דעתו של ברוך יכלה לנוח, כי המכשירים החדשים והמשוכללים ביותר הובאו אל המשק. ביד לא ייזרע מעתה כי הובאה מזרעת־הטורים. במקצרה הפשוטה או בחרמש לא ייקצר עוד, כי נרכשה מכונה מאלמת. אך הובאו המכונות החדשות והמשוחות בלכה אדומה וירוקה והורכבו מיד על פרקיהן, שרשרותיהן ומערכות גלגליהן השונים. אמנם יש ובשעת מעשה־ההרכבה התעורר ספק, אם פרק זה איננו מיותר מעיקרו או אותו קפיץ לשם מה הוא בא ־־ ־־ אבל לצורך זה הרי קיים קטאלוג של מכונה וברוך נזקק לו והמוקשה התישב מאליו מיד. אף מראש אפשר היה לסמוך כי אם הובא קפיץ עם המכונה, אות הוא כי מקומו כאן ולעולם אין לחשוד כי המשגה יוצא מלפני בית־החרושת למכונות.

לא ולא! לעולם יעיין אחד יפה יפה בקטאלוג שלפניו, ישב וישקול מעט בדעתו… וכן עשה ברוך מדי הגיעה מכונה למשק: לא חש לשער־ראשו שנקלה בחום השמש וכן לא נחפז במעשהו אפילו אם הקציר דחק – כלל היה בידו ועליו שמר: לעולם אל תהא פזיז בהרכבתה של מכונה!

הורכבה המכונה כתיקנה שוב יכול כל נוהג בפרד לנהוג גם בה. לברוך לא היה ענין בזה. פחיתות־כבוד היתה לו אילו התמסר למכונה אחת כאחד הנערים. הוא את המכונה הרכיב ושני החניכים שלו – יחיאל’יק ואפרים – הללו יכלו מעתה להתחרות כאוות־נפשם על השלטון עליה. את העיקר קיבלו מפי ברוך אגב מעשה־המרכבה, וברוך יצא גם לשדה יום או שני ימים כאילו למראית־עין. פסע ברגל אחרי המכונה ולא עלה לשבת על דוכנה. אחר־כך שכב מעט בחום השמש וסופו שהיה חוזר הביתה, כשחניכיו מושכים בעבודה. העיקר היה לגבי ברוך, שעבודות המשק תיעשינה במכונה ואילו מי ינהג בהן? – שאלה היא ממדרגה שניה. העיקר היה מיכון המשק! ־־ ־־ ־־

ואמנם הטכניקה ניצחה והלכה, ולא עיכבו טענות־ומענות שכנגד. מנבאי־הרעות למיניהם, פלחים אדוקים למורג ולזריעה במפולת־יד, נתבדו התבדות גמורה וחלוטה. ניצוץ הלעג כבה אף בעיניהם של מתנגדים עזים וקיצוניים לכוח המכונה. הללו הראו על הסלעים שירסקו חס־ושלום את המכונה והללו הסתמכו על נסיונם במפולת־יד, שטובה היא מכל מכונה זורעת – אך המכונות החדשות פעלו כבכל מקום אחר. המזרעה זרעה בטורים ישרים כהיותה זורעת בשדות של ארגנטינה והמאלמת קצרה אלומות קשורות ומהודקות, כהיותה קושרת בשדות רחבי־הידים של אמריקה. אף המחרשות המכוונות אל־התלם בידי ברוך פלחו במשק, כאשר לא היטיבו לפלוח בשום מקום אחר. יכול איפוא ברוך לשוב לשהות בדעה זחוחה במטבח המשק, אף לשתות כאשר אהב חלב בדבש לארוחת־הבוקר ולאכול ירקות חיים לארוחת־הצהריים, בשעה ששאר אנשי המשק סעדו לתיאבון בדייסה ובמרק, בתה וכיוצא בו. יכול ברוך להוסיף ולנהוג נהוגות זרות ותהפוכות שנעשו לו טבע – ואין פוצה פה ומצפצף…

ומדוע על אף כל אלה הסתמר שפמו, כהסתמר שפם של זאב? ־־ ־־ מדוע הוסיפו להיקלות בשמש שערות־הפשתים העוטרות את פדחתו העגולה והשזופה, כאשר תקלינה שבלים בשדה? ––– שמא מחרשה לא היתה מכוונת לתלם או חניכיו הצעירים שעזרו על־ידו קלקלו בעבודת המאלמת?

–– דבר מהדברים הללו לא קרה וטירון־בטירונים של המשק כיוון את מחרשתו אל התלם. יחיאל’יק ואפרים חניכיו – שניהם היו כבור־סוד לגבי תורת המכונות שקיבלו מפי ברוך… אף־על־פי־כן ניכר בברוך כי לא נחה דעתו, עדיין חסר דבר – טראקטור חסר לו.

קטאלוגים של טראקטור נמצאו לו מכבר. בית־חרושת אמריקאי שלח לו וברוך השכוב על מזרונו הקשה למד את הציורים היפים, אף ראה לנגד עיניו את המכונה כמו חיה: השרשרות, הצירים, הצינורות של השמן וצנצנות־הסיכה, כלי־הקיבול של הדלק – כל אלה סומנו במוחו בחיצים, כחיצים שסומנו בגוף הקטאלוג. אלא מאי? אנשי המשק עדיין העמידו פנים נדהמות ותמהות לשמע החידוש האחרון: אך טראקטור חסרו, כמו הונח להם כבר משאר דאגות ונסיונות שבמשק!

שמעו אנשי המשק מכבר את שמע הטראקטור, אם כי המכונה טרם נודעה במשקים. תחילה דובר על “טאנק” משוריין, הזוחל על פני שוחות ובורות, מכשולים של קוצים ומשוכה דוקרנית ואין דבר העומד לשטן על דרכו, ואחר־כך הבינו כי יש מה בין הטאנק והטראקטור. אבל, כלום אם מצוי טראקטור כגון זה בעולם, מחובתו של המשק להיות עם הראשונים להביאו מרחוק? ––

יביא נא משק פלוני את הטראקטור ונשמע מה בפיו. – שלח חץ־לגלוג ישעיהו החרש־למחצה, שעסק במכוורת אך בו בזמן שמע וראה כל חידוש שהתחדש או עמד להתרחש מסביב.

– טראקטור?! יביא נא משק “פריון” את הטראקטור. – החזיק עם קודמו גם נפתלי הלולן – הללו הרי מתקדמים הם ויצא להם שם כמחדשי חידושים. מה אנו כי נזדרז ונהיה ראשונים?!

אם לגלג האחד או התל השני אין זאת אומרת, כי כל אנשי המקום לגלגו לרעיונותיו של ברוך. העובדות עד היום כבר לימדו על עצמן. לא היה עוד אחד שיעלה על הדעת, כי יקום ויחגור את השק לחפון ממנו זרעים לזריעה במפולת הימים הקצרים והגשומים של טבת, בעוד שמזרעת־הטורים כילתה את הזריעה עוד לפני בוא הגשם. ושוב לא נמצא אחד שחשב, כי טובה הובלת התבואה הפזורה מהאלומה הקשורה, שאין לרוח שליטה בכגון זו אף בשעות שלאחר־הצהריים. בכל אלה החרישו לחץ־הלגלוג הראשון שנורה אל ברוך לשמע הטראקטור ונמנעו מהתערב בדבר. רק ברוך הסתמר כקיפוד, רטן ונהם בעקשנות שגדלה.

־ אני יודע… – אמר בנהימה עוקצנית – כי כולכם מתקוממים לכל מכונה חדשה. אף אמרתי תמיד והריני חוזר ואומר גם עתה, כי לא רק בטראקטור נעבוד אלא גם בחשמל! – והסתמר משנה שפמו המעובה אף שיניו החזקות התגלו – החשיפו שיניו בצחוק של זעף.

־ בחשמל… זכרו את דברי! – הקציף ותקף כזאב הנושך – אפילו מרק מעושן לא ייזכר ולא ייפקד במטבח, כי יבשלו ויאפו בחשמל!

־ מה לך ולמרק החרוך? – נבעתו הצעירות כמו הכישן הנחש לשמע דבריו – הנך ניזון מהירקות החיים ושותה דבש בחלב, ומה תטען על המרק שבישלנו?

־ הוא הדבר… – צחק ברוך והתכרבל במעילו כמו סבוהו דבורים מסביב – לכך אני בריא באמת ולא ידעתי כל חולי. הבו לי עוד כוס חלב והדבש – ח־ח־

צחק ברוך ולגלג, עקץ ונשך, השפיל משקפיו ודיבר אל הצלחת הערוכה לפניו כחפצו, חפץ רווק בדוק ומושבע, – והטראקטור הובא. יום אחד נכנסה במשק השרשרת בריית־ברזל משוריינת, שלא כזחלילים הקלים של היום. במשק השרשרת היה משום שאון מלחמה והטראקטור התרומם ועבר את התעלה בשקשוק. אלמלא עמדו אנשי המקום מסביב וראו את ברוך חברם יושב ברמה על הטראקטור – היו סבורים באמת ובתמים כי חל כאן משגה וכי טאנק מלחמה נשלח אל המשק – טאנק שנועד לשדה־קרב.

כיוון שהגיע הטראקטור והתיצב בשתיקה בשערי החצר, שוב לא היה מקום לפקפק. היה ברור כי הוא המכשיר החדש בחדשים שנוסף במקום ולפיכך אין לתלות בו עיניים, כתלות עיניהם טירונים צעירים. – “טראקטור הוא טראקטור ואנו צריכים לעת־עתה לעבוד”. – אמרו ולא הוסיפו אנשי־המקום לתת את דעתם על החידוש הזה, כשם שלא נתנו את דעתם על שאר חידושים של ברוך. פנו מיד כל אחד לעבודתו במקצוע – בלול או ברפת, בגן־הירקות ובחצר של המשק וחסל.

תחת זאת לא ידעו מנוחה מעתה שני חניכיו של ברוך. הללו, אפרים ויחיאל’יק, עמדו והציצו בטראקטור כאילו לא ראו זה את זה, אך הוו בטוחים וסמוכים כי ארב האחד בחריצות לתנועות חברו במכונה. שהרי לא כמאלמת או כטורית הוא הטראקטור, אלא ברייה מופלאה במינה – הנה הסתובב ונסוג, הרתית לפנים ואחור לתנועת־ידו של ברוך – כלום יראה בעל־נפש ולא יתפעל מהטראקטור? – אף־על־פי־כן לא נגשו מיניה־וביה אל ברוך אלא האריכו את רוחם. נוח היה לאפרים וליחיאל’יק כי ברוך יהא הפותח ולא יהיו בעיניו כמתעתעים או מתחרים זה בזה… עמדו בקירוב־מקום למכונה כמו המחזה מעיקרו העסיק את לבם ותו לא.

־ נו, אפרים ויחיאל’יק, התרצו לעבור בו בטראקטור? – פתח ברוך לבסוף בחיוך עוקצני וירד מעל הדוכן בגניחה.

– בטראקטור? ־־ ־־ נמנע אפרים מהשיב תשובה ישירה והסתפק בנעימה שקולה וזהירה.

– ודאי! – פסק יחיאל’יק עז־הפנים והבוטח ממנו – שאלה היא? או שמא נעמוד ונביט על הטראקטור… גם הוא איננו הלכה מסיני… ח־ח… נעבוד בו…

ראה אפרים בהתקפתו הגלוייה של רעהו ושוב לא יכול להשאיר את עצמו בצל ולהחריש בשעה המכרעת, שמא יהיה בזה משום שמיטת העמדה השווה לשניהם. לפיכך מחל על כבודו והתקרב פסיעה אל הטראקטור, הקיפו מסביב והחל בודק ואומר – מקום הבנזין הוא… בית־הנפט – המיכל… וזה פך השמן… מה נפלאים הדברים – כל פרט לפרטו!… ויחיאל’יק צוחק צחוק עז וחצוף כדרכו, קופץ ואומר:

– זו דוושה… וזה הגה… זו לשמאל… לימין… ח – ח פשוטו כמשמעו, אין סודות.

יצאו הדברים מכלל תהייה ובדיקה ונכנסו לתחרות ויריבות ביניהם. אפרים ויחיאל’יק לא הוסיפו עוד לשאול שאלות או לבוא בעקיפין על ברוך, אלא קרסו מתחת לטראקטור, משמשו בידיהם ופתחו את הברזים הקטנים וסגרום, חקרו ובדקו את רשת הצינורות הדקים כמבקשים להציל מפיהם על רגל אחת את תורת הטראקטור כולה…

– נו… נו… ־ פסק יחיאל’יק בנעימתו הוודאית והמקניטה כאחת, לאחר שקם מקרוס על ברכיו והלך, – מחר כבר נחרוש בו – בטראקטור.

– ברוך, הבה לי את הקטאלוג ללילה… – רקם גם אפרים את מזימתו הכבושה והתברך בלבו כי בדך זו יקדים את חברו הבוטח – יקדים עד מחר ויהי מה!

אין לדעת כיצד ישנו אותו לילה שאר אנשי־המקום – ודאי שוחחו והשתעו במטבח כדרכם, לגלגו לחידושיו של ברוך גם הפעם או הסיחו דרך סקרנות וזהירות במכונה. אמרו מה שאמרו והלכו כל אחד למעונו, על מנת להרדם ולישון שנת תמימים וישרים. כן פנה והלך גם ברוך מכורבל במעילו ויחיאל’יק פרש לחדרו. עד מהרה כבו האורות במקום, כמו גוועו מאליהן העששיות הדלות בחשיכה – ורק אור אחד לא דעך. בקצה בית הבליח עוד אור ולא מתמיד שם ישב אף לא משורר כתב את שיריו, כי אפרים ישב על גבי הקטאלוג… הוא עיין בחיצים ובדק בגלילים ובשסתומים של הטראקטור כמו ביקש לטבוע במוחו לעולם את חזות הצירים, השרשראות ואת המנוע החם של מכונת־הברזל המשוריינת.

לבוקר יצא הטראקטור לחרוש ועדיין נהג בו ברוך בעצמו. אף הוא, כבד־הראש, לא העלה על דעתו כי בבוקר ראשון ינהג לשדה את הטראקטור אחד החניכים שהלכו אחריו. הללו אצו־רצו לצידי המכונה שגררה אחריה בקול צלצול ושקשוק מחרשת־דיסקים גדולה ונוצצת. אכן, נאלמו לעת־עתה אפרים ויחיאל’יק, כי בברזל הכבד שלנגד עיניהם היה כדי להטיל עליהם מורא ודרך־ארץ גם יחד.

– התוכל לעבור בזה על פני התעלה, ברוך? – הפליג אפרים בשאלות וביטל את דעתו מפני דעת גדול ממנו.

– המ… נהם יחיאל’יק נהימה לגלגנית שהיה בה משום יתרון על חברו – כלום חושש טראקטור לתעלות כאלה או לעמוקות מהן? נהג ועבור!

שמע ברוך בעד משק הברזל ולא ידע מה ששמע. אך רגע הפנה את פניו המשופמים כלפי חניכיו המריבים ביניהם – ומשנהו היה ראשו מזדקר נכחו ופדחתו נוצצת, כשהוא פועל במנופים – אחת הנה ואחת הנה – ועבר. ירד הטראקטור בזחילה לתעלה, גרר אחריו בעמוד אבק את מחרשת־הדיסקים הכבדה ושב והסיק על קיר־התעלה התלול מהצד שכנגד, העתיר פחפוחי־עשן ויצא אל מרחב השדה.

– פח. עבר ולא ניזוק… – פחפח גם יחיאל’יק בעקבות הטראקטור ורקק, כמו לבו גס במכונות הללו ולא תעלות בלבד היה עובר בהן אלא על פני תהומות היה גולש בלי־חת.

– בכל אלה… – טען אפרים, שהקטאלוג היה עוד לנגד עיניו על כל הכללים והאזהרות האמורים ומפורשים בו – חדשה המכונה אצלנו… וכאן טרשים ותעלות… סלעים… כמעט רגע ותתרסק מכונה חדשה.

לא רצה איפוא אפרים לקבל את דעת יחיאל’יק, אף־על־פי שלמראה ברוך הנוהג בטראקטור החל לחשוב גם הוא בפנים לבו, שמא זהירותו מוגזמת וכי אמנם שונה הטראקטור מכל מכונה אחרת. כיוון שראה במגלשות־הברזל הללו שסובבות הן וטוחנות עפר ואת בריית־הברזל כולה, שאינה מאבדת את איזונה אף בירידתה וראשה למטה או בעלייתה וראשה זקור למעלה במאונך, – בחר להסתכל בפדחת הנוצצת של מדריכם ברוך ואומר ליחיאל’יק:

– אכן, בקי ברוך שלנו במכונה… יודע כבר אותה לכל פרטיה.

– אט… – ביטל יחיאל’יק גם עתה בתנועת־יד, רקק הצידה והסתפק בחיוך בלבד.

– אתה, יחיאל’יק, מדרכך לבטל יתר על המידה. – אמר אפרים דברים כבושים לחברו – ואם יכולת למאלמת כסבור אתה שכמוה גם הטראקטור.

– לא בשמים היא… – רקק יחיאל’יק בעזות־מצח – טראקטור לכך נוצר שינהגו בו והחכמה כולה אינה אלא במנופים. משוך במנוף הלזה משמאל – ועמד הטראקטור. חלץ את המנוף – והרי התחיל מיד ללכת. לחץ במקום פלוני והרי הוא פונה לשמאל או לימין או סובב לאחור. פשוטו כמשמעו.

– תפש הבחור את הענין. – שיבח אותו ברוך ופניו הפשתניים הצהיבו ממושבו על המכונה.

– אכן הדברים ברורים וכן אמור גם בקטאלוג… – נאות אפרים בקורטוב של טינה, כי הבין שנוצח “בסיבוב הראשון” נצחון מכריע ע"י יחיאל’יק יריבו.

וקיצורו של דבר – אך זה קרעו הדיסקים את הקריעה הראשונה באדמת־השלף וננעצו כדי מחציתם בין הרגבים, היה כבר יחיאל’יק מטפס אצל ברוך מזה ואפרים עולה מזה – יחיאל’יק מושך מנופים וכובש לרוב על נקלה את הבכורה. עדיין סיבב ברוך סיבוב ראשון, אך הנה ירד מרצונו הטוב אל בין פחי־המים וחמרי־הדלק המעומדים באמצע השדה, שכב ביניהם והיה מצהיב בפניו ובשערו־ כמוהו כאדמת השלף מסביב.

אפרים כיון שראה בנצחון יחיאל’יק נאות למלא תפקיד עוזר – סגן לנוהג בטראקטור. תפש יחיאל’יק בחושו תפישה יפה את הענין והמכונה היישירה ללכת על־פי התלם הפתוח, בלי לנטות לשמאל או לימין, והרגבים רובדו רבדי־רבדים כבדים ויבשים בזה אחר זה, מדי סיים הטראקטור את סיבובו.

– אך זהו תלם! – התפעל אפרים ושכח את רגשי האיבה והטינה שהיו בלבו על חברו.

– המ… בודאי שלא כתלם מחרשת־בהמות. – לגלג יחיאל’יק אף שפניו הביעו קורת־רוח מרובה.

מעתה הלכו והקיפו את השדה, הלוך והפוך בצלחות העגולות והנוצצות. עדיין מתחשש אפרים שמא מתחממת המכונה מעט יתר על המידה ויחיאל’יק חברו פוסק שטראקטור אין מדרכו להתחמם… אחד יורד ובודק אם די שמן במכונה ואחר מוסיף לה מפח הדלק. היו רואים את עצמם שני החניכים כחברים בלב ונפש ליד המכונה שבאה לידם. אמנם מדריכם ברוך מנמנם בקירוב־מקום בחום־השמש, אבל הם הם אדוני המכונה המופלאה הזאת. הנה עלו והתרחקו במעלה השדה – והמכונה צייתה. יצאו את קצה התלם ומשכו בחבל את המחרשה למעלה – מיד הסתובב הטראקטור וננעצה המחרשה בצד שכנגד ושוב מדיקה היא את האדמה כעפר לדוש. רטטה המכונה הגדולה במלוא הרטט, כהרטיט בהמת־השדה במלוא־כוחה…

ולפתע־פתאום עמדה. בעצם מעלה הניר הארוך, בטבור השדה נפחה את נשימת הדלק האחרונה ומיאנה לשוב ולהוציא גץ, לגלות סימן חיים. עמד הטראקטור וצלחת המחרשה שקועות אותה שעה בתוך אדמת הניר מעל לראשן. האם אזל הדלק? – והרי אך זה יצקו אותו… שמא תקלה נפלה בטראקטור – והרי חדש הוא – זה לו יום ראשון בחרישה.

– אין דבר… – היה מבטיח יחיאל’יק בחוצפתו ובעזות־מצחו – מיד נשוב ונדליק אותו אך נטול את הידית ונתן סיבוב הגון.

– פח.. פח…־ פחפחה המכונה. גץ־גץ… הגיץ הטראקטור, אך רוח־חיים לא נכנסה בו. שב ועמד דומם.

– מה קרה שם, בחורים? – התנער ברוך משכיבתו וקרב אליהם בעצלתיים.

– לא קרה דבר. – השיב יחיאל’יק ־ פשוט יש לשוב ולהדליק.

נגש ברוך עד למכונה והתייצב אל הידית התלוייה לו מלפנים. סובב בעצמו פעם אחת ונשף רוח כמו הכין עצמו למלחמה. עדיין הטראקטור לא נע ולא זע גם לגישתו של ברוך וחניכיו סטו מפניו הצדה. הצהיבו מטילי־זרועותיו הכבדים של ברוך. אניצי הקש היבש שעלו בראשו הצהיבו גם הם כשערו הקלוי. אך זה חשף ברוך את שיניו לצחוק למכונה העקשת ונצמד אל ידית־ההתנעה – סיבב ולא נפרד מעליה, כי סיבב בשניה ובשלישית.

“פוח־פוח”… נענתה בטן המכונה כמו ריקה ונעו ועמדו שסתומיה.

מילא. – מצא יחיאל’יק מוצא מהמצב הקשה שנוצר— נלך לאכול “צהרים” ונשוב לשדה.

– אף זו עצה ראוייה להשמע. – החזיק אפרים אחריו והתכון שישמע גם ברוך. אותה שעה חבטה הידית על ידו של ברוך, במכה אחורנית חבטה, ניתזה מתוכה נשימה חטופה ומהירה שחזרה וכבתה… הזדקף ברוך בלי־אומר מעצמת המכה וניסה להניף את זרועו אך חש בה כאב. שוב לא צחק ולא החשיף את שיניו הבריאות אלא בסבלנות שבאלם השתרע בצד מכונת־הברזל, אסף את זרועו ושכב על אדמת השדה, כאוסף כוחות חדשים לעזרה… והרגישו שני חניכיו של ברוך כמו הוכרז כאן דו־קרב בשדה – בין המכונה שהגיעה למשק ובין האדם שהחל משעבד אותה לרצונו – דו־קרב שייערך ביחידות ובעמל, עד אם תנוצח המכונה.

ידעו כי אין עוד מועיל בדברים לברוך. הם פנו ללכת לעבר המשק לאכול את ארוחתם במטבח ורק מפעם בפעם הביטו לאחוריהם בשתיקה. אפרים ויחיאל’יק שוב לא היו מתנצחים ביניהם בדברים ולא התנגחו בדעות – כי שם נצב דום יצור־ברזל כבד ומשוריין… שם השחיר כבר הניר הארוך־המפולח, ניר שלא נראה עוד כמוהו במשק… כנקודה שקטנה והלכה שכבה ליד המכונה דמות עקשנית וסגורה – היא ברוך. הוא לא ישוב עוד למשק כל עוד לא ניצח את המכונה העיקשת. הוא יבדוק את הגץ, הוא “יצית”, הוא יעביר מהבנזין אל הנפט – והטראקטור יעבוד… לכך שוכב שם ברוך וצובר כוחות עקשניים, כמוהם כשל טראקטור

כן רחקו והלכו מהמקום בו הטראקטור עמד.

באותה שנה, אנשי שפיים השקטים דרכו עוז, היו כגיבורי־מלחמה אשר שמאלם תאחז מחרשה וימינם לא תרפה מקרדום. אם הבטת לצפונה של שפיים וראית עגלה מתנהלת במרומי האופק ומשמשת אותה פלוגה של בני־חיל; ואם מעבר לכביש נשאת עיניך – ונראו ראשיהם של שפיימים מבצבצים ומציצים מבין שיחי השמיר; – כעבוד בצבא עבדו אז במשק ופלוגות נשלחו לארבע רוחות השמים… בצפון עקרו אבנים וסלעים מאדמת השדה ומעבר לדרך שילחו את הקרדומות הקטנים בשיחי השמיר הצפופים כבתה, ביראום על שרשיהם והפילום חללים על הקרקע הבתולה.

האם חסרה אדמת מזרע למשק שפיים, כי יצאו להכשיר את ה“בור”? שמא כבר הכשירו בכל את הקרקע המעובדת כי נתפנו ללחום בשמיר? לכאורה, טענו אנשי המקום בינם־לבין־עצמם, שאך זה יש להתחיל בזיבול יסודי של הקרקע ולהמשיך בו עד תשלם המלאכה בכל שדות המזרע: בלי זבל לא תיענה אדמת שפיים הטובה. – כן חזרו והכריזו.

ולא אמרו די השפיימים בדבר־שפתיים בלבד, כי החלו מיד לאגור את הזבל. שלחו עגלות אל החוץ להביא זבל למשק ועוד הגדילו לעשות: טענו את השקים של “המלח”, שעבשו והרקיבו במרתף העזוב של פקידות הבארון משנים שעברו במושבה הקרובה, והביאום אל המשק.

־ ודאי יפה “מלח” זה לפיזור בשדה. – גיחכו השפיימים את גיחוכם המפורסם – כי “מלח” ירוק הוא ומוטב שיהא מונח בחצרה של שפיים משיהא מתגולל ומרקיב בלי תועלת.

וכן בידיים הוציאו ממחנה־הצבא הקרוב את גללי הסוסים הטריים, לגמו בהנאה משונה את הנשדור העולה מהזבל החם והביטו אל ערימת הגללים שהלכה וגבהה בחצרם מדי יצאו וחזרו העגלות יום ביומו. אף־על־פי־כן ידם הוסיפה להיות נטוייה, כי גם לאחר שנאסף כבר הזבל וערימתו הוקצעה מארבעת קצותיה וגם אחרי שהשקים של “המלח” גובבו נדבכים־נדבכים, לא אמרו די השפיימים והוסיפו להשתוקק לפעולות.

– לסיקוּל בשיוּן! – הצביעו מזרחה כמצביאים מובהקים שלא אמרו די בנצחונות שניצחו. נפלה הסיסמה החדשה בשפיים והוכרז מיד על גיוס לשיון. שוב לא התעורר פקפוק או היסוס שמא מעטים הכוחות או עייפו במקצת. משכו השפיימים את מכנסיהם למעלה, מעכו את כובעיהם המהוהים כחיילים ותיקים המריחים ריח קרב… האם לא הם שנלחמו בשמיר ויכלו לו או לא עקרו את הסלעים הנעוצים באדמת השדה… – מדוע לא יצליחו בסיקול בשיון? –––

כה גזרו קל־וחומר, שפטו והחליטו. אמנם ידוע ידעו כי לא השיון שאשר האדמות של שפיים ולא עוד אלא רבים תהו גם תמהו איה מקומו? ־־ ־־ ואם הוותיקים במשק ידעו כי קיים הוא, אבל גם הם בעיניהם לא ראוהו. אולי מפי קודמיהם קיבלו ואולי בדקו במפות ומצאו, כי אי־שם בגבול ממזרח של שפיים משתרעת חלקה – אך רגלם לא דרכה בה ועינם לא שזפתה עד כה.

אף־על־פי־כן לא נמצא אף אחד מערער, ובתכונה מיוחדת עשו את הכנותיהם לשיון בפעם הזאת. התפקדו והוציאו את הסקלנים המנוסים, את המומחים המובהקים לקרדום ולדקר ולשאר כלי־המשחית, שקנו להם שם במלחמות השמיר והשית. וגם ראש שמו לפלוגה הנבחרת הזאת: את החבר דונגי השימו לראש – הוא דונגי שעשה את מיטב שנותיו בחפירות־מלחמה, ראה בעיניו את המוות ושימש, לדבריו, לא־אחת מטרה ללועי תותחים ומקלעים בשדה־הקרב וניצל רק בנס…

גוייסה הפלוגה וניתן לה ראש, שוב לא נשאר אלא לסיים בהכנות ולצאת. בחרה הפלוגה עגלה קלה וטובה, אסרו בה בהמות מהזריזות ביותר; רץ אחד לחצר ונטל את הדקרים הכבדים ואחד השחיז מבעוד בוקר את הקרדומות הקטנים שלהביהם נפגמו וקהו במלחמות הקודמות; נזדרז פלוני למטבח והביא ככרות־לחם ומשך אלמוני קלחות ודוודים של צידה – התמלאה העגלה עד אפס מקום. והרואה את הדוודים, הדקרים ואת שאר הכלים היה סבור בלבו, כי יוצאת הפלוגה הקטנה בעוד שחר לתור לה אדמה לא־נושבת.

־ “היידה” ––– קראו בני־החיל, התפקדו לעיני מפקדם האמיץ וישבו בעגלה זה בכה וזה בכה.

ותמשוך הבהמה הזריזה, ותסע העגלה הקלה, ותצא הפלוגה לדרכה בצלצל הדוודים וברזל־הדקרים… כל עוד השתרעו משמאל השדות הידועים ומימין המשתלה והחורשה של שפיים, ירטה הדרך לנגד הבהמה הקלה ונוסעיה; אבל הנה הגיעו עד קצה הדרך הזאת ושלשה אקאליפטים לחשו וסוככו בגזעיהם העבים ובמוטות ענפיהם על באר עזובה ־־ ־־ הנה אבדה הדרך בפאת דשא ירקרק ולצד מזרח לא ניכרה עוד מסילת אופנים כי צומת־שבילים כרוחב פרסת החמור או סוסת־הרכיבה…

אף קטנו והלכו מאחור בתי שפיים הקטנים, באדמה נבלעו וארץ לא־נודעה ושחורה כיריעת־העזים השתרעה לפנים – ותאט המרוצה השוטפת. הבהמה עצרה בריצתה הקלה, נדם צלצל הדוד והדקר ורוח לא קמה בפלוגת בני־החיל להפר את השקט סביב. אולי הרהרה הבהמה הזריזה כי כאן תמשוכנה המושכות לחזור אל המשק או אולי גם הנוסעים הרהרו בבתים שנעלמו מאחור –– אך העגלה הוסיפה לנסוע מזרחה.

בפעם הראשונה עלה אופנה על סלע־בזלת, נענה בחריקת הצירים ושב והסתובב לאטו וביתר זהירות. אכן, לא אבן בזלת אחת ארבה מעתה לגלגל, כי הלכה ורבתה הבזלת. כמו ממערכה מסותרת הגיחו אבנים וסלעים, נבקעו לבקיעים וכיסו את עין־הארץ הזאת – בקיעים עצומים, גושים של בזלת – כמוהם כבליסטראות השחורות שהותכו ונוצקו בידי חרשים ונפחים אדירים.

־ שמא נחזור? – חלף הרהור בלבות בני־החיל, אך מפיהם ולחוץ לא השמיעו.

כי סקרו הנוסעים זה את זה: בתי שפיים היושבים בעמק לא ייראו עוד ואפילו בתי הישוב שבהר נחבאו… אותה באר עזובה אשר עם הדרך אף היא הפסיקה כל קשר ביניהם ובין הישוב מאחור… מכאן אך ארץ־האבן משתרעת לפניהם ואין ממנה מוצא ומפלט… היספיקו הדוודים הקטנים לכלכל את נפשם והקומקומים הדלים לרוות את צמאם?… שלושה הדקרים המוטלים תחת רגליה האם יעמדו גם בארץ הזאת? ––

־ הנה השיון! – קרא לפתע דונגי, שראה לא־אחת את המוות מציץ מתוך לועי־תותחים נוראים ושם לאל את הרהוריהם הכבדים של חבריו בני־החיל.

וכאשר נשאו הנוסעים את עיניהם וראו ממולם את הגבעה החדה־המבוצרת, את הוואדי הגולש לרגליה ואת המדרון אשר מעבר מזה – לא ענו לו דבר, אך לבם אמר כי אמנם השיון הוא. השיזף העתיק המוריק לרגלי הגבעה, חורבת־אבן נשכחה אשר בראש הגבעה, השרשרות השחורות של גבעות־האבן מזרחה – כל אלו עדים הם כציון נאמן, כיתד של ברזל שנקבע עליה שם השיון.

השיון? –– ניתק הדיבור מפיהם ויביטו אילמים על האבן.

ראה ראש הפלוגה כי נבוכו הסקלנים הטובים ורוחם נפלה למראה בקיעי הבזלת והוואדי הנופל כנחל־לבה גועש, וידע כי עתה השעה הנכונה לאמץ את רוחם בדברים היפים לשעתם. מיד קם ממושבו וירד מהעגלה שעמדה, חבט על כובעו המהוה ואמר בעניוות יתרה:

־ שמעו, חברים… כח… כח… – כעכע ופזל בעינו – יום אחד היינו יושבים בחפירה הקדמית ושראפנלים עפים מעל לראשינו –

שמעו החברים הפעם בלי־חפץ לדברי דונגי, כמו לא האמינו בעלילות שעולל עם גרמנים ואוסטרים, ועיניהם נטויות על השדה הקודר. הבין גם דונגי, כי רך לב חבריו ואולי ירצו להפוך את העגלה ולחזור, בלי לנסות את הדקר או לנגוע בדודי הצידה שלקחו עמהם, ומיהר גם הוא לאחוז בקצה השני של החבל, לאמור:

– ח־ח – פתח ומצמץ כנוהג קלות־ראש ומסיח דעתו מענין השיון כל־עיקר – האם לא אנו עקרנו את השמיר בשדה, לא סיקלנו בכרם ושדה לא עיזקנו?! –

פעלו הדברים למחצה. אמנם הם שסיקלו ועיזקו וקנו להם שם כסקלנים המפורסמים של שפיים, אבל כמראה הזה לא ראו. גבעת הבזלת הזאת שאין לגשת אליה וקירותיה זרועים אבני־קלע שחורות… הנחל הנופל למזרח ואינו מוריד שמה מים אלא זרם של אבן ־ ־ אף המדרון שעליו נאמר כי השיון הוא ואין סימן או ציון כי הוא הוא החמש־מאות דונאם אשר שמם השיון ––

– אכן נבהלתם… – הטיל בהם דונגי מרה בלשונו החריפה ולשוא.

– הו, חבר דונגי… – הודו ואמרו – הראית את האבנים שבכאן, השקועות ראשן ורובן במעבה האדמה… הגבעות שכמוהן כהררי־חושך סביב ואת השיזף הבודד הראית?… הרי נתונים אנו כאן בין שמים וארץ ושמא יסתערו לפתע עלינו פרשים רכובים על סוסיהם הקלים ממזרח? –– אנה נבוא? ––

־ ניחא… נאות לדעתם גם דונגי – הבו ונאכל את ארוחת הבוקר שלנו, כי לא כרעב השבע.

להצעה זו נאותו מיד ולא העמיקו לחקור שמא יערים עליהם מפקדם ובמזימה יגנוב את דעתם. הזדרזו בכה ובכה – אחד הוריד את הקומקום העטוף בשקים ומזג בספלים את התה ואחד הוציא את הלחם, אחד פרס את הלחם וצייד כל חבר במזלג ובכפית, שלא ייגרע גם חלקו בסלאט ובזיתים. היו זריזים במלאכתם.

בצל העגלה ערכו את שולחנם ואכלו, בצוותא עם הבהמות שנשמו את נשימתן החמה והביטו אליהם באמון. נתפרקה תוך כדי ישיבה ולעיסה ראשונה האימה של קרב והשיזף הירוק אשר בראש הגבעה סיפר על שריד של ישוב, השבילים העידו גם הם כי פה יעברו רוכבי חמור וגמל וסוסה אצילה ממזרח מערבה וחוזר – נחה דעתם.

– והיה באותו יום… אנו יושבים בחפירה… – המשיך דונגי לשעשע את רוחם – ואין לנו מים לשתות, אף לא טבק לעשן…

– בדיה היא, חבר… – התעודדו הבחורים ושקלו לו, צחקו והתיזו את רסיסי התה מפיהם כמו אחזם בולמוס הצחוק באחת.

– לא היו חפירות, לא היו דברים מעולם. בחפירות לא היית ואפילו מראה חפירה לא ראית, חבר דונגי. – הכריז בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים הסקלן הראשון.

– לא דובים ולא יער… נענה אחריו גם הסקלן השני ולא נשא פנים לדונגי.

מילא… חבק המפקד את ספל התה, תופף באצבעותיו על כתליו החמים כמחמם את ידיו הקפואות וישב שקט על שמריו. לא ניכר אם רגז או נעלב, או הקפיד על כבודו – ניחא… ובכן חפירות לא ראיתי… – הוא את מטרתו כבר השיג. הסקלנים שתו את התה וחומו נמסך בעורקיהם. עיניהם נוצצו בברק־שובע ולא ניכר בהן עוד מורך־לב או היסוס. עכשיו שבו והיו לפלוגה ועם פלוגה שכמותם קום הסתער על שדה השיון ואל תחמיץ את השעה! – ויצאו הסקלנים בשורה אל שדה האבנים הגדול והתכנית כמו תוכנה מאליה. אבן ואבן הצידה – ופונתה מסילה להכנס בעגלה לשדה. הוטלו אבנים לימין ולשמאל ונפתחה דרך נאה מראש המדרון אל הוואדי. כה נתקע טריז בלב השיון.

– עבודה זו תארך שלושה חדשים. – אמדו הסקלנים המנוסים ויפרקו את דפנות העגלה לצדדים.

– במה דברים אמורים? – מצמץ דונגי בעיניו הקטנות – אם לא תצמחנה אחר־כך אבנים חדשות בשיון.

– תצמחנה?! – צחקה הפלוגה ותשכח כל ספק והיסוס.

– בידוע תצמחנה… – שעשע דונגי את חברי פלוגתו הנוחים.

– ח־ח – צחקו שבעתיים הסקלנים הידועים – אך זו בדייה מוצלחה ונוספת על אלף הבדיות שבדית עד כה.

ותהי להם העגלה פרוקת־הדפנות כרכב־ברזל להסיע אבן גדולה וכל סלע: שתים־שלוש אבנים על העגלה האחת ואם גדול הסלע מאוד והעמיסוהו לחוד בעצה והורידוהו לואדי. פה תהיה קבורתו… בירכו בנשימה מאומצת אחרי הסלע שדורדר במדרון.

הלכה וצמחה חומת האבנים השחורה בוואדי למטה. כל אבן וסלע נידרדרו בזה אחר זה ממדרון השיון ואדמת השדה מתפנה והולכת. הגבעה החדה מזדקרת ממול והשיזף הירוק עומד דום בצמרתו הדוקרנית־המדולדלת – ואין מוחה בעושים בסיקול… שמא נרמז מלמעלה לראות בעין יפה את פעולת הסיקול הנועזת בשדה השיון אף הוסכם להניח לסקלנים של שפיים לסיים את מלאכתם בשלום? כי לא הגיחו פרשים רכובים להשחית בפלוגה הקטנה והרי הבזלת השחירו כשרשרת־בטחון מסביב.

כה עיזקו ויסקלו סקלני השיון. בהפסקות של צהריים ובוקר סיקלו. בהיות שמש הבוקר גבוהה עמדו כבר הכן במערכה הכבדה ובעטות צל ראשון שלאחר־צהריים על מדרון של גבעה ועל כותל של גיא כבר התנהלו לאיטם בעגלה משדה השיון לשפיים. היו יוצאים בזהירות את תחומי ממלכת האבן, ופה אינם פוצים בבדידות מסביב, עד הראות מרחוק הבאר העזובה ואמירי האקאליפטים המתלחשים עליה. אז היתה נחה דעתם כמו זכו פעם נוספת לראות בבתי שפיים הקטנים מרחוק בעודם בחיים ––

ואמנם שלושה חדשים רצופים נסעו וחזרו – אף יום אחד לא הפסיקו את המערכה הכבדה. היתה כבר העגלה חטוטה מהאבן וגלגל כבר סטה, חשוק־הברזל כבר נשחק. נמעכו משנה כובעי הסקלנים העזים ונפרמו תפריהם עד הראות נייר המצחייה של הכובע בחוץ. ואף־על־פי־כן עוד הוסיפו לנסוע

התבואה נאספה כבר הגורנה משדות שפיים שהבשילו, נדושה, והבר והתבן הוכנסו במחסנים הגדולים. טיילו רוחות־קיץ בטלות על פני השדות הקצורים וברחובה של שפיים, שקוציה וחרוליה כבר קמלו. ועדיין פלוגת הסקלנים נסעה בדרכה יום־יום, בוקר־בוקר ניצבה העגלה הקלה והבהמות אסורות בה. בוקר־בוקר משכו מהמטבח האפלולי את דודי התבשיל ואת השק של הלחם. בוקר־בוקר התמהמהה העגלה הרתומה עד היאסף הפלוגה היוצאת לשיון.

מהבאר העזובה ולמטה כבר נסולה מסילת־עגלה, מרוב נסיעה בדרך הזאת, ופרסות החמור, הגמל והסוסה הדוהרת לא יכלו לטשטש את המסילה הכבושה. השיזף המוריק על ראש הגבעה כבר ידע עת־בוא העגלה והמתין לה, מצודת האבן למעלה שוב לא הזדעזעה לדרדורה של האבן – האבן שנחה על אדמת השיון מימים קדמונים ־־ ־־

– האבן הזאת צמחה מאליה באדמת השיון. – עדיין החזיק דונגי בסברתו המקורית וסקר בעין ערמומית וממצמצת את חלקת השדה הנקיה.

– אט… – צחקו אנשי הפלוגה ושמטו אבנים אחרונות אל הוואדי בתנועות מהירות – זו אינה אלא סברת־כרס, דונגי – ח־ח – זו אחת מאלף ואחת הבדיות שבדית. לא תצמח האבן מתוך אדמת השדה כי לא כצומח האבן. משמים נפלה… זרמה מלועי־געש פתוחים והוקאה על הגבעות מסביב.

– לועי־געש… שמים… – דונגי ביטל ופשק את ידיו, פירך בבוהן עבה – שנפלה משמים מנין? ומנין שירקו לועי־געש? ־־ ־־

– מנין שירקו לועי־געש?! – שוב לא יכלו הסקלנים לכבוש את רוחם לבורותו של זה – הו, חבר דונגי, ומנין כי אתה אוכל בפה או כי מוחך מוח־תבן? – ח־ח –

– מילא… – לא חת ולא זע המפקד האמיץ – שמוחי מוח־תבן לאו דווקא. אבל שאתם, סקלנים של שפיים, ראשים נבערים זה ודאי וודאי… כי אם לא היו לועי־געש ולבת־אבנים אינה אלא משל, הווה אומר, בעל־כרחך, כי האבן צמחה מתחתיה! –

– ח־ח־ח – הריעו בצחוק הסקלנים מסביב, כשהם משתעשעים עוד נפשם־בם באמצאותיו של מפקדם המפולפל.

– וזה לכם האות: – חיזק הלה את דבריו וסקר בעין חדה את השדה הפנוי – ביום מן הימים אם נשוב לשדה ומצאנו כאן אבנים חדשות שצמחו תחת אלו שדרדרנו למטה.

אפשר שצדק מפקד הפלוגה וצמחו לאחר זמן אבנים חדשות בשדה. וכן לא נודע אם אחרי שסוקל השדה, כמתואר, עמסו השפיימים מחרשות ושקי גרעינים ויצאו גם לזרוע את האדמה הפנוייה. סוף־סוף היה השיון מרוחק ואולי לא עיזקוהו אנשי שפיים החרוצים אלא להוכיח כי יכולים הם לחולל נפלאות אם ירצו. אף זאת: הרי בעצם המערכה הכבדה, עוד בהתחולל קרב־האבן המפורסם בשיון, כבר נחלקו הדעות – הללו אמרו כי אדמה עדית כבשו וסיפחו לשפיים והללו טענו כנגדם כי זיבורית היא ואינו כדאי כל־הטורח. הללו הוכיחו כי אדמת מדרון לעולם היא עידית והללו פירכו וסברו את ההיפך.

אבל –

אם גם לא זרעו השפיימים את האדמה שסיקלו הרי יום יבוא ויזרענה זורע – יבוא אותו יום וזורע יצא בעגלה רתומה לבהמות בדרך עם הבאר העזובה ויפן מזרחה. או אז – כאשר יראה את השיזף המוריק מרחוק ואת הגבעה המבוצרת מלמעלה, ידע כי הגיע אל אדמת השיון. ואם יביט אל הוואדי וראה את חומת האבנים הגדולה, ישא את עיניו אל המדרון הפנוי מכל אבן – אפשר יעלה על לבו כי זה מקום העלילה המסופרת.

אז לא תתקפהו אימה למראה שרשרות הגבעות הקודרות כהררי־אבן וחושך. אז יזכור כי עבדו כבר בזה סקלנים מנוסים ונלחמו גם יכלו לשיון ־ ־ והוריד בצל השיזף המוריק את מחרשתו הקלה ופרק על הארץ את השק המלא גרעינים – ופסע וזרע ומשך במתינות על פני המדרון הנאה אשר מעל לירדן, כמו לא מעולם אדמת־אבן – – –

שניהם הובאו למשק שפיים ממחנה הצבא, ויסופחו גם הם אל בהמות־העבודה הקשורות אל אבוסיהן באורווה. אנשי שפיים ישרי־השכל ופשוטי־הלב לא דקדקו שפרדים מגודלים הם, שפרסתם כבדה במידה שאינה מצוייה ושרעמת שער צונחת על קרסוליהם, כאילו היו מצאצאיהם של “מוסטנגים” – בני הפרריות המפוארות… כל הסגולות האלה לא נחשבו בעיניהם של אנשי שפיים, ומשהובאו הפרדים למשק קשרו גם אותם זה בצד זה אל האבוס, כאילו היו אחים לזוג מקדמת דנא.

ולא אמרו די אנשי שפיים, כי גם שמות העניקו לכל אחד מהם – כינויי שמות כיד החריפות הטובה עליהם. אך ראו אותם אנשי שפיים ופסקו מיד: “פלוני ייקרא “גמל” ואלמוני “טרקטור” ייקרא” ־ ־ כה גזרו, חייכו בעיניהם לאות כי חריפותם עמדה להם, ויתפזרו שבעי־רצון וזחוחי־דעת, כאילו חרצו את גורלם של הפרדים החדשים לעולם ועד.

ואמנם נדמה כי קלעו אנשי שפיים ולא החטיאו גם הפעם בלשונם החריפה. כעבור ימים מספר אי־אפשר היה עוד להעלות על הדעת, שהיו ימים ושני הפרדים הללו לא היו אחים לזוג אחד, שהאחד ממנו נקרא “גמל” והשני “טרקטור”. כי “גמל” היה באמת גמל לכל דבר: פרד מגודל מאוד אך צר־הגרם, סר וזועף תמיד כאילו לקה מילדותו ליקוי פנימי שאינו נראה לעין, ושעיר מאוד – מכוסה פרוות שער דהוייה וחסרת־גון, מעין מעטה פשטה הנושר תמיד באניצים. לא כן “טרקטור”: הלה היה נמוך ממנו, אך רחב־הגרם. היה טרקטור רחב־גרם במידה כזאת, כאילו עשוי היה להזמין את כל אנשי שפיים לשבת על גבו. שערו האדמדם והנוצץ היה תמיד חלק, ראשו הנאה היה זקור תמיד, ועיניו הנבונות היו מיישירות להביט, כאומרות: “אם תעמיסו – נכון אני לשאת, אם תטילו ככל אשר תטילו – אני אמשוך”.

ואכן, משכו גם משכו שני הפרדים האלה. לעולם אי־אפשר היה לדעת אם המטען כבד או קל מכפי כוחם. כי בין ריקה היתה העגלה ובין עמוסה היתה, בין במחרשה משכו ובין במכונה אחרת – תמיד היו זעים מהמקום בשוויון־נפש, וכן עומדים במנוחת־לב, משהיו קוראים להם – “עמוד!”. רק לעתים רחוקות מאוד, כאשר שערות השוק והירך של הפרדים היו מתחילות להתלחלח – היה אפשר להכיר בעין, כי גם הם עשויים להתעיף כשאר בהמות העבודה, וכי גם גופותיהם המגודלים עלולים להעלות זיעה.

אז היה מרגיש הנוהג בהם מעין סיפוק, ושמחה עריצה, לאמור: “הא, פרדים מגודלים ־־ ־־ סוף־סוף גם לכם יכול השוט וגם אתם אינכם תפורים מגלד מת, ועור בהמה חיה ורגישה קורם גם על בשרכם –––”.

וכיוון שגמל וטרקטור קיבלו עליהם באהבה את הזיווג מן הרגע הראשון, וכיוון שמשכו, הזיעו ואכלו כשאר בהמות העבודה – חלו גם עליהם התקנות של האורווה והאבוס, שנתחייבו בהן שאר בהמות העבודה. שאר בהמות העבודה היו בני הסוג הידוע המקומי: פרדה קטנה וקצרת־גו, או סוסה חמת־מזג וארוכת־זנב. אמנם בתכונותיהן היו נבדלות גם הן האחת מחברתה, כאשר ידעו זאת אנשי שפיים וציינו זאת לדורות בחריפותם: אם רגילה היתה אותה פרדה קטנה ופרועת־שער לרטוט תמיד ולזרוק רגלים, לא נבוכו אנשי שפיים והכתירוה בתואר הפשוט “ושתי”; ושם זה בלבד היה אומר כי ב“ושתי” לעולם היה זהיר, לעולם אל תיגש אליה מאחור, ואין לזרוק עליה את רתמתה אלא בגניבה ובזריקה זריזה ופתאומית… תחת זאת ידעו אנשי שפיים לחלוק כבוד לפרדה חלושת־המזג, כאשר יחלקו כבוד לגברת וקראו לה “ליידי” לאות, כי ראו יפה להלך־רוחה העדין ולעולם לא העלו שוט על עצמותיה היבשות…

אבל אשר לאכילה ולשתיה לא הפלו אנשי שפיים בין הבהמות הללו. לאבוס היו כולן שוות. כולן קיבלו אותה סאת השעורה על נפת התבן, כולן אכלו שלוש פעמים ביום ונצטוו לעבודת בששת ימי החול ולנוח בשבת. באורח־חיים זה נצטוו מעתה גם גמל וטרקטור, אך אי־אפשר היה להכיר אם קיבלו עליהם באהבה את אורח־החיים של אורוות שפיים, או אולי בפנים לבם עוד התגעגעו על תפארת הצבא אשר משם לוקחו –––

ואולי היתה להם הזכות להתגעגע, כי סוף ־סוף לא אחר כבוד לוקחו לשפיים. משום־מה הוטלו עליהם העבודות הבזויות ביותר. כאשר ישבו אנשי שפיים ב“סידור־העבודה” והתחבטו מי מחר לעבודה פלונית ומי לאלמונית, מי לחריש ומי לזריעה, מי לקציר ומי לעבודות הבית, – לא הרבו להתחבט בנוגע לגבורינו אלה: משהגיעו לשמות “גמל” ו“טרקטור” פסקו פשוט ורשמו בעפרון: “להובלת המים”. ולא היה פוצה פה או מצפצף…

משום־מה הוחלט כי גמל וטרקטור יפים מאוד להובלת המים. ומשהוחלט הדבר ללא ערעור, העמידו אנשי שפיים חבית שלישית על עגלת המים ודרשו בדרך קל־וחומר – מה זוג בהמות רגיל מושך עגלה טעונה שתי חביות מים – מן הדין כי הזוג הזה ימשוך עגלה טעונה חבית שלישית נוספת… ואמנם זעו גמל וטרקטור בעגלה – בין בהיותה ריקה ובין בהשפך המים מעל גדות החביות, – באותה פסיעה שווה ומדודה עד שאי־אפשר היה להחליט בשום פנים אם כבד המשא מכפי כוחם, או אולי כדאי להוסיף רביעית על שלוש החביות…

מאז התנהלו גמל וטרקטור לאט לאט ובפרסה כבדה משפיים לבאר, ומהבאר חזרה לחצר שפיים – הם צועדים במתינות והעגלה חורקת אחריהם. בימים שבהמות אחרות שאפו רוח צח בשדות וחרשו בחבורה עליזה את הניר, בימים שהללו תוחחו בפרסותיהן הדקות את רגבי העפר הדקים, בימים ש“ליידי” לוקחה אל בין תירס ירוק למשוך אחריה קולטיבטור קטן, ונהנתה מזכויות של מנוחה ומרגוע ממש כסוסה ההרה, בימים שבהמות העבודה נהנו מחילופי עבודה, מנסיעה בדרך העירה, מחליפות ותמורות בחיים – משכו גמל וטרקטור את עגלת המים בלי שינוי, בלי חילוף ותמורה.

אף־על־פי־כן עבדו באמונה את העבודה הנמבזה. כי לא כל־כך פשוטה היתה עבודת המים, כאשר ידמה לכתחילה. אכן, רק אדם העומד מן הצד יכול לדמות, כי מילוי החביות הסמוכות למטבח ומילוי השוקת והחביות בחצר – עבודת שעשועים היא לאדם ולבהמה כאחד. אבל מה ידע אדם מן הצד, השופט רק לעין? האם ידע מה היתה הובלת מים בחורף, כאשר טבעה אדמת שפיים הכבדה במי גשם, והעגלה שקעה וחרצה חריצים עמוקים ביון, והחביות חגו על דוכנן כשכורות מתנודה, והגשם מצליף… והרוח המתה… – ומים היו מוכרחים לספק לבהמה ולאדם בשפיים?! או אולי ידע מה טעם המים בשלהי הקיץ, כאשר הבאר דללה, פח השואבה הקיש בתחתיתה של הבאר, והבאר לא הספיקה לנבוע מימיה בין חבית לחבית? ־־ ־־

אילו ידע זאת השופט מהצד, כי אז דן אחרת את חייהם הקלים של גמל וטרקטור, הפוסעים את פסיעתם המתונה־המדודה. כי בשלהי הקיץ בחום ובחורב היה מצליף השוט על עורם, והחביות הריקות היו משיקות זו בזו – והיתה הנקישה לאות, כי הובלת המים מסוג חדש לגמרי החלה. לא עוד לבאר ישתרכו מעתה הפרדים כבדי־הפרסה, כי נאלצו להרים את רגליהם, למולל ולרצד בפרסתם הגדולה כדרך הפרדה הקטנה, לשים עצמם זריזים ופזיזים כאחת מבהמות־העבודה הדקות. אמנם טרקטור שהיה פיקח גדול, הבין מיד שיש לציית ולהעמיד פנים עליזות, ואם נטל עליהם לרוץ עד למשק “פריון” במדרוני גאיות ובשיפולי הגבעות – השים עצמו רץ, הפשיל את אזניו והתראה כשמח בחלקו. לא כן גמל. הלה לא ידע להעמיד פנים כלל וכלל. הלה הראה בפירוש, כי דעתו לא נוחה, כי לא בשביל רגלו הכבדה הריצה המהירה ולא לגופו המגודל הפזיזות היתירה. אכן, נדמה אז, כי הוסיף לדהות שערו התלוי באניצים כפשתן, וירכיו נפלו ושקעו כמו התקצרה נשימתו ממרירות. זעף היה אז מראהו של גמל. ואולי אז גם אז החלה להצטבר בחובו המרירות, שפרצה לבסוף והדהימה אפילו את אנשי שפיים השנונים ––

כי לא רק במים נדונו השנים, אלא באו והוסיפו עליהם את התבן. ראו אנשי שפיים כי יכלו גמל וטרקטור למים, כי עד הצהרים החביות מתמלאות כהלכה והשוקת מלאה על גדותיה, ויחליטו כי אין לבטל את הבהמה החרוצה גם בשעות של אחרי־הצהרים. ומצאו פתרון יפה גם לכך: “יובילו נא תבן”… וכיוון שהתבן קל מן המים נמנו וגמרו להפריד בין השניים. כה פסקו והחליטו אנשי שפיים בלי לשאול את פיהם של השניים.

מילא. כל עוד נסעו לכנוס את הקש מן הגורן נעשתה העבודה כשורה. הגורן היתה בתחומה של שפיים, והפרדים משכו בשבילים הנהירים להם כל אחד לחוד את עגלתו עם התבן, כהיותם מושכים יחד את העגלה של המים. אבל הנה אזל התבן מן הגורן, ואנשי שפיים דאגו להכין תבן וקש לבהמתם גם לחורף, ולו גם מרחוק להביא את תבנם.

מה השתוממו אפוא אנשי שפיים, כאשר נתקלו לפתע־פתאום בהתקוממות נמרצה, בעקשנות שלא ראו דוגמתה. אמנם טרקטור הבליע את מחאתו גם הפעם ולא גילה לעין זר. תחת זאת הראה גמל מה כוחה של עקשנות אילמת, לא חת ולא זע. נדמה כי פתאום התעוררה וזעפה עצמותו הלקוייה והעיוורת של גמל. כאילו החליט שעכשיו, בהיותו לבדו, שלא בלווית בן־זוגו הפיקח, הגיעה השעה למחות על אשר עוללו לו האנשים משפיים: על סערות הגשם בחורף ועל טיט היון… על הריצה המהירה בשיפולי הגבעות… על העבודה האחת ללא חילופים ותמורות… התעקש גמל ולא רצה בשום אופן לצאת את תחומי שפיים לחפש להם תבן –––

ויצלף בו השוט, ופילס פילוסים חדים ויורדים חדרי־בטן בפרוות שערו הדהוי – אך גמל לא זע. זעף גמל, משך בראש עיקש כברזל את נהגו אל השבילים הדרוכים של הגורן, בדרך הסלולה אל הבאר, אבל לצאת מחוץ לתחומה של שפיים לא רצה!

– ג־מל! – צעק וקילל הנוהג בו.

מיאן גמל לשמוע.

– ג־מל! – משך הנוהג במושכות, מתח את רצועות העור, העיד שמים וארץ… גמל, ימח שם אביך ושם יולדתך, הלא תלך בדרך הישרה, ראש גמל!

לא ציית גמל ולא נענה.

“רצונך בדרך לבאר – ואלך –– רצונך אל הגורן מהיכי תיתי –– אבל מחוץ לתחומה של שפיים… לבדי… בלי בן־הזוג, לא אלך… ויעבור עלי מה ––” כה מלמל הראש הקודר של הדיוט, ששכלו הלקוי פועל בכוחה של תחושה עיוורת שאין לפקחה בשום אור בעולם.

ולא הלך גמל. ומשך עגלה ורוכבה סחור־סחור לגורן וסחור־סחור לבאר, וסחור־סחור לשפיים כולה, עד היותו למשל ושנינה בפי אנשי שפיים שתהו ואמרו:

– ראו נא ראו, כיצד מצחק בנו גמל!

ולא הועילו הדברים, הפיוסים והשוט עד שקם איש מאנשי שפיים, אחזו באפסר ובמתג ונהגו ביד עד מחוץ לתחומה של שפיים… משמצאו תחבולה זו לגמל, שבה וזחה דעתם של אנשי שפיים ויאמרו:

– ראו וקחו לקח: כן ייעשה לכל עקשן מטומטם, שאינו יודע לשם מה ובשל מה התעקש!

אכן, ידעו ללגלג אנשי שפיים, אך ידעו גם להכביד את לבם. משהחליטו לשבור את עקשנותו של גמל – לא זזו מהחלטתם אף כמלוא הנימה. לא רצו להבין שמא יש טעם בעקשנותו של הפרד, שמא הקשו את ידם על הבהמה שטופחה בנסיבות אחרות, או שמא הפלוה לרעה עד היום משאר בהמות־העבודה הדקות והפזיזות של שפיים – מיאנו אנשי שפיים להעמיק חקר… ובהיותם יושבים ורושמים את תפקידו של כל אחד ליום המחרת, הוסיפו ורשמו כדבר המובן מאליו ואין להרהר אחריו: “גמל וטרקטור עד הצהרים למים; אחר־הצהרים לתבן”

ושתו האדם והבהמה בשפיים את המים, והבהמה אכלה לתאבון את התבן, כאילו בטחו שגמל וטרקטור יספקו להם מים ותבן בכל יום תמיד.

המים היו אוזלים בשקתות יום ביומו, המחסנים והמרתפים הממולאים תבן דק היו מתרוקנים – ובשפיים אין דואג. אפילו בבוא החורף, ואדמת שפיים היתה טיט בוסס, וגשם ירד כאילו ארובות השמים נבקעו – גם אז בעטו בצהלה הפרדות בלוחות של כתלי האורווה, גם אז נשמו ושאפו באין דאגה הפרות ברפתים החמות, כמו סמכו ובטחו בגמל ובטרקטור.

– נו, גמל… – האיץ הנוהג בפרד הגמלוני־האילם.

– נו, טרקטור – נגש הנוהג בלי רחמים בבהמה הגסה.

ונעו הבהמות הכבדות, ושקעו באדמה המרוככה מרוב מים, ועברו בין המעונות הקטנים של שפיים, הסגורים וחתומים בימות גשם, ונסעו הלוך וירוד בדרך השחורה, הקודרת מרוב עננים בשמים. ולא משכו הפרדים עגלה אחריהם, – ריקם הלכו והנוהג רוכב עליהם. כי בדקו אנשי שפיים ומצאו שעגלה לא תצליח בדרכים שהשטופות, וכי למען התבן יפה גבה של הבהמה השקטה מעגלה שאופניה שוקעים. מאז הביאו את התבן על גבי הפרדים בשקים הגדולים הממולאים ותפוחים עד כדי התפקע, – והבהמה הבטלה ופרת־החלב לא ידעו מחסור במים ובתבן גם בימות הגשמים המרובים.

לא יכלו עוד השפיימים להתעלם מנאמנותם של השנים, ויש אשר יעמוד מי מהם וראה במשוך הפרדים את העגלה בשלהי הקיץ, או בהיותה נושאת על גבה את השק הממולא תבן ביום גשם, והתמלט מפיו לשבחה אפילו שלא ברצונו: “הא־הא, גמל וטרקטור! אכן מושכים וסוחבים הם השניים ––”

אף־על־פי־כן לא עמדה לשפיים גם סבלנותם הגדולה של טרקטור וגמל, ולא עמד לו למשק גם כוחם הרב של השנים. כי האם תהיה הבהמה כמוטור המעלה בלי הפסק ושואב מים די צרכי האדם והבהמה וגינת השקייה? לא. אפילו גמל וטרקטור לא יכלו להביא מהבאר הדלה יותר משלוש החביות הקבועות בעגלת המים. ואפילו היו מריצים את הבהמה הכבדה אל כל באר ומים בסביבה, גם אז לא היו מספיקים למשק שפיים מים די־צרכיו לקיום.

אמנם גמל וטרקטור משכו עוד את העגלה החורקת, שבלתה ורקבה מרוב מים, אבל השפיימים כבר פשקו ידיהם מספק וממחשבתם הזרה שהתגנבה ללבם. וככל שהקיש יותר פח השואבה בבאר שמימיה דללו, וככל ששהתה יותר עגלת המים בין עדרי הצאן שצבאו גם הם על הבאר הדלה על מנת לרוות את צמאונם – כן סרו וזעפו יותר השפיימים. אמנם לא יכלו הפרדים להבין מה המבוכה שהשתררה בשפיים, מה הספק התלוי בלשון אנשיה – אבל סרים וזועפים היו מושכים בעגלה החורקת, כאילו לבם ניבא להם רע –––

לימים, לא יכלו עוד אנשי שפיים לשאת את פסיעות הבהמה ואת חריקת העגלה שאינה משוחה בציריה, וקמו ואמרו בלשון שאינה משתמעת:

– בשפיים אין מים ––

ומשאמרו את הדברים הברורים והשמיעו לאזניהם מה שלבם הגה, שוב לא הרבו להתחבט בשאלה. כי ישרי־לב ופשוטי־שכל היו השפיימים ומשהחליטו מה שהחליטו לא הוסיפו לייגע את מוחם בספק, בתקווה ובהרהורים של שטות.

– אין לנו קיום בשפיים. – אמרו השפיימים ויביטו סביבם בעינים פקוחות ויבשות, כאילו נהרסו כבר הבתים הקטנים, ונמחה המטבח הכהה מעל פני הארץ והיה כלא־היה.

ודאי לא היו מרגישים גם עכשיו הפרדים במהפכה שהתחוללה בשפיים, אלמלא עברה והגיעה גם עד כתלי האורווה. כי ראו הפרדים בעינים תוהות שהלכה והתרוקנה האורווה. נעלמו הפרדות דקות־הפרסות בזו אחר זו ולא שבו. יצאה גם הסוסה ההרה את כתלי האורווה ולא חזרה עוד אליהם. אפילו “ושתי” בעטה בעיטה אחרונה בלוחות האורווה ולא הוסיפה להראות במקום. ו“ליידי” גם היא יצאה בפסיעתה החלושה כגברת היוצאת לטיול… אז הביטו גמל וטרקטור מבט אילם זה אל זה והחרישו… גמל תקע את ראשו הכהה בקרקע אשר ליד האבוס, וטרקטור הפשיל את אזניו הנבונות כמבקש להבין את הפשר…

־ את הבהמה הגסה יש למכור. – אמר לבסוף מי שאמר והשאר לא ערערו על דבריו.

ברי, הבהמה הדקה יפה לכל מקום ומקום. אפילו “ליידי” חלושת המזג תעשה במתינות גם מחוץ לשפיים את העבודה הקלה של המשק. אפילו הסוסה ההרה הנוטה להתקשט באפסר ובאוכף – תהיה לברכה לבעליה בכל מקום אחר. אבל למה תצלח הבהמה הגסה באין מים להוביל ובאין תבן להביא מרחוק? –– שאלו השפיימים ולא היה גם אחד שיאמר דבר לזכותה של הבהמה הגסה.

– את גמל וטרקטור נמכור. – פסקו השפיימים ולא הוסיפו לדון בענין. ומשהוציאום אנשי שפיים למכירה, לא דקדקו בפרדים כי מגודלים הם, כי פרסתם גסה וכבדה במידה שאינה מצוייה, כי רעמות שער נופלות על קרסוליהן, כאילו היו מצאצאיהם של מוסטנגים בני הערבה החפשית… וכן לא מנו את אניצי הפשתה שדהו ונשרו מפרוותו של גמל על אדמת שפיים במשך שנות עבודתו המסורה… אף על השאלה הכבודה של טרקטור לא טרחו להשיב.

– נמכור. – נמנו וגמרו השפיימים, ונתפזרו גם הם זה בכה וזה בכה.

––– אולי חזרו הפרדים למקום שממנו לוקחו, או אולי נקלעו משפיים לנסיבות אחרות… אין איש יודע. אבל אם תפגוש פה ושם איש מאנשי שפיים שעקרו למקומות אחרים ושוחחתם על הא ועל דא – לא מן הנמנע כי לפתע־פתאום יידלק בעיניו הגיחוך השפיימי ויאמר בשנינות:

– מדי אזכור את שפיים – אזכור מיד את המים. ואת גמ’לה וטרקטור אזכור…

––– ונדמה כי אמנם ישוב ויראה באותה שעה השפיימי לנגד עיניו את גבו הרחב של טרקטור ואת אניצי הפשתה הדהים שנשרו מפרוות שערו של גמל על אדמת שפיים הצמא להילמן החקלאי הוותיק

הוא לא היה מיוחס, כי בן הסוסה במקום – סוסת העבודה הפשוטה. היא עבדה בחרישה ובשידוד, גם בעגלה להובלה הקלה – והוא פורץ לעתים לרוץ אחריה מתוך החצר או צונף צניפה ממקומו כלפי השדה מקום שם חרשה. אף־על־פי־כן הטיפול והאיבוס פעלו והקנו לו מידות. עורו האדמדם התנוצץ, גוו היה דק וסגלגל, צהלתו נשמעה עליזה וצלולה ושם נקרא לו – נמרוד. וכדרך הטבע – כיוון ששיחקה לו שעתו – נטפל לו אומן שהשגיח עליו ולימד אותו נימוסים משעשעים. ברוך עצמו הדריכו בשעותיו הפנויות: “־ נמרוד קפוץ!” ־ ־ וקפץ. – “נמרוד, בוא!” ־ ־ ונגש. “נמרוד, רוץ!” – וזקף נמרוד ראשו, אץ כחץ למרחב ־ ־

ותוך הטיפוחים הרבים החציף והלך הסייח, נעשה עזפנים. כיוון שאנשי המקום צהלו למראהו וברוך אומנו הביט בקורת־רוח גלוייה בעד זגוגיות משקפיו, חשב לו נמרוד לחובה להגביה לקפוץ עד לשכמו של ברוך בפרסתו הדקה. התנשא בזקיפה על שתי רגליו הנאות, הושיט את גפיו לפנים והניח בחן על כתפי מדריכו. הצופים צווחו פה אחד: הזהר נא, ברוך! – הריבות שבמשק עצמו את עיניהן מפליאה ־ ־ אך משום זה בלבד היה כדאי לברוך לחזור על התרגיל לעיני כל ולהראות – מה נאות הליכותיו של נמרוד!

קפץ נמרוד את קפיצתו אחרי שאולף אף אם לא נתבקש במיוחד. לפחדה של העובדת בלול או למורת־רוחו של המחלק מזונות לפרות, הראה גם להם מה פשוט הדבר להניח את גפיו של כתפי איש ואיש… עד שהביא לכלל כעס את אנשי העבודה הקשים, שלבם אינו פנוי לשעשוע תמיד, וקבלו והתלוננו בפני ברוך מדריכו: “אתה מקלקל את הסייח… אתה משחית את מידותיו לבלי נשוא… עוד מעט ויגיע לכלל ניזוק הבריות ומוטב שירוץ אחרי המחרשה של אמו מהתהלך בחצר באפס מעשה”… – והיו נכונים הקובלים לפתוח את השער כדי לתת ידיים לסייח לצאת את החצר ולא יטריד את האדם והחי.

אך דא עקא, כי בנידון זה חזקה פקודתו של ברוך, כלהכעיס: לא לתת ידיים לנמרוד לברוח – אל יצא ־ ־ כי בחצר יישאר כל היום ־ ־ אל יהא נגרר אחרי מחרשה או משדדה בשדה פן יוזק וכבר קרה מעשה.

– והרי אפשר היה לקשות על ברוך: הא כיצד – ואתה בעצמך מביא את נמרוד לקפיצה? אתה הפותח לפתע בשעת רצון את השער והסייח קופץ על כלים – על פני דיסקים ושיני משדדות הפוכות – מועד להחבל בכל רגע בחרמש ובסכין ובגלגל מכונה?! – תיקו. צחק ברוך העקשן ואמר: שאני… זו שיטה שלי וזו שיטה שאינה שלי… מעתה קום וטען על ברוך!

וניתנה האמת להאמר כי לא בא נמרוד לכלל נזק, בפתוח ברוך את השער. כחץ פרץ לשדה ודהר, חג חוגים עצומים, לא הבחין בין האדמה הזרועה ובין שאיננה זרועה, בין זו הטובענית מהגשם ובין החרבה למידרך – כי רגליו הקלות נשאוהו, כנפיים צמחו לו – והצופים עומדים משתאים:

שם קורא דרור לנמרוד וכאן ברוך – נהנה ־ ־ שם מגמא הסייח על פני רגבים וסלעים – וכאן פני אומנו מזהירות ־ ־ שם – חשש פן לא יחזור עוד הסייח החפשי – וכאן סמוך ובטוח מדריכו השקט, אף מושיט את ידו וקורא לו: בוא, נמרוד… בוא, נמרוד… ובא נמרוד עדיו ככל שחג את חוגיו, התרומם וזקף את גפיו, אף שב בן־רגע לדהור בסיבובו המפליא. לא יכלו עוד הצופים לשקוט למראה והחלו מעתירים על ברוך:

– ברוך, גדל כבר נמרוד ––

– ברוך, הנח לנו לרכב על הסייח ––

והחלה פרשת בקשות –––

ודאי שידע גם אומנו של נמרוד, כי אין לגדל את הסייח בשנתו השלישית בלי שינוסה גבו לרוכב – לשם כך נוצר. בדק ברוך לא אחת את שדרתו המקושתת ואף־על־פי ששוקעה תחת לחץ ידו, הבחין שהגיע הזמן לנסות את נמרוד ברכיבה. ושדרת גבו של נמרוד המקושתת בחן הוסיפה לעורר נערים אמיצים אף סקרנותן של נערות במקום. הנערים טענו כי לטובת נמרוד עצמו שיאלפוהו מהר לרכיבה; והנערות שלא דאגו לנמרוד, עיניהן נוצצו כאשר תיארו לעצמן טיול על גבו על פני השדות והפצירו: מה טוב היה טיול ברכיבה על נמרוד, לו הרשית, ברוך! ––

– תרכבנה נערות על נמרוד לטיול כאשר יצמח השער על כף־יד… – צחק ברוך. – והנערים – הוסיף בטינה – יאריכו גם הם את רוחם…

אף־על־פי־כן בא הרגע בו נער קפץ על גבו של נמרוד – ואולי בזה הושם קץ לחירות נעוריו. בין על אחריותו עשה זאת הנער ובין ברשות המדריך, אך הרגע הפך לשעת צפייה מתוחה… כי לפתע־פתאום היה הדבר – לעת־ערב – כאשר נאספו הבאים מהשדה לחצר ואנשי המשק עמדו להכנס אל בתיהם – אז ראו את הנער צמוד אל הסייח ללא רסן ומתג – ושניהם נעלמים מהעין כמו נישאו בסערה… הכל פתחו פה ועצרו בנשימה: מה היה על הנער? ־ ־ הראיתם בנסיון הנועז – איך הוחל? – הכל הביטו למרחק ותהו: האם נתרסק הבחור מדהרת הטירוף או שמא כרע נמרוד הצעיר תחת משא רוכבו הראשון? ־ ־ כן ארכו רגעי הצפייה עד שהופיעו שניהם – ונמרוד פוסע מתון – השלים.

– בתחילה השתולל. – סח בפשטות הרוכב.

– ולא נפלת אחור?

– בכוונה לא בטחתי ברסן, לא חבשתי אוכף. כי נצמדתי אליו ללא רסן ואחליט: ארכב באשר ישאני נמרוד.

–? ––

– והוא דהר ושטף עד שנתכסה בזעה. ראו הנהו מרטיט בקצפו, אך שקט ונכנע לבסוף.

עורר נמרוד רחמים משום־מה כשהוא לח ומלוחלח וירכיו הצעירות מתנשאות ברתת. בטנו העגולה התרוממה ושפלה וזו לו פעם ראשונה לראות את ברוך בלי להרים את גפיו ולהניחן על כתפיו. כן שקט כאשר כיסוהו בשק לבל יצטנן ועמדו ושקלו מסביב: אם אמנם כבר ראוי הוא לבוא באוכף או שמא מוטב לדחות ולהמתין עד שיתחזק יותר ־ ־ על כל פנים, מהדין־ודברים בלבד, הבין נמרוד כי עם הדהרה שדהר והרוכב על גבו חלה תמורה בחייו… דומה, כי שוב לא נמשך מאז לצאת ולהסתובב בצניפת זנב של קונדס או ברחרוח, כאשר הבהמות נאסרו לעת בוקר לעגלה או לכלי עבודה; כן הסתייג מלגשת אל מי שהיתה אמו, כשהיא אסורה במוסרות כבת־זוג. כל המשטר הזה של עבודת היום שוב אל עורר בו אותה סקרנות, בה היה אץ לגשש בכל קרון שנכנס ועגלה שיצאה ־ ־ כמו חשש לעוקצו של משטר עבודה, אעפ"י שבעצמו עוד לא הובא בעול.

אף ברוך אומנו עדיין לא משך ממנו את ידו ולא עוד אלא הכפיל רחמיו וטיפוחיו בנמרוד. מה קודם לכן התנגד לכל נסיון שנעשה להוציא את הסייח מרשותו, עתה התנגד משנה ־ ־ ומה עמד בעבר בפני הפצרות ותחנונים של נערים ונערות בדבר טיול על נמרוד – עתה חזקה מצוותו פי־כמה. שוב לא מחזות־שעשועים ערך בקפיצות של נמרוד לעיני אנשי המקום, אלא הרבה לבחנו. הקפיד על מנת האוכל שלו שתינתן במידה – לבל תגדל הכרס. אך יהיה בה כדי להוסיף כוחות ואונים לנמרוד.

האמנם היטיב בכל אלה עם חניכו? – חידה היא. כאמור, נמרוד לא נתברך ביחש “דמו” ורק הטיפוח הקנה לו את חינו: גם און הנעורים שיווה לו את הקסם בעיני רואיו. המשובה בה דבר על פני שדות ורגבים משכה אליו חסד והקפיצות שקפץ הטו אליו לב – אך כעת בבוא שעת שיקול־דעת, היו שראו נכוחה וטענו:

– במשקי הערביים, שהם מוחזקים כחובבי סוס, סייח כגון זה עומד לרכיבה מכבר.

ועוד:

– הרי עובדה וראו עובר־דרך, על גבי מה הוא בא? הווי אומר: על סייח שגידל.

אף צדקו הטוענים. ראו בדרכים רוכבים על סוסים פחותים מנמרוד בקומה ובכוח. ערבי זקן וכבד־גוף התנהל ברכיבה מתונה ותחתיו סייח שלא הוציא את נעוריו – אף־על־פי־כן נשא הסייח ברוכבו, נושא ומניע בראשו, מרצד וממולל ברגליו הדקות. יתר על כן: כבר עמד ערבי שנשאל ודרש לשבח את הרכיבה המוקדמת על סייח אף אמר כי יש בה להשביח את כוח־הסבל. ואם ערבי כך – מדוע יהיו מדקדקים יותר ממנו אנשי־העבודה היהודים? –

כן היו מדיינים במשק לכאן ולכאן אף הזמן החולף פעל – וכאשר קם איש משק והעתיק את נמרוד ממחיצתו באורווה אל בין בהמות־העבודה כי צר המקום – ברוך השים את עצמו כמחריש. וכאשר קם החותך בעניני המשק בחוץ ובהיותו אץ לדרכו חבש את נמרוד ורכב לדרכו – לא השמיע ברוך מטוב ועד רע… ולא עוד אלא כשחזר הלה מדרכו ונמרוד שלם ומתנהל באוכף כבר־דעת – עמד ברוך בין שאר אנשי המקום והשמיע בפנים צהובות:

– עתה יש לפחות בהמה נאה לרכיבה אשר לא תבייש את המשק בפני שאר ישובים.

– אמת ויציב וקורת־רוח היתה לי היום. – הודה גם החותך בעניני המשק וענה אמן אחרי דברי ברוך – היום התכבדתי בכבוד הסייח שלנו, כי לא פרד היה תחתי אף לא סוס־עבודה יגע. גדל כבודי בעיני עצמי ובזכות זה קניתי לקישוטו שקיים.

נקבע איפוא מאליו הנוהג, כי החותך בעניני המשק חובש לצורך נסיעותיו את נמרוד; וכן הצריך צריכה פתאומית לרופא אף הוא אץ ורוכב על נמרוד. הנערה המשתוקקת ביום שבת לטיול מוצאת לה בחור החובש למענה את נמרוד ובהמה אם אבדה ויש לרדוף אחריה או רועים זרים כי נראו בשדות מרחוק – מיד חובשים את נמרוד ורודפים, משיגים ותופסים…

־ומה עוד חסר? המעבר האחרון לבגרות ואף הוא לא בושש…

משק עברי הרי כמוהו כגלגל מכונה, אשר יסובב בסיבובו היומי־השנתי ושוב אין לפניו אלא ההכרח. יום אחד עמדה הסוסה יחידה ביצולה ובן־זוג חסר לה – התעמוד בטלה? צרפו את נמרוד. תחילה לנסיון צרפו את הבן אל מי שהיתה אמו והתראה משונה בגופו הצעיר ובהילוכו המכרכר בעגלת־עבודה, שהיא מתגלגלת על אופנים חשוקים. “המאזניים” חבטו ברגליו הדקות מאחור וכן התרומם וקפץ לו היצול אל פניו. הנה אצה העגלה במורד בלי שמשכו בה והנה נעשתה כבדה במעלה – איך יעמוד סייח צעיר בכל אלה?…

עם זה לא ארכו הימים והרכיבה באוכף בקישוט השקיים היתה לנחלת העבר, כי לא רבו רוכבים במשק עובדים. אמנם פה ושם בשכנות אפשר היה לראות בגורלם של סייחים והוא שונה בתכלית. במאהל בדווי דל עמדו סייחים באוכפיהם כל שעות היום ולא נתייגעו מריצה בחום, ואם בכביש הגדול עברו שיירות של רוכבים – הרי גם כאן התנהלו סייחי הרכיבה כבני־יחש… לא כן עם נמרוד. במשק היהודי גדל ואם נמצאו עוד מהפכים בזכותו מטעם גילו הרך – נשמעה מיד תשובה ניצחת: יעבוד ואצל היצול גרמיו יתרחבו ותחזקנה רגליו ־ ־ ועל בהמות העבודה, נחשב גם נמרוד.

איני סבור, כי יש אחד אשר ידע או יזכור איך מצא נטרן את מותו או באילו נסיבות בא עליו המוות על אם הכביש, בו נודע בשמירתו. אך כשמצאו אותו – ועורו השחור והמפוספס פסים לבנים שוב אינו מטיל אימה על העוברים והשבים – הבינו מה תפקיד מילא, מה נאמן היה למשמרתו ומה נואשת היתה דרך מלחמתו תמיד – מלחמה בלתי־שווה בה מצא גם את מותו. כי הוא הובא אל המקום עוד לפני הקראו נטרן, וכאן האנשים אשר גידלוהו הועידו אותו לתפקיד אשר על שמו נקרא. ואמנם המקום מטבעו היה זקוק לכלב נטירה אמיץ.

המקום היה מפולג משני צידי הכביש והכביש הוא הנמשך מקצה הארץ האחד, עולה ועובר בזה בין האקאליפטים ויוצא לקצה הארץ השני.

– נמצא כי כביש־המעבר גדול היה במקום הזה. כאן עברו גייסות שנשתיירו לשמור בארץ; כאן דהרו שוטרים על סוסים אבירים; כאן התנהלו בדד בסוס ובחמור תושבי המושבות הוותיקות כהרגלם: אכרה יולדת על גב בהמה עלתה אל העיר אשר בהר, ואכר – אל חנויות ובתי־מסחר שבעיר הזאת. כאן חוברו יחדיו השבילים, בהם ירד הפלח הערבי במחרשתו ובצמדי־שווריו בחורף מההר או בהם עלה בסוסו ובחמורו העמוסים תבואה בימי קציר. – כאן לומד נטרן לשמור.

בשעות היום הוחזק כלוא בתוך חומת בניני המשק, חבר לסוס ולפרה, לסייח ולעוף שבתוכה – אך לאדם לא התרועע. ואם לא נודעו עוד בימים שבהם אנו עומדים כללי גידול ואילוף של כלב השמירה כהיותם ידועים היום, הרי דבר אחד ידעו, שאיש אחד מצווה לטפל בכלב ולא יטפלו בו אנשים הרבה. לכך היה האיש האחד נושא את מנתו מן המטבח, מאכיל ומשקה אותו, והשאר – מתייחסים בכבוד מהול בפחד ומספרים זה לזה: נטרן כמעט התנפל עלי בלילה… עוד מעט ונשך אותי נטרן…

גדל נטרן מהר והוצא בלילות, להיות מקיים משמר על הכביש עם השומר. כיצד סיגל לו את חוש ההפלייה, זאת יקשה לי להסביר, אך עובדה היא: ידע הכלב להבדיל בין הלבוש כילידי הארץ ובין הלבוש בגדי חלוץ; הבין מי אריס פולח העושה באקראי בכפר ומי שוטר רכוב על סוס; כן ידע מי אורח במקום ומי תושב. ידע להבדיל כין אלה בחוש חריף ובמהרה התפרסם שמו. אין פלא כי בצאת נטרן לשמור בראשית הלילה, נדם הכביש מעובר־דרך ולא ניכרה בו תנועת היום.

אמנם לא על הכביש בלבד הופקד לשמור, כי כאמור נחלק המקום משני צידי הדרך: מזה המשק על הבהמה והמכונה שבו, ומזה הבתים הקטנים והישנים של המגורים ובהם ישנים האנשים. כאלה כן אלה היו צריכים שמירה, כי המקום שוכן פרזות: שתי שורות בתיו מרוחקות זו מזו ומאחוריהן שבילים לעבור בהם בלילה לשומר. מזה שביל הצופה אל פני ההר המאוכלס כפרים ערביים רבים, ומזה שביל אל “חרבה” משכן הקיץ לקוצרים שירדו מהכפרים לעמק. והיה נטרן מסובב עם השומר גם בשבילים האלה, עד צאתם בחזרה לכביש והוא צופה אל הבאות…

נשמע רחש מרחוק – קול אדם או פעמי בהמה. אם מצד הכביש יישמע קול הלך: הו, השומר! – או משבילי השדה יגיעו פעמי בהמה ופלחים יקראו יחדיו מטעמי זהירות: החזק את הכלב, השומר! – ותפש השומר את נטרן בקולרו, כי הכיר בקולות הללו של מי הם – קוצרים שהשכימו, חורשים העוברים לשדותיהם, עובר־דרך או בן־ברית הוא ממקום שכן – הס… נטרן… הללו ידידים הם… השקט, נטרן!

אך יש ולא תפס השומר בקולר הכלב בעוד מועד; או לא ידע האיש הקרב את מנהגו ולא הכריז מרחוק “שלום”, או אז הסתער נטרן! כי עזות היתה בו ואומץ שלא נרתע מכל. אם הלך – ותפש אותו במלתעותיו, ואם רוכב – ידע להפילו מעל סוסו. כן הטיל את עצמו לקרב בלי לחשוש האם יחיד הוא זה או חבורה גדולה; אם באזרח פגיעתו רעה או בשוטר בא־כוח השלטון. נלחם נטרן בשצף־קצף את מלחמתו בלילה ולמחרת נשמעו דברי טרוניה וקובלנה לאמור:

– הלילה נשך נטרן אורח. יש לקשור אותו.

– שוב הפיל נטרן רוכב. אין להוציאו לכביש.

נחלקו הדעות בדבר נטרן, כי במקום פרזות השוכן בדד, אין לסמוך על מידת הרחמים בלבד. אמנם צר על הלך שנפגע, וכן רע הדבר אם פגע בפרש הודי שרכב אל מחנהו לתומו, אך מי יבחין ומי יבדיל באישון־לילה מבעד לאקאליפטים מאפילים משני צידי הכביש? שמא גנב היה שהתקרב אל חומת בניני המשק והתנכל לסלק בשקט זוג בהמות – הרי קרה כדבר הזה! –– או שמא לא קוצרים או חורשים ירדו ובאו מצד ההר, אלא ליסטים ומתנפלים – הרי גם כדבר הזה קרה!

אמנם עברו ימים בשקט והשקט ולא אירע מטוב עד רע, כי ארץ־מישור היא המקום וסביב מרחב גלוי; – אך בא קיץ בו זעה הארץ – ארץ הגליל – סביב. במקום גופו עוד היה שקט, אך הסביבה נסערה מאוד. היתה, איפוא, הזכות והחובה גם למקום הזה לדאוג לבטחונו כאשר בהרים הועלו משואות בלילה, ולא נודע אם מדורות הן להעיר פולח לעבודתו או סימן הוא, כי נזעקים בני־חיל מההר לרדת ולתקוף כפר עברי שוכן בדד –

לעת כזאת נהגו כאן כמנהג שאר נקודות עבריות קטנות. מה שם ביצרו ותיכנו תכנית של הגנה, אף כאן התכוננו. חפרו חפירות מאחורי הבתים כלפי ההר, שישמשו מקום מחסה לצופים, ערכו מיתרסי אבן מוסווים תוך הגינות, אף קמו לתקן את הבית האחד תיקון מיוחד לעומת שאר בתים קטנים, חיזקו את שער חצרו. קבעו מקומות מצפה – וכל אלה כדי שאפשר יהיה להעביר בבוא הפורענות את הנשים והילדים – כי יהיו שכונים במקום בטוח.

עם זה יתרון נחשב למקום זה על פני שאר נקודות עבריות קטנות: הכלב נטרן! לעת כזאת גאה הלב ובטח – בכלב. נטרן – אמרו – אינו כאותם כלבי הפקר אשר כוחם בנביחתם. וכן הודו לעת כזאת, כי יפה עשה נטרן שהפיל את חיתיתו על הסביבה, וכי “מוטב שיפחדו מפנינו משילכו לבטח”. לאור דברים כאלה שכחו לנטרן את המעללים אשר עולל ודרשו את כוחו לשבח: נטרן הוא מעוזנו – אמרו ושוב לא נתפשו לבהלה.

כלו ימי הפורענות וימי שלום השתררו בארץ. החלו שוב לעבור בדרך העגלות ממקומות קרובים, רוכבים ממקומות מרוחקים יותר. עוברים הנוסעים או הרוכבים מהנקודות העבריות, קוראים את קריאתם – “הו, השומר!” ומשתהים להחליף דברים על מה שהיה ואיננו עוד. הללו מספרים בסכנה אשר חלפה על מושבה פלונית, שעוד מעט ונמחו שרידיה מעל פני האדמה ורק בנס ניצלה, והללו – בבהמות שנגנבו, שבעד¹ שנגזל. אלה בגורן שהותקפה בלילה, ואלה במעשה שוד שנעשה לאור צהרי־היום. רבים הסיפורים מימי פורענות בחבל־ארץ מבודד, אך השומר מחריש ומנענע בראשו, כשנטרן עומד אצלו – והוא מחייך.

– אצלנו – הוא אומר – עבר הכל בשלום.

– בידוע שאצלכם נטרן הוא השומר – מרמזים עוברי־הדרך שהגיע גם אליהם שם הכלב הנודע לשבח. שלא כלבי־הפקר הללו המשוטטים בחצרותינו ואין בהם מועיל.

ואותה שעה נטרן מתוח, עינו נוצצת, רגלו דרוכה – כי רחש הגיע לאזנו ממרחק רב… יתכן, כי למד נטרן להבין את המדובר בו ועל שום כך לא עלה בדעתו לשנות ממנהגו בימי שלום או פורענות. מנהג יחיד נהג, אף־על־פי שגם במקום זה כבשאר מקומות־משק הסתופפו כלבים – כלבי־הפקר – מאותם שנטפלו באקראי ונשארו וגם מאלה שנולדו כאן. כלבה עברה מחזית הבית אל עורפו וחוזר חלילה בעמוד הירח במלואו, ועמה נבחן שנשאר לה מגוריה. הללו קמו ונבחו פתאום במקהלה לצד הכביש, או זעמו ורטנו מעט כלפי עצמם עד ששבו והתקפלו בפרוותם לשינה נוספת. לא כן נטרן – עמהם לא נבח ובקהלם לא התערב. את השמירה הבין על־פי דרכו האמיצה ולא סטה ממנה.

אף נמצאו מקנאים ושונאים קמו לנטרן – אך השונאים… מי יגלה את צפוניהם? שמא אותם פולחים עצמם, אשר קראו מרחוק אל השומר והחניפו לו לעת לילה – הללו נשאו את לבם בסתר לנקום בכלב. ויתכן כי אחד אשר פגיעת נטרן היתה קשה לו ביותר, נטר איבה וחיכה לעת־מצוא. התוכל לרדת לצפוניהם של בני־אדם? עוברים קוצרים בחבורה צפופה בלילה ומרעידים מצינתו, אך בו בזמן מלכסנים בסתר עיניהם כמבקשים לגלות מה מקום־תורפה בכלב הנועז וכיצד אפשר להכשילו. שמא תרוצץ גולגלתו או פרסת בהמה תוכל לו? ימים רבים עברו וצפונים אלו לא נגלו: יד מתנקשת לא השיגה את הכלב ופרסת בהמה לא יכלה לו. זאת ועוד: כשם שנטרן מסור למשמרת שהופקד עליה, כן שמר אמונים גם השומר אשר הופקד עליו וראש דאגתו לשלום נטרן…

היה איפוא בזיווג זה ערובה הדדית לבטחון לילה: השומר לנטרן ונטרן לו – הלה ברובהו וזה במלתעותיו נכונו שניהם ליום פקודה. עד שקרה המקרה והנסיבות גרמו, לא הקפיד השומר ועשה לבדו בין בניני המשק, שעה שהכלב עושה לבדו בכביש. באה הפורענות כחתף, וכאשר השומר חש להושיט עזרה, כבר איחר את המועד, כי לא בקטטה עם פולחים נסתכסך נטרן, אף לא נגד קוצרים או חורשים קשר מלחמה. חבורת פרשים היתה הצד שכנגד ונטרן הוכרע.

אמנם כלבי המקום הזהירו כדרכם בריצה ונביחה על בוא החבורה ואילו שמע נטרן לאזהרה יתכן שהיה מצרה נחלץ. הכלבה יבבה תחילה והחלה רצה בקו הכביש, אחריה נגרר אף הקדים אותה הנבחן מגוריה. אצו־רצו שניהם עד קצה שדרת האקליפטים וחזרו בדהרה. היה בריצתם משום אות ברור, כי הלילה אין כדאי לחרחר ריב ומדון – והסתלקו כמנהגם.

נשאר נטרן לבדו על אם הכביש, צופה לאשר יבוא, אף ידע כי קרבה חבורה שלמה. לא קול ולא קריאה – אות הוא כי יריבים הם הבאים. ואמנם הללו דהרו – פרשים גאים לאור הירח המלא, רמחיהם תקועים בארכובות והם עצמם זקופים באוכפיהם כרמחים. נמתחו שרירי נטרן וזינק ממקומו, לא הרבה בשיקולים. בשוק רגלו של הסוס הראשון תקע את שיניו ולא הרפה. נפל הרוכב מאוכפו, ועדיין לא הרפה נטרן מקרבנו, עד פרוץ קול יבבה מפיו, כי פגע בו חוד רומח מאחור. זנח הכלב את הסוס ופנה אל היריב, נלחם בעוז בהינתך עליו מכות נאמנות של הפרשים, כי לא ידע רתע.

בא השומר הבהול מחצר המשק, אך המלחמה נטושה. זעופים הפרשים למראה חברם שהופל ארצה, ולשפת השומר לא שמעו. אחת לנגד עיניהם: לעשות כלה בכלב. כילו הפרשים הזרים את חמתם ושבו לרכב לדרכם העולה לצפון הארץ. הנה התרחקו הלוך והתרחק צנופים במצנפותיהם, וממללים במלל שלהם, כשצללי הירח הבהיר והדורי הארץ מעלימים אותם הלוך והעלם מעין.

ידע השומר, כי קצרה ידו מהושיע הפעם בפני סרדיוטים של הצבא והתמהמה לגשת עד לכתם המצטייר על אם הכביש – שם נדם נטרן. אך בהביטו סביב, הרגיש השומר פתאום בדומיה שקמה, כי נשאר בודד בשמירתו: ממול להר מזה והחורשה הרחוקה מזה, בין צפון הכביש מזה ודרומו מזה… נשאר חסר־אונים באין נטרן –––

־ אכן, שומר, מה מליל… – מלמל אל מול נטרן – זו הפקעת הצנופה על פני הכביש, ולא קמה בו הרוח לבשר את הרעה לכפר הנם, ששם מבטחו בשומריו…

אך שונות הדבורים מכל ענף אחר במשק וחייכם כי אלמלא משה, קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע במקום גופו כי ענף כגון זה נמצא בו. מי היה יכול להעלות על דעתו, כי אותם ארגזים מספר שהיו מעומדים בשורות קטנות בין הבתים ועליהם הצלו כמה נטעים רכים ובסמוך להן מספר פחיות קטנות למים – כוורות הן על פתחי הסדקים אשר בהן ועל חורי איוורור ומגיני־רשת אשר להן. והכוורות הללו ענף משקי הן, שיש בו רווח או הפסד כבכל ענף אחר? –– אך כיוון שמשה היה מהלך בהרמת רגלים, בימות החורף רגליו שוקעות ובימות הקיץ הדרך יורטת לנגדו, נודע הדבר מעט־מעט כי אמנם יש מכוורת במקום. והמכוורת – כמה כוורות בה, אשר דבורים יוצאות מהן לחפש אחר מזונותיהן בשדות ובמרומים, חוזרות אליהן טעונות מזון וממשיכות את מלאכתן לטובת המשק – בעשיית הדבש – בלי־הרף.

בזה נאמר לכאורה הכל ובכל אלה לא נאמר כמעט מאום על הדבורים ועל החבר העובד בהן – משה. כי באותם ימי ראשית למשק נתפש חבר לרוב לדברים נראים לעין ולא הלך לבו אחר הנסתרות: האחד לפלחה והשני לרפת, זה למחרשה ולמכונה וזה לעץ או לגן־הירק. האחד היה משה שלבו נמשך אל הנסתר, אל הדבורה אשר מציאותה אינה נראית כמעט לעין וכן נשאר כוורן. ודאי שנמצאו מיד חומדי־לצון מאותם פקחים שלגלגו על חשבון משה: "רודה דבש תהיה משה… דבשן שכמותך… וכדומה… וכן הקלו את ראשם בו ובמלאכתו לאמור: מה חכמה היא ומה עבודה אתה עושה? הדבורים עובדות ואתה נמצא נהנה מטרחתן… לא כן אנחנו העובדים בזיעת אפינו במשדדה ובחרמש, בקרדום ובמעדר ובכל עבודה אחרת בשדה…

שמע משה לדברי הלצון הללו, אף פניו התקמטו בקמט צחוק והמשיך במעשה שלו שאינו מעשה. הגביה הכובע הקטן לשבת על ראשו כמו הזדקר להגן עליו מלשון לצים. ריחפה בת־צחוק על שפתיו כמו ביקש להשיב לחורפיו דבר. ומיד חזר בו, כינס את כתפיו והלך לחפש נחמה אצל הספר – אותם ספרים שלימדו אותו כיצד יגדל דבורים.

ונפלא הדבר מאוד איך השכיל משה ללמוד את מלאכתו מפי הספר. האם למד גם בחור פלח את שיעורו בחרישה מפי הספר או שמא נוהג בבהמות למד מתוך הספר איך לנהוג? – שמא למד פלוני איך להצליף בשוט, בהי ובשריקה, מתוך ספר? – להד"ם! – מפי הפרדות למד. לא כן משה: הדבורים לא לימדוהו ובן כוורנים לא היה. בחבל ארץ זה היתה מכוורתו יחידה בכל המשקים מסביב – כיצד בא איפוא לידיעה מתי לרדות או לחדול, איך להאכיל או להשקות את הדבורה בתקופות השנה השונות? – בעל־כרחך אמור: מספר. ספר גרמני כתוב צפופים ומרובים בו ציורי החרק. ספר רוסי. חוברת. את כל אלה אסף משה – והיה מטייל על פניהם באצבע ובולע תורתם בטרם קיץ, ועלה כובעו מעלה מעלה מקצה קדקדו לפדחתו מדי היותו שונה בספר לאור העששית – מעיין עד בוש.

למד: תחילה היו ארגזיו נמוכים ומשפילים עד לארץ. בא והקים עליהם משה במשך הימים קומות – אחת אחת ובהדרגה. תחילה קנה הכל מן המוכן – עץ ורשת ומסגרות מיוחדות עשויות מהם – ואחר־כך החל מתקין עצמו חלקים שונים – נגריה פתח ובה עבד בעץ, עשה ברשת ואת המסגרות הכין במו ידיו. כן היה מהלך תחילה מן הספר אל המכוורת וחוזר חלילה. אחר־כך החל יוצא אל השדה ומטייל שם ארוכות, מביט באילנות סביב, צופה אל השיחים. ולא היה יודע איש במשק, מה עושה משה ומהו מחפש. מה למד ובמה מילא כרסו – אלמלא פליטת־פה שלו שהיה פולט מזמן לזמן כגון: חלה… מסגרת… יערת דבש… דבורים… מלכה… ושאר מונחים סתומים וכיוצא בהם. רק אז החלו להבין, כי אמנם היה משה לתלמיד־חכם, בקי בנסתר כבנגלה, ועיניו רואות את אשר נעלם מעיני זולתו.

אף זאת: דק משה בדיבור שלו שלא כשאר אנשי הענפים. הללו, בידוע, אנשי עבודה פשוטים היו שכוחם בפשטותם ולבם אינו פנוי לצחצחות. אם רצה אחד הפולחים מכשיר או כלי ולא העביד בפרך את מוחו. – “הבה לי את “המאחוד” – קרא והיה מובן כי כוונתו במקרה פלוני אל המפתח ובמקרה שני לזפת אופנים. כן דיבר הלה בלשון שלו אל הבהמה וקרא: נו… אי־או… צ־צ… ושאר הברות שאינן בגדר של דיבור, עד שהורגל לדבר גם אל בני־אדם בלשון זו של הברות. לא כן משה: נקי דיבור היה וידע לכנות כל שם וחפץ עד שהיה לפלא, אף שאלו אותו: מנין לך משה המלים הנאות האלה, “האינטליגנטיות” רחמנא ליצלן – “צוף” ו”זיג" ו“אבק־פרחים”? – האם משכיל אתה, בן משכילים?… וצחק גם אז משה בלי נשמע קולו, השפיל עיניו בצניעות של בר־אוריין. אמר: מן הסתם יש מקורות – יש מקורות ––

ואין זאת כי באמת ובתמים חיפש “במקורות הללו” ושלא כאנשי הענפים האחרים, נזקק אל המקורות. הנה תר אחר מונח עברי והנה חיפש אחר שם של פרח, בזה מצא את “הצרעה” ובזה לא אמר די כי לשיח ייקרא בשמו הערבי “ינבוט” – אלא שם עברי חיפש ו“כליס־השדה” קרא לו… עד שהבינו אנשי המשק מה בין משה לביניהם ומה בין ענף אשר בחר בו לבין שאר הענפים. הענפים “הנגלים” הללו שאולים הם מתחילה, מקצתם או ברובם, מכלים זרים: פרה וליטר החלב שלה, תרנגולת ומדגרה שלה, טראקטור ומחרשת דיסק – בכל אלה שלובה מיכניקה שבאה מרחוק. לא כן הדבורים: הללו פעלו את פעולתן שלא באמצעות אדם כמעט – על־פי דרכה עשתה הדבורה מימים־ימימה והאדם לא היה אלא עוזר לה – לפיכך בעל־כרחו הלך אחריה בכל אשר הלכה. –

עפה הדבורה אל הפרחים ויצא משה לראות מה הפרחים שהיא אוהבת. נתבררו לו דברים רבים: לא ראי פרחיה באביב כראי פרחי הקיץ החביבים עליה ולא ראי הפרחים הללו כמזון הזעום המצוי בסתיו. הנה תטוס באביב ותשפיל במעופה – על פני סביון ועולש וחרצית – מהם או מבני מינם תרקח המרקחת המכונה צוף של פרחי שדה… אך מה פרחים תמצא בקיץ היבש? – שור: הגביהה עוף ועד לאקטליפט הגיעה! – גם שם מצאה פרחים להתגדר בהם… ואם אקאליפט איננו – חזרה אל השדה לתור – שם “ינבוט” קטן נטוש כקוץ ללא ברכה־בו – ובכל אלה מאכל תאווה הוא לדבורים –

כיוון שכך, התאווה משה לדעת מה צמחים תבחרנה הדבורים בתוך השמיר והשית הגדלים בר ושמא קוץ ודרדר אף הם יפים לה? – כך היה ממדד בהרמת רגלים על פני שדה ובור ככל אשר תרחיק הדבורה לטוס סביב למכוורתה – הדבורים טסות ועיני משה צופיות אחריהן –– עד שמצא כי לא רק צוף ואבק־זהב נושאות הללו ומביאות, אלא גם מזיקים ופורענויות אורבים להן בטיסתן. נתחוורה למשה הלכה זו ועמד מיד על המשמר.

הצרעה באה אל הדבורה. הרגישה הצרעה ממקומה בשדה־הבור כי דבורה בשכנותה ומיד אצה אחריה, סביב למכוורת החלה מאוושת בכנפיה הקשות, מעל לכוורות ועל זיזיהן החלה אורבת בעיניה הבולטות, הזהיבה והזהירה בכתמים הנוצצים והזדוניים שעל גופה. אמנם צרה הכניסה לכוורת פנימה לצרעה הרוצה לפרוץ – עם זאת לא פסקה מלשחר לטרף והנמיכה להתעופף סביב –– עמד משה והתחקה יפה יפה על תנועותיה, ראה אותה בהיותה רוצחת אחת מהדבורים, אף חשב והתקין כלי־ציד להפיל אותה בפח. פתיוני בשר פיזר אצל המכוורת וליד המים ובעצמו ישב ולוח בידו. – צחקו חומדי לצון ושאלו מה משחק זה בו בחר משה לשחק בעצם חום היום – אך עטתה צרעה על הבשר ומשה – חבט! –– חבט בה חבטת מוות – והפיל חללים הרבה מהצרעות. וגם בזאת לא אמר די. כיוון ששודדת הצרעה ומתנכלת לדבורה, יצא לחפש אחר קינה של זו – באדמת בור מצא קנים קנים והחל לבער אחריהם עד כלה.

היה הטבע כספר הפתוח לפני משה והוא קורא בו כהיותו שונה תחילה בספר: הסביון וכליס־השדה לגביו הם “צמחי־מרעה” של הדבורה; צרעה – שודד בצהריים; אבק־פרחים – מזון; ולבסוף הדונג – זה מוצר בית־החרושת הפנימי של הכוורת – גם בו התערב משה. כשפניו לבושים מסיכה עבה ועשן לפניו הולך, הגיש לכוורת דונג מבחוץ לבל תוסיף הדבורה לטרוח ותקדיש את עצמה לעשיית דבש בלבד. – דבש, כי בו ההכנסה למשק וככל שירבו פחי הדבש כן תרבה ההכנסה. ככל שתרבה ההכנסה מהמכוורת כן ירבו מגדלי הדבורים סביב. – אף נמצאו כבר טירונים שבאו לשאול מפי משה מה ההכנסה יש מכוורת ומה דרך יש לנקוט בעבודתה?

כן עשה משה ימים רבים ולבסוף ראה גם נחת. רבו כוורות במשקים סביב. אף במכוורתו הוא היתה קומת כוורת לקומותיים. בכל אלה לא אמר די, כי מודעת היא בדרך החקלאי שלנו: תחילה הרי הוא מחדש הכל עפ“י השכל ואחר־כך מתחיל להסתכל סביב כיצד היה הדבר בטבע לפניו –– וכן החל משה חוקר איך גדלה דבורה בטרם היות מכוורת ושלא עפ”י השיטות החדשות. אל הכפר הערבי בהר יצא לחפש אחר דבורים ונחילים מהגדלים בתנאי מחסור ולא עפ"י תמיסות סוכר בחורף כאשר תיקן ברוח המדע. אחר דבורה חסונה ביקש והביא מאותן כוורות־החמר, אשר כמוהן ככדים סתומים ואטומים, אך תוכן התנחלו נחילי דבורים. איש לא הבין אל התכונה כאשר ראו במשק כדי־חמר מובאים בחמור ומניחים אותם אצל המכוורת. רק משה לבדו ידע כי בפתחו את הכד יראה בעד החורים הנקובים בו נחיל – ואת נחילי הדבורים האלה יעביר אל כוורותיו.

ודאי התכוון משה לטוב: לנטוע מסגולות דבורת ההר החזקה והמנוסה בסבל ובמחסור במכוורת העברית העומדת במישור. שמא גם מלכה ביקש למצוא בנחילים הללו – מלכה אשר תעלה בכוחה וסגולותיה על כל אשר היה לפניה במכוורת? –– על כל פנים, ימי נסיון גדולים היו אז למשה בהם עטף עטוף היטב היטב את כל חלקי העירום שבגופו – עטוף צוואר ופניו לבושים רשת, ידיו עטופות עד לשרוולים בבלויים שונים מכל אשר מצא ומחשוף בו אין – כן טרח ועבד – ומה נהייתה?! –– מה אירע כי נחפז ביום מן הימים לדרך, תפס רשת והלך באשר הלך?

– אנה משה? – תהו והשתוממו אנשי המשק שלא יכלו עוד להבליג על סקרנותם למראה הלהטים האלה.

– נחיל ברח… הראה ברמז ולא השמיע קול דיבור בעד לרשת והמשיך ללכת לדרכו.

אמנם אף אחד לא יכול להשיג מרמז כיצד נחל בורח ומה פירושה של הבריחה – – ועוד זה פלא, כי לא ביקש משה עזרה. ברגיל, בהמה בורחת, מיד יוצאת שמועה ואנשי המשק מתקבצים, סוגרים מעגל סביב – בין הוא עגל ובין סייח – קוראים ומגרשים מעט־מעט, קרבים מתון־מתון עד שתצליח הערמה והבורח יוחזר בכבוד רב אל החצר – הו־הו! – וסגרו את שער החצר עליו־ העריק נלכד!… אך נחיל כיצד סוגרים עליו במעגל ואנה יגרשו אותו, אי השער שיסגרו עליו?… אי הנחיל המדובר עצמו?…

אמנם חדי־העין יכלו להבחין עננת־זהב קטנה שגודלה ככף של איש נוצצת ופורחת יחד, מזהיבה ממעל במרומי האוויר הצח ופניה אל ההר – אך מי יחליט כי אמנם נחיל הוא ואם נחיל – האם יעמוד, האם ישמע, האם יציית לקול קריאה ויחזור בו מדרכו? ־ ־ הביטו המביטים אחרי משה ומשכו בכתפיהם: בפנים לבם הרי עדיין לא שוכנעו אנשי העבודה האלה, שיש ממש בכל ממלכת החרקים הזאת, אשר בה רק מלכה יולדת ושאר דבורים פועלות הן והפועלות טורחות מאז הבוקר ומביאות צוף – שמא כל זה אינו אלא עורבא פרח? ––

אך דא עקא שעיניהם ראו גם דבש, אף טעמו ממנו… באחד מימי הקיץ החמים, תוך חום הקציר והובלת תבואה נתמלא לפתע רחובם תכונה וקול נשמע: רודים את הדבש! –– ולא זו בלבד אלא פחים פחים נרדה הדבש, אף עוגות־חלות של דונג חולקו בין חברים –– מאז שוב אי־אפשר היה לכפור במציאות חיה של תאים־תאים בתוך כוורת ובתעשייה הנעשית שם באין־רואים. לפיכך גם עתה לא ראו ברירה לעצמם אלא לתמוה ולחשוב: כיוון שמשה הוא האומר כי נחיל ברח משמע שיש להאמין לו ואפשר יעלה בידו לתפוש אותו ולהחזירו למשק ––

ומשה עצמו – כלא־יודע וכלא־שומע את הספקות סביב. בלי לדעת אם תארך הדרך או תקצר – המשיך ללכת. והלך על פני גבעות וגאיות, ירד ועלה כשעיניו נשואות למעלה אל הנחיל – הלה פורח באבק־זהב סתרו והוא מהלך למטה וצופה אליו. יום תמים הלך משה עד שהעריב – משה הולך והנחיל פורח – האמנם אל ההר פרח, כי גם הנחיל חונן בחוש המושך אותו לחזור אל מוצאו ממנו בא?

אמנם לא הגיע עד להר ואפשר שנוכח הנחיל לדעת כי שוא ינסה להתחמק מעיני האיש ההולך אחריו או אולי עפ"י ספריו שת לו משה מלמטה בקסמים? – על כל פנים נטה הנחיל בבוא הערב ללין לילה בשדה כדי להמשיך את דרכו למחרת ולמצוא מקום להתנחל ולהתחיל בעבודתו כאשר נצטווה מימי בראשית… כוונות כמוסות בלבה שלה משפחת חרקים – מי ידע ומי יוכל לרדת עד סופן? –– אך משה הקדים בערמה ובתחבולה כי בנטות הנחיל לרדת הזמין לו ענף כרות לשבת ומיד פנה אחורה כשהענף בידו – הוא מהלך ונחיל הדבורים על הענף בדרך חזרה לבית… בלא אומר ודברים החזיר את האובדים.

במשק שכחו על הבורחים כי במה נחשבו? ־־ ־־ וכן לא ידעו בהחזרתם. אילו ידעו אפשר כי לא היו תופסים גם אז איך נעשה דבר כזה של איסוף חרקים אובדים כאסוף ביצים. ואין תימה: הרי גם שאר עלילות שעולל משה בצנעא לא העלו על לב אנשי העבודה הללו. – בהיותם חורשים בשדה וצרעות מתנפלות לפתע עליהם ועל בהמתם – ברחו פשוטו כמשמעו מהשדה כל עוד נפשם בם; לא כן משה שחקר עד לקן צרעות והשמיד אותו בלי פחד עד כלותו ––

האם סיפרו אחר־כך בשבח משה או המעשה אשר חולל? לא.

פשוט עצמו את עיניהם מראות והיו משימים עצמם כמפקפקים בדבר מעיקרו: אמנם היו צרעות אך קנן מנין? איפה יימצא הקן ולהשמידו – האמנם ברגבי עפר? –– וכן היה גם בפעם זו: אפשר כי פרח נחיל ומשה תפש אותו או אולי עפ"י מקרה התישב על ענף כרות ומשה החזיר אותו אל המכוורת – על כל פנים תחבולה זו של תפישת בורחים על קצה ענף כמוה כמעשה־להטים מאחז עינים ומי באנשי המשק הפכחים לבו יטה להאמין במעשים כאלה? ––

אין חולק כי עזריאל היה גיבורה של שפיים. כתף רחבה וחזה בולט, קמט של בן־חיל בלחיים וניצוץ בעין מתעצמת – מה עוד יידרש בין אנשי עבודה צנועים, אשר נעוריהם נוקשו מכבר בעמלם? היה עזריאל מהלך איפוא בהכרה של יתרון־כוח בשפיים ונערה חלוצה שבאה מקרוב קרעה עינים למראהו – עינים שחורות־חמות – ופלטה בהתפעלות נשמעת: אך זה בחור בן־חיל! ־ ־ בין הגיעה קריאה זו לאוזן עזריאל ובין לא הגיעה, כתפו היתה מתרחבת מאליה וחזהו מתעגל משנה, קמט לחיו צוחק ועינו נוהרת, כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – וחסל.

ואם חכמי שפיים דרשו על דרך ההיתול, כי בעזריאל נתקפח במקצת המוח על חשבון הכוח או על חשבון החומר לקתה הרוח… לא נתווכח עמהם; – אך בשבת עזריאל רכוב ועל שכמו רובה – אצל מהודו על המקום; על אחת כמה וכמה בצאתו דוהר לחוץ או בעלותו בהר לעיר – אשרי העין ראתה בכך!… רועה־צאן מהשדה הביט אחריו ביראת־כבוד ומחמר נטה הצדה מהשביל בפני עזריאל הרוכב. אין צורך לומר, כי בתי העיר הענווים והשפלים אשר בהר – בתי אחינו נמוכי־הרוח, הם ויושביהם הוותיקים – לבשו עוז והתאוששו לאמור: עלה אלינו עזריאל מבני־החיל ב“קבוצה” והוא המרים את כבודנו שהושפל בעיני הערבים שכנינו.

ניתנה האמת להיאמר, כי החברים לעבודה במשק, דעתם לא היתה נוחה בכל ממנהגו של עזריאל, כאנשי עבודה בדוקים לא היה לבם נתון ליתרונות שבראווה. החבר מגד, המהלך שחוח אך גיבור לזרוע, הוא החוגר שק למתניו בימי זריעה ומפזר ממנו חפנים־חפנים רבים של גרגרי תבואה, כשצמדי בהמות חורשים אחריו, נחשב בעיניהם יותר. חבר חביב, אשר שם מומחה קנה לו כבר בדיש והיה מערם את הגדישים בגובה רב, – היה לדעת־כל שני במעלה למגד. ואבן־חן שהבין בגפן וידע פרק בהרכבת הזית, השכיל לגזום בענפים ולחשב מה רווח יש לשים בין נטע למשנהו – כמוהו כשלישי במעלה בסגל החבורה של אנשי שפיים.

ועזריאל? – בהלכות המשק לא התעמק ואם נשלח לחרישה הרי הבהמה חרשה, אך מעדר לחפור בו לא נחשב לפי כבודו. לא שלחוהו אל האקטליפט ביער או אל הגפן והזית במטע; אף לשתילת ירק בגן לא נראה כוחו יפה. לשמירה הועידוהו רוב ימיו, כי בה נודע כוחו. אמנם השמירה היתה ב“תור” ולא מקצוע, אך משום־מה נמצא לרוב עזריאל שומר. אם עבד והחל קודח – נשלח מיד להחליף כוח בשמירה; סיים את שמירתו משום קדחת והחל שומר להבראה; סיים לשמור להבראה – ובא תורו לשמור… ואמנם שמר והחלים מהקדחת, נאנק והתאנח לאחר שינה ביום, אך בבוא הערב התחדש כוחו עמו ובהיותו חוגר את אשפת הכדורים – רחבה כתפו וקולו צלל, כי היה יפה לשמירתו והשמירה יפה גם לו.

עזריאל שמר ועל הנשק תפארתו. אמנם בארץ היו מצויים לרוב תופשי־הנשק – הערבי כבדווי ועמהם גם היהודי. כלי־הנשק מאז ומני קדם נחשבו בזה בעיני הכל, אך אנשי שפיים בעבודתם לא ראו את כלי־הנשק כעיקר. החבר מגד היה מטלטל אותו בדרך או בשדה רחוק, בטלטל אדם מקל. החבר חביב, אף שהיה מעורב עם הבריות ונושא־ונותן עם שייכים בסביבה, אף הוא בגפו היה יוצא ולא נשק בידו. אין צורך לומר, כי אבן־חן היה פוקד שבע פעמים על הזהירות בנשק פן עלול כדור שוטה, חס־ושלום לפגוע פגיעה רעה… ואיזהו כדור שאינו “סוטה”?…

נמצא, כי לא היו האנשים אנשי־קרב מעיקרם וגם בזאת נבדל עזריאל מהם. בנשק יש משום הידור – הגה עזריאל בפנים לבו; יש ברובה משום הדרת־פנים – חשב. ואפשר כי מטעם זה בלבד היה מהלך חמוש לצורך ושלא לצורך, לתפארתו שלו ולתפארת המקום. וכיוון שאין משגיחים במשק אימתי חבר חמוש ואימתי אינו חמוש – לא נתנו אנשי שפיים את דעתם על העובדה, שנמצא אחד בתוכם, אשר חיבה יתירה נודעת ממנו לנשקו – עד שחל אותו ליל־שימורים – ליל נשף בשפיים.

ולא היו תמהים גם בערב זה, כאשר ישבו בנשף חג במסיבתם, ליל חג נדיר אליו הוזמנו גם שכני שפיים, – ועזריאל נכנס והנשק על כתפו. נשף חג – הרי אנשי שפיים בלי הבדל של ותק לובשים חולצה לבנה ורוחצים את פניהם עם ערב; עושים את שערם בעודו רטוב ונוצץ ממים, מתכנסים ומחכים לארוחת־הערב המיוחדת. אכלו את ארוחת הערב והסתופפו במסיבתם עד התפנות השולחנות ואז גם סדר נשף בא על תיקנו. לוגמים כוס יין ומקנחים עד שהתבסם השכל והתחמם הלב. אחד משמיע דבר היתול ואחד מילי־בדיחה – מי בעל־נפש, ולו שומר בשמירתו, יעצור לעמוד בחוץ ולא ייכנס פנימה ליהנות גם הוא מחומו של נשף?

כדבר הזה אירע בנשף האמור. החבר מגד לא התהלך עוד שחוח, כי שפתיו השתרבבו בעליזות רבה ועיניו שוטטו כשני שועלים פקחים סביב. החבר חביב שוב לא זכר בשעה זו, מה בין גדיש לבין ערימת תבואה פשוטה, כי סלסל את שפמו תוך ישיבה אך עדיין לא נכנס למדרגה של התבסמות. ואבן־חן, אף שנהג נזירות מיין ומשאר תאוות רעות של האדם, פלט דברים שבקלות־ראש ולא מענין עצים ונטעים דווקא. נמצא, כי הכל שרויים באווירה של חג ואמרו מפוייסים לעזריאל דברים כבושים.

־ עזריאל, עצור ברוחך וחזור בך בנשקך אל השמירה. – יעץ לו בלשון נוחה החבר מגד.

־ אם שומר אתה מקומך בחוץ. – פזלו אחת הנה ואחת הנה גם אישוניו הבוערים של החבר חביב, כשהוא מסלסל את שפמו מחדווה פנימית על כוס היין המשמח ואינו חושש מטוב ועד רע.

־ לו בקולי שמעת, עזריאל… – הורה גם אבן־חן כאיש־משפחה זהיר לצעיר ומופקר ממנו – כי אז לא טובה העמידה בדוחק זה והנשק בידך. לא אפתח פה לשטן, “חס־וסלום”, אך לא יבוא אדם ב“נסק” למסיבה.

שמע עזריאל שידולים אלו, שידולי נועם ושידולים בלשון חשש, ונתמלא לבו מידה של יהירות… משמע, כי חוששים הללו לנשק ומתיראים קצת ולכך מזהירים עליו… ולא עוד אלא ראה את עצמו מעומד בתווך ועיני הכל נשואות אליו – נערה חלוצה מביטה עליו בהערצה דוממת… נשף החג היה למסיבה נרגשת והוא עצמו נעשה מעין מרכז – נתבלבלה דעתו עליו.

־ הבו לי כוס יין. – היה מעגל חזהו ומשמיע בקמט לחי של בן־חיל, בניצנוץ עין של גיבור.

־ לא יינתן לו יין כל עוד הוא שומר. – השמיע את דעתו החבר מגד בנימה של תוקף.

־ עזריאל, מקומך בשמירתך. – התיז כלפיו החבר חביב ניצוצי־עין עליזים

־ יין?! ־ ־ חס־וסלום חס־וסלום… – בא לכלל ריגשה וזעזוע אבן־חן העניו והשקט והרעיד כולו כדרך “אדומים” שרגזנים הם, והחל מחליף מרוב התרגשות את “ש” ב“ס”.

־ ראו נא בשל מה רגשו… ־ התרברבה רוחו של עזריאל והיה מרחיב כתפיו כשוחה במים עמוקים – בשל כוס יין! ־ ־

ככל שגדלה הבהלה סביבו רהב לבו יותר… האם עברו חום הציבור הזה כי ראשו עליו סחרחר או שמא רגז גם הוא, כי עשאוהו מין טירון שאסורה לו אחיזת נשק בציבור ולגימת יין?… חש עזריאל כי שוב אינו יכול לסגת בלי להעטות על עצמו כלימה. בזה עומדים עליו אנשי שפיים ומגלגלים את עיניהם מפחד ובזה אורחים ממשקים שכנים נצבים עליו ־ ־ היה שקט מסביב, כאשר התפשט והלך קמט־לחיו של עזריאל ומראהו מכף רגלו עד קדקדו אומר: יחיד כנגד הרבים! ־ ־ פנה לאחוריו לשעה קלה וחזר רהוט לאמצע המסיבה ושוב לא רובה אחד תלוי לו על כתפו אלא שני רובים.

־ הנני! – קרא עתה באזני כל והדהים את העומדים – ומי יאמר לי: צא?! ־ ־

הפך המעשה למין בריונות קשה לגבי העומדים. הללו היו שרויים בחגם על פי דרכם ולא היין עצמו אלא מראה היין היה די לרומם קצת את רוחם, כדי רינון של קטעי זמר ורקיעת רגלים. הללו מדרכם היה להתגפף בשעה זו עם שלהם ועם של משקים שכנים והשכנים כטוב־לבם מתגפפים ומיטפחים אף הם בעינים נוצצות ומערבבים את שלהם עם שאינם־שלהם… ולפתע נכנס אחד כבן־תשחורת מתרברב – שעה של שחוק מצא! –

החלה התמרמרות כבושה נותנת אותותיה. חבר חביב מהלך כה וכה – ספק מתנודד ספק מרקיד רגליו, אך קצות שפמו מסתלסלים כחוטים דקים ומזדקרים דרך איום. אבן־חן היה מרטיט בענווה ומגנה במחיצתו מעשי קונדס שיש בהם “חסס” ודברים שבבריונות שהם סימן רע לא רק לפרט כי אם לכלל… חגו לבסוף הכל כבטבעת הדוקה סביב לעזריאל והלה מסובב במקום עמדו: מי ירהב ומי יהין להגיע עד שני רוביו הממולאים?! –

־ הקץ למעשה תשחורת! – קפץ לפתע מקצה שולחן קפיצת־חתול החבר מגד בלי שאיש השגיח מאין בא, ולפת בשתי ידיו את הרובים.

החבר מגד… המהלך שחוח – ההוא זינק ועזריאל הודהם?! עתה היה המעשה כולו לפלא מתחילתו ועד סופו… בריונותו של עזריאל על שום־מה באה ורפיונו של הציבור סביב עד לחולשת־דעת מחפירה?… זו קפיצה זריזה של החבר מגד שהעידה, כי יש שאר־רוח באנוש… ומעשה זה מעיקרו של בחור חמוש בשני רובים בחדר צר מהכיל את כל קרואיו – חדר בו נפלט לימים כדור שוגג ועבר בקירותיו החוצה ורק בדרך נס לא נפגע בו איש! ־ ־

־ אך מעשה שטות הוא.. – נשמעה מיד התאוששות.

־ אך זינקת, חבר מגד, זינוק זריז – ח־ח – נאמרו גם דברי שבח.

־ ואני לא חשבתי מאום… לא עלה על דעתי… – היה עזריאל טוען וניצוצו הועם, לחיו התפשטה מקימוטיה. – באמונה כי לא אדע על שום־מה הרעש? ־ ־

חברי שפיים לא היו נוטרים גם הם לחברם, ששני רוביו מוטלים לפניו על השולחן. עדיין הביט החבר מגד כה וכה בעינים זועמות כשני שועלים קטנים, אבן־חן היה מחליף “ש” ב“ס” מהחשש אשר עבר עליו והחבר חביב יצא כבר מכלל סלסול שפם שקט והיה מרקיע ברגליו באש גוברת. שכני שפיים דרשו אותה שעה כטוב־לבם בשבחם של ישובים ביהודה ובגליל ובכל הארץ והחבר חביב אך בשבח שפיים דרש… הללו קוראים ומכריזים: אל יבנה הגליל… והוא עונה לעומתם: אל יבנה שפיים…

־ לא חשבתי כלל… ולא עלה על דעתי… – עדיין עמד עזריאל נבוך במידת־מה אצל הדלת והמזוזה.

־ כן לא ייעשה במקומותינו. – שרבב לעומתו את שתי שפתיו מקצף ערמומי החבר מגד, אשר שב להלך שחוח.

־ ח… ח… החבר עזריאל… ברובים חשקה נפשו… אל יבנה שפיים! – היה מכרכר חביב בדבקות גוברת.

־ נו־נו… למען השלום… ולמנוע סערוריה… אל יבנה את ספיים…־ התערב גם אבן־חן שרוגזו שכך ורדף שלום, שמח וטוב־לב כי השמחה הושבה כבר על כנה…

־ ושבו החיים למסלולם למחרת. החבר מגד מבעוד שחר חגר שק לזריעה במפולת־יד, כיוון שנזדרז לזרוע עם הגשם. חבר חביב עדיין היה מתפכח מיינו, כי לא היתה גורן וגדישים חדלו, אף כלי הדייש הוצפנו לימים יבואו במחסן. אבן־חן חזר מפוכח לכרם, כי יין לא שתה והוסיף לדרוש בשבח הבור העמוק לנטע – כי ככל שעומקו גדול כן גדולה הנאתו לשרשים רכים וליונקות הללו. שבו איפוא הכל למנהגם ואמונתם, בין צדקו בכל ובין בחלק, ורק עזריאל היה מהלך למחרת כשראשו סחרחר –

־ אין זאת כי הקדחת באה… – היה משמיע בחיוך שבמבוכה ומרחיף את עצמותיו.

־ הנה תבוא כבר בפעם השלישית… – רמז בקול נשמע לעומדים סביב וקמט בלחיו.

אפשר ובחורה חלוצה לבה המה גם עתה מרחמים למראה הבחור דנן, שהוא בן־חיל וקודח. אולי אמרה לו גם חובשת אשר לב רחום לה כי ישכב בחדרו ויקבל כינין, אף היא תשביח את מזונותיו בחמאה ובביצה ובמרק־עוף כראוי לאחד קודח. אך השאר – החבר מגד היה מפזר זרע, וחביב מרקיע רקיעות קלות אף באין היין לפניו; אבן־חן נצב בודד בכרם, חופר בורות בלי לזקוף את גבו – חפור והלוך בלי־הרף… ועזריאל אשר שכב וקדח בינתיים כאוות־נפשו כל הימים – שב מעט־מעט בלילות לשמור, ושוב נאמר עליו בצדק: אך זה בן־חיל! ־ ־ והוא גם הוא עינו נוהרת כאומר: אני עזריאל גיבור שפיים – ומי ישווה לי? –

אם משק שפיים כולו היה נסוך עצבות של שדות בשלים, הרי אחת הדמויות שטבעו בו חותם עצבות בפנים היתה צפורה. דמומה וצמוקה היתה ורק עיניה השחורות דובבו ולחשו, קומתה קטנה כמו קופלו בה רגשותיה ללא־מוצא, ועם זאת שקטה בהליכותיה ומפליאה בצחותה. אם במטבח עבדה לא ניכר רבב בלבושה – ואם ללול סודרה לעבוד חגרה מבעוד שחר סינור לבן ושבסה לראשה שביס לבן משנה. בכה ובכה עבדה דמומה ותנועתה זריזה, אך אותה רוגזה כבושה שלחשה מתוך עיניה היא שהיתה מקשה על הצעירות ממנה שעבדו במחיצתה. – צפורה – יש ותאמר לה צעירה שבאה מקרוב למשק ולחייה מסתמקות ברעננות של גילוי־לב ושיחור טובה – מדוע תהיי רוגזת והרי משמשת את דוגמה בעבודתך וממך אנו לומדות…

– צפורה, אמרי… – העתירה עליה צעירה שניה, ששאפה במיטב יכולתה להיות פועלת ראוייה לשמה – שמא לא הלבנו את הקירות שקדרו משחור או שמא לא שפשפנו את הרצפה היטב ועבודתנו אינה מניחה את דעתך?

וצפורה מחרישה על גבי דוודיה וכליה במטבח. אפשר וברוב רחשי לבה הפנימיים לא שמעה את הדוברות אליה… אפשר אמרה בלבה, כי שאלות אלו של נערות אך מעידות על תמימותן שהיא נחלת גילן… ואם שמעה גם שמעה את השאלות אף רצתה לעודד את המתלמדת בדיבור נוח, הרי בינתיים נטרדה דעתה הקפדנית בדיסה המתבשלת שמא תקדח ובמרק שמא לא יהיה מוכן לארוחת־הצהריים – נטרדה ושמחה לאותה דאגה יומית אשר הסיחה מהכל.

כן היתה עובדת מחרישה – יום יוצא ויום נכנס. רוגזת רוגזה כבושה עת נשמעו טרוניותיהם של האוכלים על המרק החדגוני ויש ומקישה בכלי כאשר הטרוניה הפכה לקובלנה נשמעת… אם עלו הדברים עד לדיון־ערב, הקשיבה דמומה גם אז כמו דמעה כבושה הוסיפה לדכדך את דמותה שנצטמקה והלכה בלאו הכי. בתום הדיון קמה עם הקמים בלי אומר ובהתפזר החברים, הללו בכה והללו בכה, מהם ביחידים ומהם בשנים – נראתה הולכת בחשיכה, נבלעת בצעדתה החרישית בלי השמיע קול –

ייאמר מיד, כי גם המתלוננים והרוגנים לא היו חסרי מצפון. הם היו משמיעים את קיטרוגם, כאשר נתכנסו “חמים” או “קרים” מהשדה ועדיין הדיבור הגס עם הבהמה שגור על לשונם – דיברו קשות עד ששברו את רעבונם בלחם ובגירוף בתרוודים מקערות המרק או הדייסה… מיד שכחו את בקורתם העוקצנית והיו אומרים כמתחטאים: נראה, כי צפורה עייפה מעבודתה ואנו הכאבנו לה… אפשר הגדלנו את מתיחות נפשה ולא נתנו את דעתנו… מוטב שתצא לזמן־מה מן המטבח ותעבור לעבוד בלול – כי אז יונח לה במקצת. – כן היו גומרים בדעתם, בלי שנדרשו לך, כי נוחים היו העובדים הללו, עם שכבדי לשון ונימוסים היו.

וצפורה שומעת ויוצאת כדרכה בלי אומר אל הלול, צחה ונקיה מכניסה את הביצים עם ערב, דואגת במסירות למזונותיהם של העופות המטילים או לטיפוחם של האפרוחים הנדגרים – ולא ניכר בה אם נחה דעתה ואם הוקל לה ב“חצר” מן המתיחות בה היתה שרויה בעבודתה בין הבריות.

קרוב לוודאי כי בסוף־דבר היו מתרגלים הסובבים ומקבלים את העובדה של חברה דמומה, המסתגרת והולכת מעל החיים הסובבים אותה. יש לזכור כי הדברים חלו על החברה במשק עדיין לא יוצבה וחילופים התחוללו בה “חדשים לבקרים”. זאת ועוד: חומר אנושי צעיר היה במתחלפים ומה להם – לצעירה שבאה או לצעיר מקרוב הגיע – כי מהלכת ביניהם עובדת קשישה ומחרישה? – אפשר גילה הפך למחיצה או אולי בדידותה סגרה עליה… וכאשר אירע מעשה וחברתה האחת לוותק נישאה לבסוף לאחד החברים הוותיקים – הרי לגבי צפורה ניתק בשקט גם החוט האחד הזה.

מטבע הדברים, הסיחו צעירים את דעתם ממנה; והוותיקים בידוע כי מרוב ותק נעשו קשים ואדישים יותר לזולתם. הימים חלפו וצפורה נשתכחה כמעט, אף היא עצמה גרמה כי ישכחוה. לכאורה, מספר הבתים במשק נער יספרם וכל אחד מהם נבנה בזמנו באותה מתכונת מצומצמת, שלא היו לפיה אלא שני חדרים בבית האחד, העומד בריחוק־מה מהשני. אף־על־פי כן אילו בא שואל למקום צפורה ומשכנה – ספק אם היו יודעים להשיב לו על דרך הוודאי – היו מביטים לפתע נבוכים על בית זה שמגרש קוצים לו ועד שני שכניסתו היא מאחור והיו אומרים בגמגום־לשון, כאחד התמה בעצמו על חידה זו: צפורה… כן… חכה… אפשר בבית זה… דומני… הבה ואשאל…

כן נתקבלה גם עובדה תמוהה זו על דעת אנשי שפיים, שלבם נעשה גס במרוצת הזמן בכמה דברים תמוהים לגבי זולתם – עד שבא גל חדש של כוח־אדם צעיר ורענן, פרץ וערער הרבה דברים תמוהים שקנו להם קבע במקום. צעירות גרמו כי באו אחריהן צעירים. הקירות לובנו עתה משנה, כדי ליטול מקדרותם והרצפות מורקו פי־כמה בידיים חרוצות; – ואם לא די היה בפרטים קלי־ערך כגון אלו – הרי שדות הקמה המבשילים סביב ושמי הקיץ הלוהטים קיבלו משמעות אחרת.

קוצרים קצרו מבעוד בוקר אי־שם מרחוק ומובילים הובילו ־ ־ החלו נושרות שבלים מלאות ברחוב שפיים בדרך אל הגורן, שם פורקו באלומותיהן. נתאוששו מומחים שבוותיקים להעמיד הכן מכונת־דיש כתיקנה וצעירים גילו תנופת זרועם בזריקת אלומות אל הגדישים. שוב לא היו עוד חברים פנויים לסנוט בחברותיהן, כי לא האריכו שבת במטבח – לשדות והגורנה נחפזו. וכיוון שניתמר אבק־הזהב מעל הגורן, בה שאנו תופים של המדושה, דומה כי רוח אחזה בכל אנשי שפיים להיות מתנופפים ככנפי המאלמת, ונעים־זעים כתופים וככברות של הדישה.

– הו, עבודת גורן זו, המסנוורת את העין כאבק זהב! – סמקו חיי הצעירות שפלשו עם הקהל לעבודת הגורן.

– הו, להט זה המפסיק את הנשימה ונתקע בפה כאותה אש צורבת! – גנחו אף השתרעו לפתע אפוסות־כוח תוך גדיש, כששפתיהן פתוחות למחצה וחזותיהן הצעירים מתרווחים מאפס־נשימה.

– האומנם עבודת הגורן הוחלה כבר אצלנו? – לא התאפקה ובאה חברה נשואה, שתינוקה על זרועותיה, והביטה בעין שובבה גם היא על התכונה סביב.

– אכן, העבודה החלה, – התיימרו מיד מניפי האלומות במלגזים הנוצצים ועגלה שהתרוקנה מן העמיר חזרה ואצה בשקשוק אל השדה.

– משמע, עבודת הגורן בעיצומה ־ ח־ח – – האפיר עתה שפמו של חבר ותיק וגילה שיניו בחיוך רחב, כשהמכונה תופפת והאבק עולה וקלשונות מתנופפים בלי־הרף – הב־הב עוד אלומות! –

וצפורה? – היא לבדה הוקירה את רגלה מבוא, עם שלא נעלמה גם מעיניה התכונה – לא יכלה להיעלם. אפשר כי מאשנב חדרה הציצה וראתה במתרחש – בצעירה מקרוב באה וממנה למדה לראשונה את העבודה אצל הכירה ־ עתה עלזה נפשה לקראת האלומה… כן חברתה של זו החיגרת ברגלה – אך שפתיה מלאות וקווצות שערותיה זהובות… שתיהן שאלו למוצא־פיה ככל תלמידותיה לפניהן – למדו פרטים של עבודת היום – ורק עתה נוכחה לראות עד מה דלים הם לעומת שמש מזהיבה וגדישים מזהיבים לעומתה! –

– צפורה, צאי גם את אתנו לשעה אל הגורן ולא נהיה כמבלות ימינו תמיד במחשכים – שידלה אותה הראשונה מבעוד בוקר בחיוך ערב וצופן כיסופים כמוסים.

– בואי, ודי לנו בסירים היום! – פרצה אחריה חברתה החיגרת ברגלה, כשלחייה משולהבות כאותו תפוח שהבשיל והעלה סומק בלחיו.

– לכנה… לכנה… – לחשה צפורה בחיוך חיוור או אולי לא אמרה דבר, אך להראות להן רצתה כי אין בליבה טינה עליהן.

– לכנה אם נפשכן כלה לעבודת הגורן, אני לא אלך. – הוסיפה בתנועה קמוצה.

– צפורה, מדוע תקפידי עם עצמך… – חזרה הראשונה לחנן את קולה כמבקשת לשדלה – והרי כולנו כל־כך מכבדים אותך.

– צפורה, הסמיקה השניה משנה כמו ביקשה לחפות על תשוקתה – והרי אנו באמת רוחשות תודה על יחסך אלינו.

– כבוד… ותודה… – הפטירה צפורה חרישית או אולי רק כלפי עצמה השמיעה…

ובעד חלונה ראתה לאחר מכן כיצד זו משולהבת בעבודתה ליד התוף וכיצד חברתה נופלת ושואפת רוח בגדיש החם ־ ־ האם לא הפסיק לשעה את עבודתו מניף האלומות ונרכן על גבי הצעירה שמלאו שפתיה ־ ־ האם לא הלבינו שיניו־מלתעותיו של חבר ותיק מבעד לשפם שהאפיר ־ ־ כמו שתו העובדים סביב לצעירה הנחה להעתיר לה, תוך הרעש ואבק המוץ וזהב הגרגרים – גם נשיקת זהב? –

כבוד ותודה ־ ־ לחשה גם עתה בפני עצמה והזדעזעה לפתע – לו כבוד פחות ואהבה יותר! ־ ־ ועין לא שזפה בכסותה על פניה בידיה ובהזדעזע כתפיה הצנומות. אף אחד לא עמד במחיצתה כאשר נפלה־כרעה בפני עצמה על הסדין של מצעה הצח – מצע בתולים שלא ראה עוד גבר… אין זאת כי שעה ארוכה נתמשכה עליה דומיה זו באין־רואים… כאשר קמה ועיניה יבשות – היתה כבר אפלולית־ערב מסביב, אף קול הגורן לא נשמע – דומית־משנה אפפה הכל ואין שואל לה כמו אין מרגיש בהעדרה ־ ־ בשביס עבודתה לראשה עשתה בחדרה אנה ואנה, התקינה ולגמה משהו בתנועה שקטה – עד ששכבה דום על מיטתה – לוא ישאלו לה – היא איננה עוד ־ ־

אף נזדעקו למחרת בבוקר כי צפורה נעדרה. בלי לדעת מי ראשון הרגיש בהעדרה, גמרו לפתע כי בוודאי מסיבה מיוחדת נעדרה… פנו לעבר משכנה כמו נתברר לכל היכן מגוריה ובעד לדלת הפתוחה ראו את קצה מצעה הצח וגווייתה הדמומה עליה –

– אחזו בה האחד מקצה מזה והאחד מקצה מזה וטלטלו אותה שמא תתעורר. – כבר נטרדה סביב במסירות האחת שנהירים לה אמצעי העזרה הרפואית.

– טלטלו והוסיפו, אל תפסיקו, שמא לא איחרנו ונציל אותה. – וטלטלו בשנים – האחד מקצה הראש והאחד מן המרגלותיים. היו תמהים בפנים לבם עד מה קלה היא לטלטול. נזהרו מלהסתכל אל פניה הנקיים. אך תוך צפייה לא התאפקו הצובאים סביב וענו ואמרו זה אל זה:

– מה ראתה על כך…

– היא השקטה והדמומה…

– שהכל כיבדו אותה… פלונית באה והלכה, אך היא – היינו זהירים בכבודה תמיד…

לא התנערה עוד הגוויה ונישאה אילמת אל מקום מנוחתה אשר נועד לה בצל חורשת עצים קטנה ודמומה גם היא ־ ־ הקישו באדמת הקיץ היבשה, ותוך גריפה וניקוש אמרו: כיבדנו את צפורה… כח… זו הדמומה הענווה… אפשר ולא מצאה תוכנו אהבה, אך כבוד וחיבה מצאה – הך־הך…

וגבשושית עפר קטנה יותר משל גווית צפורה העידה, כי הלכה לעולמה בלי להשאיר אבל ומנחם אחריה.

לא גיבור חיל היה ישעיהו אף לא גיבור ברוח. בכל זאת לא נמצא אף אחד שיחלוק, כי הוא השליט במשק שפיים. מאימתי נשתרשה דעה זו – האם נולדה עוד בטרם גדלו האקאליפטים בכביש והיו לעצים ענפים ומשכיני־צפרים; או אולי נתקבלה הדעה לאחר שרבים ושונים נדדו ועברו דרך המשק הזה – וישעיהו הוסיף להתגורר בו־בחדר, בו־בבית המוצל אקאליפטים גם הוא?… נתקבלה הדעה והשרישה – ולא היה עוד כוח שיערער אותה ממקומה.

ואם דנו במשק שפיים בשאלה, התחבטו והתלבטו עד שעה מאוחרת בלילה; דיברו בעד ונגד, הצביעו ורשמו בעפרון על הנייר כי נתקבלה ההחלטה ואושרה; – גם אז הביטו אל פני ישעיהו כמצפים לאישורו האחרון. והרי לא דיבר ישעיהו מילה, לא נאם ולא חיווה את דעתו; לכאורה, ישב בקצה השולחן וכובעו שמוט כלפי מעלה, משך בכתפו וגיחך בעד שפמו המכסיף כאחד שאינו יורד לעומקו של ענין כל־עיקר – אף תקע את ידו לאזנו כשפופרת כי לא היטיב עוד לשמוע והענינים לא היו מחוורים כל־צרכם בעיניו? – לא קשיא – חברים נשאו בצנעה את מבטיהם אליו בשאלה.

והתקיימו במשק הרבה אסיפות חברים… וניהלו את הישיבות חברים כבדי־פה – פולחים המקמצים בדברים… אחר־כך השתנו העתים ואת הישיבות ניהלו מוחות חריפים, בקיאים, בהוויות העולם ובעלי לשון ומלל… ישעיהו נשאר כשהיה: הוסיף לשבת בקצה של שולחן, שמט כובעו, גרד קדקדו, הקשיב־לא־הקשיב למדובר – ורק לבסוף בהתקרב אסיפה לקיצה, קם ממקומו והשמיע דעה משלו…

– ובכן, למה החרשת, חבר ישעיהו, הערב? – תהו החברים ורגשו.

– מדוע החרשתי? – חייך ישעיהו בעד שפמו המכסיף ומצמץ בעיניו הקטנות־החיות – לא אמרתי, כי אין מועיל בדברים. כבר ניסינו הכל בשפיים ואין עוד מה לשוב ולנסות.

כך היה פוסק ישעיהו תוך קימה ועמידה ארעית, כמנהל לאחרונה אסיפת חברים משלו, אחרי אסיפה רבתי שארכה כל הערב עד־בוש.

אך באה אותה שנה משונה וערערה את כל יסודות החיים בשפיים וכן סיכנה סכנה־של־ממש את סמכות ישעיהו במשק שפיים. פנים חדשות הופיעו מראשית השנה במקום, ולא ביחידים אלא במספר רב באו. קרה המקרה שדווקא השחוצים בצעירים ובעלי־התשחורת, עזים וחצופים שבהם, הזדמנו למקום כמו זימנם הגורל בכוונה, ואך זה תפשו הצעירים תפישה ראשונה במושכות הבהמה או הקישו נקישה ראשונה במעדר – מיד החלו להשמיע קום ברמה. ראשון פתח רברבן ממולח, ששמט את מצחיית כובעו לצפון, תקע את מעדרו באדמה של הכרם, רכב על גבו והכריז:

– אנו נלחם עד־חרמה בשאיפות הזעירות, שמצאו להן קן בשפיים! ומשהטיף אותו רברבן את דבריו, החרו־החזיקו אחריו גם השאר. רקקו על כפות ידיהם התופשות במעדר לשם יתר אימוץ, הקישו נקישות חטופות ושבו וזקפו את אזניהם לשמוע.

־ אנחנו עוד נלמדם כאן דעת, כי צעירים צעירים הם, והלאה השלטון הקפוא על שמריו שמצא לו מקום בשפיים! – הוסיף הלה ודיבר בלשון מתרברבת והכה במעדרו בין הגפנים הרכות כאומר לעקרן משרשן.

הקיש הבחור והכו אחריו גם שאר האורחים־הפורחים במעדריהם בין הנטעים הרכים, קראו בין מכה למכה בקולות נלהבים: הו, חבר תשיר נא את שיר המהפכה הגדולה ושמעה והזדעזעה כל שפיים! – לא סירב הפלוני לבקשת חבריו ולא חיכה שיעתירו עליו תחנונים, כי פצה בשפתיו וכיוון את קולו – היה ממולל ברגליו ומנופף בידיו עם השיר, כשושבין המכניס את כלת המהפכה בכבודה ובעצמה אל הכרם ־ ־ הנה הביאה אל בין הזיתים הנטועים בסירוגין עם גפנים ושקדים, הנה הנעים לה זמירות וחבריו ענו אחריו – המתה כל שפיים.

למרבה המבוכה הוסיפו ובאו עוברי־דרך למשק שפיים. עברו צעירים וצעירות בחבורות עייפות, שמטו את תרמיליהם לארץ, שוטטו בין הבהמה והעוף בחצר כמו היתה רשותם שלהם, סיירו במטעי האקאליפט והזית ושאלו על דא ועל הא. לבסוף היו מתכנסים למטבח כמו נחה דעתם למראה ולא נשאר להם אלא לסעוד את לבם מטובה של שפיים.

־ ברקאי! – פרחו הצעירות של המשק בסינוריהן הלבנים ופניהם צהבו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות ושוהים יום יומיים… היתה רוח אחרת במשק שפיים!…

וישעיהו מחריש, אף פניו לא נראו, אפשר נחבא בצל עפאי האקאליפט הגבוה הסוכך על חדרו כאשר ייחבא השליט לעת־זעם או אולי בא בחדר וישב על המשמר כצופה, לדעת מה טובה תצמח מכל קרנו – הנה עוברים צעירים וצעירות גם אצלנו… באים בחבורות במטבח כאורח, שמוט־כובע היה קם והולך…

– האמנם סרה רוחך, חבר ישעיהו? – התחצפו הצעירים ולא חתו.

– מדוע תסור רוחי? – היה משיב ישעיהו, מצטחק בעד שפמו המכסיף ומושך משיכה בכתפו.

– עובדה היא כי באת חדר בחדר ותימנע לישב עם צעירים פוחזים. – המשיכו הללו לעקוף אותו בשאלות.

– ולוא אימנע… מה יש?… – צחק ישעיהו, אך לא זו בת־צחוק של השפם המכסיף, כי נקישת־שיניים שלא נשמעה, כנקישת מלתעות של בעל־חיים אשר רבו סביב המתנקשים לנפשו.

– הא־הא! – צהלו הצעירים והריעו – שמעתם?! זו מחאה אחרונה של הרוח השמרנית בשפיים. זה זעפה האחרון אל מול הזמן החדש! – ושמט הרברבן שבחבורת הצעירים את כובעו לצפון עוד יותר וחברו שורר, גם בלי שיבקשו, את שיר המהפכה במטבח – אך ישעיהו העביר את אצבעו על שפמו ותמך את ידו במתנו, הניד את ראשו במנוד משתמע יפה, וחזר ונעלם מעיניהם של רואים.

“חכו נא… האריכו רוחכם ונראה…” – היה כמצחק לעצמו ונמנע מהתערב ומבוא בדברים נוספים עם אויביו הצעירים מסביב.

במרתף, אשר מתחת לבית העומד בקצה של שפיים, בין מסגרות חדשות ובין כוורות טעונות תיקונים, בין כלים של מחסן המכוורת – עשה ישעיהו. לכאורה, לא היתה זו עונת עבודה במכוורת, לא עת רדייה או העברת נחילים, אף־על־פי־כן עשה בזה ימים רצופים עם משה חברו־למקצוע. משה עובד במקצע וישעיהו בדבק מדביק, שניהם מחרישים באפלולית המרתף – ורק מפעם לפעם תזוענה עצמות הקרקפת של ישעיהו ועיניו רבו גיצים של לעג חריף אל פני משה חברו.

– הללו חושבים כי כבר כבשו את המשק… לאט לכם, נערים! – לעג לעג מר ושפך את קצפו.

– צוהלים הם! – זעף משנה ישעיהו – והצעירות במטבח חוגגות! היתה להם שמחה בשפיים – ח־ח־

וניכר על־פי מרירות הדברים, כי עוד נכונו ימים, בהם צעירות לא תצהלנה וכל מלהגי־להג בכרם יבושו, עוברי־דרך לא יסורו גם הם למשק שפיים לרצונם… כוורות מאשתקד בודקו ומכונת הרדייה הותקנה למלאכתה, – אך ישעיהו וחברו למקצוע הוסיפו לעשות ימים רצופים במרתף כחורשים סוד יחדיו וממתיקים עלילה, אשר אם גם תאחר בוא תבוא – עלילת מלחמה בשפיים.

אז תשוב שפיים והיתה לאשר הינה… – לגלג ישעיהו למשבת הצעירים – ולא תהיה עוד שפיים כאכסניה הפרוצה…

כה התלכדו והלכו בלא־יודעים שני מחנות, אך אף אחד מהשניים טרם התגרה מלחמה ברמה. עדרו הצעירים בכרמים ועברו במעדריהם אל היער וישעיהו עובד במרתף עם משה חברו. שם בחושך סתרו. מרחוק נצבו המחנות זה מול זה, כשעירי־העזים המודדים את כוחם ומנחשים: מי יפתח? –

אף נדמה לימים, כי הסיחו האויבים את דעתם זה מזה. מדי הלך וקרב חום־קציר, נשמו מאליהן הדרכים המוליכות לשפיים ועוברי־דרך פחתו. הקוצרים קצרו בשדה והתבואה כונסה באלומותיה לגורן, אף ענב מהכרם הובא בסלים, ביצה בלול נאספה וחלב הובא בכדים מהרפת. – יתר על כן: הצעירות במטבח כמו היטיבו באחת את דרכן והנעימו את החיים במקום ככל שהשיגה ידן. כיבדו במשנה־מרץ במכבדים הקשים את המטבח בשפיים וגיבבו סיד על סיד ביד חרוצה וזריזה עד שהלבינו כתליו הסדוקים. הצעירות גרדו וקרדו את מדפי השולחנות שהצהיבו ולא נחה דעתן עד שהפתיעו את אנשי המקום ושלחו את ידן באפיית עוגות לשבת, מעשה שלא נודע דוגמתו בשפיים.

ישבו איפוא אנשי שפיים בבוקר־שבת לשולחן המטבח ובמקום לחם־החול נעמסו לפניהם טסים גדושים עוגות צהבהבות ופריכות לקפה. שתו ואכלו, לא הקפידו שהעוגה נא מצד זה וחרוך מצד זה – הרי מעשה צעירות הוא! – אלא פיצחו את העוגות בשן חזקו או נגסו וטבלו בקפה והודו בפה מלא כאשר לא הודו מעולם:

־ קפה ועוגות אנו אוכלים ושותים בשבת… אך שבח ותהילה לצעירות בשפיים!

וכיוון ששמעו הצעירות את שבחן מפי חברי המקום כפלו את מרצן, החליטו להוסיף ולחולל נצורות וגדולות מכל שחוללו עד היום. כמו נמלכו בדעתן ואחת החליטו – לשאת על כתפן את כל טורח החיים הדלים בשפיים.

־ אם יש משפחה בודדה בין החברים בשפיים חובה להקל גם עליה את עול האשה והאם לא תשא לבדה את עולה. – אמרו.

– כיצד ייעשה הדבר והרי רק משפחה אחת ויחידה במקום, ולה רק ילד פעוט שיצא זה עתה מגיל התינוק ועוד תינוק בן־יומו מוטל בעריסה וצריך לאמו – מה תעשו, הצעירות, ותינוקות וילדים אחרים אין עוד עמנו? – שאלו החברים בתמיהה. – אין דבר… – השיבו בחום־לבן הצעירות, שמעשיהן הטובים מילאון אומץ נוסף.

וכאשר יעצו כן עשו. פינו חדר גדול ומרווח, השכינו בפינתו האחת את התינוק היחיד בכבוד ואת פינתו השניה הקצו להיות “גן” לילד שיצא כבר מגיל התינוק – שם פרשו מחצלת על הרצפה וקראו לו: “חדר־הילדים” של שפיים.

– מעתה חפשיה גם האם לעבוד כשאר העובדים. –אמרו הצעירות ואין מוחה בידיהם.

הלכה הצעירה וטיילה בין שדות ופרחים עם התינוק האחד על ידיה והילד משתרך אחריה. האשה – אם הבנים – כובסת ועושה בכל עבודת־בית אחרת כשאר העובדות. הוציא התינוק את שינו והילד שזף את לחיו, והצעירה מביאה את הילדים עד לאם ומכריזה ואומרת באזני כל אנשי המקום:

– ראו נא ראו… הוציא התינוק את שינו השניה והילד “שלי” מתפתח יפה ולמד לצרף מספרים. זה כוחו של חינוך מסודר.

– נו? –– תהו ותמהו אנשי המקום – מה תאמר, ישעיהו, לכל החידושים הללו אשר לא ידענו כמותם בשפיים – הא? ־ ־

– נו… – השיב ולא יסף.

כי לא עת־דברים היתה לישעיהו אלא עת עמל ויגיעה גם לו. מה הכל עבדו בשדה וקצרו או הוזעקו לגורן לדוש, אף הוא ומשה חברו־למקצוע לבשו את מסיכות־הכוורנים על פניהם, התעטפו ברשתות, חתלו את ידיהם ורגליהם בכל המטליות שמצאו – ויצאו אל בין המכוורת, כשעשן מיתמר והולך לפניהם כענן, אכן, קיטר משה הכוורן באותה שנה כאשר לא קוטר לפנים, וישעיהו הולך אחריו כמלאך־חבלה שהחליט להטריד ולגרש את כל נחילי הדבורים ממקומם.

– אי־אי, משה הרוצח! – צווחו הצעירות ככרוכיה, אספו רגליהן ונמלטו על נפשן מאימת הדבורים הרוחשות מסביב.

– רחם, ישעיהו, הרי עוד מעט ותטרידו את כל הצעירות הנאוות משפיים! – חיננו גם הצעירים את קולם, אותם המרדנים הידועים, ספק כמבקשים על נפשם וספק מתפייסים בשעת־רצון אל השליט הקנא של שפיים.

וישעיהו מחריש ומהלך בעמוד העשן. בעד הרשת החבושה על פניו ובעד העטיפות המרובות שבהן נתעטף לא נודע אם צחק אם זחה דעתו… אך עובדה היא כי לאחר שמצאו הדבורים צעירה, שבשרה ערב לחיכן ושלחו את עוקציהן כמו טעמו טעם צוף, ובשר הנערה תפח והבהיר בהרות־בהרות מהארס שהוטל בה – בא גם ישעיהו עד למיטת הנערה, הסיר את רשתו ושלח בה את עינו הפקחה, צחק ואמר:

– עתה תודי ותאמרי כי נעמו לך עוקציהן של הדבורים בשפיים ואין את חשה להם – ח־ח־

צחקה הנערה התפוחה מבין הבהרות שכיסו את פניה, אף השיבה בטוב־טעם ונועם: – אין בלבי ולא כלום על הדבורים, ישעיהו, וגם לך ולמעשיך סלחתי…

ודומה כי שכח ישעיהו את הדברים כמתלהמים שדיבר באזני משה חברו למקצוע ואת חזות־הנקם שחזה, בהיותם במרתף בין מסגרות החלות. או אולי עם הזמן התבונן וראה כי נשאר יחיד ובודד לנפשו וכל אנשי המקום כבר הודו במקצת בחידושים שנתחדשו עליהם בשפיים, אף אל פני משה חברו הנאמן למקצוע הציץ – והלה עיניו משתמטות מהיפגש במבט אלא פוזלות כמתגנבות לצדדים… הניע יד ישעיהו כאחד שנואש ממלחמת יחיד.

– רואה אני מפניך, כי הנך מרוצה. – עדיין תהה על קנקנו של חבר ותיק לדעה.

– ומדוע לא? – חשף הלה את שיניו ומצמץ בעיניו – אם נוח להם לצעירים בכך, מה אני כי אתלונן… כלום זקנתי?

– ואת, חברה ותיקה ומיושבת – הוסיף ישעיהו לחקור – אך נחת שואבת מדבריהם הריקים של צעירים וצעירות.

– לו ימללו כאוות־נפשם – מה איכפת… סוף־סוף שמח אצלנו. – השיבה החברה ועיניה כבדות.

– אף אין זאת כי באמת הכל מרוצים ־ ־ רטטו לפתח נכחו שתי לחיים כבדות וזגוגיות משקפיים הבהיקו – אך לא כן אנכי! ־ ־

הדברים יצאו מפי חנניה הפנקסן של שפיים אשר בעליית הספרים מעל למרתף ורוחו של ישעיהו חיתה. אפשר – ואילו ידע הצד־כשכנגד, כי עתיד מנהל הספרים המסורבל להיות מטה־זעם בידי ישעיהו, היו מקפדים את חייו שעה שהיה מסור לידיהם והוא מפרפר בין החיים והמוות וריאתו נושפת מחום כמפוח. כי חלה בזמנו חנניה מנהל הספרים ומרוב משקלו גוייסו כל עובדי המעדר לשאתו באלונה ממרום מושבו בעליית הספרים מקצה מזה של שפיים אל המרפאה מקצה מזה. גנחו הנושאים מכובד משאו של זה ואף־על־פי־כן הביאוהו; גנח ונאנק גם חנניה החולה, ערך קרב מכריע במשמן בשרו על חייו והחלים… אפשר שמשמן בשרו עמד לו או אולי מרק־העוף שבישלו למענו הצעירות ולא החסירו אף יום? – עובדה היא, כי טיפלו בו במסירות־נפש רבה וכאשר קם מחליו לא ניכר בו עד־מה, אף לסתותיו רטטו בקפליהן כאשר לא רטטו מעודו לפני חלותו…

עתה שכח כפוי־הטובה חסד זה שגמלו עמו צעירים ונשאוהו בחום היום בכתפיהם וצעירות ששחטו למענו עוף מהחצר בכל יום. כיוון שעמד על רגליו, יצא לתור במשק כשהוא פוסע מתון. לא נשא את עיניו בעד משקפיו אל השדות שנקצרו כבר בינתיים ולא הביט אל סלק־הבעל שעלה יפה להפליא – כל העמל הרב שהושקע בזה בימי חלותו לא נחשב לגבי דידו. פסע מעדנות ועלה אל עליית הספרים, שם ישב והניע שוב את קפליו על גבי הפנקסים העבים. ולא עברו ימים מועטים ובשפיים יצא קול: נערכו החשבונות וסוכמו המספרים של עבודת השנה בשפיים, עתה יבואו הכל אל האסיפה הכללית וישמעו תוצאות.

– משמע אסיפה… – פסעו הפולחים לעבר הבית, כמבטלים מראש מה יושיעם חנניה והכל גלוי וידוע להם.

– אסיפה… – עדיין דחקו הצעירים איש את רעהו על דרך מנהגם המופקר והשתהו עוד מעט על הקפה של שבת.

– הנה נקצר גם אנו הפעם ונבוא לאסיפה. – החישו הצעירות את עבודתן במטבח ולבן לא ניבא עוד כל רע ־ ־

אסיפת השנה בשפיים – מה תוכל לחדש או לשנות? זרעו וקצרו כל שהבשיל בשדות. בפעם ראשונה גידלו סלק בעל. ישעיהו ומשה חברו רדו את הדבש ושרתה ברכה במכוורת. הלולנית הוותיקה במקום אספה ביצים יום ביומו, ככל שתרנגולות הטילו. פולח שחבש כובע אוסטראלי, פסע כבדות ומתונות אחר מחרשה ונהג באמונה כל היום בפרדים הכבדים לא פחות ממנו. מה טעם לחשוש אחר כל הדברים האלה? ־ ־ ועלו במדרגות אל עליית הספרים, התכנסו – אחד ישב על סיפו של חלון ואחד על קצה ספסל, והמתינו לאשר יוגד וידובר.

– המספרים מלמדים – מ־מ – המהם חנניה בכבדות וקפלי סנטרו הרטיטו עם כל דיבור שהתמלט מפיו – המספרים של השנה היוצאת מלמדים־ם־ם כי לא “שילם” אף ענף אחד יום עבודה של חבר או חברה במשק. יום־אכילה במטבח עלה למעלה מן המשוער מתחילה ונמצא כי כל חבר וחברה לחוד עומדים בגרעון בספרים.

– יום האוכל עלה על המשוער! – היו ראשונות להגיב הצעירות קצרות־הרוח אף בטרם ירדו למשמעות הדברים.

– הלול לא כיסה את ההוצאה? – התעוררה הלולנית הגדולה ועינה האפירה מחוסר־אונים.

– לא הכניסה הפלחה… – חשף פולח כבד את שיניו בצחוק ועיניו מצמצו כעיני התאו העולה מן היאור – שמא ראיתם פלחה־בעל והיא מכניסה ־ ־

– בעל… שלחין… תירוצים של הבל. – היה מביט חנניה אל הפנקסים שלפניו ואינו מרים את עיניו, בשתיקה שהשתררה מסביב.

– משמע, המספרים מלמדים… – נשמע קול חוגג מאחורי גבו של זה – גרעון בספרים… זה שכר האורחים־הפורחים… זה מעשה הצעירים והצעירות בשפיים… החידושים שחשקה נפשכם – הנה הם! ח – ח –

ולשמע קולו של ישעיהו נבוכו הצעירים שישבו וקרצו איש לחברו בעין – הרברבן הממלל בגדולות וחברו ששורר את שירי המהפכה כל היום. עתה חפו פניהם כמו אך זה נזכרו כי חלפה שנה עליהם – שירים שוררו, על שאיפות זעיר־בורגניות של המשק דיברו – התגרו ברוחו המשומרת ולא חלו ולא הרגישו כי קרובה מפלתם.

– ובכן… – ניסה עוד להתאושש הממלל בגדולות ולהשיב בחריפות – משמע שאם עבדנו יום ביומו, בעידור עדרנו ובסיקול סקלנו, הרי ככלות השנה עלינו להחזיר לקופה מה שאין לנו – הא כיצד?!

– הווי אומר… פשוטו כמשמעו – כח־כח – החרה חברו אחריו ופנה גם הוא כה וכה אל היושבים שמא יעזרו לברר את הסוגיה התמוהה.

– ודאי שפשוט הדבר! – חשף ישעיהו את שיניו בשחוק לעג – מיללתם במלל, דיברתם רמות – עוד מעט ושפיים נהפכה כבר על פיה – ח־ח –

ולגלוגו קשה לאלה ולאלה כמדקרות־חרב. הללו שומעים ונפשם סולדת, ואף־על־פי־כן לא קמה בהם רוח להשיב לו דבר; והללו משימים את עצמם כאינם־שומעים, אך עדיין מושכים בכתפיהם ומעמידים פנים של ביטול.

– ומה נעשה, חבר ישעיהו? – שאל לבסוף הממלל בגדולות ולא קרא עוד לקרב, אלא בדרך הרגל שמט את כובעו צפונה.

– כלום תפסתם רק עתה מה שהיה ברור לי מכבר? – צחק כלפיהם ישעיהו צחוק שנון ונצחני כאחד – כעוברי־דרך הייתם, כאשר אמרתי מראש. וכלעומת שבאתם לפני שנה כן תצאו ככלות השנה, אך שפיים תישאר לעמוד! –

ושוב לא כשני מחנות נערכו זה מול זה היושבים והעומדים מסביב אשר לפתע נפקחו עיניהם לראות: שנה נכנסת שנה יוצאת – צעירים באים והולכים – אך שפיים עומדת וישעיהו המוכתר עליה, אשר לא יצלחו אליו כל כלי־המשחית.

כלהכעיס הציגוה בראש שורת הרפת. כמו לראווה קבעו את מקומה סמוך לכניסה – לה, לקטנה־לפעוטה בפרות. ומשום כך אולי נעשתה יפהפיה חשדנית כל־כך, אבדה אמון ובכל ראתה אך חפץ ללגלג בה, לשים אותה לצחוק. כי מה לבריות ולה שקטנה היא או מה להם ולה – ואפילו העליב בה הגורל במעט? ־ ־ ביושר השתכרה את איבוסה ושילמה אותו בחלבה. אכן, בחלבה היטיבה לשלם את איבוסה מהרבה פרות בריאות ומגודלות ממנה וגם ולדות לא חסכה, כי שנה בשנה הביאה ולד, מנין איפוא שרירות־הלב ומדוע יעשו במשק את שם “יפהפיה” ללעג והתקלסו בה מקטון ועד גדול – מדוע אליה התאכזר הרועה ואותה יכבד באבן בשדה, ובשלה השתולל הרפתן ברפת וחבל בה בסנדלו ובמגפו? –

נענעה יפהפיה ראשה, ראש קטן ולמוד־סבל, מאין־יכולת להבין זאת. נענעה בראשה בין בלכתה בעדר ובין בעמדה סמוכה אל איבוסה. כל הימים פזלו עיניה פיזול של מורא ופחד לצדדים ורטט של חשד ואי־אמון חלף על פני גופה. זעזוע חלף כברק ברגלה כמו הרגישה צורך להתגונן בפני חיות רעות ועזות־נפש אשר שתו עליה מסביב.

– י־פה־פיה ־ ־ משכו אנשי המשק בלגלוג מכאיב בראותם נענוע זה של ראש, פיזול זה של העינים, רטט של העור העצבני וניע הרגל הדקה – י־פה־פיה ־ ־ האמנם תתכווני לבעוט או שמא לנגוח בקרניך הקטנות? ־ ־

והיו העקיצות הללו מקניטות מאוד, משחיתות ביפהפיה שריד־אמון שנשתייר בנפשה המבוהלה לכל העולם סביב… היתה שולחת רגל בעצבה ובועטת בחלל האוויר כולו ושערה סומר אותה שעה כמחטי קיפוד מורדף.

“לא ארשה כי ילעגו לי…” היו מתאחדים במחאתה כל האברים והגידים של גווייתה הפעוטה – “לא אחשה ולא אשתוק. ברגלי אבעט. בקרני אנגח. אף אחד לא יוכל למשוך מעטיני את החלב אלא אם כן יכוני עד אשר לא יהיה בי כוח עוד להתנגד…”

ואמנם הכוה גם הכוה. מי באין ברירה ומי סתם לקורת־רוחו. הניחו מספוא לפניה באיבוס ובעטו בה. גרפו את הזבל מתחת לרגליה בגערה ובנזיפה. שנגשו בדלי לחלוב אותה ושלחו בה דחיפה במרפק. כל הולך־על־שתיים התברך כי כוחו רב לו לעומת הפרה הקטנה הזאת לדחוף אותה, לחלוק לה מהלומה כל־אימת שתחשק נפשו.

ובשעה ששקטה הרפת מתנועה ורק הלעס נשמע משפתי הפרות האוכלות את המספוא וסילוני החלב זרמו לדליים בקילוחים שווים ומרגיעים – עת שלום ומרגוע לרפת־ דווקא אותה שעה התעורר רעש־משנה סביב ד' האמות שלה, כמו נקבצו ובאו כל דיכפין בכוונה לראות במחזה־שעשועים להנאתם.

נו, יפה־פיה – נגש החולב לאט ודיבר בהפסקות – פני אלי והראיני את מראיך… הבה נראה איך תקריבי היום הזה את חלבך…

– ח־ח־ח־ צחקו להנאתם הנצבים סביב.

– נו, יפהפיה… – המשיך הלה כעורך מחזה־שעשועים בפני קהל צופים – הגם היום תבעטי בדלי ותשפכי את החלב – הא?! – –

ומשנשמעה גערה זו, כבר חזתה יפהפיה מראש את כל הפרשה העתידה לבוא: עוד מעט ויונף השרפרף של החולב על גבה… והיא לא תוכל בשום אופן לעצור צמרמורת־פחד מחלוף בכל גופה… היא תסתמר והוא יוסיף ויכה בכל הבא ביד… את רגליה יכפות בחבל… עד שישוך כעסו ויתחיל לסחוט את חלבה טיפין־טיפין…

– בכל זאת את נחלבת.. – ישחק גם אז החולב למשבתה – הרי את רועדת כולך מפחד… רוטטת מאימה… כך גם נאה לך… כך יאה…

איך תוכל יפהפיה לסבול לעג זה המשתפך כארס בכל חדרי נפשה – איך תוכל לשתוק? ־ ־ ואפילו תשלם אחר־כך במחיר חייה? ־ ־

– ודלי החלב נהפך על־פיו או על בגדי החולב.

“זאת לך בעבור הלעג” – מיישירה יפהפיה להביט אל עיניו והיא מרימה בדרך פלא את רגלה הכפותה בחבל, חובטת בה לכאן ולכאן ומכינה את גווה למכות.

וניתכות המכות כמטר, מקלות נרצצים על גבה, החולב אינו שולט עוד ברוחו וחובל בה מפנים ומאחור עד היותה כולה פצע וחבורה – ורק אז יניח לה כי גם כוחותיו אפסו. ––

האמנם היו מכות מנת־גורלה כל הימים? לא. גם ליפהפיה עמדו סוף־סוף רווח והצלה – ומידיו של חולב חדש. לכאורה, היה נוח לה מאוד, אף הסביר פנים. לא שלח בה יד ולא חבל. אך גם הוא טעה כמו שעלול לטעות כל הולך־על־שתים לגבי פרה… או אולי דוקא נוחות זו היא שהכאיבה לה משנה… כי עמד הלה והתפאר בפני אנשי המשק: ראה תראו, כי אעשה את יפהפיה שלנו ל“בן־אדם” – ויפהפיה שומעת. כן התפאר כי עוד מלוא־הדלי יחלוב ממנה – אף זאת השמיע ברמה… וכן לגלג, כי תהיה יפהפיה לתפארת כל הרפת – ויפהפיה הרגישה בעוקצו של לעג.

אז הוחלה פרשת השעבוד במקל־נועם, כי סודר סדר הפרות ברפת לפי מעמדן וסגולותיהן והיא הוצבה בראש. פשוט: ביקש חולב חדש להתפאר – יראו נא הכל שקטנה היא ואף־על־פי־כן תרבה לתת חלב!

– אפשר הכיר לדעת בטביעת־עין בסגולותיה הסמויות, אך לגבי יפהפיה החלה מאז פרשת התפארות קשה ומחפירה על חשבונה.

– נו, כמה חלב נותנת זו? – חקרו מעתה אנשי המשק.

– מוסיפה והולכת כאשר אמרתי. – השיב הלה בהתימרות מופלגת.

– ואיננה בועטת? – תהו הללו ותמהו.

– לא. אינה בועטת. שקטה עומדת. הרי היא לפניכם: יפהפיה… – והיה מסלסל בכוונה בשמה, להראות לאנשי המשק עד מה שקטה ונרגעה תחת ידו.

והתקרב אליה כמאלף מומחה בלי רגש פחד, התישב על השרפרף בלי לחוש לה. תמך את ראשו בירכה והקריב הדלי לעטינים כמו אין עוד סכנה נשקפת שמא ייהפך הדלי בבעיטה… התחיל חולב באצבעות מאומנות בלי־הרף ויפהפיה שופעת בלי־מעצור.

– הרי היא נחלבה! – תמהו אנשי המשק באמת ובתמים לפלא.

– זה הסוד… – התברך בלי־די החולב החדש וקם ממושבו ולדי החלב בידו – צריך אדם לדעת כיצד לגשת אל פרה… גם לפרה יש נפש! והיתה יפהפיה מביטה אליו באלכסון, כמבקשת להבין אם באמת מאמין הלה באשר הוציא מפיו או אולי סתם מילי־התפארות אמר.

ויפה עשתה למודת־הסבל שלא האמינה לחולב. עד־מהרה הבינה כי אך בערמה נהג עמה. אך זה אילף אותה והרגילה למקל־נועם ומיד הסיח את דעתו ממנה. בגדולות ובטובות ממנה שם את כל מעייניו ואותה הניח לעמוד בשער הכניסה, ראשונה בשורתה, כדי להזכיר לכל באי הרפת מה גדול בעולם זה עלבונו של מום. אפשר לא מערמה נהג כן אלא מהיסח־הדעת, אך לא ידע כי יש אשר השכחה גרועה ממכות־יד וחבלות.

שכח… שם את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפועל ידיו כי רב.

– נו… ויפהפיה שלנו? – צחק אנשי המשק.

– יפהפיה… – משך מעתה באדישות בכתף אחת. כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

ושוב מסב את שימת־לבם של שואלים מהנושא הזה אל השורות האחרות, משפשף ידיו במרץ ומדבר בשטף, מסביר כי עיקר הטובה צפון בשורות הללו של האצילות. הללו תביאנה את ברכתן למשק.

– את כל מעייניו בשאר שורות הרפת, שם עמדו המיוחסות־האצילות ופעם בפעם היו נספחות על השורות הללו חדשות מקרוב הובאו. שורות־שורות הציג אותן עגלות אצילות לחוד ומעורבות לחוד, בינוניות לחוד וטהורות־גזע משובחות לחוד. ואחר־כך היה מהלך אותו חולב ברפת לאורך הכביש התיכון, כנהנה ושואב נחת מפעול ידיו כי רב.

נו… ויפהפיה שלנו? – צחקו אנשי המשק.

– יפהפיה…משך מעתה באדישות בכתף אחת, כעל דבר מובן מאליו.

– זו עוד נחלבת?

– נחלבת והולכת… – השיב בלי כל פליאה.

– פרה אחת משובחה עתידה להיות אם כל הרפת לעתיד. – היה מפליג והולך וטופח טפיחות קלות על אחוריה של אחת הפרות המשובחות.

כי אז הוחל להביא את הגדולות והמשובחות ממרחקים למשק. אחת־אחת הביאון מרחוק ולפעמים בשתים ובשלוש. גאות והדורות באו. חרוזים על צואריהן מאת בעליהן הראשונים, טופפו בנחת ברגליהן כמכירות ביחוסן. מהירות־חימה וזקופות־קומה, כיצורים שאינם מקבלים מרות חדשה מיניה־וביה ־ ־ כה הובאה הראשונה ואחריה השניה והשלישית עד הצטרף שורה שלמה של המיוחסות… “זו לידה”… “זו הדסה”… “זו אצילה”… – היה מהלך החולב ונוקב בשמות נאים ומצלצלים – ויפהפיה שומעת.

בראשונה הובאה “לידה”, פרה גדולה מיפהפיה פי־שנים או שלושה ובהיכנסה לרפת לא הואילה להביט ימין או שמאל, כי היישירה אל המקום שהוקצה לה בפסיעת סוסה דוהרת ורבת־קצף. ומאז באה הכל דיברו בה ולא פסקו: היא אינה יכולה בלי קמח תירס… תמיד טופחה רק על פולים שרויים במים… הקש גס הוא לה… והמרעה בחוץ אינו יפה כלל לרגליה. לה הב חציר מן המשובח, לה הענק בשפע אספסת או תלתן. הזמן לה מים ומנוחה, נקיון וסדר… או אז תביא ולדות מיוחסים – הרפת תיבנה ממנה.

ו“לידה” קיבלה הכל כדבר המגיע לה. מלוא־החפניים פולים שרויים במים היתה זוללת ומבקשת עוד. בתוך חבילות החציר היבש היתה שולחת לשונה ובולעת בליעות גסות. בחלקת העשב הזרועה אשר לפני הרפת היתה מהלכה ורומסת, תולשת ולוחכת, כמו הכל הותר לה. ואם מנעו ממנה פעם אחת את ההליכה לעשב, נשפה “לידה” בשני צידי בטנה עד שנתמלאו כשני נאדות וניתקה את החבל על יתדו במחאה!

שמעה יפהפיה והתבוננה חרש להליכותיה של האורחת – הרהרה: מהי מידת גדלות זו שנטלה לעצמה החדשה ומנין שכל הזכויות מגיעות אך לה? ־ ־ מדוע אין חוששים ליפהפיה שתצטנן מפרץ־רוח או תיחבל ממכה בלא־צדייה? – אף הפריזה האורחת והגדישה את הסאה. מרוב זלילה שכחה את מידתה ומרוב אכילת פולים נסתאבה. כי באחד הלילות התירה את עצמה מהשרשרת ועד לחבית הפולים הגיעה. אכלה ממנה עד הבוקר, אכלה והתנפחה. התנפחה ומתה – ולא הועילו רופאי־אליל ומאמצי אנוש להצילה… גם עתה עדיין תהתה יפהפיה ולא שמחה בנפול האורחת, אלא מחאה אילמת מיחתה על אשר אותה שכחו – אותה המסתפקת במועט, אינה זוללת ואינה לוקה: “מה האבל הכבד שהללו מתאבלים על האורחת?” ־ ־

לא היתה שהות ליפהפיה לרדת לעומקה של השאלה, כי עוד פרות שתים הובאו לרפת, אף הללו מיוחסות, שטלטלו את כחליהן בהליכתן כנושאות מכרות־זהב. בגאווה היתה כניסתן גם הן ובקפיצה עצבנית קפצו על תעלת־הזבל למקומות שנועדו להן מראש. צוארי שתיהן עדיין מקושטים בחרוזי־דמשק ובירות, וקישורי־פתילים לנוי קשורים לסנטריהן.

– שתים אלו ניכר בהן כי אצילות הן… האצילות מעיניהן נשקפת… – ליטפו אנשי המשק מקרוב את האורחות שבאו והתנחמו על האבידה שהיתה להם.

אך גם באלו לא שרתה ברכה כאשר קיוו. הברייה הענוגה “אצילה” סלסלה בעצמה סתם סלסולים מגוחכים והפתיעה את הכל בעוויותיה המשונות. פעם סירבה לשתות ופעם לאכול. פעם היתה החליבה קשה עליה ופעם לא חשה את עצמה בטוב. הגיעו הדברים לידי כך שקשרו חבל וגלגל התקינו כמנוף, להרים בו אחת מרגלי “אצילה” הקדמיות על מנת לחלוב ממנה. וכל־כך למה? משום ששלומיאלית היתה ובכל אשר פנתה ניזוקה: אם במשוכת־ברזל דוקרנית פצעה את עטיניה ואם סדקה באבן את פרסתה. עם כל שרטת גברה רגישותה, ועם כל צלקת רבתה איסטניסותה… עד שאי־אפשר היה עוד לקרב אליה כדרך שקרבים אל הפרה הפשוטה והמהוגנת.

לא כן חברתה של זו “הדסה”, שעליזה היתה ועיניה נוצצו מבינה יתירה. מדי נתחבבה על כל הנפש אשר ברפת ואפילו יפהפיה הודתה בפנים לבה, כי ברייה נאה היא: עורה נוצץ ומבטה בהיר וכולה חדוות־חיים נאה המשמחת לב רואיה. זו קנתה לה ישיבה ברפת, וימיה קרבו ללדת – מיד החלו מספרים בשבחה: פר מיוחס יולד לנו ממנה… שוב לא נצטרך לחזר אחר טובת־הנאה מן החוץ…

הכל הלך איפוא למישרים ויפהפיה זוכרת… היה לילה ותנועה חשודה נתרחשה ברפת. מודעה ההולך־על־שתים שכב ברפת על ריפוד של שק, שלא כדרך הבריות… התנועע, הקשיב, גחן, לחש… כי קרבה “הדסה” ללדת ־ ־ ולבסוף שקט הכל, כמו ירדה בשורה רעה סביב. אותו לילה נפחה “הדסה” את נפשה ופניה העליזות שוב לא נראו ברפת.

ויפהפיה – לא על אבדנן של אלו היתה מצרה – הללו באו וכלעומת שבאו כן הלכו. רבות כמוהן עברו ברפת: דמשקאיות, בירותיות, צידוניות ואף שחורות־לבנות מהרי־גולן. כולן כזרות באו אשר דבר אין להן עם משק זה. הדמשקאיות תבעו תמיד אך חציר ירוק והשחורות־לבנות, אשר מגולן הובאו, התרוצצו כעיזי־הבר, כמו ביקשו להן צורים לטפס עליהם. על מה היתה מצרה? על שהיה האדם פזיז לדון בשכחה את תושבות הרפת מפני החדשות – אותן המשמשות את המשק בוולדות ובחלב מימים־ימימה –– אותן, שנשאו את המשק בשנות־שובע כאשר נשאו בשנות־רעב. אותן, שידעו להסתפק במעט השלף היבש של השדה ובלגימת מים מהמעין.

וגדול פי־שבעה כאבה של יפהפיה בעלבון עצמה. הלא אזרחית ואם הינה, שלוש עגלות הקימה במשך השנים והאחת מהן כבר עומדת בצידה ונחלבת כפרה. היא עצמה גם היא לא מנעה עד היום מהמשק את חלבה ומשקנה החולב את לבה גמלה עמו מיד כפליים. מדוע לא ידעו להוקירה או במה טובו ממנה הנכריות – האם משום שגמלוניות הן או מיוחסות ממנה? ––

ונזכרה יפהפיה בדמדום מחשבותיה, כי גם היא לא מהפשוטות היתה ביחוסה, אף־על־פי שמגילת־יוחסין מפורשת אין עמה. צבעה האדמדם העיד. קרניה הדקות… לא כשכנותיה הערביות היא לצבע השחור, לפראות־המבט, לעור שעיר וגס ולחוצפה שחצנית. אמנם נעלם ממנה מה אירע בילדותה ומה גרם שתישאר קטנה, אך ודאי לה כי אירע דבר־מה והגורל הרע לה והטיל בה מום. אם משום מכות שהוכתה נשארה קטנה או אולי משום שנתעברה קודם מועד. – נמצא, כי לא אשמה ואף־על־פי־כן הכל מזלזלים בה. היא יוצאת שלמה מכל התקלות ונושאת ברוח נכונה את כל הפורענויות – אך גם באלה רואים הכל עילה להתקלס בה.

– ראו נא! – עיקמו חוטם וסנטו בה אנשי המשק המשונים – יפהפיה חיה עודנה… עודנה מאריכה ימים… החליטה לקבור את כל הפרות אשר ברפת ולחיות על פני כולן…

–– מדוכאה התהלכה יפהפיה. הלך ושח ראשה תחת נטל המרירות שהצטברה תוכה במשך השנים. הרגישה כאילו זעקה מרה מבקשת לפרוץ מפיה, מבלי דעת נגד מי ומה… הכל אשמים בכך שקטנה היא. הכל אשמים שעולמה חשך בעדה מילדותה. אך מי האשם העיקרי – לא יכלה למצוא… רגע חשבה כי האדם הוא האשם בכל ורגע משנהו השיבה אל לבה, כי גם יחס אחיותיה הפרות אינו טוב אליה. הללו – הבריאות והגסות – דחפוה תמיד. המיוחסות שבהן לא השגיחו בה. הדור הצעיר אשר ברפת נהג בה קלות־ראש והדור הזקן מיאן לדעת, כי כמוה כאחת ממנו.

החלה יפהפיה להתבודד. מיאנה להתנחם על שהעמידה עגלות שלוש ברפת. הללו, משגדלו מתרחקות והולכות ממנה, והיא שבעתיים בודדה. קשתה רוחה. קצה סנטרה דהה. עיניה עמדו מפזול כמו כהו פתאום מאור השמש. והיא הלכה־התנודדה כשיכורה.

– בראשי, כי כשיכורה מתנודדה יפהפיה שלנו. – צחקו בהיסח־הדעת גם עתה אנשי המשק והביטו אחריה בלכתה.

– גם אני איני יודע מה היה לה. – סח הרועה בתמיהה רבה – שמא עיניה כהו או רוח־שטות נכנסה בה… מהלכת היא וחגה, נעה־מתנודדת בהילוכה.

– פשוט, קפצה עליה הזקנה. – גמרו.

אך לא זקנה היא שקפצה על יפהפיה ולא מזוקן כהו עיניה. מצער ראשה סחרחר, כיושב בראש התורן. בצאת העדר למרעה היא מהלכת ונדה אחריו ובשעה שחברותיה מפליגות בחיפוש העשב עומדת היא על עמדה זוממת… אפשר עליה לעשות מעשה אשר יזעיק אליה את ראשי העדר… אז תתנה לפניהם את כל מדווי־לבה – המכות אשר הוכתה בימי חלדה, החבלות שנחתמו בה והעלבונות אשר שבעה ––

“אני יפהפיה… ־ כה תאמר להם – אך רוגז ומרורים שבעתי ולכולכם חלק בהם. כל אחד מכם הוסיף מכל אשר יכול ולגרוע מסבל יסורי לא גרע אף אחד מכם, אף לא אחד…”.

ושוב החלטה משונה מהראשונה מתרקמת במוחה: אכן, אך לשוא תזעק – נפש חיה לא תתן את דעתה עליה. “הראשים” להוטים אחר העשב וברפת להוטה כל נפש אחרי האבוס. שוא תשחית את דבריה באזניהם של אלו – הרועה גם הוא יצחק או ידה אבן בראשה… כן מנענעת יפהפיה בראשה להרהוריה והחלטתה גמלה: יום אחד תפנה אליה את תשומת־לב העולם כולו… ואם בדברים לא תוכל כי אז במעשה – ולו יעלה במחיר חייה… יום אחד תעמוד השמש דום ואנשי המשק יאספו פיותיהם מצחוק אף ראשי העדר ירעדו – העולם יקפא בתמיהה אחת: האמנם הרעונו כל־כך ליפהפיה ואנו לא ידענו?! ־ ־

אחזה בה המחשבה ולא הרפתה ממנה. וכבר היא רואה בחוש: אותה שעה הכל ישכחו מציאותן של פרות מיוחסות ולבותיהם יתמלאו רגשי נוחם. יחשבו את מעשיהם בעבר כלפיה ויתחרטו – פלוני יכהו לבו על המכות שהכה אותה ואלמוני על מדחפות שדחפה… זה על זלזולים ששפך עליה כקיתון וזו שלא הכירה לה טובה בימי חייה… – “הרי מחלבי ומדמי נתתי לכל הבריות הללו!” – התנשאה ממעמקיה שוועה כבולה והיא שלחה עינים חרדות הצדה ––

כי שם – בצד נקרה לה תמיד בדרך, כבכוונה, בור־הסיד אשר למשק. משוך משך אותה כבחבלי־קסם הבור הזה ומדי עברה על פניו היתה חושבת: מה אם אכשל ואפול תוכו? – תישבר רגלי או איחבל קשה ־ ־ הגם אז לא ירחמוני קשי־הלב? ־ ־

הצטחקה בלבה למחשבה הזאת ואיזו חמימות השתפכה בכל גופה – חמימות נעימה כחום בכי עצור… היא תפול ותישבר רגלה ואז – הכל יתאספו סביב, ימשוה על ידים מהבור… יביאוה ברוב־עם לרפת, יעמידוה בפינה אשר לא עם שער־הכניסה… ובתבן ירפדו מעמדה, איבוס יעמידו לפניה לאמור:

– אכלי, יפהפיה, וכל דאגתך עלינו… שוב לא נעלוב בך…

–– ולשמע המלים לבה מתרכך והולך… הנה סלחה ומחלה לכל… אין טינה בלבה… הכל מכופר מעתה ועד־עולם –––

בו־ח… – בו־ח… נשמע קול נפילה תוך המולת פרסות העדר וחוט מחשבותיה של יפהפיה נפסק. מאום לא זכרה מכל אשר קרה אחרי־כן… אך זאת לחשו שפתיה: אני מתה… אני מתה… ובעינים עצומות שכבה באשר שכבה. מיאנה להרים ראשה, כמו אבדו חושיה.

– אי לך, יפהפיה… – שמעה קולות ולא ידעה מאין.

– קומי! ־ ־ שמעה קריאה וגם אז נדמה לה, כי הגיעה הקריאה ממרחקים.

ושוב אבדו חושיה, נתבלבלה דעתה ותשכב דום.

כשנתעוררה, שוב נסתמאה מאור־שמש רב וקהל אנשים עומדים עליה, אנשי המשק המיודעים. צחוק על כל שפתיים. לגלוג בעין, ובהמולת קולות נכנסו איש לדברי רעהו:

– אני אמרתי זה־כבר כי יש לכסות את בור־הסיד! –

– ואני אמר אך זאת: איך לא השגיח הרועה ולא ראה את התקלה מראש! –

– השגחתי! – טען גם הרועה – אך מה אעשה ויפהפיה אין דעתה שפויה עליה? הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה? שמא עיניה נסתמאו מזוקן, הנה היא חגה והנה נעה – מי ידע את הליכותיה?

– או אולי ביקשה יפהפיה לאבד עצמה לדעת! – חו־חו ־ ־ פרץ לפתע צחוק וכיסה במשאון על הקולות.

–– התפכחה יפהפיה, פקחה עיניה והכירה כי עדיין היא עומדת על־פי הבור. ודבר לא השתנה. אותם מבטי־עינים. אותם דברי־הבל. אותם דברי־פלסתר מפי רועה העדר… ותנע לאיטה, עקרה ממקום עמדה והלכה עקב בצד אגודל בדרך הכבושה לרפת. פה ושם חשה כאבים בגופה ובבטנה כמו ניתק דבר־מה. רגלה כשלה במעט ולא חשה בקרקע. ערפל פרוש על עיניה – אף־על־פי־כן הלכה.

– והרי קמה והלכה מכוח עצמה! – שמעה פליטות־פה מאחוריה.

– אך בסיד התלכלכה מעט ויצאה שלמה… – צחקו בקול.

– אין זאת כי אפילו מאישה של גהינום תצא שלמה יפהפיה שלנו…י־פה־פיה ־ ־ כן סלסלו, עקצו בכוונה הפקחים שבאנשי המשק שהסתכלו בה בלכתה.

–– ויפהפיה נכנסה לרפת כמו לא על חשבונה נאמרו הדברים. עברה אל מקומה הקבוע ועמדה שעה קלה כמתנודדת ורבצה… עצמה עיניה ותורד ראשה. שוב לא היה הבדל לגביה מי האומר ומה הדברים שנאמרו… היא עצמה עיניה ואינה שומעת… עצמה אותן לנצח.

שמח וטוב־לב עמד אפרים לחזור אל המשק. אמנם בת נולדה לו, לא בן, ובני־התשחורת במשק ודאי ירדו לחייו… אמנם בשעת מבוכה ושמחה ראשונה נתקלה נעלו הכבדה בכד של זכוכית וניפצה אותו לרסיסים… אך לבסוף נגמר הכל בשלום: היולדת שכבה בריאה ושלמה ועיניה צחקו. תווי פני התינוקת היו טהורים ונקיים כפני כרוב. וירגש אפרים כי אמנם בנה בית בישראל ובראש שמחתו עליו לעשות מעשה ולא בידים ריקות יחזור אל המשק.

הפך אפרים במוחו: מה המעשה אשר יעשה למען המשק ביום שמחתו ומה המתת שתשמח את לב חבריו? – שמא יביא סוכריות ומיני־מתיקה לילדים ויאמר: זה הבאתי לכם מתנה מהיצור החדש שבא לעולם? – הרי סוכריות ומיני־מתיקה היו לדברים מצויים וכל תייר המזדמן באקראי כבר יודע, כי עליו להביא מגדנות לילדים. שמא יביא חפיסות סיגאריות אחדות לחברים הגדולים ובירכו את נפשו בגללן? – היו גם אלו מעשים שבכל יום וחבר היורד מהמשק העירה מביא מהן בכיסיו. לא כן יעשה חבר שהוא בעל שמח ויולד לו ראשית אונו.

שיווה אפרים לנגד עיניו את כל ענפי המשק – הרפת, הלול, המטבח, המכוורת – והתאמץ להשכיל ולזכור מה הדבר הנחוץ ביותר ועשוי לשמח את לב העובדים אם יובא. כי יש ומביאים למטבח, למשל, איזה כלי פעוט־ערך והנשים צוהלות ושמחות כמוצאות שלל רב; ויש שהלוולית מפצירה חדשים רצופים שיביאו לה חפץ קטן, העשוי “להציל” לדבריה את כל עבודת הלול… אכן, רצה אפרים לגרום הפתעה משמחת יוצאת־מן־הכלל ולהניח את דעת הכל – ונזכר! ־ ־ שלא־מן־הענין החלו להתרוצץ לנגד עיניו היצורים הצחורים המנומרים מהמדור התחתון של המשק: הארנבות הקטנות… ויחבוט חבטה חזקה על מצחו כאומר: ראו, זה מצאתי!

ככל שהוסיף להגות בענין, כן השתעשע במראה הארנבות המתרוצצות תחת ממגורות־הפח ומפשילות את אזניהן תחת כל גג וסככה, מחככות את כפות רגליהן בכל מחבוא ופינת־סתרים… – עתה הבין מה עליו לעשות. ומשאורו עיניו, אפרים נפרד מעל היולדת והתינוקת השכובה על־ידה, שב ולבש על פניו ארשת מעשית, כראוי לאיש־משק, שאינו פנוי לשמחות וההתרגשות היתירה אינה נאה לו.

– לאן נחפז האב הצעיר? – רגנו ונזפו המילדות, האחיות וצבא הצובאים סביב ליולדת.

– המשק… – סתם אפרים בנעימה מעשית.

– אפרים, שלום… – פלטה היולדת בזוהר־עינים.

– שלום. – פסק קצרות גם לה וחתם נשיקות יבשות על פני שתי הנפשות הקרובות, יצא את החדר בפסיעה חטופה, כמו עמדו בדרכו כדים של זכוכית הצפויים לשבירה ולניפוץ ממגע של סוליית הפולח.

ויסע אפרים בדרכו למשק ויחן, ובכל מקום חנותו חקר ודרש. מפי חקלאי מנוסה חקר לפרטים על גידול ארנבות – האם הארנבת הצחורה־המנומרת משובחת בגזעה או אולי יש גזעים מעולים מהצחור־המנומר? ושמא יש משק בו עוסקים בגידול ארנבות כבענף של המשק ולא באקראי מתרוצצות בו ארנבות אחדות בין סככות וממגורות־הפח ־ ־ נמצאו אנשים שהורוהו את ההוראות הדרושות אף מסרו לו ידיעות מהימנות ביותר:

– ארנבות אתה מתכוון לגדל? ענין נאה הוא. תקים גדרה תחת כיפת השמים, גדרה מרשת טובה, תן להם אוכל בעין טובה ופרו ושרצו והיו לכם ארנבות למכירה והכנסה הגונה כמו מענפים מכניסים אחרים של המשק ־ ־ ־

– אחר ארנבות משובחות אתה מחפש? זאת דע לך: הארנבת הצחורה־המנומרת היא הדלה שבהן. ולא עוד אלא אם נידונה משפחת הארנבות האחת לחיות תמיד בינה־לבין־עצמה, סופה להתנוון לחלוטין. עליך לדאוג איפוא ל“דם” אציל ומיוחס, שיחזק את המשפחה הצחורה־המנומרת וישביח אותם ו“דם” זה תשיג במשק הגרמני של פלוני ־ ־

עתה ידע כבר אפרים את כל הדרוש. בלי הוסיף לשאול שאלות נטה מדרכו וסר למשק הגרמני האמור. כמגדל מובהק ומנוסה סח עמו על “הדם” החדש שהוא מתכוון להזרים בארנבות הצחורות שבמשק. והגרמני הבין לחפצו, הראה בתנועה מתונה על הארנב האפור שישב בפינה מובדל משאר ארנבים, ואמר:

– זה “הדם” הדרוש. הוא יפרה את משפחת הארנבות הצחורות, יחסנה, יוריש לה את סגולותיו הטובות והיתה לך תוך שנים מעטות משפחת ארנבות לתפארת.

רכש אפרים את הארנב האפור והוסיף וקנה לו בת־זוג, כלאם בארגז ובנפש שלווה המשיך את דרכו. בכל מקום נסעו ושבתו הציב בצידו את הארגז הסגור, כמו היתה זו ראש דאגתו בעולם.

– מה אתה מוביל כאן, בחור? – תהו וחקרו נוסעים ובני־לוויה בדרכו.

– ארנבות. – הטעים אפרים בשמינית חשיבות – זה ארנב בן גזע אציל ומיוחס וזו בת־זוגו.

– האם כדאי כל הטורח הזה? – פקפקו שואליו.

– כדאי וכדאי. – הסביר אפרים בחום – עשויים הם להוסיף ענף ללא־טורח במשק וגם הילדים מחבבים ארנבות.

– נו… – נועעו הנוסעים בראשיהם, כמו לא הוחוור להם הענין כל־צורכו.

– דבר אמת ויציב. – פסק אפרים בנעימה יבשה ליתר חיזוק. בהחזיקו את ארגז הארנבות בידו.

ושקט ובטוח הגיע למשק. רבים הקבילו את פניו. הנשים חבקו את ידיהן על סינוריהן הלבנים וחייכו בחיוכים קצרי־רוח לידיעות בדבר החברה היולדת והילוד החדש. הילדים נזעקו לשמועה שאפרים חזר ונקהלו בקהלם לראות מה הביא. אף החברים עשו כה וכה בחצר ושאלו זה את זה מרחוק מה ענין השמחה הלזו ־ ־

– נו, אבא חדש, השלום ליולדת? – חייכו בעיניהן ושפתיהן הנשים, וצחקו משום־מה אשה באזני רעותה.

– שלום. – נופף אפרים להן בתנועה מתונה.

– בת נולדה, בן־חיל שכמותך!… – תהו החברים במנוד־ראש – וכי לא יכולת להביא בן לעולם?

אף־על־פי־כן לא נתקררה דעתם עד שבאו ולחצו את ידו של אפרים, הקיפוהו סביב ותמכו את ידיהם במתניהם, עישנו מהסיגאריות הטובות שהביא וציפו לחדשות שבפיו…

– לאפרים נולדה בת… – מסרה כנופית הילדים בעינים פזיזות וציפתה קצרת ־רוח גם היא לחדשות נוספות.

ואפרים שוב לא שעה לשאלות־ותשובות, כי לקח את ארגז הארנבות וירד לחצר. הנשים אספו את ידיהן ופנו זו בכה וזו בכה וגם החברים־הגברים הלכו איש לעברו. הלכה עם אפרים עקב בעקב כנופית הילדים, כי הבינו לכוונתו הטובה במוחם הזריז ועינם החדה הבחינה מיד מה רבות ונצורות הסגולות בזוג הארנבות שהובא.

– ראו מה ארוכות האזנים! – הכריזו הילדים ובחנו, ישבו סביב לארגז ושפטו את בעלי־החיים לפרטי־פרטיהם.

– אפרים הביא ארנבות! – עשתה הידיעה כנפיים וחבורת הילדים גדלה והלכה.

ואפרים חפת אותה שעה שרווליו, תר את המקום המתאים, נטל רשת ומעדר ופטיש ועשה את העבודה, כפי שהורוהו מגדלי הארנבות המנוסים. הציב עמודים מאחורי החצר של הלול. חיבר אליהם את הרשת, התקין פשפש בגדרה ולא נח עד ששלמה המלאכה עד תומה.

– פה תדורנה הארנבות מעתה. – הצהיר לבסוף כלפי הילדים – הנה נכנוס את הללו שמתחת לממגורות־הפח ומפינות הסככות. פה יחיו וירבו והיתה לנו במשך הזמן משפחה לתפארת.

ויפוצו הילדים בכל הזריזות הצפונה ברגליהם, נטשו בין ממגורות הפח, חדרו אל חביוני הסככות של המשק – ותהום החצר. העיזו הילדים את היצורים הצחורים מכל פינה ומחבוא, אף שמיאנו בעלי־החיים הקטנים להיענות לילדים. דפק לבם הקטן, התרוצצו עיניהם הפזיזות במחשכים הנידחים ביותר, שם ישבו על כרעיהם הצחורות והפשילו אזניהם – הקשיבו לקול העלה הנידף…

אבל כלום יעמוד בעל־חיים בפני רצונו של אדם? סוף־סוף יכלו הילדים ליצורים הצחורים ואחד לאחד תפשום באזניהם, כינסום למעונם החדש. תחילה הביאו את הארנבות האמהות הגדולות ואחר־כך שלחו יד בפעוטות. עוד מעט ומלאה החצר הגדורה מבעלי־החיים הצחורים שפזלו בעיניהם כמוכי־סנוורים מאור השמש הרב שנשפך עליהם ולמראה המסתכלים הרבים שצבאו על מעונם החדש. פעמו הגופות המצונפים ככדורים מצחירים, חרדו הרעידו האזניים המופשלות לאחור, התרוצצו העינים המזהירות כפנינים.

– אין דבר… לא יאונה לכם רע. – היה אפרים מהלך ביניהם ומציב ארגזים בפינות החצר הקטנה – רק סדר חייכם ישתנה, שוב לא תהיו מופקרים לשוטט כאוות נפשכם.

"אנו בוחרים לשוטט בחצר ־ ־ " – נדמה טענו וקבלו עיניהם של השבויים הצחורים –

“אנו בוחרים לשוב אל מחבואינו מלשבת כלואים מבפנים לרשת הזאת…”

כן טענו היצורים בלי הגה ואומר ורק הרואה־ללבב הבין מה רבה חרדתם, כי ספקות רבים נשקפו מעיניהם והיסוסים וחששות שונים ומשונים… העז והחצוף שבהם ניסה לשרבב את כרעיו כקפיצים ולנתר אל עבר הרשת. הפעוטות וחסרי־הבינה תחבו את סנטריהם הצחורים בעד לחורי הפשפש. אך חזקה היא הרשת והפשפש ננעל על מסגר.

– פה יחיו וילינו בארגזים שהצבתי. פה יקבלו מאכלם ומשקם דבר יום ביומו. פה לא יחסרו עוד דבר. – כן נשא אפרים את דבר חנוכת הגדרה באזני הילדים, כראוי לאיש־משק שהתחיל מעשה והשלים, וחבורת הילדים התנהלה כמתי־סוד בחשיבות ואחריו.

ועדיין לא נסתיימה על אפרים פרשת הארנבות שהחל בה. הפרשה אך הוחלה כאשר נאספו החברים של המשק וישבו בצידו על המדרגות במבוא למטבח. כאן ראובן הגבוה השמיע את דעתו ואפרים השיב, כאן החברים היושבים מסביב השתתפו בויכוח ומשכו בכתפיהם משיכות שאי־אפשר היה לדון על־פיהן לצד מי הם נוטים. ראובן הגבוה שלל ואפרים תירץ, ראובן הקשה ואפרים יישב – היה היתה שאלת הארנבות הפשוטה, לכאורה, לסוגיה חמורה.

– שמע אלי, ראובן הגבוה – כלכל אפרים את דבריו בזהירות – יודעני, כי בהתרוצץ בעלי־החיים בן ממגורות־הפח נדרס האחד בפרסת הבהמה ונטרף השני בשיני השועל.

– ואף־על־פי־כן לא הזיקו לאיש ופרו־ורבו בלא יד מטפלת. – השמיע ראובן את דעתו.

– אפשר שפרו־ורבו כדבריך… – שקל לו אפרים בידיעות שרכש, כשהשתמש הלוחם בתכסיסי מלחמה – אך סופם שהיו מתנוונים. כן למדנו – התנוונות, עקרות – וחסל.

– התנוונות… עקרות… מליצות הן. – החליק ראובן את שפמו הסמיך, העביר את ידו על בלוריתו הגדולה והעמיד עינים קפואות – עיני תם – בחלל־האוויר.

– הוא הדבר שאתה מיתמם. – חיזק אפרים במקצת את קולו – אך כל היודע בגידול ארנבות יעץ להקים גדרה מרושתת ולהציב ארגזים, להזרים דם של גזעים אצילים בבעלי־החיים הצחורים… ואני התענינתי!

– התענינת, אפרים, ולא ידעת מה התענינת. – מלמל ראובן הגבוה כלועס את המלים בשפתיו.

– אך זו דרכך לבטל… – דרך אפרים עוז מחודש והיישיר להביט אל עיני ראובן הקפואות לנקודה – אבל מביטול עד גידול מסודר עוד רב המרחק.

– נו־נו… – טלטל ראובן את בלוריתו הגדולה – ויהא שאני מדרכי לבטל… הרי תמיד עושים ואינם שואלים לדעתי… ובסופו של דבר? ראובן הגבוה צודק…

סיים והלך אף שצללו דבריו כאזהרה מבשרת רעות באזני השומעים. ראובן כבר פנה בפסיעה רהוטה לחצר כמו השגיחו עיניו בדבר־מה נחוץ ודחוף. שאר החברים עברו ועלו במדרגות ולפנים, כי הגיעה השעה לאכול. רק אפרים נשאר יושב במקומו כשפניו אדישות כלפי חוץ כשהיו, אך בקרבו מצלצל פעמון: ושמא צדק ראובן הגבוה וראה את אשר נעלם מעיניו? ־ ־ שמא הזהיר וידע מה הזהיר, רמז וידע מה רמז? ־ ־ ־

ירד אפרים בצנעה אל הגדרה שהקים, בדק בדוק היטב במתרחש בתוכה. ראה כי מנתר שם אחד הצחורים אל קלח הכרוב שהוטל על הארץ וכי השאר מרטיטים את אזניהם, נמשכים ונסוגים מקומצת הירק ומגבעולים של התירס שפוזרו בגדרה – ונרגע. חייך כלפי עצמו במנוחה, חלץ את עצמותיו והסיח את דעתו מנבואתו הרעה של ראובן הגבוה. – “כאן הכל כשורה” –– הסתכל פעם נוספת ונחה דעתו.

וגם למחרת, אשר השכים לקום לעבודה וחש מעין חידוש בקימה לאחר הפגרה שהיתה לו – היה לבו סמוך ובטוח ושקט. תחילה הציץ אל השמש שהגיח החמה מבין ראשי ההרים ושקל בדעתו אם לא איחר לקום בפעם הזאת. אחר־כך נזכר כי עליו להביא מעתה בכל בוקר קלח כרוב וראש ירק אחר לארנבות הכלואות, בטרם ישתה בעצמו את התה במטבח ויצא לעבודתו בשדה.

“אסור תחילה אל הארנבות…” – הגה במתינות.

הרי מעתה עליו הדאגה לצחורים שכונסו ולארנבים הזרים שהובאו על ידו. האם הסתגל כבר הזר האפור וגם בת־זוגו נתפייסה לארנבות המקום?… כן הגה ועשה את מעשיו בשהייה, ירד לחצר ונטל קולס כרוב, סר אל הלול וביקש מעט גרגרים וגריסים. מצוייד בכל אלה פנה אל עבר גדרת הארנבות שהקים ־ ־ ־

ושמש הבוקר סימאה בזוהרה את עיניו המלופלפות משינה, מדי לכתו לגדרה, ולא הבין מה אירע –– שקטה הגדרה ואין בה נפש חיה, אך חור פרוץ ברשת הקיר –– האם החור הוא מאמש או אולי לא היטיב לחבר את הרשת לקרקע ונחתרה כאן מחתרת מלמטה? –– צחור־מנומר הרטיט ליד הפשפש הסגור… ארך־אזניים היה שכוב על הארץ בדרך מהגדרה שהקים אל החצר של המשק… וזה הכל? – רק עתה נקרעו עיניו לרווחה: יצור יחיד ומרוטש היה מוטל בגדרה… התנחם משום־מה כי נותרו עוד איפוא לפליטה והצילו את נפשם הרבים מפורענות שהתחוללה כאן בלילה! –

“לא… לא נותרו רבים לפליטה ולא הצילו את נפשם…” – בישרה מרחוק נקודה צחורה־מנומרת מאצל סככה ואבלו גם ממגורות־הפח מדי קרב אליהן.

אכן! – שוא קרס אפרים ליד מחבוא והציץ לפינה נידחה… עין פזיזה לא נראתה מסביב, אוזן לא הופשלה לאחור… ובלי הרים את ראשו, הלך אצל זוג הבהמות שחיכו באורווה והטיל עליהן את הרתמה. רכב לשדה ובלב קשה חרש אותו יום, בלי חשוב מחשבה סיים את יום החרישה שארך וחזר לחצר –––

– אפרים, מצאנו עוד שנים חיים! ־ אצו הילדים לקראתו בבשורה.

– והזר האפור גם הוא בריא ושלם! – שבה והכריזה כנופית הילדים.

התנער גם אפרים כמו נזכר זה עתה בתקלה שיצאה מתחת ידו. אמנם כן, צדקו הילדים – מתחת לממגורות הפח, בפינה נידחה ומודחת, במחשכי קרן־זוית נוצצו כפנינים עיניהם של פליטי הטבח ובריחוק־מה מהם קיפל את אזניו והצטנף על משמר הזר האפור הגדול… הם הצטנפו במקומם, כמבקשים לטשטש את מציאותם בעולם, ואפרים שקם מקרוס על ברכיו חזר אל בהמת־העבודה שהמתינה, התיר את רתמתה מעליה והאביסה באורווה, הלך ובמוחו ניקרה המחשבה האחת: כיצד קרה הדבר – שמא הרשת היתה מקולקלת או לא נסגר הפשפש על מנעול? ––

– מפה! דרך המחתרת הזאת פרצו לתוך הגדרה. – ליוותהו חבורת הילדים הנאמנה לצערו והסבירה, כי חקרה לפרטים במשך היום – ומפה דרך הנקב הזה נמלטו החיים על נפשם.

“זה הדבר… ומלחמה נוראה התחוללה כאן הלילה…” – הרהר אפרים בלי־אומר ובוש לשאת את עיניו מסביב – "ודאי השתדלו הארנבות להמלט משיני הטורף, התרוצצו ושוטטו בתוך הגדרה ואשר לא הספיק למלט את עצמו – רוטש בלי רחמים במקום… וכן השיג הטורף את היצור הנמלט ובאמצע הדרך שלח בו את שינו… אך מי הוא שחולל את מעשה הטבח הזה? –– "

הרים אפרים את עיניו והביט מסביב כשואל. החרישה כנופית הילדים כי היססה להטיל את האשמה על פלוני מסויים. חקירתם לא גילתה עוד דבר. מוחם הזריז טיפל עד עתה רק בחקירת הפרטים כמות שהם, אך לא הרחיקה כדי חיפוש האשם בדבר… אולי תן פרץ פרצה בגדר, אך לו היה כאן התן היה מרגיש השומר והשומר לא שמע ולא חש… מיהו איפוא שידו בפשע הזה – האמנם לא ייוודע הדבר?

־ אני אומר לכם, כי הכלב עשה זאת. – נחפז לבוא במרוצה הגדול בילדים ולהודיע בנשימה שקצרה, כמו סיים זה עתה את חקירתו הקשה.

– איזה כלב? – סבוהו הכל.

– הכלב… זה האפור, השעיר… הרי הוא ישוב על הגורן ובעיני ראיתי על סנטרו כתמי־דם. – הצביע המודיע לצד המודבר והוכיח בבטחון שלא הניח מקום לספק.

– אמנם כן… – נצטרפו שאר הילדים להוסיף על כתב ־האשמה של הכלב – כלב זה משוטט סביב לחצר… אין מאתנו ידוע מאין נטפל אל המשק… אף אני ראיתיו יושב על הגורן מבוקר… הרי הוא יושב גם עתה ומלקק בלשונו…

ואפרים יצא את חבורת הילדים בשתיקה. לא אמר אם הוכחה גם לו אשמתו של כלב תועה, שנקלע מאי־שם לחצר. כן לא יעץ אם לשוב ולתפוש את הארנבות הפליטות ולכלאן בגדרה או לעזבן לנפשן… הוא הלך כבוש־פנים לעבר חדרו ולא סח עם ראובן הגבוה על המקרה שקרה, אף עם שאר חברים לא דיבר מטוב ועד רע. הוא רכב על בהמתו לשדה למחרת וגם אותו יום חרש ומוחו ריק ממחשבה כלשהי…

… כילה את יום העבודה ושב ועלה עם הבהמות לחצר, בהשמטת רגל אחת מעל גב הבהמה כאשר ירכב החורש. התנהל בנחת בשביל והשביל עולה לחצר מן הצד לגדישים של הגורן – שם ישב אותו כלב ־ ־ שמא עדיין ליקק את סנטרו או חדל?… אכן, מבט תככים ומרמה היה מבטו, סנטר חד של נוכל היה סנטרו, ישיבת פרא ולא כלב יליד־בית ומשק ישב על ערימת קש הקטנה ושער עורו סמור ומדובלל, כשערו של רוצח מועד.

לא יכול עוד אפרים לעצור ברוחו, כי לפתע הציף נחשול זעם ושם לו מחנק… מראה הארנב האחד המרוטש… מראה הפליטים החיים שניצלו… הוא צנח לאיטו מעל גב הבהמה והוציא את הנשק הצמוד לירכו – הידק על מקורו של הנשק ולא שמע לקול היריה… כי ברגש סיפוק ובשמחה אכזרית הביט איך כרע אותו כלב לארץ, צנח על ערימת הקש הקטנה בלי להפליט יבבה… ואפרים שחזר אל בהמתו התנחם, כי נקם את דמי היצורים ששופכו. –––

אכן, ברכה זו עשוייה היתה “להוציא מן הכלים” – לא חס-ושלום שהיתה חוטאת או מרדנית סוררת, אלא מין ברייה עלובה היתה – ספק חולה מחלה פנימית, ספק נוהגת בעצמה סלסול של רגישות מיוחדת במינה. זאת ועוד: גם מראה החיצוני אמר כולו – חולשה ורגישות.

גבוהה היתה אך כחושת רגלים, ראש צנום ודל מחובר לצווארה ללא תואר והדר. מן הצוואר ולאחור הזדקר קו השדרה החד שלא עורר רצון להחליק על עורה כאשר יחליקו לפרה – להחליק? הס מהזכיר… עורה היה צפוד על עצמותיה ששופו וירכיה נפולות. ומבין עצמות האגן הבולטות הללו נשתלשל למטה זנב קצר ונשור-שער – יד מי תחליק לה? - -

בין באביב ובין בסתיו היה עורה סמרמר כמו נשדף מחמת רזון אשר שולח בעצמותיה.

אף-על-פי-כן לא חטאה במאום ולא היתה סיבה להיפטר ממנה. כי מה התואנה שיכלו להתאנות לה? שחלשה היא והרי כמה בריות חלשות בעולם… שרזה היא והרי כמה בריות רזות בעולם… שעצובת פנים היא ואינה משרה שמחה – כמה מרי-נפש וקשי-יום מהלכים בעולמו, כביכול…

מטעם זה הניחו לה לברכה. לא חלבו ממנה חלב אף לא שאפו לכך שעטיניה הצמוקים יפרישוהו. לא בדקו אם מעוברת היא, כי לא עלה על הדעת לרצות ולדות ממנה. הכל היו בטוחים כי ממילא תביא נפל לעולם. והיו מוציאים אותה לעדר ומחזירים לרפת כלאחר-יד. נכנסה לרפת ורגליה מעדו, ציפו בשויון-נפש כי קום תקום. ולא עוד אלא גם בבעיטה ברגל היתה מתכבדת, בעיטה קשה בעצמותיה היבשות. כי זו לא כדרך כל הפרות היתה מועדת, אלא בדרך מיוחדת לה – על ארבעות נפלה כשהן פשוקות לאחור ולפנים. וכן שכבה כמו אבדה תקווה להרימה עד התאמצה מאמץ נואש וקמה מאליה.

לא היינו מספרים איפוא בעלובה זו, אלמלא הכרוב שגדל במשק. בעמק הקטן אשר ליד הנחל ניסו אז בפעם ראשונה לגדל במשק כרוב. ועמק זה עודנו בבתוליו, שטוף מים של מעינות פרוצים, מכוסה צמחית קרקע חמצה – טיון ונענע ושיחי פטל. אגודות סוף ועשב הסתבכו בו פרא – ובעמק זה נוסה לראשונה הכרוב.

- כלום יגדל הכרוב בעמק זה? – פקפקו אנשי המשק.

- שתול על המים יגדל. – השיב הבחור מגן הירק בבטחה.

אף זאת לדעת, כי מרצונו הטוב החל האיש לגדל כרוב בעמק בלי שנאמר לו. פשוט: יום אחד מאס לרכב על הסוסה הלוך ושוב בעניני המשק והודיע כי חשקה נפשו בעבודת הגן. היו לו לזרא ביקורי שכנים אצל ערבים, שהם לבטלה, בשעה שעל אדמת המשק זורמים המים ומתבזבזים לשוא. שוב לא ראה תועלת בביקור אצל שייך עלוב מכפר פלוני או במשא ומתן עם בן-שייך ירוד ממשפחה אלמונית. ואפילו הרחיק את קשריו עד לישובים הרחוקים ומכניסי האורחים אשר בהר – מה שכר ראה בהם?

לפיכך חלץ יום אחד מעל רגליו את מוקי-העור, מסר לידים אחרות את האוכף והשקיים והחליפם בבגדי-עבודה פשוטים ובמעדר של גננים. ויהי יורד לעמק הקטן בשביל, פוסח בקפיצה על פני זרמות המים הפורצים, כובש לו דרך במשוכת שיחי הפטל הדוקרניים, נחבא בין אגודות העשב החמיץ והגס של הביצה ועושה מלאכתו בשקט.

- וכי יגדל הכרוב? – נזכרו וחקרו לעתים אנשי המשק.

- יגדל… – ענה בבטחה שאינה מעורערת.

- איך יגדל והעשבים צומחים כאן פרא והאדמה לא הוציאה אלא שיחי קרקע חמצה? – פקפקו.

- משמע שהוא גדל. – עמד בשלו במשיכת חוטם חטופה איש-הירק ונסתתמו הטענות.

- ואני אומר לך – קפץ יום אחד נגדו איש הרפת והזהירו במרץ \– כי כאשר יצמח שער על כף-היד… או כשאר “ברכה” זו תתן חלב, כן יגדל הכרוב בעמק. וזה לך האות! - - -

ומאז התחילה המחלוקת.

- בר-כ-ה-ה – התקלס באיש-הרפת איש הירק וקרץ בעין.

- כן… ברכה… עמד איש-הרפת נכחו מזויין במגרפת הזבל ובמטאטא העשוי מדוקרני סירים – הוא שאמרתי, זכור: ככרוב הזה כן ברכה…

צחקו אנשי המשק והניחו לשניהם להתנצח. כי כזה כן זה שנונים וממולחים היו: מה איש הירק מושך בחוטם וקורץ בעין, אף איש הרפת קורץ בעין ומושך בחוטם לעומתו; ומה הלה בלשונו ממלל ופושק בשפתיו אף זה לשונו מגברת חיל.

- ראה אמרתי לך, אחי… – פתח בעצה שנונה איש-הירק – על “ברכה” זו חובתך לשמור מכל משמר, כי ברכה צפונה בעצמותיה.

- אשר ל“ברכה” אל נא תדאג… – ענה איש הרפת צחצחות – לו לעצתי שמעת היית מייטיב לעשות אילו שבת ונעלת לרגליך את מוקי-העור המבריקים. נוטל את קנה החזרן ביד וחוזר לביקוריך פעם אצל שייך פלוני ופעם אצל בן השייך האלמוני. לפחות קפה שתית עמהם ודברי הבאי דיברת – אבל כרוב בקרקע חמצה?! הנשמע כזאת?

וקרוב לוודאי כי היו מוסיפים ומתנצחים זה עם זה, אילו לא נכנסה המדוברת בכבודה ובעצמה לרפת, טופפה דקות על הרצפה והשתטחה מלוא קומתה כשרגליה פשוקות.

- קומי כבר! – בוש ונכלם איש-הרפת כי הלבינה “ברכה” את פניו לעיני יריבו.

- איך תקום? – תמה איש-הירק לתומו ובחיוך אכזר על השפתיים \– איך תקום ואתה מרעיב אותה, מפקיר אותה לאנחות כמו מיותרה היתה ברפת ואינך שואף אלא לקרב בידים את קיצה…

- האני מפקיר אותה? – התרתח איש-הרפת שלא כדרך-צחוק – האני מקרב בידים את קיצה? – הו, “כרוב”!

- אך רגזן הנך ומהיר-חימה. – נפטר בשקט איש-הירק מעל איש הרפת – עצתי לך, כי תנח לכרוב לגדול באשר הוא כרוב ותתן דעתך יותר על “ברכה”.

מה נמצא למד איש-הרפת ממחלוקת זו עם איש-הירק? שנים דברים למד. לא די בכך, שפרה עלובה זו ממררת את חייו בחולשותיה ובסבלה החרישי, אשר אין אחד יודע את סיבתו, הרי עוד מאשימים אותו כי הוא מרעיב אותה בכוונה תחילה ובמזיד כדי לקרב בידים את קיצה. מעתה – אם תפול יום אחד ולא תקום – עליו האשמה תפול.

שבעתיים מדוכדך החל מטפל מאז ב“ברכה”. שיניו חורקות מכעס החל נוטל את החרמש על הכתף ויורד לחפש אחר אגודת עשב שנשתיירה בפאת ביצה נידחת גם בשלהי הקיץ למען הפרה. בידים תלש גבעולי תירס ירוקים להגישם לברכה שבחלה בקש. התקין גשר מיוחד להעביר בו את העלובה על פני התעלות והמעברות אשר ברפת ובלבד שלא תוסיף לנפול.

עמל והביט בזעם אל פניה כאומר: “האם בכל אלה לא תאמרי די – בכל העמל הזה שאני עמל למענך, בטרחה שאני טורח ובברישה שאני מבריש אותך במסרק ובמברשת, כברוש את הפרה שכל-עצמה נאה היא…”

וכן שעה ארוכה היה מביט אחריה כממשיך את מרי-שיחו – וברכה מהלכת אז הילוך-צל בשמש, עומדת על המים ושפתיה אינן נעות, מזדקרת ליד חבילת העשב ומלחכת ליחוך מיכאני ללא חשק וללא אות של קורת-רוח או החזקת טובה.

- אילו לאחרות נתתי את כל העשב, כי אז בן-רגע נעלם! – קצף איש-הרפת קצף אין-אונים בפני עצמו – על עליו וגבעוליו היו בולעות אותו בימים חסרי-ירק אלו, טובה היו מחזיקות לי על כל אניץ ירוק שבאבוס… – ומדוכדך מכפיית-טובה זו הלך גם הוא כצל, כמו ניטל ממנו טעם לעבוד.

- האמנם ברכה היורדת לחייך? – שיתף עצמו במרירות-רוחו איש-הירק ושת בחלקות – אין דבר… הוסיף וטרח… שמא תתרצה… שמא תשפיע לבסוף חלב, אף ולד תביא עוד לתפארת…

- ולד תביא! חלב תשפיע! – חייך בזעף אין-אונים איש-הרפת – ברכה זו תביא ולד כאשר הכרוב שלך יקפל עליו בעמק. זה לך האות!

וידע איש-הירק כי חיציו קלעו יפה למטרתם ובמעלת ריתחה פנימית שרוי עתה החבר לרפת. ירד איפוא טוב-לב ושבע-רצון בשביל לעמק, בחטמו משך ומגלולת סיגאריה נשף בנעימות כשהוא מהרהר: הרי רתחן ורגזן כאיש הרפת אינך מוצא בעולם כולו – תמיהה! –

אך לא לעולם חוסן ובחור-הירק בא על ענשו גם הוא. עודנו יורד טוב-לב לעמק ומושך מים באמה אל ערוגות הכרוב, מגולל סיגאריה בזו אחר זו בזרום המים לאיטם – והנה עיניו רואות כי אבלו עלי הכרוב ואינם מסתלסלים אל-על כהסתלסל עלים העושים ראש של כרוב. ממאנים הללו להתקפל כדי קולסים נאים אלא צונחים למטה ומתפשטים לצידיהם גדולים ועקרים כלהכעיס. זע בטחונו של הבחור והחל מהסס בכניסתו למשק, גברה משיכת חטמו ובתנועה אסף כתפיו למראה איש-הרפת יריבו.

- השלום לברכה? – ניסה עוד להעמיד פנים, אך קולו הנמיך.

- הלוואי ושלום הכרוב שלך לא יהיה טוב ממנו. – ענה בזעף היריב.

- הו, מסכן… לבי לך, רחימאי… כמה טרחות אתה טורח… כמה יגיעות אתה מתייגע למענה… – עד מתי? עד אנה?…

- הנה צחקת לי ועתה עיניך הרואות: - נפתח איש-הרפת להאמין לחלקת לשונו של יריבו – אך לחינם מבוזבז המרץ והעמל בכדי… אלמלא אני הרפתן הייתי כי אז את עורה של עלובה זו הפשטתי מזמן… כי אז את בשרה חילקתי כבר במשק במקום לצפות לאשר לא יבוא לעולם…

- לעולם?… נד בראשו איש-הירק ועדיין לא גילה מאשר עמו.

לעולם! – דיבר הלה מנהמת לבו – כי אם לירק לא נענתה ולגבעולי התירס, שוא כל המאמצים למענה.

- ומה עצה, לדעתך? – דיבר איש-הירק כממתיק סוד.

- הידעתי? - - פשק ידיו בחור הרפת בתום-לב וברוח נדכאה.

- הבה ואשיאך עצה… – הנמיך קולו יותר איש-הירק והתבונן סביב אם אין להם שומע – הבה ונאכיל בכרוב את ברכה וצמחה טובה לשניהם - -

רק עתה נפקחו עיני בחור הרפת להבין, כי אח נולד לו לצרה. אשר הפה עוד לא גילה, הבין ממבט-עינים, ממשיכת כתף זו ומשמיטתה של מצחית-הכובע: משמע – לא התקפל הכרוב בעמק כדרך התקפלו בכל גינה מתוקנה.

- הידעתי?… בא עתה תורו של איש-הירק לפשוק את שתי ידיו – לכאורה, העלים היו רעננים והגבעולים קשים… אך סברה שהכינמת משיחי-הבר תקפה את שתילי הכרוב שלי ואין תרופה נגדה…

- שמא תזה עליה? – החיש לו עצה בצר איש-הרפת התמים.

- ניסתי… – השיב איש-הירק בקול כאוב מארץ.

דומה ששכח עתה בחור הרפת כי בר-פלוגתיה הוא האיש דנן. ללבו ראה ובעצתו תמכהו, בשקט הוליך אותו עד לאיבוס אשר ברפת הקרירה לשבת עליו ולגולל גלולת סיגאריה, אף הטיף לו ניחומים:

- הרואה אתה את ברכה זו? הרי מכבר צריכה היתה דעתי להטרף עלי… שהרי היא מועדת עד היום ולא הוטב מראה אף במעט. אף-על-פי-כן, ראה אחי: אני סובל… נושא בשרי בשיני מכעס ומחריש…

וכאחים לצרה ישבו שני היריבים על האיבוס, איש בצד אחיו, והאחד רואה יפה-יפה לצרת לבו של חברו.

- הרגע איפוא, אחי. – סיים איש הרפת את שיחו – סוף-סוף עוד יצמח הכרוב.

- אלהים יגמול גם לך. – גנח בחור הירק נאמנה – אפשר וגם ברכה תלד.

ובהיותם מטכסים עצה בחשאי, נמלכים זה בדעתו של זה, והנה גמרו שניהם ואמרו באחת:

- כיוון שפשטה כבר הכינמת בראשי הכרוב, הבה ונאכיל מהם את ברכה.

- הוא אשר אמרתי! – התאושש איש-הירק ועיני שניהם אורו כמוצאים מוצא מן המיצר.

אך לא הועיל גם הכרוב לברכה. טעמה ממנו בעצלתיים והניחה, עד שנגשו זריזות ממנה וחטפו בלעס את הכרוב. הללו לעסו לתיאבון את העלים וכוססו ברעש את קלחיו, אך ברכה מביטה בעצב, נוגעת ואינה נוגעת –

- הו, אכלי! – דיבר מנהמת לבו ובזעם איש-הרפת – לו תאכלי ויבוא הכרוב הזה כרקב בעצמותיך ותחשך השמש בעדך…

אך היא לא זעה כמו קיבלה עליה יסורים מכבר. והופתע אפילו איש הרפת שלבו גס בה. דומם עמד, הביט אליה ותמה: בהמה אילמת… על ארבע הולכת… מה טעם כי בחרת לך בסיגופים האלה ומה הטעם לענותך וליסוריך, אם הרופאים אומרים כי מחלה או מום אינם בך… מה הטעם? אחת מן השתים: או הרופאים רופאי-אליל הם… או אין אחד בנו מבין עד-מה בנפש הבהמה

- - -

זו לו פעם ראשונה אשר בה דיבר איש-הרפת בלשון-אנוש אל הפרה; יתירה מכך: זו לו פעם ראשונה שניסה להציל מפי בעל-חיים אילם… שפתי הפרה לא נפתחו ולשונה לא נענתה בלשון-אדם, אך משום-מה נדמה כי ירדה לטענתו של איש הרפת והיא שיעצה לו מעצמה לחדול…

- תחדל… – דיברו בכניעת-רוח כל תווי פניה – היסורים הם יסורי והסיגופים סיגופי הם… מן הסתם נגזר כן מן השמים ואני מקבלת את הדין באהבה.

- קבלי איפוא את הדין כאשר אמרת! – לא יכול איש הרפת להבליג והתפרץ בחמת-זעם.

"אקבל - - " כשכשה זו בזנבה וסימרה את שערות עורה ללא פעיית חיים וללא געייה שבהתנגדות.

מעתה לא יכול עוד אף אחד מאנשי המשק לעמוד בד' אמותיו של איש-הרפת, כי היה מהלך קודר ונפשו מרה עליו. שוב לא המתיק סוד עם ידידו-יריבו מגן-הירק ולא שעה עוד אל עצות.

- הכרוב היה ללא-הועיל. – הודיע רתת ולא קמה רוח באיש-הירק להתנגד לו.

- העמל לשוא והאוכל מתבזבז בכדי… – קיטרג עתה בקול על הברייה העלובה באזניהם של אשר אנשי המשק. – אחד דינה לטבח. – פסק לבסוף בפה מלא.

ל-טבח - - - ופסק-הדין הוצא. בלי מאמצים רבים בוצע. הפרה שלא ראתה נחת בחייה, לא גילתה סימן של התנגדות גם במותה. רגלה הושטה לכבל וצווארה למאכלת. בגניחה שאינה-נשמעת פרץ דמה בקילוח קל –

- והרי עובר-ולד נמצא כאן במעיה! – הכריז הטבח בעסק רב.

- אך הוא לא היה אלא נפל… – קיטרג איש-הרפת והקשיח את לבו.

- גם בשר יש בה. – תמה הקצב בקול.

תיאכל על בשרה ובלבד שבא הקץ לעינויים. – הכביד איש-הרפת את לבו על הדברים שנאמרו עתה בזכותה של ברכה.

כן בא הקץ לעינויים של איש-הרפת. עיניו אורו ורוגזתו שככה. נדמה, כי היום הזה קורא לו דרור מפגע רע ובאשר פנה הרגיש אך רגש גאולה ופדות. חסל סדר ברכה! – שאף רוח. מניף את המטאטא העשוי סירים דוקרניים כהניף נוצה ומכבד בשקידה את העקבות של החיים העלובים אשר חדלו ולא ישובו להטריד.

- נו? – השמיע למחרת איש-הירק לאוכלים את בשרה של ברכה ויריבו שומע – והרי הבשר איננו רע מעיקרו.

- כל זה בא לה מהכרוב-כרובך. – השיבו ברמז איש-הרפת…

ואפשר כי אותה מחלוקת ישנה היתה מתעוררת מחדש בין איש הרפת ואיש-הירק, אלמלא המולתם של האוכלים שקשקשו במזלגות והושיטו צלחות ריקות ותבעו: הב, מנה נוספת של בשר. לא הספיקו איפוא השנים להתיצב בשער והמחלוקת מאליה נשתככה. רק מזמן לזמן מדי הפגשם אחר-כך בדרך פיוס או בדרך רוגז כאשר יארע במשק, קרצו בעין זה לזה כמרמזים על סוד שמור לעת-מצוא:

- ברכה - - יקרוץ בעין איש-הירק ויחייך חיוך עוקצני מאוד.

- כרוב… ישיב לו מרחוק גם איש-הרפת ברמיזת עין, כי שוב לא היתה בלבו טינה עליו.

בחור נבון היה ירחמיאל, לכאורה, והקדיש ממיטב כוחו ויכלתו למשק. חסיד היה של התמחות ומטעם זה עבד ירחמיאל ברפת. יצאה שנה והוחזק מומחה. יצאה שנה שניה וקנה לו שם כאחד הרפתנים הטובים בארץ. יצאה שנה שלישית והכל הודו: מצאנו איש נאה לרפת והרפת נאה לו… – מי יתן ונמצאו כמותו לשאר ענפים במשק! –

האם יש צורך לתאר את אשר פעל ירחמיאל או לפרט את המעשים בהם קנה לו שם? – מודעת היא בכל המשק. בפרוס האביב כיתף ירחמיאל מכשיר-ריסוס של סיד והיה מזה ומטהר את כל בנין הרפת מהמסד ועד הטפחות. פינה וסדק בכתלים אשר השחירו בחדשי החורף; דפנות האבוסים שזוהמו; התקרה מלמעלה והנדבכים התחתונים של הבנין למטה; גדרות העץ אשר לדירי העגלים ואחרון-אחרון תא-הבידוד של פר הרפת; – כל אלה הולבנו וסויידו בסיד אשר היזה ירחמיאל בשפע. ואמרו חברי המשק בקורת-רוח: הלוואי והיו כל בנייני המשק מחוטאים ומלובנים יפה כרפת…

בא החורף ורצפת הרפת צוננה – סכנה שמא תלקינה הפרות ברגליהן או בחלקי גופן מהצינה – והקפיד ירחמיאל לרפד מכל אשר מצאה ידו – קנה וקש ואניץ יבש ובלבד שיחם לפרה ברפת. או נהפוך: הקיץ בא ומכת הזבובים עמו, קרציות, חרר-העור ושאר מיני טפילים רעים של הבהמה – ולחם בהם ירחמיאל בסממני שטיפה שונים, רוחץ ומנקה, מבריש ומקרצף – ובלבד שתהא הבהמה טהורה ונקייה מטפילים שנטפלו לה. – וכן נהג בבהמה בריאה וזהירות-משנה נקט לגבי החולה. שמר על החולבת והקפיד משנה על היולדת – עד שנשתבחו בו אנשי המשק והוסיף ואמרו: אין כירחמיאל שלנו בכל הרפתנים.

אך זו צרה כי עם ריבוי השבח גדלה גם קפידתו ולא ידע ירחמיאל שיעור לכללים אשר תיקן או לסייגים אשר קבע עם הימים. אנשים מן החוץ אם נכנסו, בשעה שהיה שוטף בסילוני מים, – מיד הזהיר: אל תכנסו, שעת ניקוי ברפת… או חברים אם הציצו לפנים הרפת וביקשו להשתעות מעט בפינה נוחה על סיכויי המשק, מיד הקפיד וגזר עליהם: צאו כי לא שעת שיחה היא – שעת חליבה היא לפרות וחובה שישרור כאן שקט. הקפיד והרבה סייגים עד שרפו ידי אנשי המשק ולא קמה בהם רוחם למחות. היה בנין הרפת מעט-מעט כתחום מובדל משאר הבניינים, אשר הכניסה אליו אסורה כמעט בלי נטילת רשות מראש –

- ירחמיאל, האם מותרת הכניסה? – חמדו מעתה חבריו לצון –

- ירחמיאל, האם חיסלת כבר את השטיפה והמריקה? - -

ויש אשר ירחמיאל נאות, כי לבו טוב עליו, והכניס את השואל אף התפנה להשתעות עמו. היו מספרים על דא והא ופי ירחמיאל כמעין המתגבר: הפרות מטופחות… העגלות בריאות… ראו, הכל למישרים - - אך הנה דבר-מה הפר את מנוחת ירחמיאל ושוב לא היה פנוי לשיחה בטלה – מיד היה גוזר בדרך שאינה ניתנת לערעור: הס… אל קול והגה… פלונית יולדת… אלמונית חולה וסכנה נשקפת לחייה… – בימים כאלה היתה מוגפת הדלת הכבדה ושוב לא העז איש לגשת מקרוב.

ואמנם הכבידו הסדרים, אף עוררו תרעומת לשעה – אך הגיעו בעצמכם! – משק חקלאי שמרובים בו ענפים חיים – מזה עופות ומזה בהמה דקה; מזה אורווה ומזה בהמה גסה – בהמה ועוף ומחלותיהם – חובה איפוא להבדיל בין התחומים ומי יבוא על ירחמיאל בתואנה, כי החמיר או שמא הקפיד? - - הניחו לו חברי המשק, אף עברו ימים והכל התנהל למישרים. חולה החלימה… עגלה שנולדה גדלה… פרה שהובאה לרפת הסתגלה אליה… למדו הכל את סדריה הקבועים.

מה מאוד הופתע איפוא ירחמיאל, כאשר יום אחד נתבקש ע"י חברי המשק לשנות מן הסדר שקבע! – אמנם יום סגריר היה – יום צפוי לפורענות מקדמת דנא. יום חורף כבד-עבים אשר אי-אתה יודע בו אם יתפרקו לפתע מטרות-עוז או שמא יישארו תלויים יממה נוספת מעל לחצר המשק ולא תחדור אף קרן שמש בעדם - - ואדמת החצר כמדמנה אשר המעבר קשה בה והבנינים דלופים מגשם – בין בניני אדם ובין בניני מחסן. רק בבנין הרפת המוגף שורר החום ומרובה היובש, כי עד לסיפו הגיעו רוחות יום העבים ועוז סערתו אך לתוכה פנימה לא פסחו - -

נתבקש איפוא ירחמיאל ביום כזה ע"י חבריו לאמור:

- חייך ירחמיאל, שתמלא את בקשתנו זו הפעם ולא תקפיד. – באה משלחת ואמרה לו.

- ומה הדבר? – נשא ירחמיאל את עיניו אל הבאים ושאל בלי לחשוש למאום.

- חייך שתקשיב לאותו הענין אשר אותו אנו באים להרצות כאן לפניך. – הוסיפו והקדימו לו בעקיפין.

- ומהו? – שאל בתום-לב.

- זה הדבר, ירחמיאל, אחא. – פתח הראשון למשלחת והפסיק.

- הענין פשוט. – המשיך מיד שני אחרי קודמו – למען משק עיינות אנו מבקשים ולא למעננו. כי פרות מגולן מובאות אלינו, וקנה אותן איש משק עיינות. אף שלח המשק מאנשיו להביא את הפרה מההרים, כי סבלנית היא ומסתפקת במועט ויפה להתחיל בשכמותה במשק החדש.

- פרה מהגולן? – הסתייג ירחמיאל בחיוך קל כנזכר בנשכחות מכבר – אמנם יפה היא להתחלה, אך מאתנו והלאה כבר הפרה הזאת.

- זה הדבר, ירחמיאל… – נאותו לו הטוענים מהמשלחת ושבו לענין אשר בשלו טרחו. – עתה מובלות הפרות אלינו, כי רחוקה הדרך לעיינות. פה ילינו, כי לא יוכלו להמשיך את דרכן בהתלות ענני גשמים כבדים כאלה מסביב. נלין אותן איפו ולמחרת יקומו וילכו.

- נלין? - - - זקף ירחמיאל את עיניו, שהחל אך עתה לתפוש לאן הדברים ירמוזו – וכי יש מניעה כי ילינו אותן באשר ירצו? ודאי חובה היא להלין…

- יפה אמרת, ירחמיאל. – הניעו לו בראש מיד החברים הדוברים אליו – הדעת הישרה נותנה כי יש לעזור לחברים שעלו על הקרקע, אך זו השאלה שבאנו לשאול מפיך: איפה נלין בהמה גסה לעת ליל-גשם כגון זה?…

אפשר שאילו האריך ירחמיאל ברוחו ולא היה בהול להשיב דבר – הענין היה נשאר בגדר שיקול-דעת. היו דנים ושוקלים ביחד מה לעשות וכיצד לנהוג ובאים לכלל דעה מוסכמת. אלא זו צרה שירחמיאל קצרה רוחו כאשר נראה לו, כי לא בכדי באה אליו משלחת ודנה עמו בעקיפין – דברים בגו! – ואין זאת כי כוונה כמוסה עם המשלחת… לפיכך קם והפסיק לפתע, הראה בתנועת-יד על חלל הרפת והשמיע בנעימה פוסקת:

- ברפת לאו! –

- מה הטעם כי ברפת לא נוכל להלין את הבהמה ללילה? – שאל מיד אחד.

- כי זרה היא הבהמה ובאה ממרחק.

- שמא בכל אלה תימצא לה פינה יבשה וחמה ברפת? – הקשה השני.

- מלאה הרפת מפה לפה…

- ובכל זאת לשם קיום מצווה ולמען העזרה ההדדית למשק המתחיל, לאנשיו היגעים והטורחים בדרך – הרי נעשה להם לפנים משורת-הדין?

- חזקה היא, שבהמה מן החוץ מחלות עמה ונגעים. – הוסיף ירחמיאל נימוק סופי – ומחשש זה בלבד לא יוכנס אף ראש אחד אל תוך הרפת וכל הדיבורים לשוא! –

בין כה וכה החשיך יום החורף הקצר ולא נודע כי אמנם החשיך. העננים שכבדו מאוד קרבו לאדמה ובראשי הבתים נגעו, כביכול. רוח ההרים החלה מתגלגלת בזעף מההר ובעד דלת הרפת מקום שם עמדו והתמקחו, אפשר היה לראות סערה זו כשהיא צוררת במלוא כנפיה גשם לקראת הלילה האפל ואדרתה פרושה כבר על גבעה וגיא סביב - - כבשה בדיר נדמה, בהמת-העבודה עמדה צנופה מכבר – לא נראו פנים חיות בחוץ - - אותה שעה הגיעו קול רעש וצליפה ושעטת רגלים, ריצה וזירוז מצד השביל העולה בהר. וראשים מנומרים לבן ושחור של האורחות הזרות נראו, כשהנוהגים בהן מצליפים בשוט וקוראים בקול ניחר: הו-הו – הו-הו! – עד מהרה נתמלאה החצר מהם והמונם.

אצה הבהמה בראש ולא שמעה בקול הנוהגים בה. פרצה מבוהלת לתוך תחום החצר הקטנה, פראית אך רגליה הלמודות אל הסלעים בשבילי הרים נושאות אותה בסערה. השיגו אותה הנוהגים ושוטיהם בידיהם, חסמו בקריאות ובשריקות את היציאה, ובטשה הבהמה במדמנה, נעצה עינים נפחדות סביב, נשארה עומדת משמימה – מה ייעשה בה? –

- מה המקום שיעדתם לה ללינת הלילה? – קפץ מיד מאחורי הבהמה אל העומדים עם ירחמיאל ברפת שמואליק השחור איש עיינות, אשר פניו השחירו כשולי קדרה ועיניו האמיצות בורקות – תראו אותנו כי עייפנו עם הבהמה הזאת עד מוות.

-? - - שאלו אותה השאלה גם עיני התכלת של חיים הגבוה אשר נהג עמו את הפרות.

- המקום… המ…ואנו אמרנו… – גמגמו החברים אשר עם ירחמיאל וכוננו את עיניהם אליו.

- ברפת לא יותן לה מדרס-רגל. – פסק ירחמיאל גם עתה במשנה תוקף ולבו לא נע כלשהו למבטי השואלים.

מיד הוצאו הצעות שונות: אמר פלוני כי אפשר לגדור בתוך הרפת גדרה מיוחדת לפרות, מין מחיצה שלא תגענה אלו באלו, ובלבד שלא תהיינה צפויות ללין בחוץ. טעם השני כי כל החששות מופרכים מעיקרם – אין מחלות ונגעים ואין חשש סכנה – הפרות תלינה בבנין הרפת כי אין מקום אחר… משק עיינות ומשק זה הם היינו הך – הכל משקינו הם, משקי בנין הארץ… עד שצווח לבסוף אחד ככרוכיה ולא עצר עוד ברוחו: האמנם כך מקיימים אנו מידת הכנסת-אורחים באנשי עיינות המתענים בדרך יומיים או שלושה?! שמא נשאיר את הפרות בחוץ – ועתה תקום סערה בלילה וברק יבריק – הפרות תפוצנה לכל עבר ומי ימצא אותן בחשיכה?!

- - -

דברים כדרבונות שדיברו ללב, עוררו את הכרת האחריות – להכנסת האורחים לגבי המשק הצעיר הטיפו. והבהמה עמדה אותה שעה מקובצת יחד כמו ציפתה לשעת-הכושר לשים לאל את מאמצי האנשים שהביאוה מההר… בעד החשכה, חשכת בין-ערביים והעננים גם יחד, לא נראו כמעט פניה ופרצי הרוח שגברו בישרו את קרבת הלילה הגשום. –

- ירחמיאל?… – תלו בו שאלה אחרונה.

הוא לא שעה אל העומדים. עמוס הכד המלא חלב יצא את הרפת. הגיף את דלתה ופנסו בידו והחל ללכת כאחד שמנוי וגמור עמו, כי אין בפיו מענה על השאלות והקושיות – אי-אפשר והדבר מן הנמנע!….

- והרי זו עקשנות! – שמע קול תלונה בחשיכה.

- לו עקשנות. – הקשיח את לבו.

- נכניס איפוא את הבהמה בכוח פנימה ונגד רצונך! – השמיעוהו בקול איום.

ולא השיב. השים עצמו כאשר מסר את החלב לידי העושים בו, התנער מטיפות הגשם הקרות ונכנס לחדר האוכל הגדול. שם אכל את פתו, שקע בכוונה במנה שלפניו, אף שלעיתים הגיעו קטעי תלונה וטענה, תמיהה ומחאה לאזניו גם כאן: השמעתם?… נעל את הרפת… והפרות בחוץ… הכן יעשה בבהמה זרה, להלינה רעבה וללא מחסה מגשם, ללא מסתור מהרוח הקרה וצער בעלי-חיים מהו?…. עקשנות היא ושרירות… עד היכן עלול להגיע האדם בחומרה וקפדנות שאינן במקומן… – וירחמיאל כילה לאכול ופנה לעלות על משכבו כשמצפונו שקט, לבו אינו נוקפו אף כלשהו ורק דבר אחד נגד עיניו: הרפת יבשה… היא מוגפה ואין בה פרץ… שם הפרה שבעה. מנתה לבוקר מוכנה… עתה עת לישון. – והתכסה על משכבו, כשהרוח נשערה מאוד בחוץ.

אף זאת לדעת, כי אם תקרה רוח מההר בחורף, לא תוכל לנחש מראש אם היא נושאת בכנפיה גשם או שמא שלג ברד וכפור; - -

רוח כגון זו יש ותלביש את ראש ההר כיפת עננים כבדה ושחורה משחור עד בלתי הראות הראש לעין; - - אף יש ותזעזע עמודי בנין באפלה, תמוטט גג, ותחולל מעשי פורענות כיוצא בהם במשק; – רוח כגון זו – פורענות גדולה עמה ואדם פולח אשר אמונתו גדולה באיתני שמים יתכסה בשמיכתו מעל ראשו, כי יבקש להתגונן מפני הפורענות - -

כן עשה ירחמיאל… אטם את אזנו משמוע את יללת הרוח עד שנעצמו עיניו מאליהן – וירדם - - שמא טלטלת הבית עם גבור הסערה גרמה או אולי שר החלומות והחזונות עשה זאת - - אך נדמה לירחמיאל כי הוא מיטלטל בנועם בחלל אויר יבש וחם… – שלוה ומנוחה בכל - - אכן, ברוח חלומו חזה ברפת! – והרוח מידפקת על השער מבחוץ אך אינה נכנסת פנימה כי כתלי האבן חזקים… מטרות-עוז יורדים באפלה כי נפתחו ופרצו מארובותיהם – אך פנימה טיפה אינה דולפת… ירדה עם מי הגשם צינה עזה ומקפיאה, אך אין לה שליטה ברפת…

- - והיכן שליטתה מגעת? – קודרות עיני ירחמיאל ולבו נוקפו בחלומו: הנה השליטה של הצינה! - - כמו נתערטל אותה שעה גופו עצמו והוטל החוצה, כשקיבוץ קטן של כתמים מנומרים מנצנץ אליו בעד לחשכה ומכווץ-מרעיד – רגלים תקועות-שוקעות במדמנה מתחת, עור רחוץ ומסתמר ממעל – הפרות הללו מגולן הן – פרות ההר הן למודות-תלאה ואעפ"י כן נמצאה גם שם לכל אחת פינה חמה ויבשה בין המשפתיים – כאן עומדות הן מופקרות – חזיז! – הבריק ברק והרעים רעם – ולאור הברק ראה ירחמיאל את המראה - - -

- - ועומדים עליהן סביב אותו שמואליק השחור כשולי קדרה, איש עיינות, חלוץ נאמן שעיניו חמות; ועמו גם חיים הגבוה אשר רגליו תקועות במגפים ועיני תכלת לו – שומרים על הפרה לבל תברח, זקופים על משמרתם בלי-נוע במעילי העור אשר להם – שלושים ושבע הפרות אשר קנו למען המשק החדש בהרי גולן, חובה להביאן בריאות לתעודתן ולו ירד שבעתיים גשם!

“אסור היה להכניסן לרפת”. לוחש ירחמיאל לעצמו בהכרה של צדק והתהפך תוך השינה מצד שמאל לימין.

ברק… ברק… הבריק והרעים רעם בשניה.

“הללו בפראותן ובזוהמתן היו מביאות תקלה לרפת שהיא “בריאה” ומום אין בה”. – חזר ושינן לעצמו כשהוא מתהפך מימין לשמאל.

ברק - - ברק - - חזיז ורעם! – התפלצו עמודי הבית על הישן.

לא הוסיף ירחמיאל לדון בענין בחלומו, כי נוכח לדעת שהברק בא לבלבל את דעתו והרעם לערער עליו את עולמו. קרא איפוא את שר החלומות וגזר עליו שלא יוסיף לבוא עליו בכלי-משחית – ברעם וברק. התהפך שוב אל צידו ואנשי המשק נטפלו אליו: ירחמיאל, תן מחסה ברפת לפרות הללו מגולן - - עשה למען הכנסת אורחים - - שוב אינו יכול להתעלם כעת כי עיני שמואליק מתגלגלות בתרעומת קשה כלפיו וגם חיים הגבוה, עם שאינו נוזף ואינו קובל, הריהו שואל לתומו בשקט: האמנם אין ברירה אלא כי תלינה הפרות בחוץ… וקשה השאלה הזאת לירחמיאל כי אכן כזה הוא חיים הגבוה: תומו – כוחו…

ברק – פלח ברק אחרון את החשיכה בחץ-בזק ושקט מכביד יותר מעצמת הסערה אפף את אברי ירחמיאל בצבת - -

“אין זאת כי הגיעה השעה לקום…” פקח מעוצם השקט את עיניו והציץ אל האשנבים האפלים מעל ראשו.

עפ"י החשכה הרווייה גשם מבחוץ אי-אפשר היה לשפוט, אם הגיעה השעה לקום – לעת החליבה. אך ירחמיאל היה לובש את בגדיו תוך היותו אחוז חבלי שינה, שלח רגלו לנעל, התכרבל במעיל, הנה זנח את המשכב החם ושהה שעה קלה תוך הכרה מדומדמה: מה זאת? - - שאל לפתע את עצמו – לא ברק אף לא רעם - - כל אלה אך חזון-שוא היו? - -

ירד את מעונו במדרגות לחוץ והנה גם שם דממה. הסערה שככה אך החשיכה והעננים גם יחד עדיין רובצים במעטה כבד. לא קול גשם אף לא קול שעטת בהמה, לא כתם מנומר מלבין בחוץ ולא קריאת שומר על הבהמות האלה - - היישיר לכת אל הרפת, פתח את הדלת המוגפה והעלה אור – שוב נמסך חום לאבריו ועיני הפרות שלוות הציצו לנגדו – אות הוא כי עולם כמנהגו נוהג – והתחיל בעבודה.

מנת האוכל ודלי החליבה – הנה ישב-עבר בצידי פרות והזרים את חלבן לדלי. אף זימר בנעימות כלפי עצמו לקצב העבודה כאשר אהב. פיזומו ניסר בחלל וטיפס ועלה למעלה כלפי העלייה, שם ישנו מאנשי המשק אשר החלו מתבשרים כי שעת העבודה קרבה. משמע, כחומה בצורה עמדה הרפת בפני סערת לילה ולב ירחמיאל מלא גאווה על היובש והחום השוררים בפנים, על הסדר והקבע אשר בארחות עבודתו.

- נו-נו! – מעשה נאה עוללת לנו, בן-פורת! – נשמע לפתע מעבר לדלת שנפתחה ברעש קול טרוניה.

- מה המעשה? – הוציא ירחמיאל את ראשו ורצה למחות נגד הפרעת הסדר.

-מה המעשה?! – הציץ מאחורי הראשון דובר שני מאנשי המשק מכורבל באדרתו – הרי נתפזרו הגולניות הללו, נשאו את רגליהן ונפוצו לכל עבר כאשר הרעים הרעם והברק הבריק. עתה הכל מחפשים אחריהם בעמק ובהר. כל אנשי המשק קמו מאז חצות הלילה. אכן, עבודה נאה חוללת לנו, ירחמיאל.

עדיין לא ירד ירחמיאל לעומקו של הענין. הוא הבין כי נפל מקרה ביש בלילה אך מהו לא השיג. האמנם שלושים ושבע הפרות נעלמו באשון-לילה ונמלטו בשבעה דרכים?… האמנם עלתה קנייתו של משק עיינות בתוהו?… ושומרי הבהמה העייפים ונוהגיה – שמואליק השחור וחיים הגבוה נאלצו לכתת את רגליהם בשבילי ההר ובמשעולי הגיא כדי לחפש אחר הראשים האבודים, ועמהם כל מתנדב מאנשי המשק לעזור להם בצרתם? – וכל אלה בגללו?…

- אכן, זו היתה סתם עקשנות! – טען הראשון שבא, אשר למורת כל סדרי הרפת התיצב בתווך והתריס דברים קשים ומרים כלענה כלפי ירחמיאל.

- מידת העקשנות העבירה אותך הפעם על דעתך. – החזיק עמו החבר השני מאנשי המשק וירחמיאל שומע.

ודאי לא איש כירחמיאל אשר לבו ירך לשמע נזיפה ויכריז: חטאתי - - או יקום ויאמר לחבריו: הגדשתי את הסאה - - הוא המשיך את עבודתו – זרימת החלב לתוך הדלי ומהדלי אל תוך הכד, כאומר: ראו, הרי אלמלא אני ומידת העקשנות שבי, מנין בא לכם החלב הזה?… פרות זרות היו עומדות כאן ומבלבלות את מנוחת הרפת, היו גועשות ומתנגחות, מקפצות ומתנזקות ויצאה תקלה גדולה - - חס-ושלום מחלה או מגיפה היתה פורצת! –

- אוי-אוי-אוי הקדחת את תבשילך, ירחמיאל. – הגיע אותה שעה גם שמואליק השחור איש-עיינות והראה את פניו שנסתחפו מעייפות כפני רוצח.

- בשעה טובה. – התאוששו כל העומדים – האמנם גם את הפרות החזרתם?

- ודאי החזרנו! – גיחך הלה גיחוך מריר.

- וחיים הגבוה האם גם הוא חזר מחיפושיו? – הוסיפו וחקרו.

- הנה הוא בא עם הפרות, אף אחת לא נעדרה. – החזיק שמואליק ועיניו מתגלגלות בנזיפה כבושה, בוטה כמדקרת-חרב.

ואמנם ראה ירחמיאל שנצטרף אל העומדים, כי חזרו ובאו כדברי שמואליק הפרות-הפליטות – מדובללות וסחופות אצו-רצו, כשהן דחוקות זו אל צידי זו… אין זאת כי ליל-זוועה הפך עליהן הלילה, עת ברחו ונמלטו – והברק רדף אחריהן, הרעם טרף את עולמן – ורגליהן החליקו במרוצה שוטפת על גבי סלעים ובין טרשים, עד התפזרן על גבעה וגיא סביב - -

הביט ירחמיאל אל המראה שלפניו עד שראו עיניו גם את חיים הגבוה, כשהוא מהלך ובא אחריהן, רגליו תוך מגפיו. שקט היה מהלך ועיניו אל הפרות אשר באחריות להן נשא – לא אות של עייפות ולא קמט של תלונה – לא קול מפיו ולא צווחה. הכניס את הפרות עד לחצר, קיבצן לתוך פינה ובא עד לעומדים בלי הגד דבר –

- נו - - - התעקש! – התריס משנה אחד העומדים וכוונתו לירחמיאל

- העמיד על דעתו כאותו חמור קשה-עורף! – חיזק את הטענה שני ברוגזה גלוייה.

- מילא… עקשן… – הפטיר שמואליק בשקט מדומה ועיניו חמות כעיני רוצח.

אך לא אותם שמע ירחמיאל ולא לדבריהם שעה. אל שלושים ושבע הפרות המדובללות אשר קובצו שעה ושאל את עצמו בנקיפת לב: האם היטיב לעשות, כי העמיד על דעתו? - - שמא למען משק עיינות, אשר שלח להביא מרחוק פרות, היה חייב לוותר ממידתו? - - שמא קרוב היה שיביא משק צעיר לידי הפסד והפסד של זה שקול כמכת-מוות? - - חלפו הספקות בזה אחר זה בראש ירחמיאל והיה מביט בצפייה שבהולם-לב, בהתקרב חיים הגבוה גם הוא אל העומדים –

- - הנה תישמע נזיפה נוספת וירדה גם היא על ראש ירחמיאל – אז רק אז יבין מה עולל וחולל בלילה זה - - - וחיים קרב, עמד כשרגליו תקועות במגפיו ורק חיוך חלף על פיו, הציץ בעיני התכלת השקופות, פתח ואמר בבדיחות-דעת:

- הגולניות הללו… כמוהן כשדים… לפראות, לכוח וזריזות…

ורפתה המתיחות מיד, רק גמגומי ריטון עוד נשמעו, אף צחוקים קלים חלפו על חשבון הגולניות – פרות ההר – שעמדו שוב מקובצות לאור הבוקר הבוקע בעד לערפילים. וירחמיאל שהביט ולא גרע עיניו משלולית המים והבוץ ראה בעיני רוחו את הסערה שהתחוללה ושככה בלילה ולא הצטרף לצוחקים. לגבי דידו היה עדיף אילו נזף גם חיים הגבוה ולא אמר די בהערה שקטה על הפליטות. - -

לעורכי הראשון, אשר ברש

רגז זמרי הזקן ויתהלך סר וזעף בעדר. לחך ליחוך – ליחוכיים את העשב הירוק ומיד נשא את ראשו בגאון יהיר, ליכסן את מבטי עיניו העגולות והיה משרבב למעלה את שורש זנבו המורם. בפסיעות-און עבר בין הפרות המלחכות, כגבר שכוחותיו עוד במתניו. כל הפרות האלה היו רעיותיו-לעדר זה שנים מספר, וכל העגלות המבכירות האלה מיוצאות חלציו היו. אפילו העגלים השעירים והמדובללים, שהשתרכו בצידי דרכים בעקבות העדר, ולדותיו היו.

את כל העדר רב-הראשים הזה הקים זמרי הזקן. ואם נשאת את עיניך על פני העדר, ולו בסקירה חטפוה – וראית מיד את אותותיו של זמרי: הפס החום, העובר לאורך השדרה, הזנב הארוך המעוטר ציצת מסולסלה, שורש-הזנב הזקור למעלה – סימניו המובהקים של זה. אכן הוריש זמרי מדמו ולא חסך אונו. כל הטבוע בדמו מסר לעדר זה.

האם היו סגולותיו רבות? על שאלה זו לא ידע איש להשיב תשובה ברורה. מוצאו של זמרי לא היה ברור. אמרו כי בן-תערובת הוא, בן-כלאיים. הדם האציל הדמשקאי ניכר בו – ראשו, זנבו, אורך גוו העידו כי דם דמשקאי בו. אבל ניכר היה גם דם נוסף, דם של אחרים:

הצבע השחור של פרוותו ורצועת הגב החומה-האדמומית ענו בו, כי דם נחות יותר נמזג בו לדם דמשקאי.

רק באחת לא היו חולקים, כי רב אונו של זמרי, וכוח פריונו גדול היה. כל הפרות האלה, המלחכות עכשיו בלי-הרף את העשב בבקעה ועל הגבעות – כולן היו מביאות ולדות מדי אביב באביב, אחת לא נעדרה. ולא היה דואג לעדר. – ידעו כי זמרי מהלך בו ואפשר לסמוך עליו: בבוא האביב ו“הרביעה” תתחלה הפרות ללדת בזו אחר זו, מי מהן תלד בלילה בהיותה כלואה בדיר, ומי מהן תמלט בשדה לעיני השמש, על מרבד הדשא תשגר את ולדה הרטוב-הרך.

והיו הוולדות יפים בהוולדם, על נקלה היו מגיחים מרחם אמם בבוא יומם ונשגרים לארץ. עדי-רגע היו קמים על רגליהם, מתנודדים אילך ואילך ומנגחים בעקשנות עיוורת אל ירכיהן של אמהותיהם. והיו אנשי המשק מביטים על הוולד הרך, מחליקים על עורו הנוצץ ושבים ונטרדים לעבודתם.

- ולדותיו של זמרי איתנים הם – הסתפקו ואמרו בבטחה.

- מוצקים הם וכבדים במשקלם. – היו עונים ואומרים אמן למעשיו של זמרי.

אמנם אחר-כך לא היו גורלם של הוולדות שווה. את הנקבות היו מוסיפים לטפח, כי עגלות הן ותהיינה לפרות. ואילו מפי הזכרים היו מזדרזים אנשי המשקל לחסר חלב, כי על כן רק עגלים הם וסופם לטבח. והיו ממהרים העגלים להזדקן, שערם הרך היה ממהר להסתמר, סנטריהם היו נעים ומתארכים כמחוסרי דם, ופרוות שער מדובללות ודהות היו גדלות עליהם, כאשר תצמחנה על כלבים מזי-רעב.

בכל זאת היו מוסיפים לגדול בין הזכרים, בין הנקבות – בין ברוכה היתה השנה ובין זעומה. כי טבע בהם האב רב-האונים כוח לא מצוי, ובכוח זה היו לבסוף מתיישרות עצמותיהם ומתחסנות, עד היות הזכרים לבני-בקר ראויים לטבח והנקבות ראויות להבכיר. כן נוספו שנה-שנה ראשים בעדר והעגלה עולה ביפיה על אמה. בצד פרה פעוטה ועניה הלכו דורות – הדור השני יפה מקודמו; בצד אם שחורה ופזלנית השתרכו זקופים שניים, שלישיים ורבעים והם חומים, גבוהים ואצילים ממנה.

- כל אלה פרי זמרי. היו אומרים במשק בבטחה.

והרגיש זמרי במדובר עליו. נשא בגאון ראשו, פעם במתינות את פסיעותיו. בין בצאת העדר למרעה ובין בשובו עם ערב, הלך זמרי בראש או במאסף וכולו אומר כבוד. אכן, לא הרועה נהג בעדר, כי אם זמרי, ולא היתה סיבה לנזוף או לגעור בו – כה ישרה היתה דרכו, נאמנה ומכובדה. לשדה זרוע לא נטה מימיו ובשדות זרים לא דרכה רגלו. ואם סטו הפרות ופרצו לתוך שדות זרועים והרועה קיבצן בשצף-קצף ובאפס-נשימה, היה ניצב זמרי במקומו: לא זע ממקל-חובלים של הרועה, לא נע מחלוקי האבנים אשר קלע.

- בי לא תנזוף ולא תגער. בי לא תשלח את מקלך ואבניך. – היה אומר מבטו העגול של זמרי בהשתרבב שורש-זנבו אל-על.

ולא נגע בו הרועה בשטף מרוצתו. ידו היתה נעצרת מאליה. האבן היתה נוטה ממסילתה ומקל החובלים היה טס ועובר על גביהם של נחותי-הדרגא בעדר: על פרה עניה וסוערה, על עגל מדובלל ועקשני אשר לא תואר לו ולא הדר, או על אותם זכרים מסורסים שאינם יודעים מורא-שמים ודרך-ארץ… כה נהג זמרי כל ימיו ולא נגעה בו יד רועה, וראשו הגא לא ידע כניעה מהי.

- בעדר אני מנהיג וראש. – נדמה הכריז ראשו הקט והנאה המיושב על עורף ענוד קפלים של עור נוצץ.

והיה שוכך זעפו של הרועה למראה זמרי; היה הרועה בוחר לו רצועת דשא, צל של מחילת עפר, יושב ומעיין בספר ורק לפרקים מעיף מבט חטוף על פני הבקר המלחך בעשב, כי זמרי נהג את שררתו ביד רמה. לא הרבה ללחך, שתים-שלוש לחיכות קלות ומניח את השאר לפרות המלחכות. הללו ליחכו כמו לא ידעה בטנן שבעה, אבל הוא שבע מחופן דשא. והזדקף מיד באצילות המיוחדת לו וסקר את אלה הסמוכות אליו, המלחכות בשקידה רבה כל-כך. ובהזדקפו ראה הכל, דבר מעיניו לא נעלם.

ראה זמרי את בני-הבקר המשתובבים, שהאביב נסך אונים במתניהם. כל עוד השתובבו ביניהם-לבין-עצמם לא שעה אליהם ואל משובתם; אבל אם עבר מי מהם על מעשי הקונדס המותרים והחל לחזר בשחצנות יתירה אחרי עגלה שסטתה, וראו ממנו בני-הבקר האחרים וחיזרו גם הם אחריה – ונטה זמרי את ראשו לאות, כי אינו מרוצה מהליכות אלה. אך תנועה גאיונה אחת היה מניע – ומיד הבינו בני-הבקר לכוונתו. היו פונים ופורשים להם, כנזופים נחבאו בין ראשי-העדר, כאותם שנתפסו בשעת קלקלתם.

וקרב זמרי בפסיעות מתונות אל אותה עגלה שסטתה, והתיצב בסמוך אצלה, ליחך שתים-שלוש לחיכות קלות מן העשב הדשן ושב והזדקף בעמידתו האצילה. מעתה לא העז עוד בן-בקר לבוא במחיצתו, ואותה עגלה שהגיעה לפרקה היתה זהירה מלשקר בעיניה לצדדים. ענווה וחסודה ליחכה בעצב כמו יראה את גבורתו של זה ואת תנועתו הכבירה.

כה היתה דרכו של זמרי ביום אביב ובשלהי קיץ, ביום גשום ובליל קרה. תמיד נאמן לתפקידו.

ובהכנס העדר מהמרעה לדיר והשער סוגר עליו, והבקר צפוף מבהלה וחפזון, גוף אל גוף ועור אל עור, ניצב זמרי בתווך, שירבב גוו, זקר ראשו כאילו בשבילו מזומנה תמיד עמדה מרווחה. שקט וגאה עמד לא כפף ראשו בפני הגשם או הרוח או החמה הלוהטת ביום קיץ.

ויש שצלף הגשם במצלפות חדות את עורותיהם של ראשי העדר; יש שעמד העדר באחוריו אל הרוח העזה הנושבת מצפון ושולחת חיצי גשם ממורטים כקרח \– וזמרי לא חת. יש שרעב העדר וגעיות רפות נשמעו בדיר בעוד לילה קר שורר בחוץ – וזמרי הגה לא השמיע. איש לא שמע געייה של זמרי, לא געיית שמחה ולא געיית עצב, געייה למים או לאוכל. גא היה מלהשמיע את תלונתו, ידע להבליג גם בשעת שמחה.

משום כך זכה להכרת-כבוד כזו במשק, ולא רק בריונים שבבני הבקר הצעירים לא המרו את פיו, אלא גם אנשי המשק היו ניצבים במרחק מתאים ממנו ואומרים:

- עודנו יפה זמרי שלנו.

- גם כיום לא תמצא טוב ממנו בכל העדרים.

מדוע סרה, איפוא, רוחו של זמרי? שמא הרגיש, כי מתקרבת הזקנה, או אולי ראה יריב חזק וצעיר מתקומם בעדר, והוא – כוחו תש מהפיל עליו את מוראו? – לא. טרם הרגיש זמרי בזקנה המתקרבת ויריב צעיר ראוי-לשמו לא קם בעדר. גם אנשי המשק דאגו לכך שלא יקום יריב נחות-דרגה לזמרי. עגל כי בגר סרסוהו, ואם היה מחסור בשר במשק, שחטוהו עוד בטרם יגיע לגיל סירוס. נשארו, איפוא, בעדר רק זכרים מסורסים ספורים והללו שמו עיניהם בתבואה ירוקה בשדות זרים. בחלקת התירס אשר אצל המים, בכל מאכל גנוב שמו עיניהם ולא שעו אל הפרות והעגלות.

אף-על-פי-כן אמת ניבא לו לבו של זמרי. קם לו יריב חזק במשק – יריב הולך על שתים. מאז הופיע אותו רפתן חיוור-פנים השתלטו סדרים שהטילו חשד במוחו של זמרי. לפתע-פתאום חל שינוי בארחות העדר, וכן החלו להשמט מתוכו פרות בזו אחר זו. ראה זמרי כי מנהג חדש בא, אך טרם ידע מהו.

ואותו רפתן הוסיף לחולל מעלליו. לעיתים תכופות יותר מדי היה נצב ליד הדיר ומסתכל במבט נוקב במתרחש, כמעביר תחת בקרת עינו כל ראש וראש.

“לשם מה אתה מרבה להסתכל?” – היה זמרי כופף עורפו, מותח את שריגי גבו, משרבב למעלה את שורש זנבו.

- הצידה, זמרי!" – היה הלה גוער בו מעבר לגדר הדיר.

ומשנטה זמרי הצידה באי-רצון ובפסיעה גאה, שוב לא היה משגיח בו ברנש חיוור זה, אך לאחר כל ביקור וביקור שלו היו נעלמים ראשים אחדים מתוך העדר. כי מהפרות והעגלות הובאו לרפת הגדולה, לבנין-האבן החדש ונכלאו בו, ומי מהן הוצאו ולא נראו עוד בחצר המשק. וירגש זמרי מדי פחת העדר במספר ראשיו, כי ממשלו הולך ומצטמצם. בחוש הרגיש, כי דבר-מה מתרחש כאן, הנוגע לו מאוד-מאוד.

ואמנם לא הטעתו תחושתו. הגיעה יד אותו רפתן עדיו. לפתע-פתאום שולחה אליו היד, בלי שהספיק להבין ולהתאושש. בשרשרת-ברזל כבדה וארוכה נכבל ערפו הגא, ובלי הראות אף שמץ התנגדות פסע בעקבות הברנש הזה, שהוציאו מתוך הדיר וכלאו בבנין גם הוא.

- פה תעמוד, זמרי, – קשרו הרפתן אל האבוס ולא נרתע ממבטו העגול של זה.

- סוף-סוף כלאוך גם אותך. – עמדו סביב וצחקו אנשי המשק, מיששו את ערפו הגא, החליקו את קפלי העור הגולשים מצווארו.

אמנם, אל אבוס ועמד מאז ולא חסר דבר, לא הכתה עוד השמש על ראשו והצינה לא אכלתו, ואף-על-פי-כן החשד שנתעורר בזמרי שוב לא נרדם. גרדו-קרדו אותו ברנש במברשות ובמסרקות-ברזל, קרצף-שפשף את שריגי ערפו, את הקפלים על צווארו, ויש אשר היה מעניק לו טפיחת-יד טובה ועליזה – ואף-על-פי-כן זמרי לא נתפייס לו. בפנים עמם אותו חשד והיה מוסיף לעמוד על המשמר.

- אין דבר, – דיבר אז הרפתן אל אנשי המשק המבקרים ברפת – מתרגל זמרי. מסתגל לסדר החדש.

- מסתגל, הא? – תהו אנשי המשק והתקרבו.

- בעל כרחו. – דיבר בתקיפות מרגיזה מאוד אותו ברנש חיוור באזני שומעיו – אם הפרות עומדות ברפת, מוטב שגם הפר לא ישוטט על ההרים. כאן יעמוד, כלוא אל האבוס, יקבל את מזונו וייטיב למלא את תפקידו.

- את תפקידו – ח-ח. – נהנו אנשי המשק ולא הרהיבו עוז להתערב בסדרים החדשים שהשתלטו.

ושמע זמרי את קול הדברים האלה, ראה את החיוכים על פניהם של העומדים – כאינו-רואה וכאינו-שומעי – זקוף-גו ומשורבב זנב ניצב ופניו לקיר, ערפו משורג וגא כמו נכון לשאת עליו את משא הבנין הזה על בריחיו ושעריו ולהטילם אל אחד הגאיות.

הרי שצדק חושו של זמרי, כי חידושים רבים נתחדשו עליו מאז ובכולם היתה אך כוונה אחת: התנקשות בשררתו. מי התנקש לו? אותו ברנש חיוור-פנים, שהיה עוסק בחריצות בבנין-האבן של הרפת, שהבדיל עגלות מעגלים, ולדות מעל אמותיהם, פרות משובחות מעל נחותות-דרגה. לא סמך עוד אותו ברנש על חושו של זמרי, כי אם על חושו הוא סמך.

• הפרות תלדנה בזמן שאבחר אני. – פסק אותו רפתן באזניהם של אנשי המשק, – ולא תשגורנה בירח אחד של האביב.

וראה זמרי כי אנשי המשק נתנו לברנש זה יד פתוחה לאמור: “עשה”.

אף עשה הברנש צעד בצעד את מעשהו. חצר גדר מאחורי בנין האבן ולחצר זאת היה מוציא את הפרות לשעת טיול וחוזר ומכניסן בשעה קבועה. פרצו הפרות בדילוגים לשאוף אוויר צח וחזרו ונכנסו בגעיות בהפתח השער ואבוסיהן מלאים. רק זמרי לא היה עוד עמהן, לא הלך עוד בראשן, ולא פסע פסיעותיו ביניהן. פתח קטן לחוד היה לו, ומרחוק הביט אליהן בעין עגולה.

אף הקים אותו ברנש עומד בחצר. על עמודים טובים כונן אותו כדי ארכה של פרה וחיבר בקרשים עבים. וכאשר נהג את זמרי בפעם הראשונה אל עומד זה, – וזמרי קשור בשרשרת ארוכה, תוהה תהיה כבושה על החידוש – אמר אותו ברנש לאנשי המשק הניצבים סביב:

- פה בעומד הזה יעשה מעכשיו את מעשהו.

ואנשי המשק צחקו.

נאלץ זמרי בו-במקום להתרומם על רגליו החסונות ולעלות על הפרה הקשורה בתוך העומד. לעיני הכל שאפו נחיריו אוויר, גאה ראשו והשתרגו שרירי בשרו, עד שבעתה וחיל תקפו את הפרה הקשורה בלי-נוע. אף נהנו אנשי המשק וטפחו על ירכיו, כשאר נהגו בפקודת אותו ברנש את הפרה בשרשרתה אל קצה הרפת האחד ואת זמרי בשרשרתו אל קצה הרפת השני.

- אין עוד כזמרי בכל העדרים, – שיבחוהו והביטו אחריו בהיותו מתרחק מהם בפסיעתו המתונה והגאה – ראו: רגליו חזקות, קפיצתו קפיצת אריה.

אף-על-פי-כן לא שונה במאום גורלו של זמרי מעכשיו. לא עמדו לו השבחים של אנשי המשק והתהילות שפיזרו לו מלוא-חפנים. שב להיות כלוא בתא הצר המיוחד בבנין הרפת הגדול.

- חסל סדרי העדר – דיבר בעקשנות הולכת וגדלה אותו ברנש חיוור, – הפרה היא בהמת-בית ואיננה בהמת-חוץ.

ודיבר אותו ברנש כמתנקש, כחורש מחשבות גדולות ונצורות מאלה, כמוסיף ורוקם מזימותיו. חזר ובא אביב ועשב הרים בצבץ דשן בין הסירים הדוקרניים, ושדות עטפו ירק – אך זמרי לא ראה את אלה. בעד אשנבו ראה רק את קצה השמש הזוהרת, ומרחוק שאף אל קרבו את ריחות הדשא הירוק. אך עם העדר לא יצא עוד בדרך המובילה בין השדות, מקל רועים לא טס עוד ועבר בקשת מעל גבו, ועינו לא היתה פקוחה עוד על עגלה שסטתה קודם זמנה.

עבר אביב ובאו שלהי הקיץ, ושלף הצהיב לאור השמש החמה, אך זמרי לא ראה בשלף ולא נהג בעדר הצמא אל מעין המים. רק על-פי צלע חשופה של הר הכיר בעד אשנבו, כי בא מועד השלף וכי המים מקלחים עכשיו קרים וצוננים ממרגלות ההר. ועיגל זמרי את עינו ושלא-מדעת השתרג ערפו הגא, ופרסתו החסונה גרדה באבן המרצפת הקשה. - -

מו-ו-ו תישמע אז גאיה גאיונה ועמומה ככוח-געש בבנין האבן של הרפת ותפרוץ חוצה – מו-ו-ו-ו.

- אהה, גועה זמרי שלנו! – הניחו אנשי המשק את עבודתם ונשאו את עיניהם בצחוק – כועס… כועס היטב…

אף-על-פי-כן אין איש אשר יקום לחלץ את זמרי מכלאו. יד לא תרום להתיר את השרשרת איש לא יהין לפתוח את השער ולהוציא את זמרי למרחב.

- חסל סדר העדר! – נדמה שמע זמרי את הפיסקה היבשה והשנואה של הברנש הרודה בו ומדכאו בשרירות לבו.

עוד מעט ושכח זמרי את מנהגיו מקדם. אפילו געייתו לא תישמע עוד באדיר. אינו יודע אם יצא העדר למרעה ומתי ישוב, ואם מוסיפים לגדול העגלים יוצאי-חלציו והיו לבני-בקר. רק בהיותו יוצא ערב ובוקר, פעמיים ביום, אל השוקת, והוא נהוג בשרשרת, יסקור במבט חטוף את הנעשה בחוץ. אמנם יוצא אז זמרי את שערי הרפת בפסיעתו האצילה, כאילו דבר אינו נוגע לו, אבל עינו הזועפת סוקרת ודבר לא נעלם ממנה.

רואה הוא יפה-יפה את האורחים החדשים הקשורים בטבעות אל קיר הרפת. תחילה היה קשור רק אחד: יצור גבוה ודק-רגלים, שאחוריו צרים כזרת ופניו צעירים משוממים. אחר-כך הופיע יצור שני נמוך ממנו אך עלוב מהראשון ורגלו האחורית חבושה תמיד. אחריו הובאה אותה בריה מנומרת עבת-עור ולבנת-פנים שהביט כסומא אל פני השמש. ולא עוד אלא ביום אחד קשרו ביניהם גם בן-פריצים קטן, גמול-מחלב שחוץ, אשר לא תואר לו ולא הדר.

“כל אלה יריבים הם” – חילחלה חימה כבושה בלב זמרי המאריך לשתות מתוך השוקת. –

ולא שעה זמרי אליהם. לא גער בהם כהיותו רגיל לעשות לשעבר בעדר, היה חוזר על פניהם מהשוקת ופסיעתו מתונה כאינו משגיח במציאותם של אלה.

:יריבים הם "… – ניקרה מחשבת-לעג עמומה בראשו הקטן בהיסגר השער אחריו והוא לבדו על אבוסו. – "האם אותו אברך דק-רגלים יעצור כוח לעלות על הפרה? או אותו שלומיאל חבוש-רגל האם גם הוא יימנה על משפחת הפרים? והברייה המנומרה, הסומא הלבקן עשוי לשמש לי יריב?! - -

צחק זמרי צחוק שאינו נשמע בפנים לבו ליריבים החדשים האלה, ובפרט גבר הלעג לזכר אותו עול-ימים, הקשור גם הוא בטבעת אל הכותל ומסנטרו טרם יבש החלב אשר ינק מדדי אמו.

“מעלליו של אותו ברנש הם”… – היה מחליט זמרי בוודאות, כאילו כל הרע בעולם זה עלול לבוא רק ממקור אחד. – “בכוונה הביא אותם כדי לשבור את גאוני. בכוונה טרח וקשה אותם בשורה לכותל כדי להשפילני עד עפר”.

כן הגה זמרי, שרג שעה קלה את גאון עורפו, כמבקש לנתק את השרשרת. אבל איש לא ראה אותו בגאונו, איש לא קרא את התרעומת הקשה מעל פניו. כי בבוא אותו רפתן עם המברשת והמגרדת בידו, הרכין זמרי את ראשו, הרים את שורש זנבו כלפי מעלה כמו נהנה מהגירוד והקרצוף ולא ידע כל דאגה.

- אהה, עורב זקן… – טפח בן-האדם במסרקו ובמברשתו על עורו של זמרי. – אוהב הנך שיגרדו אותך, שיסרקו את קפליך הנוצצים, שיברשו את המקשה הזאת על ערפך.

“כן, אני אוהב”… – הביט זמרי בעינים מתרצות והוסיף ושירבב את צווארו.

- אוהב אתה להתפנק, אשמאי זקן… – הוסיף ודיבר בלעג בן-האדם כמאלף מומחה לחיות-בר – מילא, הבה ואפנק אותך עוד שעה קלה, כי לא יארכו ימיך עוד אתנו. הפנה נא את הראש הגאה הזה אלי, ואברוש גם את פניך. אסרק את השער על מצחך כיאה לגבר רב-אונים.

והושיט זמרי כמדובר וכמצווה את ראשו, שירבב את צווארו, נתן גוו לשיני הברזל של המגרדת ואת עורו לשער החד והנוקשה של המברשת.

- נו-נו, יבושם לך. – טפח-בן-האדם טפיחה אחרונה על ירכו של זה, כאילו אינו חושד במאום.

והביט אחריו זמרי כמתרצה עד צאתו את השער, עד נעלו את הדלת אחריו. יביט אחריו במבט תוהה, ימתח את שרירי גוו המלוכדים ומשורגים יפה, ויאכל אכילה גסה את הבליל אשר הכין לו הברנש באבוסו.

“משונים הם הולכי על שתים אלה” – יחלוף הרהור תמיהה בראשו של זמרי – “לכאורה גומלים הם רק טובה, ואף-על-פי-כן חדה היא טובתם כחרב פיפיות. לכאורה מעניק לך ביד נדיבה הכל, ואף-על-פי-כן הריהו כולא אותך מעולם וממלואו. לכאורה אינו חוסך ממך דבר, ואף-על-פי-כן מונע ממך הכל”…

ועמוס הרהורי תמיהה כאלה ירבץ זמרי על מרבד התבן בנשימה כבדה של ריאותיו האדירות.

כה התפייס זמרי, לכאורה, לארחותיו של האדם ויקבל עליו את מרותו. לא מחה ולא רגז אפילו כאשר דחקו אותו לקרן-הזווית בתא ובשורה אחת אל אותו אבוס קשרו יום אחד את האורחים החדשים. רק השלומיאל חבוש-הרגל לא הוכנס למחיצה זו, אבל את היצור האציל גבה-הרגלים ואת הבריה השמנה-המנומרת העמידו עור אל עור עם זמרי, עד אשר מלא אותם התא.

- זה תא הפרים שלנו. – אמר אז הברנש ביהירות כלשהי לאנשי המשק.

- נו, נו… – הציצו אנשי המשק גם הם בדלת והשתעשעו – אכן פרים הם!

והיו כמודדים בעיניהם את אחוריהם של הפרים הנוגעים ירך בירך ושוק בשוק.

- גם את עול-הימים הזה אקשור בפינה ולמד גם הוא להיות פר בין הפרים. – הוסיף ותיכן את תכניתו הברנש חיוור-הפנים באזני שומעיו.

- חו, חו – צחקו אנשי המשק הבדוחים – את עול-הימים הזה במחיצה אחת עם זמרי! אך כבוד גדול הוא! הרי טרם עשה את אבריו. – ח-ח-

- אין דבר – טען בתוקף הברנש – אציל הוא. מיוחס הוא. דם טהור נוזל בעורקיו של זה. אם משובחה לו.

ויסקרו אותם אנשי המשק סקירה נוספת, טפחו טפיחות על ירכיהם של הפרים והלכו לעבודתם, וגם הרפתן חיוור-הפנים הלך. וזמרי התבונן אז בעין עגולה אל שכניו החדשים, היטיב להסתכל אליהם, כאומר: זה, איפוא, הטעם שהובאו למשק האורחים-הפורחים האלה! דם אציל נוזל בעורקיהם. יחסן הוא דק-רגליים זה, שאחוריו רחבים כזרת. בריה לבקנית זו ודאי גם היא אצילה מאוד… הם, איפוא, יזרימו דמים חדשים ואצילים לתוך העדר. מהם יקומו הדורות המיוחסים, אשר עליהם חולם אותו ברנש.

עתה נתחוור הכל לזמרי ולעג מר חילחל בחזהו האדיר בהוסיפו להביט אל שכניו מן הצד באלכסון – לשם כך קשרו את בני האצילים הללו בחחים המשונים האלה התקועים להם בחטמיהם, כאשר יקשרו בעלי חיים מטורפים… נועע פתאום זמרי את ראשו, שרג את שרירי ערפו, געה געייה ממושכה, וסובב אילך ואילך כמבקש לנתק את השרשרת הכבולה מתוך קיר האבנים.

• מו-ו – געה געייה עמומה, לטש עיניו עד חשבן לקפוץ מחוריהן, שרג ומתח את שרירי גוו, כמבקש לשאת על כתפיו את הבנין על דלתותיו ובריחיו גם יחד.

- זמרי!! – הופיע בפתח הברנש וצלף במגלב על עורו.

- זמרי!!! = הוסיף ופקד פקודה יבשה והגיף בכעס את הדלת.

נדם זמרי. הביט במבט עגול מלא-דם אל אויבו – והחריש. גוועה הגעייה בחזהו ורפו שרידי ערפו המשורגים. נדמה, כי קיבל את הדין ונעשה רך משהיה ומתון מבכל ימי חייו. כאילו לשם יתר השפלה יש והברנש היה נוהג את הפרים לשוקת וזמרי בתוכם. הוא בראש ושלושת היצורים פוסעים אחריו כבהמות-בית מאולפות.

- אכן חינכת אותם יפה! – היללו אנשי המשק את המומחה שלהם לרפת.

- את הבריות הללו מוכרחים לחנך יפה – דיבר הלה כמאלף בדוק \– יש אשר תחנכם במקל-נועם ויש אשר מקל-חובלים אינו מזיק. “זמרי”! “פוש”! "רספוטין! - -

ועמדו דום לקריאתו שלושת הפרים הרכינו את ראשיהם ואת ערפיהם החזקים. ולמרבה הבטחון גרד אותם הברנש הנוהג בהם בכף-ידו בין קרניהם, בין ציציות השער המסתלסלות על מצחיהם.

- מעתה ינוח זמרי ממלאכתו – דיבר בנחת הרפתן – לדקות בין הפרות נגיש את “רספוטין”, ואת הפרות רחבות-האגנים ישמש “פוש”. הלה יקים ולדות-חלב טובים, וזה יקים צאצאים שמנים ובעלי בשר, בריות אדומות-לבנות כמוהו. זמרי ישמש רק בשעת-דחק.

- אכן, נפלת זמרי. – ענו ואמרו אנשי המשק במנוד-ראש – גאונך ירד \– ולא תמחה? כבודך הושפל – ואתה מחריש? - -

וידום זמרי, וילך גם הוא בפסיעה מתונה אחרי הברנש הנוהג בהם, לרפת.

מאז הושפל זמרי עד דכא. יום ביומו נשא את חרפתו. כי ידע זמרי יפה יפה, שאם נפתח השער בשעה לא-יעודה ואותו ברנש חיוור מופיע – אות הוא כי בא לנהוג אחריו פר מן הפרים. על-פי התנועה שהתרחשה מעבר למחיצה הרגיש בחושו הנאמן כי התיחמה פרה מן הפרות, אבל לא אותו בא הברנש לנהוג. לפי ראות עיניו בחר באחד מהם, ותמול התיר את “רספוטין” ושלשום את הבריה המנומרת – את “פוש”. אליו לא שעה, כאילו אינו קיים עוד בעולם.

ובלכת האיש מהם והפר אחריו, היה זמרי מביט בעין עגולה, לאמור: “הו, ראה נא, ברנש הולך על שתיים, אל תהא נחפז. שים עינך על האברך ארוך-הרגלים, שלא יהיה נמהר במעשהו”… – ויחלחל לעג מהול בכעס ואיבה בחזהו של זמרי. – ואם חזר האיש כעבור שעה קלה, ואחריו הפר המיוחם והנרגש, היה זמרי מביט על שניהם ולעגו חרב-פיפיות: “האמנם עלה גבר זה ולא נכשל?… האמנם נתעברה פרה ממנו? הו, ראה נא, הולך-על-שתים, בדוק והוסף ובדוק פן טעות גסה טעית… ואותה פרה לא נתעברה כלל”…

אף נדמה כי צדק זמרי הזקן… האם בלהטים עשה לעדר, לרעיותיו מזה שנים מספר, או אולי באמת ידע אשר לא ידעו הולכי-על-שתים? מכל מקום הפרות לא נתעברו. כעבור מספר שבועות שבה והתיחמה אותה פרה. רגז הברנש ההולך על שתים ולא נכנע. החליט לבצע את זממו ולא רצה להימין או להשמאיל. אם שבה והתיחמה אותה פרה כעבור שבועות מספר והוסיף והוציא אליה את הפר אשר יעד לה.

- אולי כדאי להוציא את זמרי? – היססו ויעצו אנשי המשק. – אולי השנה הזאת עוד תוותר? – שאלו בזהירות את הרפתן.

והלה מיאן לשמוע. פניו חוורו מכעס ועיניו זעפו, אך בהחלטתו עמד קשה מצור.

- אחת אמרתי – פסק לאנשי המשק – רחבות-האגן לחוד והצרות לחוד. בדרך זו יקום העדר החדש.

והקשיב זמרי לטענות האלה כאינו מקשיב. ובפנים לבו צחק צחוק רע, צחוק שמחה לאיד: “כן, אנשי המשק הוו זהירים בברנש זה, פן יסתלף אצלו חשבון העדר מכל וכל. עוד מעט ולא נודע אם התיחמה פרה או לא. אם עגלה הגיעה לפרקה. אם התעברה פרה או אולי מהלכת עקרה”.

כה צחק זמרי בפנים לבו מאחורי אנשי המשק המודאגים ולברנש העקשן צחק משנה. עד שלא יכלו להבליג אנשי המשק ויאמרו בתוקף לאותו ברנש:

- שים נא לב, כי הפרות בנות עדר הן, וחיו תמיד חיי עדר. לא ידעו הפרות האלה ארחות רפת מה הן. ולפיכך שמע נא בקולנו אך הפעם: הוציא אליהן את זמרי, כי הוא מיטיב להכיר את רעיותיו.

ואף-על-פי שצחק הברנש עז-הפנים, בכל זאת שמע בקול אנשי המשק. ובראותו כי פרה חזרה והתיחמה בפעם שלישית ורביעית, בא והתיר את זמרי משרשרתו.

- נו, זמרי, הראה כוחך מה רב. – צהלו אנשי המשק למראה ידידם מאז.

צחק גם זמרי בפנים-לבו מאחורי גבו של הברנש, לאמור: “למה התרת אותי היום, הולך-על-שתים? – שמא לא הספיקו כל הזכרים האלה? האם לא צלחה הבריה המנומרה למאום? והאברך דק-הרגלים – האמנם גם הוא אין בכוחו לתקן את המעוות? והשלומיאל חבוש-הרגל, האם את כחו ניסית?”

ונגש זמרי בפסיעה בטוחה אל הפרה הקשורה בעומד, הריח בה והכיר את רעיתו מכבר, עמד שעה קלה וכה אמר לה:

“אכן לא צלחו לך כל הזכרים האלה ולא יצלחו לעולם ועד. כי רעיותי אתן ולא תחלפנה את זמרי באחר”.

ויזכור זמרי ברגע זה את הדרו וגאונו לפנים… ואף-על-פי שנהגו כבר את הפרה כשהיא שקטה ומצונפה לרפת – עוד עמד זמרי במקומו, נשא ראשו הקט והגאה ורחרח בנחיריו את האוויר. לא יכול עוד זמרי להרגע ולשוב אל מנוחתו.

- זמרי! – גער בו בקול קשה אויבו ההולך-על-שתים ובלי שהיות רבות משך את השרשרת.

הלך זמרי בלי-חפץ אחריו. הדם הזקן והטוב שהתעורר הוסיף עוד לקלוח בעורקיו בהלמות-פעם. נחיריו עוד שאפו והתרחבו, כאילו אש התמלטה מהן, רגלי דרכו באון כנכונות לקפוץ את קפיצת הגבר האדירה.

- זמרי! – הוסיפה וטפחה בו הגערה היבשה והשנואה כצליפת השוט, בסגור עליו ההולך-על-שתים, הרודה בו, את השער.

ויזכור עתה זמרי את כל ההשפלות והדיכויים אשר נשא מיד האדם הזה. כי השח אותו, לא חס על גאונו וישפילהו עד עפר. עם עול-ימים גמול מחלב השים אותו בדרגה אחת. בבריה נרפה ומסורבלת המיר אותו, באברך דק-רגלים אשר כוחו כאין וכאפס.

מו-ו-ו – געה לפתע געייה שהרעידה את הרפת מן המסד עד הטפחות.

וידמה לזמרי ברגע זה, כי הוא מהלך בעדר על כברת שדה רחבת-ידים, רעיותיו מפוזרות בגיא ובגבעה ומלחכות את העשב הירוק. את כולן ידע היטב ואף אחת מהן לא נעלמה ממנו. הנה שם “חומה” ארוכת-הראש, הוולדנית המשובחה שהביאה לו שלוש בנות יפות בזו אחר זו. והנה שם “עדינה” המגוחכה הלהוטה משום-מה לינוק את דדיה המלאים חלב כאותו שיכור הלהוט אחרי היין. והנה “שחורה” הפזלנית הזוללת-וסובאה – והיא כדרכה מאז חומקת לשדה תבואה, מלחכת בגניבה, כי מתק לחיכה מאוד…

הנה הן כול-ה-ן! – שאף זמרי בנחיריו הגועשים, ניתק את שרשרתו מקיר-האבן.

- מו-ו-ו! – התהלך עכשיו והשרשרת הנתוקה נגררת אחריו. מ-מ-מ – היה עובר ברפת בנהימה כבושה, מריח ומרחרח לשני צדדיו בין הפרות הקשורות לאבוסים, מ-מ-מ – הוסיף וטופף בגאון על פני המרצפת של הרפת אל החצר אשר מאחוריה.

- אה! הנה הן! העגלות שגדלו בינתים והגיעו לפרקן… רעיותיו המיועדות אשר השמינו ועשו בשר מאז האיבוס ברפת. - - מו-ו-ו! – נהם ושאג שאגות כבושות, וירם את ראשו ברמה כמכריז על שלטונו.

- זמרי! – חתכה ברגע זה הגערה השנואה את אזנו. – זמרי למקום!

מלאו דם עיני זמרי למראה אויבו ההולך על שתים. נתעגלה עינו, כמבקשת לקפוץ מתוך חורה. נשתרג ערפו באזהרה חמורה ואימתנית.

- זמרי! – לא חת הלה ולא נרתע והוסיף לנזוף בו.

עתה ידע זמרי כי הגיעה שעתו לנקום. בפסיעה מתונה וטופפה קרב אל ההולך-על-שתים, בתנועה קלה של ראשו הקט הפיל אותו לארץ. ועכשיו גלגל אותו את ההולך-על-שתים, בנגיחות-ראש, בנהימות כבושות, מצד אל צד.

- ז-מ-ר-י! – נאנק בשארית-כוחו ההולך-על-שתים, וידה אבן במורד.

עמד זמרי וצחק למקלע האבן שלא יכלה להזיק במאום. עמד דומם, כאשר התרומם הקרבן מעל הארץ ורמוס-מושפל הלך משדה הקרב כשדמו שותת, כשהוא יורק מפיו את רסיסי שיניו ושערותיו סומרות מאימת הסכנה.

• מו- ו-ו-ו! – שאג זמרי באדיר ויכרז על שלטונו שנתחדש.

סוף