חבלי הגשמה

מאת

חיים ויצמן

---

נאומים בארץ־ישראל

מאת

חיים ויצמן

א.¹

אולי מן הראוי עכשיו לחזור ולברר את היסודות שעליהם בנויה הפוליטיקה האנגלית. פוליטיקה זו באה אמנם כתוצאה מהמלחמה העולמית, אבל עוד בתחלת המלחמה, בעוד לא עלתה הציוניות המדינית על במת הפוליטיקה האנגלית בא“י, כבר היתה אנגליה מעונינת בא”י, ובחוזה סיקס־פיקו הוכנסו א“י לרשותה של אנגליה. מכאן אנו רואים, כי יש גורמים חשובים לאנגליה להתעניין בא”י. לא אסטרטגיה פשוטה אלא אסטרטגיה עליונה יש כאן: ההכרה שא“י תהיה החוליה בשלשלת הגדולה, הבין לאומית, המקשרת את המזרח ואת המערב. זהו הנימוק החשוב והעמוק ביותר. על אסטרטגיה פשוטה דנים גנרלים ואנשי מלחמה, אבל בחשיבות האסטרטגיה הזאת מתעניינים אנשי שלום, מדינאים גדולים. ואלה האחרונים הבינו, כי כדי שתמלא א”י תפקיד גדול זה, להיות הגשר בין המזרח והמערב, עליה להתפתח התפתחות מרובה, והתפּתחוּתה יכולה לבוא דוקא ע"י יהודים, על ידי העם היהודי הרוצה להשקיע בה את כחו ומאודו והמוכשר להפוך את שממותיה לעדן.

אלה הם, לדעתי, הנמוקים המדיניים של הפוליטיקה האנגלית בא“י, ואלה אינם יכולים להזדעזע זעזוע ממשי ע”י התקפות של עתונים אנטישמיים², ביחוד אם נמשיך את עבודתנו ביתר תוקף ושאת מאשר עד כה.

מה שאמרתי הוא בסיס המנדט, אבל אין אנו שבעים רצון מן הפירושים שניתנו למנדט וביחוד מהפירוש של הספר־הלבן. כדי להבין את תולדות הספר הזה עלינו לתת סקירה קצרה על המצב הכללי כיום בעולם.

כל התכניות והתקוות של עמי העולם, שנולדו בימים הנוראים של המלחמה, בימים שהדמיון והרעיונות הנעלים היו מרחפים בחללו של העולם כולו, או שנכזבו או שנתרופפו, בימי החול, בימים שלאחר המלחמה, כשהעולם ההרוס עמד פנים אל פנים למול המציאות הנוראה והחורבן שבא בעקב המלחמה. עמים יותר אדירים ויותר מאורגנים ממנו לא מצאו את אשר בקשו. ואולם מאידך גיסא צצו ונתגלו באנושיות כחות חדשים שהיו נרדמים לפני המלחמה. כל אלה הביאונו מצד אחד לידי התפּתחות והתקדמות גדולה בדרכי הגשמת תקותנו, ומהצד השני שמו גם מכשולים ונגודים חדשים על דרכנו.

השאלה הערבית, הרס כחות היהדות ברוסיה, אבדת הדם המרובה של היהדות העולמית, החלשת כח הארגון שבתוכנו, העיפות העולמית הכללית, – כל אלה גרמו להחלשת הטימפו של תנועתנו, והעמידונו לפני בחינה היסטורית, אשר תאמר לנו באיזו מדה אנו מזוינים בסבלנות.

ויודע אני שקשה יותר לעבוד מתוך סבלנות, לאט לאט, מאשר ליצור תנועה רעשנית סטיכית, העלולה לסחוף אחריה את הכל, ואולי לערער ולמוטט גם את היסודות.

שימו לב: בא שידוד מערכות בעולם. גם אנגליה האדירה צריכה עכשיו להשתמש באמצעים חדשים, כדי לקיים את האורגניזם הגדול הנקרא “אימפריה בריטית”. היא צריכה להשתמש באמצעים חדשים ושונים מאלה שהשתמשה בהם לפני המלחמה. מי מלל לאנגליה לפני המלחמה כי תעשה ותורים מדיניים גדולים כאלה לאירלנדיה ולמצרים? השיטה של “היד החזקה”, ערכה ירד היום. שיטות חדשות עוד לא נמצאו. במצב זה לא יפלא אם גדול המרחק בין הכרזת בלפור והספר הלבן.

ועוד דבר: הנותן הספר הלבן את היכולת לנו לעשות את העבודה שאנו רוצים לעשותה? היש עבודה שרצינו לעשותה ונמצאה נמנעת מפני הספר הלבן?

רק שאלה זו עלינו לשאול את עצמנו, וכל עוד לא אשמע תשובה שלילית, אומר כי אמנם הספר הלבן קשה לנו, אבל אינו מכריע את הכף לרעתנו. סוף סוף הכל תלוי בנו ובעבודתנו.

הנקודה המרכזית בעבודתנו היא העליה. על אף הבקורת שנשמעה על ההנהלה הציונית, עשתה זו כל מה שבידה כדי להגדיל ולהרחיב את העליה. ותקותי חזקה – וזה היה אחד מתפקידי פה – כי העליה תצא מהמסגרת המלאכותית ותקבל צורה טבעית, נורמלית והחוקים המלאכותיים שהיו עד כה, יהיו מעתה מותאמים יותר לצרכים הטבעיים של התפתחות הארץ. את פתרון השאלה הזאת נחוץ לבקש לא רק על הר הצופים ובלשכת העליה של הממשלה אלא בכחות העם. אם כל הקרקעות שרכשנו יעובדו, אם תכנית רוטנברג תתקדם, אם כל התעשיות הקטנות והגדולות תמצאנה את דרכן, אז תהיה לנו עליה גדולה, ומטעם ספר הלבן לא יהיה מעצור לה.

בטרם גמרי את דברי על המצב הפוליטי צריך הייתי לגעת גם בשאלה הערבית, אבל איני רוצה לחזור על ההודעות ועל ההחלטות של הקונגרס הציוני, שהן היסודות לפוליטיקה הערבית וליחסים שצריכים להיות קבועים בינינו. אני רואה לשאלה הנכבדה הזאת ימים טובים יותר בעתיד. אכן, גם התשובה על השאלה הזאת, אינה אלא בעבודה הקונסטרוקטיבית שלנו להתפתחות הארץ.

השאלה החשובה ביותר בענינינו הפנימיים עתה היא שאלת הסוכנות היהודית, הקשורה בשאלת השתתפות היהדות העולמית בעבודת הבנין. עד היום נתנה לנו היהדות המרוחקת רק שבלים בודדות, יחידי סגולה, שהיו רוצים לקחת עליהם אחריות לעבודה בארץ, לעזוב את מקומותיהם ומשרותיהם בגלות ולהקדיש את כחותיהם לעבודה בא“י. האידיאה של החלוציות בכל מקצוע, צריכה להיות נחלת הציוניות. היהדות המרוחקת, אמנם פיה מלא תהלות לחלוציות אבל היא לא ילדה, לא גדלה ולא רוממה את החלוץ העברי. אנחנו הציונים מוכנים לשתף את היהודים ההם בעבודה בתנאי שיהיו מוכנים מצדם לקבל עליהם חלק מהעול שאנו נושאים על צוארנו. לא השתתפות כספית בלבד אנו מבקשים, אלא גם השתתפות מוסרית, נפשית. הגוף והנשמה צריכים להיות מוקדשים לעבודה בא”י. אני מאמין כי הדרישה הקשה הזאת תמצא הד נאמן. יש כבר אותות מוכיחים, כי כחות חדשים, מעטים אבל חשובים, מתעוררים, ועלינו החובה להקל עליהם בכל אפשרותנו את ההתקרבות.

ועתה מלים אחדות על המצב הכלכלי. למרות המשבר היתה התקדמות גדולה בארץ. המשבר מכסה בענן את הצעדים היפים שעשינו, ואנו רואים רק את עמוד הענן ולא את עמוד האש.

המצב הכלכלי מקביל אצלנו אל המצב המדיני. מה המצב המדיני יש לו פרספקטיבה נהדרה וקושי בהוה – אף המצב הכלכלי כך. אף לו פרספקטיבה יפה ביותר, אלא ששעת משבר נוראה עוברת עליו. כשם שנכנסה א“י לקונצרט המדיני הבין לאומי, כן נכנסה לחיים הכלכליים הבין לאומיים, ועל כן משבר כלכלי טבעי הוא לה היום, כל זמן שלא הגיעה הארץ להתפתחותה הראויה. נקח, למשל, את החטה ואת השעורה, מן המינים שנשתבחה בהם א”י תמיד, מה ערכן היום? הקמח האוסטרלי מגיע לחיפה בהוצאות פחותות אולי משמגיע הקמח המקומי לירושלים, והוא עולה בזול יותר אפילו מפרי התוצרת הערבית באמצעי עבודתה הזולים. נמל, אם יבנה בא“י, הרי תועלתו מבחינת האכספורט רב הוא, אבל מבחינת האימפורט יזיק לנו, כי אין א”י יכולה עוד להתחרות עם שוק חו"ל. לא על התעשיה והחקלאות בלבד תוכל איפוא ארצנו להתקיים, אלא על סינתיזה שתברא, ולכך דרושה הכנת הארץ והתנאים. ולהכנה זו עלינו לעשות מה שעושה כל ממשלה. החובה המוטלת עלינו ביחס לארץ היא חובת ממשלה, אלא שאין לנו כסף של ממשלה. קרן־היסוד צריכה למלא את כל ההכשרה הדרושה לפני האיניציאטיבה הפרטית. איניציאטיבה פרטית היום יש בה מחסרונות הכלל והפרט. אם עסקיה טובים – הרי היא פרטית, ואין לנו חלק בה, אם לאו – על הכלל תלונתה. הארץ דורשת קודם כל מעשה ממשלה, שתכין את התנאים לאיניציאטיבה הבאה.

עמק נוריס, בנימינה, נהלל, תחנות הנסיון בתל־אביב ובבן־שמן הם התאים הראשונים באורגניזמוס החדש. בשום מקום בעולם אין מרוכזים על קילומטר מרובע אחזי כ"כ הרבה מרץ, אידיאליות איניציאטיבה. העבודה נעשית ביסורים, באהבה, ועלינו למצוא את האמצעים להגדיל ולהאדיר את העבודה הזאת.

ואסיים בדברי אנטול פראנס: “העתיד מכוסה, חבוי מפני כל, גם מפני אלה שמכינים אותו, שבונים אותו ומאמינים בו”. יהי רצון, שבהפגשנו שוב בא"י יהיה בארץ עם רב מאד, עם עובד!

(“הארץ”, 24–25 בדצמבר 1922).

ב.³

לפני ארבע שנים כשהתחילה התקופה של אחרי המלחמה היו לנו תקוות גדולות והכנות לעבודה גדולה בארץ, כל העולם כלו – לא רק העולם היהודי – צפה לתקופה חדשה, לשקט ולשלום בין העמים. האמינו שארבע־עשרה הדברות של וילסון יתגשמו בחיים המדיניים, שיקומו אחרי המלחמה. דבּרי התקופה ההיא ושליטיה היו מבטיחים לשבי־המלחמה כי שנויים יסודיים יתהוו תיכף ברוח החופש והצדק. די לקרוא את נאומיהם של תקיפי העולם מאותו הזמן בשביל לראות את הירידה הגדולה מגובה של חלום יפה למציאות מרה ודלה. הנה הממשלה הכבירה ביותר באירופה – אנגליה. נאומי לויד ג’ורג' מלפני ארבע שנים היו מבטיחים עולם מלא לגבורים ששבו משדות הקרב – ועכשיו הגבורים הללו הם מחוסרי עבודה. 2 וחצי מיליון של חיילים משוחררים נעים ונדים מעיר לעיר, דורשים עבודה ואין. זהו סמל הירידה הסוציאלית.

גורמים שונים ורבים הביאו את העולם לידי משבר. א) ההרס הכלכלי, ב) הפרעת שווי המשקל באירופה. עדיין אנו עומדים בתקופה רותחת ואי־מאורגנת כל כך עד שלא רק אצלנו כי אם גם אצל עמים חזקים ממנו מתנהלת העבודה הקונסטרוקטיבית בכבדות. ואם היו לנו תקוות שתשועה גדולה או דחיפה יותר גדולה לתנועתנו תבאנה מיד מן החוץ – עכשיו אולי נעזוב לזמן תקוות אלו. אל נקוה לישועות מן החוץ. המנדט, הספר הלבן עם כל פירושי־פירושיו – הם הבסיס היחידי שעליו נעבוד. יש יכולת להרחיב את הבסיס. אך לא מבחוץ כי אם מבפנים ע"י עבודה והתאמצות לאומית.

כח עבודתנו בארץ תלוי במצבו של העם העברי. והנה היהדות הכללית נהרסה וחלקה החשוב ביותר אינו נראה עכשיו: היהדות הרוסית עזבה לזמן־מה את הבמה. נקוה ששוב תעלה במהרה אבל עכשיו בימי התחלה – וכל התחלה קשה היא – היהדות הרוסית איננה לנו מקור של כח, כמו שהיתה תמיד, אינה חלוץ כל הציונות. יהודי רוסיה נעים ונדים. מושבותיהם ברלין, פריז וכו' טבועות בחותם הפסיכולוגיה של מהגרים שעזבו את היסוד שעליו חיו. בכל הדרכים יובילו אתם את הפצעים שהביאו מרוסיה ועל כל משעול ונתיב אתה רואה את דמי אומתנו השותתים…

מאידך גיסא – יהודי אמריקה שהם עכשיו מקור הכסף, להם ארץ־ישראל היא ארץ קטנה באסיה, בלי בתי־מלון מתאימים, בלי תיאטראות ודרכים סלולות וכדומה. אם באים אליהם ודורשים שישקיעו כספם בחולות תל־אביב ובבצת נהלל, ומצד אחר מגיעה לאזניהם צעקה נוראה לעזרה מאוקרינה, ששם נולדו, הלכו ל“חדר” ושם נשארו מכיריהם וקרוביהם – הרי הם שולחים את תרומותיהם לאוקרינה. המליונים שלהם שופעים ויורדים לשם ובשביל ארץ־־ישראל מקציבים את השארית.

אנחנו הציונים היינו אומרים תמיד שארץ־ישראל לא תוכל לפתור במלואה את שאלת ההגירה, א“י תקלוט רק את אלה שיבואו לבנותה בכל נפשם ומאודם. עכשו אנו מוכרחים לבנות תחת לחץ העליה הגדולה – זרם זה המתמיד ולוחץ על שערי הארץ, אלו הן התוצאות החמריות של המצב. אך יש גם תוצאה מוסרית, נהרסה העדה היהודית הגדולה ברוסיה, התמוטטה ונופצה המסורת ואת מקומה ירשו אלהים זרים. הנוער שלנו נסחף בזרם הכללי, והמעין הזה אשר ממנו שאבנו אונים ומרץ דלל. אנו מרגישים דלות וחוסר באנשים. אנו מוכרחים לחפשם – אולי את הסורוגט שלהם – במחנה שעד עכשיו עמד מן הצד והתיחס בשויון־נפש לתנועתנו. אלה הם הגורמים החשובים ביותר שהביאונו עד המשבר, אל תחשבו שאם יחליפו את ההנהלה הציונית יבואו שנויים גדולים, תחדל פעולת הגורמים הנ”ל ותבוא תקופה חדשה. אף ההסתדרות הציונית סובלת מעקת התנאים. היא התאימה את מכונתה אל התקוות הגדולות. בראנו מכונה גדולה משום שקוינו למעשים גדולים. עכשיו נבצר ממנו ללכת בטמפו המהיר כמו לפני ארבע שנים.

יש שהתחילו להאמין עתה שאולי לא ההתאמצות הלאומית היא העיקר, אלא הפרטית. אומרים: אולי טוב שתבטל החקלאות ונרכז את המרץ בתעשיה ובה יושקעו הקפיטלים. אם נשקיף על ההון שנכנס לארץ נוכח, שקפיטל זה הפונה רק לרוחים לא בא לא“י. מדוע? רוחים יותר גדולים ובטוחים יקבל קפיטל זה בהקמת ההריסות של צרפת ואוסטריה, ומה הם לעומתם הרוחים, רחמנא ליצלן. שבתעשית א”י?… הקפיטלים הזורמים עכשיו לארץ צבועים הם בצבע האידיאה הלאומית. כאן נעשה הכל ברוח חלוצית זו, הנחוצה לסלילת הדרך ולהכשרת התנאים כדי שבעתיד יוכלו לבוא הנה גם הקפיטלים השואפים לרוחים. בלי האמונה היסודית באופי המשיחי של התנועה בתקופתנו לא יכוֹן מפעלנו. התאמצות ההסתדרות הציונית היא התאמצות חלוצית, בין במקצוע הכספים ובין בעבודה הפוליטית וכו', היא שתכשיר את הקרקע לבנין על יסודות יותר רציונליים מאלה שעליהם אנו בונים כיום.

אמנם יש גם קו מנחם ובריא בתוך המשבר. אם נשוה זה לעומת זה את בניין המושבות הקודמות והחדשות נראה הבדל גדול: האחרונות מתבססות על עבודה עצמית ועל תכנית כלכלית ברורה. איני יודע, אם נכונה היא: עדיין אנו נמצאים בתקופת נסיון שאולי תמשך עוד זמן רב. בהתישבות החדשה אנו רואים גם את המדע בתור עיקר ואולי זהו הנשק החזק ביותר שבידינו, שבעזרתו, נתגבר על כל המכשולים. לא רק ההסתדרות הציונית, אלא גם הברון רוטשילד, מיסד את “בנימינה” עפ"י דרכים ושיטות חדשות, שונות מאלה שנהגו בימי יסוד ראשון־לציון ופתח־תקוה.

ואין אני מפחד כל כך מפני המשבר שעליו מרבים לדבר. אינו דומה משבר לחסרון־כסף, משבר משמעו רקבון גמור בעצם היסוד. חסרון־כסף זוהי מחלה, אמנם ממאירה, אבל עוברת. תמיד אנו מדברים על יאוש וקטסטרופה ולמחר אנו מתחילים לעבוד בתוך המצב הקיים. אל־נא נשעה את הסיסמאות הלקוחות מחיי עמים אחרים. ואני תקוה כי כמו בכל התקופות כן גם עכשיו נעבור על המשבר בכח אמונתנו.

בימי המלחמה נזדמן לי לראות ציור בעתון צרפתי: שני חילים נחו מחוץ לחפירה. קרא האחד: מי יתן ויוכלו האנשים לשאת בעול המלחמה! שאל השני: למי אתה מתכוון? ענהו חברו: לאלה שנשארו בפריז. אף אנו פה נמשיך את העבודה, ואם גם אלה שבניו־יורק וכו' יקיימו את חובתם נוכל להיות בטוחים בעתיד.

(“הארץ”, 28 בדצמבר 1922).

---

האחריות הגדולה

מאת

חיים ויצמן

¹

רבות נאמר בדבר היחסים אשר בינינו ובין הערבים, בהם דברים שאינם ידידותיים. זה עתה באתי, בדרך ישרה כמעט, מארץ־ישראל. אני מכיר הכרה אישית כל מנהיג ערבי, כמתנגד כידיד. עוד האיבה רבה, אבל, נדמה לי, שהיא שוככת. הערבים מתחילים להבין, כמדומני, כי עלינו לגור יחד ולעבוד יחד, כי היהודים באו לארץ־ישראל בזכות וישארו בה. על כן אני אומר: כל כמה שניטיב לפעול, נתחזק ונתאמץ בעבודתנו, נגדיל לעשות – תקרב עת השלום המבוקש בינינו ובין שכנינו בארץ.

לוא בחרתי לדרוך על קרקע הנבואה רבת־הסכנות כי עתה הייתי מצייר לפניכם, אולי, תמונת עתיד, תמונת המזרח הקרוב שקם לתחיה, ושני העמים הקרובים האלה עובדים יד ביד: אנו נותנים למזרח הקרוב הרבה מן החסר לו – אנשים, כסף, מרץ, כשרון, וברית הקדש בין שני עמים־אחים שהתרחקו קום תקום על אף כחות הזדון, העומדים ביניהם היום. ברית זו, גשר זה, בוא יבואו – בתוקף עבודתנו והשגינו.

מעת שהארץ נפתחה לפנינו נכנס אליה מספר חלוצים יהודים. לא מעט דברו וכתבו על אדותיהם. קצת מהנמצאים כאן עמנו ראום אולי בעיניהם. אבל לי היתה הזכות לראותם לא רק בארץ־ישראל אלא גם בדרך אליה. אני אחד מהם. אנכי נמנה עליהם. אנכי בן הרחוב היהודי, בן חורי הגיטו האפלים, אשר משם יצאו האנשים האלה. הם באים מכל מקום. הם עברו ברגל את ערבות אוקרינה, המכוסות קרח, ואת בצות רוסיה. הקשיבו היטב, וקול פעמיהם יעלה באזניכם. הקשיבו ותשמעו את רחש צעדיהם בלכתם במדברות, בטפסם ובעלותם בשבילי הרים, יחפים, חסרי־כל, מאחריהם שממה וקברי קדושיהם, ועיניהם נשואות לנמל ברומניה. מהנמל הזה מפליגות אניות ליפו. והנה הם יורדים ביפו. אין בדעתי לתאר לפניכם את סדרי הירידה ביפו. הנה הם בארץ, יושבים באהלים וחיים על לחם ועגבניות; חולים בקדחת; מיערים הרים, מנפצים אבנים, סוללים דרכים, נוטעים עצים ושולחים את ילדיהם לבתי הספר. שרים עברית. בוכים בעברית; בונים את ארץ האבות – ארץ־ישראל.

זה לא כבר פגשתי שני אנשים העומדים לפרסם את רשמיהם מארץ־ישראל. אין הם מחסידי אומות העולם, ומעודם לא היו. הם אמרו לי: לא נוכל להבין לרוח האנשים האלה. לא מצאנו כדוגמתם בתולדות העבר, אנשים האוחזים בידם האחת במחרשה ואת השניה שולחים לספר; הטומנים בכיס אחד ספרים ובשני אקדח; אשר ידם האחת נתונה לבנין והשניה להגנה, ופניהם שוחקות. הייתי בכפרי יהודים ובמושבות יהודים וראיתים – אין הם אוכלים לשובע וחיים בטוב, אבל הם מאכילים את בהמתם בהיותם רעבים, כי הבהמה יסוד ועיקר בבנין הבית הלאומי.

כך היא רוחם של האנשים האלה, יהודי ניו־יורק. והם בני טובים כמוכם כמוני, ויש שהם עולים עלינו ביחוסם. הם יודעים בנין ארץ מהו, ובפרט ארץ קשה כארץ־ישראל. הם בונים לאור היום, לעיני עולם השומר את צעדיהם, השוקל אותם, הבוחן אותם המגזים את שגיאותיהם, הממעט דמות הישגיהם. תחת לחץ זה הם עומדים איתן על אדמת ארץ־ישראל, וכאן אולי הסבה שפעלם מדבר אל לבנו בקול אדירים.

עתה אעמוד על ההבדל היסודי אשר בין פעולת יהודי ארץ־ישראל ובין פעולת יהודי שאר הארצות. אולי תפּגעו מדברי, אבל, האמינו לי, אין לי כונה לתקוף. אנו, היהודים, גלינו כשרון מתמיה להסתגל לתרבות זולתנו בכל מקום בואנו. באנו אל ארצות־הברית והסתגלנו אל משטרן הנהדר, והשגנו השגים נפלאים. אנו – אתם – אזרחים אמתיים בארצות־הברית. באנו לכמה ארצות, טובות או רעות, והסתגלנו אל סדריהן. בכל מקום בואנו מצאנו את המשטר מוכן, מצאנו חוקים מוכנים, לשון מוכנה, תרבות מוכנה, ואף קרקע מוכנה. לא נותר לנו אלא להסתגל, ולהסתגל יפה. לא כן בארץ־ישראל. שם אין דבר מן המוכן. עלינו להתחיל מבראשית, וזאת אנו עושים היום – מנסים לבנות ארץ ומדינה מהמסד עד הטפחות, מגן ילדים עד אוניברסיטה, כפר ועיר, שדה ופרדס. היסודות החדשים יצמיחו חיים חדשים, וששון היצירה, רוח ששון גדולה, היא המפעמת בלב היהדות בזמן הזה ומכה גלים במרחבי תבל. על כן כה חזק ההד בלבכם, יהודי אמריקה, לכל בשורה על בית קטן בארץ־ישראל, על פרה בארץ־ישראל, על ספר שנתפרסם בארץ־ישראל. בזה ההבדל היסודי בין הנעשה שם ובין המתהוה בשאר חלקי תבל, ובו, גבירותי ורבותי, תביעה וקריאה גם יחד – קריאה לעבודה אשר תעשה כיאה למסורת אומה גדולה.

כל העולם קם לפקדנו. חמשים ואחת אומה אשרו את הכרזת בלפור. ציונים או לא־ציונים, מתקנים או משמרים, אל תחשבו כי לא ידרש מכם חשבון, כי לא תקראו לפני כסא ההיסטוריה להגיד, מה עשיתם ואיך קימתם אשור חמשים ואחת האומה. קחו את כתב הממונות. קראוהו. קראו בו והשוו את דבריו אל כל אשר נכתב על אדות היהודים: כל הספרות הנוגעת ביהודים קובעת להם מצוות “לא תעשה”. אל תעשה כך ואל תעשה כך. והנה לפנינו תעודה יחידה במינה שנכתבה במאה העשרים וניתנה עליה הסכמת העולם התרבותי. התעודה הזאת קובעת מצות “עשה”. אנו מקימים בית בארץ־ישראל, והסתדרותנו היא אשר נקראה לפעול יחד עם הממשלה הממונה. אומות העולם מגידות לנו, כי כל אדמה פנויה בארץ־ישראל תנתן ליהודים, מבלי אשר תקופחנה זכיותיהם החוקיות של אחרים. הן אומרות: “בנו לכם ארץ כיכלתכם”. האפשריות האלה ניתנו לנו אחרי אשר נהגו בנו כל הדורות כמו בעניים החוזרים על הפתחים, כמו במנודים. עתה באה שעת הכושר. והנה אני שואל את נפשי, והנני מבקש מכם לשאל את נפשכם: “הנעשה? הנוכל?” רגשותיכם הלילה, ורגשותיכם מחר – היביאוכם לרדת לעומק הדברים אשר אירעו בין שנת 1917 ובין היום הזה? האם אתם מרגישים ויודעים את גודל האחריות המוטלת עלינו על כלנו, ולא על ההסתדרות הציונית בלבד? כל יהודי ערב לנעשה ולאשר לא נעשה באשמת עמיתו.

לא ארחיב את הדבור בענין זה. כאלף יהודים מהטפוס אשר תארתי לפניכם באים היום לארץ מדי חדש בחדשו, אך מאחריהם עומדים אלפים רבים. הם מתדפקים על שערי ארץ־ישראל ומבקשים להכנס. אך המפתח לשערי ארץ־ישראל אינו בכיסו של סיר הרברט סמואל, כי אם בכיסיכם, גבירותי ורבותי.

בידיכם הוא לפתוח את הדלת לרוחה או לסגרה על מסגר בפני המתדפקים עליה – בידיכם ממש. אני פונה אליכם, יהודי ניו־יורק, אשר לא בוששתם ובאתם הנה בקהל מפואר, בהכרזה ובתביעה – אתם מוכשרים לבנות את ארץ־ישראל בכחכם בלבד, אתם יכולים לפטרני מן המלאכה שאני עוסק בה כאן. יש עבודה אחרת, טובה מזו, גדולה מזו. בידיכם המפתח לשערי ארץ־ישראל.

בעוד שבועים תחוגו את חג יציאת מצרים. כונתי לא ליציאה כי אם לעליה, לרבוי הישוב היהודי בארץ־ישראל. הכמות היא אשר תביא לנו ריוח ובטחון, היא אשר תפלס את הדרך לבאים חדשים. חובתכם היא זאת, ורק אתם יכולים לעשותה. אנו עובדים כיום בידים כבולות. היהדות הרוסית אינה קיימת, וכן הרומנית, האוסטרית, ההונגרית. אירופה חולה, מלחמת־הדמים רסקה את אבריה. מיטב כוחנו הלך ואיננו. מחנות מתנגדים עברו בשדות פולין הלוך וחזור. לוּאיס מרשל, ששים מיליון דולר שלך הצילו שארית דלה, אך מרכזי התורה הגדולים נחרבו, המשפחות הגדולות אינן – אירופה כולה עיי מפולת. כאן אתם יושבים לבטח תחת כנפי ממשלה אדירה, בחיק רפובליקה חפשית, פתחי העושר והעוז פתוחים לפניכם. חי אלהים, אין עיננו צרה בכם. צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפזרם בין האומות, כי ברדת חלק מישראל מטה, יעלה חלק אחר מעלה; ועתה מוטלת עליכם חובה כפולה – חובה לאלה אשר ירדו מטה.

אמרתי דיי – אולי יותר מדי. הנה העלינו לארץ־ישראל קרוב ל־30,000 יהודים, סללנו כבישים, נטענו עצים, קיימנו רשת של בתי ספר, הסתדרות רפואית גדולה, אנו מתכוננים לפתוח אוניברסיטה וכבר פתחנו בית ספר טכני, והיה לנו הכבוד לחנכו במעמד מר מרשל. את כל אלה עשינו לאור היום, בעוד אויבינו יורים בנו ומשטינינו תוקפים אותנו, יהודים כמו שאינם יהודים. עשינו את מעשינו לעיני מתנגדינו, יכולנו לעשות – כי יד ההשגחה היתה נטויה עלינו לטובה.

מר מרשל כנני הלילה: “דיפלומט”. איפה למדתי חכמת הדיפלומטיה? בפינסק? ולא משום שדברתי כדיפלומט הקשיב לדברי מר בלפור. הראיתם דיפלומט אשר אין מאחוריו הון וצבא, צי ועצמה? לא, לא לדברי דיפלומט הטו אוזן. באתי לבדי, מאחרי אין מאומה. עוז שמונים דורות, עוז אלפי שנים דבר מתוך גרוני – לא כספכם, כי אם קול חכמינו, לוחמינו וגבורינו, השוכנים בעפרה המקודש של ארץ־ישראל. לקולם של אלה הקשיבו מדינאי העולם הקשים והמעשיים. בלעדיהם – מי היה שומע לקולי הדל, קול איש בלי רכוש ובלי עמדה חברתית? קול ההיסטוריה דבר מתוך גרוני, ועתה – עת לעשות. הממשלה הבריטית פנתה אליכם הערב ביד בא־כחה – היא מבקשת את השתתפותכם. התֵעָנו? יום יבוא ותתָּבעו, קול ארץ־ישראל יעלה באזניכם וישאל, ויעיק עליכם וידרוש – מה עשיתם ברגע הגדול הזה?

ודי בזה. העבודה בארץ־ישראל נמשכת. אם תטו אוזן תבחינו בה צליל חדש, העולה מתוך נפתוליה. ארץ־ישראל תהיה ארץ חדשה – פתח לעולם חדש. כי עוד לא מתו נביאים בישראל. עולם חדש יקום, אשר יאיר אולי עיני בני אדם הצמאים לאור, עולם אשר ימשיך מפעל התרבות והשלום – שלום בתוכנו ושלום עם זולתנו. יום יבוא וכותב דברי הימים יגולל פרשת תחית ארץ־ישראל, ובהגיעו אל הפרק “היהדות האמריקנית”, יוכל לאמר: הנה דור אשר עשה את חובתו.

---

תשובה למבקרים

מאת

חיים ויצמן

¹

הגיעה השעה לעדות מוסמכת, אוביקטיבית, מצד שלישי, על אודות עבודתנו בארץ־ישראל. בכל לבבי אתמוך בהצעה שהוצעה – לשלוח לארץ־ישראל, למטרה זו, ועדה מטעם יהודי אמריקה. בקורתה ועצותיה תמצאנה אוזן קשבת ורצון טוב. אבל יש לשים קץ לפטפוטי־הבל, ללחשים של יושבי קרנות, לשמועות סתומות, הנותנות דופי בקרן־היסוד לאמר: הקרן מבזבזת סכומים כאלה וכאלה, כמה דברים שיכלנו לעשות לא נעשו, כמה דברים שנעשו – אין בהם צורך. אשמח מאד לחקירה אוביקטיבית, אשר תפסיק את הנרגנות החשאית, המסתתרת במחשכים, המשתמטת מלהופיע בגלוי ולהראות עמנו פנים, כי אכן יש בכוחה של נרגנות זו להזיק, לרפות ידי עובדינו ולערער סדרי עבודתנו.

הטיולים לארץ־ישראל נעשו דבר שבמודה. מי אינו מומחה לארץ־ישראל? מנהג הפקר נהגו בה, הוציאוה לרשות הרבים. אדם מפליג לארץ־ישראל, יורד ביפו, נוסע לירושלים, רואה שנים־שלשה אנשים, קולט קצת מימרות שגורות, ושב לאמריקה באניה השניה. והנה הוא מומחה לארץ־ישראל! הוא יודע בדיוק מה היתה קרן־היסוד צריכה לעשות; הוא יודע בדיוק – מה לא היתה צריכה לעשות. הוא הפוסק האחרון. האם לא היה הוא גופו בארץ־ישראל? האם לא ראה בעיניו?

כל ממשלה מורכבת, כידוע, מחובלנים ומכסילים, וזה מן המפורסמות. אולם, כל ממשלה עומדת על שיטת מסים. ברשותה מנגנון לגביית מסים. תנו לי כוח להטיל מסים, ואני מקבל עלי ברצון את כל האחריות הכרוכה בזה. אך מה תועיל בקורת אם אין כסף ניתן להנהלה? לא זו הדרך. מצד אחד תובעים ממנו מבקרינו שיטות ממשלה והישגי ממשלה, ומהצד השני אין הם מסוגלים לתת לנו כוח של ממשלה. הבשני מקלות ילקונו?

אם תביאו בחשבון, כי עמנו מפוזר בכל קצוי תבל, כי אין בידנו כל שלטון חוקי על הנוהים אחרינו, אלא כוח הקריאה אל הלב בלבד; אם תביאו בחשבון כי קריאתנו כאן באמריקה, למשל, רחוקה ממקום פעולתנו מרחק של חמשת אלפים מילים, וקריאות אחרות ורבות עוברות בארץ הזאת ותובעות לענינים קרובים יותר ללבות הנתבעים; אם תביאו בחשבון את כל דברי הקטרוג המוטחים כלפי ארץ־ישראל השכם והערב, על ידי יהודים ולא־יהודים; אם תביאו בחשבון את גודל המצוקה, את קשי הבעיות שאנו עוסקים בהן ואת קשי העם הזה; אם תביאו בחשבון את כל הדברים האלה תבינו ותודו כי קרן־היסוד היא הישג אשר נוכל להתגאות בו.

זה לא מזמן רב נזדמן לי לשוחח עם בא־כוח הממשלה הבריטית על אודות הממון היהודי הזורם אל ארץ־ישראל. הגשתי לו חשבון הכנסותינו. האיש אמר: “סכום עצום הוא זה”. מאחרי המלחמה נכנסו לארץ־ישראל, ממקורות יהודים, ארבעים מיליון דולרים. השוו את הסכום הזה לסכום שנאסף בבריטניה הגדולה למען הצלב האדום במשך המלחמה, עת כל העם הבריטי בער באש התלהבות. בריטניה הגדולה עשירה מאד, עשרה עולה הרבה על עושר היהודים. ואף על פי כן לא אסף הצלב האדום, בכל מאמצי המנגנון המסודר היטב, בכל לחץ דעת הקהל לטובתו, יותר מחמשים מיליון דולרים.

ואם תשוו את הישגינו בארץ־ישראל בבנין בתים, בעליה, באשראי לבעלי עסקים וכו', להישגי צרפת, אומה עשירה ומסודרת יפה, בהקמת הריסותיה, שוב תראו ותוכחו, כי אין מעשינו נופלים ממעשי זולתנו.

אל תמעטו ערך הישגי קרן־היסוד. אם יש חיים בארץ־ישראל היום, אם העליה הולכת ונמשכת, אם היחסים בינינו ובין השלטונות הבריטיים הם כתקונם, אם היחסים בינינו ובין שכנינו טובים הם מכפי שהיו לפני שנתיים – חייבים אנו להודות על כך למאמצי הציונים ולפעולות קרן­־היסוד.

יש משום אסון בעובדה שבעיתנו מתרחבת במהירות ומאמצינו מפגרים אחריה. במלים אחרות, אין כוחנו גדל כגדול בעיתנו. אבל זה עניין אחר, שאינו נכנס בגדר הוכוח עם מבקרינו, כי מצד זה אין הם תוקפים אותנו.

בעמדי בפרשת המבקרים אגע ברשותכם בעוד סוג של בקורת – זו הנובעת מהעובדה שארץ־ישראל היתה כעין רשות הרבים. כאן באמריקה, כמו בארצות אחרות, יש עוד עוסקים בארץ־ישראל, מלבד קרן־היסוד. במדינה מסודרת, בבוא איש לעסוק בענינים המכוונים להתפתחותה, לא יוכל לעשות דבר בלי הסכמה מאת מוסדות מוסמכים. ולהסכמה אם תנתן לו, תקדים חקירה רשמית – בדיקת תכניותיו והצעותיו, שיטותיו ואמצעיו. ואנו, בארץ־ישראל, אין לנו תוקף של ממשלה ולא אמצעי ממשלה. בא איש ומחליט לבנות בתים לפי דוגמה מיוחדת במינה; בא אחר ומחליט להלוות כסף בשיטה מיוחדת לו. כל אלה כונתם אולי להפוך את הארץ לבית לאומי יהודי, אבל, אל נשכח כי מבשלים רבים עלולים להקדים את התבשיל. אדם שנכשל באמריקה אין הדבר נוגע לאיש מלבדו. אולם, אדם שנכשל בארץ־ישראל – בה האשם. מהאשמות כאלה נוצרות שמועות־הבל שאין לנו שליטה עליהן ולא הזדמנות להשיבן אל חיק מפיציהן. ויהי הדבר ידוע לכל כי אנו, הפועלים בארץ־ישראל, אם כהסתדרות ציונית או כקרן־היסוד, אנו העובדים לעיני דעת הקהל – הננו דוחים בהחלט כל אחריות למעשים הנזכרים. למפעלים הפרטיים והפרטיים־למחצה ממין זה אחראים רק בעליהם. אנו נושאים באחריות למפעלים צבוריים בלבד. על דברים אלה יכולים אתם לבקרנו בקונגרס, אבל אל תבואו להטריחנו ולהטרידנו במעשים שעשו או לא עשו כל מיני אנשים, הבאים לארץ־ישראל והחפצים לבנות בה “בית לאומי” קטן משלהם.

ועוד דבר לי – ל“מבקר המעשי”. כאן בניו יורק יש אנשים שהצטיינו בפעולתם המעשית בתנאים הקיימים באמריקה. בני אדם אלה, בבואם לדבר על אודות ארץ־ישראל, מסיחים את דעתם מדבר אחד. בארץ־ישראל התנאים הם אחרים והאנשים אחרים. אשר יצלח באמריקה לא יצלח אולי בארץ־ישראל, ואשר יעלה יפה בניו־יורק יכשל בירושלים.

אביא דוגמה להבדל היסודי הזה. ראיתי את בית החרושת לסיליקט בתל־אביב, מפעל נהדר, תכניתו מצוינה, אינה נופלת מכל תכנית של בית חרושת כאן, והזמנות לו מרובות – תספקנה לשנה תמימה. אף על פי כן אין העסק טוב. מה טעם? הטעם פשוט מאד, לדעתי. בית חרושת זהו מפעל חלוצי, כל תוצרת חדשה זקוקה לאוירה מתאימה. תוצרת מבודדת לא תוכל לפרוח. קחו, למשל, חשמל. במקום שאין מפעלי תוצרת הזקוקים לכוח לא תתפתח תוצרת החשמל, פה באמריקה, בהתקלקל דבר בבית חרושת, מה תעשו? תטלפנו למתקנים, תזמינו תחליפים. בכל זאת גם פה לא תוכלו לעבוד בלי חומר שמור ומזומן למקרה הצורך. חמרים כאלה מוכנים לכם, בתנאים נורמליים, לחודש ימים. ובבואכם לבנות בית חרושת לסיליקט בארץ־ישראל מוכרחים אתם להכין לכם מראש את כל הדרוש לארבעה חדשים. הדבר קשה ומחייב השקעת ממון רב.

כך הוא מצבו של כל מפעל בארץ־ישראל; כאן מקור הקשיים הרבים, אשר קרן־היסוד מצווה להתגבר עליהם. מההבדל הזה מסיחים “מבקרינו המעשיים” את דעתם. מצב המפעלים באמריקה בזמן הזה אינו דומה, כמובן, למצבם בארץ־ישראל. אבל מה היה פה, בארץ הזאת, לפנים? עולים־חלוצים באו לאמריקה והקריבו את נפשם עליה. הם נלחמו עם זאבים, הם נלחמו עם האינדים, הם נלחמו עם בצות ואגמים. דורות יגעו בזעת אפם עד אשר סללו את הדרך, בה אתם מתקדמים בלי טורח רב – אתם וחברותיכם, נכסיכם ושטרותיכם. על עצמות החלוצים ההם נבנתה אמריקה, על קבריהם נכתבים דברי ימיה.

את זאת עליכם לעשות גם בארץ־ישראל, ולא – לא תבנה ארץ־ישראל.

תעודתנו שם שונה מתעודת אחרים בארצות אחרות. נקח לדוגמה את החקלאות. בן קנדה הולך אל לב היערות ומברא לו כברת אדמה. יתכן שעמלו קשה מעמל חלוצינו, אבל הוא נין ונכד לעובדי אדמה, ותפקידנו כפול – להכשיר את הקרקע ולהכשיר את האדם. עלינו להפוך את היהודים, יושבי ערים מדורות, לאנשי שדה. הנה מוטל עליכם להפוך פרופיסור של אוניברסיטה ליוגב. חובתכם לשלם שכר למוד, והכסף הזה אין לקוות לרבית ממנו סמוך להשקעתו. ולא קל מזה ענין הקרקע. הבא לקנדה מוצא בה משטר מודרני, תנאי בריאות מסודרים, חבור טלגרפי, קרקע מוכנה. הבא לארץ־ישראל מוצא ארץ עזובה, מוזנחה מדורות. בהשקיפכם על גבעותיה תראו אותן בעירומן, כל עציהן אבדו להן, ועפרן הפורה – גשמים שטפוהו מטה, אל הגאיות, גררוהו הימה. עלינו לחדש ולהפרות קרקע ארץ־ישראל. עלינו לחדש את הארץ, את הקרקע ואת האנשים.

לשם כך זקוקים אנו לבני אדם אשר חותם החלוציות טבוע בלבם, לבני אדם המסוגלים להקריב את נפשם למען הדורות הבאים. לשם כך עלינו להחזיק בקרן היסוד. אנו זקוקים לכסף להשקיעו בארץ־ישראל ולבנות בו את הריסותיה. חובתכם להזיע ולעמול ולתת כסף אשר לא ישוב אליכם אלא יהפך להון לאומי, ביבוש בצות אין ריוח מיד, אבל יש רכוש המצטבר למען הדורות הבאים. הורדת אחוז הקדחת מארבעים לעשרה, יצירת רכוש לאומי היא. קבוץ בני עמיתינו, הבאים לארץ כפרודות, ולכודם לעם אחד, בעל לשון אחת, הלשון העברית – הון לאומי הוא.

אולם ההשקעות האלה לא יביאו הכנסה ניכרת תיכף. קצת כספנו יוצא לפלוּס דרכים ולהחזקת האנשים עד אשר יגיעו לתנאים כלכליים נורמליים. כאן עיקר בעיתנו. אלמלא הבעיה הזאת כי עתה היה כל ספסר לציוני ולמיסד חברות למען ארץ־ישראל; הוא היה מייסד חברה ומוצא לו בלי קשי בניו־יורק סיטי עשרה אנשים אשר יש לאל ידם לקנות את ארץ־ישראל כולה ולשימה בכיסיהם. אלא אז היו למותר כל הדבורים האלה על הציוניות ועל האידיאלים הלאומיים.

את ארץ־ישראל לא תקנו בכסף. עלינו לרכוש אותה ביגיעה, עלינו לשלם בשכרה בחבלי לידה. אנו קשורים לארץ־ישראל כאם לילדה, האם יולדת בעצב וחיי הרך הנולד בשנותיו הראשונות, הלא הם לה מקור לצער וחרדת־לב.

בניית ארץ־ישראל, לידה זו, אל נרעיל אותה בבקורת מחטטת בלתי־פוסקת. איני אומר, כי אין צורך בבקורת; אך הבא לבקר – אני דורש ממנו אחריות ויסודיות. בעסקי אחרים יודעים אנו לנהוג בסבלנות, בהתמדה, בפקחות. ובעסקינו אנו, האין לנו מאומה, מלבד בקורת?

---

בקונגרס הציוני השלשה־עשר

מאת

חיים ויצמן

¹

א. נאום הפתיחה

קונגרס נכבד! הקונגרס הנוכחי, שאנו עומדים כיום בפתיחתו, תפקיד רב ועצום לפניו. שאלות גדולות וחשובות עומדות ומיחלות לפתרונן, עיני עמנו מכל הארצות וביחוד מארץ־ישראל נשואות אלינו היום בתקוה לתוצאות עבודתו. לא פחותה מזו היא גם חשיבותו כלפי חוץ. כי מיום שנעשתה הציוניות לעניין בעולם הכללי הרי גם הוא מסתכל בנו ובמהלך עבודתנו. חדלנו להיות בודדים יושבים בקרן זוית ומוצנעים מעין־רואים. עובדה זו עושה את הקונגרס למוסד רב־האחריות ולכח משפיע, שאין להקל בערכו. מקוה אני, שהכרת אחריות זו תתגלה ביחס חבריו אל השאלות העומדות לסדר־היום, והיא הערובה הנאמנה להצלחתו.

לכבוד גדול יחשב לי לפתוח את המושב הזה, השלשה עשר, של הפרלמנט שלנו, אשר נוצר לפני 26 שנה מתוך רצונו של עמנו. אין לי בשבילכם, באי־כחה המוסמכים של ההסתדרות הציונית בכל חלקי העולם, ברכה טובה מאותה הברכה הפשוטה והזכה מאין כמוה המקובלת אצלנו: שלום – שהיא מחזיקה גם ברכה וגם סמל להתקרבות נאה ביותר בין אדם לחברו, לפגישה של שלום ואחוה.

ברוח זו רוצים אנו עכשיו להושיט יד איש לרעהו, וקשורים בכח רצון זה בינינו ובין עצמנו וגם עם מיליוני בני עמנו, שאנו נושאים באחריות גורלם שנטלנוה עלינו לרצוננו, הננו באים לבצע את תפקידנו העומד לפנינו. וברוח זו אנו רוצים אחרי שהחלטותינו תורינה לנו את דרכי עבודתנו, להפרד איש מעל רעהו ולהשאר עם זה משותפים שתוף מחשבה ופעולה, המשתרע מעל ארצות וימים.

קונגרס נכבד! למן כנסיתנו האחרונה היה מתן המנדט חבר־הלאומים לבריטניה הגדולה, אותו המנדט, שעיקר תכנו הוא בנין הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל, לעובדה היסטורית. המנדט נתאשר זמן קצר לפני הועידה הציונית השנתית האחרונה, אשר החשיבה את ערך המאורע הזה בכל מלואו והכריזה בשורה של החלטות על עמדתנו אליו.

מאורע, שגורלו הוא כה כבד־משקל לגורלו ועתידו של עמנו ראוי לדבר עליו דברים גלויים ומפורשים. הוברר, שמתן המנדט אעפ"י שהניח במשפט־חובה את היסוד המדיני למפעלנו, לא הסיר את המכשולים מעל דרכנו.

יודעים אתם כולכם, שפרצה בארץ התנגדות לרוחו ותכנו של המנדט מתחלת בריתו, התנגדות שהביאה אף למהומות קשות. מאורעות קשים אלה לא נשנו עוד, להצלחתנו, ואולם ההתנגדות המדינית של מתנגדינו הקיצוניים לא רפתה בכל זאת.

בשנה שעברה יצאה הממשלה, שפרסמה את הכרזת בלפור, בדימוס. הממשלה החדשה קבלה וקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת. ואולם מעשה זה של הממשלה לא פעל את הפעולה המקווה – והיא יצירת הרגשה של בטחון מתמיד ביחסים המדיניים בארץ – אולי משום שהממשלה הבריטית בקימה את המדיניות של הממשלה הקודמת, הוסיפה לה הערה: “כי יש בדעתה לגשת לבחינת המצב הכללי בארץ־ישראל בלי כל משפט קדום”. ההודעה הסמוכה לזו, הודעתו של המיניסטר הבריטי לעניני מושבות, הדוכס מדונשיר, היתה חפשית מכל מתן הבטחה מעין זו. היא הכריזה מפורש שהממשלה הבריטית מוסיפה להחזיק בהתחיבויותיה שנטלה עליה כלפי העם העברי. מבחינה זו ענין רב לעובדה, שבאספה פומבית שנתקימה בלונדון לפני ימים אחדים הודיע סיר הרברט סמואל הודעה מוחלטת, שהממשלה הבריטית מבינה הבנה מלאה את הצורך ברציפות המדיניות בארץ־ישראל.

עמידתה זו של הממשלה החדשה השפיעה אמנם את השפעתה על המצב בארץ־ישראל. היא נתנה חיזוק וסעד ליחסם החיובי של חוגי האוכלסים הערביים, הנוטים לקבל את המנדט כעובדה קיימת, ויש לקוות כי מגמת־התפתחות זו תהא מוסיפה והולכת בה במדה שתרבה הקביעות בתנאים המדיניים. ואולם כנגד זה עוררה העובדה של מתן קיום למדיניות המנדטית בידי הממשלה החדשה את יצרי היסודות הקיצוניים במדה מוגברת, – דבר שאי אפשר היה לעצור בעדו ושעלינו להתחשב בו במדיניותנו. עד כמה שהשפעת מתנגדי המנדט מגעת לדעת הקהל הבריטית בעתונות ובפרלמנט, יגענו וטרחנו תמיד להסביר את צדקת זכויותנו ולהגן עליהן בעוז. מתוך הכרת טובה עלינו לזכור פה את תמיכתם של כמה וכמה מדינאים ואישים הפועלים בשדה החיים הצבוריים.

אין צורך להגיד כי המצב המדיני משפיע על כל ענפי עבודתנו בארץ־ישראל, ולא כל שכן על העליה שהיא אבן־פנה לכל מפעלנו ותנאי קודם להצלחתנו בכל שאר מקצועות הפעולה.

ממשלת המנדט מחויבת לעמוד לימיננו ולתמוך בנו בענין העליה. העם היהודי מצפה שהממשלה תמלא את חובתה זו באמונה ככל שאר חובותיה.

יחד עם זה אנו מכירים הכרה מלאה את חובתנו אנו לפתח את כח הקליטה הכלכלי של ארץ־ישראל עד היותה עשויה להכניס עולים במספר הולך וגדול.

הגורם הכלכלי משמש סיג טבעי לאפשרויות העליה. הוא מותנה על־ידי חוקים מוצקים הטבועים בחיי הצבור, ואינו זקוק לכל מה שנאמר בספר הלבן או בשאר התעודות, ולפיכך עלינו להשתדל להגיע לידי שיטת־משק בריאה ועשויה להצליח, שהיא מפתחת עם זה את כח־הקליטה הכלכלי של הארץ ההולך ופוחת. לתפקיד זה עלינו להקדיש את כל האמצעים שבידינו. למרות המשבר הכלכלי בשנה האחרונה, עלה בידינו להחזיק את העליה במשך שתי השנים האחרונות על גובה של 1000 עולים לחודש. על כך אנו חייבים תודה במדה מרובה למסירות־נפשם והקרבתם העצמית של פועלינו בארץ־ישראל.

יש לקוות כי יגיעותינו שאנו מתחילים בהן עכשיו לעורר את פעילותה של התעשיה והחקלאות בארץ־ישראל, תתנה לנו את היכולת לסול דרך להגברת העליה ולצמצם את חוסר־העבודה שהיה עד עכשיו חזיון נורמלי בארץ־ישראל.

ומה שנאמר על התפתחות התעשיה חל כמו כן על ההתישבות החקלאית. הדו"ח על ההתישבות החקלאית, הנמצא בידיכם, מוכיח מה מצוינות הן התוצאות שהושגו במושבינו החדשים בעמק־יזרעאל, במקום אשר המפעל שהתחיל לפני שתי שנים בתנאים קרקעיים קשים, התפתח עכשיו עד כדי להכניס שפעת יבול. את התוצאות הללו יהיה עלינו להכפיל כמה מונים בעתיד.

ובעבדנו בבנין הכלכלי לא שכחנו, כי המשק אינו אלא היסוד לבנין התרבות החדשה של עמנו בארץ־ישראל. יש סוברים כי מאחר שאנו עומדים עדיין בראשית מפעלנו הישובי, עוד לא הגיעה השעה לדבר על יסודה של אוניברסיטה. הם אינם מכירים את הערך הכביר הרוחני, המוסרי ואף המדיני, שיש לקיומו של בית מדרש עברי גבוה למדעי הרוח בשבילנו ובשביל כלל האומה כולו. היה זה מאורע סמלי, שהגדול בחכמי עמנו, הפרופ' אלברט אינשטיין, הרצה שתי הרצאות על תורת היחסות בירושלים בשם האוניברסיטה העברית העתידה. מאורע זה פותח פתח לתקוות גדולות בנוגע לאפשרות של התפתחות מדעית, אשר תקרין קרנים ממרכזה של ארץ־ישראל ותהל על כל העולם.

זה זמן קצר התחילו בהנהלתו של הפרופ' פודור הכנות לפתיחת המכון המיקרוביולוגי, אותה שעה משתדלים הרופאים היהודים באמריקה לפתוח בארץ־ישראל מכון לחקירה מדיצינית.

וכשם שהתקדמותנו הכלכלית תלויה במצבנו המדיני, כך גם תלוי ומותנה ערכנו המדיני – אסון אנו עשויים להמיט עלינו אם לרגע נסיח דעתנו מזה – לא רק בכחנו שאנו משקיעים במעשים מדיניים ודיפלומטיים. לא פחות ממשקלם של אלה הוא משקל הנמוק שבעובדה, במדה, באיכות ובטמפו של עבודת־הבניה שלנו בארץ־ישראל. ולכן בשעה שאנו מבצעים את פעל־יעודנו, את בנין הריסות ארצנו, הרי אנו מסייעים אותה שעה גם לרבוי תקפה של חזקת משפטנו המדיני. כל מושבה חדשה, כל בריאה חדשה תרבותית או סוציאלית, הנולדת מתוך מסירות ושלום, מתוך אמונה נכונה בצדקת מפעלנו, כל עולה יחיד, האוחז במעדר או במחרשה, הריהו מעיד עלינו עדות מפורשה וגלויה מאה מונים יותר מהמלה הכתובה – בפני ממשלת המנדט, בפני חבר העמים, בפני שכנינו הערבים; הוא מעיד על רצוננו לחזק כל זכות שנתנה לנו במנדט בכח הערובה של מפעלינו הישרים, על כחנו הפורה, על יכלתנו לעשות את הארץ פורחת לתועלת כל יושביה; הוא משמש תשובה על אמונם של ידידינו ועל חששותיהם וזיופיהם של מתנגדינו.

ולכן אין דבר מסוכן לנו יותר מעמידה בהתפתחות מפעלנו הכלכלי, ואין דבר כה מסייע בידנו כלפי פנים וכלפי־חוץ כהתקדמות מתמידה ושיטתית של ישיבתנו השלוה בארץ. זהו סוד ערכו של הכסף בשבילנו. הכסף אינו משמש לנו אותו האמצעי הרגיל לרכישת נכסים, כי אם דמי־כופר לגאולת אדמתנו, אבן־בוחן לכשרון עמנו להביא קרבנות וקנה־מדה לכח־היצירה שלו.

מעולם לא היתה לנו הזדמנות לראות זאת בגלוי כל־כך כמו בשנה שעברה. מעט לעומת הצורך אבל הרבה לפי ערכו נוצר בשנה האחרונה, מושבים חדשים נוסדו, מאות בתים נבנו בערים, המפעלים התרבותיים והסוציאליים נתפתחו. ואולם כל זה נעשה מתוך מעצורים לא־שכיחים וזמן מה אף בתוך אימת משבר קשה. הבלגנו על המשבר בהצלחה – הודות למרצם הנפלא של חברינו לדעה באמריקה, הודות להתנדבותם של יהודי אמריקה, וגם הודות להתאמצות כחות חדשה ב“קרן היסוד” בשאר הארצות. ואם גם קשה היה המשבר כל כך הוא הורה אותנו לדעת מקור כל השגיאות שבעבודתנו ואף גם מקור הכחות החדשים לתקונן. בשעת העוני נפקחו עינינו לראות דברים שהיו קיימים מכבר אלא שלא הכרנו אותם עד עתה.

תמיד היה זה רעיון־יסוד בציוניות, שהיא ביאת־כחה של כל האומה הישראלית החיה ומודה בחייה. כשהיינו תובעים את הבית־הלאומי העברי, לא ראינו עצמנו כדבּרי ההסתדרות הציונית בלבד, כי אם כטוענים מצד הלאום העברי, ולא עוד אלא שמשנו אפוטרופסים לו. ולכן צופה גם המנדט הממנה את ההסתדרות הציונית לסוכנות היהודית, לספוח כל היהודים הנכונים לסייע לבנין ארץ־ישראל, לשם שתוף פעולה. זאת היתה שאיפתנו מכבר להרחיב את חוגינו הלוך והרחב, ולעשות את הציוניות לקנין היהדות כולה בגולה היא עצם תכניתנו. ואולם אם רוצים אנו להשמע למצות השעה, הדורשת להפרות בשנים הקרובות את כל הכחות היהודיים החמריים והנפשיים, אם רוצים אנו להגשים את ניצול הכחות הגדול הזה, הרי ההגיון שבחיינו, החוק של חלוקת העבודה והפרינציפיון הכלכלי של מִצוי כל הכחות בנקודה המכרעת מכריחים אותנו הכרח שאין מפלט ממנו לכון את מנגנון־ההרחבה שלנו במגמה חדשה, לקבוע לו שיטה חדשה שעל־פיה לא נהיה אנחנו הציונים רק באי־כחם של שאר היהודים, כי אם גם נגיסם ונספחם למחננו.

נדמה לי כי דוקא בשנים האחרונות התפתחו הענינים לטובתנו בנידון זה, על אף כל הקשיים הבלתי צפויים שתקופת המשבר והמבוכה בכל העולם כולו הביאה גם לנו. רבים רואים ואומרים כי מחוץ לחוג הציוניות הולכת ומתחוללת תנועה ארצי־ישראלית חדשה בקרב היהדות, עובדה היא כי בקרב חוגים רחבים של היהדות, שהיו לפנים שוי־נפש ואף צוררים לרעיוננו, שורר עכשיו הלך־רוח ארצי־ישראלי הגנוז עוד בחביון ומחכה עוד להתעוררות מן החוץ אשר תפרה אותו. בהלך־רוח זה נפגשנו תחילה במקצוע פעולתה של קרן־היסוד. אני אומר מפורש: הלך־רוח ארצישראלי. יתכן שהיינו מספיקים להפכו פה ושם לציוניות ממש, אלמלי היה זמננו פנוי לכך. ואולם במקרים רבים הרי הדבר בגדר הנמנעות, במקום שלפנינו אנשים שהם יורשי התפתחות היסטורית ואינם מסוגלים עוד לשינוי יסודי כזה. נהיה יוצאים מחוץ לגדר ההסתכלות המדינית והסוציולוגיות, נהיה חוטאים בהתגודדות (סקטנטיות) אם לא נעשה כל מה שביכלתנו למען הפוך את התקוה הזאת – לפי שעה אין זאת אלא תקוה בלבד – למציאות, לעבודת יצירה.

זהו עצם משמעו של סיפוח הבלתי־ציוניים. זה עניין רציני עמוק ואחריות רבה קשורה בו. ודאי, שכן הוא. אבל דוקא משום כך עלינו להשקיף עליו ממרום הפסגה, מתוך דאגה לעתיד ובלי דעה קדומה, ומתוך השקפה כזו צריך לבחנו ולעשותו. יודע אני את כל החששות. אין כמוני יודע להכיר ולהחשיב את דאגתם המוסמכה של אלה החרדים לקנינינו היקרים, להסתדרות הציונית שנוצרה בעמל לא יתואר ונשתמרה בימי הנסיונות הקשים בכח האהבה והמסירות של מאות אלפי נפשות. מבין אנכי ללבם של אלה הבוששים מתוך אימה לזמן את ההסתדרות שלנו עם החוגים הרחבים שמסורתנו איננה טבועה בהם ומה שנעשה לנו לתוכן חיים הנהו אך מתחיל פועל עליהם פעולה רפה ומעורפלת. לא נלחמנו דור שלם על מטרותינו העומדות לנו לצמיתות, על מנת לותר אפילו על קוץ מהן. אולם עלינו להזהר לבל נצטמצם במסגרת המפלגתית הצרה ונעלים עין מההכרח שבפרובלימה, – בהשתמשנו בפרזות על מדיניוּת־“נוטבלים”, עלינו להזהר מחדלון־אומץ להשיב את תשובתנו כלפי דרישת הזמן.

לא מתוך רפיון ומורך־רוח אנו מבקשים את עזרתם של אחרים. אנו קוראים את האחרים להתכנס מסביב לנו – דוקא מפני שחזקים אנו למדי, חזקים בהרגשת אחריותנו ובאמונתנו, אבל אין אנו כה יהירים וצרי־מבט, כי נחוש ולא נדע, כי אין די כחות שיספיקו לגבורתנו בהתפתחותה. אלמלי קראנו להם מתוך רפיון, לא היו שומעים בקולנו, כאשר לא שמעו לנו, כל זמן שאנו ומפעלנו נראינו חלשים בעיניהם. העובדה שמספר השומעים לנו הולך ורב הריהו המופת החותך הראשון, כי מחשיבים אותנו וכי מפעלנו – ולכל לראש המעשה הממשי הגדול של החלוצים – השפיע לעורר אמון ואמונה אלינו. אם הרבה בוששנו לממש את הסיסמה של הספוח שנתנה עוד לפנים בקונגרסים ובועידות השנתיות – דוקא משום שלא מצאנו את עמדתנו די מבוגרת ומוכשרה לכך – הרי עכשו, סבור אני, נתבגרה עמדתנו למדי, נעשינו מוכשרים לכרות עמנו ברית.

לא היינו אלא מוכי עורון, אלמלי דמינו למצוא בספוח החוגים הבלתי־ציוניים, כל כמה שלא יהיו מרובים ורחבים, את הגאולה השלמה. אף אם נצליח, עוד ישאר תפקידנו אנו די קשה. ואולם עשוי הוא הספוח הזה להביא לנו הקלות גדולות וסיוע חשוב: חזוק הרשאתנו המדינית על ידי שתוף ערבותה של היהדות שאיננה ציונית, הגברת כחנו הכספי ורכוז כל המרץ היהודי לשם בנין ארץ־ישראל מתוך שיטת עבודה מאוחדת.

את הצורה הנאותה לברית זו צריך למצוא הקונגרס. ואולם יש הנחות קודמות לכל שיטת ברית שנבחר בה ומהן אין אנו רשאים לזוז.

ההנחה הראשונה היא תנאי שלמותה של ההסתדרות הציונית. ביחסנו אל האחרים משמשת הסתדרותנו אחד מבעלי ברית, ששניהם יצטרכו להתאים את אפני עבודתם למטרת הבנין – לתכנית משותפת של קואופרציה. מחוץ להתקשרות זו מוסיפה ההסתדרות הציונית להיות עדתנו אנו, הקובעת לנו חוקים, הנאמנה לתכניתנו ולא תמירנה. ודאי נוכרח בעבודתנו המשותפת עם האחרים לחלק עמהם כמה מזכויותנו, שהיו עד עכשו אך ברשותנו אנו. ואולם בשכר השותפות הזאת אנו נדרוש מן הצד השני מעשים. אין אנו גומרים פה עסק רגיל. זוהי התאחדות לשם גורלה של האומה. ולכן – וזוהי ההנחה השניה – עלינו לקשר את מסירת הזכויות ללא־ציונים בקבלת אחריות מצדם. והשלישית: העתידים להיות מוזמנים אל הסוכנות היהודית, לא יוזמנו כאישים בודדים, כי אם בתור באי־כח המוסדות המוסמכים של היהדות בכל הארצות. בזה נעמיד את האחריות על בסיס יהודי כולל. ולבסוף: חוק יסודי עליון לכל התקשרות הוא, כי התעודה הלאומית של מפעלנו הישובי בארץ־ישראל, כפי שאנו יודעים ומבינים אותה, בלי שנוי אפילו כמלא נימה, תישמר לעולמי עד.

אלה הם היסודות העיקריים לכל שיטת הרחבה של הסוכנות היהודית. אין בהם אף שמץ פגם ברוח הדימוקרטיה היהודית בהגדרה העצמית של העם, בטהרת האידיאל הלאומי שלנו, בכבוד ההסתדרות הציונית. אם תקום כזאת בשביל ארץ־ישראל, איני יכול לנבא מראש. ואולם סבור אני, כי חובת השעה היא כי נושיט את ידינו לברית כזאת.

רוצה הייתי כי נגש לפרובלימה הגדולה ברוח זו ובהרגשה זו. ואולם בינתים, בעוד אנו עושים את ההכנות לסדרי העתיד, עלינו להוסיף לעשות את עבודתנו הציונית. עלינו, על הקונגרס ועל כל ציוני באשר הוא שם, להכפיל את כחותינו, למען עשות את ההסתדרות הציונית עוד יותר חזקה ופוריה. כאחד מבניה הנאמנים, אני מאמין בהסתדרות הציונית ובכחותיה העמוקים. מאמין אנכי בבטחון גמור, כי הרוח הטובה של הסתדרות זו תהא שורה על הכנסיה הזאת. ולכן מקוה הנני כי מתוך אחוה מלאה הבנה נעשה את הקונגרס הזה, שבו תלויות עיני העולם, עיני ידידינו ומתנגדינו, וקודם־כל עיני טובי בנינו ובנותינו בארץ־ישראל – נאה ופורה.

ב. דברי תשובה למתוכחים

אנסה לענות במלים אחרות למר גרינבוים ברצינות גמורה, כי גם כונתו הוא רצינית היתה. מר גרינבוים השעין את רוב נאומו על ההנחה שאני השריתי הלך־רוח דפטיסטי, וההגיון מחייב שאחרי דפטיזמוס באה תמיד הקפיטולציה וההסתלקות. ולא עוד אלא שחיזק את אשמתו זו באמרו כי הקפיטולציה באה בגלל דבר שבדמיון גרידא. אני אינני יודע על יסוד מה בנה מר גרינבוים את הנחותיו אלה; מר גרינבוים לא שמע כלום על המשא ומתן שנהלתי ואינני יודע את מהלך המו"מ הזה; הוא נבא נבואה שאינה נשענת על עובדות, ודמיונו הנלהב קצת צייר לו דברים שלא היו במציאות לעולם.

לא יותר מזה צדקו האשמות שטפלו עלי למפרע במקצת העתונים בארצות אחדות. שכל זה הוא פרי הדמיון הקודח בלי ניצוץ כל שהוא של תוכן ממש. במשאי ומתני עם כל אותם היהודים, שאתם פה כלכם, כניתם אותם בשם פלוטוקרטים או מי יודע באילו כנויים אחרים, לא ותרתי אפילו על קוצו של יוד מהעיקרים היסודיים של הציוניות. כציוני שאולי פעל גם הוא משהו לטובת התנועה הריני חוזר וטופח בקצף את האשמות השפלות הללו בפני אותם שטפלו אותן עלי. מנהיגיכם נצבים פה לפניכם לשמוע בקורת צודקת לחטאים שחטאו, אולם אין מנהיגיכם משמשים מקום לפריקת האשפה של כל יצרי פוליטיקאים ופוליטיקנים. ואם מאמינים אתם כלכם כשאתם שרויים בקצפכם הנהדר, כי טובה אתם עושים לעניננו, אינכם אלא טועים טעות עמוקה ומרה. מנהיגכם מוכן ומזומן להיות ראשון בשמשי ההסתדרות, אך לא אחרון לעבדים. לא אני עוררתי את מצב הרוח הדפטיסטי. מה שאמרתי בנאומי בבלטימור – חרתו נא את הדבר הזה בזכרונכם – הוא, כי לא נוכל לעמוד שנית בפני משבר כזה שעבר עלינו בשנה שעברה.

לא יתכן לעבוד עבודה שיטתית ולהגן על חזית ארוכה, בשעה שיום יום מרעישים אותך המורים הרעבים והחלוצים הרעבים בטלגרמות. אני הייתי בארץ־ישראל ועברתי על פני מושבות, לקחתי דברים עם המורים ועם הפועלים, וחשתי – ואתם תודו לי בזה אם לבכם ישר עמכם – כי האידיאליות הצבורה שם לא תוכל לעמוד, אם ימשך הרעב עוד שלשה חדשים ויערער את עמדותינו. שום מפלגה שבעולם, כל כמה שתהיה חזקה, אינה יכולה להתקיים במצב מתמיד כזה. והדבר שהמריצני ללכת לאמריקה היה מה שזסלבסקי לא אמר לי, אלא קראתי בעיניו. הנני אדם די רגש, כי אוכל להבין זאת. ואל נא תתפסוני באיזה דבור שאולי אמרתי במר נפשי בבלטימור – להתמיד במצב כזה אי־אפשר. והכרח הוא, שמצב זה יחדל, אם יש ברצוננו להתקדם בכלל.

מר גרינבוים יכול לחכות; ראיתי גם יהודים אחרים, שיכולים לחכות, אני סבור שהמצב הוא כזה כי אין אנו יכולים לחכות. כי כל יום שאין אנו מתקדמים, אנו נסוגים – לפי שהכוחות האחרים מתקדמים. אין זה דפטיסמוס או־לא דפטיסמוס, זוהי הערכת המצב כמו שהוא. מגוחך הוא ודרך־ילדים הוא, לעצום את העינים ולהתנחם בדבר שאיננו יכול לקום. יתכן, כי טועה אני בהשקפתי. ואולם סבור אנכי כי תנאי הציוניות השתלשלו כך אחרי המלחמה שהתפקידים אשר הוטלו עלינו גדולים וחזקים הם מההסתדרות. זאת אומרת במלים אחרות: בעוד הפרובלימות הולכות וגדלות מיום ליום אין הכוחות שבתנועה גדלים ביחס שוה אליהן. אין בזה משום פשע לומר כך, אין בזה דפטיסמוס, זהו לפי הכרתי העמוקה ציון העובדות מתוך הסתכלות מדעית. אין איש אשם בכך, שהעולם נשתנה במחי אחד ושנוי זה לא נתהווה אצלנו בפרופורציה שוה לשנוי הכללי, כי אם, אדרבה, השנויים שחלו בנו גרמו אולי יותר להתיש את כוחותינו מאשר לחזקם. די להזכיר, כי מחצית היהדות נשתתקה שתוק כלכלי ומדיני או שהיא שבה לאיתנה אך לאט לאט. ואולם הפרובלימות בציוניות אינן קופאות בשקט, כי אם מוסיפות וגדלות ולפיכך באנו לידי החלטה, מבלי שותרנו אף משהו על מה שיש לנו, כי אנחנו לבדנו לא נוכל לפתור את הפרובלימות הגדולות הללו באותה המהירות, שאנו מוכרחים לפתרן.

וכבר אמר מר סוקולוב בצדק: בעיקר שהונח ביסודה של קרן היסוד כבר נתנה בעצם הדבר, התכנית החדשה. ואין אני מאמין שבין כל היושבים פה לא תמצא חכמה במדה מספיקה לעמוד על האמת הגדושה, שלא יתכן להכריח אנשים במשך זמן רב להיות נותני הכסף או מקבציו, מבלי שישאלו איך מוציאים את הכסף, אף כי האדונים האלה מכירים הכרה מוחלטת שהכסף מוצא בשיטה נכונה. כן למשל, לא תוכלו לעשות אדם כוסרמן מברלין אך שליח לקבוץ־כסף בליפסיאה או בפוזנא. שכן דימוקרטים אנו ואף מפזרים אנו ביד רחבה נוסחאות דימוקרטיות. יש עיקר דימוקרטי המיפה את כוחו של משלם המסים להשגיח גם כן על הנהלת המסים. ואולם כשבאים להסיק את המסקנות ההגיוניות מתוך העובדות הללו נשמעת צוחה במחנה הציוני: פלשתים עליך! ובהלה קמה לא מפני הערבים, כי אם מפני היהודים העומדים להתנקש בקדושת הנכסים שמר גרינבוים צריך להגן עליהם מפני.

עבדתי בשביל קרן היסוד לא באמריקה בלבד, כי אם גם בכמה מארצות אירופה וראיתי כיצד מגיעים לידי כך באופן המובן מאליו להכניס להנהלת קרן היסוד את האדונים שאינם חברים להסתדרות הציונית. ואולם בדרך זו נגיע לידי כך, שנצטרך לתת להם גם את זכות ההשגחה על התקציב הציוני. מפני דבר זה אין מפלט לא בסופיזמים ולא בפלפולים. ומטעם זה עלינו לסמוך את ידינו על המצב הזה ולתת לו את הצורה הראויה. זו היתה חכמת המדינאים מאז לראות את הנולד וליצור את העובדות בטרם תדרשנה מן החוץ. זולת זאת יש עוד נימוקים אחרים וחותכים מאד, הדורשים לסדר את ענין הסוכנות היהודית בצורה זו, שארשה לעצמי לתארה כאן בשני שרטוטים. מר סוקולוב יסכים לדברי כי אותם שהטלתם עליהם תפקיד מדיני קשה זקוקים ל“כסוי־עורף”, וכסוי־עורף זה כל כמה שיחזק, יהא רפה בפני הלחץ הצפוי לעמדתנו.

האדון ד“ר רינגל אמר לנו: אתם סלקתם את ידכם מהאופניסיבה הדיפלומטית. אדוני הד”ר רינגל, הנני מבקש ממך בשם האלהים, אין ביכלתנו לעשות אופנסיבה. אותה הטרמינולוגיה שאתם לוקחים אותה מתוך ספרי־המדינה של אחרים, אינה הולמת את מצבנו אנו. די לנו כי יכולים אנו להחזיק למצער, את העמדה שרכשנו לנו במשפט. אין אני מתבייש להגיד: אין לי נצחונות להתפאר בהם. אחרי אשורו של המנדט תעבורנה שנים רבות בלי נצחונות מדיניים. את הנצחונות המדיניים שאתם רוצים בהם תוכרחו לרכוש בעמלכם בעמק יזרעאל, בתוך הבצות ועל הגבעות ולא בלשכות שבדאונינג־סטריט. דיכם, כי ביאת־כוחכם הדיפלומטית, אם רצונכם בשם זה, יכולה לשמור על העמדה הכבושה בידיכם. אני לא אתן את ידי לאופנסיבה. אף כי יש לחשוש שאחדים מכם לא יחשבוני די אמיץ־לב. לשם החזקת עמדתנו זקוקים אנו, כמו שאומר אוסישקין בצדק, לאנשים ולכסף. ואולם עם כל הכבוד שאני רוחש להסתדרות שגם אני נמנה עליה, הרי אין לנו די אנשים וגם אין לנו די כסף, ואני אעשה כל מה שאפשר למען קרב אלינו את האנשים והכסף.

בדיה היא זו שהלכנו כביכול, אל אנשים יחידים ובקשנו מהם הצלה. אנחנו נשאנו ונתנו עם אותן ההסתדרויות, שהן עומדות במרכז החיים היהודיים הפומביים – למשל באמריקה. ואני מתאר לי את הסוכנות היהודית, כשהיא מורכבת מבאי־כוח אותן ההסתדרויות שבנין ארץ־ישראל קרוב ללבן באמת והן רוצות להוכיח זאת בהודיען, כי נכונות הן לשאת עמנו יחד בעול ובאחריות. אין אני מאמין, כי נקרב אלינו מיד את כל ההסתדרויות כולן. ואולם יודע אנכי כי יש חוגים באמריקה, שאפשר לקרבם אלינו היום, והנני מזהירכם לבל תדחו את האנשים האלה מתוך יהירות, שאיני יכול להבין את טעמה בשום פנים. מעבר מזה רוצים אתם שבעליה לא תהיינה כל הגבלות נהוגות, שלא יהיה כל חוסר־עבודה, שהארץ תבנה במהירות האפשרית, ומעבר מזה אתם באים ומכנים בשם בוגדים, פשיסטים, דיקטטורים לאנשים שנתתם בהם אמון־מה עד הערב – שכן הפקדתם בידיהם את גורל המפלגה – לאנשים המודיעים: “אנחנו נהלנו משא־ומתן, ויש חוגים שבתנאים אלה ואלה נכונים הם להשתתף עמנו ועשויים להגדיל את הכנסת קרן היסוד פי שנים ושלשה”, ומחר יקבע התקציב, שמקץ חודש ימים יהיה עלינו לשלמו ואז יריצו טלגרמות, לא יהיה לנו כל הכסף הדרוש. העבודה תעמוד על עמדה, הפועלים רוחם תפל, והעליה לא תזוז ממקומה. לא אבין איפה פה ההגיון.

רוצה אני להביא לפניכם דוגמה אחת לראיה, שאין אני משתעשע בדמיונות. הייתי בשיקגו; שם נחלנו הצלחה מרובה; בעיר שמספר אוכלוסיה היהודים הוא 300,000 אספנו סך 250,000 דולר ל“קרן היסוד”; לקבצנים שכמותנו אולי היה זה סכום עצום שהרי אשתקד לא אספנו במקום הזה אלא 100,000 דולר. ואותה שעה שאני הוכרחתי לעשות עבודה הראויה לעשרה אנשים למען השיג את 250,000 דולרים, ערכה קהלת שיקגו מגבית לטובת איזה דבר בית חולים או בית־כנסת, ואספה סך שנים וחצי מיליון במשך יום אחד. ואני שאלתי את עצמי: אילו עלה בידי לרכוש לנו את הקהלה הזאת והיא היתה נותנת לנו אך את מחצית הסכום של שנים וחצי מיליון בשביל ארץ ישראל, כי עתה השגתי במחי אחד את כל מה שמסרתי עליו את כל נפשי וכוחי החיוני במשך ארבעה חדשים. וכן היה בניו־יורק, בפילדלפיה ובכל שאר הערים

אם נוכל להבטיח לנו קרן בת מיליון או שני מיליונים – והדבר הוא בגדר האפשרות – אז תרום עמדתנו המדינית, אז יהיה ערפנו מגונן, אז נשאף רוח לרוחה, אז נוכל אולי לערוך גם אופנסיבה, אני לא שחה ברכי מעודי בין בפני רוזן יהודי ובין בפני שליט נוצרי. בכבוד דברתי בשמכם. ואולם עומד אני על דעתי שצריך לעשות את ההנחה הזאת – על מנת שישמרו עיקרינו היסודיים ותובטח האחריות – לצורך יצירת האפשרות להכפלת העליה ושלוּשה.

דומני שאין צורך עוד להוציא אף דבור אחד על “התישבות וולגרית” או על “הכוונות הכמוסות” המסתתרות בתכנית זו הברורה כגביש, אם כי היא אולי מוטעית לדעתכם אתם. הנני מתעלם גם מהנמוקים על דבר המדיניות הלאומית, מטעם זה, שאין אני מוצא עצמי מומחה לדבר על כך.

ועוד מלים מועטות על המצב המדיני. מר פרבשטיין הוא אשר חזר והעלה היום על השולחן את “הספר הלבן” ואת כל ספר החטאים של הממשלה הארצישראלית והאנגלית וכמובן, גם של האכסקוטיבה. הוא בכה מר על פיטורי ז’בוטינסקי ועל דחיקת רגלי נורדוי, הדמעות הללו לא כמרו את לבי ואין אני מבין בכלל, מדוע נשתרש אצלנו הרעיון כי מי שפרש מהאכסקוטיבה מפני שאינו מסכים לשיטתה, “גורש” מתוך האכסקוטיבה. מודה אני שהמצב המדיני רציני הוא, מודה אני שאין דעתנו נוחה מהעליה במדתה הנוכחית. בחרתם בועדה מדינית שלפניה יוצעו כל התעודות, המכתבים וההוכחות. יוברר לכם, כי עשינו כל מה שביכלתנו לעשות בתנאים הנוכחים, כדי לשמור על עמדתנו. ועוד דבר אחד אני רוצה לומר וזוהי צואתי המדינית לאכסקוטיבה העתידה: בחרתם בממשלה לתת לה את המנדט – אחרי מועצות ארוכות וישוב־דעת ממושך. עם ממשלת המנדט הזאת יהיה עליכם לעבוד עוד שנים רבות. ממשלה זו היא אנגליה. יש אנגליה של ה“מורנינג פוסט” ויש אנגליה של בלפור. יש אנגליה של ה“דיי הארדס” ויש אנגליה של מפלגת העבודה, ויהיה זה אסון גדול מאין כמוהו, אם תדמו כי נושאים ונותנים עמכם לא מתוך כונה רצויה, כי אז לא יתכן שום משא־ומתן. ויהי הצד השני שאתם נושאים ונותנים עמו מי שיהיה עליכם להניח הנחה קודמת שכוונתו רצויה ככוונתכם אתם או ככוונתי אני. אני אומר, למרות כל המכשולים שנלחמו בהם בדיוק כחפצכם, כי מצאנו אצל הממשלה הבריטית כוונה רצויה ורצון־אמונים.

אדוני! עכבתי אתכם אולי יותר משברצוני וברצונכם. אני את שלי אמרתי. יש פה שתי שיטות הנצבות זו מול זו. האחת עומדת על מלחמה מטושטשה נגד ממשלת המנדט ועל שוביניות ידועה כלפי יהודים מבני עמנו; השניה היא נסיון להחזיק את עמדתנו שרכשנוה ביגיעה רבה, נסיון המסתייע בתכנית, שהיא אולי לקויה במגרעות. עליכם לבחור בין תכנית אחת לבין חברתה. אל נא תכפו על מנהיגכם להגשים דבר שאיננו מאמין בו, ואל נא תדמו כי יכולים אתם להמר את חייו של איש ולדרוש ממנו לבסוף בשם נאמנותו ופטריוטיותו, כי לא ימנע את השתתפותו מכם. הפעם לא יעלה הדבר הזה. עליכם לבחור בדרך האחת או בשניה. אז תשקלו את הכרעתכם בשקט ובחכמתכם תחליטו, ואני ארכין את ראשי בפני החלטותיכם.

---

הגולה וארץ־ישראל

מאת

חיים ויצמן

¹

במשך ששת החדשים שעברו מאז ביקורי האחרון פה, הייתי נמצא במגע תמידי עם המצב באירופה, ביחוד במה שנוגע לעם היהודי. התנאים באירופה, שרישומם ניכר בכל כדור הארץ, פעלו פעולה טרגית מיוחדת על העם היהודי המפוזר. העם היהודי הוא השעיר לעזאזל בכל אירופה. כל מהפכה שבאה כתוצאה מההתאבקות ההדדית של כוחות הניגוד הלאומיים או הכלכליים, מעלה את היהודי לקרבן ראשון. אין לנו להרחיק ללכת מאשר לגרמניה כדי לראות דוגמה של האמת הטרגית הזאת. כל אותן הערים, שקהלות יהודיות היו קיימות בהן מאות בשנים, שיהודים מלאו בהן תפקיד של כבוד ותועלת למן היום הראשון להוסדן, כל הערים האלו טבעו עכשיו באנטישמיות, המעמידה את חיי היהודים שם בסכנה ממש. בברלין, בנירנברג, במינכן, נעשו התקפות רצח על היהודים. בפקודה עריצית, המזכירה לנו את הימים היותר איומים של הבירוקרטיה הרוסית, גורשו ממינכן מאתים משפחות יהודיות בערך. אנשים ונשים וטף הוכרחו לקחת מקל נודדים ולבקש להם מקום מפלט אחר. לפני המלחמה, בטרם שאירופה הגיעה למצבה של עכשיו, ידעו כי הויסלה הוא קו הגבול ששם מסתיים היחס המחפיר ליהודים. בימינו אלה נתרחב הקו הזה מן הויסלה עד הריינוס ומי יודע אם לא ישתרע גם מכאן והלאה. היהודים נסחפו בגלגלי המכונה האירופית המסובכה. כל תנועה של אותה המכונה גורמת להם יסורים וענויים חדשים.

מכירים אנו הכרה שלמה כי למצב קטסטרופלי כזה אין תרופה, שתוכל לפעול בהחלט ובכל המהירות. הגירה בשעור גדול כל־כך, עד כדי לפתור את הפרובלימה – איננה עכשיו בגדר האפשר. ה“מכסות” נתמלאו בכל מקום. ואפילו האופטימיזם היותר גדול בנוגע לארץ־ישראל, אינו יכול לצייר לו היום העברת המונים גדולים עד כדי להקל את הלחץ הלוחץ על העם היהודי. ואולם מתוך התבוננות מבוססת על נסיונות של שלש, ארבע השנים האחרונות, יש לנו יסוד להאמין, כי ע"י התאמצות נכונה וקולעת אל המטרה אפשר להכשיר את ארץ־ישראל לקלוט בעתיד הקרוב מספרים הגונים של פליטים. חוב קדוש מוטל עלינו, על אלה, שמזלם גרם להם לחיות בארצות שבהן חוק וסדר הם חובה, לדאוג לכל הפחות למתן עזרה בשעור ידוע לאחינו האומללים. בהשואה אל מצב היהודים באירופה, הרי ארץ־ישראל יכולה להושיט את העזרה היותר ממשית. ארץ־ישראל היא מגדל אור ותקוה לעמנו האומלל. לולא היא, כי אז כשל כבר כוח הסבל.

בשעה שאנו נזכרים כי למרות אמצעינו המצומצמים ולמרות עמידתנו תמיד לפני מכשולים עצומים, היתה בידינו היכולת לשלוח לא“י, במשך שתים, שלש השנים האחרונות, מ־800 עד 1000 מהגרים בכל חודש, ולהציל על ידי כך מספר חשוב של צעירנו ואנשים ונשים מן הגיהנום האירופאי, הרי יש לשער כי אמוץ כוחנו לטובת ביתנו הלאומי פירושו הרבה יותר מרבוי פרופורציונלי של מספר האנשים, שיש בידינו להצילם. צריך לזכור כי בבנין המולדת המעצורים הראשונים הם הגדולים ביותר. אותו המרץ שהושקע עד עתה כדי לנצח את המכשולים, יכולים אנו להשקיע בעבודה חיובית, בעבודה של בנין. כל התאמצות מצדנו תגדיל את ה”מכסה" הארצישראלית. מן ההכרח רק שנגש אל העבודה מתוך כל הכונה ורוח המסירות, בהתאמה אל חשיבות המטרה. יש הבדל יסודי בין ה“קבוטה” של ההגירה היהודית בארץ־ישראל ובין זו של ארץ אחרת. וההבדל הוא בזה, שהגדלת ה“קבוטה” בארץ־ישראל נתונה כולה בידינו אנו.

יש עוד הבדל בין ארץ־ישראל ובין ארץ אחרת. בא"י יוצרים המהגרים אחדות כלכלית גמורה. אין הם מתרכזים בחלק אחד של החיים הכלכליים בארץ. פירושו של דבר, כי בתור חטיבה לאומית עומדים הם במדה מרובה ברשות עצמם. אי אפשר להשתמש כנגדם בשום לחץ של בויקוט, כמו בשאר הארצות, משום שהם בונים את חייהם על שיטה שאינה תלויה במי שהוא.

אפשרויותיה של ארץ־ישראל לקלוט מספר גדול של יהודים גדולות מכפי שרבים משערים ומכפי שנראה הדבר מתוך הסתכלות שטחית. הרבה ממקורות הארץ עדיין לא נוצלו. עשירה הארץ בהרבה אפשרויות חקלאיות. דבר זה אושר ע"י הפרופסור מיד, אחד המומחים היותר מפורסמים שבאמריקה בעניני ההתישבות, שחקר חקירה מדעית את עבודתנו בארץ־ישראל. יש בארץ הרבה מינרלים, היא יכולה להצמיח טבק, לפתח תעשיה גדולה של ארג, יכולה להעשות מרכז מושך בשביל תיירי כל העולם. אם נכניס לארץ מאה אלף מהגרים חדשים ונמצא בשבילם מקורות פרנסה, הרי אז, באופן אוטומטי, נמצא שם מקום עוד למאת אלף איש, ומאתים האלף יכשירו את הקרקע למאת האלף השלישית וכך הרביעית והחמישית. דברי ימי ההתישבות באמריקה מספרים, כי שנות ההכשרה היו השנים הקשות ביותר. אחר כך עלה מספר המהגרים לשעורים עצומים. אין זאת שאלה של מקום, אלא שאלה של הון, שהיהודים יכולים להביאו, אם רק ירצו בכך.

עבודת בנין הבית הלאומי היחידי מבוססת על פרינציפ פוליטי יסודי – זהו המנדט שקבלה בריטניה הגדולה ושנתאשר על ידי חבר הלאומים; המנדט, שביסודו מונחת הצהרת בלפור, שנתנה לנו את היכולת להתחיל את העבודה הארצישראלית בצורות כאלה שמעולם לא ראינו אותן אפילו בחלום. רוצה אני שוב להכריז באופן חגיגי, כי יש לי האמון השלם בממשלה האנגלית ובעם האנגלי. אני מאמין במנדט, שנחתם על ידי 51 עמים. אין לנו צבא ואין לנו צי. אנו יונקים את חיותנו רק מתוך צדקת שאיפתנו. לא רב הוא מספר השאלות שמצאו בחבר הלאומים הד נאמן כמו שאלת המנדט. המנדט הוא עובדה. אמת הדבר, כי גם באַנגליה וגם במקומות אחרים ישנם מתנגדים למנדט, אולם, האם אין לו מתנגדים בין היהודים עצמם? מעשי יום יום מעידים כי בשעור שמתרבות ומתבססות עמדותינו בארץ, באותו שעור נחלשת ההתנגדות אלינו.

אין זאת אומרת כי שבענו רצון מכל החלטותיה של הממשלה הבריטית ומיחסה של הנהלת הארץ אלינו. בריזולוציה שעובדה ע"י הקונגרס השלשה־עשר בצורה מספיקה ובטון מתאים לכך בטאנו את דעתנו ויחסנו אל אותן הנקודות של הפוליטיקה האנגלית שיש לנו הרשות לדרוש תיקונן.

ואולם אל לנו לרמות את עצמנו. לא בריזולוציות נבנה את הארץ. אלמלי היה תלוי הדבר רק בריזולוציות, הרי אין דבר קל מזה. יותר חשוב להחליט מה הן הדרכים והאמצעים כדי לחזק את עמדותינו בארץ עד כדי כך, שהריזולוציות תקבלנה תוכן וכוח.

עמדת היהודים בארץ־ישראל נתחזקה. העבודה שעשינו במשך שלש השנים האחרונות, על אף המכשולים הקשים ביותר, תוכיח לכל אדם בלתי משוחד, שעשינו צעדים גדולים קדימה. יצרנו חמש־עשרה מושבות חדשות, שאחדות מהן נתעשרו בנסיונות חדשים. הרבה למדו חלוצינו מנסיונות אלה, והם יסייעו בידינו ליצור מאות מושבות חדשות. אנו הגדלנו את מספר האוכלוסין העירוניים. שכונות חדשות נבנו בסביבות יפו, חיפה, ירושלים וטבריה. את הערים והשכונות החדשות היה קל הרבה יותר לבנות, ואלה שתבנינה בעתיד, בנינן יקל עוד יותר. תחנת החשמל הראשונה נבנתה. הפכנו אדמה שהיתה מוזנחת שנות מאות לכפרים פורחים. התחילו ביסוד תעשיות שונות. טחנת הקמח החדישה הראשונה נוסדה, בית־חרושת חדיש למלט עומד להתיסד. תעשיות אחרות לתוצרת חמרי בנין מתחילות להתפתח. אלה הן התחלות קטנות שיכולות להתפתח יפה. נוסדו שלשה בנקים חדשים, שנים – איפותיקאיים, והשלישי – בנק הפועלים, ועתיד גדול צפוי לשלשתם. אולם התקדמות חקלאית ותעשיתית זו לא היתה שוה כלום, אילו לא נוצרו בו בזמן ערכים רוחניים גדולים ע“י שיטת החינוך והתרבות שלנו, המציינת את התחיה העברית בארץ־ישראל. הבטוי לתחיה זו ניתן ע”י רשת בתי־הספר העברים שלנו, שגולת כותרתה הוא יסוד האוניברסיטה העברית בירושלים. יש לנו חלוצים בארץ־ישראל. ואנו בגולה, הננו חלוצי בנינה של ארץ־ישראל בכל מקום שיהודים נחתים שם. אנו הראינו מה שאפשר לעשות בארץ־ישראל. החלוץ סולל את דרך־העם, אבל עזרת העם נדרשת לו.

לפי דעתנו, הרי היכולת להמשיך באינטנסיביות יתרה את בנינה השיטתי והאורגני של העמדה היהודית בארץ־ישראל, היא היא תמציתה של הציוניות המדינית.

אמת היא, כי בשנות הציוניות הקודמות, בזמן שהתנועה ידעה רק תקוה והתלהבות נאצלה במקום תכנית מעובדת של פעולה, היו יהודים שחכו למין נס מדיני, שיפתור בשלמותה את שאלת בנינה של ארץ־ישראל. היו יהודים, שהאמינו באמת כי תיכף לאחר שתוכרז הזכות היהודית על ארץ־ישראל תפתר כל שאלה מאליה, ובהודאה בזכויותינו בלבד דַיֵנו; או שיקח מי שהוא את העם היהודי בידו ויוליכו לארץ המובטחת.

הנחה כזו, שפירושה היה באמת לסמוך על הנסים, נכזבה תיכף לאחר הפגישה הראשונה עם הממשות. תיכף לכשהתחילה העבודה הממשית צפו ועלו שאלות חשובות אחדות: יש בארץ־ישראל תושבים, העוקבים מתוך חשדנות גדולה ביותר אחרי עליתנו לארץ. מאמצים ממושכים, מתוך סבלנות מרובה, מגרשים לאט לאט את החשד הזה. על אף כל המכשולים הרי אנו בטוחים כי השאלה היהודית־הערבית, לכשתשתחרר מהשפעות חיצוניות, תפתר באופן טבעי ע"י העבודה והתועלת ההדדית שבה.

רוח זאת של רצון טוב ואמון היא העיקר היסודי לשיטתנו בשאלת הערבים.

אנו מאשרים מתוך קורת־רוח, שהיסודות המתונים בין הערבים מכירים בהדרגה, שבואנו לארץ־ישראל הוא לטובת הארץ ולטובתם הם. הם מתחילים להכיר שאנו רוצים לחיות בשלום אתם. מאושר אני להגיד כי ההסתדרות הציונית היא יותר מידידותית לגבי הערבים, שאין אנו מעלים אפילו בדעתנו לבנות את ארץ־ישראל על חשבון אחרים. יש שם די מקום להם ולנו ולמספר גדול של יהודים שיבואו ויביאו שפע ברכה ועושר לא רק בשביל ארץ־ישראל אלא גם לכל המזרח הקרוב. אנו רוצים לחיות בשלום עם העם הערבי, מפני ששאיפתנו קשורה בציון וירושלים ואינה יכולה אלא להיות שאיפה של שלום. שלום בשורותינו אנו, שלום עם שכנינו ושלום עם העמים.

הקונגרס הציוני האחרון קבל ברוב דעות גדול החלטה הנותנת למנהיגים את הזכות, ומחייבת אותם לענין את החוגים היהודיים הרחבים ביותר בעבודת בנינה של ארץ־ישראל, לא רק ע“י הטלת חובות עליהם, אלא גם ע”י מתן זכויות יתרות להשתתפותם בעבודה. הציונים לא דרשו את הבית הלאומי בשבילם הם בלבד אלא בשביל כל העם היהודי, ועתה, בתקופת ההגשמה, רוצים הם לחלק את זכויותיהם עם כל חלקי העם. העבודה בא"י איננה עבודתה של מפלגה אחת, של קבוצה אחת, אלא של עם ישראל כולו.

אין לשום קבוצה הרשות לעמוד מרחוק. שוב אין אנו מתעסקים בחלומות ובדברי הלכה אלא בדברי־ממשות קשים. בתור לאום הרי אנו אחד הצדדים בחוזה עם ממשלת המנדט ועם חבר הלאומים, שנכנסנו לתוכו לעיני העולם כולו. קיום התחיבויותינו עפ"י חוזה בדרך כבוד, בשעה קשה זו בדברי ימי העולם, דורש את כוחותיהם המאוחדים של כל היהודים.

הסוכנות היהודית צריכה באמת להיות בא כוחה של היהדות. עליה לשמש בטוי לכל החלקים החיים שבעם, עליה להקיף את כל העם מן השמאל עד הימין, ואף חלק אחד בל יעדר. המנדט והסוכנות היהודית נותנים לכל קבוצה את אפשרות ההשתתפות, וכל קבוצה חייבת למלא את תפקידה.

באירופה נכונות כבר הסתדרויות יהודיות אחדות להשתתף בעבודתנו. יהודי אנגליה כבר מוכנים ומזומנים לעבוד אתנו, בלב ונפש. הוא הדין באיטליה, הולנדיה וארצות אחרות. סיר אלפרד מונד, הידוע לרבים מכם, שהוא אחד האישים הגדולים ביותר באנגליה, הביע את רצונו להכנס לתוך הסוכנות. כן גם הפרופיסור אינשטין. אולם את החלק החשוב ביותר צריכים לקבל על עצמם יהודי אמריקה. נראה, שאתכם הועיד הגורל למלא תפקיד ראשי בעבודת בנינה של המולדת היהודית. באמריקה יש עכשיו כוח־האחוד הגדול ביותר ליהודי העולם כולו. יהודי אמריקה חיים בתנאים חפשיים. אין אתם מוצאים את עצמכם באותה הפקעת המסובכת, שאירופה סובלת ממנה. רגילים אתם להצלחה ולהגשמת תכניות כבירות. כאילו הצילה אתכם השגחה אלהית, תחת כנפי אומה חפשית, ישרה וחזקה, בגורלו הטרגי של רוב אחינו באירופה. אתם נצלתם לשם שליחות נעלה, השליחות לבנין ארץ מולדת לעם ישראל.

סיכויינו מעודדים את רוחנו. המשא והמתן שנהלנו בראשית השנה הזאת עם אחדים מבאי־כוחכם המפורסמים ביותר בארץ זו נותנת לנו את הזכות לאופטימיות בנוגע לנצחון מאמצינו.

ידידי, הקונגרס הציוני הטיל עלינו את החובה הקשה של יצירת הסוכנות. אנו חיים בתקופה טרגית מאד. שמונה מליון יהודים חיים תחת שמים קודרים, רק קרן־אור אחת בוקעת מבעד לעב הענן, אור של נחמה ותקוה. אליכם, יהודי אמריקה, קורא אני להגשים את התקוה למעשה. פונה אני אל כל מעמד וחלק של היהדות האמריקאית: אל הפועלים היהודים, שהראו כשרון סדרני נפלא כל כך למפעלים גדולים, להדליק אורות חדשים בחלוציה של חברת הפועלים המאורגנת; פונה אני אל מנהיגי הפילנטרופיה היהודית באמריקה, שנענו באופן נפלא כל כך לקראת העזרה במשבר ובדחק של המלחמה הגדולה; פונה אני אל היהודים הרבים הנמנים על המעמד הבינוני, המאורגנים בחברות־האחוד שלהם: מקום של כבוד ותועלת מחכה לכולם במפעל הגדול. נמלא מתוך הכרת־ערך עצמנו את ההתחיבויות הגדולות שהטילה עלינו ההיסטוריה. חדורי אמונה מדורי־דורות ומאוחדים בכוחותינו, נביאה את מעשינו לידי שלמות.

(“הארץ”, 6 בינואר 1927).

---

התפתחות הרעיון הציוני

מאת

חיים ויצמן

¹

בעתון יהודי ידידותי נתקלתי בהערה, שנתפרסמה, דומני, אחרי אחד מנאומי הרבים, ונאמר בה, כי בדברי אין כל חדש. חוששני כי אגרום אכזבה לעתון זה, ואולי גם לקהל שומעי פה, באמרי לכם, כי אמנם אין חדש בפי. בתנועה הציונית אין קפיצות מפתיעות, וטוב, אולי, שאין. נכנסנו בתקופה של התקדמות אטית מאוד, קשה מאד ומתמדת, ואלה הנושאים את עיניהם להפתעות ילכו־נא לשמוע נואמים אחרים, כי אתי לא תמצאנה.

דומני כי הדרך הטובה אשר לפני הלילה היא לגולל כאן בקצור, בפשטות ובבהירות ככל האפשר, את מהלך התפתחות הרעיון הציוני מתחלתו. אני מקוה כי סקירה כזו תקל עליכם הבנת דרך הציונות היום, ואולי תעזור לכם לעמוד על טיבה ולהחליט אם נכונה היא או אינה נכונה, אם נכונה היא במקצת או מוטעית במקצת. רבים ממנו, והם, דומני, מעטים באולם זה, היו ציונים מאז – מלפני הקונגרס הציוני הראשון. אולי נולדנו כציונים. אולי אין בה זכות גדול, בציונותנו, אבל יש אחד שעלה על אחרים והיה, לדעתי, המרחיק לראות מכל הציונים המדיניים – הלא הוא הברון רוטשילד.

אתם יודעים כי הברון רוטשילד, מעולם לא היה לו כל מגע עם הציונות המדינית. אמנם כן, מעודו לא היה לו מגע עם ההסתדרות הציונית המדינית. אולם כל מעשיו, כל מחשבותיו וכל תכניותיו, היו שטופים בציונות. פעם אחת נשאל, למה נכנס בעסק זה של בנין מושבות ועבודה חלוצית, דברים שהיו קשים מאוד לפני שלשים שנה, דברים שנראו אז – לאין ערוך יותר משהם נראים היום – קרובים להזיה ורחוקים מממשות? ותשובתו היתה שהוא מאמין כי באחד הימים תעלה שאלת היהודים לפני בית דין גבוה, וחפצו הוא איפוא ליצור בארץ־ישראל דבר מה של ממש, למען תהיה ליהודים דעה בשעת ההכרעה. וצדק ידידי, מר רוטנברג, בהעירו בנאומו היפה, כי דבר לא חזקנו בעת המשא־והמתן המדיני המסובך מאד, בימי מועצת השלום ולפניה, כמו היכולת להראות על ארץ־ישראל ועל אשר נעשה בה בידי היהודים בתנאים קשים מאד. והנה בראשית התנועה הציונית, התנועה הציונית המכוונת – כי גם לפני הברון רוטשילד היתה תנועה ציונית – נמצאו קצת אנשים, שהגו בלבם שאיפה רומנטית לארץ־ישראל, וזו הביאתם לחשוב כי הדרך היחידה לתת ביטוי לקירבת ישראל אל מולדתו היא ביצירת עמדות קבועות בתוך הארץ, מתוך תקוה כי יבואו ימים והעמדות הקבועות ישמשו נקודת מוצא לתנועת בנין גדולה.

אם תעיינו במפת ארץ־ישראל ותשימו לב לחלוקת המושבות הראשונות מבחינה גיאוגרפית תגלו בה תכנית אסטרטגית־התישבותית, כונה ברורה להאחז במקומות החשובים ביותר בארץ. פוליטיקה אין פירושה מלחמה לזכות קנין על מימרות יפות; פירושה – יצירת מספר תחנות־כוח קטנות או גדולות, אשר תשמשנה יתד ופנה להתקדמות לצבירת כוח נוסף, להמשך ההתפתחות, ותהיינה יסוד חשוב בשעת הכושר.

אמשול לכם עוד משל מעולם ההזיות. נזכרתי במעשה שספר יהודי אחד בלונדון. יום אחד ישב בחדרו והיה רחוק מאד ממחשבות על ארץ־ישראל. והנה נכנס אליו אדם צעיר, צעיר מאד, סוער ונמרץ מאד. והצעיר הזה אמר לינשוף הזקן שהאמין כי הוא חכם מכל אדם עלי אדמות: “באתי מארץ־ישראל”. “מה רצונך בזה”? – שאל הזקן.– “רצוני שכל יהודי ידבר עברית. אני חושב שיש בידי להחיות את הלשון העברית, לעשותה לשון חיה. מן ההכרח כי שני הדברים האלה יהיו מכוונים. אנשים שהתישבו בארץ־ישראל – אי־אפשר שידברו כולם צרפתית או גרמנית. על כן ידברו כולם עברית, ואני האיש אשר יביאם לידי כך”. והוא עשה כאשר אמר. הוא לא נתן את דעתו על הציונות המדינית ולא הרהר בקשיים בכרוכים בממשלות, בצבאות או בציים, ואף על פי כן היה האיש הזה אחד מגדולי הציונים המדיניים. הוא היה פוליטיקאי כדרך שדישראלי, היה פוליטיקאי. הוא ברא כוח. פעולה כזאת, מבחינה מדינית, אינה נופלת במאומה מפעולה התישבותית – מבחינה חמרית רגילה.

הבאתי שתי דוגמאות מימים שלפני גדולתנו. מזמן שעוד לא היתה לנו הסתדרות אדירה ולא באנו בדברים עם מלכים, עם מיניסטרים ועם נשיאים. יהודים פשוטים העושים בתוקף חוש מדיני פנימי, קלעו אל המטרה ולא החטיאו ביצרם בארץ־ישראל דברי ממש, ומעשי ידם יהיו אבני פנה למפעלינו העתידים.

עתה אדלג על תקופה ארוכה. מקובל בימינו, בחוגי ציונים כמו לא־ציונים, לסקור סקירות ביעף. ואני טרם הסכנתי לטוס באוירונים. בכל זאת אניח לתקופה הראשונה ואעבור לזמן קרוב אלי וידוע לי היטב, כי בו גדלתי בתוך התנועה הציונית. אלה הם ימי הקונגרס הראשון, אשר נעדרתי ממנו, וימי הקונגרס השני, אשר השתתפתי בו. מאז לא נפקד מקומי בקונגרסים. אדם הופיע, והוא כנשר במרומי שחקים. איש לא ידע אותו לפני כך. בעולם היהודי לא הכירוהו, לא נראה כל קשר בינו ובין חיי היהודים. בלי חטוא אל יראת הכבוד, העוטה את שמו של המנהיג הגדול, אומר, כי מזלו עמד לו, לבנימין זאב הרצל, מזל יוצא מן הכלל, שלא ידע את היהודים מקרוב. איני חושב שהיה מעיז להתחיל במה שהתחיל, איני חושב כי היה מעיז להגיד מה שהגיד, לוּא ראה מראש את קשי התשובה. הוא בא כנשר ממרומים. הוא מצא את הרגש מפוזר בכל מקום. דומני כי פעלו הגדול של הרצל הוא שיכול היה לגבש בצורה מוחלטת ולתת ביטוי מוחשי מוחלט לרגשות הפזורים והנרדמים בלב ישראל. הוא יצר את ההסתדרות הציונית! אם נביט לאחורינו, לזמן שלפני עשרים וחמש שנה, אם נעיין במגמות, בהחלטות ובוכוחים של הקונגרס הציוני הראשון, או גם השני והשלישי – יראו הדברים בעינינו היום ילדותיים כמעט. כוח המניע של הציונות בעת ההיא היה בדמיון רומנטי בלתי־שכיח, בהזיה אוטופית, באמונה במזל הצרוף של לב גדול, הרואה את הנולד, ושל אוטופיה גדולה.

מה היתה ההנחה הציונית הראשונה? הנה תוכנה בפשטות: ישנם בעולם יהודים והם זקוקים לנחלה. ישנה ארץ הזקוקה לישוב. ישנם יהודים עשירים בעלי ממון. יש שולטן הזקוק לכסף. האין לצרף את ארבעה אלה? זה היה הרעיון שאני בעצמי הטפתי לו בכל פנה נדחת בגיטו. זו היתה ראשית דרכנו. היהודים העניים הסכימו בלי שהיות. אך עוד היה עלינו להשיג הסכמת אחרים. וזו לא נתנה בנקל. דלתות טרקליני העשירים בפריז ובלונדון נסגרו בפני הרצל. אל מעבר לאוקינוס לא הלך. הוא פנה אל העניים. הוא מצא רגש עמוק וגם מעט כסף, אשר בלעדיו אי־אפשר. באלה פנה אל השולטן. התחיל משא־ומתן ארוך מאוד. המשא־והמתן שנהלנו עם הממשלה הבריטית היה לאין ערוך פשוט מאותו משא־ומתן ממושך, מגשש, מטריד ומעיק עד בלי נשוא.

וכאן אולי המקום להזכיר את נקמת ההיסטוריה ואת שילומיה הגדולים. הקונגרס הציוני הראשון נועד להיות במינכן, אולם הקהלה היהודית שכרה מראש את כל האולמים בעיר למען לא יוכלו הציונים להתאסף שם. היום חל שינוי בעמדת קהילת מינכן זו שזכתה לפרסום בזמן האחרון עקב הפרעות שפרעו בה. והרצל, שעמד בפני הקשיים הנוראים האלה, מוקף אויבים מבפנים ומבחוץ, היה אנוס לשאת משא מפרך ולהעמיד פני תקיף בפני שליטה של ארץ־ישראל. הוא דבר עמו בלשון מיליונים בשעה שבקופת המשרד הציוני בוינה לא היו אלף פראנק. אבל הוא המשיך והתמיד. הישגו המדיני הגדול הוא שהממשלות האדירות התחילו לשים לב לתנועה הציונית, ואם כי לא הסכמנו להצעת אוגנדה, בכל זאת, עצם העובדה שאנגליה באה בהצעה כזאת העידה על התחשבות ממשלה אדירה בתנועתנו, שהיתה עוד בחתוליה. בתקופה האוטופית ההיא תפסו הציונים עמדה שסתרה כמעט בכל עמדת קודמי הרצל. הגדול במפעליהם היה הקמת ההסתדרות הציונית ומוסדותיה.

בשעה שקודמיו נקטו כלל (בלי להביעו במלים): “עשו דברי ממש בארץ־ישראל”, אמרו חסידי הרצל: “אל תעשו דבר בארץ־ישראל. עלינו ליצור תנאים מדיניים אשר יאפשרו עבודה בהיקף רחב בארץ. עד אז אין לעשות מאומה, כי כל אשר תבנו שם – תבנו על חול”. אחרי קריאת הרצל באה תקופה ארוכה של הטפה ומלחמת דעות, וכל צעד מעשי קדימה לא נעשה בזמן הזה בארץ־ישראל. הנה איפוא לפניכם שני כיוונים נבדלים. האחד משמעו – עבודה בארץ־ישראל ותו לא; השני משמעו – עבודה בארץ־ישראל באמצעות מאמצו המכוון של עם ישראל כולו, בהטפת המגמה, בהפצת ההשקפה הציונית. אלה היו שני הזרמים העיוניים – האחד קרא לעצמו ציונים מעשיים, השני – ציונים מדיניים. לדעתי היו הציונים המעשיים במדה רבה, ציונים מדיניים, והציונים המדיניים היו, במדה רבה, לא מעשיים.

בשנת 1908, כמה שנים אחרי מות הרצל, הושגה כעין סינתיזה. מהלך הענינים הביא את הציונים לידי המסקנה, כי בלי ערובות מדיניות, רחבות או מצומצמות, אי־אפשר. אולם עבודה מעשית בארץ, מתמדת ומתקדמת, היא תנאי מוקדם לערובות אלה. כוחה המדיני של תנועה אינה מרחף באויר. מן ההכרח שיסמוך על עמדות ממשיות, על כוח גשמי. אין הוא יכול להיות תמיד בבחינת כותרת בלבד. עליו להשען על אשיות קבועות, על הישגים מוחשיים בארץ־ישראל. במלים אחרות, שני אלה – התקדמות עבודתנו בארץ־ישראל, והטפתנו וכוון דעת הצבור – דרכיהם מקבילות.

בעת ההיא נשלח הד“ר רופין לארץ־ישראל לשם עבודה מעשית והתישבותית. לעבודה זו הוקצב תקציב שנתי בסך אלף לי”ש. באלה נגש הד“ר רופין לכבוש את ארץ־ישראל לעם ישראל. וזה היה רק לפני חמש עשרה שנה. אם נבוא להעריך את המצב בלשון של כסף, הרי היום אין הד”ר רופין מרוצה בתקציב של 500,000 לי“ש. בחמש עשרה שנה התקדמנו פי חמש מאות לפחות. ואם זו אמת מדתנו, הרי בעוד חמש עשרה שנה נצחק לתקציב של 500,000 לי”ש.

התנועה הציונית יש לה עוד צד, הראוי לעמוד עליו. צד זה אנו רגילים לראותו כענין ממדרגה שניה או שלישית. אני מתכון לתנועה התרבותית – לתחית העם היהודי, ללשון העברית, לספרות העברית, לבתי הספר העבריים וכו'. פתאום, בלי אזהרה מוקדמת כמעט, נמצאנו עומדים בפני מלחמת השפה העברית בארץ־ישראל – זו היתה שעה מכרעת בתולדות התנועה הציונית. הסכסוך האמור מסמן פרק מענין בתולדות התרבות של התנועה הציונית ודרכנו בסכסוך זה, אם נבוא לבחון אותה מעמדתנו היום, תראה לנו כמגוחכת כמעט. בן־לילה קמה והתיצבה לפנינו בעית רשת בתי הספר בארץ־ישראל ותבעה ממנו אחריות לקיומה, ואנו עניים מרודים, אין פרוטה לפרטה. תקציב בתי הספר עלה הרבה על אמצעי הקופה הציונית, וזו לא ראתה סכומים כאלה אף בחלומותיה. בן־לילה ממש לקחנו את בתי הספר מידי המוסד הגרמני והפכנו אותם לבתי ספר עברים, מבלי דעת איך ובמה נשלם למורים. תקותנו האחת היתה שההשגחה לא תעזבנו והקופה תתמלא בדרך זו או אחרת. מבחינה מעשית היה זה שגעון ממש. אף על פי כן עשינו זאת. היום אנו רואים את התוצאות. יצרנו שיטת חנוך עברי בארץ־ישראל, המפארת את תנועתנו, המוסיפה לה יתרון מדיני רב־ערך.

הסינתיזה הזאת, התמזגות חלקי תנועתנו היסודיים – העבודה המדינית והמעשית ותחית התרבות העברית – בתוך הגוף הכולל המכונה הסתדרות ציונית, והדברים הממשיים שנוצרו בארץ מימי הברון רוטשילד ואילך, בתקופת הרצל ואחריה, עד שנת 1914, – הם ורק הם, לדעתי, הביאונו להכרזת בלפור. אמסור לכם עובדה אחת שאולי אינה ידועה לרבים. הברון רוטשילד בקר בארץ־ישראל בשנת 1914. הוא שב במאי, 1914, חדשים מספר לפני המלחמה. כולנו השתוקקנו לשמוע מה היא דעת אבי ההתישבות בארץ־ישראל, האיש המתרחק מן הציונות וקורא לעצמו – ציוני בלתי־מדיני. אחד מידידי התראה עמו וסכם את דבריו לאמור: “הוא אמר, כי בלעדיו לא היו הציונים משיגים מאומה, אך בלעדי הציונים היה מפעלו נדון למות”. זוהי, לדעתי, ההערכה היחידה הקולעת אל המטרה. בלי היסוד שנוצר לא יכולנו להמשיך, אך היסוד בלבד היה יורד לטמיון בחולות ארץ־ישראל לולא עמד לו כחה החיוני של התנועה הציונית. טעות היא איפוא לחשוב כי הכרזה בלבד, ותהי זו הכרזת האדירה בממשלות, ואף הכרזות חמשים ואחת אומה – ואני האחרון למעט את ערכה – תתן לנו את ארץ־ישראל ותגאלנו מכל צרותינו. לא, היקף הקשיים ילך ויתרחב. הצרות שהיו לנו לפני כך, היו קטנות. עתה הוטלה עלינו עבודה עצומה, ועבודה עצומה לא תעשה על נקלה. אין טעם הגיוני, ובכל אופן – אין צידוק מדיני, להניח כי דברי המנדט, בכל חשיבותם, קבעו בהחלט את מהלך התנועה הציונית או את גורל העם היהודי.

בהנסח המנדט נבחנה כל מלה ונשקל כל משפט בו. זה היה לאנגלים שעורם הראשון בפלפול התלמודי. אני רואה במנדט רק משפט אחד שהוא העיקר, שהוא יעמוד ולא ימעד, שהוא הבסיס המדיני לעבודתנו בארץ – כונתי לעשר המלים שבהקדמה:…“מתוך הכרת הקשר ההיסטורי אשר בין עם ישראל ובין ארץ־ישראל”… הנה העיקר. לולא נכתב הדבר הזה במנדט, לולא חי בלב האנשים שכתבוהו, לא היה ערך למנדט. ולהיפך, מנדט אשר לא יתן לנו כל זכיון וכל יתרון, אבל יודה בזכותנו היסודית לבנות את ביתנו, הוא הכל. עלינו לעבוד בהתמדה, בלי הפסק, ואת אשר לא השגנו היום נשיג, בלי ספק, מחר. כל שאר הענינים, כמו שאלת זכיון זה או אחר, נתנו לעמידה על המקח, אך בדבר הזה לא היה מקום לעמוד על המקח. הגדרה ברורה ומוחלטת של זכותנו לעלות לארץ־ישראל היתה תנאי לכל. על סמך הזכות הזאת נעשה ונוסיף. אם לא תהיה הצלחתנו שלמה בימנו – ימשיכו בנינו. וכאן צידוק לקיומה של ההסתדרות הציונית. אילו היו בארץ־ישראל, לעת מועצת השלום, 250,000 יהודים כי אז – הדבר ברור ונעלה מכל ספק – לא היינו זקוקים לויכוחים יגעים; אז היתה בעיתנו כבעית צ’כוסלובקיה או פולין. ושוב ברור כשמש, כי לאחר ש־250,000 יהודים לא היו שם, נאלצנו להצטמצם בהגדרה בקביעת זכותנו, מתוך תקוה כי השאר יבוא בשעה שמספר היהודים בארץ יגיע ל־250,000.

כל ההשגים, שהנואמים הקודמים עמדו עליהם, הם השגי ההסתדרות הציונית. הם גדולים או קטנים, כהערכתכם. לעומת מאמצינו – גדולים הם. לעומת תקוותינו – קטנים הם. מפעלנו יגדל, אם גם אתם תתמידו, אם נתמיד כלנו. בדברי על ההסתדרות הציונית עולה בזכרוני חידה מימי ילדותי: מי זאת המלבישה הכל והיא עצמה ערומה? והתשובה – המחט. ההסתדרות הציונית נצלה את המנגנון שלה ואת כחה המוסרי לכונן שורת מוסדות, בנקים, קרנות: קרן היסוד, הקרן הקימת, בנק המשכנתאות, אוצר ההתישבות, – איני זוכר את כלם, כי רבו. והיא עצמה, ההסתדרות הציונית, אנוסה לחזור על הפתחים. המכונה, אמם ויולדתם של כל המוסדות הללו – קצתם גדולים, קצתם קטנים, קצתם יעמדו, קצתם ילכו ויפנו מקום לאחרים, אך כלם הם פרי מרצה ומאמציה של ההסתדרות הציונית – אין לה כיום אמצעים לעשות את מלאכתה היא, ואף על פי כן פוגעים בה דוקא כל חצי הבקרת ואליה מכוונות כל ההתקפות, ולא רק בתוך המחנה הציוני אלא גם ההתקפות הבאות מבחוץ.

זה לא מזמן רב באנו לידי החלטה לכונן את הסוכנות היהודית. אף על פי כן אין לי כל ספק כי גם בקום הסוכנות המורחבת תהיה ההסתדרות הציונית עוד שנים רבות הכוח המניע, העומד מאחריה להפעילה. כמה עבודות מסוימות תשארנה גם להבא בידי ההסתדרות הציונית, בתוקף מסורתה ובקיאותה שאינן אצל אחרים. הללו היו רחוקים עד כה מבעיותינו, ועוד יעבור זמן עד אשר יסתגלו לעבודה הזאת בכלל ולשיטותיה.

ההסתדרות הציונית תעמוד על המשמר ותוסיף לטפל לאורך ימים בעניני החנוך ובהתפתחותה המדינית של ארץ־ישראל.

עליכם מוטלת החובה לשאת בעול. ואל יפול רוחכם; זכרו־נא: אם אמנם ציונים אתם, לא תחסרנה לכם צרות בכל עת ובכל שעה. ובדעתכם זאת, מה עוד תיראו? לוא היתה העליה כאשר עם לבבנו, לוא גדלה פי שלשה, לוא עלו לארץ, בשנה הבאה, ארבעים וחמשה אלף תחת חמשה עשר אלף, מה היתה זו נותנת לנו אם לא צרות משולשות? הצרות הן מקור תקוותינו. מנוי וגמור עמדי, כי מהבוקר עד הערב תמצאנה אותי תלאות, והנה כל שעה שלא נפגעתי בה הרי היא ריוח נקי וטהור. ברוח זו, ורק ברוח זו, עליכם לכוון את חייכם. הציונות אינה עוד מלאכת חובבים. אין זו עוד דבר שיעשה בין “מנחה” ל“מעריב”. האיש העוסק בה חיב להתמסר אליה כלו, ולא איש אחד. מעטים מכם יודעים מה עצום הוא ומרוכז כח אויבינו, יהודים ושאינם יהודים, המצפים להרס ההסתדרות הציונית. את האויבים האלה בירושלים תמצאום ומחוצה לה. עובדה אופינית היא ומצינת את המצב, כי העיתונאי הכותב מירושלים לעיתון המרבה מכל עיתוני אנגליה להשטין על הציונות, ל“דיילי אכספרס” – הלא הוא היהודי דה האַן, הנמנה, לדבריו, על “אגודת ישראל”. העובדה הזאת אופינית וסמלית היא בעינינו.

אולם בשעה שהמשטמה והשטנה והדבה צרות עלינו מסביב, באותה שעה עולה באזנינו קול פעמי החלוצים. הם מעודדים את רוחנו. הם ישאו את כובד המשא. אומץ לבם יחזק את לבנו. ראו את הדרך אשר עברנו, בחנו את עמדותינו היום ודעו כי רק התחלה היא זאת. עוד לפנינו דרך ארוכה וקשה, דרך עליה בין הרים. אנו נראה את הארץ ואולי לא נכנס אליה, אבל אלה הבאים אחרינו – הם יכנסו.

---

הרחבת הסוכנות היהודית

מאת

חיים ויצמן

א ¹

ברגש של אחריות כבדה הנני קם לדבר לפני האספה החשובה הזאת. אנו, הנושאים בעול אחריות גדולה זה שני דורות כמעט, עוקבים אחרי המועצה הזאת בתשומת־לב רבה. יותן־נא לי להביע את רגשי הכרתה הלבביים של ההסתדרות, שאני מתכבד לדבר בשמה, ליושב־ראש המועצה, שגלה בכל עת התענינות עמוקה בבעיות ארץ־ישראל, למרות תפקידיו הרבים, ומעולם לא נמנע להושיט לנו יד עזרה ולעודדנו בנפתולינו הקשים. הוא הוכיח, כי הקשרים המאחדים אותנו אמיצים הם, למרות חלוקי־הדעות השוררים בינינו בכמה שאלות – הם יאחדונו גם להבא, הם מוכרחים לאחדנו; הוא הטעים בדבריו ובמעשיו את כל המאחד, את ישראל, ואת המפריד דחה.

לא אטרידכם בהרצאה היסטורית על מעשי עבר שהעלו את בעית ארץ־ישראל ואת התנועה הציונית וקבעו להם מקום בין הבעיות הראשונות של האנושיות בזמן הזה. נשיא האספה קרא לפניכם תעודות חשובות, שהן יסוד פעולותינו בארץ־ישראל בזמן הזה, ועל הפעולות האלה אדבר בקצרה.

מאחרי המלחמה מיום שביתת הנשק, התחדשה העבודה בארץ־ישראל בהיקף מורחב, וזה שלש שנים וחצי שאנו פועלים שם כסוכנות יהודית ומכונים כמה מפעלים חשובים. בראש ובראשונה נתונה דעתנו לעליה. בשלש השנים וחצי האלה באו לארץ שלשים וחמשה אלף עולים. לפי זה נכנסות, באופן ממוצע, לארץ כאלף נפש חדשות בחדש. יש חדשי גרעון ויש חדשי עודף, אך הממוצע הוא אלף בערך. גיל העולים, גברים ונשים, הוא בין שמונה עשרה לארבעים. רוב הגברים היו במלחמה וגם הכשירו

את עצמם לארץ־ישראל. אלה הם החלוצים. הם צאצאי משפחות טובות, ברובם בעלי השכלה חשובה. בשנים הראשונות לעליתנו היו בהם כארבעים אחוז בעלי השכלה אוניברסיטאית, ורובם המכריע הם אנשים מוכשרים לכל עבודה גופנית קשה, הכרוכה בבנין ארץ עזובה. 85 אחוז עולים נמנים, לפי תעודות בריטיות, על סוג א', כלומר, הם נחשבים לאנשים מסוגלים ביותר, מבחינה גופנית, לעשות את עבודת הבנין הקשה. 12 אחוז זקוקים, כרגיל, לשלשה חדשי מנוחה לפני הכנסתם בעבודתם. מספר הבלתי־מסוגלים והלא־מוצלחים אינו עולה על שלשה אחוזים.

לא אעמוד על תלאות האנשים האלה ועל כל הדרכים, בהם ינסו להכנס אל הארץ, אף על פי שיכולתי לעמוד על כך וגם כדאי היה לעשות זאת. לא אטעה, לדעתי, אם אומר: לוא היו דרכי אירופה חפשיות בימינו, לולא נחסמו בתותחים, בפספורטים, בויזות, בשוטרים ובחילות יריבים, כי עתה ראינו זרם עולים נוהר אל כל נמל קרוב בצפיה לאניות המפליגות לארץ־ישראל.

על סמך נסיוני וידיעתי חושב אנכי כי בעצם היום הזה, בשעה שאנו יושבים פה בנחת, תחת כנף רפובליקה אדירה, מתרוצצים מליונים המחפשים להם מקלט, ורק הדרכים החסומות ושערי ארצות העליה הנעוּלים מעכבים בעדם.

הבאים לארץ־ישראל, מעשרים וחמשה עד שלושים אחוז מהם נקלטים בחקלאות. כחמשים אחוז נקלטים בעבודות זמניות – בבנין בתים, ביבוש בצות, בנטיעת עצים, וכו'. השאר נקלטים במלאכה, במסחר ובאומניות חפשיות.

המסתכל הנקי מפניות, יהודי או לא־יהודי, ציוני או לא־ציוני, אינו מסופק כי בארץ־ישראל יש כיום מקום – אינני מפריז כי אם ממעט – לעוד מליון וחצי נפש לפחות, נוסף על תושביה היום.

בימי קדם הכילה הארץ הנמצאת בשטח המנדט הבריטי, כשני מיליון נפש. ברור ששיטות ההתפתחות החדשות יכשירוה בנקל לישוב גדול מזה פי כמה, מבלי שיקופחו באיזו מדה שהיא זכויותיו ועניניו של הישוב הקיים. אם תעיינו בתשומת־לב בתעודה הרשמית שיצאה מטעם ממשלת הוד מלכותו, ב“ספר הלבן” השני החתום בידי הדוכס מדבונשיר בשם משרד המושבות של בריטניה הגדולה, תמצאו הודעה המעידה עלינו – על הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית – כי עשינו בנאמנות ובהקפדה את החובות שהטילה עלינו ממשלת המנדט. בשלש שנים וחצי, שנות עבודה בתנאים קשים, לא קפחנו עניני תושבי הארץ, לפי עדות ממשלת הוד מלכותו, ולא נתנו מקום אף לתלונה קלה. ואני תקוה כי גם להבא נוכל ללכת בדרך זו.

שלשים וחמשה אלף העולים, שנקלטו כפי שתארתי לעיל, הם הגרעין, ובשעה שעסקנו בהקלטתם בנינו בהדרגה התחלת חברה מסודרת, והוא מעשה רב בעיני. סללנו דרכים, יבשנו בצות, היטבנו הרבה את תנאי הבריאות בארץ־ישראל – ובזה גדולה מאוד זכותן של בנות ישראל מאמריקה – ועל שטחים רבים, שהיו לפני חמש או שש שנים מקומות שממה עומדים בהם כיום כפרים קטנים, אבל רעננים.

יסדנו והחזקנו שיטת חינוך שאינה נופלת מכל שיטת חנוך באירופה או באמריקה. בנינו, ועזרנו לבנות, מספר בתים, דומני כאלפים. סללנו דרכים, יבשנו בצות, נטענו עצים, עזרנו לארץ להרפא מהרה מפצעי המלחמה, וכבר אנו יכולים לראות, דומני, את יסודות הבית הלאומי עולים מתוך התהו, והישימון, שהשררה התורכית הורישה לארץ, הולך ונסוג מפני המרץ היהודי.

מהמספרים והעובדות המעטים והיבשים האלה אתם רואים כי המפעל הזה יכול לגדול פי שניים ופי שלשה אם תתמיד התמיכה ויתמידו האמצעים.

אעמוד כאן בקצרה על ענין העלול להיות מרכז הויכוחים במועצה הזאת. לא אגע במחלוקת העתיקה בדבר הבעיה היהודית. אין אני חושב כי המועצה הזאת, או כל מועצה אחרת, יהי ערכה אשר יהיה, מוכשרה היא או זכאית, לפסוק בשאלות האלה. לפני הכנסי לאולם הזה שמעתי מפי אחד מחברי המועצה המצוינים מימרה בשם אזרח אמריקני חשוב, בן דתכם המנוח, השופט זולצברג: “מוטב שתעשה מעשה נכון אף אם הנמוקים מוטעים הם”. לא אעמיק חקר בנמוקים, אם נכונים הם או מוטעים, אבל יש דבר אחד, שתפקידי וכבודי מחייבים אותי להטעים לפניכם – ואני אומר זאת, גבירותי ורבותי, בלי שחצנות ובלי יהירות – אכן, אני מדבר בשם המוני ישראל הנפוצים בכל קצוי תבל, בכל אזור ואקלים, בכל דרגות החיים, החל באינשטין, מונד, וג’ימס דה רוטשילד, שברך אתכם כאן, וכלה באלפים וברבבות אנשים דוממים ולא ידועים, אשר רגש אחד גדול וצורך כביר פועמים בלבם, והוא: ליסד בארץ־ישראל, מטעם זה או אחר, חברה נאה, לבנות ארץ, בה ימצא היהודי, בה תמצא נפש ישראל, בטוי מלא וחפשי, לא מסורס ולא מעוקם, לתכונותיה ולשאיפותיה, בסביבה מקודשת

מדורות, שם יתחדש היהודי ותתחדש רוחו ביצירה דתית וספרותית, בתרבות אשר תצמח לא על קרקע זרה כי אם תהא נובעת מעמקי לבבנו, בתרבות אשר עיצבה את חיינו בעבר וחישלה ועשתה ממנו עם עולם.

השתדלתי לשחרר את דברי מכל המונחים המדיניים המקובלים, ולגלות את הכוחות היסודיים הדוחפים אותנו לארץ־ישראל, ואין אני רואה צורך לחזור על הנמוקים שהביא בלשון כה נמלצת ונמרצת יושב־ראש האספה הזאת. אכן, מאמין אנכי, כי אין יהודי בזמננו, אשר יוכל לעמוד מן הצד, תהיינה דעותיו אשר תהיינה. עבודה גדולה נעשית לנגד עינינו. היא תלך ותעשה, ברצונכם או שלא ברצונכם. אשר יחפוץ להפסיקה כאילו בא להפסיק נהר שוטף. הרגשות אשר הבעתי חיים בלב המוני ישראל ומעוררים בהם רצון מתגבר לקרבנות. ואתם יכולים וחייבים להקל את עוּלם. יודע אני ומאמין, כי הרוח המפעמת בלב הנאספים כאן, הרוח אשר הביאה אותם אל בין ארבעת הכתלים האלה, תחיה ותעזור לנו בקיום תעודתנו הגדולה.

ועוד עלי להגיד לכם דבר. רבים מכם חוששים פן יכניסום בדרך זו בענין שאין דעתם נוחה ממנו, פן תתגלה סתירה בין הענין הזה ובין נאמנותם לארצות מגוריהם. גבירותי ורבותי, אני הנני אזרח מדינה גדולה בעלת מסורת גדולה של חופש וחרות, מדינה הנוהגת ביהודים בצדק, ואין אני רואה כל סתירה בין הרצון לבנות בית ליהודים, לחיים יהודיים, למדע יהודי ולתרבות יהודית, מבלי הזיק לאיש, ובין אזרחותי בארץ מגורי. להיפך, הנאמנות למסורת היהודית היא, בעיני, ערובה לנאמנותכם לארצות שבתכם. הסתירות הן מדומות ומטופחות בדרך מלאכותית, ומוטב לנו, לדעתי, להרחיק מלב הבריות את האמונה, כי יש בהן ממש.

ברוח זו הננו נגשים אל הענין החשוב של יצירת הסוכנות היהודית לפי סעיף 4 של המנדט – סוכנות יהודית, אשר תאחד את כל היהודים, הרוצים לתת יד לבנין ארץ־ישראל. עד כה היתה הסוכנות בידי ההסתדרות הציונית. אולם אנחנו, באי־כוח ההסתדרות הציונית, איננו רואים אותה כמונופולין, ואין אנו רוצים לשמור עליה כעל מונופולין שלנו, אנו מאמינים כי הסוכנות היהודית תגדיל לעשות בשעה שכל חוגי היהודים ישתתפו בה בזכויות שוות, ישאו־ויתנו ביניהם, ידונו ויתאמצו לפתור את כל הבעיות בפעולה משותפת. לנו ניתנה הזכות להביא את הענין עד הלום, אך מהיום והלאה חייבים הכל לעבוד יחד לטובת כלל ישראל.

הממשלה הממונה הטילה עלינו לפנות אל קהילות ישראל בכל העולם ברוח זו ולהזמינן להשתתף בסוכנות היהודית לטובת כלל ישראל, בתנאים אשר נקבע.

רשאי אנכי לציין כי היהדות האנגלית והיהדות האיטלקית וחלק מן היהדות הצרפתית כבר גלו את רצונן להשתתף בסוכנות היהודית. אני מתכון לחוגים שאינם ציונים. מטרת המועצה הזאת היא להכשיר את התנאים לשתוף קהילת אמריקה הגדולה בסוכנותנו.

לא אכנס בפרטים. יכולנו לסמן במדת מה את קוי המוסד שיוסד, אך קודם לכן עליכם להחליט להלכה בדבר השתתפותכם בסוכנות, ואז יהיה זה תפקיד הועדה שתבחר כאן, כפי שיש לשער – לה תנתן הסמכות, מטעם המועצה, לדון בענין ולהכין הצעות. תעודת ישיבה היום היא, בראש ובראשונה, לקבל להלכה או לדחות את הצעתנו, ואני חושב כי הצעה זו – ליסד את הסוכנות ולשאת בעול הכבד של בנין ארץ־ישראל יחד עם אלה שנשאו בו עד כה – תמצא כאן אשור לבבי, מלא ושלם.

אני בטוח, כי בעשותכם כך, תפתחו תקופה חדשה, ואולי לא רק בבעיות ארץ־ישראל כי אם ביהדות כולה. כל יסודות היהדות יתאחדו בענין אחד – בתפקיד תכוף של בנין ארץ והכשרתה לקבלת רבבות המשתוקקות לבוא אליה ולהקים בה את בתיהם, להקים בתים ולכונן חיים יהודיים, חיי חופש וחרות. זוהי תעודה יאה לקהילה גדולה כקהילתכם, הזוכרת צרות היהודים, בעיותיהם ושאיפותיהם, ועומדת כל ימיה בראש מערכות ישראל.

אני מדבר כאדם מן הצד, כאורח. אבל אנו לא חדלנו לעקוב אחרי פעולות היהדות האמריקנית בזמן שאחר המלחמה לעזרת יהודי אירופה, וראינו מצדה מאמץ שלא היה כמוהו. אתם הראיתם את יכלתכם, ואני בטוח שאם תגשו באותה התלהבות אל הבעיות העומדות לפניכם היום, תבנה ארץ־ישראל, וארץ־ישראל הבנויה תרים קרן ישראל בכל העולם. היא תתן הוד והדר ליהודים בכל מקום שבתם.

עוד הערה אחת ובזה אסיים את דברי: בארץ־ישראל קיימות היום עדות לא יהודיות, והעיקרית בהן היא העדה הערבית. רבות דברו וכתבו על היחסים בין היהודים ובין הערבים. על סמך נסיוננו, פרי חמשים שנות עבודה בארץ־ישראל, אוכל לאמר לכם: יש יסוד לתקותנו, כי היחסים בין היהודים ובין הערבים יוטבו. בעבודה מעשית – בכפר ובעיר – ניכרת כבר היום נטיה מתגברת לשתוף פעולה. התערבות גורמים חיצוניים, אשר אין להם דבר עם ארץ־ישראל או עם טובת היהודים או עם טובת הערבים, התסיסה שבאה עקב המלחמה, התעמולה המתנהלת במזרח הקרוב ובכל אסיה, הנסיונות לערער המשטר הקיים בארצות ההן, הנסיונות לערער אשיות הממלכה הבריטית במזרח – כל אלה נתנו את אותותיהם גם בארץ־ישראל והביאו קרע בין הערבים ובין היהודים. אולם העבודה המעשית בארץ, ההשגים הנראים לעין, המשפיעים רוב ברכה עליה, עשויים לאחות את הקרע. אנו מביטים בבטחון לנוכח עתיד שני העמים האלה; עתידים הם, לדעתי, למלא תפקיד חשוב לא בלבד בבנין ארץ־ישראל אלא גם בבנין המזרח הקרוב.

שאו את עיניכם והביטו אל המפה הזאת אשר על הקיר – זוהי מפת ארץ־ישראל בגבול המנדט. הסימנים האדומים מציינים מושבות יהודים ונחלות יהודים. אתם רואים כי מושבות יהודים ואדמה חרושה בידי יהודים נפוצות במדה שוה כמעט בכל מקום, מלבד קצה הנגב. כיום הזה עוטרת את הארץ חגורת מושבות יהודיות, ואם נרכוש בהדרגה את השטחים המפסיקים – יהיה לנו ישוב יהודי רצוף וצפוף.

לדוגמה אזכיר לכם כי בעמק יזרעאל יש באפשרותנו לישב היום עשרת אלפים משפחה, אם ימצאו האמצעים לכך, ומסביב לרבבת משפחות עובדי אדמה יכולות להתפרנס, כידוע שתי רבבות משפחות אחרות – שתי רבבות משפחות שתבואנה ותסתדרנה מאליהן.

גם את השדה הלבן הזה נוכל לצבוע בצבע אדום – בידכם הוא ליסד אזור כפרי, בו יקלט ויגדל ויתפתח ישוב יהודי גדול.

לפני שבועות מעטים שב מארץ־ישראל אחד ממומחיכם המפורסמים, הפרופ' אֶלווּד מיד מקליפורניה. הוא עבר במושבותינו, בדק ובחן אותן, ולא אשגה, דומני, בהביעי את דעתו לאמר: אם יפתחו את השטחים האדומים, ואם יהפכו את השטחים הלבנים לאדומים, יצמח כאן ישוב חקלאי גדול, רצוף, שלא יפול בפריחתו מקליפורניה או כל אזור חקלאי גדול באמריקה.

אני חושב כי יסוד הסוכנות היהודית, זה המוסד להשקעות, ואחוד כל מאמצינו, יחישו את התפתחות הארץ, ואם לא בימינו – לצערי אני רואה כאן ראשים בעלי שערות שיבה למכביר – הרי בימי בנינו או בני בנינו תהיה ארץ אחת שהפרינו במרצנו, ובה מוסדותינו ולשוננו ובתי־ספרנו, ארץ שנבנתה במאמצינו מן המסד עד הטפחות, מן החוה עד בית הספר, מן הכפר עד העיר, מגן הילדים עד האוניברסיטה, וזו תגיה אור על ישראל בכל תפוצותיו. אולי יצאו שנית מושגים חדשים ורעיונות חדשים מארץ־ישראל, ודבר ה' מירושלים.

ב²

שבתי מבקורי השלישי באמריקה, וסכומן הממשי של תוצאות הבקור הזה הוא הצלחתה של קרן־היסוד, המתבטאת בהתרבותן וגידולן של תרומותיה בשנה זו. אולם העובדה החשובה ביותר היא שבאמריקה נצטבר במשך השנים האחרונות רכוש מוסרי עצום, רצון חזק והכנה נפשית בין היהודים להעשות שותפים לציונים בבנינה של הארץ. ברי לי, שהצבור היהודי באמריקה רוצה ברצינות ובתום־לבב לראות, יחד עם כל העולם היהודי, את ארצנו על תלה בנויה עוד בימיו אנו. גורמים רבים הביאו לידי כך. בראש ובראשונה עלי לציין את הגורם החשוב ביותר: היצירה הממשית בארץ־ישראל. זהו הגורם הראשי, המטה בהחלט יותר מכל הגורמים אחרים שבעולם, את דעת הקהל היהודית והבלתי־יהודית באמריקה לצדנו. זוהי עובדה הראויה לתשומת לב, שכל תיר הבא מארץ־ישראל עתה, אם ציוני הוא או בלתי־ציוני או אפילו אנטי־ציוני, כיהודי כנכרי, מביא עמו רושם חזק, מכל מה שנעשה ונוצר בא"י במשך השנים האחרונות. הרוח הכללית השוררת במחננו בארץ, אומץ־הלב של אנשינו, שבו הם מתגברים על מכשולים ומצבים קשים, הפעולות הממשיות שנעשו – כל העובדות האלו עושות רושם עמוק יותר מכל נאומים נמלצים ונלהבים.

הצבור היהודי באמריקה עדין לא מצא את עצמו. הוא נמצא כעת בדרך מהלכו למצוא את עצמו. הוא חותר ומבקש לעצמו בטוי, הבעת־ישותו, ובחתירתו זו לקראת בטוי והבעה – מתחילה ארץ־ישראל למלא תפקיד רב־ערך למאד. היהודים באמריקה מכירים בזה, והד־הכרה זו הגיע לאזני בכל מסעות־סבובי באמריקה. זה היה כעין אור־נוגה שעלה פתאום ליהודים הבלתי־ציונים. הם מכירים, שכל התאמצויותיהם, עד כמה שתהיינה גדולות ומוצלחות באמריקה, אינן אלא פאליאטיבות. השאלה הגדולה של קיום היהדות בתור כוח חי בעולם תוכל להפתר רק על ידי בנינה של ארץ־ישראל גדולה, שלוה ונושאה את עצמה.

אלה הם הגורמים החיוביים הפועלים באמריקה בתור כוחות ממשיים ומובילים ישר להתפתחותה של ציוניות מעולה. אבל מלבד אלו ישנם גם אילו גורמים שליליים: האנטישמיות באמריקה הולכת ומתחזקת. זה למעלה מכל ספק. ועובדה זו, יחד עם חוק ההגירה החדש ונעילת־השערים בפני היהודים, בלוית ההכרה שארץ־ישראל עלולה להעשות מקלט להמוני מהגרים – כל אלה עשו את שאלת ארץ־ישראל לשאלה מעשית וממשית באמריקה. רוצה אני להטעים, שהיהודים באמריקה שוב אינם מתיחסים לשאלה זו כאל ענין־של־פולמוס או “אקספרימנט סוציאלי” או דבר שבעתיד. חושב, אני, שבשבילם הרי זו עובדה ודאית, שבאם יתרכז כל הצבור היהודי באמריקה מסביב לעבודת בנינה של ארץ־ישראל – יוכל הבנין הזה להתגשם במשך עשרים או שלשים שנה. איני בא לנבאות מראש אם יהיה הדבר כך או לא – אבל באמריקה נעשה זה לסיסמה.

חושב אני שקרוב היום, הרבה יותר קרוב משחשבו רבים מאתנו לפני שנה או שנתים, שכל אשר בשם ישראל יכונה בקרב הצבור היהודי באמריקה יקדיש את מיטב כוחותיו למטרה הראשית של בנין ארץ־ישראל. חושבני שהדרך סלולה כבר לעבודה משותפת מסוימת, ברוח נכון ובתום לבב, בין הציונים והבלתי־ציונים. חובת המשכתה של העבודה מוטלת על הציונים, ובטוח אני שימצאו משען וסיוע במדה שלא פללנו לה ושלא היתה במציאות עד כה. יכול אני להגיד בלי כל הפרזה, ששבתי מאמריקה בלב שלם ובוטח, שאם נרצה, ואם נקבל את פני האחרים ברוח של אמון ובטחון – אז יכול נוכל לאחד על בסיסו של המנדט את כל כוחות הבנין שבקרב הצבור היהודי באמריקה, ואין לי כל ספק בדבר שגם צבורי היהודים האחרים לא יאחרו לבוא.

עומדים אנו, איפוא, על סף תקופה חדשה בתנועתנו, תקופה של הגדלת העבודה בא"י, תקופה של איחוד גדול בעמנו למטרת בנינה של הארץ. אם מזלי הטוב גרם לי לסייע במעט להשגת המטרה הזו, הרי זה גמול שבעתים לכל העמל ולטורח של מסעותי ועבודתי באמריקה. זאת היתה עבודה קשה, אבל נעים לי להגיד, שכל הדרישות והשאיפות שעלה בגורלי להכריז עליהן בשם ההסתדרות הציונית אשר שלחה אותי, נתקבלו ברוח של ידידות ואמון.

את הרוח החיה והערה לבנין ארצנו מצאתי, לגודל השתוממותי, גם בקהלות היותר רחוקות שבאמריקה, כעין זו שבטכסס, הרחוקה כמה וכמה מילין מקהלות יהודיות אחרות. היהודים מוכנים שם לתת את נפשם ומאדם לבנין ארצנו, ואל תהא הופעה זו קלה בעיניכם, שרוח התחיה הושרתה גם על צבורים יהודיים הרחוקים דרך שבעת אלפים מיל, בערך, מא"י. זהו כוח גדול, וזה יהיה תפקיד ההסתדרות הציונית, להשתלט על הכוח הזה ולהניעו לתעודתו. הצבור היהודי באמריקה תוהה על הצבור היהודי באנגליה, שהיה צריך להיות מן הראשונים בעבודת בניננו ולהראות התענינות הרבה יותר עמוקה בתפקידנו, ומשתומם על סימני שויון־הנפש, שבו מתיחס דוקא אותו הצבור לתעודתנו הגדולה. נקוה, שבהוצר אותו האיחוד הגדול בקרב היהדות האמריקאית – יזדרז ויבוא גם הצבור היהודי באנגליה וישא בעול העבודה כראוי לו.

ג. ³

נתוספו כמה גורמים לטובת הפוליטיקה הציונית. אחד הגורמים החשובים ביותר היא העבודה בארץ ישראל עצמה, שעשתה רושם בל ימחה על כל אלה שבקרו את הארץ בזמן האחרון. הכל בטוחים עכשיו שמאמצינו בא"י מצטרפים למפעל רציני ההולך ומתקדם וכי מנוי וגמור הוא עם העם העברי, שהמנדט יתגשם להלכה ולמעשה. באנגליה התחילו מודים בחשיבותה של ארץ־ישראל בשביל הקיסרות, ומספר ההתקפות על הממשלה הולכות ופוחתות. יש לחכות שבעתיד הקרוב לא תבוא שום הפרעה. ואולם טעות תהי זאת בידינו אם נעלים עין מן האפשרות של סכנות ידועות, ביחוד מצד הכוחות האנטישמיים השונים, הרודפים את התנועה הציונית כל הימים ויכולים להעשות יותר פעילים דוקא אחרי הצלחת מאמצינו. אפשר כעת להתקדם במהירות יותר גדולה ואולם לשם כך זקוקים אנו להגדיל את מאמצינו וביחוד להגדיל את אמצעינו הכספיים.

יש ליהודים באמריקה די כסף שבו אפשר היה לבנות את א“י ואולם קשה להוציאו מידם. קרן היסוד זכתה להצלחה ידועה, ואולם היא הגיעה רק אל עשרה או חמשה־עשר אחוז של האוכלוסין היהודיים באמריקה. ספק הוא אם בתנאים הנוכחים ובעזרת הכוחות הנמצאים ברשותנו כעת, אפשר להשיג יותר מזה; אפשר אולי להגדיל את המספר הזה עוד בחמשה אחוזים לשנה, ואולם קומץ זה לא ישביע את הארי, ולא יספיק לצרכינו שהולכים וגדלים בא”י. אנו עומדים איפוא בפני השאלה כיצד לגלות מקורות הכנסה חדשים, בו בזמן שאנו מתאמצים להגדיל את כוחנו מבחינה חברתית ומוסרית.

שלשה סוגים מבין היהודים האמריקאיים הלא־ציונים באים בחשבון להיות שותפים במפעלנו: סוג ראשון, שבתור בא־כוחו אפשר לחשוב את הועד האמריקאי; סוג שני, אלה המאורגנים בחברות־האחוה השונות; וסוג שלישי, הסתדרויות הפועלים המאורגנות. אלה האחרונים הם, לעת עתה, הרחוקים ביותר מן הציונות, בעוד שאת שני הסוגים הראשונים אפשר למעשה לצרף לגוף אחד בכל הנוגע לשאלות הציוניות.

ועדת הסוכנות היהודית התכנסה לאספה ביום ב' במאי ובאספה זו נדחו הצעותיה של ההסתדרות הציונית, מפני שלפי דעת הועדה, אין ליצור עתה תחנה של מעבר, אלא יש להקים סדור מוחלט ואחראי. היא מציעה על כן ליצור מועצה בת 150 חבר, חצים ציונים חצים לא־ציונים, והאחרונים יבחרו על־ידי חלקי־היהדות שבארצות השונות. מועצה זו צריכה לבחור אכסקוטיבה בת שמונה־עשר חברים, אף אלה מחציתם ציונים והשאר שאינם ציונים, ואכסקוטיבה זו תיצור את מוסדותיה היא בארץ־ישראל.

הנני מיעץ לקבל תכנית זו באשר אפשרויות גדולות כרוכות בה. הנסיון של השנים האחרונות הוכיח שאילו היו הציונים מגבירים את מאמציהם, היו יכולים להשיג אפילו באירופה יותר אמצעים כספיים משהשיגו עד עכשיו. ואולם לעת־עתה אין אנו יכולים להקציב תקציב לארץ־ישראל שיעלה על ארבע מאות אלף לי"ש לשנה. תקציב זה מספיק רק למטרות בסוסם של הישובים הקיימים, ואולם כדי להגדיל את העליה, כדי להגדיל את שטח התישבותינו, נחוץ לנו כפלים מזה. אנו דורשים מאמצים יתרים מאת הציונים, ואז נוכל לדרוש קרבנות דומים לאלה מאת בלתי־ציונים.

אפשר לדעתי להגשים את הבית הלאומי, לפחות בקויו העיקריים, בימינו ובדורנו. ואולם לשם כך עלינו להתגבר על מצב הקיפאון. מנוף נוסף להתגברות זו תשמש הרחבת הסוכנות היהודית. ההסתדרות הציונית תחלק עם האחרים את הזכויות הנתונות לה עפ"י המנדט, אבל היא תשאר הכוח המניע להתפתחות גדולה הרבה יותר.

המתנגדים להרחבת הסוכנות מסתפקים בנאומים של קינות ואולם לעשות התישבות אי־אפשר בקינות. אני מבטיח לכם, שאין אני מפגר באינטנסיביות הרגש הציוני, אבל דוקא מפני כך אני רוצה לעשות צעד קדימה אעפ"י שאין אני מתעלם מן הסכנות הצפויות לנו. צריך אומץ רוח כדי להכנס בסכנה ואולם אין זה אומץ רוח להקפא ולחכות לנסים. אין אנו יכולים לגשת עכשיו לשאלת ארץ־ישראל מתוך השקפת הועד האודיסאי. ארץ־ישראל עלתה על במת העולם והעולם הוא קר וקשה.

יש סכנה בהרחבת הסוכנות היהודית, ואולם בנו, בכוחנו, תלוי הדבר להקטין את הסכנות עד למינימום. חייבים אנו לקבל החלטה ברורה. אסור לנו לומר הן ולאו כאחד.

אני רואה לפני את הבית הלאומי היהודי כדבר של ממש בעתיד הקרוב. ענויי טנטלוס באו עלינו. חייבים אנו לפרוץ פרץ בחומה וללכת קדימה.

---

קרן־היסוד והאיניציאטיבה הפרטית

מאת

חיים ויצמן

¹

דומני שמימי המלחמה ועד עתה היו שלש תקופות בעבודתנו הציונית. את הראשונה אפשר לקרוא בשם תקופת התעוררות הנפש והרוח. המוחות היו פתוחים לקראת הדמיונות הגדולים והתקוות הגדולות. היו שקוו כי ממלכות הארץ יקחו אותנו וישאונו על כנפי נשרים לארץ־ישראל, יעבירונו על גשרי ניר או על גשרי ברזל; חשבנו שהדרך תהיה פתוחה לפנינו והמונים המונים מעמנו ינהרו ברנה ושמחה לארץ. כאלו היו תקוותינו בימי המלחמה. והנה נגמרה המלחמה, הערפל שכסה את פני התבל נתפזר, ולפנינו נתגלו תוצאות הקטסטרופה האיומה, שעמנו היה לקרבן לה באלפיו וברבבותיו. זה היה חורבן החורבנות של עמנו מיום צאתו לגולה, וכשהתחלנו בעבודתנו היתה השעה שעת ירידה רוחנית, מדינית וכלכלית בעולם בכלל ובעולמנו בפרט. רוח יאוש תקף את עמנו. תקוותינו נכזבו ואנו הוכרחנו להתחיל שוב את עבודתנו בתוך התנגדות גדולה שקמה לנו מכל צד. ארץ ישראל היתה מלאה לא רק פרובלימות, אלא גם דילימות, שהרבה יותר קשה למצוא להן פתרון. זו היתה התקופה השניה.

עתה אנו נמצאים כמדומני בתקופה השלישית. אין חלומות גדולים, אבל אין גם יאוש גדול. אנו רואים את הדרך הקשה שעלינו לעבור בה, אבל למדנו להכיר גם את כוחותינו. ראינו במשך הזמן חומר אנושי המוכן לבוא לארץ, לסבול ולהענות בה ולהפוך את סלעי ארץ־ישראל לארץ פוריה. ראינו לא רק את רצונם של הבאים לארץ, אלא גם את מעשיהם. עכשיו אין לחכות לסנסציות גדולות בעולם המדיני, אין לצפות יותר לנסים ואין אנו גם סומכים עליהם, אבל אנו רואים שהעבודה מתפתחת ונמשכת באופן נורמלי.

בנסיעתי הקצרה בעמק יזרעאל ראיתי שני דברים יסודיים, שמעוררים בי אמון גדול ונותנים לי סיפוק נפש גמור. ראיתי שלאנשים המוציאים שם לפועל את עבודת היצירה הגדולה יש בטחון במעשיהם. איני יודע על מה מבוסס הבטחון הזה, והבטחון הוא דבר חשוב מאד בעבודת אדם בכלל ובעבודתנו אנו בפרט. אם האדם בטוח במה שהוא עושה יותר קל לו לעבוד ולהתגבר על כל המכשולים שהוא מוצא על דרכו.

בטחון זה בא אחרי שרבים התיאשו, נחלשו ועזבו את המחנה ונשארו רק שלש מאות המלקקים, שהתגברו על כל המעצורים ועומדים על משמרתם. הם רעבו ללחם, חלו, אך המשיכו את עבודתם, וחיכו ליום שיבוא ותזרח להם השמש; הם נשארו ועתה יש להם תקוה ובטחון שיצליחו.

התופעה השניה היא אופי העבודה העברית. עבודה זו התקדמה הרבה, ראיתי בעמק מסירות נפש ואהבה לעבודה, לקרקע, לבית הדל, לפרה, לסוס, לנטיעות וכיוצא בהם. היחס הרוחני והחמרי לכל האוביקטים של העבודה זהו יסוד כל היסודות, וביחוד בחקלאות.

אנו נכנסים עכשיו לתקופה יותר נורמלית. השתנה יחסו של העולם המדיני הגדול ושל העם האנגלי לכל השאלה המסובכת הזאת הנקראת בנין א“י. לפני שנתיים, שלש שנים לא האמין חלק גדול של העם האנגלי, שאנו נמשיך את העבודה שהתחלנו בה. חכו שנבוא ונאמר לכל העולם: אנו עשינו את הכל כדי שנצליח, אבל הדבר הוא כל כך קשה עד שאין לנו אפשרות להמשיך בעבודתנו. דברו על בנין א”י כעל נסיון, ונסיון לפעמים עולה קשה ולפעמים נכשל.

עכשיו נשתנה הסדר, והיחס אלינו הוא לגמרי אחר מכפי שהיה. האנגלים רואים שעבודתנו היא עבודה שיטתית וטבעית. אין אנו מבינים בעצמנו את כל הסכנות והגורמים הכלכליים הפועלים בבנין הארץ. אין אף איש שיוכל למצוא סבות איקונומיות לפרשה הכלכלית של תל־אביב, למשל. אף על פי שצועקים שיש משבר, בכל זאת באים ומתישבים בארץ. ה“קטסטרופה” נהפכה בעולמנו לאופן חיים נורמלי. יש לחץ גדול מן החוץ וזה ממריץ אותנו לכבוש דרכים, שאינן נורמליות.

ואשר לעבודה בעתיד הקרוב: אנו יכולים לשפוט על העתיד על פי הנסיון של העבר. הזכירו כאן את שאלת חוסר העבודה. חברי בהנהלה הציונית יעידו, שלפני שלשה חדשים שוחחתי עם באי־כוח הפועלים מיד לאחר שובי מאמריקה. חשבנו על תכניות שונות, אבל סוף סוף השאלה העיקרית היא שאלת כסף. הכסף שאנו מאספים אינו מספיק. אף על פי כן מאמין אני שהיהודים, לפחות אלה שבאמריקה, יש להם כל הכסף הדרוש לעבודתנו כאן, וכמו כן לא חסר להם גם הרצון ליתן לנו את כל האמצעים הדרושים, אלא שאנו צריכים להתחיל בעבודת תעמולה גדולה, בהכשרת הלבבות להוציא את הכסף משם ולהביאו לא"י. ואני תקוה שעל ידי הרחבת הסוכנות או על ידי גורמים אחרים יעלה בידינו להגדיל ולהרחיב את קרן היסוד.

שמעתי שיש בארץ חילוקי דעות בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית.אני הנני פשטן מטבעי ואינני יודע מי הוא שאסר על מי שהוא לבוא לא"י ולעסוק באיניציאטיבה פרטית. אם פלוני או אלמוני רוצים לבנות בית חרושת למלט, או טחנה לקמח, תעשיה גדולה או קטנה, אין מי שיפריע אותם. הכל רשאים לבנות את הארץ. אבל אני מאמין שבלי עבודת קרן היסוד, בלי “כסף החלוץ” הזה, הסולל את הדרך לבנין הארץ, המסדר את ההתישבות והמביא את הבטחון הנחוץ בשביל הקפיטל הגדול, לא היתה שום יכולת ואפשרות לאיניציאטיבה הפרטית לבוא. ואם בעלי איניציאטיבה זו התחילו סוף־סוף לבוא, הרי גרמה לכך העובדה שקרן־היסוד עבדה בחריצות במשך שתי השנים האחרונות. אם יגדלו סכומי קרן היסוד, ואני מקוה שיגדלו, תהיה יותר קרקע ויהיו יותר חלוצים, יתחזק החנוך ויתקדמו כל ענפי העבודה. באותה הפרופורציה שיגדלו ויתפתחו אלה תגדל גם האיניציאטיבה הפרטית. ואם חלילה האניות לא תביאינה חלוצים והעמק ישאר ללא התפתחות, אם לא נקנה קרקע ולא נסדר התישבות – אז יבוא שוב שנוי לרעה במצב רוחו של הישוב וסוף האיניציאטיבה הפרטית גם היא לרדת.

האיניציאטיבה הפרטית משקפת את המצב הרוחני והצבורי של הארץ. אך הכסף הצבורי, קרן היסוד, בורא את הבטחון, את תנאי הבטחון. הקפיטל הפרטי מחכה עד שתנאי הבטחון יבראו, ורק אז הוא מתחיל לפעול. על סמך כל זה סבורני שאין שום פלוגתא בין שני הגורמים האלה. ותסלחו לי, אם דוקא עכשיו, בעשרת ימי תשובה, אביע את החשש שבכל הפלוגתא הזאת בדבר קרן היסוד והאיניציאטיבה הפרטית עסוקים רק כל אלה שאינם רוצים ליתן מכספם לקרן היסוד. נקל לו לאותו האדם להגיד שהוא בעד איניציאטיבה פרטית והוא כבר פוטר את עצמו מן החובה הזאת.

כששבתי לפני שנתיים מאמריקה היה משבר מדיני גדול בציוניות. ישבה קומיסיה של הקבינט האנגלי ועסקה בשאלת ארץ־ישראל מבראשית. היא התחילה לשאול את עצמה אם כל הפוליטיקה האנגלית של הבית הלאומי היא נכונה. וההוכחה שלנו הנמרצה ביותר לטובתנו היתה שיש לעם העברי הרצון לבנות את הבית הלאומי. רצון זה מצא אז בטויו במליון וחצי לי"ש שנאספו עד אז לקרן היסוד.

היהודים העומדים מחוץ למחננו, והגויים, אינם מאמינים למראה עיניהם שעם מפוזר ומפורד כעמנו, שאין לו כח להכריח את אנשיו לשלם מסים, יכול לאסוף שנה בשנה וחדש בחדש סכומים כל כך גדולים כמו שאספנו במשך השנים האחרונות. בזה רואים כלם את הסימן שיש לעמנו הרצון לבנות את ארצו – וזה גורם גדול שאתו מתחשבים. ועל כן לא אגזים אם אומר, שבמובן המדיני והכלכלי התגברותה והתחזקותה של קרן היסוד הוא הגורם החשוב ביותר לבנין הארץ ונשאר הגורם החשוב ביותר למשך שנים רבות.

אני רחוק מאלה האומרים שהיהודים לא יתנו כסף. דומה אני שההיפך מזה הוא הנכון. אני מאמין עכשיו שיותר נקל למצוא מליון לי"ש מתוך סיסמה של עבודה גדולה ורחבה בארץ, מאשר למצוא חצי מליון בסיסמה של עבודה קטנה ומצומצמת. ואני רואה את העתיד לא בגוזמאות וסנסציות אלא בהמשכת העבודה בדרך רחבה יותר, בעליה גדולה, בקניית קרקעות ובהתישבות בקנה מדה יותר רחב מאשר עד היום הזה.

אנו כבר נמצאים במצב כזה, שאנו יכולים לומר בפה מלא לעם היהודי: יש יכולת בלתי מוגבלת לדור הזה לבוא ולבנות את הארץ. יש אנשים שהראו כשרונות רבים וגדולים להתגבר על מכשולים עצומים ואיומים בכל פנות הארץ: בעמק, על סלעי ירושלים על חוף הים. זוהי העובדה הגדולה. תוצאות עבודתנו בארץ במשך השנים האחרונות נראות לכל איש ואיש. וכל יהודי מאחינו העובר על פני המושבות יוכרח להודות שהדבר הוא כך, אם יאבה ואם ימאן. וזהו הדבר שבו נצא אל העולם היהודי בכל רחבי הגולה ותפוצותיה ונגיד לו: יש מקום אחד על פני כדור הארץ שבו נוכל להפוך את חיי איש האויר היהודי, לאיש העומד על הקרקע ולאדם חפשי: ארץ־ישראל שמו. ואם יש בנו האמונה להביע זאת – ישמע הקהל וסוף כל סוף יעשה את חובתו לעמו ולארצו.

וטרם אסיים הרשו לי עוד הערה: כולנו שמחים לקראת “העליה הרביעית”, כפי שאתם קוראים לה, ואני שמח תמיד למראה כל אניה המביאה עולים לארצנו אף אם הם יהודים סתם. וכשאנו יוצאים לרחובות תל־אביב ורואים את כל היהודים הרבים למיניהם – זהו חג בשבילנו ושמחה. אולם יחד עם זה חובה גדולה מוטלת עלינו לשם הגדלת העליה וכח הקליטה, להגדיל את כח ההשפעה של הארץ על העולים. סכנה גדולה תהיה בזה אם הם ישפיעו על הארץ. ודי לחכימא ברמיזא.

משוררנו הגדול ביאליק דבר כבר על בליל הלשונות הזרות ברחובות תל־אביב, על היחס ללשוננו, שהיא יסוד חיינו בארץ. על כולנו, על ההסתדרות הציונית, על הקרן הקיימת, על קרן היסוד ועל כל המוסדות מוטלת אחריות גדולה וכפולה להגדיל ולהאדיר את החנוך ואת העבודה התרבותית. יש להגביר לא רק את כח הקליטה החמרית של הארץ, אלא גם את כח הקליטה הרוחנית שלה כדי שחיינו כאן יהיו חיי עם נורמלי וטבעי.

תבינו מכל מה שאמרתי לכם, שההנהלה הציונית יודעת ומכירה את כל הפרובלימות הגדולות העומדות לפניה. החובה הגדולה, ב“הא הידיעה” עוד לא חדרה לכל שדרות העם והעבודה החשובה ביותר העומדת עתה לפנינו במשך זמן רב היא אולי הכשרת העם. ואם אתם בני ארץ־ישראל תוכלו, מן הכחות שאתם שואבים בעבודתכם היום יומית, להשפיע במובן זה על העם העברי – תעשו דבר גדול מאד ותקלו עלינו בהרבה את עבודתנו.

ואני תקוה, כי לכשנפגש אולי בעוד חצי שנה, שנה או שנתים (דבר זה תלוי בהרבה והרבה גורמים) נוכל לספר עוד מעט ביציאת מצרים ונוכל להראות על התקדמות עוד יותר גדולה בארץ, על אניות באות עם עולים, על קרקעות נקנות ועל התישבות חקלאית מתרבה וגדלה.

מצדי אני ומצד כל חברי לעבודה אני יכול להבטיח לכם ולכל תושבי ארץ־ישראל שכל מה שבכחותינו נעשה, ונמלא את חובתנו: נצא לגיטאות היהודים, לגיטאות הברזל והזהב, השחורים והמזהירים, ונאמר להם את כל מה שהרגשנו ואת כל אשר שמענו בדבר העבודה הנעשית לתחית העם בארץ, ואני מאמין באמונה שלמה שהעם יתן את תשובתו החיובית.

אתם, החלוצים העומדים על משמר העבודה בארץ, עליכם להמשיך את עבודתכם בסבלנות (אני לוקח לעצמי את הרשות לדבר אתכם כך, מפני שגם אני חושב את עצמי לחלוץ), כי העבודה שאנו עושים דורשת סבלנות רבה.

(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).

---

תרבות ולשון

מאת

חיים ויצמן

¹

הוטל עלי תפקיד קשה לדבר בלשוני הדלה אחרי נאומו של ביאליק. אני עשיר גדול בדאגות, ויש לי קולקציה גדולה של “חבילות”. אם אני מדבר “עמהם”, עם הנכרים, – יש לי חבילה אחת; אם אני מדבר ליהודי אמריקה – יש לי חבילה אחרת, וכך הלאה. אולי יאמין לי ביאליק שמעולם לא שכחתי את החבילה שעליה דיבר הוא. הייתי גם אני יכול לדבר משפטיכם עם הציונים בנוגע לתרבות; אבל בכל זאת התקדמנו גם בנוגע לשאלה זו. פתיחת האוניברסיטה תהיה גורם חשוב לפתרון שאלת התרבות. אולי תרד האוניברסיטה מן ההר אל העמק ותשפיע על העם הרחב.

מודה אני שחכמתי קצת בארץ בראותי את הנעשה בה ומרגיש אני את הצורך בחזוק החנוך והתרבות. יש גם טעם פשוט בדבר והוא – טעם פוליטי. אתם כלכם באים בטענות לממשלה האנגלית ודורשים שהיא תקיים את המנדט, ותנאי מפורש במנדט שהלשון העברית היא לשון רשמית בארץ. אנו מקוים שיבוא יום והפקידים האנגלים ידברו עברית, אבל תנאי מוקדם לכך הוא שהיהודים יקיימו תחילה את הסעיף הזה, שגם הם ידברו עברית. מי יודע אם לא יאמרו לנו בג’יניבה, בעוד שלשה שבועות, כשנדבר על המנדט, שבתל־אביב ובירושלים מדברים ושרים בכל הלשונות שבעולם. אוי ואבוי לנו אם אנו בעצמנו נוריד את ערך המנדט על ידי זלזול בסעיפים העיקריים שלו.

הרשו לי להזכיר לכם במסבה זו דבר אחד שאין שמים אליו לב בארץ במדה מספיקה: זכרו, בכל מה שכותבים ומדברים ועושים כאן – מסתכל העולם כלו דרך כל הטיליסקופים והמיקרוסקופים. זהו מצב קשה, ולכן התנהגותו הפנימית והחיצונית של הישוב היא גורם פוליטי חשוב. איני פילוסוף, אבל כפי שאני רואה את העולם – ואני נודד ממקום למקום ורואה הרבה – מתגלה לפני חוק אחד להיסטוריה הישראלית: בכל מקום אין אנו מתאימים לסביבתנו. אנו גרמנים ברוסיה, רוסים בגרמניה, צרפתים באנגליה וכו', ורק בא“י עברים אנו. אולם אם נביא את כל הארצות האלו לא”י לא תצא לנו מתוך כך סינתיזה, אלא בלבול וערבוביה. לא תהיה לנו תרבות אחידה, אלא חלקים חלקים של תרבויות שונות. אם א“י תהיה רק קבוץ גלויות חמרי, לא תהיה זו עדיין א”י. השאלה בדבר הקליטה התרבותית והרוחנית של הארץ היא לא פחות חשובה משאלת הקליטה החמרית.

בנוגע לפוליטיקה, הנה כבר אמרתי שאין עוד לחכות לסינסציות גדולות. איני יודע עד כמה הידיעות האחרונות הן נכונות, על כל פנים מתהוים בעולם הערבי שנויים שיביאו אתם אולי בשבילנו תוצאות חשובות, ואולי גם דאגות חדשות. בקשה אחת לי: בסבלנות ובזהירות! תתבוננו בזהירות אל החזיונות שיבואו בחדשים הקרובים אבל לא נגזים ולא נתרגש. אין “דרך המלך” בשביל א"י, אבל השביל הולך ומתרחב, ויש צורך להזדין בסבלנות, ואם נעבוד בזהירות ובסבלנות ובצניעות עתיד הדור שלנו והדור שיבוא אחרינו למלא את התפקיד הגדול שההיסטוריה הטילה עליו.

ואתה, משוררנו ביאליק, אם מצאת כאן דברים שלא ישרו בעיניך ובעינינו, אל תאשים את ההמון, האשמה היא גם בנו. טוב שאתה נמצא עכשיו כאן. טוב שיש עכשיו אדם אחראי בארץ, שאפשר להעמיס עליו קצת מן החבילות שלי. עוד נשוב לדבר על הענינים האלה. אני מביע לכם את תודתי ואת ברכתי, שהשנה הבאה תהיה שנה של אחדות. אנו מתחילים בדרך חדשה, דרך “ההרחבה”, שהיא דרך מלאה קשיים ומכשולים, אבל אני מאמין שהיא תחזק את האחדות הציונית ואת ההסתדרות. ההרחבה תועיל לנו וההסתדרות הציונית תשאר הנקודה שמסביב לה יתרכזו כל הכחות. אני מקוה שבבקור הבא נוכל לדבר על התקדמות – מן הכפר עד העיר, מגן ילדים עד האוניברסיטה.

(“הארץ”, 1 באוקטובר 1924).

---

התנאים החדשים

מאת

חיים ויצמן

¹

כשקבלתי הזמנת ציוני גרמניה לבוא לועידה בוויסבדן שמחתי מאד משום שעל ידי כך ניתנה לי, אחרי כמה שנים, הזדמנות להפגש שוב עם ידידים ולראות מקרוב את עבודת ציוני גרמניה ומפעליהם. מצד אחד נתלוה רגש שמחה זה בכעין רגש של אי־נעימות, משום שידעתי שיפול בחלקי לנאום כאן נאום ואין אני יודע מה דברים יש עוד בפי להגיד לציוני גרמניה. ואעפ"כ אנסה לתת לפניכם בדברים פשוטים וברורים את תמונת המצב, כפי שאנו רואים אותו.

מתחילה – דברים אחדים על המצב הפוליטי: על המצב הפוליטי של התנועה הציונית חיבים אנו להשקיף בעיקר מתוך נקודת הראות של מפעלנו בא“י. בשנים האחרונות, ואפשר שבשלש השנים האחרונות בעיקר, התקדמנו בא”י בשעור כזה עד שהדבר משך אליו את תשומת־לבו המיוחדת של העולם, של העולם הבלתי־יהודי. עוד לפני ארבע־שלש שנים הביטו חוגים שונים של דעת הקהל האירופית על מעשינו בא“י כעל נסיון, כעל נסיון מסוכן. אין אנו מכחישים גם זה כי היו כמה חוגים, גם בתוך היהדות גם מחוצה לה, שחכו וקוו לכשלונו של הנסיון. ואולם החלוץ היהודי ומפעלנו בא”י הכזיבו את תקוות החוגים האלה. בנין א“י הוא עכשיו עובדה חיה, שכל העולם חייב להכיר בה. אפשר להגיד בלי גוזמא: מתחילים כבר להודות שהופיע גורם חדש בחלק זה של כדור הארץ, ומכיון שגורם זה הוא גורם יהודי – הלא הדבר מובן מאליו שמכמה בחינות מביטים על צמיחת הכחות החדשים מתוך חשדים וחששות. ולפיכך, אתם רואים עכשיו שבו בזמן שמצד אחד אנו משקיעים כחות בא”י – מתגבש ומתגבר מן הצד השני גם כח ההתנגדות לעבודתנו. אני מאמין כי זוהי תוצאה טבעית מפעולותינו בא"י: אפשר שאנו נכנסים עתה לתקופה הרצינית ביותר של עבודתנו. יצאנו כבר מגדר הנסיונות ונכסנו כבר בגבולות ההגשמה של התנועה באמת־מדה רחבה.

מעולם לא היתה עבודתנו קלה והיא תהא עוד קשה במשך כמה וכמה שנים, ואולם אין אני מאמין כי יש כח בעולם שיוכל לעכב את עבודתנו. הציונים חייבים להשתחרר סוף סוף מאותה עצבנות, שהיא מובנה כל כך בתנועה צעירה כתנועתנו, ולחדול מלנחש מה יארע אם השלטון יעבור לידי ממשלה זו או אחרת. יכולה ממשלה חדשה להקל או להכביד עלינו פרט זה או אחר בפעולות הממשיות שאנו רוצים להתחיל בהן, ואולם בפרינציפיון אין היא יכולה לעכב את התקדמות הארץ. ואם ממשלת הפועלים באנגליה, למשל, יצרה בשביל עבודתנו אטמוספירה קצת יותר נוחה, הרי אין לחלוטין שום יסוד לחשוש שמצד הממשלה השמרנית יוכל לבוא איזה עיכוב בעבודתנו. החשוב ביותר והגורם המכריע במצבנו הפוליטי, הוא – אם להביע זאת בדברים פשוטים – שכל אניה ואניה שנכנסת לנמל יפו או חיפה מביאה לארץ עולים יהודים פרודוקטיביים.

ובתתי לפניכם סקירה קצרה על המצב הפוליטי, אין אני יכול שלא לעמוד על עובדה אחת שעשתה רושם ידוע הן על חברי האכסקוטיבה והן על כל חוגי התנועה הציונית וגם על דעת הקהל היהודית – הלא הוא הדו"ח של ועדת המנדטים שהתכנסה בג’ניבה לפני ששה שבועות.

זוהי הפעם הראשונה במשך ארבע השנים האחרונות, שמוסד אבטוריטטי, מטעם חבר הלאומים התעסק בפרטות בשאלת ארץ־ישראל וקיום המנדט. אתם יודעים את הדין־וחשבון של הועדה, ועם כל הכבוד והתקוה שאנו הוגים לחבר הלאומים, חייבים אנו לומר בכל זאת, כי דין וחשבון זה אינו משביענו רצון. מוצאים אנו את הדו“ח בלתי מתאים בחלקיו העיקריים למציאות והוא מעיד על אי־ידיעת המצב האמתי בארץ־ישראל. עובדה זו של הדין וחשבון שופכת מחדש אור גדול על הקשיים העצומים שבהם נתונה עבודתנו. חבר הלאומים כלו וכל האידיאולוגיה שלו מיוסדים על מושגים ידועים של דימוקרטיה, של הגדרה עצמית וכו'. המושגים האלה, כשהם באים בלי פירושים ובאורים, אינם הולמים כלל את העם היהודי ואת תנאי עבודתנו בארץ. קרה לנו כאן ממש מה שקרה תמיד בעולם היהודי; פעמים תכופות מאד אין אנו מתאימים למסגרת שנעשתה בידי אחרים. היתה זו התאמצות מצדו של חבר הלאומים להכניס את הציוניות על כל מושגיה לתוך המסגרת הצרה של סעיפיו. כל השניות הזאת של המנדט היא חדשה בעולם המדיני, כשם שכל בנין ארץ־ישראל הוא דבר חדש בעולם. אם שאלת ארץ־שראל נתפסת כשאלה מקומית, הרי אנו נתקלים בקשיים. אולם אם שאלת א”י נתפסת כמו שאנו תופסים אותה, כנסיון לפתור שאלה גדולה וחמורה המעיקה על העולם, כפתרון שאלת היהודים, יוכל גם חבר־הלאומים להתאים יפה פתרון זה לסעיפי חוקתו. מגמתנו מעתה צריכה להיות לברר לחבר הלאומים ולדעת הקהל באירופה: ראשית, כי הכרזת בלפור וכל מה שבא אחריה לא ניתנו למאת אלף יהודים שבארץ־ישראל כי אם לששה־עשר מליוני היהודים שבעולם; ושנית, כי מאת אלף היהודים האלה אינם אלא חלוצים, הסוללים את הדרך למליונים, שמחכים רק ליכולת שתנתן להם לעלות לארץ. והעליה הזאת והצפיה לה הן זכותו של העם היהודי, זכות שלא נחלשה במשך אלפי שנים. אם השקפה זו תחדור אל הכרתם ונפשם של העמים הנאורים מקוה אני כי יתמעטו הקשיים, שאנו נלחמים בהם כיום.

בין מתנגדינו הרבים תופסת מקום חשוב קבוצה אחת. שנלחמת בציוניות ובעם היהודי בא“י, בהנהלתו של הואתיקן. אין כונתי להכנס כאן בוכוחים עם הואתיקן. מבינים אנו ומכבדים את האינטרסים שיש לה לכנסיה הקאתולית בארץ־ישראל. זה כמה שנים אנו עומדים ומכריזים בהתגלות ובתום־לב, שאין לנו ענין במקומות הקדושים של הנוצרים. לפיכך, מעונינים אנו מאד כי המקומות הקדושים הללו, עם כל השאלות הקשורות בהם, יתנהלו על ידי העולם הנוצרי לפי רצונם של אלה שיש להם האבטוריטה והאפשרות לקבל עליהם הנהלה זו. שום דבר לא היה משמחנו יותר מזה אילו היתה שאלה זו, שגרמה כבר בא”י הקטנה לסכסוכים ולחכוכים, נפתרה סוף־סוף לספוק רוחם של המעונינים. ותהא ההנהלה בידי מי שתהיה. ואולם הייתי רוצה ליטול רשות לעצמי להביע פה, שאין שטחי־חכוכים ושטחי־מגע בין פעולתנו ובין עניניה של הכנסיה הקתולית. יש רק אינטרס משותף אחד: שלום ושקט בארץ־ישראל, ומאמין אני כי לא רחוקים הימים שמצב זה ישתרר בארץ. יש גם ארצות בעולם, ואני רוצה להזכיר את אמריקה בתור אחת הארצות האלו, ששם היהודים והקאתולים חיים ועובדים יחד מתוך יחסי ידידות. יש לקוות שמספר הארצות האלו יתרבה עוד. אולם עם זה עלינו להטעים בכל תוקף – ואני עושה את הדבר הזה לרגלי התעמולה שמתנהלת בזמן האחרון כנגדנו בהטעמה ובחריפות מיוחדת, ולפעמים גם בכלי־זיין מורעל: יבינו נא האנשים פעם אחת ולעולם, כי אנו מתקיימים ורוצים להתקיים בארץ־ישראל; כי אנו באים לארץ־ישראל מתוך זכות מלאה שלנו, וכי בשם זכות זו אנו רוצים ליצור בנין של שלום ושל תרבות, בנין שיהיה לתועלת ולכבוד לעם ישראל ולארץ כולה.

מתוך התאור הקצר של המצב הזה אפשר להסיק רק מסקנה אחת: יש הכרח להגביר ולהרחיב את עמדותינו בארץ מצד אחד, ולחזק את עבודת ההסברה בין מתנגדינו כדי לקרבם להבנה יותר עמוקה של שאלת היהודים מצד שני. הצעד הראשון לקראת זה הוא בהתאמת התנועה הציונית לתנאים החדשים, שתביעותיהם כיום גדולות משהיו לפני חמש־עשרה או עשרים שנה.

אשתמש שוב במלה יהודית פשוטה: הציונות נעשתה “בר מצוה”, ועל ידי כך קבלה על עצמה אחריות כבדה. ודבר זה דורש יחס יסודי חדש והסתדרות אחרת לגמרי. בכוון זה נעשה גם הצעד אשר אתם, סבורני, מסכימים לו ואשר שימש זמן רב נושא לוכוחים בתוך ההסתדרות הציונית, והוא: הרחבת הסוכנות היהודית. לאחודן וקשורן של השדרות היהודיות, המתקבצות מסביב למרכז הציוני, מכוונת גם נסיעתי הקרובה לאמריקה.

ועתה, עוד מלים אחדות על ארץ ישראל עצמה. היתה לי ההזדמנות לפני ששה או שבעה שבועות, אחרי הפסקה של 18 חודש בקירוב, לעשות זמן־מה בארץ־ישראל. נסיתי לסקור בימים מועטים את אשר נעשה במשך הזמן הקצר הזה ולתפוס בקירוב את המגמות שלפיהן הולכת התפתחותנו שם. איני רוצה להלאות את עצמי ואתכם בזה, שאדבר באזניכם דברי קילוסים על החלוצים ועל החלוצות. נראה לי כי מוטב שנחריש ולא נדבר בדבר הזה, שהוא גדול מהביעו במלים ונוגע בנו יותר מדי. מפעל עצום ורב קם ונהיה בא“י אשר הוציא אותנו משטח ההתחלות והנסיונות המגששים והעבירנו לשדה ההגשמה. קודם כל יש לציין בארץ ישראל אמונה עצומה באפשרויותיה של הארץ ושל העם. ויש בא”י עוד דבר־מה וזהו אולי הדבר החדש שהפליא אותי: יחס הרבה יותר טבעי ובלתי־אמצעי אל תפקידנו שם. יחס בלתי־אמצעי זה אל החיים, אל הנושא שבאים במגע־ומשא עמו ואל הקשיים העומדים למכשול – הוא הדבר הממלא אותנו יתר בטחון. חדלו מקונן על זה שבארץ־ישראל זורם הירדן ולא הנילוס ושיש בה הרבה הרים ולא הרבה מישורים; תופסים את מצב הדברים כמו שהוא, את העם היהודי ואת הארץ היהודית על כל חולשותיהם ומומיהם ועל כל תכונותיהם הרעות והטובות, ונכונים לעשות מן החומר הנתון הזה את הטוב והמעולה ביותר. דבר זה יש לו השפעה גם על הפסיכולוגיה של האוכלוסים. העצבנות, שהיתה שוררת בארץ לפני שנים, נעלמה. הצפיה לנסים חדלה, ועמה חלף גם מפח־הנפש הקשה, הבא במקרה אם הנסים אינם מתרחשים. התפקיד הוא קשה, מכירים בקושי שבתפקיד זה, ואולם עם זה שוררת גם ההכרה, כי יש לו לעם היהודי די כוחות בשביל לפתור את השאלה הזאת.

ארץ ישראל עומדת כיום בסימנה של העלייה החדשה, עלית המונים. כיום נכנסים אל הארץ כאלפים איש מדי חודש. אין אני רוצה לנבא אם כוח־קליטתה של הארץ יעמוד תמיד בעינו. פחות מכל יש לנסות להיות נביא בארץ־ישראל. הנה כי כן קשה להשיב על השאלה, אם כוח קליטתה של הארץ יאריך ימים. אולם כשיהודי פרודוקטיבי בא לארץ, הרי הוא תופס אולי מקום אחד, ואולם עם זה הוא יוצר מקום וחצי או שני מקומות לעולים חדשים. וכן רואים אנו את החזיון המפליא ־ והריני מקוה, שאין זה חזיון חולף – כי בדצמבר 1924, בעת העלייה הגדולה, אין כמעט מחוסרי עבודה, בעוד שבדצמבר 1923, בעת עליה זעומה מאד, הגיע מספר מחוסרי העבודה עד אלפים ויותר. לפניכם, איפוא, מהפכה כלכלית, העוברת לעינינו, ושחוקיה, צריך אני להודות, הם נעלמים מן העין ואינם מובנים לי, ואין אני רואה את עצמי די בקי בדבר, כדי שאוכל לדבר עליו. אולם בארץ־ישראל חיים אוכלסים המבקשים ומוצאים אמצעים ודרכים חדשים, וכוח קליטתה של הארץ לא נפגע עד עתה, ומקוה אני, כי לא יפגע גם בעתיד הקרוב.

ויש להוסיף עוד – ובזאת איני אומר חלילה לדון לגנאי את העליה הנוכחית – כי העליה הזו היא במדה ידועה בעלת תכונה אחרת מזו שהיתה לפני שנתיים, וארבע שנים. ישנם אנשים, העולים אל הארץ מפני כוחות מושכים, יש המהגרים בסבת כוחות דוחים. חושב אני כי העליה הזאת, אם לא ברובה הרי בחלקה, נדחקת לארץ מטעמים שליליים, ז. א. מפני ששערי ארצות אחרות נעולים. אולם גם עם דבר זה צריכים אנו הציונים והיהודים להשלים, גם זה אינו אלא חלק מן הפרובלימה היהודית. ואנו צריכים להודות בדברים ברורים, כי העליה החדשה מוצאה את ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל בלתי מוכנה בחלקה. ומבחינה זו רוצה אני להרשות לעצמי, בלי להכנס כלל בענינים הפנימיים וחלוקי־הדעות השוררים בתוך היהדות, לפנות בכל זאת בקריאה אל אותם היהודים, העומדים מחוץ לשורותינו, ולאמר להם במלים פשוטות: הנה ארץ, המתפתחת על ידי כוחם ועבודתם של מיטב האנשים שבמחננו; הנה הזדמנות להביא לארץ אנשים הנידונים לכליון ושצפויה להם סכנה להשחט או להיות לבנים בלי שם נעים ונדים על פני תבל כולה. איזה יהודי, ויהא שייך לאיזו מפלגה שהיא, יעז להניד אצבע או להרים יד, כדי להניח אבנים או ליצור מכשולים על דרך העבודה הזאת! עומדים אנו כיום לפני הפרובלימה הנוראה, שמיליוני אדם הם מחוסרי מולדת. פתח קטן נפתח אשר דרכו יוכל חלק מן המיליונים האלה לבוא לארץ־־ישראל ולחיות בה בשלוה ובתנאים יותר טובים. מי הוא אשר ימלאנו לבו להפריע לעבודה זו? הריני מאמין וזהו הדבר שיש לי אולי בכלל להגיד ביחס ליסוד העבודה המדינית: לא רחוקה השעה שבה תפנה דעת הקהל הנאורה של אירופה אל העולם היהודי, ותאמר: חובתכם הקדושה היא לאמץ את כל כוחותיכם, כדי לשחרר את העולם פעם אחת ולעולם משאלת היהודים המעיקה.

ואולם רוצה אני לחזור אל הנושא שלי. תפקידי היה להרצות לפניכם בקיצור על ארץ־ישראל. אמרתי כי העליה החדשה מעמידה אותנו לפני פרובלימות חדשות וקשות, ונראה לי כי פתרון הפרובלימה הזאת צפון במגמתה של עבודתנו. באופן מקביל לגידול העיר היהודית, התעשיה והמסחר, יש לשאוף גם לאינטנסיביות וגידול יותר חזק של ההתיישבות החקלאית – בסיס החיים היהודיים בארץ־ישראל. על הסתדרות הציונית ומוסדותיה, הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד, להכפיל ולשלש את התאמצותם, כדי להצעיד קדימה את ההתישבות החקלאית ואת החיים התלויים בה, במדה שתתאים לעליה החדשה. אם הדבר הזה יעשה וההתישבות החקלאית תתנהל בהתאמה לגידולה של תל־אביב, יבטלו סכנותיה של העלייה החדשה מאליהן. אולם אם החיים העירוניים יתפשטו ויעלו על חיי המושבה והכפר, אז תתקל עבודתנו בקשיים גדולים.

גבירותי ורבותי, הלאיתיכם כבר יותר מדי, והרי זה כמעט כל מה שיש לי לאמר לכם. אנו עומדים כיום לפני מציאות ברורה, לפני אפשרויות גדולות וקשיים גדולים. חיים אנו עתה בזמן שההכרה חדרה לתוך היהדות, כי בארץ־ישראל נעשה דבר שלא יהיה מפעלו של חלק אחד מן היהודים, לא מפעל של קבוצה אחת ביהדות, כי אם במדת מה, מפעל העם והגזע כולו. המפעל הזה ימצא לו אולי סמל רוחני בהתחלה אחת צנועה מאד, אולם זו עתידה להטביע את חותמה על שאיפותינו ופעולותינו בארץ; כונתי לפתיחת האוניברסיטה העברית, שתתקיים בפסח הבא על ידי הלורד בלפור. היא מסמלת את הרוח שבה באנו לא"י בתור נושאי תרבות ובוני ארץ שוממה בשלום. אף כי בתוך שורות ידידינו ובין אנשי שלומנו תשמע לפעמים תרעומת על אי־הצלחתו או אי־מהירותו של מעשה זה או אחר – הריני סובר בכל זאת, בדרך כלל, שכשאנו מדמים את מצבנו לפני עשר שנים למצבנו כיום, כשאנו מציגים את מספר הכפרים, הרחובות, הבתים ואת מספר האנשים הבאים כיום אל הארץ מול הערכים שהיו לנו לפני עשר או שתים־עשרה שנה, אנו יכולים לאמר בלי שביעת־רצון עצמית יתרה ובלי יהירות: כן, נעשתה עבודה קשה, אבל היא נעשתה, ועבודה קשה מזו והרבה יותר גדולה הימנה עומדת עוד להעשות.

---

בימי מצוקה ואחריות

מאת

חיים ויצמן

¹

זו לי הפעם הרביעית אתכם באמריקה, ואעפי“כ אשר אגיד היום יגולל לעיני כולנו תמונה חדשה. סבורים היינו, שהגלות כבר הראתה לנו את כל נוראותיה, ואולם כעת רואים אנו דבר חדש אף בכל הטרגדיה הגלותית שלנו: זהו החרבן האבטומטי של החיים היהודים. הפוליטיקה הכלכלית של היום וה”סדרים" הפרלמנטריים בכל מזרחה של אירופה, מן הוולגה עד הרהינוס, מתנהלים בשקט ובנימוסיות כזו, שאפילו היהודי עצמו אינו משגיח ביד האויב המכחידה אותו. אין אתם רואים כל אויב, רואים אתם רק מכונה, מכונה שקטה, שלוה ופעילה, שהיא נוראה הרבה יותר מן האנטישמיות והפוגרומים.

בתור אילוסטרציה לדברי אביא לכם דוגמה מחיי צבור יהודי אחד, אתחיל בצבור יהודי שהנהו יוצא מן הכלל, שהפרובלימה היהודית בה יש לה אופי רוחני ולא כלכלי, אקח למשל את איטליה. מכיר אני את היהדות האיטלקית ומצבה ברור לי מאד. הצבור היהודי באיטליה קטן הוא עד למאד. הוא מונה ארבעים אלף נפש בין עם צעיר ומתפתח של ארבעים מיליון נפש. באיטליה אין אנטישמיות, אין פרובלימה יהודית. ברחוב אין היהודים נבדלים מן האיטלקים. הרוצה לפגוש בטפוס של יהודי מתבולל ימצאהו לא בניו יורק אלא באיטליה, גזע זה של חופי ים התיכון נשתרש בתוך התרבות האיטלקית מימים נושנים, קדמונים. בין היהדות האיטלקית נמצא מספר גדול של אנשים התופסים מקומות חשובים מאד בכל ענפי החיים. ואעפי"כ עומדת גם יהדות זו לפני פרובלימות מטרידות, המזכירות את אלו שבמזרח אירופה. אחת הפרובלימות המעסיקות את היהדות האיטלקית כעת היא פשוטה מאד. באיטליה שואפים להנהיג בתור חובה בכל בתי הספר חנוך דתי. חנוך דתי באיטליה פרושו חנוך קאתולי, וכשיתגשם הדבר יאולצו ילדי היהודים או לעזוב את בתי הספר האיטלקים ולייסד להם בתי ספר משלהם, או להתחנך על ידי כומרים קאתולים. המיעוט היהודי באיטליה עומד כעת לפני הפרובלימה היהודית: או לשכל את ילדיו או לפתוח רשת בתי־ספר יהודיים.

התחלתי באיטליה בתור ארץ יוצאת מן הכלל. הפרובלימות שלה הן בעלות אופי רוחני ולא כלכלי. כשאתם נפרדים מהשמים הכחולים של איטליה ופונים הלאה צפונה ובאים במגע עם הקהלות, שמספר היהודים בהן הוא יותר רב ושהמצב הכלכלי הוא יותר מסובך, אז הנכם נצבים פנים אל פנים עם מצב המעורר רגשי דאגה מרובה גם בלבות האופטימיסטים ביותר.

הנה הריפובליקה הצ’כוסלובקית. גם בריפובליקה זו שבקרתיה רק לפני שבועות אחדים, מספר היהודים הוא קטן בערך. בצ’יכוסלובקיה אין אנטישמיות. ראשי הריפובליקה הצעירה הזאת הם אנשים בעלי השקפות ליברליות. כל איש באמריקה מכיר בגבהם המוסרי של אנשים כמסריק ובנש, שאין לחשדם באנטישמיות בשום אופן. אבל למרות המגמה הכללית של הריפובליקה הצ’כוסלובקית קיים שם מצב הפועל באופן אבטומטי בניגוד לאינטרסים של הצבור היהודי. היהודים שייכים שם ברובם למיעוט הגרמני. בימי מלוך האוסטרים נחשבו היהודים עפ"י שפתם לגרמנים, ומשום זה נמצאים היהודים בריפובליקה חדשה זו בצד אלה שהיו מטרה לחצי המלחמה הכלכלית. התעשיה, החקלאות והמסחר עוברים לאט־לאט לרשות הצ’כוסלובקים, ומצב הגרמנים שהיה מבוסס בימי המשטר הישן הולך ורפה; ומכיון שהרוב הגדול של “גרמנים” אלה הם יהודים, הולך הבסיס הכלכלי של היהודים ומתמוטט מתחת לרגליהם. בצ’כוסלובקיה היה נמצא תמיד מספר גדול של קהלות ישוביות וכפרים יהודיים ועכשיו לא נשאר שריד מבעלי האחוזות הגדולות בין האכרים. הקהלות הקטנות של היהודים נמחות במהירות כה רבה, עד שבעוד שנים מעטות תמצאנה בצ’כוסלובקיה רק שתים או שלש קהלות גדולות: פרג, פרשבורג וברין. היהודים שם יהיו מוכרחים לשוב לחיי הגיטו. וזה מתהוה בארץ ששם אין שליטה לאנטישמיות, המכוונת להציק ולהרע ליהודים.

בגרמניה מתהווה פרוצס דומה לזה. הקהלות הקטנות בטלו ולעומתן הולכות ומתרבות הקהלות הגדולות על כל הסימנים של גיטו.

בעזבכם את הארצות האלו שמצבם עדיין מוצק בערך ובלכתכם לפולניה, רומניה או לארצות הגובלות עם רוסיה, הנכם נפגשים שוב בתופעה זו, אבל במדה יותר גדולה ויותר עצומה. מי שלא בקר ולא חקר את מצב היהדות בפולניה איננו יכול לשער עד כמה הוא נורא. גם זולת האנטישמיות והשאיפה לדחוק את רגלי היהודים, יש שם גורמים להריסת מצבה של היהדות הפולנית. היהודי עסק תמיד במסחר ובתעשיות זעירות. שני אלה קשורים ואחוזים זה בזה. איש בעל תעשיה פעוטה הריהו סוחר. השוק לתעשיה שלו היתה רוסיה, שוק שהגיע ברחבו עד פרס. דבר רגיל היה לפגוש סוכנים מורשה, לודז ושאר המקומות בקווקז, באוראל ובגבול פרס. כעת, בגלל המצב הפוליטי והמחיצה שבין רוסיה הסוביטית ופולניה, נסגר שוק זה ואתו יחד נהרס מצבם של אלפי אנשים. באופן אבטומטי נתרוששו יהודים רבים שמצאו להם מקודם לחמם בכבוד.

בפולניה ניכרת מגמה להעדיף את היסוד החקלאי על התעשיתי, מפני שאין בכוחה של פולניה, אחרי שאבד לה השוק הרוסי, להתחרות עם גרמניה. אדמת פולניה נמצאת לא בידי היהודים, אלא בידי הפולנים וכתוצאה מזה תלויים חיי היהודים באויר. את המסים הכבדים בפולניה מטילים על אוכלסי הערים, והיהודים, שהם יושבי הערים, נאנקים וכורעים תחת נטל סבלם. שתי סבות אלו, גם בלי המשפטים הקדומים נגד היהודים, מספיקות כדי לגזול את הלחם מפיות מאות אלפי איש.

בעת האחרונה הנהיגה הממשלה הפולנית שורה של מונופוליות לכוהל, טבק, גפרורים וכו'. מונופוליות אלו הרסו את מצבם של שלשים אלף יהודים בערך. ואין כל פלא שבלשכות העליה שלנו בפולניה נלחמים ממש על כל וויזה לארץ־ישראל. לצערנו נענה רק אחד מעשרים; תשעים וחמשה אחוזים שבים בידים ריקות.

מצב כזה הוא באמת קטסטרופה כלכלית. אתם רואים לפניכם מיליוני אנשים, שרכושם ופרנסותיהם הולכים ופוחתים מיום ליום. ואם תוסיפו לזה עוד את ההכרה שאין מקום לאן ללכת, שאין כל תקוה ותוחלת, אין כל אמונה במחר, אז לא יהיה לכם עוד צורך בפנטסיה עשירה כדי להשלים את התמונה.

מצב זה נוגע “רק” לשלשה ומחצה מיליון יהודים שיש לנו היכולת לראותם בעינינו. מעבר לגבולות פולין נמצא קבוץ יהודי אחד שאפשר לנו רק להקשיב לקולו מרחוק, זוהי – היהדות הרוסית. יהודי רוסיה נתונים בין הפטיש והסדן – בין האכרים ובין המעמד השולט. היהודים היו נמנים שמה, לרגלי מצבם, על המעמד הבינוני, הם היו סוחרים ותגרים. כעת אין ליהודי מקום בחיים הכלכליים של רוסיה. והוא הולך ומתמעך בין הריחים והרכב. בקצרה – בשטח הגדול שבין הוויסלה והאוראל נמצאים עכשיו מיליוני אנשים חיים, שבשם יהודים יכונו, המפרפרים בין החיים והמות.

דוגמה אחרת הן ארצות הבלקן. בסלוניקי התקיימה תמיד קהלה עברית חזקה. היא הצטיינה בין כל הקהלות העבריות שבעולם. היו בה כל היסודות של צבור עמל. כל העבודה בנמל החשוב של סלוניקי היתה נעשית בידי היהודים. אניה שהגיעה לסלוניקי ביום השבת לא נפרק משאה, מפני שכל הסבלים היו יהודים. על סלוניקי, כמו על יון בכלל, עובר כעת משבר פוליטי וכלכלי. תחת השגחתו של חבר העמים מחליפות כעת יון ותורכיה את נתיניהם. אך נראה הדבר, שבעד כל איש יוני הבא ליון מקושטא מחויב יהודי להגר מיון… המהגרים היונים הבאים לסלוניקי תופסים שם את מקומות היהודים, ועל כן אפשר כעת למצוא בתל־אביב צבור יהודי סלוניקאי שהולך וגדל כמו הצבור מלודז, שבא שמה לאו דוקא מתוך התעוררות ציונית אלא מתוך דוחק כלכלי. ההגירה לא"י הולכת וגדלה מיום ליום – והיא מאיימת לפרוץ את גבולות הקונטרולה שלנו. זוהי עובדה חשובה ורצינית, שאני מוצא לנחוץ להדגישה.

עד העת האחרונה היתה ההגירה לא“י על פי בחירה. עד עכשיו היינו אנחנו מכניסים אנשים לתוך הארץ. אנחנו דאגנו לבואם, אנחנו הכינונו עבודה בשבילם. המספר היה מסוים ומוגבל. בפרוצס זה בא מעכשיו שנוי נמרץ. ההגירה כעת היא טבעית, או אולי אי־טבעית. ההגירה זורמת אל הארץ והמהגרים באים במספר רב. הננו מוציאים כעת בארץ־ישראל חצי מיליון לי”ש לשנה. אילו הוצאנו פי שניים או פי ארבעה, כי אז היתה הארץ יכולה לקלוט יותר. כעת באים לא"י כאלפים מהגרים בכל חודש, ואם לא ישתנה המצב, תגדל ההגירה בקיץ הבא עד לשלשת אלפים איש ויותר לחודש.

אין כל ספק שהגירה כזו היא כוח גדול ועצום, מפני שמספר גדול מהמהגרים באים באהבה ובהתלהבות לארץ. רבים באים שמה מפני שאין להם מקום אחר לפנות אליו. הם אינם יכולים לחזור והם מוכרחים או להצליח או להכחד בא“י. אין אני חושב שא”י מסוגלה כעת לקלוט לתוכה מספר בלתי מוגבל של מהגרים, ואפילו המספר שהיא קולטת עכשיו הוא מעשה נסים ממש. הנני בטוח שלו נחקרה השאלה לפני שנה אם מסוגלה הארץ לקלוט לתוכה אלפים מהגרים לחודש, כי אז היו המומחים שלנו עונים על זה בשלילה. יש לנו אבן בוחן ביחס למצב: בא"י אין עכשיו מחוסרי עבודה.

שגשוג הערים בא“י מתהווה במהירות רבה וביחוד ניכר זה בתל־אביב הקולטת לתוכה קרוב לחמשים אחוז מההגירה הנוכחית. תל־אביב ממלאה את אותו התפקיד בא”י העברית, שניו־יורק ממלאה בהגירה היהודית באמריקה. אמריקה יכולה לקיים אורגניזם ענקי כניו־יורק, מפני שמחוץ לעיר זו נמצאת ארץ ענקית, אבל א"י איננה יכולה. הסכנה היא בזה ששטף המון רב לעיר לא רק שלא יחזק את עמדתנו, אלא עלול להזיק לנו, מפני שהעיר תלויה בכפר ובשביל התפתחותה הנורמלית של המולדת העברית מן ההכרח הוא שהעיר העברית תהיה תלויה בכפר העברי. הנחיצות העיקרית היא כעת ליצור שווי משקל בין העיר ובין הארץ בכללה.

אין כל ספק שיש שאיפה מצד חלק מן היהודים בא“י, ביחוד מצד היהודים הבאים מפולין, להשתרש בקרקע. מגמה זו ניכרת באופן בולט גם בין ההמונים האדוקים בדת. בורשה ניכר כעת רעבון לאדמה. ורעבון זה יוצר גן־עדן בשביל סוחרים וספסרי קרקעות; גן עדן לספקולנטים. במשך ששת השבועות האחרונים נוסדו בורשה, כך מוסרים, מאה וחמשים חברות לקניית אדמה בא”י; מאה ועשר מהן, אולי אפשר להטיל ספק בממשותן; ארבעים קיימות באמת. ארבעים חברות אלו אספו הון הגון ואם יעבדו בכוחות מאוחדים, ויתכוננו במישרים, אז עשויות הן לפעול בשנה אחת יותר מאשר ישיגו במשך שנים רבות אם יעבוד כל אחד ואחד לבדו.

חובתנו כעת היא לדאוג לכך שההתעוררות לא תיהפך לאכזבה ולא תיעשה מין תנועת שבתי־צבי, חלילה. אנו עומדים בפני כוח ענקי המסוגל גם לבנות את א“י וגם להחריבה, וחובתנו היא להכיר את האחריות הגדולה המוטלת עלינו במלואה. אנחנו עומדים עכשיו – אם רוצים אנו בכך או לא רוצים – לפני הגירה המונית עצומה לא”י. מן ההכרח שיוצר שווי־משקל בין העיר והכפר, על ידי זה שנדע איך להשתמש בשאיפה הבולטת בין היהודים, וביחוד בין המעמד הבינוני ובין היהדות האורטודוכסית, להשתרש בקרקע. ההסתדרות הציונית לא הכינה עדיין את עצמה בשביל טפוס חדש זה של הגירה. ההסתדרות הציונית נמצאת כעת באותו המצב שנמצאה בשנת 1917 בימי פרסום ההצהרה הבלפורית, שנדחקה אז פתאום מפנתה הצרה לתוך העולם הגדול. היא היתה נאלצה אז להסתגל לשיטות עבודה חדשות. בפרוצס הכלכלי של בנין א"י הננו נמצאים מחדש במצב מעין זה שנמצאנו בו אז.

כולנו שמחים ומתגאים בהתפתחותה של התעשיה בא“י בעזרת היזמה הפרטית. אבל דברים כה נחוצים כמו רכישת אדמה, עבודות צבוריות, נמל, כוח חשמלי וכו', אינם יכולים להוצר ע”י יזמה פרטית. הללו יבואו רק בעקב עבודתן של הסתדרויות צבוריות. למטרה זו יש לנו שני מוסדות: הקרן הקיימת וקרן היסוד. וחובתנו היא – לאזור את כל כוחותנו ולהגדיל את פעולת שתיהן. אם תוכל קרן היסוד להעלות את הכנסתה השנתית למיליון לי"ש, אז יפתחו שערי הארץ לפני עשרות אלפי מהגרים חדשים.

בטוח אני שהגירה של אלפים איש לחודש הוא דבר אפשרי. דבר זה יוכל לצאת לפועל רק ע“י קרן היסוד והקרן הקימת, ובקרוב – כך אני מקוה – גם ע”י הסוכנות היהודית.

בשנה זו מחויבים אנו לכל הפחות להכפיל את ההתאמצויות. השעה דוחקת. מצב עמנו דוחק. כל יום ההולך לאיבוד הוא אבדה שאינה חוזרת בשבילנו. האחריות להצלחה או לא־הצלחה מוטלת כולה על שכמנו אנו. חובתנו – להצליח!

---

פתיחת האוניברסיטה

מאת

חיים ויצמן

¹

רגלינו עומדות היום על אדמה עטופה זכרונות קודש, אשר עליה התאספנו לחנך את האוניברסיטה העברית בירושלים. אחדים מהאורחים אשר לבי ישמח לראותם בינינו, הלא יזכרו את אותו היום בחודש אב לפני כ־7 שנים כאשר הנחנו את אבן הפנה, וארץ־ישראל עודנה שדה־מערכה וקול התותחים עוד נשמע בירושלים. חגיגתנו אז ביום ט“ו מנחם־אב תרע”ח העידה כי חזקה אמונתנו, שעוד יבואו ימים יותר מאושרים. אמנם גם השנים אשר חלפו מאז, ואשר בהם שב העולם לאט־לאט לאיתנו לא הגדילו לברך את עמלנו, אך לא נכזבה תקותנו וחלומותינו הולכים ומתגשמים. והנה פתחו כבר המכונים הראשונים את שעריהם. עוד רבה הדרך לפני האוניברסיטה עד הוציאה לפועל את תקוות מיסדיה בשלמותן, ואת הדבר הזה ידוע ידענו. לא אמרנו לחקות את אחת האוניברסיטאות הגדולות במערב, אך גמרנו אומר, כי מוסדנו ישיג את גדולתו ותהלתו בפרי שישא לעץ הדעת אשר לעולם כולו. החלונו במכונים מכונים לחקירה מדעית, באלה מסעיפי החכמה והמדע אשר כר נרחב להם בארץ־ישראל. הבית אשר לפניו נעמוד הוא משכן מעט לשלשה מכונים המוקדשים לכימיה, למיקרוביולוגיה ולחקירת מדעי היהדות והמזרח, ובטרם תגמר החגיגה נניח את אבן הפנה למכון הפיסיקה אשר ישא עליו את שם אַיינשטיין. המכונים האלה יעזרו על ידי בית הספרים הלאומי בתשעים אלף כרכיו ובאוסף ספריו החשובים במדעי המזרח. בית יאה לבית הספרים יבנה כאשר יגמור האדריכל את תכניותיו. אכן מצער הוא פרי עמלנו עד הנה בהשוותנו אותו אל המגדלים והחצרות, בתי הספרים והנכות, אספי האמנות ורב העושר אשר בהן נתברכו האוניברסיטאות העתיקות באירופה ואחיותיהן הצעירות מהן באמריקה. אך לא נרהיב עוז בנפשנו אם נבטח כי עוד יבוא יום וגם האוניברסיטה שלנו לא תפול מאחיותיה בהדרה ובעשרה, והיתה לכבוד לעצמה וראויה למקום הזה הנפלא ביפיו והגדול בתפארתו.

תחנת הנסיון לחקלאות בתל־אביב והתכניון בחיפה הנם שני מוסדות הקשורים לאוניברסיטה, והעתיד יקרבם עוד יותר. וכערך הגדול אשר לשמוש בשיטות המדע על שדה החקלאות בתל־אביב ובמחוזה, כן גדול הערך אשר לשמוש בתוצאות המדע על שדה התעשיה בחיפה. שתי מטרות שמה האוניברסיטה הצעירה הזאת לנגד עיניה: סבלנות במחקר לטובת המדע, והושטת עזרה מעשית לתושבי ארץ־ישראל ולשכנותיה.

אוניברסיטה עברית הננו מחנכים כיום הזה; עברית תשלוט בה בכל בתי מדרשיה ומכוניה. אך מה ערכה של האוניברסיטה אם איננה אוניברסלית? עליה להיות לא רק מרכז לכל סעיפי המדע כי אם גם בית האוצר לחכמה שיפתח שעריו לכל, גבר ואשה גם יחד, בלי הבדל דת וגזע. בין חומות המוסד הזה יחדל כל ריב מדיני וכל מחלוקת תפסק. ואני מקוה כי פה יעשו כל הגזעים ובני האמונות השונות אגודה אחת בשאיפתם הגדולה והמשותפת לחקירת האמת, ופה יעמלו כולם להחזיר לארץ־ישראל את עטרת תרבותה הקדומה ולכוננה במקומה הראוי לה בעולם המחשבה והמדע. האוניברסיטה שלנו לא תתאים לרוחה היא ולרוח המסורת היהודית אם לא תהיה בית חכמה לכל העמים וביחוד לכל הגזעים תושבי ארץ־ישראל. על ברכי הרעיונות האלה נוצרה האוניברסיטה הזאת ואותם שמה לה למשאת־נפשה. ואם תמלאנה אלה, עתיד גדול נשקף לא רק ליהודי ארץ־ישראל, כי אם גם למזרח הנעור מתרדמתו ולאנושיות כולה.

האוניברסיטה הזאת עברית הנה לא רק בזה שהעברית תשלוט בשעריה. ידוע נדע כי העברית עם היותה אחת הלשונות העתיקות בתבל הנה גם אחת הצעירות שבהן, ופגוש תפגוש בשנים הראשונות ביחסה לאוניברסיטה כמה מכשולים. אין בידינו לומר כי בכונה בחרנו במכשולים האלה. לא עלינו נפל הגורל לבחור ולגזור. בעמקי לבנו נרגיש, כי מטרת האוניברסיטה הזאת היא להביע את רוחנו ולהשקיף על פני התבל מתוך נקודת מבטנו אנו, בשאתה לעולם פרי תרבותנו המיוחדת. על העברית להיות השליטה בהיכלותיה, רוח היהדות והשפה העברית לא נפרדו מעולם האחת מעל רעותה, ועדה תהיה האוניברסיטה הזאת לאחדותן הנצחית.

בחנכנו את האוניברסיטה העברית הננו מכריזים בגלוי על אחוה בין העם היהודי ועמי התבל, וכי גם אנחנו נעמוד במערכות העובדים לטובת התרבות. הצעירה בבתי המדרש היהודים תשא את דגל המסורת הארוכה של המדע היהודי ומאמצי היהדות לגלות את סתרי התבל. היא נושאת את עיניה אל הנביאים והחכמים, לאלה אשר על חרבות המדינה היהודית כוננו את ישיבות יבנה, נהרדעה ופומפדיתא, ולאלה אשר במחשכי ימי הבינים הוסיפו להרים את נס התורה והחכמה בטהרתן בישיבות ובבתי מדרש אשר בכל תפוצות־הגולה. המכונים החדשים שלנו נושאים את עיניהם למלומדים היהודים הרבים אשר עתה יפיצו מעינותיהם על פני כל התבל להורותנו את הדרך נלך בה. ועתה אשמח לקדם בשם מיסדי האוניברסיטה את כל אלה אשר כבדונו היום בבואם הנה, את הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל, בא־כח ממשלת הוד מלכותו, את הוד מעלתו הנציב העליון למצרים לורד אלנבי, אשר שמו יהיה קשור לעולם בשחרור ארץ־ישראל, ואשר בבינתו הואיל להרשות להניח את אבן־הפנה לאוניברסיטה הזאת לפני שבע שנים; את באי־כח הממשלות, את הצירים הנכבדים שליחי האוניברסיטאות ומכוני המדע בכל חלקי התבל, אשר את ברכותיהם נוקיר כברכות אחים ואת נכבדי כל עדות הארץ.

לי הכבוד המיוחד לקבל את פני הלורד בלפור לא כאחד מגדולי עולם המחשבה, ולא רק כנשיא האוניברסיטה הקדומה, כי אם גם כשר המדינה אשר שמו יהיה קשור לנצח במעשה הנערץ, אשר בשנת תרע"ח שנה את פני היהדות וקורות ימיה. האוניברסיטה אשר הלורד בלפור עומד לפתחה, הנה הסמל המיוחד וגם גולת הכותרת לבית הלאומי אשר הננו הולכים ובונים.

בהכנעה ובקדושה ובדעה שלמה את אשר אנחנו חייבים לאחרים ולנפשנו, הננו מתאמצים לשאת את תרומתנו אנו לאנושות כולה. ברוח זו הננו קרבים אל המלאכה אשר לפנינו, וברוח זו הננו לחלות עתה את פני הלורד בלפור לחנך את האוניברסיטה העברית.

---

ללורד בלפור

מאת

חיים ויצמן

¹

ימי בקורך בארץ־ישראל היו ימי חג לכל הישוב היהודי, ימי מנוחה שהיינו ראויים להם אחרי שנות עמל ועבודה קשה. אנו הזמנו את הלורד בלפור לארץ־ישראל כדי שיראה בעיניו כיצד אנו מגשימים את ההכרזה ההיסטורית שלו, אולם יחד עם זה נמנענו מלהשפיע עליו באיזה אופן שהוא, ונתנו לו את האפשרות שיראה הכל ויוכח איך אנו עובדים על אף המכשולים המרובים והעצומים העומדים על דרכנו להגשמת מפעלנו הגדול. ואני בטוח שכל מה שראה הלורד במשך ימי שהותו בארץ, הוכיח לו, שאנו מוכשרים לעשות בא"י דברים כאלה שלא היינו מוכשרים להם כלל בגולה.

ההפגנה הנהדרה והגדולה שנערכה ע"י הישוב העברי עם בואו של בלפור היתה נחוצה על מנת להראות לעולם כולו ולנו לעצמנו, כי מסוגלים ומוכשרים אנו לקומם מחדש את שממות הארץ הזאת עד שתעלה כפורחת.

ברגע הנוכחי אנו מרגישים כולנו כי נכנסנו לתקופה חדשה, שתהיה הרצינית ביותר בדברי ימי הציוניות. עד עתה היו פעולותינו בא“י מוגבלות ומעכשיו מתחילה הפעולה הרחבה. התקופה שקדמה לנו, תקופת החלוצים, היתה רק הקדמה למה שיבוא עתה. הגדלת העליה בחדשים האחרונים מראה שעתה החל העם לבוא בהמוניו לא”י. מקודם היו באים רק מאות אחדות מדי חודש, עכשיו באים אלפים. רק באניה “אסיה” בלבד שבאה היום לחוף חיפה באו בבת אחת כאלף ומאתים איש. במשך חודש מרץ נכנסו לארץ כשלשת אלפים וחמש מאות איש, ואני מקוה כי המספר הזה עוד יגדל במשך החדשים הקרובים ואני גם בטוח כי יעלה בידינו לקלוט את כל העליה הזאת בלי קשיים מרובים.

אינני רוצה לנבא עתידות, משום שמספר הנביאים בא"י הוא כל כך גדול עד שיקשה עלי להתחרות בהם. אבל לא אטעה אם אומר שעוד יבוא יום, והוא אינו רחוק, שכל בני הארץ יוכחו לדעת כי העליה ופעולות היהודים אך טובה ותועלת כרוכה בהן להתפתחות הארץ. מתנגדינו מאשימים אותנו בכוונות רעות כלפי שכנינו ואומרים, שאנו רוצים לקפח את זכויותיהם, אולם, רבותי, תגידו על העם העברי מה שתגידו, דבר אחד לא תוכלו להכחיש כי העם העברי הוא בעל זכרון חזק, ואותו העם שהיה במשך מאות בשנים “זקן המעונים” בעולם ושסבל הרבה יותר משסבלו העמים האחרים מהעול ואי־הצדק בעולם, הוא לא יעשה עול לעמים אחרים אף במשהו בבואו לבנות את ארצו ולקוממה משממת הדורות. תוכלו להיות בטוחים ששום דבר לא יעשה על ידינו בארץ נגד האינטרסים והזכויות של העמים, דתות ואומות אחרות, משום שהוכחתנו העמוקה היא כי עתידה של מדינה קטנה זו וכמו כן עתידן של הארצות השכנות לה במזרח תלוי הרבה ביחסים הידידותיים ההדדיים שבין כל העמים, ואני בטוח שאם רק יניחו את היהודים והערבים בלי מתווכים, ימצאו את הדרך לחיי שלום ואחוה בארץ הזאת.

גדול וחשוב הוא עתידה של אותה הארץ הקטנה שהעם העברי קבל על עצמו לבנותה מחדש. כשמסתכל אני בעתיד רואה אני והנה ארץ זו ממלאת תפקיד גדול ונעלה בדברי ימי התרבות האנושית. אני חוזה בעיני שארץ זו תהיה גשר בין המזרח והמערב, כעין בלגיה של אסיה, שעיר הנמל שלה חיפה תהיה אנטוורפן של המזרח הקרוב.

מה שנוגע לעבודתנו בארץ יכול אני להגיד לכם רק זאת: אנו נמשיך את עבודת הבנין שנטלנו על עצמנו, ושום מכשולים ומעצורים אין בכוחם להפחידנו ולעכב בעדנו מלהמשיך את עבודת היצירה שלנו. אנו באים לארץ הזאת לא בתוקף איזה חסד כי אם בתוקף זכותנו הגדולה, שכל העמים הכירו בה, מבלי לקפח גם את זכותו של מי שהוא אחר.

אדוני הלורד בלפור – אני בטוח שנסיעתך בארצנו היא נסיעת תענוג גדולה, ובהפרדי מעמך כעת, בשעה שאתה מתעתד לעבור את גבולות ארצנו ולשוב לארצך, אני מביע רק את צערי הרב שהערבים לא הבינו להשתמש בשעת הכושר הגדולה והחמיצו את ההזדמנות שהיתה בידם לבוא אליך ולהציג לפניך את דרישותיהם. אני בטוח שאיש לא היה שומע להם יותר ממך ושום איש לא היה יודע כמוך לפזר את כל הפחדים והחששות שלהם.

ועתה, אדוני הלורד, בעזבך את ארצנו, תלוה אותך בדרכך לא רק ברכתו של הבית הלאומי העברי בא“י, כי אם גם ברכתו הגדולה של ה”הינטרלנד" של הבית הלאומי העברי, הלא הוא העם העברי הגדול המפוזר בכל תפוצות הגולה. בטוח אני, כי אם תסקור על ימי הנסיעה שלך בא"י תראה כי היו ימים אלה גם בשבילך וגם בשבילנו ימי עונג וברכה.

---

הקונגרס הי"ד בוינה

מאת

חיים ויצמן

א. נאום־הפתיחה

(כ“ח באב, תרפ”ה)

בשעה זו של כונה נעלה, לפני עבודה חדשה למען המפעל היקר לנו, הנני מברך את כולכם, צירינו ואורחינו, ברכה היוצאת מקרב הלב. ולכבוד לי הדבר, כשאני בא היום בתור נשיא ההסתדרות הציונית לקדם בברכה את הממשלה של הריפובליקה האוסטרית. מודים אנו לך באמת ובתמים, אדוני המיניסטר של ממשלת הברית, על מדת הכנסת־אורחים של הריפובליקה האוסטרית, שהראתה להסתדרותנו העולמית בעיר נאה זו, שאנו קשורים אליה בעבותות־זכרון שלא ינתקו לעולם. מפה השמיע הרצל את קולו הקורא אל העם העברי; מפה יצאה שליחות של נביא, ע"י ספרו “מדינת היהודים”, אל האובדים והנדחים; פה הוא פעל, בתור יוצר וסובל כאחד, במשך שנים של עבודה תכופה, ופה מקומה של מצבת־אבן פשוטה אבל מסוככת כנפי־נצח, המעידה על שליחות מיוחדת במינה ועל תכלה בלא־עת…

“ענין של שלום ושל תרבות אנושית”, כך היה הרצל אוהב לכנות את מפעלנו הגדול, וכך היה מרגיש באמת. ברוח זו באנו לכאן, ואנו בטוחים שבני מדינה זו וממשלתה, הם היודעים את ערך הקשרים בין־הלאומיים לשלום ולידידות, הם ידעו לכבד רוחנו זו ואת השאיפות והפעולות היוצאות ממנה.

באמת ובלב תמים אנו מברכים את מורשיה של הקהלה הישראלית בוינה ושל הקהלה הספרדית פה, שלהן אנו שולחים ברכת אחים נאמנים.

ולכבוד מיוחד נחשב לי הדבר בבואי לקדם בברכה גם את באי כחן של ממשלות חוץ, וביחוד את בא־כחה של בריטניה הגדולה, היא הממשלה שקבלה על עצמה את המנדט של חבר־העמים כדי לסדר את עניני ארץ־ישראל. לא חובתי בלבד אני ממלא בזה, כי אם אני מבקש בהזדמנות זו בשם הסוכנות היהודית את בא כחה של הממשלה המנדטורית לקבל את רגשי תודתנו ורצוננו הטוב, רגשי כבוד ואמון שאנו רוחשים לה. אלה הם רגשות עמוקים ולבביים של הכרת טובה, שעם ישראל רוחש משכבר הימים לעם הגדול, אשר המסורת הכי חזקה שלו נשענת גם היום על כתבי הקדש. אנו יודעים להעריך את העבודה במלואה. הרוח שבה נוצר המפעל של בנין הבית הלאומי העברי, מביאה בלבנו את הבטחון הגמור, שהדבר יהיה לכבוד לא לבד לממשלה המנדטורית ולעם ישראל, אלא שזה יהיה גם צעד גדול בהתקדמותה של האנושיות כולה. תפקיד מלא־אחריות זה של בנין הבית הלאומי העברי, צריך להיות בכל יום אבן־בוחן להכרתו הפנימית של הלאום המנדטורי ולבטחונו הנאמן של הלאום העברי. בנוגע אלינו אנו נמלא את חובתנו בשלימותה.

בעונג רב אני מברך גם את באי כחן של שאר הממשלות. העובדה שאפשר לנו לקבל פני צירי ממשלות רבות כל כך בתור אורחינו, הוא לנו לכבוד וגם אות למצב ההתקדמות של תנועתנו, עשרים ושמונה שנים אחרי ראשיתה המצער. הקבוצה הראשונה של החלוץ, אולי לא גדולה ביותר אבל חזקה למדי, כבר התבססה בארץ תקוותינו ויעודינו הלאומיים. כבר יש הגרעין לקבוץ לאומי, ואם גם לא נלבש גאוה עד כדי לשכוח את מושגי השיעור והיחסיות, בכל זאת – ואתם אדוני, באי כח הממשלות, אתם מאשרים את זאת ע“י נוכחותכם פה – הננו כבר חוליה־מתהוה בשרשרת של משפחת העמים, ביתנו הלאומי מאושר ע”י חבר הלאומים, ואל תוך משפחת העמים הלזו נקוה להכנס בקרב הימים אחרי הפסקה קשה וארוכה בשלום ובכבוד.

וגם כבר זכינו לכך. לפני זמן מועט טעמנו טעם אושר זה המקווה, שהוא פשוט כל כך, ולנו הוא כמעט נס מן השמים – זה הוא הרגש להיות עם ככל העמים. אותם האנשים שזכו להיות נוכחים בשעת פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים, שנתגדלה ונתעשרה ע“י הנהלתו הרוחנית של המדינאי הגדול וידידו הגדול של עמנו לורד בלפור, וע”י השתתפות שליחים נבחרים של עמי התרבות שבעולם במפעל הכי יפה שפעל כוח היוצר של אומה, הוא מקדש הרוח שלה – היו במשך ימים מספר החלוצים המאושרים לדור שעתיד לבוא אחרינו. אותו דור ישא בלבו רגש של בטחון עצמי, של כוח טבעי שבשבילנו עודנו בחינת מטרה לשאיפה אידיאלית. אף על פי שגם לעינינו ותוך כדי עבודתנו הוא מקבל צורה מוחשית.

קונגרס נכבד! ידידינו ובני לויתנו! עלינו לתת דין וחשבון לעצמנו על מה ששאפנו, שיצרנו ושלמדנו במשך שתי השנים האחרונות אחרי הקונגרס הקודם. ועוד יותר עלינו להגיד זה לזה ולהתיעץ זה עם זה על מה שמוטל עלינו בעתיד

במשך המשא ומתן שיבוא, בין בתור הסכמה בין בתור התנגדות חפשית, ודאי שירבו לדבר יותר על דבר טרדות, דאגות. ופה ושם אפילו הפסדים, מאשר על דבר ישועות והצלחות. כי הרי זו עבודה רבה וקשת סכסוכים שלא רבות דוגמתה בעולם. ואולי דוקא משום זה יתכן בשעה זו של סקירה בהירה על העבר להעיד כלפי עצמנו שזה שהעלינו לקרבן את הטוב והמשובח שבתוכנו, לא נשאר בלי סימן ברכה. אלה היו שתי שנים של התבצרות ניכרת בארץ ושל התגברות תדירית של כוחותינו באנשים ובמעשים. העליה המיוסדת בעיקר על עבודותינו היסודיות, עלתה ממספר כמה מאות נפשות עד לאלפים אחדים לחודש. היא נשמעת לקול ציון מצד אחד ומן הצד השני היא תוצאת מסבות העומדות מחוצה לנו. לרגלי עליה זו באה גם פעולה יוצאת מן הכלל בכל ענפי החיים הצבוריים והפרטיים במובן הכלכלי, החברתי והתרבותי. היא הפתיעתנו, אבל היא מוסיפה לנו אומץ ומעמידה אותנו לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עכשיו. אין אנו רוצים וגם איננו צריכים להמנע מלהביע את שביעת רצוננו מהעובדה, כי מזמן שעבודתנו מתנהלת על יסוד החדש של המנדט נכפל מספר האוכלוסין העבריים בא"י, אבל כולנו יודעים כי הגידול המשמח הזה הוא רק היסוד הראשון בשבילנו. הננו יודעים כמו כן כי עלינו לסדרו בתוך הבניין הארגוני של הישוב החדש אשר יסודותיו המוצקים הם: השפה והתרבות הלאומית, הקרקע הלאומית והעבודה הלאומית.

בערים נבנו בתים למאות ולאלפים. פעולה של חרשת ותעשיה מרובת ענפים התפתחה הן בצורת תעשייה גדולה והן בצורת תעשיה זעירה והיא הולכת את דרכה באומץ ובבטחה. רצון היצירה וכוח הפעולה הביאו לנו על יד פועלי החקלאות גם מעמד פועלי החרושת. התעשיה החדשה מתאמצת למצוא שוק בשביל תוצרתה. אבל ביחד עם עבודה זו התקדמה במדה משמחת גם עבודת הבנין היסודית, ההתיישבות החקלאית, גאולת הקרקע והתקשרות האכר העברי לקרקע. הולכת ומתחזקת בארץ־ישראל וגם בחוץ לארץ הדרישה והקריאה לקרקע. רכישת שטחי קרקע גדולים היתה התשובה המתאימה לדרישת האנשים החדשים בארץ העברים. אבל האפשרות של התישבות חדשה מעמידה אותנו לפני המון פרובלימות רבות אחריות של עבודה ישובית, המתנהלת על פי תכנית מסוימה והמבטיחה תוצאות טובות. השאלות הללו דורשות מאתנו רצינות ומסירות.

הארץ המפכה חיים התחילה להאציל מרוחה על הגלות כולה. כח המשיכה של ארץ־ישראל גדל בשנים האחרונות פי כמה, והשפעתו לא הצטמצמה רק על החלוצים וכל אלה המתכוננים לעלות ארצה ישראל. רבים מאותם האנשים אשר התיחסו קודם בשויון־נפש לשאיפותינו, עומדים כעת תחת השפעת המפעל הארץ־ישראלי והנם מוכנים בין במעשה, ובין בכונותיהם ונטיותיהם, לעזור בבנין ארץ־ישראל לכבוד העם העברי.

שביעת רצון מיוחדת ממלא אותנו מספרם הגדול של הצעירים במערכותינו וזה נותן לנו את הערבון כי על כל שדות עבודתנו יתחדשו כוחותינו.

התחזקו וגדלו גם כן הכחות המספיקים את האמצעים החמריים: שתי קרנות הלאום המרכזיות לגאולת הקרקע ובנין הארץ, הקרן הקימת וקרן היסוד, מצאו להן מקום בלבות מאות ואלפים מידידינו. זה מוסיף לנו אומץ לעבודה הבאה. הננו מוכרחים לבוא בעתיד בדרישות יותר גדולות, באותה מדה שעבודתנו גדלה ובאותה מדה שעלינו לרצות בגידולה.

על כן הננו יכולים לסקור את עבודת שתי השנים האחרונות לא בלי שביעת רצון, אם גם הרצון לפעולה גדולה מהירה, הבקורת העצמית והמבקרים מן החוץ ימנעו אותנו משביעת רצון עצמית. דבר אחד ברור: הננו מרגישים – והרגשה זו יקרה לנו – את הזרם החי בנו ובעבודתנו, וכי הננו מתקדמים במפעלנו. הרגשה זאת תתן לנו עוז וכוח להתגבר מחר על הקשיים והמכשולים שנפגוש על דרכנו.

שני כוחות פעלו יחד ביצירת המפעל שלנו עד עתה: התנועה הציונית, אשר בטויה הכי חזק הוא ההסתדרות הציונית, והישוב העברי בא"י. על הקונגרס לתת כח ודחיפות חדשות להסתדרות הציונית, אותה ההסתדרות שפעלה גדולות ואשר גם תעודתה בעתיד ליצור מפעלים גדולים. גם לישוב העברי בארץ יצטרך הקונגרס לתת מה שמגיע לו: סיוע בלתי מוגבל ואמון–אמון של הסתדרות המשתתפת באהבה בעבודתו והיודעת להעריך את חלקו בעבודה. על כן, ידידי, בגשתנו עתה לעבודת הקונגרס, עלינו לעשותה בתור מורשים אחראיים של רצונם הציוני של מאות אלפים בכל העולם, מאוחדים ברוח ובשאיפה עם אחינו ואחיותינו בארץ־ישראל.

ב. על המצב הפוליטי.

בתקופה שעברה בין הקונגרס הקודם לקונגרס זה קבל המנדט תוקף חוקי. אמנם הוכר המנדט עוד ביוני 1922, אבל מתן התוקף המלא היה תלוי בחוזים ידועים בענין סוריה בין איטליה וצרפת שהגיעו לידי הסכמה ב־29 לספטמבר 1923, ומאותו הזמן קבל המנדט הארץ־ישראלי את תקפו החוקי. רק מזמן החוזה של לוזנה, ז. א. מיום כ“ד ביוני 1923, אפשר היה לחשוב את א”י לטריטוריה של המנדט. העובדות החוקיות הבין־לאומיות הללו הן הן שאפשרו לממשלת א“י לסדר את מצבם החוקי של אוכלוסי א”י, בשורה הראשונה לפרסם את חוקת האזרחות בא“י אשר קבלה תוקף בראשון באוגוסט 1925. בשנת 1924 דנה גם ועדת המנדטים המתמדת שעל יד חבר הלאומים על א”י. אנחנו, הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית, הגשנו לועדת המנדטים דו“ח מפורט על עבודתנו. בנוגע לאופן המו”מ עם חבר הלאומים, הננו נמצאים במצב מיוחד במינו: הערבים או הועד הלאומי של יהודי א“י יכולים למסור את בקשותיהם ישר למזכירות חבר הלאומים, אבל הסוכנות היהודית איננה חלק הישוב הא”י ומפני זה אינה יכולה להגיש את בקשותיה ישר לועדת המנדטים. ועדה זו תצטרך לדון בישיבתה הבאה בפרוצדורה שעלינו להשתמש בה. את הדו“ח של השנה הנוכחית מסרנו להנציב העליון של א”י והוא ימסרנו על ידי משרד המושבות, המשרד לענייני חוץ והמזכירות של חבר הלאומים לידי ועדת המנדטים. יודעים אתם שאנחנו יצאנו להגן על עצמנו מפני ההערכה הבלתי מדויקת של העליה היהודית ושל הכחות היוצרים בא“י שבדו”ח של חבר הלאומים, והמיניסטר לעניני חוץ, טשמברלין, השתדל בזמן ישיבת הועדה ברומא לתקן את הרושם הרע של הדו“ח ההוא. אני בטוח שעל ידי הדו”ח שנמסר עכשיו יבוא חבר הלאומים לידי הכרה, שההערכה שהעריך אשתקד את העליה שלנו לא היתה מיוסדת על ידיעה מדויקת של העובדות. אנו נסינו לבוא בקשר בלתי אמצעי עם חבר הלאומים ויסדנו בג’ניבה משרד בהנהלתו של ד"ר ויקטור יעקבסון.

היחסים שלנו אל ממשלת המנדט נשארו נורמליים. הצהרת בלפור נתאשרה על ידי שלשת טפוסי הממשלה האפשריים באנגליה. אנו מביעים תודה לאדונים בעלי המשרד למושבות אשר במחלקת המזרח הקרוב על אשר התיחסו בחבה אל הפרובלימות של עבודתנו. אנו מצטערים על העדרו של אחד הדיפלומטים האנגלים הצעירים, מי שהיה ידיד נאמן לרעיוננו, ואולי הוא האחראי האמתי לצווה שקבל המנדט, עריק פורבס־אדם. הוא מת מיתה טראגית.

מבלי להפריז אפשר לומר בדרך כלל שכבודה של התנועה הציונית עלה במשך שתי השנים האחרונות במדה הגונה. הרבה אנשים בעולם הפוליטי הגדול, שעוד לפני שלש שנים התייחסו אל עבודתנו בא“י כמו אל חלום רומנטי, חושבים אותה עכשיו לעובדה ממשית. בדין וחשבון על התפתחות המסחר הבריטי בעולם, שיצא לפני זמן קצר ע”י ועד שנבחר מצד הממשלה, נזכרה לטובה התפתחות א"י ומצבה הכספי. במדה חשובה השפיעה על זה פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים.

עוד לא הגיעה השעה להעריך כראוי את מפעלו של הרברט סמואל, אבל בטוח אני, שכותב דברי־ימינו שיבוא, יאמר, שלא“י בא איש מזוין ברצון שלם ומלא בנוגע לבנין ביתנו הלאומי עפ”י תכניתו הוא, שנתן את האפשרות להניח את אבני הפנה הראשונות והחשובות ביותר. את הצעדים הראשונים האלה עשה סמואל באורח כבוד גמור, הן בנוגע לו והן בנוגע לביתנו הלאומי. אנו מקוים שעוד זמן רב יסייע סמואל לציוניות. היתה לי ההזדמנות לדבר עם הלורד פלומר, שבא אחריו, וקבלתי את הרושם שהוא הוא האיש שימלא את רצון הממשלה ביושר ובצדק. הננו מאחלים לו הצלחה בהנהלה שלו. יחד עם סמואל עזב את משרתו גם סיר גילברט קלייטון, והננו מביעים לו את תודתנו על רצונו הטוב, בתקוה שכעבור שנים אחדות נוכל שוב לברכו בא“י. הבא אחריו, הקולונל סימס, הוא אחד מהאדמיניסטרטורים הטובים ביותר בא”י, שבודאי ימלא את תפקידו באופן הכי נעלה.

אי אפשר שלא לראות את ההתקדמויות החשובות בא“י. מספר האוכלוסין היהודים עלה היום עד למאה ושלשים או מאה ושלשים וחמשה אלף נפשות. המספר הרשמי של החודש שעבר היה מאה ועשרים אלף. העליה עלתה משש מאות עד שלשת אלפים לחודש. ע”ד אפיה של העליה הזאת, העליה הרביעית, עוד יתוכחו בודאי הרבה בקונגרס הנוכחי. התגברות העליה הזאת העמידה את הסוכנות היהודית ואת ההסתדרות הציוניות לפני פרובלימות שלא ידענו אותן עד עתה. היחסים בין העם העברי והערבי נשתפרו. אינני חפץ להגיד בזה שהשאלה הזאת שהיא חשובה במדה מרובה, כבר נפתרה. אדרבא: הגיעה השעה שהקונגרס והמוסדות המוסמכים ישימו לב לפרובלימה הזאת ברצינות יתרה – אבל העובדה במקומה עומדת, שא“י היא כעת החלק הכי שקט של כל המזרח הקרוב. הכח המרגיע בא”י היא עבודתנו הקונסטרוקטיבית, שנעשתה עד עתה ושתעשה גם בעתיד במדה עוד יותר מרובה. כדי להגיע ליחסים נורמליים בין שני העמים נחוצים שני דברים: שכננו הערבי צריך להיות בטוח שאנו עושים את עבודת בנין הארץ ברצינות הדרושה – ושנית צריך שיתן אמון בזה, שרוח עבודתנו זו היא רוח החופש, הסבלנות והאחוה כלפי כל הגורמים שבארץ.

על שדה התרבות שאין לו גבולות גיאוגרפיים וצבאיים יש לנו עכשיו האפשרות, הודות לפתיחת האוניברסיטה ויסוד המחלקה השמית, להגיע לידי עבודה משותפת בינינו ובין קרובינו השמיים. תעודת הסוכנות והאוניברסיטה תהיה לסייע בהתפתחות אותו המקצוע בכל מאמצי כוחותיהן.

רצוני להצהיר בשם האכסקוטיבה כולה שהיא תעמוד גם עכשיו על תכנית הסוכנות היהודית, כפי שהיא נתקבלה על ידי הקונגרס הקודם. הקונגרס הנוכחי יצטרך סוף־סוף לתת פתרון לשאלה הזאת באופן מוחלט ולא להסתפק יותר בהחלטות אפלטוניות. הוא יצטרך להחליט אם רוצה הוא בהרחבת הסוכנות היהודית ואם לאו. כשאני לעצמי לא אסכים לפורמולות בלתי ברורות. המוסדות העיקריים של היהדות האמריקנית והאנגלית מוכנים להשתתף בסוכנות היהודית וגם בארצות אחרות יש אפשרות להגשמת הסוכנות. העיקרים של הסוכנות ידועים, אבל עלי לחזור עליהם: הסוכנות מיוסדת על המנדט ועל עיקרי עבודתנו בא"י, ז. א. קרקע לאומית, עבודה לאומית שפה ותרבות לאומית. בסוכנות לא ישתתפו נוטבלים, אלא באי כוח מוסדות יהודיים חשובים. במנדט לא ייעשו כל שנויים. לחוקת הסוכנות אפשר להכניס סעיף אחד, אשר על פיו אפשר יהיה לשנות את החוקה אחרי זמן ידוע, שאותו יקבע הקונגרס. לא כאן המקום לברר את כל הפרטים, אלא בועדה. חשוב ונחוץ הדבר, כי הקונגרס יתן לאכסקוטיבה את היכולת ליצור בקרוב את מועצת הסוכנות.

עבודתנו חשובה ומסובכת, אבל עלי להדגיש, כי התקדמנו במדה ידועה. לפי מדת הכוחות והאמצעים שהיו ברשותנו עשינו כל מה שהיה ביכלתנו. קשה לנבא על ההתפתחות העתידה, מכיון שהננו תלויים בכוחות שאינם עומדים תחת השפעתנו. תעודתנו היא להשיג את המכסימום בעבודת הבנין. קשה להגיד עתידות, קשה הדבר בפרט לאותם האנשים החושבים כי הם הם המכינים את העתיד.

ג. תשובה למתוכחים

על נשיא ההסתדרות הציונית נטל להחריש במשך שתי שנים. הזכות היחידה שניתנה לו היא להשיב דבר בקונגרס לכל המשיגים עליו ועל האכסקוטיבה. הייתי מעמיד בנסיון את סבלנותו של הקונגרס אילו באתי לעסוק בפרוטרוט בכל הספרות שנוצרה בדבר ההנהלה בששת החדשים האחרונים. אודה בגלוי וביושר כי את חלקה הגדול של הספרות הזאת לא קראתי. על כן אצטמצם בגבולות הבקורת העיקרית, זו שנשמעה בקונגרס

מר פרבשטין הודיע כי מחוץ לפתיחת האוניברסיטה בירושלים אין לציין שום קדמה בפוליטיקה לזכותה של ההנהלה. הוא הואיל בטובו ליחס חשיבות פוליטית רבה לפתיחת האוניברסיטה. אסיר תודה אני, בשמי ובשם חברי, בעד ההכרה הזאת, אולם יחד עם זה עלי להעיר כי אין זה העיקר במצבנו הנוכחי, להביא לפניכם מאורעות מרעישים, שיש בהם כדי להלהיב את דמיונם של צירי הקונגרס. אנחנו עומדים כיום בתוך עבודה רצינית אשר בעיני הגלריה או הרחוב הוינאי או הורשאי היא נראית אולי כמשעממת. ואולם כל פעולתנו מצטרפת ממעשים קטנים אלה ואין אני יכול לשבר את אזנו של הקונגרס בסנסציה. להלן בקר מר פרבשטין את ההנהלה בגלל דבריו של מיניסטר המושבות אמרי. קודם כל עלי לדחות כל אחריות למה שאמר אמרי, הוא לא נמלך בהנהלה הציונית בדבר הנאומים שעליו לשאת ואין אחריותה של ההנהלה לבטויים שנפלטו מפיו. אעפ“י כן אבקשכם לשקול בדעתכם את הדבר הזה: נניח כי אמרי היה אומר בירושלים בפני 70 או 80 ערבים וצוררים כדברים האלה: יש בדעתי לנהל את ממשלת א”י ככה שבמשך 10 שנים יוצר שם רוב יהודי, ולא איכפת לי לאיזו תוצאות יביא הדבר. לדעתי, בדברים שכאלה היה מיניסטר המושבות משרת אותנו “שרות של דוב”. לצרכי הרגע ולשם תעמולה אפשר היה אולי לנצל את דבריו. אולם לאורך ימים הם היו גורמים לנו נזק. אני יודע כי נאומו של אמרי עשה על הערבים רושם הרבה יותר רע, מאשר על מר פרבשטין. מה אעשה; כך דרכו להתבטא. ואולם יודעים אנו עוד דבר. את אמרי מכירים אנו זה עשר שנים. הוא היה, הווה ויהיה ידיד נאמן לציוניות. נכון הדבר, כי בלבם של שליחי הממשלה שבקרו בימי הפסח את א“י, התעוררו חששות למראה חזיונות אחדים בתל־אביב. חושבני, שאין לשלול מהם את הזכות לעיון בקרתי בדברים, ומכל שכן אם הם קוראים את עתונינו ומוצאים בהם בטוי לחששותינו אנו. נכון הדבר, כי הממשלה חשבה לאחוז באמצעים לשם מניעת הספסרות הקרקעית וחוסר הדירות. בשאלות אלו נשאתי ונתתי עם הממשלה באריכות רבה, בשיחה שארכה כשלוש שעות, ועליה הרציתי לפני הועד הפועל ולפני חברי ההנהלה. ואני מאמין שהממשלה חשבה לעשות זאת מפני שהיא חוששת, כמונו אנו, לשפל שיבוא אחרי גאות העליה. ואולם אני יעצתי לממשלה שלא לאחוז בשום אמצעים, ואני מאמין כי במקרה כזה היא תקבל את עצתה של הסוכנות היהודית, ולא תאחוז באמצעים מבלי ידיעה מדויקת של התנאים החברתיים והדינאמיים השוררים בא”י. אני מאמין כי לא יקרה דבר, ושמועות הבהלה שלא היתה לנו שהות להביע לפני הממשלה את דעתנו בנידון זה, אינן במקומן.

לדעתי לא נכון עשה הנואם (פרבשטין) בבקורת שהוא מתח בלי הבחנה על הפקידים היהודים בארץ. הוא אמר כי ישנם פקידים רעים בא“י, ופקידינו אנו גרועים לפעמים מזולתם וכו'. מצד אחד דורשים אנו, בדין, כי מספר הפקידים היהודים ירבה ככל האפשר, אולם, אם מצד שני, שופטים אותם לשבט בלשון כללית כזו, משום שפקיד זה או אחר עשה מעשה שאינו לרצון לקבוצה זו או אחרת, הרי עושים את מצבם של הפקידים היהודים לבלתי אפשרי. כאן אני רוצה להזהיר עוד אזהרה: כל מה שאתם אומרים וכותבים נרשם לזכרון. אין אתם מדברים בחלל ריק. ואם תקראו מחרתים את המאמרים שיופיעו בעתונות הערבית, כי אז תראו איך פועלים בא”י דברים הנאמרים כאן. דבר זה עושה גם את תשובתי על אחדים מדברי הבקורת להרבה יותר קשה מכפי שאתם יכולים לשער.

נאמרו כאן דברי נזיפה, כי ממשלת המנדט מנתה את הנציב העליון החדש מבלי להמלך בדעת הסוכנות היהודית. גם אני יכולתי – והאמינו־נא לי, שאין אני אומר את הדברים רק לשבר את האוזן, כי הן פעמים אחדות אמרתי כי שאלו בדעתנו, ואין זה נעים למסור הודעה שכזו – גם אני יכולתי אילו רציתי, להתהלך כאילו כיסי מלא סודות ולהעמיד פנים כמגלה טפח ומכסה טפחים. זאת לא עשיתי. לפי דעתי מחויבת ממשלת א“י לדבר אחד, לשלוח לא”י נציב עליון הנוטה אהדה לעיקרי המנדט. זאת יכולנו לדרוש וזאת דרשנו. בכל עת ובכל שיחה הצגתי לממשלה את דרישתנו זו. ואולם לדרוש כי הממשלה תשלח לא"י אדם זה או אחר, הרי זה להסיג את גבול זכויותיה הסוברניות של ממשלת המנדט. אין זה נעים, אולם יכולתי להגיד לכם כי במשא ומתן שיש לנו עם הממשלה מדובר לעתים קרובות על עניני אישים, אך אין אנו נוטלים שורה לעצמנו לדרוש דברים, אשר לדעתנו אין הם עומדים על בסיסו המשפטי של המנדט.

יש לי ההכרה המוצקה כי לורד פלומר לא היה מקבל את המשרה, אילו חשב כי הוא יבוא או יכול לבוא לידי ניגוד אל הפוליטיקה הכלולה במנדט. והנני להזהיר אתכם, ביחוד את אלה שילכו מחר שוב לא"י על מנת לעבוד שם, מלערוך השואות כבר בשבועות הראשונים לחיי הממשלה החדשה ולהשתמש בבטויים שיש לגלות בהם פנים שלא כהלכה. עלינו להראות את המכסימום של רצון טוב ביחס לממשלה החדשה ולהמנע מדברים העלולים להזיק לעבודתנו בארץ. ראה ראיתי כיצד אותם האנשים שלא ידעו קודם גבול בבקרתם נגד סמואל, לא יכלו אחר כך למצוא די שבחים בכדי להביע את צערם על לכתו מן הארץ. עצתי לכם: המנעו מהתקפות היסטריות והמנעו משבחים היסטוריים! מתוך יחס נכון וברצינות עליכם להעריך ולהבין את עבודתו של איש כזה.

נאמרה כאן מלה שאני מקבלה ברצון: אין ההנהלה אחראית לעליה הרביעית. ואולם פעולתנו במשך חמש השנים האחרונות היא האחראית לכך שבכלל היתה עליה זו אפשרית.

מר גוטליב נזף בי בגלל הדברים שאמרתי פעם בירושלים על דז’יקה ונאלבקי. דז’יקה ונאלבקי עצמי ובשרי הם, אולם כולנו נעשינו לציונים מתוך שלילת דז’יקה ונאלבקי, ואם גם יודעים אנו להעריך את הכוחות ההיסטוריים הכבירים שנולדו בדזיקה ונאלבקי, הנה הציונות היתה מחוסרת כל ערך בשבילנו, אילו באה להרכין את ראשה לפני הגלות בא"י. הציונות היא מחאה נגד דז’יקה ונאלבקי והדבר היחיד אשר אליו אנו שואפים הוא ליצור בארץ תנאים כאלה, אשר יהפכו את דז’יקה ונאלבקי למה שאנו קוראים ארץ־ישראל.

מר ארלוזורוב מתח בקורת על ההנהלה בדרך כבוד, וכפי שנראה לי, גם מתוך ידידות. הוא ציין את המפלה שנחלנו בג’יניבה. הוא צדק בהוכיחו אותי על זה שבדברי הפתיחה שלי ניסיתי לבאר את המפלה הזו בסבות פורמליות וטכניות. אני מודה כי נשמטה מעיני טעות זו בנאום הפתיחה שלי וכי אולי באמת נתתי מקום לרושם כאילו אני מנמק את הרצאת ועדת המנדטים בג’יניבה בזה שהרצאתנו לא הוגשה בדרך הנכונה או למועד הנכון. אני מצטער שגרמתי לרושם זה ומצהיר שסבות הרבה יותר עמוקות גרמו לכשלון הזה, לא היו ואין עדיין בג’יניבה הבנה מספקת למה שקוראים שם “הדואליזם של המנדט”. ועוד זמן רב ועוד הסברה רבה תדרש, בטרם תוצר ההבנה הדרושה לדברים אלה בג’ניבה ובחוגים המקיפים אותה. ואל נא תשלו את נפשכם בשוא, הבנה זו לא תבוא בשנה או בשלש שנים. זוהי שאלת חנוך עמוקה וקשה, שהיא חלק מעבודתנו הפוליטית. ואולם רוצה אני להעיר, כי עשינו את כל אשר יכלנו כדי לתקן את המעוות. מיניסטר החוץ הבריטי בעצמו ובכבודו עשה את התקון, שהוכנס בפרוטוקול של החלטות האספה הכללית של חבר הלאומים. הנה זהו מה שיכולנו לעשות. אנו יודעים כי אין זה מספיק, וחובתנו לנטוע בחבר הלאומים ובחוגים המקיפים אותו הבנה נכונה ביחס לשאיפותינו.

כונתי העיקרית בדברי היא להסביר כי אין אנו חיים בחלל ריק. אנו חיים בעולם אשר אינו מבין את מצבנו לאשורו ועלינו להתחשב בזאת יום יום. ואולם בטרם אגיע לכך עלי עוד להעיר הערות אחדות.

אני מגיע לדבריו של גרינבוים. מובטחני כי לא יחשוב לפגיעה בכבודו אם אומר כי לא השמיע שום חדש בקונגרס זה, חוץ מדבר אחד אשר איני יודע אם היה זה סתם דרך דבור, או הבעת הכרתו הפנימית. הוא אמר: “חכינו לתוצאות המו”מ בדבר הסוכנות היהודית והתוצאות לא באו". הוא חכה כאילו, כי אבוא בעצמי ואודיע, כי לא עלה בידי דבר, וכי אין עצה ואין תבונה.

הוא שוכח כי בכל ענין הסוכנות הלכנו בדן קונסטיטוציונית, וכי היא אשר הפריעה בעד התקדמותו המהירה. אלמלא ההתנגדות לכל התכנית אשר עליה ניצח גרינבוים בכשרון רב ובהתלהבות, שהיו ראויים למפעל יותר טוב, כי אז אולי הבאנו את דבר הסוכנות לידי גמר עוד לפני שנה, ואז אפשר היה כיום להראות על תוצאות. ואולם אל־נא תהפכו את החרב: קודם אתם מפריעים לענין ואח"כ באים ודורשים תוצאות.

ואולם זה רק אגב אורחא, העיקר הוא כי ישנה כונה לפתות את ההנהלה וביחוד אותי כי ענין הסוכנות נפל לבלי קום, ובהיות שגרינבוים סומך על זה שאני הנני אימפרסיוניסט, מאמין הוא כי יצליח לשכנע אותי כי כל הענין בטל. את עמדתנו בשאלת הסוכנות לא שנינו ולא נשנה, ואנו מקוים להגשים את התכנית בקונגרס זה.

ועתה מלים אחדות על האימפרסיוניזמוס. זה שנות דור שאני עובד יחד עם גרינבוים, ואעפ“י כן אין הוא מכיר אותי, כנראה. מר גרינבוים, אני הנני קשה העורף מכל אדם. זאת הוכחתי בי”א השנים האחרונות. יש שנדמה לכם, שבלונדון, ביחוד בעניני הפוליטיקה, עובדים דרך “קפיצות”. הסבה היא כי מנהיגכם הפוליטי בא תמיד ללונדון רק תוך קפיצה. אילו נתתם למנהיגכם את האפשרות לנהל באמת את העבודה הפוליטית בלונדון, כי אז במשך כ"ד שעות היה חולף רושם זה של אימפרסיוניזם. במצב הנוכחי איש אינו אשם, ועול הוא מצדכם להאשים אותי בו. אני מתאמץ לרכז עבודת שנה בשלשה חדשים ולהכפיל את שנותי ואת ימי, רבות יוכל היהודי לעשות, אולם נבצר ממנו לפרוץ את גדר הזמן והמקום. שמא העלו על דעתם אלה שנזפו בנו על אשר לא ידענו בדבר מנויו של לורד פלומר, כי דוקא בשעה שנידונה שאלה זו, היתה ההנהלה מפוזרת בכל העולם. זוהי הטרגיות של מצבנו. אילו נספו המנהיגים יום אחד באסון רכבת, כי אז למחרתו לא היה מי שימלא את מקומם. יותר מכל מצטער אני על זה.

לא פחות בלתי צודקת היא גערתך, חבר גרינבוים, כי אני או חברי הרסנו את ההסתדרות הציונית. קרא את נאומי ואת כל מה שכתבתי, שאל את האלפים ואת מאות האלף אשר דברתי אליהם. על מה דברתי אליהם אם לא על ציונות, על ציונות מלאה ושלמה בת מאה אחוזים. מעולם לא הצעתי סורוגאטים, ובזה אולי כלול מעט הכח שיש לי. ודוקא בארצות שבהן עבדתי התגברה התנועה הציונית. ודוקא בארצות שיש בהן יחס חיובי לסוכנות, אשר איננה לרצון לך, רמה קרנה של ההסתדרות הציונית: בפולין, בגרמניה, בקנדה, בדרום אפריקה, ובארצות אחרות. ואם כיום באים חבריך הצעירים, אשר מחר אולי לא תכירם גם אתה, ונותנים אותי לבוגד ולמוכר את הציונות, כי אז אני אומר לך שלא מן השמים נפלתי, אלא ברחוב היהודים נולדתי, והנני עצם מעצמה ובשר מבשרה של ההסתדרות הציונית, ואינני יכול לבער מתוכי את הדבר, ממש כשם שאיני יכול לבער את עצמי.

ועוד דבר, מר גרינבוים, והוא האחרון. השתדלת להכניס כאן טרמינולוגיה של פרלמנט, שהנך אחד מחבריו המצוינים, ודברת על “אוגודה”. אם אתה בא לקנטר את ההנהלה הציונית בהתרפסות והשתעבדות, כי אז מעיד אני בך את האנשים אשר אתם נשאנו ונתנו. קרא נא את נאומו של אלנבי בירושלים ומצאת שם תשובה אם פעם חללנו במלה אחת או בתנועת יד את כבודו של העם העברי. היו לפנינו שתי דרכים לנטוע בלב אחרים כבוד אל עצמנו: לעמוד בפוזה, להעמיד פנים של איש־מדינה, להסמך על כוחות־מיסתורין שאינם במציאות, ליצור דמיונות שוא ומדוחים – זאת לא עשינו, במתכוון לא עשינו זאת, כי אילו כך התנהגנו לא כבוד היינו נוטעים אלינו, אלא כשארלאטאַנים היינו בעיני אחרים ולצחוק היינו עושים את עצמנו. אנחנו נסינו ללכת בדרך של מדינאות אחרת, מדינאות המתבססת על רגש הצדק ומכוונת לעורר את הרגש הזה גם בלב אחרים, וזוהי דרך הכבוד האמתי. כל השאר הוא צחצוח פוליטי ודפוסים פוליטיים מקובלים, שאולים מעמים אחרים. אני הנני איפוא מדינאי יהודי, ואתה הוא המתבולל.

לדבריו של בן־גוריון אין לי להעיר הרבה, רק אחת אגיד. הוא ציין בצדק מעין הודיה בדלות כוחנו בנאום הפתיחה שלי. ואולם הודיה זו מכוונת הרבה פחות למעצורים אוביקטיביים שאין לנו שליטה בהם, מאשר לדברים שהם בגדר יכלתנו ואעפ"י כן לא נעשו. הנה תכנית רוטנברג! מה רבות דובר על התכנית זו! באיזה קוצר רוח חכה הקונגרס לטלגרמה מלונדון שצריכה היתה לבשר את מתן הקונצסיה! איזו מאמרים היו נכתבים אילו ניתנה אז הקונצסיה. והנה היא ניתנה ואנו יודעים את חשיבותה וכלום הפקנו ממנה בארבע השנים הללו איזו תועלת שהיא? ואם לא הפקנו כל תועלת, במי תלוי הקולר – בממשלה, בהנהלה, או בתכונתנו אנו שאנו דבקים רק בנוסחאות, אך בהנתן לנו אפשרות, אין אפשרות זאת מנוצלת על ידי העם העברי וההסתדרות הציונית.

אשר לממשלת הפועלים באנגליה, הרי יודע בן־גוריון בודאי, כי הבאנו היטב בחשבון את האפשרויות הכרוכות בה למעננו. כשעבר השלטון לידי ממשלת מקדונלד הייתי הראשון להדגיש איזה שרות שרתו אותנו חברינו משמאל, ואני חושב כי לא טחו עיני ההנהלה מראות זאת. ואשר להתעוררות המזרח, הרי דוקא ההנהלה הנוכחית הכירה בזאת, אולם לעתים קרובות הטיפה לקח על אזנים אטומות.

ז’אן פישר בא עוד פעם להזכירני כי פעם אמר דבר־מה. כתרופה נגד כל הפגעים נראה בעיניו בטולו של הספר הלבן, והוא מציע אפילו רצפט, כיצד יעשה הדבר. את הספר הלבן אפשר להפוך לספר תכול־לבן רק ע"י עבודתנו בארץ. תחבולה אחרת אין, יכולים אתם לאמור, כי רק הנהלה רעה היא זו או ממשלה רעה היא זו – אולם את העובדה לא תשנו.

מרמינסקי התאונן על דברים רבים, קצתם נכונים, קצתם מוגזמים. אני מודה בלי עקיפין, כי פקודת העליה אינה אידיאלית ואולם אם נבוא לבחנה בלי פניות מפלגתיות, נמצא מדה ידועה של התקדמות לעומת הפקודות הקודמות. הנה נותנת לנו הפקודה החדשה קונטרולה הרבה יותר גדולה על העליה, על חלוקת הסרטיפיקטים. אין זה רב, עלינו לדרוש הרבה יותר, אעפ“י כן זהו מכסימום שיכולנו להשיג כיום. אם אתה בא ומודיע כי מספר רב של עולים הושב על עקביו, הרי יוצר אתה רושם שאינו מתאים לעובדות. השנה הוחזרו עולים רק בחצי אחוז למאה יותר מאשתקד – 3.3 אחוזים לעומת 2.8 מאשתקד. אנו נלחמים על כל נפש ונפש וברוב המקרים אנו מנצחים, ואולם לפעמים ישנה פגיעה פורמלית בחוקים. ב־50 למאה מן המקרים שבהם נגזר על העולים לשוב, הגזרה נתבטלה אך נכון הדבר, כי לפעמים נראית כוונה להשיב אנשים שהכל אצלם כשורה, ועל זה מצטרף אני למרמינסקי במחאה חריפה. עוד דבר אמר מרמינסקי, שבזה הוא תמים דעה עם הנואם האחרון, ז’בוטינסקי: “הממשלה האנגלית בונה לה בא”י עמדה אסטרטגית, מבלי אשר אנחנו המנוצלים לשם זה נקבל דבר מה השקול כנגדו”. איני יודע אם זה היה פירוש דבריו של מרמינסקי, גם אם לא התכוון לכך, הרי מימרא היא בקונגרסים הציוניים כי “האימפריה הבריטית אינה יכולה להתקיים מבלעדינו, אנגליה זקוקה לנו לבצור עמדתה האסטרטגית ועל כן שוטה אתה שמכרתנו בעד נזיד עדשים”. נתבונן נא בפוליטיקה זו של “תן לי ואתן לך”.

אפשר כי נכון הדבר כי הפוליטיקה הבריטית זקוקה לנו, אולם לע“ע לא כל אלה הקובעים את הפוליטיקה הבריטית יודעים זאת למדי. אנו משתדלים להסביר להם את הענין, לפעמים מצליח הדבר בידינו, אך לפעמים חשובים בעיניהם מלטה וגיברלטר מא”י. ישנה אסכולה של מומחים צבאיים – ועליכם לדעת כי גם לאנגליה יש מומחים צבאיים ממש כמו שישנם אצלנו בקונגרס – הטוענת כי אין כל צורך בא“י להגנת האימפריה הבריטית. ישנה עוד אסכולה האומרת, כי אמנם כן, יש ערך לעמדה שבא”י אולם עמדה זו היתה חשובה שבעתים בלי יהודים ובלי המנדט, והנה אסכולה זו הגישה לראש המיניסטרים של הממשלה האנגלית – ולא לנשיא ההסתדרות הציונית – אגרת בשאלה זו החתומה ע"י 125 חברים של הקונגרס שלהם, ז. א. של הפרלמנט הבריטי. ואם מצד אחד עומדות 125 חתימות אלו ומצד שני חות דעתה של ההסתדרות הציונית בתור מומחית לעניני צבא, כי אז בשאלותיה הצבאיות של האימפריה הבריטית משקלן של 125 דעות גדול אולי יותר מדעתו של הקונגרס הציוני, עצתי אמונה לכם, אל־נא תבנו את הפוליטיקה שלכם על דעת עצמכם בשאלות אלו, ואל נא תתערבו בכלל בעניניה הצבאיים של האימפריה הבריטית.

החשיבות הרבה שישנה לנו ולעבודתנו לגבי אנגליה היא ממין אחר לגמרי. דוקא מדינה כבריטניה תחשוב לה פעם לצדקה רבה, כי נסתה לפתור שאלה שהיתה סמל העול בעולם. זהו ערך אסטרטגי שאינו מתבטא בחילות ואינו בא לידי גלוי בפרלמנטים, ואולם חשיבותו העצומה היא לאורך ימים. זאת מאשרים דבריו של מדינאי אנגלי רם המעלה, אשר אמר לי פעם: „אילו היום דרשת את הצהרת בלפור, לא היית מקבלה, ואולי בעוד עשרים שנה יתגאה העם האנגלי במה שעשה“. וזהו מובנו העמוק של יחסנו אל אנגליה, לא אל אנגליה של “מורנינג פוסט” ולא אל אנגליה אשר תפיק תועלת אסטראטגית מהצהרת בלפור, כי אם אל אנגליה של בלפור ושל לויד ג’ורג' ושל מקדונלד, אנגליה זו תעריך את א”י הבנוּיה ואת התרומה שתרמה האימפריה הבריטית לשם פתרון שאלה קשה. שהיא ככתם קלון בחיי האנושיות. אלה הם ערכים אשר רק בעתיד יבואו לידי גלויים המלא

והנה בזה לפי הכרתי העמוקה טבועה טעותו היסודית של ז’בוטינסקי. לא אגיד מחמאות לז’בוטינסקי. שלשום הוא נשא כאן נאום מזהיר מבחינת אמנות הניצוח. ואולם יכול אדם להתחיל בזה ששנים ושנים הם חמשה ולהסיק מזה מערכת מסקנות על טהרת ההגיון. אבל שנים ושנים אינם חמשה! וזוהי הטעות שלא השגיח בה ז’בוטינסקי. מה שאמר חל בדיוק מצוין על ארץ כרודיזיה למשל. רודיזיה היתה ארץ פנויה, לא היו לה אוכלוסים משלה, לא היתה זו ארץ עמוסת מסורת כבירה, העומדת במרכז זרמים היסטוריים אדירים. זוהי ארץ שבה צריך היה להשקיע הון, ובאו אנשים והשקיעו את ההון, ומצאו שם כברות אדמה רחבות חסרות בעלים, ועל יסוד זה אפשר היה לקבל מלוה. וססיל רודס קבל את המלוה והקים טרוסט גדול וחברת צ’ארטר, והנה כיום נמנית רודיזיה בין קהל המדינות. ואילו היתה א“י רודיזיה, כי אז לא היה לז’בוטינסקי צורך להתוכח עם ההנהלה. אולם א”י איננה רודיזיה. שוב עוברת אגדה ברחוב היהודי, כי בא“י ישנו שטח עצום של קרקעות מדינה. בכל הארץ ישנם 900,000 דונם קרקעות־מדינה רשומים. מה שאינו רשום הנו לפעמים כל כך רע עד כי אין כדאי להוציא כספים למדידתו, מ־900.000 דונם אלה נתחלקו 600.000 בחבל בית־שאן. זה היה מעשה לא נכון. בודאי זה נעשה מבלי לשים לב לעניננו. ובכן נותרו כיום 300.000 דונם של קרקעות מדינה ובטוח אני, כי ז’בוטינסקי לא יוכל לבנות את פתרון שאלת היהודים על 300.000 דונם אלה. נוסף על קרקעות מדינה אלה ישנה עוד אדמת מחלול. זוהי אדמה שלאחר שלא עובדה שלש שנים רצופות היא עוברת אוטומטית לרשות הממשלה. לאחר גמר עריכת פנקסי האחוזה בא”י יתברר, כי פה ושם ישנם שטחים בני 30.000 עד 50,000 דונם, אשר בדרך משפט יעברו לרשות הממשלה. אנחנו נעמוד תמיד על כך כי קרקעות אלה, במדה שהם מסוגלים לעיבוד, יועמדו ברשותה של הסוכנות היהודית. ואולם אני מעיר את אזניכם כי כבר היו עובדות שהציעו לנו שטחים די רחבים, פעם 10.000 דונם ופעם, כמדומני, 40.000 דונם, ואולם, מתברר כי יותר זול יהיה לקנות אדמה טובה מאשר לקבל אדמה זו במחיר נמוך ולהשקיע כסף יהודי בטרשים וחולות. הנכם רואים: בקרקעות אלו אפשר להתנצח לפני הקונגרס אך לא לפני הממשלה.

ישנם עוד שטחים אשר אותם נצטרך לקנות בכספנו, אם נאבה ואם נמאן. דרך אחרת אין. היתה יכולה להיות עוד דרך, והיא לצמצם את אחוזות הפלחים, המעבדים, כידוע, רק שליש אדמה בכל שנה ומובירים שני שלישים, ואולם זאת יכולנו לעשות רק אילו הבאנו את הפלחים לידי כך, שיעבדו את אדמתן על פי אותן השיטות האינטנסיביות שאנו אחזנו בהן. אחרת לא תוכל הממשלה לפעול בכוון זה, ואולת תהיה לדרוש זאת ממנה. הרי אין דרך אחרת זולתי הדרך המרה הזאת, לקנות ולגאול את אדמת א"י בממונם של ישראל. אם אתם מתייחסים לדבר ברצינות, כי אז תעשו זאת בעצמכם ואם אינכם מתיחסים לדבר ברצינות, כי אז תדרשו מהממשלה האנגלית כי היא תעשה זאת למענכם. ואיזו תוצאות יכולות להיות לדבר, מוכיח דוקא מרד הדרוזים, אשר ז’בוטינסקי הביאו לראיה. 50,000 איש, הרתוקים לאדמתם, נועזו להתיצב לפני מדינה אדירה כצרפת. ומה שצרפת לא תרשה לעצמה לא תעשה גם שום ממשלה אנגלית. ואולם הדבורים על אפשרויותינו גורמים נזק רב לפוליטיקה שלנו. פוליטיקה היא – לרצות להשיג דבר אשר אפשר להגן עליו כעל דרישה צודקת לפני מצפון הצבור.

לא אכנס בויכוח עם ז’בוטינסקי על מכסי מגן וכיוצא בהם. אין אני מבין בזה כלום. ונראה לי, כי מוטב היה גם לז’בוטינסקי שלא לעשות את שאלת המכס ליסודה של השקפת עולם. אני בא ממנשסטר, ערש המסחר החפשי. שם נידונה שאלה זו זה דורות. ואעפ“י כן לא נפתרה השאלה מן הצד המדעי והטכני. אפשר שלטובתנו היה הדבר אילו הנהיגו מכס מגן באילו ענפים, ואז עלינו להשתדל להשיג זאת. אני מתאר לעצמי כי מומחים שידונו עם הממשלה על פרטי המכס סופם למצוא מסלות לדבריהם והכל יתפתח לאט לאט ובדרך אורגנית, כשרק תהיה תעשייה בארץ. ואולם תעשיתנו היא רק בת י”ח חודש. הייתי מבין אילו בא ז’בוטינסקי ודרש מפעלים שהם יסוד מוסד למשק המדינה – נמל, חשמל, וכ'. ואולם דוקא מכס מגן כבסיס לדרישותינו הפוליטיות, לתכנית שלמה נראה בעיני להפרזה יתירה.

ועתה מלים אחדות על המלוה. מראש אומר: לפי דעתי, המלוה הנו אפשרי מהבחינה הפוליטית. זוהי שאלה פוליטית מן המדרגה הראשונה. לדעתי, עלינו לעשות התאמצות להשגת המלוה כהתאמצות שעשינו לשם הצהרת בלפור. הדבר ידרוש הכנה אטית ושיטתית, אך תנאי אחד לדבר – אם חושב מי שהוא בקונגרס כי המלוה יבוא פעם במקום קרן־היסוד כי אז נכונה לו אכזבה מרה. דוקא למען יושג המלוה, צריכות הכנסותיה של קרן־היסוד לעלות מיום ליום, והוא הדין בקרן הקיימת. אין זו הנחה תיאוריטית. כבר לפני שנתים – ועלי להגיד לז’בוטינסקי כי כל הדברים האלה אינם אמריקה שהיום גלוה, כי זה שנים שאנו מנפצים את ראשינו אל סלע ארץ־ישראל – עשיתי על־פי החלטת האכסקוטיבה צעד של נסיון. הלכתי לאחד מאילי־הממון האנגלים, אשר דעתו נשמעת שמתי לפניו את טבלאות ההכנסה של קרן־היסוד וקרן־הקיימת ואמרתי: אין אנו מדינה ואין ביכלתנו לתת ערובה ממשלתית; אנו הננו הסתדרות הבנויה על התנדבות, אנו עושים בארץ־ישראל בתנאים כאלה וכאלה עבודה כזו וכזו. באותם הימים היו בארץ 2000 מחוסרי־עבודה. ציינתי את העובדה ואמרתי כי סבת הדבר היא שאין לנו די כסף. הכנסותינו תגדלנה. כמה, שאלתיו, היית מלוה לנו, “למען עיני היפות”? ותשובתו היתה: מ־100.000 עד 150.000 פונט. אז הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי, כי כאשר תרבינה ההכנסות של קרנותינו, כשיחלוף חוסר העבודה, כשנוכיח כי עבודתנו הולכת וגדלה, כי אז גם יכולת האשראי המוסרי שלנו תגדל ותגיע עד לחצי מיליון, למיליון, לשני מיליונים. ידעתי, מלבד, היכולת המוסרית דרוש עוד דבר, ערובות, אך גם אלה תמצאנה רק לכשנגדיל את פעולותינו אנו. אנו נתעסק ברצינות בשאלת המלוה, ואני מאמין כי בעבודה של שנה עד שלוש שנים אצל הממשלה, חבר הלאומים ומוסדות אחרים יוצר מצב־רוח הדרוש כדי לאפשר את הגשמת הדבר, בתנאי שהכנסות ההון הלאומי שלנו תגדלנה משנה לשנה.

ובכן אין אני רואה דרך אחרת מזו שהלכנו בה עד כה. לא נועיל דבר אם נלחץ על הממשלה האנגלית, אם נוציא 50,000 יהודים לתהלוכה ברחובות ווייטשפל ואם נשלח כתבי־תלונה לחבר־הלאומים. אילו בא ז’בוטינסקי כיום בשם ההסתדרות הציונית לנסח את דרישותיו אל הממשלה האנגלית, כי אז היה מקבל תשובה כזו בערך: “לקחנו על עצמנו חובה קשה ואנו מתאמצים למלאה ככל אשר נוכל, מבלי לפגוע בעניניהם הצודקים של אחרים. אנו הולכים אחרי הלחץ הביולוגי, אנו מותרים לגידול האורגני של א”י. אם העליה עלתה מ־600 עד 3000 לחודש, אין אנו מפריעים. אם עוד תוסיף לגדול, טוב. אך כל אלה בתנאי שגידול אורגני זה לא יועמד בסכנה על־ידי לחץ חיצוני מיכני, אשר תעשה לנו את הנהלת הארץ לבלתי אפשרית".

אני מודה כי דוקא מתוך התרשמות פוליטית, מר גרינבוים, אפשר לעשות רושם על מיניסטר או פקיד זה או אחר, ברוח נאום מוצלח או הפגנה. אולם רושם זה יהיה כהרף עין, הוא יחלוף ואחריו תבוא הריאקציה, אשר פעולתה תהיה קיימת לתמיד. פעם עזרתי לז’בוטינסקי להקים את הלגיון – למרות רצון ידידי. כיום הזה הייתי חושב את הדרישה לא רק לחסרת תועלת אלא גם למזיקה. ישועתנו תבוא ממקום אחר. בידידות אמתית ובעבודה משותפת עם הערבים עלינו לפתוח את המזרח הקרוב לפני היזמה היהודית; ארץ ישראל צריכה להבנות מבלי אשר נפגע כחוט השערה בעניניהם הצודקים של הערבים. אסור לקונגרס הציוני להסתפק בנוסחאות מופשטות. עליו להכיר באמת כי ארץ־ישראל אינה רודיזיה, אלא שם נמצאים 600,000 ערבים אשר לגבי רגש הצדק של העולם יש להם ממש אותה הזכות להיות בארץ־ישראל כמו שיש לנו להקים את ביתנו הלאומי. כל עוד לא חדרה ההכרה הזאת בבשרנו ובדמנו, עוד תוסיפו לבקש אמצעי שכרון מלאכותיים ותתפעלו מחזיון העתידות – והיהודים שלנו, הנתונים בצרה, עושים זאת ברצון – ואולם הם יראו את העתיד באור כוזב. רק אם בדרך זו נלך, יש לנו תקוה לאמון הדרוש לנו כדי לקבל ברשותנו את החלל הריק שישנו בארץ לשם התרחבותנו הביולוגית. דרך קשה היא זו, הדרך אשר הטובים בינינו הולכים בה בעמל רב. עלינו לקחת את ארץ־ישראל כמו שהיא על החולות והסלעים, על הערבים והיהודים כאשר הם. זוהי עבודתנו. כל השאר – מעשה להטים.

למורת רוח רבה היה לי הדבר, כי מעל במה זו נשמעה המלה “קעסט־קינדער”. במשך כמה שנים עוררתם בתעמולתכם, מימין כמשמאל, את החלוץ ללכת לקראת מסירות נפש. הוא שח לארץ תחת משא שירי ההלל. מה זה קרה בקונגרס הי“ד, כי הפכו אותו ל”קעסט־קינד“? נכון, ישנם גרעונות במאזני הקבוצות ומושבי־העובדים. אך כשאתם מרבים כל כך לדבר עליהם אל נא תשכחו דבר אחד: ישנו הון בלתי נראה, אשר לא קרן־היסוד משקיעתו, ישנה עבודה מעבר לגבולות היכולת, מרץ יתיר, רעב ומלריה – אלה הם סעיפים שאינם מופיעים בתקציב. חלילה לכם לשכוח את הדברים האלה. אני מודה כי למען העליה הרביעית צריך להעשות כל מה שרק אפשר. זה שנים שאני תומך בתכניתו של סוסקין. שמחתי כשהודיע הלפרין, כי הוא רואה אפשרות ליסד בנק לתעשיה. כל מה שדרוש כדי להפוך את העולים ליסוד פרודוקטיבי בארץ צריך להעשות. אולם מכאיב הדבר, כשבאים לאחר י”ח שנות עבודה של אדם כרופין ואומרים: “כל מה שעשית לא יצלח, הנה בידי תרופה חדשה”. אלה הם הדברים הניתנים להחתך רק עפ"י נסיון ואוי לנסיון כשהוא נעשה נושא לצרופי כוחות מפלגתיים.

דומני, כי ארלוזורוב היה זה שאמר, כי עלינו לעשות הכל כדי לשמור את כוחותיו של הרברט סמואל לשרות הציונות. הוא אמר את הדברים שהיו בלבי, אולם גם זה יקום ויהיה רק אז כשלא נעשה את סמואל למטרה של מלחמת מפלגות. הוא יבוא אלינו, ולאחר שינוח כשנה, כפי שהוא מתכונן לעשות, הוא יתפוס בשורותינו את המקום הראוי לו. אני צריך לומר לכם כי אני מעריכו כערכו הרם ומחשיב את עבודתו בדיוק כמו כל איש זולתי, אולם אני יודע גם להתיצב כנגדו כשדרוש הדבר. הוא יבוא אלינו ואל נכביד את דרכו ע"י הזמנות מתוקות יותר מדי.

עוד מלה על הסוכנות היהודית. שני נימוקים הניעו אותי לעלות על הדרך הקשה הזאת, נימוק כספי ונימוק פוליטי. אני בטוח כי עבודתנו תקל לכשיהיה לנו באמת סמל של יהדות מאוחדת לשם בנין הארץ. עם כל מפעלותיהן הנפלאים של הקרנות שלנו, אין הכנסותיהן עולות בד בבד עם צרכינו. זוהי עובדה פשוטה אשר הביאתני לידי מסקנותי. מאז לא שונה ולא כלום. תקציבנו הנוכחי יוכיח שוב את הדבר. העלייה הרביעית, סוסקין, רוטנברג, הבנק לתעשיה, כל אלה יעלו בכסף. אמנם הכנסות קה"י בפולין עלו מ־ 40.000 עד ל־ 60.000 פונט. עובדה זו מעודדת ויודע אני כי החבר גרינבוים סייע לכך בהרבה. אולם אין זה די.

זה אחת־עשרה שנה שאני מתאמץ באמונה יחד עם חברי ליצור שיטות של מדינאות עברית. מה שהיה קודם לכן היתה שתדלנות. שתדלן הוא זה הדורש דבר מה מבלי שיהיה לו הבטחון כי הוא יוכל להגשים את הדבר, ואשר אין בידו להציע גמול בעד מה שהוא דורש. אנחנו השתדלנו לנטוע בלב המדינאים האירופאים והאמריקאים, ביחוד בלב הנשיא וילסון המנוח, את אותו רגש הצדק החי בנו, ואשר הוא המניע העיקרי בחיינו. היה זה זמן, שרגש הצדק הזה היה מובן למדינאים: ימי המלחמה. היה זה רגע שאותו הצדק היה דרוש להם כשם שהיו דרושים להם חמרים מפוצצים. י“ד הסעיפים היו בבחינת מכשיר מלחמה. אחרי כן באה עת ההתפכחות והקור שלאחר המלחמה, עם עולם שבור ורצוץ ויהדות שבורה ורצוצה, ואז באה הריאקציה. י”ד הסעיפים נשכחו לפי שעה עם מותו של וילסון. ואולם וילסון לאחר מותו חזק הוא מוילסון בסוף חייו. ועוד יבוא זמן בו ישוב ויחיה רגש הצדק הזה. ואז נוכל שנית לערוך הסתערות. עד אז עלינו ללכת בדרכנו הקשה, כי אין “דרך המלך” לארץ־ישראל.

---

נאומים בארץ־ישראל

מאת

חיים ויצמן

א ¹

קבלו את ברכותי לבקורכם ותודתי נתונה לה' רשדי ביי שהואיל לדבר טובות על בתי־הספר שלנו, שניתנה לכם ההזדמנות לראותם. עלי להעיר, שאנו יודעים היטב ששיטת בתי־הספר שלנו רחוקה עדיין משלימות. עוד יש בה הרבה נקודות חלשות ושגיאות, שרק הזמן והנסיון יתקנו אותן. דברים אלה אני יכול לומר גם ביחס לשאר ענפי עבודתנו בארץ זו. ודאי היתה לכם ההזדמנות להתבונן מקרוב גם למפעלים אחרים שלנו בארץ. אנו עוסקים עתה בפרובלימה שלפי דעתי אין לה תקדים בכל היסטוריה האנושית כולה. עם המפוזר ברחבי התבל, קרוע מארצו ומתקיים בעיקר ממלאכות עיר, מדבר בכל לשונות העולם, חי בכל התרבויות ובכל התנאים והמצבים הפוליטיים – עם זה מנסה לרכז את חייו ופעולותיו בארץ, שלא היה בה זה שנות אלפים, לדובב את שפתו העתיקה, להחיות קרקע חול, להפוך סלעים לאדמה פוריה, בלי נהרות כנילוס, אלא רק בנחל קטן כירדן. את החוסר במים אנו מוכנים להשלים בנחלי זיעה ועבודה ואמונה חזקה שאנו עושים דבר נכון וישר. אין לנו כל אשליות, זוהי עבודה קשה מאוד. עוד רבים מבין הרואים את עבודתנו חושבים שאנו עסוקים בעבודת נסיון, מהם המביטים על עבודתנו ביחס של רצון, ומהם – מוטב שלא אביע את השקפותיהם. אולם בשבילנו היהודים – כאכר, כאמן, וכאיש המדע – בשבילנו עבודה זו אינה נסיון ולא היתה כזאת מעולם. אנו מאמצים את כוחותינו לעשות דבר טוב ושלם. לא נסיון הוא זה אלא הגשמת יעוד בחיים. זוהי עבודה הנובעת מנפש העם שרוצה להגיע אל יעודו. אילו העמדנו את הכל על בסיס של הגיון, כי אז היינו עומדים בפני שאלות רבות. בהגיון בלבד קשה גם לבאר מדוע קיימים עוד יהודים בעולם. מנקודת ראות הגיונית אין ביאור לתופעה זו של יהודים חיים וקיימים, מאחר שבכל מקום קמו עליהם להכריתם. היו זמנים ברוסיה שאילו היו היהודים מסכימים להבטל ולעבור מן העולם בתור אומה ישראלית, היה זה יותר מועיל להם מאשר להפוך את הירדן לנילוס. לפי מצבים כאלה ואחרים היו צריכים היהודים להעלם זה כבר מן העולם, אבל הם לא נעלמו וחיים ושואפים ומקווים שיבוא יום ויעודם יתגשם. מה שראיתם אתם זוהי רק התחלה, זה רק צעד נסיוני הבא לידי גלוי בהתישבות ובחנוך; אותם הילדים שהגישו לכם זרי פרחים, דברו אליכם בלשון שלא דברו בה הוריהם.

אין זו פוליטיקה, רבותי. זהו דבר ההופך שנאה פוליטית לידידות פוליטית. אנו שמחים ומאושרים שראיתם את עבודתנו מקרוב. אתם נמצאים במצרים במצב מאושר יותר, כי יצאתם כבר מחתולי הנסיון והתבססתם. אנו רק מתחילים עכשיו ועל כגון זה אומרים הצרפתים: “רק הצעד הראשון הוא הקשה”, ואם הצעד הראשון הוא צעד נכון, גם אלה הבאים אחריו יהיו מוצלחים. על שכם בני דורנו הוטלה העבודה הקשה הזאת – לעשות את הצעד הראשון הגדול.

שמחים אנו על בקורכם ומתגאים במורינו, שהם היו המתחילים בדבר לבקרכם במקומכם, לבקר מורים מושלמים בארץ מושלמית גדולה. איננו מעלימים עין מזה שדברים רבים עדיין מפרידים בינינו, אולם מאמינים אנו שהרחק נרחיקם ותועלת מרובה להתקרבות זו יביאו לנו בקורים כאלה, שבהם נראה האחד את פעולותיו ועבודתו של השני.

בתיוּרכם בארץ שמעתם בודאי את המלה “שלום” שבה לווכם ופגשוכם. מלה זו פירושה “סלאם” בשפתכם. מה שאנו מנסים לעשות כאן זוהי עבודה של שלום שאף אתם עושים זאת בארצכם.

ב ²

זו לא הפעם הראשונה שנפל בחלקי להיות בארץ־ישראל בימי משבר, כי הרי בכלל רק רגעי שמחה מעטים נפלו בחלקם של מנהיגי ההסתדרות הציונית במשך עשר השנים האחרונות של העבודה הגדולה אשר אנו עוסקים בה. כמעט שהסכנתי להביט על משבר כעל מצב נורמלי ועל מצב נורמלי כעל משבר. אולם יחד עם זה חייב אני להגיד, שאם מוטלת החובה על המנהיג כמו גם על הצבור להסתכל בעיניים פקוחות אל המשבר, לפגשו באחריות גדולה, ולהתבונן היטב אל הסיבות שגרמו לו, הרי מצד שני מוטלת החובה עלינו גם לבלי להגזים ולא לאבד את כחותינו בקובלנות ובהתמרמרות בלבד. עלינו להתחשב עם המצב כמו עם הופעה טבעית, שבאה אחרי עלייה גדולה.

כשתביטו לאחור ותשאלו את עצמכם, אם קוינו שיבוא יום ויכנסו לארץ־ישראל בשנה אחת יותר משלשים וחמשה אלף איש, אז תבינו כי התוצאות הנורמליות של עליה גדולה לארץ קטנה שכוח הקליטה שלה מוגבל, יכולות להיות או משבר או צמצומה של העליה.

אנו משתדלים כולנו עתה בכל כוחותינו לעבור את המשבר הזה, ליצור אפשרות לפועלים מחוסרי העבודה להמשיך את עבודתם, אבל עליכם ועלינו לדעת שלפעמים הדברים אינם תלויים בנו. על ההנהלה הציונית מוטלות כל החובות שמוטלות על ממלכה, מבלי שיהיו לנו הזכות והכוח של ממלכה: הטלת מסים. מאשימים אותנו ומבקרים אותנו, אבל אין משלמים לנו את המסים שבעזרתם נוכל להוציא לפועל את עבודתנו. אנו מקבלים את החובה באהבה רבה בתקוה חזקה שיבוא יום, ואולי אינו כל כך רחוק כפי שרגילים לחשוב, שתהיה גם להנהלה שלכם הזכות, הכוח והמשמעת הנחוצים בכדי לנהל עבודה גדולה.

ההסתדרות הציונית החליטה להתחיל בחודש אייר בפעולה להגברת ההסתדרות. לא פעם אמרו עלי שהנני מתנקש בהסתדרות ושבתכנית להרחבת הסוכנות העברית העמדתי בסכנה את ההסתדרות הציונית. דבר זה אינו נכון ואינו רצוי. תמיד התחשבתי ואתחשב עם ההסתדרות הציונית כמו עם החלוץ של התנועה העברית, שבחלקה נופל התפקיד להראות את הדרך לאחרים שילכו בה, וסוף סוף יבוא הזמן וההסתדרות תמשוך את לבות כל הצבור העברי באשר הוא שם, למען יסייע לבנין הארץ. אם אדיריה ועשיריה של אמריקה עוסקים כעת בהתישבות בקרים ובאבנטורות פוליטיות אחרות, אני מאמין שבכוח שאנו יוצרים כאן נכריח את האנשים האלה ונאלץ אותם שיבואו לעבוד אתנו, ולא בתנאים שיציגו הם לנו, אלא באותם התנאים שאנו עובדים בהם. על יסוד זה תבנה, לדעתי, הסוכנות, אם לא היום אז מחר. אני מקוה שבנסיעתי הקרובה לאמריקה יעלה בידי לבצע את הרחבת הגבולין. זוהי התכנית. וכל השאר שאנו שומעים לעתים מצדדים שונים בתוך ההסתדרות הציונית, איננו אלא פולמוס, והוא לא יעזור לנו להתגבר על המצב הקשה שבו אנו נתונים.

כשעוברים בארץ רואים עכשיו נקודות חדשות, רואים חומר אנושי שאולי אין כמוהו בעולם, שבו צפונה אנרגיה כבירה המחכה לפעולות. אולם לשם זה נחוצים אמצעים הרבה יותר גדולים מהתקציב הקטן שלנו. נחוצות לנו קרקעות, התישבות, תעשיה, תרבות. כל מה שבראנו הוא רק גרעינים, רק התחלה. העולם הציוני נותן מה שהוא נותן ותפקידי הוא ללכת אל הגולה ולהגיד ליהודיה: בואו אלינו, השתתפו בעבודתנו, כי הראינו לעולם כולו שארץ־ישראל יכולה להבנות על ידי יהודים.

גם היום וגם תמול נפגשתי בקברניטים של אותה צרפת. שרק לפני שנה התיחסו בספקנות צרפתית אל כל פעולותינו בארץ. ראשי צרפת זו עברו בעמק יזרעאל וראו את הנקודות הישוביות שנוצרו שם. הן עשו עליהם רושם כה כביר עד שאמרו לי: “מי יתן ויהיו ציונים גם בסוריה”. זה מראה, שמלבד ערכה לעצמה יש כוח תעמולה רב בעבודתנו.

מטרתי עתה היא להכפיל ולשלש את העבודה. רצוני הוא כי כאשר יעברו אנשים בעמק יראו בו אלפי עובדים, יערות, מושבות ובתי ספר למכביר, שלא ימצא אף שטח אחד בארץ ישראל שלא תהיה בו תנועה של העובד העברי. כדי להגיע לכל זה נחוצה לנו התאמצות יותר גדולה, נחוצה הרחבת המסגרת שלנו – התגברות ההסתדרות הציונית.

עוד שלושה ימים נשארו לי לבלות בארץ. מקלי ותרמילי מוכנים, ואני אצא שוב אל הגולה ואדבר על לבות האנשים שיבינו מה שנעשה פה ויכינו את עצמם לעשות הרבה והרבה יותר ממה שהם עושים.

אסיים בברכה שכאשר נתראה שוב בחיפה נראה את כל המפרץ הגדול המשתרע לנגד עינינו מעובד ומיושב כולו, הומה ושוקק מפועלים עברים המחזירים אותנו לתחיה.

(“הארץ”)

ג ³

אחריות רבה היא לדבר פה על מצב תנועתנו. כולנו זוכרים עדיין את היום הגדול שעבר עלינו במקום הזה, כשאותו ישיש אוהב עמנו היה בתוכנו. עתה נשתנה המצב בהרבה. במזרח אירופה פרץ משבר שהפסיק כמעט את הזרם המעלה גלים לארץ, וגורל הבית־הלאומי הצעיר קשור עם מצב המונינו בגולה כאותו ברומטר העולה ויורד לפי מזג האויר. אולם עלינו להבדיל בין הגורמים שמקורם בארץ גופה ובין אלה שמקורם במצבה ותנאיה של הגולה. יש שהעם אינו מבדיל בין צרה לצרה ומיחס לארץ את אשר אין בה ואשר לא באשמתה הוא.

עלינו להזהר מאופטימיזם מיותר וגם לא להבהל מפני תקופה קשה כזו שעוברת עלינו כיום. היא אינה הראשונה והיא גם לא האחרונה. בגורלנו נפל חלק קשה מאוד, ואם רוצים אנו להשאר נאמנים לגורל ההיסטורי הזה – אל נתאונן! נקבל באומץ גם את הרע.

השאלה העומדת לפנינו היא שאלת הטמפו. יש חושבים כי אל המטרה צריך לרוץ. ולי אומר האינסטינקט העממי שאין אני רשאי לרוץ כשרגלי עדיין בצקה. עלי ללכת לאטי, לאסוף כוחות לשעת כושר שתבוא, ואחרי כן להחיש צעד. אדם העולה במעלה ההר, אל יביט לפסגה, אלא לאחוריו, על הדרך שעבר כבר. המצב הפוליטי מלא קשיים ומכשולים. אבל אנגליה רכשה לה את עמדתה בעולם ע"י זה שלמדה לחכות, ואנו רוצים שבמשך 8 שנות השותפות שלנו תלמד היא את כל העצבנות והזריזות שלנו, בעוד שאת אטיוּתה היא לא למדנו. כשנלמד שנינו – יקל לנו.

הפרלמנט האנגלי, אנשים מטפוסו של בלפור, אלה יוצרי הציביליזציה האנגלית, הם יבינו לנו ויעזרו לנו בהגשמת שאיפתנו. בהם אנו בטוחים ומהם נדרוש ולא מאיזה פקידים קטנים כאן, העושים אולי איזה מעשים שלא כרוחנו. לא במאמרים החריפים והארוכים, בעברית וגם ברוסית, לא במחאות, כי אם רק במעשים ובמרץ נעשה את דרכנו הקשה.

קראתם בודאי מה שאמר הנציב של סוריה. מכיר אני את האדם הזה מזמן עבודתנו הקשה בפאריס. יחסו לעבודתנו היה יחס של ספק, ועכשיו אך ראה מעט ממעשינו בארץ ושינה את דעתו תכלית שינוּי. ולא עוד, אלא שהוא מוכן להשפיע בכוון זה בחוגים רבים. איני יודע אם זהו נצחון יותר קטן או יותר גדול מהכנסת ארבעה שוטרים יהודים לגדוד. אם נמוד את מידת השפעתנו לא לפי הפקידים שנתקבלו, כי אם לפי השפעתנו על חבר הלאומים והממשלה בלונדון, אזי מאמין אני, – ואני האיש שיכול לראות זאת – כי צעדנו קדימה. תקראו מה שכותבים עלינו עתה באנגליה ובצרפת, באיטליה ובגרמניה, ותדעו שהתקדמנו. עתה ברור לכל, כי זה שאנו עושים כאן איננו נסיון, כי אם התחלת הקץ. ע"י היהודים יהפכו סלעי ציון לתרבות שתהיה למופת עולם.

לא לנחם רצוני. אבל נזכור את ההבדל בין דברים שהם סו“ס קטנים ובין דברים שהם נצחיים. אנו נגיש את טענותינו, בידיעת הממשלה, אל חבר הלאומים – בעניני החנוך, הקרקע, שרות הבריאות וכו'. אבל יש המיעצים לאחוז באמצעים אחרונים. אסיפות מחאה של אלפים או עשרת אלפים איש הן כמעט האמצעי האחרון שלנו, ואם הן תעבורנה בלי התוצאה המקוּוה – אזי השתמשתם בנשק כה חשוב לבטלה, כי אסיפה רביעית וחמישית ערכה אינה ולא כלום. עדיין לא הגיע הזמן לאמצעים כאלה, נקוה שגם לא יבוא. והוא הדין לגבי הבאת טענותינו לפני הפרלמנט הבריטי. ארץ־ישראל עומדת במרכז חיינו. אולם בעולם ובאנגליה יש עוד ענינים, עלינו לזכור זאת בבואנו אל העולם הגדול והקר. א”י הקדושה או השקט בהודו – איזו שאלה תכריע באנגליה? אנו מאבדים את חוש הפרופורציה, ובתור עם עתיק עלינו להשמר מזה.

מתי ישתנה המצב? על זה קשה לענות. אבל כל צעד בהתישבות והגדלת מספר העובדים מגדיל את כוחנו. עם כל קשי המצב הפוליטי – יש לאל ידינו להגשים את כל התכנית שאנו מאמינים בה. ואם אין אנו עושים זאת – לא רק הממשלה גורמת לכך. היא אינה מקילה עלינו את התפקיד, אולם גם לנו עדיין אין די כוח ומרץ. ידוע שישנה קרקע בכל פנות הארץ המחכה להתישבות. אשמת העם היא שלא נתן את התשובה הראויה לזרם העליה שפרץ. א"י היא עתה הארץ היחידה שיכולה לקלוט המוני יהודים, ועל העם לבוא לעזרתנו, לעזרת החלוצים שבשארית כחותיהם הם עושים את העבודה.

בצעקה מרה עליכם לצאת אל כל אלה שבגולה ואל היהודים תושבי אמריקה, שביכלתם לבנות את א"י כולה, כי יבואו ויבנו מהסלעים בית לעם. כאן תרימו את קולכם, לא נגד הממשלה, כי אם נגד אלה העובדים עתה לעבודה זרה, שיבואו ויבנו! למה תטענו נגד האנגלים על אשר אינם מבינים אותנו, אם עדיין ישנם כה רבים בין היהודים שאינם מבינים את שאיפותינו.

כמידת כוחנו כן מתחשבים אתנו. זוהי פוליטיקה, ושום מחאות ואסיפות לא ישנו מצב זה. זוהי בטלנות לחשוב שעי"כ אפשר לשנות את המצב. הבטלן הוא איש מצוין, אלא שחסר הוא את הבנת המצב הריאלי. שום איש לא יתן לנו את הארץ אם אנו לא נבנה אותה. אלה הם דברים פשוטים, אלמנטריים. ברור לי שברגע שאמסור לכם את המקל והתרמיל למען תעשו אתם את קפיצת הדרך שאתם מאמינים בה, – לא תקבלום.

עוד יבואו ימים של שמחה וגם של יגון, אינני יודע אם דורנו יראה בהתגשם כל שאיפותינו, אולם לפני שמונה שנים לא חלמנו על יכולת כזו שיש לנו כיום. אינני מסתפק במועט וגם אינני דוחק את השעה. אל תרגזו בדרך הקשה! נעבוד כולנו יחד באמונה לקרן היסוד, כי היא היסוד גם לנצחון הפוליטי.

(“דבר”)

ד ⁴

אתמול דברתי בירושלים בקוים כלליים על המצב הפוליטי. איני רוצה הערב לחזור על דברי. הרשוני איפוא לדבר כאן רק על הדברים העומדים ברגע זה על הפרק, ושכולם מטפלים בהם. אתחיל בשאלה הקשה ביותר: שאלת מחוסרי העבודה. לפני בואי לארץ כתבו לי אחדים מידידי, שמוטב לי להשאר לעת כזאת בחוץ־לארץ. אני, להיפך, חשבתי שמוטב לי לבוא דוקא בשעה כזו לארץ ולהסתכל במה שנעשה כאן בחזית ולהתייעץ עם חברי, מה יש לעשות לתקנת המצב. מן היום הראשון לבואי דנו בשאלה זו, ועוד לא באנו לידי מסקנה ברורה. לדעתי, יש שתי דרכים לפתרונה: הדרך האחת – להתגבר על המשבר הבלתי־אמצעי, שאנו נמצאים בו בימים אלה. וכמדומה, שאמצעים לכך נמצא עוד. אבל זהו רק פתרון זמני. והדרך השניה – פתרון מתמיד, לבקש דרכים ואמצעים למען לא יחזור עלינו משבר כזה. לשם כך עלינו לעשות וליצור הרבה יותר ממה שעשינו עד היום.

כאן אנו נמצאים במסיבת אנשים הנושאים בעול האחריות של המצב כאן. ותסלחו לי אם אדבר גם משפטים וקשות, כי לא תמיד אפשר לדבר רק חלקות: אין העליה יכולה להיות בלתי־מוגבלת. בשנה שעברה ניצלנו את כל היכולת של העליה. אבל הישוב הקטן והדל אינו מוכשר לע“ע לקלוט עליה של ארבעים אלף נפש לשנה בערך. וכדי להכשיר את האפשרות ולהכין בסיס איתן ובריא לעליה חדשה – יש צורך לסדר את העליה לשנה הבאה בזהירות יתרה. אילו היו לנו אמצעים בלתי־מוגבלים, אילו היה כל העם מרגיש בצורך, בלחץ ובדחיפה, כשם שאתם ואנחנו מרגישים, לא היו דרושות כל הגבלות. העליה לא”י היתה זורמת בדרך נורמלית. אבל העם היהודי שזה שנים ושנים אנו מדברים אליו, אינו מעריך עדיין כראוּי את ההתאמצות הענקית של העולים והמתישבים, של החלוצים והעובדים. העם הזה אינו רוצה עוד להבין שבשדות דגניה ונהלל, פתח־תקוה ושאר נקודות הישוב, יש התחלה לפתרון שאלתנו הכללית. ועוד ארוכה הדרך לפנינו, עד שהעם העברי יפתח את כיסיו לרווחה ויתן את המס הדרוש לבנין הארץ. אם כאן בא"י יש עוד צורך להזכיר ליהודי את חובתו לתרום תרומה לקרן־היסוד ולקרן־הקיימת – מה יגיד היהודי בוינה ובברלין? הנה עזבו טובי אנשינו את משמרתם והלכו לנוע על הגולה. באמריקה נמצאים עכשיו ח. נ. ביאליק ושמריהו לוין, רמז וחבריו, ועוד. ובכל זאת עוד לא גדלו ההכנסות שלנו עד כדי לאפשר עליה בלתי מוגבלת, ועדיין אין אנו יכולים לפתוח את הדלתות לרווחה.

ודאי מוטב היה לו למנהיג ציוני שיבוא ויגיד: הנה הדלת פתוחה, בואו ועלו! ומי יתן ויבוא המנהיג הזה שיהיה בידו מפתח הזהב כדי לפתוח את שערי ארץ־ישראל. ואם בוא יבוא המנהיג הזה – לא יהיה עוד כל צורך בבחירות. הלה יקבל את כל הקולות בכל האספות והקונגרסים, ואני אהיה הראשון לפנות לו את מקומי. אך האיש הזה לא בא עדיין. ולפי שעה מן הצורך לרדת קצת אל הריאליות, להצטמצם, כדי שאפשר יהיה אחרי כן שוב להתרחב ולהתקדם ביצירתנו.

גלוי וידוע לפני שיש בתוכנו אנשים שישתמשו בדברים האלה שלי כדי להכריז עליהם כעל שיטת דיפיטיזם וכשלון. הללו יגידו שנבאו לכך עוד מקודם. אבל נבואתם היה נבואת שקר. אנשים אלה לא האמינו, כי יבוא יום ויעלו לארץ־ישראל ארבעים אלף איש. ובבוא השעה הזאת – היתה זו אולי בשבילם שעה של יאוש. איני ירא מפני תורת דיפיטיזם זו. האינסטינקט העממי והתנועה הם חזקים למדי למען נביט על המצב הזה בעינים אחרות. לא אשמתנו היא זו אם בפולין ובאירופה בכלל יש משבר, וזה מנע את היהודים מהביא את כספם לכאן.

כדי להתגבר על חוסר העבודה בארץ דרושים יהיו כוחות חמריים מרובים ויש צורך לחפש דרכים חדשות כדי למצוא את הכסף הדרוש. מדברים על הלואה לאומית – אבל זו אינה יכולה להעשות על רגל אחת וביום אחד. דרושה הכשרה ממושכת לכך. ועד שענין ההלואה הלאומית יעשה לדעה מקובלת, עלינו למצוא לפי שעה מקורות יותר קטנים לשם מילוּי הצרכים התכופים שבהם מטפלים מנהיגי העבודה כאן. מאמין אני, שיעלה בידי למצוא את הסכומים האלה. ואולי נוכל עוד בסוף הקיץ ובתחילת החורף להתחיל בחלק מן העבודות הגדולות המחכות לידיים עובדות. דברים אלה לא נאמרו כאן כדי לנחם את מחוסרי העבודה, אבל רוצה אני להכריז כאן בגלוי, כי שאלה זו לא תוסר מן הפרק עד שתמצא את פתרונה במהרה. כל מה שיש בכוחות ההנהלה הציונית ובידי הנשיא, יעשה, כדי למהר בפתרונה.

ועכשיו, הרשו לי, רבותי, לדבר דברים אחדים על עוד שאלה אחת, שהרביתי לקרוא עליה כל כך בימי בקוּרי אלה בארץ־ישראל – וזוהי שאלת היחסים שלנו עם הממשלה. דוגמה וסמל לשאלה זו היא – ענין המשטרה וכוחות ההגנה של גבולות הארץ. את השאלה הזאת ניצלו עד תומה, על כל פרטיה ודקדוקיה. איני יודע אם ממשלת ארץ־ישראל עשתה את השגיאה בשוגג או במזיד. אני מאמין ובטוח שהנציב העליון ממלא את תפקידו כמו שצותה עליו הממשלה המרכזית. נעשתה שגיאה גדולה ואנו תמיד נגן על דברים שאנו רואים בהם את זכויותינו מקופחות, אבל אנו רואים שיש התאמצות לתקן את השגיאה הזאת. הבה נזדיין איפוא במעט סבלנות ונחכה לראות את התיקונים הממשיים שהממשלה רוצה לעשות. גם בממשלה המרכזית ובחבר הלאומים נדבר על השאלה הזאת. אנו לא נוותר עליה.

בשיחות שהיו לי עם הממשלה הארץ־ישראלית, אמרתי בפה מלא ובגלוי, שאנו אומרים להתחיל בעבודה בעבר הירדן. אנו רואים בעבר הירדן את חלקה המזרחי של ארץ־ישראל. אבל הדרך של גשר־אלנבי, שבו נעבור אל עבר־הירדן, לא תסולל על ידי אנשי צבא אלא בעבודה עברית ובמחרשה העברית. לא בחנית ולא באקדוח ורק ברצון הטוב של שני העמים, הערבים והיהודים. ובהשתתפות שני הכוחות האלה נוכל למלא תפקיד זה. כל צעד וצעד וכל אמרה ואמרה וכל מאמר ושורה שיכתבו שלא בצורה הנכונה, יכולים להרוס את כל אשר בנינו במאמצי כחותינו. ובכן – שימו נא אל לב! לפניכם שתי דרכים: האחת – התחלה של עבודה בשלום, והשניה – משטרה. אתם הנכם פקחים למדי כדי שתוכלו לשפוט על דברים אלה ולבור את הדרך הנכונה. ואם יש באחת עניין של נצח ובשניה ענין של רגע, הרי טעות גדולה תהי זו, כמדומה, אם נמכור את חיי עולם בחיי שעה. וזוהי, לפי דעתי, הטעות שבהערכתנו את מצבנו הפוליטי. יודע אני שיש מומנטים שבהם קשה לעם להבליג על אינסטינקטים ורגשות, אבל על המנהיגים העומדים על המשמר מוטל הדבר ליתן את ההארה הנכונה.

אנו נפרדים רבותי, אתם שבים אל עבודתכם ואנו – אל עבודתנו. עבודות אלו יתקשרו במטרה אחת. ואקוה שעבודה זו תהיה בנויה על יסוד נצחי, שלא יהרס לעולם.

(“הארץ”)