי ראָנג’ר את הנהר ונכנסתי ליער ארינדייל. ברגע שהל הכלב לתוּר על סביבותיו, שמענו נביחה חדה וקצרה של שוּעל עולה מתוך ערוץ מכוּסה יער-עבות שבקרב מקום. ראָנג’ר חפז מיד אל תוכו, מצא את העקבות הטריים ויצא אחריהם ברדיפה נמרצת עד שאבד קולו במרחק, על פני הרמה.

כעבור שעה בערך, חזר, מתנשם ומחומם (היה זה ליל-אוגוסט לוהט), והטיל עצמו לרגלי.

לא עבר רגע ושוב נשמע מקרוב אותו “יאָפּ-יוּרר” שוּעלי, ושוב זינק הכלב לרדיפה.

חצה את השטח האפל, הרחק לעבר צפון, וילל כצפירת אניה. וה“בּו-בּוּ” הרם הפך ל-“אוּ-אוּ” נמוך, ואחר-כך ל-“אוּ” חלוּש ולבסוף גווע. כנראה, שנתרחקו כדי כמה מילין. אפילו שמתי אזני על האדמה לא שמעתים, והן קולו המצלצל של ראָנג’ר נשמע היטב ממרחק של פיל אחד.

הייתי עומד וממתין בחשכת היער. פתאום עלה באזני צליל מתוק של טפטוּף מים: “טינק טאנק טאָנק טינק, טאַט ינק טאָנק טוֹנק”.

לא ידעתי על מציאוּתו של מעין בסביבה הקרובה, ובחום הלילה ­– היתה זו תגלית משמחת. אך הקול הובילני אל ענף עץ-אלון ושם גיליתי את מקורו. שיר רך ומתוק היה זה, מלא רמזים ענוגים:

טוֹנק טאנק טאָנק טינק

טאַט ינק-א-טוֹנק-א-טאנק-א-טינק-א

טאַ טאַט ינק טאנק טאט א טונק טינק

שתה וּרוה, א טינק א טאנק.

זה היה שיר “טפטוף-המים” של השעיר האמריקני.

אך פתאום ­– נשימה עמוקה וצרודה ורשרוש עלים, גילו לי כי ראָנג’ר חזר. הוא היה מיוגע וחסר-אונים. לשונו היתה משורבבת לו כמעט עד לארץ וקצף היה מנטף ממנה, צלעותיו עלו וירדו עם נשימתו הכבדה. רגע עצר בעד נשימתו כדי לחלוק לקיקת-חובה על ידי, אחר הטיל עצמו בפישוט-אברים על העלים והחריש את כל הקולות האחרים בנשימתו הרמה.

שוב נשמעה אותה נביחה מתגרה ממרחק של כמה צעדים, וּפתאום נצנצה בי משמעוּתו של כל המתרחש סביבי:

הננו מצוּיים בקרבת המחילה בה שוכנים גוּרי-השוּעלים, והוריהם מנסים להתעותנו ממנה-והלאה בחילוּפי משמרות.

היתה שעת-לילה מאוחרת. הלכנו הביתה בהרגשה שהבעייה קרובה לפתרונה.

הכל ידעו כי שוּעל זקן ומשפחתו מתגוררים בסביבה, אך איש לא שער כי הם קרובים כל-כך.

שוּעל זה היה מכוּנה “צלקן”, בשל הצלקת שנתמשכה מעינו על פני אזנו ועד לאחוריה; צלקת זו באה לו, כנראה, מידי גדר-תיל דוקרני, שפגע בו שעה שעסוק היה בציד-ארנבות. וכיון שהצמיחה שער לבן לאחר שנרפאה, נשאר סימן ברור על פניו.

בחורף הקודם פגשתיו ולמדתי פרק בעוֹרמתו. יום אחד, אחרי רדת השלג, יצאתי לצייד וחציתי את השדות הפתוחים בכיווּן אל קצה הבקעה המכוּסה שיחים שמאחורי הטחנה הישנה. משנשאתי את ראשי להשקיף על הבקעה, קלטה עיני מראה שוּעל צועד בטווח רחוק ממני, במורד העבר השני, בכיווּן ניצב לדרכי. מיד עצרתי, עמדתי ללא-זיע ואפילו לא התכופפתי ולא הפניתי את ראשי, פן אעיר את תשומת-לבו בתנועתי, עד שנעלם מן העין בתוך השיחים הצפופים שבתחתית הבקעה. ברגע שנכנס למחבואו, כפפתי עצמי ורצתי לחסום את דרכו בצידו השני של הסבך, במקום שהיה מוּעד להופיע שוב. הגעתי שמה בעוד זמן וחיכיתי, אך כל שוּעל לא הופיע. מבט קפדני גילה לי עקבות רעננים של שוּעל אשר קפץ מן הסבך, ומשהתחקיתי עליהם, ראיתי את “צלקן” הזקן עצמו מאחורי, במרחק רב מטווח-קליעה, יושב על עכוזו ומגחך כנהנה הנאה מרובה.

בחינת העקבות הבהירה את הכול. השוּעל ראני ברגע שראיתיו אני, אך גם הוא, כצייד אמיתי, הסתיר עובדה זו מעיני, והעמיד פנים של שוויון-נפש עד שנעלם מן העין, ואז רץ כל עוד רוחו בוֹ, סביב-סביב מאחורי, ונהנה מכשלון תכסיס-הנפל שלי.

הנה כי כן, אחרי חיפּוּש קל מאחורי תלוּלית אחת, מצאתי את הכניסה האמיתית למאוּרה ואת ההוכחה הברוּרה למציאוּתו של קן גוּרי-שוּעלים בתוכה.

בשיפוּע הגבעה, התרומם מתוך הסבך, עץ-טיליה גדול וחלוּל. העץ היה נטוּי במעוּקם על צידו, בתחתיתו חור גדול, וחור קטן בראשו.

לפנים היינו משחקים בעץ זה לעתים קרובות במישחק “משפחת רוֹבּינזון השוויצרית”, ובחטבנו מדרגות בגזעו הרך והרקוּב-כלשהו, הקלנו על עצמנו את העלייה והירידה בחללו. מדרגות אלה נעשו עתה שימושיות מאוד. למחר, כחום היום, עליתי שם אל המצפה, וממושב-ציפור זה שבמרומים, נגלתה לעיני עד-מהרה המשפחה המעניינת שהתגוררה במרתף הסמוך. היו שם ארבעה גוּרי-שוּעלים. הם דמו להפליא לטלאים קטנים, בפרוותיהם הצמריות, ברגליהם העבות והארוּכות, בהבעת-פניהם התמימה, אך משהוספת להסתכל בפרצוּפיהם הרחבים, חדי-החוטם וחדי-העין ­– נתברר לך מיד כי כל אחד מן הפרצוּפים התמימים הללו הוא יוצא-חלציו של שוּעל זקן וערום.

הם שיחקו זה עם זה, התחממו בשמש והתגוששו עד שרחש קל הניסם אל מתחת לפני האדמה. אך בהלתם היתה בהלת-שווא, כי עילת הרחש ­– היתה אמם; היא יצאה מבין השיחים ובפיה תרנגולת ­– זו השבע-עשרה במספר, אם זכרוֹני אינו מטעני. קריאה חרישית מפיה ­– והקטנים התפרצו החוצה. ואז נראה לעיני מחזה שהיה מקסים לדעתי, אלא שדוֹדי וודאי לא היה נהנה ממנו כלל וכלל.

הגוּרים התנפּלו על התרגולת, התפּתלו ונאבקו אתה, וביניהם לבין עצמם. אותה שעה עמדה אמם ושמרה עליהם בשבע-עינים, הסתכלה בבניה מתוך הנאה וחיבה. הבעת-פניה היתה מעניינת מאוד. תחילה היה בהבעה זו משום גיחוּך שבהנאה, אך גם פראוּת ועוֹרמה שוּעליות היו בה, כמו-כן לא חסירה היתה מידה כלשהי של אכזריוּת ועצבנוּת, אך מעל לכל היתה טבוּעה בה הארשת המובהקת של גאוות אֵם ואהבתה.

תחתיתוֹ של העץ היתה מסוּתרת בתוך השיחים והיתה נמוכה בהרבה מהתל שליד המחילה; משום כך יכולתי לנוּע כה וכה כרצוני מבלי להבהיל את השוּעלים.

ימים רבים הייתי הולך שמה לחזות בחינוּכם של הקטנים. תוך זמן קצר למדו לקפוא כנציבי-אבן למשמע כל רחש זר, ולהימלט אל מיסתוֹר כלשהו בהישנות הקול, או בהיגלוֹת סיבה אחרת לפחדם.

יש אמהות בין החיות שאהבתן לבניהן שופעת כל-כך על גדותיה, שהיא מתמשכת גם על בניהן של חיות אחרות. נראה הדבר, שהשוּעלת הזקנה לא היתה מאותן האמהות. נחת-רוּחה מגוּריה הביאתה לידי אכזריוּת משוכללת. לעתים מזומנות היתה מביאה להם עכברים חיים וציפורים חיות, ובעדינות שטנית היתה מגינה עליהם מפני פגיעה רצינית, כדי לתת שהוּת רבה יותר לגוּריה לענות את קרבנותיהם.

בגן עצי-הפּרי שעל הגבעה היתה מרמוֹטה אחת. היא לא היתה יפה אף לא מעניינת, אך ידעה כיצד לדאוג לעצמה. זה מכבר חפרה לה מחילה בין שרשי גזע אורן עתיק, כך שהשוּעלים לא יכלו להגיע אליה ע"י חפירה. אך עמל קשה מעולם לא היה משאת-נפשם של שוּעלים; לדעתם ­– חריפוּת-השכל עדיפה מעמל-כפיים. והנה נוהגת היתה המרמוֹטה בוקר-בוקר להתחמם בשמש על גזע העץ. כשהיתה רואה שוּעל מתקרב, היתה יורדת אל פתח מאוּרתה; כשהיה האויב קרוב מאוד, היתה נכנסת פנימה ונשארת שם עד עבור זעם.

בוקר אחד החליטו כנראה השוּעלת ובן-זוגה כי הגיע הזמן שהילדים ילמדו פרק מן הסוגיה הקרוּייה “מרמוטות”, וכמו-כן החליטו כי

מרמוֹטה זו שבמטע-הפּרי עשוייה לשמש יפה לניסוּיים. הנה כי כן ­– הלכו יחדיו אל גדר המטע, נסתרים מעינה של מטרוניתא מרמוֹטה, היושבת על גזעה. אחר-כך הופיע צלקן בתוך המטע ופסע לו בשקט למישרין, כדי לעבור על פני הגזע בריחוּק-מה ממנו, אך אף פעם לא הפנה את ראשו ואף פעם לא הניח למרמוטה הערנית-תמיד לחשוב כי יודע הוא שראתה אותו. כשנכנס השוּּעל לשדה, ירדה המרמוֹטה בשקט אל פתח מחילתה, לחכות עד אשר יעבור השוּעל, אך מקץ רגע הגיעה למסקנה כי זהירוּת קודמת לכול, ונכנסה פנימה.

זה היה הדבר שהשוּעלים חפצו בו. השוּעלת, שנשארת מחוץ לתחום-הראייה, זה עתה מיהרה לרוץ אל גזע-העץ והתחבאה מאחוריו. צלקן המשיך ללכת בדרכו, לאיטו-לאיטו. המרמוֹטה שדבר לא הפחידה, הציצה מבין השרשים ונסתכלה על סביבותיה. הנה שם ממשיך השוּעל ללכת לדרכו, הלוך והתרחק. משפנה השוּעל, אזרה עוז, והתקדמה עוד כמה צעדים החוצה, וכשראתה שאין סכנה באופק, חזרה וטיפסה על הגזע. ואז, בקפיצה אחת, תפסה אותה השועלת וטלטלתה עד ששכבה מחוּסרת-הכרה. צלקן, שצפה במחזה מזווית עינו, בא במרוצה. אך השועלת כבר נטלה את המרמוֹטה בין לסתותיה ורצה אל המחילה. צלקן ראה כי עזרתו איננה דרושה.

חזרה השועלת אל המחילה כשהיא נושאת את המרמוטה בזהירות רבה כל-כך, עד כי היתה זו מסוגלת עוד להיאבק מעט על נפשה משהגיעו שמה. “ווּף” חרישי לפתח המחילה ­– והקטנים יצאו חוצץ כדרדקים אל מגרש-המישחקים. האֵם השליכה אליהם את החיה הפצוּעה והם התנפלו עליה ארבעתם, כרגזנים קטנים, פולטים נהמות קצרות ונושכים נשיכות קלות בכל כוח שיני-ינוקא שלהם. אך המרמוטה עוד נלחמה על חייה, ולאחר שהדפתם מעליה ­– נגררה אל מסתור הסבך. הקטנים רדפו אחריה כלהקת כלבי-צייד, ומשכו בזנבה ובצלעותיה, אך לא עלה בידם לעצרה. אז השיגתה השועלת בקפיצות אחדות וסחבה אותה שוב לשדה הפתוח, שיטפלו בה הילדים. שנית ושלישית חזר מישחק פראי זה, עד שאחד הקטנים נוּשך קשה. צווחת כאבו העירה את השועלת לשים קץ לעינוּיי המרמוֹטה ולהתקינה מיד לסעודה.

לא הרחק מן המחילה היתה בקעה קטנה מכוּסה עשב גס; היה זה מגרש-המישחקים של מושבת נברנים. השיעוּר הראשון באומנוּת הצייד, שניתן לשוּעלים הקטנים מחוץ לשטח המחילה, היה בבקעה קטנה זו. כאן למדו פרק ראשון בתורת-העכברים, הקלה שבתורות הצייד. ההדגמה היתה עיקר ראשון בהוראה, וזו נסתייעה בחוּשים שמטבע. לשוּעל הזקן היו גם סימן או שניים, שהשתמש בהם הרבה בשיעורים, סימנים שפירושם היה “שיכבו בשקט והשמרו”, “ממני ראו וכן תעשו” וכו'

הנה כי כן, ערב שקט אחד הלכה החבורה העליזה אל אותה בקעה, ואמא-שוּעלת ציוותה על בניה לשכב דום בעשב. פתאום נשמע ציוּץ דק, שהעיד על התקרבותו של בעל-חי. השועלת קמה וצעדה על ראשי-אצבעותיה לתוך העשב ­– לא בשפיפות-קומה אלא מזדקפת כמיטב יכולתה, ומפעם לפעם מתרוממת על רגליה האחוריות כדי להשקיף הרחק משעולי הנברנים חבוּיים מתחת לסבך העשב, והדרך היחידה לגלות מקומו של עכבר היא ­– להבחין בניע הקל של העשב. מכאן יוּבן מדוע עכברים ניצודים רק בימים שקטים.

והתכסיס הוא לאתר את העכבר, תחילה לתפסוֹ ואחרי-כן ­– לראותו. השועלת קפצה קפיצה ­– ובתוך אגודת עשבים נבוּלים שחטפה בכפּה ­– צווח הנברן את ציווחתו האחרונה.

עד מהרה נזלל העכבר, ואחר ניסו ארבעת הגוּרים כבדי-התנוּעה לעשות כמעשה אימם; וכאשר, בסופו של דבר, הצליח הבכור שבהם לצוד צייד ראשון בחייו, נרעד כולו מהתרגשות ותקע את שיני-החלב הקטנות והפּניניות שלו בבשר העכבר בלהיטות ובפראוּת כזו, שהוא עצמו ודאי נפתע ממנה.

גם שיעור-בית ניתן להם: על הסנאי האדום. ברייה רעשנית וקולנית זו התגוררה בקרבת מקום, ונהגה לבזבז בכל יום חלק מזמנה על גידוּף השוּעלים, תוך ישיבה על ענף מסוּתר-היטב. פעמים רבות, כל-אימת שהיה הסנאי רץ על פני משעוֹלם מעץ אחד לשני, או כשהיה מתיז גידוּפים לעברם, ממרחק של רגל או שתים, ניסו הגוּרים לתופסוֹ, אך לשווא. אולם השועלת הזקנה היתה ידענית גדולה בתולדות הטבע ­– היא ידעה את טבעם של סנאים ובהגיע שעת-הכושר נטלה את הענין לידה. היא החביאה את ילדיה, והשתטחה באמצע המשעוֹל הגלוּי. הסנאי החצוף וקצר-הדעת בא בגידוּפיו, כהרגלו. אך היא לא זעה אף כחוט-השערה. הוא נתקרב אליה ולבסוף נתעכב ממש מעל לראשה ופטפט:

“חיה רעה שכמוֹתך, חיה רעה שכמוֹתך”.

אך השוּעלת שכבה כמתה. דבר זה בלבל בהחלט את דעתו של הסנאי. הוא ירד מגזע העץ, הציץ סביבו ודהר דהירה עצבנית על-פני העשב אל עץ אחר, כדי להמשיך ולחרף מעל ענף שבמקום בטוח:

“חיה רעה שכמוֹתך, חיה לא-תצלח שכמוֹתך, סקררר, סקררר”.

אך שטוּחה ודוממת שכבה השועלת על העשב. דבר זה גרם לסנאי עינוּיי-נפש נוראים. מטבע-ברייתו סקרן היה ונוטה להרפתקנות. לפיכך ירד שוב ארצה וחצה את המשעול בהתקרבוֹ אליה יותר מבתחילה. בדממת-מוות שכבה השועלת. “ברור שהיא מתה”, אמר

הסנאי בלבו. והשועלים הקטנים החלו לתמוה, אם לא נפלה עליה תרדמה.

אך הסנאי היה שטוף בכעין טירוּף של סקרנות נואלת. הוא הפּיל קליפּת-עץ קטנה על ראש השועלת, הוא כילה בה את כל מילות-הגנאי שברשימתו וחזר עליהן שוב, מתחילה ועד סוף, אך סימן של חיים לא ראה. כיון שכך, חצה עוד כמה פעמים את המשעול, והתקרב כדי צעדים מספר אל השועלת, שלאמיתו של דבר היתה דרוּכה על משמרתה… והנה בו ברגע קפצה זו על רגליה וכהרף-עין נעצה בו שיניה.

“והקטנים ליקטו את העצמות, אִי-אוֹ”.

כך הונח היסוד לחינוכם של השועלים הקטנים, ואחר שגדלו והתחזקו ­– לקחוּם הוריהם לשדות מרוחקים, ללמדם את המקצועות המורכבים יותר, של עקיבה ורחרוּח.

לימדוּם את האופנים המיוחדים לציד החיות השונות, כי לכל חיה יש מעלה גדולה שבלתה אין לה קיוּם, ואף חסרון גדול, שבלתו אין לאויביה קיוּם. חסרונו של הסנאי הוא סקרנוּתו הנואלת; של השוּעל ­– אי-יכולתו לטפּס על עצים. ואימוּנם של הגוּרים היה עשוי כולו לניצוּל חולשותיהן של בריות אחרות, ולהעלמת חולשותיהם שלהם על-ידי שימוש חרוץ יותר במעלותיהם.

מהוריהם למדו את עיקרי-היסוד של עולם השועלים. כיצד? לא קל לענות על כך. אך ברור, כי למדו אותם מפי הוריהם. הנה כמה מן העיקרים שלימדוני השועלים בלי אומר ובלי דברים:

לעולם אל תהא ישן על פני עקבותיך.

חוטמך קדם לעיניך, על-כן ראשית חכמה ­– בטח בּו.

רק שוֹטה ירוץ עם הרוּח.

מים זורמים ­– מצרה מצילים.

לעולם על תלך בגלוּי, אם יכול אתה לילך בהסתר.

לעולם אל תשאיר קו-עקבות ישר, אם דרך-עקלקלות תועליך.

כל זר ­– בחזקת אויב.

אבק ומים מפיגים את הריח.

אל תצוד עכברים ביער-ארנבות, או ארנבות בלוּל תרנגולות.

רחק מן העשב.

שמץ ממשמעוּת עיקרים אלה כבר חדר אל מוחותיהם של הקטנים. הם הבינו למשל, כי “אַל תלך בעקבות דבר, שלא תוכל לחוּש בריחו” ­– כלל נבון הוא, שהרי אם אין אתה חש בריחו, משמע שכיווּן הרוּח הוא כזה, שזולתך חש בריחך.

הם למדו להכיר את החיות והעופות של יער-מולדתם למיניהן, ולאחר-מכן, כשהיו מסוגלים לצאת למסעות עם הוריהם, הכירו בעלי-חיים חדשים. דומה היה להם שמכירים את ריחו של כל דבר מתנועע. אך לילה אחד הביאתם אמם אל שדה אחד שמשהו מוזר, שחור ושטוח היה מונח בו. היא הביאתם לשם כדי שיריחוהו, אך עם רחרוּח ראשון ­– סמרו שערותיהם. הם רעדו ולא ידעו מדוע. דומה, כי הריח נסך רעל בדמם ומילאם רגשי שנאה ופחד. וכשראתה האֵם את פעולתו החזקה של הריח עליהם, אמרה:

“זהו ריח אדם”.

ג

בין כך ובין כך הוסיפו התרגולות להיעלם מן הלול. לא הסגרתי לאיש את מחילת הגוּרים. בעצם, רחשתי כבוד מרובה יותר לפרחחים הקטנים מאשר לתרנגולות; אך דוֹדי היה חמוּץ-פנים עד לאימה והיה מעיר הערות של זלזול על אומנוּת-הצייד שלי. כדי לעשות את רצונו לקחתי יום אחד את כלבי אל היער, ובהתיישבי על גזע-עץ של צלע הגבעה החשוּף ­– ציוויתי על הכלב לשלח רגליו. תוך שלושה רגעים התחיל ברננה שכל הציידים יודעים יפה את לשונה: “שוּעל! שוּעל! שוּעל! ישר במורד הגיא”.

כעבור שעה קלה שמעתי צעדי השועלים בחזירתם. ראיתי את השועל ­– צלקן ­– מדלג בקלוּת כשהוא חוצה את אפיק-הנהר בדרכו אל הפּלג. הוא נכנס אל תוכו ושיכשך במים הרדוּדים ליד הגדה, לאורך של מאתיים יארדים, אחר יצא, והישיר לעומתי. אף שהייתי יושב גלוּי לעין-השמש, לא ראני, אלא עלה במעלה הגבעה, כשהוא מחזיר ראשו לראות את הכלב. במרחק של עשר רגליים ממני פנה לאחוריו והתיישב בגבו אלי, שירבב את צוארו וגילה ענין רב במעשיו של הכלב. ראָנג’ר יצא בנביחה בעקבותיו עד אשר הגיע אל זרם המים, המבער כל ריח, וכאן התבלבל; אולם דרך אחת היתה לפניו: עלה ורדת לאורך שתי הגדות עד אשר יגלה את מקום יציאתו של השוּעל מן הנחל.

השוּעל הסיט עצמו מעט כדי שייטיב להשקיף את סביבו, ומתוך התעניינוּת אנושית עקב אחר מהלכיו של הכלב. כה קרוב היה אלי, שיכולתי לראות את שערות כתפיו כשהן סומרות כלשהו, מדי ראותו את הכלב. יכולתי להבחין בפעימות לבו לפי צלעותיו ובברק עיניו

הצהובות. משאיבד הכלב את עשתונותיו, בשל זרם המים ששיבש את דרכו, היה זה מבדח לראות כיצד התנודד השועל מעלה ומטה מתוך עליצוּת, ונתייצב על רגליו האחוריות כדי להיטיב ראוֹת את הכלב הנשרך לאיטו. השועל נשם ונשף בקול, כשפיו פּעוּר עד לאוזניו, וצחק בצהלה, ככלב הצוחק, כשהוא מגחך ומתנשם.

צלקן הזקן פירכס בהנאה עצומה כשראה את הכלב והוא טוּרח זמן רב כל-כך על גילוּי העקבות. וּמשגילם סוף-סוף ­– כבר היה ריחם רפה כל-כך עד כי בקושי עלה בידו להתחקות עליהם, ולמוֹתר נראה לו להודיע עליהם בנביחה.

ברגע שהחל הכלב לעלות במעלה הגבעה ­– נכנס השועל בשקט היערה. כל אותה שעה ישבתי גלוּי לעין, ללא זיע, במרחק של כעשר רגליים ממנו, אך הרוח נשבה לעברי, והשועל לא ידע כלל כי במשך עשרים רגעים היה גורלו מסוּר בידי האויב שהיה בעיניו הנורא באויביו. משעבר ראָנג’ר נכחי, קראתי לו, ובקפיצה עצבנית-מעט הניח לעקבות, הטיל עצמו לרגלי והסתכל בי בעיני-כבש.

מחזה-היתוּלים זה חזר ונשנה בשינויים קלים במשך כמה ימים, דא-עקא שאפשר היה לראותו בבירור גם מתוך הבית שמעבר לנהר. דוֹדי, שקצה נפשו בהיטרף תרנגולותיו יום-יום, יצא הוא עצמו לשדה. התיישב על גבי התל, וכשפּסע צלקן הזקן אל המצפּה כדי להתבונן בכלב קהה-החוּשים, המתהלך על שפת הנהר, והרחיב פיו בצחוק כשׂשׂ על נצחון נוסף, ירה בו דודי בגבו, ללא שוּם נקיפת-לב.

ד

אך גם לאחר זאת הוסיפו התרנגולות להיעלם. דוֹדי היה כולו זעם. הוא החליט לפקד על המערכה בעצמו, זרע פתיונות מורעלים ביער, ובהשליכוֹ יהבו על המזל ­– בטח שכלבינו לא יגעו בהם. את צערו שיקע בהערות-לעג על אומנות-הצייד שלי שאבד עליה כלח, ובערבים היה יוצא עם רובהו ושני כלביו להשמיד כל אשר ייקרה על דרכו.

השועלת ידעה היטב-היטב פתיונות מורעלים מהם: היא היתה עוברת על פניהם מבלי משים, או שהיתה מכלה בהם את חמתה; אחד מהם הטילה לחוֹרוֹ של אויב וותיק, הוא הבּוֹאֵש, ומאז לא נראה עוד הלה לעולם. לפני-כן היה צלקן הזקן עומד על המשמר מפני הכלבים בכל-עת ומונע כל פגע-רע, אך עתה היה כל עוֹל המשפּחה מוּטל על כתפי השועלת. שוב לא יכלה לבזבז את זמנה על שיבוּש כל השבילים המוליכים למחילה, ולא תמיד היתה פנוּייה להטות מן המסילה את האויבים שדרכם להתקרב יתר-על-המידה.

נקל להבין מה היה סופו של דבר. ראָנג’ר גילה עקבות שריחם היה טרי, וכך הגיע אל המחילה, וספּוֹט, כלב-השוּעלים, לאחר שהודיע כי המשפּחה מצוייה בביתה, השתדל כמיטב יכולתו להיכנס פנימה.

עתה נגלה הסוד לחלוטין וכל המשפחה ­– נחרץ גורלה. פועל שכיר בא למקום עם אִיתוֹ ומכושו לחפור ולהוציא את השועלים מן המחילה, ואנו וכלבינו עמדנו לצפות במחזה. השועלת הזקנה הופיעה עד-מהרה ביער הסמוך, ומשכה אחריה את הכלבים אל מורד הנהר ושם נפטרה מהם, בהגיע רגע-כושר, על-ידי תחבולה פשוטה: היא קפצה על גבו של כבש. הבהמה המבוהלת רצה כמה מאות יארדים, ואחר ירדה השועלת מעל גבה, וביודעה כי עקבות הריח נקטעו, חזרה אל המחילה.

אך הכלבים, שנתבלבלו באבדם את העקבות, עשו אף הם כמוֹתה, וכך מצאוּה מתרוצצת אנה ואנה ברוב יאוּשה, כשהיא מנסה לשווא להסיחנו במרמה מאוצרה והלאה.

בינתיים היה פּאָדי מניף את איתו ומכושו בעוצמה ויעילוּת. החול הצהוב והגס נערם משני הצדדים, עד שנתעלמו כתפיו של החופש החסון מתחת לפני האדמה. לאחר שעה של חפירה, שקיצבה הוּאץ על-ידי זניקות-הזעם של הכלבים, הרודפים אחר השועלת הזקנה שסובבה בין העצים הסמוכים, קרא פּאָט:

“הנה הם, אדון!”

היה זה הקן שנגלה בקצה המחילה, ושם, בירכתיים, נראו מכוּוצים ארבעת הגוּרים.

בטרם היה סיפּק בידי להתערב בדבר ­– התנפלו על הגוּרים פּאָט באיתו וכלב-השועלים הקטן והאכזר, ושמו קץ לחיי שלושה מהם. את הרביעים, הוא הקטן שבהם, הספקתי עוד להציל משתפסתיו בזנבו והחזקתיו גבוה ­– מעל לטווח קפיצתם של הכלבים הנרגשים.

הוא פלט צווחה קצרה אחת, ואימו נזעקה אליו וסובבה סמוך כל-כך אלינו, שאלמלא עמדו הכלבים בינינו ובינה ­– היינו יורם בה. אלא שהיא שוב משכה אותם אחריה והם שוב רדפוה לשווא.

הקטן, שניצל ממוות, הוטל לתוך שק ושכב שם בשקט גמור. אחיו, שלא שיחק להם המזל, נזרקו חזרה לעריסתם ונקברו שם תחת כמה טפחים של עפר.

אנו, הפושעים, חזרנו הביתה וקשרנו את הקטן בשלשלת בחצר. איש לא ידע בדיוק מדוע הושאר בחיים, אך הכל נטו אליו חיבה לפתע, וההצעה להרגוֹ ­– לא מצאה לה תומך.

הוא היה ברנש קטן וחמוּד, כמין כלאיים של שוּעל וטלה. פניו

הצמריות וצורתו דמות טלה היתה להן, ותמימוֹת היו להפליא, אך בעיניו הצהובות אפשר היה להבחין בברק של ערמה ופראוּת, שלא היה בהן כל זכר מתמימוּת-הטלה.

כל-אימת שהיה מישהו ניגש אליו ­– היה הקטן קורס ארצה ומתכווץ קודר ומשמים בארגז-מלוּנתו, ורק שעה ארוכה לאחר שהושאר לבדו, היה מעיז להציץ החוצה.

מעתה שימש חלוני בתפקידה של הטיליה החלוּלה. כמה תרנגולות מבנות אותו גזע שגוּר-השועלים היטיב כה להכירוֹ, היו מסתובבות סביבו בחצר. באותו יום, בשעה שלפנות-ערב, כשכמה מהללו התהלכו להן ליד השבוי, נשמע פתאום שקשוק השרשרת והשוּעלון התפּרץ לעומת תרנגולת אחת שנתקרבה אליו ביותר, וּודאי היה תופס בה, לולא השרשרת שעצרתו במשיכת-פתע. הוא קם על רגליו ונשתרך חזרה אל ארגזו. לאחר-מכן ניסה להתפרץ עוד כמה פעמים, אלא שמעתה אמד את מרחק-הקפיצה לפי אורך השרשרת ושוב לא הורתע על-ידי משיכתה האכזרית.

ברדת הלילה היתה נטרדת מנוחתו של בחורנו, והיה מתחמק מן הארגז; אך בהישמע קול כשלהו, היה חוזר ונכנס, מושך בשרשרת, ולעתים נושכה בכעס כשהוא מחזיק בה בכפותיו הקדמיות. פתאום היה מפסיק כמאזין לדבר-מה, אחר נושא את חטמו הזעיר והשחור ופולט יבבה קצרה, נרעדת.

כמה פעמים, בשעה שבין התעסקות בשרשרת ובין התרוצצות של-סתם, היה חוזר על יבבה זו, עד אשר פעם נשמעה תשובה ממרחקים ­– ה“יאָפּ-יוּררר” של השועלת הזקנה. לאחר רגעים מספר הופיעה דמוּת-צל על ערימת העצים. הקטן חמק אל ארגזו, אך מיד חזר ויצא, ורץ לפגוש את אמו, בעולזוֹ לקראתה ככל שיוכל השועל לעלוז. במהירות-

הבזק תפסה בו ופנתה אחור לשאתו למקום שממנו באה. אך משנתמתחה השרשרת עד קצה נפלט פתאום הגוּר מפי אמו, ומשנפתח כלון כשלהו אי-שם, נתבהלה, קפצה על ערימת העצים וברחה.

שעה לאחר-כך, חדל הגוּר מהתרוצץ ומבכות. הצצתי החוצה, לאור הירח ראיתי את האֵם והנה היא שרוּעה במלוא קומתה על האדמה, ליד בנה, ומכרסמת דבר-מה; לפי צלצול הברזל הבנתי כי היתה זו השרשרת האכזרית. תוך כך היה טיפּ הקטן סועד את ליבו במשקה חם.

משיצאתי החוצה ­– ברחה השועלת אל היער האפל, אך ליד הארגז היו מונחים שני עכברים קטנים, מוכתמים בדם ועודם חמים, מזון שהביאה האֵם המסורה לבנה. ובבוקר גיליתי כי לאורך רגל או שתיים מעניבתו של הפעוּט ומטה ­– היתה השרשרת מבהיקה מאוד.

בלכתי אל המחילה ההרוסה דרך היער, מצאתי שוב סימני השועלת. האֵם האומללה חפרה והוציאה את הגוּפות המרוּטשים של ילדיה.

שם, לפתח המחילה, מוּטלים היו שלושת עוֹללי-השועלים, מלוקקים למשעי, ולידם שתיים מתרנגולותינו שזה לא כבר הורגו. על העפר שנערם לידם היו מוטבעים תווים רבי-משמעות ­– תווים אשר הגידו כי כאן היתה השועלת שומרת על מתיה כרצפה בשעתה. הנה הביאה להם את ארוחתם כמימים ימימה, את שלל ציד-הלילה שלה. כאן היתה שוכבת לצידם בהציעה להם לשווא את משקם הטבעי. היא ערגה להאכילם ולחממם כמאז, אך מצאה רק גופות קטנים נוקשים מתחת למעטה הצמר הרך, וחוטמים קטנים, קרים ודוממים.

חותמות עמוקים של מרפּקים, עטינים וקרסוליים ציינו את המקום בו שכבה האם בצער-אילם בהתבוננה ארוכות בבניה, ובהתאבלה עליהם כאשר תאבל חיית-הבר על פרי-בטנה. מאז לא חזרה עוד אל המאוּרה ההרוסה, כי הנה ידעה לבטח כי עולליה מתים.

ה

טיפּ השבוּי, החלש שבמשפחה, ירש מעתה את כל אהבתה. הכלבים הוּתרוּ כדי לשמור על התרנגולות. השכיר נצטווה לירות בשוּעלת ברגע שיראנה ­– כמוהו נצטוויתי גם אני ­– אך החלטתי להעלים עיני ממנה. ראשי אפרוחים ערופים, האהובים על השועלים אך פיגול הם לכלבים, הורעלו ופוזרו ביער. הדרך היחידה להיכנס לחצר שטיפּ היה קשוּר בה, ­– היתה על-ידי טיפּוּס על ערימת העצים לאחר פסיחה על כל שאר המכשולים. ואף-על-פי-כן, לילה-לילה היתה באה השועלת להיניק את עוֹללה ולהביא לו מטרפּה תרגולות וחיות-בר. שלא כבראשונה, היתה באה עתה מבלי לחכות לילל-התאניה של בנה השבוּי.

בלילה השני לשבי, שמעתי את שקשוק השלשלת, וגיליתי כי השוּעלת הזקנה עמלה קשה בחפרת בּוֹר ליד מלוּנתו של הקטן. משהעמיקה כדי מחצית קומתה, ­– אספה לתוך הבור את כל סרח השלשלת וכיסתו בעפר. אחרי-כן, בחושבה כי נפטרה סוף-סוף מעונשה של שלשלת זו, תפסה את טיפּ הקטן בצווארו, ובשמחת-נצחון פנתה לזנק אל ערימת העצים, אך אבו! שוב נחטף הקטן במשיכת-פּתע גסה.

נער מיסכן שכמוֹתו! הוא יבּב בעצב וזחל לתוך ארגזו. לאחר מחצית השעה קמה צעקה גדולה בין הכלבים, ולפי נביחותיהם שנתרחקו והלכו למעמקי היער ­– ידעתי כי רודפים הם אחרי השוּעלת. הרחיקו-עלו צפונה, בכיווּן מסילת-הברזל, עד אשר גווע קולם ונדם. למחרת לא חזר כלב-הצייד הביתה. סיבת הדבר נודעה לנו עד מהרה. זה מכבר למדו השועלים טיבה של מסילת-הברזל, וחיבלו כמה תחבולות להפיק ממנה תועלת ברדוף אחריהם אויב. אחת מאלה

היתה ­– לצעדו לאורך המסילה כברת-דרך ארוכה לפני התקרב הרכבת. ריח העקבות שלעולם הוא רפה על גבי הברזל, נמחה כליל בעבור הרכבת, ולא עוד אלא תמיד יש סיכוי לכך שהקטר ידרוס את הכלבים. תחבולה אחרת, בטוחה יותר, אך קשה לתמרוּן, ­– היא למשוך את הכלבים אל גשר-מסילה גבוה לפני הגיע הרכבת, וכשהקטר משיגם עליו, מובטח הוא כי יזנקו ישר לזרועות המוות.

תכסיס זה בוצע הפעם בחכמה רבה. למטה, מתחת לגשר, מצאנו את שרידי גופו המרוסק של ראָנג’ר הזקן, והבנו כי השועלת פתחה בפעולות-נקם.

אותו לילה חזרה אל החצר לפני שהספיקו רגליו העייפות של ספּוֹט לשאתו הביתה. היא טרפה עוד תרנגולת אחת והביאתה אל טיפּ, והטילה עצמה לצידו, כדי לרוות את צמאונו. סבורה היתה כנראה כי לא היה לו מזון אחר, בלתי זה שהביאה לו היא.

בשל תנרגולת זו נודע לדודי דבר ביקוּריה הליליים של השועלת בחצרו.

אהדתי אני היתה נתונה כולה לשועלת, ולא אביתי לתת יד למעשי-רצח נוספים. למחרת בלילה עמד דודי עצמו על המשמר שעה תמימה, ורובה בידו. אך משנעשה קר והירח נתכסה בעננים, נזכר בעניינים חשובים אחרים, והשאיר את פּאָדי במקומו.

אך פּאָדי נעשה “עצבוֹני”, משהחלו הדממה שמסביב ופחד האויבים להלך עליו אימים. ומשנשמע כעבור שעה “בּאָנג! בּאָנג!” רם, ידענו לבטח כי אבק-שריפה הוצת לריק.

למחרת גילינו כי אמנם לא זנחה השועלת את בנה. בלילה השני שוב עמד דודי על המשמר, עדוּת לכך, כי תרנגוֹלת נוספת נגזלה מן הלוּל. שעה קלה לאחר רדת החשכה נשמעה יריה בודדת, אך השועלת הפּילה את טרפּה מפּיה ונמלטה. משניסתה לחזור שנית באותו לילה, נורתה לעברה עוד יריה אחת. למחרת ראינו לפי בוהק השלשלת, כי שוב הצליחה להיכנס לחצר ובמשך שעות ניסתה לנתק את הכבל השנוּא, ולשווא.

אומץ-לב כזה ונאמנוּת אדוקה כזו, בדין שיעוררו, אם לא יחס סובלי, לפחות כבוד. על-כל-פנים, שום רובאי לא עמד על המצפּה בלילה השלישי, ושקט שרר. האומנם הועיל הדבר? התנסה שוב להיניק את ילדה או לשחררוֹ משביוֹ, לאחר שגורשה שלוש פעמים ביריות?

התנסה? אהבת אֵם פיעמה בקרבה. בלילה הרביעי עמד רק אחד על המשמר, והנה שוב הופיעה לקול יבבתו של הקטן אותה דמות הצל מעל ערימת העצים.

אך הפעם לא נראה בפיה כל עוף או דבר מאכל אחר. הנכשלה לבסוף, הציידת הערומה? האומנם לא הביאה ראש-חיה כלשהו לבן-טיפּוּחיה היחיד? או אולי למדה לשים מבטחה בשוֹביו כי ידאגו למזונו?

לא, היא לא האמינה בכגון אלה. אהבתה ושנאתה של חיית-היער הפראית נכוחים היו. מחשבתה היחידה היתה ­– להוציאו לחופשי. היא ניסתה בכל התחבולות אשר ידעה, וחרפה נפשה בכל הסכנות ­– ובלבד שייטב לו וחופשי יהיה. אך כל עמלה עלה בתוהו.

כצל הופיעה ובן-רגע נעלמה. וטיפּ תפס משהו שהפּילה מפיו ולעסו וטחנו בהנאה. אך בעודנו אוכל עברוֹ מכאוב חד כמאכלת וזעקת כאב נמטלה מפיו. עוד פירפור קצר, והשועל הקטן נפח נשמתו.

אהבת-אֵם עזה קיננה בלב השועלת, אך עזה ממנה היתה תבוּנתה הנעלה. היא ידעה היטב כוחו של רעל מהו. היא ידעה מהו פתיון-

מורעל, ואילו היה נשאר בנה בחיים, היתה מלמד תגם אותו להכירוֹ ולהיזהר מפניו. אך עתה, משהיה עליה לבחור למענו בין חיי-אסיר עלובים לבין מוות-פתאם, החניקה בחוּבּה את אהבת-האֵם והציאתו לחופש בדרך היחידה שנותרה לפניה.

– ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­– – ­– ­

בימים שהאדמה עוטה שלג ­– אנו עורכים את מניין העצים שביער; ועתה, בבוא החורף, הגיד לי השלג כי השועלת אינה משוטטת עוד ביערות ארינדייל. לאָן הלכה לא הגיד, אך אחת ידעתי ­– כי נעלמה ואיננה.

אולי פנתה למקום מרוחק כלשהו, כדי להשכיח מליבה את זכרונם העגום של ילדיה ובן-זוגה שנרצחו. או שמא עזבה מרצונה את עמק-הבכא של החיים, כשם שעשו רבות מן האמהות, חיות-היער, והמיתה עצמה באותו אופן שהמיתה את בנה הקטן, אחרון צאצאיה.

א

ג’ו קאלון השליך את אוכפו על האדמה המאובקת, התיר את סוסיו ונכנס אל בית-החווה בשקשוק דרבנות.

“אפשר לזלול משהו?” שאל.

“עוד שבעה-עשר רגע”, אמר הטבּח, בהעיפו מבט על השעון-המעורר בהבעה של כָּוַן מסילה. הלה, לעולם היה מעמיד-פנים של דייקן ולעולם היה מתאחר.

“איך העניינים בפָּאריקו?” אמר שותפו של ג’ו.

“חמים כזפת”, אמר ג’ו. “עושה רושם שהבקר בסדר; המון עגלים”.

---

“ראיתי את סוסי-הבר ההם ששותים ממעיין האנטילופות. היו אתם כמה סייחים, אחד קטן כהה, טרזן הדור, פסען¹ מלידה. הרצתי אותם מיל או שניים והוא הלך בראש כולם ולא שינה מפסיעתו. דפקתי בהם רק לשם הצחוק, ויקח אותי השד אם יכולתי לשבור את פסיעתו”.

“ולא היה אתך קצת משקה?” שאל סקארט באי-אימון.

“זה בסדר, סקארט. זחלת על בטנך אחרי ההתערבות האחרונה שלנו ותהיה לך עוד הזדמנות אחת לכך, אם תהיה גבר כהלכה”.

“אוכל!”, צעק הטבּח, והשניים הפסיקו משיחתם. למחרת עברו לאיזור-מרעה אחר, ועניין סוסי-הבר נשכח מלב.

לאחר שנה חזרו הבוקרים לאותה פינה עצמה שבמאֶכּסיקו החדשה, ושוב הופיעה לעיניהם להקת סוסי-הבר. הסייח הכהה היה עתה סוס שחור בן-שנתו, שרגליו דקות ומחוטבות וצלעותיו מבהיקות; וכמה מן הנערים ראו במו עיניהם את הפלא הלז: הסוס היה פסען מלידה. גם ג’ו היה שם, והנה הבריק במוחו רעין כי סייח זה מן-הראוי שיהיה שלו. לאיש-המזרח² לא תיראה אולי מחשבה זו משוּנה ביותר, או מיוחדת-במינה, אך במערב, במקום שם מחירו של סוס לא-מאוּלף הוא 5 דולארים, וסוס-רכיבה רגיל מחירו 15 או 20 דולארים, לא יעלה על דעת בוקר פשוט כי סוס-בר הוא בהמה שכדאי לרכשה. כי סוסי-הבר אינם נלכדים על-נקלה, ומשהם נלכדים, הריהם כחיות-פרא שבויות, שאין בהם כל תועלת ושאינם ניתנים לאילוף עד יומם האחרון. לא מעטים מבעלי-המקנה שׂמים להם למטרה לירות בכל סוס-בר שנקרה על דרכם, כי סוסים אלה לא זו בלבד שהם לטורח על שדות-המרעה, אלא שלעיתים הם מדיחים את סוּסי-הבית, הנתפּסים להרגלים של חיי הדרור ומאותה שעה הם אבידה שאינה חוזרת.

ג’ו קאלון, “הפרא” הכיר כל סוס עד “למעמקי נשמתו”.

“מימי לא ראיתי לב, שהוא לא רכרוּכי, או ערמוני שהוא לא עצבני, או אדמדם שהוא לא בסדר אם מאַלפים אותו נכון, או שחור שהוא לא עיקש כאבן ושהשטן לא יושב לו בעצמות. כל מה שחסר לסוס-בר שחור בשביל להצטרף לעדר האריות בגוֹב של דניאל, זה צפּרניים”.

וכיוון שסוּס-בר הוא שרץ משוקץ, וסוס שחור משוקץ ממנו שבעתיים, לא ראה שותפו של ג’ו "שום הגיון בחשק של ג’ו לתפוס את הסייח, כפי שאמנם נתכוון לעשות. אך אותה שנה לא ניתנה לג’ו ההזדמנות לבצע את זממו.

ג’ו היה נוהג-בקר פשוט ששכרו 25 דולר לחודש, ושעת עבודתו קבועות. כרוב הבחוּרים חלם גם הוא על חווה ועל עדר משלוֹ. סימן-היכּר שלו, צורת דיר-חזירים, רמז לתשוקתו, נרשם כבר בסאנטה-פאֶ, אך מכל מקריני-הקרניים, סומנה בו רק פרה זקנה אחת ויחידה, והיא שהנחילה לו את הזכות החוקית לחקוק את סימנו על כל מאֶווריק (חיה שאינה מסומנת), אשר ייקרה לפניו.

אולם מידי שנה בשנה, לעת הסתיו, עם קבלת משכותרו, לא יכול ג’ו לעמוד בפני יצרו, והיה יורד העירה עם הבחוּרים ומבלה בנעימים “עד שיתרוקן הכיס”. ולכן היה כל רכושו – אוכפו, מיטתו ופרתו הזקנה. הוא השתעשע עוד בתקווה כי יום אחד יזכה בגורל ואז ייטב מצבו ותהיה לו התחלה נאה, ומשעלתה במוחו המחשבה כי סוס-הבר השחור נקרה לפניו כסימן-טוב, ציפּה רק להזדמנות “לנסות את מזלו”.

העדרים נדדו במורד הנהר הקאנאדי, וחזרו בסתיו להרי דוֹן קארלוס, וג’ו לא ראה עוד את הפּסען, אם כי שמע עליו ממקורות יודעי-דבר; כי הסייח, שהיה עתה סוס צעיר וחסון בשנתו השלישית – רבים דברו בו נכבדות.

מעיין האנטילופות, נמצא במרכז מישור גדול ושטוח. כשהמעיין גואה, מתפשטים המים על סביבותיו, עד היותם לאגם קטן, מוקף רצועת-גומא; ולעת חורב, לא נראה שם אלא משטח רחב של בוץ שחור, שאשלג מנצנץ על פניו אי-פה אי-שם, ואילו המעיין שבאמצעיתו דמותו כבור-מים בלבד. אין למים אפיק או מוצא, ואף-על-פי-כן הם טובים למדי, מי-השתיה היחידים על פני מילין רבים.

מישור זה, או הערבה, כאשר יכוּנה באזורי הצפון, היה חבל-המרעה של “הסוס השחור”, אך שימש גם אחוּ להרבה עדרי-בקר וסוסי משק. בעיקר התעניינו בו העדרים שסימנם ל. פ. צלובת פוֹסטר, מנהלם ואחד מבעליהם, היה אדם בעל יזמה. הוא האמין כי כדאי לטפּל בהשבחת גזעי-הבקר והסוסים בשטחי-המרעה, ובאחד מנסיונותיו הנועזים הביא עשר סוסות מגזע מעורב – בריות גבוהות-קומה, חטובות-גפיים שעיניהן עיני איילות. לידן נראו הסוּסונות נמוכות הקומה, כמין יצורים מזי רעב ועלובים, בני גזע מנוּון ושונה לחלוטין.

אחת הסוּסות הללו הוחזקה באוּרווה לעבודה, ותשע האחרות, לאחר שגמלו את סייחיהן, הצליחו לברוח, ונדדו על פני שדות-המרעה.

הסוס ניחן בחוש מצויין אשר יורהו את הדרך אל המרעה הטוב ביותר; תשע הסוסות נדדו איפוא אל ערבת מעיין-האנטילופות, עשרים מילין כלפי דרום. וכאשר יצא פוסטר בשלהי הקיץ לקבצן, מצא אמנם את כולן, אך בחברתן מצא גם סוס שחור-כפחם אשר שמר עליהן, ולא מתוך ידידוּת שאינה תלוּייה בדבר, כשהוא מקפץ סביבן ומאספן יחד כבקי ורגיל, ואדרתו השחורה המבהיקה, מתבלטת בניגוּד עז לעורות הזהובים של נשי הרמונו.

הסוסות נהגו במתינות, ובנקל אפשר היה להחזירם הביתה – אלמלא קרה דבר מפתיע ובלתי-צפוי. הסוס השחור נרגז פתאום ונראה שהדביק גם אותן בפראוּתו, ובדהרו אילך ואילך, הריץ את החבוּרה כולה במלוא-הדהרה לכל אשר רצה. הרחק ברחה-לה הלהקה והסוּסונות הקטנות אשר נשאו את האנשים על גביהן, נותרו עד מהרה מאחור.

דבר זה היה בו כדי לטרף את הדעת, ושני האנשים כוננו לבסוף את רוביהם בצפּוֹתם לרגע כושר להפיל את “הסוס-הארור” הלזה. אך כל רגע-כושר כזה, היו סיכוייו 9 כנגד 1 לפגוע באחת הסוסות. יום ארוך של תמרונים לא היה בו כדי להביא לידי שינוי כלשהו במצב. הפסען, הוא אותו סוס שחור, כינס סביבו את משפחתו ונעלם עמה בין גבעות-החול הדרומיות. הבוקרים שמו פניהם הביתה על סוסותיהם היגעות, וכפיצוּי עלוב לאכזבתם, נשבעו לקחת נקם מאותו מנוּול שככה הכשילם.

מצערת יותר היתה הידיעה כי עוד מקרה או שניים כמו זה – והסוּסות תתפּארנה כסוס-הבר עצמו, ואי אפשר יהיה להצילן שוב.

אנשי המדע נחלקים בדעותיהם באשר לכוחם של היופי ואומץ-הרוח לעורר הערצה בלב נקבות ממין החיה והבהמה. אם כך ואם כך, דבר וודאי הוא שזכר-פרא, שנתברך במעלות בלתי-רגילות, כובש לו עד מהרה את לבן של רבות מקרב נשי ההרמונות של יריביו. ו“הסוּס השחור” הגדול, בעל הרעמה והזנב מצבע הדיו, ובעל העיניים הירקרקות, מדד בשעלו את כל האיזור ההוא וסיפח אליו בנות-לוויה מעדרים רבים, עד כי מנתה “להקתו” לא פחות מעשרים סוּסות. רובן היו סוּסונות-ננסיות צנועות, שרעו לתוּמן בשדה, אך היו ביניהן גם תשע הסוסות הגדולות, שהן כשלעצמן חבורה העושה רושם.

לפי כל העדויות היתה חבורה זו תמיד מלוּכדת ושומרת על עצמה במרץ ובקנאוּת, עד כי סוּסה שנספחה אליה, היתה חשוּבה כאבוּדה בעיני בני-האדם, ולבעלי החוות נתברר עד מהרה, כי סוּס-הבר שבשדותיהם מסב להם יותר נזקים מכל גורמי-ההפסדים האחרים גם יחד.

ב

הדבר היה בדצמבר 1893. הייתי חדש אז בארץ, ויצאתי מבית חוות-המרעה פינאֶוואֶטיטוֹס כדי לנסוע בכרכרה אל הנהר הקנאדי. בצאתי, סיים פוסטר את דבריו באמרוֹ: “ואם יזדמן לך לכוון כדוּר אל הסוס הארור ההוא, אל תחטיא להפילוֹ חלל בו-במקום”.

היתה זאת הפעם הראשונה ששמע אותו סוס הגיע לאוזני, ותוך כדי רכיבה, סיפר באֶרנס, מורה-דרכי, את הסיפּוּר שרשמתיו לעייל. נתמלאתי סקרנוּת לראות את הצעיר המפורסם, ומשהגענו למחרת לערבת מעיין-האנתילופות ולא ראינו שום זכר לפסען ולחבוּרתו – היה לי הדבר לאכזבה.

אך ביום השני, כשחצינו את בקעת אלאמוּזה ועלינו שוב אל גבעות הערבה, רכן לפתע ג’אֶק באֶרנס, אשר רכב לפני, על צוואר סוּסו, פנה אחור אל כרכרתי ואמר:

“הוצא את הרובה שלך, הנהו – הסוס הזה”.

תפסתי את רובי ומיהרתי לנהוג במעלה הרכס כדי לסקור מפיסגתו את הערבה. במכתש למטה עמדה להקה של סוסים, ובפאתיה סוס-הבר השחור, הגדול. נראה, ששמע קול רחש בהתקרבנו וחש בסכנה כלשהי. הנה ראינוהו ניצב שם, ראשו וזנבו שקוּרים ונחיריו רווחים, סמל השלימוּת והיופי של המין הסוסי, האציל שבמיני החיות הרועות בערבה, - ועצם המחשבה להפוך יצור נהדר זה לפגר מוּבס, עוררה בי זוועה. למרות הפצרותיו של ג’אֶק “לירות מהר”, התמהמהתי, ופתחתי לאיטי את בית-הבליעה, ואילו הוא, שהנו חמוּם-מוח ופחזן, קיללני על איטיותי ונהם: “תן הנה את הרובה”, וכשתפסוֹ, הסטתי את הקנה כלפּי מעלה ובמקרה נפלטה ירייה.

ג

כמה דרכים יש ללכידת סוסי-בר. אחת מהן היא “קמיטה”, דהיינו – שריטת עורף החיה בכדוּר-רובה כדי להממה עד שתיכּפת.

“כן! ראיתי כבר מאה עורפים שנשברו באופן כזה, אבל מימי לא ראיתי סוס-בר שקמטו אותו”, העיר ג’ו “הפרא” בליגלוּג.

לעיתים, כשמבנה-הקרקע מסייע לכך, אפשר להעיז את סוסי-הבר לתוך מכלאה; לעתים, בעזרת כמה סוסי-רכיבה טובים, אפשר לרודפם עד שיתעייפו; אך הדרך המקוּבלת ביותר, אם גם נראה הדבר כבלתי-הגיוני, היא – להשיגם בהליכה.

שימעוֹ של הסוס, שאיש לא ראהו דוהר מעולם, יצא למרחקים. סיפורים בלתי-רגילים סוּפּרוּ על-אודות הילוּכו, מהירותו, נשימתו הארוכה. וכאשר הופיע לפתע מונטגוֹמרי הזקן, בעל עדרי “משוּלש-ופס”, במלון וואֶל בקלאֶטון, והודיע בפני עדים כי אם אמת הוא מה שמספּרים, הוא נותן אלף דולאר במזומנים למי שיביא אליו את הסוס כלוא בתוך קרון, התלהבו כתריסר נוהגי-בקר צעירים והחליטו לשלח רגליהם ולזכוֹת בפרס, משייגמר מועד חוזיהם הנוכחיים. אך ג’ו הפּרא שׂם עיניו בעסק הזה מכבר; אצה לו השעה, ועל-כן התעלם מכל חוזה וטרח כל הלילה בהשגת הציוד הדרוש למסע הציד.

מתח את האשראי שלו, שבלאו-הכי היה כבר מתוח מדי, גבה מס-תרוּמות מחבריו, שבלאו-הכי כבר תרמו לו יותר מדי, וקיבץ לו משלחת שכללה: עשרים סוסי-רכיבה טובים, קרון-אכילה, ומזון לשבועיים ימים לשלושה אנשים – לעצמו, ל“שוּתפו” צ’ארלי ולטבּח.

לאחר-מכן יצאו מקאֶלטוֹן ונדר נדרו להשיג בהליכה את סוס-הבּר המהיר להפליא. ביום השלישי הגיעו אל מעיין האנתילופות, וכיוון שהיתה השעה קרובה לצהריים, לא הופתעו בראותם את הפסען השחור כשהוא צועד אל המעיין וכל כנוּפייתו אחריו. ג’ו הסתתר עד שיסיימו כל סוסי-הבר לשתות לרוויה, כי ידע שהחיות מיטיבות לרוץ כשהן צמאות מאשר כשנטל המים מכביד עליהן.

אחרי-כן רכב בשקט קדימה. הפסען נתבהל משנתקרב ג’ו כדי מחצית המיל ממנו, והסתלק עם חבוּרתו אל מחוץ לתחום-ראייה, אל רמת עשבי הסבונית בדרום-מזרח. ג’ו דהר בעקבותיהם עד ששוּב נתגלו לעיניו, אחר חזר וציווה על הטבּח, שהיה גם העגלון, לנהוג לבקעת אלאמוֹזה בדרום. הרחק לדרום-מזרח יצא ג’ו בעקבות סוסי-הבר. כעבור מיל או שניים גילה אותם שוב, הוליך את סוסו חרש. ונתקרב סמוך כל-כך עד שנבהלו וסבּו דרומה. שעיטה קלה של שעה לא בעקבותיהם, כי אם דרך-קפנדריא, למקום הימצאם המשוער, הביאה שוב את ג’ו לתחומם. שוב הילך בחשאי לעומת העדר, ושוב נשנה מחזה הבהלה והבריחה. וכך עבר עליהם כל אחר-הצהרים; אלא שהסוסים נדדו יותר ויותר דרומה, עד שבנטות היום נמצאו, כפי שציפה ג’ו, לא רחוק מבקעת אלאמוזה. שוב היה העדר בתחום-הישג ולאחר שהחרידו ג’ו ממקומו, חזר אל הקרון, ושותפו, שנח כל אותו יום, המשיך לרדוף, רכוב על סוס רענן-כוח.

לאחר ארוחת-הערב נסע הקרון אל המעברה העליונה של האלאמוזה, כאשר תוּכּן מראש, וחנה שם למשך הלילה.

בינתיים המשיך צ’ארלי לרדוף בעקבות העדר. הבובים לא הרחיקו רוּץ כבתחילה, כי רודפם לא הראה כל אות שעומד הוא להתקיפם, ומעט-מעט התרגלו לנוכחוּתו. משירדו הצללים, נקל היה יותר לגלוֹתם, הודות לסוסה אחת לבנה-כשלג שהיתה ביניהם. ירח בעיבּוּרו סייע גם הוא מעט, וצ’ארלי סמך על חוּשו של סוסו והניחו לפסוע שֶפי בעקבות העדר, שעל מקום הימצאוֹ העידה דמות-הרפאים של הסוסה הלבנה. כך, עד שנעלמו הסוסים בחשכת הלילה. אז ירד מסוּסו, התירו וקשרו אל עמוּד, נתעטף בשמיכתו ושכב לישון.

משהחווירה אלוּמת-השחר הראשונה, קם, ובמרחק מחצית המיל גילה את העדר הודות לסוסה הצחורה. בהתקרבוֹ, הפכה תרועת-צהלתו של הפּסען את גדוּדו לטור בורח. אך בהגיעם לרמה הראשונה, נעצרו ופנו לראות מיהו זה בן-לווייתם המתמיד ומה רצונו. רגע או שניים עמדו כך במאופק והתבוננו, ואחר החליט כוכב-השביט השחור כי הוא מכיר את הזר די-צורכו, נופף את רעמתו ברוח ופנה לרוץ-אוֹרח בשעטה קצובה ובלתי-נלאית, והסוּסות נוהרות אחריו.

הלאה משם חפזו-ברחו בסוֹבם עתה מערבה, ואחר הישנוֹת אותו מישחק של בריחה, רדיפה והדבקה ושוב בריחה, כמה פעמים, חלפו, סמוך לשעת-הצהריים, בקרבת המצפּה האפּאשי העתיק, הוא “צוק האפיזונים”. וכאן עמד ג’ו על המשמר. תמרת-עשן דקה וגבוהה רמזה לצ’ארלי לבוא לחנייה, והוא השיב מענה בעזרת ראי-כיס מנצנץ.

ג', רכוּב על סוס חדש, חצה את המישור ופנה להמשיך ברדיפה, וצ’ארלי חזר למחנה כדי לאכול ולנוח, ולהתקדם אחרי-כן במעלה הנהר.

כל אותו יום רכב ג’ו בעקבות העדר, ולעת הצורך הצליח לשמור על כך שלא יצא מתחום המעגל הגדול שהקרון עשה בו קיצורים בקו ישר. עם שקיעה הגיע ל“הצטלבות ואֶרד”, ושם עמד צ’ארלי ועמו סוס רענן וצידה, וג’ו המשיך ברדיפתו באותה שלווה ועקשנות. כל הערב הלך בעקבותיהם וגם חלק גדול של הלילה, כי עדר-הבר כבר התרגל מעט לנוכחוּת הזר הבלתי-מזיק ולא נבהל עוד כבתחילה; יתר-על-כן, סוסי-הבר נתייגעו מעט מן השוטטוּת הבלתי-פוסקת. עתה לא נמצאו עוד בארץ הדשא הטובה, אף לא נתכלכלו מגרעינים, כרודפיהם, ויותר מכל נתנה בהם אותותיה מתיחוּת-העצבים הקלה, אך הממוּשכת. זו קילקלה את תיאבונם, אך הצמיאתם מאוד. ג’ו הרשה להם, ובמידת האפשר גם עודדם, לשתות מלוֹא כרסיהם בכל הזדמנוּת. השפעתה הרעה של שתייה שלמעלה-מן-המידה על חיה במרוּצתה, נודעת היטב; המים נוטים לשתק את האיברים ולהכביד על הנשימה. ג’ו שמר בהקפדה על סוסו לבל יפריז בשתיה, ואכן, הוא וסוסו גם יחד היו רעננים בבואם לחנות אותו לילה בעקבות סוסי-הבר היגעים.

עם שחר מצאם בנקל בקרבת מקום, ואם כי נבהלו לרוץ תחילה, לא עברו דרך ארוכה עד שהאיטו את מהלכם. דומה היה עתה שהקרב כבר הוכתר בנצחון, כי הקושי העיקרי ב“ציד-ההליכה” הוא לעקוב אחר העדר בשניים-שלושת הימים הראשונים, כל עוד הוא רענן.

כל אותו בוקר לא גרע ג’ו עינו מן העדר, ולרוב נמצא בקרבתו. בשעה עשר, בערך, החליפוֹ צ’ארלי ליד פיסגת-ג’וזה. ביום ההוא הקדימוהו הסוסים רק מרחק רבע המיל, ורוחם נמוכה מביום אתמול; מעתה חזרו לסוב צפונה. בלילה הובא לצ’ארלי סוס חדש והוא המשיך ברדיפתו.

למחרת צעדו סוסי-הבר וראשיהם שחוחים, ולמרות מאמצי הפּסען השחור להאיץ בהם, נמצאו לעיתים לא הרחק ממאה ירדים לפני רודפם.

היום הרביעי והחמישי חלפו כקודמיהם, ועתה חזר העדר כמעט עד מעיין-האנתילופּות. עד כה התנהל הכל כצפוּי. עדר-הבר הרדיפה היתה במעגל גדול והעגלה נסעה אחרי הרודפים במעגל קטן. עדר-הבר חזר לנקודת-מוצאו, עייף ויגע, והציידים חזרו כשהם וסוסיהם רעננים. הפעם מנעו את העדר משתות עד שעות אחרי-הצהרים המאוחרות, ואז הבריחוּם אל המעיינות למלא את כרסיהם במי-נחל זכים. עתה הגיעה שעתם של הפלצוראים³ המאומנים, הרכוּבים על סוסיהם השבעים, להקיף את סוסי-הבר. כי שתיית-פתאום מוּפרזת פירושה תשישוּת, שיתוּק הגפיים והנשימה, ולאחריה, נקל יהיה ללכדם ולכפתם אחד אחד.

רק נקודת תורפה אחת היתה בתכנית. “הסוס השחור”, מטרת הציד, היה כעשוי ברזל כולו, ומצעדו הקצוב והמתמיד היה גם עתה מהיר ומאוּשש כבאותו בוקר בו התחיל הצייד. אנה ושוב פסע ואץ וקיבץ את עדרו ועודדוֹ בקול ובמופת, להימלט. אך הסוסות היו אזלות-כוח. הסוסה הלבנה הזקנה, אשר כה הועילה לגילוי מקום העדר בלילות, כשלה עוד שעות קודם-לכן, קרסה נפלה. הסוסות מעורבות-הגזע כאילו סר כל פחדן מפני הרוכבים, ודומה היה כי העדר בא תחת שליטתו הגמורה של ג’ו. אך סוס זה שהיה פרס כל הקרב כולו, קצרה היד להשיגו ממש כבתחילה.

כחידה היה הדבר, חבריו של ג’ו הכירוהו היטב ולא היו מופתעים אילו ראוהו מנסה לירות בסוס מתוך חמת-זעם. אך ג’ו לא התכוון לכך כלל. במשך שבוע של רדיפה ממושכת, התבונן בסוס וראהו רץ כל היום ולא ראהו דוהר אפילו פעם אחת.

רגש-ההערצה של חובב-סוסים כלפי סוס אציל, נתגבר והלך בליבו של ג’ו עד כי חש שמוטב לו לירות בבחיר סוסיו שלו מאשר לשלוח כדור באותה חיה נהדרת.

ג’ו תמה בליבו, אם יטול את הסכום ההגון שהוצע כפרס. הן סוס ממין זה הוא אוצר לעצמו ומסוגל להעמיד גזע של פסענים לתחרוּיות.

אך אותו אביר עוד התהלך חופשי והגיעה העת לסיים את הצייד. בשעתו, לכד ג’ו את בחירת סוסותיו בדרך מיוחדת במינה. היתה זאת סוסה בעלת דם מזרחי, אך היא גוּדלה בערבה. ג’ו לא היה רוכש אותה לעולם, אלמלא חולשה מוזרה שהיתה בה. הַקֶדֶד, הוא עשב-רעל הגדל בסביבות אלו, רוב בני-הבקר נזהרים מנגוע בו, אך יש וחיה טועמת ממנו ואז הוא כרעל בדמה. פעולתו דומה כלשהו לפעולת המורפיוּם, והחיה הנגועה, אף כי שפוּיה היא רוב הזמן, להוטה תמיד אחר העשב וסופה שהיא מתה מטירוף. חיה שנטרפה דעתה, אומרים עליה שהיא מקודדת. ובחירת סוסותיו של ג’ו היה לה ברק-פרא בעיניה והמבין בדבר מכיר על פיו את מחלתה.

אך היא היתה זריזה וחסונה וג’ו בחר בה לסיום הנאדר של הצייד. נקל היה עתה ללכוד את הסוסות בפלצור, אך שוב לא היה כל צורך בכך. אפשר היה להפרידן ממנהיגן השחור ולהעיזן למכלאה. אלא שכוחו של מנהיג זה טרם תש, כנראה. ג’ו שליבו התרונן בקרבו למראה יריב שווה-ערך, יצא בדהרה לנסות את מזלו. הטיל את הפלצור ארצה וגררוֹ מאחור על הקרקע כדי ליישר בו כל קפל, ותוך כדי רכיבה כרכוֹ טבעות-טבעות חלקות על כף-ידו השמאלית. דירבן את סוסו זו הפעם הראשונה בצייד זה, והישיר לרכב לעומת הסוס השחור, מרחק של רבע המיל. הלאה רץ הסוס וג’ו רץ אחריו, ושניהם במיטב אונם, והסוסות המיוגעות נפזרות לצדדים כדי לתת להם מעבר ביניהן. הישר על פני המישור הפתוח דהר הסוס הרענן במלוא מהירותו, והסוס השחור, שרץ לפנים, מוסיף לשמור על קיצבו כבתחילה ועל שעטתו המהוללה.

לפלא היה הדבר. ג’ו הוסיף לדרבן בחוזקה את סוסתו והאיצה בצעקות, וזו טסה כהלכה, אך לא קיצרה אף באינטש אחד את הריווח שביניהם. כי “השחור” חלף בסערה על פני המישור ועלה ועבר את רמת הסבונית וירד אל שטח חולי ובוגדני, ומשם עבר אל משטח דשא, בו עמדו מרמוטות-ערבה ונבחו ואחר נחבאו במחילותיהן. בבוא ג’ו אחריו ראה – ולא האמין למראה עיניו – והנה הרווח בין הסוס השחור ובינו גדל עוד יותר; ג’ו התחיל לקלל את מזלו הרע ולזרז ולדרבן את סוסתו, עד שהבהמה המיסכנה וחסרת-הבטחון נבהלה ונבוכה כל-כך, שהחלה לגלגל בעיניה ולנענע בראשה בפראוּת מצד אל צד, איבדה אחיזתה בקרקע, רגלה נתקעה למאוּרת גירית, כרעה תחתיה וג’ו הושלך אפיים ארצה. אף כי נחבל קשה, קם על רגליו וניסה לעלות שוב על בהמתו המטורפת. אך היא, המיסכנה, נפלה ללא-קוּם, רגלה הקדמית היתה תלויה מדולדלת לפניה.

עתה נותר לו רק דבר אחד לעשותו. ג’ו התיר את הרצועה, שׂם קץ ליסוריה של “קלת-הרגל” ונשא את האוכף חזרה אל המחנה. בה-בשעה שטף הפּסען במלוא-הקיטור עד אשר נעלם מן העין.

אמנם, לא היתה זאת מפּלה גמורה, כי קל היה עתה להשתלט על כל הסוּסות. ג’ו וצ’ארלי נהגוּן עתה בזהירות למכלאת “ל. פ. צלובה” ותבעו ואף קיבלו כגמולם. אך ג’ו נכסף עכשיו יותר מתמיד לזכות בסוס השחור. הוא ידע מאיזה חומר קורץ הסוס. ערכו עלה בעיניו יותר ויותר והיה שוקד לחבל תחבולה מוצלחת כדי ללכדוֹ.

ד

הטבּח באותה נסיעה היה בּאֶטס – מר תוֹמס בּאֶטס, כך כינה עצמו במשרד-הדואר, לשם היה הולך בקביעות לשאול על מכתבים והמחאות אשר מעולם לא הגיעו. “תּוֹם תרנגול-הודו זקן” כינוּהוּ הבחוּרים, על שום תו-הבקר שלו אשר נרשם לדבריו בדאֶנוואֶר ואשר גם היה חקוּק, לדבריו, בעורותיהם של בני-בקר וסוסים לאין-ספור במישורי הצפון הבלתי-ידוּעים.

בשעתו, כשנתבקש להיות שותף לאותו מסע, העיר בּאֶטס כמה הערות לגלגניות בדבר סוסים, ואמר שתריסר מהם אינם מכניסים 12 דולאר לחודש, דבר שהיה אמת לאמיתה באותה שנה, והעדיף להצטרף תמוּרת שכר זעום מאוד. אך שום איש מאלה שראו אי-פעם את “הפּסען” בהילוּכו לא נרפה מן הטירוף. גם תרנגול-הודו עצמו חש את השינוי שחל בהלך-רוחו. עתה רצה להיות הוא עצמו בעליו של הסוס השחור. כיצד יגיע לידי כך, דבר זה לא היה ברור לו, עד אשר יום אחד הופיע בחווה איש ושמו בּיל סמית, הידוע בדרך כלל בשם בּילי- “פרסה”, על שם תו-הבקר שלו. הלה היה רגיל לטעון עי “יש לו חזקה על העבודה” באותה חווה. עם שהיה מכלה אל קרבו את הבשר והלחם הטריים והמצויינים, ואת הקפה המר ואת האפרסקים המיוּבשים, העיר בקול שהבקיע דרך מחסום לחם כביר:

“ובכן, ראיתי היום את הפּסען ההוא, קרוב כל כך שיכולתי לקלוע צמה מזנבו”.

“ומה, לא ירית?”

“לא, אבל ניגשתי קרוב מאוד אליו”.

“אַל תתפּתה רק אתה לשטויות כאלה”, - אמר בוקר אחד, בעל תו דוּ-פסי, שישב בקצה השני של השולחן. – “לפי חשבוני המאֶוואֶריק הזה ישא את התוו שלי עוד לפני שיתחלף הירח”.

“תצטרך להזדרז, שאם לא – תמצא תוו “משולש-נקודה” על צלעו כשתגיע אליו”.

“איפה פגשת אותו?”

“ובכן, זה היה ככה: הייתי רוכב במישור, על יד מעיין-האנתילופּות, וּפתאום אני רואה איזה כוּש על הבוץ היבש, פּנימה לחגורת-הגומא. ידעתי שאף פעם לא ראיתי אותו קודם, לכן ניגשתי אליו ברכיבה, חשבתי אולי זה מהעדר שלנו, וראיתי שזה סוס שכוב על הבטן. הרוח נשבה – ממנו אלי, אז ניגשתי קרוב וראיתי שזה הפּסען, מת כמו דג-מלוח. ובכל-זאת הוא לא נראה נפוח או פצוע, ולא היה מסריח, ולא ידעתי מה לחשוב, עד שראיתי שהאוזן שלו מסלקת זבוב, ואז ידעתי שהוא ישן. אני מוריד את החבל שלי ועונב אותו, ואני רואה שהוא ישן מאד ומרופט בכמה מקומות, ובאוכף שלי יש רק אבזם אחד, ומשקל הסוסן שלי 700 ליטראות כנגד הסוס הזה, שהוא 1200 ליטראות. אז אמרתי לעצמי, אמרתי: זה לא שווה, אני רק אשבור את האבזם שלי ואפול ואאבד את האוכף. אז הרבצתי לאוכף בכלי שלי, וחבל שלא ראיתים את סוס-הבר הזה. הוא קפץ שש רגליים באויר וירד לארץ על ארבע, ונחר כאילו שהיה סוחב קרונות. העיניים שלו פשוט יצאו מהחורים והוא זנק בפישוט רגליים לקליפורניה ועכשו הוא בטח שם אם הוא המשיך כמו שהתחיל – ואני נשבע שהוא לא שבר את הפַסעה שלו במשך כל הדרך”.

הסיפור לא היה ערוך במשפטיו כרשום לעייל. הוא היה מתוּבּל בהרבה הפרזות ממין העניין, ומתחילתו ועד סופוֹ רצוף היה דוגמאות שימושיות מחיי יום-יום. בּילי היה בחור צעיר ובריא ולא היה בו אף קורטוב של ביישנות מזוייפת. אך התיאור היה ללא דופי והכל האמינו לו, כי ידעו שבּילי הוא בחור בר-סמך. מבין הנוכחים דיבר תרנגול-הודו הזקן פחות מכולם, ונראה שהיה מהרהר יותר מכולם, לפי שאותה שעה נצנץ רעיון חדש במוחו.

תוך שהיה מעשן את מקטרת אחר-הסעודה שלו, בחן את רעיונו, ומשהחליט כי לא יוכל לבצעו לבדו, קרא לבּילי-פרסה להתייעצות, דתוצאתה היתה – נסיון משותף חדש לזכוֹת בפסען, דהיינו, ב 5000 הדולארים שהוצעו עתה בעבורו, לפי השמועה, אם יביאוהו חי בתוך קרון.

מעיין-האנתילופּות היה עדיין מקום-השתייה המקובל על הפסען. בהיות המים רדוּדים עתה, נתהווה סביבם איזור רחב של בוץ שחור ויבש, בין הגומא ובין המעיין. בשני מקומות חצוּ את האיזור שבילים בולטים-לעין, שנכבשו ברגלי הבהמות שהיו יורדות למעיין. הסוסים וחיות-הבר, הם הם שהשתמשו בדרך-כלל בשבילים אלו, כי בני-הבקר המקרינים לא חששו לקצר את דרכם בתוך הגומא.

שני השוּתפים פנו אל השבים הכבוּש ביותר, החלו באתיהם וחפרו בו בור שארכו 15 רגל, רוחבו 6 רגליים ועומקו 7 רגליים. היתה זאת עבודת-פּרך שארכה עשרים שעות רצופות. היה עליהם להשלימה בטרם יחזור סוס-הבר לשתות מן המעיין. העפר היה לח ביותר משהגיעו לתחתית-הבור. אחר-כך כוסה הבור יפה-יפה בכלונסאות, שיחים ועפר, להסתירו מן העין. לבסוף התרחקו השניים מן המקום והתחבאו בבורות שהוכנו לצורך זה.

סמוך לשעת הצהריים בא הפסען, והוא לבדו עתה, לאחר שנישבּה עדרו. הסוסים לא נהגו לרדת בשביל שבעבר השני לחגורת הבוֹץ. אעפּ"כ הטיל עליו תוֹם כמה קני-גומא ירוקים כדי להבטיח לחלוטין את כניסתו של הסוס לשביל החפור, גם אם יעלה משום-מה על דעתו ללכת בדרך הבלתי-רגילה.

מיהו אותו מלאך הנוצר את חיות-הבר יומם ולילה מכל רע? על עף כל השיקוּלים כי יצעד במשעול הרגיל, בחר בשביל האחר. קני-הגומא שהיו פזוּרים בצורה מעוררת-חשד לא עצרוהו; הוא פסע לו בנחת אל המים ושתה מהם. נותרה עתה רק עוד דרך אחת למנוע כשלון חרוץ: כשהרכין הפסען את ראשו לשתות בשנית, כמשפט הסוסים, יצאו בּאֶטס וסמית מבורותיהם ורצו במהירות אל המשעול שמאחוריו, וכשנשא את ראשו הגאה, ירה סמית כדור-אקדח אל העפר שמאחוריו.

מיד שילח הפסען רגליו בפסעתו המהוללת הישר לעבר השוּחה. עוד דקה ויפול לתוכה. הנה הוא על השביל וכבר הם חשים כי בידיהם הוא, אך מלאך חיות-הבר מלווהוּ בכל אשר ילך, ובת-קול מופלאה מזהירתהו, ובזינוק אדיר אחד מדלג הוא על פני חמש-עשרה רגל של קרקע בוגדנית והוא מגמא ארץ ונעלם מן העין בריא ושלם, ולעולם לא יחזור עוד אל מעיין-האנתיפולות באחד השבילים הסלוּלים.

ה

ג’ו הפּרא, לעולם היה בעל מרץ כביר. הוא גמר אומר ללכוד את הפּסען הלזה, ומשנודע לו כי אף אחרים משנסים מתניהם למען אותה מטרה, ניגש מיד לנסות את התכסיס הבדוק ביותר שטרם-נוּסע עד כה – אותו תכסיס בו לוֹכד הקוּיוֹט את הארנב הזריז ממנו, והרוכב האינדיאני – את האנתילופּה המהירה ממנו שבעתיים, הוא התכסיס של מירוץ השליחין.

הנהר הקאנאדי בדרום, יובלו פינאוואֶטיטוֹס בצפון-מזרח וגבעות דוֹן קארלוס עם קניון אוּט במערב, יתרו משוּלש בן ששים מיל מרובעים, שהיה תחום-מחייתו של הפסען. האמם האמינו כי מעולם אינו חורג ממנו וכי מעיין-האנתיפולות הוא בסיסו הקבוע. ג’ו היטיב לדעת את האיזור הזה, הוא הכיר את כל בורות-המים ואת מעברי הנחלים וכמו-כן את ארחו ורבעו של הפסען.

אילו יכול היה להשיג חמישים סוסים משובחים, היה מציבם בעמדות-מצפּה שונות עד כי היו חולשים על כל הנקודות. אך נתברר שלא עמדו לרשותו אלא עשרים סוסי-רכיבה וחמישה רוכבים טובים.

הסוסים, שניזונו זה שבועיים מגרעינים, שולחו לצאת חלוּץ. כל אדם קיבל הוראות על תפקידו ונשלח לעמדתו יום לפני תחילת הרדיפה. ביום המיועד, נסע ג’ו עם קרונו למישור מעיין-האנתיפולות וחנה מרחוק, במסתור קטן, וחיכה.

לבסוף הופיע אותו סוס שחור-כפחם, יצא מבין גבעות החול שבדרום, לבדו ואין אחר עמו, וירד בשלווה אל המעיין והקיפוֹ סביב סביב כשהוא מרחרח לגלות אם אין אויב מסתתר בסביבה. אחר-כך ניגש אל מקום ששום שביל לא עבר בו, ושתה.

ג’ו הסתכל בסוס ושאל את ליבו כי ישתה עד להתפקע. אך ברגע שפנה הסוס ללחך עשב, דירבן ג’ו את אבּירו. הפסען שמע את הלמוּת הפרסות, החזיר ראשו לראות את רודפו, לא אבה לראותו מקרוב יותר ופנה-ברח לו. ירד על פני המישור דרומה ושמר על קצב-מירוצו המהולל שסיע לו להגדיל את יתרון-המרחק בינו ובין רודפו. מכאן עבר דרך גבעות-החול, ובשעטה קצובה ושקוּלה התרחק יותר ויותר, ואילו סוסו של ג’ו, שהיה עמוס יתר על המידה, שטשט בתוך החול ושקע בו עד קרסוליו ופיגר עם כל קפיצה. אחר הגיעו לחלקה מישורית וכאן נדמה היה שהרודף שוב נשׂכר, אלא שאחרי חלקה זו בא מורד ארוך ושם לא מצא סוסו של ג’ו עוז בנפשו לרוץ במלוא המהירות, ושוב נחשל עם כל צעד שעשה.

אך המירוץ לא פסק, וג’ו לא חסך שיבטו ודרבנותיו, מיל – מיל – ועוד מיל, וסלע-אָריבָּה המרוחק הופיע, מתנשא לעיניהם.

ידע ג’וֹ, כי כאן ניצבים סוסים חדשים, על-כן קדימה דהרו סוס ורוכבו. אך הרעמה השחורה-כלֵיל, אשר נעה לפניהם, מתנופפת ברוח, הלכה ורחקה יותר ויותר.

משהגיע ג’ו לבסוף לנחל-אריבּה, נשאר הצופה על עמדו, כי לא היה הדבר רצוי להפוך את כיווּן הרדיפה, וסוס-הבר עבר על פניו – זנק למטה חצה את הבקעה ועלה על המדרון בפסיעתו הקצובה, שבילתה לא ידע.

וג’וֹ מדבר אחריו על אבּירו השוצף, ובקפיצה עבר אל הסוס שהוכן למענוֹ, דפקו במורד השיפוע ואחר כך במעלה המשעול, ועל פני הרמה נעץ בו את דרבנותיו, ורדף, ורדף, ורדף, אך לא נתקרב אפילו כזרת אל הפסען.

ד-הור, ד-הור, ד-הור, בדהרות קצוּבות הוא נישא – שעה ועוד שעה ועוד שעה – הנה כבר ערוץ-אלאמוזה לפניהם, וסוסים חדשים שם מצפּים, וגו גוער בסוסוֹ ודופקו קדימה, קדימה. הישיר אף “השחור” לשם, אך כשני מילין לפני הגיעוֹ לנחל שמע לקול אזהרה מופלאה ופנה שמאלה. ראה ג’ו כי מכאן יימלט והאיץ בסוסו היגע לחסום את הדרך ויהי מה. הפּעם היתה זו תחרות קשה מכל התחרויות שלפניה, עם נֶשֶם וְנֶשֶף וצליפות-שוט בכל זניקה מאומצת. אחר, קיצר ג’ו דרכו בקו ישר ודמה כי הנה ישיג, ובשלפוֹ את רובהו ירה כדור אחר כדור להעלות אבק. היטה “השחור” את ראשו ונאלץ לחזור ולפנות דרך ימין.

מטה מטה דהרו שניהם. סוס-הבר חצה לימין, וג’ו קפץ ארצה. אפסו כוחותיו של סוסו, כי שלושים מילין עשה במירוץ האחרון ואף ג’ו עצמו נתייגע עד מוות. עיניו היו צרוּבות מאבק האשלג הפורח. כמעט ונתעוור, על-כן הורה לשוּתפו “המשך ורדוֹף, ישר למעברת-אלאמוזה”.

קדימה זנק הרוכב על סוס חסון ורענן, ושוב נמשך המירוץ, עלֹה וירוֹד על פני המישור הגלי – ובקצף שלגי נתעטה הסוס השחור. צלעותיו הרועדות וקול נשיפתו העידו כיצד הוא חש, אך קדימה, קדימה דהר, לא פסק.

ובהגיעם לאחר שעה, אל המדרון הארוך של אלאמוזה – דומה היה כי תוֹם הרכוּב על גבי ג’ינג’ר, כבר משיג והולך, אלא שאח-רכך פיגר יותר ויותר. ומכאן המשיך ברדיפה רוכב אחר וסוסו רענן, והיטה כלפי מערב, ועתה דהרו-חלפו על פני מושבות מרמוטות-ערבה דרך שטחי סבונית ומחסומי-צבר לעשרות, וסחוּפים ודווּיים, המשיכו במירוץ. צבעו של השחור הפך כבר חוּם, מן האבק ומן הזיעה, אך לא המיר שעטתו. קאֶדינגטון הצעיר שהגיע תורו, פצע את סוסו בדופקו בו, מיד בתחילה, ועתה דירבנוֹ והאיץ בו, לחצות בקעה שהפסען היסס מלעברה. הסוס מעד – וארצה התגלגלו השניים.

הבחור ניצל, אך סוסו נפל ולא הוסיף קום, וסוס-הבר השחור המשיך במרוצתו.

דבר זה קרה בקרבת חוות-קאלאֶגוֹ, מקום שג’ו עצמו הגיע אליו לאחר החליפוֹכוח, כדי להמשיך ברדיפה. תוך שלושים דקה היה שוב בעקבות הפסען.

הרחק במערב נראו גבעות קארלוֹס. ג’ו ידע כי שם מחכים אנשים וסוסים חדשים; לשם ניסה עתה להטות את המירוץ, אך הפסען, כביכול שמע קול אזהרה בקירבו – פנה פתאום לימין. הישר צפונה רץ, וג’ו, הפרש המצויין, רדף ורדף וצרח והעלה אבק ביריותיו, אך שביט הפרא השחור שטף במורד הגיא וג’ו נאלץ לדהור בעקבותיו. ועתה החל המירוץ הקשה מכל המירוצים שלפניו. ג’ו, שהיקשה ליבו אל סוס-הבר, היקשה ליבו עוד יותר אל סוסו ואל עצמו. השמש יקדה, הערבה החרוּכה היתה עמומה מן הלהט המבהיק, עיניו ושפתיו של ג’ו נצרבו מחול וממלח, אך המירוץ חזק והלך. תקוותו היחידה לנצח היתה – אם יעלה בידו לרדוף את סוס-הבר חזרה אל המעברה הגדולה של הנחל. עתה, - דומה בפעם הראשונה, - הבחין בסימנים של חולשה בשחור. רעמתו וזנבו לא היו מתנופפים עוד כבתחילה, ומחצית המיל שהפרידה ביניהם עם ראשית המירוץ נתקצרה עג חציה, אך עוד רחוק היה מלהשיגוֹ והפסען המשיך לשעוט, לשעוט, לשעוט.

עברה שעה ועוד שעה ועדיין נשאר המרחק ביניהם כשהיה. אך שוב פנו על עקביהם, ועשרים מילין תמימים עשו בדרכם, וכשהגיעו למעברת-הנחל הגדולה, כבר ירד הערב. אך רוחו של ג’ו לא נפלה, והוא תפס את הסוס שהוכן לו שם. הסוס הנעזב הלך הלוך וגנוח אל הנהר ומילא את כרסו מים עד שנפח את רוחו.

אז נעצר ג’ו על מקומו וקיווה כי ירד אף השחור השוצף אל הנחל לשתות. אך הלה חכם היה. הוא לגם לגימה אחת ולא יסף, חצה את הנחל והמשיך במרוצתו ושוב דהר ג’ו אחריו. וכשראוּם לאחרונה, - נמצא השחור רק מרחק קטן לפני ג’ו וסוסו של ג’ו שועט קדימה.

היה כבר בוקר, כשהגיע ג’ו למחנה – ברגל. סיפוּרו קצר היה: שמונה סוסים מתים – חמישה אנשים עייפים ורצוּצים – הפסען שאין-מושלו מתהלך חופשי ללא מורא ופחד.

“הדבר הוא בלתי-אפשרי, הוא למעלה מכוח אנוש! מצטער של נקבתי את נבלתו הארורה בהזדמנות הראשונה”, אמר ג’ו ומשך ידו מן העניין.

ו

תרנגול-הודו הזקן כיהן כטבח במסע זה. הוא עקב אחרי המירוץ באותו עניין ככל היתר, ומשנגמרה הרדיפה בכשלון, גיחך לתוך הסיר ואמר: “אם סוס-הבר הזה הוא לא שלי, אז אני טיפש מטוּפש”. אחר, בהסתמכוֹ על תקדים מכתבי-הקודש, כהרגלו, פנה אל הקדרה ואמר:

“אם אני לא טועה, הפּלשתים רצו לסדר את שמשון והם נפלו בפח בעצמם, ובטח היו נופלים עד הסוף, אם לא היתה לו חולשה אחת בטבע שלו. ואדם הראשון היה בטח מתענג בגן-עדן כל ימיו, רק שעשה שגיאה קטנה אחת שאפשר להבין אותה. ואם אני אתפוס את הסוס הזה אז זה לא בגלל 5000 הדולאר, אלא משהו אחר”.

מחמת הרדיפות הקשות, נעשה הפסען פראי יותר מתמיד. ואף-על-פי-כן הוסיף לרדת אל מעיין-האנתילופּות. היה זה מקום-השתייה היחיד שבכל הסביבה, ומיל על מיל לכל עבר, לא היה בו שום מחסה לאויב. הנה היה בא כמעט יום-יום, בשעות-הצהרים, ואחרי סקירה יסודית של השטח, היה ניגש ושותה.

במשך כל החורף, מאז נישבו פילגשיו, חי חיי נזיר. תרנגול-הודו הזקן נמר עובדה זו היטב בזכרונו. ולידידו של הטבּח הזקן היתה סוּסה חוְמה, קטנה ונחמדה, אשר התאימה, לדעתו, למטרותיו, ובקחתו אתו צמד כבלים מן החזקים ביותר, אֵת, פלצור יתיר ועמוד מגושם, עלה על הסוס ורכב את המעיין המפורסם.

אנתילופות קיפּצו לפניו על פני המישור, באויר הבוקר הרענן. בני-בקר רבצו קבוצות קבוצות בערבה, וזמרתו הממושכת והמתוקה של העפרוני נשמעה מכל צד. כי החורף הבהיר-ללא-שלג של הערבות חלף הלך לו וקול האביב נשמע. הדשא הוריק, ודומה כי הטבע כולו החל לשגות בהזיות של אהבה.

האויר היה רווּי אהבה, ומשהוּבאה הסוסה הקטנה החוּמה, למרעה, זקפה את חוטמה מפעם לפעם והשמיעה צהלה ממושכת וחדה, שהיתה ודאי שירת אהבתה, אם לזאת יכוּנה שירה.

תרנגול-הוֹדוּ הזקן סקר את השטח לכל רוחותיו. הנה הבור אשר עמל לחופרוֹ ועתה היה פתוח ומלא מים אשר העלו צחנה מפגרי מרמוטות-ערבה ועכברים טבועים. הנה השביל החדש שנכבש על-ידי החיות לצד הבור. בחר לו הזקן תלוּלית מכוּסה גומא, ליד חלקת-אדמה חלקה ועשבית, תחילה תקע בה היטב את העמוד, ואחר כך כרה בור שיצלח לו למחבוא ולסוף פרש את שמיכתו בתחתיתו. קיצר את אפסר סוסתו הקטנה עד שלא תוכל לזוז כמעט, אחר פרש את עניבת-פלצורו הפתוחה על הארץ, בקושרוֹ את הסרח הארוך אל העמוד, ולבסוף כיסה את החבל בעפר ובעשב ונכנס למחבואו.

סמוך לעת הצהריים, אחרי ציפייה ממושכת, נשמע מענה לצהלת-האהבים של הסוסה מצד הרמה שבמערב, וסוס-הבר המפורסם, דמוּתו משחירה באופק, הופיע.

הוא ירד ובא בפסיעותיו הארוכות והמתנודדות, אך כיוון שנעשה חשדן מחמת רדיפות, נעצר מידי פעם, התבונן וצהל, והמענה שקיבל נגע ללא-ספק אל ליבו. נתקרב ובא, ושוב קרא, אחר נתבהל, וצעד סביב סביב המעגל גדול לרחרח מפני האויבים. עתה נראה כמהסס. המלאך לחש לו: “בל תלך”. אך הסוּסה החוּמה שוב השמיעה קריאתה. הוא הלך-סבב קרוב יותר, ושוב צהל, ומענה-הצהלה הפיג את כל חששותיו, כנראה, והבעיר יקוד בלבבו.

בצעד גאה התקרב אליה, עד הגיע חוטמו בחוטמה של סוֹלי, ובראותו אותה כי חושקת היא בו כאשר ייחל, סילק מלבבו כל הרהורי-חדש והתמסר כולו לתענוג הכיבוש, עד אשר, בצעדו כך סביב-סביב, ניצבו רגליו האחוריות לרגע במעגל-הרשע של החבל. משיכה זריזה ומהירה אחת, העניבה נתהדקה, והוא נלכד.

נחירת-אימים וזניקה באויר, ובו-ברגע השליך תוֹם את רשתו הכפולה. לאורך החבל שטפה העניבה ונכרכה כנחש על אותן פרסות אדירות.

ברוב-פחדו נזדעק הסוס כדי-רגע וכוחו גבר שבעתיים, אך הנה נמתח החבל עד קצהו, לארץ כרע נפל, כרע נפל שדוּד. תוֹם הזקן, היצור הכעור והמעוקם, קפץ מתוך הבור, להשלים את נצחונו על החיה הכבירה, הנאדרת, שגבוּרתה העצומה הושמה לאל על-ידי עורמת איש זקן וקטן. בנחירות ובקפיצות נואשות ונאדרות-כוח השתוללה החיה העצומה ונאבקה על חופשה; אך לשוא. חזק ממנה החבל.

פלצור שני הוּטל בזריזות, והרגליים הקדמיות נתפסו אך הן, ובמשיכה חרוצה הוצמדו יחד כל ארבעתן, ועל צידו נפל הפסען המתעבּר, ובעוד רגע היה מוטל על האדמה, עקוּד כחזיר, חסר-ישע. שם פירפר עד כי כשל כוחו, נאנק אנקות-עווית מרות ודמעות זלגו על לחייו.

תּוֹם עמד לישו, התבונן, אך תהפוּכות-רגש מוזרות תקפו את הבוּקר הזקן. כל גופו רעד בעצבנות מכף-רגל ועד ראש, כאשר לא אירע לו מאז לכד את שורו הראשון, ושעה ארוכה לא יכול להניע אבר ורק תהה על אסירו הענק. אך עד-מהרה נגוז גם רגש זה. הוא חבש אוּכּף לדלילה שלו, ובפלצור הנותר כפת את צואר סוס-הבר. עתה הניח לסוּסה לרתק את ראשו, שעה ששם את הכבלים לרגליו. דבר זה נעשה חד ותרי, וכיוון שבּאֶטס הזקן היה בטוח בצידו, עמד להתיר את החבלים; אך מחשבת-פתע עצרה בו ממעשהו. הוא שכח להביא עמו ציוּד לדבר בעל חשיבוּת ממדרגה ראשונה. לפי חוקי המערב סוס-הבר הוא רכושו של האיש אשר ראשון יחקוק בו את תווֹ; וכיצד יעשה זאת כשברזל-התיווּי הקרוב ביותר נמצא עשרים מילין מן המקום?

תּוֹם הזקן ניגש אל סוסתו, הרים את פרסותיה אחת אחת ובדקן. כן! אחת היתה רופפת במקצת, הוא משכה, התיקה באיתו, והסירה מעל רגלה. צפיעי יחמוּר ודלק כיוצר בו, נמצאו למכביר על פני המישור, על-כן הבעיר אש על-נקלה ועד-מהרה להטה זרועה האחת של הפרסה, ובעטפוֹ את הזרוע השנייה בפוזמקו, חקק בגסות על כתפו השמאלית של סוסה-בר חסר-הישע סימן עקבו של תרנגוֹל-הוֹדוּ, הוא תוו, אשר, למען האמת, השתמש בו זו הפעם הראשונה. הפסען התחלחל כשצרב הברזל את בשרו, אך המלאכה נסתיימה במהרה, וסוס-הבר המפורסם לא יהיה עוד מאֶווריק לעולם.

עתה לא נותר לו לתרנגול-הודו הזקן אלא להביא את שללו הביתה. החבלים פּוּתחוּ, והסוּס, מאחר שחש כי נשתחרר, חשב כי חופשי הינוֹ, קפץ על רגליו, אך בו ברגע שניסה לצעוד צעד אחד – נפל ארצה. רגליו הקדמיות היו קשוּרות היטב זו בזו, יכול היה רק לגררן על פני החול, או להתקדם בניתוּרים מייגעים ונואשים, עד כי לאחר צעדים מספר נוקש ונכשל כל-אימת שניסה להתפּרץ. תוֹם על סוסתו הקלה חסם את דרכו מידי פעם, ובהסתייעו במדחפות, באיומים ובתמרונים, השכיל להטות את אסירו השוצף, המיטרף, צפונה, לעבר קניון הפּינאוואֶטיטוֹס. אך הסוס הפּרא לא אבה ללכת ומאן להיכנע. שוב ושוב ניסה להימלט, כשהוא נוחר מאימה או מזעם וקופץ קפיצות מטורפות. היה זה קרב ממושך ואכזרי; צלעותיו המבהיקות עטו שכבה עבה של קצף כהה והקצף היה מעורב בדם. נפילות קשות לאין-ספור ויגיעה שלא הרגיש כמותה אחר רדיפה של יום תמים – החלו לתת בו אותותיהן. קפיצותיו המאומצות אילך ואילך לא היו עוד מאוששות כבתחילה, והריר, שזב מפיו בנחרתו, היה מהול בדם. אך שובהוּ, עוטה אדנוּת קר-רוח ואכזר, הוסיף לדפוק בו הלאה. הם באו אל המדרון היורד אל הנחל, וכל צעד עקוב מאבק. הנה הגיעו אל פתח המיצר, בו ירד השביל אל המעבר היחיד על פני הקניון, גבוּלו הצפוני של מישור-המרעה העתיק של הפסען.

מכאן, נראו כבר לעין המכלאה הראשונה ובית-החווה. האיש עלץ בקרבו, אך הסוס אזר את שארית אונו לעוד זינוק נואש אחד. מעלה מעלה עלה בשיפּוּע העשיב שמעל לשביל, בז לחבל המתנופף, המצליף, ולכדור שנורה בנסיון-שוא להטותו מדרך שגעונו. מעלה, מעלה דהר, עד מעל לצוק הנישא מצוּקים, ואז – זנק קפץ לחלל האויר, ומטה-מטה, מאתיים רגל מטה, נפל וצנח על הסלעים שמתחת, - גל חרב ללא רוח-חיים, אך חופשי.

ואלי היה כלב צהבן קטן. יש לדעת כי כלב צהבן וכלב צהוב אינם היינו-הך. כלב צהבן איננו סתם בן-כלבים אשר באדרתו השעירה נמהלה מידה יתרה של צוהב. הוא בן-הכלאיים המורכב מכל בני-הכלאיים, שיש בו התערובת הנדירה ביותר של כל מיני הכלבים והמיזוג הבלתי-גזעי של כל הגזעים, ואף-על-פי שחסר-גזע הוא, הרי גזעו עתיק ומשובח משל כל קרוביו האציליים, כי בו ניסה הטבע לשוב ולברוא את התן הקדמון שהוא אבי-אבות משפחת הכלבים.

אכן, שמו המדעי של התן (Canis Aureus) פירושו פשוט – “כלב צהוב”, ולא מעט מתכוּנות חייה זו מתגלות בצאצאיה המבוּייתים. כי הכלב המצוי הוא פיקח, זריז וחסון, והוא מצוייד הרבה יותר טוב למלחמת-הקיום מבני משפחתו “טהורי הגזע”.

אילו היינו מניחים כלב צהבן, כלב-מירוץ ובּלדוֹג לבדם על פני אי ומם, את מי משלושתם היינו מוצאים כעבור ששה חדשים והוא בריא ושלם? בלי ספק את הכלב הצהוב הלזה, אשר הכל בזים לו. אין הוא מהיר ככלב המירוץ, אך לעומת זאת אין הוא נושא את חיידקי מחלות הריאות והעור. אין בו מכוחו או מעזוְת-נפשו הפזיזה של הבּוּלדוֹג, אך יש בו תכוּנה טובה מאלה פי אלף, והיא

– הגיון בריא. בריאוּת ופיקחוּת אינם כלי-זיין של מה-בכך במלחמת-הקיוּם, ובעולם-כלבים שאיננו “מתנהל” על-ידי האדם – לא אירע עוד שבן-הכלאיים הצהוב לא יצא כמנצח היחיד.

יש ואתה מוצא כלב צהבן שקווי-האופי של התן בולטים בו יותר מכרגיל, ואזניו זקופות ומחודדות. הישמר מפניו. הוא ערום ונועז ועשוי לנשוך כזאב. יש בטבעו גם תכונה מוזרה ופראית, אשר בתנאים של מצוקה ממושכת או עינויים, היא עלולה להביאוֹ לידי בגידה אכזרית, על-אף סגולותיו הטובות שבגללן אוהב האדם את הכלב.

א

הרחק במרום-הררי צ’אֶויוֹט נולד ואלי הקטן. מכל אחיו – נותרו בחיים רק הוא ועוד אחד מן הוולדות. את אחיו הותירו – לפי שדמה במראהו לכלב הטוב ביותר שבסביבה, ואותו – בשל היותו יפהפה קטן צהוב.

בשחר-חייו היה ואלי כלב-עדרים, ומצוי היה בחברת כלב-רועים מנוּסה אשר אימן אותו, ורועה זקן אשר נפל משניהם אך מעט בשכלו. כשמלאו לו שנתיים כבר היה ואלי כלב מגוּדל וכבר ידע על בורייה את תורת-הכבשים. הוא הכיר את העדר כולו, מקרני-האייל ועד טלפי-הטלה, וברבות הימים סמך אדונו, רוֹבּין הזקן, על פיקחוּתו, עד כדי כך שלעיתים קרובות היה עושה כל הלילה בבית-המרזח, ואת וואלי היה מותיר לבדו לשמור על הפתאים הצמריים בגבעות. חינכוּ את וואלי בטוב-שכל, עד כי נעשה לכלבלב מוכשר מאוד אשר עתיד מזהיר נשקף לו. ואף-על-פי-כן, מעולם לא בז וואלי לחסר-דעה זה, רוֹבּין. הרועה הזקן, למרות כל חסרונותיו, למרות השתדלויותיו בכל-עת תמיד להגיע למצב-האושר של שיכרוּת ולמרות צרוּת-המוחין שלו, אך לעיתים רחוקות נהג גסוּת בוואלי, וּואלי גמל לו על טוּבו ברחשי הערצה נפרזת, שגדולי וחכמי הארץ היו מתברכים בשכמוֹתה.

וואלי לא יכול לתאר בנפשו יצוּר נעלה מרוֹבּין. ואילו רובּין עצמו, בשכר חמישה שילינגים לשבוע, נתמכר בכל נפשו ובכל מאודו לשירוּתו של סוחר בקר וצאן מן הבינוניים, שהיה בעליהם האמיתי של בני-חסוּתו של וואלי. וכאשר ציווה סוחר זה, שנפל בעושרו מבעל-האחוזה השכן, על רוֹבּין כי ינהל את עדרו אל שטחי-הכבוּל של יורקשייר ואל שווקיה, היה וואלי המעוניין והמעניין ביותר מכל 376 הנפשות שנטלו חלק במסע זה.

המסע דרך נוֹרתּוּמבּאֶרלאנד עבר ללא שום מאורעות מיוחדים. כשהגיעו אל הנהר טֵיין, הועלו הכבשים על המעברה ועברו בשלום לסאות-שילדס העשנה. ארובות בתי-החרושת הגדולות החלוּ זה-עתה במלאכת יומן והיו מפיחות מקרבן מסכי-ערפל וגלגלי-סוּפה של עשן עכור ועופרתי אשר הקדיר את האויר והיה מרחף כענן מעל לרחובות. לכבשים נדמה היה כי הן מבחינות בחשרת אפרורית של סערה צ’אֶוויוטית עזה ובלתי-רגילה. הן נבהלו, ועל אף מאמצי שומריהן, נפוצו על פני העיר ב-374 כיווּנים שונים.

רובּין היה נרגז עד עמקי-חביוני נפשו הזעירה. כמחצית הרגע הסתכל כשוטה אחרי הכבשים, ואחר-כך ציווה: “וואלי, אסוֹף אותן הנה”. אחרי מאמץ נפשי זה התיישב, הצית את מקטרתו, הוציא את מעשה-סריגתו והמשיך בסריגת גרב גמורה-למחצה.

לגבי וואלי היה קול רוֹבּין כקול אלוהים. בריצה יצא ל-374 כיווּנים שונים, השיג ועבר והקיף סביב-סביב את 374 התועות והחזירן אל בית-המעברה לעיני רובּין, אשר הסתכל בשויון-נפש במהלך-הפעולה, כשהוא מסיים את סריגת הגרב.

לבסוף נתן וואלי – לא רובּין – אות, כי הכל כאן. הרועה הזקן מנה אותן אחת אחת – 370, 371, 372, 373.

“וואלי”, אמר בנזיפה, “לא כולן כאן. יש עוד 'חת”. וּואלי, בוֹש ונכלם, זנק לסרוק את העיר ולמצוא את האבוּדה. לא עבר זמן רב מרגע

שיצא, ונער קטן הראה לרוֹבּין כי כל הכבשים כאן, כל ה-374. רוֹבּין בא במבוכה. פקודה ניתנה לו להגיע ליורקשייר מהר, אך לעומת זאת ידע כי גאוותו של וואלי לא תניתנו לחזור ריקם, גם אם ייאלץ לגנוב. מקרים כאלה כבר קרו לפני-כן, וגרמו לסיבוכים בלתי-נעימים. מה עליו לעשות? חמשת השילינגים לשבוע הועמדו בסכנה. וּואלי הוא כלב טוב, וחבל לאבדוֹ, אבל מאידך, הן חזקה עליו פקוּדת אדונו; ויתר-על-כן, אם יגנוב וואלי כבשה כדי להשלים את החסר, מה יהיה אז – ועוד בארץ זרה? החליט רוֹבּין להפקיר את ואלי, ולנהוג את הכבשים לבדו. את אשר אירע לו מכאן והלאה אין איש יודע ולא איכפּת הדבר לשום איש.

בינתיים דהר וואלי על פני מילין של רחובות בחיפושי-שווא אחר כבשתו האבוּדה. כל היום חיפּש, ובערב חזר, בהתגנב, אל המעברה, כשהוא רעב ויגע ומלא-בושה, ובהגיעו שמה גילה כי נעלמו הכבשים ונעלם אדונו. צר היה לראותו בצערו. הוא התרוצץ וייבּב, אחר עלה על המעברה ועבר לצד השני וחיפּש את רוֹבּין בכל מקום. חזר לסאוּת-שילדס ותר שם, ובילה את שארית הלילה בחיפוּשים אחר אלילו העלוּב. למחרת היום המשיך בסיוּריו, עבר את הנהר, הלוך וחזור, פעימים רבות. הוא בחן והריח כל אדם שעבר על פניו ובפיקחוּת ראוי לציוּן בדק ללא-ליאוּת את כל בתי-המרזח שבסביבה כדי למצוא את אדונו. ביום השלישי החליט לפעול באופן שיטתי והריח כל אדם שעמד לעבור במעברה.

המעברה עושה חמשים נסיעות ליום, ובכל נסיעה היא נושאת כמאה איש בממוצע, אך וואלי לא החסיר אף פעם אחת מאלה, אלא שהיה עומד על הכבשׁ ומרחרח בכל זוג-רגליים שעבר עליו. 5.000 זוגות, 10.000 רגליים בדק וואלי אותו יום לפי-דרכו. וכן למחרת-היום, וביום השלישי, וכל השבוע עמד על משמרתו, ודומה שלא דאג כלל למזונותיו. אך לבסוף ניכרו בו אותות הרעב והדאגה. הוא רזה ונעשה רגזן. איש לא יכול היה לגעת בו, וכל נסיון להפריע לו במלאכת-יומו, זו הרחת הרגליים, עורר בו התקוממות נואשת.

יום אחר יום ושבוע אחר שבוע עמד ואלי על המשמר בצפּותו לאדונו, והלה לא בא. אנשי המעברה למדו לכבד את נאמנוּתו של ואלי. תחילה בז למזון ולקורת-הגג שהציעו לו, ואין איש יודע כיצד חי, אך לבסוף, משגווע ברעב כמעט, קיבל את המתנות ולמד להתייחס בסבלנוּת לנותניהן. אף שהיה מלא מרירוּת כלפי העולם, נשאר נאמן בלבבו לאדונו הניקלה.

כעבור ארבעה-עשר חודשים התוודעתי אליו. עדיין היה עומד בנאמנות על משמרתו. הוא חזר לאיתנו. פניו העליזים והעירניים שנזדקרו מתוך צוארונו הלבן, ואוזניו הזקופות – משכו עליו עין כוֹל. אך משגילה כי רגלי אינן אלה שביקש, לא חונן אותי אפילו במבט אחד, ולמרות כל נסיונות-ההתיידדוּת שלי במשך עשרת החודשים הבאים, כשהוסיף לעמוד על משמרתו, לא רכשתי אמוּנו יותר מכל איש-זר אחר.

שתי שנים תמימות היתה בריה מסוּרה זו עומדת על המצפה במעברה. רק דבר אחד מנע בעדו מלחזור לביתו אשר בהרים. לא המרחק, גם לא החשש פן יתעה בדרך, עצרוהו מלכת, אלא הבטחון כי רצונו של רוֹבּין, רוֹבּין האלוהי, היה זה, כי ישאר ליד המעברה; ועל-כן נשאר שם.

אך הוא היה חוצה את הנהר כל-אימת שדומה היה לו כי הדבר דרוש להשגת מטרתו. דמי-הנסיעה לכלב היו פאֶני אחד, ולפי החשבון, חב ואלי לחברה מאות לירות בטרם חדל מחיפּוּשיו. לא היה זוג-מכנסיים אחד שעבר על פני הכבשׁ אשר ואלי לא הריחו: לפי אומדן, הביע מומחה זה את דעתו על 6.000.000 רגליים. הכל לשווא. נאמנותו הבלתי-מעורערת לא רפתה כלשהו, אך נראה כי רוחו נעכרה עליו מחמת המאמץ הממושך.

לעולם לא שמענו מה אירע לרוֹבּין, אך יום אחד צעד רועה-עדרים אדיר-קומה על פני המעברה וּואלי הבחין לפתע באישיות החדשה והזדעזע, רעמתו סמרה, גופו רעד, נהמה עמומה נפלטה מפיו והוא ריכז את כל חושיו ברוֹעה.

אחד מאנשי המעברה, שלא הבין מה התרחש, קרא אל הזר, “המוד בן-הדם, התה פגהת בטח בכלב שלנו”.

“מיז' פגה בו, חמור, ז’בטח הוא רצה לפגוע בי”, אך למותר היו כל ההתנצלויות. התנהגותו של ואלי נשתנתה כליל. הוא התחכך ברוֹֹעה, ובפעם הראשונה מזה שנים התכשכש זנבו בעוד.

מילים ספוּרות הבהירו את המצב. דוֹרלי רועה-העדרים היה מודע ותיק של רוֹבּין, והכסיות והצעיף אשר לבש היו מעשה ידי רוֹבּין עצמו, והיו פעם חלק מלבוּשו. ואלי הכיר את חותם אדונו, ועתה, משנואש לחלוטין למצוא את אלילו האבוד, עזב את משמרתו ליד המעברה, והביע בבירור את כוונתו לדבוק בבעל הכסיות, ודוֹרלי אף הוא היה מרוּצה מכך, ולקחו לביתו אשר בין גבעות דרבישייר, ושם נעשה ואלי שוב לכלב-צאן, מופקד על עדר חדש.

ב

מוֹנְסֶלדייל הוא אחד העמקים המפורסמים ביותר בדרבישייר, “החזיר והצפצפה” הוא פונדקו היחיד והמהולל, וג’ו גְרֵייטאוֹרְקְס, בעליו, הוא איש יורקשייר פיקח וחסון. הטבע בראו איש-ספֶר, אך נסיבות-החיים עשוהו פונדקאי, ולפי נטיות ליבו היה… מילא, נניח לזה; הרבה הסגות-גבול אירעו באותו חבל-ארץ.

ביתו החדש של ואלי היה במעלה המזרחי של העמק, מעל פונדקו של ג’ו, ועובדה זו השפיעה לא במעט על בואי למונסלדייל. לאדונו של ואלי, דוֹרלי, היה משק זעיר בשפלה, ועל אדמות הבוּר גידל מספר רב של כבשים. על אלו שמר ואלי בפיקחוּתו הנודעה, היה מפקח עליהן ברעוֹתן בשדה, ובלילה היה מביאן אל המכלאה. הוא היה מסוגר-בעצמו ומהורהר, למעלה מן הרגיל לגבי כלב, והיה נחפז מדי לחשוף שיניו כלפּי זרים; אך כה מסוּר היה בהשגחתו על העדר, עד כי דוֹרלי לא איבד אותה שנה אפילו טלה אחד, אף שהאיכרים שבשכינוּתו, שילמו את המס הרגיל לעיטים ולשוּעלים.

העמקים שבאותה סביבה אינם משובחים ביותר לציד-שוּעלים. הרכסים הסילעיים, חומות האבן הגבוהות והמדרונות התלוּלים הם רבים מכדי להשביע נחת את הרוכבים, ומספר המקלטים הבטוחים בנקיקי הסלעים הוא רב כל-כך עד כי לפלא הוא שעמק מונסנדיין לא שרץ כולו בשוּעלים. לאמיתו של דבר, שום טירדות לא נגרמו לעדרים – עד שנת 1881, כאשר שועל זקן וערום קבע לו את משכנו בין האליות הדשנות כעכבר בתוך הגבינה, ולעג במידה שווה לכלבי הציידים ולכלבי-המארב של האיכרים גם יחד.

פעמים אחדות נרדף שועל זה על ידי כלבי פיק ותמיד היה נמלט בבורחו אל “מאוּרת השטן”. משהיה מגיע לתוך גיא צר, בו משמשכים נקיקי הסלעים עד למרחקים לא-נודעים, היה בטוח מכל סכנה. אנשי הכפרים לא ראו כמקרה בלבד את העובדה כי השוּעל נמלט תמיד אל “מאוּרת השטן”, וכאשר כלב אחד יצא מדעתו זמן קצר לאחר שכמעט-תפס את “שוּעל השטן”, בטלו כל הספיקות באשר למוצאו הגזעי של השועל הנ"ל.

הוא הוסיף לעשות חייל כשודד, היה מבצע פשיטות נועזות, כפסע בינו לבין המוות, ולבסוף לקה, כאשר יקרה לשועלים זקנים רבים, בשגעון הרציחה. כך אירע שפעם איבד דיגבי עשר טליות בלילה אחד. בלילה שלאחריו – איבד קרול שבע. אחרי כן נהרסה כליל בריכת הברווזים של כוֹמר הכפר. ולא עבר לילה אחד שלא יודיע מישהו סמן האזור על טבח בעופות, בטליות או בכבשים, ולבסוף אפילו בעגלים.

כמובן שייחסו את כל מעשי הרצח לשועל זה מ“מאוּרת השטן”. לא ידעו עליו, אלא שהוא שועל גדול מאד, על-כל-פּנים – שוּעל שסימני עיקבותיו גדולים מאוד. איש לא ראהו בבירוּר, אפילו לא הציידים. והודשם לב לכך כי “רעם” ו“פעמון”, הנאמנים שבלהקת כלבי-הצייד, היו מסרבים לנבוח אחריו או אפילו ללכת בעקבותיו, בשעת רדיפה.

כשנתפרסם השועל כשוטה – די היה בכך כדי למנוע בעד אדונם של כלבי פיק מלהיראות בסביבה. איכרי מינסלדייל, וג’ו בראשם, הסכימו ביניהם כי משרק יחל השלג לרדת יתאספו כולם ויפשטו בכל האיזור ללא שים לב לחוקי-ציד כלשהם, ייפטרו מן השועל בעל “הדיבוק” בכל דרך שיוכלו. אך השלג לא ירד, והג’נטלמן אדום-השער המשיך לחיות את חייו. אף שהיה משוגע – היתה שיטה במעשיו. מעולם לא ביקר באותו משק שני לילות בזה אחר זה. מעולם לא אכל במקום הרצח, ומעולם לא השאיר עקבות שגילו את דרך נסיגתו. לרוב היה מסיים את מסע לילו בביצת הכבוּל או על הכביש הראשי.

פעם אחת ראיתיו. בשעה מאוחרת של לילה עשיתי דרכי מביקוויל למונסלדייל תוך סוּפה עזה, וכשהגעתי לפינת המכלאה של סטאֶד, חלף חזיז בשמיים. לאור הברק קלטה עיני תמונה אשר החרידתני. ליד הדרך, במרחק עשרים יארדים ממני, ישב שוּעל גדול מאוד על ירכותיו, התבונן בי בעיני רשע וליקק את חרטומו ברוב כוונות. זאת ראיתי ולא עוד, וודאי הייתי שוכח את הדבר או סובר כי טעות היתה בידי, אלא שלמחרת בבוקר נתגלו באותה מכלאה גוויותיהן של עשרים ושלש טליות וכבשים, וכן הסימנים המובהקים אשר לפיהם הוכרה זהוּתו של השודד המפורסם.

רק אחד יצא שלם מידיו, וזה היה דוֹרלי. דבר זה ראוי לציון מיוחד, כי דוֹרלי גר במרכז אישור הפשיטות ובמרחק מיל אחד בלבד מ“מאוּרת השטן”. ואלי הנאמן הוכיח שהוא שקוּל כנגד כל כלבי הסביבה. מדי לילה בלילה היה מחזיר את הכבשים וגם אחת לא נעדרה. יכול היה “השוּעל המשוגע” לשוטט סביב בית דורלי כאוות נפשו, אך ואלי, ואלי הפיקח, האמיץ והזריז, עשוי היה להתמודד אתו, ולא זו בלבד שהציל את עדר אדונו, אלא שהוא עצמו – יצא ממנו ועורו שלם. הכל רחשו לו רגשי כבוד ויראה וּודאי היה גם מתחבב על הבריות אלמלא מזגו, אשר מעולם לא היה נוח, ואילו עתה נזדעף יותר ויותר. נראה כי אהב את דורלי וגם את חולדה, בתו הבכירה של דורלי, אשה צעירה, פקחית ונעימה, אשר, בתוקף היותה המנהלת הכללית של משק הבית, היתה גם המטפּלת הפרטית של ואלי. אל שאר בני משפחת דורלי למד ואלי להתייחס בסוֹבלנוּת, אך את שאר הבריות שבעולם, בני-אדם ככלבים, כנראה ששנא.

אפיוֹ המסתורי של ואלי בא לידי גילוי מפורש בפגישתי האחרונה עמו. הייתי מהלך בשביל החוצה את האחוּ שמאחורי בית דורלי. ואלי שכב על מפתן הדלת. משקרבתי אליו, קם, וכאילו לא ראני, צעד לעבר השביל והתייצב עליו, כעשרה יארדים לפני. שם עמד בשקט והתבונן בתשומת-לב בשדות הרחוקים, ורק רעמתו, הסמוּרה-כלשהו, העידה עליו כי טרם נהפך לנציב-אבן. גם כשנגשתי אליו – לא נע ולא זע, וכיוון שרציתי להימנע ממריבה, הלכתי סביב לחטמו והמשכתי בדרכי. ואלי עזב מיד את עמדתו ובאותה דממה מבעיתה התקדם עוד כעשרים צעד ושוב התייצב בדרכי. שוב קרבתי אליו, ובסטותי אל העשב, נתחכך גופי בחוטמו. בו-ברגע וללא השמיע קול, תפס את עקבי השמאלי. בעטתי בו ברגלי השנייה, אך הוא נמלט. מאחר שלא היה מקל בידי, זרקתי בו אבן גדולה. הוא זנק ממקומו והאבן פגעה בעכוזו והפכה אותו לתעלה. הוא פלט נהמה פראית אך טיפס ויצא מן התעלה וצלע משם בדוּמיה.

אך אם היה ואלי זועף וקודר כלפי העולם, הנה עם הכבשים של דורלי התהלך תמיד בעדינות. סיפורים רבים סוּפּרוּ כיצד הציל את צאנו מטרף. לא טלה מסכן אחד בלבד, שנפל לתוך בריכה או בור, היה שובק חיים אלמלא עזרתו המהירה והנבונה; לא רחלה אחת בלבד, שמעדה והתגלגלה – העמיד על רגליה; ועינו החדה הבחינה בכל עייט אשר הופיע מעל לאחוּ, וגבורתו העזה הפרה את מזימותיו.

ג

איכרי מונסלדייל הוסיפו עדיין לשלם את מס-הלילה שלהם ל“שוּעל המשוּגע”. והנה, מאוחר בדצמבר, החל השלג לרדת. לילה אחד נעשקה האלמנה גלטה הענייה, מכל עדרה, עשרים כבש, ולמחרת, השכם בבוקר, הוכרזה המלחמה. בריש-גלי שמו האכרים האלימים פניהם לצאת אחר העקבות הטבועים בשלג עד סופם, עקבות שועל גדול מאוד, הוא הוא ללא-ספק רב-הטבּחים המנוּול. כברת-דרך קצרה היו העקבות ברורים למדי, אלא שאחר-כך הובילו לנהר, ושם נתגלתה עורמתה-מטבע של החיה. השועל ירד אל גדת הנהר בקו אלכסוני ארוך שקצהו נגע במים, שם קפץ אל הזרם הרדוּד שטרם קפא. אך בעבר השני לא נראו שום עקבות יוצאים מן הנחל, ורק אחר חיפוּשים ממושכים נתגלה, במרחק רבע המיל במעלה הנהר, מקום יציאתו של השוּעל. משם הובילו העקבות עד ראש חומת האבן הגבוהה של הנלי, שהיתה חשופה משלג ולא העידה דבר. אך הרודפים המשיכו לעקוב, באורך-רוח ובעקשנות. כאשר הגיעו למקום שבּוֹ חצוּ העקבות את השלג החלק שבין החומה ובין הכביש, נתפּלגו הדעות. אחדים טענו כי העקבות עולים במעלה הכסיש, ואחרים – כי יורדים הם במורדוֹ. אך ג’ו יישב את המחלוקת ואחרי חיפושים נוספים נתגלו שוב אותם העקבות, אף כי מישהו אמר שאלה היו גדולים מן הקודמים, בעל העקבות ירד כנראה מן הכביש ונכנס למכלאה אחת, יצא ממנה מבלי לפגוע בתושביה, ופסע על פני חתימות נעליו של כפרי אחד, וכך הגיע לדרך האחוּ והלך ישר אל משקו של דורלי.

באותו יום לא הוּצאוּ הכבשים למרעה בגלל השלג, וּואלי, שהיה בטל ממלאכתו, היה שכוּב על אי-אלו לוּחות ומתחמם בשמש. משקרבו הציידים לבית, נהם נהימות-פרא והתחמק אל המכלאה, ג’ו גריטאורקס ניגש למקום בו חצה ואלי את השלג הצח, העיף מבט על סביבו והבעת תדהמה עלתה על פניו, ובהצביעו על כלב-הרועים הנסוג אמר בהדגשה: “בחורים, איבדנו את עקבות השוּעל. אבל הנה הוא הרוצח של רחלות האלמנה”.

אחדים הסכימו לגברי ג’ו, אחרים נסכרו בחילוקי הדעות בנוגע לכיווּן העקבות והציעו לחזור ולעקוב מחדש. באמצע פלוגתא זו יצא דורלי עצמו מן הבית.

“טום”, אמר ג’ו, “הכלה הזה שלך הרג עשרים כבשים של האלמנה גלטה הלילה. ואני לא מאמין שזאת ההריגה הראשונה שלו”.

“מה אתך, משוגע”, אמר טום. “לא היה לי אף פעם כלב-רועים יותר טוב מזה – הוא פשוט אוהב את הכבשים”.

“כן-כן, הלילה ראינו באמת כמה שהוא אוהב כבשים”, ענה ג’ו.

לשוא סיפרה החבורה את אשר קרה עם העקבות. טוֹם נשבע כי אין זאת אלא מזימה-מתוך-קנאה לגזול ממנו את ואלי.

“ואלי ישן במטבח כו’לילה. לא יוצא עד שמוציאים’תו לשבת עמ’כבשים. מה’תכם, הוא מ’הכבשים שלנו כול’שנה, ואף פ’ם לא איבדתי אפילו פרסה אחת”.

טום התרגש מאוד בשל התנקשות שפלה זו בשמו הטוב ובחייו של ואלי. ג’ו ובני סיעתו נתכעסו גם הם באותה מידה, ורק הצעתה המתוחכמת של חולדה הרגיעה אותם.

“אבא”, אמרה, “אני אלך לישון במטבח בלילה. אם ואלי רגיל לצאת החוצה, אני אראה ת’זה, ואם הוא יוֹשן כל הלילה ואיזה כבשה תיהרג בסביבה, אז יהיה לנו סימן שזה בטח לא ואלי”.

אותו לילה התמצעה חולדה על הדרגש, וֹואלי ישן כרגיל תחת השולחן. כחלוף השעות נעשה הכלב בלתי-שקט. הוא התהפך על משכבו, וקם פעם או פעמיים, התמתח, התבונן בחולדה וחזר ושכב. בשעה שתיים לערך לא יכול כנראה להתגבר עוד על איזה יצר מוזר שבתוכו. הוא קם חרש, הסתכל תחילה בחלון הנמוך ואחר-כך – בנערה ששכבה ללא זיעה. חולדה שכבה שליווה ונשמה כמתוך שינה. וּואלי קרב אליה אט-אט, רחרח בה ונשף נשימתו הכלבית בפניה. היא לא נעה. הוא חיכך בה בעדינוּת את חוטמו. אחר זקף את אוזניו המחודדות והטה את ראשו אל צד, ובחן את פניה השלווים. שום סימן לא היה שעֵרה היא. הוא פסע בשקט לחלון, עלה על השולחן ללא הקם רעש, תחב את חוטמו מתחת לבריח והרים את המסגרת הקלה כדי רווח להניח כפו על האדן. אחרי כן היטה עצמו ודחף את חוטמו אל מתחת למסגרת והרימה כדי גובה גופו וחמק החוצה. לבסוף החליק את המסגרת על עכוּזו וזנבו למטה, בזריזות שהעידה על נסיון ממושך, ונעלם בחשכה.

חולדה הסתכלה בנעשה בתמהון ממקום-משכבה. אחרי שחיכתה זמן-מה, עד היותה בטוחה כי נעלם, קמה על מנת לקרוא מיד לאביה, אך לאחר שנמלכה שנית בדעתה, החליטה לצפות להוכחות חותכות יותר על הסתלקוּתו. היא הציצה החוצה, אל החשכה, אך כל זכר לוואלי לא היה שם. הוסיפה עצים לאש וחזרה למשכבה. למעלה משעה שכבה בעינים פקוחות, האזינה לתקתוּק השעון במטבח, ונחרדה לכל רשרוש קל, ותהתה מה עושה הכלב. היתכן כי באמת הוא הוא שהרג את כבשות האלמנה? אחר כך נזכרה ביחסו העדין כלפי כבשותיהם שלהם ונתבלבלה לחלוטין.

עוד שעה עברה בתיק-טוּק איטי. היא שמעה קול חרישי ליד החלון ולבבה ניתר בקרבה. קול שריטה נשמע ומיד לאחר מכן הורמה המסגרת, ולאחר שניות מספר כבר היה ואלי שוב במטבח והחלון סגור מאחוריו.

לאור האש המהבהבת ראתה חולדה ברק זר ופראי בעיניו, ולסתותיו וחזהו המשולג היו מוכתמים בדם טרי. הכלב בחן את עיני הנערה כשהוא עוצר בעד נשימתו. משנוכח שלא זעה, שכב והחל ללקק את כפותיו ואת חרטוּמו ונהם חרישית פעם או פעמיים כאילו נזכר בדבר שארע לו זה לא-כבר.

חולדה ראתה די-צורכה. לא היה עוד ספק בדבר כי הצדק היה עם ג’ו ולא זו בלבד – מחשבה חדשה נצנצה במוחה החריף, - פתאום הבינה כי זה הרובץ לפניה הוא הוא השועל המכושף ממונסל. היא קמה, הישירה מבט בפני ואלי וקראה:

“ואלי! ואלי! אם כן נכון הדבר – אח, ואלי, חיה רעה ונוראה שכמותך”.

קולה היה קול תוכחה קשה, הדיו צללו במטבח השקט, וּואלי נרתע לאחוריו כאילו כדור פגע בו. הוא העיף מבט נואש בחלון הסגור. עיניו נוצצו, רעמתו נסתמרה. אך הוא קרס תחת מבטה והתפּלש על הרצפה כמבקש רחמים. לאט לאט התקרב אליה בזחילה כאילו אמר ללקק את רגליה, עד שעמד סמוך מאד אליה, ואז – בזעם של נמר אך ללא השמיע הגה, זנק אל צווארה.

הנערה הותקפה התקפת-פתע, אך הספיקה להרים את זרועה בעוד מועד וניביו הארוכים והנוצצים של ואלי נתקעו עמוק בבשרה וחרקו על העצם.

“הצילו! הצילו! אבא! אבא!” – צווחה.

ואלי היה כלב קל-משקל, ולרגע הצליחה להשליך אותו מעליה. אך אי אפשר היה לטעות בכוונתו. הפּוּר הוּטל – לחיים או למוות.

“אבא! אבא!” – צרחה כאשר הכלב הצהוב, כולו זעם, נשך ומרט את ידיה חסרות-האונים אשר פעמים כה רבות האכילוהו, בהתאמצו להורגה-נפש.

לשווא נאבקה להרחיקו מעליה, כבר כמעט תפס בצווארה, אלא שבאותו רגע נכנס דורלי.

באותה דממת אימים, קפץ ואלי על דורלי ובפראוּת קרע את בשרו פעם ופעמיים עד אשר הכריעתהו מהלוּמת-מוות של אנקול, הטילתהו אל רצפת האבן כשהוא מתנשם ומתפּתל, מיוּאש ורצוּץ, אך אמיץ ובלתי-נכנע עד הסוף. עוד מהלומה מהירה אחת ומוחו ניתז על הכיריים, על אותם הכיריים שזמן כה רב היה הוא שומרם המכובד והנאמן – וּואלי, ואלי הפיקח, העז, הנאמן, הבוגדני, פרפר רגע, אחר התיישר – ודמם לעד.

א.

במורד המדרון המיוער של גבעת טיילור ניהלה אמא-חגלה את אפרוחיה אל פלג הבדולח למטה, אשר, אין יודע משום-מה, נתכּנה “נחל הבוץ”. פעוּטיה היו רק בני-יומם, אך כבר היו רגליהם קלות וזו היתה הפעם הראשונה שאמם הובילתם לשתות מים.

היא התנהלה לאיטה, משתוחחת כלשהו לארץ, כי היער היה מלא אויבים. מדי פעם השמיעה קרקור דק בגרונה, בקוֹראה לכדרדורי-הפלומה המנוּמרִים אשר התגודדו אחריה על רגליהם הזעירות, הוורודות. הם היו מצפצפים בתלוּנה חרישית כל-אימת שפיגרו אפילו כמה אינטשים אחר אמם, ונראו כה רופפים וחלוּשים, עד כי דומה שאפילו הירגזים, גדולים וגסים הם לעומתם. שנים-עשר היה מספרם, אך עינה של אמא תרנגולת-היער היתה פקוחה על כולם, והשגיחה על כל שיח עץ וסבך, ועל כל היער ואף על השמיים. דומה כי אחר אויבים היתה תרה בלי-הרף – הידידים מעטים היו מכדי למוצאם – אמנם, גלה גילתה אויב. הרחק מעבר לאפר-הבונים השטוח, נראתה חיית טרף גדולה, שוּעל, הוא היה צועד לקראתם ובעוד רגעים מספר ודאי יגיע ריחם לאפּו או יפגע בעקבותיהם. כל רגע היה יקר.

“קררר! קררר!” (התחבאו! התחבאו!) קראה האֵם בקול נמוך ותקיף, וזאטוטים בני-יומם אלה, שלא היו גדולים בהרבה מבלוּטי-אלוֹן, התפּזרו במרחק רב זה מזה (כמה אינטשים) למצוא מחבוא. אחד צלל מתחת לעלה, רעהו – בין שני שורשים, שלישי נתכנס בקפל של קליפּת-ליבנה, רביעי – נמלט לתוך חור וכן הלאה, עד שהתחבאו כולם, פרט לאחד אשר לא מצא מחסה ועל-כן התיישב לוֹ על בוּל-עץ רחב וצהוב והשתטח עליו ועצם את עיניו היטב-היטב והיה בטוח כי עתה הוא בלתי-נראה. הקטנים חדלו מציוּציהם המבוהלים ושקט נשתרר מסביב.

אמא-חגלה עפה הישר לעומת החיה האיומה, הנמיכה עוּף בלא-פחד במרחק יארדים אחדים לצידו האחד, ואחר הטילה עצמה על האדמה, פּרפּרה כפצועת-כנף וחיגרת – הוי, מה נורא חיגרת – ויללה ככלבלב בצרה. ביקשה רחמים? רחמים משוּעל אכזר צמא-דם? הו, לא ולא! היא לא היתה שוטה. עורמת-השוּעל ידועה לה היטב. אך צא וראה כמה שוטה הוא לעומת אמא-חגלה. צוהל למראה הפּרס המוּטל לו פתאום לפניו, זנק השוּעל קדימה ותפס… כלומר, כמעט תפס את העוף; החגלה פרפרה ממנו והלאה, בטווח רגל אחת בלבד. הוא קפץ אחריה עוד קפיצה אחת, והפעם וודאי שהיה תופסה, אלא שמשום-מה צץ לפתע שיח כלשהו בינו לבינה, והחגלה גררה עצמה בכבידוּת אל מתחת לגזע עץ; אך חיית-הטרף הגדולה פערה את לסתותיה ודילגה מעל לגזע ועם כך קפצה החגלה – שכנראה נרפּאה מעט מחולייה – קפיצה בלתי-זריזה קדימה והתגלגלה במורד התל, והשוּעל הרודף אחריה בלי-ליאוּת, כמעט ותפסה בזנבה, אך, מוזר למדי ככל שמיהר לרוץ ולקפּץ, כן פּיגר אחריה

מרחק-מה. היה זה מקרה נדיר ביותר: החגלה – פצועת-כנף, והוא, אבא-שוּעלא קל-רגליים, זה חמש דקות שאינו משיגה במירוץ. הרי זו בושה וכלימה. משאזר השועל מותניו, דומה כי נתחזקה גם החגלה, ולאחר מירוץ של רבע המיל, מירוץ שמשום-מה התרחק והלך מגבעת טיילור והלאה, החלים העוף באופן בלתי-צפוי לחלוטין, ובהתרוממוֹ במשק-כנפיים לגלגני, עף לו על פני היער, בהשאירוֹ את השוּעל נבוך ומבולבל. הלה הבין פתאום כי שיטוּ בו, ומה שגרוּע מכוֹל, זה-עתה נזכר כי אין זאת הפּעם הראשונה שהערימו עליו בתכסיס זה, ואף-על-פי-כן לא הבין כיצד קרה הדבר.

בינתיים חגה אמא-חגלה בעיגול גדול ושבה בדרך עקיפין אל הכדרדורים הצמיריים שהשאירה במחבואי היער.

בהיותה מחוננת בזכרון מצויין למקומות, ככל ציפורי-הבר, חזרה אל אותו גבעול-עשב עצמו שדרכה עליו קודם-לכן, ונשתאתה רגע מתוך קורת-רוח נוכח הדממה המוחלטת ששררה בין ילדיה. אפילו למשמע צעדיה לא זע איש מהם, והקטן, שישב על גזע העץ, מוסתר די יפה מן העין, למרות הכל, אף הוא לא הניע אבר, לא קודם-לכן ולא עתה; הוא רק עצם את עיניו הקטנות ביתר חוזקה, עד שקראה האם:

“ק-ריט!” (בואו, ילדים), בין-רגע, כבאגדות-הפֵיוֹת, בצבצה מכל חור תינוקת-חגלה, והזאטוט שעל גזע-העץ, שלאמיתו של דבר היה הגדול מכולם, פקח את עיניו הגדולות-הקטנות ורץ להסתתר במחסה זנבה הרחב של אמו ב“פּיפּ פּיפּ” דק ומתוק, שאוזן אויב לא היתה מבחינה בו ממרחק שלוש רגליים, ואילו מאוֹזן אמו לא היה נעלם אפילו ממרחק כפול-שלושה; ועם כך, נאספו-יחד כל אצבעוני-הפּלוּמה ומן הסתם סבורים היו כי מקימים הם רעש איום, וכגודל רעשם כן גודל שמחתם.

השמש היתה לוהטת עתה. היה עליהם לחצות שטח גלוי בדרך אל הנחל, והאֵם, לאחר שהשגיחה בשבע-עיניים מפני האויבים, אספה את הפּעוּטוֹנים תחת צל מניפת-זנבה הפרוּשה והסתירה אותם מחשש מכת-שמש, עד שהגיעו לסבך הפטל שליד הפלג.

כאן קפץ ארנב-חופר אחד מתוך הסבך וגרם לבהלה גדולה בתוכם. אך בראותם את דגל השלום שמאחוריו, נחה דעתם. הוא היה ידיד ותיק; ובין יתר הדברים, למדו הקטנים באותו יום גם זאת – כי ארנבון מפליג תמיד תחת דגל השלום והוא נאה דורש ונאה מקיים.

ואז הגיעה עת לשתות – היו אלה מים זכים שבזכים, אף כי בני-אדם נואלים כינוּם בשם “נחל-הבּוֹץ”.

תחילה לא ידעו הפּעוּטים כיצד לשתות, אך הם חיקו את אמם, ובמהרה למדו לשתות כמוה ולהחוות תודה על כל לגימה ולגימה. בשוּרה ארוכה ניצבו על שפת הנחל, תריסר כדרדוּרים חוּמים וזהבהבים על עשרים-וארבע רגליים זעירות, ורודות-בהונות ונטויות-פנימה ולהם שנים-עשר ראשי-זהב קטנים וחמודים, רכונים בארשת של רצינות, שותים ומברכים ברכת-הודייה כאמם.

אחר-כך הובילה אותם צעד-צעד, תחת מחסה, אל הקצה המרוחק של אפר-הבונים, אל הכיפה הגדולה, המדושאה. האֵם שמה עינה על הכיפּה הזאת זה כמה זמן לפני-כן. כמה וכמה כיפּות כאלה דרושות כדי לגדל דור של חגלות, כי הללו הן קנים של נמלים. אמא חגלה עלתה אל ראש הכיפֹּה, התבוננה רגע על סביבותיה, ואחר עשתה כחצי תריסר גריפות נמרצות בצפּרניה. תל-הנמלים הפָּריך נבקע ויציעי-העפר נתפּוררו ונפזרו במדרון. הנמלים יצאו בהמוניהן ומאין עצה ותוּשייה רבו זו עם זו. מהן רצו סביב התל מחמת יתרון-מרץ וחסרון-תכלית, וכמה מהן, שהיו יותר נבונות, החלוּ להעביר משם ביצים לבנות ושמנות. אך החגלה-האם קרבה אל הללו וחטפה מאחת מהן את השקיק הצוּפני-למראה, וקרקרה והשמיטה אותו מפּיה, ולקטה אותו שוב, ושוב קרקרה ובלעה אותו. הקטנים עמדו סביבה, ואחר-כך ברנש קטנטן וצהוב אחד, זה שישב תחילה על גזע-העץ, חטף ביצת-נמלים אחת, השמיטה כמה פעמים, ואחר – משתקפוֹ יצרו, בלעה, וכך למד לאכול. תוך עשרים רגע למד אפילו הננס שבהם את התורה כולה. והנאה מרוּבּה היתה להם בהתפּזרם לכל-עבר ללקוט את הביצים הטעימות, שעה שאמם היתה הורסת עוד יציעי-נמלים ומגלגלת אותם ואת תוכנם במדרון. התנפּח זיפקו של כל אפרוח-חגלה, עד שנתכערה צורתם ולא יכלו לאכול עוד.

אחר-כך עלו כולם בזהירות במעלה הפּלג, וכל אותו אחר-הצהריים שכבו על פני תל חוֹל מסוּתר היטב על-ידי שיחי-פטל ונוכחו לדעת מה טוב ומה נעים לחוש את אבק החול הצונן מחליק בין הבהונות הקטנים, החמים. בשל נטייתם החזקה לחיקוּי – שכבו על צידם, כאמם, וכמוה גרדו את העפר ברגליהם הפעוּטות ומחאו כנף, אם כי למען האמת, לא היו להם כנפיים למחוא בהן, אלא שני סרטים קטנים

בלבד בתוך פלוּמה, מצד זה ומצד זה לציין את המקום בו תצמחנה הכנפיים. באותו לילה לקחה אותם האם אל סבך-שיח יבש בקרבת מקום, ושם, בין העלים הנבוּלים השבירים, המונעים כל אויב להתקרב ברגל בחשאי, מתחת לקוֹצים המשורגים, המגינים מפּני כל אויבי-שמיים, השכיבתם בערשם, בחדר-הילדים מקוּרה-הנוצות. כשמוח אם על בניה עלץ ליבה למראה הפעוּטים המתגפּפים זה בזה, מצפצפים בשנתם נלחצים באמון כה רב אל גוּפה החם.

ב

ביום השלישי כבר היו האפרוחים איתנים יותר על רגליהם. לא עוד נאלצו ללכת סחור סחור בהיתקלם בבלוּט-אלון; עתה יכלו אפילו לדלג מעל אצטרובלים, ועל גבי הסרטים הקטנים, שסימנו את מקום הכנפיים, נראו עתה שוּרות כחולות של קשבים עבים מלאי-דם.

כצידה ראשונה לדרך החיים היו ­­להם – אם טובה, רגליים חסונות, כמה חוּשים שאפשר לסמוך עליהם וגרעין של בינה. האינסטינקט, כלומר, ההרגל שבתורשה הוא הוא שהוֹרם למצוא מחבוא במצוות אמם; האינסטינקט, הוא הוא שלימדם ללכת בעקבותיה, אך הבּינה – היא שפּקדה עליהם להסתתר בצל זנב אמם, שעה שהשמש היתה צולפת מעל. ומאותו יום ואילך חדרה הבּינה יותר ויותר בכל מעשיהם.

ביום הרביעי – נבטו פסיגי-נוצה בקצות הקשבים. ביום החמישי כבר נראו נוצות יפה לעין, וכעבור שבוע היתה כל משפּחת התינוקות רכּי-הפּלוּמה חיזקת-כנף.

כולה מלבד אחד – מלבד ננסון, המיסכן הקטן שהיה חולני מלידה. שעות רבות לאחר שבקע מביצתו עוד נשא על גבו מחצית הקליפה; ממעט היה לרוץ מכל אחיו ומצפצף יותר מכוּלם. וערב אחד, בהיראות בואש מתקרב, והאֵם פקדה “קוויט, קוויט” (נוּסוּ, נוּסוּ) פּיגר ננסון ונשאר מאחור, וכשאספה את צאצאיה אל גבעת האורנים גילו כי נעדר אחיהם, ומאז – לא ראוהו עוד.

בינתיים נמשכו האימוּנים. הם למדו לדעת כי המשוּבחים שבחגבים מצויים בשפע בעשב הגבוה שעל שפת הנחל; ידעו כי שיחי השזיף מזילים שומן בדמות תולעים ירוקות, חלקלקות; כי כיפת תל-נמלים, המתנשאת מול היער הרחוק משמעה – אסם של שפע; כי תוּתיֹ-הבּר, אף שאינם חרקים, טעימים כמעט כמוהם; כי פרפרי הדנאיות הענקיים ערבים לחיך ונצודים על-נקלה, אילו רק יכלו לתפסם; וכי פּצלת-קליפה, הנושרת מצלעה של קורה קרובה, מבטיחה שפעת טעמים ממינים שונים, וכמו-כן למדו כי מוטב להניח לנפשם – צרעות-בנאיות, זחלים-שעירים ומרבי-רגליים.

הגיע חודש יולי, הוא ירח הענבות, האפרוחים גדלו והתפּתחו עד-להפליא במשך החודש שעבר, וכה גדולים היו עתה, עד כי אמם היתה נאלצת לעמוד כל הלילה על רגליה בעמלה לכסוֹתם.

יום-יום היו רוחצים באמבטי של חול, אך לא עוד על שפת הנחל, כי לאחרונה עברו אל בית -מרחץ אחר, במעלה הגבעה. עופות רבים ושונים עשו בו שימוש, ותחילה לא היתה האם מרוצה ממנו, שהוא רשות הרבים. אולם החול היה בעל איכוּת כה משוּבחת והילדים היו רצים לשם בהתלהבות כה רבה, שלבסוף נמחו גם כל חששותיה.

שבועיים לאחר-מכן שוּלח רזון בקטנים וגם היא עצמה לא הרגישה עצמה בטוב. כל העת היו רעבים, ואף שלעטו כמויות עצוּמות, כולם כאחד הלכו ונצטמקו. האֵם היתה האחרונה להיפּגע. אולם משחלתה – סבלה לא פחות מבניה. בלי-הרף חשה רעב טורפני, כאב-ראש קדחתני

וחולשה מתישה. בשום אופן לא הבינה מה הסיבה לדבר. כיצד יכלה לדעת כי החול במרחץ זה, שכה רבים משתמשים בו, ושחוּשה הבריא שלה אמר לה מלכתחילה לא לתת בו אמון, שרץ כולו תולעים טפּילים שכל משפּחתה נוּגעה בהם?

אין לך יצר שאין לא תכלית. את תורת-הרפוּאה למדה אמא-צפּור רק בהוראת יצרה הפּנימי. הכמיהה העזה, הקדחתנית, לדבר-מה, – היא לא ידעה בדיוק מהו – הניעה אותה לאכול, או לפחות לטעום, כל דבר שנראה ראוי למאכל, ולבקש מפלט בחורשות הקרירות ביותר. ושם מצאה עץ-אוג ארסי, עמוס פּירות-רעל. לפני חודש היתה עוברת על פניו מבלי שים לב אליו, אולם עתה התעכבה לידו וטעמה מגרגריו עלובי-המראה. המיץ החריף הצורב כמו מילא איזו תשוקה מוזרה בגוּפה, היא אכלה ואכלה וכל משפּחתה נצטרפה לסעוּדת-מרפּא זו, שום רופא מבני-אנוש לא היה מגלה תרופה יפה מזוֹ. נתברר כי זהו סם-משלשל עז ונמרץ; האויב המסתורי והאיום הוכרע, הסכנה חלפה. אך לא כולם ניצלו. החוּש הטבעי – הרופא הרחמן מאז ומעולם – נתאחר להגיע אל שניים מהם. על-פי חוק-גורל אכזרי נשמדו החלשים. הללו, שהמחלה התישה את כוחותיהם, התרוּפה היתה חריפה מדי בשבילם. הם שתו עוד ועוד ממימי הפלג, ולמחרת בבוקר, שעה שכל אחיהם הלכו אחר אמם, נשארו הם בלי-נוע על מקומם. בדרך מוזרה נקמו את דם אחיהם הקטן מידי הבוֹאֵש. אותו בוֹאש, שידע להיכן נעלם ננסון, מצא את גופותיהם ואכלם ומת מן הרעל אשר היה בתוכם.

שבע היה עתה מספר החגלות הקטנות אשר צייתו לפקודות אמן. תכונות-האופי של כל אחת ואחת מהן נתבלטוּ בשחר חייהן ועתה התפּתחו בקצב מהיר. החלוּשים נשמדו, אך היו ביניהם אחד כסיל

ואחד עצלן. האֵם לא יכלה שלא לבכר אחדים מהם על פני האחרים, ילד-שעשועיה היה הגדול שבכוּלם, זה שישב בשעתו על גזע העץ הצהוב בחפשו מסתוֹר. הוא היה לא רק הגדול, החזק והיפה בבניה, אלא, מה שחשוב יותר, הצייתן שבהם. קול-האזהרה של האֵם, “ררר” (סכנה), לא תמיד התרחקו כולם מעל שביל מסוּכן, או מעל מאכל מפוקפק, אך הוא, דומה כי הצייתנוּת היתה טבוּעה בדמוֹ. מעולם לא קרה שלא נענה ל“קריט” (בואו) החרישי שלה, בשל צייתנוּת זו – בא על שכרו, כי הוא האריך ימים על פני האדמה יותר מכל אחיו.

אוגוסט, ירח הנשירה, חלף, הקטנים כבר הגיעו לכדי שלושת-רבעי גודלה של חגלה מבוגרת. על-פי ידיעותיהם כבר היו בעיני עצמם חכמים להפליא. כשהיו קטנים, מוכרחים היו לישון על גבי האדמה כדי לחסות תחת כנף אמם, אך עתה היו גדולים למדי ולא היו זקוּקים לכך, והאם החלה להנהיג אורח-חיים של מבוגרים. מעתה יהיו ישנים על ענפי העצים. צעירי הסמוּרים הגמדיים וסמוּרי הביצות, השועלים והבוֹאשים, נראו בכול. השהייה על פני האדמה בלילות נעשתה מסוכנת יותר ויותר, ולכן עם שקיעת השמש, היתה אמא-חגלה קוראת “קריט” ועפה אל בין עפאיו הסבוכים של עץ נמוך.

הקטנים היו עפים אחריה, פרט לאחד, טפשון קשה-עורף שנתעקש לישון על האדמה כמו לפנים. בלילה הראשון עבר הכל בשלום, אך בלילה השני נעורוּ אחיו לקול צעקותיו. נשמע קול התכתשוּת קצרה, ואחר נשתררה דממה שהופרעה רק על-ידי רחש מבעית של פיצוּח עצמות ומצמוּץ שפתים. הקטנים נעצו עיניהם בחשכה הנוראה שלמטה, משראו ברק זוג-עיניים סמוכות זו לזו והריחו ריח עובש משוּנה, הבינו כי סמור-הביצות הוא-הוא שרצח את אחיהם הטפּשוֹן. מעתה ישבו שש חגלות קטנות בלילה בשורה, ואמן בתוכן, אם כי לא מן הנדיר היה, שבהצטנן רגליה של אחת – היתה מתיישבת על גב אמה.

האֵם המשיכה לחנכן. עכשיו הגיעה שעתן ללמוד “להשיק” בכנפיהן. החוגלה יכולה להמריא אף בשקט, אם רצונה בכך, אך פעמים המשק הוא כה חשוב, עד כי מלמדים את כל החגלות מתי וכיצד להמריא בהרעמת-כנפיים. המשק משמש למטרות רבות. הוא מזהיר את כל החגלות שבקרבת-מקום על סכנה מתקרבת, הוא מרעיד את יד הרובאי, או מושך את תשומת-לב האויב אל המשקשקת ועם כך מתמקמות כל אחיותיה בשקט, או מתיישבות על העצים באין-רואה.

נאה לחגלות הפתגם: “חודש חודש אויביו ומזונותיו”. הגיע ספטמבר, ובאו לעולם זרעים וגרגרי תבוּאה במקום ענבות וביצי-נמלים, וציידים עם רובים במקום בואשים וסמורי-ביצות.

החגלות ידעו היטב מהו שועל, אך כלב כמעט ולא ראו מימיהן. הן ידעו כי אפשר בנקל להפר מזימת שוּעל על-ידי בריחה אל ענפי עץ, אך הגיע “ירח הרובאים” וקאדי הזקן בא בהתגנב דרך הערוץ, עם כלב-הכלאיים הצהוב, קצוץ-הזנב, גילתה האֵם את הכלב וקראה “קוויט, קוויט!” (עופו, עופו). שניים מבני המשפחה נדו לאמם על כי מאבדת היא כה מהר את עשתונותיה בשל שוּעל, ושמחו להפגין את אומץ-לבם הרב בקופצם לתוך סבך-עץ, בלי שים לב ל“קוויט! קוויט!” החוזר ונשנה של אמם, ולמופת שהראתה להם במהרה להתרחק במעוף שקט.

בינתיים התקרב השועל המוזר, קצוץ-הזנב, אל מתחת לעץ, עמוֹד ונבוֹח לעומתם. הם נהנו מאוד למראהו ולמראה אמם ואחיהם הבורחים. כל כך נהנו עד כי לא שמעו כלל רשרוש בין השיחים, ופתאום נשמע “בּוּם, בּוּם!” רם, וארצה נפלו שתי חגלות זבות-דם מפרפרות, טרף לשיני הכלב הצהוב אשר תפסן והתעלל בהן עד שבא הצייד במרוצה מבין השיחים והציל מפיו שרידי גופותיהן.

ג

קאדי התגורר בצריף עלוב בקרבת הדוֹן, צפונה לטורונטו. אורח-חייו היה ממין זה שהפילוסופיה היוונית היתה עושה אותו מופת לאורח-חיים אידיאלי. לא היו לו לא עושר, לא מסים, לא שאיפות חברתיות, ולא רכוש שכדאי להזכירוֹ. חייו היו עשויים עבודה מועטת מאוד ושעשועים רבים מאוד, עם בילויי-שדה כאוות נפשו. הוא ראה עצמו כספורטאי אמיתי, כי היה “מחבב את הצייד”, ו“מתענג לראות איך שהיצורים נופלים על הבוֹץ” משהיה משלח בהם כדוּרים. שכניו קראו לו פורץ-גדר, וראוהו כאורח-פורח נוטה ללון ותוּ לא. כל השנה כולה היה צד ולוכד, ולפי העונה היה מגוון במקצת את סוגי צידו, הכרח לא יגוּנה. הבריות שמעוהו אומר, כי מכיר הוא את החודש “על פי טעם החגלות”, אם נשכח ממנו הכתוב בלוח. דבר זה העיד בלי ספק על חוּש-אבחנה דק. אך לרוע-המזל הוכיח גם משהו לגנוּתו. עונת הרצח החוקי של החגלות מתחילה ב-15 בספטמבר, אך לא היה בזה משוּם חידוּש בנוהגו של קאדי כשהיה יוצא לצייד שבועיים לפני הזמן. אף-על-פי-כן היה מצליח להימלט מעונש שנה אחר שנה, ואף השכיל להתפּרסם מעל דפי עתון כ“טיפוּס מעניין” לאחר ראיון מסויים.

לעתים רחוקות בלבד היה יורה בכנף הציפור, כי העדיף להמית את העוף, דבר שאיננו קל כל עוד העצים בעלוותם. בזכות זו ימים רבים לא ניזוקו החגלות בערוץ השלישי; אך עתה, משחשב על כך שהנה עוד-מעט יבואו רובאים אחרים ויגלו את החגלות, הזדרז לרדוף אחריהן.

שעה שברחה אמא-חגלה עם ארבעת בניה שנותרו לפליטה, לא שמע קאדי משק-כנפים, לכן תחב את שתי הצפרים שהרג לתוך כיסיו וחזר אל הצריף.

הנה כי כן, למדו תרנגלות-הבר הקטנות כי כלב אינו שוּעל, כי יש לנהוג בתחבוּלות אחרות כנגדו; וכלל עתיק נחרת עתה עמוק בליבם – “צייתנוּת פּירוּשה אריכוּת-ימים”.

עד סוף ספּטמבר שמרו לנפשם להתרחק מפּני הרובאים ומפני כמה מן האויבים הישנים. עדיין היו לנים על הבדים הארוכים והדקים של האילנות הנשירים, בתוך העלווה הצפופה אשר הסתירה אותם מעין אויבי שמים; שיבתם גבוה הצילם מאויבי האדמה ועתה לא היו חוששים אלא מפני הדביבונים; קול פסיעותיהם האיטיות והכבדות של הללו על גבי הענפים הגמישים, הזהירם תמיד בעוד מועד.

אך הנה החלה עת השלכת. חודש חודש אויביו ומזונותיו. הגיעה עונת האגוזים, היא גם עונת הינשוּפים. ליליות, אשר באו מן הצפון, הכפּילו או שילשו את האוכלוסייה הינשופית. הלילות נעשו כפוֹריים ופחתה סכנת הדביבונים. על-כן העבירה האֵם את מקום הלינה לעלווה הסמיכה ביותר של עץ הטסוגה.

רק אחד מן הבנים לא ציית לצו-האזהרה: “קריט, קריט”. הוא נשאר על ענף הבּוֹקיצה המתנו­דד, שהיה עתה כמעט עירום, – וינשוּף גדול, צהוב-עיין, נשאוֹ משם בטרם בוֹקר.

נותרו עתה רק האֵם ושלושה מבניה, אך אלה היו כבר גדולים כמוֹתה. לאמיתו של דבר, אחד מהם, הבכור, זה שישב פעם על גזע-העץ, היה אפילו גדול ממנה. צווארוניהם כבר התחילו לבצבץ בקצותיהם, כביכול להודיע כמה יפים יהיו בשלימותם. ולא מעט התגאו בהם הצעירים.

הצווארון לחוגלה הוא שוֹבל לטווס – הוא הדרה ועליו תפארתה. צווארון הנקבה הוא שחור עם ברק ירקרק. צווארונו של זכר, גדול בהרבה משל הנקבה, ושחור משלה, ונוצץ הוא בברק ירוק עז. עתים יקרה כי תיוולד חוגלה בעלת מידות וכוח בלתי-מצויים, וצווארונה, לא זו בלבד שהוא גדול יותר, כי אם, בשל התעצמות נדירה, צבעו הוא אדום-נחושתי עמוק, ומזהיר בגווני סגול, ירוק וזהוב. עוף כזה יהי לפלא לכל רואיו, ואכן, אותו קטן אשר ישב לפנים על גזע-העץ ועשה תמיד כאשר צוּוָה, גדל והתפתח, ובטרם תום ירח-הבלוּטים, היה לבעל צווארון מזהיר בזוהר הזהב והנחושת – והוא “חכליל –צוואר”, בן-החגלה המפורסם מעמק הדוֹן.

ד

יום אחד, בשלהי ירח-הבּלוּטים, כלומּר, בערך באמצע אוקטובר, כאשר משפּחת תרנגלות-הבר התפּרקדה לה כחום השמש, בזפקים מלאים על אפר-הבונים, בקרבת בוּל-אורן גדול, נשמע פתאום קול-ירי מרוחק, ו“חכליל-צוואר” קפץ על גבי הבּוּל, כעל פי צו פנימי, הפסיע עליו אילך ואילך כמה פעמים, ואחר-כך, בהימלא לבו חדוות האויר הצח, הבהיר, המרענן, מחא בכנפיו במרדנוּת עזה. אחר-כך, בתיתוֹ יתר דרור לשפעת-אונו, השיק בכנפיו בקול רם עוד יותר, משל לסיח המקפּץ ומדלג להפגין את קורת רוחו, עד אשר גילה פתאום בהסח-הדעת כי ממש מתופף הוא; ובעולצוֹ על גילוי כוחו החדש, חבט באויר שוב ושוב וכל היער נמלא קול תרועתו הרם של זכר-החגלות שנתבגר. אחיו ואחותו שמעו את הקולות וצפו במחזה תוך הערצה והתפּעלוּת; כמוֹתם גם האֵם, אלא שמעתה החלה להתיירא מעט מפניו.

בראשית נובמבר מתחיל ירח הופעתו של אויב-מכשף, על-פי חוק-טבע מופלא, שכיוצא-בו אפשר למצוא גם בין בני-האדם, נטרפת דעתן של כל החגלות בנובמבר של השנה הראשונה לחייהן. כובשת אותן איזו תשוּקה מטורפת לנדוד למרחקים ולא חשוּב להן להיכן. אפילו החכמות שבהן, נתפּסות לכל מיני מעשי-שטוּת בתקופה זו. יש ובלילות תעופנה במהירות על פני הארץ, וחוטי-החשמל יבתקוּן, ויש תתנפצנה אל מגדלי-אור, או אל פנסי הרכבות. אור היום ימצאן בכל מיני מקומות משוּנים, בתוך בניינים, בשטחי הביצה, ישוּבות על חוטי-טלפון בערים הגדולות, או אפילו על סיפּוּני אניות העוגנות בחוף. שגעון זה הוא כנראה שריד מהרגלי-נדידה מדוֹרוֹת עברו. מכל-מקום מעלה אחת לו, לפחות, כי הוא מפריד בין בני המשפחה ומונע בעד נשואי-קבע בין קרובים, דבר שהיה ודאי מביא לכלייה על הגזע כולו. לעולם קשה השגעון לצעירים, בשנתם הראשונה, אך יש והוא חוזר גם בסתיו השנה השניה, כי מדבק הוא ביותר. רק בשנה השלישית אין הוא מופיע עוד כלל.

משראתה אמו של “חכליל-צוואר” את ענבי-הכפור משחירים, והגלמושים משירים את זהבם וארגמנם, ידעה כי אותו דבר ממשמש ובא. לא היה בידה אלא לדאוג לבריאות ילדיה ולהחזיקם בחלק השקט ביותר שביער.

הסימנים הראשונים הופיעו יום אחד, כשלהקת אווזי-בר חלפה דרומה מעל ראשיהם בקריאות “הונק-הונק”. הקטנים לא ראו מימיהם עופות-טרף בעלי צווארים ארוכים כל-כך, ונתייראו מפניהם. אך משראו את אמם ואין פחד בלבבה, אזרו עוז והסתכלו בהם בעניין רב. האם היתה זו הצווחה הפראית הקולנית שהביאתם לידי כך? או שמא דחף פנימי בלבד הוא שהופיע לפתע? – כמיהה מוזרה ללכת אחר האווזים כבשה את לב הקטנים. הם צפו במחצצרים דמויי-החץ הנעלמים דרומה, והגביהו לעלות על ענפי העצים כדי להיטיב לראותם אל-רחוק. מאותה שעה נשתנו פני הדברים מאוד. יָרֵח-של-נובמבר הכביר והלך, ומשהיגע למלואו, בא השגעון ותקפם.

רפי-הגוּף שבלהקה נפגעו קשה מכוּלם. המשפּחה הקטנה נתפּרדה. חכליל-צוואר עצמו ערך כמה טיסות-לילה ממושכות ונפתלות. חוּשוֹ נשאוֹ קדימה, אך שם השתרע עד אין-גבול אגם-אוֹנטריוֹ. על-כן חזר ופנה אחור, והירח החסר של הלילות האחרונים של “ירח שגעון: מצאוֹ שוב ב”בקעת נחל הבוֹץ", כשהוא בודד לעצמו.

ה

כּכל שקרב החורף לקיצו, כן אזל והלך המזון. “חכליל-צוואר” דבק בערוץ הישן במדרוני האורן של “גבעת טיילור”. אך כל חודש הביא עמו את אויביו ומזונותיו. “ירח-השגעון” הביא עמו שגעון, בדידוּת וענבים. “ירח-השלג” בא עם פרי השושנים ו“ירח-הסערות” הביא נצרי-ליבנה וסוּפות-כסף אשר העטו על היער לבוּש של קרח, והקשו על החגלות להחזיק מעמד על ענף תוך מריטת הפקעים הקפוּאים. מקוֹרוֹ של חכליל-צוואר נשחק מרוב עבודה, וגם בהיסגרוֹ, נשאר בו סדק מאחורי הגבנוּן אך הטבע דאג לציידוֹ לקראת חלקלקות החורף; בהונותיו, שבספטמבר עוד היו כה עדינים ודקים, הצמיחו עתה שוּרת בליטות חדות וקרניות, ועם גבוֹר הקור גדלו גם הן, ועד שירד השלג הראשון, היה כבר “חכליל-צוואר” מצוייד היטב בנעלי-שלג ובמזחלות-קרח. הקור גירש את רוב הנצים והינשופים, ומנע מהאויבים הולכי-על-ארבע להתקרב בהסתר; כללו של דבר, שקוּלים היו בערך טוב ורע.

נּדוּדיו של “חכליל-צוואר” בחיפּוּשיו אחרי אוכל – הרחיקוהו יותר ויותר ממקום-משכנו, עד שגילה וסייר את נחל רוזדייל על חופיו וליבני-הכסף שלהם; את “טירת-פראנק” עם ענבותיה ושפע גרגריה; וכמו-כן את יער צ’אָסטר, מקום שם אמלנכיאר ואמפלופסים היו מנענעים את אשכולות פירותיהם, וענבות הגולטריה היו מבהיקות מתחת לשלג.

עד-מהרה גילה כי משום סיבה נעלמה כלשהי, אין בני-אדם עם רובים נכנסים לתחום הגדר הגבוהה של “טירת פראנק”. לפיכך קבע עתה “חכליל-צוואר” מושבו בנאות הללו, הכיר מקומות חדשים, ומזונות חדשים, וילך הלוך וחכם הלוך ויפה מיום ליום.

באשר לרַעים מבני-מינו – הוא היה בודד לגמרי, אך דומה, דבר זה לא הכביד עליו כמעט. בכל אשר הלך ראה את הירגזים העליזים מנתרים בחדווה פה ושם, ומדי ראותו אותם נזכר בימים בהם נראו יצורים אלה כה גדולים וחשוּבים בעיניו. הם היו הבריות המצחיקות והשובבות ביותר שביער. עוד טרם חלף הסתיו כליל, כבר היו מתחילים לשיר את פזמונם הידוע “האביב קרב”.

קרב – אביב

והיו ממשיכים בכך, במצב-רוח טוב פחות-או-יותר, בכל סערות-החורף הקשות, עד שלבסוף הגיע “ירח הרעב” (הוא פברואר על-פי הלוח שלנו) לקיצו, ונותן פירוּש כלשהו למזמורם. עכשיו היו חוזרים על הכרזתם המשמחת ביתר עוז ויתר שאת, בנעימה של “הלא אמרתי לכם מראש”. עד-מהרה בא אישור-של-ממש לדבריהם, כי השמש היתה אוזרת כוח וממיסה את השלג שעל המדרון הדרומי של גבעת “טירת-פראנק”, חושפת מישטחים גדולים של גולטריה ריחנית, וענבותיה של זו היו משמשות סעוּדות-של-שפע לחכליל-צוואר. וכיון שבא הקץ

לתקופת המלאכה הקשה של תלישת נצרים קפוּאים, ניתנה חירוּת למקורו לחזור לצורתו המתוקנת. עד-מהרה הופיע העורבני הראשון, כשהוא מעופף בשמים ומנעים-שיר במעוּפו – “האביב הולך ובא”. השמש נתחזקה יותר ויותר ובוקר אחד ב“ירח היקיצה”, הוא מארס, נשמע “קאוּ קאוּ” רם, וכתמכסף, מלך-העורבים, בא עף-מתנודד מדרום בראש גדודיו, והודיע רשמית:

“האביב הגיע”.

דומה, הטבע כולו נענה להכרזת חג זה, שהוא ראש-השנה לציפורים. אך כנראה שרגש כלשהו, הסעיר עכשיו את בני-העוף. הירגזים יצאו ממש מכליהם, הם שרו את שירם “כבר אביב, אביב, אביב, כבר אביב. אביב, אביב” בהתמדה כזו, עד כי לפלא היה כיצד מצאו זמן להחיות את נפשם.

וחכליל-צוואר הוקסם מן האביב בכל ישוּתו. הוא קיפּץ ודילג בעליצות ובמרץ על גבי גזע עץ וגילגל מגרונו וחזר וגילגל אל מרחב העמק הקטן קול תרוּעה – “טאם, טאם ררררעם”, שהעיר הדים עמוּמים בהתגלגלוֹ, ופירסם את שמחתו לבוא האביב.

הרחק במורד הגיא עמד צריפו של קאדי. הוא שמע את קול-התוף באויר הבוקר השוקט, ו“נדמה היה לו שאפשר היום לתפוס איזה זכר-חגלות”. כיון שכך עלה בהתגנב במעלה הערוץ עם רובהו, אך חכליל-צוואר ראה והסתלק בשקט, אף לא נח עד שחזר אל “בקעת נחל-הבּוֹץ”. וכאן עלה על אותו גזע עצמו אשר עליו תופף לראשונה. ושוב גילגל וחזר וגילגל בקול-תרועה רם, עד שנער קטן, אשר חצה ביער בדרכו אל הטוזנה, רץ לביתו, נבהל ונרעש, וסיפר לאימו כי הוא בטוח שהאינדיאנים יוצאים למלחמה כי שמע את תוּפּי-הקרב שלהם רועמים בבקעה.

מדוע צוהל הילד בשמחתו? מדוע נאנח העלם בבדידוּתו? אין הם יודעים מדוע, כשם שגם חכליל-צוואר לא ידע מדוע זה עלה יום-יום על איזה גזע-עץ רקוב ותופף והרעים על פני היער, מדוע היה מפסיע אחרי-כן ביהירוּת ומתפּעל מקיפולי-צווארונו ההדוּרים והלוהטים, ומתנוצצים כאבני-חן בזוהר השמש, ומדוע אחר-כך היה חוזר ומרעים. מאין באה לו המשאלה המוּזרה כי מישהו אחר יתפּעל מכליל נוצותיו? מדוע לא עלתה כזאת בליבו בטרם בוא ירח פקעי-הערבה?

"טאם, טאם ר-ר-ר-ר-ר-עם

טאם, טאם, ר-ר-ר-ר-רעם"

הרעים וחזר והרעים.

מדי יום ביומו היה מבקר את הקורה החביבה עליו, וקישוּט חדש, כרבולת אדומה כשושן, צמח למעלה מכל אחת משתי עיניו החדות הבהירות, ונעלי השלג המגוּשמות נשרו כליל מרגליו. צווארונו נתעדן, עיניו אורו, ומה נהדר היה למראה בפוסעוֹ אנה ואנה לאור השמש, מבריק כולו. אך – אהה! כה גלמוּד היה עתה!

אולם מה יכול לעשות מלבד לתת פורקן לערגתו במצעד-התיפוף היומיומי שלו? אלא שבוקר אחד, בראשית חודש מאי הנחמד, כשפרחי מטפסים עטרו את גזע-העץ בכוכבי כסף, וחכליל-צוואר תופף וערג למרחקים ושוב תופף, קלטה אוזנו החדה רחש, קול-פסיעה חרישי בין השיחים. הוא דמם כפסל והקשיב. הוא ידע כי גם האחר מקשיב. האומנם אמת הדבר? כן! הנהי – דמות – למוּלו – עלמה קטנה ונכלמת, עלמה-חגלה המבקשת עתה להתחבא בביישנוּת. עוד רגע הוא לצידה. כל ישוּתו הוּצפה ברגש חדש – יקדה בצמאון כלמראה מעיין מים חיים. ואיך פרש לראווה את לבוּש-עדייו המבריק! כיצד ידע כי בזאת מצא חן? הוא ניפח את נוצותיו והשכיל לעמוד

על פני הערבה. לאחר ריצה נוספת, תפס כלב זה, שאין-שני-לו את נוכח קרני השמש, והפסיע, השמיע קרקור חרישי ורך, שוודאי היה ערב לא פחות מן “הלחישות המתוּקות” של בני גזע אחר, שכן, עתה ברור היה כי כבש את ליבה. לאמיתו של דבר, כבש את ליבה זה מכמה ימים, אלא שהוא לא ידע על כך. שלושה ימים תמימים היתה באה היא למשמע קול התוף הרם ומסתכלת בו מרחוק בהערצה נכלמת וחשה עצמה קצת נעלבת על כי לא השגיח בה, והיא כה קרובה אליו. ובכן, אפשר שאותו קול-פסיעה חרישי שקלטה אוזנו, לא היה אות מבשר רע כלל וכלל. והנה עתה הרכינה את ראשה בענווה ובחן ובהתמסרוּת. המידבר הגיע לקיצו, הנודד צחה-הצמא הגיע אל המעין.

הו, אותם ימים בהירים ועליזים בגיא היפה בעל השם המכוער, מעולם לא היתה השמש כה בהירה, והאויר בשׂוּם ריחות-האורן, היה מתוק מחלומות, ואותו בן-כנף גדול ואצילי בא יום-יום אל גזע העץ, לעתים בחברת רעוּתו ולעתים ביחידוּת, ותופף מרוב שמחה כי חי הוא! אך מדוע לעתים ביחידוּת? מדוע לא תמיד בחברת כלתו השובבה? מדוע זה היתה חוגגת ומשתעשעת עמו במשך שעות, ואחר-כך מוצאת לה רגע-כושר כלשהו לחמוק בהתגנב לבלתי ראות אותו עוד שעות רבות. לפעמים עד למחרת, עד שהיה חוזר ומשמיע את נגינתו-הצבאית מעל גזע-העץ, להודיע כי תפקע סבלנוּתו אם לא תחזור מיד? היה בזה איזה סוד-יערות שלא יכול היה להבהירוֹ לעצמו. מדוע זה מיום ליום נגרע זמן שהוּתה עמו, עד לרגעים ספוּרים בלבד, עד שלבסוף – יום אחד לא באה כלל. היא לא באה למחרת, ולא ביום השלישי, וחכליל-צואר טס כמשוגע במהירות-הבזק אל הקורה הישנה, ותופף, אחר – עף במעלה הנחל אל קורה אחרת, ועל פני הגבעה אל ערוץ אחר, תופף ותופף, אך ביום הרביעי, משבא למקום פגישתם הראשונה, וקרא אליה בקול, כבימים עברו, שמע רחש בין השיחים בפעם ההיא, והנה הופיעה לפניו כלתו הקטנה האובדת, ואחריה מצפצפות עשר חגלות זעירות.

חכליל-צוואר קפץ ועמד לצידה, עד כי נפחדו מאוד כדרדורי-הפלוּמה פקוּחי-העיניים, ונדהם כלשהו בגלותו כי תביעותיהם עליה חזקות בהרבה משלוֹ, אלא שבמהרה השלים עם כך, ונלווה אל הוולדות וטיפל בהן במסירות רבה, כדרך שאביו לא טיפל בו מעולם.

ו

אבות מסורים הנם חזיון בלתי-נפוץ בעולם תרנגלות-הבר. האֵם התרנגולת בונה את קינה ודוגרת על ביציה ללא עזרה. היא החביאה את הקן מפּני האב ונפגשת עמו רק ליד בוּל התיפוף ובשטחי המרעה או לעתים במרחץ החוֹל, שהוא מועדון המין התרנגולתי.

כשבקעו ילדיה של קטינתא – היתה כל דעתה נתוּנה אך להם, עד כי שכחה אפילו את אביהם המצוּיין. אך ביום השלישי, משנתחזקו כל-צורכם, לקחה אותם עמה לקריאת האב.

יש אבות שאינם מתעניינים כלל בילדיהם, אך כליל-צוואר חש מיד לעזור לקטינתא בגידוּל הבנים. הם למדו לאכול ולשתות בדיוק כמו שלמד אביהם לפני זמן רב, ויכלו לדדות אחרי אמם, שעה שהאב היה רועה בקרבת מקום או נשרך במרחק רב מאחוריהם.

בעצם היום השני, כשירדו כולם מן הגבעה לעבר הנחל, בשוּרה משורכת במקצת, דומה למחרוזת עם שני חרוזים גדולים מזה ומזה, הציץ סנאי אדום אחד מאחורי עץ-אורן והסתכל בתהלוכת האפרוחים, ובננסון המזדחל הרחק מאחור. חכליל-צוואר נמצא אותה שעה הרחק כמה יארדים אחריהם, והיה מרטט את נוצותיו על גבי גזע-עץ גבוה,

נסתר מעיני הסנאי. הלה, צמא חולני לדם-אפרוחים התעורר בו למראה הזדמנוּת כה נאה. מתוך כוונה רצחנית לנתק את הנחשל בשוּרה, זנק קדימה. קטינתא ודאי לא היתה חשה בו אלא לאחר-מועד, אך חכליל-צוואר ראהו. הוא טש לעומת הבריון האדמוני; נשקו היו אגרופיו, כלומר – פרקי כנפיו, ואיזו מכה אמר להנחית! בהשתערוּת ראשונה היכה את הסנאי בקצה חוטמו ממש, הנקודה הרגישה ביותר שבגופו, וגלגלוֹ ארצה; הסנאי התנודד וניטלטל אל בינות השיחים, אל המקום שאליו זמם תחילה לשאת את האפרוח הקטן, ושם שכב מתנשם וטיפות-דם אדומות זולגות על חרטוּמו המרושע. החגלות השאירוהו שם על מקומו, ולא נודע להן מה קרה לו אחר-כך, אך מאז לא הוסיף להציק להן.

המשפּחה המשיכה בדרכה לעבר המים, אך פרה כלשהי השאירה עקבות עמוקים מדי בטיט החולי, ולתוך אחד מהם נפל אפרוח וצפצף מן המיצר משגילה כי איננו יכול לצאת.

זו היתה צרה צרוּרה. נראה, שההורים לא ידעו מה לעשות, אולם משדשדשו לשווא מסביב לגומה, שקעה תלוּלית-החול, ובהישפכה פנימה – נוצר מדרון מאורך; עליו מיהר הקטן לטפּס והצטרף שוב אל אחיו, אל מתחת לחוּפה הרחבה של זנב אמם.

קטינתא היתה אמא פקחית, קטנת-קומה אמנם, אך חריפת שכל בעלת-הגיון, יומם ולילה נצבה על משמרתה בדאגתה לאפרוחיה החביבים. באיזו גאווה צעדה, צעוֹד וקרקר, בין קמרוני העצים, עם צאצאיה החינניים מאחוריה; איך פרשה את זנבה הקטן והחוּם, כמעט כדי קשת שלימה, להרבות להם צל; מעולם לא נפלה רוּחה למראה אויב, כי נכונה היתה בכל-עת להילחם או לנוּס, לפי הצורך, ככל אשר ייטב לילדיה.

עוד טרם ידעו האפרוחים לעוּף נזדמן להם להיפּגש עם קאדי הזקן. אף שהיה זה רק חודש יוני, היה כבר קאדי בשדה עם רובהו. במעלה הערוץ השלישי עלה האיש, וטייק, כלבו, אשר רץ לפניו, התקרב כל-כך אל ילדיה של קטינתא, חכליל-צוואר מיהר ורץ לפוגשוֹ, על-ידי התכסיס הישן שאינו מכזיב לעולם, משכהו לרדוף אחריו רדיפה נואלת, עד הרחק והלאה במורד עמק הדוֹן.

אך אירע כך, שמיד בא קאדי וכיוון צעדיו לעבר הצאצאים, קטינתא אותתה לילדים “קררר, קררר” (הסתתרו, הסתתרו) ורצה להטות את האיש מן המסילה, ממש כשם שעשה בן-זוּגה לכלב. מלאה רגשי-אהבה של אֵם מסוּרה ובקיאה בחכמת-היער, רצה בשקט לקראתו עד שנתקרבה אליו מאוד, אחר זנקה במשק-כנפיים עז ישר לתוך פניו, ובנופלה על העלים עשתה עצמה כחיגרת וכדי רגע הוליכה-שולל את פורץ הגדר. אך משגררה את כנפה האחת ויבבה לרגליו, ואחר התרחקה בזחילה איטית, הבין הלה פירושו של הדבר, כי רק תכסיס הוא להסיחו מעל ילדיה ­– וחבט חבטה אכזרית. קטינתא היתה זריזה; היא ניצלה מן המכה וצלעה אל מאחורי חוטר ושם נתחבטה על גבי העלים כמתוך כאב עז, ונראתה חדלת-אונים כל-כך עד שקאדי ניסה שוב להכותה נפש במקלו. אך היא נמלטה בעוד מועד וסיכלה את עצתו, ובהחלטה איתנה להרחיקוֹ כליל מעל ילדיה חסרי-הישע התנפּלה באומץ לרגליו, והטיחה את חזה העדין על גבי הקרקע ונאנחה כמבקשת רחמים, וקאדי, לאחר שנכשל שוב בנסיונו להכותה, כיוון את רובהו וירה בה כמוּת אש שהיתה מספּיקה להרוג דוב, וריסק את גופה של קטינתא האמיצה, המסכנה והמסוּרה, לקרעים-קרעים רועדים ושותתי-דם.

פרא-אדם זה ידע כי הקטנים מתחבאים בקרבת מקום, לכן חיפּש

על סביבותיו כדי למצאם. אך איש מהם לא נע ולא ציפצף. גם אפרוח אחד לא ראה, אולם בשוטטו סביב-סביב ברגל גסה ומרושעת, דרך וחזר ודרך במקום-מחבואם, ולא אחד מן הקטנים הסובלים בדומיה נדרס למוות תחת רגליו, והוא לא ידע ולא שעה.

חכליל-צוואר היטה את החייה הצהובה הרחק למורד הנחל, ועתה חזר למקום בו השאיר את בת זוּגו. הרוצח הלך זה לא-כבר ולקח עמו את שרידיה להשליכם לכלב. חכליל-צוואר חיפּש סביב-סביב ומצא את כתמי-הדם ואת הנוצות, נוצותיה של קטינתא, פזוּרות על הקרקע. עתה הבין מה היה משמעה של אותה ירייה.

מי יתנה גודל חרדתו ועוצם כאבו של חכליל-צוואר? הכרת-פניו לא העידה הרבה על רגשותיו. רגעים ספוּרים בלבד נעץ מבט אילם, עכוּר ומדוכדך במקום האסון, אך מיד נשתנתה ארשת-פניו כי נזכר בגוזליו חסרי-הישע. אל מקום-המחבוא כונן צעדיו וה“קריט קריט” הידוע בפיו. האומנם נפתחו הקברים למילת הקסם ושוכניהם קמו לתחייה? פחות ממחצית מספרם של הקטנים התנערו מעפר; ששה כדרדוּרי-פלוּמה פקחו את עיניהם הנוצצות, ובקוּמם רצו לקראת אביהם לפוֹגשו, אך ארבעה גופות קטנים עוטי-נוצה שכבו שם לבלי-קוּם. חכליל-צוואר חזר על קריאתו פעמים מספר, עד שוודאי היה לו שכל אותם שנותרו בחיים נענו לקריאתו. נהגם עמו מן המקום האיום ההוא והלאה, הלאה-הרחק במעלה הנחל, במקום שגדרות-תייל וסבכי שיחי-פטל ישמשו להם מעתה מחסה, אמנם פחות נעים, אך בטוח יותר.

כאן גידל האב את ילדיו ואילפם בדרך שאילפתהו בשעתו אמו שלו; ואילו ידיעותיו הנרחבות ונסיונו הרב סייעו לו בהרבה. כה היטיב להכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואת כל שטחי-המרעה, וכה ידע איך למנוע אסונות ופגעים המסַכּנים את חיי החגלות, עד כי בחלוף הקיץ, גם אחד מאפרוחיו לא נעדר, הם גדלו אף יפוּ עד מאוד, בהגיע ירח-הרובאים, כבר היו למשפּחה נאה בת שש תרנגלות-יער מבוגרות, וראש להן – חכליל-צוואר, הנהדר בנוצות הנחושת המבריקות אשר לו. אמנם, מיום שהלכה קטינתא לעולמה ובמשך כל הקייץ, חדל חכליל-צוואר מתיפוּפו, אך התיפוּף הוא לחגלה כשירה לחוּגה, לא רק מזמור-אהבה, כי אם גם ביטוּי לחדוות-האונים ילידת בריוּת-הגוּף. הנה כי כן, משחלפה עונת-הנשירה ונכנס ספטמבר עם מזג-האויר הנאה והמזון המשובח, ושוב צימח חכליל-צוואר נוצות מפוארות ונתאושש, חזר אליו מצב-רוחו הטוב, ויום אחד, כשמצא עצמו שוב בקרבת הקורה הישנה, קפץ עליה לפתע ותופף שוב ושוב.

מאותו יום ואילך היה חכליל-צוואר חוזר ומתופף לעתים קרובות, כשילדיו יושבים סביבו וצופים במחזה. יש שאחד מהם, שירש את מיזגו של אביו, היה עולה גם הוא על גזע-עץ או על אבן שבקרבת-מקום וחובט באויר בקול-תיפוּף רם.

עתה בא תור הענבות השחורות “ירח השגעון”. אלא שמשפּחת חכליל-צוואר מגזע חסון מוצאה; בגופם הבריא שכנה רוח בריאה, ואם כי חלו גם הם בשגעון, הנה לא עבר שבוע והחלימוּ, ורק שלושה מהם עפו-נעלמו לבלי-שוּב.

חכליל-צוואר נשאר לגור בגיא עם שלושת ילדיו הנותרים, והנה בא השלג. היה זה שלג קל, פתיתי, וכיוון שמזג-האויר לא היה קר ביותר, רבצה המשפחה תחת ענפיו השטוּחים הנמוכים של עץ-ארז, ושם גם בילתה את הלילה. למחרת נמשכה הסוּפה, מזג-האויר הלך וקר, ותילי-השלג גבהו יותר ויותר. בלילה חדל השלג מרדת, אך לעומת זאת גבר הכפור, חכליל-צוואר הוביל איפוא את משפחתו אל רגלי עץ-ליבנה שמעל לציבור שלג עמוק, צלל לתוך השלג וכולם –

אחריו. הרוח כיסתה את החורים בשלג הפתית, שהיה להם לכותנות-לילה צחורות, וכך, צנוּפים בפנים, ישנו מתוך נוחוּת, כי השלג עטיפה חמה הוא והאויר חודר דרכו בקלוּת, די-הצורך לנשימה. למחרת בבוקר, מצאה כל חגלה קיר של קרח מוּצק לפניה, שנתהווה מנשימתה שנקפאה, ולקריאת-הבוקר של חכליל-צוואר: “קריט, קריט, קריט” (בואו, ילדים, בואו ילדים, עופו), התרוממו על-נקלה ופרשו כנף.

היה זה לילם הראשון בתלוּלית של שלג. אמנם, גם לגבי חכליל-צוואר עצמו לא היה בזה חידוּש, ולמחרת, עם חשיכה, צללו שוב בשמחה לתוך מיטתם, ושוב כיסתה עליהם רוח-הצפון כבפעם הקודמת. אך שינוי עמד להתחולל במזג-האויר. רוח הלילה סבה-פנתה מזרחה. אחר מפל פתותי-שלג כבדים בא מטר ברד, ואחר הברד בא גשם כסף. הארץ הרחבה כוסתה שכבת קרח, וכשהתעוררו תרנגולות-היער לקוּם ממיטותיהן, מצאו עצמן כלואות בחוֹריהן ומעליהן יריעת-קרח גדולה ואימתנית ללא קץ.

בעומק רב יותר, היה עוד שלג רך, וחכליל-צוואר חתר לו דרך עד למעלה, אלא שכאן שברה היריעה הלבנה והנוקשה את עוּזו. הוא דפק וחבט ככל אשר יכול, אך לשווא, רק כנפיו וראשו נתבּלו מכך. כל חייו היו רצוּפים רגעי שמחה רוננת ורגעי מצוּקה קודרת ומכשולי-פתע תכוּפים ומייאשים, אך צרה זו נראתה לו קשה מכל. השעות חלפו לאיטן כשמאמציו מתישים את כוחו ואינם מקרבים את גאוּלתו. לאוזניו הגיע קול בני משפחתו המתחבטים אל הקיר האטום ומפּעם לפעם שמע את קריאת-העזרה הנוגה הממוּשכת שלהם – “פ-י-י-י-ט-י, פ-י-י-י-ט-י”.

הם היו מוגנים עתה מפּני רבים מאויביהם, אך לא מפני ייסוּרי הרעב, וברדת הלילה נדם קולם של האסירים היגעים, שאפסו כוחותיהם מרעב ומעמל-מפרך שעלה בתוהו. תחילה חששו פן יבוא שוּעל וימצאם כאן כלוּאים, מסוּרים לחסדו. משחלף כך גם הלילה השני אט-אט, כבר היו אדישים לכול, ואפילו שאלו בליבם כי יבוא השוּעל וישבור את קרוּם השלג ויוּתן להם לפחות להילחם על חייהם.

משנתקרב השוּעל באמת, והוא משוטט על פני השלג הקפוּא, שוב ניעורה בהם תשוּקת-החיים החבויה עמוק בליבם והם הצטנפו בדממה גמוּרה עד שעבר-התרחק. היום השני היה יום סוּפה סחפנית. רוח-הצפון שילחה לדרור את סוסי-השלג אשר לה, והם שרקו ושעטו על פני האדמה הלבנה, נופפו וסלסלו רעמותיהם הלבנות ובפרסותיהם ערמו ערימות-שלג נוספות תוך דהרתם. השחיקה הממושכת והקשה של השלג הגרעיני דיקקה כנראה את הקרום, ואף כי גם לפני-כן לא שררה חשיכה במעמקים, הנה עתה הלך האור ורב. חכליל-צוואר ניקר וניקר כל היום מבפנים, עד כי ראשו כאב ומקורו נתקהה. גם ברדת השמש דומה כי לא קרבה כלל ישועתו. הלילה חלף כקודמיו, אך הפעם לא נשמע קול צעדיו של השועל מלמעלה. עם בוקר חידש חכליל-צוואר את נקישותיו, כמעט באפס-כוח, וציפצופיהם וחיבוּטיהם של האחרים לא נשמעו עוד. משחזק אור היום, הבחין כי כתוצאה מעמלו הממושך נתהווה כתם בהיר בשלג שמעליו, והוא המשיך בניקוּרו ברפיון. בחוץ המשיכו סוסי הסערה בשעיטתם כל היום, ואמנם נידקק הקרום תחת פרסותיהם, ולפנות ערב הבקיע מקורו של חכליל-צוואר אל האויר החופשי. הוא נתנער לחיים עם הצלחתו זו, והמשיך לחתור בניקוּרו, עד אשר מעט-קט לפני שקיעת השמש כבר היה החור רחב כדי מעבר לראשו, צווארו, וצווארונו הנהדר-תמיד. כתפיו הרחבות היו גדולות מדי עבוֹר דרך החור, אך מעתה יכול היה להקיש כלפי מטה, בכוח גדול פי ארבעה; קרוּם-השלג התפורר במהירות, ולא עבר זמן רב וחכליל-צוואר קפץ מכלא הקרח שלו ויצא לדרור. אך הקטנים! חכליל-צוואר עף אל הגדה הסמוכה, אסף בחפזון כמה פירות-ורדים אדומים להשקיט את רעבונו המכרסם ואחר חזר אל התלוּלית שמעל לכלא וקרקר ורקע ברגליו. רק קול חלוּש ענה לו מבפנים – “פּיטי, פּיטי”. בצפורניו החדות שרט על פני המעטה המדוקק והגרעיני ועד-מהרה הבקיעוֹ. באפס-כוח זחלה ועלתה מן החור אפורת-זנב. היא לבדה ולא עוד. האחרות שהיו פזוּרות על פני ציבור השלג ולא נודע מקומן, לא השמיעו קול, לא הראו כל סימן של חיים, וחכליל-צוואר נאלץ לעזבן באשר הן. באביב, כשהפשיר השלג, נתגלו גופותיהן, עור, עצמות, ונוצות – ותו לא.

ז

זמן רב עבר בטרם החלימו חכליל-צוואר ואפורת-זנב כליל, אך שפע מזון ורוב-מנוחה הנם תרופה בדוקה לכל מכה, ויום הדור-בהיר של אמצע החורף שוב היתה לו אותה השפּעה על חכליל-צוואר רב-האונים מאז ומתמיד, והוא יצא לתופף על גבי הקורה. האם היה זה קול התיפוּף,או סימני העקבות מגלי-הסודות של נעליהם על גבי השלג הפּרוּש על פני כול, שגילו לקאדי את מקום הימצאם? כי קאדי יצא שוב ושוב לאורך מעלה הערוץ, כלבו ורובהו אתו, זומם בליבו לצוד את החגלות חיים. הן הכירוּהוּ משכבר הימים, ועתה למד גם הוא להכירן היטב. העוף הגדול בעל צווארון-הנחושת יצא לו פירסום רב ברחבי הבקעה, בחודש-הרובאים ניסה לא אחד בלבד לשים קץ לחייו רבי-ההוד, כשם שבימי קדם ניסה ברנש עלוב-נפש אחד לקנות לו שם על-ידי שריפת פלא-העולם האָפאַזי. אלא שחכליל-צוואר היה בקי מופלג בחכמת-היער. הוא ידע בדיוק היכן להתחבא, ומתי לפרוש כנף בדממה, ומתי לרבוץ עד יעבור זעם ואחר להמריא בכנף רועמת כדי אמה מאויבו ולמצוא מחסה עדי-רגע מאחורי איזה גזע-עץ עצום ולטוס הרחק משם.

קאדי לא חדל מרדוף אחר אותו שכווי אדום-צווארון; רבות יריות שילח אחריו ממרחק, אך תמיד עמד משום-מה איזה עץ או תל או מחסה כלשהו בינו ובין טרפו, וחכליל-צוואר חי ועשה חייל והמשיך בתיפוּפיו.

משנכנס ירח-השלג נדד חכליל-צוואר עם אפורת-זנב אל יערות טירת-פראנק, ששם המזון הוא בשפע והעצים כבירים וזקנים לימים, ביחוד משך את ליבם אורן נהדר שעמד שם במדרון המזרחי בין מטפסי הטסוגה. שש רגליים היה היקפו וענפיו הנמוכים ביותר צמחו בגובה אחד עם אמירי שאר העצים. בקייץ שימש אמירוֹ בית-מרגוע מפורסם לעורבני ולכלתו. כאן, הרחק ממטחווי רובה, בימי האביב החמימים, היה העורבני שר ומרקד לפני בת-זוּגו, ופורש את נוצותיו הכחולות, המבריקות, מסלסל בזמירות-קסם מתוּקות, כה מתוקות ורכות, עד כי אך מעטים, לבד אהוּבתו, הבחינו בהן, והספרים אינם יודעים מאומה עליהן.

לחכליל-צוואר, שגר עתה עם ילדו היחיד בקרבת מקום, היה עניין מיוחד באורן זה, אולם בסיסו ולא צמרתו הנישאה, הוא שמשך את ליבו. סביב סביב היו מטפּסי-טסוגות נמוכים, ביניהם צמחו הפירולה והגולטריה, ואת בלוּטי-האלון השחורים והמתוקים אפשר היה ללקט מתחת לשלג. לא היה שטח-מרעה טוב מזה, ומשהיה קרב אותו רובאי שלא-ידע-שבעה, נקל היה כאן לרוץ שחוֹח בין הטסוגות אל האורן הגדול, ואחר להתרומם בקול משק לגלגני מאחורי גופו החסון, ולדאות הרחק בלי-פחד, כשהגזע העצום עומד למסתור בינו ובין הרובה האכזרי. לפחות תריסר פעמים הצילם עץ-אורן זה ממוות בעונת הרצח החוקי, אלא שעתה פרש קאדי, שידע את הרגלי האכילה שלהם, מצוּדה חדשה לרגליהם. חרש התגנב אל אחורי צלע ההר וציפה במארב, ואותה שעה עצמה הקיף משרתו הנאמן את “חרוט הסוכר” כדי לגרש משם את הציפורים. בדהרה קרב הלה אל הסבך הנמוך בו רעו במנוחה חכליל-צוואר ואפורת-זנב, אך עוד טרם קרב הרובאי כטווח הירי, כבר השמיע חכליל צוואר קריאת-אזהרה חרישית “ררר-ררר” (סכנה), וצעד בחופזה לעבי האורן הגדול להימצא על-ידו במקרה שייאלצו להמריא.

אפורת-זנב נמצאה במרחק-מה במעלה הגבעה, ולפתע גילה מבטה אויב חדש בקרבת מקום, את כלב-הכלאיים הצהוב. והוא צועד ישר לקראתם. חכליל-צוואר, שהיה מרוחק יותר מן המקום, לא יכול לראותו מפני השיחים, ואפורת-זנב, נבהלה עד מאוד.

“קוויט, קוויט” (עוּף, עוּף) קראה ברוּצה במורד הגבעה כדי להמריא. “קריט, קררר” (הנה, התחבאי) קרא חכליל-צוואר שהיה נרגש פחות ממנה, כי עתה ראה את האיש עם הרובה מתקרב בטווח הירי. חכליל-צוואר הספיק להגיע אל הגזע הגדול, ובעומדוֹ מאחריו, בהיעצרוֹ לרגע לקרוא בתוקף לאפורת-זנב “הנה, הנה”, – קלטה אוזנו רחש קל מתחת לצלע הגבעה לפניו, אשר הסגיר את האורב. אחר נשמעה זעקת-אימים מפי אפורת-זנב, שזנק אליה הכלב; היא התרוממה באויר ופרחה אל מאחורי גזע המגן, נמלטה מן הרובאי שבמישור, אך ישר לתוך כפו של אותו נבל שמתחת לצלע הגבעה.

ויררר – ומעלה, רום, עופפה החוגה, זה היצור הנהדר, החושני, האצילי.

בּוּם – ומטה צנחה, מחוּצה ושותת-דם, עד נפחה רוחה, גופתה המוּבסת נחה בשלג.

אימת-מוות ריחפה עתה על חכליל-צוואר. לא עוד יכול היה להתרומם בביטחה, על-כן רבץ ושח עד עפר. הכלב קרב כטווח עשר רגליים ממנו, והזר, בלכתו לעומת קאדי, עבר במרחק חמש רגליים ממנו, אך חכליל-צוואר לא נע ולא זע, עד הגיע רגע-כושר לחמוק משניהם אל מאחורי הגזע הגדול. אז המריא לבטח ועף אל הבקעה העזובה ליד גבעת טיילור.

בזה אחר זה נפלו חלל אהוּבי-נפשו מפגיעת רובה-המוות האכזר, ועתה היה שוב בודד וגלמוּד. ירח-השלג חלף לאטו, תוך סכנות ומנוּסות, וחכליל-צוואר, שנודע עתה כשריד יחידי מכל בני-מינו, נרדף על צוואר בלי-חשך, ונהג בשגעון מרוב האימה.

ברבות הימים נסתבר שאין זה אלא בזבוּז זמן לבטלה, לרדוף עם רובה אחר חכליל-צוואר; על כן, הגיע החורף והשלג העמיק מאוד והמזון נתמעט מאוד, חרש קאדי מזימה חדשה. לכל רחבו של השדה, שעתה, בירח הסערות, היה השדה היחידי היפה למרעה, טמן מלכודות-מלכודות, ידיד ישן, ארנב-חופר, שבר אמנם כמה מהן בשיניו החדות, אך אחדות נשארו שלימות, ופעם, כשהיה חכליל-צוואר מתבונן בנקודה מרוחקת שאפשר שהיא עוף דוֹרס, דרך על אחת מהן, וכהרף-עין נזרק לאויר כשהוא תלוי ומפרפר ברגלו האחת.

האין לחיות-הבר כל זכויות מוסריות או חוּקיות? מה זכות נוטל לו אדם לגרום יסוּרים ממוּשכים ואיומים כאלה לרעהו בעל-החי שחטאו היחיד שאיננו דובר בשפתו?

כל אותו יום היה חכליל צוואר המיסכן תלוּי במלכודת, מתענה בעינויים איומים, גוברים והולכים ומטפּח בכנפיו הגדולות והחזקות במאמץ-שווא להשתחרר. כל היום כולו וכל הלילה, פירפר, ויסוּריו הולכים ונוראים, עד כי נכסף רק – למוות. והמוות בושש לבוא. השחר בקע, היום חלף-עבר, והוּא עודו תלוי שם, גוסס לאיטו, גבורתו היתה לו לקללה. הלילה השני זחל בעצלתיים, כאשר, בשעות החשיכה הדועכות, בא אוֹח גדול, שקול הרפרוּף החלוש של כנף גוססת משך את תשומת-לבו, ושׂם קץ ליסוּריו של חכליל-צוואר – היה זה אך מעשה חסד של אמת.

הרוח נשבה במורד הבקעה מצפון. סוסי-השלג דהרו על פני הקרח המפוספּס, על פני מישור הדוֹן, מעל לביצה לעבר האגם; לבנים היו, כי היו שלג פורח, אך עליהם רכבו כתמים שחורים, קרעי-פלוּמה של צווארון החגלה – צווארון צבעי-הקשת המפורסם. הם נישאו אותו לילה על כנפי רוח-החורף, הרחק הרחק אל הדרום, מעל לאגם השחור והסוֹאן, כבעת מעוּפן העגום בירח-השגעון, רכוֹב ורכוֹב הלאה, עד אשר נעלמו כליל, זכר אחרון לאחרון בני גזע עמק הדוֹן.

כי עתה אין החגלות מוסיפות עוד לבוא לטירת-פראנק. ציפורי-היער שם מתגעגעות לתרועת-האביב הצבאית שנדָמה, ובערוּץ נחל-הבּוֹץ מונח גזע עץ האורן, ומאז נותר בדד – הוא נרקב בדממה וכָלֶה.

להצעתו של ד"ר מנדלסון מוטב לכנות את הציפור המתוארת לעיל בשם: קלל-צווארון. (red-ruff)

אֶרנסט תומפסון סאֶטון, חוקר הטבע והאמן המפורסם, נולד בסקוטלנד ב-1860. בהיותו בן חמש שנים נדד עם משפחתו לקאנאדה ושם החל בחקירת חיות-הבּר ומנהגיהן, שהמשיך בה כל ימי חייו. בראשית דרכו כצייר, נתפס למקצוע צדדי, צנוע ומבדח: כשוּלִיה של אמן השׂתכּר סכומי-כסף קטנים על-ידי טישטוש אמנותי של סימני “פּנסים” אצל מתאגרפים וקרבות תיגרות-רחוב.

אחרי שסיים את לימוד הציוּר בבית-הספר לאמנות באונטאַריוֹ ובאקדמיה המלכוּתית בלונדון, הגיע לניוּ-יורק עם תשעים סאנט בכיסו וצרור מלא רעיונות. הצלחתו הראשונה הגדולה היתה ב-1890 כשפירסם את “חיות-הבּר אשר ידעתי”. אחריו באו עוד ספרים שזכוּ לפירסוּם רב, כגון “תולדותיו של דוב אפור” ו“חיות הבר בביתן”. א. סאַטוֹן הנו מייסד הסתדרות הצופים בארצות-הברית ומייסד הליגה לידיעת-היער בארץ זו.

את שנותיו האחרונות בילה במקסיקו-החדשה, במקום שהתמסר לשמירת מסורות האינדיאנים בביתו, הוא מוסד-סאַטון.

*

תודתנו נתונה לד"ר מנדלסון שהואיל לעיין בפרקי הספר ולעמוד על דיוקם המדעי.

המערכת

הַקְדָּמָה

הַמַּסָּעוֹת, שֶׁבָּהֶם אָסַפְתִּי אֶת הַחֹמֶר הַכָּלוּל

בַּסֵּפֶר הַזֶּה, הֶעֱבִירוּנִי וֶהֱנִידוּנִי כִשְׁלֹשִים שָׁנִים

רְצוּפוֹת בֵּין הַרְרֵי הַסְּלָעִים. מִקּוֹלָמְבְּיָה הַבְּרִיטִית עַד

מֶקְסִיקָה לָהֲטוּ מְדוּרוֹת תַּחֲנוֹתַי, שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיוּ

קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים מֶרְחָק רַב מִן הַיִּשּׁוּב, וְאַף

עַל פִּי כֵן לֹא הָיָה מָקוֹם שֶׁמָּצָאתִי בוֹ שָׂכָר לַעֲמָלִי

בְאוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁמָּצָאתִי בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן – אוֹתוֹ גַן

הָעֵדֶן הַגָּדוֹל שֶׁל חַיּוֹת הַבָּר.

בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּיָּר חוֹדֵר וּבָא אֶל אֶרֶץ שֶׁרֶגֶל

צַיָּד לֹא עָדְתָה עָלֶיהָ, הֲרֵיהוּ מוֹצֵא שָׁם אֶת בְּרִיּוֹת הַבָּר

כְּשֶׁהֵן נוֹחוֹת וּתְמִימוֹת לְמֶחֱצָה, וְלֹא דַיָּן שֶׁאֵינָן

מְפַחֲדוֹת מִפְּנֵי הָאָדָם, אֶלָּא שֶׁהֵן נוֹטוֹת לְהִתְבּוֹנֵן אֵלָיו

מִקָּרוֹב מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת מְרֻבָּה. אֲבָל עַד מְהֵרָה הֲרֵי הֵן

מַכִּירוֹת לָדַעַת, שֶׁאֵין לָהֶן אוֹיֵב מְסֻכָּן כָּאָדָם, וְהֵן

בּוֹרְחוֹת מִמֶּנּוּ מִיָּד כְּשֶׁהֵן מַרְגִּישׁוֹת בּוֹ. וְאֵין הוּא

יָכֹל לְסַגֵּל שׁוּב אֶת בִּטְחוֹנָן וֶאֱמוּנָתָן בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר

יָמִים מְרֻבִּים וְעַל יְדֵי סַבְלָנוּת יְתֵרָה.

מִתְּחִלָּה, בְּשָׁעָה שֶׁבְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב עֲדַיִן

מְצוּיוֹת הָיוּ חַיּוֹת לָרֹב וְכַדּוּרֵי קְנֵי הָרוֹבֶה פָגְעוּ אַךְ

בְּמֶרְחָק שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמּוֹת, הָיוּ עֲדַיִן חַיּוֹת הַבָּר

תַּמּוֹת לְפִי הָעֵרֶךְ. רַק קְנֵה הָרוֹבֶה הַקּוֹלֵעַ מִמֶּרְחַקִּים

וְתַאֲוַת בִּצְעָם וּזְדוֹן לִבָּם שֶׁל הַצַּיָּדִים הֵם הֵם שֶׁיָּצְרוּ

אוֹתָהּ הַבְּרִיָּה הַחֲרֵדָה הַבּוֹרַחַת מִפְּנֵי כֹל.

יִסּוּדוֹ שֶׁל הַפַּרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן שֶׁחָל בִּשְׁנַת

1872 הָיָה מְשַׁמֵּשׁ תְּקוּפָה חֲדָשָׁה בְעִנְיַן הַהֲגָנָה עַל חַיּוֹת

הַבָּר. לְאַט לְאַט שִׁנּוּ הַחַיּוֹת הֲלָלוּ אֶת מִנְהָגָן.

בְּפַרְדֵּס־מַחֲסֶה זֶה דָרוֹת כַּיּוֹם חַיּוֹת הַבָּר בְּשָׁלוֹם

גָּמוּר עִם בְּנֵי הָאָדָם, כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ דָרוֹת לְפָנִים בְּגַן

הָעֶדֶן. הֵן נִגְלוֹת לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ וְהִנָּן נוֹחוֹת וְתַמּוֹת

וּמַנִּיחוֹת לָאָדָם לָגֶשֶׁת אֲלֵיהֶן לְלֹא מוֹרָא וָפָחַד. אָכֵן זֶה

הוּא מַצַּב אִידֵאָלִי, גַּן עֵדֶן גָּמוּר לְחוֹקְרֵי הַטֶּבַע

וְלַצַּיָּד הַמְזֻיָּן בִּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם וְלָהוּט אַחֲרֵי תְמוּנוֹת

פוֹטוֹגְרָפִיּוֹת.

חֶבֶל זֶה נִתְפַּרְסֵם מֵעִקָּרוֹ עַל יְדֵי הַקַּנְיוֹן

(נִקְרַת סְלָעִים) וְאַשְׁדוֹת הַמַּיִם, וְהַמַּעְיָנוֹת הָרוֹתְחִים

וְהַמְזַנְּקִים שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁסָּבוּר אֲנִי שֶׁחַיֵּי הַחַיּוֹת

מָשְׁכוּ לְשָׁם אֶת לִבּוֹ שֶׁל הַתַּיָּר הַרְבֵּה יוֹתֵר

מִשֶּׁמְּשָׁכוּהוּ כָל הַדְרֵי הַטֶּבַע הָאֵלֶּה. מֵעִיד אֲנִי עַל

עַצְמִי, שֶׁרַק הַתַּעֲנוּג לִהְיוֹת שָׁרוּי בֵּין הַחַיּוֹת הֱבִיאַנִי

לְכָךְ, שֶׁכָּל קַיִץ וָקַיִץ, וּפְעָמִים גַּם תְּקוּפוֹת שָׁנָה

אֲחֵרוֹת, הָיִיתִי מְבַלֶּה בְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת שֶׁל הַמַּעֲרָב.

הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלַי לְרַגְלֵי חֲקִירוֹתַי

בְּקֶרֶב הַהוֹלְכִים עַל אַרְבַּע לֹא הָיוּ אֶלָּא מְאֹרָעוֹת קַלֵּי

עֵרֶךְ וְאֵין בָּהֶם כְּדֵי לְזַעְזֵעַ אֶת הָעֲצָבִים. כַּיּוֹם יָכֹל

כָּל אָדָם לָלֶכֶת לְשָׁם וּלְהִתְנַסּוֹת בְּעַצְמוֹ בְנִסְיוֹנוֹת

שֶׁכָּאֵלֶּה, אוֹ בְנִסְיוֹנוֹת מְעֻלִּים מֵהֶם. אֲנִי מְתָאֵר אֶת

הַדְּבָרִים כְּמוֹ שֶׁקָּרוּ לַאֲמִתָּם, וְאִם אֵין בָּהֶם כְּדֵי

לְעוֹרֵר רְגָשׁוֹת הַמְסַמְּרִים אֶת שַׁעֲרוֹת רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם, הֲרֵי

הֵם מוֹרִים לְכָל הַפָּחוֹת כֵּיצַד נִגַּשְׁתִּי אֶל עֲבוֹדָתִי וְאֵיךְ

עָסַקְתִּי בָהּ.

נִסִּיתִי לְצַיֵּר תְּמוּנוֹת קְטַנּוֹת מֵחַיֵּי

הַחַיּוֹת, כְּפִי שֶׁהֵן מִתְגַּלּוֹת וְנִרְאוֹת לְעֵינֵי הַתַּיָּר

הַמָּצוּי; אֲנִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ, מַרְאֶה לוֹ אֶת יְדִידַי כְּדֶרֶךְ

שֶׁהֵם מִזְדַּמְּנִים וְנִגְלִים, וְאֵינִי מוֹסִיף אֶלָּא בֵאוּרִים

מְעַטִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְבָרֵר אֶת הָעִנְיָן הַנִּדּוֹן

לִפְרָטָיו. בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה צִיַּרְתִּי מַרְאוֹת מֵחַיֵּי

הַבַּיִת שֶׁל חַיּוֹת הַבָּר. הָרַעְיוֹנוֹת וְהַחֲקִירוֹת שֶׁבְּסֵפֶר

זֶה מוֹצָאָם מִתּוֹךְ הַרְצָאוֹת שֶׁהִרְצֵיתִי וְשֶׁקָּרָאתִי לָהֶן שֵׁם

כְּשֵׁם הַסֵּפֶר הַזֶּה.

אִשְׁתִּי גְרֵס גֵּלֵטִין הִשְׁתַּתְּפָה עִמִּי בְרֹב

הַחֲקִירוֹת הַמָּרְצוֹת בַּסֵּפֶר וְסִיְּעָה בְיָדִי לִיצוֹר אֶת

הַחִבּוּר הַזֶּה בְמִדָּה מְרֻבָּה מִשֶּׁאֶפְשָׁר לְהַכִּיר זֹאת

מִתּוֹךְ שׁוּרוֹתָיו.

הַקּוֹיוֹט הֶעָרוּם

חַיָּה קְטַנָּה מְיֻחָדָה בְמִינָהּ – יְדִידִי הַקּוֹיוֹט

כְּשֶׁאַתָּה מַתְוֶה קַו מִסָּבִיב לְאוֹתוֹ חֶבֶל

הָאָרֶץ הַנֶּחֱשָׁב אוֹ שֶׁהָיָה נֶחֱשָׁב לְפָנִים "לְמַעֲרָב שֶׁאֵינוֹ

מִן הַיִּשּׁוּב", הֲרֵי אַתָּה מְצַיֵּן בְּכָךְ בְּדִיּוּק אֶת תְּחוּם

מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל הַקּוֹיוֹט.

הַיּוֹם הֲרֵי הוּא מִזְדַּמֵּן בַּחֶבֶל הַזֶּה בְכָל

מָקוֹם, וְאוּלָם אֶת הַמִּזְרָח הָאֲמֵרִיקָנִי אֵין הוּא מְבַקֵּר

מֵעוֹלָם, מַה שֶׁאֵין כֵּן אָחִיו הַגָּדוֹל, הַזְּאֵב.

הוּא אַחַת הַחַיּוֹת הַמּוּעָטוֹת שֶׁהַנּוֹסֵעַ יָכֹל

לִרְאוֹת אוֹתָן מִתּוֹךְ הָרַכָּבֶת. בְּכָל פַּעַם שֶׁבִּקַּרְתִּי אֶת

הַפַּרְדֵּס שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן נִגְלְתָה לִי דְמוּת הַקּוֹיוֹט הָאֲפוֹרָה

וְהַפְּזִיזָה עַל יַד הַכְּפָרִים שֶׁל כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיוֹת אֲשֶׁר

לְאֹרֶךְ הַנָּהָר בֵּין לִיוִינְגְסְטוֹן וּבֵין גַּרְדִּינֶר.

בַּפַּרְדֵּס גּוּפוֹ פָגַעְתִּי בוֹ כִמְעַט בְּכָל יוֹם וְשָׁמַעְתִּי

אֶת קוֹלוֹ מִדֵּי לַיְלָה בְלָיְלָה.

הַשֵּׁם “קוֹיוֹט” (הֲרֵיהוּ מִתְבַּטֵּא קִי־אוֹ־טֶה,

וּבִמְחוֹזוֹת אֲחָדִים קִי־אוֹטֶה) מוֹצָאוֹ מִן הַלָּשׁוֹן

הַמֶּקְסִיקָנִית וּפֵרוּשׁוּ “יְלִיד־תַּעֲרֹבֶת”. שֵׁם זֶה מְכַוֵּן

כַּנִּרְאֶה שֶׁהַקּוֹיוֹט דּוֹמֶה לִפְרִי הִזְדַּוְּגוּת שֶׁל שׁוּעָל

וּזְאֵב. מוֹצָאוֹ זֶה מְבָרֵר לָנוּ לְמַדַּי גַּם אֶת תְּכוּנָתוֹ, כִּי

כַנִּרְאֶה נִצְטָרְפוּ בוֹ כָל אוֹתָן הַמִּדּוֹת שֶׁבְּכָל אֶחָד

מִשְׁנֵי הַמִּינִים הֲלָלוּ, שֶׁעַל יָדָן הוּא מַצְלִיחַ בַּחַיִּים.

לְפִי שָׁעָה אֵין עֲדַיִן חֹק הַמֵּגֵן עַל הַקּוֹיוֹט, וְהַטְּעָמִים

לְכָךְ בְּרוּרִים וּגְלוּיִים: קֹדֶם כֹּל, מִפְּנֵי שֶׁמֻּכְשָׁר הוּא

לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, שֵׁנִית מִפְּנֵי שְׁמִּסְפַּר בְּנֵי מִינוֹ רַב

וְעָצוּם בְּיוֹתֵר, וּשְׁלִישִׁית מִשּׁוּם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שַׁמּוֹת

בְּכָל בַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בְּכֹחוֹ לְהַכְרִיעָם. הַטֶּבַע אָצַל

לוֹ רֹב כִּשְׁרוֹן. אֲחָדִים מִשִּׁבְטֵי הָאִנְדְּיָנִים מְכַנִּים

אוֹתוֹ בְּשֵׁם “כֶּלֶב אֱלֹהִים”, אוֹ “כֶּלֶב הַקְּסָמִים”. אֲחֵרִים

סְבוּרִים שֶׁהוּא גִלְגּוּל שֶׁל שֵׁד, וְיֵשׁ שֶׁמַּפְלִיגִים בַּדָּבָר

וְעַל סֶמֶךְ הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁסִּגְּלוּ לָהֶם רוֹאִים הֵם בַּקּוֹיוֹט

אֶת הַבּוֹרֵא בְעַצְמוֹ, הַמּוֹצֵא לוֹ הֲנָאָה בְכָךְ שֶׁהוּא לוֹבֵשׁ

אֶת צוּרָתָם שֶׁל יְצוּרָיו, כְּאוֹתוֹ הַשּׂוּלְטַן שֶׁבְּאַגָּדוֹת

אֶלֶף לַיְלָה וָלָיְלָה.

אֶפֶס אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל הַחוֹקֵר מַעֲסִיק הַקּוֹיוֹט

מִסִּבּוֹת אֲחֵרוֹת. בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה רוֹאֶה דְמוּת מַבְהִיקָה,

אֲפוֹרָה וּצְהֻבָּה זוֹ בֵּין הַגַּבְשׁוּשִׁיּוֹת שֶׁל מְאוּרוֹת

כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיוֹת וְאַתָּה מַכִּיר שֶׁבִּיאָתָהּ לְשָׁם הֵסֵבָּה

שִׁמָּמוֹן וּדְמָמָה, יְהֵא גָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁהַקּוֹיוֹט

יָצָא לָצוּד טָרֶף, וְשׁוּב תְּהֵא זָכוּר שֶׁבְּקִרְבַת מָקוֹם נִמְצָא

עוֹד קוֹיוֹט אַחֵר, הֲלֹא הִיא בַת זוּגוֹ.

כִּי הִנֵּה הַקּוֹיוֹט הַקָּטֹן מְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל

הַמּוּסָר בְּעוֹלַם הַחַיּוֹת. רַק אִשָּׁה אַחַת לוֹ, וְהוּא אוֹהֵב

אוֹתָהּ אַהֲבָה נֶאֱמָנָה, וּשְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִלְחָמִים אֶת מִלְחֶמֶת

הַקִּיּוּם. אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁחֲבֶרְתּוֹ נִמְצֵאת בְּקִרְבַת

מָקוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְמוּיָה מִן הָעַיִן, הֲרֵי אֵין זֶה

אֶלָּא מִתּוֹךְ עָרְמַת־צַיָּד מְחֻכָּמָה, שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת

הָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לָהּ.

וְלֹא זוֹ בִלְבָד, אֶלָּא שֶׁעָלֶיךָ לִזְכֹּר

שֶׁבְּאַחַת הַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בָּהָר הָרָחוֹק מִכָּאן מִיל אוֹ שְׁנַיִם

נִמְצָאִים גּוּרֵי הַקּוֹיוֹט הַצְּעִירִים, אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ שָׂבְעָה

לְעוֹלָם. אַבָּא וְאִמָּא מֻכְרָחִים לַעֲסֹק בְּהַתְמָדָה שֶׁאֵינָהּ

פּוֹסֶקֶת בַּצַּיִד כְּדֵי לְסַפֵּק לָהֶם אֶת מִחְיַת יוֹמָם.

הַכְּפָרִים שֶׁל כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיוֹת הֵם הֵם הַמַּמְצִיאִים לָהֶם אֶת

צֵידָם, אוּלָם כֵּיצַד הֵם צָדִים כֶּלֶב שֶׁל פְּרֶרְיָה? גָּלוּי

וְיָדוּעַ לְכָל אָדָם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁסְּנָאֵי הָאֲדָמָה

הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה מַרְהִיבִים בְּנַפְשָׁם עֹז לִנְבֹּחַ כְּלַפֵּי

הַמַּסָּע הַמָּהִיר כְּשֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים צְעָדִים

מִמֶּנּוּ, אוּלָם בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם, כֶּלֶב אוֹ קוֹיוֹט

מִתְגַּלִּים אֲפִילוּ בִקְצֵה תְחוּם הַכְּפָר שֶׁלָּהֶם, מִיָּד הֵם

נֶעְלָמִים. וְהֲרֵי הֵם יוֹשְׁבִים בִּמְאוּרוֹתֵיהֶם הָעֲגֻלּוֹת

שֶׁמִּתַּחַת לַקַּרְקַע וְשׁוֹהִים שָׁעָה אֲרֻכָּה עַד הֱיוֹת מְנוּחָה

שְׁלֵמָה, שֶׁעַל פִּיהָ הֵם מְשַׁעֲרִים שֶׁהַסַּכָּנָה חָלָפָה. וְאָז

הֵם מְצִיצִים בְּעֵינֵיהֶם הַבּוֹלְטוֹת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ

וּבְהִוָּכְחָם שֶׁשֶּׁקֶט וְשַׁלְוָה מִסָּבִיב, הֲרֵי הֵם מְקַפְּצִים

וְיוֹצְאִים חֶרֶשׁ מִתּוֹךְ חוֹרֵיהֶם וְחוֹזְרִים לְמַרְעִיתָם.

כֵּיצַד מַעֲרִימִים הַקּוֹיוֹטִים עַל כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה?

הִנֵּה הַתַּחְבּוּלָה שֶׁעַל יָדָהּ מֵפִיק הַקּוֹיוֹט

תּוֹעֶלֶת מִמִּנְהָגָיו שֶׁל כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה: הוּא וְאִשְׁתּוֹ

מִתְגַּנְּבִים בְּאֵין רוֹאִים אֶל כְּפָר כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה.

הַקּוֹיוֹט הָאֶחָד מִסְתַּתֵּר, תַּחַת אֲשֶׁר הַשֵּׁנִי נִכְנָס

בְּגָלוּי אֶל תּוֹךְ הַכְּפָר. כִּרְאוֹת כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה אֶת

הָאוֹיֵב הַקָּרוֹב וָבָא, מִיָּד הֵם מַשְׁמִיעִים קוֹל נְבָחָה גְדוֹלָה

וְנֶחְפָּזִים לְהִסְתַּתֵּר בִּמְאוּרוֹתֵיהֶם. וְאוּלָם אַךְ נֶעֶלְמוּ

כֻלָּם, וְהִנֵּה הַקּוֹיוֹט הָרִאשׁוֹן מְמַהֵר לָבֹא וּלְהִתְחַבֵּא

סָמוּךְ לְאוֹתָהּ הַמְּאוּרָה הַמַּבְטִיחָה צַיִד לָרֹב וְשֶׁנִּמְצָא

עַל יָדָהּ מָקוֹם נוֹחַ לְהַעֲלִימוֹ מִן הָעָיִן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה

הוֹלֵךְ הַשֵּׁנִי הָלֹךְ וְהִסְתַּלֵּק מִן הַמָּקוֹם. כַּלְבֵי

הַפְּרֶרְיָה מְגִיחִים שׁוּב מֵחוֹרֵיהֶם. בָּרִאשׁוֹנָה מְגַלֶּה כָל

אֶחָד מֵהֶם רַק אֶת מִצְחוֹ וְאֶת עֵינָיו הַנּוֹצְצוֹת, הַיּוֹשְׁבוֹת

עַל חֲטוֹטָרוֹת¹ הַדּוֹמוֹת לְעֵינֵי

סוּס־הַיְאוֹר. הַעֵינַיִם הֲלָלוּ עֲשׂוּיוֹת וּמְתֻקָּנוֹת בְּדֶרֶךְ

שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנָּה לְהָצִיץ בָּהֶן מִתּוֹךְ הַמַּעֲמַקִּים,

בְּאֹפֶן שֶׁחוּץ מֵהֶן אֵינוֹ נִרְאֶה עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע אַף

מַשֶּׁהוּ מִן הַגּוּף. אַחֲרֵי הַשְׁקִיפוֹ מִסָּבִיב הַשְׁקָפָה אַחַת

כְּלָלִית, מִתְרוֹמֵם כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה עוֹד מִקְצָת מִתּוֹךְ

הַמְּאוּרָה. עַכְשָׁו הֲרֵי הוּא יָכֹל לְהַבִּיט אֶל כָּל עֵבֶר: אֵין

כָּל מָגוֹר לְנֶגְדּוֹ. הוּא עוֹלֶה עַל הַגַּבְשׁוּשִׁית²

וּבוֹחֵן וּבוֹדֵק אֶת כָּל סְבִיבוֹתָיו.

אָכֵן! הוֹ! הוֹ! עַתָּה הוּא רוֹאֶה אֶת הָאוֹיֵב, אֶת

הַקּוֹיוֹט שְׂנוּא נַפְשׁוֹ. הִנֵּה הוּא רָץ וְהוֹלֵךְ לוֹ מֵעֵבֶר

מִשָּׁם. הַבִּטָּחוֹן מִתְחַזֵּק, כְּכֹל אֲשֶׁר יִתְרַחֵק הַקּוֹיוֹט.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צָצִים מֵחוֹרֵיהֶם גַּם כַּלְבֵי פְּרֶרְיָה אֲחֵרִים.

וּמִתּוֹךְ כָּךְ הֲרֵי הוּא מַרְהִיב בְּנַפְשׁוֹ עֹז וְיוֹרֵד לִרְעוֹת.

וְאוּלָם לְמַטָּרָה זוֹ עָלָיו לְהַרְחִיק מִסְפַּר צְעָדִים מִמְּבוֹא

מְעוֹנוֹ, כִּי בַסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה נֶאֱכַל הָעֵשֶׂב זֶה כְבָר. בֵּין

הַדְּשָׁאִים הוּא מִזְדַּקֵּף שׁוּב, כְּדֵי לִסְקֹר מִסָּבִיב סְקִירָה

אַחֲרוֹנָה. אַחַר זֶה הוּא תוֹקֵעַ אֶת חָטְמוֹ לְתוֹךְ הָעֵשֶׂב

וּמַתְחִיל לִלְחֹךְ. עַתָּה הִגִּיעָה הַשָּׁעָה, שֶׁאִשְׁתּוֹ שֶׁל

הַקּוֹיוֹט הָיְתָה מְצַפָּה לָהּ. בַּעֲלַת הָאַדֶּרֶת הָאֲפוֹרָה

מְזַנֶּקֶת מֵאֲחוֹרֵי הַסְּבָךְ. בְּשָׁלֹש קְפִיצוֹת הִיא מַגִּיעָה

וּבָאָה מִמַּעַל לְכֶלֶב הַפְּרֶרְיָה. כְּשֶׁקָּלְטָה אָזְנוֹ קוֹל

הָרַחַשׁ הָרִאשׁוֹן, נִצְנֵץ חֲשָׁד בְּלִבּוֹ וְהֲרֵי הוּא מְמַהֵר

לָטוּשׁ אֶל חוֹר מַחֲסֵהוּ, אֲבָל הִיא קִדְּמָה אוֹתוֹ וְתָפְשָׂה בוֹ

וְעַל יְדֵי טַלְטֵלָה חֲזָקָה אַחַת הִיא שָׂמָה קֵץ לְיִסּוּרָיו

וְכִמְעַט שֶׁלֹּא הִסְפִּיק לָחוּשׁ חַבְלֵי מָוֶת. אַחֲרֵי הַמַּעֲשֶׂה

הַזֶּה הִיא מְמַהֶרֶת לָשׁוּב עַל עִקְּבוֹתֶיהָ אֶל מְעָרַת דִּירָתָהּ

אֲשֶׁר בֶּהָרִים הָרְחוֹקִים. אוּלָם לֹא בְגָלוּי וְלֹא בְדֶרֶךְ

יְשָׁרָה הִיא מִתְקָרֶבֶת אֵלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁעַל

יְדֵי כָּךְ תְּגַלֶּה אֶת מְקוֹם מְגוּרֵי מִשְׁפַּחְתָּהּ לְצַר חָזָק

מִמֶּנָּה הַיּוֹשֵׁב בַּמַּאֲרָב. הִיא הוֹלֶכֶת

בַּעֲקִיפִין³, שׁוֹלַחַת עַיִן בּוֹחֶנֶת

מִסָּבִיב, בּוֹדֶקֶת אֶת עִקְּבוֹת הָרַגְלַיִם וּמְרִיחָה בָאֲוִיר.

לְבַסּוֹף הִיא מַגִּיעָה בִנְתִיבוֹת נֶעֱלָמִים אֶל פֶּתַח דִּירָתָהּ.

וְאוּלָם קוֹל צְעָדָה קַלָּה הַנִּשְׁמָע בַּחוּץ דַּיּוֹ לְהָבִיא אֶת

הַגּוּרִים לִידֵי שְׁתִיקָה גְמוּרָה וְלִגְרֹם לָהֶם שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ

בִדְמָמָה בְאַחַת הַזָּוִיּוֹת, אֲבָל אִמָּם מַרְגִּיעָה אֶת רוּחָם

בְּקוֹל הַיְבָבָה שֶׁלָּהּ, הַדּוֹמֶה לְקוֹל שֶׁמַּשְׁמִיעָה כַלְבָּה

לְגוּרֶיהָ. וּמִיָּד הֵם נֶחְפָּזִים לָצֵאת הַחוּצָה, מְגַפְּפִים זֶה

אֶת זֶה מִתּוֹךְ עֲלִיצוּת רוּחַ. בַּנּוֹהֵג שֶׁמִּסְפָּרָם מַגִּיעַ

לְשִׁשָּׁה אוֹ לְשִׁבְעָה, וְאוּלָם פְּעָמִים שֶׁהוּא מַגִּיעַ גַּם

לַעֲשָׂרָה אוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר. הֵם נִדְחָקִים מִסָּבִיב לְאִמָּם

מִתּוֹךְ תֵּאָבוֹן. כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה הַשָּׁמֵן מַעֲסִיק אוֹתָם רַק

שְׁלֹשָה רְגָעִים. וּמִקֵּץ הַזְּמַן הַזֶּה לֹא יִוָּתֵר מִמֶּנּוּ

בִלְתִּי אִם עֲצָמוֹת, וּבְכָל אַחַת מֵהָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה מְטַפֵּל

קוֹיוֹט קָטֹן. הוּא מְצַחְצֵחַ אוֹתָהּ עַד הֱיוֹת לָהּ בָּרָק כְּעֵין

הַמַּרְאָה. עַל יַד מְבוֹא הַמְּעָרָה פְזוּרִים כָּל מִינֵי שְׁיָרֵי

סְעֻדָּה אֲחֵרִים: עֲצָמוֹת שֶׁל סְנָאֵי הָאֲדָמָה,

עֳפָרִים⁴, שְׁפַנִּים, תַּרְנְגוֹלֵי־הַבָּר,

צֹאן־הַבָּר וְגַם נוֹצוֹת וּשְׂעָרוֹת מִכָּל הַמִּינִים. כָּל

הַשִּׁירַיִם הֲלָלוּ מוֹכִיחִים כַּמָּה מְרֻבִּים הֵם מִינֵי

הַמְּזוֹנוֹת הָעוֹלִים עַל שֻׁלְחַן הַקּוֹיוֹט.

הַקּוֹיוֹט לֵיצָן הוּא

הָרוֹצֶה לַעֲמֹד עַל טִיבוֹ שֶׁל הַקּוֹיוֹט, עָלָיו

לָשִׂים אֶל לֵב שֶׁהַקּוֹיוֹט אֵינוֹ אֶלָּא פֶרֶא־כֶלֶב הַמּוֹצֵא לוֹ

אֶת פַּרְנָסָתוֹ עַל יְדֵי עָרְמָתוֹ, וְהַנִּמְלָט מִכָּל סַכָּנָה עַל

יְדֵי כֹּחַ הַמְּהִירוּת הַגְּדוֹלָה שֶׁל רַגְלָיו. אֶת שְׁנֵי

הַכִּשְׁרוֹנוֹת הָאֵלֶּה פִתַּח וֶהֱבִיאָם לִידֵי גְמָר שִׁכְלוּל

שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. חוּץ מִזֶּה הֲרֵי הוּא מְחוֹנָן גַּם

אַכְשָׁרָה מוּזִיקָלִית וְחוּשׁ לְמַהֲתַלּוֹת.

כְּשֶׁשָּׁהִיתִי בִשְׁנַת 1892 בְּחַוַּת יַנְסֵי שֶׁעַל

יַד הַיֵּלוֹסְטוֹן, הָיִיתִי בְמֶשֶׁךְ זְמָן רַב יוֹם יוֹם עֵד רְאִיָּה

לְכִשְׁרוֹנוֹ זֶה הַנִּזְכָּר בָּאַחֲרוֹנָה. הַכֶּלֶב שֶׁנִּמְצָא אָז

בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ הָיָה שֵׁד מִשַּׁחַת⁵ זָעִיר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַחֲזִירוֹ לְמוּטָב. צִ’ינְק

הָיָה שְׁמוֹ. הוּא הָיָה מָלֵא שְׁאִיפָה לִפְעֻלָּה, הִתְלַהֲבוּת

וְאֹמֶץ לֵב בְּמִדָּה מְרֻבָּה כָל כָּךְ, שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בְּמֹחוֹ

מָקוֹם לְבִינַת כְּלָבִים בְּרִיאָה. רַק לְאַחַר שֶׁנִּתְנַסָּה

בְהַרְבֵּה נִסְיוֹנוֹת מַעֲלִיבִים, הִגִּיעַ סוֹף סוֹף לִידֵי בִינָה.

גַּם קוֹיוֹט אֶחָד נִטְפַּל אֶל הַמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ, וְאוּלָם תְּחוּם

פְּעֻלָּתוֹ לֹא הִגִּיעַ אֶלָּא עַד קְצֵה גְבוּל הַמַּחֲנֶה. מִתְּחִלָּה

הָיָה בָא לַיְלָה וְהָיָה מְחַטֵּט בְּגַל הָאַשְׁפָּה, וְאַחַר כָּךְ

נִסְמַךְ עַל הַשָּׁלוֹם הַשּׂוֹרֵר בַּפַּרְדֵּס וּלְאַט לְאַט הֶחֱצִיף

וְעָרַב אֶת לִבּוֹ לְבַקְּרֵנוּ גַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם. לְאַחַר זְמָן

הָיָה בָא יוֹם יוֹם, וְאָנוּ רָאִינוּ אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל תֵּל

קָטֹן בְּמֶרְחַק אֵיזוֹ מֵאוֹת צְעָדִים מִן הַמַּחֲנֶה.

בְּאַחַד הַיָּמִים הִתְקָרֵב עוֹד יוֹתֵר וְיָשַׁב

וְהֶעֱוָה אֶת פָּנָיו כְּדֶרֶךְ הַקּוֹיוֹטִים, אָז אָמַר אֶחָד

מֵאַנְשֵׁי הַמַּחֲנֶה מִתּוֹךְ כַּוָּנָה רָעָה אֶל הַכֶּלֶב: "צִ’ינְק,

הֲרוֹאֶה אַתָּה אֶת הַקּוֹיוֹט הַמְלַגְלֵג עָלֶיךָ שָׁם בַּחוּץ? – רוּץ

וְהַצְעִידֵהוּ לַעֲזָאזֵל".

הַכְּלַבְלֵב קָפַץ מִמְּקוֹמוֹ כְּשֶׁהוּא לוֹהֵט

מִתַּאֲוָה לְהִצְטַיֵּן, וְטָס בְּכָל כֹּחַ הַמְּהִירוּת הַמְיֻחָדָה

לוֹ. וּבְכָל פַּעַם שֶׁרַגְלָיו נָגְעוּ בַקַּרְקָע הִשְׁמִיעַ קוֹל

עֲנוֹת מִלְחָמָה. הַקּוֹיוֹט בָּרַח, וְהִנֵּה קָמָה לְעֵינֵינוּ

הִתְחָרוּת שֶׁל מֵרוּץ מֻפְלָאָה בְמִינָהּ. אֲפִילוּ סְנָאֵי הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יָשְׁבוּ עַל סוֹלְלוֹת הֶעָפָר שֶׁלָּהֶם הִתְעַנְּגוּ לְמַרְאֵה

הַמִּלְחָמָה שֶׁפָּרְצָה בֵין שְׁנֵי אוֹיְבֵיהֶם אֵלֶּה.

הַקּוֹיוֹט הֶחֱלִיק עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע בַּדֶּרֶךְ

הַמְיֻחָדָה לְעַצְמוֹ: זְנָבוֹ הָיָה מְכַשְׁכֵּשׁ לְכַאן וּלְכַאן,

לְפָנִים וּלְאָחוֹר, וּמְעוֹפֵף בְּעַרְבּוּבְיָה יַחַד עִם הָרַגְלַיִם

הַקְּטַנּוֹת וְהַגְּמִישׁוֹת⁶. לְמַרְאִית

עַיִן לֹא הָיָה מִתְאַמֵּץ כָּל עִקָּר, וְאַף עַל פִּי כֵן כַּמָּה מִהֵר

לָטוּס עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה! עַד מְהֵרָה נִכָּר הָיָה שֶׁלַּמְרוֹת

מְהִירוּת קְפִיצוֹתָיו הַמְצֻיָּנוֹת וְנִבְחַת הַנִּצָּחוֹן

שֶׁהִשְׁמִיעַ, נֶחֱשַׁל צִ’ינְק אַחֲרֵי אִישׁ רִיבוֹ. עָבְרָה שָׁעָה

קַלָּה וְהַקּוֹיוֹט צָרִיךְ הָיָה לַעֲצֹר בְּעַד שֶׁטֶף מְרוּצָתוֹ,

שֶׁאִלּוּלֵא כֵן הָיָה נֶעְלָם כָּלָה מִן הָעָיִן.

אָכֵן נֶהְדָּרָה הָיְתָה מְרוּצַת הִתְחָרוּת זוֹ. וְאַף

עַל פִּי כֵן בַּמֶּה נֶחְשְׁבָה לְעֻמַּת מְרוּצַת הַהִתְחָרוּת

שֶׁהִתְחִילָה עַכְשָׁו, בְּשָׁעָה שֶׁהַקּוֹיוֹט הִפְנָה אֶת פָּנָיו אֶל

מוּל צִ’ינְק. הַנִּרְדָּף הָיָה לְרוֹדֵף וּמִתּוֹךְ נְבָחָה צְרוּדָה

וַעֲנוֹת קוֹל נַהַם הִתְנַפֵּל הַקּוֹיוֹט עַל הַכֶּלֶב, כְּשֶׁהוּא

זוֹעֵם וּמִתְמַרְמֵר בְּצֶדֶק עַל קָרְאוֹ לְרִיב וּמַצָּה בְלִי כָל

סִבָּה וְטַעַם לַדָּבָר.

צִ’ינְק רָאָה אֶת עַצְמוֹ בְרָעָה. קוֹל עֲנוֹת

הַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ נֶהְפַּךְ בִּן־רֶגַע לְיִלְלַת פְּחָדִים. הוּא

הָפַךְ עֹרֶף וְרָץ בְּבֶהָלָה הַבָּיְתָה. אוּלָם עוֹד הִסְפִּיקָה לוֹ

לַקּוֹיוֹט הַשָּׁעָה לְדַלֵּג מִסָּבִיב לוֹ וְלִצְבֹּט אוֹתוֹ פַּעַם

כֹּה וּפַעַם כֹּה לְכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ. נִכָּר הָיָה, שֶׁהוּא

מְשַׁעְשֵׁעַ וּמְבַדֵּחַ אֶת עַצְמוֹ עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ שֶׁל צִ’ינְק,

וְהוּא לֹא חָדַל מִזֶּה עַד אֲשֶׁר נִמְלַט הַזֵּד הַיָּהִיר עַל נַפְשׁוֹ

וְהִסְתַּתֵּר מִתַּחַת לְמִטָּתוֹ שֶׁל אֲדוֹנוֹ.

הַדָּבָר הַזֶּה בִדַּח אֶת דַּעְתֵּנוּ, וְחוֹשֵׁשׁ אֲנִי

שֶׁצִּ’ינְק לֹא מָצָא אוֹתָהּ הַהִשְׁתַּתְּפוּת בְּצַעֲרוֹ שֶׁהָיְתָה

לוֹ הַצְּדָקָה לִדְרֹש מֵאִתָּנוּ, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה לֹא עַל

דַּעַת עַצְמוֹ, אֶלָּא עַל פִּי פְקֻדָּה. מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הֶחֱלִיט

בְּנַפְשׁוֹ הַחְלָטָה גְמוּרָה שֶׁלֹּא לְהַטְרִיד שׁוּב אֶת מְנוּחָתָם

שֶׁל הַקּוֹיוֹטִים, כִּי לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא הָיוּ כָל כָּךְ

נוֹחִים וַעֲלוּבִים כְּפִי שֶׁנִּדְמוּ לְמַרְאִית עָיִן.

וְאוּלָם הַקּוֹיוֹט הִמְצִיא לְעַצְמוֹ שַׁעֲשׁוּעַ

חָדָשׁ. מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה “אוֹרֵב” לַכֶּלֶב הַקָּטֹן, וּכְשֶׁפָּגַע

בּוֹ אֲפִילוּ בְמֶרְחָק שֶׁל מֵאָה צְעָדִים מִן הַמַּחֲנֶה, הָיָה

מַתְחִיל מְרַדֵּף אוֹתוֹ וּמַבְרִיחֵהוּ אֶל מְקוֹם הַמַּחֲסֶה

וְהַמִּסְתָּר שֶׁנִּזְדַּמֵּן לְפָנָיו בְּסָמוּךְ לוֹ. לְבַסּוֹף

הִגִּיעָה הַקַּלְקָלָה לִידֵי כָךְ, שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁיָצָאנוּ

לִרְכַּב וְצִ’ינְק הָיָה מְלַוֶּה אוֹתָנוּ, הָיָה גַם הַקּוֹיוֹט

נִטְפָּל אֵלֵינוּ וּמַמְשִׁיךְ אֶת תַּעֲנוּגוֹ הָרָגִיל.

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מְבַדֵּחַ אֶת

דַּעְתֵּנוּ. וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר אָרְכוּ הַיָּמִים, אָבַד הַמִּשְׂחָק אֶת

חִנּוֹ. לְבַסּוֹף רַע הָעִנְיָן בְּעֵינֵי הָאֶחָד מֵאִתָּנוּ, הוּא

אֲדוֹנוֹ שֶׁל צִ’ינְק. הֲלָה לֹא רָצָה עוֹד לְהַחֲרִישׁ לְמַרְאֵה

הָעִנּוּיִים שֶׁהִתְרַגְּשׁוּ עַל כַּלְבּוֹ. בְּאַחַד הַיָּמִים

רָטַן⁷ בְּזַעַם מֵעֵין הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"אִם בִּמְהֵרָה בְקָרוֹב לֹא יִשְׁתַּנֶּה הַמַּצָּב לְטוֹב, יְאָרַע

דְּבַר־מָה". אֲנִי לֹא שְׁאִלְתִּיו לְכַוָּנַת הַדְּבָרִים, אֶלָּא

שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים נֶעְלַם הַקּוֹיוֹט וְלֹא יָסַף

לְהֵרָאוֹת עוֹד.

אֵין אֲנִי רוֹצֶה לְטַפֵּל שׁוּב בָּעִנְיָן הַזֶּה,

וּבְכָל זֹאת אֵינִי יָכֹל לְהִסְתַּלֵּק מִן הַחֲשָׁד שֶׁנִּצְנֵץ

בְּלִבִּי, אַף עַל פִּי שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם הָיָה הַקּוֹיוֹט נִמְנֶה

עֲדַיִן עַל בַּעֲלֵי הַחַיִּים שֶׁהַחֹק מֵגֵן עֲלֵיהֶם.

כִּשְׁרוֹן שֶׁאֵינוֹ מָצוּי

אֶת שְׁמוֹ הַמַּדָּעִי “קָנִיס לַטְרַנְס”, זֹאת אוֹמֶרֶת

“כֶּלֶב נוֹבֵחַ”, קָנָה לוֹ הַקּוֹיוֹט עַל יְדֵי הַנְּבָחָה הַמֻּפְלָאָה

שֶׁהוּא נוֹבֵחַ בְּמַקְהֵלָה. רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת יַעֲבֹר עֶרֶב

בִּבְלִי שֶׁהַחַיּוֹת הֲלָלוּ, שֶׁהִתְכַּנְּסוּ יַחַד בְּמֶרְחַק

מִבְטָחִים מֵהָלְאָה לְמַשּׁוּאוֹת⁸־הַמַּחֲנֶה, תַּכְרֵזְנָה עַל יְדֵי מַנְגִּינָה זוֹ עַל

מְצִיאוּתָן. מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בַּעֲנוֹת קוֹל זֶה, סָבוּר מִיָּד

שֶׁעֲדַת זְאֵבִים טוֹרְפִים כִּתְּרוּהוּ, וְאֵימַת מָוֶת נוֹפֶלֶת

עָלָיו, עַד שֶׁמּוֹרֵה הַדֶּרֶךְ מַבְטִיחֵהוּ נֶאֱמָנָה, שֶׁעֲדַת

זְאֵבִים מְיַלְלִים אֵלֶּה אֵינָהּ אֶלָּא חֲבוּרָה שֶׁל קוֹיוֹטִים

תְּמִימִים וּקְטַנִּים הַשָּׁרִים אֶת שִׁירַת הָעֶרֶב הָרְגִילָה

שֶׁלָּהֶם, כְּדֵי לְפַרְסֵם אֶת כִּשְׁרוֹן הַנְּגִינָה הַנִּפְלָא

שֶׁחוֹנְנוּ בוֹ. הַמַּנְגִּינָה שֶׁלָּהֶם בַּנּוֹהֵג שֶׁהִיא פוֹתַחַת

מִתּוֹךְ קוֹלוֹת עָבִים אֲחָדִים הַיּוֹצְאִים מִן הַגָּרוֹן, אֶלָּא

שֶׁהַקּוֹלוֹת הֲלָלוּ הוֹלְכִים וּמִתְחַזְּקִים וּמִתְעַלִּים עַד שֶׁהֵם

נַעֲשִׂים לִנְעִימָה שֶׁל יְבָבָה מְמֻשָּׁכָה שֶׁגַּם הִיא הוֹלֶכֶת

וּמְסַיֶּמֶת בְּמַעֲרֶכֶת הֲבָרוֹת שֶׁל נְבָחָה וְשֶׁל גִּרְגּוּר. עַל

פִּי רֹב מַתְחִיל קוֹיוֹט אֶחָד, וְהָאֲחֵרִים עוֹנִים אַחֲרָיו,

כְּאִלּוּ מַרְגִּישִׁים הֵם צֹרֶךְ לְעַצְמָם לְהִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ

בְיִלְלָתוֹ הָעֲגוּמָה.

כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁלֹא חָנִיתִי בַמַּעֲרָב אַף חֲנִיָּה

אַחַת, שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי בָהּ בְּרֵאשִׁית בֹּא הַלַּיְלָה זֶמֶר זֶה.

אֶשְׁתַּקַּד⁹ בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר

שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ גַם מֵאֲחוֹרֵי הַמָּלוֹן “מַמּוֹט־הוֹט־סְפְּרִינְג”,

וְעָלַי לְהוֹדוֹת שֶׁזֶּמֶר זֶה קָנָה אֶת לִבִּי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ. הֲרֵי

זֶה זֶמֶר פָּרוּעַ, מְגָרֶה אֶת הַחוּשִׁים וְנֶהְדָּר. בַּקַּיִץ

קָבַעְנוּ אֶת חֲנִיָּתֵנוּ הָרִאשׁוֹנָה אֵצֶל חַוַּת יַנְסֵי וְאַךְ

שָכַבְנוּ לִישׁוֹן וְהִנֵּה הִתְחִילָה מַקְהֵלַת הַקּוֹיוֹטִים לְזַמֵּר

אֶת שִׁירָתָהּ לֹא הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה. אִשְׁתִּי הִתְנַשְּׂאָה

מִמִּשְׁכָּבָהּ וְאָמָרָה: "הַאֵין זֶה נֶהְדָּר? – עַתָּה יָדַעְתִּי

שֶׁאָנוּ נִמְצָאִים שׁוּב בְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב".

שׁוֹמְרֵי הַפַּרְדֵּס מִשְׁתַּדְּלִים עַכְשָׁו

לְהַמְעִיט אֶת מִסְפַּר הַקּוֹיוֹטִים, מִשּׁוּם שֶׁהַקּוֹיוֹטִים

מְכַלִּים אֶת הַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת. אֶפֶס לֹא עַל נְקַלָּה אֶפְשָׁר

יִהְיֶה לְהַכְרִיעַ חַיָּה מֵעֵין זוֹ, הַמִּצְטַיֶּנֶת בְּעָרְמָה

בִלְתִּי שְׁכִיחָה, בִּמְהִירוּת מַפְלִיאָה, בִּזְרִיזוּת שֶׁאֵין

דּוֹמָה לָהּ, וְעַל כֻּלָּם בְּפִרְיָה וְרִבְיָה שֶׁאֵינָהּ פּוֹסָקֶת.

וְצָרִיךְ אֲנִי לְהוֹדוֹת שֶׁאִם אָמְנָה יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּאֵיזֶה

אֹפֶן שֶׁהוּא לְהַשְׁמִיד אֶת הַקּוֹיוֹט בַּמַּעֲרָב, הֲרֵי זֶה יִהְיֶה

בְּעֵינַי אֲבֵדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד. אֵינִי יָכֹל לְהִסְתַּלֵּק

לְעוֹלָם מֵאוֹתוֹ רֶטֶט הַתַּעֲנוּג הַתּוֹקֵף אוֹתִי בְשָׁמְעִי אֶת

“כַּלְבֵי הַקְּסָמִים” מְזַמְּרִים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֶת "זֶמֶר

הַקְּסָמִים שֶׁלָּהֶם", אוֹ כְשֶׁמַּגִּיעָה אֶל אָזְנִי שִׁירָתָם,

הַמַּרְגִּיזָה לֵב וָנֶפֶשׁ, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הֵם מְקַדְּמִים אֶת

הַשָּׁחַר. אוֹצַר הַזְּמִירוֹת שֶׁלָּהֶם רַב וְעָצוּם וּמֻפְלָא בְיוֹתֵר

וְלַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הַקּוֹיוֹט הַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת שֶׁל

הָעֲרָבוֹת.

שִׁירַת הַקּוֹיוֹט ¹⁰

אֲנִי הַקּוֹיוֹטָה, הַמְזַמֵּר וּמְרַנֵּן בְּחֶשְׁכַּת הַלֵּיל;

מִכַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה נָחַלְתִּי לִי קוֹלוֹת הַנְּבָחָה הָאֵל.

כְּאֶלֶף מֵהֵמָּה בִכְרֵסִי הָרְעֵבָה הִשְׁקַעְתִּי,

וְהֶמְיַת יִלְלָתָם אֶל קִרְבִּי סָפַגְתִּי, הִבְלַעְתִּי.

פִּזְמוֹן:

עֲנוֹת קוֹל שִׁירָתִי תַרְגִּיזְךָ עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה,

רַק אַחַת אֲבַקֵּשָׁה: הַנִּיחָה לִי לָשִׁיר בָּרָמָה.

בִּתְרוּעַת יַףּ – יַףּ – יַףּ בְּרַק שַׁחַר אֲעוֹרֵר,

בְּצָהֳלַת יוּףּ – יוּףּ – יוּףּ לַלַּיְלָה אֲשׁוֹרֵר,

יְלֵל יַאוֹ – וַאוּ – וַאוּ לַסַּהַר אַשְׁמִיעַ,

וְנִבְחַת יַה–ה–ה–ה מוּל זִיו אֵשׁ הַמַּחֲנֶה אָרִיעַ.

יַףּ – יוּףּ – יַאוּ – יַההה!

שְׁאוֹן רוּחוֹת, צְלִיל צְרָצַר וְקוֹל הַצְּפַרְדֵּעַ אָסָפְתִּי,

מִכָּל מַעְיָן נָאֶה לִי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁאָבְתִּי.

וּבְסַלְסְלִי שִׁירִי אָז תֶּחֱרַד כָּל צִפּוֹר אֵלָי

וְתֵשֵׁב מִסְּבִיבִי וְתַאֲזִין לַנְּגִינָה בַחֲשָׁי.

פִּזְמוֹן:

עֲנוֹת קוֹל שִׁירָתִי תַרְגִּיזְךָ עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה,

רַק אַחַת אֲבַקֵּשָׁה: הַנִּיחָה לִי לָשִׁיר בָּרָמָה.

בִּתְרוּעַת יַףּ – יַףּ – יַףּ בְּרַק שַׁחַר אֲעוֹרֵר,

בְּצָהֳלַת יוּףּ – יוּףּ – יוּףּ לַלַּיְלָה אֲשׁוֹרֵר,

יְלֵל יַאוֹ – וַאוּ – וַאוּ לַסַּהַר אַשְׁמִיעַ,

וְנִבְחַת יַה–ה–ה–ה מוּל זִיו אֵשׁ הַמַּחֲנֶה אָרִיעַ.

יַףּ – יוּףּ – יַאוּ – יַההה!

בָּרִיטוֹן וְסָפְּרָנוֹ וּבַס וְגַם טֵנוֹר הֲרֵינִי כְאַחַת,

אַרְעִישָׁה אֲזַעְזֵעַ הַנֶּפֶשׁ, אַף אַשְׁפַּע עָלֶיהָ רֹךְ נַחַת,

אֲנִי אֲנִי כִנּוֹר וּפְסַנְתֵּר וְעֻגָּב וְחָלִיל וְנֵבֶל –

כָּל צְלִילֵי הַנְּגִינָה נִזְדַּוְּגוּ וְהָיוּ לַקּוֹיוֹט לְחֶבֶל.

פִּזְמוֹן:

עֲנוֹת קוֹל שִׁירָתִי תַרְגִּיזְךָ עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה,

רַק אַחַת אֲבַקֵּשָׁה: הַנִּיחָה לִי לָשִׁיר בָּרָמָה.

בִּתְרוּעַת יַףּ – יַףּ – יַףּ בְּרַק שַׁחַר אֲעוֹרֵר,

בְּצָהֳלַת יוּףּ – יוּףּ – יוּףּ לַלַּיְלָה אֲשׁוֹרֵר,

יְלֵל יַאוֹ – וַאוּ – וַאוּ לַסַּהַר אַשְׁמִיעַ,

וְנִבְחַת יַה–ה–ה–ה מוּל זִיו אֵשׁ הַמַּחֲנֶה אָרִיעַ.

יַףּ – יוּףּ – יַאוּ – יַההה!

אֲנִי אֲנִי נַהֲמַת עֲרָבָה, רֹאשׁ לַמְנַצְּחִים בִּרְנָנִים,

אֲנִי אֲנִי זוּלְצֶר, סִירוֹטָה – מִבְחֲרֵי כָל הַחַזָּנִים.

אֲנִי אֲנִי קוֹל הַמַּגְרֵפָה¹¹ הַהוֹמֶה בְבָתֵּי הַתְּפִלָּה,

אֲנִי כִנּוֹר אֶאוֹלוּס אַף זָמִיר הַמְסַלְסֵל בְּחִילָה.

פִּזְמוֹן:

עֲנוֹת קוֹל שִׁירָתִי תַרְגִּיזְךָ עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה,

רַק אַחַת אֲבַקֵּשָׁה: הַנִּיחָה לִי לָשִׁיר בָּרָמָה.

בִּתְרוּעַת יַףּ – יַףּ – יַףּ בְּרַק שַׁחַר אֲעוֹרֵר,

בְּצָהֳלַת יוּףּ – יוּףּ – יוּףּ לַלַּיְלָה אֲשׁוֹרֵר,

יְלֵל יַאוֹ – וַאוּ – וַאוּ לַסַּהַר אַשְׁמִיעַ,

וְנִבְחַת יַה–ה–ה–ה מוּל זִיו אֵשׁ הַמַּחֲנֶה אָרִיעַ.

יַףּ – יוּףּ – יַאוּ – יַההה!

אֲנִי קוֹל הַמַּעֲרָב הַפִּרְאִי, קוֹל פַּטִּי שֶׁל עַרְבוֹת־הַבָּר,

מַנְגִּינָה שֶׁל וַגְנֶר הוֹמִיָּה רוֹעֶשֶׁת בָּעֵמֶק וָהָר;

מַקְהֵלָה סוֹאֶנֶת אָנֹכִי – סוּפָה שֶׁהָיְתָה לְרִנָּה;

אֲנִי קוֹל הַנִּדּוֹן בַּשַּׁחַת – רַק שַׁלִּיט בְּמַלְכוּת הַנְּגִינָה.

פִּזְמוֹן:

עֲנוֹת קוֹל שִׁירָתִי תַרְגִּיזְךָ עַד עִמְקֵי הַנְּשָׁמָה,

רַק אַחַת אֲבַקֵּשָׁה: הַנִּיחָה לִי לָשִׁיר בָּרָמָה.

בִּתְרוּעַת יַףּ – יַףּ – יַףּ בְּרַק שַׁחַר אֲעוֹרֵר,

בְּצָהֳלַת יוּףּ – יוּףּ – יוּףּ לַלַּיְלָה אֲשׁוֹרֵר,

יְלֵל יַאוֹ – וַאוּ – וַאוּ לַסַּהַר אַשְׁמִיעַ,

וְנִבְחַת יַה–ה–ה–ה מוּל זִיו אֵשׁ הַמַּחֲנֶה אָרִיעַ.

יַףּ – יוּףּ – יַאוּ – יַההה!

כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה וּבְנֵי מִינוֹ

יֶק־יֶק הָעַלִּיז וְחַיָּיו הַמְּלֵאִים עָמָל

כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה מְשַׁמֵּשׁ חַיָּה טִפּוּסִית שֶׁל הַמַּעֲרָב בְּמִדָּה יְתֵרָה מִן הָרְאֵם¹².

מִסְפָּרוֹ רַב עוֹד כַּיּוֹם הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהָיָה מִנְיָנוֹ

שֶׁל הָרְאֵם אֲפִילוּ בִימֵי זָהֳרוֹ. אֵין אֲנִי רוֹאֶה אֶת עַצְמִי

כְּבֶן בַּיִת בַּפְּרֶרְיָה כָּל זְמָן שֶׁאֵינִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל

הַנְּבָחָה שֶׁל כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה וְכָל זְמָן שֶׁאֵינִי רוֹאֶה

אוֹתָם יוֹשְׁבִים עַל סוֹלְלוֹת הֶעָפָר שֶׁלָּהֶם. כְּשֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ

בְּמַעֲלֵה הָעֵמֶק שֶׁמִּיֵּלוֹסְטוֹן, הַמִּשְׂתָּרֵעַ בֵּין

לִיוִינְגְסְטוֹן וּבֵין גַּרְדִּינֶר אַתָּה רוֹאֶה אֶת "הַבַּדְחָנִים

שֶׁל הַשְּׁפֵלוֹת" הָאֵלֶּה הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים. לְאֹרֶךְ מְסִלַּת

הַבַּרְזֶל מְצוּיִים “כְּפָרֵי כְּלָבִים” לָרֹב וּבְכָל אֶחָד

מִבִּנְיְנֵי הַדִּירָה הַמְרֻבִּים שֶׁלָּהֶם אַתָּה מוֹצֵא עַד שִׁשָּׁה דַיָּרִים.

כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה מִין סְנָאִי אֲדָמָה הוּא. אֶת

הַכִּנּוּי “כֶּלֶב” קָנָה לוֹ רַק עַל שֵׁם נִבְחָתוֹ. צְלִיל קוֹלוֹ הוּא

נְבִיחָה בְצוּרָה שֶׁל “יֶק יֶק יֶק יֶה”, קוֹל זֶה הִנֵּהוּ קְרִיאַת

אַזְהָרָה. הַחַיָּה יוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַמָּבוֹא הַמּוֹבִיל אֶל

מְאוּרָתָהּ וְעִם כָּל יֶק־יֶק שֶׁהִיא מַשְׁמִיעָה הֲרֵי הִיא זוֹקֶפֶת

אֶת זְנָבָהּ לְמָעְלָה. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל כֶּלֶב

הַפְּרֶרְיָה כָרוּךְ בִּזְנָבוֹ, וּמְבִיאִים רְאָיָה לְכָךְ עַל יְדֵי

זֶה שֶׁמֵּעוֹלָם אֵין הוּא מֵרִים אֶת הָאֶחָד בְּלִי שֶׁיָּרִים גַּם אֶת הַשֵּׁנִי.

כְּבָר הָרְאִינוּ לָדַעַת שֶׁהַקּוֹיוֹט רוֹאֶה בִכְפָרֵי

הַכְּלָבִים מַמָּשׁ מַה שֶׁהַפָּרָה רוֹאָה בְשָׂדֶה זָרוּעַ לֶפֶת,

כְּלוֹמַר: מְקוֹר מָזוֹן וּמִחְיָה. וְאוּלָם הַקּוֹיוֹט אֵינוֹ

הַפֻּרְעָנוּת הַיְחִידָה בְּחַיֵּי הַיֶּק־יֶק.

סְפָרִים יְשָׁנִים וּמוֹרֵי דֶרֶךְ הַמּוֹשְׁכִים אֶת

הַלְּבָבוֹת מְסַפְּרִים לַנּוֹסֵעַ אַגָּדוֹת עַל כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה,

עַל הַנָּחָשׁ הַנַּקְשָׁן¹³ וְעַל יַנְשׁוּף¹⁴ הַיַּעַר בַּעַל הָאָזְנַיִם,

הַחַיִּים יַחְדָּו בִּכְפִיפָה¹⁵ אַחַת

בְּאַהֲבַת אַחִים וּבְלֵב אֶחָד, וְהִנְהִיגוּ בֵינֵיהֶם חֲלֻקַּת

עֲבוֹדָה מְצֻיָּנָה; כֶּלֶב הָאָחוּ חוֹפֵר אֶת הַמְּאוּרָה, הַיַּנְשׁוּף

עוֹמֵד עַל הַמִּשְׁמָר וּמַזְהִיר מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, וְהַנָּחָשׁ

הַנַּקְשָׁן מַקְרִיב אֶת חַיָּיו לְהָגֵן עַל גּוּרָיו שֶׁל כֶּלֶב

הַפְּרֶרְיָה. אָכֵן נָאֶה הַדָּבָר, אִלּוּ הָיָה בוֹ מִן הָאֱמֶת.

אָמְנָם יֵשׁ אֲשֶׁר עַל פִּי מִקְרֶה יִזְדַּמְּנוּ

שְׁלֹשָה אֵלֶּה יַחְדָּו בִּמְאוּרָה אַחַת שֶׁחָפַר כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה

הַזָּרִיז וְהָעַסְקָן. אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁיַּנְשׁוּף הַיַּעַר בַּעַל

הָאָזְנַיִם וְהַנָּחָשׁ הַנַּקְשָׁן מִשְׁתַּקְּעִים בְּחִבָּה יְתֵרָה

בְתוֹךְ מְאוּרוֹת כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה שֶׁנֶּעֶזְבוּ מֵאֵת בַּעֲלֵיהֶן

אוֹ שֶׁנִּכְבְּשׁוּ מִיָּדָם. וְאוּלָם אִם יֵשׁ אֲשֶׁר פַּעַם

יִזְדַּמְּנוּ שְׁנַיִם מִשְּׁלֹשֶת גָּרֵי מְאוּרָה בְחוֹר אֶחָד, אָז רַק

הַזָּרִיז שֶׁבָּהֶם יִוָּתֵר בַּחַיִּים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁסָּבוּר

אֲנִי שֶׁוְּלָדוֹתָיו שֶׁל הַמִּין הָאֶחָד מְשַׁמְּשִׁים בְּכָל עֵת

וּבְכָל שָׁעָה טֶרֶף טוֹב וּמַאֲכַל תַּאֲוָה לִשְׁנֵי הַמִּינִים

הָאֲחֵרִים.

בַּעֲלֵי הַחַוּוֹת רוֹאִים בְּכַלְבֵי הַפְּרֶרְיָה

מַזִּיקִים גְּדוֹלִים. הַהֶפְסֵד שֶׁהֵם גּוֹרְמִים בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה

עוֹלֶה לְפִי הָאֹמֶד לְמִילְיוֹנִים. הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר פְּשׁוּטָה

וְגַם הַיְחִידָה לְהִפָּטֵר מֵהֶם, הִיא לָשִׂים אֶרֶס בְּכָל מְאוּרָה

וּמְאוּרָה שֶׁבִּכְפָר כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיָה, וְאָמְנָם תַּחְבּוּלָה זוֹ

שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בָהּ הָאִיטַלְקִים בִּימֵי הַבֵּינַיִם,

הִתְפַּשְּׁטָה גַם בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֲמֵרִיקָה.

הַ“יֶּק־יֶק” הֶעָלוּב וַחֲסַר־הָעֶזְרָה אֵין לוֹ שׁוּם

יְדִיד, וּלְעֻמַּת זֶה הוֹלְכִים אוֹיְבָיו וּפְגָעָיו הָלֹךְ

וְהִתְרַבּוֹת. רַבּוֹת הֵן הַמְּצוּקוֹת שֶׁהוּא צָפוּי לָהֶן. הוּא

מְשַׁמֵּשׁ טֶרֶף לְכָל טוֹרֵף טֶרֶף, וְאֵין לוֹ כָל אֶמְצָעִים לְהָשִׁיב

לָהֶם כִּגְמוּלָם. שִׂמְחָתוֹ הַיְחִידָה בַחַיִּים הִיא סְעֻדַּת הַיּוֹם

הַחֲטוּפָה שֶׁלּוֹ. וְאוּלָם סְעֻדָּה זוֹ אֵינָהּ אֶלָּא עֵשֶׂב

כָּחוּשׁ. וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא לוֹחֵךְ אוֹתוֹ, עָלָיו לְהַשְׁגִּיחַ

בְּפַחַד עַל כָּל סְבִיבוֹתָיו אִם אֵין סַכָּנָה צְפוּיָה לוֹ. וְלֹא

עוֹד אֶלָּא שֶׁפְּעָמִים הַרְבֵּה עָלָיו לְהַפְסִיק אֶת סְעֻדָּתוֹ

וּלְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ אֶל תּוֹךְ מְאוּרָתוֹ. הֲיֵשׁ הֲנָאָה

פְשׁוּטָה וּצְנוּעָה מִן הַהֲנָאָה שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִסְּעֻדָּה דַלָּה

שֶׁכָּזוֹ? וְאַף עַל פִּי כֵן שָׁמֵן הוּא כֶלֶב הָאָחוּ וְרוּחוֹ טוֹבָה

עָלָיו. אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁהוּא שָׂמֵחַ עַל כָּל יוֹם וָיוֹם מִימֵי

קִיּוּמוֹ, וְכָמוֹנוּ אָנוּ אֵין הוּא נוֹטֶה לְאַבֵּד עַצְמוֹ לָדָעַת.

אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לַעֲמֹד עַל טִיבוֹ, אֶלָּא אִם נְיַחֵס לוֹ הַשְׁקָפָה

פִּילוֹסוֹפִית הַנּוֹתֶנֶת לוֹ עֹז וְעָצְמָה לִמְצֹא תַעֲנוּגוֹת

לְעַצְמוֹ עַל כָּרְחָם שֶׁל הַפְּגָעִים הָרָעִים אֲשֶׁר בָּעוֹלָם

שֶׁמִּסָּבִיב לוֹ.

הַמְחַלֵּל בֶּהָרִים

אָבִיו הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַיֶּק־יֶק הָיָה מְבַכֵּר אֶת

אֶרֶץ הַמִּישׁוֹר עֶל פְּנֵי אֶרֶץ הֶהָרִים, וְאוּלָם אֶחָד מִקְּרוֹבָיו

מִמִּשְׁפַּחַת הַסְּנָאִים אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ אֶת הַסְּלָעִים. אֶצְלוֹ

הִתְפַּתְּחוּ צִפָּרְנַיִם יוֹתֵר חֲזָקוֹת, כִּי עָלָיו לַעֲסֹק

בַּעֲבוֹדַת חֲפִירָה יוֹתֵר קָשָׁה, וְגַם צִבְעוֹ הָפַךְ אֲדַמְדָּם

מֵחֲמַת הַסְּבִיבָה הָאֲדֻמָּה, כְּעֵין תַּפּוּחַ זָהָב, הַמַּקֶּפֶת

אוֹתוֹ. קוֹל קְרִיאָתוֹ נַעֲשָׂה צָלוּל וּמְמֻשָּׁךְ, מִשּׁוּם

שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהַשְׁמִיעוֹ עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים וּבֵין נִקְרוֹת

הַסְּלָעִים. בְּדֶרֶךְ זוֹ הִתְפַּתְּחָה בְרִיָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה,

יוֹתֵר נָאָה וְיוֹתֵר חֲזָקָה, שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים לָהּ בְּשֵׁם

הַמְחַלֵּל בֶּהָרִים אוֹ הַמַּרְמִיטָה¹⁶ הַצְּהֻבָּה.

עַל כָּל הַסְּלָעִים שֶׁבְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן אַתָּה

שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹל שְׁרִיקָתוֹ הָעַזָּה וְהַמְיֻחָדָה בְמִינָהּ,

בְּיִחוּד בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ בַּבֹּקֶר. אַתָּה מְכַוֵּן אֶת הָעֵבֶר

שֶׁמִּשָּׁם בּוֹקֵעַ הַקּוֹל וְהִנְּךָ עוֹלֶה בְמַעֲלֵה הָהָר. וְאָמְנָם

יְגִיעָה קָשָׁה אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ עַד שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדְךָ

לִרְאוֹת אֶת הַמְחַלֵּל אֲדֻם־הַחֲזִיָּה יוֹשֵׁב לוֹ בֵּין שִׁבְרֵי

הַסְּלָעִים הַמַּקִּיפִים אֶת מְעוֹנוֹ. כִּי קוֹלוֹ הוֹלֵךְ

לְמֶרְחַקִּים, וּפְעָמִים שֶׁהוּא נִשְׁמָע עַד לְמֶרְחָק שֶׁל חֲצִי מִיל.

מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֶת עַכְבַּר הַצִּיזֶל שֶׁבַּמִּזְרָח,

יַכִּיר מִיָּד בְּ“ווּד־צַ’ק” שֶׁבֶּהָרִים אֶת שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ שֶׁלּוֹ,

שֶׁאֵינוֹ נִבְדָּל מִמֶּנּוּ רַק בָּזֶה שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ

בְמִקְצָת, שֶׁהוּא עוֹטֶה אַדֶּרֶת יוֹתֵר בְּהִירָה, שֶׁהוּא חַי עַל

הֶהָרִים, וְשֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְחַלֵּל בְּכִשְׁרוֹן שֶׁכָּזֶה שֶׁכָּל

נַעַר קָטֹן וַדַּאי יִתְקַנֵּא בוֹ עַל כָּךְ. אִם יֵשׁ מִי שֶׁמֵּטִיל

פְּגָם בַּשֶּׁם “ווּד־צַ’ק”, יָשִׁיב נָא אֶל לֵב שֶׁהַשֵּׁם “ווּד־צַ’ק”

אֵין לוֹ כָל קֶשֶׁר עִם הַמִּלָּה Wood (עֵצִים) אוֹ chucking (הַכּוֹת). אֵין שֵׁם זֶה בִלְתִּי

אִם שִׁבּוּשׁ שֶׁל הַכִּנּוּי הַהֹדִּי “אוֹט־צ’וֹאֶיק”. לִפְעָמִים

נִקְרֵאת מִלָּה זוֹ גַם “וֶ־יַק”.

בּתוֹךְ שִׁבְרֵי הַסְּלָעִים בְּקִרְבַת מָקוֹם

מֵאֲחוֹרֵי חַוַּת יַנְסֵי יֶשְׁנָהּ מוֹשָׁבָה שֶׁל מְחַלְלִים. פַּעַם

אַחַת יָשַׁבְתִּי שָׁם וְעָסַקְתִּי בְרִשּׁוּם, וּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם

שֶׁלִּי הָיְתָה מֻנַּחַת עַל יָדִי וְהִנֵּה הוֹשִׁיט אֶחָד מֵהֶם אֶת

רֹאשׁוֹ מִתּוֹךְ גַּל הָאֲבָנִים בְּסָמוּךְ לִי וְנָתַן סִפֵּק בְּיָדִי

לְצַלֵּם אֶת הַתְּמוּנָה שֶׁאֲנִי קוֹבֵעַ פֹּה.

עַכְבַּר הַמַּשָּׂא וְהַמּוּזֵאוֹן שֶׁלּוֹ

בֵּין חֲבֵרַי בְּבֵית הַסֵּפֶר הָיָה יֶלֶד אֶחָד, וַדִּי שְׁמוֹ, שֶׁהָיָה מָצוּי בּוֹ

יֵצֶר לֶאֱסֹף גְּרוֹטוֹת¹⁷ קְטַנּוֹת וּשְׁבָרִים שֶׁל נְחשֶׁת קָלָל אוֹ

חַרְסִית¹⁸ וּדְבָרִים מַבְרִיקִים שׁוֹנִים,

חַלּוּקֵי אֲבָנִים, כְּמֵהִין, מַטְלִיּוֹת שֶׁל פִּשְׁתָּה, עֲצָמוֹת,

כַּרְטִיסֵי בָתֵּי מִסְחָר, גַּרְעִינֵי אֲפַרְסְקִים¹⁹ מְפֻתְּחֵי פִתּוּחִים, נִימֵי

שָׁרָשִׁים קְלוּעִים, שִׁבְרֵי

שַׁיִשׁ וְכָפְתּוֹרֵי מִכְנְסַיִם מְשֻׁנִּים. כָּל דָּבָר מְשֻׁנֶּה אוֹ

מַבְרִיק הָיָה גוֹרֵם לוֹ שִׂמְחָה. תַּאֲוַת הָאֹסֶף שֶׁלּוֹ הָיְתָה

פְרוּעָה וּלְלֹא מְגַמָּה, אַף לֹא יָדַע מַה לַעֲשׂוֹת בְּאוֹצְרוֹתָיו.

קוֹרַת רוּחַ הָיְתָה לוֹ לַעֲרֹךְ אוֹתָם לְפָנָיו וּלְהִתְבּוֹנֵן

אֲלֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁסָּבוּר אֲנִי שֶׁעִקַּר שִׂמְחָתוֹ הָיָה מַעֲשֵׂה

הָאֲסִיפָה שֶׁל הַחֲפָצִים כְּשֶׁהוּא לְעַצְמוֹ. כְּשֶׁנּוֹדַע לוֹ

שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְאֶחָד מִן הַחֲבֵרִים אֵיזֶה חֵפֶץ שֶׁגֵּרָה אֶת

סַקְרָנוּתוֹ, אָז הָיוּ הַתַּחְבּוּלָה שֶׁחִבֵּל לִרְכּשׁ לוֹ אֶת

הַחֵפֶץ הַהוּא, וְעֹנֶג הַנִּצָּחוֹן לְאַחַר שֶׁרָכַשׁ אוֹתוֹ, וַדַּאי

מְעַנְּגִים אוֹתוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר, מִשֶּׁהָיָה מִתְעַנֵּג אִלּוּ בָא

אוֹתוֹ הַחֵפֶץ לְיָדוֹ בְּלִי כָל עָמָל כָּל שֶׁהוּא.

עַכְבַּר הַמַּשָּׂא הֲרֵיהוּ וַדִּי שֶׁל הֶהָרִים, אוֹ

מוּטָב שֶׁאֹמַר: וַדִּי הָיָה עַכְבַּר הַמַּשָּׂא שֶׁל בֵּית סִפְרֵנוּ.

עַכְבַּר הַמַּשָּׂא הֲרֵיהוּ בְרִיָּה קְטַנָּה הַדּוֹמָה לְעַכְבָּר־גַּס

מָצוּי, אֶלָּא שֶׁעוֹרוֹ חָלָק וּזְנָבוֹ שָׂעִיר, וְעֵינָיו מְפִיקוֹת

רֹךְ. כַּדּוֹמֶה לְעַכְבָּר גַּס פָּשׁוּט הֲרֵי הוּא חַי בַּיַּעַר,

אֶלָּא שֶׁחוֹנַן בְּתַאֲוָה לֶאֱסֹף דְּבָרִים מְשֻׁנִּים

וּמַפְלִיאִים.

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, שֶׁתַּאֲוָה זוֹ מְקוֹרָהּ בְּאֹפֶן

בִּנְיַן קִנּוֹ. מִן הַצֹּרֶךְ הָיָה לוֹ לְהָגֵן עַל קִנּוֹ הֲגָנָה

מְעֻלָּה, וּלְפִיכָךְ הָיָה מְגַבֵּב עָלָיו עֲלֵי הַצַּבָּר²⁰

וְעַנְפֵי קוֹצִים, וְהָאִנְסְטִינְקְט הַזֶּה הָלַךְ

הָלֹךְ וְגָדוֹל, וְכַיּוֹם אָנוּ מוֹצְאִים אֶת קִנּוֹ שֶׁל עַכְבַּר

הַמַּשָּׂא כְּשֶׁהוּא מָלֵא עַרְבּוּבְיָה שֶׁל חֲפָצִים שׁוֹנִים,

גָּבְהוֹֹ 30 –120 סַנְטִימֶטֶר וְרָחְבּוֹ 100 – 250 סַנְטִימֶטֶר. עַל

פִּי רֹב הוּא נִבְנֶה מִסָּבִיב לְגִזְעֵיהֶם שֶׁל חֲבוּרַת עֵצִים

נְמוּכִים וַהֲרֵיהוּ כוֹלֵל קֵן עִקָּרִי, שֶׁמִּדַּת הֶקֵּפוֹ מַגַּעַת

עַד כְּדֵי סַנְטִימֶטֶר²¹ בְּעֶרֶךְ וְהוּא חַם

וָרַךְ וְצִבּוּר עָצוּם וָרַב שֶׁל מַקְלוֹת וְקוֹצִים מַקִּיף אוֹתוֹ

מִסָּבִיב וּמִמַּעַל לוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁאִיר אֶלָּא מָבוֹא צַר,

שֶׁשּׁוּרָה שֶׁל עָקְצֵי צַבָּר מְגִנָּה עָלָיו. אֶפֶס מֵעַל לְכָל

אוֹתוֹ הַגַּל מֻנָּח אֹסֶף נִפְלָא שֶׁל צְנוֹבְרֵי²² תָּרְנִיּוֹת, קוּנְכָאוֹת, חַלּוּקֵי אֲבָנִים, עֲצָמוֹת,

נְיָר, שִׁבְרֵי מַתֶּכֶת וְגֻלְגָּלוֹת שֶׁל בַּעֲלֵי חַיִּים. וְאִם

עוֹלֶה בְיָדוֹ שֶׁל תּוֹשַׁב הַקֵּן לָשִׁית עוֹד נוֹסָפוֹת עַל כָּל

סְגֻלּוֹת הַחֶמְדָּה הָאֵלֶּה שְׁפוֹפֶרֶת נְחֹשֶת קָלָל שֶׁל

כַּדּוּר־יְרִיָּה, אוֹ מַסְמֵר נְחשֶׁת, וַדַּי יִתְמַלֵּא לבּוֹ הַקָּטֹן

שִׂמְחַת גָּאוֹן מֵעֵין זוֹ שֶׁהָיְתָה מְמַלְּאָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל

מְאַסֵּף שְׂכִיּוֹת־חֶמְדָּה הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִם, אִלּוּ הִצְלִיחַ

לִרְכּשׁ לוֹ תְמוּנָה שֶׁל רָפָאֶל אוֹ שֶׁל רֶמְבְּרַנְדְט.

זָכוּרְנִי שֶׁפַּעַם אַחַת מָצָאתִי בְּבֵית אוֹצָר שֶׁל

עַכְבָּרִים־גַּסִּים מֵעֵין זֶה מִקְטֶרֶת־טַבַּק. עֵרֶךְ מְיֻחָד חוֹלֵק

עַכְבַּר הַמַּשָּׂא לְכַדּוּרֵי קְנֵה רוֹבֶה, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה גַם

לְשַׁנְצוֹת שֶׁל אֻכָּפִים, אֲשֶׁר בִּכְדֵי לְהַשִּׂיגָם אֵין עַכְבַּר

הַמַּשָּׂא חָס עַל עֲמָלוֹ הָרַב לְנַתְּקָם בְּשִׁנָּיו מֵעַל אֻכָּפוֹ

שֶׁל אַחַד הַנּוֹסְעִים, בְּשָׁעָה שֶׁחֵפֶץ מֵעֵין זֶה מִתְעַלֵּם, אֵין

תַּקָּנָה אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לְחַפֵּשׂ חֹפֶשׂ מְחֻפָּשׂ בְּקִנֵּי

הָעַכְבָּרִים הַיּוֹתֵר קְרוֹבִים. עַל פִּי רֹב נִמְצָא שָׁם הַחֵפֶץ

הַגָּנוּב, שֶׁהָעַכְבָּר הֱטִילוֹ בְלִי קֹרְטוֹב²³ שֶׁל בּוּשׁה עַל רֹאשׁ הַגַּל שֶׁלּוֹ. שָׁמַעְתִּי שֶׁפַּעַם

אַחַת נִמְצָא בְאֹפֶן כָּזֶה מַעֲרֶכֶת שִׁנַּיִם מְזֻיָּפוֹת שֶׁאָבְדָה

בְאַחַד הַמַּחֲנוֹת.

סוֹחֵר חָפְשִׁי

“Pack” הֲרֵיהִי מִלָּה

הַמְּצוּיָה בַלָּשׁוֹן שֶׁל אֶרֶץ הַמַּעֲרָב וּפֵרוּשָׁהּ: “טְעִינָה”,

“מַשָּׂא”, וּמִשּׁוּם כָּךְ נִקְרָא הָעַכְבָּר הַגּוֹרֵר אֶת הַחֲפָצִים

“עַכְבַּר הַמַּשָּׂא”. וְאוּלָם עוֹד מִדָּה מְשֻׁנָּה אַחַת מְצוּיָה

בְטִיבוֹ. עַל פִּי רֹב מַחֲזִיר הוּא בִמְקוֹם הַחֵפֶץ הַנִּגְנָב חֵפֶץ

אַחֵר שֶׁנִּרְאֶה בְעֵינָיו שָׁוֶה בְעֶרְכּוֹ לַחֵפֶץ שֶׁלָּקַח,

כְּאִלּוּ יִגְּפֶנּוּ לִבּוֹ עַל בָּזְזוֹ רְכוּשׁוֹ שֶׁל אַחֵר. הִנֵּה

כִּי כֵן יֵשׁ אֲשֶׁר מִתְעַלֶּמֶת בְּאַחַד הַלֵּילוֹת כַּף מְצֻפָּה

כֶסֶף מִן הַסֵּפֶל, וּבִמְקוֹמָהּ נִמְצָא לְמָחָר בַּבֹּקֶר בְּתוֹךְ

אוֹתוֹ הַסֵּפֶל צְנוֹבָר שֶׁל אָשׁוּחַ²⁴ אוֹ

מַסְמֵר, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מוּכָח שֶׁעַכְבָּר הָיָה בְכָאן וְ“אָסַף”. אַף

יֵשׁ שֶׁהַמְאַסֵּף הַנִּלְהָב לוֹקֵחַ לוֹ צָרְכֵי אֹכֶל וְתַחְתָּם

הֲרֵיהוּ מַשְׁאִיר דָּבָר אַחֵר. פַּעַם אַחַת שָׁמַעְתִּי עַל עַכְבָּר

שֶׁבָּזַז אֶת אוֹצַר הַכִּיסָנִים²⁵ שֶׁל אַחַד

הַמַּחֲנוֹת וּמִלֵּא בִמְקוֹמָם אֶת הַקֻּפְסָה הָרֵיקָה – אֵינִי יוֹדֵעַ

אִם מִשּׁוּם שֶׁחָמַד לוֹ לָצוֹן אוֹ מִשּׁוּם שֶׁלֹּא יָדַע אֶת עֶרְכָּם

הַנָּכוֹן – בְּגֶלְלֵי יְעֵלִים. דָּבָר שֶׁל וַדַּאי הוּא שֶׁמִּכָּאן

אֶפְשָׁר לְהַסִּיק שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בְעַכְבַּר הַמַּשָּׂא נְטִיָּה לְישֶׁר.

חַיָּה זוֹ אֵינָהּ רוֹצָה לִגְנֹב, אֶלָּא לְהַחֲלִיף. מִטַּעַם זֶה

בַנּוֹהֵג שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ גַם בַּשֵּׁם “עַכְבַּר הַמִּסְחָר”.

אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת עַכְבָּר־הַגַּס הַגּוֹרֵר זֶה

כְבָר, מֵאוֹתָם הַיָּמִים שֶׁשָּׁהִיתִי בֵין הֶהָרִים. וְאוּלָם מֵעוֹלָם

לֹא פָגַשְׁתִּי גַם אֶחָד מִבְּנֵי מִינוֹ בִגְבוּלוֹת פַּרְדֵּס

הַהֲגָנָה שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן. וְאַף עַל פִּי כֵן מַבְטִיחִים מוֹרֵי

הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָעַכְבָּרִים נִמְצָאִים גַּם בְּכָאן וְשֶׁהִנָּם

מְגַלִּים גַּם כָּאן אוֹתָן הַנְּטִיוֹת עַצְמָן הַמְּצוּיוֹת בָּהֶם

בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת.

וּלְפִיכָךְ כְּשֶׁיֹּאבַד לְךָ מִן הַמַּחֲנֶה אֵיזֶה

חֵפֶץ מַבְרִיק, אוֹ כְּשֶׁיִּמָּצֵא בְאַחַד הַיָּמִים בַּבֹּקֶר

שֶׁנְּעָלֶיךָ נִתְמַלְּאוּ אַבְנֵי נַחַל אוֹ גֶלְלֵי צְבָאִים אוֹ

קוֹצִים, אַל יִזְעַף לִבְּךָ וְאַל תְּחָרֵף אֶת מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ

מִתּוֹךְ הַחֲשָׁד שֶׁהוּא הֵתֵל בָּךְ. עַכְבַּר הַמַּשָּׂא בִקֵּר אֶת

הַמַּחֲנֶה, וְאִם הַדָּבָר הָאָבוּד אֵינוֹ מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל,

מֻבְטָח אַתָּה שֶׁסּוֹפוֹ לְהִמָּצֵא בַמּוּזֵיאוֹן שֶׁל אוֹתוֹ

הָעַכְבָּר. צָרִיךְ לִבְדֹּק מִסָּבִיב בְּמֶרְחָק שֶׁל מֵאָה צְעָדִים.

שָׁם אַתָּה מוֹצֵא תַחַת אַחַד הָעֵצִים גַּל שֶׁל קָנִים וּדְבָרִים שֶׁל

מַה בְּכָךְ וַעֲלֵיהֶם חֲפָצִים מַבְרִיקִים וּמַבְהִיקִים. בֵּינֵיהֶם

יוֹשֵׁב בַּעֲלֵיהֶם, בְּיָמִים שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וּמִסְתַּכֵּל

בָּהֶם עַד שֶׁעֵינָיו הַקְּטַנּוֹת וְהַשְּׁחוֹרוֹת נוֹצְצוֹת מֵרֹב

הִתְפַּעֲלוּת וְלִבּוֹ הַקָּטֹן מִתְמַלֵּא שְׂמָחוֹת.

מְגַבֵּב הֶעָפָר. סְנָאִי אֲדָמָה דוֹמֶה לְחֹלֶד²⁶

כְּשֶׁאַתָּה מְהַלֶּךְ עַל פְּנֵי אַדְמַת הַמִּישׁוֹר

שֶׁל הַפְּרֶרְיָה הַיְשָׁרָה הָעֲטוּפָה יֶרֶק רַעֲנָן אֲשֶׁר עַל יַד

הַיֵּלוֹסְטוֹן, מִתְגַּלִּים לְעֵינֶיךָ צִבּוּרִים שֶׁל עָפָר תָּחוּחַ

הַמֻּנָּחִים זֶה עַל יַד זֶה קְבִצּוֹת קְבֻצּוֹת²⁷ בְּנוֹת עֶשְׂרִים וְיֶתֶר מִכֵּן. הָעֶגְלוֹנִים אוֹמְרִים

עֲלֵיהֶם שֶׁהִנָּם תִּלֵּי חֳלָדִים, אֲבָל אֵין דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים

אֶל הָאֱמֶת. הַחֹלֶד אֵינוֹ מָצוּי בַּפַּרְדֵּס כָּל עִקָּר, וּכְנֶגֶד

זֶה נִמְצְאוּ שָׁם הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים שֶׁל אוֹתָהּ הַחַיָּה

הַמְגַבֶּבֶת אֶת תִּלֵּי הֶעָפָר הָאֵלֶּה. חַיָּה זוֹ הֲרֵיהִי

סְנָאִי־הַחֹלֶד הַמָּצוּי, סְנָאִי הַקָּרוֹב קִרְבַת מִשְׁפָּחָה

רְחוֹקָה לְכֶלֶב הַפְּרֶרְיָה וְלַמְחַלֵּל בֶּהָרִים, אֶלָּא שֶׁהוּא חַי

אֶת חַיָּיו מִתַּחַת לָאָרֶץ כְּחֹלֶד. רַק בְּדֶרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ

נִבְדָּל הוּא מִן הַחֹלֶד, כִּי סְנָאִי־הַחֹלֶד הוּא מִן הַחַיּוֹת

הַמְכַרְסְמוֹת, תַּחַת אֲשֶׁר הַחֹלֶד אוֹכֵל שְׁרָצִים הוּא.

וְהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁוֶה אֵפוֹא לָזֶה שֶׁבֵּין הָאַרְיֵה

וְהַצְּבִי.

גָּדְלוֹ שֶׁל סְנָאִי־הַחֹלֶד שָׁוֶה כִמְעַט לְגָדְלוֹ

שֶׁל עַכְבָּר־גַּס, אֶלָּא שֶׁזְּנָבוֹ קָצָר וְכַפּוֹתָיו הַקְּדוּמוֹת

וְצִפָּרְנָיו גְּדוֹלוֹת וַעֲצוּמוֹת הֵן לְפִי הָעֵרֶךְ. הוּא הִנֵּהוּ

בֶּאֱמֶת חוֹפֵר אֲדָמָה מִלֵּדָה וּמִבָּטֶן.

הָבָה נִבְדֹק יָפֶה תֵל נֶעֱרָם שֶׁכָּזֶה. הוּא יְמַלֵּא

מִדַּת־רֶבַע שְׁלֵמָה, אִם רַק לֹא נִזְדַּמֵּן לְיָדְךָ דַוְקָא הַתֵּל

הַקָּטֹן בְּיוֹתֵר. מְנֵה אֶת הַתִּלִּים הַנִּמְצָאִים בְּמַעְגָּל שֶׁל

חֲמִשִּׁים צְעָדִים. קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁכָּל הַתִּלִּים הָאֵלֶּה

נַעֲשׂוּ עַל יְדֵי סְנָאִי־חֹלֶד יָחִיד אוֹ עַל יְדֵי זוּג, כִּי עַל

פִּי רֹב עוֹבְדִים הֵם בִּשְׁנָיִם.

בְּדֹק יָפֶה אֶת הַקַּרְקַע מִסָּבִיב וְהִכַּרְתָּ

שֶׁעוֹד יֵשׁ כָּאן שְׂרִידִים שֶׁל תִּלִּים קְדוּמִים, שֶׁהָרוּחַ

וְהַסּוּפָה פְזָרוּם מְעַט מְעַט, וְגַם עִקְּבוֹת תִּלִּים אֲחֵרִים

לְמֵאוֹת שֶׁנִּתְלְלוּ עוֹד לִפְנֵי כַמָּה שָׁנִים.

עַכְשָׁו הַכְפֵּל אֶת שִׁעוּר גָּדְלוֹ שֶׁל תֵּל אֶחָד

עַל יְדֵי מִסְפַּר הַתִּלִּים שֶׁמָּצָאתָ, וְהָיָה לְךָ מֻשָּׂג כָּל

שֶׁהוּא עַל עֶסְקֵי הָעֲבוֹדָה הַנַּעֲשֵׂית עַל יְדֵי זוּג אֶחָד.

עַתָּה הַעֲלֵה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁעַל כָּל מַעֲנִית²⁸ אֲדָמָה שֶׁבַּפַּרְדֵּס אֶפְשָׁר

שֶׁנִּמְצָא זוּג שֶׁל סְנָאִים, וְהַעֲרֵךְ נָא כַמָּה מִדּוֹת עָפָר

מְגַבֵּב זוּג אֶחָד. הַכְפֵּל אֶת הַמִּדּוֹת הָאֵלֶּה עַל יְדֵי מִנְיַן

הַמַּעֲנִיּוֹת שֶׁמֵּכִיל הַפַּרְדֵּס, וְאָז תִּסְגֹּל לְךָ מֻשָּׂג עַל

דְּבַר הַמִּפְעָל הַנַּעֲשֶׂה עַל יְדֵי כָל הַחוֹפְרִים הֶחָרוּצִים

הָאֵלֶּה כְּאֶחָד וְתָבִין מִשּׁוּם מַה זָכָה בַעַל חַיִּים זֶה לַשֵּׁם

“מְגַבֵּב עָפָר”, כַּאֲשֶׁר יְכַנֵּהוּ הַהֹדִי.

בַּגֵּאוֹלוֹגְיָה רְגִילִים אָנוּ לְדַבֵּר עַל תִּלּוּל

עָפָר כְּעַל מַהְפֵּכָה אֲיֻמָּה שֶׁל הֶרֶס וְכִלָּיוֹן, וְאוּלָם כָּאן

מִתְעוֹלֵל לְעֵינֵינוּ גִבּוב עָפָר בְּמִדָּה עֲצוּמָה וְרַבַּת עֵרֶךְ

עַד מְאֹד, אֶלָּא שֶׁהַכֹּל נַעֲשֶׂה בְשֶׁקֶט וּבְנַחַת, וְהֲרֵי אָנוּ

מִתְבּוֹנְנִים לְכָל פְּרָטֵי הַמַּעֲשֶׂה בְקוֹרַת־רוּחַ.

עוֹטֵי אַדֶּרֶת מְפֻרְסָמִים

שׁוּעָל, נְמִיָּה²⁹, בֵּיבָר וְשׁוּעַל הַמָּיִם

אָמְנָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁכַּמָּה וְכַמָּה גְּבִירוֹת

עֲדִינוֹת בְּקִיאוֹת בְּטִיב אַדֶּרֶת, עַד כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נוֹגֵעַ

לְיָפְיָהּ, חֲמִימוּתָהּ וּמְחִירָהּ. וְאַף עַל פִּי כֵן הַיְכֹלֶת

בְּיָדִי לְהַרְחִיב אֶת חוּג יְדִיעָתָם שֶׁל כַּמָּה אֲנָשִׁים

בְּמִקְצֹעַ זֶה.

בְּשָׁעָה שֶׁהַטֶּבַע הוֹשִׁיב בְּאֶרֶץ־הַצָּפוֹן אֶת

יְדִידֵינוּ הַמְהַלְּכִים עַל אַרְבַּע, הֻצְרַךְ לְהַלְבִּישׁ אוֹתָם

לְבוּשׁ שֶׁיִהְיֶה חַם, קַל, קַיָּם וּמְכֻוָּן בְּצִבְעוֹ לְטִיבוֹ שֶׁל

הַמָּקוֹם, שֶׁיִּהְיֶה בִתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַקָּרוֹת מְעֻבֶּה,

וּבַחַמּוֹת דָּק. כְּדֵי לְהַשִּׂיג אֶת הַמַּטָּרָה הַזֹּאת יָצַר

הַטֶּבַע אֶת הָאַדֶּרֶת, הַמְשַׁמֶּשֶׁת צֵרוּף שֶׁל מַלְבּוּשׁ צֶמֶר

תַּחְתּוֹן מְעֻבֶּה וְשֶׁל לְבוּשׁ עֶלְיוֹן מַבְרִיק, רַךְ וְאָרֹךְ;

תַּפְקִידוֹ שֶׁל הָרִאשׁוֹן הוּא לְהָחֵם, וְשֶׁל הַשֵּׁנִי לְהָגֵן

מִפְּנֵי הָרְטִיבוּת וְהַבִּלּוּי. יֵשׁ בֵּין הַחַיּוֹת שֶׁל אֶרֶץ

הַצָּפוֹן אֲחָדוֹת הַמֻכְשָׁרוֹת לֶאֱסֹף חָמְרֵי מָזוֹן בְּתוֹךְ

מְאוּרוֹת, אוֹ לֶאֱצֹר אוֹתָם בִּדְמוּת שְׁכָבוֹת שֶׁל שׁוּמָן בְּתוֹךְ

הַגּוּף עַצְמוֹ, וּמִשּׁוּם כָּךְ עֲלוּלוֹת הֵן לְבַלּוֹת אֶת עוֹנַת

הַקֹּר הַקָּשָׁה בְיוֹתֵר בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶן. וּכְנֶגְדָּן יֵשׁ

חַיּוֹת אֲחֵרוֹת הָאֲנוּסוֹת לַעֲמֹד כָּל יְמֵי הַחֹרֶף בִּפְנֵי הַקֹּר

וְהָרוּחַ, וַהֲלָלוּ הֵן הֵן שֶׁחוֹנְנוּ בְאַדֶּרֶת מִמִּין מְשֻׁבָּח

בְּיוֹתֵר. עַל סוּג זֶה נִמְנִים הַנְּמִיָּה וְשׁוּעַל הַצָּפוֹן.

אַדְרוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלֶּה מְצֻיָּנוֹת בְּרֹךְ, בְּקַלּוּת, בְּחֹם

וּבְנוֹי מֵאֵין כָּמוֹהוּ. וְאוּלָם בַּמָּקוֹם שֶׁיַּד הַנּוּסָח

וְהַמּוֹדָה עַל הָעֶלְיוֹנָה, שָׁם הַצֶּבַע הוּא הָעִקָּר. הַחֲמוּדִים

וְהַמֻּבְחָרִים מִכָּל הַצְּבָעִים הִנָּם צֶבַע זַיִת־שָׁחֹם³⁰

בְּצֵרוּף שְׂעָרוֹת שֶׁל כֶּסֶף, כְּאוֹתוֹ שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים אֵצֶל הַצָּבָל³¹ הָרוּסִי, וּשְׁחוֹר

מַבְרִיק בְּצֵרוּף צִיצִיּוֹת שֶׁל כֶּסֶף, כְּאוֹתוֹ שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים

אֵצֶל שׁוּעַל הַכֶּסֶף הָאֲמִתִּי הַמָּצוּי בַּצָּפוֹן.

הָאַדֶּרֶת הַיּוֹתֵר נֶחֱמָדָה שֶׁבָּעוֹלָם

מַה הוּא שׁוּעַל הַכָּסֶף? אֵין הוּא אֶלָּא מִין

מְיֻחָד, שָׁחוֹר־שָׁחֹם, שֶׁהִתְהַוָּה בְמִשְׁפַּחַת הַשּׁוּעָלִים

אֲדֻמֵּי הָאַדֶּרֶת. וְאוּלָם אֵין זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁגִּזְעוֹ שֶׁל אָבִיו

אוֹ שֶׁל אִמּוֹ הִתְנַוֵּן³². יֶתֶר עַל כֵּן:

כָּאן אָנוּ מוֹצְאִים תִּגְבֹּרֶת שֶׁל סִמָּנֵי הַגֶּזַע הַבָּאָה לִידֵי

הֶכֵּר עַל יְדֵי הַהִתְעַבּוּת הַנִּפְרָזָה שֶׁל חֹמֶר הַצֶּבַע.

וְהִתְעַבּוּת זוֹ הִיא הִיא שֶׁהִכְשִׁירָה הִתְהַפְּכוּתוֹ שֶׁל גֶּוֶן

הָאֹדֶם לְגֶוֶן שֶׁל שְׁחוֹר. חוּץ מִזֶּה נִצְטָרֵף אֶל תִּגְבֹּרֶת זוֹ

גִדּוּל חָזָק יוֹצֵא מִן הַכְּלָל וּמִבְנֵה גוּף אֵיתָן. כָּכָה נוֹצַר

שׁוּעַל הַכֶּסֶף הַמְפֻרְסָם בָּעוֹלָם, הָעוֹטֶה אֶת הָאַדֶּרֶת

הַיּוֹתֵר יָפָה, הַיּוֹתֵר חַמָּה, הַיּוֹתֵר מְעֻבָּה וְהַיּוֹתֵר

רַכָּה, אַדֶּרֶת הַמְסֻלָּאָה בְּיָמֵינוּ בְזָהָב, וְשֶׁחֶסְרוֹנָהּ

הַיְחִידִי הוּא רַק הֱיוֹתָהּ נוֹחָה לְהִשָּׁחֵת וּלְהִתְקַלְקֵל.

הַקֹּר וְהַהֶכְרַח לְהִסְתַּגֵּל הֵם הַמְשַׁכְלְלִים אֶת

טִיבָהּ שֶׁל הָאַדֶּרֶת. וּלְפִיכָךְ אֵין תֵּמַהּ בַדָּבָר, שֶׁשׁוּעַל

הַכֶּסֶף אֵינוֹ נִמְצָא אֶלָּא בְמַעֲלוֹת הַצָּפוֹן הַקָרוֹת בְּיוֹתֵר.

אַקְלִימוֹ שֶׁל הַפַּרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן קַר הוּא בַחֹרֶף, מִסִּבַּת

מְרוֹם מוֹשָׁבוֹ, כְּאַקְלִימָהּ שֶׁל קָנָדָה הַצְפוֹנִית, וּמִשּׁוּם

כָּךְ אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת מֵרֹאשׁ שֶׁשּׁוּעַל הַכֶּסֶף יְהֵא מָצוּי

כָּאן בֵּין יֶתֶר בְּנֵי מִינוֹ הַמְרֻבִּים, הֲלֹא הֵם הַשּׁוּעָלִים

הָאֲדֻמִּים וְהָעַרְמוֹנִיִּים.

יָכֹל אַתָּה לַעֲבֹר בַּעֲגָלָה עַל פְּנֵי כָל

הַפַּרְדֵּס כֻּלּוֹ בְּלִי אֲשֶׁר תִּרְאֶה אֶת עִקְּבוֹתָיו שֶׁל שׁוּעָל

וּבְלִי אֲשֶׁר תִּשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ. וְאוּלָם כְּשֶׁאַתָּה מְהַלֵּךְ

שָׁם רַגְלִי אוֹ, טוֹב מִזֶּה, כְּשֶׁאַתָּה תוֹקֵעַ אֶת הַמַּחֲנֶה

שֶׁלְּךָ בְאַחַד הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבּוֹ, מִיָּד יִגָּלֶה לְפָנֶיךָ אוֹתוֹ

הֶעָרוּם הַלָּבוּשׁ צְהֻבִּים, אוֹ מוּטָב שֶׁנְּדַיֵּק בַּלָּשׁוֹן,

מִיָּד יְגַלֶּה הוּא אֶת עִקְּבוֹתֶיךָ אָתָּה. כֵּיצָד? בַּנּוֹהֵג

שֶׁלְּאַחַר שֶׁעָרַכְתָּ אֶת הַתַּחֲנָה לְלִינַת לַיְלָה וְאַתָּה

יוֹשֵׁב קֹדֶם הַשֵּׁנָה שָׁעָה קַלָּה בִמְנוּחָה לְיַד הָאֵשׁ

הַבּוֹעֶרֶת, הֲרֵי אַתָּה שׁוֹמֵעַ צְוָחָה מְשֻׁנָּה הַבּוֹקַעַת

וְעוֹלָה מִבֵּין הֶהָרִים הָאֲפֵלִים אוֹ מִתּוֹךְ הַשִּׂיחִים, צְוָחָה

שֶׁאַחֲרֶיהָ נִטְפֶּלֶת נְבָחָה הַדּוֹמָה לְנִבְחָתוֹ שֶׁל כֶּלֶב.

פְּעָמִים שֶׁהַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה חוֹזְרִים וְנִשְׁמָעִים אַחֲרֵי

הַפְסָקוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה רְגָעִים, וְיֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲנֶה לְעֻמָּתָם

קוֹל צְוָחָה הַדּוֹמָה לָהֶם. זוֹ הִיא נִבְחַת הַשּׁוּעָל. הִיא

נִבְדֶּלֶת מִקּוֹל קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹיוֹט בְּקִצּוּרָהּ. זוֹ הִיא

צְוָחָה מַמָּשׁ, שֶׁקּוֹלָהּ רָם בְּיוֹתֵר וְשֶׁאֶפְשָׁר לְהַבְדִּיל עַל

נְקַלָּה בֵינָהּ וּבֵין נִבְחַת הַכֶּלֶב. וְאוּלָם לַשָּׁוְא תְּנַסֶּה

לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, כִּי עֵינֶיךָ לֹא תִרְאֶינָה אֶת הַשּׁוּעָל. מוּטָב

שֶׁתֵּשֵׁב עַל מְקוֹמְךָ וְתִתְעַנֵּג עַל מַצַּב הָרוּחַ הַמֻּפְלָא

שֶׁשִּׁירַת הַשּׁוּעָל עֲלוּלָה לְהַשְׁרוֹת עָלֶיךָ.

וְאִם אַתָּה בוֹדֵק לְמָחָר אֶת הַקַּרְקַע שֶׁל חוֹל אוֹ

שֶׁל טִיט, יֵשׁ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֶת עִקְּבוֹתָיו, וְאִם הַשָּׁעָה

מְשַׂחֶקֶת לְךָ, תִּרְאֶה לְפֶתַע פִּתְאֹם אֶת הַדְּמוּת

הָאֲדֻמָּה־הַצְּהֻבָּה כְּשֶׁהִיא טָסָה עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה,

כְּאִלּוּ הִיא נֶהְדֶּפֶת עַל יְדֵי הָרוּחַ בְּעֶזְרַת מִפְרָשׂ, הֲלֹא

הוּא הַזָּנָב הַשָּׂעִיר; זֶהוּ הַשּׁוּעָל אֲרֹךְ־הַזָּנָב, מִין מְיֻחָד

שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַשּׁוּעָל הָאָדֹם.

אֶפֶס אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לִרְאוֹת אֶת מִין

הַשּׁוּעָלִים בְּכָל הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ, עָלֶיךָ לְבַקֵּר אֶת הַפַּרְדֵּס

בַּחֹרֶף, בְּשָׁעָה שֶׁהַשֶּׁלֶג הֶעָמֹק סוֹתֵם אֶת כָּל מְקוֹרוֹת

הַפַּרְנָסָה, וְדוֹחֵף אֶת מִשְׁפְּחוֹת הַשּׁוּעָלִים לָבֹא בְקִרְבַת

בָּתֵּי הַמָּלוֹן, אֲשֶׁר יוֹשְׁבֵיהֶם מַשְׁלִיכִים לִפְנֵיהֶם יוֹם יוֹם

אֶת שְׁיָרֵי סְעֻדּוֹתֵיהֶם. שׁוּעָלִים, עוֹרְבֵי הָעֲמָקִים וְעוֹד

הַרְבֵּה בַּעֲלֵי חַיִּים אֲחֵרִים מְצַפִּים לִשְׁיָרִים אֵלֶּה

וְנִלְחָמִים בִּשְׁבִיל הַשָּׁלָל.

סָח לִי אֶחָד מִידִידַי אֲשֶׁר בִּלָּה אֶת הַחֹרֶף שֶׁל

שְׁנַת 1890 בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַמָּלוֹן שֶׁבַּפַּרְדֵּס, כִּי בֵין

בַּעֲלֵי הַזְּנָבוֹת הַשְּׂעִירִים שֶׁהָיוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנָהּ

שֶׁל אוֹתָהּ הָאַכְסַנְיָה נִמְצָא גַם שׁוּעַל כֶּסֶף נֶהְדָּר. מִקֵּץ

יָמִים שָׁמַעְתִּי עַל שׁוּעָל זֶה שְׁמוּעוֹת מִשְּׁמוּעוֹת שׁוֹנוֹת.

בֵּין יֶתֶר הַדְּבָרִים סֻפַּר לִי שֶׁבְּאַחַד הַיָּמִים נֶעְלַם,

וְאוּלָם לֹא מֵחֲמַת מַחֲלָה, חֻלְשַׁת־זִקְנָה, אוֹ מִשּׁוּם שֶׁהָיָה

לְבָרוֹת לְשִׁנֶּיהָ שֶׁל חַיַּת טֶרֶף רַצְחָנִית. הֲרֵינִי מוּכָן

וּמְזֻמָּן לְסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁסָּחוּ לִי, אֶלָּא שֶׁעָלַי

לְהוֹדִיעַ מֵרֹאשׁ שֶׁשְּׁמוֹת הָאֲנָשִׁים וְהַמְּקוֹמוֹת בְּדוּיִים

מִלִּבִּי, וּכְמוֹ כֵן בְּדוּיִים הֵם פְּרָטֵי הַזְּמָן שֶׁבּוֹ קָרָה

וַיַּאַת הַמְּאֹרָע הַזֶּה. הָאִישׁ שֶׁסִּפֵּר לִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה

הַזֶּה הוֹסִיף כָּאן כַּנִּרְאֶה גַם אֵיזוֹ פְרָטִים מִשֶּׁל מְאֹרָעוֹת

אֲחֵרִים. אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁהַקּוֹרֵא יִשְׁמַע מִפִּי מוֹרֵי

הַדֶּרֶךְ שֶׁבַּפַּרְדֵּס דְּבָרִים אֲשֶׁר מִן הָרָאוּי הָיָה לְיַחֵד

לָהֶם מָקוֹם גַּם בְּסִפּוּרִי שֶׁלִּי, אֶלָּא שֶׁאֵין אֶת נַפְשִׁי

לְהַעֲלוֹתָם בִּכְתָב.

גּוֹנֵב־הַצַּיִד וְשׁוּעַל הַכָּסֶף

מַה נִשְׁתַּנָּה גוֹנֵב הַצַּיִד, שֶׁכָּל אָדָם הוֹגֶה

לוֹ רִגְשֵׁי סִמְפַּטְיָה בְסֵתֶר לִבּוֹ, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאָנּוּ

בָזִים בְּגָלוּי לַגַּנָּב הַחוֹתֵר בַּמִּסְתָּרִים אוֹ לְגוֹנֵב מִן

הַכִּיס? הֲרֵי בָרוּר הַדָּבָר שֶׁחוֹטֵא וּפוֹשֵׁעַ הוּא. טַעְמוֹ שֶׁל

דָּבָר הוּא בְלִי סָפֵק זֶה, שֶׁגַּנַּב־הַצַּיִד הוּא אִישׁ אַמִּיץ לֵב,

בִּמְלֹא מוּבַן הַמִּלָּה, וּבַעַל רֶגֶשׁ וְכִמְעַט שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר

בַּעַל אֹפִי מֻצָּק. סָבוּר אֲנִי, שֶׁחוּץ מִן הַתִּפְאֶרֶת

הָרוֹמַנְטִית הַשְּׁרוּיָה עַל צַיָּד זֶה בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא עוֹסֵק

בְּאֻמָּנוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִשּׁוּם סַכָּנָה, הִנֵּה עַל כָּרְחָם שֶׁל

הַחֻקִּים נְטוּעָה בְתוֹךְ מַעֲמַקֵּי רֶגֶשׁ הַצֶּדֶק שֶׁבָּאָדָם

אוֹתָהּ הַדֵּעָה הַנּוֹשָׁנָה שֶׁ"הַצַּיִד הֶפְקֵר הוּא עַד שֶׁבָּא

אָדָם וְקוֹנֶה אוֹתוֹ בִּמְשִׁיכָה". אֶפְשָׁר שֶׁדֵּעָה זוֹ כוֹזֶבֶת

הִיא וְאֶפְשָׁר שֶׁנְּכוֹנָה הִיא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ וַאֲנִי

שָׁמַעְתִּי כַמָּה פְעָמִים מִפִּי בְנֵי אָדָם, בֵּין אֲדֻמִּים וּבֵין

לְבָנִים, שֶׁזֹּאת תּוֹרַת הַמִּשְׁפָּט מִימֵי עוֹלָם. וְאַלְפֵי

פְעָמִים נִתְקַיְּמָה הַתּוֹרָה הַזֹּאת לְנֶגֶד עֵינַי הֲלָכָה

לְמַעֲשֶׂה.

וּבְכֵן הָיָה יוֹסְט טְרִי גַנָּב שֶׁל צָיִד. אֵין

כַּוָּנָתִי לֵאמֹר בִּדְבָרַי אֵלֶּה שֶׁמִּדֵּי לַיְלָה בְלַיְלָה הָיָה

גוֹנֵב בְּכָל מִינֵי נִכְלֵי עָרְמָה וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים

צֵיד־מַאֲכָל וְצֵיד־אַדֶּרֶת, שֶׁלְּפִי הַחֹק לֹא לוֹ הָיוּ. חָלִילָה

לוֹ. יוֹסְט הָיָה גַנָּב שֶׁל צַיִד רַק פַּעַם אַחַת וְלֹא יָסַף עוֹד.

רַק פַּעַם אַחַת עָבַר עַל הַחֹק. וּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָךְ הָיָה:

כְּשֶׁאַתָּה נוֹסֵעַ מִלִּיוִינְגְסְטוֹן לְגַרְדִּינֶר

בְּמַעֲלֵה הָעֵמֶק שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן, אַתָּה רוֹאֶה מִמַּעֲרָבָהּ שֶׁל

הַמְּסִלָּה בֵּית חַוָּה קָטֹן עִם אֻרָווֹת, מִכְלְאוֹת צֹאן, תְּעָלַת

מַיִם וְחֶלְקַת אֲדָמָה שֶׁהַיֶּרֶק הָרַךְ שֶׁל

הַלִּיצוֹרְנָה³³ מַבְרִיק עָלֶיהָ. הַכֹּל

סָמוּךְ זֶה לָזֶה, כִּי עֲבוֹדַת כַּפָּיו שֶׁל אָדָם חָרוּץ אֶחָד

יָצְרוּ אֶת כָּל אֵלֶּה. הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ בָאוּ

מִפֶּנְסִילְוַנְיָה, עָמְדוּ בִּפְנֵי הַסַּכָּנוֹת הַמְּצוּיוֹת

בַּפְּרֶרְיָה, וּבְסוֹף שְׁנַת 1880 רָכְשׁוּ לָהֶם כִּכַּר אֲדָמָה זוֹ.

“אוֹלְד־מֶן” טְרִי הָיָה אִישׁ בֶּן אַרְבָּעִים, וְאוּלָם בְּאֶרֶץ

הַמַּעֲרָב קָרוּי כָּל אָדָם נָשׂוּי בְשֵׁם “אוֹלְד־מֶן” (זָקֵן). הוּא

הָיָה מוּכָן לַעֲבֹד כָּל עֲבוֹדָה כְשֵׁרָה בֵּין עֲבוֹדָה שֶׁל

כְּרִיתַת עֵצִים, שֶׁל מַעֲשֵׂה שֶׂכֶר מַיִם, שֶׁל הַיְשָׁרַת

הַקַּרְקַע, וּבֵין עֲבוֹדַת טְחִינָה. הוּא הָיָה חָזָק וְחָרוּץ וְאַף

אִשְׁתּוֹ הָיְתָה חָרוּצָה וַחֲזָקָה. הֵם חָסְכוּ לָהֶם כֶּסֶף וּבָנוּ

אֶת בֵּית הַחַוָּה הַקָּטֹן וּכְלָלוּהוּ. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן הִרְבּוּ

אֶת מִסְפַּר בְּהֶמְתָּם. וְסוֹף סוֹף בָּא הַיּוֹם הַמְאֻשָּׁר,

שֶׁאַבָּא וְאִמָּא וְיוֹסְט בְּנָם, נַעַר בֶּן אַרְבַּע עֶשְׂרֵה,

יָכְלוּ לְהִשְׁתַּקֵּעַ בַּחַוָּה הַקְּטַנָּה

מִקְנַת כַּסְפָּם הֵם, וְהַתִּקְוָה שִׁעְשְׁעָה אֶת נַפְשָׁם שֶׁעֲתִידָה

הִיא לְהַסְפִּיק לָהֶם אֶת מִחְיָתָם. מִתּוֹךְ רוּחַ שֶׁל חֲגִיגָה

נִפְרְשָׂה בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הַמַּפָּה הַלְּבָנָה עַל הַשֻּׁלְחָן,

וְהָאֲנָשִׁים הֶחָרוּצִים הוֹדוּ לַאֲבִי כָל הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב עַל

הַבְּרָכָה שֶׁשָּׁלַח בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם.

מִקֵּץ שָׁנָה הִתְרַחֵשׁ אֶצְלָם מְאֹרָע מְשַׂמֵּחַ:

יַלְדָּה נוֹלְדָה בַּבַּיִת הַמְאֻשָּׁר. כָּל הַפְּרֶרְיָה כֻלָּהּ

צָהֲלָה לִקְרָאתָהּ. אָכֵן עָבְרָה סִירַת הַחַיִּים הַקְּטַנָּה שֶׁל

הָאֲנָשִׁים הֶחָרוּצִים עַל הַמִּשְׁבָּרִים הַסּוֹעֲרִים בְּיוֹתֵר

וְהִגִּיעָה לְחוֹף מִבְטָחִים.

וְאוּלָם אַחֲרֵי כֵן, בְּעֶצֶם זָהֳרָהּ שֶׁל שֶׁמֶשׁ

אָשְׁרָם, עָלְתָה עֲנָנָה אֲיֻמָּה לְכַסּוֹת אֶת פְּנֵי הַשָּׁמַיִם

הַטְּהוֹרִים. בְּאַחַד הַיָּמִים נֶעְלַם אוֹלְד־מֶן טְרִי. יוֹמַיִם שָׁט

בְּנוֹ בָאָרֶץ עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַסּוּס רוֹעֶה בָעֵשֶׂב, וּבַנִּקְרָה

הַסְּמוּכָה לוֹ הָיָה אָבִיו מוּטָל כֻּלּוֹ רָצוּץ וְחַלָּשׁ וְנוֹטֶה

לָמוּת, רַגְלוֹ שְׁבוּרָה וְרֹאשׁוֹ נָקוּב.

כְּשֶׁיוֹסְט מִהֵר לָבֹא אֵלָיו לֹא יָכֹל אֶלָּא

לְגַמְגֵּם: “מַיִם”, וְהַנַּעַר רָץ לְמַלְּאוֹת אֶת כּוֹבָעוֹ מַיִם מִן

הַנַּחַל הַקָּרוֹב.

הֵם לֹא דִבְּרוּ זֶה אֶל זֶה, כִּי לְאַחַר שֶׁשָּׁתָה

הָאָב מִן הַמַּיִם הִתְעַלֵּף, יוֹסְט הָיָה לְבַדּוֹ וּלְלֹא עֶזְרַת

אָדָם, אֲבָל הוּא הָיָה בֶן הַמַּעֲרָב. הוּא פָשַׁט מֵעָלָיו אֶת

מַלְבּוּשָׁיו הָעֶלְיוֹנִים, הֵסִיר אֶת מִכְסֵה הָאֻכָּף מֵעַל הַסּוּס,

יִשֵּׁר אֶת גֵּו אָבִיו הַפָּצוּעַ, עָטַף אוֹתוֹ לְחֹם לוֹ וְחָשׁ מַהֵר,

כְּכֹל שֶׁהִגִּיעַ כֹּחוֹ אֶל בֵּית הַחַוָּה הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר.

הַשָּׁכֵן, אִיש צָעִיר לְיָמִים, בָּא מִיָּד וְהֵבִיא אִתּוֹ קְדֵרָה לְבַשֵּׁל טֵה, גַּרְזֶן וָחֶבֶל.

הֵם מָצְאוּ אֶת אַבָּא טְרִי כְּשֶׁרוּחוֹ שָׁבָה אֵלָיו,

אֶלָּא שֶׁהָיָה מְדֻכָּא מֵרֹב יֵאוּשׁ. רֵאשִׁית כֹּל הִבְעִירוּ אֵשׁ,

וְהַטֵּה הָרוֹתֵחַ אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ הֵשִׁיב אֶת נֶפֶשׁ הַפָּצוּעַ.

אַחַר כָּךְ כָּרַת יוֹסְט בַּיַּעַר הַקָּרוֹב שְׁנֵי בַדֵּי עֵץ

אֲרֻכִּים, וְעָרַךְ מִסְחָבָה אוֹ כְמוֹ שֶׁהַהֹדִים קוֹרְאִים לְכָךְ:

“טְרַוּוֹי” (Travoi). הַקְּצָווֹת הָעֶלְיוֹנוֹת

שֶׁל הַבַּדִּים חֻבְּרוּ אֶל הָאֻכָּף, וְהַשְּׁאֵרִית נִסְחֲבָה

מֵאַחֲרֵי הַסּוּס. בְּדֶרֶךְ זוֹ הִגִּיעַ הַחוֹלֶה לְאַחַר נְדוּדֵי

עָמָל הַבָּיְתָה. הוּא הָיָה מִתְחַנֵּן לְמַהֵר וְלַהֲבִיאוֹ הַבָּיְתָה.

כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל כָּל חוֹלֶה לִהְיוֹת סָבוּר, שֶׁאִם אַךְ יַחֲזֹר

לְבֵיתוֹ, מִיָּד יָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ.

הָאֵם עוֹד טֶרֶם חָזְרָה לִבְרִיאוּתָהּ כָּל צָרְכָּהּ.

הַיַּלְדָּה הַפְּעוֹטָה הָיְתָה צְרִיכָה לְטִפּוּל. וְאוּלָם יוֹסְט

הָיָה נַעַר טוֹב וְכָל מַה שֶׁהָיָה לְאֵל יָדוֹ לַעֲשׂוֹת לְמַעַן אָבִיו

הַחוֹלֶה הָיָה עוֹשֶׂה. רוֹפֵא הַצָּבָא שֶׁל מִבְצַר יֵלוֹסְטוֹן

הֶחֱזִיר אֶת הָרֶגֶל לְתִקּוּנָהּ, וְאַחֲרֵי חֹדֶשׁ יָמִים חָיְתָה

שׁוּב, וְאוּלָם כָּל כֹּחַ לֹא הָיָה בָהּ. הָאִישׁ הַזֶּה לֹא יָכֹל עוֹד

לַעֲבֹד כָּל עֲבוֹדָה. בַּלְהוֹת שְׁנֵי יְמֵי הַפֻּרְעָנוּת הִשְׁאִירוּ

אֶת עִקְּבוֹתֵיהֶן בְּקִרְבּוֹ. הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי עָבַר, וְהוּא עֲדַיִן

שָׁכַב בַּמִּטָּה. יוֹסְט הַמִּסְכֵּן הָכְרַח לְמַלֵּא עַכְשָׁו אֶת

מְקוֹמוֹ וְכִמְעַט שֶׁלֹּא יָכֹל לְהָשִׁיב רוּחוֹ מֵרֹב עֲבוֹדָה

בַּבַּיִת וּבַחוּץ.

עַד מְהֵרָה נִתְבָּרֵר הַדָּבָר שֶׁהֵם זְקוּקִים

לְעֶזְרַת פּוֹעֵל מִן הַחוּץ. וּבְכֵן שָׂכְרוּ אֶת יַ’ק ס. בַּשָּׂכָר

הָרָגִיל (40 דּוֹלַר לְחֹדֶשׁ) עַל מְנָת לַעֲבֹד אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה

שֶׁמִּחוּץ לַבָּיִת. שָׁנָה מְלֵאָה דְאָגוֹת קָשׁוֹת חָלְפָה וּבְסוֹפָהּ

הוּרַד יוֹהַן טְרִי אֶל קֶבֶר וּבְהֶמְתּוֹ כָלְתָה כִמְעַט כֻּלָּהּ.

וְאוּלָם הָאַלְמָנָה וּבְנָהּ הוֹסִיפוּ לָדוּר בַּבַּיִת שֶׁהָיָה

מְמֻשְׁכָּן בְּאַפּוֹתֵיקִי שֶׁל 500 דּוֹלַר. יוֹסְט נַעֲשָׂה עֶלֶם

חָזָק וְזָרִיז, וְאוּלָם הַדְּאָגוֹת שֶׁהֵעִיקוּ עָלָיו הִשְׁרוּ עָלָיו

רוּחַ שֶׁל כֹּבֶד רֹאשׁ שֶׁלֹּא לְפִי יְמֵי עֲלוּמָיו. הוּא מָכַר אֶת

הַפָּרוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְהִשְׁתַּדֵּל לִשְׁמֹר עַל הַבַּיִת, כְּדֵי

שֶׁתְּהֵא לְכָל הַפָּחוֹת תִּקְרָה מֵעַל לְרֹאשׁ אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ

הַיַּלְדָּה. לְמַטָּרָה זוֹ עָרַךְ בַּחַוָּה עֶסְקֵי מִסְחָר עִם

הָאַכְסַנְיוֹת שֶׁל קַיִץ אֲשֶׁר בַּפַּרְדֵּס. בְּדֶרֶךְ זוֹ נֶחֱלַץ מִן

הַמֵּצַר. בִּמְרוּצַת הַיָּמִים הָיָה הַכֹּל הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים,

אִלּוּ הָיָה עוֹלֶה בְיָדוֹ לְהַשִּׂיג אֶת עֲשֶׂרֶת הָאֲחוּזִים,

שֶׁהָיָה זָקוּק לָהֶם כְּדֵי לְסַלֵּק לְשֵׁעוּרִין אֶת הַחוֹב הָרוֹבֵץ

עַל הַבָּיִת.

הַמַּלְוֶה לֹא הָיָה אָדָם קָשֶׁה, אֲבָל מִסְחָר הוּא

מִסְחָר. הוּא הֶאֱרִיךְ אֶת מוֹעֵד הַפֵּרָעוֹן וְחִכָּה שׁוּב פַּעַם

וְשׁוּב פַּעַם לַסְּכוּם שֶׁהִגִּיעַ זְמַן פִּרְעוֹנוֹ. סְכוּם הַחוֹב

הָלַךְ הָלֹךְ וְגָדוֹל. סוֹף סוֹף הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי מַשְׁבֵּר

וּבָרוּר הָיָה, שֶׁאֵין כָּל מוֹצָא מִן הַמַּצָּב הַדָּחוּק אֶלָּא

לְהִסְתַּלֵּק מִתַּשְׁלוּם הָאַפּוֹתֵיקִי, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁמִטָּה

זוֹ הָיְתָה מְבִיאָה לִידֵי כָךְ, שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְיַתְּמָה

מֵאָבִיהָ תִּהְיֶה אֲנוּסָה לַעֲזֹב אֶת הַבַּיִת וּלְהִשָּׁאֵר בְּלֹא

דִירָה.

הַחֹרֶף בָּא. הָעֲבוֹדָה הָלְכָה וּפָחֲתָה, וְיוֹסְט

הָלַךְ לְגַרְדִּינֶר לִרְאוֹת אִם תִּמָּצֵא לוֹ שָׁם אֵיזוֹ יְכֹלֶת

לְהִשְׂתַּכֵּר. שָׁם נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא יוּכַל לְמַלֵּא אֶת מְקוֹם

פָּרַשׁ הַפּוֹסְטָה שֶׁל הַפַּרְדֵּס, שֶׁנָּקְעָה רַגְלוֹ. מִיָּד נָסַע

לְמִבְצַר יֵלוֹסְטוֹן כְּדֵי לְהוֹבִיל מִכְתָּבִים וַחֲבִילוֹת אֶל

מְלוֹן קַנְיוֹן. וְכָכָה נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר שֶׁבְּיוֹם הָעֶשְׂרִים

לְנוֹבֶמְבֶּר שְׁנַת 1890 רָכַב יוֹסְט טְרִי, עֶלֶם בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה

שָׁנָה, גְּבַהּ קוֹמָה וּמֻצָּק, דֶּרֶךְ הַשֶּׁלֶג וּבָא אֶל דֶּלֶת

בֵּית הַבִּשּׁוּל שֶׁל מְלוֹן קַנְיוֹן, וְנִתְקַבֵּל שָׁם בְּרָצוֹן

כְּאִלּוּ הָיָה נִיקוֹלַאוּס הַקָּדוֹשׁ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.

שְׁנֵי עוֹרְבֵי עֲמָקִים יָשְׁבוּ עַל אַחַד הָעֵצִים

וְצִפּוּ. דֻּבֵּי הַפַּרְדֵּס יָשְׁנוּ בִמְעָרוֹתֵיהֶם, וְאוּלָם

בִּמְקוֹמָם הָיוּ שָׁם עוֹטֵי אַדֶּרֶת אֲחֵרִים. עַל חֲבִילַת עֵצִים

יָשַׁב שׁוּעָל אָדֹם לָבוּשׁ מַלְבּוּשׁ חֹרֶף נֶהְדָּר. שׁוּעָל אַחֵר

חִכָּה לִפְנֵי הַבָּיִת. בַּעַל הַמָּלוֹן סִפֵּר, שֶׁיֵּשׁ יָמִים

שֶׁהַשּׁוּעָלִים בָּאִים לְכָאן לַעֲשָׂרוֹת, וּפְעָמִים שֶׁבָּא גַם

שׁוּעַל כֶּסֶף נֶהְדָּר, הָעוֹלֶה עַל כֻּלָּם בְּגָדְלוֹ וְהוּא שָׁחוֹר

כְּפֶחָם, עֵינָיו כְּאַבְנֵי בָרֶקֶת צְהֻבּוֹת וְעַל אַדַּרְתּוֹ בְרַק

כֶּסֶף, וּמַרְאֵהוּ דוֹמֶה לְמַרְאֵה הַכּוֹכָבִים הַנּוֹצְצִים

בִּמְסִלַּת הֶחָלָב בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר מִשְּׁחוֹר.

"הוֹ, כַּמָּה נָאֶה הוּא! הוּא בָחוּר כַּהֲלָכָה.

בִּמְחִיר אַדַּרְתּוֹ יָכֹל אָדָם לִקְנוֹת לוֹ אֶת צֶמֶד הַפְּרָדוֹת

הַיּוֹתֵר טוֹבוֹת שֶׁבְּיֵלוֹסְטוֹן".

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם בַּבֹּקֶר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ וְסָעֲדוּ

לְאוֹר נֵרוֹת פַּת שַׁחֲרִית, הֵצִיץ בַּעַל הַמָּלוֹן בְּעַד הַחַלּוֹן

וְקָרָא: “הֲרֵי הוּא כָאן”. יוֹסְט הִבִּיט אַף הוּא בְעַד הַחַלּוֹן

וְרָאָה לְאוֹר הַשַּׁחַר יְצוּר, שֶׁשָּׁמַע עַל אֹדוֹתָיו פְּעָמִים

הַרְבֵּה, אַךְ לֹא רָאָהוּ בְעֵינָיו עַד הַיּוֹם הַזֶּה – שׁוּעַל כֶּסֶף

שָׁחוֹר כְּזֶפֶת, עֲנָק גָּמוּר בְּקֶרֶב בְּנֵי מִינוֹ. מַה נָאֶה

וְחָלָק הָיָה הָעוֹר הַמַּבְרִיק, כַּמָּה יָפָה הָיְתָה צוּרַת

הָרַגְלָיִם! וְאֵיזֶה זָנָב שָׂעִיר! כָּל יֶתֶר הַשּׁוּעָלִים נָטוּ

בְיִרְאַת הַכָּבוֹד הַצִּדָּה, בְּשָׁעָה שֶׁהוֹד כְּבוֹדוֹ הִתְנַפֵּל

בְּתַאֲוָה עַל הַפְּתוֹתִים שֶׁהִשְׁלִיךְ הָרַקָּח בְּעַד הַחַלּוֹן שֶׁל

בֵּית הַבִּשּׁוּל.

“כְּלוּם אֵין הוּא כְלִיל יֹפִי?” אָמַר בַּעַל

הַמָּלוֹן, "הֲרֵינִי לְהִתְעָרֵב, שֶׁבִּמְחִיר אַדַּרְתּוֹ אֶפְשָׁר

לְקַבֵּל חֲמֵשׁ מֵאוֹת". הוֹ, מָה רָאָה עַל כָּכָה לְהוֹצִיא מִפִּיו אֶת

הַמִּסְפָּר “חֲמֵשׁ מֵאוֹת” לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר! כִּי הִנֵּה

הַשָּׂטָן הַמֵּסִית לָחַשׁ מִיָּד בְּאָזְנָיו שֶׁל יוֹסְט טְרִי: חֲמֵשׁ

מֵאוֹת דּוֹלַר! הֲרֵי זֶה מַמָּשׁ סְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁל הָאַפּוֹתֵיקִי.

“חַיּוֹת הַבָּר לְמִי הֵם? וַדַּאי לְמִי שֶׁהוֹרְגָן”, אָמַר הַמֵּסִית.

יוֹסְט רָכַב אֶל מִבְצַר יֵלוֹסְטוֹן וְהַמַּחֲשָׁבָה הַזֹּאת לֹא

הִרְפְּתָה מִמֶּנּוּ.

בְּגַרְדִּינֶר קִבֵּל שְׂכָרוֹ בְּעַד שְׁלשֶׁת יְמֵי

עֲבוֹדָה שִׁשָּׁה דוֹלַר, וּמִיָּד נָתַן אֶת הַכֶּסֶף בִּסְחוֹרָה

וְאָחַז אֶת דַּרְכּוֹ אֶל בֵּית אֲבוֹתָיו שֶׁנִּתְדַּלְדֵּל, אוֹתוֹ

הַבַּיִת שֶׁעוֹד מְעַט וְיִלָּקַח מִמֶּנּוּ. כָּל הַדֶּרֶךְ לֹא פָסַק

מִלְּהַרְהֵר הַרְהוֹרִים עֲגֻמִּים וְקָשִׁים. עַל פֶּרֶק כַּף יָדוֹ

הָיָה תָלוּי שׁוֹט־צַיִד נֶחְמָד, קָלוּעַ עוֹר וְשַׂעֲרוֹת סוּסִים,

מַעֲשֵׂה יְדֵי הֹדִים לְהִתְפָּאֵר. הַנִּצָּב הָיָה מְשֻׁבָּץ

בִּפְנִינִים וּבְקָצֵהוּ שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁל שִׁנֵּי יְעֵלִים. הַשּׁוֹט

הַזֶּה הָיָה חָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר וְנֶחֱשַׁב בְּעֵינָיו לִ"סְגֻלַּת

קֶסֶם", כִּי בַנִּצָּב הָיְתָה קְבוּעָה חֲתִיכָה שְׁטוּחָה שֶׁל קֶרֶן

יָעֵל שְׁבְּאֶמְצָעִיתָהּ הָיָה נֶקֶב קָטֹן. דֶּרֶךְ נֶקֶב זֶה

נִתְגַּלָּה מַרְאֵה הַנּוֹף בִּבְהִירוּת יְתֵרָה מִכְּפִי שֶׁהוּא

נִרְאֶה לָעַיִן הַפְּשׁוּטָה. מִמֵּילָא מוּבָן שֶׁחִזָּיוֹן זֶה

יְסוֹדָתוֹ בְּאֶחָד מֵחֻקֵּי הַטֶּבַע הַגְּלוּיִים וִידוּעִים, וְאוּלָם

בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יָקַר בְּעֵינָיו הַשּׁוֹט כְּחֵפֶץ שֶׁסְּגֻלָּה

מְיֻחָדָה צְפוּנָה בוֹ, וְיוֹסְט מֵאֵן לְקַבֵּל כַּמָּה הַצָּעוֹת

שֶׁהֻצְּעוּ לוֹ לִמְכֹּר אֶת הַשּׁוֹט בְּמֵיטַב כֶּסֶף. פִּתְאֹם

נִטְפַּל אֵלָיו הֵלֶךְ: זֶה הָיָה יַ’ק דֵּי, יְדִידוֹ שֶׁל יוֹסְט,

שֶׁשָּׁב מִן הַצַּיִד וּקְנֵה רוֹבֶה בְיָדוֹ. יַ’ק הָיָה סַר וְזָעֵף,

כִּי לֹא צָד מְאוּמָה. שְׁנֵי הַיְדִידִים בֵּרְכוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

בְּשָׁלוֹם וְיַ’ק אָמָר: "נַפְשִׁי קָצָה בַצָּיִד. רְצוֹנְךָ לְהַחֲלִיף

אֶת הַשּׁוֹט בִּקְנֵה הָרוֹבֶה?" – חֹדֶשׁ יָמִים קֹדֶם לָכַן הָיָה

יוֹסְט מֵשִׁיב אֶת פָנָיו רֵיקָם. הַשּׁוֹט הָיָה שָׁוֶה עֲשָׂרָה דוֹלַר

וּקְנֵה־הָרוֹבֶה הַקָּטֹן רַק חֲמִשָּׁה. אַךְ עַתָּה עָנָה בִקְצָרָה

וּבְהֶחְלֵט: "בְּעַד קְנֵה הָרוֹבֶה עִם הַתַּכְרִיךְ, עִם כָּל

תַּשְׁמִישָׁיו בְּצֵרוּף כַּדּוּרֵי הַיְרִיָּה אֶתְּנֵהוּ לָךְ".

הַחֲלִיפִין נַעֲשׂוּ, וּמִקֵּץ שָׁעָה הִגִּיעַ יוֹסְט אֶל בֵּיתוֹ. הוּא

הֶעֱמִיד אֶת גְּרִיצֶלָה, הַסּוּס הָאַחֲרוֹן, בָּאֻרָוָה וְנִכְנַס

הַבָּיְתָה.

אַהֲבָה וּדְאָגָה שָׁכְנוּ יַחְדָּו בְּבֵית דִּירָתָהּ

שֶׁל הָאַלְמָנָה. שִׁיבָתוֹ שֶׁל יוֹסְט הֵבִיאָה קֶרֶן אוֹרָה אֶל תּוֹךְ

הַבָּיִת. הָאֵם הֵכִינָה אֶת הָאֲרֻחָה, שֶׁהָיְתָה שֶׁל טֵה, שֶׁל

תַּפּוּחֵי אֲדָמָה וְשׁוּמָן מָלוּחַ. לְפָנִים הָיוּ עוֹלִים לְעִתִּים

קְרוֹבוֹת עַל שֻׁלְחָנָם גַּם כְּבוּשִׁים³⁴ אֶלָּא שֶׁיְּמֵי הַטּוֹבָה הָאֵלֶּה חָלְפוּ כְבָר. יוֹסְט

נִעֲנַע אֶת אֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה עַל בִּרְכָּיו וְסִפֵּר אֶת

מְאֹרְעוֹתָיו. שְׁתֵּי חֲדָשׁוֹת נוֹדְעוּ לוֹ: רֵאשִׁית שֶׁהַבַּנְק

דָּרַשׁ לִפְרֹעַ לוֹ אֶת הַכֶּסֶף הַמַּגִּיעַ לוֹ עַד הָרִאשׁוֹן

לְפֶבְּרוּאַר, וְשֵׁנִית שֶׁבְּגַרְדִּינֶר מִתְבַּקֵּשׁ עֶגְלוֹן

בִּשְׁבִיל הַפּוֹסְטָה לְטוֹק־סִיטִי. הַתִּקְוָה לִמְקוֹר הַפַּרְנָסָה

הֶחָדָשׁ הַצָּפוּי לוֹ כָעֵת, בִּטְּלָה אֶת הַחְלָטָתוֹ לָשׁוּב אֶל

מְלוֹן קַנְיוֹן, וּבִפְרָט אַחֲרֵי שֶׁנּוֹדַע לוֹ לְיוֹסְט שֶׁשּׁוּעַל

הַכֶּסֶף שׁוּב לֹא נִרְאָה מֵאָז לִפְנֵי מְלוֹן קַנְיוֹן.

וּבְכֵן הִתְחִיל לְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׂרָה שֶׁל רַכָּב

וְהָיָה נוֹסֵעַ נְסִיעָה קָשָׁה וּמְיַגַּעַת בַּשָּׁלֶג. בַּצָּהֳרַיִם

הָיָה חוֹנֶה בְחַוַּת יַנְסֵי, וּלְאַחַר שְׁלשָׁה יָמִים הָיָה נוֹסֵעַ

בַּחֲזָרָה בַצִּנָּה הַגְּדוֹלָה הַדּוֹקֶרֶת דְּקִירוֹת שֶׁל מְחָטִים.

עֲבוֹדָה זוֹ הָיְתָה עֲשׂוּיָה לְהָמִית אָדָם מִיתַת קִפָּאוֹן, אֶלָּא

שֶׁעוֹד יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מֵחֲמַת צִנָּה קָפָא דָמוֹ שֶׁל יוֹסְט

בְּקִרְבּוֹ בְּהַעֲלוֹתוֹ עַל דַּעְתּוֹ שֶׁבְּרִאשׁוֹן לְפֶבְּרוּאַר

עָתִיד הוּא וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ לִהְיוֹת מְחֻסְּרֵי דִירַת

בָּיִת.

עַל יַד הַמּוֹרָד שֶׁל אֱוַרְטְס יֵשׁ שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ

לְפָנָיו עֲדָרִים קְטַנִּים שֶׁל צֹאן הֶהָרִים וְגַם צְבָאִים שְׁחוֹרֵי

זָנָב. בְּעֶצֶם יְמֵי הַחֹרֶף פָּגַשׁ גַּם אַיָּלֵי קֶרַח עֲנָקִיִּים,

שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת נָסוֹגוּ רַק צְעָדִים מִסְפָּר הַצִּדָּה,

לְמַעַן תֵּת לְעֶגְלַת הַפּוֹסְטָה לַעֲבֹר עַל פְּנֵיהֶם. לֹא עָבְרוּ

יָמִים מוּעָטִים וְהַמִּקְרִים הָאֵלֶּה נַעֲשׂוּ בְעֵינֵי יוֹסְט

לְמַעֲשִׂים שֶׁבְּכָל יוֹם, וְאוּלָם פַּעַם אַחַת, בַּשָּׁבוּעַ

הַשֵּׁנִי שֶׁל עֲבוֹדַת הַחֹרֶף שֶׁלּוֹ, אֵרַע לוֹ מְאֹרָע שֶׁזִּעֲזַע

אוֹתוֹ פִתְאֹם: הִנֵּה הוּא נוֹסֵעַ בַּמּוֹרָד שֶׁל גַּב הָרָמָה

הָאָרֹךְ שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי חַוַּת יַנְסֵי – וּמִי הוּא זֶה הַיְצוּר

הַמַּבְהִיק בִּשְׁחוֹר צִבְעוֹ, שֶׁעֵינַיִם צְהֻבּוֹת לוֹ וּמַרְאֵהוּ

כְמַרְאֵה חָתוּל שָׁחוֹר גָּדוֹל בַּעַל חֹטֶם חַד מְיֻחָד בְּמִינוֹ

שֶׁהוּא רוֹאֶה יוֹשֵׁב כָּאן? – הֲרֵי אֵין זֶה אֶלָּא שׁוּעַל הַכָּסֶף!

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, שֶׁזֶּה הָיָה אוֹתוֹ הַשּׁוּעָל עַצְמוֹ שֶׁרָאָה

לִפְנֵי מְלוֹן קַנְיוֹן, וַאֲשֶׁר עָלָיו נוֹדַע לוֹ אַחַר כָּךְ שֶׁהוּא

נֶעְלַם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא, שֶׁהֲרֵי קָשֶׁה הָיָה לְהַעֲלוֹת עַל

הַדַּעַת שֶׁנִמְצְאוּ בַפַּרְדֵּס שְׁנַיִם מֵאוֹתוֹ הַמִּין. רְגָשׁוֹת

שׁוֹנִים הִתְעוֹרְרוּ בְלִבּוֹ שֶׁל יוֹסְט. מַדּוּעַ לֹא לָקַח עִמּוֹ

אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה הָקָּטֹן? אֵיךְ הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִזֶּה?

וְאַחַר כָּךְ נִצְנְצָה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּלִבּוֹ – חֲמֵשׁ מֵאוֹת

דּוֹלַר! הֲרֵי הִזְדַּמְּנוּת נָאָה מֵאֵין כָּמוֹהָ! אוֹר שֶׁל יוֹם

בָּהִיר וּמֶרְחָק שֶׁל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה צְעָדִים – חֲבָל!

הַשּׁוּעָל נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁעָה

שֶׁיּוֹסְט עָבַר עַל פָּנָיו. בִּנְסִיעָתוֹ הַשְּׁנִיָּה לָקַח עִמּוֹ

אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה הַקָּטֹן. אֶת נִצָּבוֹ כָרַת בְּמַשּׂוֹר, כְּדֵי

שֶׁיּוּכַל לְהַסְתִּירוֹ בִשְׁעַת הַדְּחָק מִתַּחַת לִמְעִילוֹ. שׁוּם

אִישׁ לֹא יָכֹל לְהַכִּיר שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אִתּוֹ נֶשֶׁק, וְאוּלָם

הַשּׁוּעָלִים, כְּפִי הַנִּרְאֶה, הִרְגִּישׁוּ בָזֶה. הָאֲדֻמִּים

עָמְדוּ בְּמֶרְחַק מִבְטָחִים, וְהַשָּׁחוֹר לֹא יָסַף לְהֵרָאוֹת עוֹד.

יוֹם יוֹם הָיָה יוֹסְט נוֹסֵעַ הָלֹךְ וָשׁוֹב וַעֲדַיִן הָיָה מְקַוֶּה.

אַךְ נִרְאֶה הָיָה, כִּי כְרֹב מְחִירוֹ כֵּן רַבָּה עָרְמָתוֹ שֶׁל

הַשּׁוּעָל הַשָּׁחוֹר. הוּא לֹא בָא עוֹד, וְאִלּוּ גַם בָּא, הֲרֵי

הִתְחַכֵּם לְהִתְחַבֵּא וְלִהְיוֹת סָמוּי מִן הָעָיִן. הַחֹדֶשׁ עָבַר

וְרַק בְּסוֹפוֹ שָׁמַע יוֹסְט אֶת יַנְסִי הַזָּקֵן אוֹמֵר: "זֶה

כְשָׁבוּעַ יָמִים שֶׁשּׁוּעַל הַכֶּסֶף מִתְהַלֵּךְ מִסָּבִיב לְאֻרָוָה.

דֶּוֶּה רָאָה אוֹתוֹ זֶה לֹא כְבָר". בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָשְׁבוּ עַל יַד

הַתַּנּוּר אַנְשֵׁי צָבָא שׁוֹמְרֵי הַצַּיִד שֶׁבַּפַּרְדֵּס, וְלֹא עוֹד

אֶלָּא שֶׁבֵּינֵיהֶם נִמְצָא גַם מְרַגֵּל, אִישׁ מַעֲרָבִי בַעַל

נִסָּיוֹן שֶׁאַנְּשֵׁי הַצָּבָא סָרִים לְמִשְׁמַעְתּוֹ, וַהֲלָה הָיָה

מְסֻכָּן בְּיוֹתֵר. יוֹסְט הִתְאַפֵּק וּבְפָנָיו לֹא נִכְּרָה אַף

תְּנוּעָה כָל שֶׁהִיא וְלֹא הֶחֱזִיר כְּלוּם, וְאוּלָם לִבּוֹ הִתְחִיל

דּוֹפֵק. לְאַחַר חֲצִי שָׁעָה יָצָא מִן הַבַּיִת כְּדֵי לָתֵת לְסוּסָיו

אֶת מִסְפּוֹא הָעֶרֶב, וּבִפְנוֹתוֹ כֹה וָכֹה מִסָּבִיב לָאֻרָוָה רָאָה

דְמוּת שׁחוֹרָה, שֶׁהִתְנוֹעֲעָה בְאֵין קוֹל וְאַחַר נֶעֶלְמָה בְתוֹךְ

הָאֲפֵלָה.

בְּאוֹתָה שָׁעָה נִכְנְסוּ אַנְשֵׁי הַצָּבָא אֶל

הָאֻרָוָה לְהַאֲכִיל אֶת סוּסֵיהֶם וְיוֹסְט חָזַר וְיָשַׁב עַל יַד

הַתַּנּוּר. כָּאן הָיוּ תָלוּי מְעִיל הָעֶגְלוֹנִים הָאָרֹךְ שֶׁלּוֹ

אֲשֶׁר בְּכִיס הֶחָזֶה הֶעָמֹק שֶׁבּוֹ הָיָה חָבוּי הָרוֹבֶה הַמְקֻצָּר.

הוּא הִמְתִּין עַד שֶׁאַנְשֵׁי הַצָּבָא עָלוּ בָזֶה אַחֲרֵי זֶה עַל

הַמַּדְרֵגָה הַמּוֹבִילָה אֶל חֲדַר מִשְׁכָּבָם הַמְשֻׁתָּף. אַחַר כָּךְ

קָם, לָקַח אֶת הַפַּנָּס, הִדְלִיקוֹ וּנְשָׂאוֹ אֶל אֲחוֹרֵי הָאֻרָוָה

הָבּוֹדֵדָה. הַסּוּסִים לָעֲסוּ אֶת הַמִּסְפּוֹא, וְהַכּוֹכָבִים

נוֹצְצוּ מִמַּעַל לַנּוֹף הַמְעֻטָּף שָׁלֶג. אִישׁ לֹא הָיָה בְקִרְבָתוֹ

בְשָׁעָה שֶׁתָּלָה אֶת הַפַּנָּס עַל צִנּוֹר הַגַּג לִפְנֵי הָאֻרָוָה

בְּאֹפֶן שֶׁנִּרְאָה רַק מִצַּד הָעֵמֶק הַפָּתוּחַ אֲבָל לֹא מִתּוֹךְ

הַבָּיִת.

קוֹל “יַףּ” “יַה” חַלָּשׁ, קוֹל שֶׁל שׁוּעָל, בָּקַע

וְעָלָה מִן הֶהָרִים הַמְכֻסִּים יַעֲרֵי תָּרְנִיּוֹת. יוֹסְט שָׁכַב עַל

הַשָּׁחָת שֶׁבַּעֲלִיַּת גַּג הָאֻרָוָה וְאָרָב. וְאוּלָם שׁוּם יְצוּר

חָי לֹא נִרְאָה עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג. הוּא הֶחֱלִיט לִשְׁקֹד כָּל

הַלַּיְלָה, אִם יִהְיֶה צֹרֶךְ בַּדָּבָר, וְהָיָה מְצַפֶּה. הַפַּנָּס

הָיָה בוֹ גַם כְּדֵי לִמְשֹׁךְ אֶת הַחַיּוֹת וְגַם כְּדֵי לְהַבְרִיחָן,

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְוַתֵּר עָלָיו מִפְּנֵי

הַחֲשֵׁכָה. אוֹרוֹ זָרַע עַל פְּנֵי מַעֲטֵה הַשֶּׁלֶג שֶׁבַּסְּבִיבָה

הַקְּרוֹבָה בְיוֹתֵר בְּרַק צְהַבְהַב רָפֶה. שָׁעָה אַחַת זָחֲלָה

וְחָלְפָה, וְהִנֵּה הִתְקָרְבָה דְמוּת בַּעֲלַת זָנָב שָׂעִיר וְנָבְחָה

קְצָרוֹת כְּלַפֵּי הָפַּנָּס. מַרְאֵה הַחַיָּה הָיָה כֵהֶה בְיוֹתֵר,

אֶלָּא שֶׁעַל צַוָּארָהּ הִבְהִיק כֶּתֶם בָּהִיר. גּוּפוֹ שֶׁל יוֹסְט

רָעַד מִקֹּר. לַמְרוֹת עֲבִי מְעִילוֹ הָעֶלְיוֹן נָקְשׁוּ שִׁנָּיו זוֹ

לְזוֹ, וְהִנֵּה נִתְגַּלְּתָה דְמוּת כֵּהָה שְׁנִיָּה וְאחֲרֶיהָ

בִצְבְּצָה דְמוּת שְׁחוֹרָה גְדוֹלָה, שֶׁהִתְרַשְּׁמָה בִּבְהִירוּת

הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל קַרְקַע הַשֶּׁלֶג הַלָּבָן. אוֹרֵחַ שָׁחוֹר זֶה

הִתְנַפֵּל עַל זוֹ שֶׁהוֹפִיעָה רִאשׁוֹנָה, אַךְ הִיא נִמְלְטָה חִישׁ,

וְגַם הִשְׁתַּמְּטָה, אֶלָּא שֶׁיָּשְׁבָה לָהּ עַל הַשֶּׁלֶג בְּרִחוּק

מָקוֹם קְצָת וְלָטְשָׁה אֶת עֵינֶיהָ אֶל הָאוֹר הַמַּבְרִיק. יוֹסְט לֹא

הָיָה מְפַקְפֵּק בַּדָּבָר אַף פִּקְפּוּק כָּל שֶׁהוּא: אָכֵן שׁוּעַל

הַכֶּסֶף הָיָה לְפָנָיו. וְאוּלָם הָאוֹר הָיָה קָלוּשׁ בְּיוֹתֵר. יָדוֹ

שֶׁל יוֹסְט רָעֲדָה כְּשֶׁפָּשַׁט אֶת נַעַל הַיָּד וּכְשֶׁלָּחַץ אֶת

גַּב הַיָּד אֶל שְׂפָתָיו וּמָצַץ אוֹתוֹ, כְּדֵי לְחַקּוֹת קוֹל צִפְצוּף

הַעַכְבָּר. הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה פָעַל מִיָּד אֶת פְּעֻלָּתוֹ

הַמְכֻוָּנָה: הַשּׁוּעָל הֶחֱלִיק וְהִתְקָרֵב כְּשֶׁהוּא כוֹפֵף עַצְמוֹ

כְּחָתוּל הָאוֹרֵב לְצֵיד עַכְבָּר.

וְהִנֵּה הוּא עוֹמֵד לְפָנָיו שׁוּב וּמְפַתֵּהוּ

וּמַדִּיחֵהוּ אַחֲרָיו, וְהוּא דוּמָם כְּפֶסֶל וְקוֹפֵא עַל עָמְדּוֹ

כְּקוֹרֵא הַמִּתְחַבֵּא עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע אוֹ כְעֹפֶר בֶּן שְׁנָתוֹ

בוֹדֵד בְּחֹדֶשׁ מַאי. יוֹסְט הֵרִים אֶת הָרוֹבֶה הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת

אֶל לֶחְיוֹ. הַפַּנָּס הֵאִיר בִּפְנֵי הַשּׁוּעָל מִמֶּרְחָק שֶׁל

עֶשְׂרִים צְעָדִים. אוֹרוֹ נִשְׁבַּר פִּי שְׁנַיִם בְּעֵינֵי הַבָּרֶקֶת

שֶׁלּוֹ. הַמַּטָּרָה הָיְתָה בְרוּרָה וּגְלוּיָה לְמַדָּי. יוֹסְט

כּוֹנֵן אֶת רוֹבֵהוּ כְלַפֵּי הַמַּטָּרָה, וְאוּלָם מַה מוּזָר הַדָּבָר!

הֲרֵי קֹדֶם לָכֵן רָאָה אֶת כָּל מַה שֶׁלְּפָנָיו רְאִיָּה כָל כָּךְ

חַדָּה וּבְרוּרָה, וְעַכְשָׁו נִטַּשְׁטֵשׁ הַכֹּל וְהָרוֹבֶה נָע

לְמַעְלָה וּלְמַטָּה כְגִבְעוֹל שֶׁל קְנֵה סֻכָּר, שֶׁסְּנָאִי אֲדָמָה

מְכַרְסֵם אֶת שָׁרְשׁוֹ. הוּא הוֹרִיד אֶת הָרוֹבֶה בַאֲנָחָה וְקִלֵּל

אֶת יָדוֹ הָעֲלוּבָה שֶׁרָעֲדָה, וְתוֹךְ כְּדֵי רֶגַע נֶעְלַם שׁוּעַל

הַקְּסָמִים.

יוֹסְט הַמִּסְכֵּן! תָּמִיד הָיָה שָׂם מֶתֶג

לִלְשׁוֹנוֹ, וְאוּלָם עַכְשָׁו הוֹצִיא מִפִּיו אֶת כָּל הַקְּלָלוֹת

שֶׁשָּׁמַע מֵאָז וּמֵעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי יְלִיד הַמַּעֲרָב הָיָה.

לָאַחֲרוֹנָה שָׁבָה אֵלָיו רוּחַ בִּינָתוֹ: "הֲרֵי אֶפְשָׁר

שֶׁהַשּׁוּעָל יַחֲזֹר וְיָבֹא לְכָאן!" נִצְנֵץ רַעְיוֹן בְּמֹחוֹ: הוּא

הוֹצִיא מִכִּיסוֹ גַפְרוּר פָּשׁוּט, הִרְטִיבוֹ בִשְׂפָתָיו וְשִׁפְשֵׁף

בּוֹ אֶת פִּי קְנֵה הָרוֹבֶה. עַתָּה כוֹנֵן אוֹתוֹ אֶל אַחַד הָעֵצִים.

אָכֵן, אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר! מַה שֶׁהָיְתָה בְעֵינָיו קֹדֶם לָכֵן

כָּתֹם כֵּהֶה וּמְטֻשְׁטָשׁ נִרְאֶה עַכְשָׁו בְּצוּרָה בְרוּרָה

וּמְפֹרָשָׁה.

נְבָחָה חֲלוּשָׁה שֶׁנִּשְׁמְעָה מִן הֶהָרִים הֵעִידָה

שֶׁשׁוּעָל בָּא אוֹ הוֹלֵךְ. יוֹסְט הִמְתִּין חֲמִשָּׁה רְגָעִים וְאַחַר

צִפְצֵף שׁוּב עַל גַּב יָדוֹ. וּמַה גָדוֹל הָיָה תִמְהוֹנוֹ בִרְאוֹתוֹ

שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי קִיר הָאֻרָוָה מְקַפֵּץ וּבָא הַשּׁוּעָל הַשָּׁחוֹר

הַגָּדוֹל. בְּמֶרְחָק שֶׁל חֲמִשָּׁה עָשָׂר צְעָדִים עָמַד תַּחְתָּיו.

עִגּוּלֵי הָעֵינַיִם הַצְּהֻבִּים הִבְהִיקוּ לְאוֹר הַפַּנָּס וּפִי

הָרוֹבֶה הִתְכַּוֵּן הַפַּעַם כִּוּוּן יָפֶה כְלַפֵּי הַמַּטָּרָה.

נִשְׁמַע קוֹל נְקִישׁה קְצָרָה וּבַעַל הָאַדֶּרֶת הַשְּׁחוֹרָה צָנַח עַל

הַשֶּׁלֶג וְנָפַל שָׁדוּד. מִי יוּכַל לְהַבְחִין קוֹל רַעַשׁ רוֹבֶה בֵין

קוֹלוֹת הָרַעַשׁ שֶׁל נֵפֶץ עֵץ יָרוֹק, אֲשֶׁר הַקֶּרַח הַנּוֹרָא שֶׁל

לֵיל חֹרֶף בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן מְבַקֵּעַ אוֹתוֹ? וּמִשּׁוּם מַה

יִתְעוֹרְרוּ נוֹסְעִים עֲיֵפִים מִשְּׁנָתָם מִכָּל קוֹל שָׁאוֹן קָלוּשׁ

וּמָצוּי? עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל מִי יַעֲלֶה חֲשָׁד? מִי יָשִׁית לִבּוֹ

לָזֶה?

וּמַדּוּעַ זֶה יִשְׁאַל סוֹחֵר הָאַדָּרוֹת

שֶׁבְּלִיוִינְגְסְטוֹן שְׁאֵלוֹת? – הָאַדֶּרֶת הָיְתָה נֶהְדָּרָה

בְיוֹתֵר – וּמָה אִכְפַּת לוֹ עוֹד? אוֹ כְלוּם יִשְׁאַל אוֹתוֹ הָאִישׁ

אֲשֶׁר בַּבַּנְק? הוּא קִבֵּל אֶת חֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת שֶׁלּוֹ – וּמַה לוֹ

עוֹד? גַּם עַל לֵב אִמּוֹ שֶׁל יוֹסְט נִתְקַבְּלָה עַל נְקַלָּה הַדֵּעָה

שֶׁמַּחֲזִיק בָּהּ הַהֹדִי: "לְמִי חַיּוֹת הַבָּר? – לָאִישׁ הַהוֹרֵג

אוֹתָן". “אָמְנָם לֹא יָדַעְתִּי מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְרֶה”, עָנְתָה

וְאָמְרָה, "וְאוּלָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֹה יִקְרֶה דָבָר. הֵן

הִתְפַּלַּלְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי". יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁמַּה שֶׁנַּעֲשָׂה

לֹא נַעֲשָׂה אֶלָּא מִתּוֹךְ לַחַץ וּמְצוּקָה. הַבַּיִת נִצַּל,

הַמַּזָּל נִשְׁתַּנָּה בוֹ בָרֶגַע שֶׁשָּׁלשׁ הַנְּקֻדּוֹת הַמְּשׁוּחוֹת

בְּגָפְרִית שֶׁבִּקְצֵה הָרוֹבֶה, נִתְאַחֲדוּ וְנִצְטָרְפוּ עִם שְׁתֵּי

הַמְּנוֹרוֹת הַחַיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ שׁוּעַל הַכֶּסֶף וְהָיוּ לְקַו יָשָׁר

אֶחָד. אָכֵן אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, יוֹסְט הָיָה גוֹנֵב צָיִד. וְאוּלָם

אַךְ פַּעַם אַחַת וְלֹא יָסַף עוֹד.

הַפּוֹשֵׁעַ הַלָּבוּשׁ קְטִיפָה – הַנְּמִיָּה

חַיָּה נֶהְדָּרָה זוֹ, הַצָּבָל שֶׁל אֲמֵרִיקָה,

בַּעֲלַת הָאַדֶּרֶת, שֶׁמַּרְאֶהָ כָּתֹם עָמֹק, וּבַעֲלַת הַגָּרוֹן

הַצָּהֹב כְּעֵין הַזָּהָב, שְׁנִיָּה הִיא לְתֵאוּר אַחֲרֵי שׁוּעַל

הַכֶּסֶף, לְפִי שֶׁכָּךְ הוּא שִׁעוּר הָעֵרֶךְ שֶׁבֵּין שְׁנֵי אֵלֶּה,

כְּלוֹמַר עֵרֶךְ שָׁוְיָן שֶׁל אַדְרוֹתֵיהֶם.

הַשּׁוּעָל הוּא פֶרֶא־כֶלֶב קָטֹן, הַנְּמִיָּה הִיא

חֻלְדַּת אִילָן גְּדוֹלָה. הִיא בַעֲלַת זְרִיזוּת מַפְלִיאָה;

בְּרָדְפָהּ עַל צַמְרוֹת הָעֵצִים אַחַר סְנָאִית אֲדֻמָּה, הַטָּסָה

מֵעַל לְרָאשֵׁי הָעֵצִים, הֲרֵי הִיא מַשִּׂיגָה אוֹתָהּ כִּמְעַט

תָּמִיד. עִקַּר מְזוֹנָהּ עַכְבָּרִים וּסְנָאִיּוֹת, אֶלָּא שֶׁהִיא

טוֹרֶפֶת גַּם שְׁפַנִּים וְתַרְנְגוֹלֵי הַבָּר בַּאֲשֶׁר תִּמְצָאֵם,

וְאֵינֶנָּה נִרְתַּעַת אָחוֹר אֲפִילוּ מִפְּנֵי צַיִד גָּדוֹל

יוֹתֵר.

תּוֹם נְיוּקוֹמְבּ, מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ הַזָּקֵן שֶׁלִּי,

סָח לִי מַעֲשֶׂה מַפְלִיא בִנְמִיָּה, שֶׁנִּזְדַּמֵּן לְפָנָיו בְּשָׁעָה

שֶׁהָיָה מוֹרֵה דֶרֶךְ לְצַיָּד בְּהָרֵי שׁוֹשׁוֹנֵי. בְּחֹדֶשׁ

אָקְטָבֶּר שְׁנַת 1911 יָצָא לָצוּד צַיִד עִם הַבָּרוֹן דְּ’אֶפְּסֶן

וִידִידוֹ אֵצֶל מִילֶרקְרִיק, מִמִּזְרָח לְפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן. הֵם

יָרוּ אֶל צְבִי אֶחָד. הַחַיָּה בָרְחָה מִפְּנֵיהֶם, כְּאִלּוּ לֹא

נִפְגְּעָה, וְאוּלָם הִיא רָצָה בְמוֹרַד הָהָר, וְעַד מְהֵרָה נִרְאוּ

עַל פְּנֵי הַשֶּׁלֶג נִטְפֵי דָם מִזֶּה וּמִזֶּה. הֵם הָלְכוּ אֵיזֶה

מֵאוֹת צְעָדִים בְּעִקְּבוֹת הַצְּבִי הַבּוֹרֵחַ, וְהִנֵּה נִצְטָרְפוּ

אֲלֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ עִקְּבוֹתֵיהֶן שֶׁל חָמֵשׁ נְמִיּוֹת. אַחֲרֵי

רִגְעֵי מִסְפָּר הִדְבִּיקוּ הַצַּיָּדִים אֶת הַצְּבִי שֶׁהָיָה מוּטָל

עַל הָאָרֶץ. וְאוּלָם חָמֵשׁ הַנְּמִיּוֹת, – כְּפִי הַנִּרְאֶה

מִשְׁפָּחָה אַחַת – מִהֲרוּ לְקַפֵּץ עַל גִּזְעֵי הָעֵצִים הַקְּרוֹבִים,

וְהִשְׁמִיעוּ אֶת הַהֶמְיָה הָרַכָּה “פוּרְד” הַמְיֻחָדָה לִבְנֵי

מִינָן, וַדַּאי מִתּוֹךְ צִפִּיָּה לַסְּעֻדָּה הַשְּׁמֵנָה הַמְזֻמָּנָה

לָהֶן. אֶלָּא שֶׁבִּיאַת הַצַּיָּדִים הִכְזִיבָה לְדַאֲבוֹנָן אֶת

תִּקְוָתָן.

נִסְיוֹנוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה לְחַלֵּק שָׁלָל עִם הַצַּיָּדִים מְנַסּוֹת הַנְּמִיּוֹת לְעִתִּים קְרוֹבוֹת.

הַבֵּבָר³⁵ הֶחָרוּץ

בִּבְחִינָה יְדוּעָה הֲרֵי הַבֵּבָר הַחַיָּה

הַמֻּפְלָאָה מִכָּל הַחַיּוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב. הַחִפּוּשׁ אַחֲרֵי

עוֹרוֹת שֶׁל בֵּבָרִים גָּרַם לָהֶם לָאֲבַנְטוּרִיסְטִים³⁶

שֶׁחָקְרוּ וְתָרוּ אֶת הָרֵי הַסְּלָעִים וּפָתְחוּ

לַבְּרִיּוֹת אֶת כָּל הַחֵלֶק הַצְּפוֹנִי־מַעֲרָבִי שֶׁל מְדִינוֹת

הַבְּרִית וְשֶׁל קָנָדָה. עַד הַיּוֹם הַזֶּה מְשַׁמֵּשׁ הַבֵּבָר

מִשְׁלַח יָדָם שֶׁל רֹב גּוֹנְבֵי הַצַּיִד שֶׁבַּפַּרְדֵּס. אֲבָל אָנוּ

רוֹאִים קֹדֶם כֹּל בַּבֵּבָר חַיָּה, אֲשֶׁר בְּפָעֳלֶיהָ וַעֲלִילוֹתֶיהָ

מִתְגַּלֵּית מִדָּה יְדוּעָה שֶׁל בִּינָה וְהַשְׂכֵּל, אֲשֶׁר

בְּכִשְׁרוֹן שֶׁל הַמְצָאָה טֶכְנִית יֵשׁ שֶׁאֵין הִיא נוֹפֶלֶת מִן

הָאָדָם, וַאֲשֶׁר תַּפְלִיא אוֹתָנוּ בְדֶרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ הַנַּעֲשֵׂית

עַל פִּי תָכְנִית.

הָיָה זְמָן שֶׁמִּפְעֲלֵיהֶם וְחָכְמָתָם שֶׁל

הַבֵּבָרִים הִפְלִיאוּ כָל כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת עַד שֶׁיִּחֲסוּ

לַבַּנַּאי הַמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע זֶה יֶתֶר כִשְׁרוֹן מִן הָאָדָם.

וְאוּלָם אַחַר כָּךְ קָמוּ מְפַקְפְּקִים, שֶׁהוֹרִידוּ אֶת עֵרֶךְ

הַבֵּבָר שׁוּב לַמַּדְרֵגָה הַשְּׁפָלָה שֶׁל הַחַיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת

אֵלָיו, וְהִכְרִיזוּ שֶׁכָּל מַה שֶׁמּוֹדִיעִים עַל מַעֲשֵׂהוּ

וּפָעֳלָיו אֵינוֹ אֶלָּא דִבְרֵי אַגָּדָה. כַּיּוֹם הוֹלְכִים

הַחוֹקְרִים בַּשְּׁבִיל הָאֶמְצָעִי הַנָּכוֹן. אָנוּ רוֹאִים בַּבֵּבָר

חַיָּה הָעוֹלָה הַרְבֵּה עַל שְׁאָר קְרוֹבֶיהָ בְּמַתַּת הַכִּשְׁרוֹנוֹת

שֶׁנִּתְיַחֲדוּ בָהּ. הוּא חוֹנֵן בְּאִינְסְטִינְקְטִים יְדוּעִים,

הַיּוֹצְאִים מִגֶּדֶר הָרָגִיל וְהַמַּכְשִׁירִים אוֹתוֹ לְהָקִים

סְכָרִים וּמִבְצָרִים, שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּכָל מַעֲשֵׂיהֶם

וּמַעְבָּדֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי הַחַיִּים. הֲרֵינִי נוֹתֵן כָּאן הַרְצָאָה

קְצָרָה עַל יְצִירוֹתֵיהֶם שֶׁל הַבֵּבָרִים הַחֲשׁוּבוֹת בְּיוֹתֵר

וְהַנַּעֲשׂוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן וָדָעַת: קֹדֶם כֹּל הֲרֵי הַמְּצוּדָה:

הַבֵּבָר הוּא הוּא שֶׁהִמְצִיא אֶת מְלֶאכֶת הַבֵּטוֹן. זֶה אַלְפֵי

שָׁנִים הֲרֵיהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְצוּרַת בֹּץ מְעֹרָב בַּאֲבָנִים

וְקָנִים לְצֹרֶךְ מְצוּדוֹתָיו וּסְכָרָיו. הַמְּצוּדָה מְשַׁמֶּשֶׁת

דִּירָה לַמִּשְׁפָּחָה; כְּלוֹמַר: בַּנּוֹהֵג שֶׁמִּסְתּוֹפְפִים בָּהּ

זָכָר זָקֵן אֶחָד, נְקֵבָה זְקֵנָה אַחַת וְהַרְבֵּה צֶאֱצָאִים. מִדַּת

הַמְּצוּדָה מִבַּחוּץ הִיא מֵחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עַד עֶשְׂרִים רֶגֶל

(שִׁעוּרָהּ שֶׁל רֶגֶל אֲמֵרִיקָנִית הִיא שְׁלשִׁים סַנְטִימֶטֶר),

וְשִׁעוּר גָּבְהָהּ מִשָּׁלשׁ עַד חָמֵשׁ רָגֶל. בִּפְנִים הַמְּצוּדָה

נִמְצָא חֶדֶר שֶׁגָּבְהוֹ שְׁתֵּי רֶגֶל וְאָרְכּוֹ שֵׁשׁ רֶגֶל

בְּעֵרֶךְ. חֶדֶר זֶה מֻנָּח מִמַּעַל לִפְנֵי הַמַּיִם וּבְרֹאשׁ גַּגּוֹ

עָרוּךְ מִפְתָּח הֶעָשׂוּי לְהַכְנִיס אֲוִיר. חוּץ מִזֶּה יֵשׁ בָּהּ

שְׁנֵי מְבוֹאוֹת הַמֻּנָּחִים מִתַּחַת לְשֶׁטַח הַמָּיִם. הָאֶחָד מֵהֶם

עֲקַלְקַל וְהוּא הוּא הַמְשַׁמֵּשׁ לְצֹרֶךְ כְּנִיסָה וִיצִיאָה

רְגִילוֹת. הַשֵּׁנִי הוּא יָשָׁר וּבוֹ נִגְרָרִים אֶל הַמְּצוּדָה

עֵצִים, שֶׁקְּלִפָּתָם מְשַׁמֶּשֶׁת לַבֵּבָרִים מָזוֹן לַחֹרֶף.

הַמָּעוֹן נִשְׁמָר בְּטָהֳרָה מְעֻלָּה, וּכְשֶׁאַחַד הַעֲנָפִים נֶחֱשָׂף

מִכֹּל מַה שֶׁרָאוּי בּוֹ לַאֲכִילָה, הֲרֵי הוּא מוּצָא מִתּוֹךְ

הַמְּצוּדָה וְנִתָּן בְּאַחַד הַמְּקוֹמוֹת שֶׁבַּסֶּכֶר, שֶׁהוּא

סוֹלְלָה עֲקֻמָּה הָעֲשׂוּיָה מִבֹּץ וְקָנִים וּמִשְׂתָּרַעַת

בַּאֲלַכְסוֹן לְעֻמַּת זֶרֶם הַמָּיִם. הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת לְהַחֲזִיק אֶת

הַמַּיִם בְּגֹבַהּ יָדוּעַ, כְּדֵי שֶׁהַמְּצוּדָה תִהְיֶה מֻקֶּפֶת

תָּמִיד מַיִם מִסְּבִיבָהּ.

אֶחָד מִמַּעְבָּדָיו שֶׁל הַבֵּבָר הַמֻּפְלָאִים

בְּיוֹתֵר הִיא הַתְּעָלָה. זוֹ הִיא תְעָלָה גְמוּרָה מַמָּשׁ

הַנֶּחְפֶּרֶת דֶּרֶךְ קַרְקַע שֶׁל מִישׁוֹר מִן הַמַּיִם עַד לַיַּעַר,

וּמְשַׁמֶּשֶׁת לְהַכְנִיס עַל יָדָהּ אֶת אוֹצְרוֹת הַמָּזוֹן.

תְּעָלוֹת אֵלֶּה אָרְכָּן מִשְּׁלשׁ מֵאוֹת וְעַד

אַרְבַּע מֵאוֹת רֶגֶל, רָחְבָּן כְּשָׁלשׁ רֶגֶל וְעָמְקָן שְׁתֵּי רָגֶל.

דֻּגְמָה נָאָה שֶׁל תְּעָלָה שֶׁכָּזוֹ נִמְצְאָה בִשְׁנַת 1897

בְּקִרְבַת חַוַּת יַנְסֵי, אֶלָּא שֶׁהִיא הָיְתָה אֲרֻכָּה רַק שִׁבְעִים

רָגֶל. אֶת הַתְּעָלָה הַיּוֹתֵר אֲרֻכָּה רָאִיתִי בֶאֱדִירוּן־דֶּקְס;

אָרְכָּה אִם נַעֲלֶה בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת כָּל עַקְמִימוּתָהּ הָיָה שֵׁשׁ

מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים רֶגֶל, רָחְבָּהּ מִשְׁתַּיִם עַד שָׁלשׁ רֶגֶל,

וְעָמְקָהּ שְׁתֵּי רָגֶל.

עָלַי לְהַזְכִּיר כָּאן עוֹד שְׁלשָׁה מִפְעָלִים אֲחֵרִים מִמִּפְעָלָיו שֶׁל הַבֵּבָר, רֵאשִׁית: אֶת הָעֵקֶל³⁷

אוֹ חוֹר הַצְּלִילָה, מָקוֹם מָעֳמָק לְיַד הַחוֹף,

שֶׁקִּירוֹתָיו זְקוּפִים וּמְחֻלָּקִים יָפֶה בְאֹפֶן מְלָאכוּתִי;

שֵׁנִית: אֶת מְקוֹם הַחִמּוּם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהִנֵּהוּ עַל פִּי

רֹב תֵּל־נְמָלִים, שֶׁהַבֵּבָר שׁוֹכֵב עָלָיו כְּדֵי לִסְפֹּג מֶרְחָץ

שֶׁל שֶׁמֶשׁ, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּמָלִים מְפַלּוֹת אֶת הַכִּנָּם

שֶׁבְּעוֹרוֹ; וּלְבַסּוֹף: עוּגַת הַבֹּץ, זֹאת הִיא פַשְׁטִידָה קְטַנָּה

עֲשׂוּיָה בֹּץ וְהַמֻּשְׁקָה מִיץ שֶׁל בֵּבָר אוֹ מִיץ שֶׁל שִׁקְדֵי

הַגּוּף. עוּגָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כַּרְטִיס בִּקּוּר וּמוֹדִיעָה לְכָל

הַבֵּבָרִים שֶׁלִּפְנֵי זְמָן קָצָר הָיָה כָאן הַבֵּבָר פְּלוֹנִי בֶן

פּלוֹנִי. מְזוֹנוֹ הָעִקָּרִי שֶׁל הַבֵּבָר אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת

הַמָּזוֹן הֶחָבִיב עָלָיו בְּיוֹתֵר, הִיא קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַלִּבְנֶה

הָרוֹעֵד הַמְכֻנֶּה גַם בַּשֵּׁם “צַפְצָפָה”³⁸. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צַפְצָפוֹת גְּדֵלוֹת, שָׁם אֵין בֵּבָרִים מְצוּיִים.

הַסֶּכֶר

עַל פִּי רֹב מַתְחִילִים הַבֵּבָרִים אֶת בִּנְיַן

הַסֶּכֶר בְּתוֹךְ נַחַל הַנִּמְצָא בְקִרְבַת חֹרְשָׁה שֶׁל צַפְצָפוֹת.

לְאַחַר שֶׁהָעֵצִים נִכְרְתוּ וּקְלִפָּתָם נֶאֱכָלָה, בּוֹנִים

הַבֵּבָרִים בְּאוֹתוֹ הַנַּחַל סֶכֶר שֵׁנִי, כְּשֶׁהֵם מִתְכַּוְּנִים

שֶׁיִהְיוּ מְצוּיִים לָהֶם מַיִם עֲמֻקִּים לְמַחֲסֶה וְצַפְצָפוֹת

לְמַאֲכָל. כָּכָה מָצָאתִי בִשְׁנַת 1887 בְּקִרְבַת חַוַּת יַנְסֵי

שְׁלשָׁה עָשָׂר סְכָרִים שֶׁבָּנוּ הַבֵּבָרִים בָּזֶה אַחַר זֶה.

וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר בִּקַּרְתִּי שׁוּב אוֹתוֹ הַמָּקוֹם בִּשְׁנַת 1912

הָיוּ הַסְּכָרִים הֲרוּסִים וּמִקְוֵי הַמַּיִם חֲרֵבִים. מִשּׁוּם מָה?

הַתְּשׁוּבָה עַל שְׁאֵלָה זוֹ פְשׁוּטָה הִיא. הַבֵּבָרִים כִּלּוּ

לֶאֱכֹל אֶת הַמָּזוֹן שֶׁהָיָה מָצוּי כָאן. בִּמְקוֹם הֶחֳרָשִׁים

הַקְּטַנִּים שֶׁל עֲצֵי הַלִּבְנֶה הָרוֹעֵד שֶׁעָמְדוּ כָאן לְפָנִים לֹא

נִשְׁאֲרוּ אֶלָּא סְדָנִים, וְהַבֵּבָרִים נָדְדוּ מִזֶּה.

כָּכָה נִמְצְאָה בִשְׁנַת 1897 אֵצֶל

אָבְּסִידְיַן־קְלִיף בְּרֵכָה שֶׁל בֵּבָרִים שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה מִכָּל

בְּרֵכוֹת הַבֵּבָרִים שֶׁנִּרְאוּ מֵאָז וּמֵעוֹלָם בַּפַּרְדֵּס.

הַסֶּכֶר שֶׁלִּפְנֵי בְּרֵכָה זוֹ אָרֹךְ יוֹתֵר מֵאַרְבַּע מֵאוֹת

פְּסִיעוֹת. וְאוּלָם עַכְשָׁו הֲרֵיהִי מְעִי מַפָּלָה, וּמֵי הַבְּרֵכָה

יָבְשׁוּ וְדָלָלוּ. סִבַּת הַדָּבָר הִיא אוֹתָהּ עַצְמָהּ הָאֲמוּרָה

לְמָעְלָה: הַבֵּבָרִים כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת כָּל הַסְּבִיבָה עַד בְּלִי

הַשְׁאִיר שָׁם שָׂרִיד וַיָּנוּדוּ מִזֶּה. מִמֵּילָא מוּבָן שֶׁבָּהּ

בְּשָׁעָה שֶׁהַחַיּוֹת הֶחָרוּצוֹת פּוֹסְקוֹת מִלִּשְׁמֹר עַל הַסֶּכֶר

וְאֵינָן מְתַקְּנוֹת אֶת בְּדָקָיו, מִיָּד נִפְרָץ וְנֶהֱרָס.

כָּעֵת נִמְצָאוֹת בְּקִרְבַת חַוַּת יַנְסֵי הַרְבֵּה

בְרֵכוֹת בֵּבָרִים הֲגוּנוֹת, שֶׁשָּׁם דָּרִים כַּנִּרְאֶה אוֹתָם

הַבֵּבָרִים עַצְמָם שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לְפָנַי בִּסְבִיבוֹת הַמָּקוֹם

קֹדֶם לָכֵן. בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר שֶׁעָבַר מָצָאתִי הֲמוֹן סְכָרִים

וּבוֹנֵי סֶכֶר לְיַד הַחוֹף הַדְּרוֹמִי הַמִּזְרָחִי שֶׁל יְאוֹר

יֵלוֹסְטוֹן; וּכְשֶׁאָדָם יוֹצֵא לְשָׁם וּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם בְּיָדוֹ

מֻבְטָח הוּא שֶׁיַּעֲלֶה בְיָדוֹ לְצַלֵּם כַּמָּה תְמוּנוֹת שֶׁל

בֵּבָרִים, וַאֲפִילוּ לְאוֹרוֹ שֶׁל יוֹם בָּהִיר!

הָבָה אֲתַקֵן כָּאן כַּמָּה דֵעוֹת מְשֻׁבָּשׁוֹת הַמְּצֻיּוֹת אֵצֶל הַבְּרִיּוֹת בְּנוֹגֵע לַבֵּבָר.

אֵין הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְנָבוֹ שִׁמּוּשׁ שֶׁל כַּף סַיָּדִים.

אֵין הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּקוֹרוֹת גְּדוֹלוֹת לְבִנְיַן הַסֶּכֶר.

אֵין הוּא יָכֹל לִתְקֹעַ יְתֵדוֹת בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה.

אֵין הוּא יָכֹל לְהַפִּיל עֵץ אֶל עֵבֶר מְכֻוָּן.

הוּא מַקִּיף אֶת הַמְּצוּדָה שֶׁלּוֹ בְקָנִים וְלֹא בְּבֹץ.

שׁוּעַל־הַמַּיִם וּמַסְלוּל הַהַחְלָקָה שֶׁלּוֹ

כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, שֶׁהָיָה בְיַלְדוּתוֹ נַעַר

עַלִּיז וּמָצָא קוֹרַת רוּחַ יְתֵרָה בַדָּבָר לְהַחֲלִיק עַל עֶגְלַת

חֹרֶף מֵעַל גִּבְעָה מְכֻסָּה קֶרַח כְּשֶׁרֹאשׁוֹ נָטוּי לְפָנָיו,

וַדַּאי שֶׁלִּבּוֹ יִרְחַשׁ לְשׁוּעַל הַמַּיִם רִגְשׁוֹת אָח.

הַחַיָּה הַנָּאָה הַזֹּאת שַׁיֶּכֶת לִכְאוֹרָה

לְמִשְׁפַּחַת הַחֻלְדָּה, וְאוּלָם טִבְעָהּ הִתְפַּתַּח וְהִשְׁתַּלֵּם

בְּמִדָּה שֶׁכָּזוֹ שֶׁהִיא נֶעֶשְׂתָה לְאַחַת מֵחַיּוֹת הַטֶּרֶף

הָעֲלִּיזוֹת וְנוֹחוֹת בְּיוֹתֵר וְשֶׁשְּׁאִיפָתָן לְדָם הִיא פְחוּתָה

מִזּוֹ שֶׁל הָאֲחֵרוֹת. אֶפְשָׁר שֶׁסִּבַּת הַדָּבָר הִיא, שֶׁשּׁוּעַל

הַמַּיִם מִתְפַּרְנֵס בְּיִחוּד מִצֵּיד דָּגִים. וַהֲרֵי כְלָל הוּא גַם

בְּחֶבְרַת בְּנֵי הָאָדָם, שֶׁהַדַּיָּגִים נוֹחִים הֵם מִן הַצַּיָּדִים.

וּכְשֶׁאָנוּ מַשְׁוִים אֶת שׁוּעַל הַמַּיִם אֶל מִשְׁפַּחַת הַחֻלְדָּה

הַקְּרוֹבָה אֵלָיו, אָנוּ מוֹצְאִים אוֹת וּמוֹפֵת נָאֶה לְדֵעָה

זוֹ.

עַל פִּי רֹב אָנוּ מוֹצְאִים, שֶׁדֶּרֶךְ

הִתְפַּתְּחוּתָן שֶׁל הַחַיּוֹת דּוֹמֶה הַרְבֵּה לְדֶרֶךְ

הִתְפַּתְּחוּתֵנוּ אָנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. מִתְּחִלָּה אָדָם נִלְחָם

מִלְחֶמֶת הַפַּרְנָסָה שֶׁלּוֹ, אַחַר כָּךְ הוּא חוֹזֵר עַל בַּת זוּג,

וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁאֵין אַף אַחַת מִן הַדְּאָגוֹת הַלָּלוּ מַטְרִידוֹת

עוֹד אֶת דַּעְתּוֹ הֲרֵי הוּא מִתְמַכֵּר לְשַׁעְשׁוּעִים. הַרְבֵּה

חַיּוֹת עוֹסְקוֹת בְּשַׁעְשׁוּעִים. עַל פִּי רֹב אֵין הַשַּׁעְשׁוּעִים

הָאֵלֶּה אֶלָּא טַכְסִיסֵי צַיִד שֶׁל רְדִיפָה, שֶׁל תְּפִישָׂה וְשֶׁל

הִתְאַבְּקוּת, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ חַיּוֹת שֶׁהִפְלִיגוּ בְדֶרֶךְ זוֹ

הַפְלָגָה יְתֵרָה וְקָבְעוּ לְעַצְמָן מַעַרְכוֹת מִשְׂחָק סְדוּרוֹת

וּמְיֻחָדוֹת לָהֶן וְגַם מְקוֹמוֹת קְבוּעִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא

שֶׁיָּסְדוּ מוֹסָדוֹת שֶׁאֵינָם מְשַׁמְּשִׁים אֶלָּא לְשֵׁם תַּעֲנוּג.

זוֹהִי הַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּמִקְצֹעַ זֶה, וְדֻגְמָה

מַזְהִירָה לְכָךְ מְשַׁמֵּשׁ לָנוּ שׁוּעַל הַמַּיִם הָעַלִּיז. הוּא

הִמְצִיא אֶת שַׁעֲשׁוּעַ הַגְּלִישָׁה מִן הָהָר, וּכְפִי שֶׁאֶפְשָׁר

לְשַׁעֵר אֵין אֲפִילוּ שׁוּעַל מַיִם אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת

מַסְלוּל הַגְּלִישָׁה שֶׁל שׁוּעֲלֵי הַמָּיִם. מַסְלוּל גְּלִישָׁה זֶה

אֵינוֹ אֶלָּא גִבְעָה תְלוּלָה הַמְכֻוָּנָה לְצֹרֶךְ זֶה, אוֹ שְׂפַת

נָהָר, שֶׁבְּקָצֵהוּ נִמְצָאִים מַיִם עֲמֻקִּים. עַל יְדֵי שִׁמּוּשׁ

תְּדִירִי מִתְהַוֶּה כָאן מַסְלוּל חָלָק הַמְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידוֹ

בְדֶרֶךְ מְעֻלָּה בְיוֹתֵר בְּשָׁעָה שֶׁשֶּׁלֶג אוֹ קֶרַח מֻנָּחִים

עָלָיו. כָּאן מִזְדַּמְּנִים שׁוּעֲלֵי מַיִם, נַעַר וְזָקֵן, זְכָרִים

וּנְקֵבוֹת שֶׁלֹּא לְשֵׁם מְגַמָּה אַחֶרֶת חוּץ מִלְּהִתְעַנֵּג

וּלְהַחֲלִיק מִן הַמּוֹרָד בָּזֶה אַחַר זֶה בִמְהִירוּת, הַהוֹלֶכֶת

וּמִתְגַּבֶּרֶת, כְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְבֶּה חֶלְקָתוֹ שֶׁל מַסְלוּל

הַגְּלִישׁה, וּלְהִתְנַפֵּל אֶל תּוֹךְ הַמַּיִם עַל מְנַת לְהַתְחִיל

תֵּכֶף וּמִיָּד אֶת הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה מֵחָדָשׁ. הֵם מִתְרוֹצְצִים כָּאן

כְּשֶׁהֵם נוֹשְׁמִים בִּכְבֵדוּת מִתּוֹךְ עֹנֶג, וְכָל חַיָּה

מִתְאַמֶּצֶת לִגְלשׁ בִּתְכִיפוּת יְתֵרָה וּבִמְהִירוּת יְתֵרָה

מֵחַבְרוֹתֶיהָ. וְאֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁכָּל מַעֲשֵׂה הַתַּעֲנוּג

הַזֶּה מוֹצָאוֹ רַק מִתּוֹךְ שְׁאִיפָה חֶבְרוּתִית פְּשׁוּטָה

שֶׁהַחַיָּה שׁוֹאֶפֶת לְהִתְאַחֵד עִם בְּנֵי מִינָהּ בְּמִשְׂחָק

הַמַּמְצִיא לָהֶם אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַנְּעִימָה וְהַמְרוֹמֶמֶת שֶׁיֵּשׁ

בִּקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ בְּלִי שׁוּם יְגִיעָה וְעָמָל. וְאָכֵן זֶהוּ

אוֹתוֹ קֶסֶם־הַהַרְגָּשָׁה גּוּפוֹ הַמּוֹשֵׁךְ אוֹתָנוּ בְיַלְדוּתֵנוּ

לָלֶכֶת אֶל מַסְלוּל הַגְּלִישָׁה.

אַל תִּמְנַע אֶת עַצְמְךָ מִלִּדְרשׁ מֵאֵת מוֹרֵה

הַדֶּרֶךְ שֶׁיַּרְאֶה לְךָ אֶת מַסְלוּלֵי הַגְּלִישָׁה שֶׁל שׁוּעֲלֵי

הַמָּיִם. יֵשׁ בָּהֶם נָאִים וְיֵשׁ בָּהֶם פְּשׁוּטִים. יָפֶה מִכֹּל

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּחֲזֶה לְאַחַר רֶדֶת הַשָּׁלֶג; אִם הַשָּׁעָה

תְהֵא מְשַׂחֶקֶת לְךָ וְרוּחֲךָ לֹא תִקְצַר עָלֶיךָ, אֶפְשָׁר שֶׁתָּבֹא

עַל שְׂכָרְךָ לְמַרְאֵה הַיְצוּרִים הָעֲלִּיזִים הֲלָלוּ

הַמִּתְמַכְּרִים לְמִשְׂחָק הַדּוֹמֶה דִמְיוֹן גָּדוֹל לַמִּשְׂחָק

שֶׁהִתְמַכַּרְנוּ לוֹ אָנוּ.

קֶרֶן וּפַרְסָה וְרֶגֶל מְהִירָה

שְׁחוֹר הַזָּנָב הַמְקַפֵּץ

כְּשֶׁנָּסְעוּ לוּאִיס וּקְלַרְק לִפְנֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה

וְעֶשֶׂר שָׁנָה לְמַסָּעָם הַמְפֻרְסָם בְּמַעֲלֵה הַמִּסּוּרִי

וְהִגִּיעוּ אֶל הַנָּהָר הַגָּדוֹל סִיּוּ אֲשֶׁר בְּדָקוֹטָה, מָצְאוּ

כָאן, בִּמְקוֹם רֵאשִׁית מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁל הַנָּהָר, אֶת צְבִי הַפֶּרֶד

וְשָׁתוּ אֶת מִין הַחַיָּה הַחֲדָשָׁה הַזֹּאת עַל קְבֻצָּת הַחַיּוֹת

אֲשֶׁר אָסָפוּ.

הַצְּבִי הַזֶּה בֶן בַּיִת הוּא בְאֶרֶץ הַקֹּר אֲשֶׁר

מִמֶּקְסִיקָה עַד קוֹלָמְבְּיָה הַבְּרִיטִית וּמִקָּלִיפוֹרְנִיָּה עַד

מָנִיטָבָּה. הוּא נִמְנֶה עַל מִינֵי הַחַיּוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְבּוֹנֵן

אֲלֵיהֶם עַל נְקַלָּה בַפַּרְדֵּס שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן.

כְּשֶׁאָנוּ יוֹצְאִים מִגַּרְדִּינֶר, וְעוֹבְרִים תַּחַת הַמִּגְדָּל הַגָּדוֹל

(Great Tower) שֶׁל סֶלַע הַנֶּשֶׁר (Eagle³⁹ Rock), שֶׁעָלָיו מְקַנֵּן

מִקֶּדֶם קַדְמָתָהּ נֶשֶׁר יָם, וְהִנְנוּ מַגִּיעִים אֶל הַמִּישׁוֹר

שֶׁלִּפְנֵי הַמָּלוֹן מָמוֹט־הוֹט סְפְּרִינְגְס, אָנוּ מוֹצְאִים שָׁם

כִּמְעַט תָּמִיד מִשְׁפַּחַת צְבָאִים הַמִּתְהַלֶּכֶת עַל פְּנֵי

הָעֵשֶׂב, אוֹ עוֹמֶדֶת בֵּין הַשִּׁיחִים מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַחֵן

הַטִּבְעִי הַמְיֻחָד לְחַיּוֹת הַבָּר. מִשְׁפָּחָה זוֹ נִמְנֵית עַל

הַלְּהָקָה שֶׁל כַּמָּה מֵאוֹת צְבָאִים הַמִּתְאַסְּפִים כָּאן

וּבְקִרְבַת הַפְּרֶרְיָה בִימֵי הַסְּתָו, וְאוּלָם בִּימֵי הַקַּיִץ

נְפוֹצִים הֵם עַל הֶהָרִים אֲשֶׁר מִסָּבִיב, עַל מְנָת לַחֲזֹר

בְּמִנְיָן יוֹתֵר מְרֻבֶּה מִיָּד כְּשֶׁהַשֶּׁלֶג הֶעָמֹק הָרִאשׁוֹן

יַכְרִיחֵם לְבַקֵּשׁ מַחֲסֶה בִמְעוֹנוֹת הַחֹרֶף שֶׁלָּהֶם. כְּרֹב

הַחַיּוֹת הָאֲחֵרוֹת, כֵּן גַּם הַצְּבָאִים יְלִידֵי הַפַּרְדֵּס הֵם,

וְהִנָּם חַיִּים חַיִּים שֶׁל חֵרוּת גְּמוּרָה. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּי

וְיָדוּעַ לָהֶם שֶׁאִישׁ לֹא יִגַּע בָּהֶם לְרָעָה, נֶעֱקַר רֶגֶשׁ

הַפַּחַד מִלִּבָּם וְיָכֹל אָדָם לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם בְּרִחוּק שֶׁל

פְּסִיעוֹת מוּעָטוֹת.

אָדָם הַלָּהוּט אַחַר תְּמוּנוֹת פוֹטָגְרָפִיּוֹת

שֶׁמְּכוֹנַת הַצִּלּוּם בְּיָדוֹ אַל יַחֲמִיץ אֶת הַשָּׁעָה וְאַל

יִמָּנַע מִלְּהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהִזְדַּמְּנוּת נָאָה זוֹ שֶׁבָּאָה

לְיָדוֹ, לֹא רַק מִשּׁוּם שֶׁיְצוּרֵי הַבָּר הָאֵלֶּה חֲמוּדִים וְנָאִים

הֵם, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיָּכֹל הוּא לִפְתֹּחַ אֶת

הַפִּילְמוּחַ⁴⁰ עוֹד בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה

בַמָּלוֹן, וְיָכֹל הוּא לְבָרֵר כֵּיצַד פּוֹעֶלֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם

שֶׁלּוֹ בְתוֹךְ הַהֶאָרָה הַחֲדָשָׁה וְהַסְּבִיבָה הַחֲדָשָׁה.

הֲרֵי זֶה הַצְּבִי שְׁחוֹר־הַזָּנָב הַמָּצוּי בֵּין

אֶרֶץ הֶהָרִים, הַמְכֻנֶּה גַם בְּשֵׁם “צְבִי הַפֶּרֶד” עַל שֵׁם

אָזְנָיו הָאֲרֻכּוֹת וְצוּרַת זְנָבוֹ. הוּא נוֹדַע לִי בְּקָנָדָה בְשֵׁם

“צְבִי מְקַפֵּץ”, שֶׁנִּקְרָא עָלָיו בִּשְׁבִיל דֶּרֶךְ הֲלִיכָתוֹ.

תַּחַת אֲשֶׁר בְּהַרְרֵי הַסְּלָעִים מְכַנִּים אוֹתוֹ "שְׁחוֹר הַזָּנָב

הַמְקַפֵּץ". “מְקַפֵּץ” הֲרֵיהוּ נִקְרָא בִשְׁבִיל טִיבוֹ הַנִּפְלָא

לִהְיוֹת מְדַלֵּג בְּרַגְלַיִם מְקֻשּׁוֹת מֵעַל הַקַּרְקַע וְלָטוּס

בְּלִי שׁוּם הִתְאַמְּצוּת נִכֶּרֶת, עַל מְנָת לַחֲזֹר וְלָרֶדֶת עַל

הַקַּרְקַע בְּמֶרְחָק שֶׁל עֶשֶׂר אוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֶה רֶגֶל מִמְּקוֹם

דִּלּוּגוֹ. הַצַּיָּדִים אוֹמְרִים עָלָיו: אֵין שְׁחוֹר־הַזָּנָב נוֹגֵעַ

אֶלָּא בְרָאשֵׁי הַמְּקוֹמוֹת הַגְּבֹהִים שֶׁבַּנּוֹף. בַּמִּישׁור אֵין

שְׁחוֹר־הַזָּנָב מְמַהֵר לָרוּץ כְּדִישׁוֹן⁴¹ אוֹ כִצְבִי

לְבֶן־הַזָּנָב. פְּעָמִים רַבּוֹת תָּהִיתִי כֵּיצַד סָגַל לוֹ דֶרֶךְ רִיצָה מְיַגַּעַת זוֹ, אֲשֶׁר לִכְאוֹרָה

פְחוּתָה וּגְרוּעָה הִיא מִדֶּרֶךְ הַהֲלִיכָה הָרְגִילָה

שֶׁל בְּנֵי מִינוֹ. בְּאַחַד הַיָּמִים הָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לִמְאֹרָע

אֶחָד, שֶׁפָּתַר לִי אֶת הַחִידָה הַזֹּאת.

אִמָּא שְׁחוֹרַת־זָנָב נִמְלֶטֶת עַל נַפְשָׁהּ

!

בַּסְּתָו שֶׁל שְׁנַת 1897 יָצָאתִי עִם הַנְּעָרִים

הָאַחִים אִיטוֹן בִּמְקוֹמוֹת הָרַחְצָה שֶׁאֵצֶל מֵדוֹרָה לָצוּד

זְאֵבִים. עִמָּנוּ הָיְתָה לַהֲקַת כְּלָבִים מְעֹרָבָה יָפֶה,

עוֹקְבָנִים, רָצִים וְחַנְקָנִים. הָרָצִים הָיוּ כְלָבִים אֲפוֹרִים

טְהוֹרֵי מוֹלֶדֶת, שֶׁמְּהִירִים הָיוּ לְהַשִּׂיג עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר

אֶת כָּל מְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע, חוּץ מִן הַדִּישׁוֹן הַזָּכָר, כִּי

פַעַם אַחַת רָאִיתִי בְעֵינַי שֶׁחַסְרֵי כֹּחַ הֵם לְתָפְשׂוֹ. וְאוּלָם

לַזְּאֵב וַאֲפִילוּ לַקּוֹיוֹט הַמָּהִיר לֹא הָיְתָה כָל תִּקְוָה

לְהִמָּלֵט מֵהֶם וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִסְתַּלֵּק מִתְּחוּם הָרְאִיָּה

שֶׁלָּהֶם. רָדַפְנוּ אַחֲרֵי אֶחָד מִמְּשׁוֹרְרֵי הַמִּישׁוֹר הַלָּלוּ,

וְהוּא בִקֵּשׁ לוֹ מִפְלָט בִּמְנוּסָה. אוּלָם הַכְּלָבִים הָאֲפוֹרִים

רָצוּ אַחֲרָיו, וְכִרְאוֹתוֹ שֶׁהַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵיהֶם

הוֹלֵךְ וּמִתְקַצֵּר, הִכִּיר שֶׁרַגְלָיו לֹא תוּכַלְנָה לְהַצִּילוֹ,

וְכִי הִגִּיעָה הַשָּׁעָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַחְבּוּלוֹת עָרְמָה.

וּמִיָּד הוֹצִיא אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ זוֹ אֶל הַפֹּעַל וְגַם הִצְלִיחַ.

הוּא נִמְלַט אֶל שׁוּחָה מְחֻפָּה סִבְכֵי עֵצִים, וְהַכְּלָבִים לֹא

יָסְפוּ לִרְאוֹתוֹ.

כַּלְבֵי הַפְּרֶרְיוֹת נָבְחוּ כְנֶגְדָּם, וְחָשׁוּ דְחוּפִים אֶל מְאוּרוֹתֵיהֶם.

אַיּוֹת⁴² אֲחָדוֹת הִתְעוֹפְפוּ לְמָעְלָה. אֲנַחְנוּ יָסַפְנוּ לִרְכַּב

לְדַרְכֵּנוּ, הִקַּפְנוּ גִבְעָה קְטַנָּה, שֶׁמֵּאַחֲרֶיהָ נִמְצָא

מְקוֹם שְׁתִיָּה לְחַיּוֹת הַבָּר, וּפָגַעְנוּ בְהֶסַּח הַדַּעַת

בִּצְבִיָּה שְׁחוֹרַת זָנָב עִם שְׁנֵי עֳפָרֶיהָ. שְׁלָשְׁתָּם הִפְנוּ

מִיָּד אֶת אָזְנֵיהֶם וְעֵינֵיהֶם הַגְּדוֹלוֹת לְמוּלֵנוּ. אֲנַחְנוּ

עָצַרְנוּ בְרֶסֶן סוּסֵנוּ וְנִסִּינוּ לְעַכֵּב אֶת כְּלָבֵינוּ מִתּוֹךְ

תִּקְוָה שֶׁלֹּא הִרְגִּישׁוּ בַחַיּוֹת, אֲשֶׁר לֹא חָפַצְנוּ לְהָרַע

לָהֶן. וְאוּלָם מַנְהִיג הַחֲבוּרָה בְּרֶן הִשְׁמִיעַ קוֹל צְוָחָה

וְהִשְׂתָּעֵר בִּקְפִיצוֹת נִמְרָצוֹת מֵעַל לְשִׂיחֵי

הַמַּרְוָה⁴³ קָדִימָה, וּמָשַׁךְ אַחֲרָיו אֶת

כָּל לַהֲקַת הַכְּלָבִים וְרָץ מְרוּצַת צַיִד לַחַיִּים

וְלַמָּוֶת.

אִיטוֹן הַבְּכוֹר קָרָא בְקוֹל רָם בְּכָל מַאֲמַצֵּי

כֹחוֹ: “שׁוּב אָחוֹר!” וְאָחִיו הַצָּעִיר נִסָּה לַחְסֹם בִּפְנֵי

הַכְּלָבִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְאוּלָם חַיָּה הַבּוֹרַחַת עַל נַפְשָׁהּ

מְגָרָה אֶת יִצְרוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הָאָפוֹר גֵּרוּי שֶׁאֵין הוּא יָכֹל

לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ, וּמְרוּצַת הַצַּיִד שֶׁלָּהֶם עַל פְּנֵי

הַמִּישׁוֹר הַמְכֻסֶּה שִׂיחֵי מַרְוָה כְּבָר הָיְתָה בְעֶצֶם עַזָּה

מִתּוֹךְ הִתְאַמְּצוּת כָּל עַצְבֵיהֶם וּשְׁרִירֵיהֶם.

שְׁחוֹרֵי הַזָּנָב בָּרְחוּ וְטָסוּ בִקְפִיצוֹת

גְּדוֹלוֹת כְּעוֹף הַשָּׁמָיִם. הָאֵם וּבָנֶיהָ נִתְּרוּ מֵעַל פְּנֵי

הַקַּרְקַע, רָעֲשׁוּ בַחֲלָלוֹ שֶׁל הָאֲוִיר, יָרְדוּ וְשׁוּב נִתְּרוּ

וְטָסוּ לְמָעְלָה. וְאַחֲרֵיהֶם רוֹצְצוּ הַכְּלָבִים הָאֲפוֹרִים

כְּשֶׁהֵם מַנְמִיכִים לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע

וּמְזַנְּקִים כְּחֵץ מִקָּשֶׁת. הֵם עָבְדוּ עֲבוֹדָה קָשָׁה. שְׂחוֹרֵי

הַזָּנָב רוֹצְצוּ מִתּוךְ יְגִיעָה פְחוּתָה מִזּוֹ וּבְיֶתֶר נוֹי, וְאַף

עַל פִּי כֵן אִבְּדוּ זְמָן. הַכְּלָבִים הָאֲפוֹרִים עוֹד מְעַט

וְהִדְבִּיקוּם. לַשָּׁוְא צָוַחְנוּ אַחֲרֵיהֶם. אֲנַחְנוּ דָפַקְנוּ אֶת

סוּסֵינוּ וַעֲדַיִן קִוִּינוּ לַעֲבֹר אֶת הַכְּלָבִים וּלְקַדֵּם

בִּפְנֵי הַטְּרָגֶדְיָה הַמְכֹעָרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִן עֲבָרָה עַל

הַחוֹק. וְאוּלָם הַכְּלָבִים הַאֲפוֹרִים הִשְׁתּוֹלְלוּ מִזָּעַם.

הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּין בְּרֶן וּבֵין עֹפֶר הַצְּבָאִים שֶׁמֵּאָחוֹר הָיָה

פָחוֹת מֵאַרְבָּעִים רָגֶל. בּוֹ בָרֶגַע הוֹצִיא אִיטוֹן אֶת הָרוֹבֶה

מִכִּיסוֹ וַיִּיר מֵעַל לְרָאשֵׁי הַכְּלָבִים, כְּדֵי לְהַכְרִיחָם

בְּכָךְ לָסוּר לְמִשְׁמַעְתּוֹ. וְאוּלָם רַעַשׁ הַיְרִיּוֹת הִלְהִיב

אוֹתָם עוֹד יוֹתֵר. הֵם נָבְחוּ וְהֵילִילוּ, וְרוֹצְצוּ בִמְהִירוּת עוֹד

יוֹתֵר גְּדוֹלָה. עוֹד רֶגַע אֶחָד וְהָאָסוֹן הָיָה מִתְרַחֵשׁ אֶל

נָכוֹן. וְהִנֵּה רָאוּ עֵינֵנוּ מַחֲזֶה מַרְעִישׁ לֵב. הָעֹפֶר,

שֶׁפִּגֵּר בִּמְרוּצָתוֹ, צָוַח צִוְחַת יֵאוּשׁ, וּכְרֶגַע הִמְעִיטָה

הָאֵם אֶת מְהִירוּת מְרוּצָתָהּ וְהֵטִילָה אֶת עַצְמָהּ בֵּין הָעֹפֶר

וּבֵין הַכְּלָבִים. נִרְאֶה הָיָה כְאִלּוּ הִיא מְבַקֶּשֶׁת אֶת

הַמָּוֶת, כִּי הַמֶּרְחָק שֶׁבֵּינָהּ וּבֵין מַנְהִיג לַהֲקַת

הַכְּלָבִים עָלָה עַכְשָׁו רַק עֶשְׂרִים רָגֶל. אֲנִי צִוִּיתִי

לְאִיטוֹן לִירוֹת אֶל הַכֶּלֶב הַקָּדוּם בּוֹ בָרֶגַע שֶׁיַּגִּיעַ אֶל

הַצְּבִיָּה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בָאנוּ עַד קְצֵה הַמִּישׁוֹר. הַצְּבָאִים

שְׁחוֹרֵי הַזָּנָב קָפְצוּ וְעָלוּ עַל רָמַת סְלָעִים גְּדוֹלָה

וּזְקוּפָה. הֵם נָגְעוּ בְּפַרְסוֹתֵיהֶם בַּקַּרְקַע אַךְ נְגִיעָה

קַלָּה, וְטָסוּ לְמַעְלָה טִיסָה אַחַר טִיסָה, כָּל טִיסָה בַת חֲמֵשׁ

עֶשְׂרֵה רָגֶל. הֵם הִתְעוֹפְפוּ כְאַיּוֹת בְּרוּם הָאֲוִיר,

וְהַכְּלָבִים הָאֲפוֹרִים, אֲדוֹנֵי הַמִּישׁוֹר, חַסְרֵי תוּשִׁיָּה

הָיוּ עַל פְּנֵי רָמַת הַסְּלָעִים. הָאֱמֶת נִתְּנָה לְהֵאָמֵר,

שֶׁקִּנְאָתָם הַנִּלְהָבָה לֹא רָפְתָה אַף מַשֶּׁהוּ וְהֵם קָפְצוּ

וְטִפְּסוּ, וְאוּלָם הָעֲלִיָּה עַל הָרִים לֹא הָיָה עֶסְקָם שֶׁלָּהֶם.

לֹא עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִּים וְהֵם פִּגְּרוּ הַרְבֵּה. וּכְנֶגֶד זֶה

הִתְנוֹפְפָה הַצְּבִיָּה שְׁחוֹרַת הַזָּנָב וְגוּרֶיהָ הָלֹךְ

וְהִתְנוֹפֵף לְמַעְלָה, וּמִיָּד נֶעֶלְמוּ שְׁלָשְׁתָּם מִן הָעַיִן

וּמָצְאוּ מַחֲסֶה מְעֻלֶּה בֵין הֶהָרִים, שֶׁהִנָּם נְאוֹת מוֹלַדְתָּם

וּמְכוּרָתָם.

בִּנְאוֹת הֶהָרִים בָּטוּחַ הוּא שְׁחוֹר הַזָּנָב מִפָּחַד

כָּךְ עָמַדְתִּי עַל מַשְׁמָעוּתָהּ שֶׁל מְנוּסַת

קְפִיצָה זוֹ. עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר אִטִּית הִיא דֶרֶךְ הֲלִיכָה זוֹ

בְיוֹתֵר. וְאוּלָם בִּנְאוֹת הֶהָרִים הֲרֵיהִי נוֹתֶנֶת לִשְׁחוֹר

הַזָּנָב מִמְשָׁל וּבִטָּחוֹן. בֶּן הֶהָרִים הוּא, וּבוֹ בָרֶגַע

שֶׁפַּרְסוֹתָיו נוֹגְעוֹת בְּאַדְמַת הֶהָרִים, הֲרֵיהוּ מִחוּץ לְכָל

סַכָּנָה הַצְּפוּיָה לוֹ בַמִּישׁוֹר.

כְּשֶׁהַתַּיָּר הַמְהַלֵּךְ בִּנְאוֹת הַפַּרְדֵּס

מִתְקָרֵב בְּיוֹתֵר אֶל שְׁחוֹרֵי הַזָּנָב הַמְלַחֲכִים אֶת הָעֵשֶׂב

אֲשֶׁר בְּקִרְבַת בֵּית הַמָּלוֹן הַגָּדוֹל, בְּאֹפֶן שֶׁיַעֲלֶה חֲשָׁד

בְּלִבָּם, (שֶׁהֲרֵי חַיּוֹת־בָּר גְּמוּרוֹת הֵם), לֹא יִמָּלְטוּ אֶל

אֶרֶץ הַמִּישׁוֹר כְּדִישׁוֹנִים וְאַרְנָבוֹת, אַף לֹא אֶל עֲבִי

הַסְּבָכִים כִּצְבִי לְבֶן־הַזָּנָב וְחֻלְדַּת הַבָּר, אֶלָּא אֶל צוּקֵי

הֶהָרִים הַקְּרוֹבִים. יוֹדְעִים הֵמָּה הֵיטֵב הֵיכָן עֲלֵיהֶם לְבַקֵּשׁ

מִקְלָט. אַךְ לְיַד קְבֻצַּת הַשִּׂיחִים שֶׁל פְּנֵי הַמָּלוֹן אֵין הֵם

נוֹהֲגִים שׁוּם זְהִירוּת וּמַרְאִים אֶת עַצְמָם בְּלִי כָל פַּחַד

מִתּוֹךְ אוֹתוֹ הַחֵן הַמְיֻחָד לָהֶם, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּדֵי לְפַתּוֹת

אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם. וְאוּלָם לְנִצָּחוֹן יֵחָשֵׁב לְבַזְבֵּז עֲלֵיהֶם

קְרוּמִים שֶׁל פוֹטוֹגְרַפְיָה בְיָד רְחָבָה. שֶׁהֲרֵי לְנִצָּחוֹן

גָּדוֹל יֵחָשֵׁב בְּעֵינָיו שֶׁל חוֹבֵב אֳמָנוּת זוֹ כְּשֶׁהוּא מְצַלֵּם

קְבֻצָּה שֶׁל חַיּוֹת הַבָּר, שֶׁאֵין אַף אַחַת מֵהֶן מַבִּיטָה אֶל

הַקָּמֵרָה⁴⁴.

וַהֲרֵינִי לְסַפֵּר כָּאן מִקְרֶה מַפְלִיא בְיוֹתֵר:

בִּשְׁנַת 1897 נָסַעְתִּי עִם אִשְׁתִּי מֵחַוַּת יַנְסֵי מֵעַל

לְבָרוֹנֶט־בְּרִידְשׂ, וְהִנֵּה נִקְרָה לְפָנֵינוּ שְׁחוֹר זָנָב צָעִיר.

“עַתָּה”, אָמַרְתִּי, "הָבָה אַרְאֶה לָךְ מַחֲזֶה מֵעוֹלַם חַיּוֹת

הַבָּר שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ לְיֹפִי. רָאֹה תִרְאִי אֶת הַקְּפִיצוֹת

הַמְפֻרְסָמוֹת שֶׁל שְׁחוֹר הַזָּנָב". וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הֲרִיצוֹתִי אֶת סוּסִי לְעֻמַּת הַצְּבִי הַצָּעִיר, כִּי סָבוּר הָיִיתִי

שֶׁאִם אַךְ אַבְהִילוֹ מְעַט, מִיָּד יַרְאֶה לָנוּ אֶת מַעֲשֵׂה

הָאֳמָנוּת שֶׁלּוֹ. אֲבָל כְּלוּם נִבְהַל? כְּלוּם נִמְלַט? זֹאת לֹא

זֹאת! הֲרֵי הָיָה שָׁרוּי בְּפַרְדֵּס הַמַּחֲסֶה שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן וְלֹא

יָדַע מַה טִיבָם שֶׁל כְּלָבִים וְשֶׁל כְּלֵי יְרִיָּה. מִיָּמָיו לֹא

נִרְדַּף. הוּא אַךְ פָּסַע פְּסִיעוֹת אֲחָדוֹת הַצִּדָּה, כְּדֵי

לִנְטוֹת מֵעַל דַּרְכִּי, חָזַר לַאֲחוֹרָיו וְהִבִּיט אַחֲרַי מִתּוֹךְ

סַקְרָנוּת. לֹא הָיְתָה כָאן לֹא רִיצָה וְלֹא קְפִיצָה וְלֹא דִלּוּג אֶל

הֶהָרִים – לְכָל אֵלֶּה לֹא הָיָה אַף זֵכֶר כָּל שֶׁהוּא. עַד הַיּוֹם

הַזֶּה לֹא רָאֲתָה אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה אֲפִילוּ שְׁחוֹר זָנָב אֶחָד

כְּשֶׁהוּא מְקַפֵּץ וְעוֹלֶה עַל הַגְּבָעוֹת.

אַיַּל הַקֶּרַח אוֹ הַוַּפִּיטִי, הַנִּכְבָּד שֶׁבֵּין הַצְּבָאִים

אַיַּל הַקֶּרַח שֶׁל רוֹקִי מוֹנְטֵין אוֹ הַוַּפִּיטִי

הוּא הַנָּאֶה שֶׁבְּכָל הַצְבָאִים הַגְּמוּרִים. מִשְׁקָלָהּ שֶׁל

הַנְּקֵבָה מַגִּיעַ מֵאַרְבַּע מֵאוֹת עַד חֲמֵשׁ מֵאוֹת לִטְרָא, וְשֶׁל

הַזָּכָר מִשֵּׁשׁ מֵאוֹת עַד שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת, וּפְעָמִים גַּם עַד אֶלֶף

לִטְרָא. בְּכַמָּה בָתֵּי מָלוֹן נוֹהֲגִים לְהַחֲזִיק עֵדֶר קָטֹן שֶׁל

אַיָּלֵי קֶרַח בְּתוֹךְ גְּדֵרָה, לְשֵׁם תַּעֲנוּגָם שֶׁל הָאוֹרְחִים

וְהַצַּלָּמִים. לְפִי הַסְּפִירָה הָאַחֲרוֹנָה מַגִּיעַ מִסְפַּר

אַיָּלֵי הַקֶּרַח שֶׁבְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן בַּקַּיִץ לִשְׁלשִׁים

וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף גֻּלְגָּלוֹת. אֶפֶס דַּרְכָּן שֶׁל הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה

לִהְיוֹת נוֹדְדוֹת. לְכָל הַפָּחוֹת הֲרֵי הֵן מְבַקְּשׁוֹת לָהֶן

בַּחֹרֶף מְקוֹמוֹת מִרְעֶה, שֶׁהַשֶּׁלֶג מוּעָט שָׁם עַד כַּמָּה

שֶׁאֶפְשָׁר. רֻבָּן מַקְדִּימוֹת לָנוּד עוֹד בִּתְחִלַּת עוֹנַת

הַשָּׁלֶג. לְהָקוֹת קְטַנּוֹת מִשֶּׁלָּהֶן אָמְנָם נִשְׁאָרוֹת

בָּעֲמָקִים הַפּוֹרִיִּים וְהַחֲסוּיִים שֶׁלְּאֹרֶךְ נַחַל יֵלוֹסְטוֹן,

סְנֵק רִיבֶר וּלְיַד נְחָלִים אֲחֵרִים שֶׁבַּסְּבִיבָה. וְאוּלָם

מִסְפַּר כָּל אַיָּלֵי הַקֶּרַח הַמְבַלִּים אֶת הַחֹרֶף בַּפַּרְדֵּס

פָּחוֹת הוּא מֵחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים.

כֵּיצַד מִתְגַּנְּבִים חֶרֶשׁ אֶל לְהָקָה שֶׁל אַיָּלֵי קֶרַח

בַּקַּיִץ מוּטָב לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַצְּבִי שֶׁמִּמִּין

זֶה בְּבָמוֹת הַיְּעָרִים. בְּחֹדֶשׁ יוּנִי שְׁנַת 1897 נִזְדַּמְּנָה

לְפָנַי לְהָקָה גְדוֹלָה שֶׁל הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה בַיַּעַר שֶׁל טוֹאֶר

פוֹלְס. גִּלִּיתִי אֶת עִקְּבוֹת הַלְּהָקָה הַזֹּאת וְהָלַכְתִּי בָהֶם

בְּמַעֲלֵה הָהָר עַד שֶׁמָּצָאתִי רִשְׁמֵי־רַגְלַיִם חֲדָשִׁים.

קָשָׁרְתִּי אֶת סוּסִי אֶל עֵץ וְהִמְשַׁכְתִּי אֶת דַּרְכִּי רַגְלִי,

כִּי אַיָּלֵי הַקֶּרַח מַכִּירִים אֶת הָאָדָם לְמַדַּי וְיוֹדְעִים הֵם

שֶׁפְּגִיעָתוֹ רָעָה וְהֲרֵי הֵם נִשְׁמָרִים מִפָּנָיו אֲפִילוּ

בַפַּרְדֵּס. צָעַדְתִּי בִמְהִירוּת מֵעֵץ אֶל עֵץ, וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה

בְמָקוֹם מֻפְנֶה שֶׁבַּיַּעַר רוֹבֶצֶת אַיֶּלֶת קֶרַח וְעֶגְלָתָהּ עַל

פְּנֵי הַדֶּשֶׁא. הִתְגַּנַּבְתִּי בְקִרְבָה יְתֵרָה וּלְעֵינַי נִגְלָה

כָל הָעֵדֶר כֻּלּוֹ. כָּל הַחַיּוֹת רָבְצוּ עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע

וְעָסְקוּ בְהַעֲלָאַת גֵּרָה. בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים צְעָדִים מִמֶּנִּי

וָהָלְאָה עָמַד גֶּזַע עֵץ, אֲשֶׁר אִלּוּ עָלְתָה בְיָדִי לְהִסְתַּתֵּר

מֵאַחֲרָיו, הָיְתָה לִי תִקְוָה טוֹבָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בִּמְכוֹנַת

הַצִּלּוּם, תַּחַת אֲשֶׁר בִּמְקּוֹם עֲמִידָתִי עַכְשָׁו לֹא יָכֹלְתִּי

עֲשׂוֹת מְאוּמָה. וּבְכֵן הִתְחַלְתִּי לַעֲבֹר בִּזְהִירוּת רַבָּה אֶת

כִּבְרַת הָאָרֶץ הַמַּפְרִידָה בֵינִי וּבֵין גֶּזַע הָעֵץ לְנֹכַח

אַיָּלֵי הַקָּרַח. וְהַכֹּל הָיָה עוֹלֶה בְיָדִי יָפֶה, לוּלֵא אֵיזֶה

צִיפְמוֹנְקִים חֲצוּפִים אֲחָדִים. הַלָּלוּ הֵרִימוּ בְהִתְקָרְבִי קוֹל

צְעָקָה, כְּשֶׁזַּנְבוֹתֵיהֶם זְקוּפִים לְמַעְלָה וְקִרְקֵרוּ. לַשָּׁוְא

הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיֹּאחַז הַשָּׁבָץ אֶת הַמְּצִיקִים הַקְּטַנִּים

הַלָּלוּ שֶׁלִּי. כַּוָּנָתָם, אִם זוֹ הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁלָּהֶם,

הִצְלִיחָה בְיָדָם בְּאֹפֶן מְעֻלֶּה. אַיָּלֵי הַקֶּרַח הִפְנוּ מִיָּד

אֶל מוּלִי אֶת אָזְנֵיהֶם דַּקּוֹת־הַקֶּשֶׁב, אֶת נְחִירֵיהֶם וְאֶת

עֵינֵיהֶם הַנּוֹצְצוֹת. אֲנִי שָׁכַבְתִּי עַל גְּחוֹנִי כְּכֶלֶב,

וְצִפִּיתִי. וְגַם אַיָּלֵי הַכֶּסֶף הָיוּ מְצַפִּים. לְבַסּוֹף הִכְנִיס

רוּחַ הָהָר אֶת הָרֵיחַ “אָדָם” אֶל תּוֹךְ נְחִירֵי הָאִמָּהוֹת

הָעֵרָנִיּוֹת. וּפִתְאֹם קָפְצוּ כַּחֲמִשִּׁים מֵהֶן, מַחֲצִיתָן

בְּלִוְיַת עֳפָרִים, וּבָרְחוּ לָהֶן בְּקוֹל נָהַם. הָעֲנָפִים נִרְעֲצוּ

וְהִתְפּוֹצְצוּ תַחַת צַעֲדֵיהֶן. אָכֵן נֶהְדָּר הָיָה הָרַעַשׁ הָזֶּה

לְשֵׁמַע אֹזֶן. רשֶׁם שֶׁכָּזֶה אֵינוֹ נִתָּן לְהִתְפָּרֵשׁ בְּמִלִּים.

כְּשֶׁהָיִיתִי מוּטָל עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע, שִׂרְטַטְתִּי אֵיזֶה

שִׂרְטוּטֵי צִיּוּר חֲטוּפִים, אֲבָל הַתְּמוּנוֹת הַפוֹטוֹגְרָפִיּוֹת

לֹא עָלוּ בְיָדִי.

לְהָקָה זוֹ הֵכִילָה רַק נְקֵבוֹת, שֶׁתַּפְקִידָן הָיָה

לְגַדֵּל אֶת עָפְרֵיהֶן. לְפִי הִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ הַנְּהוּגוֹת

בְּקֶרֶב אַיָּלֵי הַקֶּרַח, הַזְּכָרִים בְּדֵלִים מֵהֶן וּמִתְגּוֹרְרִים

בְּנָפוֹת רָמוֹת מִשֶּׁלָּהֶן וְעוֹסְקִים בְּמַעֲשֶׂה מֵעֵין זֶה שֶׁל

בְּנוֹת זוּגָם: הֵם מְגַדְּלִים אֶת קַרְנֵיהֶם. רֹב בְּנֵי אָדָם

מִשְׁתּוֹמְמִים מְאֹד בְּשָׁמְעָם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגַּם

קַרְנָיו הָעֲצוּמוֹת שֶׁל אַיַּל הַקֶּרַח, כְּמוֹהֶן כְּקַרְנֵי רֹב

הַצְּבָאִים, נוֹשְׁרוֹת מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה וְשָׁבוֹת וְצוֹמְחוֹת

מֵחָדָשׁ. רַק חֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים יַעַבְרוּ עַד אֲשֶׁר תִּגְדַּלְנָה כָל

צָרְכָּן. בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר, בְּעוֹנַת הַקְּרָבוֹת, הֵן מַגִּיעוֹת

לִידֵי גְמָר בִּשּׁוּלָן וּבְחֹדֶשׁ מַרְס הֵן נוֹשְׁרוֹת. אָז יְשַׁנֶּה

הַזָּכָר אֶת טִיבוֹ, לְפִי מַצָּבוֹ בַזְּמָן שֶׁהוּא מְחֻסָּר נָשֶׁק.

עַכְשָׁו הֲרֵיהוּ נַעֲשֶׂה נוֹחַ, כְּכֹל שֶׁהָיָה קֹדֶם לָכֵן רוֹדֵף

קְרָב. עַכְשָׁו רְחוֹקִים הֵם מִכָּל תִּגְרָה וּמַצָּה, וּמִתְגּוֹדְדִים

לְהָקוֹת לְהָקוֹת הַחַיּוֹת בְּשָׁלוֹם, וּכְאַחִים בְּצָרָה שֶׁל חֹסֶר

קַרְנַיִם הֲרֵי הֵם מְהַלְּכִים יַחְדָּו בְּבָמוֹת הַיְּעָרִים

בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם מוֹצְאִים לָהֶם מָזוֹן לָרֹב, כְּדֵי לֶאֱסֹף כֹּחַ

לְגַדֵּל מֵחָדָשׁ אֶת הַקַּרְנַיִם הָעֲצוּמוֹת שֶׁלָּהֶם בִּזְמָן קָצָר

שֶׁכָּזֶה.

בַּנָּפוֹת הָרָמוֹת הָאֵלֶּה כִמְעַט שֶׁחָפְשִׁים הֵם

מִן הַזְּבוּבִים. וְעִנְיָן זֶה חָשׁוּב הוּא בְיוֹתֵר, הוֹאִיל

וּבִשְׁעַת צְמִיחָתָן הַקַּרְנַיִם קַלּוֹת־הַרְגָּשָׁה הֵן עַד מְאֹד.

הַרְגָּשָׁתָן מְרֻבָּה מִזּוֹ שֶׁל שְׁאָר חֶלְקֵי הַגּוּף, לְפִי

שֶׁאֵינָן מוּגָנוֹת כְּמוֹתָם וְגַם מְלֵאוֹת הֵן דָּם. אֵין סָפֵק

בַּדָּבָר שֶׁיִּתּוּשׁ, שֶׁהַשָּׁעָה הָיְתָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ לִהְיוֹת

יוֹשֵׁב עַל קָצֵהוּ הַמְרֻטָּט וְהֶחָמוּם שֶׁל סְעִיף קֶרֶן וַפִּיטִי

מָלֵא דָם, שֶׁאֵינוֹ מְחַפֶּה אֶלָּא קְרוּם דַּק, וַדַּאי הָיָה

מַרְגִּישׁ אֶת עַצְמוֹ שֶׁבָּא אֶל אֶרֶץ הַמְּלֵאָה בִרְכַּת אֱלֹהִים.

קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁאוֹתָן הָאֲבַעְבּוּעוֹת הַמְשֻׁנּוֹת, שֶׁאָנוּ

מוֹצְאִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת עַל הַקַּרְנַיִם שֶׁהִגִּיעוּ לִידֵי גְמַר

בִּשּׁוּלָן, אֵינָן אֶלָּא תוֹלְדוֹתֵיהֶן שֶׁל דְּקִירוֹת

יִתּוּשִׁים.

הַמְחַצְצֵר

כָּל יְמוֹת הַקַּיִץ כֻּלּוֹ מִתְמַכְּרִים הַזְּכָרִים

לְהִתְפַּתְּחוּת עַצְמָם וְתַקָּנַת גּוּפָם בִּלְבָד, וְרַק בַּיָּמִים

הָאַחֲרוֹנִים לְחֹדֶשׁ אוֹגוּסְט הֵם חוֹזְרִים וְנִסְפָּחִים אֶל

לְהָקוֹת מְעֹרָבוֹת שֶׁל בְּנֵי מִינָם. עַכְשָׁו גָּמְלוּ קַרְנֵיהֶם

כָּל צָרְכָּן, אֶלָּא שֶׁטֶּרֶם נֻקְשׁוּ לְגַמְרֵי וְעֲדַיִן מְחֻפּוֹת

הֵן קְלִפָּה דַקָּה כְּעֵין קְטִיפָה. בְּסוֹף סֶפְּטֶמְבֶּר כְּלֵי

זֵינָם מִתְקַשִּׁים וַהֲרֵי הֵם מְמֹרָטִים וּמְתֻקָּנִים לְמִלְחָמָה.

וּמִיָּד יָבֹא שִׁנּוּי בְטִיבוֹ שֶׁל הַזָּכָר וּמִנְהָגוֹ. הוּא מָלֵא

אוֹן וְיֵצֶר מַעֲשִׂים, עוֹרוֹ חָלָק, עָרְפּוֹ נָפוּחַ, שְׁרִירָיו

דְּרוּכִים וּמְתוּחִים וְקַרְנָיו חַדּוֹת, חֲזָקוֹת וּכְבֵדוֹת

מִשֶּׁהָיוּ קֹדֶם לָכֵן. תַּאֲוַת הַכָּבוֹד לְהִצְטַיֵּן בַּמִּלְחָמָה

וְלָשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי הַגְּבִירוֹת הָעֲדִינוֹת בְּנוֹת מִינוֹ בוֹעֶרֶת

בְּלִבּוֹ כְאֵשׁ וּמְבִיאָה אוֹתוֹ לִידֵי שִׁגָּעוֹן. מֵרֹב תְּשׁוּקַת

אַהֲבָה, מֵעָצְמַת כֹּחַ בֶּהֱמִי הַשּׁוֹפֵעַ בְּקִרְבּוֹ לְלֹא הָכִיל

וּמִיֵּצֶר מִלְחָמָה הַמַּעֲבִירוֹ עַל דַּעְתּוֹ הֲרֵיהוּ מְטַפֵּס

וְעוֹלֶה עַל קִיר סֶלַע שֶׁעַל פְּנֵי הָעֵמֶק וּמוֹצֵא לְרִגְשׁוֹתָיו

רְוָחָה מִתּוֹךְ קוֹל עֲנוֹת קְרָב פִּרְאִי הַנִּשְׁמָע עַד לְמֵרָחוֹק.

קוֹל זֶה תְחִלָּתוֹ עָמוּם וּבְלַחַשׁ וְאַחַר הוּא הוֹלֵךְ וָרָם

וְנֶהְפָּךְ לִילָלָה הַנּוֹגַעַת עַד הַלֵּב, וְשׁוּב הוּא הוֹלֵךְ

וּמַשְׁפִּיל וְנִהְיֶה לְשַׁאֲגַת נַהַם הַמִּתְפּוֹצֶצֶת לִשְׁאָגוֹת

קְצָרוֹת, שֶׁלְּאַט לְאַט הֵן הוֹלְכוֹת וּמִשְׁתַּתְּקוֹת. זֶה הוּא קוֹל

תְּרוּעַת הַחֲצוֹצְרָה הַמְפֻרְסָם שֶׁל אַיַּל הַקָּרַח. כְּשֶׁאַתָּה

שׁוֹמֵעַ אֶת הַקּוֹל הַזֶּה בְּבֵבָר נִדְמֶה לְךָ שֶׁמְּשֻׁנֶּה

וּמְגֻחָךְ הוּא בְיוֹתֵר, אֲבָל מִי שֶׁזָּכָה לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ בִנְאוֹת

מוֹלַדְתּוֹ, יוֹדֵעַ וּמַכִּיר שֶׁהִנֵּהוּ אַחָת הַנְּגִינוֹת

הַמֻּפְלָאוֹת שֶׁבַּטֶּבַע – מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כַוָּנָה

וּמַשְׁמָעוּת. הִנֵּה נִצָּב הַיְצִיר הַגָּדוֹל כְּסוּס, הֶחָסוֹן

כְּשׁוֹר וְהַמָּלֵא חֲמַת פֶּרֶא כְאַרְיֵה – הִנֵּה הוּא נִצָּב

בְּגַאֲוָה וּבִיהִירוּת בַּגְרוּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, וּמַכְרִיז לְכָל

הָעוֹלָם כֻּלּוֹ: "הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְמִלְחָמָה – מִי וָמִי

יֶעֱרַב לִבּוֹ לְ–הִ–לָּ–חֵ–ם עִ–מִּ–י?" עַל פִּי רֹב אֵין עָלָיו

לְהַמְתִּין זְמָן רָב. מִבֵּין אַחַד הֶהָרִים הָרְחוֹקִים

מִתְגַּלְגֶּלֶת וּבָאָה הַתְּשׁוּבָה: "הִנֵּנִי, הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

אֲנִי, אֲנִי עָרֵב אֶת לִבִּי!"

עוֹד תְּרוּעוֹת חֲצוֹצְרָה אֲחָדוֹת מְפוֹצְצוֹת וְאַחַר

נִפְגָּשִׁים שְׁנֵי הָעֲנָקִים. וּכְשֶׁהֵם נִפְגָּשִׁים, מִיָּד יִוָּדַע

הַדָּבָר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְמֶרְחַק מִיל מִסָּבִיב, בְּלִי שֶׁיִהְיֶה

צֹרֶךְ לִרְאוֹת אֶת שְׁנֵי גִבּוֹרֵי הַמִּלְחָמָה, הִתְפּוֹצְצוּת

הַשִּׂיחִים בְּשָׁעָה שֶׁהֵם מִשְׂתָּעֲרִים אִישׁ אֶל אָחִיו וְחוֹזְרִים

וּמִשְׂתָּעֲרִים, וּפְעָמִים גַּם שְׁאוֹן גוּף נוֹפֵל–כָּל אֵלֶּה

מוֹדִיעִים לַבְּרִיּוֹת אֶת הַנַּעֲשֶׂה.

פְּעָמִים הַרְבֵּה שָׁמַעְתִּי אוֹתָם מִתְגָּעֲשִׁים

בְּאַחַד הַיְּעָרִים הָרְחוֹקִים, עַל פִּי רֹב בַּלָּיְלָה. וְתָמִיד

מִהַרְתִּי לָצֵאת לַדֶּרֶךְ מִתּוֹךְ תִּקְוָה לִרְאוֹת אֶת הַמִּלְחָמָה

עַיִן בְּעַיִן, שֶׁהֲרֵי כֻלָּנוּ מִתְעַנְּגִים לַחֲזוֹת מַחֲזֵה

מִלְחָמָה, שֶׁאֵין כָּל רָעָה צְפוּיָה לָנוּ מִמֶּנָּה. וְאוּלָם

הַהַצְלָחָה לֹא הֵאִירָה לִי מֵעוֹלָם פָּנִים בְּדָבָר זֶה. מִמָּחֳרָת

בַּבֹּקֶר הָלַכְתִּי לִרְאוֹת אֶת שְׂדֵה הַקְּרָב וּמָצָאתִי

שֶׁהַנִּלְחָמִים חִטְטוּ שָׁם אֶת עֲפַר הַקַּרְקַע עַל פְנֵי שֶׁטַח שֶׁל

מַעֲנִית, דָּרְסוּ וְרָמְסוּ אֶת כָּל הָעֵצִים הָרַכִּים וְדָחֲפוּ

הַצִּדָּה אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת, כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ אֶלָּא אַבְנֵי חָצָץ.

אוּלָם אֶת הַמִּלְחָמָה עַצְמָהּ לֹא רָאִיתִי מֵעוֹלָם.

יוֹם אֶחָד כְּשֶׁבָּאתִי לַחֲנוֹת בֵּין הָרֵי

הַשּׁוֹשׁוֹנִים מִמִּזְרָח לַפַּרְדֵּס, אָמַר לִי צַיָּד זָקֵן אֶחָד:

הֲרֵי תָמִיד הִשְׁתוֹקַקְתָּ לִרְאוֹת אֶת מִלְחֶמֶת אַיָּלֵי הַקֶּרַח,

הַאֵין זֹאת? אִם כֵּן אֵפוֹא, עֲלֵה עַל הָהָר אֲשֶׁר מִיָּמִין

לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. שָׁם תּוּכַל לִרְאוֹת הַרְבֵּה בְּבַת אַחַת, לֹא

זוּג אֶחָד שֶׁל לוֹחֲמִים, אֶלָּא שִׁשָּׁה. מִהַרְתִּי לָלֶכֶת, אוּלָם

שׁוּב אֵחַרְתִּי וְעֵינַי לֹא רָאוּ בִלְתִּי אִם אֶת הַקַּרְקַע

הַנָּדוֹשׁ בָּרַגְלַיִם, הָעֵצִים הָרַכִּים שֶׁהָיוּ דְרוּסִים

וּמְעוּכִים וְאֶת שְׁאָר עִקְּבוֹת הַמִּלְחָמָה. הַלּוֹחֲמִים הָעֲנָקִים

כְּבָר נִסְתַּלְּקוּ מִשָּׁם וְהָלְכוּ בַאֲשֶׁר הָלָכוּ.

חָזַרְתִּי אֶל הַמַּחֲנֶה וְעַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁסָּח

לִי הַצַּיָּד הִתְוֵיתִי אֶת הַצִּיּוּר הֶחָטוּף שֶׁהִנְנִי קוֹבֵעַ

אוֹתוֹ כָאן. הַזָּקֵן עָנָה וְאָמַר: "יָפֶה, הַפַּעַם קָלַעְתָּ אֶל

הַמַּטָּרָה, אָמְנָם כָּךְ הָיָה הַמַּעֲשֶׂה. זוּג אֶחָד לֹא עָשָׂה

אֶלָּא⁴⁵ מַעֲשֵׂה שְׁטוּת, הַשֵּׁנִי לֹא

נִלְחַם אֶלָּא מִלְחֶמֶת הֲגָנָה וְלֹא יָדַע לַעֲרֹךְ קְרָב

כְּתִקּוּנוֹ, וְאוּלָם הַזּוּג הַשְּׁלִישִׁי הוּא הוּא שֶׁנִּלְחַם

לַחַיִּים וְלַמָּוֶת. צָרִיךְ אֲנִי לְהוֹדוֹת, שֶׁהַצִּיּוּר הַזֶּה

מְעֻלֶּה הוּא מִכָּל תְּמוּנָה פוֹטוֹגְרָפִית שֶׁרָאוּ עֵינָי".

פַּעַם אַחַת הִגַּעְתִּי גַם אֶל מַעֲרֶכֶת מִלְחָמָה

מַמָּשׁ. וְאוּלָם קְרָב הַהַכְרָעָה כְבָר נִגְמַר לִפְנֵי שָׁעָה קַלָּה.

מָצָאתִי כָאן אֶת נִבְלַת הַמְנֻצָּח. הַקַּרְנַיִם מְשַׁמְּשׁוֹת אַמַּת

מִדָּה טוֹבָה לְהַכִּיר עַל יָדָהּ אֶת גָּדְלוֹ וְכֹחוֹ שֶׁל צְבִי.

וְאִם הַמְנֻצָּח הָיָה כָל כָּךְ עֲנָקִי וְאַדִּיר, כַּמָּה עָצוּם הָיָה

זֶה שֶׁהִכְרִיעוֹ, שֶׁנָּעַץ אֶת קַרְנָיו בְּגוּפוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל

גַּבֵּי הַקַּרְקַע לִבְלִי קוּם עוֹד!

כֵּיצַד צִלַּמְתִּי אַיַּל קֶרַח שֶׁהִתְגָּרָה בִי

בְּאַחַד הַיָּמִים שָׁמַעְתִּי בְאַחַד הַפַּרְדֵּסִים

שֶׁבְּקָלִיפוֹרְנִיָּה קוֹל קְרִיאַת מִלְחָמָה שֶׁל אַיַּל קָרַח.

בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה אַדִּירִים הִכְרִיז לְכָל בָּאֵי עוֹלָם: "מִי

וָמִי הַמְבַקֵּשׁ לְהִ־לָּ־חֵ־ם?"

מִיָּד תָּפַסְתִּי קֶרֶן תְּרוּעָה וָאֲחַצְצֵר

כְּנֶגְדּוֹ עַל פִּי דַרְכּוֹ: "הִנְנִי, הִנֵּנִי; בֹּא הֵנָּה! וְהוּא

בָא כֻלּוֹ שׁוֹאֵף וְנוֹשֵׁם, כְּשֶׁהִתְקָרֵב אֵלַי וְלֹא רָחַק

מִמֶּנִּי אֶלָּא אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת, חָדַל מִלֶּכֶת בְּהֵחָבֵא

וְזִנֵּק לְמוּלִי, כְּאִלּוּ הָיָה הִתְגַּשְּׁמוּת הַפִּרְאוּת

וְהַשִּׂנְאָה בְעַצְמָן.

אֶת אָזְנָיו הִפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו, אֶת פִּיו הִטָּה

כְלַפֵּי מָעְלָה. נְחִירָיו רִתֵּתוּ, שׁוּרַת שִׁנָּיו הַתַּחְתּוֹנָה

נֶחְשְׂפָה וְרַעְמָתוֹ סָמָרָה. מֵעֵינָיו הִבְרִיקוּ בִּרְקֵי אֵשׁ

יְרוֹקִים כְּעֵין הַלֶּשֶׁם⁴⁶. כָּכָה

הִשְׂתָּעֵר עָלַי, חָרַק אֶת שִׁנָּיו וְנָהַם נַהֲמַת זָדוֹן וְרֶשַׁע

מְכֹעָרָה בְיוֹתֵר. אַחַר הוֹרִיד פִּתְאֹם אֶת רֹאשׁוֹ כְלַפֵּי מַטָּה

וְהִתְנַפֵּל עָלַי בְּכָל כֹּחוֹ וּבְכָל זַעְמוֹ שֶׁלֹּא יָדַע חֹק.

דָּבָר הַמּוּבָן מֵאֵלָיו הוּא, שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי לְפָנָיו לְלֹא מָגֵן

וּמַחֲסֶה, כַּאֲשֶׁר יְדַמֶּה אוּלַי הַקּוֹרֵא.

אֲנִי יָשַׁבְתִּי עַל עֵץ וּמִמֶּנּוּ הֵצַצְתִּי אֶל

הָאַיָּל הַמְטֹרָף, אֲשֶׁר רִסֵּק בְּקַרְנָיו אֶת הַגֶּזַע וְנָהַם

וְהִתְרוֹצֵץ מִסָּבִיב בַּחֲמַת זָעַם. הוּא בֵאֵר לִי בָאֵר הֵיטֵב אֶת

דַּעְתּוֹ עָלַי, אֲנִי, שֶׁנּוֹעַזְתִּי לְהַזְמִין אוֹתוֹ לְמִלְחָמָה

וְעַתָּה הִתְחַמַּקְתִּי מִפָּנָיו עַל הָעֵץ. לְבַסּוֹף פָּנָה וְהָלַךְ

לוֹ כְשֶׁהוּא נוֹשֵׁם וְשׁוֹאֵף וְחוֹרֵק שִׁנָּיו, וְאוּלָם מִזְּמָן

לִזְמָן חָזַר לְאֲחוֹרָיו כְּדֵי לְהַבְרִיק עָלַי מִתּוֹךְ עֵינָיו

הָאַכְזְרִיּוֹת וְהַמִּשְׁתַּגְּעוֹת בְּרַק אוֹר יְרַקְרַק מַבִּיעַ

שִׂנְאַת מָוֶת.

אֶחָד מִידִידַי, יוֹהַן פוֹסוֹם שְׁמוֹ, מִי שֶׁהָיָה

לְפָנִים אַחַד הַחַיָּלִים שֶׁבְּמִבְצַר יֵלוֹסְטוֹן, הִצְטַיֵּן

בְּמִקְרֶה מֵעֵין זֶה בְאֹמֶץ־רוּחַ גָּדוֹל מִשֶּׁלִּי. בְּרֵאשִׁית

הַחֹרֶף הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמְחַזֵּר עִם הַקָּמֵרָה שֶׁבְּיָדוֹ

אַחֲרֵי מַרְאוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְצַלְּמָם. וּפִתְאֹם רָאָה אַיַּל קֶרַח

אַדִּיר, שֶׁהָיָה רוֹבֵץ בְּעֵמֶק מְגֻלֶּה וְיָשֵׁן. מִיָּד קָבַע לוֹ

פוֹסוּם אֶת תָּכְנִית הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָלָיו לַעֲשׂוֹת. הוּא גָמַר

בְּלִבּוֹ לְהִתְגַּנֵּב בַּלָּאט אֶל הָאַיָּל וּלְצַלֵּם אוֹתוֹ כְּפִי

שֶׁהוּא מוּטָל לְפָנָיו, וְאַחַר כָּך לָצוּר צוּרָה שְׁנִיָּה

כְּשֶׁהָאַיָּל יָקוּם וְיָרוּץ הַיָּעְרָה.

הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ עָלָה בְיָדוֹ יָפֶה.

פוֹסוּם הִתְקָרֵב עַד כְּדֵי מֶרְחָק שֶׁל חֲמִשִּׁים פְּסִיעוֹת

וְהָאַיָּל עֲדַיִן הוֹסִיף לִישׁוֹן אֶת שְׁנָתוֹ בִמְנוּחָה. פוֹסוּם

פָּתַח אֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם. וְאוּלָם אֲהָהּ! צְלִיל הַחֲשָׁאִים:

“קְלִיק!” שֶׁכְּבָר גָּרַם כַּמָּה וְכָמָּה תַקָּלוֹת לַבְּרִיּוֹת,

עוֹרֵר אֶת הָאַיָּל מִשְּׁנָתוֹ. מִיָּד קָפַץ עַל רַגְלָיו וְרָץ –

וְאוּלָם לֹא אֶל הַיַּעַר, כִּי אִם אֶל מוּל פְּנֵי הָאִישׁ. פוֹסוּם

נִשְׁאַר עוֹמֵד עַל עָמְדּוֹ בִמְנוּחָה, כּוֹנֵן אֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם

שֶׁלּוֹ, הִנִּיחַ לָאַיָּל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו עַד כְּדֵי מֶרְחָק שֶׁל

עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת, לָחַץ אֶת כַּדּוּר הַגּוּמִי, הִנִּיחַ אֶת מְכוֹנַת

הַצִּלּוּם בַּשֶּׁלֶג וּבָרַח עַל נַפְשׁוֹ, וְהָאַיָּל רָץ אַחֲרָיו

בְּעִקְּבוֹתָיו. מְרוּצַת תַּחֲרוּת זוֹ יְכֹלָה הָיְתָה לִהְיוֹת קְצָרָה

בְיוֹתֵר, לוּלֵא הִגִּיעוּ שְׁנֵיהֶם אֶל עֲרֵמַת שֶׁלֶג עֲמֻקָּה,

שֶׁסָּבְלָה אֶת הָאָדָם, אֲבָל לֹא אֶת אַיַּל הַקָּרַח. כָּכָה נִמְלַט

פוֹסוּם תַּחַת אֲשֶׁר הָאַיָּל נָהַם בְּזַעַם, וְהִכְרִיז בְּקוֹלֵי

קוֹלוֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לָאִישׁ, אִלּוּ תָפַשׂ אוֹתוֹ.

וְאוּלָם דָּבָר זֶה לֹא עָלָה בְיָדוֹ, וּלְבַסּוֹף הִתְרַחֵק כְּשֶׁהוּא

הוֹמֶה וְשׁוֹאֵג.

הַצַּיָּד שָׁב עַל עִקְּבוֹתָיו, לָקַח אֶת מְכוֹנַת

הַצִּלּוּם שֶׁלּוֹ וּכְשֶׁפָּתַח אֶת הַלּוּחַ הַמְצֻלָּם יָצְאָה

תְמוּנָה מֻצְלָחָה בְיוֹתֵר, שֶׁנִּכְּרוּ בָהּ בִּבְהִירוּת יְתֵרָה

נִיצוֹצוֹת בְּרַק הַזַּעַם שֶׁבְּעֵינֵי הַפֶּרֶא, אָזְנָיו

הַמֻּפְשָׁלוֹת לְאָחוֹר וְקִפּוּלֵי נְחִירָיו. וְלַמְרוֹת סַכָּנַת

הַנֶּפֶשׁ שֶׁהָיְתָה כְרוּכָה בְמַעֲשֶׂה זֶה, לַמְרוֹת הָעֻבְדָּה

שֶׁלֹּא הָיְתָה זֹאת אֶלָּא מְכוֹנַת צִלּוּם שֶׁל יָד, לֹא נִרְאָה

בַתְּמוּנָה טִשְׁטוּשׁ כָּל שֶׁהוּא, לֹא בְמַרְאֵה הַנּוֹף וְלֹא

בְאַיַּל הַקָּרַח.

פָּרַת הַקֶּסֶם

הַמֻּבְחָר שֶׁבִּנְאוֹת אַיָּלֵי הַקֶּרַח הוּא הַחוֹף

הַמִּזְרָחִי הַדְּרוֹמִי שֶׁל יְאוֹר יֵלוֹסְטוֹן. וּבוֹ אֵרַע לִי

מְאֹרָע שֶׁאֲנִי קוֹרֵא אוֹתוֹ בְשֵׁם “מַעֲשֶׂה בְּפָרַת הַקֶּסֶם”.

בְּחֹדֶשׁ ספְּטֶמְבֶּר שְׁנַת 1912 עָבַרְתִּי יַחַד עִם תּוֹם

נְיוּקוֹמְבּ מִגַּרְדִּינֶר אֶת יְאוֹר יֵלוֹסְטוֹן בְּסִירַת קִיטוֹר,

וְתָקַעְתִּי אֶת אָהֳלִי בְקָצֵהוּ הַדְּרוֹמִי הַמִּזְרָחִי, אֲשֶׁר

בִּשְׁבִיל עוֹרֵב פּוֹרֵחַ הָיָה רָחוֹק עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה מִיל,

וּבִשְׁבִיל אָדָם מְהַלֵךְ רַגְלִי – חֲמִשִּׁים מִיל מִיִּשּׁוּב בְּנֵי

אָדָם. נִמְצֵאתִי בְחֶלְקוֹ שֶׁל הַפַּרְדֵּס, שֶׁהַתַּיָּרִים מְמַעֲטִים

לְבַקְּרוֹ וְשֶׁנָּטוּשׁ וּפִרְאִי הוּא בְיוֹתֵר. הַחַיּוֹת

הַשְּׁרוּיוֹת כָּאן חַיּוֹת־בָּר גְּמוּרוֹת הֵן. שׁוּם אָדָם

מִבַּלְעָדֵינוּ לֹא הָיָה בְכָל הַסְּבִיבָה.

בְּשִׁשִּׁי בַשַּׁבָּת, בַּשִּׁשִּׁי לְחֹדֶשׁ

סֶפְּטֶמְבֶּר, עִם הָנֵץ הַחַמָּה, רָאִינוּ אַיָּלֵי קֶרַח אֲחָדִים

לְיַד שְׂפַת הַיְאוֹר. וְאוּלָם לֹא יָכֹלְנוּ הִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם אֶלָּא

עַד לְמֶרְחָק שֶׁל מָאתַיִם פְּסִיעוֹת, וּמִמֶּרְחָק זֶה צִלַּמְתִּי

תְמוּנָה קְלוּשָׁה. אַיָּלֵי הַקֶּרַח הִפְנוּ מִיָּד עֹרֶף

וְנִתְעַלְּמוּ מֵעֵינֵינוּ. בַּשָּׁעָה הַשְּׁמִינִית וּמֶחֱצָה

יָסַפְתִּי שׁוּב, אֲנִי וּמַנְהִיגִי לָלֶכֶת לְדַרְכִּי. רָאִינוּ עוֹד

אַיָּלֵי קֶרַח אֲחָדִים, וְאוּלָם הֵם הָיוּ מְהִירִים עַד מְאֹד, וְלֹא

עָלָה בְיָדִי לְצַלֵּם אוֹתָם.

בַּשָּׁעָה הָעֲשִׂירִית וּמֶחֱצָה כְּשֶׁעָבַרְנוּ

מִילִים אֲחָדִים בִּנְאוֹת הַבָּר, רָאִינוּ אַיֶּלֶת־קֶרַח עוֹמֶדֶת עַל

כַּר עֵשֶׂב, וְקוֹיוֹט אֶחָד סָבַב אוֹתָהּ בַּמַּעְגָּל. "אַיָּלָה זוֹ

לִי הִיא", אָמַרְתִּי וּמִיָּד הִסְתַּתַּרְנוּ. חָבוּי בְּבֵין

תָּרְנִיוֹת הִתְגַּנַּבְתִּי בַלָּט עַד לְמֶרְחָק שֶׁל מֵאָה פְסִיעוֹת

וְצִלַּמְתִּי אֶת הַתְּמוּנָה 1 N. אַיֶּלֶת

הַקֶּרַח לֹא נָעָה. אָז אָמַרְתִּי לְתוֹם: "הִשָּׁאֵר אַתָּה פֹה

וְאָנֹכִי אֶזְחַל עַד לְשִׂיחֵי הַמַּרְוָה וַאֲצַלֵּם עוֹד תְּמוּנָה

בְמֶרְחָק שֶׁל חֲמִשִּׁים פְּסִיעוֹת מִמֶּנָּה". זָחַלְתִּי לְפָנִים עַל

אַרְבַּע, וְחֶפְצִי הִצְלִיחַ בְּיָדִי. צִלַּמְתִּי אֶת הַתְּמוּנָה

2 N. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גִלִּיתִי קְבֻצַּת

דְּשָׁאִים גְּבֹהִים וַעֲבֻתִּים בְּמֶרְחָק שֶׁל שְׁלשִׁים פְּסִיעוֹת

מֵאַיֶּלֶת הַקֶּרַח, וְהוֹאִיל וְהַחַיָּה יָסְפָה לַעֲמֹד עַל עָמְדָהּ

בִּמְנוּחָה, זָחַלְתִּי עַד לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְצִלַּמְתִּי אֶת

הַתְּמוּנָה 3 N. הָאַיָּלָה לֹא נָעָה וְלֹא

זָעָה. עַתָּה הָיִיתִי קָרוֹב אֵלֶיהָ בִּכְדֵי לִרְאוֹת שֶׁמִּתּוֹךְ

מֶרְחַץ־הַחַמָּה שֶׁסָּפְגָה נָפְלָה עָלֶיהָ תַּרְדֵּמָה. קַמְתִּי

וָאֶרְמֹז לְתוֹם לָגֶשֶׁת אֵלָי. הוּא בָא, וּמֵרֹב תִּמְהוֹנוֹ

נֶעְתְּקוּ מִלִּים מִפִּיו: “מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה?” לָחַשׁ

לִי.

הֶחֱזַרְתִּי לוֹ בִמְנוּחָה: "הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ כִּי

מֻמְחֶה גָדוֹל אֲנִי בְחָכְמַת הָרְפוּאָה, אוּלַי מֵעַתָּה יְהִי רָצוֹן

מִלְּפָנֶיךָ לְהַאֲמִין לִדְבָרָי. הַאֵינְךָ רוֹאֶה כִּי הָיִיתִי

לְרוֹפֵא לְאַיָּלֵי קֶרַח וְנָסַכְתִּי עַל הָאַיָּלָה רוּחַ הִפְּנוֹטִי?

עַתָּה אֶקְרַב אֵלֶיהָ בְּרִחוּק שֶׁל עֶשְׂרִים פְּסִיעוֹת וַאֲצַלֵּם

אוֹתָהּ, וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה הִשְׁתַּמֵּשׁ אַתָּה בַמְּכוֹנָה

הַשְּׁנִיָּה וְצוּר אוֹתִי בְעוֹדֶנִּי עָסוּק בְּמַעֲשֵׂה הַצִּלּוּם".

תּוֹם צִלֵּם אֶת הַתְּמוּנָה 4 N וַאֲנִי 5 N וְאַחַר כָּךְ 6 N.

“עַתָּה”, אָמַרְתִּי, "נִגַּשׁ אֵלֶיהָ וּנְדַבֵּר

עִמָּהּ". קָרַבְנוּ אֶל הָאַיָּלָה בְמֶרְחָק שֶׁל עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת.

הִיא לֹא נָעָה וְלֹא זָעָה גַם עַכְשָׁו. אָז אָמַרְתִּי: "גְּבִרְתִּי

רַבַּת הַחֶסֶד, אוֹרְחִים בָּאוּ לְבַקְּרֵךְ. אוּלַי תּוֹאִילִי

בְטוּבֵךְ לְהַפְנוֹת אֵלֵינוּ אֶת מֶבָּטֵי עֵינָיִךְ?" הִיא עָשְׂתָה

כִדְבָרַי, וְאָנֹכִי חַשְׁתִּי לְצַלֵּם אֶת הַתְּמוּנוֹת 7 N, 8 N.

“חֵן חֵן לָךְ”, אָמַרְתִּי, "עַתָּה הוֹאִילִי נָא

וּרְבָצִי". הִיא שָׁמְעָה לִדְבָרַי וְאָנֹכִי צִלַּמְתִּי אֶת

הַתְּמוּנָה 9 N.

נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיהָ וְהֶחֱלַקְתִּיהָ בְּיָדִי. תּוֹם

עָשָׂה גַם הוּא כָמוֹנִי. אַחַר דָּחַפְתִּי אוֹתָהּ דְּחִיפָה קַלָּה

בִקְצֵה נְעָלַי, וְאָמַרְתִּי: "עַתָּה קוּמִי וְהָסֵבִּי עֵינַיִךְ

מִמֶּנִּי!"

מִיָּד קָמָה וְנָתְנָה לִי לְצַלֵּם אֶת הַתְּמוּנוֹת 10 N, 11 N.

"תּוֹדָה רַבָּה לָךְ, גְּבִרְתִּי רַבַּת הֶחָסֶד! עַתָּה

הָרְשׁוּת בְּיָדֵךְ לָלֶכֶת מִזֶּה!" הִיא פָנְתָה לָלֶכֶת, וְאָנֹכִי

הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בַטַּבְלָא הָאַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי וְצִלַּמְתִּי

מֵאַחֲרֶיהָ אֶת הַתְּמוּנָה 12 N.

בֵּין כֹה וָכֹה וְאוֹצַר הַדִּבּוּר שֶׁל תּוֹם

נִתְרוֹקֵן כֻּלוֹ וְהוּא לֹא יָכֹל לְדַבֵּר אֶלָּא בְלָשׁוֹן שֶׁל

גִּמְגּוּם:

“מַה פֵּ–רוּ–שׁוֹ שֶׁל דָּ–בָ–ר זֶ–ה?” וְכַיּוֹצֵא בָזֶה.

אָנֹכִי עָנִיתִי בְנָחַת: "הֲתַאֲמִין מֵעַתָּה כִּי

רוֹפֵא מֻמְחֶה אֲנִי לְאַיָּלֵי קָרַח? הָבָה לִי חַיַּת־אֵזוֹב,

וְאַרְאֶה לְךָ גְדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת מֵאֵלֶּה".

בְּלֶכְתֵּנוּ בַחֲזָרָה אָרְכָה דַרְכֵּנוּ שָׁעוֹת

אֲחָדוֹת, וּבְמֶשֶׁךְ כָּל אוֹתוֹ הַזְּמָן לֹא שָׁמַעְתִּי מִפִּי תּוֹם

דָּבָר חוּץ מִקְּרִיאַת תִּמָּהוֹן אַחַת שֶׁהִשְׁמִיעַ בְלָחַשׁ.

רַק בְּשָׁעָה שֶׁקָּרַבְנוּ אֶל הַמַּחֲנֶה, פָּנָה אֵלַי

פִּתְאֹם וְאָמָר: "עַתָּה אֱמָר נָא לִי, מַר סֵטוֹן, מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל

דָּבָר זֶה? הֵן לֹא חוֹלָה הָיְתָה הָאַיָּלָה, אֶלָּא דְשֵׁנָה

וַחֲזָקָה, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה לֹא הָיְתָה לֹא מָרְעָלָה וְלֹא שִׁכּוֹרָה,

מִשּׁוּם שֶׁדָּבָר זֶה מִן הַנִּמְנָע הוּא. הִיא לֹא הָיְתָה גַם

בַּת־תַּרְבּוּת, כִּי אַיָּלֵי קֶרַח בְּנֵי־תַּרְבּוּת אֵינָם מְצוּיִים

כָּאן כָּל עִקָּר, שֶׁהֲרֵי נִמְצָאִים אָנוּ בְמֶרְחָק שֶׁל שִׁבְעִים

מִיל מִבֵּית דִּירָתוֹ שֶׁל אָדָם. וּבְכֵן מַה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר

זֶה?"

הֶחֱזַרְתִּי לוֹ מִתּוֹךְ כֹּבֶד רֹאשׁ: "תּוֹם, גַּם

אֲנִי אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת הַדָּבָר. גַּם אֲנִי הִתְפַּלֵּאתִי כָמוֹךְ

עַל כָּל מַה שֶׁהִתְרַחֵשׁ קֹדֶם שֶׁרָבְצָה הָאַיָּלָה, וַאֲשֶׁר

לָרְבִיצָה, הִנֵּה לֹא צִוֵּיתִי אוֹתָהּ לִרְבֹּץ קֹדֶם שֶׁרָאִיתִי

שֶׁהִיא מִתְכּוֹנֶנֶת לַעֲשׂוֹת זֹאת מֵעַצְמָהּ, וְכָךְ הָיָה

הַמַּעֲשֶׂה גַם בְּשָׁעָה שֶׁצִּוֵּיתִי אוֹתָהּ לָקוּם, וְאַחַר כָּךְ

לְהָסֵב אֶת עֵינֶיהָ מִמֶּנִּי. אִם רְצוֹנְךָ לַעֲמֹד עַל הַמְּאֹרָע

הַזֶּה בְמִדָּה יְתֵרָה מִזּוֹ עָלֶיךָ לַחֲקֹר וְלִדְרשׁ אוֹתוֹ

בְעַצְמֶךָ".

חַיַּת־הָאֵזוֹב הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַצְּבָאִים

הֶחָסוּת שֶׁחַיַּת הָאֵזוֹב נֶהֶנְתָה מִמֶּנָּה

בְקָנָדָה, בְּמֶן, בְּמִינֵזוֹטָה וּבְפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן נָשְׂאָה

פְרִי הָדָר. קֹדֶם לָכֵן נֶעֶשְׂתָה חַיָּה זוֹ לְחָזוֹן יָקָר

בְּוִיּוֹמִינְג וְלֹא הָיְתָה מְצוּיָה אֶלָּא בְקָצֵהוּ הַמַּעֲרָבִי

הַדְּרוֹמִי שֶׁל נְוֵה־הַמָּגֵן. וְאוּלָם הִיא לֹא הָיְתָה זְקוּקָה

אֶלָּא לְמִדָּה מוּעָטָה שֶׁל סִיּוּעַ; וּכְשֶׁנִּתַּן לָהּ סִיּוּעַ

זֶה, מִיָּד פָּרַח מִינָהּ שׁוּב וּפָרָה וְרָבָה. בְּדֶרֶךְ שֶׁל

רְבִיָּה טִבְעִית עָלָה מִנְיָנָהּ הָלֹךְ וְעָלֹה, וְתַחַת אֲשֶׁר

בִּשְׁנַת 1897 לֹא הָיָה אֶלָּא חֲמִשִּׁים גֻּלְגֹּלֶת, הֲרֵי הוּא

מַגִּיעַ עַכְשָׁו עַד כְּדֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. כַּיּוֹם הַזֶּה

מְצוּיוֹת הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה בְכֹל חֲצִי הַחֵלֶק הַדְּרוֹמִי שֶׁל

הַפַּרְדֵּס, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַסְּבִיבָה כְּשֵׁרָה לְאֹרַח חַיֵּיהֶן.

סְבִיבָה שֶׁכָּזוֹ מְשַׁמֵּשׁ לָהּ יַעַר עָבֹת שֶׁבַּמִּישׁוֹר בְּצֵרוּף

שִׁיחִים וּסְבָכִים, כִּי הִיא אוֹכֶלֶת שִׂיחִים וְאֵינָהּ מִסְתַּפֶּקֶת

בְּמַטְעַמֵּי עָלִים בִּלְבָד.

הַצְּבִי הָרִאשׁוֹן וְכִמְעַט הַיְחִידִי שֶׁהֵמַתִּי

בְּכָל יְמֵי חַיַּי בִּירִיָּה הָיָה חַיַּת־אֵזוֹב. מְאֹרָע זֶה אֵרַע

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, בִּימֵי נְעוּרָי. לְדַאֲבוֹנִי לֹא רָאִיתִי

מְעוֹלָם אַף חַיַּת אֵזוֹב אַחַת בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, אַף עַל פִּי

שֶׁבְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר שֶׁעָבַר מָצָאתִי עַל יַד הַיְאוֹר הֲמוֹן

עֲקֵבוֹת וְרִשּׁוּמִים שֶׁל הַחַיּוֹת הֲלָלוּ.

כֵּיצַד הֵמִיתָה אִשְׁתִּי חַיַּת אֵזוֹב בִּירִיָּה

אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאוֹתָהּ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה שׁוּב לֹא יָרִיתִי אֶל חַיַּת אֵזוֹב, הִנֵּה

הָיִיתִי שָׁנִים אֲחָדוֹת אַחַר כָּךְ שֻׁתָּף בַּהֲרִיגָתָהּ שֶׁל אַחַת

מֵהֵנָּה.

בַּסְּתָו, בְּעוֹנַת הַצָּיִד, שָׁהִיתִי עִם אִשְׁתִּי

וַחֲבוּרַת מֵרֵעֵינוּ בִנְאוֹת קִיפֵוָה־קַנְטְרִי. רֵעַי הִשְׁתּוֹקְקוּ

עַד מְאֹד לָצוּד חַיַּת אֵזוֹב וְיוֹם יוֹם יָצְאוּ כֻלָּם, מִבַּלְעֲדֵי

אֲנִי, בְּלִוְיַת קוֹרְאֵי חַיּוֹת־אֵזוֹב מְנֻסִּים. וְאוּלָם מִדֵּי

עֶרֶב בָּעֶרֶב הָיְתָה הַחֲבוּרָה מִתְאַסֶּפֶת מִסָּבִיב לְאֵשׁ

הַמְּדוּרָה שֶׁל הַמַּחֲנֶה, וְלֹא הָיְתָה מְסַפֶּרֶת אֶלָא מַעֲשִׂים

בְּצַיִד שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ.

חַיּוֹת אֵזוֹב הָיוּ מְצוּיוֹת בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם

לְמַדַּי, וּמוֹרֵי הַדֶּרֶךְ הָיוּ מְעֻלִּים – אִנְדִּיָּנִים, יַלְדֵי

תַעֲרֹבֶת, וּלְבָנִים. וְאוּלָם הַהַצְלָחָה לֹא הֵאִירָה לָהֶם פָּנִים.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אֲנִי קוֹרֵא־חַיּוֹת מֻבְהָק, בְּכָל זֹאת יוֹדֵעַ

אֲנִי פֶרֶק כַּהֲלָכָה בְצֵיד חַיּוֹת אֵזוֹב. וּבְכֵן, אָמַרְתִּי

בְאַחַד הָעֲרָבִים בִּצְחוֹק: "רוֹאֶה אֲנִי שֶׁעָלַי לָלֶכֶת אִתְּכֶם

וּלְהַרְאוֹת לָכֶם, כֵּיצָד קוֹרְאִים לְחַיַּת אֵזוֹב". אַחַר

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָתַכְתִּי חֲתִיכָה גְדוֹלָה שֶׁל קְלִפַּת לִבְנֶה

וּבִשְׁקִידָה יְתֵרָה עָרַכְתִּי מִמֶּנָּה קֶרֶן תְּקִיעָה. מָאַסְתִּי

בֶּחֳמָרִים שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם בְּנֵי תַרְבּוּת, מִשּׁוּם

שֶׁ“תְּרוּפָה גְרוּעָה הֵם”. אִחִיתִי אֶת קְצוֹת הַחֲצוֹצְרָה שֶׁלִּי

בְנִימִין שֶׁל שָׁרְשֵׁי עֵץ הַתָּרְנִית⁴⁷ וְאֶת מְקוֹם הַתְּפָר חָמַרְתִּי יָפֶה בִשְּׂרָף שֶׁל אִילָן,

שֶׁהִתַּכְתִּי אוֹתוֹ הֵיטֵב בָּאֵשׁ. וּלְבַסּוֹף עָשִׂיתִי עוֹד דָּבָר

– הָאִנְדִּיָּנִים וִילִידֵי הַתַּעֲרֹבֶת הֵנִיעוּ עָלַי רֹאשׁ –

צִיַּרְתִּי עַל הַקֶּרֶן שְׁתֵּי חַיּוֹת אֵזוֹב – “שֶׁקֶּסֶם בָּהֶן”:

שְׁנֵי בְנֵי אָדָם מְרַקְּדִים, שֶׁרָאשֵׁיהֶם רָאשֵׁי

חַיּוֹת־אֵזוֹב.

קְרִיאַת הַסִּירוֹנָה ⁴⁸

"אִם אַתָּה מְצַיֵּר אֶת זֶה קֹדֶם שֶׁהִטְעֵיתָ אַף

חַיַּת אֵזוֹב אַחַת בְּקַרְנְךָ, מֻבְטָח אַתָּה שֶׁשׁוּם חַיַּת אֵזוֹב

לֹא תָבֹא לְקוֹל קְרִיאָתֶךָ", אָמְרוּ מוֹרֵי הַדָּרֶךְ.

וְאוּלָם אָנֹכִי הוֹסַפְתִּי לְצַיֵּר בִּמְנוּחָה,

וְלִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה יָצָאתִי לְדַרְכִּי בְסִירָה בְלִוְיַת

אֶחָד מִמּוֹרֵי הַדֶּרֶךְ, שֶׁשִׁמֵּשׁ לִי שַׁיָּט, וּבְלִוְיַת

אִשְׁתִּי, שֶׁמִּלְּאָה תַפְקִיד שֶׁל רוֹבָה. מִקֵּץ חֲצִי שָׁעָה

הִגַּעְנוּ אֶל יְאוֹר בּוֹדֵד, שֶׁהָיָה מֻקָּף מִסָּבִיב יַעַר מְעֹרָב.

הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת הִשְׁפִּיעָה גַוְנֵי אַרְגָּמָן עַל צַמְרוֹת

הָאֲשׁוּחִים. שַׁלְוָה שֶׁל שְׁעַת הַדִּמְדּוּמִים נָחָה עַל הַיַּעַר

וְעַל הַיְאוֹר. כְּשֶׁהִקְרַבְתִּי אֶת הַקֶּרֶן אֶל שְׂפָתַי

וְהִשְׁמַעְתִּי שְׁנֵי קוֹלוֹת נְאָקָה צוֹרְמֵי־אֹזֶן וּמַבִּיעִים

קֹצֶר־רוּחַ, חַשְׁתִּי מֵעֵין חִלּוּל הַקֹּדֶשׁ. וְאַחַר הַצְּלִילִים

הָאֵלֶּה הִתְרַעְתִּי בְּקוֹל קְרִיאוֹת הָאַהֲבָה הָרַךְ וְהַמְמֻשָּׁךְ

שֶׁמַּשְׁמִיעָה הַפָּרָה שֶׁל חַיַּת הָאֵזוֹב.

מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת הַסְכָּמָה:

“טוֹב מְאֹד”. הוֹצֵאתִי אֶת שְׁעוֹנִי וְחִכִּיתִי חֲמִשָּׁה עָשָׂר

רָגַע. לְפִי שֶׁקְּרִיאָתָהּ שֶׁל פָּרָה הַמַּבִּיעָה גַעְגּוּעִים

נִפְרָזִים בְּיוֹתֵר עֲשׂוּיָה כַּנִּרְאֶה לְהַפְחִיד וּלְהַרְגִּיז אֶת

הַשּׁוֹר, עַד כַּמָּה שֶׁלֹּא יְהֵא הַדָּבָר תָּמוּהַּ בְּעֵינֵינוּ.

וַדַּאי יֵשׁ בְּנִדּוֹן זֶה הִלְכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁצָּרִיךְ

לְהִתְנַהֵג עַל פִּיהֶן, וְהַפְרָזָה עַל הַמִּדָּה עֲשׂוּיָה לְקַלְקֵל

אֶת כָּל מַעֲשֵׂה הַצָּיִד. וּכְמוֹ כֵן אֵין לְכַוֵּן אֶת הַזְּמָן רַק

עַל פִּי הָאֹמֶד בִּלְבָד. בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹרֵב לַצַּיִד, נִדְמֶה

לוֹ רֶגַע אֶחָד כְּעֶשְׂרִים. מִקֵּץ חֲמִשָּׁה עָשָׂר רֶגַע מְנוּיִים

וּסְפוּרִים הֲרִימוֹתִי שׁוּב אֶת קֶרֶן־הַקֶּסֶם וְהִשְׁמַעְתִּי קוֹלוֹת

יְבָבָה אֲחָדִים. אַחַר הִתְרַעְתִּי קוֹל קְרִיאָה רָם, שֶׁהִתְפּוֹצֵץ

עַד לְמֵרָחוֹק וְעוֹרֵר הֵד מֵעֵבֶר לַיְאוֹר וּמִלֵּא הֶקֵּף גָּדוֹל

שֶׁל הַיַּעַר בְּתַאֲנִיַּת אַהֲבָה מְתוּקָה מִדְּבָשׁ.

שׁוּב חִכִּיתִי, וְאַחַר הִשְׁמַעְתִּי קוֹל קְרִיאָה

וּפִתּוּי שְׁלִישִׁי בוֹ בָרֶגַע שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה. עַתָּה זָקַפְנוּ

אֶת עֵינֵינוּ וְהִתְבּוֹנַנּוּ בִשְׁקִידָה יְתֵרָה אֶל קְצוֹת הַיָּעַר.

הִקְשַׁבְנוּ וְשָׁמַעְנוּ רַעַשׁ שֶׁל שֶׁבֶר עֵץ, שֶׁבָּקַע וְעָלָה

מִבֵּין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים.

וּמִיָּד אַחַר זֶה נִשְׁמַע קוֹל נְפִילָה; דּוֹמֶה הָיָה

כְאִלּוּ נִתְעַכֵּב הָעֵץ בְּנִפְלוֹ וְנִשְׁאַר זְמַן מָה כְּשֶׁהוּא

תָלוּי וְעוֹמֵד בְּטֶרֶם יִפֹּל כָּלָה לָאָרֶץ. צָפִינוּ יָפֶה כְלַפֵּי

הָעֵבֶר שֶׁמִּשָּׁם נִשְׁמַע הָרַעַשׁ, וּמוֹרֵה הַדֶּרֶךְ, בָּחוּר

צָעִיר, אָמַר בְּלַחַשׁ: “הֲרֵי זֶה דֹב”.

שָׁעָה קַלָּה נִשְׁתַּתֵּק הַכֹּל, אַחַר הִתְפּוֹצֵץ

עָנָף בְּקִרְבָתֵנוּ, וְנַהֲמָה קְצָרָה וַעֲמֻקָּה חָדְרָה אֶל

אָזְנֵנוּ. אָמְנָם קוֹל זֶה יָכֹל הָיָה לִהְיוֹת גַּם קוֹל הַ“וּוּף”

שֶׁל דֹּב, וְאוּלָם אֲנִי פִקְפַּקְתִּי בַדָּבָר. וּפִתְאֹם, שֶׁלֹּא

מִתּוֹךְ רַעַשׁ נוֹסָף, בִּצְבְּצוּ מִבֵּין סְבָךְ־עֲרָבָה קָרוֹב

פֹּארוֹת קַרְנַיִם, וּדְמוּת אַדִּירָה שֶׁל שׁוֹר אֵזוֹב הֶחֱלִיקָה

וּבָאָה לְתוֹךְ תְּחוּם הָרְאִיָּה שֶׁלָּנוּ לְלֹא קוֹל וּבִזְרִיזוּת

יְתֵרָה.

“הֲרֵי מַרְאֵהוּ כְמַרְאֵה שׁוֹר בָּקָר!” הָיְתָה

הַמַּחֲשָׁבָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּצְנְצָה בְמֹחִי. הוּא נָהַם שׁוּב,

וּמוֹרֵה הַדֶּרֶךְ לָחַשׁ אֶל אִשְׁתִּי, בְּלִי לְהָסֵב אֶת עֵינָיו מִן

הַפֶּרֶא: “יְרִי, גְּבֶרֶת! בָּחוּר הָדוּר הוּא זֶה!”

הַשּׁוֹר כִּוֵּן אֶת דַּרְכּוֹ בְּבִטְחָה מַפְלִיאָה,

שֶׁהֲרֵי צָרִיךְ לָשִׂים לֵב לַדָּבָר, שֶׁאֲנִי לֹא הִשְׁמַעְתִּי קוֹל

קְרִיאָה בְמֶשֶׁךְ עֶשְׂרִים רְגָעִים, וְשֶׁהוּא הָיָה רָחוֹק מִיל אוֹ

יוֹתֵר כְּשֶׁקָּרָאתִי אֶת הַקְּרִיאָה הָאַחֲרוֹנָה.

כְּשֶׁהִתְקָרֵב בְּמֶרְחָק שֶׁל אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת,

קָרָא מוֹרֵה הַדָּרֶךְ: "עַתָּה הִגִּיעָה הַשָּׁעָה. מַטָּרָה טוֹבָה

מִזּוֹ לֹא תִזְדַּמֵּן לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם!". אִשְׁתִּי לָחֲשָׁה:

“הַעֲמִידוּ הָכֵן אֶת הַסִּירָה!” תָּקַעְתִּי הָכֵן אֶת קְצֵה הַמָּשׁוֹט

בְּקַרְקַע הַחוֹל, וְגַם הַמַּנְהִיג שֶׁלָּנוּ עָשָׂה כָמוֹנִי

בִמְשׁוֹטוֹ בְצִדָּהּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַסִּירָה וְאִשְׁתִּי הִתְיַצְּבָה

זְקוּפָה וְכוֹנְנָה אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה כְלַפֵּי הַמַּטָּרָה.

הַיְרִיָּה רָעָשָׁה, הַכַּדּוּר נָחַת וְהַחַיָּה

הָאֲפוֹרָה הָאַדִּירָה נָאֲקָה, פָּנְתָה עֹרֶף וַתָּרָץ בִּמְהִירוּת

הַבָּרָק. הַיְרִיָּה הַשְּׁנִיָּה רָעֲשָׁה בוֹ בָרֶגַע שֶׁהַשּׁוֹר

הִגִּיעַ אֶל הָעֲרָבָה. בְּקוֹל שָׁאוֹן נָפַל לָאָרֶץ וְהוֹצִיא אֶת

רוּחַ חַיָּיו מֵאֲחוֹרֵי הַמָּסָךְ שֶׁל הֶעָלִים הַיְרַקְרַקִּים.

כָּל הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה נִרְאָה כְאִלּוּ הוּא כָל כָּךְ

פָּשׁוּט וּמְכֻוָּן בְּדִיּוּק לַתַּקָּנוֹת הַחֲמוּרוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת

בְּסִפְרֵי צַיִד וּבְמַסּוֹרוֹת שֶׁבְּעַל פֶּה. וְאַף עַל פִּי כֵן

מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר לֹא יֵעָשֶׂה הוּא.

הָרַצְחָנִית הַנָּאָה שָׁפְכָה דְמָעוֹת, אַף תָּקְפָה

אוֹתָהּ עֲוִית־הַלֵּב, שֶׁרָפְתָה וּפָסְקָה רַק לְאַט לְאָט.

כְּשֶׁעָמַדְנוּ לִפְנֵי חַיַּת הָאֵזוֹב, שֶׁהָיְתָה גְדוֹלָה מִכָּל

הַחַיּוֹת שֶׁהוּמְתוּ בִמְחוֹז זֶה בְמֶשֶׁךְ כַּמָּה שָׁנִים,

הִתְחַדְּשָׁה שׁוּב הַבְּכִיָּה בְסָמוּךְ לִי מֵחָדָשׁ. אָמְנָם גַּם

רֶגֶשׁ נִצָּחוֹן הָיָה מָסוּךְ בִּבְכִיָּה זוֹ, שֶׁהֲרֵי גָאוֹן מְמַלֵּא

אֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה פֶשַׁע וּמַצְלִיחַ

בּוֹ. הֲרֵי גַם הָרַצְחָנִים בִּפְלוֹרֶנְצְיָה הָיוּ תוֹפְשִׂים

אֲנָשִׁים יְשָׁרִים וּמְמִיתִים אוֹתָם וּבִשְעַת מַעֲשֶׂה הָיוּ

מְקוֹנְנִים וְשׁוֹפְכִים דְּמָעוֹת כְּנָשִׁים. לְמִן הַיּוֹם הַהוּא לֹא

יָסַפְתִּי עוֹד קְרֹא לְחַיַּת אֵזוֹב, וְעַד הַיּוֹם תָּלוּי קְנֵה

הָרוֹבֶה שֶׁלִּי עַל כֹּתֶל חַדְרִי בְאֶפֶס מַעֲשֶׂה.

הַחֲזָקָה שֶׁבְּחַיּוֹת הַבָּר שֶׁלָּנוּ – הָרְאֵם

“אָמְנָם כֵּן, הֲרֵי אֵלֶּה צִפֳּרֵי הָרְאֵם”, אָמַר

הָאִנְדִּיָּנִי הַזָּקֵן וְהוֹרָה עַל צִפֳּרִים שְׁחוֹרוֹת אֲחָדוֹת,

שֶׁעָפוּ וְרָצוּ לְעֵינֵינוּ עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר, "רַע וָמַר יִהְיֶה

אִם יִתַּם הָרְאֵם. הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנּוֹת בּוֹנוֹת אֶת קִנֵּיהֶן

בְּצַמְרוֹ שֶׁל הָרְאֵם סָמוּךְ לְרֹאשׁוֹ. וְאִם הָרְאֵמִים יַעַבְרוּ

מִן הָעוֹלָם, גַּם סוֹפָה שֶׁל צִפּוֹר הָרְאֵם לִכְלוֹת מִן הָעוֹלָם,

כִּי אֵיפֹה תִבְנֶה אָז אֶת קִנָּהּ?"

כָּזֹאת שָׁמַעְתִּי פַעַם אַחַת לִפְנֵי זְמָן רַב

בְּמוֹנְטָנָה. הַדָּבָר נִרְאָה בְעֵינַי כְּאַגָּדָה מְבַדַּחַת אֶת

הַדַּעַת, שֶׁשָּׁרָשֶׁיהָ נְעוּצִים בְּבִצָּה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף

וְשֶׁמִּשּׁוּם כָּך קָשֶׁה לַעֲמֹד עַל מְקוֹרָהּ. וּבְכָל זֹאת הָיָה

בְדָבָר זֶה הַרְבֵּה אֱמֶת יוֹתֵר מִשֶּׁדִּמִּיתִי. כַּנִּרְאֶה הָיְתָה

צִפּוֹר הָרְאֵם מְהַלֶּכֶת אַחַר הָרְאֵם אֶל מָקוֹם שֶׁהֲלָה הָיָה

הוֹלֵךְ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הִיא בוֹנָה אֶת קִנָּהּ בֵּין קַרְנֵי

הַשַּׁלִּיט הָאַדִּיר, הֲרֵי לְצֹרֶךְ בִּנְיַן קִנָּהּ זְקוּקָה הִיא

הַצִּפּוֹר הַשְּׁחוֹרָה לַשְּׂעָרוֹת שֶׁל הָרְאֵם. יוֹדֵעַ אֲנִי

מַעֲשֶׂה בְאַחַת הַצִּפֳּרִים הָאֵלֶּה שֶׁמֵּחֲמַת חֻלְשָׁתָהּ לֹא

יָכְלָה לָעוּף מִכָּאן בְּהַגִּיעַ תְּקוּפַת הַקָּרָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ

חָרְפָה בְרַעְמָתוֹ שֶׁל רְאֵם. בַּיּוֹם לִקְּטָה אֶת הַזֵּרְעוֹנִים מִן

הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהָרְאֵם הֵסִיר אֶת הַשֶּׁלֶג מֵעֲלֵיהֶם, וּבַלַּיְלָה

הִתְכַּנְּסָה בְתוֹךְ הַצֶּמֶר שֶׁבֵּין קַרְנֵי הָרְאֵם וְהִתְחַמְמָה

עַל גַּב עֹרֶף הַחַיָּה הֶחָמוּם חֲמִימוּת דָּם.

בִּצְפוֹנִית מַעֲרָבִית מָצְאוּ לָהֶן רֹב הַצִּפֳּרִים

בַּבָּקָר שֶׁל הַחַוּוֹת שִׁלּוּמִים תַּחַת הָרְאֵמִים. וְאוּלָם אֲהָהּ!

כַּמָּה מִצְטַעֲרוֹת הֵן שֶׁאֵין לַבְּהֵמוֹת הַלָּלוּ צַמְרוֹ שֶׁל

זֶה.

אֶרֶץ מֶמְשָׁלָה שֶׁנִּתְמַעֵט תְּחוּמָה

לֹא כָל אָדָם יוֹדֵעַ, שֶׁמַּמְלַכְתּוֹ שֶׁל הָרְאֵם

הָאֲמֵרִיקָנִי הִתְפַּשְּׁטָה בַּמִּזְרָח עַד סִירָקוּז,

וָשִׁינְגְטוֹן־סִיטִי וְקָרוֹלִינָה, וְשֶׁהוּא הִתְגּוֹרֵר עֲדָרִים

עֲדָרִים קְטַנִּים בְּתוֹךְ הַיְּעָרִים, וַעֲדָרִים עֲדָרִים גְּדוֹלִים

עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר. אֲנִי מַעֲרִיךְ אֶת מִסְפָּרָם בִּשְׁנַת 1500

לְיוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים מִילְיוֹן. בִּשְׁנַת 1895 לֹא שָׂרְדוּ מֵהֶם

אֶלָּא שְׁמֹנֶה מֵאוֹת. כַּנִּרְאֶה הָיְתָה אוֹתָהּ הַשָּׁנָה שְׁנַת

דִּלְדּוּל גָּדוֹל יוֹתֵר. מֵאָז הִתְרַבּוּ שׁוּב מֵחֲמַת הַחֹק הַמֵּגֵן

עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו מַגִּיעַ מִנְיָנָם עַד כְּדֵי 3000

גֻּלְגֹּלֶת.

כְּשֶׁעָמַדְתִּי בִשְׁנַת 1897 עַל הָר שֶׁאֵצֶל

בָּרוֹנֶטְס־בְּרִידְג, בְּחֶבְרַת אֶחָד מִזִּקְנֵי הַמָּקוֹם, דֶּו

רָבֶּרְטְס שְׁמוֹ, וְהִבַּטְתִּי עַל נוֹף יֵלוֹסְטוֹן שֶׁמִּלְמַטָּה

לְחַוַּת יַנְסֵי, סָח לִי דֶו רָבֶּרְטְס: לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

הִשְׁקַפְתִּי בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה עַל פְּנֵי הָעֵמֶק הַזֶּה

וּרְאִיתִיו אָז כְּשֶׁהָיָה כֻלּוֹ נָקוּד שָׁחוֹר עַל יְדֵי רְאֵמִים,

וְאָמְנָם כָּךְ הָיָה מַרְאֵהוּ שֶׁל כָּל הָעֵמֶק אֲשֶׁר בְּחֶבֶל

יֵלֶסְטוֹן. עַכְשָׁו לֹא נִמְצָא כָאן מִכָּל בְּנֵי הַמִּין הַזֶּה

אֶלָּא זוּג זָקֵן אֶחָד שֶׁלָּחַךְ אֶת כָּל הָעֵשֶׂב.

בִּשְׁנַת 1900 נִצְטַמְצֵם מִסְפַּר הָרְאֵמִים

שֶׁבַּפַּרְדֵּס עַד כְּדֵי שְׁלֹשִים. וְנִרְאֶה הָיָה שֶׁאֵין שׁוּם

תַּקָּנָה לְעַכֵּב אֶת כִּלְיוֹנוֹ שֶׁל מִין זֶה. וְאוּלָם הַפְּקִידִים

הַמְמֻנִּים לְכָךְ לָקְחוּ אֶת הָעִנְיָן בְּיָדָם בְּתַקִּיפוּת יְתֵרָה.

מָגֵן הַחַיּוֹת, שֶׁקֹּדֶם לָכֵן לֹא הָיָה אֶלָּא כָתוּב עַל גַּבֵּי

הַנְּיָר בִּלְבָד, נַעֲשָׂה הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. מֵאָז הָלַךְ מִסְפַּר

הָרְאֵמִים הָלֹךְ וָרַב, עַד שֶׁכַּיּוֹם חַיִּים בַּפַּרְדֵּס מָאתַיִם

מֵהֶם, וְאֶפְשָׁר שֶׁחוּץ מֵאֵלֶּה יֵשׁ עוֹד יְחִידִים בּוֹדְדִים

הַנּוֹדְדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.

אֵין זֶה מֵעִנְיָנֵנוּ לַעֲסֹק כָּאן בְּדִבְרֵי יְמֵי

כִלְיוֹן הָעֲדָרִים הַגְּדוֹלִים, יְדוּעִים הֵמָּה לַכֹּל, וְאוּלָם

עָלַי לְהַזְכִּיר לַקּוֹרֵא שֶׁכִּלָּיוֹן זֶה הָיָה דָבָר שֶׁבְּהֶכְרָח.

זְקוּקִים הָיִינוּ לַאֲדָמָה לְמוֹשַׁב בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא

שֶׁנִּקִּינוּ אֶת הָאָרֶץ מֵעֶדְרֵי הָרְאֵמִים אַרְבָּעִים אוֹ

חֲמִשִּׁים שָׁנָה קֹדֶם שֶׁהָיָה צֹרֶךְ בַּדָּבָר. "כְּלוּם אִי אֶפְשָׁר

הָיָה לַהֲפֹךְ אֶת הָרְאֵם לְבָקָר הַמָּצוּי בַּחַוָּה", שׁוֹאֲלִים

רַבִּים. הַתְּשׁוּבָה הִיא: מֵאָה פְעָמִים נִסּוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן,

אֶּלָּא שֶׁכָּל נִסָּיוֹן מִמִּין זֶה הָיָה לְבַטָּלָה מֵחֲמַת טִיבָהּ

שֶׁל אוֹתָהּ הַחַיָּה. רְאֵמִים, בֵּין זְכָרִים וּבֵין נְקֵבוֹת,

לְעוֹלָם מְסֻכָּנִּים הֵם אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה. אִי אֶפְשָׁר

לַעֲשׂוֹתָם לִבְנֵי תַרְבּוּת וּלְהַאֲמִין לָהֶם. לְעוֹלָם הֲרֵי הֵם

נוֹחִים לְהִתְבַּהֵל וּלְהִתְרַגֵּז, וּמִכֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לִידֵי

הִשְׁתּוֹלְלוּת, שׁוּב אֵין כָּל מַעֲצוֹר עוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם, אֲפִילוּ

לֹא כִלְיוֹן עַצְמָם. לַמְרוֹת כִּשְׁרוֹנָם לְהִסְתַּגֵּל לְכָל

אַקְלִים, עָצְמַת רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבְּקִרְבָּם, בְּשָׂרָם הֶעָרֵב

וְעוֹרוֹתֵיהֶם הַיְקָרִים, הֲרֵי כָל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנִּסּוּ לַהֲפֹךְ

אֶת הָרְאֵם לְחַיַּת בַּיִת עֲדַיִן לֹא הִצְלִיחוּ.

עֵדֶר קָטֹן שֶׁל תְּרֵיסָר רְאֵמִים וְיוֹתֵר שָׁמוּר

בְּפַרְדֵּס מֻקָּף גָּדֵר בְּקִרְבַת מָמוּט־הוֹט־סְפְּרִינְגְס. אַל נָא

יְאַבֵּד הַתַּיָּר אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ לְצַלֵּם

תְּמוּנוֹת פוֹטוֹגְרָפִיּוֹת, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיָּכֹל הוּא לִרְאוֹת

גַּם אֶת צִפֳּרֵי־הַפָּרוֹת, הַמְמַלְּאוֹת עַכְשָׁו בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת

אֶת מְקוֹמָן שֶׁל צִפֳרֵי הָרְאֵמִים הַגְּמוּרוֹת. הֵן יוֹשְׁבוֹת עַל

רָאשֵׁיהֶן וְעַל גַּבֵּיהֶן שֶׁל הָרְאֵמִים, מִתְרוֹצְצוֹת מִסָּבִיב

לַחַיּוֹת, כְּסִירוֹת מִסָּבִיב לָאֳנִיַּת מִלְחָמָה, אוֹ שַׁחֲפֵי

יָם⁴⁹ מִסָּבִיב לַלִּוְיָתָן. הֵן מְשַׁתְּפוֹת

אֶת חַיֵּיהֶן לְחַיֵּי הָרְאֵמִים, צָדוֹת מֵעֲלֵיהֶן אֶת הַזְּבוּבִים

הַטַּרְחָנִים, וּבִשְׂכַר זֶה הַלָּלוּ מְגִנִּים עֲלֵיהֶן מִפְּנֵי כָל

חַיָּה, הַנִּרְאֵית בְּעֵינָיו שֶׁל מִי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ הַפְּרֶרְיָה

לְשֶׁעָבָר גְּדוֹלָה בְמִדָּה שֶׁעֲלוּלָה הִיא לִגְרֹם לָהֶן

נֵזֶק.

הַדִּישׁוֹן וּרְאִי הָאוֹר שֶׁלּוֹ

הַדִּישׁוֹן הָאֲמֵרִיקָנִי, אוֹ בַעַל קֶרֶן־הַמַּזְלֵג,

הִנֵּהוּ אַחַת הַחַיּוֹת הַיְקָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. הוּא הִנֵּהוּ

מַעֲלֵה־הַגֵּרָה הָאֶחָד, שֶׁקַּרְנַיִם נְבוּבוֹת לוֹ, הַקְּבוּעוֹת עַל

זִיז עֶצֶם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָנוּ מוֹצְאִים אֵצֶל הַבָּקָר, וְאֶת

הַקַּרְנַיִם הָאֵלֶה הֲרֵי הוּא מַשִּׁיר מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה וְחוֹזֵר

וּמְחַדְּשָׁן כַּצְּבִי.

בְּחַיָּה זוֹ מְעֹרָבוֹת בִּכְלָל בְּאֹפֶן מוּזָר

מִדּוֹת הַשּׁוֹנוֹת זוֹ מִזּוֹ תַכְלִית הַשִּׁנוּי. רַגְלֶיהָ רַגְלֵי

הַגִּירַף, שְׁקֵדֶיהָ שִׁקְדֵי הָעֵז, אַדַּרְתָּהּ אַדֶּרֶת הַצְּבִי,

קַרְנֶיהָ קַרְנֵי הַבָּקָר וְהַצְּבִי כְאֶחָד, עֵינֶיהָ עֵינֵי

הָאַיָּלָה, מִבְנֵה גוּפָהּ – שֶׁל הַדִּישׁוֹן וּמְהִירוּתָהּ מְהִירוּת

הָרוּחַ. הִיא הַמְּהִירָה שֶׁבַּחַיּוֹת הַהוֹלְכוֹת עַל אַרְבַּע

הַשּׁוֹכְנוֹת בַּמִּישׁוֹר, וּבְכָל הָאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ

אֵין בַּעַל חַיִּים, חוּץ מִסּוּס הַמֵּרוּץ נְקִי הַמּוֹלֶדֶת, אֲשֶׁר

יוּכַל לְהַשִּׂיג אוֹתָהּ בִּמְרוּצַת־צַיִד שֶׁל מִיל אֶחָד.

קֹדֶם כֹּל מַפְלִיאָה אֶת הַמִּתְבּוֹנֵן אֶל הַדִּישׁוֹן

הָרְאִי הַלָּבָן שֶׁעַל אֲחוֹרֶיהָ. כְּשֶׁבִּקַּרְתִּי בַפַּעַם

הָרִאשׁוֹנָה אֶת הַפַּרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, רָכַבְתִּי עִם ת. א. הוֹפֶר

עַל הַגְּבָעוֹת שֶׁמִּמַּעַל לִבְלֶק־טֵל־קְרִיק. מִמֶּרְחָק שֶׁל מִילִים

רָאִינוּ מִצַּד דְּרוֹמִית מִזְרָחִית כִּתְמֵי אוֹר לְבָנִים

מִתְנוֹצְצִים וְחוֹזְרִים וְכָבִים. אַחַר כָּךְ רָאִינוּ אוֹתוֹ

הַמַּחֲזֶה עַצְמוֹ בִצְפוֹנִית מִזְרָחִית. הוֹפֶר אָמַר אֵלָי: "הֲרֵי

שְׁתֵּי לְהָקוֹת שֶׁל דִּישׁוֹנִים". לְאַחַר זְמָן רָאִינוּ אֶת מַרְאוֹת

הָאוֹר בָּאֶמְצַע בֵּין שְׁנֵי הַמְּקוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנִים, וְעַכְשָׁו

יָדַעְנוּ שֶׁשְּׁתֵּי הַלְּהָקוֹת הִתְחַבְּרוּ יָחַד. מַה טִיבוֹ שֶׁל

חִזָּיוֹן זֶה?

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִזְדַּמְּנוּת לְהִתְבּוֹנֵן אֶל

דִּישׁוֹן מִקָּרוֹב, בֵּין בְּגַן הַחַיּוֹת וּבֵין בְּאֵיזֶה מָקוֹם

אַחֵר, יַעֲמֹד מִיָּד עַל סִבָּתָם שֶׁל אוֹתָם בִּרְקֵי הָאוֹר.

בְּסִיּוּעוֹ שֶׁל שָׁרִיר עָגֹל יָכֹל הַדִּישׁוֹן לִזְקֹף עַל כָּל אַחַת

מֵעַגְבוֹתָיו⁵⁰ אֶת הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת

שֶׁל הָרְאִי שֶׁלּוֹ בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיֶינָה מַזְהִירוֹת לְאוֹר

הַשֶּׁמֶשׁ כְּעֵין דִּסְקוּס רָחָב וְלָבָן כַּשֶּׁלֶג וְתֵרָאֶינָה

מִמֶּרְחָק רַב כְּעֵין כֶּתֶם לָבָן מַבְרִיק.

וְאוּלָם הַדָּבָר לֹא יֶאֱרַךְ אֶלָּא זְמָן קָצָר, כִּי

הַשָּׁרִיר הַמָּתוּחַ חוֹזֵר וּמִתְכַּוֵּץ מִקֵּץ רְגָעִים מוּעָטִים.

הַבָּרָק מְשַׁמֵּשׁ עַל פִּי רֹב אוֹת אַזְהָרָה, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה הוּא

מְמַלֵּא תַפְקִיד סִמָּן שֶׁל הֶכֵּר.

בִּשְׁנַת 1897 הֶעֱרִיכוּ אֶת

מִסְפַּר הַדִּישׁוֹנִים הַחַיִּים בַּפַּרְדֵּס לְאֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת.

עַתָּה נִתְמַעֲטוּ עַד כְּדֵי שְׁלִישׁ מִזֶּה, וְלַמְרוֹת כָּל הַהֲגָנָה

הַמְעֻלָּה מִסְפָּרָם הוֹלֵךְ וּפוֹחֵת. וְלֹא עוֹד אֶלָּא

שֶׁהַדִּישׁוֹנִים אֵינָם מִתְרַבִּים אֲפִילוּ בַמָּקוֹם שֶׁהִקְצוּ לָהֶם

מִגְרָשִׁים גְּדוֹלִים בִּפְנֵי עַצְמָם, וְיֵשׁ יָדַים לַחֲשָׁשָׁה

שֶׁחֹק מֵחֻקֵּי הַטֶּבַע הַטְּמִירִים, שֶׁאֵין לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם,

נוֹהֵג עַכְשָׁו בַּדִּישׁוֹן כְּשֵׁם שֶׁהוּא נוֹהֵג בְּחַיָּה שֶׁכְּבָר

עָבַר זְמַנָּה. לְהָקָה קְטַנָּה מִבְּנֵי מִינוֹ עֲדַיִן נִרְאֵית

בַּפְּרֶרְיָה שֶׁאֵצֶל גַּרְדִּינֶר, שֶׁשָּׁם הִיא מְבַלָּה אֶת יְמוֹת

הַחֹרֶף.

גְּדָל־הַקֶּרֶן הַמֻּצָּל

הָיָה זְמָן, שֶׁגְּדָל־הַקֶּרֶן הָיָה מָצוּי בְּהָמוֹן

לְיַד כָּל הַנְּחָלִים בְּכָל מָקוֹם הֲרָרִי. בַּמִּזְרָח הִתְפַּשְּׁטוּ

נְאוֹת מְגוּרָיו עַד לַגְּבוּל הַמַּעֲרָבִי שֶׁל הַדַּקוֹטַס,

וּבְמַעֲרָב עַד אַשְׁדוֹת הַמַּיִם, וּבֶהָרִים הָיָה מָצוּי

מִמֶּקְסִיקָה וְקָלִיפוֹרְנִיָּה הַדְּרוֹמִית עַד לַאֲלַסְקָא.

שֵׂה־הָרִים זֶה מִלֵּא בְהָמוֹן, בֵּין בְּמִדָּה

מְרֻבָּה וּבֵין בְּמִדָּה פְחוּתָה, אֶת כָּל מֶרְחֲבֵי הָאָרֶץ

הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וְרַשָּאִים אָנוּ לֵאמֹר בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה,

שֶׁבִּמְדִינוֹת הַבְּרִית בִּלְבָד עָלָה מִסְפָּרוֹ לְמִילְיוֹנִים.

וְהִנֵּה הִגִּיעָה הַתְּקוּפָה הָאֲיֻמָּה שֶׁל קְנֵה־הָרוֹבֶה הַחוֹזֵר

וְשֶׁל הַפְקֵר צֵיד הָאַדָּרוֹת, וּבְסוֹפָהּ שֶׁל הַמֵּאָה הָאַחֲרוֹנָה

נִתְמַעֵט מִנְיָנוֹ שֶׁל גְּדָל־הַקֶּרֶן בִּמְדִינוֹת הַבְּרִית, וְלֹא

נִשְׁאֲרוּ מִמֶּנוּ אֶלָּא כַמָּה מֵאוֹת גֻּלְגֹּלֶת. כִּלָּיוֹן גָּמוּר

הָיָה צָפוּי לְמִין זֶה.

וְאוּלָם הַחֶבְרָה הַזּוֹאוֹלוֹגִית שֶׁבְּנוּיוֹרְק,

“הַקְּלוּבּ שֶׁל אֵשׁ־הַמַּחֲנֶה”, וְחֶבְרוֹת אֲחָדוֹת שֶׁל חוֹקְרֵי

הַטֶּבַע וְאַנְשֵׁי סְפּוֹרְט קָמוּ לְעֶזְרָתוֹ. הֵם הִסְבִּירוּ

לְבַעֲלֵי הַבִּינָה שֶׁבָּעָם אֶת סַכָּנַת הַכִּלָּיוֹן הַצְּפוּיָה

לְמִין זֶה, וּמִיָּד נִקְבְּעוּ חֻקֵּי הֲגָנָה מְעֻלִּים וְגַם

נִתְקַיְּמוּ לְמַעֲשֶׂה. בָּזֶה הוּסְרָה הַסַּכָּנָה, וְכַיּוֹם הוֹלֵךְ

הַשֶּׂה גְדָל־הַקֶּרֶן הָלֹךְ וְרָבֹה בִּמְחוֹזוֹת הַרְבֵּה שֶׁל אֶרֶץ

הַמַּעֲרָב.

בִּמְרוּצַת תְּקוּפַת הַהַשְׁמָדָה הָאַכְזְרִיָּה

נַעֲשׂוּ הַשְּׂרִידִים הַמְּעַטִּים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַחַיִים פַּחְדָּנִים

בְּמִדָּה מְרֻבָּה מִכָּל שְׁאָר חַיּוֹת הַבָּר; הֵם לֹא נָתְנוּ לְאָדָם

לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם אֶלָּא קִרְבָה שֶׁל מִיל אֶחָד. וְאוּלָם לְאַחַר

שֶׁשִּׁנִּינוּ אֶת מִנְהָגֵנוּ כְלַפֵּי גְדָל הַקֶּרֶן, שִׁנָּה גַם הוּא

אֶת מִנְהָגוֹ עִמָּנוּ אָנוּ כְּפִי שֶׁכָּל תַּיָּר בְּקוֹלוֹרָדוֹ אוֹ

בִמְחוֹזוֹת הַהֲגָנָה שֶׁבְּוִיּוֹמִינְג יוּכַל לְהָעִיד עַל

כָּךְ.

בִּשְׁנַת 1897 בִּלִּיתִי חֳדָשִׁים אֲחָדִים בַּחֵלֶק

הַהֲרָרִי שֶׁבְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן וְעֵינַי לֹא רָאוּ אֲפִילוּ שֶׂה

אֶחָד, אַף עַל פִּי שֶׁלְּפִי הַהַעֲרָכָה הַכְּלָלִית הָיוּ חֲבוּיִים

בֵּין הֶהָרִים כְּמֵאָה פְלִיטִים מְפֻזָּרִים מִבְּנֵי מִינוֹ.

בִּשְׁנַת 1912 סְבוּרִים הָיוּ שֶׁעַל כָּרְחָם שֶׁל גּוֹנְבֵי צַיִד, אַרְיוֹת הָרִים,

לַוִּינוֹת⁵¹, וּמַחֲלַת הַצָּרַעַת שֶׁכִּבְשֵׂי בַיִת הִכְנִיסוּ

בֵינֵיהֶם, עָלָה מִנְיָנָם שֶׁל הַכְּבָשִׂים בַּעֲלֵי הַקֶּרֶן

הַגְּדוֹלָה לְמַעְלָה מִמָּאתָיִם. הַתַּיָּר יָכֹל כִּמְעַט לִהְיוֹת

בָּטוּחַ שֶׁיִּפְגּשׁ בָּהֶם, אִם רַק יַקְדִּישׁ לָזֶה יָמִים אֲחָדִים

וְיַעֲבֹר בִּנְאוֹת הָרֵי אֱוַרְטְס, וַשְׁבּוֹרְן אוֹ בְטוּרֵי הָרִים

אֲחָדִים הַיְּדוּעִים לַכֹּל.

בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר 1912 עָזַבְתִּי אֶת

גַּרְדִּינֶר, וְתוֹם נְיוּקוֹמְבּ סִדֵּר אֶל כָּל מַעֲרֶכֶת הַמַּסָּע.

אֲנִי רָכַבְתִּי בִקְצֵה הַחֲבוּרָה וְהִתְבּוֹנַנְתִּי לְכָל עֲבָרִים.

וְהִנֵּה נִגְלָה לְעֵינַי שֵׂה הָרִים, שֶׁעָמַד עַל מוֹרַד סֶלַע. מִיַּד

טִפַּסְתִּי לְמַעְלָה וְרָאִיתִי, אִם גַּם מִמֶּרְחָק רַב לְמַדַּי,

לְכָל הַפָּחוֹת חֲצִי תְרֵיסָר שָׁל שֵׂיוֹת וְצִלַּמְתִּי תְמוּנוֹת

אֲחָדוֹת. כְּפִי הַנִּרְאֶה חֲבוּיִים בַּסְּבָכִים שֶׁמִּסָּבִיב עוֹד

רַבִּים מִהֶם, אֲבָל לֹא חָפַצְתִּי לְהַרְגִּיז אוֹתָם מִמְּקוֹם

מַחֲבוֹאָם.

בְּאוֹתוֹ הָעֵדֶר לֹא נִמְצְאוּ לֹא עַתּוּדִים וְלֹא

טְלָאִים. הָעַתּוּדִים חַיִּים כָּל הַקַּיִץ בִּפְנֵי עַצְמָם, וּכְפִי

הַנִּרְאֶה מִתְגּוֹרְרִים הֵם בַּמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים

בּיוֹתֵר.

שָׁבוּעַ לְאַחַר זֶה שִׂחֲקָה לִי הַשָּׁעָה לִמְצֹא עַל

הָר וַשְׁבּוֹרְן תְּרֵיסָר רְחֵלוֹת עִם טִלְאֵיהֶן. לְדַאֲבוֹנִי הָיוּ

הַשָּׁמַיִם מְעֻנָּנִים וְהַמָּאוֹר הָיָה קָלוּשׁ כָּל כָּךְ, עַד שֶׁלֹא

יָכֹלְתִי לְצַלֵּם אֲפִילוּ תְמוּנָה אַחַת טוֹבָה.

עֲטַלֵּפִים בְּבֵית־הַבִּשּׁוּל שֶׁל הַשָּׂטָן

חֲבַל שֶׁרֹב בְּנֵי הָאָדָם מְשַׁקְּצִים אֶת הָעֲטַלֵּף.

בְּלִי לְהַרְבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת וּבְלִי חֲקִירָה וּדְרִישָׁה הֲרֵי הֵם

מַטִּים אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לְכָל סִפּוּר שֶׁל הֶבֶל שֶׁמְּסַפְּרִים עַל

אֹדוֹת בַּעַל כְּנָפַיִם זֶה, וּמְנַדִּים וּמַחֲרִימִים אוֹתוֹ, מִבְּלִי

לְהָשִׁיב אֶל לֵב, שֶׁאַךְ עָוֶל הֵם עוֹשִׂים לוֹ וְשֶׁעַל יְדֵי כָךְ

הֵם שׁוֹלְלִים מֵעַצְמָם תַּעֲנוּג נָאֶה.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָעֲטַלֵּף מִיּוֹם שֶׁהָיְתָה לִי

הַהִזְדַּמְּנוּת לְהַכִּירוֹ מִקָּרוֹב, זֹאת אוֹמֶרֶת: מִיּוֹם

שֶׁבָּגָרְתִּי. בְּכַמָּה בְחִינוֹת הֲרֵי הוּא אַחַד הַיְצוּרִים

הַמֻּפְלָאִים שֶׁבְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. מֹחוֹ מְפֻתָּח עַד מְאֹד,

חוּשָׁיו חַדִּים בְּמִדָּה שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה, אַדַּרְתּוֹ נָאָה, וְלֹא

עוֹד אֶלָּא שֶׁאֳמָן גָּמוּר הוּא בְּחָכְמַת הַתְּעוּפָה הַנַּעֲלָה.

נָכוֹן אֲנִי לְבַזְבֵּז הַרְבֵּה, וּבִלְבַד שֶׁתִּהְיֶה לִי קוֹלוֹנְיָא

שֶׁל עֲטַלֵּפִים, כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהִתְבּוֹנֵן אֶל בַּעֲלֵי הַחַיִּים

הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה יוֹם יוֹם, וְנָכוֹן אֲנִי לָלֶכֶת לְמֶרְחַקִּים

כְּדֵי לְהַכִּיר מִין חָדָשׁ מִמִּינֵי הָעֲטַלֵּפִים.

מֵעוֹלָם לֹא נִמְשַׁךְ לִבִּי הַרְבֵּה אַחַר מְעָרוֹת, גֵּיזְרִים⁵² וְכַיּוֹצֵא בִדְבָרִים

שֶׁכָּאֵלֶּה, שֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה הִסְתִּירָם הַטֶּבַע מֵעֵינֵינוּ

בְמִתְכַּוֵּן. לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הָרְגָשׁוֹת שֶׁאֵינָם

נְעִימִים שֶׁהִרְגַּשְׁתִּי בִשְׁנַת 1897 בְּבַקְּרִי בַּפַּעַם

הָרִאשׁוֹנָה אֶת אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת שֶׁבְּיֵלוֹסְטוֹן וְעָמַדְתִּי

לִפְנֵי גֵיזֵר בַּבֹּץ הַמָּאוּס, אֲשֶׁר מִנְהָגוֹ כַיּוֹם עוֹד גָּרוּעַ

הוּא מִכְּפִי שֶׁהָיָה אָז. עַל הַמְּאֹרָע הַזֶּה כָתַבְתִּי בְסֵפֶר

הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי כַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"גֵיזֵר־הַבֹּץ הַגָּדוֹל הֲרֵיהוּ דָבָר שֶׁאֵין מָשְׁלוֹ

בְשׁוּם מָקוֹם. לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אַתָּה שׁוֹמֵעַ בְּנֵי אָדָם

מְדַבְּרִים עַל קְרָבֶיהָ וּבְנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל הָאֲדָמָה; אֵין זֶה כִּי

אִם הַגֵּיזֵר הוּא קָצֵהוּ שֶׁל אֶחָד מִבְּנֵי הַמֵּעַיִם הָאֵלֶּה.

אֲחֵרִים מְדַבְּרִים עַל דְּבַר לֹעַ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם; אֵין זֶה כִּי אִם

הַגֵּיזֵר פֹּה הוּא, וְהֲרֵי הוּא יוֹרֵק קִיא־צוֹאָה. גָּרוֹן שֶׁאֵינוֹ

נִרְאֶה יוֹרֵק בֹּץ וְזוּהֲמָה אֶל תּוֹךְ פֶּה רָחָב, הַמַּשְׁמִיעַ

קוֹלוֹת שֶׁל גֵּהוּק וְשֶׁל זִהוּם נָפֶשׁ, וּפִתְאֹם מִשְׁתַּתֵּק כָּל

הַשָּׁאוֹן וְהָרָעַשׁ. אֵדִים פּוֹרְצִים וּמִתְאַבְּכִים לְמַעְלָה,

וְאֵין הָאֹזֶן שׁוֹמַעַת אֶלָּא קוֹל הֶמְיַת גִּרְגּוּר, שֶׁעַל פִּיהָ

אֶפְשָׁר לְשַּׁעֵר שֶׁכְּלִי הַתּוֹתָח מִתְמַלֵּא כַדּוּר יְרִיָּה

מֵחָדָשׁ. וְהִנֵּה שׁוּב הִתְחַדֵּשׁ הַמַּחֲזֶה וְשׁוּב פָסָק.

וְהַדָּבָר הוֹלֵךְ וְנִמְשָׁךְ מִלִּפְנֵי קַדְמוּת עִתִּים, וְכָךְ הוּא

עָתִיד לְהִמָּשֵׁךְ לִבְלִי קֵץ. אִי אַתָּה אֶלָּא מַרְגִּישׁ כְּאִלּוּ

לֹא הָיָה כָל הַמַּחֲזֶה כֻלּוֹ בִלְתִּי אִם סַרְחוֹן וְעָשָׁן

הַיּוֹצְאִים מִתּוֹךְ בֵּית חֲרשֶׁת, לְאַחַר שֶׁעֶצֶם הַמְּלָאכָה כְבָר

נֶעֶשְׂתָה בוֹ. אֶת עִקָּרוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין אָדָם רוֹאֶה; בֵּית

הַחֲרשֶׁת שָׁקוּעַ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה. אֵין אָדָם בָּא לְמָקוֹם זֶה

פַּעֲמַיִם, וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה חִזָּיוֹן הַמַּפְלִיא

וּמַכְרִיעַ כָּל נָפֶשׁ".

וּבְכֵן אֵין אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַדְּבָרִים הֲלָלוּ.

נַפְשִׁי קָצָה מִטִּבְעִי בַמַּעֲשִׂים שֶׁאִמֵּנוּ הָאֲדָמָה עוֹסֶקֶת

בָּהֶם בְּמַעֲמַקֵּי חֻבָּה.

כִּמְעַט שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר: מֵעֵין רֶגֶשׁ שֶׁל דֶּרֶךְ

אֶרֶץ מְעַכֵּב בְּיָדִי לְהָסִיר אֶת הַצָּעִיף מֵעַל פְּנֵי מִסְתְּרֵי

הָעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן. הֲרֵי בֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אָנוּ בָאִים

כֻּלָּנוּ אֶל מִתַּחַת לָאֲדָמָה בְהַשְׁכָּמָה יְתֵרָה. בְּשָׁעָה

שֶׁיְּדִידַי מְבַקְּשִׁים חֶזְיוֹנוֹת פְּלָאוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה הָעוֹלִים

מִמַּעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, מְעוֹרְרִים זְוָעָה וּמַסְרִיחִים, הֲרֵינִי

נִשְׁאָר בְּבֵיתִי.

וְאוּלָם בְּקִרְבַת מָמוֹט־הוֹט סְפְּרִינְגְס נִמְצְאָה

מְעָרַת שְׁאוֹל, שֶׁאַף עַל פִּי כֵן מָשְׁכָה פַעַם אַחַת אֶת לִבִּי.

הֲרֵי זֶה אוֹתוֹ הַמָּבוֹא שֶׁאֵינוֹ מְפֻלָּשׁ⁵³ וְהַמַּהְבִּיל הַנּוֹדַע בְּשֵׁם "בֵּית הַבִּשּׁוּל שֶׁל

הַשָּׂטָן". וְאוּלָם עַכְשָׁו אֵין מְבַשְּׁלִים שָׁם דָּבָר; כְּפִי

הַנִּרְאֶה טֶרֶם הִשִּׂיק הַשָּׂטָן אֶת הַכִּירָה כָל צָרְכָּהּ. וּבְכָל

זֹאת חַם שָׁם בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ בְמָדוֹר שֶׁל קוֹפִים בְּבֵיבָר

הֶעָרוּךְ עַל פִּי הַנּוּסָח הַיָּשָׁן. יָרַדְתִּי לְשָׁם, לֹא מִשּׁוּם

שֶׁתָּאַבְתִּי לִרְאוֹת אֶת מַעֲרֶכֶת בֵּית הַבִּשּׁוּל שֶׁל הַשָּׂטָן,

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁתּוֹעַבַת נַפְשִׁי כְלַפֵּי דְבָרִים שֶׁכָּאֵלֶּה,

הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה, נִתְנַצְּחָה עַל יְדֵי דָבָר יוֹצֵא מִן הַכְּלָל:

סָחוּ לִי שֶׁ“בְּבֵית הַבִּשּׁוּל” נִמְצָאִים עֲטַלֵּפִים. וּבֶאֱמֶת

מָצָאתִי אוֹתָם שָׁם, וּמִסְפָּרָם חֲצִי תְרֵיסָר, עַד כַּמָּה

שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לִי לִמְנוֹתָם בְּתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה; וְהוֹדוֹת

לְסִיּוּעוֹ שֶׁל מְנַהֵל הַפַּרְדֵּס בַּזְּמַן הַהוּא, הַקּוֹלוֹנֶל א.

ל. בְּרֶט, עָלָה הַדָּבָר בְּיָדִי לְהַשִּׂיג כָּאן, לְמַרְבֵּה

שִׂמְחָתִי, מִין יְקַר הַמְּצִיאוּת, עֲטַלֵּף אֶרֶךְ אָזְנַיִם, שֶׁהָיָה

מָצוּי רַק בְּדָרוֹם, וְשֶׁעַד עַכְשָׁו לֹא נִזְדַּמֵּן אַף פַּעַם

לְצָפוֹן לְקוֹלוֹרָדוֹ.

תָּאֵב אֲנִי לָדַעַת אִם הַיְצוּרִים הַלָּלוּ חוֹרְפִים

בְּכָאן, אוֹ נוֹדְדִים הֵם אֶל הַדָּרוֹם, כְּדֶרֶךְ רֹב בְּנֵי מִינָם.

אָכֵן נְסִיעָה אֲרֻכָּה הָיְתָה עֲלֵיהֶם לִנְסֹעַ עַד שֶׁהָיוּ מוֹצְאִים

חֲדַר שֵׁנָה חַם וּבָטוּחַ כְּבֵית דִּירָתָם זֶה. אֲפִילוּ אִם

יַרְחִיקוּ לָעוּף עַד הַקַּו הַמַּשְׁוֶה, אֶל אַקְלִים קוֹדֵחַ מֵחֹם,

וַדַּאי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם עֲדַיִן טַעַם וְנִמּוּק לִהְיוֹת סְבוּרִים,

שֶׁהַלֵּילוֹת הַיּוֹתֵר מְאֻשָּׁרִים שֶׁבִּימֵי חַיֵּיהֶם הָיוּ אוֹתָם

הַלֵּילוֹת שֶׁבִּלּוּ בְּבֵית־הַבִּשּׁוּל שֶׁל הַשָּׂטָן.

הַסְּקוֹנְק הַנּוֹחַ לַבְּרִיּוֹת

הַסְּקוֹנְק מַפְלִיא אוֹתִי הַפְלֵא וָפֶלֶא. אָכֵן הָיָה

זְמָן שֶׁסָּבוּר הָיִיתִי שֶׁהַחַיָּה הַזֹּאת רְאוּיָה לְשַׁמֵּשׁ סֵמֶל

לְאֻמִּי שֶׁל אֲמֵרִיקָה. קֹדֶם כֹּל מִשּׁוּם שֶׁאֵין הִיא מְצוּיָה

אֶלָּא בַאֲמֵרִיקָה. וְלֹא זוֹ בִלְבָד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לָהּ כּוֹכָבִים

בְּרֹאשָׁהּ וּפַסִּים עַל גַּבָּהּ. הִיא מְשַׁמֶּשֶׁת אֶזְרָח הָרָאוּי

לִהְיוֹת לְמוֹפֵת; אֵין הִיא נוֹתֶנֶת אֶת דַּעְתָּהּ אֶלָּא לְעֶסְקֵי

עַצְמָהּ, אֵינָהּ עוֹשָׂה רָעָה לְשׁוּם בְּרִיָּה, וּבַנּוֹהֵג שֶׁכָּל

זְמָן שֶׁמַּנִּיחִים אוֹתָהּ לְנַפְשָׁהּ אֵין הִיא מִתְגָּרָה בְאִישׁ,

אֲבָל אִם מְצִיקִים לָהּ, הֲרֵי הִיא מִתְקוֹמֶמֶת נֶגֶד הַכֹּל, בֵּין

כְּנֶגֶד יָחִיד וּבֵין כְּנֶגֶד רַבִּים. יֵשׁ לָהּ הֶכְשֵׁרֻיּוֹת

טִבְעִיּוֹת מְעֻלּוֹת לַעֲרֹךְ קְרָבוֹת. מֵעוֹלָם לֹא שָׁלַח אָדָם יָדוֹ

בִסְקוֹנְק, בְּלִי שֶׁהִתְחָרֵט עַל זֶה אַחַר כָּךְ.

וְאַף עַל פִּי כֵן, עַל כָּרְחָם שֶׁל כָּל הַדְּבָרִים

הָאֵלֶּה, עַל כָּרְחָהּ שֶׁל הָעֻבְדָּה, שֶׁזְּכוּתָן שֶׁל מְדִינוֹת

אֲחֵרוֹת לְגַבֵּי הַנֶּשֶׁר קָדְמָה לִזְכוּתָהּ שֶׁל אֲמֵרִיקָה, לֹא

עָלָה הַדָּבָר בְּיָדִי לַעֲשׂוֹת אֶת דַּעְתִּי זוֹ לְקִנְיַן הָרַבִּים

וּלְהָבִיא עַל יְדֵי כָךְ לִידֵי תְמוּרַת הַסֵּמֶל הַלְּאֻמִּי, כְּכֹל

אֲשֶׁר הִרְצֵיתִי לְמָעְלָה.

הַסְּקוֹנְק מָצוּי לְמִן חוֹף הַיָּם הָאַטְלַנְטִי וְעַד

הַיָּם הַשָּׁקֵט, מִמֶּקְסִיקָה וְעַד קַצְוֵי הָעֲרָבוֹת שֶׁל קָנָדָה.

אָמְנָם שֵׁעוּר גָּדְלוֹ וְצִבְעוֹ מִשְׁתַּנִּים לְפִי טֶבַע הָאַקְלִים.

אֲבָל בְּנוֹגֵעַ לִתְכוּנוֹתָיו וְדֶרֶךְ מִלְחַמְתּוֹ הֲרֵי הוּא

נִשְׁאָר בְּכָל מָקוֹם בְּהֶוְיָתוֹ.

מִסְפָּרוֹ רַב בְּיוֹתֵר בָּ“אָרֶץ הָרְצוּצָה” שֶׁבֵּין

יַעַר עַד וּבֵין עֲרָבָה, אֶלָּא שֶׁמִּן הַיְּעָרִים הָעֲבֻתִּים

וּמֵרָאשֵׁי הָרִים הֲרֵי הוּא מִתְרַחֵק כְּפִי הַנִּרְאֶה.

בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן אֵין הוּא מָצוּי בְּיוֹתֵר.

בְּדֶרֶךְ מִקְרֶה אֶפְשָׁר לִפְגּשׁ בְּאֶחָד מֵהֶם בְּקִרְבַת

מָמוֹט־הוֹט סְפְּרִינְגְס וְחַוַּת־יַנְסֵי. כָּאן הָיָה לִי הָעֹנֶג

לְהַכִּיר אוֹתוֹ.

נֶשֶׁק הַסַּרְחוֹן שֶׁל הַסְּקוֹנְק

הַכֹּל יוֹדְעִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַסְּקוֹנְק מֵגֵן עַל

עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא יָכֹל לְהוֹלִיד סַרְחוֹן נוֹרָא, וְאוּלָם רֹב בְּנֵי

הָאָדָם אֵינָם יוֹדְעִים מַה טִיבוֹ שֶׁל סַרְחוֹן זֶה וְכֵיצַד הוּא

נַעֲשֶׂה. קֹדֶם כֹּל דָּבָר אֵין לוֹ לֹא עִם הַכְּלָיוֹת וְלֹא עִם

אֶבְרֵי הַמִּין. בֶּאֱמֶת אֵינוֹ אֶלָּא מִין מוּשָׁק חָרִיף מְיֻחָד

הַמָּפְרָשׁ מִתּוֹךְ זוּג שֶׁל שְׁקֵדִים הַקְּבוּעִים מִתַּחַת לְשֹׁרֶשׁ

הַזָּנָב. בְּשָׁעָה שֶׁהַסְּקוֹנְק אָנוּס לַעֲמֹד עַל נַפְשׁוֹ, אוֹ

בְשָׁעָה שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁעָלָיו לְהָגֵן עַל עַצְמוֹ, הֲרֵי הוּא

מַתִּיז אֶת מִיץ הַמּוּשָׁק הַזֶּה. וְאוּלָם יָכֹל הוּא הַסְּקוֹנְק

לְבַלּוֹת אֶת כָּל יְמֵי חֶלְדּוֹ, בְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֶשֶׁק זֶה

אֲפִילוּ פַעַם אֶחָת.

אֶת מִיץ הַמּוּשָׁק יָכֹל הוּא לְהַתִּיז עַד לְמֶרְחָק

מִשֶּׁבַע עַד עֶשֶׂר רֶגֶל, הַכֹּל לְפִי כֹחוֹ וּלְפִי נְטִיַּת הָרוּחַ.

אִם יִפְגַּע בְּעֵינוֹ שֶׁל הַמִּתְגָּרֶה בוֹ, יַכֶּנָּה בְעִוָּרוֹן

גָּמוּר לְמֶשֶׁךְ זְמַן מָה. אִם יָבֹא הַמִּיץ אֶל תּוֹךְ פִּיו,

יְבִיאֶנּוּ לִידֵי בְחִילָה נוֹרָאָה, וְאִם הִתְנַדְּפוּת הַמִּיץ

תַּחְדֹּר תּוֹךְ רֵיאָתוֹ, הֲרֵי הִיא מְבִיאַתְהוּ לִידֵי מַחֲנָק

וְלִידֵי גֹעַל נֶפֶשׁ. כְּבָר⁵⁴ הָיוּ

מַעֲשִׂים בַּאֲנָשִׁים וּבִכְלָבִים שֶׁעַל יְדֵי מִיץ מְסֻכָּן זֶה

נִטַּל מְאוֹר עֵינָם לְעוֹלָם. אַף הָיָה מַעֲשֶׂה, שֶׁמִּיץ זֶה הֵמִית

אַחַד הַנְּעָרִים.

רֹב הָאֲמֵרִיקָנִים יוֹדְעִים אֶת דְּבַר פְּעֻלָּתוֹ

הַנּוֹרָאָה שֶׁל מִיץ הַמּוּשָׁק, וְאוּלָם אֵין הֵם יוֹדְעִים כַּמָּה

נוֹחַ הוּא הַסְּקוֹנְק, אִם לֹא יִגְּעוּ בוֹ לְרָעָה. בִּמְחוֹזוֹת

נִדָּחִים עֲדַיִן מוֹצֵא אֲנִי בְנֵי אָדָם הַסְּבוּרִים, שֶׁהַסְּקוֹנְק

עָשׂוּי לְהַתִּיז אֶת הַמִּיץ שֶׁלּוֹ סְתָם, עַל לֹא דָבָר, כְּשֵׁם

שֶׁנַּעַר רוֹעֶה שִׁכּוֹר מוֹרֶה בִקְנֵה הָרוֹבֶה שֶׁלּוֹ עַל כָּל

סְבִיבוֹתָיו.

הָאַכְזְרִיּוּת שֶׁבַּפַּחִים שֶׁל עֶשֶׁת בַּרְזֶל

כְּשֶׁהָלַכְתִּי לִפְנֵי יָמִים אֲחָדִים בְּלִוְיַת

אֶחָד מִידִידַי אֶל הַיַּעַר, פָּגַשְׁנוּ בִסְקוֹנְק אֶחָד. יְדִידִי

קָרָא לְכַלְבּוֹ וְתָפַשׂ אוֹתוֹ בָרְצוּעָה שֶׁלּוֹ, כְּדֵי לִשְׁמֹר

עָלָיו מִפְּנֵי הָרָעָה, אַף הִזְהִיר אוֹתִי וִיעָצַנִי לָתֵת

לַסְּקוֹנְק לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ לְשָׁלוֹם. וְאוּלָם עָשׂוּי לִבְלִי־חָת

זֶה, הֶעָטוּף בְּטַלִּית שֶׁל צָבָל וְשֶׁל חֹלֶד־הָרִים, נִשְׁאַר עוֹמֵד

בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד וְלֹא בָרַח, וְאָנֹכִי נִגַּשְׁתִּי אֵלָיו בַּלָּאט.

הוּא הֵרִים אֶת זְנָבוֹ לְמַעְלָה מִגַּבּוֹ לְאוֹת שֶׁהוּא חָפֵץ

קְרָבוֹת. פִּיַּסְתִּי אוֹתוֹ בִדְבָרִים וְהִתְקָרַבְתִּי אֵלָיו עוֹד

יוֹתֵר. וּכְשֶׁהָיִיתִי רָחוֹק מִמֶּנוּ מֶרְחָק שֶׁל עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת,

רָאִיתִי לְתִמְהוֹנִי, שֶׁרַגְלוֹ הָאַחַת נֶאֶחֲזָה בְּפַח וְנִפְצְעָה

קָשֶׁה.

כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּי וְהִרְבֵּיתִי עָלָיו דְּבָרִים

רַכִּים וּנְעִימִים בְּעִנְיָן שֶׁל יְדִידוּת וְאַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת

וְכַדּוֹמֶה. זְנַב הַסְּקוֹנְק רָפָה לְאַט לְאַט, וְאֲנִי זָחַלְתִּי

אֵלָיו בְּקִרְבָה יְתֵרָה. כַּמּוּבָן לֹא עָרַבְתִּי עֲדַיִן אֶת לִבִּי

לִהְיוֹת נִטְפָּל יוֹתֵר מִדַּי אֶל יְצִיר הַפֶּרֶא הַמְעֻנֶּה עַל

סֶמֶךְ הַהִתְוַדְּעוּת הַקְּצָרָה שֶׁבֵּינֵינוּ. הֵבֵאתִי חָבִית

קְטַנָּה וְהֲפַכְתִיהָ עָלָיו בְּשׁוּבָה וָנָחַת. אַחַר הֲסִירוֹתִי אֶת

הַפַּח וְלָקַחְתִּי אֶת הַשָּׁלָל אִתִּי הַבַּיְתָה, בְּמָקוֹם

שֶׁעֲדַיִן הוּא חַי עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה בְשָׁלוֹם

וּבְרֵעוּת.

הִזְכַּרְתִּי אֶת הַמִּקְרֶה הַזֶּה, כְּדֵי לְהוֹכִיחַ

עַד כַּמָּה הַסְּקוֹנְק מַכִּיר טוֹבָה וְנוֹחַ הוּא, כְּשֶׁאָדָם

מִתְקָרֵב אֵלָיו בְּמַחֲשָׁבָה טוֹבָה וּבִידִידוּת. לְאוֹת וּלְמוֹפֵת

עַד כַּמָּה אַכְזָרִי הוּא מִנְהָגֵנוּ עִם חַיּוֹת הַבָּר, עָלַי

לְהוֹסִיף, שֵׁכְּפִי שֶׁנִּתְבָּרֵר הַדָּבָר לְאַחַר זְמָן סָבַל

סְקוֹנְק זֶה יִסּוּרִים נוֹרָאִים בַּפַּח בְּמֶשֶׁךְ שְׁלֹשָה יָמִים

וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת רְצוּפִים.

מִדַּת הַיְדִידוּת שֶׁל הַסְּקוֹנְק

הַדְּבָרִים הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה אֵינָם אֶלָּא פְתִיחָה

לְסִפּוּר הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ לִי עִם מִשְׁפַּחַת סְקוֹנְקִים אַחַת

בַּיָּעַר. אָנֹכִי בִלִּיתִי אָז אֶת הַקַּיִץ בְּסֻכָּה קְטַנָּה,

הַנִּרְאֵית מִתּוֹךְ חַוַּת יַנְסֵי, וְעָסַקְתִּי בִשְׁקִידָה בְחֵקֶר

אָרְחוֹת הַחַיּוֹת. יוֹם יוֹם הָיִיתִי מְטַאְטֵא יָפֶה אֶת הַקַּרְקַע

בַּסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה אֶל הַסֻּכָּה, עַד שֶׁכָּל חַיָּה שֶׁעָבְרָה

כָאן בַּלַּיְלָה הָיְתָה מְכֻרָחָה לְהַנִּיחַ עַל פְּנֵי הַקַּרְקַע אֶת

רָשְׁמֵי עִקְּבוֹתֶיהָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יָדַעְתִּי אֶל נָכוֹן

שֶׁהָעֲקֵבוֹת הֲלָלוּ חֲדָשִׁים הֵם.

כַּאֲשֶׁר בָּדַקְתִּי בְּבֹקֶר אֶחָד אֶת הַקַּרְקַע,

מָצָאתִי עָלָיו עִקְּבוֹת סְקוֹנְק. מִמָּחָר בַּבֹּקֶר מְצָאתִים שׁוּב,

וְהַפַּעַם הָיוּ כָאן שְׁנֵי סְקוֹנְקִים. לְאַחַר זְמָן מוּעָט סָח לִי

הַמְבַשֵּׁל שֶׁבַּמָּלוֹן הַקָּרוֹב. שֶׁמִּדֵּי עֶרֶב בְּעַרְבּוֹ בָא

זוּג סְקוֹנְקִים לִפְנֵי דֶלֶת בֵּית הַבּשּׁוּל שֶׁלּוֹ וְאוֹכֵל

פְּסֹלֶת הַמְּזוֹנוֹת מִתּוֹךְ תֵּבַת הָאַשְׁפָּה. עוֹד בְּאוֹתוֹ

הָעֶרֶב אָרַבְתִּי לָהֶם. עִם תְּחִלַּת דִּמְדּוּמֵי הָעֶרֶב הוֹפִיעַ

אֶחָד מֵהֶם כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ לְאִטּוֹ וּזְנָבוֹ זָקוּף לְמֶחֱצָה.

כֶּלֶב הַבַּיִת וַחֲתוּל הַבַּיִת יָשְׁבוּ לִפְנֵי הַדָּלֶת. שָׁעָה

קַלָּה זָקְפוּ אֶת עֵינֵיהֶם כְּלַפֵּי הַזָּר, וְאַחַר כָּךְ נֶעְלַם

הֶחָתוּל חֶרֶשׁ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהַכֶּלֶב רָץ מִתּוֹךְ נַהַם אֶל

סֻכָּתוֹ. הוּא עָזַב אֶת הַמַּעֲרָכָה כְשֶׁכָּל גּוּפוֹ נִתְקַשָּׁה,

וְהִבִּיט מִסָּבִיב לוֹ כְּשֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו סָמְרוּ עַל גַּבּוֹ.

הַסְּקוֹנְק קָרַב אֶל תֵּבַת הָאַשְׁפָּה, יָרַד לְתוֹכָהּ וְהִתְחִיל

סוֹעֵד אֶת סְעֻדַּת הָעָרֶב.

לְאַחַר זְמָן בָּא הַסְּקוֹנְק הַשֵּׁנִי. זַנְבוֹתֵיהֶם

סָמְרוּ וְנִזְדַּקְּפוּ לְמַעְלָה וְנִתְקַשּׁוּ לְשֵׁמַע כָּל שָׁאוֹן

חָשׁוּד, אֲבָל אִישׁ לֹא נָגַע בָּהֶם לְרָעָה; וְכַאֲשֶׁר שָׂבְעוּ,

הָלְכוּ לָהֶם. לְמִן הַיּוֹם הַזֶּה וָהָלְאָה הָיִיתִי רָגִיל לָלֶכֶת

מִדֵּי עֶרֶב בָּעֶרֶב לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַסְּקוֹנְקִים בְּשָׁעָה

שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים מִתּוֹךְ תֵּבַת הָאַשְׁפָּה.

כֵּיצַד צִלַּמְתִּי סְקוֹנְק אֶחָד בְּקֵרוּב מָקוֹם

מִשְׁתּוֹקֵק הָיִיתִי עַד מְאֹד לְצַלֵּם תְּמוּנָה אַחַת

אוֹ שְׁתַּיִם, אֶלָּא שֶׁהַמָּאוֹר הָיָה דַל יוֹתֵר מִדַּי, וּבַיָּמִים

הָהֵם עוֹד טֶרֶם יִהְיֶה אוֹר־בָּרָק מְלָאכוּתִי. לְפִיכָךְ לֹא

נִשְׁאֲרָה לִי שׁוּם בְּרֵרָה אַחֶרֶת אֶלָּא לָצוּד בַּפַּח את

הַבְּרִיּוֹת, שֶׁחָפַצְתִּי לְהַעֲמִידָן כְּנֶגֶד מְכוֹנַת הַצִּלּוּם

שֶׁלִּי.

מִמָּחֳרָת בָּעֶרֶב הֲכִינוֹתִי וְהֶעֱמַדְתִּי לָהֶם

תֵּבַת מַלְכֹּדֶת שֶׁאֵין סַכָּנָה בָהּ, וְעוֹד לִפְנֵי הַשָּׁעָה

הָרְגִילָה רָאִינוּ אֶת אַחַד הָאֲדוֹנִים הָעוֹטִים שְׁחוֹרִים

וּלְבָנִים כְּשֶׁהוּא מְטַיֵּל מִסָּבִיב לָרָפֶת. זְנָבוֹ הָיָה מוּרָם

לְמַעְלָה וְהוּא עָבַר בְּגָאוֹן דֶּרֶךְ כַּר הַדֶּשֶׁא וְשָׂם פָּנָיו

אֶל בֵּית הַבִּשּׁוּל. כָּאן עָמְדָה תֵבַת הַמַּלְכֹּדֶת וַאֲנַחְנוּ,

הַיְנוּ חוּץ מִמֶּנִּי עוֹד שְׁתֵּי נָשִׁים, שֶׁהָאַחַת מֵהֶן הָיְתָה

אִשְׁתִּי וַחֲצִי תְרֵיסָר אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי הַמַּעֲרָב –

הִשְׁגַּחְנוּ. הֶחָתוּל וְהַכֶּלֶב עָקְרוּ מִמְּקוֹמָם וְהָלְכוּ לָהֶם

בְּזָעַף. הַסְּקוֹנְק נָשַׁם וְנָשַׁף בִּנְחִירָיו, וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה

עַצְמִית שֶׁל מִי שֶׁהוּא רָגִיל שֶׁיִּהְיוּ מְקַדְּמִים אֶת פָּנָיו

בְּכָבוֹד צָעַד אֶל תֵּבַת הַמַּלְכֹּדֶת שֶׁבָּהּ נִמְצְאָה

הַמַּשֵּׁאת⁵⁵ הַנּוֹתֶנֶת רֵיחַ. שׁוּעַל

הַמַּיִם אוֹ נְמִיָּה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שׁוּעָל, וַדַּאי הָיָה

בוֹדֵק וּמְפַשְׁפֵּשׁ קְצָת קֹדֶם שֶׁנִּכְנַס אֶל הַמַּלְכֹּדֶת.

וְאוּלָם הַסְּקוֹנְק לֹא בִזְבֵּז אֶת זְמַנּוֹ לְכָךְ. מִפְּנֵי מָה

הָיָה לוֹ לְפַחֵד? הֲלֹא הוּא הַמֶּלֶךְ הַקָּטֹן הַמּוֹשֵׁל עַל כֹּל עַל

יְדֵי כֹּחַ הַקְּסָמִים הַצָּפוּן בּוֹ. הוּא נִכְנַס אֶל תּוֹךְ

הַמַּלְכֹּדֶת, כְּמִי שֶׁנִּכְנָס אֶל בֵּיתוֹ, תָּפַס אֶת הַמַּשֵּׁאת

וְהַדֶּלֶת נִסְגְּרָה עָלָיו. הַסַּקְרָנִים שֶׁמִּסָּבִיב הָיוּ

מְצַפִּים שֶׁעַכְשָׁו יוֹרֶה הַסְּקוֹנְק אֶת יְרִיָּתוֹ. רַק אֲנִי

לְבַדִּי יָדַעְתִּי, שֶׁהַסְּקוֹנְק אֵינוֹ מוֹצִיא מֵעוֹלָם זְרִיקָה

לְבַטָּלָה, וּמִיָּד נִגַּשְׁתִּי וְחִזַּקְתִּי אֶת הַמַּלְכֹּדֶת.

עַתָּה חָפַצְתִּי לְהַעֲבִיר אֶת תֵּבַת הַמַּלְכֹּדֶת עִם הַשָּׁבוּי

שֶׁבְּתוֹכָהּ אֶל חֲדַר עֲבוֹדַת הַצִּלּוּם שֶׁלִּי, אֶלָּא שֶׁלֹּא

יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת אוֹתָהּ לְבַדִּי, וְלָכֵן בִּקַּשְׁתִּי אֶת אֶחָד

מֵאַנְשֵׁי הַמַּעֲרָב לְסַיֵּעַ לִי. אִלּוּ בִקַּשְׁתִּי מֵהֶם לַעֲזֹר

לִי לְהָמִית אִישׁ אוֹ לְהִתְנַפֵּל עַל עִיר, אוֹ אִלּוּ בִקַּשְׁתִּי

מֵהֶם לְסַכֵּן אֶת נַפְשָׁם, כִּי אָז נִמְצְאוּ לִי מִיָּד שִׁשָּׁה

עוֹזְרִים נִלְהָבִים. וְאוּלָם לָשֵׂאת תֵּבָה, שֶׁסְּקוֹנְק פֶּרֶא

בְתוֹכָהּ, “הָיֹה לֹא תִהְיֶה אֲפִילוּ בִמְחִיר שֶׁל מֵאָה דוֹלָרִים”,

וְהַגִּבּוֹרִים נִדְּפוּ כְהִנְדֹּף עָשָׁן וְנִרְתְּעוּ

לַאֲחוֹרֵיהֶם.

אָז אָמַרְתִּי אֶל אִשְׁתִּי? "הֲיֵשׁ לָךְ אֹמֶץ לֵב

לְעָזְרֵנִי לָשֵׂאת אֶת הַתֵּבָה? אֲנִי עָרֵב לָךְ, כִּי לֹא תְאֻנֶּה

לָךְ כָּל רָעָה". הִיא נִגְּשָׁה וּשְׁנֵינוּ נָשָׂאנוּ אֶת הַתֵּבָה אֶל

הֶחָדֶר. וּמִמָּחֳרַת הַיּוֹם צִלַּמְתִּי אֶת הָאַסִּיר שֶׁלִּי כְּכֹל

אַוַּת נַפְשִׁי. פְּעָמִים הַרְבֵּה, כְּשֶׁעָבַדְתִּי אֶת עֲבוֹדָתִי

בְסָמוּךְ לוֹ, הִתְעוֹפֵף זְנַב הַסְּקוֹנְק לְמַעְלָה, וְאוּלָם אֲנִי

עָמַדְתִּי בִמְנוּחָה שְׁלֵמָה, וְדִבַּרְתִּי אֶל הַיְצוּר רַכּוֹת

וְאָמַרְתִּי אֵלָיו בַּחֲלָקוֹת: "לָאו, הֲרֵי לֹא תִירֶה בִי. הֵן

יְדִידִים טוֹבִים אֲנָחְנוּ. הַאֵין זֹאת? אָנֹכִי לֹא אֶעֱשֶׂה לְךָ

רָעָה בְעַד כָּל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם. רַק הוֹרִידָה נָא אֶת זְנָבְךָ,

וֶהֱיֵה חָבִיב וְשׁוֹקֵט". וְאָמְנָם לְאַט לְאַט הוֹרִיד אֶת זְנָבוֹ

וְהִבִּיט מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת, כֵּיצַד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַצִּלּוּמִים.

אַחַר הוֹצֵאתִי אוֹתוֹ לַחָפְשִׂי בְדֶרֶךְ פְּשׁוּטָה: סִלַּקְתִּי

הַצִּדָּה אֶת חוּטֵי הַבַּרְזֶל שֶׁל בֵּית כִּלְאוֹ. הוּא הֵגִיחַ

מִשָּׁם וְהִתְחַבֵּא מִתַּחַת לְסֻכַּת דִּירָתִי.

כֵּיצַד חִלַּקְנוּ אֶת סֻכָּתֵנוּ בֵינֵינוּ וּבֵין הַסְּקוֹנְקִים

כְּשֶׁשָּׁכַבְתִּי בָעֶרֶב הַבָּא עַל מִטָּתִי

שָׁמַעְתִּי קוֹל נְשִׁיפָה וּשְׂרִיטָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע הַסֻּכָּה.

הִבַּטְתִּי מֵעַל לְשׁוּלֵי הַמִּטָּה וְרָאִיתִי אֶת עַצְמִי פָנִים אֶל

פָּנִים אֶל מוּל יְדִידִי הַסּקוֹנְק. רַק כְּמֶרְחַק רֶגֶל הָיָה בֵין

חָטְמִי וּבֵין חָטְמוֹ; וּמֵאֲחוֹרָיו רָאִיתִי סְקוֹנְק שֵׁנִי, כְּפִי

הַנִּרְאֶה, רַעְיָתוֹ שֶׁלּוֹ.

“הֶאָח”! אָמַרְתִּי, "שׁוּב בָּאתָ לְכָאן? שָׂמֵחַ אֲנִי

לִרְאוֹת אֶת פָּנֶיךָ. אֶת מִי זֶה הֵבֵאתָ אִתָּךְ?" הוּא לֹא גִלָּה לִי

אֶת הַדָּבָר, וְאַף לֹא חָשׁ אֶת עַצְמוֹ נֶעֱלָב. מִכָּאן וָהָלְאָה

גָּרוּ הַחַיּוֹת זְמָן רַב תַּחַת קַרְקַע סֻכָּתִי. וּבְטֶרֶם עָבַר

הַקַּיִץ, חָיִינוּ אֲנִי וְאִשְׁתִּי בִידִידוּת רַבָּה עִמּוֹ וְעִם

אִשְׁתּוֹ. בַּיּוֹם הָיְתָה הַסֻּכָּה לָנוּ וּבַלַּיְלָה לְמִשְׁפַּחַת

סְקוֹנְק. אֲנַחְנוּ הִנַּחְנוּ בִשְׁבִילָם תָּמִיד אֶת שְׁיָרֵי

סְעֻדָּתֵנוּ, וּמִדֵּי עֶרֶב בָּעֶרֶב הָיוּ בָאִים וְנוֹטְלִים אוֹתָם.

בִּשְׂכַר זֶה הָיוּ מֵרִיקִים אֶת תֵּבַת הָאַשְׁפָּה שֶׁלָּנוּ,

וְגָאֲלוּ אוֹתָנוּ מִזְבוּבִים וּמֵעַכְבָּרִים. אֲנַחְנוּ

הִשְׁתַּדַּלְנוּ שֶׁלֹּא לְהַעֲלִיב אוֹ לְהַבְעִית אֶת אוֹרְחֵי

הַלַּיְלָה שֶׁלָּנוּ. וְכָכָה חָלַף הַקַּיִץ בְּלִי כָל מָדוֹן

וּמְרִיבָה בֵינֵינוּ. הַיַּחַס שֶׁבֵּינֵינוּ הָיָה אַךְ יַחַס שֶׁל

רִגְשֵׁי יְדִידוּת וַחֲבִיבוּת יְתֵרָה, וּכְשֶׁיָּצָאנוּ מֵאוֹתוֹ

הַמָּקוֹם עָזַבְנוּ אֶת הַסֻּכָּה בִרְשׁוּתָם, וְאִם לֹא מֵתוּ, הֲרֵי

הֵם שְׁרוּיִים שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

הַסְּקוֹנְק וַחֲתוּל־הַבָּר הַשּׁוֹטֶה

כְּכֹל אֲשֶׁר סִפַּרְתִּי כְבָר הָיִיתִי רָגִיל לְכַבֵּד

בְּכָל עֶרֶב אֶת הַקַּרְקַע מִסָּבִיב לְסֻכָּתֵנוּ, וְהַדָּבָר הַזֶּה

הָיָה מְשַׁמֵּשׁ לִי מֵעֵין “סֵפֶר אוֹרְחִים”. בַּבֹּקֶר הָיִיתִי יוֹצֵא

וּמִתְבּוֹנֵן בְּעִקְּבוֹת הָרַגְלַיִם, וּמִיָּד יָדַעְתִּי מִי וָמִי

הָיוּ הָאוֹרְחִים שֶׁבָּאוּ לְבַקְּרֵנִי. אָמְנָם הָיוּ לֵילוֹת

שֶׁעָבְרוּ לְבַטָּלָה. פְּעָמִים שֶׁהָרְשָׁמִים הָיוּ מְטֻשְׁטָשִׁים,

אֲבָל יֵשׁ שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ גַם מְאֹרָעוֹת רַבֵּי עִנְיָן. בְּדֶרֶךְ זוֹ

עָמַדְתִּי עַל כָּל פְּרָטֵי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה בְשָׁעָה

שֶׁהַקּוֹיוֹטִים בִּקְּרוּ אֶת תֵּבַת הָאַשְׁפָּה שֶׁלִּי אוֹ מַה

שֶׁעָשׂוּ הַסְּקוֹנְקִים שֶׁגָּרוּ מִתַּחַת לַסֻּכָּה וְכַיּוֹצֵא

בָאֵלֶּה. בְּטַכְסִיס זֶה הָיִיתִי מִשְׁתַּמֵּשׁ תָּמִיד

בְּמַסְעֵי־הַחֵקֶר שֶׁלִּי. וְהִנְנִי לְסַפֵּר כָּאן מִקְרֶה אֶחָד,

שֶׁקָּרָה לִי לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְמֶקְסִיקָה הַחֲדָשָׂה, מִקְרֶה

שֶׁהִמְצִיא לִי שִׁלּוּמִים עַל אֹרֶךְ רוּחִי וְסַבְלָנוּתִי.

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הִתְעוֹרַרְתִּי מֵרֵיחַ הַסַּרְחוֹן

הַנּוֹרָא שֶׁל סְקוֹנְק. הִקְשַׁבְתִּי וָאֶשְׁמַע גַם קוֹלוֹת מְשֻׁנִּים

אֲחָדִים, שֶׁנִּסְתַּלְּקוּ בַמֶּרְחַקִּים. כְּשֶׁעָלָה הַשֶּׁמֶשׁ,

חָקַרְתִּי אֶת הַדָּבָר וְנוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁסַּרְחוֹן הַסְּקוֹנְק

הָיָה דְבַר אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְלֹא חֲלוֹם לָיְלָה. אַחַר כָּךְ

עִיַּנְתִּי בְ“סֵפֶר הָאוֹרְחִים” שֶׁלִּי וּמָצָאתִי שָׁם רְשִׁימָה,

שֶׁהִנְנִי מוֹסֵר אוֹתָהּ כָּאן עַל יְדֵי צִיּוּר שֶׁבֵּרַרְתִּי

וְתִקַּנְתִּי אוֹתוֹ מַשֶּׁהוּ. בְּ א עָלָה הַסְּקוֹנְק עַל בָּמַת

הַמַּחֲזֶה. בְּ ב הָיָה מְטַיֵּל לוֹ בִמְנוּחָה, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה

חֲתוּל הַבָּר הָרָעֵב. ג הֶחָתוּל רוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ כָּאן טֶרֶף

לִמְזוֹנוֹ, וְהֲרֵי הוּא בָא אֶל ד. הַסְּקוֹנְק מַרְגִּישׁ בְּמַפְרִיעַ

הַשָּׁלוֹם וְאוֹמֵר: “מוּטָב שֶׁתַּעַזְבֵנִי לְנַפְשִׁי”, וְכֵיוָן

שֶׁלֹּא רָצָה לִקְרֹא לָרִיב, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר אֶל ה. וְאוּלָם חֲתוּל

הַבָּר שֶׁכַּנִּרְאֶה הָיָה צָעִיר וַחֲסַר נִסָּיוֹן, הוֹלֵךְ אַחֲרָיו.

אֵצֶל ו חוֹזֵר הַסְּקוֹנְק לַאֲחוֹרָיו וְאוֹמֵר: "טוֹב אֵפוֹא, אִם

אַתָּה רוֹצֶה בְּכָךְ, הֲרֵי לָךְ!" ז חֲתוּל הַבָּר נִפְגַּע בְּקִלּוּחַ

הַזְּרִיקָה, וְתוֹלַדְתּוֹ שֶׁל דָּבָר הִיא הַקְּפִיצָה הַמַּפְלִיאָה מִ

ח עַד ט. בְּ י הֲרֵי הוּא רָץ וְנִתְקָל בְּאֶבֶן, וּמִכָּאן רְאָיָה

שֶׁהֻכָּה בְסַנְוֵרִים. וְאַחַר הוּא מְדַלֵּג וּמְדַדֶּה וּבוֹרֵחַ לוֹ.

וְהַסְּקוֹנְק אֵינוֹ אֶלָּא אוֹמֵר: “הֲלֹא כֹה הָיוּ דְבָרַי אֵלֶיךָ!”

וּמוֹסִיף לְטַיֵּל בִּמְנוּחָה. בְּ כ הֲרֵי הוּא מוֹצֵא שְׁיָרֵי

אֶפְרֹחַ שֶׁל תַּרְנְגֹלֶת, סוֹעֵד אֶת סְעֻדָּתוֹ, וְחוֹזֵר אַחַר כָּךְ

בִּמְנוּחָה הַבַּיְתָה לִישׁוֹן אֶת שְׁנָתוֹ.

כָּזֹאת קָרָאתִי מִתּוֹךְ רָשְׁמֵי הָעֲקֵבוֹת שֶׁעַל

גַּבֵּי הַקַּרְקַע. שַׁלְשֶׁלֶת הַמְּאֹרָעוֹת הָיְתָה מֻנַּחַת לְפָנַי

בְּצוּרָה כָל כָּךְ בְּרוּרָה, עַד שֶׁצִּיַּרְתִּי אוֹתָהּ לְאַחַר זְמָן

מִפִּי הַדִּמְיוֹן בְּאוֹתוֹ הַסֵּדֶר שֶׁרָשְׁמֵי הָעֲקֵבוֹת הִרְצוּ לִי

אֶת הַמְּאֹרָע.

הַסְּקוֹנְקִים הַצְּעִירִים שֶׁלִּי

הַפֶּרֶק סְקוֹנְק לֹא הָיָה שָׁלֵם כָּל צָרְכּוֹ, אִלּוּ

מָנַעְתִּי אֶת עַצְמִי מֵהוֹסִיף עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים עַל אֹדוֹת

הַסְּקוֹנְקִים שֶׁאֲנִי מַחֲזִיקָם לְיַד בֵּיתִי.

זֶה שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁאֲנִי מַחֲזִיק לְכָל הַפָּחוֹת

סְקוֹנְק צָעִיר אֶחָד שֶׁאֲנִי מְטַפֵּל בּוֹ. כַּיוֹם יֵשׁ לִי

כְשִׁשִּׁים, אֲנִי מַחֲזִיק אֶת הַחַיּוֹת סָמוּךְ לְבֵיתִי וּבְחֵפֶץ לֵב

הָיִיתִי נוֹתֵן לָהֶם לְהִתְהַלֵּךְ מִתּוֹךְ חֹפֶשׁ כְּאַוַת נַפְשָׁם,

אִלּוּ לֹא הָיְתָה מְצוּיָה סַכָּנָה, שֶׁכֶּלֶב טִפֵּשׁ אוֹ חָתוּל

יְעוֹרֵר אֶת הַפְּרָאִים הַקְּטַנִּים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנִשְׁקָם,

שֶׁחֲנָנָם בּוֹ הַטֶּבַע. אֲנִי בְעַצְמִי אֵינֶנִּי מְפַחֵד מִזֶּה כָל

עִקָּר. לֹא דַי שֶׁאֲנִי מְטַפֵּל בָּהֶם בְּעַצְמִי, אֶלָּא שֶהֵבֵאתִי

הַרְבֵּה מִן הָאוֹרְחִים הַבָּאִים לְבַקְּרֵנִי לִידֵי כָךְ

שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל הַמִּשְׁפָּט הַקָּדוּם שֶׁהָיָה קָבוּעַ בְּלִבָּם

לְגַבֵּי הַיְצוּרִים הַלָּלוּ. לְדַאֲבוֹנִי רַק מְעַטִּים הֵם

הַיּוֹדְעִים מַה נוֹחַ וְטוֹב לֵב הוּא אָחִינוּ הַקָּטֹן הַזֶּה

הַהוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע, אַף עַל פִּי שֶׁמְּחוֹנָן הוּא בְנֶשֶׁק

הַמַּכְרִיחַ אֲפִילוּ אֶת הַגָּדוֹל וְהֶחָזָק שֶׁבְּאוֹיְבָיו לִבְרֹחַ

מַהֵר עַל נַפְשׁוֹ, וְאִם אֵין הוּא עוֹשֶׂה כָךְ, הֲרֵיהוּ נוֹחֵל

מַפָּלָה אֲיֻמָּה. כָּאָמוּר לְמַעְלָה אֵין הַסְּקוֹנְק מִשְׁתַּמֵּשׁ

בּוֹ אֶלָּא בִשְׁעַת סַכָּנַת נֶפֶשׁ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲפִילוּ

בִשְׁעַת סַכָּנָה אֵין הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר אַזְהָרוֹת

רַבּוֹת.

מַר כַּסְפִּי־אֲפוֹרִי־הַתַּחַשׁ

עִתּוֹנָאִי מֻבְהָק הִכְרִיז פַּעַם אַחַת בַּקָּהָל, שֶׁמָּצָא תַחְבּוּלָה

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּתַּחַשׁ⁵⁶ וּבִתְשׁוּקָתוֹ לְחַטֵּט בָּאֲדָמָה. עַל יְדֵי טִפּוּל

וְסִלְסוּל הַמְכֻוָּן לַדָּבָר, עַל יְדֵי חִנּוּךְ וְהַעֲלָאַת חֵפֶץ

הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַמְחַטֵּט הַשַּׁקְדָּן וּבְסִיּוּעַ שֶׁל

מוֹדֵד־מְהִירוּת קָטֹן, הַמּוּבָא לִידֵי תְנוּעָה עַל יְדֵי קִיטוֹר

לָחוּץ, וּבְסִיּוּעַ שֶׁל קַו אֲנָךְ עָלָה בְיָדוֹ לְפִי דְּבָרָיו

לִיצֹר מִין תַּחַשׁ חַפְרָן, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַטּוֹתוֹ לְחֶפְצֵנוּ,

וְשֶׁבְּלִי סָפֵק עָתִיד הוּא לְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָן שֶׁל כָּל שְׁאָר

מְכוֹנוֹת הַחֲפִירָה שֶׁבָּעוֹלָם.

לְדַאֲבוֹנִי הָיְתָה הַיְכֹלֶת בְּיָדִי לְהוֹכִיחַ

שֶׁהַמְצָאָתוֹ בְנוּיָה עַל יְסוֹד תֹּהוּ. וְאוּלָם עַד הַיּוֹם אֲנִי

נִזְכָּר בְּדָבָר זֶה בְכָל פַּעַם שֶׁרַגְלִי דוֹרֶכֶת בִּמְאוּרָה שֶׁל

תָּחַשׁ. הַמְּאוּרוֹת הֲלָלוּ נָאוֹת הֵן וּמְרֻבּוֹת הֵן לִבְלִי קֵץ,

וְאַךְ לְבַטָּלָה וּלְלֹא תֹעֶלֶת חָפַר אוֹתָן הַתַּחַשׁ חֲסַר

הַבִּינָה! הוֹ! מִי יִתֵּן וְיָכֹלְנוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּיֵצֶר־חֲטִיטָה

בָהוּל שֶׁכָּזֶה לְצֹרֶךְ מַטָּרָה מוֹעִילָה!

וְאוּלָם זוֹ הִיא הַמִּלְחָמָה הַיְחִידָה שֶׁאָדָם בֶּן

תַּרְבּוּת צָרִיךְ לְהִלָּחֵם עִם הַתַּחַשׁ הַיָּשָׁר, הוּא חוֹפֵר

חוֹרִים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנָה לְרַגְלֵי הַסּוּסִים וּלְמַפְרֶקֶת

הָרוֹכְבִים. וּכְנֶגֶד זֶה הֲרֵי הוּא מַשְׁמִיד חַטְטָנִים, סְנָאֵי

אֲדָמָה, כַּלְבֵי פְּרֶרְיָה, שְׁרָצִים וּמֵאוֹת אוֹיְבִים אֲחֵרִים שֶׁל

בַּעַל הַחַוָּה. וּמִתּוֹךְ כָּךְ הֲרֵיהוּ מְסַיֵּעַ אֶת הַקָּצִיר

בִּדְרָכִים שׁוֹנוֹת. וְאוּלָם הוּא חוֹפֵר אֶת הַחוֹרִים בְּמָקוֹם

שֶׁאֵין צֹרֶךְ בָּהֶם, וְהַחֻצְפָּה הַזֹּאת הֵקִימָה לוֹ לְאוֹיְבִים

אֲפִילוּ אֶת הַנּוֹחִים וְהַסַּבְלָנִים שֶׁבְּבַעֲלֵי הַמּוֹשָׁבוֹת

אֲשֶׁר בִּנְאוֹת הַמִּישׁוֹר.

הַתַּחַשׁ הַטּוֹב וְהַנּוֹחַ

הוּא מִתְגּוֹרֵר מִזַּסְקַטְצֶ’וַן עַד מֶקְסִיקָה,

וּמֵאִילִינוֹאִיס עַד קָלִיפוֹרְנִיָּה בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָאָרֶץ יְשָׁרָה

וִיבֵשָׁה וּסְנָאֵי אֲדָמָה וּמַיִם בָּהּ.

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת בְּעָבְרִי אֶת דֶּרֶךְ

הַמִּישׁוֹרִים רַחֲבֵי הַיָּדַיִם שֶׁל מוֹנְטָנָה, דֶּרֶךְ הָרָמוֹת שֶׁל

אֲרִיזוֹנָה וּמֶקְסִיקָה הַחֲדָשָׁה, אוֹ דֶרֶךְ הַפְּרֶרְיוֹת שֶׁל

מָנִיטָבָּה, נִפְגַּשְׁתִּי עִם “מִיטָנוּסְק”, כָּכָה יְכַנּוּהוּ

אֲדֻמֵּי הָעוֹר. מַרְאֵהוּ כְמַרְאֵה אֶבֶן אֲדֻמָּה גְדוֹלָה. וְאוּלָם

בִּנְשֹׁב בּוֹ הָרוּחַ, הֲרֵי הוּא מִתְנוֹעֵעַ וְנוֹתֵן אוֹתוֹתָיו

שֶׁאֵין הוּא אֶלָּא תַּחַשׁ הַמִּתְחַמֵּם כְּנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. חִזָּיוֹן

יָקָר הוּא שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן לָאָדָם לְהַשְׁגִּיחַ אֵלָיו מִקָּרוֹב,

וַאֲפִילוּ בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, בַּמָּקוֹם שֶׁהוּא בָטוּחַ

מִסַּכָּנָה, אֵין הוּא מַרְשֶׁה כָזֹאת. כְּשֶׁאַתָּה מְנַסֶּה

לְהִתְקָרֵב אֵלָיו עִם מְכוֹנַת הַצִּלּוּם שֶׁבְּיָדְךָ, מֻבְטָח אַתָּה

שֶׁמִּיָּד יִתְחַמֵּק אֶל תּוֹךְ חוֹרוֹ, הַתַּחַשׁ הִנֵּהוּ

חַיַּת־לַיְלָה הַשּׁוֹכֶנֶת מִתַּחַת לָאֲדָמָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ

נִשְׁאֲרוּ יָמִים רַבִּים חַיָּיו וּמַעֲשָׂיו סְתוּמִים וְנֶעֱלָמִים.

וְאוּלָם סוֹף סוֹף עָלְתָה בְיָדֵינוּ לְסַגֵּל לָנוּ עַל דְּבַר אֹרְחוֹת

חַיָּיו יְדִיעוֹת מְקֻטָּעוֹת, אִם גַּם לֹא פֶרֶק שָׁלֵם, וְעָלֵינוּ

לְהַגִּיד שֶׁהַחַיָּה הַפַּחְדָּנִית שֶׁכָּל כָּךְ מְגֻנָּה הִיא

בְעֵינֵי מְגַדְּלֵי בָקָר, הִנֵּה הִיא בְכָל זֹאת חַיָּה בַעֲלַת

תְּכוּנָה נוֹחָה וַחֲבִיבָה הַבָּאָה לִידֵי גִלּוּי כְּשֶׁמַּנִּיחִים

לָהּ לְהִתְהַלֵּךְ בֵּין בְּנֵי מִינָהּ בְּאֵין מַפְרִיעַ. גַּס, חָזָק

וּקְשֵׁה עֹרֶף וְאַמִּיץ רוּחַ הוּא הַתַּחַשׁ. וּכְכֹל אֲשֶׁר נוֹסִיף

לְהַכִּיר אֶת הַתַּחַשׁ, נוֹסִיף לְכַבְּדוֹ וּלְהוֹקִירוֹ.

אֵין אֶת נַפְשִׁי לְטַפֵּל בִּדְבָרִים הַיְדוּעִים,

הַיְנוּ: שֶׁלְפִי טִיבוֹ הוּא יְצוּר הָעוֹמֵד בְּאֶמְצַע בֵּין הַדֹּב

וּבֵין הַחֹלֶד, שֶׁמִּשְׁקָלוֹ עוֹלֶה לְעֶשְׂרִים לִטְרָא וְצֶבַע

אַדַּרְתּוֹ כְעֵין כֶּסֶף כֵּהֶה וְעַל רֹאשׁוֹ תָוִים שְׁחוֹרִים.

הוּא מִתְפַּרְנֵס בְּיִחוּד מִסְּנָאֵי אֲדָמָה, שֶׁהוּא

מְחַטְטָם מִתּוֹךְ הַקַּרְקַע. וְאוּלָם אֵין הוּא בוֹחֵל גַּם בְבֵיצֵי

עוֹפוֹת, פֵּרוֹת וּתְבוּאָה. חוּץ מֵחַמֵּי שֶׁמֶשׁ שֶׁהוּא טוֹבֵל בָּהֶם

דֶּרֶךְ עֲרַאי, הֲרֵי הוּא מְבַלֶּה כָל הַיּוֹם בִּמְאוּרָתוֹ וְאֵינוֹ

יוֹצֵא לְשׁוֹטֵט אֶלָּא בַּלָּיְלָה. הוּא אֵינֶנּוּ דוֹאֵג בִּלְתִּי אִם

לְעֶסְקֵי עַצְמוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִידוּ אֶת מְנוּחָתוֹ. וְאוּלָם

אוֹי לָה לַבְּרִיָּה שֶׁבַּמִּישׁוֹר הַמְּעִזָּה לְהָצִיק לוֹ! כִּי

לִבּוֹ לֵב הַבּוּלְדּוֹג, צִפָּרְנָיו צִפָּרְנֵי הַדֹּב הָאָפוֹר,

וּמְתַלְעוֹתָיו – מְתַלְעוֹת הַתַּנִּין.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת פְּגִישָׁתִי הָרִאשׁוֹנָה עִם

מַר כַּסְפִּי־אֲפוֹרִי. הַדָּבָר הָיָה בְמִישׁוֹרֵי הַסּוּסִים בִּשְׁנַת 1882.

בְּאַחַד הַיָּמִים רָאִיתִי אֶת הַחַיָּה הַמַּבְהִיקָה, שִׁפְלַת

הַקּוֹמָה וְהָרְחָבָה עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה, לֹא הַרְחֵק מִן

הַדֶּרֶךְ, וּמִיָּד רַצְתִּי אֵלֶיהָ כְּשֶׁאֲנִי נִדְחָף וּמִזְדָּרֵז

עַל יְדֵי יֵצֶר־הַצַּיִד הַמְיֻחָד לְכָל עוּלֵי יָמִים. הַתַּחַשׁ

הִתְחַמֵּק אֶל תּוֹךְ אַחַת הַמְּאוּרוֹת, אֶלָּא שֶׁמְּאוּרָה זוֹ

הָיְתָה עֲמֻקָּה רַק שָׁלשׁ רֶגֶל, וּלְפִיכָךְ עָלָה בְיָדִי לִתְפֹּס

אוֹתוֹ בִזְנָבוֹ. הֶחֱזַקְתִּי בוֹ בְכָל עֹז בִּשְׁתֵּי יָדַי,

מָשַׁכְתִּי וּמָשַׁכְתִּי, אֲבָל הוּא הָיָה חָזָק מִמֶּנִּי. הּוא

הִתְעַצֵּם אֶל קִירוֹת הַמְּאוּרָה, וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִי לְהַתִּיקוֹ

מִשָּׁם. וּבְוַדַּאי הָיָה עוֹלֶה בְיָדוֹ לְהִנָּצֵל, אֶלָּא שֶׁהָיוּ

עִמִּי חֲבֵרִים, וּפְרָטֵי הַדְּבָרִים שֶׁהִתְרַחֲשׁוּ אַחַר כָּךְ

אֵינָם נִמְנִים עַל זִכְרוֹנוֹתַי הַמַּסְפִּיקִים לִי קוֹרַת רוּחַ.

לִזְכוּתִי עָלַי לְהַגִּיד, שֶׁבַּיָּמִים הָהֵם הָיִיתִי צָעִיר מְאֹד

וַעֲדַיִן לֹא רָאִיתִי תַחַשׁ מִיָּמָי. נַפְשִׁי חָשְׁקָה בְאַדַּרְתוֹ

וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי לְכָךְ לְהַעֲרִיךְ כָּרָאוּי אֶת חַיָּיו

הַמְּלֵאִים תּוֹעָלֶת.

בְּקַיִץ שְׁנַת 1897 הָיִיתִי שׁוֹהֶה בַפַּרְדֵס

שֶׁבְּחַוַּת יַנְסֵי. יוֹם יוֹם מָצָאתִי בַסְּבִיבָה עֲקֵבוֹת שֶׁל

תְּחָשִׁים, וּבְשׁוֹטְטִי בְּבֹקֶר אֶחָד וּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם בְּיָדִי,

רָאִיתִי לְבוּשׁ אֲפוֹרִים אֶחָד, שֶׁהִתְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי

הַפְּרֶרְיָה, וְשֶׁכְּפִי הַנִּרְאֶה הָיָה מְחַפֵּשׂ אַחֲרֵי מְאוּרוֹת

חֲדָשׁוֹת שֶׁל סְנָאֵי אֲדָמָה חֲדָשִׁים. מִהַרְתִּי אֵלָיו כְּשֶׁאֲנִי

כָפוּף. מִיָּד הִרְגִּישׁ בִּי, וּלְתִמְהוֹנִי זִנֵּק לְמוּלִי

וְהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹת נְהִימָה. מִנְהָגוֹ זֶה הָיָה שׁוֹנֶה מִמִּנְהָגָם

שֶׁל כָּל שְׁאָר הַתְּחָשִׁים, שֶׁהָיָה לִי עֵסֶק עִמָּם עַד הַיּוֹם

הַהוּא. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הִמְצִיא לִי בְדֶרֶךְ זוֹ אֶת הַיְכֹלֶת

לְצַלֵּם אוֹתוֹ. מֻבְטָח הָיִיתִי שֶׁלְּאַחַר שֶׁאֶגְמֹר אֶת עֲבוֹדָתִי

עוֹד תִּהְיֶה לִי דֵי שְׁהוּת לִבְרֹחַ. הָיִינוּ רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה

מֶרְחָק שֶׁל שְׁלֹשִים פְּסִיעוֹת וְהִתְקָרַבְנוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

בִמְהִירוּת. אַךְ הִנֵּה קוֹל “תַּךְ” – נָפַלְתִּי לְתוֹךְ מְאוּרַת

תַּחַשׁ, אֲשֶׁר בְּהֵחָפְזִי לֹא הִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלֶיהָ, וּבוֹ בָרֶגַע

נִשְׁמַע קוֹל “הוּק”, וְהַתַּחַשׁ הִתְנַפֵּל בַּאֲחוֹרֵי גוּפוֹ לְתוֹךְ

מְאוּרָה שֶׁהוּא לֹא רָאָה אוֹתָהּ. רֶגַע הִבַּטְנוּ זֶה אֶל זֶה

מִתּוֹךְ טִמְטוּם־דָּעַת. הוּא קָם רִאשׁוֹנָה עַל רַגְלָיו, רָץ עוֹד

צְעָדִים מִסְפָּר לְמוּלִי וְהִתְחַמֵּק בְּתוֹךְ מְאוּרָה רַחֲבַת

יָדַיִם וַעֲמֻקָּה אֲשֶׁר בָּהּ כִּוֵּן כַּנִּרְאֶה לְהִסְתַּתֵּר

לְכַתְּחִלָּה.

הַנְּטִיָּה לְרֵעוּת

אֶפְשָׁר הוּא שֶׁהַסִּמָּן הַמֻּבְהָק שֶׁבְּאָפְיוֹ שֶׁל

הַתַּחַשׁ הִיא נְטִיָּתוֹ לְרֵעוּת, נְטִיָּה שֶׁאֵין לְעַרְבֵּב אוֹתָהּ

בִּנְטִיָּה לְחֶבְרָה וּלְחַיֵּי עֵדֶר. עַל פִּי רֹב דָּרִים בִּמְאוּרָה

אַחַת שְׁנֵי תְחָשִׁים. דָּבָר זֶה אֵינוֹ יוֹצֵא מִגֶּדֶר הָרָגִיל.

אֶלָּא שֶׁיְּדוּעִים לָנוּ כַמָּה מִקְרִים שֶׁאַחַד הַתְּחָשִׁים, לְפִי

הַהַשְׁעָרָה רַוָּק אוֹ אַלְמָן, הָיָה חַי בְּיַחַד עִם חַיָּה

שֶׁמִּמִּין אַחֵר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁתְּחָשִׁים חָיוּ בְצַוָּה עִם

קוֹיוֹטִים, אֶלָּא שֶׁרֵעוּתָם זוֹ נָבְעָה מִתְּחִלָּתָהּ מִתּוֹךְ

שִׂנְאָה וּמְזִמַּת שׁוֹד.

מְסִבּוֹת תּוֹלְדוֹתָיו שֶׁל מְאֹרָע מֵעֵין זֶה כְּפִי

הַנִּרְאֶה כָךְ הֵן: הַתַּחַשׁ הִנֵּהוּ חוֹפֵר אֲדָמָה מְצֻיָּן וְיָכֹל

הוּא לְחַטֵּט אֶת סְנָאֵי הָאֲדָמָה מִתּוֹךְ קַרְקָעָהּ שֶׁל

הַפְּרֶרְיָה. הַקּוֹיוֹט הוֹלֵךְ אַחֲרָיו, כִּי זְרִיזוּתוֹ

וּמְהִירוּתוֹ מְגִנּוֹת עָלָיו מִפְּנֵי מְתַלְעוֹתָיו שֶׁל הַתָּחַשׁ.

הוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהַתַּחַשׁ מְחַטֵּט בִּמְבוֹא

הַמְּאוּרוֹת שֶׁל סְנָאֵי הָאֲדָמָה, מְבַקְּשִׁים לָהֶם הַלָּלוּ מִפְלָט

דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁמֵּאָחוֹר. כָּאן אוֹרֵב לָהֶם הַקּוֹיוֹט, וּבְדֶרֶךְ

זוֹ הֲרֵיהוּ מוֹצֵא לוֹ שָׁלָל. בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמָן מִתְרַגֵּל

הַקּוֹיוֹט לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַתָּחַשׁ. מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁמִּתְּחִלָּה

אֵין דַּעַת הַתַּחַשׁ נוֹחָה מֵאוֹכֵל לֶחֶם זָרִים זֶה הַמְהַלֵּךְ

בְּעִקְּבוֹתָיו, וְאוּלָם לְאַט לְאַט הֲרֵיהוּ מִתְרַגֵּל לַדָּבָר.

"מִתְּחִלָּה סוֹבְלִים אוֹתוֹ, אַחַר מְרַחֲמִים עָלָיו וּלְבַסּוֹף

מְחַבְּקִים אוֹתוֹ". אוֹ מוּטָב שֶׁנְּדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקְרוֹבָה אֶל

הָאֱמֶת: רוּחַ יְדִידוּת בְּקִרְבּוֹ וַהֲרֵיהוּ שׁוֹכֵחַ אֶת שִׂנְאָתוֹ

וּמוֹרַת נַפְשׁוֹ, וּמֵאָז חַיִּים הֵם יַחַד בְּשָׁלוֹם. אִם דָּרִים הֵם

בִּמְאוּרָה אַחַת, דָּבָר זֶה נֶעְלָם מִמֶּנִּי. אָמְנָם אֵין זֶה מִן

הַנִּמְנָעוֹת, כִּי מַעֲשִׂים שֶׁכַּיוֹצֵא בָזֶה הָיוּ מְסַפְּרִים זֶה

כַמָּה עַל אֹדוֹת הַתַּחַשׁ הָאַנְגְּלִי וְהַשׁוּעָל.

הַרְבֵּה מְעַיְּנִים רָאוּ לֹא אַחַת שֶׁהַתַּחַשׁ

וְהַקּוֹיוֹט הָיוּ מְהַלְּכִים יַחְדָּו. פְּעָמִים שֶׁזֶּה הָיָה

הַמַּנְהִיג וּפְעָמִים מִשְׁנֵהוּ. בָּרוּר הַדָּבָר, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ

עֵסֶק עִם הִתְחַבְּרוּת שֶׁכָּל יְסוֹדָהּ אֵינָה אֶלָּא רָצוֹן טוֹב,

אַחַת הִיא מֶה הָיָה מוֹצָאָהּ בִתְחִלָּתָהּ.

מַעֲשֶׂה בְתַחַשׁ נְדִיב רוּחַ

וְאוּלָם הַמְּאֹרָע רַב הָעִנְיָן בְּיוֹתֵר אֵרַע לִי

בְּוִינִיפֶג; לֹא הָיִיתִי נוֹעָז כְּלָל לִמְסֹר אוֹתוֹ כָאן, אִלּוּלֵא

הָיוּ לִי עֵדִים שֶׁיְּכֹלִים לְאַשֵּׁר וּלְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר.

בִּשְׁנַת 1871 חַי עַל יַד בֶּרְדְס־הִיל עַל

הַפְּרֶרְיָה אֲשֶׁר בְּוִינִיפֶג הַצְּפוֹנִית מִשְׁפָּחָה אַחַת

וּשְׁמָהּ סֶרְוַיְס. לְמִשְׁפָּחָה זוֹ הָיָה יֶלֶד בֶּן שֶׁבַע, הֲרִי

שְׁמוֹ. הוּא הָיָה יֶלֶד מוּזָר, קָטֹן מְאֹד, שֶׁלֹּא לְפִי שְׁנוֹתָיו,

יָרֵא וְחָרֵד, וּבְכָל זֹאת לֹא מוּג לֵב. לְיֶלֶד זֶה הָיְתָה נְטִיָּה

מְשֻׁנָּה לִרְדֹּף אַחֲרֵי כְלָבִים, תַּרְנְגֹלוֹת, חֲזִירִים וְעוֹפוֹת

וּלְחַקּוֹת אֶת קוֹלוֹתֵיהֶם וְאֶת תְּנוּעוֹתֵיהֶם בְּדִיּוּק גָּדוֹל

שֶׁכָּזֶה, שֶׁהָיָה מַפְלִיא אֶת הָרוֹאֶה וְהַשּׁוֹמֵעַ. בְּאַחַד

הַיָּמִים הִתְגַּנֵּב חֶרֶשׁ מֵאַחֲרֵי תַרְנְגֹלֶת פְּרֶרְיָה,

שֶׁהָיְתָה רָצָה לְפָנָיו מִבְּלִי לָעוּף. הוּא קִרְקֵר בְּשָׁעָה

שֶׁקִּרְקְרָה הִיא, וְנִעְנַע בְּרֹאשׁו אוֹ מָחָא “בִכְנָפָיו” כַּאֲשֶׁר

עָשְׂתָה זֹאת הַתַּרְנְגֹלֶת שֶׁלְּפָנָיו. וְכָךְ הָיָה מְהַלֵּךְ

אַחֲרֶיהָ הָלְאָה הָלְאָה, עַד שֶׁהַבַּיִת נֶעְלַם מֵעֵינָיו אֲחוֹרֵי

הָעֵצִים, שֶׁעָמְדוּ לְאֹרֶךְ שְׂפַת הַנָּהָר. לֹא אָרְכָה הַשָּׁעָה

וְהַיֶּלֶד נִתְעָה בְאֵין מַצִּיל.

בְּנֵי הַבַּיִת לֹא הִרְגִּישׁו בַדָּבָר שֶׁהַיֶּלֶד לֹא

נִרְאָה בְמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת וְאוּלָם אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם

הִתְחוֹלְלָה סְעָרָה נוֹרָאָה, וְאָז הִרְגִּישׁוּ שֶׁהַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ.

וְכַאֲשֶׁר בִּקְּשׁוּהוּ וְלֹא מְצָאוּהוּ, בָּאוּ לִידֵי דְאָגָה

וְהִתְחִילוּ מְחַפְּשִׂים אַחֲרָיו בִּשְׁקִידָה יְתֵרָה.

אָבִיו וְאִמּוֹ וְהַשְּׁכֵנִים תָּרוּ וְחָקְרוּ אֶת

הַפְּרֶרְיָה עַד הָעֶרֶב, וּלְמָחָר בַּבֹּקֶר הִתְחִילוּ לְחַפְּשׂוֹ

מֵחָדָשׁ. הֵם רָכְבוּ לְכָל צַד וָעֵבֶר, קָרְאוּ בְקוֹל וְחִפְּשׂוּ אֶת

עִקְּבוֹתָיו. מִקֵּץ יוֹמַיִם הִתְיָאֲשׁוּ הַשְּׁכֵנִים מִן הַיֶּלֶד,

וְשִׁעֲרוּ שֶׁטָּבַע בַּנָּהָר וְגַלֵּי הַזֶּרֶם סְחָפוּהוּ. וְאוּלָם

הַהוֹרִים הוֹסִיפוּ לְבַקְּשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁגַּם הֵם הִתְיָאֲשׁוּ

מִתִּקְוָה. הָאֵם הַמִּסְכְּנַה הִתְפַּלְלָה בְלִי הֶרֶף לִתְשׁוּעַת

שָׁמָיִם. לֹא עָבַר לַיְלָה בְּלִי אֲשֶׁר כָּרְעָה לְיַד בַּעֲלָהּ

וְהִתְפַּלְּלָה לֵאלֹהִים, שֶׁיִּשְׁמֹר עַל הַפָּעוֹט שֶׁלָּהּ

וִישִׁיבֵהוּ אֵלֶיהָ בְּשָׁלוֹם.

הָרָשָׁע

בֵּין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת הִשְׁתַּתֵּף בַּחִפּוּשׂ

שָׁכֵן אֶחָד, שֶׁהֲרִי הַקָּטֹן לֹא יָכֹל שְׂאֵת אוֹתוֹ מֵעוֹלָם. מוֹרַת

רוּחַ זוֹ הָיְתָה נוֹבַעַת מִתּוֹךְ אִינְסְטִינְקְט יַלְדוּתִי שֶׁלֹּא

מִדַּעַת, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ גַם טַעַם וְנִמּוּק, כִּי הָאִישׁ הָיָה

מִתְאַכְזֵר אַכְזְרִיּוּת מְגֻנָּה אֶל כָּל הַחַיּוֹת שֶׁנָּפְלוּ

בְיָדוֹ. עוֹד לִפְנֵי שָׁבוּעַ הֶעֱמִיד פַּח שֶׁל עֶשֶׁת בַּרְזֶל

בְּתוֹךְ מְאוּרָה, שֶׁלְּפִי הַשְׁעָרָתוֹ דָר שָׁם זוּג שֶׁל תְּחָשִׁים,

וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁון צָד אֶת הַתַּחַשׁ הַזָּכָר. הַמְּתַלְעוֹת

הָאַכְזְרִיּוֹת שֶׁל הַפַּח בַּעַל הַשִּׁנַּיִם צָבְתוּ אֶת שְׁתֵּי

כַפּוֹתָיו עַד שֶׁנֶּאֱחַז בַּפָּח לְלֹא מִפְלָט. כְּשֶׁבָּא גְרוֹגַן

מִמָּחָר בַּבֹּקֶר, הָיָה הַפַּח כֻּלּוֹ נָשׁוּךְ וּמְגֹאָל בְּדָם

וָקָצֶף. אַךְ מַה בֶּצַע בְּאֹמֶץ רוּחַ וְעֹז אִם קָצְרָה הַיָּד

לְהַשִּׂיג אֶת הָאוֹיֵב? גְּרוֹגַן נִזְהַר וְנִשְׁאַר עוֹמֵד בְּרִחוּק

מִתְּחוּם תְּפִישָׂתוֹ שֶׁל הַתַּחַשׁ, וְהִכָּה עָלָיו בְּאַלָּה עַד

שֶׁכָּבָה מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל הַתַּחַשׁ אַמִּיץ הַלֵּב, וְנַהֲמַת

הַקְּרָב שֶׁלּוֹ נִדְמְתָה לָנֶצַח.

הַפַּח הָעֳמַד מֵחָדָשׁ, וּגְרוֹגַן הָלַךְ לְדַרְכּוֹ.

הוּא הֵבִיא אֶת הַתַּחַשׁ הַמֵּת אֶל בֵּית מִשְׁפַּחַת סֶרְוַיְס כְּדֵי

לְהִתְפָּאֵר בּוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ לְהַפְשִׁיט אֶת הָעוֹר,

וְאַחַר הָלַךְ הָעִירָה וּמָכַר שָׁם אֶת הָעוֹר, וּבְמֶשֶׁךְ שְׁלשָׁה

יָמִים הִסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ מִן הַפָּח. בֵּינָתַיִם שָׁבָה הַתַּחַשׁ

הַנְּקֵבָה עִם דִּמְדּוּמֵי בֹקֶר הַבַּיְתָה, וְהַפַּח אֲחָזָהּ

בְּרַגְלָהּ. כָּל עֲמָלָה הָיָה לְלֹא הוֹעִיל. הַפַּח הֶחֱזִיק בָּהּ

בְּמֶלְקָחַיִם שֶׁל עֶשֶׁת וְאֵין מַצִּיל. כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ וְגַם

בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַיּוֹם שֶׁל אַחֲרָיו נֶאֶבְקָה עַל חַיֶּיהָ. הֲלֹא

עָלֶיהָ לִדְאַג לְפַרְנָסַת יְלָדֶיהָ הָרַכִּים. זַעֲקוֹת הָרָעָב

שֶׁהִשְׁמִיעוּ מִתּוֹךְ מַעֲמַקֵּי הַמְּאוּרָה כִמְעַט שֶׁהוֹצִיאוּהָ

מִדַּעְתָּהּ. וְאוּלָם הַפַּח הָיָה עָשׂוּי עֶשֶׁת בַּרְזֶל מֻצָּקָה

וְכֹחָהּ צַר לְהֵחָלֵץ מִמֶּנּוּ. לְבַסּוֹף נִשְׁתַּתְּקָה צַעֲקַת

גּוּרֶיהָ. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לְעִנּוּיֶיהָ קִצְצָה הָאֵם מִתּוֹךְ

יֵאוּשׁ בְּשִׁנֶּיהָ אֶת אַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֶיהָ, וְכָכָה עָלְתָה

בְיָדָהּ לְחַלֵּץ מִן הַפַּח אֶת רַגְלָהּ הַפְּצוּעָה וְהַזָּבָה

דָם.

מִיָּד יָרְדָה אֶל תַּחְתִּית הַמְּאוּרָה, וְאוּלָם הִיא

אֵחֲרָה אֶת הַמּוֹעֵד, פְּעוֹטֶיהָ כְּבָר גָּוְעוּ בָרָעָב. הִיא טָמְנָה

אוֹתָם בֶּעָפָר בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁכְבוּ וּבָרְחָה מִמְּקוֹם

הַפֻּרְעָנוּת.

קֹדֶם כֹּל רִוְּתָה אֶת צִמְאוֹנָהּ בְּמַיִם, אַחַר

כָּךְ בִּקְּשָׁה לָהּ מָזוֹן וְלִפְנוֹת עֶרֶב סָרָה אל מְאוּרָה

יְשָׁנָה, שֶׁהָיְתָה דָרָה בָהּ בִּימֵי הַסְּתָו שֶׁעָבָר.

אִמָּא־תַחַשׁ מוֹשִׁיעָה אֶת הַנָּעַר

וּמַה קָרָה בֵינָתַיִם לְהֲרִי הַקָּטֹן? – בְּאוֹתוֹ

יוֹם שֶׁמֶשׁ שֶׁבְּחֹדֶשׁ יוּנִי אַחַר הַצָּהֲרַיִם יָצָא מִן הַבַּיִת,

וּלְאַחַר שֶׁהָעֵצִים שֶׁלְּיַד הַנַּחַל הֶעֱלִימוּ מִמֶּנּוּ אֶת

הַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ לוֹ, אָבַד דַּרְכּוֹ. עַד מְהֵרָה הִתְחוֹלְלָה

סַעֲרַת הַגֶּשֶׁם, וְהוּא בִקֵּשׁ לוֹ מְקוֹם מַחֲסֶה. אֶל כָּל אֲשֶׁר

הִבִּיט לֹא רָאָה אֶלָּא מִישׁוֹר עֲרָבָה, וּמְקוֹם הַמַּחֲסֶה

הַיְחִידִי שֶׁיָּכֹל הָיָה לִמְצֹא סוֹף סוֹף, הָיָה מְאוּרָה שֶׁל

תַּחַשׁ, שֶׁלֹּא הָיְתָה מְרֻוַּחַת אֲפִילוּ לְפָעוֹט שֶׁכְּמוֹתוֹ.

וְהוּא הִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹכָהּ וְנִשְׁאַר בָּהּ כָּל זְמָן שֶׁנִּתַּךְ

הַגֶּשֶׁם וְרָעֲמוּ הָרְעָמִים. בֵּינָתַיִם הִגִּיעַ הָעֶרֶב, פִּתְאֹם

שָׁמַע הֲרִי הַקָּטֹן קוֹל נְשִׁימָה, וּמִבַּעַד לְמִפְתַּח הַמְּאוּרָה

נִרְאֲתָה לְעֵינָיו דְּמוּת חַיָּה גְדוֹלָה וַאֲפוֹרָה, שֶׁהֵרִיחָה

בְעִקְּבוֹת הָרַגְלַיִם וּבַמָּבוֹא. אַחֲרֵי כֵן תָּקְעָה אֶת רֹאשָׁהּ

פְּנִימָה, וַהֲרִי הִכִּיר עַל פִּי הָאוֹתוֹת הַשְּׁחוֹרִים

שֶׁבְּרֹאשָׁהּ שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא תָחַשׁ. הֲרֵי רַק לִפְנֵי יָמִים

אֲחָדִים רָאָה תַחַשׁ אֶחָד, שֶׁהַשָּׁכֵן הֵבִיא אֶל בֵּית אֲבוֹתָיו

וּפָשַׁט שָׁם אֶת עוֹרוֹ בְעֶזְרַת אָבִיו. וְהִנֵּה עָמַד כָּאן תַּחַשׁ

כָּזֶה וְנָשַׁם וְשָׁאַף, וְהַנַּעַר, אֲשֶׁר כְּרֹב הַיְלָדִים לֹא יָדַע

פַּחַד אֶלָּא בְמִדָּה מוּעָטָה, רָאָה שֶׁבְּרַגְלוֹ הָאַחַת שֶׁל

אוֹרְחוֹ יֵשׁ חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, תַּחַת אֲשֶׁר בַּשְּׁנִיָּה לֹא הָיוּ

אֶלָּא אַרְבַּע, וּבִמְקוֹם הָאֶצְבַּע הַחֲסֵרָה הָיָה פֶצַע, אוֹת

וּמוֹפֵת שֶׁנִּתְנַסָּה נִסָּיוֹן אַכְזָרִי בְּפָח. כְּפִי הַנִּרְאֶה

הָיְתָה הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ – כִּי תַחַשׁ־נְקֵבָה הָיְתָה הַחַיָּה –

לְפִי שֶׁהִיא נִכְנְסָה פְנִימָה. וְאוּלָם הֲרִי לֹא הֶעֱלָה כְלָל עַל

דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹת אֶת דִּירָתוֹ. הַתַּחֲשָׁה נָהֲמָה וַהֲרִי קָרָא:

“צְאִי מִזֶּה!” וְהִכָּה אוֹתָהּ בְּאֶגְרוֹפָיו הַקְּטַנִּים. אַחֲרֵי

כֵן, – נִשְׁתַּמֵּשׁ בִּדְבָרָיו שֶׁל עַצְמוֹ – "שָׂרַטְתִּי אֲנִי אֶת

פְּנֵי הַתַּחֲשָׁה וְהִיא שָׂרְטָה אֶת פָּנַי שֶׁלִּי". אֵין סָפֵק

בּדָּבָר, שֶׁרוּחָהּ שֶׁל הַתַּחֲשָׁה הָיְתָה מְתוּנָה וְנוֹחָה

בְאוֹתָהּ שָׁעָה, כִּי לֹא פָגְעָה בַנַּעַר פְּגִיעָה קָשָׁה, וְאַף עַל

פִּי שֶׁהַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ הָיְתָה, בְּכָל זֹאת הָלְכָה לָהּ

וּבִקְּשָׁה לְעַצְמָהּ דִּירַת לִינָה אַחֶרֶת.

הַלַּיְלָה הִגִּיעַ וַהֲרִי צָמֵא לַמָּיִם. בְּקִרְבַת

פֶּתַח הַמְּאוּרָה נִמְצְאָה שְׁלוּלִית שֶׁל מֵי גָשֶׁם. הַנַּעַר זָחַל

הַחוּצָה וְהִשְׁקִיט אֶת צִמְאוֹנוֹ, וְהִתְכַּנֵּס עַד כַּמָּה

שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לוֹ בְתוֹךְ הַמְּאוּרָה הַחַמָּה. הוּא נִזְכַּר

שֶׁהִגִּיעָה עִתּוֹ לְהִתְפַּלֵּל, וְהוּא הִתְפַּלֵּל לָאֵל הַטּוֹב

וְהַחַנּוּן “שֶׁיִּשְׁלַח לוֹ אֶת אִמָּא”, וּבָכָה עַד שֶׁנִּרְדָּם.

בַּלַּיְלָה הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ, כִּי הַתַּחֲשָׁה בָאָה שֵׁנִית, וְאוּלָם

הַנַּעַר גָּעַר בָּהּ וְחֵרְפָהּ, וְהִיא הָלְכָה לָהּ. לְמָחָר בַּבֹּקֶר

זָחַל הֲרִי שׁוּב אֶל הַשְּׁלוּלִית וְשָׁתָה. עַכְשָׁו הִתְחִיל מְצִיקוֹ

הָרָעָב. גַּרְגְּרִים יְבֵשִׁים אֲחָדִים הָיוּ תְלוּיִים עַל שִׂיחַ

שׁוֹשַׁנִּים בְּקִרְבַת הַמְּאוּרָה. הוּא קָטַף אוֹתָם וַאֲכָלָם.

רַעֲבוֹנוֹ גָדַל מִשֶּׁהָיָה. וְהִנֵּה רָאָה דְבַר מָה, הַהוֹלֵךְ

וּמִתְנוֹעֵעַ עַל פְּנֵי הַמִּישׁוֹר. הַנַּעַר חָשַׁב שֶׁאֵין זֶה כִּי

אִם הַתַּחַשׁ, וּלְפִיכָךְ הִזְדָּרֵז לְהִתְכַּנֵּס אֶל תּוֹךְ

הַמְּאוּרָה. וּמִמְּקוֹם מַחֲבוֹאוֹ הִתְבּוֹנֵן אֶל הַדָּבָר

הַמִּתְנוֹעֵעַ. זֶה הָיָה אִישׁ רוֹכֵב עַל סוּס דּוֹהֵר. כְּשֶׁהָרוֹכֵב

הִקְרִיב, הִכִּיר בּוֹ הֲרִי, שֶׁהוּא שְׁכֵנוֹ גְרוֹגַן הַשָּׂנוּא

עָלָיו, וְלָכֵן הִתְחַבֵּא מִפָּנָיו בַּמְּאוּרָה פְנִימָה. שְׁתֵּי

פְעָמִים נִרְאוּ בְאוֹתוֹ בֹקֶר אֲנָשִׁים רוֹכְבִים עַל סוּסִים,

וְאוּלָם מִכֵּיוָן שֶׁנִּצְנְצָה פַעַם אַחַת מַחֲשָׁבָה בְלִבּוֹ שֶׁל

הַנַּעַר לְהִתְעַלֵּם מִן הָעַיִן, הָיָה חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה זֹאת פַּעַם

בְּפָעַם. בִּשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא הַתָּחַשׁ. בְּפִיו נָשָׂא

תַרְנְגֹלֶת פְּרֶרְיָה מְרוּטָה לְמִשְׁעִי⁵⁷ וַאֲכוּלָה לְמֶחֱצָה. שׁוּב פַּעַם נִכְנַס כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׁם

וְנוֹשֵׁף אֶל הַמְּאוּרָה. הֲרִי צָעַק: “צְאִי מִזֶּה! צֵאִי!” הַתַּחַשׁ

הִפִּיל אֶת טַרְפּוֹ וְהֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ. הֲרִי תָפַשׂ אֶת תַּרְנְגֹלֶת

הַפְּרֶרְיָה וּבָלַע אוֹתָה כְּאָדָם הָעוֹמֵד לִגְוֹעַ בָּרָעָב. כְּפִי

הַנִּרְאֶה הָיְתָה לַמְּאוּרָה עוֹד בִּיאָה אַחֶרֶת, כִּי אַחֲרֵי רֶגַע

צָצָה הַתַּחֲשָׁה בְתוֹךְ הַמְּאוּרָה מֵאֲחוֹרֵי הַנַּעַר,

וּכְשֶׁנִרְדַּם בָּאָה וְיָשְׁנָה עַל יָדוֹ. הוּא הִתְעוֹרֵר

וְהִרְגִּישׁ בָּאַדֶּרֶת הַחַמָּה שֶׁמִּלְּאָה אֶת הֶחָלָל בֵּינוֹ

וּבֵין קִיר הַמְּאוּרָה. עַתָּה יָדַע מִפְּנֵי מַה יָשֵׁן שֵׁנָה עֲרֵבָה

כָל כָּךְ.

בּוֹ בָעֶרֶב הֵבִיאָה הַתַּחֲשָׁה בֵיצָה שֶׁל

תַּרְנְגֹלֶת פְּרֶרְיָה וְהִנִּיחָה אוֹתָהּ בִּלְתִּי שְׁבוּרָה לִפְנֵי

הַנָּעַר. הוּא אָכַל אוֹתָהּ לְתֵאָבוֹן וְשָׁתָה שׁוּב לִצְמָאוֹ מִמֵי

הַבִּצָּה, שֶׁהֵחֵלָּה לְהִתְיַבֵּשׁ. בַּלַּיְלָה יָרַד שׁוּב גֶּשֶׁם

וְקַר הָיָה לוֹ לַהֲרִי, אִלּוּלֵא בָאָה הַתַּחֲשָׁה וְשָׁכְבָה

לְצִדּוֹ. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלִּקְקָה אֶת פָּנָיו. אִי אֶפְשָׁר הָיָה

לוֹ לָדַעַת אֶת הַדָּבָר, וְאוּלָם לְהוֹרָיו נוֹדַע אַחַר כָּךְ

שֶׁהַתַּחֲשָׁה שִׁכְּלָה אֶת יְלָדֶיהָ, וְלָכֵן חָשָׁה בְלִבָּהּ

גַּעְגּוּעִים לִבְרִיָּה שֶׁתּוּכַל לֶאֱהַב אוֹתָהּ וְלִשְׁמֹר

עָלֶיהָ.

מֵעַתָּה הִתְרַגֵּל הַנַּעַר לִשְׁנֵי דְבָרִים: הָאַחַת

לְהִתְחַבֵּא מִפְּנֵי בְנֵי הָאָדָם שֶׁהָלְכוּ יוֹם יוֹם לְחַפֵּשׂ

אַחֲרָיו בְּכָל הַסְּבִיבָה וְהַשֵּׁנִית לָתוּר אַחֲרֵי אִמָּא־תַחֲשָׁה

שֶׁהֵבִיאָה לוֹ מָזוֹן וְהָיְתָה לוֹ לְמָגֵן. כָּכָה הָיָה חַי חַיֵּי

תָחַשׁ. פְּעָמִים שֶׁהֵבִיאָה לוֹ אִמָּא תַחֲשָׁה מָזוֹן שֶׁלֹּא הָיָה

לְפִי טַעְמוֹ – עַכְבָּרִים וּסְנָאֵי אֲדָמָה מֵתִים – וְאוּלָם

פְּעָמִים הַרְבֵּה הֵבִיאָה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שֶׁהוֹצִיאָה מִתּוֹךְ קֵן

שֶׁל דְּבוֹרֵי בָר, וְצִפֳּרִים, וּפַעַם אַחַת הֵבִיאָה גַם פְּרֻסַּת

לֶחֶם, שֶׁנָּפְלָה כְפִי הַנִּרְאֶה מִתּוֹךְ יַלְקוּט הַמָּזוֹן שֶׁל

אַחַד הַנּוֹסְעִים.

קָשֶׁה מִזֶּה הָיָה עִנְיַן הַמָּיִם. בָּאֲגָם שֶׁל

הַפְּרֶרְיָה לֹא נִשְׁאַר עוֹד בִּלְתִּי אִם בֹּץ, וּבָזֶה הִרְטִיב

הַנַּעַר אֶת שְׂפָתָיו וּלְשׁוֹנוֹ. וַדַּאי הִשְׁתּוֹמְמָה

אִמָּא־תַחֲשָׁה עַל אֲשֶׁר סֵרַב לְקַבֵּל אֶת מַתַּת הָאֵם שֶׁהִצִּיעָה

לוֹ. לְאָשְׁרוֹ יָרְדוּ גְשָׁמִים לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, וּמִשּׁוּם כָּךְ

לֹא בָא בִמְצוּקָה רַבָּה.

מֵעַתָּה חָיוּ הַתַּחַשׁ וְהַנַּעַר יוֹם יוֹם יָחַד.

וְהוֹאִיל וְכִשְׁרוֹן הַחִקּוּי, שֶׁבְּמִדָּה יְדוּעָה הֲרֵיהוּ מָצוּי

בְּכָל הַיְלָדִים כֻּלָּם, הָיָה אֵצֶל הֲרִי מְפֻתָּח בְּיוֹתֵר, לֹא

עָבְרוּ יָמִים מוּעָטִים וְהוּא כְבָר יָדַע לִנְהֹם וְלִנְחֹר כְּתַחַשׁ

גָּמוּר. לְעִתִּים הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְשַׂחֲקִים עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה

אֶת מִשְׂחַק הַתְּפִישָׂה, אוּלָם בּוֹ בָרֶגַע שֶׁהָיוּ מַרְגִּישִׁים

אַף הַרְגָּשָׁה כָל שֶׁהִיא שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב, מִיָּד

הִתְחַמְּקוּ אֶל תּוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהֶם.

חָלְפוּ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת. עַכְשָׁו לֹא עָבְרוּ שָׁם

רוֹכְבֵי סוּסִים אֶלָּא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת. הֲרִי וְהַתַּחַשׁ

הִסְתַּגְּלוּ זֶה אֶל זֶה הִסְתַּגְּלוּת גְּמוּרָה. זִכְרוֹן בֵּית

הוֹרָיו הָלַךְ הָלֹךְ וְהִשָּׁכֵחַ מִלֵּב הַנָּעַר. פַּעַם אוֹ פַעֲמַיִם

עָבְרוּ בַשָּׁבוּעַ הָאַחֲרוֹן רוֹכְבִים בְּקִרְבַת הַמְּעָרָה, וְאוּלָם

הַהֶרְגֵּל לִבְרֹחַ מִפְּנֵיהֶם שָׁלַט בַּנַּעַר בְּעֶצֶם

תָּקְפּוֹ.

הָאָבוּד נִמְצָא

בְּאַחַד הַיָּמִים, כְּשֶׁיָּצָא הֲרִי לְבַקֵּשׁ לוֹ

מַיִם הִתְרַחֵק מִן הַמְּאוּרָה קְצָת יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהָיָה רָגִיל,

וְהִנֵּה רָאָה פִתְאֹם רוֹכֵב מְבַצְבֵּץ וְנִגְלֶה מֵרָחוֹק. הוּא

נֶחְפַּז לִבְרֹחַ עַל אַרְבַּע – כִּי מֵעַתָּה הָיָה מַרְבֶּה

לְהִתְהַלֵּךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו – וְהִתְחַמֵּק אֶל תּוֹךְ

הַמְּאוּרָה. דֶּשֶׁא הַפְּרֶרְיָה הָיָה לוֹ לְמִסְתָּר, וְאוּלָם

הַמְּאוּרָה הָיְתָה עֲשׂוּיָה בְתוֹךְ גִּבְעָה קְרוּחָה, וְהָרוֹכֵב

רָאָה שֶׁאֶל תּוֹךְ הַמְּאוּרָה נִזְדַּקְּרָה בְרִיָּה לְבָנָה, אֲשֶׁר

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁלֹּא תַחַשׁ הִיא. הָרוֹכֵב הִתְקָרֵב לְאִטּוֹ

וְהִמְתִּין.

מִקֵּץ רִגְעֵי מִסְפָּר נִגְלְתָה הַבְּרִיָּה הַלְּבָנָה

שׁוּב, וְהִנֵּה אֵין זֶה אֶלָּא יֶלֶד הַמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע. הָאִישׁ

הַצָּעִיר קָפַץ מֵעַל סוּסוֹ וְרָץ אֶל הַיֶּלֶד, וְאוּלָם הֲלָה

הִתְחַבֵּא בְיַרְכְּתֵי הַמְּאוּרָה, בְּמָקוֹם שֶׁיַּד אִישׁ לֹא יָכְלָה

לְהַשִּׂיג אוֹתוֹ, וּמֵאֵן לָצֵאת. וְאוּלָם הָאִישׁ לֹא הָיָה מְפַקְפֵּק

אַף רֶגַע שֶׁאָכֵן הֲרִי סֶרְוַיְס הָאָבוּד הוּא. "הֲרִי! הֲרִי! הַאִם

לֹא תַכִּירֵנִי? הֲלֹא בֶן דּוֹדְךָ דְזֶ’ק הִנֵּנִי!" קָרָא הָאִישׁ

הַצָּעִיר בְּקוֹל חֲלָקוֹת אֶל תּוֹךְ הַמְּאוּרָה. "הֲרִי הַאֵינְךָ

רוֹצֶה לָצֵאת, לְמַעַן אָשִׁיב אוֹתְךָ אֶל אִמֶּךָ? בֹּא נָא, הֲרִי!

רְאֵה נָא! הֲרֵי דֻבְשָׁנִיָּה בְיָדִי!" אַךְ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

הָיוּ לַשָּׁוְא. הַנַּעַר נָשַׁף וְנָהַם כְּחַיַּת פֶּרֶא

וְהִרְתִּיעַ⁵⁸ עַד כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה

לוֹ אֶל יַרְכְּתֵי הַמְּאוּרָה, עַד אֲשֶׁר בִּנְטוֹתוֹ נְטִיָּה

שֶׁאֵינָהּ זְרִיזָה נֶעֱצַר וְנִתְקַע בְּקִרְבָּהּ.

בְּשָׁעָה זוֹ הוֹצִיא דְזֶ’ק סַכִּין מִתּוֹךְ כִּיסוֹ

וְהִתְחִיל לַחְפֹּר, עַד שֶׁהַמְּאוּרָה הִתְרַחֲבָה בְמִדָּה שֶׁיָּכֹל

הָיָה לְהַכְנִיס חֵלֶק מִגּוּפוֹ אֶל תּוֹכָהּ. אָז תָּפַס בִּזְרוֹעוֹ

שֶׁל הַנַּעַר וְהוֹצִיאוֹ, כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר וְרוֹעֵד, מִתּוֹךְ

הַמְּאוּרָה. אַךְ הִנֵּה זִנְּקָה מִיַּרְכְּתֵי הַמְּאוּרָה

אִמָּא־תַחֲשָׁה וְנָהֲמָה בְזַעַם וְהִתְנַפְּלָה עַל הָאִישׁ. הוּא הֵגֵן

עַל עַצְמוֹ בְעֶזְרַת הַשּׁוֹט שֶׁבְּיָדוֹ וְעָלָה עִם שְׁלָלוֹ הַיָּקָר

עַל סוּסוֹ וְרָכַב לְדַרְכּוֹ מַהֵר כְּכֹל אֲשֶׁר יָכֹל, כִּי אִמָּא

תַחֲשָׁה רָדְפָה אַחֲרָיו בַּחֲרוֹן אָף. מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁעַד מְהֵרָה

הָיָה מִמֶּנָּה וָהָלְאָה וְכָל נַהֲמָהּ עָלָה בַתֹּהוּ.

שׁוּב בַּבָּיִת

בּאוֹתָהּ שָׁעָה רָכַב אַבָּא סֶרְוַיְס בַּחֲזָרָה

הַבַּיְתָה אַחֲרֵי חִפּוּשׂ שֶׁהָיָה לְבַטָּלָה, וְהִנֵּה רָאָה דָבָר

מַפְלִיא מְאֹד: סוּס דָּהַר עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה, וְעָלָיו יָשַׁב

אִישׁ צָעִיר שֶׁקָּרָא בְקוֹל רָם וּבִזְרוֹעוֹתָיו הֶחֱזִיק נַעַר קָטֹן

מְלֻכְלָךְ, אֲשֶׁר פַּעַם נָהַם כְּלַפֵּי הַתּוֹפֵשׂ בּוֹ, פַּעַם נִסָּה

לְשָׂרְטוֹ, אוֹ הִתְאַמֵּץ לְהִשְׁתַּחֲרֵר.

בַּיָּמִים הָהֵם קָהוּ רִגְשׁוֹתָיו שֶׁל הָאָב וְהוּא

הִתְחִיל מִתְיַחֵס אֶל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם בְּשִׁוְיוֹן

נֶפֶשׁ, וְאוּלָם עַתָּה חָוְרוּ פָנָיו, נְשִׁימָתוֹ נֶעֶצְרָה,

וּלְאָזְנוֹ הִגִּיעַ קוֹל קְרִיאָה: "אָנֹכִי מְצָאתִיו, תּוֹדוֹת לָאֵל!

שָׁלוֹם לוֹ!" הוּא הֵרִיץ אֶת סוּסוֹ וּבָא בִיעָף וְקָרָא:

“בְּנִי! בְּנִי!”

וְאוּלָם הוּא נִדְהַם קָשֶׁה לְמַרְאֵה עֵינָיו. הַיֶּלֶד

לָטַשׁ אֵלָיו אֶת עֵינָיו כְּחַיַּת בָּר שֶׁהֶחֱרִידוּהָ מֵרִבְצָהּ,

נָשַׁף בּוֹ, וְאִיֵּם עָלָיו בְּאֶצְבָּעוֹת עֲקֻמּוֹת כְּעֵין צִפָּרְנֵי

חַיּוֹת. תְּנוּעוֹתָיו וְחָזוּת פָּנָיו לֹא הִבִּיעוּ אֶלָּא פַחַד

וְאֵיבָה. דֶּלֶת הַבַּיִת נִפְתְּחָה בְרַעַשׁ, וְהָאֵם הַנּוֹאָשָׁה,

שֶׁהַשִּׂמְחָה קָפְצָה עָלֶיהָ לְפֶתַע פִּתְאֹם, מִהֲרָה לִקְרָאתָם.

“חֲבִיבִי! חֲבִיבִי!” קָרְאָה בְּבֶכִי. וְאוּלָם הֲרִי הַקָּטֹן לֹא

הָיָה עוֹד אוֹתוֹ עַצְמוֹ שֶׁעָזַב אוֹתָהּ. הוּא נִרְתַּע לְאָחוֹר,

הִסְתִּיר אֶת פָּנָיו בִּמְעִיל הָאִישׁ “שֶׁצָּד” אוֹתוֹ, שָׂרַט וְנָהַם

כְּחַיַּת בָּר, הֶרְאָה צִפָּרְנַיִם, וּבִקֵּשׁ לְהִלָּחֵם, עַד

שֶׁשְּׁתֵּי זְרוֹעוֹת אַמִּיצוֹת תְּפָשׂוּהוּ וְהוֹשִׁיבוּהוּ בְחֵיק

אִמּוֹ. הַחֶדֶר הָיָה חֲדַר הַדִּירָה הַיָּשָׁן עִם אוֹתָן הַתְּמוּנוֹת

הַיְשָׁנוֹת וְעִם אוֹתוֹ הַשָּׁעוֹן שֶׁהָיָה מְטַקְטֵק כִּלְפָנִים.

בַּחֶדֶר הָיָה נוֹדֵף רֵיחַ שֶׁל בְּשַׂר צָלִי, נִשְׁמַע קוֹל הָאָחוֹת,

הִנֵּה דְמוּת אַבָּא רַחֲבַת הַכְּתֵפַיִם וְעַל כָּל אֵלֶּה – הִנֵּה

זְרוֹעוֹת אִמָּא מִסָּבִיב לִכְתֵפָיו שֶׁלּוֹ. – הוּא חָשׁ אֶת מַגַּע

לֶחְיָהּ עַל מִצְחוֹ כְמַגַּע קְסָמִים, שָׁמַע קוֹלָהּ הַקּוֹרֵא:

"חֲבִיבִי! חֲבִיבִי! הוֹ, הֲרִי, כְּלוּם לֹא תַכִּיר עוֹד אֶת אִמֶּךָ?

הוֹ, נַעֲרִי! נַעֲרִי שֶׁלִּי!" בְּאוֹתָּה שָׁעָה שָׁבָה הַבְּרִיָּה

הַפִּרְאִית הַמַּכָּה עַל סְבִיבָהּ, לִמְנוּחָתָהּ. הַזַּעַם נָמוֹג,

הַנְּשִׁיפָה נֶהְפְּכָה לִנְשִׁימָה תְכוּפָה וְהַנְּשִׁימָה הָיְתָה

לְהִתְיַפְּחוּת שֶׁכָּלְתָה מִתּוֹךְ זֶרֶם דְּמָעוֹת וּמִתּוֹךְ צְוָחָה

הוֹמִיָּה: “אִמָּא! אִמָּא!” וְדוֹמֶה הָיָה כְאִלּוּ הוּרַם לְנֶגֶד

עֵינָיו הַמָּסָךְ מֵעַל פְּנֵי חַיִּים אֲחֵרִים וְהוּא נִלְחַץ בְּכָל

עֹז אֶל חֲזֵה אִמּוֹ.

וּבְעוֹד הִיא מְנַשֶּׁקֶת וּמְגַפֶּפֶת אוֹתוֹ

וּמוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ שׁוּב אֵלֶיהָ, חָדַר מִבַּעַד לַפֶּתַח הַפָּתוּחַ

קוֹל מוּזָר, קוֹל נְשִׁיפָה וְנַחֲרָה.

הַכֹּל הִפְנוּ אֶת פְּנֵיהֶם וְרָאוּ וְהִנֵּה תַחַשׁ

גָּדוֹל עוֹמֵד וְכַפּוֹתָיו הַקְּדוּמוֹת מֻנָּחוֹת עַל הַסָּף. אַבָּא

וּבֶן הַדּוֹד קָרְאוּ: “רְאוּ נָא, הִנֵּה תַחַשׁ!” וְשָׁלְחוּ יָדָם אֶל

קְנֵה הָרוֹבֶה הַמְמֻלָּא. וְאוּלָם הַנַּעַר צָעַק בְּקוֹל, הִשְׁתַּמֵּט

מִזְּרוֹעוֹת אִמּוֹ וְרָץ אֶל הַפֶּתַח וְקָרָא: "תַּחֲשִׁי הַטּוֹב!

תַּחֲשִׁי הֶחָבִיב שֶׁלִּי!" וּבַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חִבֵּק

בִּזְרוֹעוֹתָיו אֶת צַוַּאר הַחַיָּה הַפִּרְאִית, שֶׁעָנְתָה לוֹ בְקוֹל

הֲמָיָה מְלֵאָה חִבָּה, וְלִקְקָה אֶת פְּנֵי חֲבֵרָהּ שֶׁאָבַד

מִמֶּנָּה. הַגְּבָרִים בִּקְּשׁוּ לְהָמִית אֶת הַתַּחַשׁ, וְאוּלָם הָאֵם

דִּבְּרָה בִזְכוּתוֹ וְהִצִּילָה אֶת חַיָּיו. מֵעַתָּה נָהֲגוּ בוֹ

כְדֶרֶךְ שֶׁנּוֹהֲגִים בְּכֶלֶב נְדִיב רוּחַ שֶׁמָּשָׁה יֶלֶד מִן

הַמָּיִם.

עָבְרוּ כַמָּה יָמִים עַד שֶׁהַיֶּלֶד נָתַן לְאָבִיו לָגֶשֶׁת אֵלָיו.

"אֵין אֲנִי יָכֹל לִסְבֹּל אוֹתוֹ. יוֹם יוֹם עָבַר עַל

פָּנַי וְלֹא רָאָנִי". אֵלֶּה הָיוּ כָל הַדְּבָרִים שֶׁהִתְמַלְּטוּ

מִפִּי הַנָּעַר.

וְאָמְנָם אֱמֶת נָכוֹן הָיָה הַדָּבָר, כִּי מְאוּרַת

הַתַּחַשׁ הָיְתָה רְחוֹקָה רַק שְׁנֵי מִילִים מִן הַבַּיִת, וְהָאָב

רָכַב וְעָבַר עָלֶיהָ כַּמָּה פְעָמִים בְּחַפְּשׂוֹ אֶת הָאוֹבֵד.

קְטָעִים קְטָעִים שָׁמְעָה הָאֵם מִפִּיו אֶת הַסִּפּוּר

שֶׁסִּפַּרְתִּי כָאן, וְאָמְנָם חֲלָקִים מִמֶּנּוּ לֹא יְאֻמְּנוּ כִּי

יְסֻפָּרוּ. כָּל זֶה הָיָה נִרְאֶה כַּחֲלוֹם אוֹ כְמִקְסָם שֶׁל טֵרוּף

הַדַּעַת, אִלּוּלֵא אוֹתָהּ הָעֻבְדָּה שֶׁהֲרִי לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ

שְׁבוּעַיִם תְּמִימִים, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה בָרִיא וְחָזָק וְרַק

שְׂפָתָיו הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וּסְדוּקוֹת מֵחֲמַת מֵי הַבֹּץ שֶׁהָיָה

שׁוֹתֶה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתַּחַשׁ נִגְרַר אַחֲרָיו וּבָא אֶל

בֵּיתוֹ וְהָיָה דָבֵק בּוֹ וְכָרוּךְ אַחֲרָיו בִּידִידוּת שֶׁאֵינָהּ

פּוֹסָקֶת.

אָכֵן נִפְלָא הָיָה הַדָּבָר לְהִתְבּוֹנֵן, כֵּיצַד

הָיָה הַיֶּלֶד חַי מֵעַכְשָׁו שְׁנֵי מִינֵי חַיִּים שׁוֹנִים

וּמְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה. עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ הָיָה מְדַבֵּר

כְּמִלְּפָנִים, וְאוּלָם לְעִתִּים קְרוֹבוֹת יֵשׁ שֶׁהָיָה מִתְרוֹצֵץ

עַל אַרְבַּע, נוֹהֵם, שׁוֹאֵף וְנוֹשֵׁם וּמִתְגּוֹשֵׁשׁ עִם הַתָּחַשׁ.

עַל צִבּוּר שֶׁל חוֹל שֶׁנִּמְצָא בְקִרְבַת הַבַּיִת הָיוּ שְׁנֵיהֶם

מְשַׂחֲקִים בְּמִשְׂחַק “מֶלֶךְ הַטִּירָה”. כָּל אֶחָד הִתְאַמֵּץ

לְהַעְפִּיל עַל רֹאשׁ הַצִּבּוּר רִאשׁוֹנָה וּלְהָנִיא אֶת זֶה

שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לְגָרְרוֹ מִשָּׁם. לְבַסּוֹף נִתְגַּלְגְּלוּ שְׁנֵיהֶם

לְמַטָּה, הֲרִי גִחֵךְ מִתּוֹךְ צְחוֹק וְהַתַּחַשׁ מִתּוֹךְ צִפְצוּף,

שֶׁהוֹרָאָתוֹ בִלְשׁוֹן הַתְּחָשִׁים הָיְתָה בְּוַדַּאי צְחוֹק. לֹא

הָיָה דָבָר אֲשֶׁר מָנְעוּ מֵהֲרִי בַיָּמִים הָהֵם. וְאַף עַל פִּי כֵן

סֵרְבָה הָאֵם לְמַלֵּא אֶת רְצוֹן הַנַּעַר, שֶׁדָּרַשׁ בְּכָל תֹּקֶף,

כִּי הַתַּחַשׁ יִישַׁן אִתּוֹ בְמִטָּתוֹ. לְבַסּוֹף וִתְּרָה וְהִתִּירָה

לוֹ אֶת הַדָּבָר. בַּלַּיְלָה נִכְנְסָה הָאֵם אֶל חֲדַר הַמִּשְׁכָּב,

וְהִתְבּוֹנְנָה בְצַעַר עָנֹג אֶל בְּנָהּ שֶׁנִּלְחַץ בִּשְׁנָתוֹ אֶל

הַתַּחֲשָׁה.

הֲרִי קִבֵּל עַל עַצְמוֹ לְכַלְכֵּל אֶת יְדִידוֹ.

בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה הָיוּ שְׁנֵיהֶם יוֹשְׁבִים אִישׁ לְיַד רֵעֵהוּ.

בִּמְרוּצַת הַיָּמִים נֶחֱשַׁב הַתַּחַשׁ כְּאֶחָד מִבְּנֵי

הַמִּשְׁפָּחָה. וְאוּלָם לֹא עָבַר חֹדֶשׁ יָמִים קָרָה מִקְרֵה אָסוֹן,

שֶׁהִנְנִי לְסַפְּרוֹ כָאן מִתּוֹךְ מוֹרַת רוּחַ עֲמֻקָּה.

הָאַכְזָר

גְּרוֹגַן, הַשָּׁכֵן שֶׁאֵינוֹ חָבִיב, שֶׁמִּפָּנָיו

נִמְלַט הֲרִי בַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶל תּוֹךְ מְאוּרַת הַתַּחַשׁ, בָּא

כְשֶׁהוּא רוֹכֵב עַל סוּס, אֶל בֵּית מְגוּרֵי מִשְׁפַּחַת סֶרְוַיְס.

הֲרִי הָיָה בְאוֹתָהּ שָׁעָה בַבָּיִת. הַתַּחַשׁ יָשַׁב עַל צִבּוּר

הַחוֹל. גְּרוֹגַן רָאָה אוֹתוֹ, וּמִיָּד הִתִּיר אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה

מֵעַל הָאֻכָּף וְקָרָא: “הִנֵּה תַחַשׁ!” לְדַעְתּוֹ לֹא נִבְרָא

הַתַּחַשׁ אֶלָּא לַהֲמִיתוֹ בִירִיָּה. “צְלִיל!” וְהַחַיָּה הַחֲבִיבָה

הִתְגּוֹלְלָה שְׁטוּפַת דָּמִים מֵעַל צִבּוּר הַחוֹל, אֶלָּא שֶׁהִיא

קָמָה שׁוּב וְנִגְרְרָה אֶל הַבַּיִת. “צְלִיל!” הָרוֹצֵחַ יָרָה שֵׁנִית.

בְּרֶגַע זֶה הִתְפָּרְצוּ גָרֵי הַבַּיִת מְבֹהָלִים הַחוּצָה – אֵחֲרוּ

אֶת הַמּוֹעֵד! הֲרִי חָשׁ אֶל אִמָּא־תַחֲשָׁה וְזָעַק "תַּחֲשִׁי!

תַּחֲשִׁי הֶחָבִיב!" וּמִתּוֹךְ קְרִיאָה זוֹ חִבֵּק בִּזְרוֹעוֹתָיו,

זְרוֹעוֹת שֶׁל יֶלֶד, אֶת עֹרֶף הַחַיָּה הַשּׁוֹתֵת דָּם. הִיא נָהֲמָה

חֶרֶשׁ וְיִלֵּלָה. לְבַסּוֹף נֶאֶלְמָה, צָנְחָה לְאַט לְאַט

לַאֲחוֹרֶיהָ, וְנָפְחָה אֶת רוּחָה בִּזְרוֹעוֹת הַנָּעַר. "תַּחֲשׁוֹנִי!

תַּחֲשׁוֹנִי שֶׁלִּי!" יִבֵּב הַקָּטֹן תַּמְרוּרִים, וְטֶבַע הַחַיָּה

הַפִּרְאִי, שֶׁהָיָה מֻטְבָּע בּוֹ, הִתְפָּרֵץ בַּחֲמַת זַעַם

וְהִתְמַרְמֵר אֶל גְּרוֹגַן.

“סוּר מִזֶּה, וְאִם אַיִן אַתָּה מוּמָת בְּיָדִי!” קָרָא

הָאָב בְּקוֹל אִיּוּם, וּמִיָּד עָלָה יְלִיד־הַתַּעֲרֹבֶת עַל סוּסוֹ

וְרָכַב לְדַרְכּוֹ.

הַנַּעַר הָיָה דוֹמֶה כְאִלּוּ גָזְלוּ מִמֶּנוּ אֶת

חֲצִי חַיָּיו. דּוֹמֶה הָיָה כְּאִלּוּ נִחֲתָה עָלָיו מַכַּת מָוֶת.

הַמְּאֹרָע זִעְזַע אוֹתוֹ זִעְזוּעַ שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה לַעֲמֹד בּוֹ.

הוּא קוֹנֵן וּבָכָה כָל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וּפַעַם בְּפַעַם אֲחָזַתּוּ

עֲוִית, וְאוּלָם לִפְנוֹת עֶרֶב אָפְסוּ כֹּחוֹתָיו וּבַלַּיְלָה יָשֵׁן

קְצָת. מִמָּחר בַּבֹּקֶר תְּקָפַתְהוּ קַדַּחַת עַזָּה וְהוּא קָרָא

מֵאֵין הֲפוּגוֹת: “תַּחֲשׁוֹנִי שֶׁלִּי!” בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הָיָה

נוֹטֶה לָמוּת, וְאוּלָם בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי הִתְחִיל לָשׁוּב

לְאֵיתָנוֹ, וּמִקֵּץ שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת הָיָה חָזָק וְעַלִּיז

כְּמִקֹּדֶם, רַק לְעִתִּים תָּקַף אוֹתוֹ זִכְרוֹן עֶצֶב, שֶׁבִּמְרוּצַת

הַיָּמִים נִמְחָה כָּלָה.

הוּא הִתְפַּתַּח, וְקֹדֶם זְמַנּוֹ הָיָה לְאָדָם בּוֹגֵר

בְּאֶרֶץ הַצַּיָּדִים. וְאוּלָם מֵעוֹלָם לֹא מָצָא הֲנָאָה בְמַעֲשֶׂה

שֶׁל שְׁפִיכוּת דָּמִים, שֶׁלֹּא כְדֶרֶךְ בְּנֵי הַשְּׁכֵנִים שֶׁלּוֹ.

עַד יוֹם מוֹתוֹ לֹא יָכֹל לְהַבִּיט אֶל עוֹר שֶׁל תַּחַשׁ אֶלָּא

מִתּוֹךְ רִגְשׁוֹת אַהֲבָה, רֹךְ וָעָצֶב.

זֶה הוּא הַמַּעֲשֶׂה בַתַּחַשׁ כְּכֹל אֲשֶׁר סִפְּרוּהוּ

לִי. הָרוֹצֶה לָדַעַת אֶת יֶתֶר פְּרָטֵי הַדָּבָר, יִפְנֶה אֶל

הָאַרְכִיבִישׁוֹף מַתְּזוֹן, אֶל דר. ר. מ. סִמְפְּסוֹן בְּוִינִיפֶּג אוֹ

אֶל מַר גּ’וֹרְג' א. פְרָצֶר בְּקִילְדּוֹנַן. אֶפְשָׁר שֶׁדִּבְרֵי

הָעֵדִים הָאֵלֶּה יִשְׁתַּנּוּ בְכַמָּה פְרָטִים מִדִּבְרֵי הַרְצָאתִי

אָנִי, וְאוּלָם כָּל אֵלֶּה הִבְטִיחוּנִי נֶאֱמָנָה שֶׁבְּעִקָּרוֹ שֶׁל

דָּבָר סִפּוּרִי אֱמֶת וְנָכוֹן הוּא. מִתּוֹךְ עֹנֶג מְיֻחָד קָבַעְתִּי

אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה בְסִפְרִי, מִשּׁוּם שֶׁיּוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַקּוֹרֵא

יְסַגֵּל לוֹ עַל יָדוֹ מֻשָּׂג מִטִּיבָהּ הֶחָבִיב שֶׁל אוֹתָהּ חַיַּת

הַבָּר הַחֲשׁוּבָה וְהַנּוֹחָה, שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּמִקְרֶה

כְּשֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל אַחַת הַגְּבָעוֹת הַנְּמוּכוֹת שֶׁבַּפְּרֶרְיָה

וְשֶׁאֲנִי מֻבְטָח בּוֹ שֶׁיְּהֵא מִשְׁתַּתֵּף עִמִּי בְרִגְשׁוֹת

הַחִבָּה שֶׁאֲנִי הוֹגֶה לָהּ וִיסַיֵּע בְּיָדִי בֵּין בְּדִבּוּר וּבֵין

בְּמַעֲשֶׂה לְהָגֵן עַל הַמִּין הַזֶּה שֶׁלֹּא יַשְׁמִידּוהוּ.

הַסְּנָאִית וּקְרוֹבֶיהָ בַּעֲלֵי הַזְּנָבוֹת הַשְּׂעִירִים

“אַדְיִידָאוּמוֹ” – “זָנָב בָּאֲוִיר” כִּנָּה הַיְוַתָּה

אֶת הַסְּנָאִית. “זָנָב בָּאֲוִיר” שֶׁכָּזֶה צִפְצֵף מֵעַל לְרֹאשִׁי

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי לִפְנֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים עַל שְׂפַת יְאוֹר

הַיַּעַר וְרָשַׁמְתִּי לִי מִפִּי אִנְדִּיָּנִי מֵאוֹיִבְּוָה אֶת

שְׁמוֹת הַחַיּוֹת בַּשָּׂפָה הָאִנְדִּיָּנִית. מִשּׁוּם זֶה נִקְבַּע

לַסְּנָאִית הָאֲדֻמָּה מָקוֹם בְּרֹאשׁ הָרְשִׁימָה. “אַדְ־יִידָאוּ־מוֹ”

– קָרָאתִי לָהּ אָנִי, וְאוּלָם הָאִנְדִּיָּנִי תִקֵּן:

אַה־חִיט־אַוְ־מוֹ", וּכְשֶׁתִּרְגַּמְתִּי “זָנָב בָּאֲוִיר”, אָמַר

בְּכֹבֶד רֹאשׁ: לֹא; פֵּרוּשׁוֹ הוּא: “רֹאשׁ לְמָטָּה”. כְּשֶׁרָאָה אֶת

פָּנַי הַמַּבִּיעִים תִּמָּהוֹן, הוֹסִיף מִתּוֹךְ נִמּוּס חֵן: וְאוּלָם

צָדַקְתָּ, כְּשֶׁרֹאשׁוֹ פוֹנֶה לְמַטָּה, וַדַּאי שֶׁזְּנָבוֹ מוּרָם

לְמָעְלָה". תּוֹרוֹ כוֹתֵב, שֶׁסְּנָאִית הָאֲדָמָה מַצְלִיפָה אֶת

זְנָבָהּ כְּשׁוֹט. הַכִּנּוּי הָאַנְגְּלִי “Squirzel” מוֹצָאוֹ מִן הַשֵּׁם הַלָּטִינִי

“Sciurus” וּמִן הַיְּוָנִי “Skia־oura” וּפֵרוּשׁוֹ "הַזָּנָב הַפּוֹרֵשׂ

צֵל". הִנֵּה כִּי כֵן, רֹב הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּתְיַחֲדוּ לוֹ מְצַיְּנִים

וּמְסַמְּנִים אֶת הַזָּנָב הַנֶּהְדָּר הַמְשַׁמֵּשׁ לְאוֹתָהּ הַחַיָּה

שִׁמּוּשׁ שֶׁל גְּנוֹגֶנֶת, שֶׁל נֵס־לְסִמָּן, שֶׁל שְׂמִיכָה וְשֶׁל

סוֹכֵךְ⁵⁹ בִּשְׁעַת נְפִילָה.

סְנָאִית־הַתָּרְנִיּוֹת הָעַלִּיזָה

אֶרֶץ מֶמְשָׁלָה נֶהְדָּרָה וּרְחָבָה לִבְלִי קֵץ

הָיְתָה לְנַחֲלָה לְאֲדְיִידָאוּמוֹ בַּעַל הַזָּנָב הַמֵּצֵל. כָּל

קָנָדָה וְהַחֵלֶק הַיּוֹתֵר גָּדוֹל שֶׁל הָרֵי הַסְּלָעִים הֵם חֶבֶל

נַחֲלָתוֹ. בְּכָל מָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים תָּרְנִיּוֹת וְאַקְלִים קָרִיר,

שָׁם בֵּיתוֹ. מִלְּבַד זֶה שׁוֹכֵן הַמִּין הַזֶּה בְכָל כָּךְ הַרְבֵּה

חֶבְלֵי אֶרֶץ בַּעֲלֵי תְכוּנָה אַחֶרֶת, עַד כִּי בְהַתְאֵם לְחֻקֵּי

הַהִסְתַּגְּלוּת נוֹצְרוּ וְנִתְהַוּוּ הֲמוֹן מִשְׁפָּחוֹת שׁוֹנוֹת שֶׁל

סְנָאִיּוֹת, שֶׁכֻּלָּן הִסְתָּעֲפוּ מִתּוֹךְ אַב־גֶּזַע אֶחָד. עַיִן

הַמֻּמְחָה לַדָּבָר מַבְחִינָה אֶת הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּשִׁעוּר

גָּדְלָן, בְּתַבְנִית זְנָבָן, אֲדַּרְתָּן וַעֲבִי שְׂעָרָן. וְאוּלָם

עַד כַּמָּה שֶׁעָלְתָה בְיָדִי לְהִתְבּוֹנֵן אֲלֵיהֶם, הֲרֵינִי מוֹצֵא

שֶׁדּוֹמוֹת הֵן זוֹ לָזוֹ דִמְיוֹן גָּמוּר בְּעִקַּר תְּכוּנָתָן,

בְּקוֹלוֹת הַקְּרִיאָה שֶׁלָּהֶן וּבְכִשְׁרוֹנוֹתֵיהֶן.

סְנָאִית הַתָּרְנִיּוֹת מְצוּיָה בְחֶבֶל הַסְּלָעִים

שֶׁבְּקִרְבַת פַּרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן. צִבְעָהּ כֵּהֶה קְצָת מִצֶּבַע

סְנָאִית הָאֲדָמָה שֶׁבַּמִּזְרָח, וְאוּלָם הֶבְדֵּל אַחֵר לֹא מָצָאתִי

בֵינֵיהֶן. גַּם בָּהּ מְצוּיָה אוֹתָהּ מִדַּת הַנִּרְגָּנוּת

וְהַקַּנְתְּרָנוּת, אוֹתָהּ הַחִבָּה הַיְתֵרָה לְתָרְנִיּוֹת

וּלִצְנוֹבְרוֹת שֶׁל תָּרְנִיּוֹת. וְגַם לָהּ יֵשׁ אוֹתָם הָאוֹהֲבִים

וְאוֹתָם הָאוֹיְבִים עַצְמָם, וְרַק בְּמִנְהָגֶיהָ, כְּלוֹמַר

בְּדַרְכָּהּ לֶאֱגֹר כְּמֵהִין לִימוֹת הַחֹרֶף, הֲרֵיהִי נִבְדֶּלֶת

מִמֶּנָּה הַבְדֵּל מוּעָט.

הָאֱגוֹזִים הַקְּטַנִּים שֶׁבִּצְנוֹבְרוֹת

הַתָּרְנִיּוֹת הִנָּם הַמֻּבְחָרִים מִכָּל הָאֱגוֹזִים שֶׁהַטֶּבַע

הַפַּזְרָן מוֹצִיא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. לַסְּנָאִיּוֹת מְשַׁמְּשִׁים

הָאֱגוֹזִים הַלָּלוּ לֹא לֶחֶם חֻקָּם בִּלְבָד, אֶלָּא בָשָׂר

וְתַפּוּחֵי אֲדָמָה, לֶחֶם וּדְבַשׁ, שׁוּמָן וְקִטְנִיּוֹת, סֻכָּר

וְשׁוֹקוֹלָדָה וְאוֹצָר שֶׁל מַטְעַמִּים שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק. וְאוּלָם זוֹ

הָרָעָה, שֶׁאֵין הַתָּרְנִית עוֹשָׂה פֵרוֹת בְּכָל שָׁנָה; גַּם עֵץ זֶה

יֵשׁ לוֹ שָׁנִים שֶׁל שְׁבִיתָה, כִּשְׁאָר הָעֵצִים, וּבְאוֹתָן

הַשָּׁנִים הָיְתָה הַסְּנָאִית נְתוּנָה בְצָרָה גְדוֹלָה, אִלּוּלֵא

הָיָה לָהּ עוֹד מְקוֹרוֹת מָזוֹן אֲחֵרִים, שֶׁמֵּהֶם הִיא מְמַלְּאָה אֶת

אַסְמֵי הַחֹרֶף שֶׁלָּהּ.

פַּעַם אַחַת בִּלִּיתִי אֶת יְמֵי הַקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת

שְׁבִיתַת תָּרְנִיּוֹת שֶׁכָּזוֹ בַחֵלֶק הַדְּרוֹמִי שֶׁבְּהָרֵי

הַסְּלָעִים, וּבְחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר נִתְבָּרֵר לִי כֵיצַד

מִתְחַכְּמוֹת הַסְּנָאִיּוֹת לְהוֹשִׁיעַ לְנַפְשָׁן בִּשְׁנוֹת

בַּצֹּרֶת. בְּמֶשֶׁךְ כָּל יְמוֹת הַבָּצִיר זְרוּעִים וּמְכֻסִּים

מוֹרְדוֹת הֶהָרִים שִׁפְעַת כְמֵהִין לְאֵין סְפוֹרוֹת. בֵּינֵיהֶם יֵשׁ

מִינִים שְׁמֵנִים וַעֲרֵבִים. אָמְנָם אֲחָדִים מֵהֶם אַרְסִיִּים הֵם,

וְאוּלָם רֻבָּם הַגָּדוֹל שֶׁל אוֹתָם הַמִּינִים רָאוּי לְמַאֲכָל.

חַכְמֵי תוֹרַת הַצְּמָחִים וְהַבְּקִיאִים בְּטִיב הַכְּמֵהִין יֵשׁ לָהֶם

שִׁטָּה מְיֻחָדָה לְהַבְחִין בִּכְמֵהִין: "אֱכֹל אֶת הַכְּמֵהִין,

וְהָיָה אִם נִשְׁאַרְתָּ בַחַיִּים, הֲרֵי זֶה אוֹת שֶׁרְאוּיִים הֵם

לְמַאֲכָל, וְאִם מַתָּ, אוֹת הוּא שֶׁהָיוּ בַעֲלֵי אֶרֶס" – דֶּרֶךְ

בְּחִינָה שֶׁכָּזוֹ וַדַּאי הִיא שִׁטָּה מְעֻלָּה. כַּנִּרְאֶה אָסְפוּ

הַסְּנָאִיּוֹת אֶת נִסְיוֹנוֹתֵיהֶן בְּמִקְצֹעַ זֶה עוֹד מִשָּׁנִים

קַדְמוֹנִיּוֹת. כַּיּוֹם מַכִּירוֹת הֵן אֶת הַמִּינִים הָרְאוּיִים

לַאֲכִילָה בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה. כָּל יְמֵי אַחֲרִית הַקַּיִץ עֲבוֹדָה

אַחַת לָהֶן. – אוֹגְרוֹת לִימוֹת הַחֹרֶף כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת,

הַמְשַׁמְּשִׁים לָהֶם תַּשְׁלוּמִים תַּחַת אֱגוֹזֵי הַתָּרְנִיּוֹת

שֶׁהֵן חֲסֵרוֹת בַּחֹרֶף.

וְאוּלָם אִם תֹּאמַר הַסְּנָאִית הַפִּקְחִית לֶאֱגֹר אֶת

הַכְּמֵהִין כְּדֶרֶךְ שֶׁהִיא אוֹגֶרֶת אֶת צְנוֹבְרוֹת הַתָּרְנִיּוֹת,

כְּלוֹמַר בְּחוֹרִים אוֹ מִתַּחַת לַקַּרְקַע, אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,

שֶׁבְּמֶשֶׁךְ זְמָן קָצָר יִרְקְבוּ וְיִתְקַלְקָלוּ. וּלְפִיכָךְ הֲרֵי

הִיא כוֹנֶסֶת אֶת הַכְּמֵהִין בֵּין קִלְשׁוֹנֵי הָעֲנָפִים שֶׁעַל

הָעֵצִים, שֶׁשָּׁם הֵם מִתְיַבְּשִׁים וּמִתְקַיְּמִים עַד לִשְׁעַת

הַצֹּרֶךְ; וּמֵחָכְמָה הִיא מַעֲלָה אוֹתָם עַל הָעֵץ בְּרוּם מַסְפִּיק

לְמַדַּי, כְּדֵי שֶׁהַצְּבָאִים לֹא יוּכְלוּ לְהוֹרִידָם, וְעִם זֶה גַם

שָׁפָל לְמַדַּי, כְּדֵי שֶׁרוּחַ סְעָרָה לֹא תוּכַל לַהֲפִיחָם מֵעַל

הָעֵץ.

כְּשֶׁאַתָּה עוֹבֵר בְּיַעַר שֶׁסְּנָאִיּוֹת מְצוּיוֹת

שָׁם, יֵשׁ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא פֹה וָפֹה סַדַּן עֵץ הַמְכֻסֶּה הֲמוֹן

קַשְׂקַשִּׂים חֲדָשׁוֹת שֶׁל צְנוֹבְרוֹת. יָדֹעַ תֵּדַע, שֶׁנִּזְדַּמֵּן

לְפָנֶיךָ בֵּית מְלָאכָה שֶׁל סְנָאִיּוֹת. כָּאן מוּצָאִים אֱגוֹזֵי

הַזֶּרַע מִתּוֹךְ הַצְּנוֹבְרוֹת, וְ“הַדָּגָן הַמְנֻפֶּה” מָכְנָס אַחַר

כָּךְ אֶל תּוֹךְ מַמְגּוּרָה שֶׁמִּתַּחַת לָאֲדָמָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ

זְמַנּוֹ לִהְיוֹת נֶאֱכָל.

סְנָאִית הַתָּרְנִית מְקַנֶּנֶת בִּתְשׁוּקָה יְתֵרָה

בְתוֹךְ עֵץ נָבוּב וְאוּלָם הִיא בוֹנָה לָה גַּם קֵן מִלְּבָר הַנִּרְאֶה

מֵרָחוֹק כְּעֵין חֲבִילַת סְחָבוֹת. רַק לְאַחַר שֶׁאַתָּה מְעַיֵּן בּוֹ

הֵיטֵב אַתָּה מַכִּיר שֶׁחֲבִילָה זוֹ אֵינָה אֶלָּא קֵן רְחַב יָדַיִם,

שֵׁשׁ זְרָתִים רָחְבּוֹ וּשְׁתַּיִם אוֹ שָׁלשׁ זְרָתִים קוֹמָתוֹ.

מִמַּעַל לוֹ גַג שֶׁל קְלִפַּת עֵץ הָעוֹמֶדֶת בִּפְנֵי הַמַּיִם, וּפֶתַח

הַכְּנִיסָה שֶׁלּוֹ מְשַׁמֵּשׁ חוֹר הַמְסֻתָּר בִּתְבוּנָה יְתֵרָה

בְגִזְרֵי קְלִפָּה קְטַנִּים, הַמַּעֲלִימִים אוֹתוֹ מִן הָעַיִן

וּמְגִנִּים עָלָיו מִפְּנֵי אוֹיְבִים הַצְּמֵאִים לְדָם וּמִפְנֵי

סַעֲרוֹת הַחֹרֶף הַקָּשׁוֹת.

צִ’יפְמוֹנְקִים וּסְנָאֵי אֲדָמָה

סְנָאִית הָאֲדָמָה אֵינָהּ מַרְגִּישָׁה עַצְמָהּ יָפָה

וּבְטוּחָה אֶלָּא עַל הָאִילָן שֶׁלָּהּ, וְאוּלָם קְרוֹבֶיהָ

הִסְתַּגְּלוּ אֶל סְבִיבוֹת מִמִּין אַחֵר. קְבֻצָּה גְדוֹלָה שֶׁל

שְׁאֵרֵי בָשָׂר רְחוֹקִים שֶׁל אֲבִי אֲבוֹתָיו הִסְתַּלְּקוּ בִכְלָל מִן

הַחַיִּים עַל גַּבֵּי אִילָנוֹת. הֵם אִוּוּ לְמוֹשָׁב

לָהֶם אֶת הַפְּרֶרְיָה, כְּמוֹהֶם כְּבַעֲלֵי הַחַוָּה

שֶׁבְּדָקוֹטָה, וּבְמָקוֹם זֶה הֵם מַרְגִּישִׁים אֶת עַצְמָם

מְאֻשָׁרִים. כָּאן אֵין לָהֶם לְטַפֵּס עַל מָקוֹם גָּבֹהַּ מִשּׁוּלֵי

מְאוּרוֹתֵיהֶם. וּמִשּׁוּם כָּךְ אִבְּדוּ בְמֶשֶׁךְ הַזְּמָן כָּל

הַכְשָׁרָה לְטַפֵּס. הֵם הֵם אוֹתָם סְנָאֵי הָאֲדָמָה הַמְשַׁמְּשִׁים

לְכָל מִינֵיהֶם הַמְרֻבִּים מַגֵּפָה לַגַּנִּים וְלַחַוּוֹת בָּאָרֶץ

הַגְּדוֹלָה שֶׁמִּמַּעֲרָב לְמִיסִיסִיפִּי.

בָּאֶמְצַע שֶׁבֵּינָם וּבֵין הַסְּנָאִיוֹת הַגְּמוּרוֹת

עוֹמְדִים הַצִּ’יפְמוֹנְקִים הַנָּאִים, שֶׁהִנָּם הַמִּין הַיָּפֶה

וְהַיָּדוּעַ בְּיוֹתֵר שֶׁבְּכָל הַסּוּג כֻּלּוֹ. הֵם מְצוּיִים בְּאֶרֶץ

הַמַּעֲבָר מִיַּעַר לַפְּרֶרְיָה וּמְטַפְּסִים, בְּשָׁעָה שֶׁהַדָּבָר

כַּדַּאי לְכָךְ, אֶלָּא שֶׁכַּדּוֹמֶה לִסְנָאֵי הָאֲדָמָה יוֹדְעִים הֵם,

שֶׁהָאֲדָמָה אֵם כָּל חָי מַמְצִיאָה בְעֵת צָרָה חָסוּת טוֹבָה

וּמְעֻלָּה מִזּוֹ שֶׁיָּכֹל לְהַמְצִיא הַגָּדוֹל בָּאִילָנוֹת

שֶׁהִצְמִיחָה מֵעוֹלָם.

סְנָאִית הָאֲדָמָה הַמִּשְׁתַּנֵּית לְיָתֵד

בְּמִסְפָּר עָצוּם עַד לְהַפְלִיא מְצוּיָה

סְנָאִית־הַיָּתֵד בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן. עַל כָּל פְּרֶרְיָה יְשָׁרָה

וִיבֵשָׁה אֲשֶׁר לְאֹרֶךְ הַנָּהָר הַגָּדוֹל נִזְדַּמְּנוּ לְפָנַי

לְהָקוֹת מְרֻבּוֹת שֶׁל מִין זֶה. מַרְאָהּ דּוֹמֶה לְמַרְאֵה סְנָאִית

מְצוּיָה, אֶלָּא שֶׁצֶּבַע אַדַּרְתָּהּ כְּעֵין הַבֹּץ וְזְנָבָהּ

נֶהְפַּךְ עַל יְדֵי בַטָּלָה, שֶׁנִּמְשְׁכָה זְמָן אָרֹךְ, לְצֵל עָלוּב

שֶׁל אוֹתוֹ נֵס הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁמִּלְּפָנִים. לְעֻמַּת זֶה סִגְּלָה

לָה חַיָּה זוֹ זְרִיזוּת מְרֻבָּה בַעֲבוֹדַת הַחֲפִירָה, וְאוּלָם

מֵעוֹלָם אֵין הִיא מְטַפֶּסֶת עַל מָקוֹם יוֹתֵר גָּבֹהַּ מִן הַגִּבְעָה

הַקְּטַנָּה, שֶׁבְּתוֹכָה חָפְרָה לָהּ אֶת מְאוּרָתָהּ.

בְּאָפְיָהּ שֶׁל סְנָאִית־הַיָּתֵד מְצוּיוֹת מִדּוֹת

מְלַבְּבוֹת, וְאוּלָם בְּאֶחָד מִמִּנְהָגֶיהָ אֵין דַּעְתִּי נוֹחָה כָל

עִקָּר. בָּאָרֶץ שֶׁל נָגְהֵי הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁל הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים

וְשֶׁל הַחֲמוּדוֹת הַמְרֻבּוֹת וְהַשּׁוֹנוֹת אֵין הַחַיָּה הַזֹּאת

מִתְגַּלֵּית אֶלָּא בְאַחֲרִית הָאָבִיב, עַל פִּי הָרֹב בְּרֵאשִׁית

מַאי, וּמַקְדִּימָה לְהִסְתַּלֵּק כְּבָר בְּאֶמְצַע חֹדֶשׁ אוֹגוּסְט

בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ הַקַּיִץ לוֹהֶטֶת עַל פְּנֵי הָאָרֶץ וְשִׁפְעַת מָזוֹן

לָרֹב מְצוּיָה בְכָל מָקוֹם. מִקֵּץ שְׁלֹשָה חֳדָשִׁים וּמֶחֱצָה

הֲרֵיהִי מִסְתַּלֶּקֶת אֶל תּוֹךְ הַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ, כְּדֵי לְבַלּוֹת

בְּשֵׁנָה אֶת שְׁמוֹנָה וּמֶחֱצָה חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הַנּוֹתָרִים.

וּמִכֵּיוָן שֶׁכָּל אוֹתָם שְׁלשֶׁת הֶחֳדָשִׁים וּמַחֲצִית הַחֹדֶשׁ אֵין

הִיא שְׁרוּיָה מִחוּץ לַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁאוֹר

הַשֶּׁמֶשׁ מַבְהִיק בְּיוֹתֵר, הָרְשׁוּת בְּיָדֵנוּ לֵאמֹר, שֶׁסְּנָאִית

הַיָּתֵד אֵינָהּ חַיָּה אֶלָּא שְׁנֵי חֳדָשִׁים בַּשָּׁנָה וְאֶת יֶתֶר

עֲשֶׂרֶת הֶחֳדָשִׁים, הַיְנוּ אַרְבַּע חֲמִישִׁיּוֹת מִימֵי חַיֶּיהָ,

הִיא מְבַלָּה בְשֵׁנָה הַדּוֹמָה לְמָוֶת.

בְּשָׁעָה שֶׁהִיא מְבַקֶּשֶׁת לָתוּר וּלְהִתְבּוֹנֵן עַל

סְבִיבוֹתֶיהָ, הֲרֵיהִי יוֹשֶׁבֶת זְקוּפָה עַל קְצֵה מְאוּרָתָהּ.

וּכְכֹל אֲשֶׁר אַחַד הַדְּבָרִים מַרְבֶּה לְעוֹרֵר חֲשָׁד בְּלִבָּהּ,

כֵּן הִיא מַיְשִׁירָה לְהִזְדַּקֵּף כְּשְׁהִיא לוֹחֶצֶת אֶת כַּפּוֹתֶיהָ

הַקְּדוּמוֹת אֶל צַלְעוֹתֶיהָ, וּמַרְאֶהָ, אֲפִילוּ מִקָּרוֹב, דּוֹמֶה

אָז לְיָתֵד שֶׁל עֵץ, וּמִכָּאן שְׁמָהּ.

פְּעָמִים שֶׁאָדָם מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמְבַקֵּשׁ

לֶאֱסֹר אֶת סוּסוֹ אֶל דָּבָר מִן הַדְּבָרִים הָרְאוּיִים לְכָךְ, אֶלָּא

שֶׁבְּמִישׁוֹר הַפְּרֶרְיָה אֵין דְּבָרִים שֶׁכָּאֵלֶּה מְצוּיִים

הַרְבֵּה. וּפִתְאֹם הוּא קוֹרֵא בְגִיל: "תּוֹדָה לָאֵל! הֲרֵי יָתֵד

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁתְּקוּעָה הִיא בָאֲדָמָה". אֲבָל בְּהַקְרִיבוֹ אֶת

סוּסוֹ עַד לְמֶרְחָק מוּעָט, קוֹרְאָה הַיָּתֵד הַמְדֻמָּה “שִׁירְר!”

וְשׁוֹקַעַת בְּמַעֲמַקִּים. בְּאוֹתָה שָׁעָה מֵבִין הָרוֹכֵב

הַמִּשְׁתָּאֶה הֲבָנָה יְתֵרָה, כֵּיצַד זָכְתָה חַיָּה זוֹ לִשְׁמָהּ

הַמְשֻׁנֶּה.

יְמֵי הַקַּיִץ שֶׁל שְׁנַת 1887 בִּלִּיתִי בַפַּרְדֵּס

בִּסְבִיבוֹת חַוַּת יַנְסֵי. וְכָאן הָיְתָה לִי יוֹם יוֹם הִזְדַּמְּנוּת

לִרְאוֹת סְנָאִיּוֹת שֶׁל יָתֵד וּלְהִתְבּוֹנֵן אֶל חַיֵּיהֶן וְאֶל

מַעֲשֵׂיהֶן, לְפִי שֶׁהָיוּ מִתְגּוֹרְרוֹת לַאֲלָפִים עַל פְּנֵי

הַפְּרֶרְיָה הַקְּטָנָּה שֶׁלִּפְנֵי סֻכָּתִי. סָבוּר אֲנִי שֶׁלֹּא

אֲגַזֵּם אִם אֹמַר, שֶׁעַל מִישׁוֹר הַפְּרֶרְיָה שֶׁבְּעֵמֶק זֶה

הִתְגּוֹרְרוּ עַל כָּל מַעֲנִית אֲדָמָה עֶשֶׂר מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל

סְנָאִיּוֹת הַיָּתֵד.

צִ’ינְק וּסְנָאִיּוֹת הַיָּתֵד

כְּבָר נִזְכַּר בַּפֶּרֶק הַמְיֻחָד לַקּוֹיוֹט,

שֶׁבְּמַחֲנֵנוּ הָיָה בְאוֹתוֹ הַקַּיִץ כֶּלֶב קָטֹן, צִ’ינְק שְׁמוֹ.

הוּא הָיָה גָדוֹל בְּמִדָּה מַסְפֶּקֶת כְּדֵי לָחוּשׁ אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ

וּכְדֵי לְהַאֲמִין בַעֲתִידוֹ. לֹא הָיָה דָבָר, שֶׁצִּ’ינְק לֹא נִסָּה

לַעֲשׂוֹתוֹ, אוּלַי חוּץ מִן הָאֳמָנוּת לָשֶׁבֶת בִּמְנוּחָה. עַל פִּי

רֹב הָיָה רוֹדֵף אַחֲרֵי דְבָרִים חַסְרֵי הִגָּיוֹן וּדְבָרִים שֶׁהֵם

לְמַעְלָה מִן הַיְכֹלֶת, וְאִם יֵשׁ אֲשֶׁר נִסָּה לַעֲשׂוֹת דָּבָר

שֶׁהָיָה בְגֶדֶר הָאֶפְשָׁרוּת, הָיָה מְבַזְבֵּז אֶת כָּל יְגִיעוֹ

לְבַטָּלָה, עַל יְדֵי הַדְּרָכִים שֶׁבָּחַר לוֹ לְהַשִּׂיג אֶת

מַטָּרָתוֹ זוֹ. פַּעַם אַחַת בִּלָּה אֶת כָּל הַזְּמָן שֶׁלִּפְנֵי

צָהֳרַיִם כֻּלּוֹ בְנִסָּיוֹן לְטַפֵּס עַל גֶּזַע עֵץ יָשָׁר כְּקַו

אֲנָךְ, שֶׁעָלָיו יָשְׁבָה סְנָאִית שֶׁל תָּרְנִית וְצִפְצֵפָה.

בְּמֶשֶׁךְ שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים הָיָה רֹאשׁ מַאֲוַיָּיו

בַּחַיִּים לָצוּד אַחַת מִסְּנָאִיּוֹת הַיָּתֵד אֲשֶׁר שׁוֹטְטוּ

בְהָמוֹן עַל פְּנֵי הַפְּרֶרְיָה מִסָּבִיב לַמַּחֲנֶה.

כְּבָר בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לְבוֹאוֹ בָעֵמֶק גָּמַר

צִ’ינְק בְּלִבּוֹ לָצוּד אֶת אַחַת הַסְּנָאִיּוֹת הָאֵלֶּה. וְכַמּוּבָן

נִגַּשׁ לְהוֹצִיא אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֶל הַפֹּעַל עַל פִּי דַרְכּוֹ

הַמְיֻחָדָה, זֹאת אוֹמֶרֶת, הוּא הִתְחִיל בַּדָּבָר, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה,

כְּמִשְׁפָּטוֹ תָמִיד, אֶת הַהֶפֶךְ מִמַּה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת.

אֲדוֹנָיו אָמַר עָלָיו שֶׁמְּקוֹרָהּ שֶׁל מִדָּה מְשֻׁנָּה זוֹ הָיְתָה

טִפַּת דָּם אִירִית, שֶׁנָּזְלָה בְעוֹרְקָיו. בְּמֶרְחָק שֶׁל מִיל אֶחָד

מִסְּנָאִיּוֹת הַיָּתֵד הִתְחִיל צִ’ינְק מְהַלֵּךְ הֲלִיכַת סְתָרִים

מְיַגַּעַת בְּיוֹתֵר. הוּא זָחַל עַל גְּחוֹנוֹ מַהֲלַךְ מֵאָה פְסִיעוֹת

מִסְּבָךְ דֶּשֶׁא אֶל סְבָךְ דֶּשֶׁא, עַד שֶׁעֲצָבָיו נִתְמַתְּחוּ

לִבְלִי הָכִיל. הַזְּחִילָה הִתְנַהֲלָה לְאִטָּה יוֹתֵר מִדַּי,

וְצִ’ינְק הִתְרוֹמֵם וְצָעַד יָשָׁר כְּלַפֵּי סְנָאִית הַיָּתֵד

שֶׁהִזְדַּקְּפָה עַתָּה לְיַד מְאוּרָתָהּ וְיָדְעָה הֵיטֵב אֶת פֵּשֶׁר

הַדָּבָר.

אַחֲרֵי לֶכְתּוֹ בְדֶרֶךְ זוֹ כְלַפֵּי מַטָּרָתוֹ

בְגָלוּי רֶגַע אוֹ שְׁנֵי רְגָעִים, שָׂם בְּקֹצֶר רוּחוֹ לְאַל אֶת

הַקֻּרְטוּב הָאַחֲרוֹן שֶׁל מִדַּת הַזְּהִירוּת. הוּא הִתְחִיל לָרוּץ,

וּלְבַסּוֹף, דַּוְקָא בּוֹ בָרֶגַע שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לְהִתְחַכֵּם

וּלְהִתְקָרֵב בְּחָרִיצוּת יְתֵרָה, הִשְׂתָּעֵר בִּקְפִיצוֹת גַּסּוֹת

וּבְקוֹל נְבָחָה אֶל מוּל סְנָאִית הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר יָשְׁבָה עַד

הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן כְּבוּל עֵץ, וְאַחַר קָפְצָה אֶל מְאוּרָתָהּ בְּקוֹל

“שִׁירְר” מָלֵא לַעַג, כְּשֶׁהִיא מַתִּיזָה בְרַגְלֶיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת

קֹמֶץ חוֹל יָשָׁר אֶל תּוֹךְ לוֹעוֹ שֶׁל צִ’ינְק שֶׁהָיָה פָעוּר

לָרְוָחָה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה יְתֵרָה.

יוֹם יוֹם נִתְקַל צִ’ינְק תַּקָּלָה זוֹ, וּבְכָל זֹאת

לֹא נָטַשׁ אֶת הָעֵסֶק הַזֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁבָּרִי לִי

שֶׁבְּאַשְׁמָתָן שֶׁל סְנָאִיּוֹת הַיָּתֵד הָאֵלֶּה, שֶׁלֹּא יָדְעוּ

בֹשֶת, בָּלַע בְּאוֹתוֹ הַקַּיִץ קַבִּים קַבִּים שֶׁל חוֹל.

כַּנִּרְאֶה מַאֲמִין הָיָה שֶׁסַּבְלָנוּת סוֹפָהּ

שֶׁהִיא מַכְתִּירָה זֵר נִצָּחוֹן. וּבְאַחַד הַיָּמִים אָרַב

בִּזְהִירוּת יוֹצֵאת מִגֶּדֶר הָרָגִיל לִסְנָאִית יָתֵד יָפָה

לְהַפְלִיא, וְהוֹצִיא לַפֹּעַל אֶת כָּל תָּכְנִית הַמִּלְחָמָה

שֶׁהִתְוָה לוֹ לְכָל פְּרָטֶיהָ וְדִקְדוּקֶיהָ, וְשֶׁסּוֹפָהּ הָיְתָה

שׁוּב סַעֲרַת הִתְנַפְּלוּת מִתּוֹךְ נַהֲמַת נְאָקָה רוֹעֶשֶׁת,

וְהַפַּעַם אָמְנָם הִצְלִיחַ לִתְפּשׂ אֶת קָרְבָּנוֹ. וְאוּלָם

לְדַאֲבוֹנוֹ נִכְשַׁל הַפַּעַם בְּטָעוּת, כִּי הַנָּצוֹד לֹא הָיָה

אֶלָּא יְתַד עֵץ מַמָּשׁ. אִם יֵשׁ אָדָם הַמֵּטִיל סָפֵק בַּדָּבָר,

שֶׁכֶּלֶב מֻכְשָׁר לְהַכִּיר שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה שְׁטוּת, מִי יִתֵּן

וְרָאָה אָדָם זֶה אֶת צִ’ינְק בְּשָׁעָה שֶׁהִתְחַבֵּא אַחַר הַמַּעֲשֶׂה

הַזֶּה אָבֵל וּמְבֻיָּשׁ מֵאֲחוֹרֵי הָאֹהֶל.

הָצִּ’יפְמוֹנְקִים

כָּל הַמַּכִּיר אֶת אֲמֵרִיקָה, מַכִּיר גַּם אֶת

הַצִּ’יפְמוֹנְק, אוֹתָהּ הַחַיָּה הַקְּטַנָּה וְהַחֲבִיבָה, בַּעֲלַת

אַדֶּרֶת הַפַּסִּים, בַּעֲלַת הַזָּנָב הַזָּקוּף יָשָׁר כְּנֵר, אוֹתָהּ

הַחַיָּה הַמְשׁוֹטֶטֶת בְּכָל הַדְּרָכִים וְהַמְצַפְצֶפֶת וּמַהְגָּה

לִפְנֵי כָל גַּל עֵצִים שֶׁבַּפַּרְדֵּס. מֻבְטָחְנִי שֶׁרְאִיתִים

לַאֲלָפִים עַל כָּל מִיל וּמִיל שֶׁבֵּין מָמוֹט־הוֹט־סְפִינְגְס וּבֵין

נוֹרִיס־גֵּיזֵר־בֵּסִין. הַתַּיָּר הַמַּקִּיף אֶת כָּל הַפַּרְדֵּס

כֻּלּוֹ יָכֹל לִרְאוֹת אוֹתָם עַל נְקַלָּה לְמֵאוֹת אֲלָפִים, אִם רַק

יִפְקַח אֶת עֵינָיו. אָמְנָם כָּל אָדָם יוֹדֵעַ צִ’יפְמוֹנְק מַה הוּא,

וְאוּלַם רַק עֵינֵי הַחוֹקֵר עֲלוּלוֹת לְהַבְחִין, שֶׁהַמִּין הַזֶּה

נֶחֱלָק לְשָׁלשׁ מִשְׁפָּחוֹת.

סְנָאִית אֲדָמָה הַנּוֹתֶנֶת אֶת עַצְמָהּ לְצִ’יפְמוֹנְק

קֹדֶם כֹּל עָלַי לִקְרֹא בְשֵׁם סְנָאִית הָאֲדָמָה

בַעֲלַת הַפַּסִּים, סְנָאִית הַזָּהָב, אוֹ כְפִי שֶׁהִיא נִקְרֵאת

בִּשְׁמָהּ הַמַּדָּעִי Citellus lateralis cinerascens. הִיא הַגְּדוֹלָה וְיִקְרַת הַמְּצִיאוּת שֶׁבְּכָל הַמִּין

הַזֶּה. לַמְרוֹת מַעֲטֶהָ, לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר לֹא צִ’יפְמוֹנְק הִיא,

אֶלָּא סְנָאִית אֲדָמָה, הַמִּשְׁתַּדֶּלֶת בְּכָל מְאֹדָהּ לַעֲשׂוֹת

עַצְמָהּ צִ’יפְמוֹנְק. הִיא מְמַלְּאָה אֶת תַּפְקִידָהּ זֶה יָפֶה, עַד

כַּמָּה שֶׁהַדָּבָר נוֹגֵעַ לְמִדּוֹת וּמִנְהָגִים, לְצֶבַע הָאַדֶּרֶת

וּלְפַסִּים, וְאוּלָם כִּשְׁרוֹנוֹתֶיהָ הַמֻּטְבָּעִים בְּקִרְבָּהּ

וְאֹרַח חַיֶּיהָ, הַיְנוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹתָם כְּכֹל הָעוֹלֶה

עַל הַלֵּב, מוֹכִיחִים לְמַדַּי שֶׁסְּנָאִית אֲדָמָה לְפָנֵינוּ, שְׁאֵר

בְּשָׂרָהּ שֶׁל סְנָאִית הַיָּתֵד הַנִּקְלָה.

אֲנִי פְגַשְׁתִּיהָ בְיִחוּד בַּחֲלָקִים הַיּוֹתֵר

רָמִים שֶׁבַּפַּרְדֵּס. שֶׁהֲרֵי בַת הֶהָרִים הִיא, אַף עַל פִּי

שֶׁיֵּשׁ לָהּ נְטִיָּה גְדוֹלָה לְכוֹנֵן אֶת בֵּיתָהּ בֵּין מוֹשְׁבוֹת

בְּנֵי הָאָדָם. אֵצֶל מְלוֹן־לֶק גִּלִּיתִי מִסְפָּר רַב מִבְּנֵי מִין

זֶה אֲשֶׁר שׁוֹטְטוּ לְיַד הַדֶּלֶת שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבַּיִת, וְאֲשֶׁר

מֵחֲמַת הַהֲגָנָה שֶׁהֵן נֶהֱנוֹת מִמֶּנָּה זֶה כַמָּה, כִּמְעַט

שֶׁנֶּהְפְּכוּ לִבְנוֹת תַּרְבּוּת. מְשַׁעֲרִים הָיוּ שֶׁאוֹכְלוֹת

זֵרְעוֹנִים הֵן כְּרֹב הַמְכַרְסְמִים הַקְּטַנִּים. וְאוּלָם לַאֲמִתּוֹ

שֶׁל דָּבָר הֲרֵי הֵן אוֹכְלוֹת הַכֹּל, וְאוֹכְלוֹת בָּשָׂר, בֵּיצִים,

כְּשֵׁם שֶׁהֵן אוֹכְלוֹת גַּרְעִינִים וּפֵרוֹת. וָרֶן מְסַפֵּר

בְּסִפְרוֹ “חַיּוֹת הַיּוֹנְקִים שֶׁבְּקוֹלוֹרָדוֹ” שֶׁהוּא רָאָה

סְנָאִיּוֹת אֲדָמָה אֵלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהֵמִיתוּ עוֹפוֹת כְּחֻלִּים

צְעִירִים, וְהוּא מוֹסִיף עוֹד מִקְרֶה אֶחָד שֶׁקָּרָה בְּפַרְדֵּס

יֵלוֹסְטוֹן, וְהַמּוֹכִיחַ שֶׁחַיּוֹת אֵלּוּ אוֹכְלִים בָּשָׂר. הוּא

רָכַב בְּחֶבְרַת שְׁנֵי יְדִידִים בְּאַחַת מִדַּרְכֵי הַפַּרְדֵּס,

וּמָצָא עַל גֶּזַע עֵץ אֶחָד סְנָאִית אֲדָמָה, שֶׁהָיְתָה לוֹעֶסֶת

לְתֵאָבוֹן. הִיא הֶחֱזִיקָה בְּצִפָּרְנֶיהָ עַכְבַּר אָחוּ צָעִיר

וְקָטֹן וְנָקְרָה בְשָׂרוֹ מֵעַל גּוּפוֹ כְּאִלּוּ הָיְתָה גוֹרֶפֶת

גַּרְעִינִים מִתּוֹךְ צְנוֹבָר. עַכְבְּרֵי הָאָחוּ מְפֻרְסָמִים

כְּמַזִּיקִים, וְאֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁאוֹתוֹ עַכְבָּר, שֶׁהַסְּנָאִית

טָרְפָה אוֹתוֹ, הָיָה בַעַל מִדּוֹת רָעוֹת בְּיוֹתֵר. וּבְכָל זֹאת לֹא

נְעִימָה הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁחַיָּה קְטַנָּה נָאָה וְהֲדוּרָה זוֹ,

שֶׁמַּרְאָהּ כְהִתְגַּשְּׁמוּת הַתֹּם, וְשֶׁלְּפִי כָל הָסִּמָּנִים

אֵינָהּ אוֹכֶלֶת אֶלָּא גַרְעִינִים, שֶׁחַיָּה זוֹ אֵינָהּ מוֹאֶסֶת

בִּסְעֻדָּה שֶׁל חַיּוֹת טֶרֶף צְמֵאוֹת לְדָם.

עוֹף מְהַלֵּךְ אַרְבַּע – הַצִּ’יפְמוֹנְק הַצְּפוֹנִי

חוֹקְרֵי הַטֶּבַע הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהִכִּירוּ לָדַעַת אֶת

סְנָאִית הָאֲדָמָה שֶׁבַּמִּזְרָח, קָרְאוּ להּ בְּשֵׁם “טַמְיַס” אוֹ

“סְטְיוּאוֹרְד” (סוֹכֵן). אַחֲרֵי כֵן גִּלּוּ אֶת הַצִּ’יפְמוֹנְק

בְּמִדָּה יְתֵרָה מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ שֶׁבַּמִּזְרָח. אָמְנָם הָיוּ בוֹ

בַמִּין הֶחָדָשׁ כָּל אוֹתָן הַסְּגֻלּוֹת הַמְּצוּיוֹת בַּמִּין

הַיָּשָׁן, אֶלָּא שֶׁהָיוּ מְפֻתָּחוֹת בּוֹ בְמַדְרֵגָה מְעֻלָּה מִשֶּׁל

זֶה. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַמִּין הַזֶּה בַשֵּׁם “אֵיטַמְיַס”, כְּלוֹמַר

הַצִּ’יפְמוֹנְק הַמְעֻלֶּה. וּמְעֻלֶּה הוּא הַיְצוּר הַנָּאֶה הַזֶּה

בְלִי סָפֵק בְּכָל אוֹתָם הַדְּבָרִים הָעוֹשִׂים אֶת הַהוֹלֵךְ עַל

אַרְבַּע זֶה מָלֵא חֵן, דּוֹמֶה לְעוֹף, זָרִיז וּמָלֵא חַיִּים.

הָאֵיטַמְיַס מְשַׁמֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, חוּץ מִצִּבְעוֹ, טִפּוּס יוֹתֵר

מֻבְהָק וּבוֹלֵט. זְנָבוֹ אָרֹךְ לְפִי הָעֵרֶךְ וַהֲרֵיהוּ נִשָּׂא

בְאוֹפַנִּים שׁוֹנִים, וְאוּלָם עַל פִּי הָרֹב הוּא זָקוּף לְמַעְלָה

וּמִתּוֹךְ כָּךְ הוּא עוֹשֶׂה רשֶׁם שֶׁל זָנָב גָּדוֹל, אֲשֶׁר

בְּקָצֵהוּ הַתַּחְתּוֹן קְשׁוּרָה חַיָּה קְטַנָּה בַעֲלַת

פַּסִּים.

שְׁתֵּי סִבּוֹת גּוֹרְמוֹת לְכָךְ שֶׁיְהֵא

הַצִּ’יפְמוֹנְק מָצוּי בְּיוֹתֵר עַל פְּנֵי דַרְכֵי הַפַּרְדֵּס: הָאַחַת

מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ כָּאן מָזוֹן, כִּי תָמִיד מְפֻזָּרִים כָּאן

גַּרְגְּרֵי שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל הַנּוֹפְלִים מֵעַל הָעֲגָלוֹת

הַטְּעוּנוֹת. וְהַשֵּׁנִית: קוֹרוֹת הָעֵצִים שֶׁנִּכְרְתוּ בִשְׁעַת

סִלּוּל הַדֶּרֶךְ וְנֶעֶרְמוּ מִצִּדֶּיהָ מַמְצִיאִים לוֹ מַחֲבוֹאִים

מְעֻלִּים.

מִדָּה אַחַת יֵשׁ לוֹ לַצִּ’יפְמוֹנְק שֶׁל הַמִּזְרָח,

שֶׁלֹּא מָצָאתִי דֻגְמָתָהּ אֵצֶל הַמִּין שֶׁעַל גַּבֵּי הֶהָרִים: הוּא

מְזַמֵּר. בְּרֵאשִׁית הָאָבִיב וּבְאַחֲרִית הַסְּתָו, בְּשָׁעָה

שֶׁהַיָּמִים בְּהִירִים וְאֵין בָּהֶם מִן הָחֹם, מְטַפֵּס

הַצִּ’יפְמוֹנְק הַמִּזְרָחִי עַל עֵץ אוֹ עַל סַדַּן־עֵץ וּמַבִּיעַ אֶת

קוֹרַת רוּחוֹ עַל יְדֵי שִׁירָה, הַדּוֹמָה לַחֲזָרָה מְהִירָה שֶׁל קוֹל

צִפּוֹר וְשֶׁיֵּשׁ בָּהּ מֵעֵין הַנְּעִימָה: “טְשׁוּק טְשׁוּק” אוֹ

“טְשׁוֹק טְשׁוֹק”. שִׁירָה זוֹ נִמְשֶׁכֶת בְּלִי הֶפְסֵק שְׁנַיִם אוֹ

שְׁלשָׁה רְגָעִים וַהֲרֵיהִי אַחַת מֵאוֹתָן שִׁירוֹת הַיַּעַר

הַחֲמוּדוֹת, שֶׁהַקֶּסֶם שֶׁבָּהֶן כָּרוּךְ בַּסְּבִיבָה הַמַּקֶּפֶת

אוֹתָן יוֹתֵר מִשֶּׁהוּא מֻטְבָּע בְּטִיבָן הַמּוּסִיקָלִי.

אִם הַצִּ’יפְמוֹנְק הַמַּעֲרָבִי שֶׁלָּנוּ יַעֲלֶה עַל

הַמִּין הַמִּזְרָחִי בְהִתְפַּתְּחוּתוֹ הַמּוּסִיקָלִית, כְּשֵׁם שֶׁהוּא

עוֹלֶה עָלָיו בִּדְמוּתוֹ וְאָרְחוֹת חַיָּיו, מֻבְטָחְנִי, שֶׁבְּשָׁעָה

שֶׁיִּתְעוֹרֵר לְהַבִּיעַ אֶת שִׁפְעַת רִגְשׁוֹתָיו הָעַלִּיזִים בְּקוֹל

זִמְרָה, אֶזְכֶּה לִשְׁמֹעַ מִפִּיו שִׁירָה שֶׁאֵינָהּ נוֹפֶלֶת

מִשִּׁירַת הַזָּמִיר.

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת הַיָּמִים שֶׁבִּלִּיתִי

בְחֶבְרַת אֶחָד מִידִידַי, חוֹקֵר טֶבַע, בְּטַחֲנָה יְשָׁנָה אֲשֶׁר

בְּמַעֲרַב מָנִיטָבָּה. הַטַּחֲנָה עָמְדָה בְיַעַר, שֶׁהֲמוֹן

צִ’יפְמוֹנְקִים קְטַנִּים לְאֵין מִסְפָּר הָיוּ מְצוּיִים בּוֹ.

הַטַּחֲנָה עִם צִבּוּרֵי הָעֵצִים שֶׁלָּהּ, וּבְיִחוּד רְפָתֶיהָ עִם

אוֹצְרוֹת שִׁבֹּלֶת הַשּׁוּעָל שֶׁבָּהֶן, נֶחְשְׁבָה בְעֵינֵיהֶם

כְּמַתָּנָה שֶׁהַהַשְׁגָּחָה הַטּוֹבָה שָׁלְחָה לָהֶם לֵהָנוֹת מִמֶּנָהּ

לְכָל אַוַּת נַפְשָׁם. הַטַּחֲנָה הָיְתָה עִיר הַבִּירָה שֶׁל

אֲחֻזָּתָם. הֵם הִתְגּוֹרְרוּ בָהּ לְמֵאוֹת וְכִמְעַט לַאֲלָפִים,

וּכְשֶׁהִבִּיט אָדָם אֶל הֶחָצֵר בַּשָּׁעוֹת שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה

מַבְהִיקָה בְיוֹתֵר, רָאָה אוֹתָם כְּשֶׁהֵם מְשׁוֹטְטִים שָׁם

לַעֲשָׂרוֹת. הֵם שָׁרְצוּ בַטַּחֲנָה הַיְשָׁנָה כִּשְׁרֹץ עַכְבָּרִים

גַּסִּים בְּבֵית מִשְׂרְפוֹת־שֵׂכָר יָשָׁן. וְאוּלָם לֹא בְיָפְיָם

בִּלְבָד אֶלָּא גַם בִּבְחִינוֹת אֲחֵרוֹת נַעֲלִים הָיוּ מִן

הָעַכְבָּרִים הַגַּסִּים: רֵיחָם לֹא הָיָה נוֹדֵף, סוּרָם לֹא הָיָה רַע

וּבַלַּיְלָה הָיוּ שׁוֹקְטִים וּשְׁלֵוִים.

וְאוּלָם בִּמְרוּצַת הַיּוֹם כֻּלּוֹ הָיוּ מְצוּיִים

בְּכָל מָקוֹם וְתָקְעוּ אֶת חָטְמָם בְּכָל דָּבָר. אוֹצַר הַמָּזוֹן

הַדַּל שֶׁלָּנוּ נִתְרוֹקֵן בְּאֹפֶן נִכָּר, כְּשֶׁעָזַבְנוּ פַעַם אַחַת

בְּהֶסַּח הַדַּעַת אֶת קֻפְסַת הַפַּח פְּתוּחָה. וְאוּלָם קוֹרַת רוּחַ

הָיְתָה לָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הֲלִיכוֹתֵיהֶם וְאֹרְחוֹת חַיֵּיהֶם שֶׁל

הַיְצוּרִים רַבֵּי הַחֵן וְסָלַחְנוּ לָהֶם בְּרָצוֹן. עִקַּר

תַּעֲנוּגֵנוּ הָיָה לִהְיוֹת מְסֻבִּים לְאַחַר הַסְּעֻדָּה עַל גַּבֵּי

כִסְאוֹתֵינוּ וּלְהִסְתַּכֵּל אֶל חַיּוֹת־הָעוֹף הַהוֹלְכוֹת עַל

אַרְבַּע וּבַעֲלוֹת הָעֵינַיִם הַשּׁוֹבְבוֹת כְּשֶׁהֵן מְטַפְּסוֹת עַל

הַשֻּׁלְחָנוֹת לֶאֱכֹל אֶת הַשִּׁירַיִם וְלִלְקֹק אֶת הַפְּנָכוֹת

וְהַקְּעָרוֹת.

צִ’יפְמוֹנְק זֶה, כָּמוֹהוּ כְּכָל קְרוֹבָיו, יֵשׁ לוֹ

כִיסֵי לְחָיַיִם מְפֻתָּחִים מְאֹד, וּבָהֶם הוּא גוֹרֵר אֶל בֵּיתוֹ

זֵרְעוֹנִים וְשָׁרָשִׁים עַל מְנָת לְאָצְרָם בְּאוֹצַר הַחֹרֶף.

לַאֲמִיתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיִיתִי צָרִיךְ לֵאמֹר “אוֹצַר הָאָבִיב”, כִּי

בִימוֹת הַחֹרֶף מִתְכַּנֵּס הַצִּ’יפְמוֹנְק, כַּדּומֶה לַסְּנָאִית, אֶל

תּוֹךְ מַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, וְיָשֵׁן שֵׁנָה אֲרֻכָּה.

אָמְנָם הוּא אֵינֶנּוּ מַקְדִּים לִשְׁכַּב לִישׁוֹן,

וְאַף אֵינֶנּוּ מְאַחֵר לָקוּם כִּשְׁאֵר בְּשָׂרוֹ הַגָּדוֹל.

בְּאָקְטָבֶּר עוֹדֶנּוּ נִרְאֶה בְעַסְקָנוּתוֹ, וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְשׁוֹטֵט

אֲפִילוּ בִימֵי שָׁלֶג. פַּעַם אַחַת בִּשְׁלשִׁים וְאֶחָד לְאָקְטָבֶּר

רָאִיתִי אֵצֶל בְּרֵקֵנִירִידְז' אֶחָד מֵהֶם שֶׁיָּשׁב עַל סַדַּן עֵץ

וְאָכַל זֵרְעוֹנִים, וְכָל אוֹתוֹ זְמָן הִתְחוֹלְלָה סוּפַת שָׁלֶג.

וּבִשְׁמוֹנָה לְאָקְטָבֶּר שְׁנַת 1889, לְאַחַר שֶׁהַחֹרֶף כְּבָר

הִשְׂתָּרֵר בָּאָרֶץ, רָאִיתִי בִמְרוֹמֵי הָרֵי הַשּׁוֹשׁוֹנִים

צִ’יפְמוֹנְק אַחֵר שֶׁהָיָה רָץ עַל פְּנֵי הַשָּׁלֶג. רֶגַע נִשְׁאַר

יוֹשֵׁב עַל אֶבֶן אַחַת וְהִבִּיט אֵלַי, וַאֲנִי צִיַּרְתִּיו בְּאוֹתָהּ

שָׁעָה צִיּוּר חָטוּף.

הוּא חוֹזֵר וּמִתְגַּלֶּה בְרֵאשִׁית אַפְּרִיל, וּבְכֵן

אֵפוֹא הֲרֵי הוּא שׁוֹהֶה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה לְכָל הַפָּחוֹת שִׁבְעָה

חֳדָשִׁים. קִנּוֹ תָא קָטֹן, הַנִּמְצָא בִקְצֵה מָבוֹא אָרֹךְ שֶׁהוּא

חוֹפֵר מִתַּחַת לַקַּרְקַע וּבְיוֹתֵר מִתַּחַת לְשָׁרְשֵׁי עֵצִים,

כְּדֵי שֶׁתִּכְבַּד הָעֲבוֹדָה עַל הַחַיּוֹת הַמְבַקְּשׁוֹת לְחַטֵּט

אוֹתוֹ מִתּוֹךְ מַעֲבֵה הָאֲדָמָה. עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֵין בְּיָדֵנוּ

אֶלָּא יְדִיעוֹת מוּעָטוֹת עַל דְּבַר גִּדּוּל וְלָדוֹתָיו

וְהִתְפַּתְּחוּתָם. כָּאן יֵשׁ אֵפוֹא מָקוֹם לְחוֹקֵר טֶבַע צָעִיר

לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ כְּדֵי לְהַרְבּוֹת אֶת יְדִיעָתֵנוּ עַל אֹדוֹת

הַבְּרִיָּה הַמְלַבֶּבֶת הַזֹּאת.

גַּמָּד בַּעַל־פַּסִּים – הַקָּטֹן שֶׁבַּצִּ’יפְמוֹנְקִים

קָרוֹב לְמִין זֶה בְמִדָּה מְרֻבָּה כָל כָּךְ, עַד

שֶׁיֵּשׁ שֶׁנֶּחֳשָׁב לְאַחַד הַגּוּרִים הַקְּטַנִּים מִשֶּׁלּוֹ,

הִנֵּהוּ הַצִּ’יפְמוֹנק הַגַּמָּד, הַנָּפוֹץ מְאֹד בְּחֶבֶל

הַמֶּרְכָּזִי הַגָּדוֹל וְהַיָּבֵשׁ שֶׁל חֵלֶק הָאָרֶץ. אַף עַל פִּי

שֶׁהוּא מָצוּי הַרְבֵּה וְאֵינוֹ מִסְתַּתֵּר מֵעֵין רוֹאִים, כִּמְעַט

שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עָלָיו דָּבָר. קָרוֹב לְוַדַּאי שֶׁהוּא חַי

כְּדֶרֶךְ קְרוֹבָיו, מְשַׁגֵּר בְּתָא חָמוּם וְעָמֹק שֶׁמִּתַּחַת

לַקַּרְקַע מֵאַרְבָּעָה עַד שִׁשָּׁה וְלָדוֹת וּמְכַלְכֵּל אוֹתָם בְּכָל

מִינֵי זֵרְעוֹנִים, גַּרְעִינִים, פֵּרוֹת, יְרָקוֹת, גַּרְגְּרִים,

שְׁרָצִים, צִפֳּרִים, בֵּיצִים וְאַף גַּם עַכְבָּרִים, כַּנָּהוּג

בְּקֶרֶב בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאוּלָם אֵין אִישׁ שֶׁתִּהְיֶינָה

בְיָדוֹ רְאָיוֹת וְהוֹכָחוֹת לַהַשְׁעָרוֹת הָאֵלֶּה. גַּם בְּנִדּוֹן זֶה

יֵשׁ עוֹד מָקוֹם לְהַעֲשִׁיר אֶת יְדִיעוֹתֵינוּ.

הַשְּׁפַנִּים

אִם רַשַּׁאי הוּא הַזְּאֵב לְהִתְגָּאוֹת

בְּמַלְתְּעוֹתָיו, וְהַדִּישׁוֹן בְּרַגְלָיו, הִנֵּה רַשַּׁאי הוּא

הַשָּׁפָן לְהִתְפָּאֵר, שֶׁאֵין דֻּגְמָתוֹ בְכָל הַחַיּוֹת לְפִרְיָה

וְרִבְיָה. וּבִכְדֵי לְשַׁכְלֵל אֶת כֹּחַ יְכָלְתּוֹ זֶה הֶעֱלָה

לְקָרְבָּן אֶת כָּל יֶתֶר כִּשְׁרוֹנוֹתָיו, וְאָמְנָם עָלָה בְיָדוֹ

לְהַגִּיעַ בְּנִדּוֹן זֶה לִידֵי הַצְלָחָה הַמּוֹעִילָה לְמִינוֹ

הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל כִּשְׁרוֹן אַחֵר.

לַשְּׁפַנִּים אֵין כָּל נֶשֶׁק הֲגָנָה, וּמְטֻמְטְמֵי

דַעַת הֵם בְּמִדָּה נִפְרָזָה בְיוֹתֵר. רֻבָּם אֵין בְּכֹחָם לַעֲבֹר

דֶּרֶךְ רְחוֹקָה בִמְהִירוּת שֶׁאֵינָהּ פּוֹחֶתֶת, וְאוּלָם תַּחַת זֶה

נִתְּנָה לָהֶם הַמַּתָּת לְהִתְרַבּוֹת, וּמַתָּת זוֹ מַרְבָּה אֶת

מִנְיָנָם חִישׁ מַהֵר מִשֶּׁיּוּכְלוּ אוֹיְבֵיהֶם לְהַמְעִיטָם.

אִלּוּלֵא יָכְלוּ הַשְּׁפַנִּים לְהַעֲמִיד פְּעָמִים רַבּוֹת בַּשָּׁנָה

מִשְׁפָּחוֹת רַבּוֹת, כִּי אָז כְּבָר כָּלוּ וְעָבְרוּ וּבָטְלוּ מִן

הָעוֹלָם עוֹד לִפְנֵי כַמָּה דוֹרוֹת.

שְׁלשָׁה מִינִים שֶׁל שְׁפַנִּים מְצוּיִים בְּהָרֵי

הַסְּלָעִים: זְנַב־הַצֶּמֶר, הַנּוֹעֵל נַעֲלֵי שֶׁלֶג,

וּשְׁפַן־הַחֻלְצָה. בְּנֵי שְׁלשֶׁת הַמִּינִים הָאֵלֶּה נִמְצָאִים

בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, וְחוּץ מֵהֶם נִמְצָא שָׁם גַּם שְׁפַן

הַסְּלָעִים הַקָּטֹן, קָרוֹב־רָחוֹק לְמִשְׁפָּחָה זוֹ.

מוֹלִי זְנַב־הַצֶּמֶר, שֶׁבִּשְׁעַת הַדְּחָק מָהִיר הוּא לִקְפֹּא

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הָיְתָה לִי הַהִזְדַּמְּנוּת

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל “הַקְּפִיאָה” שֶׁל כַּמָּה חַיּוֹת. כְּשֶׁהֵן רוֹאוֹת

לְפֶתַע פִּתְאֹם אוֹיֵב, אוֹ כְּשֶׁהֵן בָּאוֹת בְּהֶסַּח הַדַּעַת לִידֵי

מַצָּב קָשֶׁה, הֲרֵי הֵן נוֹהֲגוֹת “לִקְפֹּא”, זֹאת אוֹמֶרֶת: הֵן

נַעֲשׂוֹת דּוֹמְמוֹת וְאֵינָן זָזוֹת אַף זִיז כָּל שֶׁהוּא עַד

שֶׁהַסַּכָּנָה עוֹבֶרֶת, אוֹ לְכָל הַפָּחוֹת עַד שֶׁהֶחֱלִיטוּ

בְנַפְשָׁן לַעֲמֹד בְּפָנֶיהָ.

מוֹלִי זְנַב־הַצֶּמֶר הִנֵּהוּ אַחַד הַקּוֹפְאִים

הַזְּרִיזִים בְּיוֹתֵר. בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הוּא יוֹדֵעַ מַה לַעֲשׂוֹת,

דַּרְכּוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כְּלוּם. הוּא נוֹהֵג עַל פִּי הַכְּלָל

הַיָּשָׁן הַיָּדוּעַ: “אַל תָּזוּז, אִם אֵין מְזַעְזְעִים אוֹתָךְ”.

וְאוּלָם מוֹלִי הִנֵּהוּ יְצוּר בַּעַל עֲצָבִים נִרְגָּזִים בְּיוֹתֵר.

כָּל שָׁאוֹן רָם וְצוֹרֵם אֶת הָאֹזֶן מַפִּיל עָלָיו אֵימָה וָפַחַד,

וְעַל פִּי רֹב הוּא נִשְׁאַר יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמוֹ “וְקוֹפֵא”.

בְּחֹדֶשׁ יוּלִי שְׁנַת 1902 נִסִּיתִי לְצַלֵּם אֶת

הָאֶחָד מֵהֶם. חָנִיתִי אָז בְּתוֹךְ לְהָקָה שֶׁל אִנְדְּיָנֵי סִיּוּ

עַל יַד שְׂפַת נְהַר צֶ’נֶה בְדָקוֹטָה. הָאִנְדִּיָּנִים הָיוּ בְלִוְיַת

מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, וּלְעֵת עֶרֶב מִהֵר אַחַד הַנְּעָרִים אֶל הָאֹהֶל,

לָקַח אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה שֶׁל אָבִיו וְיָרָה לְתוֹךְ הָעֵשֶׂב. אָחִיו

הָקָּטֹן הֵרִיעַ תְּרוּעַת מִלְחָמָה, שֶׁ“בָּא” שֶׁלּוֹ יָכֹל הָיָה

לְהִתְגָּאוֹת בָּהּ, אַחַר רָץ לוֹ בְחִפָּזוֹן וְעַד מְהֵרָה חָזַר

וְהֵרִים לְמַעְלָה זְנַב־צֶמֶר שָׁמֵן, שֶׁפִּרְכֵּס אֶת פִּרְכּוּסוֹ

הָאַחֲרוֹן. וְהִנֵּה נִתְגַּלָּה בְקֵרוּב מָקוֹם זְנַב־צֶמֶר אַחֵר,

קָטֹן מִזֶּה. צְעִירִים חֲמוּשִׁים בְּמַקְלוֹת עָקְבוּ אַחֲרָיו. לְפֶתַע

פִּתְאֹם רָעֲשׁוּ הַמַּקְלוֹת בָּאֲוִיר. הַשָּׁפָן נִפְגַּע,

הִתְגַּלְגֵּל, וּבְטֶרֶם הִסְפִּיק לָקוּם עַל רַגְלָיו, וּכְבָר אֲחָזוֹ

כֶלֶב בְּעָרְפּוֹ.

אָנֹכִי נִמְצֵאתִי בְאוֹתָהּ שָׁעָה בְקָצֶהָ הַשֵּׁנִי

שֶׁל הַמַּחֲנֶה. כְּשָׁמְעִי אֶת קוֹל הָרַעַשׁ הָלַכְתִּי אֶל מְדוּרַת

הַמַּחֲנֶה, וְהִנֵּה הֶרְאָה לִי מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ הָאִנְדִּיָּנִי

שֶׁלִּי זְנַב־צֶמֶר, שֶׁיָּשַׁב בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים רֶגֶל בְּתוֹךְ

הָעֵשֶׂב וְעֵינָיו לְטוּשׁוֹת אֶל הָאִנְדִּיָּנִים. מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ

תָּפַשׂ מַקֵּל בְּיָדוֹ.

הַנְּעָרִים רָאוּ אֶת זֹאת, וּמִיָּד הֵבִינוּ, שֶׁעוֹד

שָׁפָן שְׁלִישִׁי צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּקֵרוּב מָקוֹם וְרָצוּ לְשָׁם.

וְאוּלָם דַּעְתִּי הָיְתָה שֶׁהַצַּיִד שֶׁצָּדוּ דַיּוֹ לִסְעֻדַּת

הָעֶרֶב, וְלֹא רָצִיתִי שֶׁיָּמִיתוּ אֶת מוֹלִי הַמִּסְכֵּן. אָמְנָם

יָדַעְתִּי שֶׁעַל יְדֵי נִמּוּקִים שֶׁכָּאֵלֶּה לֹא אוּכַל לְהָשִׁיב אֶת

הַנְּעָרִים מִדַּעְתָּם, וְלָכֵן אָמַרְתִּי: "הַמְתִּינוּ עַד אֲשֶׁר

אֲצַלֵּם אוֹתוֹ". אֲחָדִים מֵהֶם הֵבִינוּ אֶת דְּבָרָי. בְּכָל אֹפֶן

הֵבִין אוֹתָם מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ וְהוּא עָצַר בְּעַד הַנְּעָרִים,

בְּשָׁעָה שֶׁהִתְגַּנַּבְתִּי חֶרֶשׁ אֶל הַשָּׁפָן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה

הִרְגִּישׁ בִּי, וּמִהֵר לִבְרֹחַ, אֲבָל אֲנִי הִשְׁמַעְתִּי קוֹל

שְׁרִיקָה, שֶׁ“הִקְפִּיא” אוֹתוֹ מִיָּד. אָז קָרֲבְתִּי אֵלָיו

וְצִלַּמְתִּיו. תֵּכֶף וּמִיָּד הִתְכּוֹנְנוּ הַנְּעָרִים לְהָטִיל אֶת

מַקְלוֹתֵיהֶם, וְאוּלָם אֲנִי קָרָאתִי: "חַכּוּ! אַל תָּטִילוּ עוֹד!

רוֹצֶה אֲנִי לְצַלֵּם עוֹד תְּמוּנָה". אָנֹכִי הֲרִיצוֹתִי אֶת הַשָּׁפָן

עוֹד כְּעֶשְׂרִים אוֹ כִשְׁלשִׁים צַעַד לְפָנִים, וְשׁוּב נָתַתִּי

קוֹלִי בִשְׁרִיקָה וְצִלַּמְתִּי תְּמוּנָה שְׁנִיָּה. וְשׁוּב פַּעַם

עָצַרְתִּי בְעַד הַנְּעָרִים, בְּאָמְרִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְצַלֵּם עוֹד

תְּמוּנָה שְׁלִישִׁית. חָמֵשׁ פְּעָמִים חָזַרְתִּי וְעָשִׂיתִי אֶת

הַדָּבָר הַזֶּה. צִלַּמְתִּי חָמֵשׁ תְּמוּנוֹת וְכַוָּנָתִי הָיְתָה

לְהָנִיס אֶת מוֹלִי עַד גַּל עֵצִים שֶׁהָיָה מוּטָל עַל שְׂפַת הַנָּהָר.

עַתָּה אָפְסוּ כָל הַקְּרוּמִים שֶׁבִּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם

שֶׁלִּי.

סַבְלָנוּת הַנְּעָרִים אָפֵסָה. וּבְכֵן פָּנִיתִי

בְכָבוֹד אֶל זְנַב הַצֶּמֶר וְאָמַרְתִּי אֵלָיו רַכּוֹת: "חֲבִיבִי,

אָנֹכִי עָשִׂיתִי בִשְׁבִילְךָ כֹל אֲשֶׁר הָיָה לְאֵל יָדִי. שׁוּב

אֵינִי יָכֹל לַעֲצֹר בְּעַד הַפְּרָאִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. הֲרוֹאֶה

אַתָּה אֶת צִבּוּר הָעֵצִים הַלָּז? הֲרֵי לְךָ עוֹד זְמָן חֲמִשָּׁה

רְגָעִים כְּדֵי לְהִתְחַבֵּא בְתוֹךְ צִבּוּר הָעֵצִים. רוּץ. וּבְאָמְרִי

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה סָפַקְתִּי כַפַּי, וּבְאוֹתוֹ הָרֶגַע עַצְמוֹ

נָהֲמוּ כָל אֲדֻמֵּי הָעוֹר הַקְּטַנִּים וְהֵטִילוּ אֶת הַמַּקְלוֹת.

הַכְּלָבִים רָצוּ בִסְעָרָה, וּמוֹלִי הֶעֱלָה עֲנַן אָבָק

גָּדוֹל.

“רוּץ, מוֹלִי!”

“תִּפְשׂוּהוּ, כְּלָבִים!”

“קִי־זִי אִינְיוּנְס!”

הָאַלּוֹת⁶⁰ הִתְעוֹפְפוּ

וְרָעֲשׁוּ מִסָּבִיב לְמוֹלִי. וְאוּלָם הוּא קָפַץ קְפִיצוֹת בְּנוֹת

עֶשֶׂר רֶגֶל, וּבְכָל סֵקוּנְדָה כִּמְעַט עֶשֶׂר קְפִיצוֹת, וּמַעֲשֵׂה

הַצַּיִד נִגְמַר עוֹד בְּרֵאשִׁיתוֹ: זְנַב הַצֶּמֶר נֶעְלַם מִתַּחַת

לְגֶזַע עֵץ. מִתַּחַת לְצִבּוּר הָעֵצִים מָצָא לוֹ מָקוֹם בָּטוּחַ

מִסַּכָּנָה וְכַיָּדוּעַ לִי הָיָה חַי שָׁם מֵאָז חַיִּים שֶׁל

אשֶׁר.

הַשָּׁפָן הַנּוֹעֵל נַעֲלֵי שָׁלֶג

הַשָּׁפָן בַּעַל נַעֲלֵי הַשֶּׁלֶג מָצוּי בְּכָל מָקוֹם

שֶׁבַּפַּרְדֵּס, אִם גַּם שֶׁלֹּא בְמִנְיָן מְרֻבֶּה. הוּא נִקְרָא בַעַל

נַעֲלֵי שֶׁלֶג עַל שֵׁם גֹּדֶל כַּפּוֹת רַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת, אֲשֶׁר

בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹרֵד שֶׁלֶג הֲרֵי הֵן מִתְרַחֲבוֹת עוֹד יוֹתֵר עַל יְדֵי

זֵר שֶׁל שֵׂעָר קָשֶׁה, וְדָבָר זֶה מַמְצִיא לְאוֹתוֹ הַיְצוּר

שֶׁטַח־מִשְׁעָן רָחָב כָּל כָּךְ עַד שֶׁיָּכֹל הוּא לְהַחֲלִיק עַל

פְּנֵי הַשֶּׁלֶג עַל נְקַלָּה, תַּחַת אֲשֶׁר כָּל קְרוֹבָיו שֶׁלּוֹ

שׁוֹקְעִים בְּשֶׁלֶג בְּאֵין עוֹזֵר.

בַּצִּיּוּר שֶׁבְּכָאן אָנוּ רוֹאִים אֶת הָרֶגֶל

הָאֲחוֹרִית שֶׁל שָׁפָן בַּעַל נַעֲלֵי שֶׁלֶג, וּכְנֶגְדָּהּ אָנוּ

רוֹאִים אֶת רַגְלוֹ שֶׁל הַשָּׁפָן בַּעַל הַחֻלְצָה, הַכְּבֵדָה

מִמֶּנָּה כִמְעַט פִּי שְׁלשָׁה.

הַשְּׁפַנִּים מִעוּטֵי בִינָה הֵם, וְאַף עַל פִּי כֵן

הֲרֵי הֵם מוֹצְאִים לְעַצְמָם תַּעֲנוּג יָדוּע בְּחַיֵּי חֶבְרָה. חוֹקֵר

הַטֶּבַע מוֹצֵא נַחַת רוּחַ יְתֵרָה כְּשֶׁעוֹלֶה בְיָדוֹ לְהִתְבּוֹנֵן

אֶל עֶסְקֵי הַבַּיִת, אֶל הַמִּשְׂחָקִים וְאֶל חַיֵּי הַחֶבְרָה שֶׁל

אַחַת הַחַיּוֹת. וּמַה שֶׁרָאִיתִי בְלַיְלָה אֶחָד בְּעִנְיָן זֶה אֵצֶל

הַשְּׁפַנִּים, נֶחֱשָׁב לִי לְאֶחָד מִזִּכְרוֹנוֹתַי הַנְּעִימִים

בְּיוֹתֵר, וַאֲנִי מְקַוֶּה תָמִיד שֶׁעוֹד יִזְדַּמֵּן לִי מִקְרֵה כשֶׁר

אֶחָד שֶׁכָּזֶה. הַדָּבָר הָיָה בִשְׁנַת 1902 בְּהָרֵי בִיטֶר רוּט

אֲשֶׁר בְּאִידָהוֹ. אֲנִי וְאִשְׁתִּי וּשְנֵי יְדִידִים שֶׁלִּי

מִנְּיוּרְק הָיִינוּ מְהַלְּכִים אָז בַּדֶּרֶך בְּלִוְיַת אֹרְחַת

מַשָּׂא. בְּקוֹלוֹרָדוֹ וּבְוִימִינְג כְּבָר רָאִינוּ הָרִים לְמַדָּי.

וְאוּלָם כֻּלָּנוּ בָאנוּ לִכְלָל דֵּעָה אַחַת שֶׁאֵין אֶרֶץ־הָרִים

קָשֶׁה כְהָרֵי בִיטֶר רוּט. כְּדֵי לְהוֹבִיל אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁלָּנוּ

צְרִיכִים הָיִינוּ לְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה סוּסִים, תַּחַת אֲשֶׁר

בְּהָרִים הַיּוֹתֵר דְּרוֹמִיִּים הִסְפִּיקוּ לָנוּ שְׁמוֹנָה

עָשָׂר.

הַשְּׁבִילִים הָיוּ כָל כָּךְ עֲקַלְקַלִּים וַחֲבוּיִים

בַּעֲבִי יְעָרִים, עַד שֶׁהַמְאַסֵּף לַמַּחֲנֶה שֶׁרָכַב מֵאַחֲרֵינוּ

לֹא רָאָה אֶת הַשַּׁיָּרָה עַד שֶׁעָמַדְנוּ לַחֲנוֹת חֲנִיַּת

לָיְלָה.

הַמּוֹרָאִים שֶׁל שְׁבִילֵי הֶהָרִים

עוֹד הָיָה עָלֵינוּ לְהִלָּחֵם בְּמִכְשׁוֹלִים אֲחֵרִים,

וּבֵינֵיהֶם חַיָּה אַחַת מְסֻכָּנָה מְאֹד, בְּמָקוֹם זֶה הָיוּ מְצוּיִים

חַיּוֹת־אֵזוֹב, אַיָּלֵי קֶרַח, צְבָאִים שְׁחוֹרֵי זָנָב, כִּבְשֵׂי

הָרִים, עִזֵּי בָר, תְּחָשִׁים, סְקוֹנְקִים, מַרְבֵּי־אֹכֶל, שׁוּעָלִים,

קוֹיוֹטִים, אַרְיוֹת־הָרִים, חֻלְדּוֹת הַבָּר, זְאֵבִים, דֻּבִּים

שְׁחוֹרִים וְדֻבִּים אֲפוֹרִים, אֲבָל אַף אַחַת מִן הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה

לֹא הִפִּילָה עָלֵינוּ פָחַד. לְעֻמַּת זֶה הָיְתָה כָאן חַיָּה

הַמְסֻכָּנָה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֵלֶּה, חַיָּה הַמַּשִּׂיאָה מָוֶת,

הַחַיָּה הָרָעָה מִכָּל הַחַיּוֹת הָרָעוֹת – הַצִּרְעָה⁶¹. בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם הָיוּ מְצוּיִים הֲמוֹנֵי צְרָעִים לְאֵין

מִסְפָּר, וְהַרְבֵּה מִקִּנֵּיהֶן הָיוּ מְצוּיִים דַּוְקָא מַמָּשׁ עַל

גַּבֵּי הַשְּׁבִיל הַצַּר שֶׁהָיָה עָלֵינוּ לְהַלֵּךְ בּוֹ. עַל פִּי רֹב

הָיָה הַשְּׁבִיל עוֹבֵר סָמוּךְ לְקִיר סֶלַע זָקוּף מִצַּד זֶה וּלְיַד

תְּהוֹם עֲמֻקָּה מִצַּד זֶה. וְדַוְקָא בַמְּקוֹמוֹת הַמְסֻכָּנִים

הָאֵלֶּה מָצָאנוּ אֶת רֹב קִנֵּי הַצְּרָעִים. שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת

הַסּוּסִים עוֹרְרָה אוֹתָן. הַצְּרָעִים הִתְנַפְּלוּ עַל הַסּוּסִים,

וְתוֹלַדְתּוֹ שֶׁל דָּבָר הָיְתָה שֶׁהַסּוּסִים הַמְעֻנִּים

בְּעִנּוּיִים קָשִׁים וַאֲחוּזֵי חִיל בָּעֲטוּ בְרַגְלֵיהֶם וְרָצוּ

בְכָל עֹז. עַל נְקַלָּה הָיָה יָכֹל אָז אַחַד הַסּוּסִים לִהְיוֹת

נִדְחָק מֵעַל הַשְּׁבִיל וּלְהִתְגּוֹלֵל אֶל תְּהוֹם־הַמָּוֶת

שֶׁמִתַּחַת, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע פְּעָמִים הַרְבֵּה לְשַׁיָּרוֹת אֲחֵרוֹת.

זוֹהִי הַסַּכָּנָה שֶׁהָיְתָה נִשְׁקֶפֶת לָנוּ יוֹם יוֹם.

בְּאַחַד הַבְּקָרִים שֶׁבַּיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים

לְחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר עָזַבְנוּ בִּשְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת אֶת מְקוֹם

תַּחֲנָתֵנוּ וְעָשִׂינוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ הָלְאָה לְפִי הַסֵּדֶר

הָרָגִיל. מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ רָכַב בָּרֹאשׁ, וְיֶתֶר הָעָם אֲשֶׁר אִתָּנוּ

הִתְחַלֵּק בֵּין סוּסֵי הַמַּשָּׂא, כְּדֵי לִשְׁמֹר עֲלֵיהֶם. בִּקְצֵה

הַמַּחֲנֶה רָכַב הַמְבַשֵּׁל וּמֵאַחֲרָיו סוּס מַשָּׂא נוֹשֵׂא קְדֵרוֹת

וּכְלֵי אֹכֶל. וּמֵאַחֲרֵי כָל הַשַּׁיָּרָה כֻלָּהּ רָכַבְתִּי

אָנֹכִי.

הַבֹּקֶר הָיָה קָרִיר. מִתְּחִלָּה לֹא רָאִינוּ שׁוּם

צְרָעִים, וְאוּלָם קָרוֹב לְעֶשֶׂר שָׁעוֹת לִהֲטָה הָשֶּׁמֶשׁ וְחִמְמָה

אֶת הָאֲוִיר. וְאָז הִתְעוֹרְרוּ הַצְּרָעִים לְחַיִּים, בָּרִאשׁוֹנָה

שָׁמַעְתִּי מִלְּפָנַי קוֹל אֵימִים הַקּוֹרֵא: “צְרָעִים”, וְתֵכֶף

וּמִיָּד קָרָא הַמְבַשֵּׁל, שֶׁהָיָה סָמוּךְ אֵלַי בְּיוֹתֵר: "הִזָּהֵר!

צְרָעִים!" וְקוֹלוֹ הָיָה קוֹל אֵימָה כְבוּשָׁה בְעָמָל.

פִתְאֹם הִתְחִילוּ הַסּוּסִים לְקַפֵּץ קְפִיצוֹת

מִתּוֹךְ טֵרוּף דָּעַת. רָאִיתִי אֶת הָאִישׁ הַמְמֻנֶּה עַל קְדֵרוֹת

הַבִּשּׁוּל וְהִנֵּה הוּא שׁוֹכֵב עַל גַּב אֻכָּפוֹ וּמַסְתִּיר אֶת

פָּנָיו כְּכֹל אֲשֶׁר יָכֹל, בְּשָׁעָה שֶׁסּוּס רְכוּבוֹ קָפַץ אֶל

תּוֹךְ הַשִּׁיחִים וְנֶעְלָם.

וְאַחַר זֶה קוֹל “בְּזְז–ז–ז–ז” וְלַהֲקַת הַצְּרָעִים

הִתְנַפְּלָה עַל סוּס הַמַּשָּׂא שֶׁל הַמְבַשֵּׁל. הַסּוּס קָפַץ

קְפִיצוֹת אֲחָדוֹת, הִתְקוֹמֵם, בָּעַט בְּרַגְלָיו וְנֶעְלַם מִתּוֹךְ

שְׁאוֹן הַקִּשְׁקוּשׁ וְהַצִּלְצוּל שֶׁל קְדֵרוֹת הַבִּשּׁוּל.

“בְּזְ–ז–ז–ז” וְעֲנָנָה כֵהָה שֶׁל מַלְאֲכֵי הַחַבָּלָה

הַזּוֹעֲמִים וְהַקְּטַנִים הָאֵלֶּה הִשְׂתָּעֲרָה לְעֻמָּתִי. לֹא

הִסְפִּיקָה לִי הַשָּׁעָה לַעֲמֹד אוֹ לָרֶדֶת אוֹ לְבַקֵּשׁ לִי דֶרֶךְ

אַחֶרֶת. וּלְפִיכָךְ הֲרִימוֹתִי אֶת צַוְּארוֹן מְעִילִי לְמַעְלָה,

כְּדֵי לְהָגֵן עַל פָּנַי, הוֹרַדְתִּי אֶת רֹאשִׁי וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי

לְהַחֲזִיק מַעֲמָד, בְּשָׁעָה שֶׁהַפּוֹנִי הַקָּטֹן שֶׁלִּי כִמְעַט

שֶׁהִשְׁתּוֹלֵל וְהִשְׁתַּגֵּעַ. הוּא הִתְקוֹמֵם לְמַעְלָה, נָחַר,

בָּעַט בְּרַגְלָיו סְבִיבָיו וְטָס בִּמְרוּצָה כְשֶׁהוּא מְקַפֵּץ

קְפִיצוֹת תּוֹךְ הָאֲוִיר. – אַחַת שְׁתַּיִם שָׁלשׁ קְפִיצוֹת קָפַצְתִּי

עִמּוֹ גַם אָנִי, וְאוּלָם בָּרְבִיעִית – עוֹדֶנִּי זוֹכֵר זֹאת אֶל

נָכוֹן – הָשְׁלַכְתִּי מֵעַל לְרֹאשׁוֹ הָלְאָה; אֶלָּא שֶׁלְּאָשְׁרִי

הוּטַלְתִּי כְלַפֵּי הָהָר, וְנָפַלְתִּי שָׁלֵם בְּגוּפִי אֶל בֵּין

הַשִּׂיחִים.

כְּלָל קַדְמוֹנִי מְחֻכָּם אוֹמֵר: "כְּשֶׁהַמַּצָּב

מְפֻקְפָּק – הַשְׁפֵּל וּשְׁכָב", וּבְכֵן שָׁכַבְתִּי שָׁטוּחַ עַל

גַּבֵּי הַקַּרְקַע וְחִכִּיתִי עַד שֶׁתִּתֹּם הַמִּלְחָמָה. וְאָמְנָם

עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִּים וְהַמִּלְחָמָה נִגְמָרָה. סוּסִי

רָץ⁶² בְּעִקְּבוֹת חֲבֵרָיו, הִתְפָּרֵץ אֶל

בֵּין הַשִּׁיחִים, וְהָעַקְרַבִּים בַּעֲלֵי־הַכָּנָף נִשְׁאֲרוּ

מֵאַחֲרָיו וָהָלְאָה. בְּאוֹתָה שָׁעָה הֲרִימוֹתִי אֶת רֹאשִׁי

וְהִתְבּוֹנַנְתִּי בִזְהִירוּת אֶל קֵן הַצְּרָעִים. הוּא הָיָה עָשׂוּי

בְּתוֹךְ גַּבְשׁוּשִׁית בְּמֶרְחַק עֶשְׂרִים רֶגֶל מִמֶּנִּי וָהָלְאָה,

וְהֶהָמוֹן הַזּוֹעֵם וְהַמִּתְמַרְמֵר הָמָה וּפָרַח עַל גַּבָּיו

כְּעָשָׁן הָעוֹלֶה מִתּוֹךְ אֲרֻבָּה. נִכָּר הָיָה שֶׁהַשְּׁרָצִים

כּוֹעֲסִים עַד מְאֹד, וְאָנֹכִי הָיִיתִי קָרוֹב אֲלֵיהֶם יוֹתֵר מִדַּי,

וְאִי אֶפְשָׁר הָיָה לִי לְסַכֵּן בְּעַצְמִי וְלָרוּץ אַחַר סוּסִי.

וּלְפִיכָךְ שָׁכַבְתִּי שֵׁנִית וְחִכִּיתִי, מִקֵּץ רְגָעִים אֲחָדִים

הִתְבּוֹנַנְתִּי שׁוּב עַל סְבִיבוֹתַי כְּשֶׁאֲנִי מֵצִיץ מִתַּחַת

לְגֶזַע עֵץ קָטֹן שֶׁהָיָה מֻנָּח בַּאֲלַכְסוֹן בְּמֶרְחָק שְׁמוֹנֶה אוֹ

עֶשֶׂר רָגֶל. וּבְהַבִּיטִי כֹה וָכֹה אֶל הַצְּרָעִים נִגְלָה לְעֵינַי

יְצוּר חוּם קָטֹן בַּעַל אֲדֶּרֶת שֶׁיָּשַׁב תַּחַת גֶּזַע הָעֵץ הַהוּא

כְּשֶׁהוּא מְעַקֵּם אֶת חָטְמוֹ כְנֶגְדִּי אָנִי וּכְנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם

כֻּלּוֹ. הַיְצוּר הַזֶּה הָיָה שָׁפָן בַּעַל נַעֲלֵי שָׁלֶג.

רְכִיבָתוֹ שֶׁל הַשָּׁפָן

בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ נָטוּעַ יֵצֶר שֶׁל

צַיָּד, וַהֲרֵיהוּ מִתְגַּלֶּה בָזֶה שֶׁאָנוּ מְנַסִּים לָצוּד אֶת כָּל

חַיַּת יַעַר הַמִּזְדַּמֶּנֶת לְפָנֵינוּ. יֵצֶר זֶה תְקָפַנִי גַם

עַכְשָׁו. מִן הַצְּרָעִים לֹא נִשְׁקְפָה לִי עוֹד כָּל סַכָּנָה.

הִתְגַּנַּבְתִּי בִזְהִירוּת אֶל גֶּזַע הָעֵץ, שָׁכַבְתִּי עָלָיו

מִלְמַעְלָה, הוֹרַדְתִּי יַד אַחַת מִיָּמִין וְהַשֵּׁנִית מִשְּׂמֹאל,

וּכְשֶׁשְּׁתִּי הַיָּדַיִם נָגְעוּ זוֹ בָּזוֹ בָאֶמְצַע, הָיָה הַשָּׁפָן

הַקָּטֹן הַשָּׁבוּי שֶׁלִּי. וּבְכֵן הוּא הָיָה עַתָּה בְיָדִי. אַךְ מָה

אֶעֱשֶׂה בוֹ? הַאֲמִיתֶנּוּ? חָלִילָה. הִתְחַלְתִּי לָסִיחַ עִמּוֹ:

“לָמָּה זֶה שָׁבִיתִי אוֹתָךְ?” תְּשׁוּבָתוֹ הַיְחִידָה הָיְתָה עֲקִימַת

חֹטֶם. אָנֹכִי הוֹסַפְתִּי עוֹד: "אָמְנָם תְּחִלָּה לֹא יָדַעְתִּי

לָמָּה עָשִׂיתִי זֹאת, וְאוּלָם עַכְשָׁו יוֹדֵע אָנֹכִי. רוֹצֶה אֲנִי

לְצַלֵּם אֶת תְּמוּנָתֶךָ". שׁוּב עָקַם אֶת חָטְמוֹ.

וְאוּלָם לְצַלֵּם אוֹתוֹ מִיָּד אִי אֶפְשָׁר הָיָה, כִּי

מְכוֹנַת הַצִּלּוּם שֶׁלִּי הָיְתָה טְעוּנָה עַל גַּב סוּסִי; אַף לֹא

הָיָה בְיָדִי דָבָר לָשִׂים בּוֹ אֶת הַשָּׁפָן. אֶל תּוֹךְ כִּיס

מְעִילִי לֹא יָכֹלְתִּי לְתַחֲבוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְמַעֵךְ אוֹתוֹ.

לְיָדַי הָיִיתִי צָרִיךְ בִּשְׁבִיל לְטַפֵּס וּבִשְׁבִיל לִתְפֹּס אֶת

סוּסִי. וּבְכֵן מֵחֹסֶר מָקוֹם טוֹב יוֹתֵר הֲסִירוֹתִי אֶת כּוֹבָעִי

וְאָמָרְתִּי:

"מַה דַעְתְּךָ יַקִּירִי? רְצוֹנְךָ לִנְסֹעַ מַסָּע

קָצָר בְּתוֹךְ זֶה?" הוּא עָקַם אֶת חָטְמוֹ, וַעֲקִימָה זוֹ הָיְתָה

בְעֵינַי אוֹת הַסְכָּמָה, כְּאִלּוּ הוּא רָצָה לֵאמֹר, שֶׁאַחַת הִיא

לוֹ. וּבְכֵן הוֹשַׁבְתִּי אֶת הַשָּׁפָן עַל רֹאשִׁי וְחִפִּיתִי עָלָיו

בְּכוֹבָעִי.

אַחֲרֵי כֵן שַׂמְתִּי לַדֶּרֶךְ פְּעָמַי, וּמִיָּד

פָּגַשְׁתִּי בַּמְבַשֵּׁל, שֶׁהָיָה עָסוּק בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְקִבּוּץ

הַקְּדֵרוֹת וְצַלְחוֹת הַפַּח שֶׁלּוֹ שֶׁנִּתְפַּזָּרוּ. סוּסִי

הִמְתִּין לִי בְסַבְלָנוּת לְמַעְלָה מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם.

כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ רָכַבְתִּי וְהַשָּׁפָן עַל רֹאשִׁי.

אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה יוֹם אָרֹךְ וְקָשֶׁה. אֲנַחְנוּ הִמְשַׁכְנוּ אֶת

דַּרְכֵּנוּ הָלְאָה עַד בּוֹא הַלַּיְלָה, וּבַחֲשֵׁכָה קָבַעְנוּ אֶת

מַחֲנֵנוּ בַעֲבִי יַעַר שֶׁל עֲצֵי תָרְנִיּוֹת. לְצַלֵּם אִי אֶפְשָׁר

הָיָה בְאוֹתָה שָׁעָה, וּבְכֵן הוֹשַׁבְתִּי אֶת הַשָּׁפָן עַל אֶבֶן

אַחַת תַּחַת כִּסּוּי עוֹר שֶׁל מִשְׁקֶפֶת־שָׂדֶה. שַׂמְתִּי לְפָנָיו

מַאֲכָל וּמַשְׁקֶה, וְחָשַׁבְתִּי שֶׁבָּזֶה דָאַגְתִּי לְכָל מַחְסוֹרָיו

עַד לְמָחָר בַּבֹּקֶר.

רִקּוּד הַשָּׁפָן

קָרוֹב לַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית בְאוֹתוֹ הָעֶרֶב

יָשַׁבְנוּ עֲדַיִן מִסָּבִיב לְאֵש הַמְּדוּרָה שֶׁלָּנוּ, וְהִנֵּה

שָׁמַעְנוּ קוֹל שָׁאוֹן רָם מֵעֵין: “טַפ–טַפ–טַפְטַררר” עוֹלֶה וּבָא

בְקִרְבָה יְתֵרָה מִן הַיָּעַר. קָפַצְנוּ מִמְּקוֹמוֹתֵינוּ וְהֵצַצְנוּ

אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה, וְשׁוּב הֵרִיעַ בְּאָזְנֵינוּ

“טַפ–טַפ–טַפררר”.

“מַה זֶה?” קָרָאנוּ, וּבְרֶגַע זֶה זִנֵּק וְעָבַר עַל

פָּנֵינוּ שָׁפָן גָּדוֹל. שׁוּב נִשְׁמַע קוֹל הַתְּפִיפָה, וְשָׁפָן

שֵׁנִי טָס וְעָבַר עַל פָּנֵינוּ. לְבַסּוֹף נִצְנְצָה מַחֲשָׁבָה

בְלִבִּי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא מַעֲשֵׂהוּ שֶׁל הַשָּׁפָן הַקָּטֹן שֶׁנָּתַן

אוֹתוֹת לְרֵעָיו. הוּא הוּא שֶׁהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדֹפֶן הַקֻּפְסָה,

שֶׁהָיָה נָתוּן בָּהּ, שִׁמּוּשׁ שֶׁל תֹּף.

"שׁוּב הִשְׁמִיעַ הַשָּׁבוּי אֶת הָאוֹת שֶׁלּוֹ, וּמִיָּד הוֹפִיעַ שָׁפָן שְׁלִישִׁי.

“הַבֵּט וּרְאֵה, הִנֵּה שְׁפַנִּים!” קָרָא יְדִידִי. הֵיכָן הוּא קְנֵה הָרוֹבֶה שֶׁלִּי?"

“לֹא”, אָמַרְתִּי, "הַנַּח אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה שֶׁלָּךְ.

מוּטָב שֶׁתַּמְתִּין. אֵין זֹאת כִּי הִתְרַחֵשׁ דְּבַר מָה, וְהַקָּטֹן

הַמְצַלְצֵל הוּא הוּא מֶרְכַּז הַמְּאֹרָע".

מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי כָל כָּךְ הַרְבֵּה אַרְנָבוֹת

בְּבַת אֶחָת" – הֶחֱזִיר יְדִידִי. אַחַר הוֹסִיף: "הִנֵּה אִתִּי פֹה

פַנָּס שֶׁל אֲצֶטִילֶן; אֶפְשָׁר שֶׁנוּכַל בְּסִיוּעוֹ לְצַלֵּם

תְּמוּנָה".

וּלְאַחַר שֶׁמָּצָא אֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם וְהַפַּנָּס

שֶׁלּוֹ הָלַכְנוּ מִיָּד בִּזְהִירוּת אֶל עֵבֶר הַיַּעַר, אֶל הַמָּקוֹם

שֶׁמִּמֶּנּוּ בָאוּ הַשְּׁפַנִּים. אֲחָדִים מֵהֶם רָצוּ מֵאַחֲרֵינוּ.

תַּרְנוּ לָנוּ מָקוֹם יָשָׁר וְשָׁכַבְנוּ עַל הַקַּרְקַע. רֵעִי הֶחֱזִיק

בִּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם וְאָנֹכִי בַפַּנָּס. מִקֵּץ זְמָן מוּעָט

בִּצְבֵּץ שָׁפָן מִן הַחֲשֵׁכָה וְנִכְנַס בְּתוֹךְ הָעִגּוּל הַגָּדוֹל

שֶׁל אוֹר הַפַּנָּס הַמַּבְהִיק. שָׁעָה קַלָּה לָטַשׁ אֶת עֵינָיו אֶל

הַפֶּלֶא, הִשְׁמִיעַ בְּרַגְלָיו קוֹל “טַמְףּ” וְנֶעְלָם. הוֹפִיעַ

שָׁפָן שֵׁנִי וְאַחַר כָּךְ שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה בְּבַת אֶחָת. כֻּלָּם

הִבִּיטוּ תְמֵהִים אֶל הַדָּבָר הַמַּבְהִיק שֶׁכָּמוֹהוּ לֹא נִרְאָה

מֵעוֹלָם. אַחֲרֵי כֵן הִשְׁמִיעַ אֶחָד מֵהֶם אֶת אוֹת הָאַזְהָרָה:

“טַמְףּ” וְכֻלָּם נִסְתַּלָּקוּ.

וְאוּלָם הֵם שָׁבוּ וְהֵבִיאוּ אִתָּם עוֹד אֲחֵרִים.

מִסְפָּרָם הָלַךְ וָרָב: אַרְבָּעָה, חֲמִשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה

וּלְבַסּוֹף עֲשָׂרָה. הֵם לָטְשׁוּ אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הָאוֹר

וְהִתְנוֹעֲעוּ לְעֻמָּתוֹ בְדֶרֶךְ תְּמוּהָה בְיוֹתֵר, כְּאִלּוּ

נִמְשְׁכוּ אֵלָיו בְּכֹחַ קָסֶם. שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה הִתְחַבְּרוּ

יַחַד עַד שֶׁגּוּפוֹתֵיהֶם נָגְעוּ זֶה בָזֶה. אַחֲרֵי כֵן נָתַן אֶחָד

מֵהֶם אוֹת אַזְהָרָה, וְכֻלָּם נָפוֹצוּ כְעָלִים נִדָּפִים וְנֶעֶלְמוּ

כְרוּחוֹת הַלָּיְלָה. וְאוּלָם מִיָּד נִרְאוּ שׁוּב פַּעַם וְהִקְרִיבוּ

לִזְחֹל אֶל הַפֶּלֶא הַמַּבְהִיק. אֲחָדִים מֵהֶם, שֶׁנִּמְצְאוּ

מֵאָחוֹר, הָיוּ מְדַלְּגִים הֵנָּה וָהֵנָּה, וְאוּלָם אוֹתָם שֶׁהָיוּ

לְפָנִים יָשְׁבוּ כִמְכֻשָּׁפִים. הֵם הִתְקָרְבוּ הָלֹךְ וְהִתְקָרֵב,

וּלְבַסּוֹף הוֹשִׁיט הָעוֹמֵד בַּשוּרָה הָרִאשׁוֹנָה אֶת צַוָּארוֹ

כְּדֵי לְהָרִיחַ בַּפַּנָּס וְכִוָּה אֶת חָטְמוֹ, וּלְקוֹל אוֹת

הָאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ “טַמְףּ” נֶעֶלְמוּ כֻלָּם בַּיָּעַר. אַךְ מִיָּד

חָזְרוּ כֻלָּם שׁוּב וְלָטְשׁוּ מֵחָדָשׁ אֶת עֵינֵיהֶם אֶל הַזֹּהַר

הַמָּלֵא קָסֶם. הָאוֹר גֵּרָה אוֹתָם הָלֹךְ וְגָרוֹת, וּלְבַסּוֹף

רָקְדוּ, רָדְפוּ זֶה אַחַר זֶה, דָּלְגוּ וְהִתְרוֹצְצוּ, עַד שֶׁאֶחָד

מֵהֶם, מִן הַחֲצוּפִים בְּיוֹתֵר, נִכְשַׁל בַּפַּנָּס, וְדָבָר זֶה גָרַם

שֶׁחֲבֵרוֹ שֶׁמֵּאַחֲרָיו קָפַץ וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי מְכוֹנַת

הַצִּלּוּם. יְדִידִי נִמְצָא מֵאַחֲרָיו כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי בְּצֵל

הַפַּנָּס, וּלְפִיכָךְ לֹא הָיָה קָשֶׁה לוֹ לִתְפֹּס בִּשְׁתֵּי יָדָיו

בְּכַפּוֹת הַשָּׁפָן הֶחָצוּף.

הוּא הִשְׁמִיעַ קוֹל קִרְקוּר רָם. יֶתֶר הַשְּׁפַנִּים

הִשְׁמִיעוּ אוֹת אַזְהָרָה בְמִדְרַךְ רַגְלֵיהֶם, וּכְהֶרֶף עַיִן

נֶעֶלְמוּ כֻלָּם בַּיַּעַר, וְאוּלָם הָאֶחָד הָיָה בְיָדֵינוּ. מִיָּד

שַׂמְנוּ אוֹתוֹ בְּקֻפְסָה אַחַת, עַל מְנַת לְצַלֵּם אוֹתוֹ מִמָּחָר

בַּבֹּקֶר. וְאוּלָם הַשָּׁבוּי זָמַם מְזִמּוֹת מִלְחָמָה, שֶׁלֹּא

הֶעֱלֵיתִי אוֹתָן עַל דַּעְתִּי. אַךְ שָׁכַבְנוּ לִישׁוֹן, וְהִנֵּה

הִתְחִיל לְהַכּוֹת בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת בַּקֻּפְסָה

וְהִשְׁמִיעַ צְלִיל הַתְרָעָה לְכָל חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו. כֻּלָּנוּ

הִתְעוֹרַרְנוּ מִשְּׁנָתֵנוּ, וְאַךְ נִרְדַּמְנוּ שֵׁנִית וְהִנֵה שׁוּב

קוֹל צִלְצוּל וְנִקּוּשׁ. הַדָּבָר נִמְשַׁךְ כִּמְעַט שְׁתֵּי שָׁעוֹת,

וּלְבַסּוֹף סָמוּךְ לַחֲצוֹת הַלַּיְלָה, כְּשֶׁרָאִיתִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לִי לְהֵרָדֵם, קַמְתִּי וָאֶתֵּן לַמְתוֹפֵף לָלֶכֶת אֶל כָּל אֲשֶׁר

יִשָּׂאֶנּוּ רוּחוֹ, כִּי נוֹכַחְתִּי שֶׁלֹּא יִתֵּן לָנוּ מְנוּחָה,

וְאֲנַחְנוּ חָפַצְנוּ לִישׁוֹן.

מִמָּחָר בַּבֹּקֶר צִלַּמְתִּי אֶת הַשָּׁפָן הַקָּטֹן.

אַחֲרֵי כֶן שְׁלַחְתִּיו לַחָפְשִׁי. וְאָכֵן נִפְלָא הַדָּבָר, שֶׁאַף

עַל פִּי שֶׁבִּלִּינוּ שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת בְּעֵמֶק זֶה וְחֹדֶשׁ יָמִים

בֶּהָרִים אֲשֶׁר מִסָּבִיב, לֹא נִגְלָה לְעֵינֵינוּ אַף שָׁפָן בָּר

אֶחָד שֶׁמִּמִּין אַחֵר.

הַמִּקְרֶה הַזֶּה יָחִיד הוּא בְכָל הַמְּאֹרָעוֹת

שֶׁאֵרְעוּ לִי. זוֹהִי הַפַּעַם הָאַחַת וְהַיְחִידָה שֶׁרָאִיתִי אֶת

הַשְּׁפַנִּים בַּעֲלֵי נַעֲלֵי הַשֶּׁלֶג כְּשֶׁהֵם חַיִּים יַחַד חַיֵּי

חֶבְרָה וְרֵעוּת.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזּוֹהִי גַם הָרְאָיָה הַיְחִידָה

לְאוֹתוֹ הַמִּשְׂחָק, שֶׁלְּפִי הַשְּׁמוּעוֹת שֶׁהִגִּיעוּ אֵלַי

רְגִילִים הַשְּׁפַנִּים לְשַׂחֵק בּוֹ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת.

הַשָּׁפָן הָרוּחַ

בַּזְּמָן שֶׁשָּׁהִיתִי בְאוֹנְטַרְיוֹ הָיָה לִי כֶלֶב

צַיִד מְעֻלֶּה בְיוֹתֵר, מְחֻנָּךְ לַעֲקֹב אַחַר עִקְּבוֹת רַגְלַיִם

מִכָּל הַמִּינִים. נוֹהֵג הָיִיתִי לָקַחַת אוֹתוֹ עִמִּי בַלַּיְלָה אֶל

הַיַּעַר וְלָתֵת לוֹ שָׁם הוֹרָיוֹת סְתָם: "לֵךְ לְפָנַי וְחַפֵּשׂ

וּנְבַח!" – וּלְאַחַר זֶה יָשַׁבְתִּי עַל גֶּזַע עֵץ וְחִכִּיתִי עַד

שֶׁהִשְׁמִיעַ קוֹל. וְהוּא לֹא אֵחַר לְמַלְּאוֹת אֶת פְּקֻדָּתִי.

חִלּוּקִים יְדוּעִים שֶׁבְּקוֹל נִבְחָתוֹ הוֹדִיעוּנִי בָרוּר אִם יֵשׁ

לוֹ כָאן עֵסֶק עִם שׁוּעָל, דֹּב־רַחַץ⁶³,

שָׁפָן, סְקוֹנְק, אוֹ עִם חַיָּה אַחֶרֶת מִן הַחַיּוֹת הַמְּצוּיוֹת

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם. נְבִיחָה בְקוֹל דַּק הָיָה פֵרוּשָׁהּ,

שֶׁהַבְּרִיָּה שֶׁהַכֶּלֶב עָקַב אַחֲרֶיהָ טִפְּסָה עַל עֵץ,

וְשֶׁאוֹאִיל לָבֹא בִכְבוֹדִי וּבְעַצְמִי אֶל מְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה

לִבְדֹּק אֶת הַדָּבָר.

הַנְּבִיחָה שֶׁהָיְתָה מְכֻוֶּנֶת כְּלַפֵּי שׁוּעָל,

הָיָה קוֹלָהּ עָמֹק, חָזָק וּמִתּוֹךְ הַפְסָקוֹת סְדוּרוֹת כַּיָּאוּת

לַעֲקֵבוֹת שֶׁאֶפְשָׁר לְהַכִּירָם עַל נְקַלָּה, וְשֶׁהַכֹּל יָכֹל

לָרוּץ אַחֲרֵיהֶם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. לְעֻמַּת שָׁפָן נָבַח מִתּוֹךְ

שִׁבְרֵי קוֹלוֹת רוֹפְפִים וְחַסְרֵי סֵדֶר. רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת

נִשְׁמַע בֵּינֵיהֶם גַּם קוֹל נְבִיחָה עֲמֻקָּה כְהֹגֶן.

וּבְכֵן בְּאַחַד הַלֵּילוֹת נָבַח הַכֶּלֶב לְפִי

דַרְכּוֹ הָרְגִילָה: “שָׁפָן, שָׁפָן, שָׁפָן!” הוּא עָזַב אֶת הַיַּעַר

וְעָבַר דֶּרֶךְ שָׂדֶה פָתוּחַ לָרְוָחָה, שֶׁאוֹר הַלְּבָנָה הַמַּבְהִיק

הָיָה זָרוּעַ עָלָיו. אָנֹכִי יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עַל נְקַלָּה אֵת כָּל

הַנַּעֲשֶׂה. הוּא הוֹסִיף לִנְבֹּחַ: “שָׁפָן, שָׁפָן, שָׁפָן!” וְאַחַר

נֶעְלַם בְּתוֹךְ עֲבִי שִׂיחַ שֶׁבְּאֶמְצַע קָרַחַת הַיָּעַר. וְאוּלָם

מִיָּד הֵגִיחַ מִשָּׁם וְצָוַח: “שׁוֹטְרִים! עֶזְרָה! רוֹצְחִים!”

וְהִסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרַי כְּשֶׁהוּא נִלְחָץ אֶל רַגְלָי. אַחֲרֵי שָׁעָה

קַלָּה נִגְלָה מִתּוֹךְ עֲבִי הַשִּׂיחַ – שָׁפָן, אָמְנָם כֵּן, שָׁפָן

מִן הַשְּׁפָנִּים הַמְּצוּיִים בְּיוֹתֵר, אֶלָּא שֶׁהָיָה לָבָן

כַּשָּׁלֶג. זֶה הָיָה הָאַלְבִּינוֹ – זְנַב הַצֶּמֶר הָרִאשׁוֹן

שֶׁרָאִיתִי מִיָּמַי, וּכְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר הָיָה זֶה גַם

הָרִאשׁוֹן שֶׁרָאָה הַכֶּלֶב הָעוֹקְבָן⁶⁴ מִיָּמָיו (אַחֲרֵי כֵן נִתְבָּרֵר הַדָּבָר שֶׁזֶּה הָיָה

שָׁפָן בֵּיתִי שֶׁבָּרַח וְנֶהְפַּךְ בִּנְאוֹת הַדְּרוֹר לְפֶרֶא).

אָמְנָם כְּלָבִים אֵינָם חֲשׁוּדִים עַל אֱמוּנוֹת הֶבֶל, וְאַף עַל פִּי

כֵן הִתְנַהֵג כַּלְבִּי בְמִקְרֶה זֶה כְאִלּוּ סָבוּר הָיָה, שֶׁעֵינָיו

רָאוּ אַחַת הָרוּחוֹת.

פֶּרֶד בִּזְעִיר פָּנִים – אַרְנֶבֶת הַפְּרֶרְיָה

כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה אֶת הַבְּרִיָּה הַזֹּאת בַּעֲלַת

הָאָזְנַיִם הָאֲרֻכּוֹת וְהָרַגְלַיִם הַקָּשׁוֹת כְּשֶׁהִיא מְקַפֶּצֶת

כְּפֶרֶד כְּבַד תְּנוּעָה, הֲרֵי אַתָּה מַכִּיר מִיָּד שֶׁהַכִּנּוּי

שֶׁנִּתַּן לָה בְּאֶרֶץ הַמַּעֲרָב, אָמְנָם יָאֶה וְהָגוּן לָהּ.

כְּשֶׁחַיָּה זוֹ בוֹרַחַת מִפָּנֶיךָ, אַתָּה מַכִּיר עַל

פִּי זְנָבָהּ הַשָּׂעִיר הַלָּבָן כַּשֶּׁלֶג, וְעַל פִּי הַצֶּבַע

הַלָּבָן שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי אָזְנֶיהָ שֶׁקְּצוֹתֵיהֶן שְׁחוֹרוֹת, שֶׁאֵין

זוֹ לֹא שְׁפַן הַחֻלְצָה שֶׁבְּטֶכַס, אַף לֹא זְנַב הַצֶּמֶר שֶׁבְּהָרֵי

הַסְּלָעִים. אֶלָּא שְׁפַן הַחֻלְצָה בַעַל הַזָּנָב הַלָּבָן, הַנָּאֶה

וְהֶהָדוּר שֶׁבְּכָל מִינֵי הָאַרְנָבוֹת שֶׁלָּנוּ.

אָנֹכִי פְגַשְׁתִּיו בַּיְעָרוֹת, עַל הֶהָרִים

וּבִפְרֶרְיוֹת קָלִיפוֹרְנִיָּה עַד מָנִיטָבָּה, וְהִכַּרְתִּי בוֹ

שֶׁהוּא הֶחָרֵד מִכָּל בְּנֵי מִינוֹ, וְכִמְעַט שֶׁאִי אֶפְשָׁר

לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, חוּץ מִבְּפַרְדֵּס שֶׁל יֵלוֹסְטוֹן. כָּאן

פָּגַשְׁתִּי בִשְׁנַיִם מֵהֶם בְּחֹדֶשׁ אוֹגוּסְט שְׁנַת 1912 בְּקִרְבַת

הַמָּלוֹן מָמוֹט־הוֹט־סְפְּרִינְגְס. הֵם נָתְנוּ לִי אֶת הַיְכֹלֶת

לָצוּר מֵהֶם תְּמוּנוֹת אֲחָדוֹת מִמֶּרְחָק שֶׁל שְׁלשִׁים רָגֶל.

וְאוּלָם לְדַאֲבוֹנִי, לֹא הָיְתָה הַהֶאָרָה טוֹבָה בְיוֹתֵר בִּשְׁבִיל

מַעֲשֵׂה צִלּוּם. כְּשֶׁסִּיַּרְתִּי לִפְנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת

הַפַּרְדֵּס בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, הָיְתָה אַרְנֶבֶת הַפְּרֶרְיָה

יְקָרָה שָׁם עַד מְאֹד. עַכְשָׁו הִיא מְצוּיָה שָׁם הַרְבֵּה, כַּדּוֹמֶה

לְכַמָּה חַיּוֹת בָּר אֲחֵרוֹת. הֲרֵי לָנוּ אֵפוֹא שׁוּב רְאָיָה

שֶׁהַהֲגָנָה עַל הַחַיּוֹת סוֹפָהּ שֶׁהִיא מְבִיאָה לִידֵי תוֹצָאוֹת

חִיּוּבִיּוֹת. חַיָּה זוֹ, שֶׁמַּרְאֶהָ כַּסְפִּי־אֲפוֹרִי, נַעֲשֵׂית

בַּחֹרֶף לְבָנָה כַשָּׁלֶג. אִלּוּלֵא כֵן הָיָה מִכְסֵה הַשֶּׁלֶג

מְגַלֶּה אוֹתָהּ עַל נְקַלָּה לְאוֹיְבֶיהָ.

קֹמֶץ אֵזוֹב צֹוֵחַ

עַד כַּמָּה שֶׁאַקְלִים יָדוּעַ אוֹ חֶבֶל אֶרֶץ יָדוּעַ

לֹא יִהְיוּ נִרְאִים בְּעֵינֵינוּ שֶׁאֲיֻמִּים הֵם מֵאֵין כְּמוֹהֶם,

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁבְּעֵינֵיהֶן שֶׁל כַּמָּה חַיּוֹת מֵחַיּוֹת

הַבָּר הֲרֵי הֵם נִרְאִים כְּנִפְלָאִים בְּיוֹתֵר. כְּשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי

הֲרֵינִי חוֹשֵׁב אֶת הָאָרֶץ הַמְכֻסָּה שִׁבְרֵי סְלָעִים, הַקָּרָה,

הַקְּרוּחָה וְרַבַּת הָרוּחוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הֶהָרִים לְמַעְלָה

מִגְּבוּלוֹת הַיַּעַר לְמָקוֹם שָׁמֵם וְעָזוּב מֵאֵין כָּמוֹהוּ,

וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי מַעֲלֶה עַל דַּעְתִּי לִקְבֹּע שָׁם אֶת

דִּירָתִי. וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחֱשָׁב מָקוֹם זֶה לְגַן עֵדֶן בְּעֵינֵי

חַיָּה קְטַנָּה וְנָאָה הַמְּצוּיָה עַל מְרוֹמֵי הָרֵי הַסְּלָעִים

אֲשֶׁר מִקָּלִיפוֹרְנִיָּה עַד אֲלַסְקָה.

בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן אֵין הִיא מְצוּיָה לָרֹב, וְאַף

עַל פִּי כֵן הִכַּרְתִּי אוֹתָהּ כָּאן רִאשׁוֹנָה. כְּשֶׁאַתָּה עוֹמֵד

לִפְנֵי שַׁעַר הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּקִרְבַת מָמוֹט־הוֹט־סְפְּרִינְגְס,

אַתָּה רוֹאֶה שָׁם הַרְבֵּה חַיּוֹת קְטַנּוֹת מִמִּשְׁפַּחַת סְנָאִיּוֹת

הָאֲדָמָה, וּפְעָמִים שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ קוֹל מוּזָר מֵעֵין שְׁרֵקָה

קְצָרָה, הַחוֹזֶרֶת בְּכָל עֲשָׂרָה אוֹ חֲמִשָׁה עָשָׂר רֶגַע. אַתָּה

עוֹמֵד תַּחְתֶּיךָ וְאֶפְשָׁר שֶׁהִנְּךָ תָר בְּעֵינֶיךָ אֶת הֶהָרִים

הָרְחוֹקִים, אַךְ אִי אַתָּה רוֹאֶה שָׁם דָּבָר. וּבְכֵן עָלֶיךָ

לְהִתְבּוֹנֵן אֶל הַתְּלוּלִיּוֹת שֶׁל שִׁבְרֵי סְלָעִים

שֶׁבְּקִרְבָתְךָ וּלְהַבִּיט אֶל כָּל אֶבֶן גְּדוֹלָה זוֹ אַחַר זוֹ.

מֻבְטָח אַתָּה שֶׁעַל אַחַת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה תִּרְאֶינָה עֵינֶיךָ

כַּדּוּר אָפוֹר קָטֹן, אֲשֶׁר מַרְאֵהוּ כְמַרְאֵה קֹמֶץ שֶׁל אֵזוֹב

וְגָדְלוֹ אֵינוֹ עוֹלֶה הַרְבֵּה עַל גֹּדֶל אֶגְרוֹף. כְּשֶׁאַתָּה

מְכַוֵּן עָלָיו אֶת הַמַּשְׁקֶפֶת, אַתָּה מַכִּיר מִיָּד שֶׁשְּׁרֵקָה

זוֹ מַשְׁמִיעָה אוֹתָהּ הַבְּרִיָּה הַקְּטַנָּה, שֶׁשִּעוּר גָּדְלָהּ

אֵינוֹ אֶלָּא כְּחֵלֶק הָרְבִיעִי שֶׁל שָׁפָן מָצוּי, שֶׁאָזְנֶיהָ

קְצָרוֹת וַעֲגֻלּוֹת וְזֵר לָבָן לָהֶן וְשֶׁזְּנָבָה אֵינוֹ נִרְאֶה

לָעָיִן. זוֹ הִיא הַחַיָּה הַקְּטַנָּה הַמֻּפְלָאָה, שֶׁאֵינָה חָשָׁה

אֶת עַצְמָהּ מְאֻשָּׁרָה אֶלָּא בֵין שִׁבְרֵי סְלָעִים; זוֹהִי

הָאַרְנֶבֶת הַקּוֹלָנִית. “אַרְנֶבֶת עִלִּית קְטַנָּה” קוֹרְאִים לוֹ

הַאִנְדִּיָּנִים, וְאוּלָם עוֹד שֵׁמוֹת אֲחֵרִים לוֹ, לְמָשָׁל,

“פִּיקָה” ו“עַכְבָּר גַּס רָעֵב”. בְּכִנּוּי זֶה הָאַחֲרוֹן הֲרֵי הוּא

נִקְרָא עַל שֵׁם שֶׁאֵין הוּא מַשְׁמִין לְעוֹלָם. הָעֶגְלוֹנִים

יְכַנּוּהוּ בְשֵׁם “קוֹנִי” אוֹ “שְׁפַן הַסְּלָעִים”. בְּצִבְעוֹ,

בְּגָדְלוֹ, בְּמַרְאֵהוּ וּבְמִנְהָגָיו הֲרֵיהוּ נִבְדָּל מִכָּל שְׁאָר

הַבְּרִיּוֹת הַמְּצוּיוֹת בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם וְאִי אֶפְשָׁר לִטְעוֹת

בּוֹ. אָמְנָם שְׁאֵר בָּשָׂר רָחוֹק הוּא לַשְּׁפַנִּים, וְאוּלָם אֵין

הוּא דוֹמֶה לָהֶם לֹא בְמַרְאֵהוּ וְלֹא בְטִיבוֹ. כָּכָה מָצוּי בּוֹ,

כָּאָמוּר לְמַעְלָה, הַהֶרְגֵּל לְצַיֵּץ כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי עַל מָקוֹם

גָּבֹהַ, וְהֶרְגֵּל זֶה אֵינוֹ מִמִּדַּת הַשְּׁפַנִּים כָּל

עִקָּר.

צְוָחָה זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת בְּלִי סָפֵק קְרִיאַת

אַזְהָרָה. עַל יָדָהּ מוֹדִיעָה חַיָּה זוֹ לְכָל בְּנֵי מִינָהּ

שֶׁסַּכָּנָה מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה. כִּי הַקּוֹנִי חַיָּה חֶבְרָתִית

הוּא. בְּגַל שֶׁל אַבְנֵי חָצָץ יֵשׁ שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כְמֵאָה מִבְּנֵי

מִין זֶה כְּאֶחָת.

לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת בִּהְיוֹתִי בְּקוֹלוֹרָדָה

צִיַּרְתִּי צִיּוּר חָטוּף אֶת אַחַד הַקּוֹנִים בְּסִיּוּעַ שֶׁל

מַשְׁקֶפֶת שָׂדֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִשְׁמִיעַ בְּכָל כֹּחוֹ קוֹל

אַזְהָרָה, כְּדֵי לְהַצִּיל מִיָּדִי אֶת בְּנֵי מִינוֹ.

אֲבָל הַמִּדָּה הַיּוֹתֵר מְלַבֶּבֶת בְּשָׁפָן זֶה,

שֶׁאֵין בּוֹ מִשֶּׁל טִיב שְׁפַנִּים כָּל עִקָּר, הִיא דַרְכּוֹ

הַמְיֻחָדָה בַהֲכָנַת הַמְּזוֹנוֹת לִימוֹת הַחֹרֶף.

בְּשָׁעָה שֶׁהַדֶּשֶׁא, שֶׁן־הָאַרְיֵה⁶⁵ שֶׁל הֶהָרִים וְהַכַּרְשִׁינָה⁶⁶,

מַבְשִׁילִים כָּל צָרְכָּם וְנַעֲשִׂים רְאוּיִים לִקְצִירָה, עוֹזֵב

הַשָּׁפָן הַשּׁוֹרֵק וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ אֶת מוֹלַדְתּוֹ הַזְּרוּעָה

אֲבָנִים וְהוֹלֵךְ אֶל כַּר הֶהָרִים הַסָּמוּךְ וְאוֹסֵף מִכָּל יַרְקוֹת

הַמִּחְיָה כְּכֹל אֲשֶׁר יוּכַל שְׂאֵת. עָמוּס חֲבִילָה, שֶׁעָבְיָהּ

הִיא כְעָבְיוֹ שֶׁל עַצְמוֹ וְשֶׁגְּדוֹלָה הִיא הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ,

הֲרֵיהוּ חוֹזֵר אֶל אֶרֶץ הָאֲבָנִים וְשׁוֹטֵחַ אֶת הַיְרָקוֹת בְּמָקוֹם

שֶׁל חַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּתְיַבְּשׁוּ וְיִהְיוּ לוֹ לְשָׁחָת לִימוֹת

הַחֹרֶף. הוּא מַנִּיחַ אוֹתָם בְּלַהַט הַחַמָּה, וְאִם אַחַת הָאֲבָנִים

הַנִּבְעָרוֹת מְעִזָּה לְהָטִיל צֵל עַל הַשָּׁחָת הָעוֹמֶדֶת לְיִבּוּשׁ,

הֲרֵיהוּ מַרְחִיק אֶת הָאֶבֶן אוֹ אֶת הַשָּׁחָת, הַכֹּל לְפִי מַה

שֶׁנָּקֵל לוֹ יוֹתֵר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הֲרֵיהוּ שׁוֹקֵד עַל

הַשָּׁחָת שֶׁלּוֹ שְׁקִידָה מְעֻלָּה. כְּשֶׁהַשָּׁחָת מִתְיַבֵּשׁ כָּל

צָרְכָּהּ, הֲרֵיהוּ מַכְנִיס אוֹתָהּ אֶל תּוֹךְ אֲסָמוֹ, הַיְנוּ חוֹר

סֶלַע טָמִיר, בְּמָקוֹם שֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר לֹא יוּכַל לְקַלְקְלָהּ

וּבְמָקוֹם שֶׁהִיא נִשְׁמֶרֶת שָׁם יָפֶה לִימוֹת הַחֹרֶף. אִלּוּלֵי

שָׁחָת זוֹ, כִּי אָז גָּוַע הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ בָרָעָב בִּתְקוּפַת

הַשָּׁנָה הַקָּרָה. הַצַּיָּדִים אוֹמְרִים, שֶׁעַל פִּי מִדַּת הַמָּזוֹן

הָאָגוּר בַּאֲסָמֶיהָ שֶׁל הָאַרְנֶבֶת הַקּוֹלָנִית יְכֹלִים הֵם

לְהַגִּיד מֵרֹאשׁ אִם הַחֹרֶף הַבָּא יִהְיֶה קָשֶׁה אוֹ קָל.

אֲנִי בָדַקְתִּי הַרְבֵּה אֲסָמִים כָּאֵלֶּה בְהָרֵי

קוֹלָמְבָּיָּה הַבְּרִיטִית וְקוֹלוֹרָדוֹ וּכְמוֹ כֵן בַּפַּרְדֵס.

מִדַּת הַשָׁחָת הָאֲצוּרָה בָהֶם יֵשׁ בָּהּ מִכְּדֵי קַב אֶחָד עַד

כְּדֵי מְלֹא תְפִיסַת זְרוֹעַ. בֵּין צִמְחֵי הַמָּזוֹן מָצָאתִי מִינִים

שׁוֹנִים שֶׁל עֵשֶׂב דַּרְדָּרִים, שַׁרְבִיט זָהָב, כַּרְשִׁינָה, עֵשֶׂב

הָעֲרָבָה וְעָלִים שֶׁל נְטִיעִים שׁוֹנִים. הֲרֵינִי מְשַׁעֵר

שֶׁבְּדִיקוֹת יוֹתֵר מְפֹרָטוֹת עֲתִידוֹת לְהוֹכִיחַ, שֶׁהַחַיּוֹת

הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה אוֹכְלוֹת כָּל יֶרֶק שֶׁאֵינוֹ אַרְסִי הַנִּמְצָא

בְקִרְבַת נְאוֹת מְגוּרֵיהֶן. בְּצִבּוּרֵי שָׁחָת רַבִּים מָצָאתִי

בָּאֶמְצַע קֵן אוֹ מְאוּרָה. וְאוּלָם לְפִי דַעְתִּי, אֵין זֶה קַן

הַדִּירָה שֶׁבּתוֹכוֹ הֵם מְגַדְּלִים אֶת צֶאֱצָאֵיהֶם, אֶלָּא מִין

אַכְסַנְיָה לִימוֹת הַחֹרֶף, שֶׁלְּשָׁם הֵם מִתְכַּנְּסִים בְּשָׁעָה

שֶׁהַשֶּׁלֶג מְכַסֶּה אֶת הָאָרֶץ, כְּדֵי לָשֶׁבֶת בְּתוֹך

אוֹצְרוֹתֵיהֶם וְלֶאֱכֹל כְּאַוַּת נַפְשָׁן.

אֶפְשָׁר הַדָּבָר, שֶׁכָּאן אָנוּ רוֹאִים לְפָנֵינוּ אֶת

מַהֲלַךְ הִתְפַּתְּחוּתוֹ שֶׁל הַהֶרְגֵּל לֶאֱצֹר מְזוֹנוֹת: תְּחִלָּתוֹ

קֵן חָמִים שֶׁל שָׁחָת, שֶׁלְּאַחַר זְמָן נִמְצָא שֶׁהִיא עֲלוּלָה

לְשַׁמֵּשׁ מָזוֹן בְּשָׁעָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא שׁוּם דְּבַר מַאֲכָל

אַחֵר. הַגְּלָלִים הַמְּרֻבִּים הַמֻּנָּחִים שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת לִפְנֵי

הָאֲסָמִים וּבְתוֹךְ הָאֲסָמִים אוֹת וּמוֹפֵת הֵם שֶׁהַחַיּוֹת

מִשְׁתַּמְּשׁוֹת בָּאֲסָמִים הֲלָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה.

אַרְנֶבֶת־הַשְּׁרֵקָה בְקִיאָה בְטִיב מֶזֶג הָאֲוִיר

עַם זֶה הַשּׁוֹכֵן בְּקֶרֶב הַסְּלָעִים עַם חָכָם

וְנָבוֹן הוּא. אַרְנְבוֹת הַשְּׁרֵקָה לֹא דַיָּן שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת,

שֶׁעֲלֵיהֶן לְעַתֵּד בִּימוֹת הַקַּיִץ לִימוֹת הַחֹרֶף, אֶלָּא

שֶׁיּוֹדְעוֹת הֵן לַעֲזֹר לְנַפְשָׁן בְּשָׁעָה שֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר

נִשְׁתַּנָּה שִׁנּוּי בִּלְתִּי צָפוּי מֵרֹאשׁ. בִּכְדֵי לְבָרֵר

לְעַצְמֵנוּ אֶת הַדְּבָרִים הַבָּאִים לְמַטָּה עָלֵינוּ לְהָשִׁיב אֶל

לֵב שֶׁהַצִּיר שֶׁעָלָיו סוֹבְבִים חַיֶּיהָ שֶׁל אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה

הוּא אֲסֵפַת הַמָּזוֹן לִימוֹת הַחֹרֶף, וְשֶׁהִיא הִנָּהּ חַיַּת־יּוֹם.

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת יָשַׁבְתִּי בְקִרְבַת מוֹשָׁב שֶׁל אַרְנְבוֹת

שְׁרֵקָה, וּמֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי אוֹתָן וְלֹא שָׁמַעְתִּי קוֹלָן

אַחֲרֵי בוֹא הַשָּׁמֶשׁ. וְאוּלָם מֶרְיַם מְסַפֵּר שֶׁהוּא וּוֶרְנוֹן

בֶּלֵי נָשְׂאוּ פַעַם אֶת שְׂמִיכוֹתֵיהֶם לְמַעְלָה, אֶל מוֹשָׁב שֶׁל

אַרְנְבוֹת־שְׁרֵקָה מֵהָלְאָה לִתְחוּם גִּדּוּל הָעֵצִים בְּהָרֵי

סַלְמוֹן־רִיוֶר, בִּכְדֵי לְבַלּוֹת שָׁם אֶת הַלַּיְלָה וּלְהִתְבּוֹנֵן

אֶל אֹרְחוֹת אַרְנְבוֹת הַשְּׁרֵקָה, שֶׁצִּבּוּרֵי הַשָּׁחָת שֶׁלָּהֶן

הָיוּ מֻנָּחִים בְּכָל מָקוֹם עַל גַּבֵּי סְלָעִים. הַדָּבָר הָיָה

בָרִאשׁוֹן לְחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר, וּמִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע הוּא שֶׁאֶפְשָׁר

הָיָה לְצַפּוֹת שֶׁמֶּזֶג הָאֲוִיר יִהְיֶה נָאֶה וְשֶׁבְּמֶשֶׁךְ

שָׁבוּעַ אוֹ מְעַט יוֹתֵר תִּתְיַבֵּשׁ הַשָּׁחָת כָּל צָרְכָּהּ.

וְאוּלָם תֵּכֶף אַחֲרֵי בֹא הַחֲשֵׁכָה הִתְפָּרְצָה רוּחַ חֲזָקָה.

מִתְּחִלָּה יָרַד גֶּשֶׁם, אַחֲרֵי כֵן בָּרָד וְלָאַחֲרוֹנָה שָׁלֶג.

לְתִמְהוֹנָם שָׁמְעוּ חוֹקְרֵי הַטֶּבַע אֶת קְרִיאוֹתֵיהֶן שֶׁל

אַרְנְבוֹת הַשְּׁרֵקָה בְמֶשֶׁךְ כָּל הַלַּיְלָה כֻלּוֹ.

הַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה אוֹהֲבוֹת זֹהַר שֶׁמֶשׁ

וָחֹם וְאוֹר יוֹם וּמְפַחֲדוֹת מִפְּנֵי הַקֹּר וְהַחֲשֵׁכָה כָמוֹנוּ

אָנוּ. אֶל נָכוֹן עִנּוּי קָשֶׁה הָיָה לָהֶן, כְּשֶׁנֶּאֶלְצוּ לְקוֹל

קְרִיאַת הַזְּקֵנִים לְקַפֵּץ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה מֵעַל מִטּוֹתֵיהֶן

הַחַמּוֹת וְלָצֵאת אֶל תּוֹךְ סוּפַת הַשֶּׁלֶג, כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת

מִחְיַת הַחֹרֶף שֶׁלָּהֶן. וְאָמְנָם קָפְצוּ מֵעַל מִטּוֹתֵיהֶן

וְעָבְדוּ עֲבוֹדַת פֶּרֶךְ אֲרֻכָּה בְיוֹתֵר, כִּי בַעֲלוֹת הַשַּׁחַר

הָיוּ כָל הַסְּלָעִים וְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מְכֻסִּים שֶׁלֶג עָמֹק,

וְאוּלָם כָּל צִבּוּרֵי הַשָּׁחָת הוּסְרוּ בְעוֹד מוֹעֵד וְהוּבְאוּ אֶל

תּוֹךְ מְקוֹמוֹת מַחֲסֶה מִתַּחַת לִסְלָעִים כְּפוּיִים. הֲרֵי

שֶׁחָכְמָתָהּ שֶׁל אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה מִצְטָרֶפֶת עִם כֹּח רָצוֹן עַל

מְנָת לִהְיוֹת לִפְעֻלָּה רַבַּת תּוֹעָלֶת.

הַסְּלָעִים מִבְטַח עֹז לָהּ

עַד הַיּוֹם הַזֶּה לֹא מָצָא אִישׁ אֶת קִנָּהּ שֶׁל

אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה. הִיא כָל כָּךְ חֲבוּיָה לָבֶטַח מִתַּחַת

סְלָעֶיהָ, עַד שֶׁכָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַד הַיּוֹם

לְחַטְטָהּ מִשָּׁם נִשְׁאֲרוּ מָעַל. גָּלוּי וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁהַרְבֵּה

אֲנָשִׁים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר דֻּבִּים, תְּחָשִׁים וּמַרְבֵּי־אֹכֶל

יָגְעוּ לַשָּׁוְא לְחַטֵּט וְלַחֲשׂף אֶת מִסְתְּרֵי חַיֵּי הַבַּיִת שֶׁל

אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה מִתּוֹךְ מַעֲבֵה הָאֲדָמָה. גַּם אֲנִי הָלַכְתִּי

בְעִקְּבוֹתֶיהָ שֶׁל אַרְנֶבֶת שְׁרֵקָה אַחַת, שֶׁלָּעֲגָה לִי שָׁעָה

אֲרֻכָּה מֵרֹאשׁ צוּר אֶחָד בִּסְבִיבוֹת פָּגוֹדָה־פִיק בְּקוֹלוֹרָדוֹ,

וְגָלַלְתִּי הַצִּדָּה אֶבֶן כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְאוּרָתָהּ. וְאוּלָם

כְּכֹל אֲשֶׁר הִרְבֵּיתִי לַעֲמֹל, כֵּן גָּדַל מַפַּח נַפְשִׁי. שְׁבִיל

הָעֲקֵבוֹת הִסְתָּעֵף לְכָל עֵבֶר. פַּעַם אוֹ פַעֲמַיִם שָׁמַעְתִּי

מִתּוֹךְ עִמְקֵי הָאֲדָמָה קוֹל צִיּוּץ מָלֵא לַעַג, וְהִכְפַּלְתִּי אֶת

שְׁקִידָתִי. לְאַחַר שֶׁהָפַכְתִּי הַצִּדָּה כַעֲשָׂרָה טוֹנִים שֶׁל

סְלָעִים, עָמַדְתִּי אוֹבֵד עֵצוֹת. חֲצִי תְרֵיסָר שֶׁל מְבוֹאוֹת

אֶפְשָׁרִיִּים וּבִלְתִּי אֶפְשָׁרִיִּים נִגְלוּ לְפָנַי, וּבְשָׁעָה

שֶׁמָּחִיתִי אֶת הַזֵּעָה מֵעַל מִצְחִי, הִקְשַׁבְתִּי מֵאַחֲרַי אֶת

הַ“וִּיק, וִיק” שֶׁל יְדִידִי, כְּאִלּוּ חָפֵץ לְהַבִּיעַ בָּזֶה אֶת

דַּעְתּוֹ עַל פָּעֳלִי. וְהִנֵּה רָאִיתִי עַל רֹאשׁ צוּר סֶלַע

מִשְּׂמֹאלִי קֹמֶץ אֵזוֹב קָטֹן, שֶׁהָיָה בוֹלֵט כְּלַפֵּי שְׁמֵי

הַתְּכֵלֶת וְשֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַצִּיּוּץ זָז זִיז

מוּעָט בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד. לֹא הָיָה לִי לֹא פְנַאי וְלֹא רָצוֹן

לְפַנּוֹת אֶת כָּל הָהָר כֻּלּוֹ, וּלְפִיכָךְ עָשִׂיתִי מַה שֶׁעָשׂוּ

הַדֻּבִּים וְהַתְּחָשִׁים שֶׁקִּדְּמוּנִי – מָשַׁכְתִּי אֶת יָדִי מִן

הָעֵסֶק הַזֶּה. עַתָּה יָדַעְתִּי, לְכָל הַפָּחוֹת, מִשּׁוּם מַה

מוֹקִירָה אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה אֶת רַגְלֶיהָ מִן הַפְּרֶרְיָה

הַפּוֹרִיָּה וְעָמַדְתִּי יָפֶה עַל כַּוָּנַת הַמִּקְרָא הָאוֹמֵר:

“הַסְּלָעִים מַחֲסֶה לַשְּׁפָנִּים”.

רוּחוֹת עַל יַד מְדוּרַת הַמַּחֲנֶה

כֵּדַּי הוּא תָמִיד לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵסֶק עִם

מוֹרֵי דֶרֶך זְקֵנִים. מוֹרֵי דֶרֶךְ צְעִירִים עַל פִּי רֹב טִבְעָם

בֹּסֶר וְשִׁטְחִי הוּא. וְאוּלָם אוֹתָם הַזְּקֵנִים הַמְּתוּנִים

שֶׁבִּלּוּ אֶת חַיֵּיהֶם בֶּהָרִים, בְּקִיאִים בָּאֳמָנוּתָם,

שֶׁאִלּוּלֵא כֵן לֹא הָיוּ מְצוּיִים אֶצְלָהּ כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם. הֵם

רָאוּ כָל כָּךְ הַרְבֵּה וְעָבְרוּ מֶרְחַקִּים גְּדוֹלִים כָּל כָּךְ,

עַד שֶׁדּוֹמִים הֵם לְכִתְבֵי יָד שֶׁל סְפָרִים עַתִּיקִים: קָשִׁים

לִקְרִיאָה, אֲבָל מְיֻחָדִים בְּמִנָם הֵם וּמְלֵאִים חָכְמָה עֲצוּמָה.

לֹא עַל נְקַלָּה אֶפְשָׁר לַהֲבִיאָם לִידֵי דִבּוּר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ

תַּקָּנָה לַדָּבָר. קֹדֶם כֹּל הֱוֵי רָאוּי וְהָגוּן שֶׁיְּכַבְּדוּךָ,

וּלְפִיכָךְ אַל תַּרְבֶּה דְבָרִים; וּכְשֶׁאַתָּה מְטַפֵּס יָמִים

תְּמִימִים עַל הֶהָרִים אוֹ רוֹכֵב בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת רְצוּפוֹת רְכִיבָה

שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי לְרוֹצֵץ אֶת הַמַּפְרֶקֶת – הֱוֵי אִישׁ.

וּבָעֶרֶב, לְאַחַר שֶׁשְּׁאָר בְּנֵי הַחֲבוּרָה עָלוּ עַל מִשְׁכָּבָם,

שֵׁב אֶל מוּל מוֹרֵה הַדֶּרֶךְ הַמְעַשֵּׁן אֶת מִקְטַרְתּוֹ עַל יַד

הַמְּדוּרָה וְהִשְׁתַּדֵּל לְהַרְאוֹת לוֹ מִתּוֹךְ שְׁאֵלוֹת קְצָרוֹת

אֲחָדוֹת וּמִתּוֹךְ הַקְשָׁבָה רַבָּה לִדְבָרָיו, שֶׁיּוֹדֵעַ אַתָּה

לְהַעֲרִיךְ אֶת הַיְדִיעוֹת מִכָּל הַמִּינִים שֶׁקָּנָה לוֹ בְמֶשֶׁךְ

כָּל יְמֵי חַיָּיו הָאֲרֻכִּים עַל הֶהָרִים. כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁל עֹנֶג

וְכַמָּה יְדִיעוֹת חֲשׁוּבוֹת הָיוּ שְׂכָרִי חֵלֶף מִנְהָג שֶׁכָּזֶה

שֶׁנָּהַגְתִּי עִם מוֹרֵה דֶרֶךְ. יֵשׁ אֲשֶׁר בְּשִׁבְתֵּנוּ כָךְ,

רָאִיתִי לְנֹגַהּ הָאֵשׁ אֶת תְּמוּנוֹת הַצְּלָלִים שֶׁל רוּחוֹת

מְדוּרַת הַמַּחֲנֶה הַדּוֹמְמוֹת כְּשֶׁהֵן טָסוֹת וְחוֹלְפוֹת עַל

פָּנֵינוּ. חִישׁ קַל, כְּהֶרֶף עַיִן, מַבְהִיקוֹת הֵן כְּבָרָק, הַבְהֵק

וְהֵעָלֵם לְלֹא קוֹל וּלְלֹא הֶגֶה. לְעִתִּים מִתְקָרְבוֹת הֵן בְּמִדָּה

שֶׁכָּזוֹ, שֶׁהַמְעַיֵּן הַיּוֹשֵׁב בְּלִי תְנוּעָה יָכֹל לְהַבְחִין אֶת

נִצְנוּץ עֵינֵיהֶם הָעֲגֻלּוֹת כִּפְנִינִים אוֹ אֶת בְּרַק חֲזֵהֶן

הַלָּבָן כְּשֶׁלֶג, כִּי הָרוּחוֹת הָאֵלֶּה אֵינָן אֶלָּא עַכְבְּרֵי

הָרִים מְצוּיִים הַמִּתְגּוֹרְרִים בְּכָל מָקוֹם בַּמַּעֲרָב בְּהָמוֹן

רָב.

אָמְנָם מִתְפַּלְּגִים הֵם לַחֲצִי תְרֵיסָר שֶׁל מִינִים שׁוֹנִים, וְאַף עַל פִּי כֵן נוֹטִים כָּל הַתַּיָּרִים לְצָרֵף

אֶת כֻּלָּם כְּאֶחָד וּלְכוֹלְלָם יַחַד בְּשֵׁם אֶחָד;

וּבְכָל זֹאת רְאוּיִים הֵם שֶׁיִּהְיוּ נוֹהֲגִים עִמָּם מִנְהָג יָפֶה

מִזֶּה. לְכָל הַפָּחוֹת שְׁלשָׁה מִינִים מִשֶּׁלָּהֶם נִבְדָּלִים

בְּצוּרָתָם וּבְטִיבָם הֶבְדֵּל גָּדוֹל כָּל כָּךְ, עַד שֶׁמִּן

הַהֶכְרָח הוּא שֶׁנַּבְחִין בֵּינֵיהֶם וְנִקְרָאֵם בְּשֵׁמוֹת.

הָרִאשׁוֹן הוּא עַכְבַּר הָרֶגֶל הַלְּבָנָה, אוֹ

עַכְבַּר הַצְּבִי. אֶת הַיְצוּר הַזֶּה אַתָּה מוֹצֵא בַּבֹּקֶר בְּסֵפֶל

הַקָּפֶה אוֹ בְאַגַּן הַמָּיִם. הוּא הוּא הַיְצוּר הַמְקַפֵּץ וְעוֹלֶה

תָמִיד מִתּוֹךְ “קֻפְסַת הַמָּזוֹן”, בְּשָׁעָה שֶׁהַמְבַשֵּׁל נִגָּשׁ

אֵלֶיהָ לַעֲרֹךְ אֶת אֲרֻחַת הַבֹּקֶר. זֶהוּ אוֹתוֹ עַכְבַּר הָרֶגֶל

הַלְּבָנָה שֶׁעָבַר בַּלַּיְלָה בְרַגְלָיו הַקָּרוֹת עַל פָּנֶיךָ בָּהּ

בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לְהֵרָדֵם. הוּא הִנֵּהוּ אַחַת הַחַיּוֹת

הַיּוֹנְקוֹת שֶׁל אֲמֵרִיקָה הַצְּפוֹנִית הַנְּפוֹצוֹת עַד מְאֹד

וְהַנִּמְצָאוֹת בְּהָמוֹן רָב.

הֲרֵי זוֹ בְרִיָּה קְטַנָּה וְנָאָה בַעֲלַת עֵינַיִם

שְׁחוֹרוֹת, גְּדוֹלוֹת וּמַבְרִיקוֹת כְּעֵינֵי הַצְּבִי. עֵינֶיהָ וְגַם

אָזְנֶיהָ הַגְּדוֹלוֹת וְגַבָּהּ, שֶׁצִּבְעוֹ כְצֶבַע הָאַיָּלָה,

וְחָזֶהָ הַלָּבָן– כָּל אֵלֶּה הִקְנוּ לָהּ לִבְרִיָּה זוֹ אֶת הַשֵּׁם

“עַכְבַּר הַצְּבִי”. כְּשֶׁעַכְבָּר זֶה מְבַקֵּשׁ לִקְרֹא אֶת בַּת

זוּגוֹ, הֲרֵיהוּ מְתוֹפֵף בְּרַגְלוֹ הָאַחַת עַל הַקַּרְקַע וּמַשְׁמִיעַ

שׁוּרַת קוֹלוֹת שֶׁל צִיּוּץ וְשֶׁל צִפְצוּף הַמְשַׁמְּשִׁים לוֹ מֵעֵין

שִׁירָה.

עִתִּים קִנּוֹ בָנוּי מִתַּחַת לָאֲדָמָה וְעִתִּים גַּם

עַל עֵץ, וְעַל שֵׁם זֶה הוּא מְכֻנֶּה גַם “עַכְבַּר הָעֵץ”. הַנְּקֵבָה

מְשַׁגֶּרֶת וְלָדוֹת הַרְבֵּה פְעָמִים בַּשָּׁנָה. בְּרִיָּה זוֹ אֵינָהּ

יוֹדַעַת שְׁנַת חֹרֶף, וּלְפִיכָךְ הֲרֵיהִי זְקוּקָה לְהָכִין לָהּ

מְזוֹנוֹת לִימוֹת הַחֹרֶף. לְצֹרֶךְ עֲבוֹדָה זוֹ מְשַׁמְּשִׁים לָהּ

שִׁמּוּשׁ מְעֻלֶּה שְׁנֵי כִיסֵי לְחָיַיִם רְחָבִים.

הָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן

הוּא מַחֲלִיק מִסָּבִיב לָאֵשׁ כִּשְׁאָר מִינֵי

הָעַכְבָּרִים. וְאוּלָם בְּשָׁעָה שֶׁסַּכָּנָה צְפוּיָה לוֹ, הֲרֵיהוּ

מְזַנֵּק כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת אֶל תּוֹךְ חֶשְׁכַּת הַלָּיְלָה. וְיָכֹל הוּא

לַעֲבֹר מַהֲלָךְ שֶׁל שְׁמוֹנֶה אוֹ שֶׁל עֶשֶׂר רֶגֶל בְּאַחַת

מִקְּפִיצוֹתָיו, וְאֶת הַקְּפִיצוֹת הָאֵלֶּה יָכֹל הוּא לְשַׁנוֹת

לְצָרְכּוֹ כְאַוַּת נַפְשׁוֹ. אֵיךְ הוּא שׁוֹמֵר עַל עַצְמוֹ, שֶׁלֹּא

לְהַתִּיז עַל יְדֵי רִיצָה שֶׁכָּזוֹ אֶת מֹחוֹ מִתּוֹךְ קָדְקָדוֹ –

דָּבָר זֶה אֵין דַּעְתִּי תוֹפֶסֶת.

עַכְבָּר זֶה מְשַׁמֵּשׁ בָּעוֹלָם הֶחָדָשׁ בִּמְקוֹם

הָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן, הַיָּדוּעַ לָנוּ מִתּוֹךְ סִפְרֵי הַלִּמּוּד

שֶׁהוּא מֵעֵין מִין קֶנְגוּרוּ בִזְעֵיר פָּנִים, הַמָּצוּי אֵצֶל

הַפִּירָמִדוֹת הַגְּדוֹלוֹת. כָּל כָּךְ דּוֹמֶה הוּא לָעַכְבָּר

הַמִּצְרִי גַם בְּמַרְאֵהוּ וְגַם בְּטִיבוֹ, עַד שֶׁיְּדִידַי

הַמְלֻמָּדִים הִסְכִּימוּ לְדַעְתִּי בְּשָׁעָה שֶׁצִּיַּנְתִּי אֶת

הָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן הָאֲמֵרִיקָנִי כְּבָא כֹחוֹ שֶׁל הַסּוּג

הַמִּצְרִי.

הַכַּפְרִיִּים שֶׁבַּמִּזְרָח אוֹמְרִים שֶׁבַּיְּעָרִים

שֶׁלָּנוּ מְצוּיִים “שִׁבְעָה יְשֵׁנִים”: הַדֹּב, דֹּב־הָרַחַץ,

הַסְּקוֹנְק, כֶּלֶב הַפְּרֶרְיָה, הַצִּ’יפְמוֹנְק, הָעֲטַלֵּף

וְהָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן. הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה טוֹבִים וּנְכוֹחִים הֵם,

אֶלָּא שֶׁהָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן מַאֲרִיךְ לִישׁוֹן שֵׁנָה עֲמֻקָּה

מִכָּל חֲבֵרָיו הָאֵלֶּה בַעֲלֵי הַשֵּׁנָה, וּלְפִיכָךְ לוֹ הַמִּשְׁפָּט

לִהְיוֹת נִקְרָא רִאשׁוֹן. כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לִפְנֵי גְמַר הַקַּיִץ

כְּבָר כּוֹנֵן אֶת קִנּוֹ עָמֹק מִתַּחַת לַקַּרְקַע בְּמָקוֹם שֶׁיַּד

הַקָּרָה וְהַגֶּשֶׁם לֹא תַּשִּׂיגֶנּוּ שָׁם, וְקֹדֶם שֶׁיָּבֹא קֹר

הַקֶּרַח הָרִאשׁוֹן בָּאָרֶץ כְּבָר מוּטָלִים הָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן

וּבַת זוּגוֹ מְקֻפָּלִים, כְּשֶׁזַּנְבוֹתֵיהֶם הָאֲרֻכִּים כְּרוּכִים

מִסָּבִיב לְגוּפָם כְּחוּט מִסָּבִיב לִסְלִיל⁶⁷. כָּכָה יְשֵׁנִים הֵם שֵׁנָה הַדּוֹמָה לְמָוֶת, שֶׁאֲפִילוּ

קוֹל נַחֲרָה אֵינוֹ מַפְסִיקָהּ עַד הֱיוֹת שׁוּב קַיִץ עַל פְּנֵי

הָאָרֶץ וְאֵימַת הַקֹּר וְהַשֶּׁלֶג לֹא תְבַעֲתֵם עוֹד. בְּפַרְדֵּס

יֵלוֹסְטוֹן הֲרֵי הֵם יְשֵׁנִים לְכָל הַפָּחוֹת שִׁבְעָה חֳדָשִׁים

בַּשָּׁנָה.

הוֹאִיל וְהַחַיָּה הַזֹּאת נִרְאֵית רַק בַּלַּיְלָה,

אֵין הַתַּיָּר רוֹאֶה אוֹתָהּ לְעִתִּים קְרוֹבוֹת, חוּץ מִבַּלַּיְלָה,

בְּשָׁעָה שֶׁכָּל מִינֵי בְרִיּוֹת הוֹלְלוֹת מִתְגַּנְּבוֹת אֶל מְדוּרַת

הַמַּחֲנֶה וּמְחַפְּשׂוֹת אַחֲרֵי שְׁיָרֵי הַסְּעֻדָּה; אוֹ יֵשׁ שֶׁהוּא

רוֹאֶה מִבְּנֵי מִשְׁפָּחָה זוֹ צְעִירִים חַסְרֵי זְהִירוּת, אֲשֶׁר

בְּלֶכְתָּם לְבַקֵּשׁ אֶת אָשְׁרָם נָפְלוּ לְתוֹךְ חָבִית הַגֶּשֶׁם

הָעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַמָּלוֹן וְטָבְעוּ בְתוֹכָהּ.

וְאִם יִשְׁאַל אָדָם: זָנָב זֶה, הָאָרֹךְ יֶתָר עַל

הַמִּדָּה, לְמָה הוּא מְשַׁמֵּשׁ? עָלֵינוּ לְהַחֲזִיר לוֹ: תַּפְקִידוֹ

הוּא כְתַפְקִיד הַזָּנָב לִדְרָקוֹן שֶׁל נְיָר אוֹ כְנוֹצָה שֶׁבְּנִצָּב

שֶׁל חֵץ. וּמִתּוֹךְ הִסְתַּכְּלוּת בַּדָּבָר הֻבְרַר, שֶׁאִלּוּלֵא

זְנָבוֹ לֹא יָכֹל הָיָה הָעַכְבָּר הַקַּפְּצָן לְהַצִּיל עַצְמוֹ

מִסַּכָּנָה. חוֹקֵר טֶבַע יָדוּעַ מְסַפֵּר, שֶׁעַכְבָּר קַפְּצָן אֶחָד

שֶׁמְּכוֹנַת קְצִירָה קִצְּצָה אֶת זְנָבוֹ הָיָה מְנַתֵּר כִּמְשֻׁגָּע,

אֶלָּא שֶׁלֹּא יָכֹל לְכַוֵּן אֶת קְפִיצוֹתָיו אֶל עֵבֶר יָדוּעַ. עַל

פִּי רֹב הָיָה מְדַלֵּג יָשָׁר לְמַעְלָה, אוֹ הָיָה יוֹרֵד שֶׁלֹּא

בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהָיָה מִתְכַּוֵּן לָרֶדֶת, וּכְשֶׁהָיָה מְקַפֵּץ

קְפִיצָה שְׁנִיָּה, יֵשׁ שֶׁהָיָה חוֹזֵר אֶל הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא

מִשָּׁם.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ רַשָּׁאִים אָנוּ לְהַחְלִיט

בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה, שֶׁכָּל צוּרוֹת הַהִתְפַּתְּחוּת, אֲשֶׁר

לְמַרְאִית עַיִן חֲסֵרוֹת תּוֹעֶלֶת הֵן, מְמַלְּאוֹת תְּעוּדָה קְבוּעָה

בְחַיֶּיהָ שֶׁל אַחַת הַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא תָמִיד מְשַׂחֶקֶת

לָנוּ הַשָּׁעָה לַעֲמֹד עַל תְּעוּדָה זוֹ, כְּשֵׁם שֶׁאָנוּ עוֹמְדִים

עָלֶיהָ בְּעִנְיָן זֶה שֶׁלְּפָנֵינוּ.

הָעַכְבָּר הַקּוֹרֵא

לִפְנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה יָשַׁבְתִּי פַּעַם אַחַת

עַל גִּבְעָה אֵצֶל בָּרוֹנֶטְס־בְּרִידְז' הַרְחֵק כְּמִיל וָחֵצִי

מֵחַוַּת יַנְסֵי. הַגִּבְעָה נִמְצְאָה עַל פְּנֵי כַר דֶּשֶׁא מְגֻלֶּה,

הַרְחֵק מִסֶּלַע וָיָעַר. הִיא הָיְתָה גְבֹהָה וִיבֵשָׁה וּבְתוֹכָה

נִרְאוּ חוֹרִים, שֶׁהָיוּ גְדוֹלִים מְעַט מֵחוֹרֵיהֶם שֶׁל הָעַכְבָּרִים

הַמְּצוּיִים, וְחוּץ מִזֶּה הָיְתָה בָם סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת, שֶׁרֻבָּם

יָרְדוּ אֶל תּוֹךְ מַעֲבֵה הָאֲדָמָה דֶּרֶךְ יְשָׁרָה. עַל פְּנֵי

הָאֲדָמָה לֹא נִרְאוּ שׁוּם שְׁבִילֵי חִבּוּר בֵּין הַחוֹרִים

הֲלָלוּ.

וְאוּלָם דָּבָר זֶה חָשׁוּב הוּא בְמִדָּה פְחוּתָה מִן

הָעֻבְדָּה שֶׁעַל הַגִּבְעָה הַזֹּאת מְשָׁכַנִי קוֹל מוּזָר מֵעֵין קוֹל

הַ“וִּיק” שֶׁל אַרְנֶבֶת הַשְּׁרֵקָה, אֶלָּא שֶׁהָיָה רָם

מִמֶּנּוּ.

עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי הַמָּקוֹם וְהִבְחַנְתִּי

שֶׁהַקּוֹלוֹת נִשְׁמָעִים מֵאֲחוֹרַי, וּבְכֵן הֲבִינוֹתִי שֶׁאֵין אֵלֶּה

אֶלָּא צִיּוּץ שֶׁל חַיָּה הַשְּׁרוּיָה בְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה. וְאוּלָם

לֹא יָכֹלְתִּי לִקְבֹּעַ בַּת אֵיזֶה מִין הִיא חַיָּה זוֹ, וְרַק עַל

פִּי הַחוֹרִים דַּנְתִּי שֶׁהִיא גְדוֹלָה בְעֶרֶךְ כְּגֹדֶל הָעַכְבָּר.

לֹא רָחוֹק מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה מָצָאתִי עֲקֵבוֹת אֲחָדִים בְּתוֹךְ

הַחוֹל וָאֲצַיֵּר אוֹתָם. כְּשֶׁהֶרְאֵיתִי אַחֲרֵי כֵן אֶת הַצִּיּוּר

הַזֶּה לְחוֹקֵר טֶבַע אֶחָד מִידִידַי וְסִפַּרְתִּי לוֹ כֵיצַד

הִגַּעְתִּי לָזֶה, אָמָר: "גַּם אוֹתִי קָרָה כַמִּקְרֶה הַזֶּה בַמָּקוֹם

הַהוּא וְהָיִיתִי נָבוֹךְ, עַד שֶׁעָלְתָה בְיָדִי לָצוּד אַחַד

הַיְצוּרִים הָהֵם וְאָז נִתְבָּרֵר לִי שֶׁזֶּהוּ מְנַתֵּר בְּעֵשֶׂב, אוֹ

עַכְבָּר קוֹרֵא, וּמַה שֶׁצִּיַּרְתָּ כָאן הֲרֵי הֵם

עִקְּבוֹתָיו".

הָיוּ יָמִים שֶׁהַיְצוּר הַזֶּה נֶחֱשַׁב לִיקַר

הַמְּצִיאוּת מֵאֵין כָּמוֹהוּ. וְאוּלָם עַכְשָׁו מִכֵּיוָן שֶׁיּוֹדְעִים

אָנוּ הֵיכָן הוּא חַי, בְּיָדוּעַ לָנוּ שֶׁהוּא מָצוּי לָרֹב. בִּצְפוֹן

מֶקְסִיקָה הַחֲדָשָׁה מָצָאתִי מִין אֶחָד בִּשְׂדוֹת הַדָּגָן

בְּמִסְפָּר כָּל כָּךְ רַב, עַד שֶׁבְּכָל לַיְלָה צַדְתִּי בְמַלְכֹּדוֹת

אֲחָדוֹת שְׁנַיִם אוֹ שְׁלשָׁה מֵהֶם. בִּמְחוֹז יֵלוֹסְטוֹן אֵינֶנּוּ

מָצוּי כָּל כָּךְ. וְכָל נִסְיוֹנוֹתַי לָצוּד אֶחָד מֵהֶם נִתְבַּטְּלוּ

עַל יְדֵי עַכְבְּרֵי הַצְּבָאִים הַנִּמְצָאִים כָּאן לָרֹב, וְשֶׁבְּכָל

פַּעַם שֶׁהֶעֱמַדְתִּי פַּח לָעַכְבָּרִים־הַקּוֹרְאִים הֶעֱלוּ הֵם אֶת

חֵרוּתָם לְקָרְבָּן וְנוֹקְשׁוּ תַחְתֵּיהֶם.

בַּסְּתָו שְׁנַת 1912 הִתְגּוֹרַרְתִּי בִצְפוֹן

דָּקוֹטָה. שָׁם מָצָאתִי תְלוּלִית שֶׁהָיוּ בָהּ חוֹרִים כַּחוֹרִים

שֶׁנִּגְלוּ לִי קֹדֶם לָכֵן בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן. קוֹל צִפְצוּף

חַלָּשׁ, שֶׁעָלָה מִתּוֹךְ מַעֲבֵה הָאֲדָמָה נָתַן חִזּוק לְדַעְתִּי.

הִצַּבְתִּי מַלְכֹּדֶת, וּבַלַּיְלָה הַבָּא צַדְתִּי עַכְבָּר־קוֹרֵא

בְּצֵרוּף אֲחָדִים מֵעַכְבְּרֵי הַצְּבָאִים הַמְּצוּיִים בַּכֹּל.

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר, שֶׁתּוֹלְדוֹת יְמֵי חַיָּיו שֶׁל

הָעַכְבָּר הַקּוֹרֵא מֻפְלָאִים וְרַבֵּי עִנְיָן הֵם בְּמִדָּה יְתֵרָה,

אֵלָּא שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עָלָיו דָּבָר, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא

מִתְגּוֹרֵר בְּמִישׁוֹר יָבֵשׁ, שֶׁמִּנְהָגוֹ לְצַפְצֵף, שֶׁהוּא נִזּוֹן

בְּיִחוּד מֵחֲגָוִים וְשֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַנְּמָלִים.

חֲתוּלִים מְהַלְּכֵי חֶרֶשׁ קְטַנִּים וּגְדוֹלִים

יָכֹל אָדָם לִרְכַּב חֲמֵשׁ מֵאוֹת מִיל דֶּרֶךְ אֶרֶץ

הֶהָרִים בְּמָקוֹם שֶׁחַיּוֹת הַטֶּרֶף הָאֵלֶּה מְצוּיִים בּוֹ לָרֹב,

וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִרְאֶה אֲפִילוּ שַׂעֲרָה שֶׁל חֲתוּל בָּר חָי.

וְאוּלָם מָה רַבִּים הֵם הַחֲתוּלִים הָרוֹאִים אֶת הָרוֹכֵב! הֵם

מְצִיצִים מִתּוֹךְ סְבָכִים שֶׁלְּיַד הַדֶּרֶךְ, מַשְׁגִּיחִים אֵלָיו

מִתּוֹךְ שׁוּחָה וּמִתְבּוֹנְנִים אֵלָיו בְּשָׁעָה שֶׁהוּא שׁוֹכֵב

לָנוּחַ לְיַד מְדוּרַת הַמַּחֲנֶה. הֶם בּוֹחֲנִים אֶת הַתַּיָּר וּבָאִים

לִידֵי הַכָּרָה שֶׁאֵין לָבֹא אִתּוֹ בִדְבָרִים. הֵם רוֹאִים בּוֹ יְצוּר

שֶׁפְּגִיעָתוֹ רָעָה וְשֶׁמּוּטָב לְהִתְרַחֵק מִפָּנָיו. וְאָמְנָם יָפֶה

הֵם עוֹשִׂים שֶׁהֵם מִתְחַמְּקִים מִפָּנֵינוּ.

אִם נַעֲמִיד אֶת הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּחֻלְדּוֹת הַבָּר עַל

פְּנֵי פְּרֶרְיָה, שֶׁעֲשָׂבֶיהָ קְצָרִים מִן הָעֲשָׂבִים שֶׁבְּכָל

שְׁאָר הַפְּרֶרְיוֹת, סוֹפָהּ שֶׁתִּתְעַלֵּם מֵעֵינֵינוּ עוֹד בְּטֶרֶם

נַסְפִּיק לִמְנוֹת עֶשְׂרִים. אֲפִילוּ אֵין הָעֵשֶׂב גָּבֹהַּ אֶלָּא

שָׁלשׁ זְרָתִים, וְקוֹמָתָהּ שֶׁל חֻלְדַּת הַבָּר עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ

זֶרֶת, הֲרֵיהִי טוֹבַעַת בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב וְנֶעֱלֶמֶת גַּם מֵעֵין

הַמֻּמְחֶה שֶׁבַּצַּיָּדִים. אֲפִילוּ עוֹר רֵיק אִי אֶפְשָׁר

לְהַשְׁפִּיל וּלְשָׁטְחוֹ עָל גַּבֵּי הַקַּרְקַע כְּדֶרֶךְ שֶׁחֻלְדַּת

הַבָּר מַשְׁפִּילָה לְהִשְׁתַּטֵּחַ. הוֹסֵף עַל זֶה אֶת הַדְּמָמָה

הָעֲמֻקָּה שֶׁמִּתּוֹכָהּ הִיא מַחֲלִיקָה עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע:

דּוֹמֶה כְאִלּוּ הִיא צָפָה וְעוֹבֶרֶת עַל כָּל מִכְשׁוֹל וּמַעֲצוֹר

וְחוֹשֶׂכֶת אֶת כָּל כֹּחָהּ לְצֹרֶךְ הַקְּפִיצָה הָאַחֲרוֹנָה

הַמַּכְרָעַת. כָּל כִּשְׁרוֹנוֹתֶיהָ מְצֻמְצָמִים אַךְ בִּקְפִיצָה אַחַת

זוֹ. בָּהּ תְּלוּיִים חַיֶּיהָ וְכָל קִיּוּמָהּ תָּלוּי וְעוֹמֵד

בָּאֳמָנוּת הַהִתְגַּנְּבוּת שֶׁנִּשְׁתַּכְלְלָה אֶצְלָהּ בְּמִדָּה

מַפְלִיאָה וְשֶׁכָּל תַּכְלִיתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא אוֹתָהּ הַקְּפִיצָה

עַצְמָהּ. הַצַּיָּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עֵסֶק עִם הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה

קוֹרְאִים מִשּׁוּם כָּךְ אֶת חֲתוּל הַבָּר, אֶת חֻלְדַּת הַבָּר וְאֶת

אֲרִי הַבָּר בְּשֵׁם חֲתוּלִים מִתְגַּנְּבִים – שֵׁם מַעֲלִיב אֲבָל

מְכֻוָּן יָפֶה.

חֲתוּל הַבָּר שֶׁבֶּהָרִים

חֲתוּל הַבָּר שֶׁבְּאֵרָפָּה הֲרֵיהוּ בְלִי סָפֵק

הַשּׁוֹבָב מִכָּל חַיּוֹת הָאֲדָמָה. חֲתוּל הַבָּר הָאֲמֵרִיקָאִי גָדוֹל

וְכָבֵד מִמֶּנּוּ פִי שְׁלשָׁה, וּמִכָּאן מַסִּיקִים הַרְבֵּה בְנֵי

אָדָם שֶׁבְּוַדַּאי הִנֵּהוּ גַם פִּרְאִי מִמֶּנּוּ פִי שְׁלשָׁה,

וּמִשּׁוּם כָּךְ צָרִיךְ לִפְחַד מִפָּנָיו כְּמִפְּנֵי הַנָּמֵר. אֲבָל

לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר הֲרֵי חֲתוּל הַבָּר הָאֲמֵרִיקָאִי חַיָּה חֲרֵדָה

בְיוֹתֵר. הוּא בוֹרֵחַ אֲפִילוּ מִפְּנֵי הַקָּטֹן שֶׁבַּכְּלָבִים,

וּמֵעוֹלָם אֵין הוּא מִתְיַצֵּב כְּנֶגֶד בְּנֵי אָדָם וְחִזָיּוֹן יָקָר

הוּא שֶׁיְּהֵא טוֹרֵף חַיָּה גְדוֹלָה מִשָּׁפָן.

רָאִיתִי חֲתוּל בָּר בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, וְאַף

חָתוּל זֶה לֹא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּס עַצְמוֹ, אֶלָּא הָיָה עָצוּר

בְּגַרְדִּינֶר בְּתוֹךְ כְּלוּב. וְאוּלָם מוֹצָאוֹ הָיָה מִן

הַפַּרְדֵּס, וַאֲחָדִים מִמּוֹרֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי סִפְּרוּ לִי

שֶׁחַיּוֹת טֶרֶף אֵלֶּה מְצוּיוֹת בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת לָרֹב. אֶת

הַחַיָּה הַזֹּאת אֶפְשָׁר לְהַכִּיר עַל נְקַלָּה עַל פִּי מַרְאֵה

הֶחָתוּל אֲשֶׁר לָהּ וְעַל פִּי זְנָבָהּ הַקָּצָר.

חַיָּה שֶׁטּוֹעִים בָּה – חֻלְדַּת הַבָּר הַקָּנָדִית

בַּחֵלֶק הַדְּרוֹמִי שֶׁל אֲמֵרִיקָה הַצְּפוֹנִית

מִתְגּוֹרְרִים חֲתוּלֵי בָר בַּעֲלֵי מִינִים שׁוֹנִים, וּבַחֵלֶק

הַצְפוֹנִי מִתְגּוֹרְרוֹת חֻלְדּוֹת בָּר שֶׁהִנָּן שְׁאֵרוֹת בָּשָׂר

קְרוֹבוֹת לַחֲתוּל הַבָּר. בָּאֶמְצַע עוֹבֵר אֵזוֹר, שֶׁשְּׁתֵּי

הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה דָרוֹת שָׁם יָחַד. בְּתוֹךְ הָאֵזוֹר הַזֶּה נִמְצָא

בְמִקְרֶה הַפַּרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן, וּלְפִיכָךְ אָנוּ מוֹצְאִים כָּאן

שְׁנֵי הַמִּינִים הֲלָלוּ כְאֶחָד, אֶת חֲתוּל הַבָּר שֶׁבֶּהָרִים וְאֶת

חֻלְדַּת הַבָּר הַקָּנָדִית.

מִימֵי יַלְדוּתִי בְקָנָדָה זוֹכֵר אֲנִי הֵיטֵב שְׁלשָׁה

מְאֹרָעוֹת שֶׁחַיַּת טֶרֶף זוֹ נָטְלָה בָהֶם מָקוֹם בָּרֹאשׁ. אֶחָד

מִשְׁכֵנֵינוּ, אִישׁ פַּחְדָּן, רָאָה יוֹם אֶחָד לְתִמְהוֹנוֹ וְהִנֵּה

חֻלְדַּת בָּר גְּדוֹלָה יוֹצֵאת לְעֵין הַשֶּׁמֶשׁ וְהוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה

אֶל בֵּיתוֹ. מִיָּד נִכְנַס הַבַּיְתָה, נָטַל אֶת קְנֵה רוֹבֵהוּ, פָּתַח

אֶת הַדֶּלֶת כִּמְלֹא הַסֶּדֶק וְהִתְחַבֵּא מֵאַחֲרֶיהָ כְּשֶׁהוּא

כוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו. חֻלְדַּת הַבָּר הָלְכָה מִסָּבִיב לַבַּיִת

בְּמֶרְחָק שֶׁל אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת, וְכָל אוֹתָה הָעֵת הָיָה קְנֵה

הָרוֹבֶה שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מְכֻוָּן כְּנֶגְדָּהּ, וְאוּלָם יָדוֹ

רָעֲדָה וּקְנֵה הָרוֹבֶה נָד אָנֶה וָאָנָה, וּמַחֲשָׁבָה הֵצִיקָה

אוֹתוֹ: אִם אַחֲטִיא אֶת הַמַּטָּרָה וְהַטּוֹרֵף יִתְנַפֵּל עָלַי – מַה

תְּהֵא עָלָי? הוֹ, אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מַה תְּהֵא עָלָי?

הוּא לֹא הִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לִירוֹת, וְחֻלְדַּת

הַבָּר חָזְרָה מִקֵּץ זְמָן מוּעַט אֶל הַיָּעַר. זוֹכֵר אֲנִי אֶת

תְּמוּנַת הָאִישׁ הַהוּא יָפֶה. הוּא הָיָה אִישׁ טוֹב לֵב עַד מְאֹד,

אֲבָל, אֲהָהּ, פַּחְדָּן גָּדוֹל הָיָה. הַשְּׁכֵנִים לָעֲגוּ לוֹ תָמִיד

וְסוֹפוֹ הָיָה שֶׁמָּכַר אֶת הַחַוָּה שֶׁלּוֹ וְקִבֵּל מִשְׂרַת

פְּקִידוּת בָּעִיר.

הַמִּקְרֶה הַשֵּׁנִי הָיָה דוֹמֶה לָזֶה. שְׁנֵי

אֲנָשִׁים יָצְאוּ לָצוּד דֻּבֵּי־רַחַץ וְהִנֵּה הֵנִיסוּ כַלְבֵיהֶם

בְּנִבְחָתָם חַיָּה אַחַת עַל עֵץ. מִיָּד הִבְעִירוּ מְדוּרַת אֵשׁ

וְרָאוּ בֵין הָעֲנָפִים אֶת זְקַן הַלְּחָיַיִם שֶׁל חֻלְדַּת הַבָּר.

הַצָּעִיר שֶׁבָּהֶם כּוֹנֵן אֶת קְנֵה הָרוֹבֶה שֶׁלּוֹ, אֲבָל הַשֵּׁנִי

עָצַר בִּזְרוֹעוֹ וְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו לַעֲזֹב אֶת חֻלְדַּת הַבָּר

לְנַפְשָׁהּ וְלָשׁוּב הַבַּיְתָה, בְּאָמְרוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶם בַּעֲלֵי

מִשְׁפָּחָה הֵם, וְאִם חֻלְדַּת הַבָּר תִּפָּצַע, וַדַּאי תֵּרֵד מֵעַל

הָעֵץ וְתִטְרֹף אוֹתָם עִם כַּלְבֵיהֶם.

הַמְּאֹרָע הַשְּׁלִישִׁי לֹא כָךְ הָיָה. יוֹם אֶחָד

יָצְאָה חֻלְדַּת בָּר מִן הַיַּעַר בְּקִרְבַת חַוָּה וְרָצָה אֶל כַּר

הַמִּרְעֶה וְתָפְשָׂה כִבְשָׂה. אִשְׁתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַחַוָּה שָׁמְעָה

אֶת קוֹל הַצֹּאן שֶׁהִתְמַלְּטָה וַתֵּצֵא וַתֵּרֶא אֶת חֻלְדַּת הַבָּר

כּוֹרַעַת עַל טַרְפָּהּ. מִיָּד נָטְלָה מַקֵּל וַתִּתְנַפֵּל עַל

הַשּׁוֹדֵד. חֻלְדַּת הַבָּר נָהֲמָה בְזָעַם. וְאוּלָם אַךְ פָּגְעָה בָהּ

הַמַּכָּה הַרִאשׁוֹנָה, הִרְפְּתָה מִן הַכִּבְשָׂה וַתִּבְרַח

לְנַפְשָׁהּ. אֵשֶׁת הַחַיִל נָשְׂאָה אֶת הַכִּבְשָׂה הַבַּיְתָה,

תָּפְרָה אֶת אַרְבָּעָה פִצְעֵי הַקְּרִיעָה הָעֲמֻקִּים

שֶׁבְּצַוָּארָהּ, טִפְּלָה בָהּ בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעָה יָמִים וְאַחַר

הֶחֱזִירָה אוֹתָהּ בְּרִיאָה וּשְׁלֵמָה אֶל אִמָּהּ. שְׁנֵי הַמִּקְרִים

הָרִאשׁוֹנִים מוֹכִיחִים עַל הַדֵּעָה הַמּוּטַעַת הַמְּצוּיָה אֵצֶל רֹב

הַבְּרִיּוֹת בְּנִדּוֹן חֻלְדַּת הַבָּר. הַמַּעֲשֶׂה הַשְּׁלִישִׁי

מַרְאֶה לָנוּ אֶת טִיבָהּ לַאֲמִתּוֹ.

פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם רָדְפוּ אַחֲרֵי חֻלְדּוֹת בָּר,

וְאוּלָם מֻבְטָחְנִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ זֹאת אֶלָּא מִתּוֹךְ סַקְרָנוּת

בִּלְבָד, לְעִתִּים קְרוֹבוֹת עָבַרְתִּי עַל פְּנֵי חֻלְדּוֹת בָּר

בְּקֵרוּב מָקוֹם, וַהֲלָלוּ הִבִּיטוּ אֵלַי בְּתִמָּהוֹן. מֵעֵינֵיהֶן

לֹא הֵצִיץ אַף שֶׁמֶץ פִּרְאוּת; אַדְרַבָּה, מֶבָּטֵיהֶן הֵפִיקוּ אֵמוּן

תָּמִים.

הַחַיָּה הַפַּחְדָּנִית מִכָּל חַיּוֹת הַיָּעַר – אֲרִי־הֶהָרִים, פּוּמָה אוֹ קוֹגוּאַר

לְפִי הַסְּפִירָה שֶׁל הַפְּקִידוּת מִתְגּוֹרְרִים

כַּיּוֹם בְּפַרְדֵּס יֵלוֹסְטוֹן כְּמֵאָה אַרְיוֹת־הָרִים. וְאַף עַל

פִּי כֵן מֻבְטָחִים אָנוּ, שֶׁאֵין אֲפִילוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

אֲנָשִׁים הַיְכֹלִים לְהִתְפָּאֵר שֶׁרָאוּ אַף אֶחָד מֵהֶם.

וּכְנֶגֶד זֶה אָנוּ מוֹצְאִים שֶׁאוֹתָהּ הַסְּפִירָה

גוּפָהּ קוֹבַעַת גַּם אֶת מִסְפַּר הַדֹּב הַשָּׁחוֹר כָּכָה – הַיְנוּ

כְמֵאָה – וְאַף עַל פִּי כֵן רָאָה כָל אָדָם בַּפַּרְדֵּס, אֲפִילוּ לֹא

עָבַר בּוֹ אֶלָּא פַעַם אַחַת, דֻּבִּים בְּהָמוֹן.

מַה נִשְׁתַּנּוּ אֵלֶּה מֵאֵלֶּה? עִקַּר הַחִלּוּק

שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה מֻטְבָּע בְּאֹרְחוֹת חַיֵּיהֶן.

הַקּוּגוּאַר מִן הַמִּתְגַּנְּבִים הוּא וְאֵין בְּכָל חַיּוֹת הַיַּעַר

פַּחְדָּן שֶׁכְּמוֹתוֹ. זֶה לִי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׂנָה שֶׁאֲנִי

מְשׁוֹטֵט בִּנְאוֹת הַבָּר וַעֲדַיִן לֹא רָאִיתִי קוּגוּאַר פֶּרֶא. אֵין

לִלְכֹּד אוֹתוֹ אֶלָּא בְעֶזְרַת כַּלְבֵי צַיִד הַמְלֻמָּדִים בְּיִחוּד

לַעֲקֹב אַחֲרָיו וּלְרָדְפוֹ.

כָּאָמוּר לֹא רָאִיתִי קוּגוּאַר מִיָּמַי, וְאוּלָם

מֻבְטַחְנִי שֶׁהַרְבֵּה מִבְּנֵי מִינוֹ כְבָר רָאוּ אוֹתִי. אָמְנָם

כֵּן! וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרָאוּ אוֹתִי אֲפִילוּ בְּפַרְדֵּס

יֵלוֹסְטוֹן. כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב לִפְנֵי בֵית הַמָּלוֹן

מָמוֹט־הוֹט־סְפְּרִינְגְס הֱוֵי זָכוּר שֶׁרוֹאֶה אַתָּה לְנֶגֶד עֵינֶיךָ

שְׁנֵי הָרֵי קוּגוּאַר מְפֻרְסָמִים – הָר אֱוַרְטְס וְהָר

בּוּנְזֶן־פִּיק – וְאֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב

כָּאן וְקוֹרֵא אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלֶּה, מִתְבּוֹנֵן מִבֵּין הַסְּלָעִים

הָאֲפוֹרִים־הַחוּמִים שֶׁעַל הָהָר שֶׁכְּנֶגְדְּךָ קוּגוּאַר אָפוֹר־חוּם

אֶל הַסְּבִיבָה וְאַגַּב גַּם אֵלֶיךָ הַקּוֹרֵא.

אִם יָבֹא בְמִקְרֶה לְיָדְךָ אֶחָד מֵאוֹתָם הַסְּפָרִים

הָאֲסוּרִים, שֶׁהָיִינוּ קוֹרְאִים לְפָנִים בְּבֵית הַסֵּפֶר מִתַּחַת

לַסַּפְסָל, תִּמְצָא כָתוּב בּוֹ, שֶׁהַקּוּגוּאַר הִנֵּהוּ חַיָּה

נוֹרָאָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ לְכֹחַ. עַל יְדֵי מַכָּה אַחַת בְּפַרְסַת

רַגְלוֹ הֲרֵיהוּ מֵמִית רְאֵם אוֹ שׁוֹר וְנֶחְפָּז לָרוּץ עִמּוֹ

בִמְהִירוּת יְתֵרָה, אוֹ מַעֲלֵהוּ עַל אַחַד הָעֵצִים כְּדֵי לְאָכְלוֹ

שָׁם. בְּחִבָּה יְתֵרָה הֲרֵיהוּ אוֹכֵל בְּנֵי אָדָם. דַּרְכּוֹ

לְחַקּוֹת קוֹל אִשָּׁה קוֹרְאָה לְעֶזְרָה, עַל מְנָת לִטְרֹף אֶת

הַגֶּבֶר נְדִיב הָרוּחַ הֶחָשׁ לִישׁוּעָתָהּ. וּלְעֻמַּת זֶה אִם

תְּעַיֵּן בַּמְעֻלִּים שֶׁבְּסִפְרֵי תוֹלְדוֹת הַטֶּבַע, אוֹ תִשְׁאַל

אֶת פִּי מוֹרֶה־דֶרֶךְ מְנֻסֶּה, יִוָּדַע לְךָ, שֶׁהַקּוּגוּאַר אָמְנָם

עוֹשֶׂה שַׁמּוֹת גְּדוֹלוֹת בַּצְּבָאִים, בַּצֹּאן וּבַסַּיָּחִים אֲבָל

רַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מַרְהִיב הוּא בְנַפְשׁוֹ עֹז לַהֲרֹג חַיָּה

עַזָּה מֵאֵלֶּה וּמֵעוֹלָם אֵין הוּא מִתְנַפֵּל עַל אָדָם.

אָמְנָם יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֲנִי אֲנָשִׁים

הַמַּכְחִישִׁים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְּכִסְתִירָה לִדְבָרַי הֲרֵי הֵם

מְסַפְּרִים סִפּוּרִים אֲשֶׁר לְשִׁמְעָם תְּסַמֵּרְנָה שַׂעֲרוֹת

רֹאשֵׁנוּ. וְאוּלָם רֹב הַסִּפּוּרִים הָאֵלֶּה עַל דְּבַר קוּגוּאַר

הַתּוֹפֵשׂ אֶת הָאָדָם לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵי חֲקִירָה וּדְרִישָׁה

מְדֻיָּקֶת.

אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁהַקּוּגוּאַר לָהוּט אַחַר

בְּשַׂר סוּסִים, כְּעִנְיָן שֶׁשְּׁמוֹ הַמַּדָּעִי מוֹכִיחַ עָלָיו

(שׁוֹדֵד סוּסִים – hippolestes). הוּא עוֹבֵר

דֶּרֶךְ רְחוֹקָה עַל מְנָת לָשׁוּד סְיָח, וְהַמַּעֲשִׂים בְּקוּגוּאַר

שֶׁהִתְנַפֵּל עַל אִישׁ רוֹכֵב עַל סוּס בַּלַּיְלָה, נִתְבָּרְרוּ

שֶׁלֹּא לָאִישׁ הִתְכַּוֵּן אֶלָּא לַסּוּס, וּבְכָל פַּעַם שֶׁרָאָה

שֶׁאִישׁ יוֹשֵׁב עַל גַּב הַסּוּס מִהֵר לְהִמָּלֵט.

נוֹסָף עַל זֶה סַקְרָן גָּדוֹל הוּא הַקּוּגוּאַר,

וּמִשּׁוּם כָּךְ קָרָה כַמָּה פְעָמִים שֶׁרָץ אַחֲרֵי אָדָם בַּיַּעַר,

אֲבָל רַק עַל מְנָת לְהִתְבּוֹנֵן אֶל מַעֲשֵׂהוּ וּפְעֻלָּתוֹ, וְלֹא

הִתְנַפֵּל עָלָיו. וְאוּלָם הַתַּיָּר הַפַּחְדָּן שֶׁרָאָה

“שֶׁהַקּוּגוּאַר רוֹדֵף אַחֲרָיו” יְדַמֶּה בְנַפְשׁוֹ שֶׁאַךְ כְּפֶשַׂע

הָיָה בֵינוֹ וּבֵין הַמָּוֶת.

פְּגִישָׁתִי עִם הָאַרְיֵה

פַּעַם אַחַת בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי סוֹפֵר בְּעִתּוֹנִים

לְסַפֵּר לוֹ עַל "מַעֲשֶׂה בְסַכָּנַת נֶפֶשׁ אֲיֻמָּה עַל יְדֵי חַיּוֹת

טֶרֶף", אַחַד הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁבָּהֶם הָיָה אַךְ כְּפֶשַׂע בֵינִי וּבֵין

הַמָּוֶת. הֶחֱזַרְתִּי לוֹ: "מֵעוֹלָם לֹא קָרַנִי מִקְרֶה שֶׁכָּזֶה.

סַכָּנַת מָוֶת עַל יְדֵי חַיּוֹת בָּר אֵינָהּ מְצוּיָה עוֹד כַּיּוֹם

בַּאֲמֵרִיקָה".

"כְּלוּם לֹא נִפְגַּשְׁתָּ מֵעוֹלָם עִם הַדֹּב

הַגְּרִיזְלִי (הַדֹּב הָאָפוֹר), אוֹ עִם אֲרִי הֶהָרִים?" הוֹסִיף

לִשְׁאֹל.

"אָמְנָם נִפְגַּשְׁתִּי עִם הַרְבֵּה גְרִיזְלִים וְגַם

עִם אֲרָיוֹת אֲחָדִים. פַּעַם הִתְבּוֹנֵן אֵלַי אֲרִי אֶחָד בְּשָׁעָה

שֶׁהָיִיתִי יָשֵׁן", עָנִיתִי לוֹ.

פְּנֵי הַמַּגִּיד חֲדָשׁוֹת אוֹרוּ. הוּא הֶחֱלִיק דַּף

נְיָר אֶחָד, תָּחַב אֶת קְצֵה עֵט הָעֹפֶרֶת שֶׁלּוֹ לְתוֹךְ פִּיו

וְקָרָא: "דַּבֵּר! עַתָּה קָלַעְתָּ אֶל הַמַּטָּרָה. הַשְׁמִיעֵנִי אֶת

פְּרָטֵי הַמְּאֹרָע. אַל תַּעֲלֵם מִמֶּנִּי כְלוּם".

“הַדָּבָר הָיָה בְחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר שְׁנַת 1899”,

פָּתַחְתִּי וְאָמַרְתִּי. "אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי חָנִינוּ אָז עַל רָמַת

הַסְּיֶרָה סָמוּךְ לְהַר טָלַק. בְּעוֹנָה זוֹ אֵין גְּשָׁמִים מְצוּיִים

שָׁם, וּלְפִיכָךְ לֹא מָצָאנוּ חֵפֶץ בְּאֹהֶל. לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

הָיָה שַׂק־שֵׁנָה מְעֻלֶּה בְיוֹתֵר שֶׁהִנַּחְנוּ אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי

הַקַּרְקַע בְּרִחוּק רֶגֶל אוֹ שְׁתַּיִם זֶה לָזֶה. בֵּין הַשַּׂקִּים

הִנַּחְנוּ אֶת קְנֵי הָרוֹבֶה שֶׁלָּנוּ עַל בַּד גַּס שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג

מָיִם.

בְּלִוְיָתֵנוּ הָיוּ צְעִירֵי רוֹעִים אֲחָדִים, שֶׁהָיוּ

עוֹשִׁים אֶת הָעֲבוֹדָה שֶׁהָיָה צֹרֶךְ בָּהּ לְשַּׁיָּרָה. שְׁנֵי

שָׁבוּעוֹת רְצוּפִים הָיוּ הַשָּׁמַיִם טְהוֹרִים וְהָאֲוִיר הָיָה סְתָו

יָפֶה, אַךְ בְּאַחַד הַעֲרָבִים הִתְחִיל לְהִתְחוֹלֵל סָעַר. עֲנָנִים

כְּבֵדִים עָלוּ מִפְּאַת הַיָּם. גַּלְגִּלֵּי אָבָק הִתְגּוֹלְלוּ

בַמָּרוֹם וּמַרְאֵה הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת הָיָה צָהֹב־חִוֵּר חוֹלָנִי.

הַסּוּסִים הָיוּ נִרְגָּזִים, הֵרִימוּ אֶת נְחִירֵיהֶם, נָחֲרוּ

וְזָקְפוּ אֶת אָזְנֵיהֶם לְאָחוֹר.

כָּל הָאוֹתוֹת הָאֵלֶּה הוֹכִיחוּ שֶׁסְּעָרָה קְרוֹבָה

לָבֹא, לַמְרוֹת הַכְּלָל "שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִים

בְּסֶפְּטֶמְבֶּר". אֲנַחְנוּ הִתְקַנּוּ אֶת הַהֲכָנוֹת הַנִּצְרָכוֹת,

עַד כַּמָּה שֶׁהָיָה סִפֵּק בְּיָדֵנוּ, וְהִתְכַּנַּסְנוּ אֶל תּוֹךְ

שַׂקֵּי הַשֵּׁנָה. אֹהֶל לֹא הָיָה לָנוּ, כָּאָמוּר לְמָעְלָה.

תֵּכֶף אַחֲרֵי רֶדֶת הַחשֶׁךְ הִתְחוֹלְלָה הַסְּעָרָה

וְטִפּוֹת עָבוֹת אֲחָדוֹת טָפְחוּ עָלֵינוּ. אַחַר כָּךְ שָׁמַעְנוּ קוֹל

צַהֲלַת סוּסִים רָם. הַסּוּס הַסָּמוּךְ לָנוּ הִתְקוֹמֵם, וְאַחַר

הִשְׂתָּרְרָה דְמָמָה.

לְמָחָר בַּבֹּקֶר נִגְלָה לָנוּ שֶׁסּוּסֵינוּ בָרְחוּ

לָהֶם. כָּל הָרְסָנִים וְהָרְצוּעוֹת הָיוּ קְרוּעִים, וְעִקְּבוֹת

הַפְּרָסוֹת הָעֲמֻקִּים הוֹכִיחוּ כַּמָּה עֲצוּמָה הָיְתָה

הַהִשְׁתּוֹלְלוּת שֶׁתָּקְפָה אֶת הַסּוּסִים וְשֶׁכִּמְעַט שֶׁלֹּא

הִגִּיעָה לְאָזְנֵינוּ. הָרוֹעִים יָצְאוּ לְבַקֵּשׁ אֶת הַסּוּסִים

וְתָפְשׂוּ אֶת כֻּלָּם בְּמֶרְחָק שֶׁל מִיל אֶחָד מִמְּקוֹם

תַּחֲנוֹתֵנוּ.

בֵּינָתַיִם בָּדַקְתִּי אֶת הַקַּרְקַע, וּמִיָּד

נִתְבָּרֵר לִי הַדָּבָר. מָצָאתִי אֶת עִקְּבוֹתָיו שֶׁל אֲרִי הָרִים

אַדִּיר. הוּא בָא אֶל מַחֲנֵנוּ, הִתְהַלֵךְ חֶרֶשׁ מִסְּבִיבֵינוּ,

הֵרִיחַ בָּנוּ, וּכְפִי שֶׁסָּבוּר אֲנִי עָבַר בֵּין שְׂדֵרַת שַׂקֵּי

הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ. אַחַר כָּךְ הָלַךְ אֶל הַסּוּסִים, אֲשֶׁר מֵאֵימַת

אוֹיְבָם בְּנֶפֶשׁ נִתְּקוּ אֶת רִסְנֵיהֶם וְנִמְלְטוּ עַל נַפְשָׁם.

מוֹדֶה אֲנִי שֶׁחַיֵּי הַסּוּסִים הָיוּ תְלוּיִים מִנֶּגֶד, מַה שֶׁאֵין

כֵּן אֲנַחְנוּ, שֶׁלְּפִי דַעְתִּי לֹא הָיְתָה צְפוּיָה לָנוּ שׁוּם

סַכָּנָה".

בְּעֵינֵי הָעִתּוֹנָאי הָיָה הַמִּקְרֶה הַזֶּה חָמוּר

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּעֵינַי אָנִי, וְהוּא עָמַד עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאִם

אֲחַטֵּט בְּזִכְרוֹנוֹתַי, וַדַּאי יַעֲלֶה עַל לִבִּי זֵכֶר מַעֲשֶׂה

נוֹרָא בִּפְרִיץ חַיּוֹת שֶׁהָיְתָה צְפוּיָה לִי מִיָּדוֹ סַכָּנַת

מִיתָה מַמָּשׁ.

וְאָכֵן צָדַק הָאִישׁ. כִּמְעַט שֶׁשָּׁכַחְתִּי,

שֶׁפַּעַם אַחַת נִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וּבֵינֵינוּ וּבֵין הַמָּוֶת

הָיָה אַךְ כִּמְלֹא שַׂעֲרָה.

בְּחֶזְקַת סַכָּנַת נָפֶשׁ

הַדָּבָר הָיָה בְאוֹתוֹ הַמַּסָּע עַצְמוֹ בִנְאוֹת

סְיֶרָה. שָׁבוּעוֹת תְּמִימִים הָיִינוּ מִתְפַּרְנְסִים בַּיַּעַר רַק

מִכְּבוּשִׁים בִּלְבָד. כְּשֶׁהִגַּעְנוּ אֶל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא שֶׁלְּיַד

יְאוֹר לִיף, מָצָאנוּ שָׁם עֵדֶר קָטֹן שֶׁל בִּקְרֵי בָר, זֹאת אוֹמֶרֶת

שֶׁל בִּקְרֵי הַחַוּוֹת. “הוֹ!” קָרָא אֶחָד מִצְּעִירֵי הָרוֹעִים,

"חָלָב חַי יָשִׁיב אֶת נַפְשֵׁנוּ לְאַחַר כָּל הַמַּאֲכָל הַקְּלֹקֵל

שֶׁאָכַלְנוּ בְמֶשֶׁךְ הַזְּמָן הָאַחֲרוֹן".

“הֲרֵי כָאן לְפָנֶיךָ פָרוֹת לְמַדָּי. בְּבַקָּשָׁה, קוּם וַחֲלֹב!”

"אָמְנָם יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לָצוּד אַחַת מֵהֶן, אִלּוּ

יָדַעְתִּי אֵיזוֹ מֵהֶן תִּכְשַׁר וּמַה לַעֲשׂוֹת כְּשֶׁאָצוּד

אוֹתָהּ".

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָה עַל לִבִּי זֵכֶר יְמֵי נְעוּרַי

שֶׁבִּלִּיתִי בַחַוָּה, וָאַעַן וָאֹמַר: "הִנְנִי לְהַרְאוֹת לְךָ פָרָה

שֶׁדַּדֶּיהָ מְלֵאִים חָלָב, וְגַם אֶחֱלֹב אוֹתָהּ אִם תַּחֲזִיק

בָּהּ".

“טוֹב וְיָפֶה. הֵיכָן הִיא הַפָּרָה?”

שַׂמְתִּי אֶת יָדִי אֶל פִּי וְהִשְׁמַעְתִּי קוֹל

גְּעִיָּה כִגְעִיַּת עֵגֶל רָעֵב. מִיָּד נָשְׂאוּ הַפָּרוֹת אֶת

רָאשֵׁיהֶן וְהֵנִיעוּ אֶת כַּנְפוֹת נְחִירֵיהֶן. גָּעִיתִי שֵׁנִית,

וְהִנֵה פָּרְשׁוּ שָׁלשׁ פָּרוֹת מֵעַל יֶתֶר הָעֵדֶר. שְׁתַּיִם מֵהֶן

רָצוּ אֶל הַיַּעַר, כְּאִלּוּ נִטְרְפָה דַעְתָּן עֲלֵיהֶן,

הַשְּׁלִישִׁית נִשְׁאֲרָה עַל עָמְדָּה וְהִבִּיטָה אֶל כָּל עֲבָרִים.

“הֲרֵי הַפָּרָה הַחוֹלֶבֶת שֶׁלָּכֶם לִפְנֵיכֶם”, אָמַרְתִּי אֶל

הָרוֹעִים.

הַנְּעָרִים יָשְׁבוּ עַל סוּסֵיהֶם וְרָכְבוּ לַעֲשׂוֹת

אֶת שֶׁלָּהֶם. הָעֵדֶר נָפוֹץ וְגַם הַפָּרָה נִסְּתָה לְהִמָּלֵט,

וְאוּלָם הַסּוּסִים דָּהֲרוּ אֵלֶיהָ וּרְצוּעוֹת הַמַּלְכֹּדֶת רָעֲשׁוּ

בָאֲוִיר, וּכְהֶרֶף עַיִן נִכְרְכָה רְצוּעָה אַחַת מִסָּבִיב לְקַרְנֶיהָ

וּרְצוּעָה שְׁנִיָּה מִסָּבִיב לְאַחַת מֵרַגְלֶיהָ

הָאֲחוֹרִיּוֹת.

"עַתָּה הִגִּיעַ תּוֹרֵךְ, גְּבֶרֶת הֶחָלָב, לַעֲשׂוֹת

אֶת שֶׁלָּךְ", פָּנוּ הַנְּעָרִים אֵלָי. נָטַלְתִּי דְלִי וָאֶקְרַב אֶל

הַבְּהֵמָה הַשּׁוֹבֵבָה הַנּוֹחֶרֶת וְהַמִּתְנוֹדֶדֶת. הַפָּרָה נִסְּתָה

לִמְנֹעַ מִמֶּנִּי אֶת חֲלָבָהּ, אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי בָקִי בִמְלָאכָה

זוֹ. בְּמֶשֶׁךְ כָּל זְמַן הַחֲלִיבָה הָיִיתִי נֶאֱלָץ לָשִׂים לֵב אֶל

רַגְלָּה הָאֲחוֹרִית הַחָפְשִׁית שֶׁבָּהּ נִסְּתָה לִבְעֹט בִּי. לְאַט

לְאַט נֶהְפַּךְ קוֹל “הַטְזִי טְזִי” הָרָם לְקוֹל “טְזִי טְזִי” עָמֹק,

שֶׁנִּשְׁמַע בְּשָׁעָה שֶׁשְּׁנֵי זִרְמֵי הֶחָלָב הִשְׁתַּפְּכוּ אֶל

תּוֹךְ הַדְּלִי. אַךְ הִנֵּה הִתְחִיל לִהְיוֹת נוֹדֵף רֵיחַ מְשֻׁנֶּה

שֶׁהָלַךְ הָלֹךְ וְחָזָק, הָלֹךְ וְהֵעָשׂוֹת חָרִיף, עַד שֶׁנֶּהְפַּךְ

וְהָיָה לְסַרְחוֹן. אָז הֵצַצְתִּי בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶל תּוֹךְ

הַדְּלִי, וּבִמְקוֹם חָלָב לָבָן כָּשֶּׁלֶג, רָאִיתִי שָׁם מִין נוֹזֶל

צָהֹב־כָּתֹם מַעֲלֶה קֶצֶף, שֶׁחוּטֵי דָם הָיוּ מְעֹרִים בּוֹ.

מִהַרְתִּי לָקוּם כְּשֶׁאֲנִי נִרְתַּע לַאֲחוֹרַי

וְאָמַרְתִּי: "הֲרֵי לָכֶם דֵּי חָלָב לִשְׁנֵיכֶם. שְׁאָר בְּנֵי

הַחֲבוּרָה שֶׁלָּנוּ אֵינָם רוֹצִים בּוֹ. הַחֲזִיקוּ בַפָּרָה בְכָל עֹז

עַד שֶׁאַגִּיעַ אֶל הָעֵצִים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר מִזֶּה".

כְּשֶׁנִּמְצֵאתִי כְבָר בִּמְקוֹם מִבְטָחִים, הִרְפּוּ

הַנְּעָרִים מִן הַפָּרָה. מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁמַּחֲשַׁבְתָּהּ

הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה נָקָם וְאוּלָם אָנֹכִי נִמְצֵאתִי בְמָקוֹם

בָּטוּחַ, וּשְׁנֵי הַנְּעָרִים הַמְנֻסִּים יָדְעוּ כֵּיצַד מִתְנַהֲגִים

עִם פָּרָה שׁוֹבֵבָה. סוֹף סוֹף הָיְתָה שְׂמֵחָה לְהִמָּלֵט בְּעוֹד

עוֹרָה עַל בְּשָׂרָהּ.

“הֲרֵי שָׁם הֶחָלָב שֶׁלָּכֶם”, קָרָאתִי כְּשֶׁאֲנִי

מוֹרֶה בְיָדִי עַל הַדְּלִי שֶׁהֶעֱמַדְתִּי. כְּפִי הַנִּרְאֶה הָיְתָה

הַפָּרָה נְגוּעָה לֹא בְמַחֲלַת הֶחָלָב בִּלְבָד. הַנְּעָרִים שָׁפְכוּ

אֶת הֶחָלָב הַמְעֹרָב בְּדָם, נָשְׂאוּ אֶת הַדְּלִי אֶל הַנָּהָר

וְשָׁטְפוּ אוֹתוֹ וְשָׁבוּ אֶל הַמַּחֲנֶה, וְשָׁם הִגְעַלְנוּ אֶת

הַדְּלִי כַמָּה פְעָמִים בְּרוֹתְחִים.

אֹרַח הַלַּיְלָה הַמְּסֻכָּן

בָּעֶרֶב אַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה, אַךְ כִּלִּינוּ

לֶאֱכֹל אֶת סְעֻדַּת הָעֶרֶב. וְהִנֵּה הֵרִיעַ מִן הַפְּרֶרְיָה

הַקְּרוֹבָה קוֹל נַהֲמָתוֹ שֶׁל שׁוֹר הָעֵדֶר, אוֹתוֹ קוֹל הַנַהֲמָה

שֶׁהוּא מַשְׁמִיעַ כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא לַקְּרָב וְשֶׁמַּשְׁמָעוֹ הוּא:

“אֲנִי מֵרִיחַ רֵיחַ דָּם”.

הָלַכְנוּ בַלָּט עַד קְצֵה הַיַּעַר, וּלְעֵינֵינוּ

נִגְלָה הַפֶּרֶא בְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נִשְׁפַּךְ הֶחָלָב הָרָע.

הוּא נָבַר בְּפַרְסוֹתָיו וּבְקַרְנָיו בַּקַּרְקַע וְהִשְׁמִיעַ נַהֲמָה

מְאַיֶּמֶת. הָרוֹעִים עָלוּ עַל סוּסֵיהֶם וְהוֹכִיחוּ לָנוּ הוֹכָחָה

מֻבְהָקָה כַּמָּה גָדוֹל כֹּחָהּ שֶׁל בִּינַת הָאָדָם לְהַכְרִיעַ כֹּחַ

שֶׁל שְׁרִירִים בֶּהֱמִי. הֵם הִתִּיקוּ בִמְרוּצָה אֶת הַשּׁוֹר

בְּמֶרְחַק מִיל מֵאוֹתוֹ הַמָּקוֹם, חָלְקוּ לוֹ מַהֲלוּמוֹת נֶאֱמָנוֹת

בְּקִשְׁרֵי הָרְצוּעוֹת שֶׁבִּידֵיהֶם וְאַחַר שָׁבוּ אֶל הַמַּחֲנֶה,

וּמִקֵּץ שָׁעָה קַלָּה שָׁכַבְנוּ לִישׁוֹן.

אַךְ סָגְרָה הַשֵּׁנָה אֶת עֵינֵינוּ וּמְנוּחַת

הַמַּחֲנֶה הָפְרְעָה שׁוּב עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַקּוֹל הַמִּתְמַרְמֵר

הֶעָמֹק, קוֹל נַהֲמַת הַקְּרָב שֶׁהִשְׁמִיעַ הַשּׁוֹר הַזּוֹעֵם.

קָפַצְנוּ מִמִּשְׁכָּבֵנוּ, וּלְאוֹר הַיָּרֵחַ רָאִינוּ אֶת הַפֶּרֶא

הָאָיֹם כְּשֶׁהוּא רָץ אֶל הַמַּחֲנֶה.

מִיָּד הֵטִילוּ הַנְּעָרִים אֶת הָאֻכָּפִים עַל גַּבֵּי

סוּסֵיהֶם, וְשׁוּב שָׁמַעְתִּי קוֹל הַלְמוּת רַגְלַיִם כְּבֵדוֹת

וְדַהֲרוֹת סוּסִים, קְרִיאוֹת הָרוֹכְבִים וְנַחֲרַת הַשּׁוֹר, וּמִקֵּץ

רְגָעִים אֲחָדִים נָדַם הַכֹּל. אַחֲרֵי חֲצִי שָׁעָה שָׁבוּ הַנְּעָרִים

אֶל הַמַּחֲנֶה, וְשׁוּב הִתְעַטַפְנוּ בִשְׂמִיכוֹתֵינוּ

וַנֵּרָדֵם.

וְאוּלָם גְּזֵרָה נִגְזְרָה עָלֵינוּ שֶׁהַלַּיְלָה לֹא

יַעֲבֹר בְּשָׁלוֹם. כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה חָלַמְתִּי עַל דְּבַר רְעִידַת

אֲדָמָה וְקוֹלוֹת רָעַם. וּלְאַט לְאַט הִתְעוֹרַרְתִּי וְשׁוּב

שָׁמַעְתִּי נַהֲמַת הַשּׁוֹר הָאֲיֻמָּה, שֶׁמִּקּוֹלָהּ פָּקוּ

בִרְכָּי.

“רַוּ־אַוּ־אַוּ־אַוּ־אַוּ” הִתְגַּלְגֵּל קוֹל הַנָּהַם.

אֲנִי הָיִיתִי כְבָר עֵר בְּמִדָּה שֶׁהִבְחַנְתִּי שֶׁהַשּׁוֹר אֵינֶנּוּ

רָחוֹק מֵאִתָּנוּ. כַּנִּרְאֶה לֹא נָתַן לוֹ הֶחָלָב הַשָּׁפוּךְ

מְנוּחָה. לֹא הָיוּ רְגָעִים מוּעָטִים וּבֶן הַשַּׁחַץ הוֹפִיעַ

בַּמַחֲנֶה. דּוֹמֶה הָיָה כְאִלּוּ הַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ פִתְאֹם

וְהָעֵצִים רָעֲדוּ מִקּוֹלוֹ, “רַוּ־אַוּ־אַוּ־אַוּ־אַוּ” נָהַם וְשָׁאָף.

וּבְטֶרֶם הִרְגַּשְׁתִּי בַדָּבָר, וּכְבָר יָרַד וְצָעַד בַּשְּׁבִיל

הַצָּר שֶׁבֵּין שַׂקֵּי הַשֵּׁנָה שֶׁלָּנוּ וְעָמַד בְּאֶמְצַע

הַמַּחֲנֶה. אִלּוּ קָפַצְתִּי מִמְּקוֹמִי וְקָרָאתִי, וַדַּאי הָיָה

מִשְׁתּוֹבֵב אוֹ נִבְהָל וְהָיָה רוֹמֵס אֲחָדִים מֵאִתָּנוּ. כָּךְ

דַּרְכָּם שֶׁל הַשְּׁוָרִים; מָה שֶׁאֵין כֵּן הַסּוּס שֶׁדַּרְכּוֹ

לְדַלֵּג וְלַעֲבֹר עַל מִכְשׁוֹלִים. וּלְפִיכָךְ חִכִּיתִי בִרְעָדָה עַד

שֶׁהַקּוֹל “רַוּ־אַוּ־אַוּ” הָאָיֹם הִתְרַחֵק קְצָת. וְאָז קָפַצְתִּי

מִמְּקוֹמִי וְקָרָאתִי בְקוֹל רָם בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחִי:

“לוּאִיס! פְרַנְק! הוֹשִׁיעוּ! הַשּׁוֹר בָּא!”

הָרוֹעִים עָמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם עוֹד טֶרֶם כִּלִּיתִי,

וְלֹא עָבְרוּ אֲפִילוּ שְׁלשָׁה רְגָעִים וְהַסּוּסִים כְּבָר הָיוּ

חֲבוּשִׁים. וּמִיָּד קָם רַעַשׁ וְשָׁאוֹן: קוֹל שְׁעָטָה וּדְהָרָה, קוֹל

נַהַם וְקוֹל חֲבָטַת הָרְצוּעוֹת. וְאַחֲרֵי כֵן, כְּשֶׁהַקּוֹלוֹת

נִתְעַלְּמוּ בַמֶּרְחָק, הִגִּיעַ לְאָזְנַי צְלִיל: “פּוּף פּוּף!” –

רַעַשׁ יְרִיּוֹת קְנֵי רוֹבֶה. כְּשֶׁהַנְּעָרִים שָׁבוּ, לֹא שָׁאַלְתִּי

אוֹתָם דָּבָר. וְאוּלָם הֵם אָמְרוּ לִי: "רְצוֹנְךָ לְהִתְעָרֵב

אִתָּנוּ, שֶׁהֲלָה לֹא יַחֲזֹר עוֹד הֵנָּה?" אֲנִי הֶאֱמַנְתִּי

לְדִבְרֵיהֶם.

דֻּבִּים בְּנֵי מַדְרֵגָה גְבֹהָה וּבְנֵי מַדְרֵגָה נְמוּכָה

הַנַּחֲרָה בַלַּיְלָה הֲרֵיהִי מַעֲשֵׂה פֶשַׁע,

וְנַחֲרָה בַיּוֹם מְעוֹרֶרֶת צְחוֹק. בְּחֹדֶשׁ סֶפְּטֶמְבֶּר שְׁנַת 1912

בִּקַרְתִּי בְחֶבְרַת יְדִידִים אֲחָדִים וּמוֹרֵה דֶרֶךְ טוֹב חֶבֶל

הָאָרֶץ דְּרוֹמִית מִזְרָחִית לִיאוֹר יֵלוֹסְטוֹן. חֶבֶל זֶה הֲרֵיהוּ

הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר פִּרְאִי שֶׁל הַפַּרְדֵּס. הוּא רָחוֹק בְּיוֹתֵר

מִיִּשּׁוּב בְּנֵי אָדָם, וְהַחַיּוֹת שֶׁבְּכָאן אֵינָן רְגִילוֹת

לִרְאוֹת פְּנֵי אָדָם, כְּאוֹתָן הַחַיּוֹת שֶׁבְּקִרְבַת בָּתֵּי

הַמָּלוֹן, וַהֲרֵי הֵן שְׁרוּיוֹת בְּמַצַּב פִּרְאִי גָמוּר.

בְּנֵי הַחֲבוּרָה הָיוּ כֻלָּם מֻבְחָרִים, וְאוּלָם

לְדַאֲבוֹנֵנוּ טָעִינוּ בִּבְחִירַת אֶחָד מֵהֶם, כִּי מִדָּה רָעָה

הָיְתָה מְצוּיָה בוֹ – אַךְ סָגַר אֶת שְׁמוּרוֹת עֵינָיו וְהִנֵּה הוּא

נוֹחֵר נַחֲרָה אֲיֻמָּה, וּלְפִיכָךְ קָבַעְנוּ לוֹ מָדוֹר בְּאֹהֶל

בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְאָנוּס הָיָה לִישׁוֹן בְּמֶרְחָק שֶׁל עֶשְׂרִים

וְחָמֵשׁ רֶגֶל מִמֶּנִּי וָהָלְאָה.

בַּלַּיְלָה הַקֹּדֵם הָיְתָה הַנְהָגָתוֹ כָל כָּךְ

רָעָה, עַד שֶׁרָאִינוּ צֹרֶךְ לְעַצְמֵנוּ לְהַגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק

שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵינוּ עַד כְּדֵי חֲמִשִּׁים רָגֶל. וְאוּלָם בַּמֶּה

נֶחֱשָׁב מַהֲלָךְ שֶׁל חֲמִשִּׁים רֶגֶל בִּדְמִי חֲצוֹת לַיִל לְגַבֵּי

חֲלָלוֹ שֶׁל חָזֶה, שֶׁהֶקֵּפוֹ אַרְבָּעִים זֶרֶת. וּלְגַבֵּי

נְחִירַיִם, אֲשֶׁר קוֹלָן כְּקוֹל שׁוֹפָר? בִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת

בַּלַּיְלָה הִתְעוֹרַרְתִּי שׁוּב מִקּוֹל נַחֲרָה אֲיֻמָּה, שֶׁהַפַּעַם

הָיְתָה תְרוּעָתָהּ גַּסָּה וְקָשָׁה מִכְּפִי דַרְכָּהּ עַד עַתָּה

וְנִשְׁמְעָה בְקֵרוּב מָקוֹם, כְּאִלּוּ הָיָה אוֹתוֹ הָאָדָם יָשֵׁן

בְּסָמוּךְ לִי. יָשַׁבְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי וְצָרַחְתִּי בְכָעַס: "הוֹ,

דְּזֶ’ק! סְגֹר אֶת הַחֹטֶם שֶׁלְּךָ וְתֵן גַם לַאֲחֵרִים לִישׁוֹן

בִּמְנוּחָה!"

הַתְּשׁוּבָה עַל קְרִיאָתִי זוֹ הָיָה קוֹל נַחֲרָה רָמָה

עוֹד יוֹתֵר, וְאַחַר נִשְׁמַע קוֹל נֵפֶץ סְבָךְ וּמְאָז שָׂרְרָה

כִמְדֻמֶּנִי דְמָמָה עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

וְאוּלָם כְּשֶׁקַּמְתִּי מִמִּשְׁכָּבִי, נוֹדַע לִי,

שֶׁלֹּא יְדִידִי הִשְׁמִיעַ הַפַּעַם אֶת קוֹלוֹת הַנַּחֲרָה

וְהַשָּׁאוֹן, אֶלָּא גְרִיזְלִי אַדִּיר, אֲשֶׁר כִּבֵּד אֶת מַחֲנֵנוּ

בְּבִקּוּרוֹ וַאֲשֶׁר תָּקַע אֶת חָטְמוֹ גַם בְּאָהֳלִי שֶׁלִּי.

קוֹל קְרִיאָתִי הִבְהִיל אוֹתוֹ כָל כָּךְ, עַד אֲשֶׁר

בָּרַח וַיִּמָּלֵט. וּמִקְרֶה זֶה הוּא גַם הַמְצַיֵּן אֶת טִיבוֹ שֶׁל

הַגְּרִיזְלִי שֶׁבְּיָמֵינוּ. הוּא מְפַחֵד מִפְּנֵי הָאָדָם וּבוֹרֵחַ

לְרֵיחוֹ אוֹ לְקוֹלוֹ. וְאִם נִזְדַּמֵּן לְפָנֶיךָ בְיֵלוֹסְטוֹן

גְּרִיזְלִי, הַנִּרְאֶה כְאִלּוּ הוּא מְבַקֵּשׁ קְרָבוֹת, מֻבְטָח אַתָּה

שֶׁמִּדָּה רָעָה זוֹ הִקְנָה לוֹ אֶחָד מִבְּנֵי מִינֵנוּ אָנוּ אֵצֶל

בָּתֵּי הַמָּלוֹן.

הַדֻּבִּים לְמִינֵיהֶם הַשּׁוֹנִים

יֵשׁ מוֹרֵי דֶרֶךְ שֶׁסָּחִים לַתַּיָּר כִּי בְּפַרְדֵּס

יֵלוֹסְטוֹן וּבִסְבִיבָתוֹ מְצוּיִים שִׁשָּׁה מִינֵי דֻבִּים שׁוֹנִים:

דֻּבִּים שְׁחוֹרִים, דֹּב הַקִּנָּמוֹן הַגָּדוֹל, דֹּב הַקִּנָּמוֹן

הַקָּטֹן, הַגְּרִיזְלִי, הַדֹּב בַּעַל קְצוֹת הַכֶּסֶף וְהַדֹּב בַּעַל

הַגַּב הַתָּלוּל. וְאוּלָם בֶּאֱמֶת אֵין שָׁם בִּלְתִּי אִם שְׁנֵי

מִינִים הֲלֹא הֵם: הַדֹּב הַשָּׁחוֹר וְהַגְּרִיזְלִי (הָאָפוֹר).

הַדֹּב הַשָּׁחוֹר נִכָּר בְּצִפָּרְנָיו הַקְּדוּמוֹת

הַקְּצָרוֹת, בַּפְּרוֹפִילוֹן הַשָּׁטוּחַ שֶׁלוֹ וּבְצִבְעוֹ הַשָּׁחוֹר.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר גַּם חָטְמוֹ שָׁחֹם הוּא. עִתִּים מִזְדַּמְּנִים דֻּבִּים

צְעִירִים שֶׁרֹאשָׁם אָדֹם. הֲלָלוּ נִקְרָאִים בְּפִי הַצַּיָּדִים

בְּשֵׁם “בַּעֲלֵי צֶבַע קִנָּמוֹן קְטַנִּים”.

הַגְּרִיזְלִי נִכָּר בְּגֹדֶל גּוּפוֹ, בְּאֹרֶךְ

צִפָּרְנֵי רַגְלָיו הַקְּדוּמוֹת, בִּפְרוֹפִילוֹן חַד, וּבְאַדַּרְתּוֹ

הַנְּקוּדָה נְקֻדּוֹת כָּסֶף. לְעִתִּים נוֹצֶצֶת אַדַּרְתּוֹ שֶׁל

גְּרִיזְלִי יוֹתֵר מִן הָרָגִיל, וְאָז יְכַנּוּהוּ הַצַּיָּדִים בְּשֵׁם

“בַּעַל נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף”. וְיֵשׁ אֲשֶׁר אֵין כָּל זֹהַר לְאַדַּרְתּוֹ

וְאָז הֲרֵי הוּא “בַּעַל צֶבַע קִנָּמוֹן גָּדוֹל”, אַף יֵשׁ אֲשֶׁר

הָרַעְמָה הַקְּצָרָה אֲשֶׁר מֵעַל לַכְּתֵפַיִּם הַקְּמוּרוֹת מְשֻׁפַּעַת

בְּיוֹתֵר, וְאָז הֲרֵיהוּ נִקְרָא “בַּעַל הַגָּב הַתָּלוּל”. כָּל אֵלֶּה

מְצוּיִים בַּפַּרְדֵּס, אֶלָּא שֶׁאֵין לִשְׁכֹּחַ שֶׁרַק בְּנֵי שְׁנֵי

מִינִים הֵם. הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים יוֹדְעִים לְטַפֵּס יָפֶה.

הַדֻּבִּים הָאֲפוֹרִים שֶׁגָּדְלוּ כָל צָרְכָּם שׁוּב אֵינָם

מְטַפְּסִים.

עֲצֵי דֻּבִּים

הֶרְגֵּל מְשֻׁנֶּה לַדֻּבִּים, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים

אוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁרַק מְעַטִּים מְבִינִים אֶת טַעְמוֹ. הֶרְגֵּל זֶה

מָצוּי אֵצֶל שְׁנֵי הַמִּינִים כְּאֶחָד. כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ

בַּשְּׁבִיל שֶׁהוּא רָגִיל בּוֹ, דַּרְכּוֹ שֶׁל הַדֹּב לַעֲמֹד לִפְנֵי

עֵץ יָדוּעַ, וְהֲרֵי הוּא נוֹעֵץ בּוֹ צִפָּרְנָיו, נוֹשֵׁךְ בּוֹ

בְשִׁנָּיו וּמְחַכֵּךְ בּוֹ אֶת גַּבּוֹ וְאֶת רֹאשׁוֹ, עַד כַּמָּה

שֶׁהוּא יָכֹל לְהַגִּיעַ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מִתְרוֹמֵם לְעֻמָּתוֹ מְלֹא

קוֹמָתוֹ וּכְשֶׁהוּא מִתְיַצֵּב אֲפִילוּ עַל רָאשֵׁי אֶצְבּעוֹתָיו. אֵין

סָפֵק בַּדָּבָר, שֶׁהַדֹּב יָכֹל לְהַכִּיר בְּעֵץ כָּזֶה עַל יְדֵי חוּשׁ

הָרֵיחַ שֶׁלּוֹ, אִם הָיָה כָאן זֶה לֹא כְבָר אַחֵר, אִם הָיָה זָכָר אוֹ

נְקֵבָה, אוֹהֵב אוֹ אוֹיֵב אוֹ נָכְרִי. עֵץ הַדֻּבִּים מְשַׁמֵּשׁ אֵפוֹא

בְמוּבָן יָדוּעַ אוֹצַר חֲדָשׁוֹת מֵעוֹלַם הַדֻּבִּים. עֲצֵי דֻבִּים

שֶׁכָּאֵלֶּה מִזְדַּמְּנִים עַל כָּל מֵאָה פְסִיעוֹת בְּמָקוֹם

שֶׁדֻּבִּים הַרְבֵּה מְצוּיִים שָׁם.

בַּפַּרְדֵּס רַבִּים הֵם עֲצֵי הַדֻּבִּים. כָּל מוֹרֵה

דֶרֶךְ מֻמְחֶה מַרְאֶה אוֹתָם. בְּחֶבֶל הָאָרֶץ שֶׁבִּדְרוֹמוֹ שֶׁל

הַיְאוֹר נִזְדַּמְּנוּ לְפָנַי בְּמִסְפָּר מְרֻבֶּה כָל כָּךְ, עַד

שֶׁסָּבוּר אֲנִי שֶׁאֶת מַרְבִּיתָם לֹא עָשׂוּ הַדֻּבִּים אֶלָּא

לַהֲנָאָתָם בִּלְבָד.

סְקִירַת עַיִן בְּחַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל דֹּב

כְּשֶׁגַּרְנוּ בִשְׁנַת 1897 בְּסֻכָּה קְטַנָּה

שֶׁבְּקִרְבַת חַוֶּת יַנְסֵי, לֹא נִרְאָה לִי, לְמַרְבֵּה תִמְהוֹנִי,

אֲפִילוּ דֹּב אֶחָד, וְהֲרֵי אַחַת הַסִּבּוֹת שֶׁעוֹרְרוּ אוֹתִי לָלֶכֶת

אֶל הַמָּקוֹם הַהוּא הָיְתָה הַהַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחוּנִי כִּי אוּכַל

לִרְאוֹת שָׁם דֻּבִּים כַּמָּה שֶׁלִּבִּי חָפֵץ. וְאוּלָם לֹא זָכִיתִי

לִרְאוֹת שָׁם אֶלָּא עִקְּבוֹת דֻּבִּים אֲחָדִים בְּרִחוּק מָקוֹם שֶׁל

כַּמָּה מִילִים. בְּאַחַד הַיָּמִים בִּקֵּר אוֹתָנוּ הַגֵּנֵרַל יוּנְג,

מִי שֶׁהָיָה בַזְּמַן הַהוּא רֹאשׁ הַמְמֻנִּים עַל הַפַּרְדֵּס. מִיָּד

סִפַּרְתִּי לוֹ אֶת דְּבַר הַהַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחוּ לִי, שֶׁאֶמְצָא

כָאן דֻּבִּים כְּאַוַּת נַפְשִׁי, וְזֶה כְשִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁאֲנִי

רָץ בַּיַּעַר בְּלִי רְאוֹת אַף אֶחָד. הוּא הֶחֱזִיר לִי: "אֵין אַתָּה

כָּאן בַּמָּקוֹם הַנָּכוֹן. עֲבֹר אֶל מְלוֹן פוֹנְטִין וְרָאֹה תִרְאֶה

שָׁם דֻּבִּים כְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ". אָמְנָם דָּבָר זֶה

הָיָה מִן הַנִּמְנָע, כִּי מִסְפַּר הַדֻּבִּים שֶׁבַּמַּעֲרָב כֻּלּוֹ

אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָנִיחַ אֶת דַּעְתִּי. וְאַף עַל פִּי כֵן הָלַכְתִּי

אֶל מְלוֹן פוֹנְטִין, וּמִיָּד אַחֲרֵי הַגִּיעִי לְשָׁם יָצָאתִי

לְטַיֵּל דֶּרֶךְ הַפֶּתַח שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַבָּיִת. עוֹד טֶרֶם צָעַדְתִּי

חֲמִשִּׁים צָעַד, וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דֻבָּה שְׁחוֹרָה לְפָנַי, הִיא

וּשְׁנֵי גּוּרֶיהָ הַשְּׁחוֹרִים וְהָעֲגֻלִּים כְּכַדּוּרִים. שְׁנֵי

הַגּוּרִים הָיוּ עֲסוּקִים בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בְמִלְחֶמֶת

הִתְגּוֹשְׁשׁוּת, וְהָאֵם הִשְׁגִּיחָה עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יַפְרִיזוּ עַל

הַמִּדָּה. אַךְ הִרְגִּישׁוּ בִי, מִיָּד פָּסְקוּ לְהִתְגּוֹשֵׁשׁ,

תַּחַת אֲשֶׁר אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי עוֹמֵד עַל עָמְדִּי. הַדֻּבָּה

הַזְּקֵנָה הִשְׁמִיעָה קוֹל “קוֹף קוֹף” מְיֻחָד בְּמִינוֹ, שֶׁהָיָה

כְּפִי הַנִּרְאֶה אוֹת אַזְהָרָה, כִּי לְשִׁמְעוֹ רָצוּ הַגּוּרִים אֶל

אַחַד הָעֵצִים וְטִפְּסוּ עָלָיו בִּזְרִיזוּת יְתֵרָה שֶׁהִפְלִיאָה

אוֹתִי. כְּשֶׁהִתְרוֹמְמוּ לְמַעְלָה בְמִדָּה שֶׁחָשׁוּ אֶת עַצְמָם

בְּטוּחִים מִפַּחַד, יָשְׁבוּ לָהֶם עַל הַעֲנָפִים כִּנְעָרִים

קְטַנִּים, הֶחֱזִיקוּ בָהֶם בְּכַפּוֹתֵיהֶם הַקְּדוּמוֹת, נִעְנְעוּ

בְרַגְלֵיהֶם הָאֲחוֹרִיּוֹת בָּאֲוִיר וְהָיוּ מְצַפִּים לִרְאוֹת מַה

שֶׁעָתִיד לְהִתְרַחֵשׁ לְמַטָּה מֵהֶם.

הַדֻּבָּה הִתְקוֹמְמָה וְצָעֲדָה כְנֶגְדִּי לְאִטָּהּ.

מְבוּכָה רַבָּה הִתְחִילָה תוֹקֶפֶת אוֹתִי, כִּי הִיא עָמְדָה זְקוּפָה

בְרוּם שֶׁל שֵׁשׁ רֶגֶל, וּבְיָדִי לֹא הָיָה אֲפִילוּ מַקֵּל לְהָגֵן עַל

נַפְשִׁי. וּלְפִיכָךְ נִרְתַּעְתִּי לַאֲחוֹרַי וְחָזַרְתִּי לְאַט לְאַט

עַל עִקְּבוֹתַי אֶל הַמָּלוֹן, כְּשֶׁאֲנִי מֵגֵן עָל עַצְמִי בַנֶּשֶׁק

הַיְחִידִי שֶׁהָיָה בְיָדִי, הַיְנוּ בַּכֹּחַ הַמַּגְנֵטִי

שֶׁבְּמֶבָּטִי. אֲנַחְנוּ אָמְנָם שָׁמַעְנוּ עַל דְּבַר הַכֹּחַ

הַמַּגְנֵטִי הָאָצוּר בְּעֵינוֹ שֶׁל הָאָדָם. אֲבָל הַדֻּבָּה, כְּפִי

הַנִּרְאֶה, לֹא שָׁמְעָה אֶת דְּבַר הַכֹּחַ הַמַּגְנֵטִי הַזֶּה, כִּי

הִיא צָעֲדָה לְנֶגְדִּי בְאֵין מַעֲצוֹר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא

שֶׁהִשְׁמִיעָה קוֹל נַהַם, וַאֲנִי הָיִיתִי נָכוֹן לְוַתֵּר עַל

כְּבוֹדִי וְלַחֲזֹר אֶל הַמָּלוֹן בִּמְרוּצָה; וְאוּלָם בּוֹ בָרֶגַע

עָמְדָה הַדֻּבָּה הַזְּקֵנָה תַחְתֶּיהָ וְהִתְבּוֹנְנָה אֵלַי

בִּמְנוּחָה.

מִקֵּץ שָׁעָה קַלָּה פָנְתָה וְהָלְכָה אֶל הָעֵץ אֲשֶׁר

עָלָיו יָשְׁבוּ גוּרֶיהָ. מִשָּׁם הִבִּיטָה תְחִילָּה אֵלַי וְאַחֲרֵי

כֵן אֶל צֶאֱצָאֶיהָ שֶׁלְּמָעְלָה. אָז נוֹכַחְתִּי לָדַעַת, שֶׁאֵין הִיא

חוֹשֶׁבֶת עָלַי רָעוֹת. נִזְכַּרְתִּי לְשֵׁם מָה בָאתִי הֵנָּה וָאוֹצִיא

אֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם שֶׁלִּי. וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר הִתְבּוֹנַנְתִּי אֶל

הַשָּׁמַיִם וְהֶעֱרַכְתִּי אֶת שִׁעוּר הָאוֹר – הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה

בְאוֹתָהּ שָׁעָה אֲחוֹרֵי עֲצֵי הַיַּעַר, – נוֹכַחְתִּי לָדַעַת, כִּי

מְכוֹנַת הַצִּלּוּם שׁוּב לֹא תוּכַל הַיּוֹם. וּמִשּׁוּם כָּךְ

לָקַחְתִּי תַחְתֶּיהָ אֶת פִּנְקַס הַצִּיּוּרִים שֶׁלִּי וְצִיַּרְתִּי

אֶת הַצִּיּוּרִים הַחֲטוּפִים הַנְּתוּנִים בָּזֶה.

בֵּינָתַיִם הִתְבּוֹנְנָה הַדֻּבָּה אֵלַי וּבָאָה,

כַּנִּרְאֶה, לִידֵי מַסְקָנָה זוֹ: "כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁבֶּן אָדָם זֶה

מְנֻמָּס הוּא בְיוֹתֵר, וְאַף עַל פִּי כֵן מוּטָב שֶׁאָבִיא אֶת

הַפְּעוֹטוֹת לְמָקוֹם בָּטוּחַ".

הִיא הֵצִיצָה אֶל שְׁנֵי צֶאֱצָאֶיהָ רַבֵּי הָעֲתִידוֹת

וְהִשְׁמִיעָה רַכּוֹת קוֹל “אֶרְר, אֶרְר”, וּמִיָּד קָפְצוּ שְׁנֵי

הַפְּעוֹטוֹת מֵעַל הָעֵץ כִילָדִים מַקְשִׁיבִים. בִּתְנוּעוֹתֵיהֶם לֹא

הָיָה אַף מַשֶּׁהוּ מִשֶּׁל הַכְּבֵדוּת הַמְּצוּיָה אֵצֶל הַדֻּבִּים.

קַלֵּי רֶגֶל הִתְנַדְנְדוּ מֵעָנָף אֶל עָנָף עַד הַגִּיעָם לָאָרֶץ,

וְכָל הַמִּשְׁפָּחָה הָלְכָה אֶל הַיָּעַר.

אָנֹכִי הִשְׁתּוֹמַמְתִּי לִרְאוֹת, עַד כַּמָּה

מַקְשִׁיבִים וְנִשְׁמָעִים הֵם הַדֻּבִּים הַקְּטַנִּים. אַךְ צִוְּתָה

אוֹתָם אִמָּם דָּבָר, וּמִיָּד מִהֲרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת מִצְוָתָהּ. הֵם לֹא

נוֹעֲזוּ אֲפִילוּ לְהַשְׁמִיעַ אֶת דַּעְתָּם שֶׁל עַצְמָם. לְאַחַר זְמָן

נִתְבָּרֵר לִי, שֶׁהַנְהָגָה נָאָה זוֹ טַעְמָהּ וְנִמּוּקָהּ עִמָּהּ,

שֶׁאִלּוּלֵא הָיוּ מְצַיְּתִים לְאִמָּם, הָיְתָה חוֹלֶקֶת לָהֶם מַלְקוֹת

בְּמִדָּה שֶׁכָּזוֹ שֶׁהָיוּ מְנַהֲמִים בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. כַּנִּרְאֶה

רְגִילָה הִיא הַדֻּבָּה הַשְּׁחוֹרָה לְהַלְקוֹת אֶת גּוּרֶיהָ, בְּשָׁעָה

שֶׁהִיא מוֹצְאָה שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ בַּדָּבָר, וְהִיא יוֹדַעַת לְהַלְקוֹת

הַלְקָאָה כְתִקּוּנָהּ. כָּפָּהּ כְּבֵדָה לְמַדַּי, וְאֵין יִלְלַת

הַקְּטַנִּים מְעַכֶּבֶת בְּיָדָהּ מִלְּיַסְּרֵם מוּסָר הָרָאוּי לָהֶם.

יֵשׁ שֶׁהַלְקָאָה שֶׁכָּזוֹ נִמְשֶׁכֶת שָׁעָה אֲרֻכָּה. הִנֵּה כִּי כֵן

בָּא מִקְרֶה לְיָדִי לְהִתְבּוֹנֵן אֶל חַיֵּי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל

הַדֻּבִּים וְאִלּוּלֵא בָאתִי אֶלָּא לְשֵׁם זֶה בִלְבָד, דַּיֵּנִי.

וְאוּלָם מִקְרֶה זֶה לֹא הָיָה סוֹף מְאֹרְעוֹתָי. יְדִידַי שֶׁבַּמָּלוֹן

אָמְרוּ לִי, שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתִּי אֶל הַמֻּבְחָרָה שֶׁבִּנְאוֹת

הַדֻּבִּים וְשֶׁעָלַי לָלֶכֶת אֶל גַּל הָאַשְׁפָּה הַנִּמְצָא בְמֶרְחַק

רֶבַע מִיל בְּתוֹךְ הַיָּעַר. לְדִבְרֵיהֶם עָתִיד אֲנִי לִרְאוֹת שָׁם

דֻּבִּים כְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשִׁי.

יוֹם אֶחָד עַל גַּל הָאַשְׁפָּה

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם הִזְדַּיַּנְתִּי

בְעִפָּרוֹן, בִּנְיָר וּבִמְכוֹנַת צִלּוּם וְהָלַכְתִּי אֶל גַּל

הָאַשְׁפָּה. מִתְּחִלָּה הָיִיתִי סוֹקֵר וְצוֹפֶה מִתּוֹךְ הַסְּבָכִים

מִמֶּרְחָק שֶׁל עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ פְּסִיעוֹת, וְאוּלָם אַחֲרֵי כֵן

חָפַרְתִּי לִי מְאוּרָה בְתוֹךְ הַגַּל הַמַּבְאִישׁ וְעָשִׂיתִי שָׁם

כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹסֵק בְּצִיּוּרָם וְצִלּוּמָם שֶׁל

הַדֻּבִּים, שֶׁהִרְבּוּ לָבֹא לְשָׁם בְּמִסְפָּר רַב כְּכֹל אֲשֶׁר

הַיּוֹם הָלַךְ הָלֹךְ וְנָטֹה לַעֲרֹב.

הַדַּפִּים מִפִּנְקַס הַצִּיּוּרִים שֶׁלִּי הָרְצוּפִים

בְּכָאן יְשַׁוּוּ לְעֵינֵי הַקּוֹרֵא פָרָשַׁת תַּהֲלוּכַת הַדֻּבִּים

הַמַּתְמִידָה, שֶׁהָיִיתִי עֵד רְאִיָּה לָהּ. אֶלָּא שֶׁשָּׁמַעְתִּי,

שֶׁמִּסְפַּר הַדֻּבִּים הַמִּתְגּוֹרְרִים בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם כַּיּוֹם

מְרֻבֶּה הוּא מִכְּפִי שֶׁהָיָה בִזְמַן בִּקּוּרִי שָׁם.

פַּעַם אַחַת נִתְגַּלָּה לְפָנַי גְּרִיזְלִי עֲנָקִי

אֶחָד וְצָעַד יָשָׁר אֶל מוּלִי. צִלַּמְתִּי אוֹתוֹ מִמֶּרְחָק שֶׁל

אַרְבָּעִים פְּסִיעוֹת, וְאַחַר מִמֶּרְחָק שֶׁל עֶשְׂרִים פְּסִיעוֹת.

הוּא הִתְקָרֵב הָלֹךְ וְהִתְקָרֵב. בְּמֶרְחָק שֶׁל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה

פְּסִיעוֹת מִמֶּנִּי עָמַד וְהִפְנָה אֶת רֹאשׁוֹ הַצִּדָּה. אָנֹכִי

צִלַּמְתִּי, וְשׁוּב הָיָה אוֹתוֹ הַצְּלִיל הָאָרוּר הַדַּק

שֶׁמַּשְׁמִיעַ מַסְגֵּר הַקָּמֵרָה, שֶׁהֶעֱלָה אֶת חֲמַת הַדֹּב

הָאָפוֹר. הוּא פָנָה וְצָעַד כְּנֶגְדִּי מִתּוֹךְ נַהַם מָלֵא זָעַם.

חַשְׁתִּי אֶת עַצְמִי כְּדֶרֶךְ שֶׁאָדָם הָיָה חָשׁ אֶת עַצְמוֹ

בְמִקְרִים שֶׁכָּאֵלֶּה; דִּמִּיתִי, שֶׁהִגִּיעַ רֶגַע חַיַּי

הָאַחֲרוֹן. הַדֹּב עָמַד תַּחְתָּיו וְלָטַשׁ אֶת עֵינָיו אֵלַי רֶגַע אוֹ

שְׁנֵי רְגָעִים, תַּחַת אֲשֶׁר אָנֹכִי עָמַדְתִּי לְלֹא נִיד וּלְלֹא

זִיז כָּל שֶׁהוּא. אָז פָּנָה הָעֲנָק מִמֶּנִּי כְשֶׁדַּעְתּוֹ

נִתְקָרְרָה וְהִתְחִיל סוֹעֵד אֶת סְעֻדָּתוֹ.

בְּחֵפֶץ לֵב הָיִיתִי מְשַׁוֶּה לְעֵינֵי הַקּוֹרֵא אֶת

הַתְּמוּנוֹת הַפוֹטוֹגְרָפִיּוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַמְּאֹרָע, כְּדֵי

שֶׁיִּרְאֶה בְעֵינָיו כַּמָּה אַמִּיץ לֵב וּמְצֻנָּן אָנִי. אֶלָּא

שֶׁאֵרְעָה לִי תַקָּלָה מַעֲצִיבָה: בְּשָׁעָה שֶׁפִּתַּחְתִּי אֶת

הַלּוּחוֹת, נוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁאָמְנָם לָחַצְתִּי אֶת כַּדּוּר

הַגּוּמִי בִזְמַנּוֹ, אֶלּא שֶׁהָיִיתִי בְאוֹתָהּ שָׁעָה כָל כָּךְ

שָׁלֵו וּמְצֻנָּן וְשַׁלִּיט עַל חוּשַׁי, עַד שֶׁשָּׁכַחְתִּי מֵחֲמַת

זֶה לְכַוֵּן אֶת הַקָּמֵרָה.

מְאֹרָעוֹת אֲחֵרִים שֶׁאֵרְעוּ לִי בַפַּרְדֵּס

הַדָּבָר קָרָה לִפְנֵי חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מֵאָז

הִתְרַבָּה מִסְפַּר הַדֻּבִּים הַחַיִּים בַּפַּרְדֵּס. שְׁלשָׁה עָשָׂר

דֻּבִּים בְּבַת אַחַת הָיָה הַמִּסְפָּר הַיּוֹתֵר גָּדוֹל, שֶׁזָּכִיתִי

לִרְאוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לְאַחַר שְׁקִיעַת הַחַמָּה. אוֹמְרִים,

שֶׁעַכְשָׁו נִרְאִים לְעִתִּים בְּחָדְשֵׁי יוּנִי וְיוּלִי, בְּשָׁעָה

שֶׁהַמָּזוֹן מִתְמַעֵט בַּיַּעַר, עֶשְׂרִים אוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

דֻּבִּים בְּבַת אֶחָת. רֻבָּם דֻּבִּים שְׁחוֹרִים, וְאוּלָם לְעוֹלָם

נִמְצָאִים בֵּינָתַיִם גַּם דֻּבִּים אֲפוֹרִים אֲחָדִים.

לִכְאוֹרָה הֲרֵי אֶפְשָׁר לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת,

שֶׁמִּסְפַּר הַדֻּבִּים, הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה בַּפַּרְדֵּס רִבּוּי

שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, מַעֲמִיד בְּסַכָּנָה גְדוֹלָה אֶת מְבַקְּרֵי

הַפַּרְדֵּס. וְאוּלָם חֲשָׁשָׁה זוֹ אֵין בָּהּ מַמָּשׁ. לַהֲקוֹת בְּנֵי

הַשַּׁחַץ הָאַדִּירִים וְהַשְּׂעִירִים הַמִּתְגּוֹדְדוֹת לִפְנֵי בָתֵּי

הַמָּלוֹן מְשַׁמְּשׁוֹת הוֹכָחָה בְרוּרָה לַדָּבָר שֶׁכָּל הַחַיּוֹת

הַטּוֹרְפוֹת מִטִּבְעָן אוֹהֲבוֹת שָׁלוֹם הֵן בְּשָׁעָה שֶׁהֵן

שְׂבֵעוֹת.

וְאָכֵן אֱמֶת הַדָּבָר, שֶׁאָמַר אָדָם אֶחָד לִפְנֵי

זְמָן הַרְבֵּה, שֶׁהַדֻּבִּים שֶׁבַּפַּרְדֵּס יוֹדְעִים לְהוֹקִיר אֶת

עֵרֶךְ הָאֵמוּן שֶׁנָּתְנוּ בָהֶם בְּנֵי אָדָם, רַק פַּעַם אַחַת אוֹ

פַעֲמַיִם קָרוּ מִקְרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַכְּלָל הַזֶּה.

אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה לָהוּט בְּיוֹתֵר אַחַר צִלּוּמִים,

שָׁמַע עַל דְּבַר הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁאֵרְעוּ לִי עַל גַּל הָאַשְׁפָּה,

וְהָלַךְ לְשָׁם לְאַחַר שָׁנִים מוּעָטוֹת, כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ גַּם

הוּא בְאוֹתָהּ הַהִזְדַּמְּנוּת הַטּוֹבָה. וְהִנֵּה הוֹפִיעָה דֻבָּה

גְדוֹלָה עִם שְׁנֵי גוּרֶיהָ, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁאֲרָה בְמֶרְחָק מְסֻיָּם

וְהַצַּלָּם לֹא יָכֹל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם. הוּא חִכָּה זְמָן רַב,

וּבִרְאוֹתוֹ שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ כְּלָל לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, הֶחֱלִיט

לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ. הוּא עָזַב אֶת מַחֲבוֹאוֹ וּכְפוּף גַּב זָחַל

לִקְרַאת הַמִּשְׁפָּחָה כְּשֶׁהוּא מַחֲזִיק אֶת מְכוֹנַת הַצִּלּוּם

לְנֹכַח פָּנָיו. כְּשֶׁהִרְגִּישׁוּ הַגּוּרִים בַּחַיָּה הַמְשֻׁנֶּה

בַעֲלַת שְׁתֵּי הָרַגְלָיִם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְקָרֶבֶת אֲלֵיהֶם,

נִבְהֲלוּ וְרָצוּ בְקוֹל יְלָלָה אֶל אִמָּם. וַחֲמַת הָאֵם בָּעֲרָה בָהּ

עַד לְהַשְׁחִית בִּרְאוֹתָהּ אֶת הַיְצוּר הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתַּיִם,

הַצָּנוּם וּבַעַל הָעַיִן הָאַחַת, הַמִּתְכַּוֵּן בְּלִי סָפֵק לָצוּד

אֶת גּוּרֶיהָ כְּדֵי לִטְרֹף אוֹתָם. דָּבָר קַל מִזֶּה הָיָה מַסְפִּיק

לְגָרוֹת בָּהּ חֲמַת הַקְּרָב, וּמִיָּד הִשְׂתָּעָרָה. רַק אַחַת

הִכְּתָה וְלֹא יָסְפָה, וּמְכוֹנַת הַצִּלּוּם הִתְפּוֹצְצָה לִרְסִיסִים,

וּשְׁבוּעַיִם יָמִים הָיָה הָאָדָם מוּטָל עַל עֶרֶשׂ דְּוָי בְּבֵית

הַחוֹלִים, עַל מְנָת לְרַפֵּא שָׁלשׁ צְלָעוֹת שְׁבוּרוֹת וְזִעְזוּעַ

עֲצָבִים קָשֶׁה.

וְשׁוּב הָיָה מַעֲשֶׂה אַחֵר בִּגְרִיזְלִי אֶחָד זָקֵן

שֶׁנָּפַל לְמַעֲמָסָה עַל בָּתֵּי הַמָּלוֹן, כִּי לֹא הָיָה מוֹנֵעַ אֶת

עַצְמוֹ מִלְּהִכָּנֵס אֶל בָּתֵּי הַבִּשּׁוּל וְלָקַחַת לוֹ מִשָּׁם

מָזוֹן. הוּא נַעֲשָׂה מְחִתָּה לַתַּיָּרִים, לְפִי שֶׁעַד מְהֵרָה עָמַד

עַל הַדָּבָר, שֶׁבְּנֵי הָאָדָם הֲלָלוּ נוֹשְׂאִים אִתָּם מְזוֹנוֹת;

וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה רוֹאֶה בַד אֹהֶל לָבָן מְנַצְנֵץ מִבֵּין עֲצֵי

הַיַּעַר, הָיָה חוֹשֵׁב אֶת הַדָּבָר כְּהַזְמָנָה לִסְעֻדָּה מוּכָנָה

הַמְצַפָּה לוֹ. וְאוּלָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּרְדִיפוֹתָיו

אֵלֶּה שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר הַמְּזוֹנוֹת עָשָׂה רָעָה לְאָדָם. לְעֻמַּת

זֶה הָיָה גוֹרֵם לְהִשְׁתּוֹלְלוּת סוּסִים וְהָיָה מְשַׁבֵּר וְשׁוֹלֵל

אֶת אוֹצְרוֹת הַמָּזוֹן.

אֶחָד מִמּוֹרֵי הַדֶּרֶךְ שֶׁלִּי סָח לִי מַעֲשֶׂה

מְבַדֵּחַ בְּדֹב זֶה, שֶׁלַּמְרוֹת לַהֲבוֹת הַלַּפִּידִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ

בְּפָנָיו, חָדַר אֶל תּוֹךְ בֵּית הַבִּשּׁוּל וְשָׁדַד מִשָּׁם

קֶדֶל־חֲזִיר. הַמְבַשֵּׁל רָדַף אַחֲרָיו בְּמַקֵּל. עַל כָּל מַכָּה

וּמַכָּה עָנָה הַדֹּב בְּנַהֲמַת “ווּף” וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הִרְפָּה

מִקֶּדֶל הַחֲזִיר, וְחֶבְרַת הַנּוֹסְעִים נֶאֶלְצָה לָשׁוּב אֶל מִבְצַר

יֵלוֹסְטוֹן כְּדֵי לִקְנוֹת מְזוֹנוֹת חֲדָשִׁים.

מִקְרִים מֵעֵין זֶה הָלְכוּ הָלֹךְ וָרֹב. וּלְבַסּוֹף

קִבֵּל בּוּפָלוֹ דְשׁוֹנְס, מְנַהֵל מַחֲלֹקֶת הָרִגּוּל שֶׁבַּפַּרְדֵּס,

פְּקֻדָּה לְיַסֵּר אֶת הַחוֹטֵא כְרִשְׁעָתוֹ. הוּא עָלָה עַל סוּסוֹ

הַמְלֻמָּד וְיָצָא לָצוּד צֵידוֹ וּבְיָדוֹ רְצוּעַת הַמַּלְכֹּדֶת,

שֶׁבָּהּ כְּבָר לָכַד כַּמָּה וְכַמָּה פִרְאֵי חַיּוֹת בִּמְקוֹמוֹת

שׁוֹנִים. מִתְּחִלָּה הִתְבַּצֵּר הַדֹּב הָאָפוֹר זְמַן מָה בַיַּעַר,

וְאוּלָם הַסּוּס רָדַף אַחֲרָיו, וּכְשֶׁנֶּאֱלַץ הַדֹּב לָצֵאת לְבַסּוֹף

אֶל הַמֶּרְחָב רָעֲשָׁה רְצוּעַת הַמַּלְכֹּדֶת, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא

הֶחֱטִיאָה אֶת הַמַּטָּרָה, בָּאֲוִיר, תָּפְסָה אֶת הַדֹּב בְּאַחַת

מֵרַגְלָיו הָאֲחוֹרִיּוֹת. מֵאֵלָיו מוּבָן, שֶׁמִּן הַצֹּרֶךְ הָיָה

שֶׁתְּהִי הָרְצוּעָה חֲזָקָה לְמַדַּי בִּכְדֵי לַעֲמֹד בִּפְנֵי

הַמְּשִׁיכָה שֶׁל חֲצִי טוֹן שְׁרִירִים מֻצָּקִים כְּעֶשֶׁת בַּרְזֶל.

וְאָמְנָם רְצוּעַת הַמַּלְכֹּדֶת שֶׁל בּוּפָלוֹ דְשׁוֹנְס עָמְדָה

בְנִסָּיוֹן זֶה. אַחַר דִּלּוּגֵי עֲקִיפִין זְרִיזִים אֲחָדִים הוּטְלָה

הָרְצוּעָה מֵעַל לַעֲנַף עֵץ גָּבֹהַּ, וּבְסִיּוּעַ שֶׁל זוּג סוּסִים

שֶׁנִּקְשְׁרוּ אֵלֶיהָ נִמְשַׁךְ הַדֹּב הָאָפוֹר לְמָעְלָה. וְאָז הֻכָּה

בְאַלָּה חֲזָקָה מַכּוֹת נִמְרָצוֹת, שֶׁנִּתְפַּרְסְמוּ אַחַר כָּךְ

בַקִּינוֹמוֹטוֹגְרָפִים.

בְּרִיָּה אַחֶרֶת מִן הַבְּרִיּוֹת הַפְּרוּעוֹת

וְהַמָּשְׁחָתוֹת שֶׁמִּמִּין זֶה נִמְסְרָה אֶל־גַּן הַחַיּוֹת

שֶׁבְּוָשִׁינְגְטוֹן.

מַעֲשִׂים שֶׁל בְּדִיחַת הַדַּעַת אֵינָם עֲתִידִים

לִהְיוֹת עוֹבְרִים וּבְטֵלִים מִקֶּרֶב הַחַיִּים; אֶפְשָׁר שֶׁהֵם הֵם

עִקַּר הַחַיִּים. מִיָמַי לֹא שָׁמַעְתִּי מַעֲשֵׂה הַפְלָאָה כְאוֹתוֹ

שֶׁסָּח לִי לִפְנֵי שָׁנִים אֲחָדוֹת אֶחָד מִידִידַי, שֶׁחִבָּה יְתֵרָה

נוֹדַעַת מִמֶּנּוּ לַדֻּבִּים.

בְּאַחַד הַיָּמִים הוֹפִיעַ דֹּב שָׁחוֹר, שֶׁהָיָה בֶן

תַּרְבּוּת בְּמִדָּה יְתֵרָה, בַּחֲדַר הַמַּרְזֵחַ שֶׁל בֵּית מָלוֹן

אֶחָד. הָאוֹרְחִים הַנִּבְהָלִים בָּרְחוּ לָהֶם וְלֹא נִשְׁאַר בַּחֶדֶר

אֶלָּא בַעַל הַמַּרְזֵחַ בִּלְבָד, שֶׁשֻּׁלְחַן הַמַּעֲרֶכֶת חָצַץ

בֵּינוֹ וּבֵין הַדֹּב וּשִׁמֵּשׁ לוֹ הֲגָנָה בְמִדָּה יְדוּעָה.

כְּשֶׁהִנִּיחַ הַדֹּב אֶת כַּפּוֹתָיו עַל הַשֻּׁלְחָן, שָׂם לְפָנָיו

בַּעַל הַמַּרְזֵחַ הֶעָרוּם כּוֹס שֵׁכָר וְשָׁאַל אוֹתוֹ בַחֲרָדָה:

“כְּלוּם לְשֵׁם זֶה טָרַחְתָּ וּבָאתָ לְכָאן?”

מִתְּחִלָּה הֵרִיחַ הַדֹּב בַּכּוֹס, וְאַחַר הֵגִיחַ אֶת

תּוֹכָהּ אֶל פִּיו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלִּקֵּק אֲפִילוּ אֶת הַטִּפּוֹת

שֶׁנִּשְׁפְּכוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, לְצַהֲלַת הָאוֹרְחִים, שֶׁהֵצִיצוּ

דֶּרֶךְ הַפְּתָחִים וְהַחַלּוֹנוֹת וְהִתְלוֹצְצוּ בְּבַעַל הַמַּרְזֵחַ

וּבְאוֹרְחוֹ.

“הַגִּידָה נָא, בַּעַל הַמַּרְזֵחַ, מִי יְשַׁלֵּם לְךָ בְעַד לְגִימַה זוֹ?”

"הֲתַשְׁקֵנִי גַם אָנִי חִנָּם אֵין כֶּסֶף אִם אָבֹא

אֵלֶיךָ לָבוּשׁ אַדֶּרֶת דֻּבִּים?" כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה הָיוּ דִבְרֵי

הַבְּדִיחָה שֶׁהִמְטִירוּ עַל בַּעַל הַמַּרְזֵחַ הֶעָלוּב.

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָדַעַת לְשֵׁם מַה נִתְכַּוְּנָה

הַדֻּבָּה בְּבִקּוּרָהּ זֶה, מִכָּל מָקוֹם נִכָּר הָיָה שֶׁהִיא שְׂבֵעַת

רָצוֹן מִן הַמַּתָּת שֶׁקִּבְּלָה, וְהִיא חָזְרָה אֶל הַיַּעַר

כְּשֶׁרוּחָה נוֹחָה מֵעַצְמָהּ וּמִן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וּלְאַחַר שָׁעָה

קַלָּה מְצָאוּהָ כְּשֶׁהִיא שׁוֹכֶבֶת תַּחַת אַחַד הָעֵצִים וִישֵׁנָה.

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם בָּאָה שׁוּב, וְכָל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה נִשְׁנָה

כְבַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי חָזְרָה

וּבָאָה כְמוֹ בַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי נִרְאֶה

הָיָה כְאִלּוּ מִלְּבַד כּוֹס הַשֵּׁכָר הֲרֵיהִי מְבַקֶּשֶׁת עוֹד

דָּבָר. אֶחָד מֵאוֹרְחֵי הַמַּרְזֵחַ הִבִּיעַ הַשְׁעָרָתוֹ שֶׁהִיא

מְבַקֶּשֶׁת עוֹד “כוֹס שְׁנִיָּה”. וּדְבָרָיו נֶאֱמָנוּ; לְאַחַר

שֶׁהַדֻּבָּה הֵרִיקָה אֶת הַכּוֹס הַשְּׁנִיָּה, הִתְחִילָה לְהִתְנוֹדֵד,

וְאַף עַל פִּי כֵן הָיְתָה דַעְתָּהּ טוֹבָה עָלֶיהָ, וּלְבַסּוֹף

הִשְׁתַּטְּחָה מְלֹא אָרְכָּהּ תַּחַת אַחַד הַשֻּׁלְחָנוֹת, וּמִקֵּץ

שָׁעָה קַלָּה הִכְרִיז קוֹל נַחֲרָתָהּ הַגְּדוֹלָה, שֶׁהִיא נִרְדָּמָה –

הִיא נִשְׁתַּכְּרָה וְנִרְדְּמָה כְאֶחָד מִשַּׁלִּיטֵי

הַבְּרִיאָה.

מִכָּאן וָהָלְאָה הָיְתָה אוֹרְחָה מְצוּיָה בַחֲדַר

הַמַּרְזֵחַ. עִם כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ גָּבְרָה בָהּ תַּאֲוַת

הַשְּׁתִיָּה הָלֹךְ וְגָבֹר. מִתְּחִלָּה דַיָּהּ הָיְתָה בְכוֹס שֵׁכָר

אַחַת לְהַשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ רֹב אשֶׁר, עַכְשָׁו הָיְתָה זְקוּקָה

לְשָׁלשׁ וּלְאַרְבַּע כּוֹסוֹת, וּפְעָמִים גַּם לְטִפָּה שֶׁל מַשְׁקֶה

חָרִיף מִזֶּה. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ וְתוֹצְאוֹת הַדָּבָר נִשְׁאֲרוּ

כְהֶוְיָתָן: “דְּשֶׁנִי הַשַּׁתְיָנִית” הוֹלֶכֶת כְּשֶׁהִיא חָגָה

וְנָעָה אֶל הַשֻּׁלְחָן שֶׁלָּהּ, שׁוֹכֶבֶת תַּחְתָּיו וְנִרְדֶּמֶת

לְקוֹל תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר שֶׁל נְחִירֵי חָטְמָהּ, כְּשֶׁהִיא מוֹדִיעָה

בְכָךְ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם "שֶׁהַדֹּב אֵינוֹ אֶלָּא אָדָם עוֹטֶה

אַדֶּרֶת שֵׂעָר". וּמִי יָטִיל סָפֵק בַּדָּבָר? כִּי אָכֵן הַמַּעֲשֶׂה

הַזֶּה אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ הוּא, כִּי שְׁמַעְתִּיו בְּאוֹתוֹ חֲדַר

הַמַּרְזֵחַ גּוּפוֹ מִפִּי אָדָם, שֶׁהָיָה חָבֵר נֶאֱמָן לִדְשֶׁנִי

בְעֶסְקֵי שְׁתִיָּה.

הַגְּרִיזְלִי וְקֻפְסַת הַפַּח

כְּשֶׁאָנוּ מַעֲלִים עַל דַּעְתֵּנוּ שֶׁהַגְּרִיזְלִי

הִנֵּהוּ מוֹשֵׁל הֶהָרִים וּמֶלֶךְ הַמִּישׁוֹר, וַדַּאי קָשֶׁה יִהְיֶה

לְהַאֲמִין שֶׁקֻּפְסַת פַּח קְטַנָּה וּפְשׁוּטָה תַעֲצֹר כֹּחַ

לְנַצְּחוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

גְּרִיזְלִי זָקֵן וְחָזָק אֶחָד, שֶׁהִתְגּוֹרֵר

בַּקַּיִץ בְּקִרְבַת בֵּית מָלוֹן שֶׁבַּפַּרְדֵּס, הִתְאַמֵּץ בְּאַחַד

הַיָּמִים לְחַטֵּט בִּשְׁתֵּי צִפָּרְנַיִם מִתּוֹךְ קֻפְסַת פַּח אֶת

שְׂרִידֵי הַכָּבוּשׁ שֶׁהָיָה מִמִּין מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. הַקֻּפְסָה

הָיְתָה עָבָה יוֹתֵר מִכְּפִי הָרָגִיל וְחַדּוּדֵי קְצוֹתֶיהָ הָיוּ

מָפְנִים כְּלַפֵּי פְנִים. וְכָכָה אֵרַע הַדָּבָר, שֶׁשְּׁתֵּי

אֶצְבְּעוֹת הַדֻּבָּה נִלְחֲצוּ לְלֹא עֵזֶר בְּתוֹךְ הַמַּלְכֹּדֶת

הַקְּטַנָּה, הָרָעָה וְהָאַכְזְרִיָּה הַזֹּאת. בֶּן הַשַּׁחַץ נִעְנַע

אֶת כַּפּוֹ וְחָבַט אֶת אוֹיְבוֹ כַמָּה פְעָמִים בַּקַּרְקַע, וְאוּלָם

הַקֻּפְסָה הָיְתָה חַדָּה וּבַעֲלַת שִׁנַּיִם מִבִּפְנִים כְּשֵׁם

שֶׁהָיְתָה חֲלָקָה מִבַּחוּץ, וּלְפִיכָךְ הֶעֱמִיקָה לַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ

בְּשַׂר הַכָּף. וּכְכֹל אֲשֶׁר הִתְאַמֵּץ הַדֹּב לְהִשְׁתַּחֲרֵר מִן

הַקֻּפְסָה, כֵּן הָלְכוּ הָאֶצְבָּעוֹת הַצְּבוּטוֹת הָלֹךְ וְצָבֹה, עַד

שֶׁמִּלְּאוּ לְבַסּוֹף אֶת כָּל חֲלָלָהּ שֶׁל הַקֻּפְסָה כֻלָּהּ. הַכַּף

לָקְתָה בְדַלֶּקֶת וְהַכְּאֵב הָלַךְ הָלֹךְ וְגָדֹל.

כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ שָׁמְעוּ אֶת הַגְּרִיזְלִי

כְּשֶׁהוּא מְקַשְׁקֵשׁ בַּקֻּפְסָה הַקְּטַנָּה הָאֲרוּרָה הַצְּמוּדָה

לְרַגְלוֹ. בֵּינָתַיִם נִשְׁמַע קוֹל נְקִישׁה אֲרֻכָּה: "קְלַמְףּ,

קְלַמְףּ, קְלַמְףּ", וּבַיָּדוּעַ הָיָה שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמִּתְמַרְמֵר

הֵנִיחַ אֶת חֲמָתוֹ בְּאַחַד הַדֻּבִּים הַשְּׁחוֹרִים

שֶׁבַּסְּבִיבָה.

גַּם בַּיָּמִים שֶׁלְּאַחֲרֵי זֶה הָיְתָה קֻפְסַת הַפַּח

הַמַּבְרִיקָה צְמוּדָה בְכָל עֹז אֶל אֶצְבְּעוֹת הַגְּרִיזְלִי; הַדֹּב

הִתְהַלֵּךְ מִתּוֹךְ קוֹל נִקּוּשׁ וְצִלְצוּל וְזָכָה לְשֵׁם לְוָי:

“רֶגֶל הַקֻּפְסָה”. עַל בֹּאוֹ וְצֵאתוֹ הָיָה מַכְרִיז יוֹמָם וָלַיְלָה

קוֹל הַצִּלְצוּל “קְלַמְףּ, קְלַמְףּ, קְלַמְףּ”, שֶׁהִשְׁמִיעָה

הַקֻּפְסָה הָאֲרוּרָה. שָׁבוּעוֹת חָלְפוּ, וַעֲדַיִן הָיְתָה הַקֻּפְסָה

הָאֲרוּרָה צוֹבֶטֶת בִּשְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל הַדֹּב.

בְּאַחַד הַיָּמִים עָבַר הַמְמֻנֶּה עַל הַפַּרְדֵּס

כְּשֶׁהוּא רוֹכֵב עַל סוּסוֹ, וְהִנֵּה סִפְּרוּ לוֹ אֶת הַמְּאֹרָע

הַמְשֻׁנֶּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרָאָה בְעֵינָיו אֶת הַגְּרִיזְלִי

כְּשֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְדַדֶּה וְהַקֻּפְסָה עַל רַגְלוֹ. הוּא נָתַן אוֹת

בְּיָדוֹ, וּשְׁנַיִם מִמַּשְׁגִּיחֵי הַפַּרְדֵּס הַזְּרִיזִים בְּיוֹתֵר

יָשְׁבוּ עַל סוּסֵיהֶם כְּשֶׁרְצוּעוֹת הַמַּלְכֹּדֶת בִּידֵיהֶם

וַיֵּצְאוּ לָצוּד צֵידָם. אַחֲרֵי רְגָעִים מִסְפָּר הִשִּׂיגוּ רְצוּעוֹת

הָעוֹר הַנִּפְלָאוֹת אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁלָּהֶן, וּנְסִיךְ הֶהָרִים

נִלְכַּד וְנֶאֱסָר. אָז הֵבִיאוּ מִסְפָּרַיִם חֲזָקוֹת וְקָצְצוּ אֶת

הַקֻּפְסָה מֵעַל אֶצְבְּעוֹתָיו. רוֹפֵא הַבְּהֵמוֹת חָבַשׁ אֶת הַפֶּצַע

וְאַחַר שָׁלְחוּ אֶת הַגְּרִיזְלִי לְנַפְשׁוֹ. מַחֲשַׁבְתּוֹ

הָרִאשׁוֹנָה הָיְתָה לְהִתְנַפֵּל עַל מְצִיקָיו הַמְדֻמִּים, וְאוּלָם

הָרוֹכְבִים הָיוּ מוּכָנִים לְכָךְ וְסוּסֵיהֶם הָיוּ בְקִיאִים בְּטִיב

הַדֻּבִּים. הֵם הִשְׁתַּמְּטוּ מִפָּנָיו בְּקַלּוּת יְתֵרָה, וְהוּא

מִהֵר אֶל הַיַּעַר, כְּדֵי לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ וְלִידֵי מַצַּב רוּחוֹ

הַטּוֹב, וְאַחַר הָיָה מִתְרוֹצֵץ שׁוּב בַּפַּרְדֵּס שְׂבַע נַחַת

כְּמִקֹּדֶם. אֶפְשָׁר שֶׁגְּרִיזְלִי זֶה הוּא הַגְּרִיזְלִי הַמְגֻדָּל

הַיְחִידִי, שֶׁבְּנֵי אָדָם לְכָדוּהוּ עַל מְנָת לִגְאֹל אוֹתוֹ בְעוֹד

מוֹעֵד מִפֶּגַע רַע וְאַחַר הוֹצִיאוּהוּ לַחָפְשִׁי, כְּדֵי לְבַלּוֹת

אֶת יְמֵי חַיָּיו בְּשָׁלוֹם וְשַׁלְוָה.