עלבונם של כלים / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לא חשוב שהקימו חומה חדשה ליד המסגד, המקיפה לחצרו היא גינתו, מן הצד הקדמי בלבד. ושאר רוחות החצר: סורג קל למטה וגדר תיל למעלה. ובין חורבתו לבין גג המסגד הניחו מעבר צר. סמטא-לא-סמטא שאוּלַי ירצפוה פעם, יתקינו בה מדרגות או יניחוה דרך-עפר סתם. על המסגד הזה אומרים שאיננו יפה. לא כמסגדה הדק והיפהפה של עכו. ולא כגמלוני והנישא של יפו. כי על אף קמרונות דקים, זקופים-מאורכים שיש לו כלפי פנים, מקום שמציגים היום תמונות ופסלים לראווה, מראהו כלפי חוץ מבנה מרובע, כּפה פחוסה כמעט ומגדל צריח כמוהו כעשוי מדלעת מיובשה. קציה מצטמצם כצווארו של כינור. וכלל גופה מתעגל כפסנתר-כנף ומפריש גזוזרת עם מיתרי סורג זקופים שקולו של המואזין היה ודאי פורט בהם פעם נעימה מקובלת וחוזרת על עצמה תדיר. ואילו היום רוח-הגליל-החורפית כובשת בהם יבובים רמים, גנוחים, מסוערים. ואילו רוח-הגליל-הסתוית חורשת בהם קריעות המקרעות איזה פח מחליד שוֹרץ מסמרים חלודים ומפיג יללה ריחנית כיברוּח.

במורד המוליך אל המסגד ואל סמטאתו הקדמית הסלולה קבעו מדרגות שכמו נתקרצפו באצבעות יד אדם ועלו מתוך האדמה, נבעו ונתגלו כמעיין-אבן נסתר. המעיין עצמו ושל ממש נמצא בריחוק-מה משם. אף הוא מוקף סבכי אבן חדשה, בנויה זו על ו כמחרוזת אלמוגים שמשחקות בה ידי ערבי. מעיין האבן דומם ואילו מעיין של ממש פיכויו הישן, הראשוני עדיין קיים עמו. אלא שחלוש הוא עתה כפג הנאבק על חייו. יש אומרים שפיכויו וקול המואזין ופעימת ענבלו של פעמון הכנסיה הצרה שלמעלה היו עושים פעם יד אחת לטלטל אווירו של מקום אך היתה מתבטאת בפני הנעימה הדקה, המתחטאת והמתיסרה העולה מבתי-הכנסת המרובים שבצלע העיר היהודית הישנה היורדת וגוהרת למטה לעבר בית-הקברות היהודי העתיק שבדרך לגיא. אלא שנעימה זו האחרונה היתה כפולה: חד-גונית הומה במעגלה החוזר. ומתנשאת-חוֹמרת עולה ושוקעת בלחנה המערבי הפשוק, הזועק קמעה וחוזר חלילה ונמס בחסד אהבה-ורחמים וביטול היש.

מי שהטה פעם אוזנו כמר דבורקין, מר לוי יצחק דבורקין שקוראים לו לשם הקיצור לֵוִיץ, לא מחמת ביטול ולא מחמת קרבה יתרה אלא מחמת קוצר-רוח השולט בימים הללו, שהיה אז צעיר בשתי עשרות שנים, ולמעשה לא הוא שמע אלא קודמו שמע ושמע מפי השמועה, טוען טענה מוזרה. ולפני שנפרש הטענה נאמר שקיבלה קבלת-אוזן מפי איש שפגשו כאן בארץ מיד לאחר עלותו ארצה, לפני שש-עשרה שנה בדיוק, שהיה טוען ועומד על שלו שהיה במיזוג כל הקולות הללו משהו שבני-אדם קורין לו רליגיוזי. כלומר לא דתי אלא אמונתי. אמונה על כל צורותיה. ובלבד שתהא אמונה. כביכול חוֹסה כאן אדם בצל קולות עמוקים, סמויים, לפרקים תשושים, קולות הטבע במעיין, באדם, במתכתו של ענבל ופעמון, ובמתרי ברזל ורוח עד שקיומו נאמן עליו. וזהותו מתישבת על לבו. חייו בטוחים בלבו. ומנורת ביתו דולקת לפניו בלהבה חיה וברה. והיה אותו אדם נוטה לדברים שברוח מכנה לענין זה “המנורה המרחפת” והכלים המנגנים או הנענים. וכל כלי-מיתר של ממש רק מוסיף עליהם, אומר דבורקין הוא לויץ, איזו ממשות או מחושיות שבלעדיה אין התעלות. מפני שחייב אדם להמריא ממשהו, ממקום כל שהוא, תהא זו אפילו חורבתו הדלה שלו, של לויץ.

אף שמדרגות האבן הנרחבות מובילות אף לעת ערב לעבר המסגד הסגור, בשעת ערב מובילות הן לעבר כוּכוֹ המואר במנורת-נפט התלויה על הקיר של דבורקין והוא כמו נהנה מהכנסת-אורחים סמויה של אותן מדרגות ריקות עצמן. קופסת שעון-קיר מיושנה משמיעה לו בשעה אחת שלאחר חצות אחת-עשרה פעימות שוות, כביכול אחת כפולה פעמיים כי מפגר הוא בשעתים. ואז לויץ יודע כי לפי אורח חייו שלו השעה היא חצות פחות שעה. ואילו לפי מושגי שאר בני האדם השעה היא אחת לאחר חצות כלומר למחרת היום. משמע מאריך הוא את יומו שלו, יום אתמול, בשעתיים תמימות. כל אדם סובר כבר שחרית של חג ואילו אצלו ערב-חג. שעה זו שהוא קונה לו מן ההפקר שעה שכבר איננה קיימת בשביל שום אדם בתבל אלא לגבי דידו שלו בלבד, וקיומה ידוּע רק לו, היא מתנה לקוחה מן העבר, מן התמול, מן היש שכבר איננו. בשעה זו מגיעה בדידותו הקוסמית לשיא. כי אפילו ילדיו המתגוררים במעלה ההר, הם ומשפחותיהם המכירים בקיומו בכל שאר שעות היום והלילה, אינם יודעים על מציאות שעה זו. הם באים להעתיר עליו דברים שינטוש כוּכוֹ זה החרב ויבוא להתגורר עמהם למעלה. אלא שהוא חושש תדיר שתאבד לו שעת-יחוד זו שיש לו בעולמו שאין לאיש זכות עליה. חייב אדם, סובר לֵוִיץ, שיהא לו משהו משלוֹ בעולם זה. מנחת עושר או מנחת חסד. מנחת אהבה או מנחת זמן. ולמה שעה אחת? והרי השעון מפגר בשעתיים? זה הוא הצופן הפרטי שלו של אחת-ועוד-אחת כלומר אחת-עשרה, למעשה שעה אחת לאחר חצות ולמעשה שאינו עשוי כלל מין שעת חצות פרטית שבין חצות לשחרוֹ של יום.

בשעות מוקדמות, כל חתוּלי המזבלה המרוחקה שבירכתי הכביש העליון נצברים ועטים ביללה, הורסים בבת אחת אל כוּכוֹ של דבורקין ומקבלים מזונם מידיו. וכשאומר “הזן ברוּאיו” רואה זאת בעליל לאור אותה מנורת נפט התלויה שנשתיירה בבתים רבים לצורך הדלקת נר-נשמה בלבד. כלל גופה זכוכית שקופה, מעובה, מצוירה במעשה פטוטרת ופרח. ומפתח מוזהב שלה המכווין הפתילה והשלהבת מזדקרת ממנה כשרביט של מנצח. והוא המנצח על שלהבת שבנורה, על כלל האור ועל שעתו היפה והגנובה של לויץ.

תהלוכת החתולים ההורסים אל הכוך שירכתיו מאופלים, המקבלת מאכלה מידי לויץ מעידה על שעת ערב והיא מסתלקת מיד לכל עבר כתבזוקת של מים. בשעתו שלו הם כבר נמים. מוקדם יותר מנגנים ארבעה מנגנים בבית הסמוך הדבוק למסגד. הם מתכוננים לקונצרט בכנס חברי מועדון רוטרי המקומי. באולמו של בית המלון שבמרכז העיר. בשעתו הסמויה של לויץ כל כלי-הנגינה המרובים שבבית הסמוך דוממים.

פעם הופרה שעתו הגדולה והסמויה של דבורקין, והוא ענין לסיפור זה. לילה אחד לאחר אחת-עשרה פעימות של שעון הקיר ולאחר שדבורקין הרדים זה מכבר ביד צנומה את גויו הלֵאים וחבורת הנוגנים בצ’לו, בכנור ובוויאולה השלימה זה מכבר נגינתה וצריחו של המסגד נושא הצלילים בסבילות של מעוּנה כי היה רופא-מנגן מקיבוץ סמוך מתרגלם בנגינה חדשנית ונחוּמי הצייר החולמני בחצר התחתונה המקורה בגפן אדרת הדבוקה אף היא למסגד, כבר נמנם מעבר לצלילים עולים ויורדים כשלהבת מנורתו של לויץ, פרצה נגינת פסנתר שלא מעולם זה לטלטל שעתו שלו, של דבורקין. כי להווי ידוע שהפסנתרנית שבבית הסמוך נפטרה כמה שנים לפני כן. ומאז דממו חמשת פסנתריה. כי חמישה פסנתרים הביאה עמה מאירופה.

שיהיו פסנתרים פורטים מעצמם, או שיהיו פורטים דווקא בשעה אחת שלאחר חצות, שעה אחת לפני שעת גנבים ורוחות? שעה אחת גזולה עמו מכל שעות היום והלילה שאינה תלויה במס עוֹלם וחיים ופטורה ממס חברה וטרדה? דווקא אז שימצא מי שיהין לצבעה בצלילים משל שופין, קונצ’רטו לשופן, וזאת ידע דבורקין בדיוק! זאת פליאה גדולה. שכבר התגוררה באותו בית אשה אחרת שאינה מנגנת ואינה פורטת ואינה מזמרת ואינה מלמדת ואינה צוחקת ואינה מטיילת ואינה –

מי שפרץ למסגד אל-אקצה וניסה להעלותו באש לא עשה מעשה נועז כמעשה הזה שפרץ למקדש שעתו הגדולה של לויץ להכתימה אפילו בצלילים מופלאים מאין כמוהם. “אבל לא רליגיוזי” נהם לויץ. “בכל שעות היום והלילה צלילים של חוּלין ואהבה והתרפקות ותשוקה, שאני. אבל בשעה הזאת! שאינה שעת פרחים ואינה שעת צבעים. ואינה שעת דמים לא בשר ולא גוף. אלא שעתו שלו, הרליגיוזית, ממהותה של העיר הזאת בין מסגדה, בתי-כנסת שלה וכנסייתה הריקה במעין אחוות אמונות קסומות לא יתכן שהמתים יפרטו עלי מיתרים של ממש. ובצלילים של ממש? ולא בזכרונות בלבד. ובכמיהות של ממש ובערגונות בשר וגוף. ממש הפגנה נעלבת של כלי מיתר, סבר דבורקין, נגד מפוחיות השולטות בכיפה. מלחמת הפסנתר-והכנור בגיטרה. אבל למה בשעה שלי דווקא? למה אצלי, בכוּכי שלי, בזמן הרוּחי שלי? שלא היה מכנה לענין רוחני אלא רוחי! ענין רוחי שכמותו המיועד לו בלבד!”

למחרת התעלומה אמרתי לו: “חג שמח”! והשיב לי: שלום! דברתי עמו בנמיכות הקול והבינותי שאין הוא מיטיב לשמוע. אפילו עברית מדוברת אינו שומע. בוש לספר שעסוקיו במזבלת העיריה הסמוכה ואומר: “אני עובד באבן”. מסקל. מאה ושמונים לירות לחודש, יש לי שלושה כוּכים זעירים אלה שבחורבה. האחד למגורים, שהרי עליתי ארצה כבעל ממון. השני לעצי הסקה וחימום בחורף. והשלישי. לא פירש מה השלישי. לא העזרתי לשאול. כיוון שהעלים, וודאי, טעמו עמו. שניים מאופלים ורק האחד מוּאר. מתוך אחד מהם עולה קולו של שעון-התיבה הגדול התלוי על הקיר.

אמרתי: “אתה גם שומר המסגד?” אף שידעתי שאיננו שומר המסגד. רציתי לדבר על המסגד. “לא” אמר לי. “מקנת כספי הם הכוכים האלה”. הילדים מתגוררים למעלה. האשה בין כך נספתה במחנה. ואני כאן בגפי. נותרתי עם עצמי. עם המנורה שלי, השעון שלי. הנפש שלי. ועם החלון שלי. התבוננתי ברמז-לחלון המסורג בשבכת ברזל דקיקה ובדלת הפתוחה לרווחה שהיא מקור אור ומקור אויר ומקור קר עם הכל, עם הסובב אותו ודרכה החתולים באים ויוצאים. על השולחן היה ספר תפילות תפוח. “הפיוטים” אמר “הפיוטים”.

ראיתי שרוחו טרודה עליו. הוא מלמל: “לא המתים יהללו יה”. לא העליתי על הדעת שהפסנתרנית שנפטרה מטרידה רוחו בצליליה.

הוא מלמל בינו לבינו "היתכן שתהא רוח המת מטרידה כלי-נגינה בשעה שאינה שעה כלל? בשעה של ריליגיוזית טהורה, של ביטול היש והיגיעות והכוונות וה – - ומה שמטריד עוד יותר שהפורטת מרת באום המנוחה לא התיהדה מעולם. וזה מכמה שנים שהיא בעולם האמת. ופסנתריה שנותרו אחריה דוממים.

לויץ הוא דבורקין איננו מאמין לא ברוחות ולא בדמויות ערטילאיות ולא בכל אותם ענינים שלמעלה מן הטבע. ולכן כדי להבין אשר ארע מן הצורך היה לשוב כמה שנים אחורנית אף שנגינת הכלים מעצמם נתרחשה היום. ולא היום בא אליו קרול בנה של מרת מרכוס העגלונית ליטול ממנו עצה. והיום כבר החליט מה שהחליט. ואילו אז היה הענין מטריד רוח שניהם עד כי אפילו בשעת יחוד שלו, של לויץ, היה מהרהר בדבר.

היום כבר יושבת מרת באום חדשה בבנין הצמוד למסגד. יהודיה כשרה, פריכה, דקה, שקופה, שאיבדה שם כל אשר לה, אישה בתה ובנה ומתקיימת על מיץ לימון בלבד. קול דיבורה חרישי. כתפיה מעוגלות. מתניה צרות. צווארה זקוף לבן וורוֹד ככנסיה איטלקית ובחצר ביתה היא מגדלת דווקא כותרת אדומה של פרח שהיא קוראת לו בשם “החבצלת האדומה”. אף שמעירים לה שהחבצלת היא לבנה וגדלה בחולות חוף הים ולא בהר, מתעקשת היא לקרוא לצמח בעל העלים הירוקים והארוכים ולפרח האדום גדל-הפטוטרת והמלבין בתוכו בשם חבצלת. אולי על שום לבו הלבן. על שום צורתו וטעמה עמה כי לעולם כולו יש שמות קבועים לצפרים שעפות הן מכאן לשם. ואילו לפרחים שיציבים הם ואינם עוזבים מקומם אלא אם יתלשו מאדמתם, לאלה רשאי כל אדם לקרוא שמות משלוֹ, לפי זכרונותיו, חייו, עסוקיו, קורותיו וכל המוצאות אותו. מכאן השם לִילִיאַה שהביאה עמה משם והרשות בידה לכנות כל פרח הרצוי לה בשם זה. ליליאות אישיות כגון אלה מגדֵל אדם כשַם שהוא מטיל צלילי נגינה בחלל האויר. כשם שהוא מטיל צלילי זמרה מגרונו בחלל האויר. כשם שהוא מביא בניו ובנותיו לחללו של עולם ועל אדמתו. כשם שהוּא משליך מליו ואמרותיו בחלל האוויר. ואילו מרת באום החדשה היא שתקנית. יכולה להגיד משהו לחתולה שאינה מעיזה להכנס הביתה. ליתושים מטרידים. או לזבוב עיקש. לצנצנת ריבה שהסתכרה והחמירה פניה. לקומקום שורק או לסתם מגירה שאינה נפתחת על נקלה. אבל בדרך כלל כל דיבורה גידולו של הפרח האומר בחללו של עולם כל שיש לה לומר. וכשרוצה לומר משהו למישהו קוטפת פרח עם עליו ומביאה לו. ולתמהון הכל מתקיים פרח כגון זה באגרטל של מים ירח ימים. חודש תמים ל פריחת שורת פקעים הנובלים ואחרים נפערים במקומם. עד שהיא קמלה לחלוטין.

אמרו לה שאולי הוא סַייפן-הבר. התבוננה בדובר ברחמים גדולים שבורר לו שם כגון סייפן במקום הליליאה הלולינית על קנה פרחים שלם הלֵאה, ברוב גידולה, עתירת הצבע הארגמני הלוהט. ואמרה שהיא מסוגלת לתת שמות לפרחים ולצמחים. ועוד לא למדה לשון צמחים ופרחים בעברית. מי שסובר שסייפן על משקל יחפן וטיילן וקיימן שאומר הילד המביא לה ירקות הטוען נגד מעבידו שאינו מקיים הבטחותיו ואומרן “לא קיימן”, מי שסובר שסייפן אולי מלשון סוף נאה יותר שיברור לו שם זה.

המסגד הצמוד לביתה בא לה, למרת באום החדשה לא כתוספת ארכי-טקטונית המזדקרת כלפי עָל כבשירי מיודעתה מרת תשבי היא טֵנֵר ששם הכותבת עדיין בלשון ילדותה המערבית. לא כאצבע המורה השמימה. ולא כדברי מר טנר השחצן, איש המדע “הדגול”, האומר שהוא כבעילת השמים. אלא כמזכרת לבליל הדתות של דבורקין. שכל הדתות חיות בצוותא בפעמון-כנסיה, בקול-מצריח-של-מסגד ובקולות-מתוך-בתי-הכנסת-היהודיים. שכיוון שמקורן אחד הן ממלאות חללה של העיר הקטנה וחלל הרובע הזה ברצון להמריא, אלא שהכנפים כאן שמוטות ובני-האדם חלושים בחומר וברוח. ובעיקר חלושה מרת באום החדשה שידיה רועדות, ופיקת גרגרתה בולטת, פניה היפות צנומות ומאוגדות בשערן החלק והכהה כשסק בָשֵל ושנח בין עליו שבעץ. ורק בכל שנתים חורגת, יוצאת וממריאה לראות שארי-בשרה שנותרו לפליטה באירופה. עוברת מבירה מקשישה לבירה מקשישה, מלוצרן שבשוויץ לווינה ומווינה ללוכסמבורג ומשם לדוברובניק וחוזרת אל צל המסגד שגם בזו האחרונה יש מסגד המזכיר לה שיש מסגד אצל בית מגוריה והיא שבה מדרכה בלווית מר באום ושוב לובשת שמלותיה המסוגרות, הלופפות בשרה הדל כשלמות הלוף הדקות. ופנימו לבן. כפנימו של הפרח. כפנימה של מרת באום. כפנימה של חבצלת. כפנימו של הבצל. של הלוף. של מכתב או אבקנים של אקליפטוס.

אלא שבצל המסגד החיים סואנים. לא כבשעתו הפרטית של דבורקין. בני-אדם באים והולכים ומבקרים ומשתהים ונכנסים, ומחליפים מלים. ומכוניות באות ונעצרות, יורדות ועולות, יש מהומה גדולה של ביקור והליכה ושיבה ואין מרת באום המצומצמה מבינה מה טעם בני-אדם נמצאים בתנועה מתמדת כאילו יש עוד משהו מלפנים, קדימה, מלבד רפוי, ונתוח או שנים, וטפול, והליכה מתונה אחר רדת הערב ומעט נגינה, שיחה וסרט. מלבד הליכה שעולים העירה בשניים וקונים מעט מצרכי-מזון לאחר שמצאו שמוכרים שלמטה אינם אנשים של נמוסין טובים. ומלבד תלמיד שבא והולך והוריו שבאים והולכים. שמביאים אותו בראשונה ולאחר מכן הוא בא בגפו. ומלבד נושא-מכתבים, ומכתב, ותריסים חדשים ובית גדול שקשה לשאת משאו. שהוא מלא מתקופה אחרת ומאשה אחרת. וטעם אחר. וחיים אחרים, תמוליים, זרים. שלא מכן.

כל בני האדם אומרים ההרים שבכאן חמים, מחותלים-אפר שגם הוא יש בו רמץ של חום. ואילו לגבי מרת באום ההרים קרים, זקופים, צעירים מדי, חסונים, חושניים, בשריים, פורצים, מתרוממים ביוהרה. מזרחיים מדי. בלא שמץ של מערב מצטנע, מאופק, בולם עצמו וחושיו. כיוון שבאה מן השפלה מעיר-של-חוף לחה ששם התגוררה כל ימיה בארץ, הפליגה לתוך כפורו של מקום בחורף ולא יכלה לחרוג ממנו אלא בעצומו של חום יתר. ואז כבר היה הכל מיוקד מדי. יבש מדי. קוצים שרופים ושדופים. ואדמה מלוהטה שאין בינה לבין אש של ממש דבר מלבד הצבע. לך תבין לא צבעים נוקשים, עזים, רטובים, מגשם אלא אפורים, מצהיבים, מכחילים, המרעידים את כפות הידים באיזה תוחלת שנעלמה, של ימים צעירים מאד. אין פלא שאדם צעיר כקרול לבו נוטה לבנות-המקום ושלא מן המקום המזדמנות הנה והוא נראה יורד עמהן בכביש שעל עברי פי הגיא כמעט ובאמת על עברי פי המורד המערבי. וכבר גידל פאות ובלורית ועורף מתולתל. ולובש כותונת ארגמן ומכנסי ז’ינס כחולים ויורד שמה בהליכה יהירה כאדם שכל דרכו פתוחה לפניו בעיקר דרך רכבו ואופנועו.

יש ומרת באום שואלת עצמה אילו היתה צעירה לימים האם היה לבה הולך אחר קרול זה שתלתלי ראשו הם כתלתלי אבן. מסוגננים. פסליים. קצת יצור של לא מזה. רק במראה. צרוף של חתול ולביאה. נקרא על שם סבו אבי אִמו ר' קלמן. אלא שהוא מכנה לעצמו כאן בארץ קרן. קרן אור. קרן. קרת קיימת. כטוב לב העגלון מרכוס עליו הוא שר לו כנוסח החזנים: “והקרן קיימס לעוִילָם הבּוֹוֹוֹוֹא”. קרן. קרי. קרי גראנט. שם לועזי. בסופו של דבר חוזרים לשם לועזי.

ופתאום גידל קרול זקנקן עבות על לחיים, שפה וסנטר. שער הראש בהיר יותר ואילו שׂער הזקן בלונדי -כהה -אדמדם. כשׂערה של אִמוֹ העגלונית מרת מרכוס. וגם הפנים כשמחייכים מעלימים איזה חומרה שמתחתם כאילו הפקירו עצמם לפדות שאינם ראויים לה עוד. מה רואה צעירה פותה באחד כזה קרול או קרן מלבד הילוך גמיש, של ירך יציבה ומוֹתן, רגל וקרסול ישרים, מתוחים, המהדקים אדם רך בשנים לאדמה שלא יתרומם לפתע ויטוס, שלא יעלם? שלא יפוג כחוסר ממשות שיהיה בנמצא?

בנמצא. מרת באום החדשה אינה נשואה לנמצא. למציאות. לככר-התאנים שמול ביתה. כי חלונותיה גבוהים מאד. ואין רואים דרכם דבר מלבד פיסת שמים. והמה אינם ממלטים החוצה דבר מלבד צלילים. צלילים. צריך למכור שני פסנתרים, שלושה, ארבעה. הכל כאן לומדים לנגן במפוחית בלבד. בגיטרה. איש לא צריך היום פסנתר. רק שופן צרים פסנתר. כלי-הילדות פסנתר. כלי הבית. כלי של אמא-אבא, בית. הפסנתר הבלתי מכוון. וגם אי אפשר. הידים רועדות. פעם, מספר מר באום היה קרול הצעיר בא ללמוד לנגן. היה בן בית. עתה סר רק לעתים רחוקים. רק ליטול עצה. עובד ומשלם. כמו יוחנן. חצי שנה בצבא וכבר שחררוהו. לא צריכים שכמותו. אבל קרול יש לו עבר צבאי מפואר. סֶגֶן ושליחויות ומה לא? מרת מרכוס רשאית להתיהר. ולהגיד: מה שאנחנו עוֹשים אין מדברים על זה הרבה או כלל וכלל לא.

דבורקין הוא כבד-שמיעה. סובר ששמע את הנגינות בלילה משום שכל חמשת הפסנתרים הדוממים פצחו בנגינה אחת שלמה. בידוע ששעון-התיבה של דבורקין גורם מפח-נפש למרת באום החדשה. פגורו בשעתיים מאריך את נדודי שנתה. השעה היא כבר אחת לאחר חצות ואילו שעונו המתפעם של דבורקין מבשר לה באחת-עשרה פעימות שהשעה היא מוקדמת, שעה אחת לפני חצות. יש והיא קמה על רגליה ומהלכת בקוצר-רוח על פני ביתה מעוצר יגון על כי הלילה הוא ארוך כל-כך ובעצם שייך עדיין לערב. אבל לויץ הוא דבורקין אינו מוכן לעשות למענה דבר. אם אינה רואה נוף והרים שלא תראה גם צלילים ושעונים. אוטמת עיניה שתאטום אוזניה. אי אפשר שלויץ ישַנה כל השקפת עולמו בשל אשה אחת חדשה, היושבת כאן בין כך ישיבה זמנית. כי משהו אומר ללויץ כי זו לא תחזיק כאן מעמד ותשוב לעיר של שפלה וים. זאת אשה לחה, מלוחה, של חול וחוף ים וצדפים ולא של הר, יובש, אדמה קשה ואבנים. היא מזכירה לו רותם של שממה דרומית אף שמגדלת את “החבצלת האדומה” שלה. שתגדל שחלב, שתגדל אפילו אתרוג, תמיד תשאר רותם ותלך אל הרותם שפל הקומה. שום אשה לא תטול ממנו שעתו הבדויה הדרה בשעונו כעץ הדר. זה הוא. שתטול סמי שינה, גלולות שינה. גלולות. שרופא-הקופה נותן כמה שרוצים. יכולה להתפגר אִתם ביחד. הוא לא הזמין אותה לבוא לשבת כאן בצל המסגד, דבוקה אליו. כמוהו, כמו דבורקין. אדם שאינו מחויב להסתופף בצל שלוש הדתות כאן אם אין לו רגש רליגיוזי טמון בלבו פנימה. אם איננו זקוק לשעת יחוד שבאמונה בינו לבינו באישון הלילה, שילך לו לדרכו ועוד חייבים לסבול צעקות הכושי המזמר במועדון-הלילה המרוחק כמה בתים משם. שבכל לילה בחצות הוא זועק “הללויה”.

קרול הולך לשם לפעמים. איש צעיר. אין מה להגיד. סר שם למטה לבית-המרחץ הטורקי הישן ויושב על שרפרפי העץ ליד גזעי העץ הכרותים, מוחא כף ומזמר בכל פה.

מחיאות-הכפיים הקצובות נשמעו אף באותו הלילה לפני כמה שנים כשמרת מרכוס אִמוֹ של קרול חלמה את חלומה המוזר וקמה למחרת נכאת-רוח וזועפת.

ולא סתם בוקר; בוקר בהר מאחר לטהר שיורי גונים של שחר כסוף בשלהי הקיץ. ומעשי השמש מתנהלים בעצלתיים. זהיבות ראשונה פולחת על פני נשר זהוב ואם נחליאלי צהוב בחוגם ברקיע. אין כבר כותנה בעמק יזרעאל למטה. ומעיד על מה שהיה כלי-קיבול גדול המגיע משם, מרובע ונצב על גלגלים ופקעי לובן רכים נאחזים בו פה ושם בדפנותיו ומזהיבים אף הם. רק בצפון הגליל עוד מצוי הלובן בשדות הכותנה, שלא נקטפה והשמש יוצקת לפתע בחלבונה חלמון של חייות ואונים. החלמון הזה בא בעצמותיה של מרת מרכוס הקמה על רגליה ומוסך בה איזו אמונה שבטוב. אף שהאור החדש והנרפה הנופל על שטחי המספוא המוריקים למטה מבליח כחול סמוי שערובו בצהוב כמו הוליד את המספוא מהלא-כלום והוא חלוש ובושש לבוא. אין רואים את גלמי הבזלת השחורים שבתחתית ההרים בכורזים וירדן, אלא שמרת מרכוּס חשה בשחורם הקודר הבוקר הזה. כשם שרואה את הרי הגלבוע הרחוקים שישארו אפורים כל היום. ואת הרי-הגלעד המגולפים ממזרח בלובן מווריד כשַקְנאים שעמדו להקה אחת לפוּש על שפת הכנרת פרשו כנף אחת לבנה-מוורידה למעלה ועמדו על רגל אחת מזהיבה למטה.

ואילו מקרוב רואה מרת מרכוס זהיבות ראשונה של שמש מקרינה פני האבנים המסותתות שבכתלי הבתים בערובי צלו-ופז כעדי זהב עתיק שנזדהם בנקביו ובמלואיו.

נדמה לה לאשה שאף היא טובלת בחלמון המופז, בסומק של דבש טרי כמו פני השמש מועדות אליה בלבד. לחמם עליה לבה הקופא בקרבה. והיא כאֵלת-השמש הרקועה בשבעים-ושבע צבעים שהיו הקדמונים מכיירים באבן. שהיו נוטלים פסיפס של אבן ומציירים דמויות וסימני מזלות ברצפת בית-תפילתם מדרס לרגליהם. אלא שהבוקר למרות צבעי הבריאה המרובים מאחרת האדמה לספוג באבק פניה פוך של זוהר. לוחכת ואינה רווה כגזע עץ שרוף הסובא שמש כטרוף צמא.

אלא שהכל משתנה. לפתע מעפורת האבק טורפת את ביכורי האור בלהט עצמי וביקוד המכלה את השואב והנשאב. והערפלים מסננים את האור החדש בהשׁתאוֹת, שוהים ובוררים את המזוקק, הברור והבשל להאצילו בראשי ההרים ולטמינו לאחר מכן בגיא הצר שלמרגלותיהם שישהה שם כעוּבר המצפה לגימולו.

באים הבריות ומכהים באכזריות רוחם כל צבעי הבריאה ומעשי אשפיה. כי העגלונית מרכוס קמה כאמור אותו בוקר ורוחה סרה עליה. בחלום הלילה בא אליה אביה המנוח אשר נפטר לפני ימים ושנים וחזר ונפטר בשניה, בעצם הלילה הזה והיו היא וביתה מוליכים את המת בעגלתם וסוסם הלבן מושך בה ולא מכתפים הארון כמקובל. ונראה הסוס כנקבה לבנה-אפורה של טווס. והמה יורדים במורד ההר לבית-הקברות הישן למטה שטמונים בו צדיקים ומקובלים אנשי-שם. רוצה היא, מרת מרכוס שיהיה לה שם קבר-אבות ולא בבית-עלמין רחוק שבגולה. אלא שאין מניחים להם לקבור שם את המת כי בית-העלמין הקדוש שבכאן מלא. ומיד מפנים העגלה ומלוויה לעבר בית-הקברות החדש, של ברושים וערוגות פרחים, איריסים וגרניום שטמונים שם הנערים מן המלחמות האחרונות מתחת ללוחות אבן מרובעים ודקים. שם מניחים למסע ההלוויה להכנס כאילו היה הנפטר לא זקן שבע-ימים אלא נער בן כ' שנים. אך לפתע נתך מטח יריות והמלווים נפוצים לכל עבר. לא הספיקו לטמון את המת באדמה הזאת שבהר הקדוש והחולמת נעורה מחלומה.

ואז נשמעה פעימה אחרונה וגוֹועת מתיבת שעונו של דבורקין. “הלויץ הזה שלא מניח לי למלא חובתי ולקבור מתי היקר באדמת הקודש! מה אני עשיתי לו שהוא יורה לי שעון בראש דווקא ברגע ‘הקריטי’ הזה!”

לא הספיקה. ולא ניתן לה חפצה: “קבר אבות בבית-עלמין קדוש של צדיקים. והמנוח עליו השלום יתגלגל בבוא המשיח במחילות משם לכאן. אז מה טעם מת עליה אביה בשניה? ויום-הזכרון הוא יום הפטירה עדיין רחוק. והביקור בבית העלמין החדש כמו בערב חג-העצמאות, מה פתאום? וגם זה עוד רחוק. אולי נענשה על שלא נעתרה לאשה רבקה המחזיקה במפתחות בית-הכנסת הישן שביקשה ממנה להדליק נר לזכר נשמתו של היקר לה וילמד עליה האר”י הקדוש זכות עליו ועליה תבדל לחיים ארוכים והיא לא נחפזה לתרום? ואם אין בחלום כגון זה לבשר חלילה רע לבני האדם אולי יש בו כדי לבשר רע לבעלי-חיים שבחצר? לסוס הלבן החי ולדוממות השתים, העגלות. עגלת העץ ועגלת הפח, דמוית החבית להובלת הנפט. כשהאחת רתומה השניה בטלה. לפי עונות השנה ולפי הצורך. אולי חלילה ימעד הסוס בגשם סוחף ישבור רגל או יהפוך העגלה על פיה? כי היה הסוס מושך בחלום בעגלת המת? חבל שאין היום פותרי-חלומות של סתם ולא פסיכולוגים מווינה, שיהיו מפרשים לטובה כל רמז. שיהיו בני אדם שאינם חכמים מבינים דבר הסוד לטובה ומתנחמים.

גרעה העגלונית עיני רוחה מחלומה ועמדה בפתח חצרה ובידה תצלום דיוקנו של נכדה שלומיק הנקרא על שם חותנה המנוח, בן בתה רינה היושבת במושב בדרום. מחזיקה היא התצלומים בידה וכבר עולה באויר ריח אדמות מזובלות עם שמץ של רקב שמדיפה דרכה על פני העמק הגדול אל מקום מושבה של הבת. גללים עם יובש לולים. ורקב הדרים כמושים. והכל חמצמץ וכמו רווה מים. ורק ההרים מדיפים אבק חם ויבש. ההרים הקרחים נמקים ביבשם כערירים הרואים ביתם אצל אחרים. ואפילו כל אותם הרים של נצרת, מהרהרת מרת מרכוס שמקרוב הם לחים מטל כבד ומערפל של בוקר מרחוק הם יבשים בחיוורונם כמקסם-שווא. מחזיקה מרת מרכוס התצלומים בידה ומבקשת להראותם לכל מי שיעבור על פניה, יברכנה על מזלה הטוב, זכות ומגן מפני חלומות מבעתים. שכן אין אדם יכול להתנסות ולשאת באותו האֵבל פעמיים. “הלוואי שיעבור מי שיעבור ויראה התצלומים שקיבלתי מ”רמות-המתנחלים“, היתה מתפללת בלבה ותולה עיניה במעלה הסמטא שעקלתון של מים דלוחים היה מלחלח מערך אבניה המפולמות כמו נחל סמוי ורפה המפכה רק על דרך הרמז. כשראתה לבסוף את אסתר משולם יוצאת מפתח חצרה שמנגד ומהלכת בשירוך רגלים כבד של אשה אשר בטנה אינה שבה עוד לקדמותה אלא מעומדה ונטויה לה תמיד לפניה סברה שאין המציאה גדולה כי אין אסתר מזל גדול. כי אף היא מספרת תדיר בחלום הלילה אשר לה: כל שיניה נסדקות ונושרות לה מפיה בהמון רב כאבנים הנפלטות מלוע של הר געש. זה בחלום. ואילו בקוּמה לעת בוקר והנה שיניה שלמות ויפות ו”שכולה אין בהן“. ויכולה שוב לשלוף בשיניה פקק מבקבוק בירה. כאמור אין אסתר משולם מזל גדול ונאה בבוקר של פורענות. אף על פי כן אומרת לה מרת מרכוס בלשונה המתהדרת לפחות במלה של לשון צרפת: “אין בדעתי דאֶראַנְגֶ’ה אותך, אסתר. ולא יעלה כלל על דעתי להטריח עליך בדרכך ובמרוצתך. בוקר טוב לך ושלום לך ולביתך. אך יש בידי ענין של פליאה ומחמדים. צילומים של נכדי מ”רמות” שאני משתוקקת להראותם לך. והם ראויים וכדאיים בהחלט שיתענגו עליהם הרבה מאד".

עוד היא מדברת ולבה עגום עליה ונפשה מדוכדכה. כי נותנת עין חודרת במורד הדרך המוליכה לבין-העלמין הישן ומשם לחדש וזו העולה קצרה אף שבחלומה נראתה לה ארוכה מאד. ואילו היתה קצרה אף בחלום היו מספיקים ולא נפוצים בטרם עת - -ובית-העלמין הערבי השלישי, השביל המוליך אליו נעלם כמעט כליל כי חרכת סירה-קוצנית עלתה בו. אולי תעו בחלום לאותו שביל מתארך ונעזב? בלילה? ולמה מסיעים ולא מכתפים? כדרך יהודים? היו צריכים ללכת ברגל למקום שטמונים בו כל יראי-השמים שעל שמם קרואים בתי כנסת שבכאן המכונים “מה נורא המקום הזה” כל אותם ששמותיהם פותחים בק‘: קארו וקורדוביירו וקוריש ופלקירה שהק’ בתווך ואף-על-פי-כן ישנה. ואף ששמו השני של הנפטר היה קלמן ששמו היה שלמה קלמן ואף הוא בק' ובנה יבדל לחיים ארוכים מתחיל אף הוא בק' אין מניחים להם לעשות חפצם שם ומטלטלים אותם מהכא להתם. ועיני הכל יבשות כי האיש נפטר לפני שנים.

יודעות השתים כי כבר התגאתה העגלונית לא פעם בצאצאה זה ובמראה דיוקנו שהוא כדיוקנה וכדיוקן אביה המנוח. בכל זאת נתנה אסתר עינים של מבינות והשתאות בצילומים שכבר ראתה לא פעם, עפעפה בריסיה כפרפר מבוהל, הרטיטה שמורות עיניה בריגשה ובמורא גדול מחמת עין-הרע ואמרה במצץ-שפתיים: מוווווותק! וכל-כך קטן וכבר כל-כך גדול, ברוך השם כמו הר של מירון שרובץ עלינו מול הבתים כמו בומבה כך זה רובץ לו כאן על השטיח ועכוזו מופשל. באמת כמו אריה יהודה על פרוכת המשי ועל כל הרקמות הקדושות בבית הכנסת. "הכל כרצוי וכחפץ המראה והמתהדרת בשלה. “ומה חסר לשלך? כולם מותק. ומה שלומך וכבר לא ראיתי אותך מזה כמה ימים יוצאת מן הבית אפילו לא למכולת של מצ’ו?”

"אהה מרת מרחוס, מחליפה אסתר כ' בח'. “הייתי שוכבת שלושה ימים תמימים. ואמי ואחותי באות כל אחת יום אחד עם הילדים לסעוד אותי בחוליי ולהאכיל הילדים שלי והילדים שלהם”.

“למה לא אמרת לי כלום שאני שכנתך שלך הכי קרובה” מתרעמת העגלונית בלבה שזו מוציאה אותה מענינים שברוח, שברוחניות לפחות, לענינים שבגוף “ומה פתאום את אסתר מאַלאַד -חולה - ואת צעירה ומלאה תמיד ברוך השם. תענוג להביט עליך כמו האדמה המלאה עכשיו בסתיו בעמק למטה בדרך אל הנכד שלי?”

“מרת מרחוס אני לא כל-כך טוב לי. ואין לי סבלנות. שותתת כמו מעיין של צרה. אני לבית חולים של בדיקות הרבה מאד. ואני מה אעשה בילדים שלי? שיהיו נוברים פה בהריסות כמו החתולים ונתקלים חלילה בכלבים שוטים ומשלוחים לחפשי? לא, בחיי. אני לא. אני לא בונה לי ווילה. אבל אני גם לא הולכת לשום בית גדול של מטות. וגם אחותי מלכה יש לה שש ילדים. שלושה בנים ושלוש בנות. באה אצלי רק יום אחד. ואמא שלי מסכנה יש לה ילדים קטנים. רק יום אחד באה אצלי. ואני שלושה ימים. מה יֶס?” מחליפה אסתר ש' בס' ומניפה ידיה לפניה כאילו אומרת לקרוס ארצה בזה המקום. “אה, ברוך השם” מונעת בעדה העגלונית מרכוס “רק בטוב ובלי חלומות רעים”. “חלומות רעים כל-כך אין לי אבל חלומות השינים יש לי”. אומרת אסתר למראה עכירות רוחה של מרת מרכוס. “שנסדקות לי כל השינים ויוצאות ונופלות כולן. צריך ללכת לרופא שיניים במרפאה”.

“בחלום ללכת למרפאה או באמת ללכת” תוהה עליה בת-שיחה. שהרי שינים יפות יש לה לזו כמו במודעה. וסוברת אולי תלמד מאשה תמה זו מה מעשה יעשה בחלום מתעתע. “ברוך השם בבוקר הכל בסדר”.

יש לה נקיון-שינים כל ימות השנה, מהרהרת מרת מרכוס, אך עומדות לה לשמשה בהקיץ. רק בחלומה היא חוששת. ואילו אני, איזה בעותים!

“ירחם השם” ממלמלת אסתר ופורשת לדרכה כי הדביקה צעיר בניה נפתלי בבכיה גדולה של עינים זלגניות וידים הממעכות אותן באגרופים קמוצים ומעוגלים כאגוזי המלך החומים והן נפרכות פתאום לגלות זוהמת פנימן.

מרת באום הראשונה קטפה אותה שעה תאנים למעשה המרקחת. לפתע נתמלטה קריאת אימה מפיה של מרת מרכוס. כי אותו הרגע ממש נתבקעה כרסו הסמוקה-מצהיבה של רמון בשל מאד ועצו נטוי במלוא ענפיו הירוקים ופריו הארגמני על פתח החצר, ומעמיס היום על הפתח מיטב פריו הבשל. עסיסו האדמוני סגול-וורוד, סמיך כמסוכר זב על כתפה של מרת מרכוס ברבב גדול הממהר להשחים. “יין סוּוּוּוּוּכר” ספק נפתלי הקטן כפיו בשמחה.

“הוי הבוקר הזה” נתחלחלה מרת מרכוס. וצחקקה צחוק עצבני. “ידעתי שיִקרוּ לי היום כל מיני בּישים. כתם כבר לא ירד. זה ברזל פאֶרוּם כמו שאומרים. נשאר רבב לתמיד. תמיד אני מקדימה לקטוף הרמונים לפני שיתבקעו. אבל הבוקר הארוך הזה אפילו לא ראיתי הברס האדומה הזו העומדת להתבקע”.

“מה ביש לך כל-כך?” לא הבינה אסתר שלדעתה שכנתה זו חיה ברווחה יתרה. ומיד משיאה לה עצה “תקני רפואה בחנות ותכבסי” ונוטלת צעיר בניה בשתי ידיה המעובות ומושיבתו על זרועה ולמעלה על כרסה כעל גבי מדף. “מה ביש לך?”

“אל תשאלי! הכל! הכל!” מוציאה עליה העגלונית כל כהות רוחה הבוקר הזה. “מקודם אבי עליו השלום איננו מוצא לו מנוח באדמת הנכר ובא לי בחלום הלילה ורוצה למות פה. בהר זה. בבית הקברות הזה. העתיק. אצל הצדיקים. וגם אצלינו בבית יבדלו לחיים ארוכים וטובים מצטערים כל הימים הרבה מאד. הבן שלי קארול כבר מזמן בחור לחופה ויושב אצלי בבית כמו גאַרְסון קטן גאַמאַן ילד בן יומו. הוא כבר אפילו לא ז’יין-הוֹם כבר איש במיטב ימיו. כמו שאומרים. ואת יודעת מה הוא עושה במלחמות? אם לא היה הוא קונה אצל הגויים מה שנקרא רֶכֶש לא היה לנו אפילו תותח אחד לירות בו. עכשיו מה יש לו מכל זה? כלום. לא בית, לא אשה לא בנים. כלום כלום. אפילו לא שיכון. על ההר. לפני שלושה שנים הולך לנהריה ועושה ארוסין עם אחת בחורה. את ראית אותה אצלינו בביקור. רוזי. ממקומות שלנו באה, קטנה. מדברת צרפתית כמו בת-תרבות. כמעט כמוני. אבל לא נרגעת שעובדת ומרוויחה יפה רוצה טיול לחוץ לארץ. שָמה היא תלמד מחשבים. להמ שם, למה לא פה? אומר הבן שלי: למה לא מספיק פקיד אחד בבית למה צריך שני פקידים בבית? היא פקידת קבלה במלון”.

“ב אמת מספיק לה מה לה לעבוד? כבר אין כח לעבוד עם הילדים שלי” מחווה אסתר דעתה. יותר טוב היא בבית לא עובדת ועושה איפור הרבה בפּנים להיות יפה מאד".

“תשמעי מה שהיה. היום אחרי החלום הרע שלי אני מביאה קפה לקארול בבוקר והוא אומר לי פתאום: “מאיפה אני לוקח כסף בשביל נסיעה לחו”ל? אולי אני בכלל לא מתחתן? אולי היא רוצה רק לנוסע ולא חוזרת? אפשר גם בלי זה. כבר הייתי שם די”.

“אבל אולי היא לא היתה שם די” אני אומרת לו. “אבל רוזי…?” אז הוא אומר לי “אפשר גם בלי רוזי” והולך כועס מאד.

“איכפת לך בלי רוזי?” תוהה עליה אסתר “שתמצא לה בחור אחר”.

“את יודעת מה שעשה הבן שלי בשביל המלחמות?” מתנשאה מרת מרכוס כלביאה מגורה. אלא שענין זה הוא למעלה מהשגתה של אסתר והיא אמנם פורשת לדרכה. ואילו העגלונית נושאת כבר דלי מים טהורים להביאו אצל סוסה הלבן הנצב בככר –התאנים הקטנה להגמיעו מים, שכן הוא רתום היום לעגלה הכתומה המיגעת יותר. “לא איכפת לי בלי רוזי” צועקת אחריה מרת מרכוס “אבל את חושבת אחרת טובה ממנה?”

“שיתחתנו ויסעו קצת” זועקת אסתר ממרחקים.

“מאיפה יקחו את הכסף? מאיפה יקח הבן שלי את הכסף בשביל הבוּלבאַרִים והלוּבארים ובשביל השאנסאליזה של פריז?” וכעת נושאת עוד יותר קולה “הבת שלי רנה התחתנה בלי חו”ל ובלי פריז ובלי…"

יש זֵ’יין-פי אחת בעולם, מדברת העגלונית אל עצמה, בחורה אחת ויחידה מרומניה הדוברת צרפתית? יש כמו רוזי שאַרמאַנט ודוּס לא פחות ממנה. אבל הוא רועד עליה, זה הוא. ואני מספרת לו החלומות הרעים שלי ומשיאה לו עצות והוא מתרגז והולך בלי קפה על בטן ריקה.

ואסתר ממלמלת בינה לבינה: מה יֶס, גברת מרחוס, מה יס, יהיה טוב גם לבן שלך קרול ולכל המשפחה שלכם וגם לסוס הלבן שלכם.

ברכות אלה אינן מגיעות לאוזנה של מרת מרכוס אבל סחרחורת ראשה גורמת לה שכאילו הדסים ירוקים בלא פרח ופרי מרקדים לנגד עיניה ואקליפטוסים סמויים מטלטלים אבקניהם ומשירים קופסאות פרחיהם שנת-רוֹקנוּ מצוּפם ערמה אחת של כובעונים ארצה. מבקשת מרת מרכוס לתפוס בהם והנה לא כלום. אחיזת עינים. חזרה העגלה מאצל השיכון החדש שבמורד ההר הדרומי לעבר צפון הכנרת ובעליה הניחה והלך הצל חיים המלצר במסעדה למעלה לחטוף במעלה הכביש חומוס בטחינה שאין אשתו מורגלת בהכנת מאכל זה כהלכתו. עומדת העגלונית עם הדלי בידה ורואה ממול בדיוטה ב' הנשקפת לעבר ההר את המורים לנגינה הוא והיא מר ומרת באום הישנה, כלומר הראשונה, עוד בחייה של זו. יושבים מסובים על מרפסת ביתם היא כלבה הזהוב לרגליה. למעשה היא מסובה ואילו הוא נצב על סולם וצובע שפות האבנים המסותתות המגיעות זו בזו. שהן מדובקות וסוגרות סביב על היציע שהפך למרפסת. הכלב הגדול והצהוב כבן עשר, טולי כלב סיני זּהוב שׂער חלק וסמיך קם לפתע על רגליו ומושיב עצמו על כסא לעצמו מחשש אדונו ישוב וישב עליו. הכלב המתון בהליכותיו ושׂבע-הימים הוא שמספרת בו תדיר מרת באום: אלף לירות רצו לתת לי בשביל אבא שלו. ואנחנו היינו אז עולים חדשים בלי פרוטה בכיס. גם בשבילו אלף וגם בשביל אבא שלו. אבל אנחנו לא מכרנו. מי מוכר כלב אהוב בעד כסף? "מרת מרכוס מבינה לרֵעּה. אולם אסתר משולם אינה מבינה. “כשאין אוכל בבית בשביל הילדים…” ומרת מרכוס אומרת למורה: “הרי זה אַנימאַל, ברור, אבל בלי ספק יצור בעל נשמה, אִין אַם, נאֶס פַּה?” וכשזו מבינה ללבה אומרת המורה מן הכמוס עמה בנפשה: “אם אני אצא פעם מן ההרים הגלילים היפים האלה ואלך לשבת בהרים אחרים כמו שבעלי רוצה ואני לא רוצה, הרים בירושלים, נלך מפה לא בגלל היופי שאיננו פה. שפה היופי גדול מאד. אני אלך מפה בגלל הנערים שבסמטא המענים כל מיני בעלי חיים לנגד עיני ואינני יכולה לשאת את המראה!”

“אהה, כמו את עץ התאנה שלי” טוענת העגלונית “מולקים ושוברים ומהרסים בלי רחמים עד שמורטים וקוטפים ממנו כל פריו”. ומיד מתעשתת ופוסקת: “וואַנדַלִיזִם!”

“אבל, בעלי-החיים, מרת מרכוס, בעלי-החיים. הלא זה נורא ואיום. מקודם מגדלים אותם, אחר כך נמאס להם ומענים וממיתים כאן על גלי ההריסות ומטילים על עיי החורבות בלי קבורה”.

“לא רק בעלי חיים דֶזֶאַנִימוֹ, אין להם מנוח” אומרת מרת מרכוס “גם נשמות של בני-אדם בימינו אנו. ואבי מורי עליו השלום, גם הוא אינו מוצא לו מנוח לנשמתו” מדברת העגלונית מהרהורי חלום הלילה “וגם רוזי תבדל לחיים ארוכים לא מוצאת לה מנוחה…”

“זה הוא מה שאני אומרת תמיד. אין רחמים בלב” אין המורה מטה אוזן לדבריה וסחה בשלה. “הייתי צריכה למכור את הגורים, אחים של טולי שלי בכסף מלא ואז היו מטפלים בהם כהלכה ושומרים עליהם. כי בני אדם שומרים על מקנת-כספם בלבד. אבל אם מקבלים משהו בחנם מפקירים ומשליכים החוצה. הנה מה שקרה באחיו של הכלב שלנו, בקיקי. בתחילה עברו בעליו מדירה ישנה מרוּוחה בבית נטוש לדירה מודרנית צרה ואין כבר מקום בשביל בעל חיים גדול וכל צרכיו. ואז החלו להזניחו עד שהטילוהו החוצה, הפקר. כמו כל האנשים בסמטא הזאת שלא איכפת להם בעל-חיים ולא איכפת להם נשמת החי”.

חזרה העגלונית לביתה כי כבר ידעה כל אותו סיפור על הזוג באום עם חמשת פסנתריהם וארבעת כלביהם הסיניים הגדולים, אֵם ואָב ושני גורים שהיו מספרים לשכניהם שבזכות כלביהם זכו וקיבלו מן הסוכנות בעיר הזאת ומיד עם עלותם ארצה חדר לחוד הנשקף לעבר ההר לצד מערב. משם עברו לבית נטוש גדול, חמישה חדרים שתי דיוטות, חצר מרוּוחה ואכסדרה גדולה. חדר לכל פסנתר. ופתחו בית ספר לנגינה בכלים מכלים שונים.

באותו היום בשעה מאוחרת של צהרים לאחר שזוג המורים חזרו מטיולם בדרך הזיתים עם כלבם וכבר רווּ ממראה הימה הרחוקה הלפותה כאבן ישפה בתוך שפות מתכת מבהיקה והיו מתכוננים לקפה של מנחה עלתה העגלונית על גג ביתה וראתה את בנה קרול שאינו ממשיך כלל בדרכו לביתו אלא משתהה פתאום ונכנס לביתם של המורים. שמא רוצה להמשיך בנגינה? והוא כבר בחור מגודל ואיחר שעתו? מה פתאום הוא סר אליהם לפני שחוזר לביתו לרחוץ בשרו ולסעוד את לבו?

דופק קרול במטיל הברזל שעל דלת הבית הישן ומעלה חמת נביחותיו כל הכבל זהוב השׂער שכווצותיו בקצותיהן אפורות. מיד חש בעל הבית כסוף השׂער אל הדלת דוחה כלבו מן הפתח בחיבה יתרה אך בחומרה אבאית ומעתיר עליו שלל מלים בלשון זרה כשהוא ממלמל לבסוף בעברית. “משעמם לו להיות לבד אצלינו. בתחילה היה אצלינו עם אביו, אמו ואחיו. שניים מטיילים עמי ושניים נשארים עם אשתי בבית. או להיפך: שניים מטיילים עמה ושניים נשארים עמדי. כלבי-סין צהובים הם זה לזה. כולם ביחד היו רבים ביניהם. אף פעם לא יכולנו אשתי ואני לצאת ביחד לטייל כמו היום שנשאר לנו הכלב היחיד הזה”. כך היה מגלגל שיחה ותמה על קרול בן-שכניו שסר אליו עוד בטרם חזר לביתו לאחר תום עבודתו וסעד את לבו. שמא גם הוא חשקה נפשו לנגן באקורדיון. מכת המדינה מפוחית-היד. ואין איש עוד מלמד עצמו או את ילדו כל כלי-נגינה אחר, כנור פסנתר או צ’לו. זאת כל המוסיקה היום. אין להם, למוכשרים שבהם. אבל אקורדיאון מגיע אליהם מקרוביהם מעבר לים. מה מבקש זה, בחור מגודל שכמותו שטרם עשה לביתו?

נכנס קרול לאכסדרה ונפעם כרגיל למראה החלונות המוגבהים מאד מבפנים. שמבחוץ הם נראים כחלונות דיוטה ב' רגילים. ואילו מבפנים הם נראים כאשנבי ענק בבית-כלא. מכל פתח נשקפים צעצועי חרסינה מראות מוזהבות. פסלים וציורים בשמן והכל מוכפל ומשולש כאילו נצבו מראות בפתחים והכפילו המראה בדיוק. “זה בדיוק יפה שבאת” אמרה המורה “שאנחנו שותים קפה עם עוגת-תפוחים ותשתה גם אתה עמנו”. ומוסיפה “עד גיל ארבעים לא ידעתי לאפות ולבשל. עכשיו אני כבר יודעת יפה מאד”.

התנצל קרול שלא נתכווין כלל למשתה הקפה ולא להטריח על בעלי-הבית ומגמגם ואינו פותח במטרת בואו. והם פותחים לו בשיחה כדי להקל עליו וקובלים כדרכם: "אהבת נגינה לשמה אין היום. כנור, פסנתר כמעט שאנו עצמנו שכחנו נגינה בכלים כבודים אלה וכמעט שאיננו מתאמנים. בתחילה היו התלמידים מנגנים כאן בחמשת הפסנתרים למעלה ובאולם למטה ובשני הכנורות. ואילו היום רק אקורדיאון. כאילו היה אף הוא כלי-נגינה של ממש. אין היום מוסיקה, יש היום “הוֹפקּה! זה הוא. הוֹפ, הוֹפ, הוֹפ. אולי קצת גיטרה. אבל התלמידים הקטנים רק הופ-הופ-הופ…” עוד הם מדברים ורואים שלא פתחו לו הפתיחה הנכונה ואין לבו של הבחור אל הנושא. ומשנים טעמם ואומרים: “רק ילד אחד משפולי ההר, מכפר אליאל מבקש בכל מאודו לנגן בכנור. ועלה המסכן בלי כנור שלא הניחו לו להוציאו מארץ-המוצא ומנגן כאן אצלנו בכלי שאול ואין לו כלי-נגינה בביתו. כשרון יש לו למכביר אבל כסף לקנות הכלי אין לו”.

“בעלי” אומרת המורה “מוכן ללמדו חנם אין כסף. אבל אין לו כלי. ובעלי רוצה ללכת לעיריה, לראש-העיר, למועצת הפועלים, לכל המוסדות בירושלים, לקרנות, אפילו לנשיא כדי שישיגו כולם כלי לילד. על מה ינגן עם כל הכשרון הטוב שלו, על הכנרת?”

“אני אלך” אומר המורה “לבקש כלים בשביל מוכשרים, אחרת תצא כל רוח הקודש מכלי הנגינה היהודים ולא יהיו לנו כנרים ופסנתרנים חלילה בארץ הזאת והכל יהיו פורטים על מפוחיות בלבד”.

“מירסקי, אומר שמוכן לנדב למישהו כנור מחסכונותיו, ערירי שכמותו” סוף סוף אומר משהו בענין גם קרול.

“אבל אני לא נותן לו להשאיר עצמו בלי פרוטה” קורא המורֶה “מה הוא הסתדרות, וויצ”ו או עיריה?"

“לא תתן לו לנדב כנור לילד מסכן ומוכשר, יקנה עוד ארון ריק הביתה” מתרה בו אשתו.

לבסוף סיימו לתנות צרותיהם ופנו לקרול במאור-פנים: “ואתה, מה, מה שלומך? שתה, שתה. טעם מן העוגה!”

“אני. בעצם. לא ידעתי אל מי לפנות. נכנסתי בענין שלי. ענין של מצפוּן. חשבתי. אולי אתם. אתם שבאים משם. הייתם שם בשנות המלחמה. נצלתם. כלומר, למזלכם לא התנסיתם ברע. אבל אולי יש לכם השקפת העולם הנכונה בענין זה יותר ממני. ענין מוסרי טהור. הסתדרו אצלי כך הענינים שאינני אוביקטיבי. וקשה לי להחליט על דעת עצמי. וחושש אני שבית לא יבינו. ההורים ינקטו עמדה, משלהם. אבל לא עמדה מוסרית טהורה. כלומר איני מטיל ספק בישרם. אבל אני בעצמי מעורב בדבר ויש לי בכך אינטרס אישי”.

לא הבינו השומעים דבר וציפו שיצא מכלל הכללה ויבוא לעצם הענין כשם שהם הסיחו לפניו מרי-שיחם על צרת הכלים הדמומים והמפוחיות החוגגות.

לבסוף ראה הבחור הכרח לעצמו לפתוח בענין כפשוטו: “ענינים מלפני שנים. שעוד הייתי מחוץ לבית. בימי המלחמה והרכש בחו”ל. כלומר נשלחתי ורכשתי מה שרכשתי. והיה המסייע בדבר ומרוויח נכרי אחד. נכרי דווקא. עשיר גדול היום. אנו נשכרנו שהשגנו מה שהשגנו שהיה נחוץ ללוחמים והוא עשה ממון רב. והיום. כלומר, פתאום נקלע ארצה. והוא מחפש אחרי. ואני מקבל ממנו מכתב. חפץ לגמול לי. כלומר איננו יודע איך אבל מציע אולי נאמר איזו נסיעונת לחו“ל. למשל לאירופה כולה. על חשבונו. אני ואשתי. כלומר, חושב שנשאתי בינתים אשה. ואני עם רוזי בכלל עוד לא נישאנו. והיא דווקא משתוקקת מאד למסע מעין זה. אז אינני יודע מבחינה מצפונית. אילו עמדת אתה בפני בעיה כגון זו שאתה נהנה ואיש איננו מפסיד. ובחורתך שתנשא לך בקרוב נהנית כפל כפלים. ועומדת דווקא בכל תוקף על נצול הזדמנות כגון זו. כי אתה עצמך אין לך אף פרוטה. אז האם הייתם רואים טעם לפגם בקבלת הנאה כגון זו מידי כזה, כלומר לא סתם נכרי אלא בן אותו העם דווקא, שעשה רווחים מהון לאומי שלנו. אף שעשה טובה שקבלנו הדרוש, המיושן לפעמים אבל ההכרחי שהבחורים צפו לו בקוצר-רוח. ואני נתקלתי בו באירופה באקראי. ואולי לא באקראי בדיוק. שהפגישו אותנו גורמים שונים. לא חשוב. כעת חשובה השאלה המצפונית בלבד. אם רשאי אני להנות כלומר להפיק טובת הנאה מגמול כגון זה. אני שפעלתי בשליחות צבורית. והיום בא לי דווקא בשעה שרוזי מענה אותי: רוצה לחו”ל! צעירה ואולי צריכה פעם לנסוע ולראות. אז באמת אינני יודע. מצד אחד כמו עוגן הצלה אף שאני פעלתי בשם הכלל ולא בשם עצמי. אבל מצד שני לא נוח. כמו מעיק על המצפון. מה פתאום אני הולך לקבל טובת-הנאה מאיזה טיפוס גרמני מהעולם התחתון, ומי יודע בכלל: מי בדק מעשיו אז? איננו חייב גמול דווקא לי. אז אתם מבחינה אוביקטיבית, כאנשים שהיו באירופה באותם הימים, אז מה אתם חושבים…!"

ישבו המורֶה והמורָה מאוטמים כמו פסנתריהם הסגורים. אפילו מספלי הקפה שלהם לא לגמוּ. עוגת התפוחים על הצלחות המצומגות נתפוררה כמו הריסות המורד. וקרול בלע בלעו בבת אחת עד כי כמעט שנשתנק. השניים שתקו. לקרול היה נדמה שבאחת מתיבות הכנור פקע מיתר סול עבה שמנגנים בו אַרְיה לבַּך, מחשבתית כבדה בלומה יראת כבוד וקודש בפני החיים. לא חשוב, הרהר. שבין כך אין מנגנים כבר בכלי הזה.

הבין קרול משתיקת השניים שאפילו השאלה שהעלה בפניהם היא למורת רוחם. אותה שעה נתנבח הכלב ביבבה גדולה. והיתה טפיפת רגלים קלות ויד קלה נוקשת במטיל הברזל וכבר רוזי בפנים: “אַת?” נפתע קרול.

“שמעתי. מגרשון. כמה נפלא. מיד באתי. נוסעים! ידעתי שיקרה משהו. נס. אבל לא תארתי לי. הייתי כל-כך נרגשת שזרקתי את הכל…”

“גרשון אמר לך” נפתע קרול “סיפרתי רק לגיסי - -”

“גרשון אמר לי דרך צלחה”.

“אין כל דרך ולא צלחה ובכלל…”

“אתה רוצה לומר שלא תקבל את הגמול?”

“חושב שלא. הנה גם הם חושבים. שותקים. וזה לא סתם נסיעה על חשבון עצמך…”

“איכפת לי על חשבון מי. העיקר…”

“די. לא חושב שאני מסוגל. על חשבון איש כזה”.

זוג המורים נענע בראשו בחיוב בקצב אחד בהכרת חשיבות ההחלטה וישרה. בקצב משותף לשניהם הידוע רק להם משנות חייהם הרבות יחד. “אתה לא תסע! משוגע, בחיי, לא נורמלי. פסיכי. לזרוק דבר כזה. תראו את הפרובלימה שמצא לו. כל כובד הראש הזה של מצפוּן ומוסר והם ואנחנו. נמאסת!”

לאחר שטרקה הדלת ונעלמה אמרה המורה: “אולי נשתה כולנו עוד ספל קפה חדש וטרי?” ודברה בהרגשת רווחה. כי סלי הקפה יבשו, האפירו כאבק הרים סמיך.

כשיצא קרול מביתם היה מהרהר במשהו כאוב כצער הנגינות שדללו. רוזי הזכירה לו את נערי העיר העתיקה המגדלים בעלי חיים לענותם. כמו היתה רוזי אחד מהם, אטומת-לב וכבוית-עין. “ילדיה של רוזי ינגנו פעם במפוחיות-יד מגושמות”. מפני שהכל היינו-הך, בעלי חיים מסכנים וכלי-נגינה עדינים ודמומים וגמול-נסיעה -אולי סבי איננו מוצא לו מנוח בקברו אולי בעטיי שאני מבקש למצוא לי טובת-הנאה מטמא-נפש?

אותה שעה פתחה המורה לנגינה בקול הפסנתר וכמו נגנה לאות מחאה בכל פסנתריה כולם.

                                                                                        ***

המורה לפסנתר הלכה לעולמה. ואילו מרת באום החדשה היתה קוטפת אף היא תאנים לעשיית המרקחת. בלילה הטריד מנוחתה שעונו של דבורקין, הוא לויץ. השעון המפגר הזה! סנטה בו מרחוק. אישה מר באום נסע לעין-גב לקונצרט. בוודאי יאחר שוב. וודאי שעה אחר חצות אם לא מאוחר מזה. מה עושים בלילה כזה כשאת מוקפת כלי-נגינה של האחרת שאין לָך חלק בהם? ואישךָ כשדובר, סח תמיד באשתו הראשונה ואומר אשתי כאילו אין כבר אחרת על פניה? שבילדותה פרטה עלי פסנתר. ועתה ידיה רועדות.

ואז קרה אותו מאורע מופלא שהיה מר באום קרב שעה לאחר חצות לעבר ביתו ופתאום עולה משם נגינת שופן בפסנתר והיה שואל עצמו מי מנגן בביתו מאז הלכה הראשונה לעולמה? והיה מתירא להכנס. לביתו. כאילו היו הפסנתרים פורטים מעצמם. או רוחות שירדו לעורר הכלים מעלבונם?

החליט לפתוח דלת ביתו בבת אחת כפותח קופסת פנדורה.

פניה הדקות, החולניות והיפות של מרת באום החדשה גחנו על הפסנתר ועל ידיה הרועדות והפורטות כיראות מאיזו מכה שתנחת עליהן. כאילו אסור להזכר בנגינת ילדות מלפני, לפני השָם, והאימה וכל מה שהיה. אף שלרגע היה נדמה שנתאחתה ילדות עם עכשיו ובאמצע לא היה שום דבר. שום חזיון-אימים. שום דבר שבאמצע. רק ילדות וקשישות וצלילים מאחים, מצודדים נגררים לעברו באיזו בקשת מחילה ממנו על האשליה שעוררו בו.

אני אינני מאמין בתחית המתים, אמר לאחר מכן בלחישה מר באום. אבל לרגע היה נדמה לי - -

דבורקין לא האמין בסיפורי בדים ובנפטרים פורטים על פסנתר. הוא ידע שהדמות “הפַרְסָה” החדשה שמוטה באישון לילה על אחד הפסנתרים ומבקיעה את שעתו בנגינה של חולין. הוא בעט בארגז שלפניו ואמר כמעט בקול רם: "בני אדם ללא כל רגש רליגיוזי! חולין, חולין, חולין, וזה הוא. אין מנוס ואין מסתור. עגבים. בסך הכל עוגבת עליו. המסכנה! ודרך מי? דרך ההיא, הראשונה! בפסנתר שלה עצמו, כמו בשמלתה. כמו בכותנתה. העגבנית!

מתוך “גזית: ירחון לאמנות ולספרות”, כרך ל‘, א’-ד‘, עמ’ 349–352

על ש' הלקין: “נכר”, סיפורים. הוצ' מוסד ביאליק, ירושלים.

אילו כתב אדם אחר ולא פרופיסור לספרות עברית ואיש ספרות מובהק משורר ומספר ומסאי כשמעון הלקין בטוי כגון “הדרך הנוראה לאמריקה” בעקבות “אשר שם דרך-הים, אל עיר-הנמל” וכו' היינו תמהים על שבחר לו סופרלטיב מלולי הזועק קרשצנדו כבר בראשית סיפורו “גולים”. אלא שנתבשרנו בסופו של הקובץ בידיעה שהספר כולל “דברים שנכתבו במשך עשרות בשנים”. ולהלן אינפורמציה שהסיפור שלפנינו נכתב בשנות העשרים. האחרים חוברו בשנות השלושים ורק אחד בשנות הששים. היש בזה כדי לשנות בטעמו של המסופר שנכתב לעתים לפני שנולד הקורא, לעתים בשנות ילדותו של הלה או בבחרותו? אין, ויש. אילו נכתבו הדברים בלשון אחרת ולא עברית אולי לא היה השוני כה רב. ואילו – כיוון שנכתבו עברית, יש תוספת לוואי לשונית מיוחדת במינה נוסף לתוכן המסופר ולביצוע האמנותי.

בחרתי בביטוי “הדרך הנוראה” לאמריקה כי ראיתי בזה סמליות לסיפורים כולם. אם לא נוראה הדרך בכללה, כדברי המשורר-המספר, הרי היא קשה למדי. היא מתווה דרכו של האני-המספר הסמוי והכרוך אחר גבוריו, שאין הוא שווה-נפש למתואר ול“מולדת עוקרת ממקום למקום עם הנודד יחד”. כלומר, לאותה עקירה של משפחות יהודיות ממזרח אירופה ושאר ארצות אירופה לעולם החדש, היא אמריקה. כאן נקודה עזה, שהיא תערובת של עייפות, זרות בדידות, “גולים מפינות נדחות” הנושאים עמם צער-לב, כשהם משתערים על “ראשיתה של ארץ-נכר”, ומהווים ביחד גוש נגרף בתוקף יד קשה וסמויה הנוהגת בהם ב“דרך הנוראה”.

בחרתי בביטוי “הדרך הנוראה” לא רק לצרכי הסיפור הראשון והערותי עליו אלא אף לצרכי שאר הסיפורים שאינם פנויים וחפשיים מדרך מעין זו, אף שהיא לובשת פנים אחרות וצורות אחרות. אולם יש בסיפור הראשון “גולים” כדי להתוות דרך-גילום זו במוחשיותה ובממושה הפחות מורכב והפחות מתעתע.

יש סופרים שאינם סולחים לשום אדם עצם היות להם “עין-ריקנית”. אולם בדרך הנוראה של עקירה מארץ מזרח-אירופית אל העולם החדש שנתנסה בה המחבר על גופו בצעירותו, יש מקום אף ל“עין הריקנית” שאינה רואה כלום. חטא זה של עין המחויבת לראות ולהביע, שאינה עושה מלאכתה וכל הבעתה ריקנות מוחלטת צובעת את פתיחתו של הסיפור בגוון היאוש שעל סף הארץ החדשה שעם כל המופלא הצפוי בה, הבאים לתוכה ולקראתה פוקחים לעומתה עין אטומה, נרתעת “ומפגרת” מגודל החשש מפני החדש.

ה“אדרות הזולות” שעל גוף שתי נערות המשפחה מדיפות כביכול ריח צמר שלא עובד כהלכה. ריח זה מדיף עוני על סביבותיו כבר בראשית הדברים ועל אף פני “תלמיד חכם” שיש לאם-המשפחה, אין היא יכולה להדר חכמתה בלבוש של נוי וטוב-טעם אלא בלבוש של זולוּת.

המורא מפני “סכנה לא נראית”, שהיא טבע שני לגולים, מהווה אף היא חלק מן הדרך הנוראה של עקירה ממקום אחד ורצון עז להתקבל במקום הבא. כך צובע המספר את בפתיחה המורחבת לסיפורו באותה אווירה של אי-נוחות וחשש ופחד מפני הבלתי-ידוע והבלתי-צפוי והמסוכן בעולם החדש, שאין הוא משוחרר ממנו אף בשאר ספוריו. ומכאן אף מקור שם הקובץ כולו “נכר” הכולל בתוכו כל הסכנות הנזכרות לעיל. כי יש בין הגולים אבות לילדים ובעלים לנשים, המקדימים לנסוע לעולם-החדש לפני משפחותיהם והם מצטרפים למשפחות נוסעות זרות, כדי להשתחרר מרגש היתמות האוחז בהם עד כי חשים בעצמם מיותרים ועלובים באין בני-ביתם עמם.

בין שהגולים הם אודסאים או בסרבאים ולמעשה הרוב יוצאי רוסיה הבורחים מן המהפכה ואפילו יראים להזכיר שם ארץ-מוצאם, כולם חדורים מורא מפני מה שהניחו מאחרי גבם. זו מתבטאה באייזו מבוכה, בושה ופחד גם יחד עם הבהובי חיבה סמויים בין גברים ונשים זרים, הנתקלים זה בזה ואינם פנויים, אפילו במבוך זה של דרך קשה מחיבות נסתרות ומהמשכות הלב אחר דמות מלבבת.

אלא שבדומה שהמספר שבהלקין אינו מתיר לעצמו בדרך-תלאות זו הנחונים שברגשת-הלב וכדי להתגבר על היותו הוא עצמו מעורב כל-כך בתלאות המעבר הקשה מארץ לארץ הוא נמלט אל הגרוטסקה המרגיעה, ומספר באח-בכור של המשפחה שלוּקה לצבא שעבד בטחנת הקמח המשפחתית והיו לו שש אצבעות על כף ידו. עיווּת זה של טבע שהוא לכאורה פרט בלתי-חשוב ומקרי שבזכרון, מסיח מיד את הדעת מן הזרימה חסרת היציבות והמשנה צורה תדיר של קהל גולים עוקרים מארץ לארץ, והיא מחזירה אותנו אל היציבות שהם הניחו מאחרי גבם. אף כי היציבות שם מסורסת, גרוטסקית מעוותת, שלא כדרך הטבע, מפחידה בסטייתה מדרך הטבע.

המספר לא יכול היה לבחור בנקודה עזה יותר ובטפיחה שהיא טופחת בפנינו מתיאור אנומליה זו של כף-היד בת שש אצבעות על דרך התיאור המקרי, כביכול, שהוא מוחה ביד זו גרגרי קמח מריסי עיניו. בזה הוא מחזיר אותנו במחי-יד אחת אל עבר-יציב של גולה אחת, המתערערת בתוקף המהפכה ומוראותיה ומשחרר אותנו אף מן המועקה שהטיל עלינו בתיאור קהל-הגולים העוקר ממנה ומתיסר בתלאות הנסיעה לארץ החדשה. המועקה הזמנית, הזורמת, הגורפת את הקהל מרציף-הרכבת אל תוך הרכבת העמוסה, מתרופפת בכח הגרוטסקה עד כי אנו יכולים לדמות יחד עמו את הקהל הגדול לאותו סוס בטחנה הסובב תחתיו כל היום. מין סיבוב קיומי ללא תכלית. סביב עצמו. כלומר, אף שהקהל, כביכול, עוקר מארץ לארץ ועובר מרחקים רבים, מבחינת משמעות חייו ותכליתם הוא למעשה הולך וסובב תחתיו. וכך עובר המספר מתיאור, ממצב-רוח, מהגזמות שלא בדרך הטבע אל הרעיונות, אל עולם המחשבה של החיים. אל אידיאת החיים “המעוררת רחמים עד כדי דמעות” כי המעבר מארץ לארץ איננו תכליתי מבחינה פילוסופית. ומכאן השאלה המתבקשת מאליה: כיצד הגיעו לכאן כולם?

זאת אפשר לשאול על כל קהל ועל כל קהילה, בין שאלה של סתם ובין על דרך פיגורטיבית רוחנית מובהקת. כי את המספר הלקין מענין מאד לדעת כיצד מגיעים בני-אדם למה שהם מגיעים, ומדוע ובכח מה ועל שם מה?

ומספר כהלקין יכול אף להרשות לעצמו להשיב: אינו מבין כלום! מי שחושב והוגה ותוהה על עולמנו יכול להרשות לעצמו להכריז על דרך הפשטות הטהורה שאינו מבין כלום. כי הוא עדיין רוצה לחשוב עמנו ביחד, קוראיו, הכיצד מגיעים בני אדם למה שהם מגיעים ובכוח מה?

והדרך הפשוטה בכל עת שמתעוררת דילמה בחיים וכשנשאלות שאלות נוקבות מאין כמוהן היא למר-הנפש לצנוח תחתיו ולהירדם. ובעיקר “שלא לעשות את הדרך הלאה”. פתרון זה שביאוש, תאווה זו להשאר במקום אפילו אם המקום איננו אלא שטח להירדם בו מבלי לחוש דבר. ולהפסיק ולו לשעה קלה את הדרך הנוראה, היא על דרך האליגוריה, תאוותו העזה של המספר, אף שאין הוא מתיר לעצמו פתרון קל, בלתי מחייב ושטחי כגון זה.

“המסע” בעקבות המספר ולא רק בעקבות גבוריו, יכול להיות מאלף עד מאד אם לא נפריז בו. כי בינתים הגענו לצומת-דרכים משתרגות, מסתעפות למרחקים של כל גלגולי העולם, שדרכיהם מתרחקות ואינן מצטלבות עוד לעולם. ומראה הבקיעים בקיר בית-התיבות כקרני העכביש מרבה-רגליים הופך סמל למהגרים הנרתעים לנוכח ההמחשה המצוירת של גורלם ונתיביהם.

יתכן שזו היא האקטואלית שבתאורים לגבי מהגרים היום מאותה ארץ-מוצא אלינו. ואותה אווירה של הרתעות כמפני מפולת סמויה. האמנם, חש המהגר החששן שצפויה לו מפולת מסוימת בדרכו אל הארץ החדשה? והוא בבחינת עדר נבעת וכנופיות טרופות ומוצא עצמו בבקעה שוממה בלא רועה?

כי על המספר הלקין מעיק תדיר ה“אי-נודע האיום” ואף הפעם הוא נוקט בלשון סופרלטיב “איום” כשם שנקט קודם לשון “נורא”, זה האי-נודע האורב לכל אחד. האמנם, מגזים סופר-משורר אנין-דעת כש. הלקין בראשית דרכו בסיפור, בנקיטת לשון הגזמה? שמא היתה למלים אלה בשנות העשרים משמעות רכה, ופחותה משיש להן היום? או שהוא רוצה להעבירנו אל הרגשה-קיומית עזה, מקום שבני-אדם נראים וגויים נראים כעצי ענק עקורים משורש ש“עוד מעט והם קמים עליך”. והכוונה היא להעניק לנו אותה תחושה יהודית של ראשית-המאה כשכל גוי היה בבחינת ענק אלים המאיים על היהודי לכלותו?

ומכאן אני מגיעה למסקנתי, שהסיפורים שלפנינו אינם סיפורים בעלי מוטיבציה אמנותית ספרותית טהורה אלא בעלי מוטיבציה לאומית-קיומית-יהודית ביחודה. ובזה אין הלקין שונה מבני דורו האחרים. שכן כל אחד מגבוריו הוא גילום תחושה יהודית, תחושה יחודית לעם הזה, העוקר מארץ לארץ וכל שעובר עליו, והוא מתנסה בו בדרכו הנוראה, ולכן מותר לו, לקרוא על דרך ההגזמה לדרכו של היהודי “נוראה” ולבדידותו “איומה”. כי ברגע שהדרך אינה של אדם אחד בלבד, של פרט, של אני-מספר בודד והוא הופך דרכו של עם, של חולית אדם לאומית, בעלת תכונות דו-לאומיות מסוימות והיסטוריה לאומית מסוימת, אין זו כבר לשון הגזמה לכנותה נוראה או איומה, היא דרך כללית, היסטורית, שנבדקה במשך דורות, ולא פסקה מהיות נוראה ואיומה. והיא ממשיכה להיות נוראה ואיומה ומשום כך נשאר התיאור הספרותי-האמנותי אמין ומתקבל על הדעת על אף השימוש המוזר במלים שהם סופרלטיבים.

וכדי להוסיף תיאור על תיאור, מעוצבים הגויים האלימים כקפואים, זעים לאט ובעקשות – לדרוס. בעוד שהיהודי מתרוצץ מהכא להתם ברוב פחדו, כדי להנצל ולהתחמק מהם. ואמנם, קורא הסופר לענין בשמו וכותב במרכאות “גויים”. שידעו במי המדובר. יהודים לעומת “גויים”. לא סתם גוי אלא המושג המאוים ורב הזוועה “גויים” מלרע וכל הסבל הכרוך בהיגוי המלה הזאת על פי דרך זו. וכדי להוסיף על האימה מתואר הגוי, בפרצופו, במבנה גופו וב“דממתו החגיגית” “החורשת רעה”.

וכאן באה המסקנה: “חרדה כמוסה זו מפניהם גזלה את שמחת החיים בטרם בוא הרעה”.

אולי טוב שיצא הספר במקובץ בימים אלה. אולי טוב שיקרא בן-הארץ תיאור מפורט זה של הגוי המאיים ויבין את המנטליות של הוריו, זקניו ואבות-זקניו בארץ שהניחו מאחריהם לפני עלותם ארצה. כי דווקא ש. הלקין עושה זאת בדרך הקצרה, הפשוטה, הקולעת והבלתי פשרנית ביותר.

הוא קורא לדבר בשמו, הוא מכנה לפחד מפני הגוי בשמו. והפחד הוא איום. הוא אינו מתבייש בו. ובו כל נוראות הדרך מארץ לארץ, ללא תכלית. מפני שזו היגררות מגולה אחת לשניה, כסוס הסובב תחתיו, סביב עצמו. ולכן זו היא ספרות לאומית, שאינה מתביישת בזה. זו היא ספרות הקיומיות-היהודית בגולה, הרגשות הם יהודיים קולקטיביים, לא אישיים בלבד. אף כי יש לגברים אף רגשות משלהם. אלא שהללו בתחום הגוף בלבד. ואילו בתחום הנפש היראה, זו היא ההרגשה היהודית הקולקטיבית של העם המתפורר לפרטיו. והפרטים חשים כמותו, אפילו כשהם מתפעלים מבני המערב, "בני בניהם של נושאי הצלב! " התפעלות שוטים של צעירים המשקיפים על אריסטוקראטים אלה שבעמי המערב.

וההתפעלות שוב אינה של הפרט אלא של קבוצת צעירים הזוכרת בהנאה אותם בני אצולה נוצרים שחילקו קרקעותיהם בין דלת העם ויצאו “בדרכים לא נודעות לקברות קדושים רחוקים”. ההתפעלות היא אף למראה בני-המערב הגויים הרואים זרים רבים בקרבם מהגרים לא-קרואים ואין הדבר נוגע ללבם, וכאן מבדיל הסופר בין עם של מזרח-אירופה הפולט פליטיו ומהגריו לבין עם מערב-אירופי הנוגע בהם, כביכול, בלא אכפתיות. “אף שגם זו היתה פעם רוסיה”, הוא אומר. ומכלל אמירה חיובית זו כבר נשקפת השלילה. שגם אלה אינם מכניסי אורחים אלא רק סובלים מהגרים לעת עתה בדומיה וללא תגובה. המדובר, כנראה, בפולין, ואף זו אינה מערב של ממש, אלא “אומה צעירה” המתגנדרת במדיה החדשים.

היש בזה נבואה מראש לגבי אומות צעירות אחרות המתגנדרות במדיהן? לא ייתכן שהרי הדברים נכתבו בראשית המאה ולפני היות לנו מדינה משלנו. אולם יש בזה אף מעין אנלוגיה לגבי המצוי עמנו היום ואין חלה על הדברים הללו התישנות כל שהיא. ואף אז דנו בזה הצעירים בלבד.ואילו האלמנה רנקל אשר בשנות העמידה אין לבה פנוי לראות אומה צעירה בלבטיה, היא חושבת מחשבה יהודית-גלותית מרכזית: “הספק אם באמת כדאי הדבר מעיקרו? לנוד למרחקים הנוראים האלה, אשר גם שם גויים ונכר”?

ואז בא היחד. מלה זו “יחד”, שיהודים בגולה הסתופפו בצלה שהיא, כביכול תצילם מכל רע, להיות יחד ולהתגונן יחד. “כאן צריכים להיות הכל יחד”. “לקדם את פני הבאות”. סופו של ה“יחד” הזה אמנם להקים כעבור שלושים שנה את המדינה. אולם יחד זה של עוברי-אורח, של “אורח נטה ללון”, דרכו רק להוליד רוגז והתבוננות כל שהיא בצדי הדרכים ותו לא. וכאן באה נחמתו הגדולה של היהודי הנודד, המנחם לבו ונפשו בנדודיו במושג “השכלה שבנסיעה”. "הנטייה להסתכל קצת במה שאין האדם רואה אצלו בחדרי-חדריו. אותו אדם מזיל דמעות-התרגשות בפני המושג שלאחר-מכן ולאחר כמה עשרות שנים נשים אנו כאן בארץ ללעג ולקלס את “הפקיד היהודי” בבחינת “בא הגואל”. כשם שהתרגשנו פעם מן “השוטר היהודי” בארץ ומן “הסמל היהודי”. והגואל הוא בסך הכל שליחה של חברת “הכנסת-אורחים” המקומית הנושא עליו כתובת באותיות מרובעות כחולות על סרט לבן והנושא ידו להסות את הכל כאילו היתה זו ברכת-כוהנים.

וכאן שום תיאור שבגרוטסקה. בכל עת שהלקין מבקש להביאנו אל תכלית הדברים הוא יוצר סיטואציה של גרוטסקה מוגזמת וזועקת. כי השליח-הגואל נישא על כפים, מורם מעם. ואין בפיו כל בשורה ומיד הכל נמלטים ממנו כמפני נביא-שקר. תיאור גרוטסקי זה שם לצחוק בעיצוב ובעמוד אחד את כל ההתעוררות היהודית בגולה לקראת מה שהוא שבישועה וההתפכחות המהירה למראה אזלת-ידו של ה“גואל” הכוזב.

מיד חשים המהגרים “שהכל אבוד ואין כח להתאושש ולנהל את כל הנבוכים”. כי זה הוא למעשה מרכז הדברים. הכל נבוכים ואין כח לנהלם. רק נערות צעירות וחושניות נותנות עיניהן בגויים ובמדיהם ונמשכות לרגע קל אחר יפי-תארם וזקיפותם. “עוד יש חיים בעולם” מעירים המהגרים זה לזה למראה רחובות הומים שהם עוברים על פניהם בעגלות ולמראה חנויות מנצנצות. כביכול, אין הם חשים בחיי החיים ההומים מסביב. רק נערות יפות שובות כל לב ועיני בחורים שבדרך צמודות אליהן. רק, הן זוכות אפילו כמהגרות בתשומת-הלב החמה והחובבת.

בדרך זו מלהיב המספר כיד היכולת הרבה עליו את הסיפור הצונן, האדיש, חסר התקווה והנבוך, בחמימות אנוש. בחיבת-גברים לנשים ונשים לגברים בני כל העמים והלשונות. באיזו קוסמופוליטיות לא-שלילית אלא אנושית חיובית טובה.

גם אז, כמו היום בווינה, הגיעו מהגרים לאיזו עיר ולטירה מוקפת גן, שהיא תחנת-מעבר בדרך אל המטרה הנכספת. היום המדינה, ואילו אז ארץ מערבית רחוקה. ששם קיוו למצא מסתור. ורק לילדים יש האומץ לפול ארצה, לבכות ולצעוק כאילו “מלקים אותו ברצועה: הביתה אני רוצה! הביתה!”

התעכבתי באריכות על סיפור זה שהוא הראשון שאני רואה אותו כטפוסי לקובץ כולו אפילו שאר סיפורים הם מתקופות אחרות ובעלי נושאים אחרים. האדם המרכזי בתכונתו המרכזית זועק הביתה! בין שהכוונה היא לעצמו, אל מהותו שלו ובין שהכוונה למהות הלאומית-האומתית, כי הנכר דוחה והגיבור זועק תדיר: הביתה!

הוואריאציות האחרות שבספר, הראויות החלט שנתעכב על כל אחת מהן במיוחד, אינן בדיוק וואריאציות של ממש, אלא רק מבחינת-הגישה אל הנושא וממושו. למעשה כל אחד הוא חטיבה בפני עצמה ורתיעה אחרת מפני הנכר.

כי “חיי מישהי אחרת” שבטעות נפלו בחלקה שלה שבסיפור השני, אף הם חיים שבהגירה, שבאי דבקות בדבר אחד הקרוי מולדת, אם הוא מולדת של ממש או מולדת שברוח. דבקות בשלמות-חיים אחת שלפחות תכליתה שרירה וקיימת. שאם חייה של חיה-יוכבד אינם חיים שהיו צריכים להיות, הרי שהיא עצמה מנוכרת מעצמה. וגופה שלה הוא נכר. הנכר הזה שאין לה שליטה בו. שהגוף עושה בה כחפצו. וזה סודה. סוד פרי אהבתה לנכרי.

סיוט זה של נכרים ונכר הופך לפרקים למיסטי, למושג שכבר אין זוכרים אותו בברור והוא שכוח ב“עולם התוהו-עובר ליצירה”. ולגבי אשה המעבר מהבטרם אל המצב, של “היתה לעוד נפש חיה בעת שמפרפר העובר לראשונה בתוכה”. ואף כי המכתבים שכתבה לעצמה הגבורה מזכירים לנו את סיפורו הנודע של מופסן אין הנושא הדומה שווה כלל. כי אכן הכותבת אינה אשה ערירית אלא אם לבנים ואשה לבעלה. והאיששהיא כותבת לעצמה בשמו הוא בבחינת ממשות ואף נתן לה בת. אלא שעצם העובדה שהיא חיה בנכר-חייה, בזכות המליצות “הנשגבות” שכתבה לעצמה בשמו הוא שהרי שהיא אם ואחות לנושא האדם החי בזכות איזה נכר עלום, כי האהוב הוא נכרי ועצם האהבה היא נכרית לחייה. ואף בבתה-הבכירה יש מן הנכרי.

ואף ההזיות החביבות על גיבור אחר הן פרי נכר אחר מעיירות רוסיה הלבנה, כשהגיבור הוא כבר תושב העולם החדש. כי ההזיות הן מן הילדות משם, מעבר לים. שלא יהיה ספק בדבר אומר המחבר בספורו “ליטה” ההזיות “מאחת מעיירות רוסיה הלבנה”. ואפילו בסיפור זה שרובו הרהורי-הזיה פיוטיים והוא מספר ברעב נפשי, באה ההגדרה היוצאת משאר ספורי הקובץ: " צער שמביא את הנשמה לידי אהבה" אך בדרך אחרת, דרך הריאליזם החולמני השר את שיר רעבונו של האדם לנשמתו. ודמות האשה הלבנה הנחלמת חוויתה אף היא בתחום השאלה: מה אני לך? באשר הסיפורים שבחלקו השני של הספר שהם בקוטב אחר, כרוכים בענין “הגעגועים על קדושת-האהבה”. קדושה זו בין שהיא מתבטאה בחלומות הלבלוב המאוחר של איש שבע-ימים ואהבתו לנערה צעירה (מתוך מכתביו של לואי בירין) על דרך הפיוט הדן בשנות אפילות של זקן, שהבשילו אהבה ש“דוגמתה אין שום צעיר וכו' עשוי שיצמיח” ובין בדרך המורא בסיפור שהוא בעיני המגובש והפיוטי שבסיפורי הקובץ “מפחדבלילות”, מפועם כל משפט ומשפט ברובד נסתר העובד קדושה זו בהחבא. כי כאן המחוללת, היא דמות ערטילאית שצופנים בלב אהבה אליה, אף שבמציאות משתעבדים בסופו של דבר ליצור שבממש, הנושא אהבה אליך באשר יש רחמים בחיים ויש כאב ועינים נעצמות ללטיפות שבממש שאפשר לשאתן רק אם הן כרוכות בקורי-חלום. ובאשר האדם חי בצלו של הפחד הגדול מפני עצמו. אלה “חזיונות האימים” המתרחקים אך ורק כאשר מהרהרים ב“מחוללת דקת-הגוף”. ולא שהיא “מפיגה את הפחד אלא שהוא מתרכך לזיו עיניה ואתה נכנע לו”. כי קדושת האהבה סופה שהיא נתלית בדמות דמיונית המצויה בחזונו של האדם, אם אין הוא משקר לעצמו. כי ברגע שהוא משקר לעצמו מתים החזיונות בתוך אמת-החיים שכל עיקרה “מיתה ממושכת”.

פילוסופית-החיים זו של הלקין הניתנת ונמזגת מסיפור לסיפור אף שהם עוסקים בענינים שונים ובמצבים שונים, סופה שהיא עוברת סינון של רגשות אישיים, מעונים, מתיסרים,בתהליך אין-סופי כמעט של רעב או צמא; שאלה המלים העומדות לרשותו, כשהוא מבקש לתאר את המצב לגבי קדושת-האהבה, שהיא בבחינת חזיון שאין לו מימוש אלא פיוס עם המציאות ורחמים וותרניים, שהם המוטיב הפותר ואינו משביע. הפותר ואיננו מרווה. מבחינה זאת מצוי חלקו השני של הקובץ הרחק מסיפוריו הראשונים, הלאומיים, הרעיונות-הקולקטיביים. מה ראה המחבר לספחם יחד? אולי כדי לסמן שני קטבים ביצירתו. מזה ומזה. וציר מאונך מקשר ביניהם. או שאיננו מקשר והם רחוקים זה מזה.

למעשה, המקשר הוא דרכו-הנוראה של האדם היהודי מחצי-כדור-ארץ אחד של גולה לחצי-כדור-ארץ שני של גולה, כשבתווך נשחק הפרט בין שהוא נשחק בקולקטיב לאומי גדול ובין שהוא נשחק בקרבת חזיונות-לבו הכמהים לקדושה שבאהבה או במאבק בין עמלק לישראל (בשעת ביקור), באשר עמלק הוא בלבם של ישראל, בדמם ממש ולא מחוצה להם. וכך המוטיבים האישיים והלאומיים היהודיים נחבטים תדיר זה בזה, בלא מרגוע אלא במרגע-חדלון בלבד.

שָׁלשׁ בְּנוֹת הָהָר / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

פורסם ב- 5.12.46 ב“הבוקר לילדים”

להרי ארצנו נולדו שלש בנות. הברוכה, “נוה אילן” להרי ירושלים, הצעירה ממנה, “תקומה”, להרי חברון, ובת‑הזקונים, “דברת”, להר תבור. “תקומה” נולדה בארץ‑סלעים אפורה ושוממה, בנחלתו של אברהם אבינו. ובארץ זו צוקי‑סלע חדים, וצנת‑הרים רעננה ומשיבת‑נפש. “תקומה” נולדה לא הרחק מעץ עתיק‑ימים, הנצב על פרשת דרכים ומקדם פני הבאים לכפר‑עציון ולמשׂוּאוֹת‑יצחק. ובארץ‑הרים זו, מסוּפּר במשנה שלנו, נפרש אור מופלא על הפסגות עם עלות השחר וזריחת החמה.

מַזָל‑טוֹב! בַּת נוֹלְדָה לְהַר‑חֶבְרוֹן

לא הרחק ממקום מנוחת אבותינו, במערת המכפלה אשר בחברון, פקחה “תקומה” עיניה, ישבה בראש ההר, נתנה עיניה סביבה בפעם הראשונה בחייה והתבוננה בארץ בה נלחם יהודה המכבי ביוָנים. היוָנים עם צבאם הכביר, עם פרשיהם ופיליהם, חנו בבית‑צור ויהודה המכבי חנה ממולם בבית‑זכריה.

הצטחקה “תקומה” בפעם הראשונה בחייה ואמרה: – הרי אני בבית‑זכריה, במקום שהיה פעם בית‑זכריה. ממני הסתער אלעזר החורוני על פילו של המלך להרגו והפיל הכבד נפל עליו והמיתו. – כך ספּר לי אבי‑ההר.

שאלה “תקומה” את אביה, הר‑חברון: – מה זה פיל? מעודי לא ראיתי פיל!

– פיל הוא חיה גדולה בעלת חוטם ארוך מאד, שתי שניִם חדות, גלים מסורבלות וגוף כבד ואפור על‑פי הרוב, לפעמים לבן. יכולה אַתּ ללכת לגן‑החיות בתל‑אביב ולראותו, כי זה מקרוב הובא שמה מארץ רחוקה.

– והפיל נלחם במלחמה? – שאלה “תקומה” את אביה‑ההר.

• הפיל משורין והמלך ושרי‑הצבא היו רוכבים עליו בימי קדם כמו במכונית משורינת כיום – השיב אביה‑ההר.

לעת ערב שכבה תקומה לישון. לפתע שמעה קול שאון עליז, זמרה ורקודים.

– מה קרה? – שאלה את ההר – מי הם הבאים, הנושאים דבר‑מה ומזמרים?

– תפלת‑הדרך הם אומרים ונושאיםספר‑תורה בידיהם – השיב אביה‑ההר. – אלה הם נערי ישיבת בני עקיבא מכפר הרואה, נערי טירת‑צבי וביריה, נערים ונערות. הם באים לברכך ליום‑הולדתך הראשון. הן הבוקר נולדת. וכעת שבי לך בראש גבעה נשאה, הצופיה אל הרי חברון ויהודה, וצפי לבואם. ימים רבים צפיתי לך ולהם. וכעת באתם כולכם אלי לחלצני מבדידותי ומשממוני – אמר אביה‑ההר.

הגיעו הנערים אל “תקומה” וברכוּה ברכה כפולה, ברכת “שהחינו” וברכת הולדתה.

קבלה “תקומה” את פני המברכים על גבעת הסלעים אשר לה ולא ידעה במה לארח אותם ומה להגיש לפניהם, ולה אין מאומה. פנתה במצוקתה אל ההר. הוא הרגיע אותה לאמור: – אַל תדאגי, בתי, הפעם הביאו האורחים עמהם את כל צרכיהם. עוד מעט והם יקימו לך בתים, יטעו גני‑פרי, ישתלו גנות‑ירק וערוגות פרחים.

ואכן ראתה “תקומה” כי נגשו הנערים אל המלאכה והקימו לה שני צריפים, אהלים ומגדל ואחר פתחו את צקלוניהם, אכלו ושתו ושמחו.

ספקה “תקומה” כפיה בשמחה. שמח גם ההר לשמחת בתו, כאילו שוב קמה סביבו מלכות ישראל כמקדם. ראה את בנו כפר‑עציון שמח באחותו החדשה ואמר בלבו: – מי יתן ורחל אמנו תסוכך על אלה הרכים ותגן עליהם מכל רע.

בַּת הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

ולהרי ירושלים נולדה בת ושמה “נוה‑אילן”, היא נולדה ביום ב' חשון תש"ז, למרגלות “הר‑הרוחות”. זה ההר שבקרנוהו בטיולנו למעלה‑החמישה.

“הר‑הרוחות” זועף הוא ומשיב תמיד רוחות לכל עבר. וכאשר ראה קטנה זו שנולדה להרי ירושלים, אחות למעלה‑החמשה ולקרית‑ענבים, והיא שוכנת על גבעה לרגליו, מקום שנרצחו החמשה במהומות תרצ“ו‑תרצ”ט, נזדעף עוד יותר, השיב עליה מרוחות הסתיו ואמר:

– קטנה זו, מה לה פה ומי לה פה?

אך עד מהרה נדם. מתחתית הגבעה עלתה אל “נוה‑אילן” קבוצת צעירים ומהלכם איתן וצבאי. רגילים ומנוסים בעליה בהרים הלכו ועלו, קפצו מאבן אל אבן, באדמת הטרשים, כרגילים בכך מבטן אמם.

– ממש כפרטיזנים בהרים – חשב הר‑הרוחות, והשקיט רוחותיו ביראת‑כבוד בפני הללו.

– ילדתי – לחש בנופת לשון ובלטיפת רוח קלה – חבריך הם אלה, הצועדים ועולים?

– פרטיזנים הם אלה – השיבה “נוה‑אילן” בגאון – “מאַקים” הם אלה, פרטיזנים יהודים מצרפת, חלוצים הם אלה, שברחו בשנת תש"ד מצרפת דרך הרי הפירינאים לספרד. פלוגות מהם עברו בדרכים עקלקלות בהרים, בהרים רמים, רמים מאד – בטאה לעומתו – ללא אוכל ומים, מהם נפלו ולא יכלו להמשיך בדרכם. אולם הנותרים הגיעו לאחר עמל רב לספרד, הפליגו באניה ובאו ארצה למחנה עתלית. משם עברו לדגניה ב', למדו עברית ועבודה חקלאית, אחרי‑כן ישבו בחדרה על “גבעת בוסל” וכעת הם עולים הנה, אלי.

– ומה שם הבאים כי אדע?

– “טללים” שמם.

– טללים – צחק הר‑הרוחות – שם מצחיק. יש לי כאן די טל מדי לילה בלילה… חה, חה, חה. ואיך ישבו כאן ללא בתים וללא מים וחשמל? – שאל הר‑הרוחות.

–הן ראית לפנים את הבאים לקרית‑ענבים ולמעלה‑החמשה – השיבה הקטנה – גם להם לא היה כלום וכעת יש. גם אלה יעבדו ויבנו ויהיה להם הכל.

נחה דעתו של הר‑הרוחות ושקט מזעפו, כי ימים טובים נכונים לו.

בַּת הַתָּבוֹר

ובת שלישית נולדה להר תבור. ושם הבת דברת.

דברת נולדה בין עפולה לכפר‑תבור ואדמתה משתרעת בשלש רצועות בין הכביש להר תבור, בשכנותם של כפר‑תבור ושל בית‑ספר כדורי.

ממעין חרוד הגיעה דברת, אחרי היותה שם שש שנים, למקומה החדש, ולה 35 ראש בקר, 220 ראש צאן, 500 עופות ו‑100 כורות‑דבורים.

כן, לדברת יש דבורים, וזה מצחיק, כאילו היינו אומרים דבורי דברת וחושבים על דבורה הנביאה, שבודאי היתה לפנים במקום הזה.

את בת התבור דברת הקימו חברי קבוצת “זרעים” חניכי “המכבי הצעיר”, אף הם מ“גבעת בוסל” בחדרה, וחניכי “הנוער העובד”, מעולי אוסטריה וגרמניה, ואל אלה הצטרפו אף חיילים משוחררים, שחלמו על כפר במולדת עוד בשרתם בצבא באיטליה.

בדברת 85 מבוגרים ו‑13 ילדים. דברת היא בת הגליל התחתון, חבריה עלו אליה מתל‑עדשים והקימו בה מיד שלשה צריפים ראשונים וגדר תיל. שם התכנסה מיד מועצת עמק יזרעאל והיא הנקודה ה‑15 שהוקמה בשנת תש"ז.

הנוסעים בכביש עפולה‑טבריה ראו את דברת שצצה לפתע לצד הכביש, ותיקי הישובים שבעמק, מבלפוריה, כפר‑גדעון ותל‑עדשים, אצים לבקר את השכנה החדשה. דברת נתקבלה כחברה במועצת אזור יזרעאל. ומיד יצאו הטרקטורים, שהביאו הישובים הסמוכים לעזרתה, לעבּד את אדמתה ולחרוש בה. בינתים הוצג מלאי המים על מגדלה, וילדים התחילו לזרום לדברת כדי לברכה בחגה. באו ילדי בתי‑הספר מכפר‑ילדים ועפולה, מתל‑עדשים וממזרע. ולפתע הופיעו מדים, אנשי המשטרה היהודים מעפולה, שבאו להשתתף בחג.

כך נולדה בת התבור, בת‑ההר השלישית.

האשה מספר שלושים ושנים

מתוך “הבוקר”, 11.6.1943

נדמה לי שלפני אותו הבוקר לא ראיתיה מעודי. אולי ישבה פעם על ידי באוטובוס, מקפיאה את כתפיה וגוחנת קדימה כדי לתפוס פחות מקום. אולי הֵסבה פעם על ספסל בשעות אחר-הצהרים, על הרציף המשתרע לאורך שפת הים, נותנת את עיניהָ במים ואני נותנת את עיני בה. ואולי, אין לדעת, אולי ראינו פעם יחד קומדיה בקולנוע וצחקנו בבת-אחת, בבלי-דעת. ואולי קנתה גם היא כמוני צרור כלניות מידי אשה מוכרת ברחוב, כי גם היא אוהבת לראות את הצרור הקטן והאדום כשהוא נפרד, כניצוץ זעיר, מלהבת הכלניות הגדולה.

אך ראִיָה שבהכרה לא ראיתיה לפני כן מעולם.

באותה שעת בוקר שנכנסתי באקראי לאולם ההמתנה של ה“ועד למען החייל”, כבר מצאתי שם ממתין המון רב של נשים. ולכל אשה מספר. כל אחת מהן לא היתה אלא מספר הממתין לתורו להיכנס פנימה. הנה יושבת אשה כבדת-בשר בגיל העמידה, האשה מספר “52”. הנה מספר “7”, דקה וצנומה. מספר “11” סורגת בשתי מסרגות. מספר “6” כרסה בין שיניה, ומספר “8” גוצה, הנוטה להשמין, המספרת עם מספר “20” הדוּרה, אך ללא כחל או שְרק.

ברובן היו נשים מעדות המזרח ששביסי צבעונין דוהים בראשיהן. אך מן הצד, על ספסל עץ, הסבה אשה צעירה, מספר “32”. ראשה היה מחותל במטפחת משי ירוקה ומתחת למצחה הרם הסתכלו בי עינים בעלות גבינים¹ עגולים כמעט, כאילו היוו מעגל סביב העין. לחייה המאורכות היו שזופות-חומות וידיה הנאות נחות על ברכיה, ובין שתי אצבעות היד המספר, מספר “32”.

כיצד נכנסתי עמה בשיחה לא אדע. אך כיוון שפתחנו, הפלגנו בשיחתנו. אחרי-כן יצאנו משם יחדיו, ואז, כנראה, אמרה לי אשת-חייל זו כמעט כמתחטאת:

“אל נא תלגלגי עלי אם אגלה לך, שמאז התגייס… אני כותבת יומן”.

מלה זו בלבד “יומן”, די בה כדי לעורר סקרנות רבה. ומיד את מרגישה שהיית משתוקקת להושיט את ידך וליטול מידי זו את יומנה שלה ולהשקיע בו את עיניך. אך כיצד לומר לה לפתע: הבי לי את יומנך!

ולכן שניתי את טעמי ושאלתי:

“וכי מה את רושמת ביומן שלך?”

"יש ימים שאיני רושמת בו אף מלה אחת. ויש ואני מספרת בדרך זו עם עצמי, הרבה. סודות אין בו ולא מסתורין ואיני שומרת עליו בקנאות. וכי יש מה להסתיר? רואה אני שעורר את סקרנותך. הנה הוא לפניך. ראי עמוד א' ".

סבורה הייתי שהיא משטה בי. עמוד א' זה היה מוזר מאד. הוא היה חלק ולבן.

“משתוממת את? עמוד א' לא נכתב. כי עדיין לא היו מלים בפי. שתקתי אז. והנה העמוד, זֵכר לשתיקה אחת”.

ועל המעטפה הפנימית כתוב לאמור: “היומן למלכה, אשת מיכאל החייל”. ומלבד זה אף לא מלה.

והרי עמוד ב' ברשותה של הכותבת:

כ“ג חשון תש”ג, לעת ערב:… את “מכתב האֵם לבני החייל” כבר שמעתי רבות מפי הזמרת ברדיו, מפי חייל וחיילת, מפי שכני הנער המתגורר מנגד והמשנה את לקחו ליום הבר-מצוה בניגון זה, ומפי שפתיו השורקות של החלבן. הוא היה לי לזרא.

אז סבתי את כפתורי הרדיו. בתחנה זרה אחת שידרו פרפראות. ובתוכנית שיחה בין שתי נשים, נשי חיילים. האחת: “בעלי, החייל במדבר, כתב ספר ‘הלכות צבא’. ובאחד מסעיפי הספר שורת עצות לחייל: אם נדרשתָ לעשות מעשה גבורה אל תֵחפז, תן לאחרים להראות את כוחם”.

והשניה שומעת וצוחקת. גם זה לא היה לפי רוחי. ובעוד תחנה זרה אחרת, שר מישהו את השיר “לכשתשובנה האוניות, המחזירות אל חופינו את בנינו השבים מהמערכה… כשישובו בנים לגבולם”…

אז ראיתי ספינות שבות, חשות הביתה, וסיפוני אוניות מלאים אנשי-צבא נותנים את קולם בשיר, ורטט תקווה גדולה וחדשה בשירתם. ואחרי-כן נדָמה השירה באוזני וקול חייל אמר בלאט, כמלחש על אוזנה של מי שהיא: “תמונתך על שולחני, אני מהרהר בך, אל נא תימחי את בת-הצחוק מעל שפתיך”. ודבריו הפשוטים העבירוני הרחק, אל אוהלו.

אותו היום היתה דממה גדולה בביתנו, דממת חדרים מרוהטים שבעליהם עזבום ואין להם עוד חֵפץ בהם, ובנוי הפָרוש עליהם. כי בבוקר אותו יום יצא מיכאל לאֵי-שם לבדיקה רפואית. לעת הצהרים לא שב. ואף עם ערב לא חזר. השולחן ערוך לארוחת שנים. ואולם הצלחת האחת תישאר, כנראה, ריקה. ואֵין האשה אוכלת.

הקולות המגיעים מחדר המדרגות מקבלים תוספת הֵד. כי יושבת אני ומאזינה לצעדים המדשדשים שם שלא כמנהגי תמיד….הנה שעט צעדים העולים לדיוטה השלישית. הנה צעדים קטנים נגררים אחר גדולים מהם, ילד הוא הנגרר אחר אמו. צעדים מתעכבים לפני דלתו של שכן, ומצלצל פעמון לא שלי. האור בחדר-המדרגות נדלק באיוושה קלה וכבה. אור תכול ומלנכולי חבוי במסדרון המבוצר, במקלט. סנדלי-בית יורדים והנה הם שבים ועולים. דלת חובטת, גם שאון התנועה ברחוב גובר והולך. ואולי אך נדמה לי שהסאון גובר לבלתי נשוא.

האור בחוץ, עדיין לא דלל לגמרי. ואחרי כן נוקפות שעות אחר שעות. בחדר הסמוך עדיין אותה ארוחה מיותמת וכאן בַּכֹל, דממת אשה יחידה המסתובבת בחדריה.

ואז אני אומרת לעצמי: לא יבוא!

מיכאל לא שב באותו היום.

כ"ג בחשון: היום לעת ערב שב ואמר: “נתקבלתי! ופריסת-שלום לך מאחד אורח-פורֵח עליז ושמח, מעוד אחד ועוד אחד שהלכו עמי יחדיו לאֵי-שם, ונתקבלו אף הם ליחידות אחרות”.

והנה ימי חופשה אחרונים, ומיכאל עדיין לבוש בגדיו האזרחיים.

ולפני שהלך צרר את תמונת רעייתו, את התנ"ך הקטן בעל עלעלי הנייר הדקיקים, את תיבת הסיגריות המתכתית הכבדה, שתהא טמונה בכיס מדיו השמאלי על לבו לפי מיטב המסורת החיילית, ואת מפתח הבית ענוד פיל קטן ולבן, לאות מזל, ועוד.

היה יום סגריר כשהלך. אחר-הצהרים נפרד וירד במדרגות למטה. לעת ערב האזנתי לחדשות – שלא עניֵנוני כרגיל – בתוספת עניין. שמעתין על כל פרטיהן, שלא כדרכי תמיד. מנהג היה אז בידי להאזין יותר לרדיו, שכן יש וקול אדם לו, והוא ממלא את חדרי בקולות אנוש.

הנה הודיע קריין בקול כזה ברדיו, שהחלה האופנסיבה באל-עלמיין. אילו היתה טלביזיה לפני ולא מכשיר רדיו רגיל, בודאי הייתי רואה שטחי-צִיָה וחול, ועשן-יריות. ואפשר שאמנם ראיתי את כל אלה על מחשוף הכותל האפל, שממעל למכשיר המואר.

א' כסלו: מכתב ראשון הגיע ממיכאל החייל מאי-שם. המכתב מנוסח לפי השגרה המותרת. והוא חוזר ומבטיח שהכל בסדר, שבצריף אין די אור וקשה לכתוב, שהספריה המרכזית טרם נפתחה. ועל המעטפה אין בול.

“מתי יבוא הדוד מיכאל לבוש מדיו לחופש?”, שואלת בת-אחותו הקטנה.

“בקרוב, בקרוב יבוא”.

­“ויהיה לו רובה?”

“אולי יהיה”.

“חס ושלום”, גוערת בשתינו אמו של מיכאל, “מקווה אני שלא יביא עמו רובה, כי כלי הנשק מטיל עלי אימה”.

ג' כסלו: הנה בא מכר לחופש וסיפר: “ראיתיו, את מיכאל, מתאמן כהלכה ועושה בכל הלהטים”. לבסוף בא גם מיכאל לבוש מדֵי חורף, איזמל על משיכה בכיסו, על צווארו תלויות טבלות² שתים בשרשרת נושאות את שמו ומספרו, שיערו גזום מעט וכפתוריו מצוחצחים. ובתרמילו משחות צחצוח. ואך הגיע הרי הוא חש לשפשף את כפתוריו, פן יועם ברקם. במזוודה קטנה השיב את בגדיו האזרחיים, מקומטים, עלובים, כמשהו שאין עוד חפץ בו ולא כבוד בו.

לפי הֵד נעליו הצבאיות הכבדות העולות במדרגות ידעתי שהוא הולך ובא, והקדמתי לפתוח לפניו את הדלת.

לימי החופש קיבל את מנת מזונו, מעין חנות בזעיר אנפין: מעט קמח לבן, אטריות לבנות, סיגריות, שוקולדה ועוד. אף לגהץ למד בצבא, והרי הוא מראה את יכולתו. הסעודה בשנים מקבלת גוון חדש. מיכאל נותן עיני התפעלות בצלחות החרסינה שלפניו.

“הנה שוב צלחות חרסינה!”

ו' כסלו: בבוקר השכם כאשר היה עוד חושך על-פני הארץ, השכים מיכאל קום וחש לשוב לאי-שם. תחילה חלץ את נעליו הקלות האזרחיות שנעלן עם בוקר, ושוב נעל גרבי צמר עבים ואת נעלי הצבא השחורות והכבדות. את אפודת-מדיו רכס עד לצוואר, כמצווה, ומיהר לשוב אל המחנה.

החנוונית טובת-הלב גוחנת עלי באותו בוקר ואומרת לי חרש: “כיוון שבעלך חייל תקבלי היום שתי ביצים”. החביבה! היא אינה יודעת שהחייל כבר נסע.

“הוא כבר נסע!”, אמרתי.

“נסע? חבל”, אמרה.

ח' כסלו: אני כותבת איגרת לאי-שם. מה אוכל לכתוב כשאני, מיכאל והצנזור קוראים את המכתב. ואני איני מכירה את הצד השלישי שאֵרח לנו לחברה. אילו התגוררתי בכפר הייתי כותבת: “הפרה המליטה עגל. התרנגולות דוגרות. העגבניות עלו יפה”. אך כיוון שיושבת עיר אנכי, אני רושמת: “ישבתי בבית הקפה הקטן שלנו [בלזם] שהיינו רגילים לשבת בו. המלצרית בהירת-השער שאלה לשלומך, לשלום החייל, ושלחה לך פריסת שלום, אשה חביבה!”

“שתיתי קפה מר שאין בו סוכר אך הוא מהול במי דבש חסרי-טעם. עיינתי בעתון מצויר ובו תמונות בתים עשנים, עולים באש, בתים שנפגעו בפצצות, תמונות שחקניות הקולנוע השרות במחנות החיילים. ואחרי כן פתרתי ברוב שעמום חידת שתי-וערב³. ידידנו המשתמט שבא וישב עמי אמר לי שראה אותך וכי המדים הולמים אותך… בגלרית התמונות הקטנה והסמוכה למקום, מציגה ציירת תמונות צלולות וחינניות. כאשר תבוא תראה אותן. מתי תבוא הביתה?”

י' כסלו: “אתה כותב שלא תבוא השבוע, כי חברך הנוכרי השיב לך שהוא כבר לא ראה את בני-ביתו מזה ארבע שנים. מה טוב אילו שב אף הוא לביתו! הנה אני רואה שם את ביתו הקטן חבוי בירק עצים ואת רעייתו קולָה לחם לבן על האש, לארוחת מנחה, ומוזגת תה בחלב”.

"… אמור לו שביתו שלו הוא מעבר לים ושלך מהלך כמה מילין בכביש…

אמור לו שאף הוא היה רץ אל כפרו אילו היה סמוך למחנהו…

אמור לו עוד דברים מלבבים ורכים, כדי שגעגועיו לא יכבידו עליו. ואל נא תסתכל באדישות בצילומי ילדו שיראה לך. אמור לו שיפה הוא וחביב ומבטו פיקח. אמור לו שאין כמוהו בעולם כולו… וייטב לו".

י"ב כסלו: שומעת אני את “שעת החייל העברי” ברדיו. מישהו קורא בשמות רבים בלתי מוכרים לי. שמות אנשים שהלכו לאי-שם ושמות נשים שנותרו בעורף. הנה מנגנים ניגון-מחול שביקשה האחת לנגן למען ידידה אי-שם. הנה ילדה שרה שיר חביב על אביה החייל, והנה “שיר הרועה בגליל” למעני, למענך, למען ישמעו רבים. המאזין גם מיכאל?

ושוב אני כותבת: המצאת לך חבר? ואם מצאת מסור לו ברכתי. העודכם משתעלים, אתם הטירונים? קר לכם, מה? אתה כותב שחלונות הצריף פתוחים לרווחה בחורף, השמיכה דקה, ואל המצע הקשה כבר הסכנת, אך טרם הסכנת לשיחות לילה מאוחרות, כאשר חייל המוטל על משכבו סח לחברו החייל השוכב לא הרחק ממנו, על עצמו, על ביתו ועל הרהורים שונים ומשונים העולים על דעתו. ומי שאחר לשוב מהקולנוע שבמחנה ודעתו בדוחה עליו, נתקל ברגלי זה, וזה המדבר, נושא את קולו, ואוירה של פנימיה בבית-ספר משתררת בצריף הגדול, בקסרקטין.

ומי מציע לך את מיטתך, מיכאל? יודעת אני, הן כתבת. שכנך מימין. הלה לימד אותך הִלכות סידורים. הנעלים למראשותיך, המדים מתחת למזרון, והשמיכה תפורה סביב בצורת שק, שלתוכו אתה תוחב את עצמך ויֵחם לך. אשה אני וקשה לי להבין כגון זה.

המספר עוד שכנך שמשמאל, על אחותו האדמונית שבגולה?"

י"ג כסלו: שכנתנו זו הפורטת מנגינות מלאות ערגה על פסנתרה וחובבת עסקנות צבורית, הגיעה היום לכלל התרגשות. היא שלחה לי צרור פרחים ומלים נרגשות: הפרחים לך, כי את אשת-חייל. את צרור השושנים תחבתי לאגרטל מלא מים רעננים, אך איני יודעת מדוע זכיתי בו אני. הלא למיכאל הוא.

וילדון קטן שאלני היום: “בעלך חייל?”

“נכון”.

“וגם אַת חייל?”

ט"ו כסלו: אף אני שלחתי ספרים לספריית החייל.

היום בא חייל מפלוגתו של מיכאל לבקרני. הוא נחפז מאד, כי ביום החופש האחד שקיבל, הוא רוצה עוד לשמוע הרצאה מדעית בעיר, לפני שובו אל המחנה. צרור-שי שלחתי ובו שוקולדה, עוגות, סיגריות וסוכריות והעיקר, אותו מין חלבה החביב על מיכאל. את העוגה הגדולה, כתב מיכאל, אכל כל הצריף כולו. השי עורר קנאה. הכל טעמו מן העוגה, אך בחסד, כי ידעו שלא להם נועדה.

י“ח כסלו: מיכאל כותב שמקֵץ אימוניו יקבל שבוע חופש. הוא עייף. הספריה כבר נפתחה מחדש. נשף תרבותי נערך שם בהשתתפות אורח מן החוץ והרב נשא נאום. באולם ה”נאפי" אוכלים כריכים ולוגמים תה.

ידידתנו מרת מ. עגומה מאד, הוריה בגלות פולין. מן השבי הגרמני קיבלתי גלויה מחבר. הוא כותב שמצב רוחו מרומם ושנכתוב לו. ידיעות מן הגולה מגיעות, ומיכאל כותב שטוב עשה שהלך.

כ"ב כסלו: מיכאל מספר במכתבו שהם עברו לאוהלים. ובאוהל בתווך מנורת נפט קטנה. חול מתחת לרגלים. שולֵי האוהל מתבדרים מעט, מתנפנפים ברוח. ויש והיריעות רוטטות ברטט לילי. החבריָה כולה הלכה אל הקולנוע והתורָני כותב איגרת הביתה. לפני זה אי-אפשר היה לכתוב כי פלוני ואלמוני ישבו והתווכחו, כדרך יהודים, על בעיות אסטרטגיה, נשק ותכסיסי קרב. שניהם טירונים שמשימים את עצמם מומחים.

מצאה חן בעיני שיחת עובדי-האדמה השניים, שהוא כותב עליה. שיחת החיילים הכפריים. הללו, הצטערו צער רב: “אין גשם”, התלוננו, “ומה יהיה על היבול?…”

מיכאל כותב שמשיחתם נדף ריח אדמה, שחת וריח פרות חולבות. ועוגמתם נגעה אל לבך, מיכאל. אף שאתה אינם עובד-אדמה. הם דיברו על זרעים, על מספוא, על סוסה אחת. ואתה אינך מבין, אך מאזין לשיחה, לכל רחש-יערות ולהמיית בעלי-חיים משורָשים בקרקע, ושוב אינך שמח על היובש, ועל שמי-החורף התכולים, ואתה מתפלל עם שניים אלה לגשם, וכותב לי, לרעייתך: התפללי לגשם! כי אינני יכול לראותם בצערם. ושם במשק, הם מתלוננים, חסרות ידיים עובדות. ועובדי-האדמה הצעירים אינם יודעים שמטים אוזן לשיחתם, למְרי שיחם.

ואף אני מתפללת לגשם.

כ"ח טבת: ראיתי עיתון חיילים. האם למד גם מיכאל להאזין לרחשי-לילה כאותו חייל הכותב עליהם לאחר ליל שמירה? קראתי על תשוקת הטירונים לסיים את אימוניהם ולהיות חיילים לכל דבר. שם קראתי על “טוברוקאי” שהוא תואר כבוד לחייל ותיק, על לבטים, ועל דאגה לבית.

………………………

עד הנה קראתי ביומנה של מלכה אשת החייל. כאשר העפתי את עיני בעמודים הבאים הסתכלה בי ואמרה:

“הנה הגעת אל המאורע החשוב שאירע באותו פרק זמן, שהרביתי לכתוב עליו”.

היא הפשילה מעט את ראשה בדברה, נתנה עיניה בידיה הדקות שעדיין החזיקו משום מה בעקשנות באותו מספר “32” שלא היה בו עוד חפץ, כאילו הזדהתה עמו.

נבוכותי ובושתי לבקש את יומנה מידיה, אך לא הרפיתי ממנו. וכמבינה לרוחי עודדתני רכות: “מותר, מותר לקרוא, וכי מה מסתורין ביומן, אחרי שלמדתי לכתוב מכתבים שעֵין זר תשורם? אך היזהרי שלא יפול זה…”.

לא הבינותי למה היא מתכוונת, אך אחרי-כן ראיתי שפרח מיובש, “בבונג” צהוב, פרח שדה שעלעליו דקים, תחבה כאן לזכר שדה וכָּר.

פורסם ב- 15.8.46 ב“הבוקר לילדים”

הר-תבור מתנוסס בכפתו השטוחה בלב הגליל התחתון. מוֹרדוֹת ההר קרחים ושוממים ובראשו מנזר נכרים וגניו. מגבעת כפר-החורש רואים אותו יפה. לרגלי הר זה, בגליל התחתון, הוקמו ראשוני הישובים של התישבותנו החדשה לפני שני דורות. אולם בינתים נזדקנו אכרי הגליל התחתון, הדור הצעיר עזב את המושבות הישנות, ומשקיהן פגרו בהתפתחותם. נעצבו האכרים אל לבם: מדוע זה בוששו הצעירים לבוא ולהחיות את שממות הגליל התחתון? מדוע נותרו בודדים ונדחים כפר-תבור, סג’רה, מנחמיה, יבנאל ומצפה, ואין ישובים חדשים צצים בקרבתם לעבּד אדמה פוריה ורחבת-ידים וללמוד מהאכרים הותיקים חבּה ומסירות לאדמת המולדת, שהללו טפּחו בלבם ואין להם למי להורישה?

חֲגִיגָה לְרַגְלֵי הַר-תָּבוֹר

יום אחד נתעוררו אכרי הגליל התחתון ושמעו שאון מכוניות מטרטרות לעבר גבעה אחת בגליל התחתון. והמכוניות אינן חשות לחלוֹף מזה והלאה ולעלות להרי הגליל העליון, אלא מתנהלות הן בעצלתים ומתעכבות פעם בפעם, העצר וּקלוֹט נוסעים חדשים, מבני המושבות הותיקות, המוכנים לנסוע לחגיגה הנערכת בגליל התחתון. תמהו האכרים ושאלו: מה זה היה לארץ הגבעות שלנו שלבשה חג? מה יום מיומים?

יצאו האכרים מפתחי בתיהם ושאלו: אנה זה מוּעדוֹת הן פני מכוניות המשא המלאות אדם רב? השיבו החוגגים הצעירים: נוסעים אנו ל“כפר קיש”.

שִׁירַת דְבוֹרָה

– לכפר קיש?! – תמהו האכרים – לא שמענו שמעוֹ של כפר זה בסביבתנו. היכן הוא שוכן ומי יושביו כי נדע?

– על גבעה יתנוסס – השיבו החוגגים – וחילים גבורים, שחזרו משדה הקרב, יהיו תושביו שיעבּדו אדמתו, יבנו להם בתים למושבם, יטעו גנים, יחרשו שדותיהם והיו לאכרים כמוכם.

– והיכן יהיה מקום מושבם?

לרגלי הר תבור יֶשבו, מקום בו הכה ברק בן אבינועם עם גבורי-החיל, משבטי נפתלי וזבולון, את סיסרא שר-צבא כנען. שם שׁרה דבורה את שירת הנצחון: “למתנדבים בעם בּרכוּ ה'”.

במקום נצחון וגבורה זה בישראל יֵשבו גבורי העם.

קִישׁ – שָׁאוּל בֶּן קִישׁ – נַחַל קִישׁוֹן

והאכרים הוסיפו לשאול את החוגגים:

– ומדוע “כפר קיש” יקרא לו, האם על שמו של אבי שאול, המלך הראשון בישראל, או על שם קישון “נחל קדומים”, כנאמר בשירת דבורה? כי אל נחל זה אמרה דבורה הנביאה לברק בן אבינועם למשוך אליו את סיסרא שר-צבא יבין?

– לא על שם אבי שאול מלך ישראל ולא על שם נחל קישון – השיבו החוגגים – כי על שם הבריגדיר קיש, שהמתישבים החדשים הם חיליו לשעבר, מחברי הפלוגה 738, הרוצים להנציח את זכר מפקדם האהוב שנפל בקרב.

– כבר שמענו על-דבר מפעל על שמו של הבריגדיר קיש המנוח.

– אמנם כן. לפני שנתים נטענו עצים ראשונים במדרוני מעלה-החמשה אשר בהרי ירושלים ביער על שמו של קיש. ואז הבטיחה הקהק"ל להקים כפר של חילים משוחררים על שמו.

הָאוֹרְחִים נִכְנָסִים בְּשַׁעַר הַיִשׁוּב הֶחָדָש

הצטרפו האכרים הותיקים, על בנותיהם ובניהם, אלה המעטים שלא עזבום ולא נתפזרו בארץ, ובמצב-רוח מרומם עלו כולם אל הגבעה ונכנסו לישוב החדש בשער, שעליו התנוססה הכתובת "וכתּתוּ חרבוֹתם לאתּים וחניתוֹתיהם למזמרוֹת ".

מאורע גדול זה ארע בשעות הצהרים ביום ה', י“ט בתמוז, בערב יום הזכרון למנהיגנו הדגול הרצל, וי”ב שעות אחר השבתון הכללי של הישוב, לאות הזדהות עם עצורי המחנות.

לצלילי שירת “התקוה” נחרש ניר ראשון באדמת “מעדר” היא אדמת הכפר החדש. וכך הניחו החילים, שמלאו חובתם לישוב בימי המלחמה, יסוד לחיי יצירה בכפר על שמו של "חיל מצוין ויהודי גדול ".

כל הנאספים המתישבים ואורחיהם, שבאו מכל קצות הארץ, נציגי המוסדות הלאומיים והישוביים, עתונאיםועתונאי חוץ לארץ, שלחו משם ברכה לאלמנת הבריגדיר קיש וקראו את ברכתה בכתב למנציחי שם בעלה. המתישבים קבלו עוד ברכות לאין ספוֹר מכל קצות תבל, שבהן הובעה התקוה, כי האכרים החדשים יטעו עצים לרוב, כדי שהישוב החדש יהיה טובל בירק ובצל בימות החמה הלוהטים.

עוֹד 25 כִּפְרֵי חַיָלִים

כבר ספרנו פעם על מושב חילים משוחררים, כפר דיגים ושמו “מכמורת”, וכעת אנו מספרים על כפר חדש, “כפר קיש”. אולם עוד 25 קבוצות של חילים משוחררים מחכות ליום עלותן על הקרקע, כדי להקים כפרים חדשים במולדת.

הָאִכָּרִים הַוְתִיקִים שְׁמֵחִים

אכרי הגליל התחתון הותיקים, שבאו לחגיגה שמחו מאד על הישוב החדש והצעיר; לא עוד יהיו מיותמים. בטוחים הם, כך אמרו, כי חברי “ארגון קיש”, שהקימו את בּצוּרי אל-עלמין בימי המלחמה, בשעה שסכנה נשקפה לארץ-ישראל ושם נחלו הגרמנים מפלה, יהיו מקור גאוה לגליל התחתון.

מַתְּנַת יוֹם-הֻלֶדֶת רִאשׁוֹן

ליום הולדתו הראשון של הכפר – נתקבלה מתנה. והמתנה – ארון ספרים, שלוה את חילינו בכל שנות נדודיהם בחזיתות ובמדבריות. ארון-ספרים זה ישמש ספריה לכפר החדש ואכריו יוכלו לקרוא בשעות הפנאי בספריה.

עַרְבִים בָּאִים לַחֲגִיגָה

לפתע ראו החוגגים היושבים בסוכה הארעית, המקושטת בתמונתו של הבריגדיר קיש ובמפת הסביבה, ומעליה מתנוסס דגל עברי, קבוצת ערבים, משכני הסביבה, ובראשם המוכתר אברהים אל-טייב. הם באו לברך את שכניהם היהודים ליום חגם.

הערבים באו בלבושם המסרתי וישבו בין החוגגים, שקבלום בסבר פנים יפות. המוכתר קם ממקומו וברך את תושבי הכפר החדש בשם בני ישמעאל, קרובי היהודים, המקוים "שהעננים יתפזרו ויבואו ימי שלום וטובה ".

ובעוד החוגגים יושבים בסוכה, המשיכו המתישבים החדשים בהקמת צריפי-העץ של המושב החדש, צריף חדר-האוכל וצריפי המשק החדש.

גם ילדים באו לחגיגה ורצו לדעת מה תהיה צורת הכפר החדש. ואז ספרו להם, שלכל החילים ביחד הוקצה שטח קרקע בן 7000 דונם. כל חיל יקים לו משק מעורב על 100–120 דונם. באדמה מים רבים וגם ערוץ הנחל “ואדי-צראר” שופע מים, אך בארות עוד לא נקדחו שם. בכפר תשבנה בראשונה 60 משפחות, אחרי-כן יגדל מספרן עד שמונים. אך לא כל תושבי המקום כבר נשתחררו מהצבא, מהם שלובשים עדיין מדים ומצפים לשחרורם ולבואם לכפרם החדש.

כך עלו על האדמה גבורי אל-עלמין, חברי היחידה הארצישראלית הותיקה, שנוסדה בשנת 1940 על-ידי הקולונל קיש. כאן ישבו ויירשו את ארצם עד עולם.

מסיפורי ימינו

עיבוד לילדים של הסיפור הזעיר “על ארבע”, מדור “חיים קטנים” ב“הבֹקר לילדים”, 8.3.1945

בימים האחרונים הגיעה לארץ-ישראל נערה בת ארבע עשרה שנה, מעיר בפולין ושמה קרקוב. כאשר אירע לה המאורע, אשר אותו סיפרה לי, היתה ילדה בת עשר. גיבור סיפורה לא אדם היה כי אם בעל-חי, כלב מהלך על ארבע. לא כלב קטן, ששיערו מסולסל וילדים משתעשעים בו בחצר ובבית, אלא כלב ענק ואיתן, כלבו הגמיש והמאומן של קצין גדודי הסער הגרמניים.

לפני שהובאה הילדה עם הוריה ועם שאר יהודי עירה אל הכיכר העירונית רחבת הידיים, לא ראתה כלב בעיניה. הגרמנים פקדו על יהודי העיר קרקוב שבפולין להתאסף עם נשיהם וטפם בכיכר העיר. שם הפרידו בין אבות, נשים וילדים. אֵם הילדה החזיקה ביד בתה הקטנה, אך האב נלקח מהן ונשלח עם יהודים רבים אחרים לכיוון בלתי ידוע. ואחרי כן נשמעו מאותו הכיוון יריות חדות. הילדה לא ידעה מה היה גורל אביה, אך בשאתה את עיניה סביבה, ראתה עיני נשים ואמהות זולגות דמעות. ואוזניה שמעו קולות בכי חנוקים.

האֵם לפתה את יד ילדתה בעוז, כי לפתע נע ההמון סביבו כתקוף סערת פרא. כאילו הבין לפתע מה גורלם של אלה שנלקחו ומה צפוי לו. החלה סערת רוחות: ידיים מתופפות בראשים, נשים רצות הנה ושוב וילדיהן אחריהן, בהלה, מהומה והסתערות לכל עבר. ובתוך המהומה והמבוכה ניתקה הילדה מיד אמה. השתיים נסחפו בנחשול עז, זו לעבר זו וזו לעבר אחר. והילדה נותרה לבדה – לא אב ולא אם: אמה נבלעה בתוך הקהל ואיננה.

לא בכתה הילדה. נפעמת ודוממת נישאה בנחשול בני האדם. רצתה לקרוא לאמה, אך קולה לא נשמע לה, כאילו נאלמה לפתע. רק עיניה קמו בפחד. הנה נמוגו גלי האנשים סביבה; אלה מגורשים להשמדה ואלה מוחזרים משום מה העירה. והילדה המבוהלת והנבוכה ניצבת בתווך ואינה יודעת אנה תיפנה.

אז ראתה את הכלב לראשונה. הוא עמד על רגליו האיתנות ליד אדוניו, קצין גרמני, מכשכש בזנבו בגאווה. אז גם הבחין הקצין הגרמני לראשונה בילדה היהודית.

ידעה הילדה ולבה ניבא לה כי סכנה נגד פניה. הבינה שעליה לברוח, אך רגליה כאילו דבקו לאדמה ולא יכלה להזיזן.

פתאום קרה משהו שילדים בגולה מתייראים ממנו מאד. אין הם רגילים להשתעשע בכלבים. הכלב מפיל עליהם פחד. הקצין הגרמני פלט מפיו פקודה קצרה בגרמנית; הוא שיסע את כלבו בילדה.

מרוב זוועה נשארה הקטנה רתוקה למקומה מבלי נוע. רק ידיה המתגוננות תפסו בכנפות שמלתה הקצרה, כאומרות לחפות על רגליה הצנומות מפני שיניו החדות של הכלב. אחרי כן התרוממה על בהונות רגליה כאומרת להתרומם כמו באגדות הילדים, אל על ולהימלט על נפשה…

ואומנם אירע נס. נתן הכלב את עיניו הזהובות בילדה – וראה זה פלא: הוא לא הסתער על הילדה כפקודת אדוניו, אלא קרב אליה לאיטו, בעצלתיים, מכשכש בזנבו. ובגישתו סמוך לילדה, שירבב את לשונו הארוכה והחל ללקק את רגליה ברכות, בחיבה, לקיקה רחבה ומרעיפה ניחומים; והילדה עוד צמודה למקומה ואינה מהינה לא למרר בבכי ולא לחייך, רק עיניה בולטות בפחד ובתימהון.

אך הקצין הגרמני נתן בה עיני זעם. מעשה הכלב הרגיזו. הוא ניסה לשסותו עוד פעם, ושוב הכלב לא נענה לו. איזה רגש נעלם עלה בלבו. הוא שאג בפני הילדה: "מי את!? היכן הוריך!?

“שם”, מצביעה הילדה בבלי דעת על היהודים האצים והנמלטים העירה.

“חושי אחריהם!”, הוא רועם עליה, “בטרם אתחרט ואז אשלוף את אקדוחי ואירה בך!”

הילדה נשאה את רגליה וברחה כל עוד נפשה בה. אף לא הספיקה לתת מבט תודה בכלב נדיב-הלב שהציל את חייה.

ורק ממרחק מה הפנתה את ראשה וראתה את הכלב, והנהו מלווה אותה במבטי עיניו הזהוהות והטובות.

פורסם ב- 27.2.47 ב“הבוקר לילדים”

שיר הושר בארץ:

"קדרו קדרו פני השמים

ורוח עז נשב;

קבלו, קבלו, הרי אפרים,

קרבן צעיר חדש".

"קבלו, קבלו, הרי אפרים,

קרבן צעיר חדש".

ואנו הילדים ידענו: עצוב הוא השיר, אך עז – והיינו שואלים את עצמנו בחשאי, בינינו לבין עצמנו תחלה: – מי הוא? מי הוא אותו קרבן צעיר המובל לקבורה בהרי הצפון ועל מי שרים הכל בעצב, ביחוד בבוא יום י"א אדר? על הצעיר? והיכן נשבה אותה רוח עזה ועגומה?

אך ילדים היינו ולא ידענו, ורק את העצב שבשיר הרגשנו – שירו של קרבן צעיר בהרי הגליל. וכשהתחלנו לחקור ולשאול, כי בינתים גדלנו קצת, ספרו לנו את הספור על האריה כבגן-החיות, אלא ענק גדול ולבן, מתנוסס על במה בראש גבעה, נשקף לעבר ההרים, והוא דומם מאד, לא ישאג ולא ינהום; הס והס!

– ומדוע דומם כל-כך האריה ולמה יתעצב אל לבו? – שאלנו – ומדוע ירבץ על מקומו בראש הרי הגליל? והאם הוא טורף בני-אדם ובהמות?

– לא יטרוף ולא יגע באיש לרעה. ולא ינוע ממקומו, כי נהפך לאבן!

– לאבן?

– כן, לאבן. כך עשו לו הרי הגליל בקסמיהם.

– ומדוע הוא עצוב כל-כך? ומדוע התנכלו לו ההרים ומדוע…?

– כי פעם היה צעיר עברי עובד אדמתו בהרי הגליל העליון, והוא אותו קרבן צעיר שנפל וששרים עליו בשיר.

ילדים היינו, והשיר המסתורי והאריה הפלאי בגליל העליון לא נתנו לנו מנוח. רצינו לדעת הכל. רצינו לדעת מה היה לצעיר? מנין בא? מדוע נפל? כיצד הפך האריה החי לאבן? מדוע אִבּנוּהוּ הרי הגליל? – ועוד שאלות לרוב, עד אין ספור.

יום אחד התבשרנו בשורה. היה זה בראשית חודש אדר כשהודיעונוּ בבית-ספרנו שאנו יוצאים לטיול, אל הרי הגליל העליון. בי"א אדר נבוא לתל-חי ומשם נגש לראות אותו, את אריה הגליל הפלאי.

ובכל זאת לא התאפקנו ושאלנו עוד שאלה אחת: – מדוע דוקא בי"א אדר? מה סוד יצוק ביום זה של חודש אדר? –

– נסע – אמרה מורתנו – ואספר לכם את היפה באגדות הגליל העליון, שכמוה לא שמעתם מעודכם.

בַּחֲצַר תֵּל-חַי

ובאותו היום הגענו לתל-חי. המכונית עמדה על הכביש. אנו עלינו כברת דרך קצרה, אל חצר מרובעת, עטורה חומת מלט נמוכה. בתוך בנין קטן בן שתי דיוטות, חדר קטן למטה וחדר קטן למעלה. ומן הצד – כעין אסמים גדולים ועלית גג גדולה.

עגומים מאד היינו, כי בעלותנו אל גבעת תל-חי נתגלו לעינינו ההרים העצובים ביותר, שכמוהם לא ראינו מעולם – קרחים, ללא עץ וללא שיח. ואנו הרגשנו, כי משהו עצוב מאד ארע להם, בנחלתם, עד כי לא העזנו לפצות פה. לא צחקנו. לא השתובבנו. לא שרנו ולא עלינו בדלוגים קלים למעלה. הלכנו בשורה ארוכה בזה אחר זה, דוממים ועגומים. ידענו כי עוד מעט ונגלה מדוע עצובים ההרים, מה סודו של התאריך י"א אדר, ומדוע הפך אריה הגליל לאבן? כן, שכחתי לספר: האריה הענק והלבן כבר נשקף אלינו מרחוק, חבוי מעט בחורשה מרוחקת, במעלה הגבעה; ובאמת היה דומם וקפוא על מקומו.

קרבנו אל שער החצר ונכנסנו פנימה. כאן היה משכנו של אריה הגליל וחבריו לפני שנים. כאן ישבו הוא, חבריו וחברותיו, וכאן ארע להם הדבר.

וּמָה אֵרַע?

עלינו לדיוטה שניה של הבית הקטן וראינו בחדר הזעיר פסל, ראשי שתי נערות צעירות, דבורה דרכלר ושרה צ’יז’יק. אלה חברותיו של האריה בגליל שנפלו אף הן באותו היום – הסבירו לנו.

– באיזה יום? – שאלנו.

– בי"א אדר, ביום בו הותקפו יוסף טרומפלדור וחבריו, שישבו בתל-חי, על-ידי ערביי הסביבה ובראשם שיך הכפר הערבי חלסה. השיך נכנס בערמומיות, כנושא דגל שלום, פנימה, ובזה החדר הקטן ירה בשרה ובדבורה ובחבר שהיה עמן. אותו יום נפצע טרומפלדור, זה אריה הגליל. הובילוהו באישון לילה אל כפר-גלעדי הבטוח והמוגן יותר, אך בדרך יצאה נשמתו, לאחר שאמר: – טוב למות בעד ארצנו!

והאריה? – הוספנו לשאול – זה אריה האבן?

– הוא האריה הנצב על קברו של יוסף טרומפלדור, נורא הוד וחולש על הגליל כולו בתפארת הדרו.

שעה ארוכה שהינו בחצר תל-חי, שמענו על המצור ששמו ערביי הסביבה על טרומפלדור וחבריו; קומץ צעירים עברים בגליל, שברוב עקשנותם לא אבו לעזוב את מקום מושבם ולהמלט על נפשם – והגנו בהוד ובגבורה על הגליל העליון והעברי היקר להם מאד בפני אויבים רבים ואכזרים.

טרומפלדור נקבר על אם הדרך, בין תל-חי וכפר גלעדי, בבית הקברות הקטן שקבורים בו חללי תל-חי ומתי כפר-גלעדי. חצר תל-חי עמדה עזובה במשך שנים והיתה כמסונפת לכפר גלעדי, עד שבאה חבורת הכשרה והתישבה בה.

עזובה נראתה החצר בעינינו ומתגוללות בה רק גרוטאות ברזל. אסמיה עזובים, ציריהם מחלידים ומצפים לבאים שיבואו, ישמנום ויתקנו אותם. ההרים מסביב עוטרים אותה באהבה, כשומרים על אוצר יקר. ואכן, יקר עד מאד הוא האוצר: זהו גלעד לגבורה נפלאה, אשר יספר לדורות, כי בוניה לא עזבוה עד שהמות מגרם ונקברו באותה הגבעה למרגלות האריה הלבן.

לְמַרְגְלוֹת הָאַרְיֵה הַלָבָן

דוממים מאד יצאנו מחצר תל-חי כדי לעלות אל קברו של יוסף טרומפלדור, אשר למרגלות האריה הלבן – זה הקרבן הצעיר ששרו עליו בשיר ושנפל בהרי הגליל. ונדמה היה לנו, שאמנם קודרים כאן השמים ונושבת אותה הרוח העזה, רוח הגליל. ובעלותנו על הגבעה לעבר כפי-גלעדי שאלנו את עצמנו בכל צעד ושעל: – אולי כאן אמר: “טוב למות בעד ארצנו”?

– ואולי כאן?

עד שהגענו אל בית הקברות הקטן המוקף גדר, ובו עצים וירק ומצבות פשוטות, ובירכתיו, אל מול מרחבי הגליל, מתנוססת המצבה הגדולה והלבנה של טרומפלדור וחבריו, ומעליה מתנוסס אריה האבן הלבן.

אך ראינוהו וידענו: – זהו אריה הגליל, אשר כמת הטמון למרגלותיו הוא דומם, מאובן, אך נורא-הוד. איש לא פצה פה עוד ואיש לא שאל דבר. עמדנו שם שותקים, וחצר תל-חי שבמורד הגבעה נראית לעינינו גלויה ועזובה.

הָאַרְיֵה בְּלֵיל הַגָלִיל

לאחר זמן רב הייתי בכפר-גלעדי. רציתי להתגנב לעת לילה ולראות את האריה הלבן באור הירח בלילה, כאשר מימי עמק החולה מבהיקים באור-קסמים.

התגנבתי ובאתי אל מרגלות האריה הדומם. לבן היה מאד באור הסהר, ונוגה כמו ההרים סביבו. והמדרגות המובילות אליו לבנות, שיש מסנור עינים בלבנוֹ. התבוננתי למטה וראיתי ארץ רחבת ידים. ואז נשאתי עיני אל האריה שרבץ בלילה, כמספר בדממה לרוח את פרשת הגבורה; והיא, הרוח, מפיצה את ספורו בהרים מסביב. ומי שמטה אוזן קשבת שומע את הספור על תל-חי וגבוריה, גבורי הגליל. כך מספר האריה לעת לילה, כסבא הנזכר בגבורת עלומיו, ובני ביתו היודעים כל מעלליו מטים אף על פי כן אוזן קשובה ונהנים עוד פעם ועוד פעם.

כך שמעתי את אגדת האריה בגליל, כשהיא מרחפת כחלום נפלא, על כנפי הרוח, בין ההרים הדוממים.

מסע הבריגדה היהודית על פני אירופה 16.8.1945 / שושנה שרירא

דרך איטליה, צרפת למקום החניה בבלגיה: "די יודן קומן" – הסיסמא שהטילה פחד על פני הגזע העליון – מגן דוד צהוב מפיל חתיתו על גרמניה – קבלת פנים נלהבת ע"י הצרפתים והבלגים – פגישות מזעזעות עם פליטים – שער-ניצחון לבריגדה הוקם בבריסל.

כידוע יצאה הבריגדה מאיטליה לתפקידי חֵיל כיבוש באזור הכיבוש הבריטי. חלק מהבריגדה חונה בצפון גרמניה, בליבק וחלק עבר לבלגיה.

מחיילינו בבלגיה כבר נתקבלו המכתבים הראשונים ובהם תיאורים נפלאים על מסע הבריגדה על תחמושתה, דגלה ומגן הדוד הצהוב, על פני אירופה. להלן ניתן תיאור כזה, כפי שנמסר במכתב אחד מחיילי הבריגדה שעבר לבלגיה.

שיירה ארוכה של מכוניות צבאיות יצאה בסוף יולי מכפרים איטלקיים אשר למרגלות הרי האלפים. היתה זו שיירה אדירה. מכוניות שהסתדרו בשורה ארוכה נעו בזו אחר זו, ובראש כל גוש מכוניות התנוסס דגל עברי גדול. עוברי-אוֹרח שהתעכבו בצדי דרכים לחזות במראה, לא השתוממו על צבעי כחול-ולבן שעל המכוניות אלא את תשומת-לבם משך מגן דוד צהוב גדול המצויר על כל מכונית.

פני השיירה היו מועדות אל הגבול המבדיל בין איטליה ואוסטריה. מווילק פנתה השיירה לליאנץ ושם חנתה למשך הלילה. חיילים ארץ-ישראליים, אנשי הבריגדה היהודית, חמושים מכף רגל ועד ראש, קפצו מהמכוניות ועד מהרה הקימו שם מחנה אוהלים ללינת הלילה.

העיירה ליאנץ היא קטנה והרוסה, ואם כי מזג האוויר היה נאה לא משכה את לבם של החיילים. למחרת בבוקר השכם המשיכה השיירה בדרכה. היא נסעה לעבר האלפים הרמים, ולפניה ומשני צדדיה התגלו נופי-הרים מופלאים.

אולם באזור ההרים קדרו השמים, היה קר וירד גשם. כל אותו יום נסעה הבריגדה לעבר העיר הגדולה בדרום-אוסטריה, הנמצאת בשטח הכיבוש הצרפתי היא אינסברוק. אף שם הוקם מחנה אוהלים, אולם הקור והלחות - תופעות קיץ שחיילים ארץ-ישראליים אינם רגילים להן, הניסום לצריפים ולבתים הסמוכים. לעת ערב יצאו חיילינו לטיול ברחובות אינסברוק. חיילים צרפתים ואמריקאים, וביניהם גם יהודים, קיבלו “הֵיתר” להתיידד עם האוכלוסיה. היתר זה כמובן היה לזָרא לחיילינו אשר לא כיבדו גרמני אפילו במבט עין.

התהלכו חיילים בגשם וברוח באווירה העוינת, עד אשר חזרו רטובים עד עור עצמותיהם אל אוהליהם. לעת בוקר, כאשר פקחו עיניהם, ראו אחד הצריפים הגרמנים עולה באש…

השיירה המשיכה את דרכה מערבה ושוב עברה את הגבול האיטלקי. מיד הופיעו לעיני החיילים פנים בהירים צוחקים של איטלקים. שוב הרגישו את עצמם “בבית”. האיטלקים אשר הכירו את ידידיהם משכבר הימים, אנשי הבריגדה היהודית, הטילו פירות לתוך המכוניות וקיבלו את פני הבאים בתשואות. אולם השיירה לא התעכבה לקבל את ברכת הדרך מהמצטופפים בצדי הדרכים, והמשיכה את דרכה אל האלפים הדולומיטים. ושוב מזג אוויר נאה ונופי הרים נפלאים. שוב ידעו החיילים הנוסעים שהם באיטליה, מקום שמחבבים אותם ורוצים בהם.

שיירת הבריגדה הגיעה אל מעבר “הברנר” [בהרים] ומשם לבווריה הגרמנית.

“די יודען קומן!”

הפעם עברה השיירה האדירה על פני עיירות גרמניות. גרמנים הסתכלו בה במבט נבוב ועוין. קריאות נשמעו מכל עבר “די יודען קומן” (היהודים באים!). נדמה להם לבחורינו שפחד מוות היה טבוע בפני גרמנים רבים. השיירה נסעה בכביש רחב מאד, אחד מאותם הכבישים המודרניים שסלל היטלר למטרות אסטרטגיות. מכוניות הבריגדה עברו על-פני האלפים הבאוואריים, את אובראמרגאו המפורסם – נווה-קודש לקתולים, על פני גארמיש-פארטנקירכן – עיר המרפא והספורט, עד שהגיעה למקום החניה, לאולְם.

הבריגדה עברה בדרכה על-פני ערים רבות בגרמניה, ביניהן: אוגסבורג, קאיזרסלאוטרן, מאנהיים, לודוויגסהאפן והידלברג. ערים מוכרות לנו מלפני המלחמה ומידיעות המלחמה, מהפצצות והרעשות שערך חיל האוויר של הברית. שוב חנתה הבריגדה במחנה של חיילי-הברית. אך פינה זו היתה מלאה אזרחים גרמנים. רגילים היו אזרחים אלה לבוא לבקר את חיילי הברית. כזה היה המנהג בקייזרסלאוטרן. לתדהמתם של הגרמנים הנרגזים הגיעה לשם הבריגדה היהודית. משטרת הבריגדה ניגשה מיד למלאכה, ביקשה מְחילה מאנשי המחנה, והתחילה מגרשת את כל ה“ידידים” מבני המקום. הסבירו בחורינו כי יהודים הם, וכי רגל גרמני לא תדרוך על אדמת מחנה יהודי. אותו הלילה לא יצא גרמני מפתח ביתו לרחוב.

כאשר עברה השיירה היהודית על-פני ערים גרמניות נעצרה התנועה ברחובות, כי רוכבי האופנוע המרובים של הבריגדה השתלטו על הכל. מסע ניצחון ערכו החיילים הארץ-ישראליים, ומבט אין-אונים נתנו הגרמנים בשיירה הארוכה, על דגליה, סמליה, נשקה הכבד ובחוריה הגאים היושבים במכוניות הכבדות, נושאים נשקם עליהם, חמושים ומזוינים כהלכה.

בעיר אחת סגרו החנוונים הגרמנים את חנויותיהם למראה המכוניות היהודיות, ואמהות גרמניות אספו את ילדיהן הביתה. מהומה ובהלה פרצו בכל עיר גרמנית ופחד-מוות נשקף מעיני יושבי הבתים שהציצו במכוניות הצבאיות מבעד לחלונות בתיהם.

הצרפתים מריעים לכבוד הבריגדה:

אנשי הבריגדה נשמו לרווחה כאשר עזבו את גרמניה וחצו את הגבול הצרפתי והגיעו אל אדמת צרפת. בלונגבי, בשאטוויל ובסדאן נתקבלה השיירה בתרועות שמחה. תושבי המקום הטילו פרחים ופירות למכוניות הבריגדה, והחיילים הארץ-ישראליים השיבו להם בסיגריות ובסוכריות לרוב. צרפתים צוהלים ושמחים הניפו בפנים צוחקות מטפחות, הניפו ידיהם בשמחה לקראת הבאים, וחיילים עברים אף הם הפגינו את שמחתם לעין כל. כי בבואם מגרמניה לצרפת, הרי כאילו באו מחושך לאור. רוכבי האופנוע של הבריגדה הרכיבו ילדים צרפתים קטנים על האופנוע, השתעשעו עמם. בתי ספר יצאו על כל מחלקותיהם הרחובה, לקדם את פני הבאים, והכל הריעו, גדולים וקטנים. נעים היה – כותבים חיילים עברים הביתה – להיפגש עם העם הצרפתי הנאור ושוחר הדרור.

השיירה לנה במחנה-טרנזיט אמריקאי בצרפת, והמשיכה בדרכה על פני ערים ועיירות צרפתיים, ותמיד אותה קבלת פנים עליזה, אותו מאור-פנים, עד שהגיעו לגבול הבלגי. בעיירה בלגית קטנה, לא הרחק מהבירה הבלגית בריסל, היא טורנה, קבעה הבריגדה לעצמה חניית-קבע. ומשם הריצו החיילים מכתבים הביתה אחר ששה ימי מסע על-פני אירופה. בלגיה קיבלה את הבאים אף היא בהתלהבות רבה.

וכאשר עשו החיילים את חשבון ימי המסע זכרו שמראות הרס, סימני המלחמה המובהקים, ליוו אותם כל הזמן בדרכם. לכתחילה איטליה ההרוסה, אחריה אוסטריה, אחריה גרמניה, שרוב רובה אינו הרוס, ורק מאנהיים הרוסה כליל. מראה גשרים ובתים הרוסים הפכו לנופים של יום יום. אולם לא היה בכל הדרך כמראה ההרס של עיר-המנזר השטוחה שנהרסה כליל, מונטה קסינו.

עם פליטים יהודים בלנדסברג:

מקום מיוחד מייחדים החיילים במכתביהם לפגישות עם פליטים יהודיים. בלאנדסברג, שבה חנו החיילים, יש מחנה פליטים גדול. ידעו היהודים שהבריגדה היהודית עומדת לבוא לשם וציפו לה בהתלהבות רבה. הרבה מהם יצאו לקראת החיילים היהודים בדמעות-שמחה בעיניהם. כולם נושאים את נפשם לעלות ארצה.

דבר אחד נשאר בזכרוני – כותב חייל הבריגדה ארצה – לא ראיתי בחוצות גרמניה גברים צעירים, רק זקנים, נשים וילדים. אולם ראיתי דור צעיר גדל שם. ראיתי נערים בני 12 משחקים ברחובות, ליד הריסות הבתים, במשחק “החיילים”. הללו אינם זקוקים כבר לחינוך צבאי, חיילים הם מבטן ומלידה; הקלגסיות היא בדמם, למן ימי הילדות הרכים.

במבוך המנזר הבלגי:

במנזר גדול – מבוך עתיק יומין, לא הרחק מהבירה הבלגית, יושבים כיום אנשי הבריגדה היהודית ומגלים פה ושם כתובות בלשון הגרמנית, כי במנזר זה שכנסייתו סגורה כעת, חנה פעם הצבא הגרמני.

העיירה טורנה עצמה שלווה, תושביה “יושבי-אוהל”, חיי העיר אינם תוססים ועֵרים כבאיטליה, אך אנשיה שלווים וחביבים עד מאד. בשיחת חייל עברי עם שני נזירים צרפתים, הביעו האחרונים את שמחתם על כי המנזר נמצא בידי יהודים. כי היהודים, לפי דבריהם, הם אנשי דת ואינם וונדלים עובדי-אלילים כגרמנים.

תושבי המקום אינם רוצים להאמין שהחיילים העברים יהודים הם, כי התעמולה הנאצית הסבירה להם שיהודי הוא יצור “בעל קרנים ורגלי סוס”. ושנית… לא חשבו שעדיין יש יהודים רבים בעולם.

אפילו פליטים יהודים שנפגשו כאן עם אנשי הבריגדה, אינם מאמינים שאפשרי הדבר שיהודים מארץ-ישראל יבואו כחיל-משלוח וכיבוש, כבני חורין, עובדה זו מופלאה מדי בעיניהם ואינה מתקבלת על דעתם.

בבריסל הקימו יהודי המקום שער ניצחון לכבוד הבריגדה היהודית.

מתוך “הבוקר”, 28.9.1945

פרטיזן שהגיע ארצה סח לי כיצד חגג חג שמחת תורה בהרי יוגוסלביה, בחיל הפרטיזנים של טיטו: “זוכר אני שמחת תורה”, אמר וחיוך אירוני על שפתיו. “זו היתה שמחה! לעולם לא אשכחנה”.

כיוון שנשתתק לא עודדתיו לספר. ראיתי שהוא מעלה בזכרונו אותו יום, החי בזכרונו על כל פרטיו.

ולפתע פתח וסיפר: "נצורים היינו אותו היום, קבוצה פרטיזנית קטנה בראש גבעה מוקפת גרמנים. הרוסים בוששו לבוא. מוטלים היינו כדרכנו על פסגת הגבעה וסביבותיה, צמודים לקרקע, מזוינים וחמושים, משתדלים להחזיק מעמד, אך מלאי הכדורים אזל והלך, וכל אחד ממנו שומר לעצמו כדור אחד, כדור אחרון. יודע למי מיועד הכדור, על חיי מי יביא הקץ. ופרטיזן יהודי בייחוד, תוהה ומהרהר הרבה בכדור אחרון זה.

"ובינתים עודני חי ומוטל על האדמה, הרעב מציק לי, זה כמה ימים שאנו מתקיימים על קלחי תירס בלבד שאנו כוססים אותם בלתי-מבושלים כל היום, תולשים ואוכלים אותם כמות שהם וממשיכים לחיות.

שוכב אני ואיני מעז לירות, איני מעז לעשות מעשה כלשהו כי אין תחמושת, והגוף רפה, כאילו נצטמק ביום אחד. וממילא אני שוקע בהרהורים שאינם מצריכים אף ניע כל שהוא של הגוף. מהרהר אני בעבר ובהווה, בבני ביתי שהיו ואינם, בכל אשר לי, או נכון יותר בכל אשר אין לי. עושה אני את חשבון הימים, השבועות, החודשים ודומני, נתקרבה השנה היהודית לקיצה, ביום הכיפורים צמתי, אולם הימים המועטים מאז יום הכיפורים נִידמו בעיני כשנה תמימה. פתאום נזכרתי: היום שמחת תורה, ויודע אני שלא טעיתי, שמחת תורה היום.

מיד אני מניע ברגלי, נכון לקפוץ ממקומי ולהכריז ולומר לכל שחג היום ליהודים, להודיע לחברי היהודים אשר עמי, שחג לנו היום, שמחת תורה. אולי יתעודדו, יזכרו בבית אבא, יעלצו מעט, ישמחו…

ישמחו [השמים]…מילה זו מביאה אותי מיד לידי התפכחות. וכבר איני זז ממקומי ומשתדל שהסבך יחפה על גופי ככל האפשר מפני כדורי האויב. ישמחו…

ועוד אני שרוע, לועד מעט תירס וחוגג, חוגג את חגִי. והאמיני לי: דומני לפתע שאני נהנה הנאה רבה שיום זה שנועד לפי החשבון להיות יומי האחרון הוא יום שמחת תורה. יום נאה בחרתי לי אחרון עלי-אדמות, יום שכולו שמחה ועליצות, יום מרקיד את רגליהם של יהודים, זקנים ונערים, יום חדווה. מצד אחד מזדקר לעומתי כדורי האחרון, ומצד שני יום של שמחה יהודית טהורה, יום המלא בזכרוני מנגינות, ניגונים ונעימות של יהודים.

וחש אני, ראשי סחרחר מעט, התירס אינו משביע את רעבונו של צעיר כמוני. והרי ראשו של יהודי מרקד עם תורה סחרחר אף הוא, מעט מיין, מעט מהתנועה הסובבת ומעט מהתעלות-הנפש. ויודע אני, ששמחתי זו, כל עינויי נפש וגוף אינם יכולים לה, להצמיתה ולעכרה.

וכך מרקד אף ראשי הסחרחר ריקודי הקפות. מחולל אף רובי. וראה זה פלא, אף כדורי האחד והיחיד מרקד את ריקודו לפי שהוא ואנוכי… כלומר אנוכי והוא נהיה לאחד, או לאחדים בלשון המקרא. אחד. הוא בתוכי ואני בתוכו, לא, מה זאת? דעתי נתבלבלה עלי: הוא בתוכי, כמובן, עושה בי כבתוך שלו והופכני לאפס, ללא כלום, נוטל בחור יהודי, פרטיזן, סטודנט צעיר לשעבר היושב במרכז אירופה ונושא את נפשו לעלות ארצה, לומד עברית, שר שירים עבריים, והנה בא הכדור, כותש בו את מכתשו הקטן, והקץ ל“שמחה”, הקץ אפילו לשמחת-תורה דלה זו, ולסעודת התירס הירוק, שערכה לפני אמא-אדמה לפני לכתי מזה ואינני…

שמחה עצורה התחוללה בקרבי פנימה, מעין: טוב שעשיתי את חשבון הימים, שיודע אני יחד עם שאר היהודים שבעולם ששמחת-תורה היום, ש“בתוך עמי אני יושב” ולוּ אף במחשבה בלבד.

אולם רוצה אני לשתף ב“שמחתי” אף את חברי היהודי יעקב ס., המוטל לא הרחק ממני, צמוד אף הוא אל הקרקע. בודאי אף הוא מהרהר בכדורו האחרון ושמחה אין בלבו.

לכתחילה אני שוקל בדעתי אם לזוז ממקומי. שום שליחות אחרת בעולם לא היתה מניעה אותי לנוע ממקומי. אולם תגליתי אינה נותנת לי מנוח.

לכן זוחל אני לעברו ומלחש: “יעקב, היי, יעקב!”

אין תשובה. ושוב אני קורא בשמו היהודי ומלחש: “אינך שומע, יעקב, אני קורא לך!”

במקום תשובה אני מבחין ברשרוש קל, מעין ניע קלוש ורטינה, משמע יש שם יצור חי, אך איני מבחין בקולו של יעקב. צמרמורת חולפת בי. יתכן ש… יתכן שמישהו מנסה לחדור הנה? אני תופס בנשק, רובי לא יצלח, רק כדור אחד נותר לי. אבל רִימוני, הרי הוא בידי.

אך עד מהרה פחדי חולף, כי אני מגלה שם את ראשו המדובלל של יובן, איכר בן איכרים, השואלני מיד בלשונו הציורית ללא כל הקדמה ופתיחה: “מי הרעיד את קורקבנך?”

אני מספר לו שנבהלתי בהלת-שווא ושואל על חברנו בשמו הנוכרי המדומה. הוא מצביע לעבר מערב וממשיך לגרוס את גרגרי תירס בשיניו הגדולות והצהובות, הדומות הן עצמן לגרעיני תירס מבושל, צהובים.

אני זוחל הלאה לעבר חברי. כעת אני כבר מבחין בו. סנטרו הוא משעין על כף ידו השמאלית, עיניו מושפלות ארצה ובפניו אותה הבעה רפויה של ישן, של איש הבטוח שאין איש המסתכל בו. מבע אדם היודע שבודד הוא לנפשו, להגיגיו ולרגשותיו. במה הוא מהרהר?

וכמעט שצר לי להטרידו. שכן הרהורים אחרונים הם לו היום. אלא שאני איני יכול לעצור בלבי הכרה זו של שמחת-החג מבלי לשתפה עם אחרים. אני גורר את עצמי קרוב יותר עד אשר הוא שומע את הרחש, מתחלחל וקורא: “מי שם?”

אנכי משיב, וקורא בשמי, בשמי העברי. הוא משתומם: “מה היה לך?”

“יעקב”, שוב אני קורא בשמו העברי. וחוזר עליו בהנאה מיוחדת במינה. “יודע אתה איזה יום היום?”

“יודע”, הוא משיב מיד. ואני תמהַ עליו, שהוא זוכר מה שאנכי שכחתי כמעט ונזכרתי רק במקרה. אלא שתשובתו הפזיזה חשודה בעיני, ואף נימה של אירוניה ארסית נשמעת מתוכה. נדמה לי ששנינו איננו מכוונים לאותו הדבר. ואני שואל: “איזה?”

“יודע אני שהיום יומנו האחרון בארץ ברוכה זו. רשום לך בפנקסך לדורות אחרונים, למען ההיסטוריה: כאן נפלו פרטיזנים יהודים על אדמת נוכרים ונשקם בידם. הם מתו מות גיבורים. ת.נ.צ.ב.ה.”

'“עקב, מה אתה מדבר, מתכוון אני לשאול איזה יום לפי הלוח, הלוח העברי.”

“וכי מה ההבדל מתי נפחנו נשמתנו, לפי הלוח הגויי או הלוח העברי?”…ולפתע יעקב מהסס: “ובכל זאת, יודע אתה, הייתי רוצה שיהיה תאריך עברי על מצבתי.”

“לא לכך אני מתכוון. חג היום, חג ליהודים.”

“המ…” רוטן יעקב בשאלה. ושוב אומר באירוניה: “'בודאי ימים נוראים. מי לטבח ומי… הכל נחתם ונגזר. כבר יצאה הגזירה מגבוה, והכדור מצפה ליד שתהדק את ההדק.”

'“דל, יעקב, היום שמחת תורה.”

פני יעקב מתרככים: “באמת, היום שמחת תורה?”

ובלי משים חובק יעקב את רובהו כיהודי חובק את תורתו בהקפות, ומפזם פיזום חלש, נעימה ידועה משכבר הימים, מנבכי דורות יהודים, מסלסל קול רפה ואני עוזר על ידו. ואפילו רגלו, זו השטוחה על קרקע נוקשה, זו מתנועעת לפי קצב רחוק וידוע. אין הוא יודע לומר דבר. אך ניגונו של בית אבא מעלה לחות בעיניו וחנק בגרונו, אותו חנק נעים שבהתרגשות יתרה.

מזכיר אני לו נעימה זו או אחרת. והוא מלחש זכרונות ומספר על יום זה בביתו. ומפיזום חלוש אנו עוברים לסתם פסוקים מהתנ"ך, פסוקים יפים, יקרים, ומזה אפילו לשירי הארץ, וכל מה שמעלה המזלג מלשון עבר. חוגגים אנו חג אחרון. פורשים ממחטה לבנה ועליה גרגרי תירס וטועמים טעם מטעמי-שמים ושירה, שירה יהודית.

זו היתה שמחת-חג אמיתית. ואני אמרתי: “היי יעקב, יהודים אנו, יודע אתה, אף על פי כן, יהודים, וכי מה יודע יובן השרוע שם מטעמו של יום זה. יום נאה בחרנו לנו ללכתנו מזה, יום שכולו שמחה.”

ושנינו תוהים על מלה זו “שמחה”, שמחה יהודית שמשמעות לה מיוחדת במינה, מין ניצוץ של חדווה ממקור יהודי נעלם, עטור עטרות סבל, מצוקה וענויי עולם. שנינו תוהים על שמחה זו, ואף על פי כן והודות לה, מצפים לנס שיתרחש לנו היום, מקווים שעוד מינה לנו הגורל חיים, שנינו תוהים ושמחים…

“לעת ערב”, מסיים הפרטיזן, ­“התחילו לפתע הגרמנים נסוגים בבהלה מהגבעה. הרוסים הלכו והתקרבו אלינו. עדיין אני שומר את הכדור האחרון ההוא למזכרת…”.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מי אינו זוכר ספרי ילדים בעלי-כריכות מוזהבות ואותיות גדולות וצבעוניות בראש כל פרק, המתחיל במשפט של מרחבי זמנים בלתי מגבלים: “לפני ימים רבים היה היה”…

וכשדפי ספר זה מתחילים לגולל פרשותיהם¹ לעין הקורא, דמיון הילדות שלו צף ועולה עד לארמון הקסמים, ארמונו של וולט דיסניי, אמן האגדה, הוא אמן אגדת הטבע הצבעוני ורב הקולות והצלילים. כי פרשת השלגיה ושבעת הגמדים על גבי התמונות הרוטטות מלאת חיים היא, וכל תנועת בובותיה-גבוריה יותר רטיטה מאשר תנועה. הנראית לעינינו סביבנו, ולה – רטט של הדגשת החיים. בשפע צבעי הטבע, למן הרים, אשדות מים בעלי ברק תכול, צוקי אבן שעינם עין קטיפה שחורה, ועצים ירוקים אשר לענפיהם דמות ידים וצפרנים דוקרניות וחדות, כאילו היו מסתרי האגדה חורגים מתוכם, ועד לחיות היער והצפרים המצוירים כמעט בצורה נאמנה. ובכל זאת נושאים בתוכם את התגלמות פרפורי האגדה. הכל יחד הוא מעין המנון לטבע עשיר, לטבע ציורי, שאינו חסר רקע של יופי מציאותי.

התמונות כולן רוחשות בעלי חיים למיניהם וצלילי שירה.

עבודת הגומלין של האדם והטבע נעשית לפתע מובנת וברורה, ובודאי גורמת צהלה רבה, ביחוד לצופים הילדים. כי הללו אמנם רואים כך את האגדה, ואולי גם את החיים המסתוריים הרוחשים ביער האפל המלא פורעניות ונצנוצי הזרחן של אלפי עיני חיות למיניהן.

הספר, בעל הכריכה המוזהבת, ואותיותיו הגדולות והצבעוניות בראש כל פרק, תם ונשלם, וארמון הקסמים נעלם מן האופק. אך הטבע נראה לך באור חדש.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: “גליונות: לדברי ספרות, מחשבה ובקרת, יוצאים אחת לחודש ע”י יצחק למדן" ח [ס“ח]; כרך שנים-עשר, תש”א

כאשר הלך לוי והתקרב אל צריפי-העץ החומים והֵעיף מבט לעבר הגדר, המקיפה חצר קטנה ובה לולי-שפנים ועץ-תות גדול מֵצל על מחציתה, לא ראה עדיין איש. ורק שני ילדים שנזדמנו לו בדרכו שאלו לחפצו.

– היש מי מן הגדולים, מן המבוגרים?

– רק עקיבא, שוכב חולה בצריף-החולים – השיבו הילדים.

לוי הרים ידו בתנועת-ביטול: – חולה! מה יתן ומה יוסיף לי חולה זה?

– במטבח… שם הבחורות, או אולי תפנה אל חדר הכביסה? חכה רגע, הנה חנה עובדת בגינה, נקרא לה.

וחנה רוחצת ידיה האדומות ואמרה: שלום!

– עלי לראות את המזכיר, את החברים – האיץ בה לוי וקולו מגושם, עבה ואטום.

– היש לך כאן מכיר או ידיד?

– לא. בשליחות באתי.

– בשליחות מי?

– בשליחות עצמי. השליחות חשובה עד מאד.

– ושוב נשתתק לוי, כאילו קולו שימש לו אך ורק למטרה אחת וכל השאר אינו מענינו.

– נכָּנס! כעת אין איש, מלבד חנן, שנשאר כאן, אך אין להטרידו עכשיו ולהסיח דעתו מעבודתו. ויוסף עושה את עבודתו של עקיבא החולה… הכָּנס, בבקשה, לחדר-האוכל. הנה… כאן.

ולוי נשרך בעקבותיה, מושך את רגליו הכבדות ומכרבל את עצמו באפודתו, כי קר לו בקיץ ובחורף. חושש הוא לצינה. ולאחר שישב ולגם תה בלחם, שתק. כאילו לא יצור חי היתה צפורה זו שהגישה לו תה ולחם. בשתיקה קבל מידה מה שקבל. וכאשר הֵעֵזה לשאול מאין הוא בא, לא נענתה. צפורה נשתתקה תוך יראה סתומה. לאחר שסיים את ארוחתו הקלה, נתן את עיניו בטבלה שעל הקיר, ובה לוח-העבודה ושמות החברים. ולא פצה פה גם בעבור אחת הבחורות על פניו. ומשום-מה נפלה אימה על הבחורות. לבסוף הבהילו את חנן. הלה נכנס וברך את הבא בברכת “שלום” רחב, אך תשובתו של זה האחרון, כנהימת הדוב, קצצה מיד את כנפיו.

– מה אמרתי? – נתנה בו חנה מבט רב-משמעות.

– באת להתארח אצלנו – המשיך חנן בקול רפה.

– להתארח? לא. באתי בשליחות.

– בשליחות? בשליחות מי?

– בשליחותי אני.

– ומה היא השליחות? – השעין חנן סנטרו על כף ידו והתקרב יותר אל הזר.

– שמע נא, אתה כאן המנהיג? – שאלו הלה מבלי לענות על שאלתו.

– המ… – גמגם חנן לתמימותו של זה – מה פירוש, אחד החברים הנני, אך תוכל לגלות לי את שליחותך.

– למנהיג אני צריך.

– שמע נא, אין לי פנאי, אמור לי מה רצונך?

וחנה מציצה מאשנב המטבח וחרדה רבה מעלה צמרמורת בגופה: צפורה! כאן משהו איננו בסדר. הוא איננו מוצא חן בעיני.

– תסמכי על חנן – עונה צפורה בבטחה.

– שמא תספר לי – ממשיך חנן – ואני אמסור את דבריך לאינסטנציה העליונה, למנהיג.

– טוב. נגר הנני. נגר בפתח-תקוה. אך כך אי אפשר להמשיך ולחיות, מבין אתה? – הרעים הלה על חנן בקולו – אי-אפשר! – וכעת ירד והומך קולו – אומרים הגאולה באה, באה, ואינה באה. אמרתי בלבי, אלך ואביאנה. אך בני-מקומי לא ישעו לדברי. וידי השתים, כאפס וכאין. מה יעשה אדם בודד? ואמרתי ארד לקבוצה, שם רבים, מאות, וחכמים, נבונים ויודעי-ספר ביניהם. ואמרתי, אנכי בידי השתים, והם בידיהם ובאותיות, ביד ובאות… וביהודי ירושלים לא חפצתי, כי ידי יהודים יודעי-אותיות אלה חיורות ורזות. אמרתי… אלך ביד גרומה ואתם ביד ובאותיות, תביאוה עמי, את הגאולה. הגיע הזמן, אין להתמהמה עוד במלחמת גוג ומגוג זו. הגיע הזמן. מלחמת גוג ומגוג, כך קורא לה שכני החנווני. ואמרתי…

– שליחות חשובה, חביבי, – אומר חנן בישוב-הדעת והבחורות פוקחות עינים לרווחה ומאמצות זו ידה של זו.

– אני אציע אותה ללא שהיות יתרות – אומר חנן – אך אתה, חביבי, אומר להציע את ידיך, יפה, וכי די בכך? ומה בדבר האותיות? אותן האותיות הקטנות? כלום בידים בלבד תעשה את חלקך בגאולה?

– ובמה? – שאג הזר.

– רגע… דומני שאין צורך להחפז. שמא נמתין כמה ימים?

– לאו. מיד. אמרתי ולא אשנה.

– כך. אך נאמר שני ימים בלבד. עד אשר תוסיף מעט דעת ותשתווה עם כל אחד ממנו. – וחנן נתגרד בפדחתו, כמתכן תכנית גדולה – סבור הייתי שמא אי-שויון זה… כלומר בינך לביננו, שכן אתה בא רק בידיך, יתכן כי זה עלול לעכב את הגאולה. מה דעתך?

– המ… יתכן.

– אולי מוטב שתחזור לעת עתה לביתך לכמה ימים ותהגה באלה, באותיות הקטנות, או, אם רצונך בכך, תשב כאן, תקרא, תלמד מעט, וכאשר תהיה מוכן, אז נעשה את המעשה. רבים עושים, המקובל מצפת, והחכם הנסתר מטבריה שקראתי עליו בעתון. בינתים, כיון שנגר אתה, תעזור בהכנות. צריף חדש הולך ונבנה כאן…

– ודברי חנן גולשים, מרגיעים ומחליקים על המחוספס. האורח השפיל ראשו. שאגת-קולו נדמה. כאריה מרוסן, החוזר לכלובו ומשתטח על הרצפה, כן השתטח בזוג זרועותיו על השולחן והפטיר: – מוטב.

הבחורות החלו מגיחות מירכתי חדר-האוכל, כנמלים החוזרות במרץ לעמלן. רָוַח לכל. רָוַח. וחנה קרבה, גחנה על הזר ואמרה: בוא. אראה לך את מקום המקלחת. תתרחץ ותנוח. והיתה גמישה ומהירה בהליכתה, והוא נגרר בעקבותיה, הולך ונגרר: – מוטב.

חנה יצאה עמו מן החדר ויראתה פגה.

באותיות הקטנות לא עשה הרבה חיל. אך קולו המגושם והעב נתרכך משהו. וכאשר נתגייס לצבא הזילה חנה כמה דמעות, אך הוא הרגיעה.

– אין דבר. הגאולה בוא תבוא. נביאנה… נביאנה. תבוא. מוטב.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: ספרות ילדים ונוער כתב-עת שנה שלוש-עשרה, חוברת א' (מ"ט), תשרי תשמ"ז – אוקטובר 1986

לפני שאני אומרת מאין באתי ומה עשיתי יש בדעתי להקדים ולספר מדוע ומתי התחלתי לכתוב סיפורים ורומנים לגדולים ולקטנים. כמובן שיש כמה וכמה טעמים שלא אפרט כאן את כולם. אולם אחד מהם חשוב קשור במקרה שקראני בילדותי. ערב קיץ אחד של ירח מלא יצאתי בגפי, בתל-אביב הקטנה של שנות העשרים המאוחרות, לרחוב גאולה, הצפוני לרחוב מגורי, רחוב-הים, המכונה היום רח' הרב קוק, וראיתי מראה שהסעירני עד מאד. לאחר מכן כתבתי את סיפורי הקצר הראשון אשר על פי צורתו כוּנה לאחר מכן נובלה. משום מה נשאר עמי בכתובים עד היום הזה ולא הדפסתיו מעולם. אולי מחמת בישנות יתר. לא הראתיו לאיש ואתם הראשונים לשמע עליו. אגב, אין זה הסיפור עצמו אלא סיפור בתוך סיפור.

הרחוב הנחסם על ידי רצועת חול וים, היה ממש מוכה ירח. לא היתה בנמצא פינת צל כאילו נכחדו צללים מן העולם. איש לא היה ברחוב הקצר מלבדי ומלבד נערה צעירה שהתנהלה לפני כ“אניה בים”. היא לבשה שמלת מלמלה שקופה ומתנפנפת וציפיתי שעוד מעט תרחף, תתעופף, משיקה שרווליה השקופים והרחבים עד מרפקיה ותצנח לתוך הים ואני אחריה, בלא מעצור. אך משום מה התקדמה הנערה בכבדות לאה, מרותקת לאדמה. ולמרות יופיה המרהיב היתה בה ענגת-נכאים. הרגלים, השפלתי עיני אל רגליה וראיתי האחת מעוקמת, מעוותת ונגררת עמה כמעט כמהופכה. וכפה שמוטה כלפי מעלה כאילו ביקשה להלך דווקא בזו הפגומה על חלקת השמים הלומי הסהר. נרגעתי, לא אמשך בקסמיה אל מצולות הים. ויחד עם זאת תקפני צער רב שלא ידעתי כמותו, שעד אז טעמתי רק צערי שלא ועתה לפתע שגיתי בצערם של אחרים, ובשל אחרים ולא בשלי או במקורבים לי. אמרתי בלבי: “זו לא תרקוד, לא תחולל, לא תחליק, לא תרוץ, לא תהלך “הלוך וטפוף” ולא תכעס כי זו הנאה, תשאר פגומה כל ימי חייה”. לאחר מכן למדה אתי בכתה ילדה ששתי רגליה פגומות מלידה אולם אז כבר נחרדתי פחות. בגרתי. אבל בראשונה לא ידעתי לכלוא עגמת-נפשי בלבי. ביקשתי לומר איכשהוא מה גדול העצב על ליקוי, על פגימה ביופי שלא באשמת היפה, על אבדן חרות-התנועה היפה, הריחוף הנאה. האבחר שיר על עצב הזולת על צער-העולם? כי באותם הימים התחלתי לחבר שירים. (עורך הוצאת “אמנות” מר “סמיאטיצקי” פירסם אחד משיריי בעתון-ילדים). ניסיתי ולא עלה בידי לומר בשיר שכאבי עמה עושה אותי לחלק מהעולם-המרגיש, נופך מצערו של עולם. ניסיתי אף להמחיש כאבי בנגינה בכינור ואף כי טרחתי למהול צערי ביגונו של המלחין העליתי חרס בידי. חזרתי למלים וחיברתי שיר-בפרוזה, ניסיתי כוחי וזו דרכי מאז, פרוזה פיוטית. וזאת כי את השיר אהבתי ויראתי. ביחוד לאחר מעשה שהיה: בגיל שמונה הוזמנתי יחד עם הורי למסיבת-תה לביתו של המשורר ח. נ. ביאליק שחזר מרומא, בירת איטליה. הכל דממו ביראת-כבוד ורק הוא סיפר על כנסית-עצמות יבשות שראה שם במו עיניו. לאחר ששמעתי את המשורר מתאר מרתף של מנזר ובו צרים הנזירים, מעצמות חבריהם שמתו זה מכבר, ויבשו ציצים ופרחים לבנים לא משו פרחים אלה מזכרוני. כבשתי בלבי התפעלותו של הפיטן ממעשה יצירה שאינו בוחל בחומר וכשבגרתי נסעתי לרומא לראותו. ציצי עצמות אלה וחרדת פליאתו של משורר, הדגימו בעיני מה שאיני מסוגלת לעשות במלים. בשיר. יראתי את השיר שכגודל יופיו גודל החלחלה שבו. ואז הקלתי על עצמי ופניתי לשירים בפרוזה. כאילו הועם בכך ברק הלובן של אותם פרחים וציצים. אולם כדי שאוכל לשאת את העצב אני מנסה פה ושם למהול בסיפור מעט צחוק, מעט בדיחות-הדעת הקרוי בלועזית הומור. והרי דוגמא קטנה משלי: לפני סיימי חוק לימודי באוניברסיטת לונדון בלשון וספרות בסוף שנות השלושים התחלתי לשלוח סיפורים קטנים אל המשורר יצחק למדן עורך הירחון “גליונות”. הם היו קצרים מאד, עגומים וגם קצת מצחיקים. ושוב משהו שלא נדפס: ליל חורף אחד קר, הרבה אחרי חצות ובסערת סגריר שמעתי מרחוק נגינת כינור. הבחנתי מיד במנגינה שהיא “התקווה”. מי מנגן לי, צעירה מארץ-ישראל, בבירה צפונית של גויים הקרויה לונדון ויוצר עמי איזה קשר סמוי? משמע יהודי הוא המנגן, יהודי גלותי. ולא סתם יהודי אלא נפש-ציונית. היה הדבר מופלא, מעורר אהדה ויחד עם זאת מכמיר רחמים ומצחיק מאין כמוהו. כמו מסר ממי אל מי? ממנו אלי? ממני אליו. האם הוא יודע על קיומי? בודד היה וערטילאי עגום ומצחיק כאחד. וכי מי מנגן המנון ציוני לאחר חצות באישון לילה? עד היום לא פענחתי תעלומה זו.

ועתה כמה פרטים על עצמי: נולדתי להורי פליטי מלחמה בעיר המעבר קוביליאקי שבפלך קיוב בירת אוקראינה שברוסיה, בשנת 1917. יהודים לא אהבו להיוולד אחר המהפכה ברוסיה ולכן רשמו בתעודת הלידה כי נולדתי בעיר אוסטרה שבפולין. התנסיתי בעוללות הפרעות וכל משפחתנו הוצבה בז’טומיר אל הקיר על מנת להיירות ורק בדרך נס ניצלנו. ארצה עליתי עם משפחתי בגיל שמונה בשנת 1925. אולם עלי להקדים ולומר שעליית משפחתי ארצה קדמה כמאה שנים לעלייתי. סב-סבי לבית ברון עלה בפקודת הרבי לארץ-ישראל בראשית המאה הי“ט לעיר הקודש צפת לפני הרעש והמגפה הגדולה שם. אולי משום שהיה מצאצאי ר' יוחנן הסנדלר חיפש קבר אבותיו במירון שבגליל? רמזי גאולה ומשיח נפוצו אז בתפוצות הגולה וחסידים זנחו משפחותיהם בגולת רוסיה ופולין ועלו ארצה להכין הקרקע לפעמי המשיח. בשש-עשרה שנות התגוררותי בקרית-הציירים בצפת חיפשתי את קברו של אב-אבותי בבית העלמין העתיק והנספים נקברו כנראה בקבר אחים. ולא נשאר להם זכר. אף על פי כן יש בידי זכר. שרד בידי גביע כסף מעודן ששלח סב סבי מצפת לבנו בגולה עם כתובת עברית “לבני יקירי משולם נתן ברון מעיר הקודש צפת תובב”א”. הגביע הוחזר ארצה על ידי אבי שבא לפני מלחמת העולם הראשונה בשנת 1913 ארצה כסטודנט, כמאה שנים אחר עליית אבי-סבו. הוא עבר את הארץ לאורכה ולרחבה ברגל וכיוון שהיה אספן של סיפורי-ושירי-עם, אגדות ומנגינות-עם (נמנה על המשלחת לאתנוגרפיה בראשות מחבר “הדיבוק” אנסקי ולפי עדות הנשיא שז"ר, חברו ללימודים במכון ליהדות מיסודו של הברון גינזבורג בפטרוגראד, גילה את אגדת “הדיבוק”, מסרה לאנסקי ועל פיה חיבר את מחזהו הנודע) חזר לגולה ובכליו משירי “השומר”, מזרח ותימן וממנהגי היהודים בחגים ובמועדים אף בחלב שבסוריה ובלבנון. אני החזרתי הגביע לצפת. בביתי ספגתי אהבה עזה למקרא. להיסטוריה הישראלית הקדומה והמאוחרת לסיפור היהודי הספוג הרבה הרבה דמיון-יוצר, לנוף הארץ ולאדם בארץ.

עם שובי ארצה מאנגליה בערב מלחמת העולם השניה עבדתי כעתונאית “בהבוקר” השתתפתי בסיפור, בכתבה, בבקורת-ספרות-ותיאטרון ברוב עתוני הארץ, ירחוניה, קבציה הספרותיים והוצאותיה. ספריי: “היאור הירוק”, סיפורים, הוצאת מ. ניומן 1947; “לחם האוהבים”, על תקופת מלחמת השחרור, רומן, הוצאת “דביר” 1950, זכה בפרס קסל מיסודם של יהודי מקסיקו; “שערי עזה”, על תקופת מלחמת קדש, רומן, הוצאת עם עובד 1950, זכה בפרס אוסישקין; “בזכות עצי התאנה”, סיפורי צפת, עם ציורים, מאת אישי מר אריאל כהן, הוצאת “עקד” 1971; “למי למי למי”, סדרת דן חסכן, “עם עובד” 1972; “אלמני הקש הצהובים”, מסיפורי תל-אביב – מוקדש לעיר במלאת לה שבעים שנה, הוצאת “יחדיו” 1979. ערכתי חוברת “אודים”, מיומני ומשירי ילדי טהראן מתורגמים מאידית. תרגומים מאנגלית: “אהבה וגאווה” לג’ין אוסטין, הוצאת מ. ניומן. ו“נתיבים בתוהו” לז’ימס האנלי.

ערך שלי מופיע ב“מי ומי בספרות העולם” לאוניברסיטה קאמברידג', אנגליה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: “גליונות: לדברי ספרות מחשבה ובקורת, יוצאים אחת לחודש על ידי יצחק למדן”, א-ב (קל“ג-קל”ד), כרך כ“ג, תש”ט.

התפללי, הנערה, התפללי!

שא עיניך במקלט וראית כי אין שם למעלה לא שמים, לא תכלת ולא עבים. רק קורות-עץ וסומכות וקורי-עכביש תלויים בפינות. וכיצד באו לפתע השחקים, אחרי אזעקה אחת, חגו מעט, השפילו רדת, חגו מעט, השפילו רדת, הפכו והפכו באויר הדחוס, התפשטו, רחבו, ופתאום נחו ותפשו מקומם אף הם במקלט? וכיון שגם השמים באו לשבת במקלט רָוַח לאריה. רקיע ממעל ואדמה מתחת, כמימים ימימה, וטוב לו, הונח לו. ואל נא תלגלגו עליו שהרקיע ארח לו לחברה ובמקלט דוקא. משום מה לא יכול לשאת בלעדיו בעולו של המקום. מחנק קל במקלט, פעוטות מלהגים והאוזן אינה תאבה לשמוע ולכן נשא עיניו למעלה. אך מתחילה עדיין לא היה דבר. לא כלום. והשפיל את עיניו. ושוב נקלע לד' אמותיה של מציאות פשוטה וגלויה. נחפז לשאת את עיניו שנית למעלה כבוחן את הסומכות אם תחזקנה מעמד. ושוב לא ראה דבר. והשפיל עיניו. נטפו רגעים ועמהם קדר מעט אורו של הפנס שאורו היה קלוש גם בלאו הכי. ואשה אחת, אֵם, כסתה את הפנס במעטה ניָר כחול כי ילדה אינו יכול לישון באור. ובאור הדל נשא אריה עיניו בשלישית אל על והנה… יש דבר. ומה הוא הדבר? בעצם, כאילו לא כלום. ובכל זאת יש דבר. דומה רחצו מעט באור תכול ראשי סומכות-העץ. ואין זה מקסם-שוא. ואולי הפנס הכחול בתווך, הוא המשווה מאורו התכול למקום, ואולי לא, כי מה למשנה התכלת הצפה למעלה?…

והתכלת המצערה מטרידה את אריה: הרי סכנה בדבר! כאילו נפשק הגג והרי לפניכם רקיע גלוי לעין. ואריה נותן עיניו באנשים, כבוחנם אם ראו אף הם דבר ואם תקפם המורא. אולם הללו, כאילו לא אירע דבר. זו מישנת ילדתה. זה לועס ממתק. זו מצמידה ממחטה לחה אל מצחה. זמזום קל כזמזום המקרר החשמלי, חריקה רכה של צירי דלת שנפתחה. כמו קליפה מתבקעת, כמו שביס כהה, המערטל את ראש בעליו ומסתלק, מתנשא ואיננו, ומניח מקום לתכלת ברה… וכדי שלא להסב את תשומת לב היושבים למקום שעיניו נתונות בו, מַשעין אריה ראשו בקיר כאומר להתנמנם. וממילא נמצא ראשו באלכסון וצופה ישר כלפי על.

כמה זמן נמשך הדבר לא ידע אריה. אך אחת ידע, כי לפתע החלה תכלת זו, המטרידה מרגיעה אותו, משקיטתהו באורח פלא. כאילו לא ישב עוד במלכודת, והבין לרוחו של חייל בחפירה. כי בינו לבין השחקים לא הבדיל עוד דבר. ובעוד הוא מסתכל למעלה, לא ארכו לו עוד השעות. וגם זָכַר את הנערה שישבה עמו במקלט בלונדון בתחילתה של שנת-המלחמה הראשונה. סכנה מרובה עדיין לא היתה אז. ורק חשו צינה קשה, לחה, קור וטחב, במקלט שבחצר הקטנה. מן הבית שמנגד היתה באה הנערה, מברכת באפלה את היושבים בקול רם ובנימוס, אם כי לא ראתה איש. נכנסה וישבה. ולפי קול ברכתה ידע כי באה. ליד הפתח היתה עושה תנועה חיננית של פנִיה קלה הצדה, כתנועת מחול, כדי שלא להתקל בכנפי חלוקה בסומכות-העץ של המקלט. תנועה זו שהיתה הולכת ונשנית הכיר יפה וידע כי אין זו אחרת, כי-אם הנערה מן הבית הסמוך. וכדי לחוש במציאותה של זו היה צריך לשלות את נשימת-אפה בהחבא, בצנעה, משום שהיתה חבויה, עצורה ושלווה יותר משל אחרים. ושם, כאשר ארכו להם השעות, פתחו בשיחה. היו משוחחים ארוכות. ולפני נסיעתו הגישה לו במבוכה את תמונתה: שי לזכרון. נוהגת היתה נערה זו להתפלל לעתים בקול לחש, בעת שהשתררה ביניהם השתיקה. מתפללת בנעימה קלושה, נעימת התפילה בכנסיה. והנעימה נשכחה. הנערה היתה מבטאה את דברי התפילה בהדגשה קלה, וכל מלה צלולה, והוא היה מתרגמם לעברית. חרש. כמשַׂחק. אריה השקיע עיניו שנית ברקיע והיה מפלל לפלאות. ואך כאשר שמע זמזום חבוי הולך וגובר, חָג ונוקב כלשהו, אף אז לא השפיל את עיניו והיה מתאווה לומר כמו אז, לקרוא ולומר לנערה: – “התפללי, הנערה, התפללי!” והיא תתפלל. כך היתה עושה תמיד. נשמעת לפקודה. לוחשת היתה בדבקות. גם הזמזום חלף, גם קול הנפץ העצום בא ולא היה עוד. ואריה שאל את עצמו: היש אוזן קשובה לתפילת הנערה? והרי אז היה מתגרה בה ואומר: “סגורה את כאן ומסוגרת כמה אמות באדמה, וכיצד תגיע תפילתך שמה?” “תגיע, תגיע” – היתה משיבה ומסלקת דבריו כזבוב טורד, והיתה ממשיכה בשלה. התגיע? ופעם הצביעה הנערה כלפי תקרת המקלט ואמרה: “אף כאן יש שחקים”. “במקלט! חה, חה”, – היה צוחק הוא באירוניה מרה.

וכעת כאשר הכחילו לפני עיניו פאתי המקלט באותה תכלת-שחקים מסתורית ועמוקה, תכלת אין-סופית, דמתה לשמורה מגינה על עינו של עולם. ורצה אריה לגשת אל הנערה, להרגיש קרבתה, כי עזבתהו האדישות שהיה חש כלפי החיים והאמין כעת משום-מה שתגיע התפילה למקומה אם ילחשוה חרש. “התפללי, הנערה, התפללי!” – מלמל לעברה ממרחקים – “ולמדיני תפילתך כי לא אדע להתפלל”. ואף כי ידע כי תפילתה שגורה בפיה, בכל זאת אמר לבקשה אך הפעם, אחר קול הנפץ: – “התפללי, הנערה, התפללי!” כי לוּ היתה עושה כן, היה יודע כי עוד אמונה בתבל, כי עוד חיים, כי עוד תפילה… והוא חזר הפעם כמדמדם: “התפללי”, ושומע את לחשה מגיע ממרחקים, מקרנות המקלט, מקלטו של עולם, מפכה חרש, הומה, משתוחח. “מה לך נפשי כי תשתוחחי”… ומלים רחוקות, מוּכרות חזרו אליו ביעף כחשרת זכרונות והבהובים. והמלים מתקו לו מאד.

ליד הקבר

לאזכרה שנערכה לשמו של המשורר באה אף היא. שמלה לבנה על גופה המזדקן, עניבה שחורה ונאה מתחת לסנטרה, כובע לבן עטור פרחים לבנים ושחורים וחריט נאה שחור-לבן משתלשל מידה האחת. בנעלים לבנות בוססה בחול. הקהל הלך ורב. היא עמדה בתווך ואף-על-פי-כן רחוקה משהו. ודוממת היתה עוד יותר מן האחרים. החזן חנחן בקולו וסלסולו ברגש. האלמנה ניצבה בבגדיה השחורים ובפנים קפואות. בידה ממחטה לבנה. מצבות-האבן כאילו זקפו את ראשן והסתכלו בבני-האדם בעיני אותיות שחורות. אולם היא עמדה לבנה, צחה וטהורה למראה. והכל ידעו כי מת לה משלה. וציפו לרגע שבו תפנה לאטה – ממצבת המשורר ותלך בצעדים קטנים, רכים, ללא קול, אל קברה שלה, אל קבר אלוף-נעוריה. אך היא ניצבה על עמדה. ונדמה שעיני המסתכלים בה אמרו להטרידה ממקומה, להתיקה, לשלחה, כמאיצות בה: לכי לך, אל שלך! לכי אל קברך שלך, לחשי לחש. תני בו את עיניך, ישרי ותקני את הפרחים באגרטל השחור הניצב שם, כשם שאַת עושה בטרקלינך הכהה. לכי וגחני שם מעט, שַׁני מקומו של אגרטל-הקבר השחור, כשם שאת עושה בקיטונך, משולחן אל שולחן, תוך היסוס, ואולי על אדן החלון?… לא… ואת שוקלת בדעתך: ואולי כאן… ואולי שם?… ושוב הוא חוזר למקומו הראשון. לכי והתהלכי לך מעט כאן סביב המצבה כבטרקלינו של המת. מחי בממחטתך הלבנה את המצבה, היא התכסתה שכבת-אבק דקה… ועין-אשה אינה סובלת פירור אבק. הסירי הפירור, כאילו היה על בגדו הכהה של המנוח בעודו בחיים, כשם שהיית קרבה אליו אז על קצות אצבעותיך ומסירה את החוט שדבק בבגדו.

והיא עוד ניצבת כמקודם. לבנה וכה נקיה, כפרח לבן שרק עלי-כותרתו נבלו ויד זהירה הסירה העלים הכמושים והשאירה את התוֹך הצח, החבוי והמלבין, את הכותרת הפנימית הטהורה.

לכי לך – שלחוה עינים רבות – שבי לך מעט שותקת, סמוך לקבר, כשם שישבת בשתיקת-אֵלם, מישירה להסתכל לפניך, לנקודה רחוקה, חוששת להניע אבר, להפריע אותו, לקורא ומשנן. אך שתיקתך כולה אומרת – אַת! את על ידו, ואת יראה לשאת קול, להניד אבר, לרשרש, לרחוש רחש כל שהוא… לכי ושבי לך כך, דוממת וחוששת להניד אבר…

והיא עוד עומדת דוממת ועור-ידיה צהוב ורגליה כבדות. לכי! – שלחוה מבטים מסביב – ועמדי לך מאחורי תל העפר, על בהונות רגליך הגיעי שמה ועמדי, כדי להֵראות פחות, כדי להצטמצם ולא להגלות לעיניו אלא להפתיעו מאחוריו, בשבתו ליד שולחן-הכתיבה, עמדי והפתיעיהו, כשם שעשית פעמים רבות בנשימה עצורה, כדי שנשימתך לא תגלה את מקום סתרך…

היא עודה כאן. – לכי והעמיקי ראות במצחה של המצבה, כבמצחו שלו, שׂכלו דובר את דברו מבעד לקמטים. העמיקי הבֵּט בעינים נבונות, עיני רעיתו, ודעי אל אשר יתאווה ובחיוך קל פְני, החפזי למלא המשאלה… וצעדך פזיז…

ועוד היא עומדת שקטה מאד. ולפתע, כאשר לא ציפה איש, פנתה לאטה עורף לעומדים והלכה לה בצעד מתון, לא כאומרת ללכת מזה ולצאת משדה בית-העלמין, אלא כמשרכת את דרכה הידועה לה מכבר, פונה הנה ושמה, שלא לדרוך על מצבות וקברים יקרים, שמלתה מלבינה בין המצבות והיא עצמה, קטנה, הולכת ומבצבצת ונעלמת. ורק אחרי כן ראוּה. עמדה שחוחה מעט, צחה, נבוכה. כמגמגמת בפגישה פתאומית. כאינה זוכרת מה שהיה בדעתה לומר. לבסוף כנראה זכרה. כי צנחה וישבה ליד הקבר, קברה שלה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך מאסף ירושלים; כרך 19, 2003; עמ' 194–196.

עמדתי בתחנה המרכזית בירושלים בתור לאוטובוס הנוסע לגוש עציון. בפעם הראשונה דרומה מירושלים. אמנם הייתי בחברון והייתי בקבר-רחל אבל זה לא נחשב. לגוש היתה הילה של ראשוניוּת. עם היסטוריה קצרה קצרה, מפוארת מאוד. לפני כ"ט בנובמבר המפורסם. בארבעים ושבע, קצת אחרי ראש השנה. לפני עלילות הגבורה. לפני נפילת הגוש. לפי הליכה בשבי לירדן. הלילה הנורא, בו הודיעו לנו על הנפילה. הרדיו הודיע. שתיתי חלב קר ומיררתי בכי כל אותו לילה, אבל המסופר היה עדיין לפני. אז היתה לכפר עציון היסטוריה קצרה מאוד. אכלוס המקום על-ידי מתנחלים ובראשם איש בשם עציון. עזיבת המקום לאחר זמן-מה ויישובו מחדש. זה הכול. אמרו לי: שימי לב לנוף. נוף אירופי קריר. עד עשר בבוקר כפור אפילו בקיץ. הרים אחרים, לא דומים לשאר הרי הארץ. מסביב אדמת בור, וואדי עמוק ובעברו השני מנזר, ידידותי כביכול. עץ בודד בכניסה. כמו אשל אברהם בעירו. סלעים גדולים לרוב. חשופים. מלבינים אפורים. נוף אירופי דל אוכלוסין. חשבתי על דרום איטליה. חלקת האדמה הענייה ובה מתגוררים איכרים עניים מרודים. נסעתי אתם ברכבת דרומה, מחלקה שלישית, וספסליה קשים. הם שרו כל הדרך משיריהם למרות מלבשום הדל ומאכלי העוני שהוציאו מתרמיליהם. לא כמו האיכרים הצרפתים ברכבות שלהם, המציעים יין אדום, גבינה, כיכר שלמה ולחם בגט טרי, ארוך ופריך. אבל אדמת בור איננה תמיד עדות לעוני. הגוש נראה לי עוד מרחוק על שלושת יישוביו המסורתיים והישוב האחר של השומר הצעיר שופע מכובדות דשנה.

לא צריפים, בתים. לא קאראוואנים, בית ילדים בבית. גן ילדים. ובתווך הבית הגדול, בית-הכנסת ובית הציבור הקרוי בית-עובדיה. ואז נכנסתי לחדר המיועד לי בבית-הארחה ונתקלתי מחדש באשה שישבה על-ידי באוטובוס. עדיין כובעה העגול ששוליו שמוטים למעלה על ראשה ועדיין הארשת הנכאה בפניה. ושוב הפטירה כמו בנסיעה: בעלי ובני הכריחו אותי לנסוע! אני בכלל לא רציתי. “אינני אוהבת אנשים העושים משהו למורת-רוחם”, “אני מאסתי בחיים”, אמרה. מה אני צריכה פרות, עגלים ותרנגול צרחנים בבוקר השכם.

מה עושים עם אשה כזאת בחדר? היא לא תרצה לקום, היא לא תרצה לאכול, היא לא תרצה לראות, לשמוע או לחלום. מה עושים עם גוש בשר כזה בחדר? היא לא קמה. התעלמתי. הגננת המקומית, החביבה שעברתי על פני גן-הילדים שלה באקראי שאלה בנעימות כנה: “ואת גן-העדן שלנו כבר ראית? כדאי לך. ממש פלא טבע אם את אוהבת את פלאי הטבע הדומם”. “עוד לא”. לכי תספרי לה שלא שמעתי עליו מעולם. לאחר שנים וימים שמעתי על גן-העדן המקורי כביכול ליד קיבוץ אפיקים אבל לא על-יד קיבוץ כפר עציון.

נכנסתי למקלחת. נערה עם פנים כאובות ועם צמה ארוכה, שנגזר עליה כאן בארץ קיצוץ מהיר, הגישה לי מגבת וסבון לבן, ושאלה בסקרנות: “זו את שכותבת על תולדות המקום הזה?! אל תשכחי להכניס גם אותי, יש לי היסטוריה פרטית די עשירה”. היסטוריה פרטית זה לא סגנון של ילידי הארץ. ואמנם התברר שהיא ניצולת שואה. תושבת גטו בפולין.

“לא, אינני כותבת על תולדות המקום”. אגב לא ידעתי שיש להם באותם הימים תולדות שכדאי לכתוב עליהם. “עכשיו”, הוסיפה, “כשהגעתי הנה למנוחה ולנחלה לא אכפת לי לגלות את כל הסודות. הסיפור שלי הוא דליקטס. בונבוניירה”.

כך לא דיברנו, אנו חניכי הארץ הזאת וילדיה. בירכתי אותה שאמנם תגיע אל המנוחה והנחלה ושבחרה במקום היפה הזה.

"לא בחרתי. שלחו אותי. אפילו לא ידעתי לאן. אבל פה שקט כל-כך. אידילי כל-כך. בטוח כל-כך כמו בגן-עדן. זו הפעם השנייה ששמעתי על גן-העדן. לאחר חצי שנה, כאשר כפר עציון בער. אותו לילה בכיתי וזכרתי את הצעירה שבאה אל המנוחה והנחלה. האם הוצאה משם עם הנשים והילדים? האם הלכה לשבי? האם נותרה בחיים?

אפילו את שמה לא ידעתי. אולי נתנו לה שם עברי חדש, היא בין כך לא ידעה את שמה מבית הוריה כמנהג אותם ימים החליפו שמות ילדים ונערים. דימיתי ששמה עברייה, שם שאהבתי באותם ימים, כשמה של אהובתו של המשורר, היפהפיה שהיתה מדריכה בתנועת הנוער שלנו “החוגים”, היפהפיה בעלת העיניים האפורות שכתב לה שירים בהיחבא. אני אקרא לנערה הניצולה עברייה, עבריתי, עיבי. האומנם עודנה בחיים לאחר נפול הגוש?

התאקלמתי במקום. ביקרתי אצל הסופר רבי בנימין פלדמן שישב באותם ימים במקום, תחת העץ המבודד בשטח. ישבתי עם כולם ולמדתי שירים חסידיים מחרדי לבוש שחורים שהציגוהו כמוהל המפורסם ביותר בירושלים שבא אף הוא לנפוש ומנה את כל מטופליו. כולנו רקדנו, בנים ובנות, מתחת לעץ, שרים עם המוהל את שיריו הקסומים. עד היום אוכל לפזם אותם בעליצות שלא חזרה אלי מאז. מתחת לעץ האחר בכניסה לכפר הצטלמנו עם ערבי שכן והתמונה שמורה עמי. מה הוא עשה במלחמת השחרור? האם הצטרף אל התוקפים?

ירדתי לעבר הוואדי בדרכי לגן-העדן, אל מול המנזר. הסלעים הזכירו את האינקָה באמריקה הדרומית. רק בלי חיטובים ובלי מגע ידי אדם. לא פסלים, סלעי ענק אפורים לבנים כעיני עבריה שאפשר לשבת עליהם. להשתרע עליהם. לדמיין שהם אוניות בים, כוכבים מאובנים שנפלו משמיים ארצה. ירחים מתוסכלים שנטשו את השמיים. גושים שנפלטו מאיזה הר געש סמוי. נקודות ופסיקים מאיזו מגילה גיגנטית. גיגנטית שנשרה משמיים. פרי ענקים מאובן. אבן מֶצֶר בין נחלה לנחלה. בין עולם לעולם או סתם מקום פלאי להניח עליו את הראש ולחלום חלומות בהקיץ או להילחם במלאכי השרת.

בתחילתו של הערב רקדנו באולם, בנים בני המקום ואורחות מן החוץ את ריקודי הקארקוביאק והפולקה והרונדו וירדנו אל השוחות לראות את בני המקום השומרים שם. כי האווירה כבר היתה מתוחה. השער נסגר עם ערב, איש לא יצא ולא בא. השוחות נחפרו באדמה. וטעמנו את טעם הטחב של אדמת ההר החברוני, הריח שבאפם של האבות והאמהות אשר נטמנו ומצאו שם מנוחתם בימי קדם.

גדול מכול היה המשכו של הערב, תרגולי חטיבת הפלמ"ח שחנתה שם שנתגלתה לפתע לעיני במלבושי החאקי שלהם. משמר כבוד לשלוש החתונות שנערכו במקום. הכרתי את השיר “ככה מרקדים ככה מרקדים לפני חתן וכלה”.

והריקוד אחורנית כשהפנים מופנים אל הכלה וקבוצת הבחורים רוקדת בחצי-מעגל לעבר הכלה ומפנה דרכם של הכלות והחתנים. עד היום, לאחר חמישים ושתיים שנה, עדיין טעמו של הניגון בפי ושמע יריות הברכה של חיילי הפלמ"ח באוזני. לא שהשמחה היתה כל-כך גלויה. היא היתה חבויה בנפשם ובנפשי בלי לדעת שרבים נדונים ללכת מזה לעולם אחר והכלות נדונות לאלמנות ערירית. מי לחיים ומי למוות והחג מאחורינו. הגורל נקבע ממעל. ואף שעדיין היו מתלוצצים על דודו של משה שווארץ מדרום-אפריקה שנדד בביקורו בארץ בגוש ושאל את כולם: “הכן כאן חוותו של אחייני משה שווארץ?” הדאגה, דאגת המחר והגורל הכללי היה אוכל בכולם. השמחה והמתח הביטחוני חברו יחד כשם שהם מחוברים תמיד בארץ הזאת בקשר טבור שכביכול אין להתירו.

כשחזרתי הביתה שלחתי להם ספרים. הם ביקשו. שמרתי על קשר גם עם משואות יצחק. עם “רבדים” של השמאל. ובליל האש בגוש לא מצאתי לי מנוח. מה עלה בגורלם של האנשים שהכרתי. הנערה שהגיעה אל המנוחה והנחלה? הרי עדיין לא הקימה בית. לא ילדה בנים, בקושי דיברה עברית במבטא ובהגייה פולנית. היא עדיין פיזמה שיר פולני במקלחת. קראתי לה עבריה ביני לביני. כמה מן העבריות קלטה כאן? חבל שלא הייתה בין הנישאים. בין הכלות. אבל הייתה בוודאי בין החוגגים. לא ראיתיה שם. אולי חגיגות עדיין לא נראו לה? מה גורלה היום. אחת מִנִי רבות אולי חזרה והתיישבה בגוש והיא היום קשישה כבודה. היום נוסעים אליה במנהרה בהרים ובגשרים עיליים. האם היא יושבת בעזרת נשים בבית-כנסת בבית עובדיה שכנראה נשרף ואולי הוקם בשנית.

דימיתי אותה לאבן בגן-העדן המקומי שאין להסיטה ואין להזיזה אלא לשבת עליה או להשתרע עליה ולחלום על סולם המעלה מעלה לבין מלאכים ניצולים שם וניצולים כאן. זה הסולם שעולים ויורדים בו עד הגאולה.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

“דבר”, 14.1.66

אתכבד להשיב בקצרה על השגותיו של ב. י. מיכלי ב“משל החזזית והסלע” (מוסף “דבר”, ט“ו בטבת תשכ”ו), שגילו פנים שלא כהלכה בדברי: לא ידעתי שבדבּרי באירוניה גלויה על “חברת ההמונים האמריקאית” ועל “חיקוי השכנים” הייתי חייבת לציין במפורש ובסוגריים: (אירוניה); סברתי שהמבין יבין. אמרתי שבחברת ההמונים – וההמוניות היא, כמובן, גנאי – יש “חיקוי השכנים”; ואף חיקוי הוא תמיד גנאי, כי אין בו מקוריות. ונתכוונתי לרמז גם על הנעשה אצלנו ואף זאת חשבתי שהמבין יבין, כלומר: ממצב זה, שנתהווה מהכרח ולא מרצון והוא רעה חולה בימינו בארצות רבות, נשכרו החיים היהודיים בארה"ב מחמת ההסתגרות של כל קהילה יהודית בתוך עצמה. חברת מיעוטים זאת היא אי בתוך ההמוניות. הזכרתי את הנרי מילר ורק התבדחתי על חיבתו לחזנוּת (כלום בכל פעם שאני מתבדחת, כמו במקרה הגעפילטע פיש עלי לכתוב בסוגריים: (בדיחה)? – משום שהוא מתאר יהודי שאינו בוש ביהדותו ויש לו גישה משלו ליהדות.

דיברתי על הבינוניות אצלנו – תולדה של “המסירות הקנאית לצרכי הכלל והציבור”, שהיתה הכרחית באותם הימים מטעמים לאומיים. ההתעלמות באה מתוך עשייה יתירה בתחום הלאומי. והכלל פעל בצוותא לפי יכולתו של הבינוני, ולא לפי יכולתו של המצוּיין במעלות היצירה. ומכאן האדרת הציבור על חשבון שחיקתו של היחיד.

לא הזכרתי סופרי אידיש, כי על אף יהדותם המודגשת לא אצל כולם מצדיק ההישג האמנותי את המאמץ התאֶמאטי.

כל אותם שמות סופרים ומשוררים טובים ומצויינים, שמונה ב.י. מיכלי מבין הוותיקים, מקובלים ונערצים גם עלי. אולם לא דנתי באלה המסתפקים היום בשיר לפסח ובסיפור לחג הסוכות. דיברתי על ספרים היוצאים בימינו אלה, האחרונים.

ידעתי שינפנפו לי מידה בשירה ובפרוזה של עמיחי. ספרו האחרון בפרוזה הוא הוכחה מובהקת להעדר אותה חשיבה יהודית שדיברתי עליה. שינוּי סדר המלים בתפילה יהודית או בפסוקים מהתנ"ך אינם זיקה לערכים יהודיים. מ. טבּיב התחיל ולא המשיך. מ. שמיר התנכר לעיקר. א. מגד התחמק בספרו האחרון מן הנושא מטעמים מובנים לו ולנו. ח. בּרטוב לא הגיע, לדעתי, אל נפשו של הלוחם היהודי הנפגש בגרמנים. ס. יזהר נמצא במשבר של מן הכא להתם, ומעניין מה תהיינה התוצאות. א. אפּלפלד, שהוא תופעה מיוחדת במינה שמן הראוי לדון בה בהרחבה, פנה לאמצעים אמנותיים המרחיקים אותו ואותנו מן הנושא מטעמים מובנים: שכן אחרת יקשה עליו לראות היום את נושא השואה. גם הוא מרחיק עצמו בהכרח מן הנושא היהודי ומעבירו לפסים כלליים. ח. גורי הלביש את נושאו מעטה כללי בלתי מתחייב. מכאן שכל השמות הטובים והפחות טובים שמונה המשיג הם, לדעתי, דווקא הוכחה כיצד אפשר לכתוב בימינו על נושא יהודי, כביכול, ולרחוק ממנו ככל האפשר, ממש להתחמק ממנו במפגיע.

משל ה“געפילטע פיש” של פּינטר הוא בדיחה לקוחה לא מיצירה אלא מראיון, ולא מסתם געפילטע פיש אלא דווקא מעשי ידי אמו. ואין להיאחז בהם לשם הוכחה מנגחת.

לא שיבחתי את גלות אמריקה והיא רחוקה מלבי. אלא נתקנאתי בגלות אמריקה, שיש לה סופר כשאול בּאֶלו, מחבר הספר “הרצוג” המתאר יהודי בכנות אכזרית. איני מתפעלת ממלים כגון “גוייש” “היימיש”, חבר, “מענטש”, “באַרימטער” וכו' שהוא מזכיר, אלא על זה שהוא חושף את מלחמתו בחברת ההמונים האמריקאית האושר האינטלקטואל היהודי של היום האוכלת אותו בכל פה.¹

ובסיכום: כל אותם שמות גדולים, שהמשיג מונה ברשימתו, מכובדים עד מאוד גם עלי, אלא שהנוער אינו קורא את דבריהם. כל טובם טמון בארון הספרים, והתאריכים מתיישנים. ואילו הסופר היהודי־האמריקאי מגיש היום מטובו בצורה קריאה ומתקבלת אף על לבו של הקורא הצעיר והלא־צעיר. אולי זו תוצאת התיאום בין ריתמוס החיים וריתמוס היצירה? על רחיקוּתם של טובי משוררינו וסופרינו מקהלם היום אולי ראוי להעיר בהזדמנות אחרת.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: “גליונות: לדברי ספרות מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על-ידי יצחק למדן”, חוברת ג‘, כרך ט’, שנה חמישית, תרצ"ט.

א. רבָב

עגלת-הבשר עומדת בצדי מדרכות ואופני-הברזל נראים כמעורטלים לעין ללא שמץ של צניעות. אברהם סבל-הבשר, צועד היה במכנסיו המופשלים בגובה בלתי-שוה על זוג רגליו המוצקות. מִכנס אחד מופשל מעל לברך ושני יורד כמעט מתחתיה. על פיסת-שק מונח על כתפו גוש-בשר מטפטף דם והוא תומך בו בזוג ידיו עד פתח האטליז. טיפות-דם מטפטפות על מכנסיו, על שׂער רגליו, ונקרש עמהן נוקשות. קרישות זו שנואה מאד על אברהם.

יש שאינו מרגיש כלל ברבב הדם על רגלו, אולם הדם הקרוש והנוקשה כאילו מכווץ את בשר רגלו, כספחת, כפצע. ונוהג אברהם להסיר את רבב הדם הקרוש בצפורן אצבעו, או שהוא שובר פלח של קרח בעגלה, סביבות הבשר, ומחכך בו את המקום, את הסימן. טפטוף זה היה ראש צרותיו של סבל-הבשר. כי אף שערות-ראשו השחורות לא נוקו מן הצרה. אף עליהן גילה פעם רבב קרוש. וכאשר תמהה חנה מה הוא הכתם אשר על ערפו: “האם זה פצע?” היה עונה: “כן, נפצעתי” בתבלין של גבורה.

אולם לימים שוב לא האמינה לו, וידעה שדם קרוש הוא, שאינו דמו. וחוששת היתה לקחת את כפות ידיו בידיה שמא תתחכך ברבב… היא היתה חובבת אותו ומשתמטת מפניו, מסתכלה בו בשמץ של פחד, כמצפה להפתעה, או כאילו היתה נשקפת לה סכנת “גילוי” תמידי.

ופעם גחנה בשפתיה אל רקת ראשו. שפתיה נגעו בעור נוקשה, מחוספס, לא עורו שלו, של אברהם. את עיניה פקחה, סלקה את פיה, תוך רטט של בהלה, לא בהלת-שוא. ראתה אותו תומך בראשו, ברקתו, גוש בשר על כתפו. הוא הסתכל בה. “דם” – מלמלה.

אברהם קפא, ונטפל בצפורנו אל הרקה.

ב. קצף

גלי קצף סבון בקפלים על גופה. היא גוזרת ומחליקה רצועות קצף על חזה, כתפיה, ובחצי עיגול על בטנה ושוקיה. הַחלָקה חיננית, בתנועות טבולות קצף סבון, על גוף חלק.

וההחלקה, גיפוף בעל-חי המלקק את עצמו ומתאהב בגופו, הלכה והפכה לאט לאט לשפשוף עקשני, מוחק ומוחה מצואר וכתפים, מכל עצם שבגוף, והליפוף העצמי של בשר, ברגבי קצף, נעשה גירוד אכזרי מעלה אדמומית וסומק חיצוני.

שוב לא היה חן או גמישות לאצבעות ידה של האשה, כי הזדקפו האצבעות כמאיימות, כעומדות לנקר עין-בשר, עקבות חסרי-צורה, צללי-זכרון וחסרי-שובל. למחות, למחוק, להדיח. והקצף מסתלק כמעט, מתיבש. עור מסמיק.

מי-מקלחת יורדים בערוצי הגוף, גולשים באפיקיו. קיפולי-עבר נוטפים מים, מתמרקים, מטהרים. וגופה היפה הולך והופך רק בשר וטיפות-מים העומדות בנס ורוטטות. היא כולה זורמת אשד-מים מגבוה, ללא קשר עם הזולת, ללא קשר עם החי, במרחקי אין-סוף. מים, מים, מים. דומה היא לפסל-שיש רוחץ במזרקה, מנותק ממציאות חיה, ממציאות שמחוץ להיותה היא, האחידה.

גוף-אבן רוחץ במזרקה, ללא פגם, ללא סימן של אבק, ללא עבר וללא עתיד. ומי-מקלחת עודם זולפים דקות, דקיקות, כלפי מטה, מטה, מטה, ממנה ולמטה, מכתפיה ולמטה, ממתניה ולמטה, מרגליה ולמטה, אל האדמה.

ג. טבעת

נערה תימנית גבוהת-קומה שלא כרגיל. צפרני ידיה חיורות-לבנות כקצף של כביסה. שוקי-רגליה ארוכות וצרות בעגלגלות קלה של בשר. נאה היא, הדורה מעט, ומצעדה כבד, משפשף את הקרקע. כף-רגלה שטוחה על הרצפה, ללא כפיפה כל שהיא. הילוכה הילוך של שטיפת רצפות אגב סחיבת סמרטוט. צעדים שפשפניים. וכף-הרגל דומה לקבקב-עץ נוקשה. “מזל” – לחשה בהושיטה את ידה, נטתה את גופה הדק והיפה קדימה ומיד חזרה והזדקפה במבוכה.

היא עבדה בבית-פרטי. את פח-האשפה היתה מורידה מתוך איבה כבושה למטה, אל הפח הגדול שבחצר. עשתה זאת בהתמרמרות קלה, עוצמת את עיניה הצרות למחצה, כבתוך סנוורים, ללא ידיעה. על מנוע-הפח לחצה ועמדה לברוח. מחציתו בעשב ומחציתו כבושה בלחותה של קליפת-תפוז בלט חפץ, ירקרק-זהוב. מזל גחנה: טבעת. ירוקה היתה הטבעת וזהובה מעט. טבעת עבה ללא נוי. “טבעת נשואין” – קבעה מיד.

עם הטבעת בכיס סנרה היתה עובדת ומהרהרת: “של מי היא? לא של דרי הבית היא. לאלה טבעות נוצצות ומבהיקות. אולי של סעדה? אבל התימניות אינן נושאות את טבעותיהן”. קול טרטור מכונית. מכונית-הנקיון העירונית. אולי “היא” של אחד מפועלי המכונית. מזל מתבישת לשאול על כך את אחד מהם.

היא צחצחה את הטבעת עד כי הבהקה בזהיבות אדמדמה.

מגרה היתה הטבעת את הרהוריה על משכבה. טבעת ושפתים נוגעות בה. טבעת מתכתית מחליקה רכות. טבעת מתדפקת תוך היסוס. טבעת רווית חום.

עם לילה היא מודדת את הטבעת על אצבעה ותוך כדי כך נרדמת. ורואה היא את הטבעת גדולה ואצבעה צנומה, דקה, ההולכת ומצטמקת, וזו מטלטלת עליה ככלי מיותר.

מזל על מיטתה רואה בחלל החדר את הטבעת עטורה בשר המכסה על דפנותיה, עד כי היא נעשית צרה ומהדקת את האצבע שעבתה.

מזל מנמנמת. ופעוט שואל את אמו: “אמא למה אין לטבעת אבן, היא נורא לא יפה”. דמדום של נים ולא נים. בעל-הבית מקיש על זכוכית השולחן. הטבעת.

עם בוקר חרדה מזל. יש להחזיר את הטבעת לבעליה. ולגביה הפכו כל האצבעות על כל הידים לאסירי טבעות. ומבטיה דבקים רק בידים.

החלה מקדישה עתים להרהורים בשעת עבודה. יום אחד באה לעבודה והטבעת על אצבעה, ולא עוד אלא שבמקום להסירה ולהטמינה בכיס, העבירתה על ידה השניה. מזל מתביישת.

טרטור מכונית-הנקיון. היא מגביהה את הטבעת בידה ושואלת: “האם טבעת זו שלך היא?” הנשאל פורץ בצחוק: “אינני נשוי”. חולשה לא נעימה בברכיה. נהג המכונית, הנוטה לה חסד זה מכבר, יורד ממושבו. יש לשאול גם אותו. אף כי בודאי אינו נשוי. “מצאתי טבעת זו על יד הפח, אולי… היא שלך?” והלה קושר זוג זרועותיה ומתלוצץ: “ואף אני מצאתי טבעת!” אי אפשר לנתקן. זרועותיה עגולות, שזופות בזהיבות אפרורית, ללא ברק קישוט או נוי, ומוצקות הן ונוקשות כמתכת.

ד. מחוץ לתחום

אולם קולנוע. מנורות אומרות אור כלפי מעלה. צעירה מחככת ראשה בכתף ידידה. על הרצפה גפרורים משומשים משיירי ההצגה הראשונה. חלל האולם מסתחרר בעשן של טבק.

אורי יושב בתווך, יעל משמאלו ותמר מימינו. הוא משעין את מרפקיו חליפות על שני מסעדי כסאו. יעל מרוחקת. תמר רתוקה ובד שרוולה נוגע נגיעה קלה באריג כתפו וזרועו. שכן זר נוסף. יעקב יושב על ידם. הוא השעין את מרפקו על המסעד המשותף שלו ושל שכנתו הזרה. “כמה מעלות לו למסעד זה – הרהר – הרי הוא כמו שהוא… שדה נסיונות, עלבונות, צפיות, טעויות, והיסוסים”.

מעברו השני של המסעד יושבת “היא” שאינה חורגת מתחומה המוגבל ויושבת ישיבת מחוגים בשעון, אבן בטבעת, זגוגית בחלון. בחושך מסתמנת רגלה הרכובה על רעותה. יעקב חולם את חלום שכנתו. קרוב היה אליה לא קרבת אריג נושק אריג, אלא נגיעה מוחשית ובלתי-מוחשית כאחת. והחל מאזין לחיי זרוע, זרועה. נולד בו רצון תכוף: הוא יטול את כף ידה של שכנתו הזרה. חלקת צפרני אצבעותיה היא בודאי כשדה-קרח חלק ומבהיק – הרהר. בידו יארוש לו את שכנתו, ארושי חיבה. כף-ידה האחת פרושה על שוקה פשוקת-אצבעות, והשניה נטויה על צדה בקיפול קל ונוח של אצבע רוכבת על אצבע.

ויעקב ידע כי לטף את היד המקומרת בראשי אצבעות ידו ובתפיחותיהן הבשריות הגובלות עם הצפרנים. והיד המלוטפת לא חשה ולא הרגישה בדבר. בהלה קלה תקפה אותו. והחרישו ידים, שתים.

על הבד אניה מותקפת, סכנה. וכף-ידה אלמת.

אור במנורות. יעקב ממהר להסתלק, בזרועו האחת צמרמורת, כאילו הורדה מעליה זה עתה תחבושת חמה.

הוא בחדרו. חברו לחדר, חיים, אומר: “ראיתיך בקולנוע עם צעירה, ולא רציתי להפריע”.

שמץ של מחאה מתנדף כלא היה ויעקב מגלה רוחב-לב: “ומדוע לא נגשת, לא היית מפריע כלל וכלל”.

“כך הוא מנהגי, אחא, איני אוהב להתפרץ לרשותם של אחרים”.

“ואתה, עם מי היית?”

“אומר לך את האמת – נבוך החבר – יחידי הלכתי הערב, כך הסתדרו הדברים”. הפסקה. “ולעזאזל היה קצת לא-נעים. שני מושבים ריקים משני צדדי, כמו להכעיס” – והתחיל פושט את בגדיו והחליק רכות את עניבתו החדשה.

התפרקדו השנים על מטותיהם. חיים עטף את גופו בסדין, ויעקב הניח את שלו כצעיף הפרוש דלילות וקלות על ראשה ופניה של כלה יהודית. והסדין נוגע ואינו נוגע בגופו ומוטל רק בכתמי-אחיזה מפוזרים ומפורדים.

חושך. חיים ממלמל: “אתה יעקב ברנש זריז. ואני רמיתי את הבריות ואת עצמי. על כסא אחד הנחתי את בגדי העליון, על השני את כובעי, והמקומות שמרו על עצמם שמירה מעולה, והרי לך אדם אחד מפוצל לשלשה: אני, אני ואני. משמאלי – אני, מימיני – אני, ובתוכי – אני. יעקב, אתה ישן?” – שאל באי-רצון.

יעקב תחב לפיו את צפית הכר, טָעם טַעם עמילן ושתק.

מתוך: “גליונות”: א (קסג); כרך כ“ה, תשי”ג; עמ' 17–20.

משנכנס לראשונה למרפסת הסועדים בבית-ההבראה אשר במושבה הגדולה והוָתיקה, ישב על מקומו ישיבה רופפת על הכסא, כאילו מחצית גופו העליונה נישאת בחלל, והמחצית התחתונה מתקפלת תחתיה וקורסת לצדה האחד, שמוּטה כל-שהוא הצדה תחת מעמסת מבוכה ובישנות שבביטול עצמי ורגש נכלם של מי שרגיל במעשה, בפעולה ובמתיחות מתמדת ואשר מעללים משלו כבדו עליו מאד ועל גופו ואין בכוחו לשאת כיום חשרת זכרונות ותחושות של צעיר מישראל, בן יחידה קרבית, שנותר איך-שהוא בחיים לאחר “כל מה שהיה” ו“כל מה שראה” במו עיניו.

שאר שעות יום-מנוחה-והחלמה שבין הארוחות היה תועה בשבילים של שדות בור, מחטט בין חרולים, קוטף פרח-בר זה או אחר, מתבונן בהם בשימת-לב, כנפגש עם מיודעים משכבר הימים, מימי ילדות ושחרות בארץ זו, וחוזר אל חדרו, נושא צרור-פרחי-בר גדול, פרחים חיורי-גון אשר כמישתם כבר אורבת להם בעלפונם הקל, התוקפם כמעט עם תחיבתם בכוס המים.

לעת ערב היה נמלט אל כביש נשקף לעבר הים, תלוי על צלע הר, מעל רצועת-חוף צרה אשר משטח-חול לה צר ומַלבני-ירק מעוּבדים ורבי-גוונים, מסילת-ברזל, כביש ראשי, ישובים בודדים, נותן עיניו דרומה בבצבוצי אור ירקרק מבהיק וכבה, ומטה אוזן לשאונה הקצוב של רכבת עוברת לדרכה.

שם ישב לפוּש על ספסל, כי כבדו עליו אבריו כעופרת. אין זו מליצה בלבד – היה אומר רק למקורבים – כה מרובים בהם עדיין הכדורים מאז הקרבות. הרופא אמר שאין צורך להוציאם. אפילו הרסיס בעין אינו מפריע. כלפי חוץ, כמוהו כשאר בני-אדם בריאים ושלמים. לכשיזדקן, אומרים, יתחיל לחוש מיחושים בעטים של הכדורים הסוריים…

אורות ירוקים בצבצו וכבו. והוא, כמוהו כחוזה במראה-פלאים: – אורות, אותות, משלנו… – כאילו הצביע על מדי קצין צ.ה.ל. שלבש.

היו ששרו בחבורה, היו שטיילו. והוא כל מעייניו באורות הירוקים, המבליחים וכבים ובפניו נהרה משונה ומתלקחת בלהט-ציפיה כרואה ללבם הסמוי של הבהובי-אות אלה, שכל חייהם סימן ורמז לשכמותו.

רכבת שהגיחה מצפון מדרימה והולכת, נושפת בהמהומה הקצוב והחופזני. כלום אין שומעים אותה, תמה ושאל, שהיא מנהמת כאומרת: “אין כלום, אין כלום, אין כלום”, כמנהגה מאז…

וכשלא הבין איש טעמו של דבר סמוי זה שעלה על דעתו מיהר והסביר: בסביבה זו היינו אורבים לרכבת לא פעם, עוד בימים של המאנדט, חבויים בתעלה, מפללים ושואלים עצמנו: יש בה נשק אם אין? והיא נושפת ומשיבה כרצון הלב המבקש: אין כלום, אין כלום, אין כלום. וכבר אתה יודע שהלילה אין מטען, שהלילה ננוח ולשוא כל המאמץ. בוש אתה בינך לבין עצמך ובכל זאת עדיין מוטל אתה לצדי הדרך מתפלל עם רכבת: “אין כלום, אין כלום, אין כלום…”

בליל שבּת פשט מדיו ולבש את בגדיו האזרחיים, כמתעתד ללכת לבקר במושבה. רחובות המושבה דממו. הבתים המסוגרים חגגו כל אחד שבּתוֹ שלו, לעצמו. מהלך היה ברחובות ואינו מעז לסור אל אותו הבית שאליו כיון צעדיו, שבגללו בא לנוח לכאן דוקא, בראש הר זה.

אל אותו בית במושבה לא נכנס בליל-שבּת וחזר לבית-ההבראה. כיון שלא נכנס עדיין לראותה בביתה במושבה, היה כל ערב מאזין לקונצרט שברדיו ולא יכול להסיח דעתו מדמותה שלה ומשום-מה גם ממגע ידיו הרוחצות בשר נשים ערביות פצועות בכפר הערבי הכבוש בצפון הבאות לבקש עזרה ראשונה, ממנו, המפקד, השופט, הכל-יכול, כי אין רופא וחובש בכפר. רוחץ היה זוהמת פצעיהן, בלי להרגיש דבר, ורק מהרהר היה: הן ולא אַת, הן ולא אַת! והרי יכולת להיות תחתיהן, ורע מזה… ושעה ארוכה לא יכול להפריד בין אלו לזו.

בשעות בוקר היו כל מעייניו בצמחיה. חקלאי היה בכל נפשו ומאודו, בוגר בית-ספר חקלאי בארץ ובהכרח נתגלגל לצבא. אותן שעות נתן מבט שבשאט-נפש בנופשים השאננים: צבא אין לנטוש. לא שכמותי ינטשוהו ואפילו אם ישתוקקו בכל נפשם למשק ולכפר. והשאננים הללו, כסבורים הם שהצבא ידאג לעצמו. לי אין מניחים ואיני מניח לעצמי לשוב לשדה ולמשק, והללו, שאננים! מה יעשו בבוא הסיבוב השני? הצבא ידאג לעצמו, מה?

הגיעו מכתבים מן הבית. בשבילו לא היה דבר וגם לא ציפה למכתב.

– אין לך משפחה? – שאלוהו – רווק?

– לאו דוקא, אשה לי וילד בעיר.

בביתו לא הרהר ולא רבו געגועיו עליו. במחנה ישב כל השבוע. בשבּת היה בא כנהוג לביתו עייף ולא רצה לצאת. מתרעם היה על שהאיצו בו לצאת לקונצרט או לקולנוע ולא הניחו לו לשהות ערב אחד בבית.

– מה אני יודע – היה קובל – על בית אשה וילד?

יום אחד התבודד: – מרגיש כובד. העופרת מכבידה. ובכל זאת כאילו אין עופרת ואין כדורים. ביקשתי חמרים לבנייה, לא שיכון מוכן, חמרים בלבד, לבנות משהו על כברת-קרקע משלי. בתורת נכה, ביקשתי. אמנם אינני נכה למראה, אבל די בעופרת שבי כדי להעיד על זכותי. והם אינם נותנים, ושוב “אין כלום”. ואני, יש ימים שרוצה אני להמשיך בלימודי באוניברסיטה, והללו אומרים: אי אפשר, אתה דרוש. וכך אני דרוש זה שנים רבות. מדוע אחרים אינם ‘דרושים’? אינני קובל, אני מבין, מבין יפה. אבל מה אתם שם כולכם חושבים לכם, כי הכל יסתדר מעצמו בלעדיכם ואתם תהיו מהלכים בעיר על מרבדים ומשתרעים על סַפות וכורסות לא לכם, משל שלל לוחמים? טפוּי, מין גועל-נפש מאין כמוהו.

– יום אחד – סיפר – חשבתי שאני יוצא מכלי. באתי העירה וסרתי לביתו של אחד ממיודעיו של אבי, עוד מימי העליה הרביעית, איש ש“בנה פעם את הארץ” ועבר מגלגולי חקלאות פרדסנית העירה. ומה אני רואה אצלו: משטיחיה וממערכת רהיטיה של העיר הערבית הסמוכה. פוּי, רציתי לירוק וסירבתי לשבת עד שמצאתי אצלו על המרפסת כסא דל, שריד מרהיטיו ה’חלוציים'. הכרתיו מאז וישבתי. ומה יכולתי לדבר עמו אחרי זאת? בביתי שלי אין מאומה “משלהם”, אף לא סיכה. תמה אני על אדם שיכול להחזיק בביתו שלל זרים, מביזה שבזז מי שבזז והניחה מידיו… מאז איני מבקר אצל שכמותו. דומה, איבדו בני-אדם פרצופם של אז ואין הבדל ביניהם לבין המכונית הנאה שבפתח ביתם, שהם מצחצחים אותה בוקר וערב. פרצוף מצוחצח ותו לא.

מדי יום ביומו היה כחוכך בדעתו אם ללכת למושבה אם לאו, ועדיין לא מצא עוז בנפשו לסור לאותו בית.

– ובכל זאת צריך לסור אליה – התוודה פעם. – הכרתיה כאן, במושבה, ישבתי כאן פעם. “מפקד אזורי” הייתי. והיא היתה כאן, אחת מקומית, שנתחבבה עלי במיוחד. אחרי כן סלקוני מזה, בפקודה מגבוה, למרחקים. וגמרנו! תם ונשלם! כאילו לא היתה מעולם! גמרנו עם עצים, פרחים וירק, עם שדה, משק ובעלי-חיים ועם אחת נאה וזקופה, מין יצור חיוַרין ודק וענוג מן הרגיל, וחיורונו חיורון פרחי-בר שכמישתם אורבת להם… לבסוף שמעתי אחר ימים רבים שנעתרה לו, לספרדי הקשיש ממנה, ונישאה לו. לבסוף “הבחיל” אותה. רצתה לברוח. ברחה והחזירה. ועכשיו איני יודע אפילו מה אתה. צריך לסור ולראותה, אלא שאיני מעיז. אולי אף היא כבר אחת שאננה ואסור להטרידה בזכרונות. לשם מה סיבוב שני, אומר אני, לשם מה?

ובכל זאת – הרהר – אולי לסור ולומר: הנה אני, חיים חרמון, זוכרת כזה?

לבסוף הלך ולא שהה שם הרבה. יושבת היתה ליד בעלה וכשזה יצא לרגע אמרה: – מוכרחה אני לשאול שאלה אחת: העבירו אותך אז למקום אחר, או העברת עצמך?

– העבירו.

– למקום רחוק?

– למרחקים, לחוץ-לארץ…

– ולא יכולת לכתוב מלה?

– לא. צנחן, מבינה את, וכל השאר הכרוך בדבר…

– ועכשיו מה אתך? יש בית, אשה? – שאלה בחרדה כמוסה.

– יש… שם… – הצביע צפונה – אשה וילד.

שתקה נפעמת: – כבר מזמן?

– מאז חזרתי ושמעתי כי נישאת ויש לך בית משלך.

שתקו בפחד שלא ידע כמותו אף ב“אותם הימים”.

– מלה אחת שלא כותבים, שלא מסבירים – מלמלה – שלא יכולים לעשות מאמץ לכתוב וכבר הכל נטוש ונתוץ, כזה הכפר שבקרבתנו… ואין כלום.

– אין כלום. – הבין לרוחה.

ואחר-כך הלך, לא היה עוד מה לדבר. בכלל לא דמתה לבת-אדם באותו מעמד. כאילו היא מעבר לכל המצוי בקרבתה וסביבותיה.

מיד נחפז לארוז מזוודתו. לא רצה לסיים ימי החלמתו במושבה זו. אין טעם – טען – אין כאן מאומה, אפילו לא מנוחה. הרכבת מטרידה, והאיתות, והברחש, והלועזית בפי כל!

הזמין בטלפון “תחבורה” שתבוא לקחתו. כיון ש“התחבורה” התמהמהה ישב שעה אחרונה בחברת הנופשים והיה כממלל בינו לבין עצמו:

– בתוך כל הסבך הזה ו“השורה” ושיירות וקרבות לא היה כלל פנאי לשים לב לדברים ולא חשת כלל שבינתים חולפות שנים והדברים מסתדרים מאליהם ואתה “דרוש” תמיד לאי-מי (אינני מתאונן) דרוש לאי-מי ורק לא לך, ולך, לעצמך, אין מאומה, לא משק של בית-אבא-אמא, שהיה חלומך הקרוב והטוב, ולא לימודים; והעיקר שזו, האחת, אשר פעם תחמתם לכם תחום-חיים משלכם שלא היה לא לפניה ולא יהיה לאחריה, – הנה היא אם לילדיו של אחר. ואני עצמי מין רכבת מהלכת, בפקודה מגבוה, שקטרה נואק ונושף: אין כלום, אין כלום!

בו ביום נסע במכונית-ג’יפ צבאית.

לעת ערב הופיעה אשה צעירה ודקת-גו, מתנודדת כל-שהוא על רגליה בדקוּתה או ברגשת-לבה, כאילו היה העולם מסתחרר עליה כל-שהוא. ענוגת-פנים היתה ושאלה עליו במבוכה ובסבר של חן: סגן-אלוף חיים חרמון, האפשר לראותו?

משנודע לה שנסע, נתרעשה ובלשון מגומגמת שאלה לכתבתו. אין יודעים, השיבו, הצבא שלחו לכאן והזמין בשבילו מקום. כתובת פרטית אינה ידועה.

– ולא השאיר כלום, משהו בשביל מישהו?

– לא, אין כלום.

– אין כלום – חזרה, כדרך חיקויו של ילד, והלכה לה.

מתוך: “גליונות: לדברי ספרות, מחשבה וביקורת - יוצאים אחת לחודש על-ידי יצחק למדן”; א [סא], כרך אחד-עשר, תש"א

גזר דין

“תמי, בואי הנה!” – בקשה האשה מאת תמר, וזו קרבה בצעד ממושך, בנענעה את גופה הקטן מצד אל צד ובהפשילה בשתי ידיה את שמלתה, שדמות פטריה לה, סביב בטנה התפוחה מעט. “שרה – קראה הפעוטה שלא חננה איש בשם דוֹד או דודה – אַת מרגיזה אותי. איפה תמי שלך? מתי תשוב?”

כששמע מישהו מן הגדולים שאלתה זו של הפעוטה, היה משתיק את הילדה בתנועת-יד ללא- אומר, כדי שתשתוק ולא תוסיף לשאול את שאלתה משרה התופרת, הגרה בדיוטת המרתף ואשר שכלה את בתה הקטנה. “הניחי לדודה שרה”. אולם יש והצטערו הנוזפים בה, וזכרו את עיני שרה שנתלו במרחקים ועקבו אחר הקטנה, שלא היתה בתה, ולפפו את זרועותיה הקטנות. אותו יום שבו יצאה תמי שלה, או “תמי של שרה”, כפי שקראו לה בשעות הצהרים, והשיבוה לאחר ההרעשה בלא רוח-חיים, ניטל הדיבור משרה, משום שידעה וניחשה מה שאירע. דוממת היתה, כמאזינה לשיחת-לחשים, ובה הדי קולות, הדי קולה של תמי הקטנה, המתה. כאילו תמי סיפרה עמה וגילתה את אשר אירע לה, הולכת וחוזרת, מתחילה וחוזרת להתחלה, מבלי להתקדם ומבלי להגיע לסופו של דבר, אל….

ושרה מאזינה היתה וחוששת להפריע בהתיפחותה לוידויה של הקטנה ולכן לא בכתה כלל. אולם למחרת בבוקר שמעו אותה קוראת כמשוועת: “תמי, תמי!” ותמי השניה, מן הדיוטה העליונה, היתה גוחנת עליה, מציצה לתוך פניה ולוחשת: "מה? מה יש? " ושרה משתתקת דום.

“אני הולכת אל שרה” – הודיעה תמי בגאווה וירדה למטה. היא מתהלכת בחדרה של שרה, מתחככת בספה ובארון, מציצה במראה ומהדקת את אפה הרך אל הזכוכית. לבסוף היא מפליטה את שאלתה: “תמי שלך תבוא היום?” “כן”. “מתי?” “עוד מעט”. “משעמם לי לשחק בלעדיה”. “קחי בובה זו, תמי”. “הלא היא של תמי שלך”. “קחי אותה”. “ובמה תשחק תמי?” “תמי לא תשחק… לא תשחק… כבר… כבר…” ושפתות שרה מתרפטות. “שרה, הרפי ממני” – קוראת תמי בקוצר-רוח. משום שלא היתה רגילה לליטופי-חיבה משדלים כל-כך ולשפע גיפופיה. “תמי, התלכי לטייל עמי?” “כן”. “לגן-החיות?” “כן”. כשהתקינה שרה את עצמה, סרקה את שערה, נקתה את בגדיה במברשת, יִשרה את גרביה על רגליה, והסתכלה במבט ממושך בנעליה, פנתה לעברה של תמי. אולם זו כבר לא היתה שם. בודאי קראו לה מן הדיוטה העליונה. שרה נשאה את עיניה למעלה. המרפסת ריקה מאדם. “תמי!” דממה. אין משיב. “תמי!” – מגבירה שרה את קולה, ושרירי פניה מתקשרים בדאגה. – “תמי-י-י!”

תמי יצאה בדילוג קל אל יציע הבית, הציצה מבעד לשבכה וקראה: “שרה, אני לא הולכת אתך. אני הולכת עם אמא שלי. כן, עם אמא שלי”.

גרבה האחד של תמי היה מופשל מעט כלפי מטה כאשר ירדה בלוית אמה, והאם גחנה לתקנו. תמי הניחה כף-יד קטנה על גבי אמה, נתמכת ומרימה מעט את רגלה הקטנה הנעולה נעל לבנה. אחרי-כן הזדקפה האם, נטלה את ידה של הפעוטה, והשתים יצאו דרך פשפש הגן אל המדרכה ונעלמו.

שרה עוד עמדה על מקומה וראשה מוטה מעט, כאילו עיניה היו נשואות למעלה, אל הדיוטה העליונה, ורק מחציתו השניה של הראש רואה את המתרחש מן הצד, למטה. רגלה האחת התקדמה מעט בצעד אחד, כנכונה ללכת, והשניה התעכבה מאחור, כאומרת: חכי, לא לך ללכת עמה. אין זו תמי שלך. ההיא כבר איננה.

שרה הרהרה שהות קלה ואחרי-כן פנתה לחזור לביתה, ונוכחה כי ברוב חפזונה לא סגרה את מכונת-התפירה, חוטים לבנים ושחורים נשרו על גלגלה והסתבכו בו. כר-החוטים נשאר על השולחן. את הבובה שכחה תמי לקחת עמה. ראשה של הבובה מיטלטל הנה ושוב. שרה הרחיקה אותה מנגד עיניה. היא הסתכלה מבעד החלון הרחובה. תמי ואמה נעלמו מבלי לחזור. הן לא התחרטו על המעשה שעשו לה. ושרה קבלה על עצמה את הדין.

שומרת המסילה

בעיירה ברוסיה, היתה חברתה של שארת-בשר רחוקה. אחת מאותן החברות השרויות בצל, הלבביות, שמנות-הבשר, התפוחות וטובות-הלב. לארץ-ישראל הביאה עמה בעל שחרחר וצנום. – “בעלי” – הציגתהו.

ולא עברו ימים רבים והיא שהיתה מניפה דגל ירוק או אדום במסילת-הברזל החוצה את רחוב העיר הצפונית. מורידה ומעלה את המחסומים, יורדת במדרגות-הברזל וחוזרת אל משכנה הצנוע. יום אחד ראוּה מכרסמת כעך ליד פתח בית-החולים. שומרת המסילה עומדת ללדת. וכך בא פעוט לאויר העולם. אולם מאז נולד הקטן ניטלה ממנה המנוחה. התפתחותו הבלתי-נורמלית הלכה והעכירה את רוחה. יש וקרבה אל ערשו ונתנה מבט בפעוט זר, כמעט שנוא, המנבא מעמסת-זוועה לעתיד, והיתה תאבה להצמד אל גרגרתו הקטנה ולשים קץ לתלאות העתיד, אולם מיד נרתעה ונרתמה בעול-הימים הרגיל. וקטן זה הוסיף לחיות. מהכרת פניו של הרופא הכירה כי הצדק עמה. כי הלה לא העלים את האמת, הוא רק שתק משום-מה שתיקת הודיה. והאשה החלה להלחם מלחמה מוזרה בעתידה. זו היתה התגוששות פנימית ופסיבית שאין עמה כל פעולה כלפי חוץ, כי-אם חיבוק-ידים ותרדמת-החושים בלבד. לאט לאט הלכו ונשתתקו תאוותיה הקטנות, שותקו אף מאוויה הנסתרים, לבטים מלבטים שונים, רצונות, ודאבון-הלב נמסו באימה הגדולה מפני העתיד. כל הכיסופים שבנפש פרשו ממנה, ויש שנתלכדו כחטיבה אחת עורגת, כמהה לאבדן הפעוט, פעוטהּ. בעיני-רוחה ראתה את ילדתם האדמונית של שכניה, הילדה בת י"ד, הרתוקה עדיין אל משכבה כביום הולדה, אינה הולכת על רגליה ואינה דוברת, ואמה מזילה משקה לפיה ומזינה אותה. וכך עדי עד! – מהרהרת שומרת המסילה – לכל ימי חייה. צמרמורת חולפת בגבה. כזה יהיה אף הוא, פעוטהּ, כעוּבר שאינו יודע בין טוב לרע, בין עונג ליסורים, בין אהבה לשנאה..

ושומרת המסילה ריתקה את נפשה לרצון אחד שאין לו תחליף, המפרכס, מטלטל ונושא את נפשה לקראת התכלית האכזרית והאחת: מות לפעוט. והיא ערגה למות זה כשם שעורג אדם לאהבה. מות זה… כלומר: החיים לשומרת המסילה. ובדולח החיים האלה שלאחר מות הפעוט, עמד כאגרטל שקוף ומתנוצץ לעיניה.

שומרת המסילה עמדה בכל עוז על נפשה. על הספה התגוללה והסתכלה בעינים ריקניות בתקרה. ולא הניפה עוד את דגלי מסילת-הברזל. לא ניצבה על במת-הברזל הקטנה כמולכת בכיפה. אף את מצעה לא הציעה, ונעליה התגוללו במרכזו של החדר. על צווארון חלוקה הסתמנו רצועות זוהמה, בגרביה עלו כתמים ועל בעלה נחה מועקת שתיקה ואֵלם. אל הפעוט לא קרבה כלל. יעשו בו ככל העולה על רוחם. והלה עודנו חי. טרטורי המכוניות מן החוץ נערמו באזניה והיא מאסה בכל, וכה אהבה את חייה! היא עמדה על נפשה. כלום נטרפה דעתה של האשה עליה? – תמהו מיודעיה. והיו ימים שפחדה גם להסב את עיניה אל הפעוט, שמא תשב ותמנה את רגעי חייו: אחד, שנים, שלשה, ארבעה… עד מתי? מדוע הביע הרופא ביום ההוא את ספקותיו בפניה, מדוע לא הסתיר ממנה את האמת? נעשה הדבר, ואין להשיבו. לא, היא לא תקרב אל התינוק, שמא תמנה את הנשימות: אחת, שתים,שלוש… עד מתי? כי פושעת לא היתה שומרת-המסילה.

בלילות עצרה בעד נשימתה והאזינה, הקשיבה קשב רב, הטתה אוזן אליו, אל הפעוט. אף נשימתו עמקה במקצת. לא, רק דמיון-שוא הוא זה. ושמא דממה גמורה היא שומעת? היא גלשה ממטתה על בהונות רגליה והאזינה: – לא כלום! נושם. לא קרה דבר. כי פושעת לא היתה שומרת-המסילה. אולם נאבקה עם גורלה.

אם ניחא לו לעולם יעליל עליה שאינה שפויה בדעתה, ובלבד שתשתחרר מחלום-בלהות זה.

יום אחד נשאה התגוששותה פרי. את הילד נטלו ממנה לבית-מרפא. – האֵם במצבה זה לא תוכל לטפל ברך – אמרו. שומרת המסילה ראתה פתח להצלה. “קחוהו – התחננה – רפת-אונים אני, עוד לא חזרתי לאיתני. קחוהו, טלוהו לידיכם את… בני זה”. וראה זה פלא: היא לא שערה כלל כי השם “בני” שבו כינתה אותו, כדי לצאת ידי חובה וכדי להסיר כל חשד מעליה, יעלה לה בתוגה כה רבה. “טלוהו! הנה חיתוליו” – נחפזה להגישם, כולה אומרת פעילות וקדחתנות. “שמא תקחוהו בשמיכה קטנה זו. הנה! לא, אחות, כסי אותו אַת, ידי רועדת, אינני יכולה! ידי מתכווצת! את, בידיך עשי זאת! שלי קרות כקרח!” – והיא עומדת ומשפשפת את כפות ידיה, למרות שרב-היום והן מתעוותות משום-מה בעוית קלה, נסתרת.

הבית חזר להיות כמקודם. אף שומרת המסילה כאילו חזרה לאיתנה, עוסקת במלאכת-הבית, הדורה יותר במראה ורק יראה קלה נסוכה על עיניה: הפעוט! ויש שזויות-פיה מתעוותות כלפי מטה, כאילו עמדה לפרוץ בבכי

שומרת המסילה עוד הוסיפה לעמוד על נפשה. אם כי היצור שוב לא היה לנגד עיניה, הרי איים עוד בירכתי האופק והתעתד להופיע.

בעלה, הוא שהיה הולך למרפאה לשאול על ילדו. והיא היתה ממהרת אליו ושואלת: “נו, מה?” – והולכת לה מבלי לחכות לתשובה. והלה ניצב פעור-פה ותשובתו תלויה באויר. הלכה לה. יהי כן. ולא ענה דבר.

יום אחד בא ואמר: “מת”.

כתפיה שהיו דרוכות לקרב נפלו לפתע. כל המתיחות שהצטנפה בצנפה אחת זה חדשים החלה הולכת ומתאבכת ממנה, עולה כקטורת גלויה לעין ומסתלקת. בכף ידה נאלצה להליט את פניה שלא יבעבעו בעבועי-חדוה לעין כל. הוי, אלי, עוד מעט ותשאג שיר-מזמור למות! – וכפות-ידיה מליטות את עיניה ופניה שלא יקרנו לעומתו, לעומת האב. והוא סבור שהיא בוכה,ושומרת-המסילה עוד פרחה, ביתה מלא מכל טוב ושלוות הסיפוק. שפתיה המלאות גחכו. “קניתי את מערכת-השולחן, כלי חרסינה צחה” – ומצצה את שפתה התחתונה.

אף היא, שומרת-המסילה, היתה ברשימת קרבנות ההרעשה. היא נפגעה רק מעט. איש לא ידע בעצם מה החיש את קצה. הרופא שכללהּ תחילה ברשימת הפצועים הבלתי-אנושים והיה סבור שתשוב מיד לאיתנה, שינה פתאום את דעתו ונד בראשו כלאחר יאוש: אין מה לעשות עוד. היא גוססת.

מה היה אותו רקבון מסתורי שאכל אותה בכל פה וצפה רק למהלומה מן החוץ? היא נחבטה קשה. וכך היתה אחת מחללי ההרעשה. האמנם היתה חלל מלחמה? יש מי שעדיין לא היה ברור לו הדבר.

קול המים הרבים האלה / שושנה שרירא

מתוך: “גזית”, כרך כ"ח, חוב' ה-ח

קול המים הרבים האלה. כל המים הרבים האלה. קול. המים. הרבים אלה. המיית המים הזרים האלה. הרבים האלה. הערביים האלה. והטענה הזאת: לא אמרו לנו. לא סיפרו לנו על כל המעיינות, הערוצים, המפלים, המערות, ההרים, תזזי המים הטרופים האלה. טענת הצעירים-לימים. ומי שזוכר את ההרים האדומים של מואב מילדות. ואת מפלי המים החמים, הקרים, אלה חילופי הזרם הקרים החמים של ים-המלח. לא רק בסדום. בעין-פשחה. ליד קומרן. הזרמים הקרים המתחלפים בחמים, המלוחים, הצורבים הפוצעים כפות הרגליים בשברי צדף ואבן חדים כנתירה על חדודי מסמריו של הפאקיר. ומעין המים המתוקים הסמוך, הקטן, המתעקל, הזרוע אף הוא חלקיקי אבן הננעצים בבשרך כמזכרת. כזכר עמום למה שהיה ואינו מחויב לשוב ולהיות. בכלל לא.

המים הרבים האלה סואנים. אין להם מעצור. הם יורדים בחתף, בזעם, בזעף, ביתרת אונים מן הצפון דרומה. לא חשוב גבול. ולא חשוב מצר. ולא חשוב איך שקוראים לזה מכאן והלאה. חרמון או עצמון, או גבעון, או אילון. זה און. זה פורץ משם אלינו. וכבר יודעים מאין שזה בא. עד עכשיו לא ידעו. לא שערו. לא תפשו. לא הבינו למה זה נקרא שניר. מה משמע כתף החרמון. הכתף הזאת. קר.

“למה הם בונים בתים שחורים מבזלת? כמו בטבריה, גם שם שרידי מבנים שחורים. מאיזו אדמת לבה סתומה. מסותרת. כמו בריכת הר-הגעש בגולן השותקת הרבה מים. דומית מים עומדים. מתמלאים. מתאדים. מתמלאים. מים רבים”. קובל אורי בינו לבינו.

“האדמה מהלכת כאן על שפת הבריכה כמו בנגב. עוברת מאדמה אל החמורים. אל הכלבים המשחימים מאבק אדמה. ואל עלי הדולבים הגדולים. העלים משחימים מאבק-אדמה נחושתי. וגם הדרוזים המשחימים מתרוצצים כאן עם אפרסקיהם הגדולים, הזהובים-מאדימים והקשים כאבן. האפרסק הגדול, היפה והקשוח. והכפה הצבעונית הדרוזית הנאה והקשה העשויה מאלמוגי פלסטיק. והסורגים. הסורגים הצבעוניים, מרובי הצורה והגודל. הסורגים על אשנבי וצוהרי הבתים”. ועוד מלמל אורי והפעם בקו לרם, שאילו הוא היה נולד בכפר על ביצורים, בכפר היושב על פני מוצבים כרויים באדמה, על אף התרנגולות המנקרות באדמה, האפרוחים הצהובים הפזורים כאבקת חרדל, היה מרגיש כמו על קנהו של רובה.

“והמים הרבים שבתהום האדמה אינם מפריעים לך?” שאלו יואלי. כמתגרה בו. “מתרגלים, מה? מתרגלים. כמו שמתרגלים למוסיקה קלסית. מתרגלים. מתרגלים גם למוצבים בבטן האדמה שלך. מתחת למיטתך ולרצפת ביתך. אפילו אוהבים ומביאים ילדים לעולם. ילד יכול להיוולד בעולמנו בכל מקום. במחנה של “שם”, של שואה ועל סיפונו של מוצב. מתרגלים! לא חשוב כמו שאומרים. איפה הציפור בונה קנה, מה? אם על חלון ביתך השקט. או על חלון ביתך המלא מדנים”.

“אבל יש אמרת-עם האומרת שהיונה בונה קנה רק על חלונה של משפחה רודפת שלום” פסק יפתח בידענות.

“כל זה אמור בימים אחרים. בזמנים אחרים עכשיו כל המדינה יושבת על מוצבים. בדיוק כמו הכפר הסורי הזה. רק מדמים שהענינים הם אחרת”. התערב נמרוד בדברים. והמדינאי שבו פורץ לבין זרמי המים והאוויר כידיעה בעתון על עליית מחיר ככר הלחם לבין הידיעות על מרוץ הזיון.

“רק אל תהיה פוליטיקאי. טוב?” סנט בו יואלי.

“אני חושב שעל תקרתו של מוצב אוהבים עוד יותר. אתה חולם על לבּה רותחת. אתה חושב שמתגעשת אש בפנים האדמה. אתה שומע איך המים הקפואים מכיפת החרמון שיש להם נשימה של כפור נופלים לכבשן של אש תת-אדמתי ומתלבים ליורה רותחת. תופת של חום. בחיי. אני יכול לתאר לעצמי דבר כזה”. השתלהב אורי.

“לא יכול לחשוב כמוך”, התמרד נמרוד. “אני חושב על סיציליה. כל המסכנים שבתיהם חרבו והם קופאים מקור ומנסים להציל את שארית מטלטליהם מבין ההריסות”.

“אני לא מתכוון לזה”, התפעם שוב אורי. “אני לא מדבר על רחמים אנושיים. אני לא מדבר ברגע זה על סבל סוציאלי. על מסכנות-קהילתית. ועל האנושות הדוויה ומזת-הרעב. אני מדבר על, נאמר, איך להגדיר את זה? על פרח אש גדול, עצום שתחילתו קרח נוראי. קפאון של קוטב. עלי כותרת של שניר. למדת פעם תנ”ך, הגבור נמרוד לבית-כתבי-הקודש? עלי כותרת העשויים מכתפי החרמון כמו פקע. לוקחים, נאמר, חמש כתפיים מעוגלות רכות, רפות, אפילו ממולאות קצת ברכי-שרירים ובשר ויוצקים מן הקרח הזה עלי כותרת ענקיים, קפואים, אבניים, רדימים, עם גזזת כזאת בפנים כאברים רדומים ממתק-של-אפס-תנועה. מפחד להיות קפוא לנצח נצחים ולא להתעורר עוד". אורי נשתתק מעצם הדרך. מעצמת הנתיב שהפליג בו לרווחתו. איש לא פצה פה. “אתה מבין?” שאל שוב אורי מבלי לצפות לתשובה והמשיך מיד. מפחד פן יעצרו בעדו.

“ואתה לוקח את פרח הקרח הענק הזה שבנית מכתפי החרמון ואתה שוטף אותו במפלי הבאניאס. בתזז של מים חיים, שקופים, צלולים, סואנים ועזים וגורפים עד שהוא מבהיק. מבריק. מתנוצץ באיזה פזוזי שמש מקרית וחלושה, חורפית שלא יכולה להמיס כלום. זה הוא. תופש?” שאל הפעם את יואלי ששתק אף הוא.

“מהר, זוז כבר!” מלמל יואלי, מאיץ בו. “אני צריך לצאת עוד מעט לגשר. דרוזים עליך ישראל! לא רוצים שיביטו עליהם. שהתיירת-המסחררת שתקפה את עמנו עינה חלילה תשזפם. נו הזדרז כבר! מה בא אחר כך, אחר הקפאון הפרחי המופז בשמש ומופשר במפל ומוקרן בדמיון האישי המתחלם שלך?”

“אז איפה עמדנו?” למלם אורי בפזור-נפש. כמו נשכח הכל מלבו. נמרוד התבונן בו והיה מכוון לעברו מיקרוסקופ להעלות כל חיידקי גופו על בלימה אחת. “נו”, פלט כנדחק לאיזה תור סמוי שאין לו סוף. “אני ממהר לראש התור. אני חייל. פנו דרך. יש לי כניסה בלי תור לעולם-המחשבות המחורבן שלך. לעולם-הדמיונות המטורזן שלך. זוז כבר, יש לך שיתוק במוח המדמיין שלך?”

אורי התבונן בו כמי שחוט מחשבותיו נותק זה מכבר. “ממה התחלנו?”

“התחלנו מלעשות אהבה על מוצב מחורבן. מערמת קש ותבן בבקתה מחורבנת. על מצע מחורבן. עם אהובה דמיונית שלא היתה ולא נבראה. כשהתותחים פולטים למטה אש, על בריכות הדגים הצחות, המאפירות שלנו. על הדקלים, התמרים, בקיצור על כלל הפלמות שלנו ועל ישובי הספר המהוגנים שלנו הישנים שנת ישרים. אם אפשר ברגע שכזה, עם מצב שכזה, עם דמיון שכזה ועם מציאות שכזאת לאהוב כהלכה? לא מבחינה תיאורטית גרידא, כמו שהיה אומר המורה הזקן שלנו להיסטוריה. כלומר לא להלכה אלא למעשה, נאום יואלי אשר על החנטריש!”

אורי התבונן בו כמכיר לו תודה. כאילו במלה נכרית-ערבית אחת ואחרונה זו שפרושה שטויות החזירו שוב אל מפּלי מים אדירים וקרח פּסגות. צמרמורת עברה בו: “אני רואה את זה כמו בממש. לוקחים את מבנה הקרח הזה, לא חשוב אם זה נראה לאחד כמו פרח הקפאון שטוף במפלי המים הנתזים, של בניאס ופאניאס, משהו שכל אחד צריך. לפי דמיונו ולפי צרכיו. לפי מה שמגרה את דמיונו, את עצביו ואת זכרונו המתחמם אצלו מילדות. אז לוקחים את האננס הזה של קרח, ראית פעם אננס טרי?” שאל את יפתח פעור-הפה “לא בקופסת שמורים? הפרי עצמו, תלוי? אז לוקחים את הקוקוס החלבי הזה. אני נורא אוהב קוקוס. לא חשוב פרח או פרי. היינו הך. יכול להיות צליל של גיטרה או כינור, או סתם חליל. גם צליל אפשר להקפיא. שיתקיים. שלא ימס. ולצייר את זה בקרח. ומפני שאי-אפשר לשאת יותר את הקפאון הזה ומוכרחים להפשיר את הנשמה המכמירה רחמים עליך עצמך ועל קיומך המקרי, העכשוי, שאולי לא ימשך הרבה זמן, כמקובל אצלינו, לגבי הגילים שלנו, שהיום אתה כאן ומחר מי יודע איפה באיזה עזאזל שמימי או תופתי או מצולתי לא-כלומי כל שהוא, מטילים את פרי הקרח את פרח הקפאון השטוף במפלי המים הנתזים, של בניאס ופאניאס, אומרים שזה מפּאן, האל היווני, ומטילים אותו לתוך מבוכי לבּה רותחת. שהרי כאן, כאן, פעם, היה כאן אזור הרי-געש מלובּים באש. ומתיכים אותו בחום”.

“עד שימס כליל”, אומר נמרוד בפכחון.

“לא חשוב לי”, פוטרו אורי כלאחר יד. “המגע הזה של קור וחום במעמקי בטן האדמה. מעינות המים החמים. מעינות הגפרית. יש כאלה. על שפת ים-המלח. ואני חושב שגם בצפון. אולי בסביבות הכנרת. אני חושב שטילטול זהה מקור לחום – –”

“סתם קדחת”, מלמל יואלי. “צמרמורת וחום וחוזר חלילה”.

“כשראיתי בפעם הראשונה את פסגת החרמון מקרוב, חשבתי שאני משתגע”, התפעם אורי“. זה כמו לצחצח אגן-כסף עתיק ולגלות שמתחת לירוקת יש מתכת מבהיקה, חדשה, קיימת”.

“בשביל מה בעצם אתה צריך את מעינות החום והקור, חליפין ולסרוגין?” שאל פתאום נמרוד. “הלא התחלנו משאלה תיאורטית בענין הכפר עם בקתותיו העלובות היושב על מוצבים צואים ומסריחים משתן וזיעת אדם”.

אורי לא שעה אליו. “איך שהוא התחלתי להבין כל מיני דברים. שהיו כמו סמויים, כמו בלתי מובנים לי. לדורי. לבני זמני. ליונקי האדמה הזאת. לא לאוכלי הבורשט, הממליגה, הזאַואֶרקראַוט, האַיריש-סטיו והפסטה-פצ’יה הללו, אלה החיים חצי-שם וחצי פה”.

“אני הלכתי”, פלט יואל. “בדרך כל הארץ”.

“שתוק. אל תפתח פה לשטן כמאמר סבתא. השטן יש לו כאן מראה מובהק. מזהים אותו על פי מתת האתנן שהוא משאיר על אם הדרך. אותה הדרך המוליכה בדרך כל הארץ”, סנט בו אורי.

לא נעים היה לו לאורי להישאר עם נמרוד בלבד כי יפתח נעלם. יואלי היה כמתווך ביניהם. כמצרף המעביר דברים מהכא להתם. ונוטל מהם עוקצם מזה וזהרם מזה. כדי שיוקהו. כדי שיועמו. טוב שבני-אדם הם כל אחד מהדורה בפני עצמו, חשב אורי. שונים. מקבלים אחרת כל דבר. קולטים או פולטים. מעוותים או מפארים. משביחים או מנאצים אבל עושים משהו משלהם לכל מלה. לכל משפט. לכל ענין ולכל מאורע.

“אתה רוצה לשמוע משהו?” אמר אורי כממתיק סוד עם נמרוד בלבד. “עכשו שנותרנו לבדנו בחלדנו אומר לך מה שהמורה שלנו הקרוב לפנסיה קרא, דברי אפיקורסות-ומינות”.

“מיניות או מינות?” תהה עליו נמרוד. "חשבתי שיצאנו בדרכנו מן הון להון. ויצאו ויחנו. הרי היינו מדברים בעשיית אהבה לשמה על חודו של כדון – – "

“אם זה בעיניך לחם למרוח עליו אז אין מה לדבר אבל אם אתה רוצה לרקוח מרקחת כוכבים ולזרות למעלה תעלומות של ירחים ושמשות אפלות וחשכות מעולפות סוד אז אפשר להמשיך ולדבר. מפני שאתה לבד, זה קרח מפשיר. אני לא סובל את זה. מעורב עם רפש”.

“אה, הנה יורם. יורם, בוא הנה. תהיה אופן שלישי לעגלה. הדופנית הדו-גלגלית בנוסח רומא ומצריים העתיקות אינה לפי טעמו המתקדם של מיודענו אורי לבית צלרינג. אגב אורי אפשר לעברת אותך בן רגע. פשוט אורי ציון”, מפזם: “עורי ציון הוי עורי לבשי עוזך, עורי צ-י-ו-ן הוי עוּעוּרי!”

“מה הענינים”, פלט יורם. “אני חושב שאני משופע בשפע של שפעת, אם לא איכפת לכם. בכל פעם שאני מביט למטה אני נתקף צמרמורת. אני מניח שהתישבנו על העננים. האם אנחנו קצת לא יותר מדי צעירים בשביל זה? בשביל לשבת בלי כנפיים על העננים כמו מלאכי-עליון?”

“תעזוב את העליונות. פה אורי כבר ירד לנבכי האדמה המלוהטה באש של לבה רותחת. הוא בנה פסל של קרח ורק שכח לשים בפנים את ברזלי המבנה שלא ימוט בבוא השמש”.

“מה, גם זה אני צריך לעשות בשבילך?” גער בו אורי. “אתה לא יכול לעשות בעצמך את השלד, את הגוף, את מפגש הבי – – – הממשי שלך? אני נותן רק את רעיון-האהבה המופשט, המלוהט. את חיי הקיום והרביה של הארץ הזאת. את מעמקיה החמים ל… ל…”

“למחוננה, על דרך המליצה”, אמר יורם. “אחי – – – נו המחוננננים, עפר-ות א-ר-צ-נ-ו באש-ר הם שם, אל י-פ-ו-ל רוח-כם – –”

“זו לשון מהוגנת. המחוננים. הוא מתכוון למשהו הרבה יותר בשרי מזה. לא חלבי. בשרי, אתה שומע. לא אוכלים בשר בחלב. זה לא כשר. ולא יהודי. הרבנות לא מרשה”.

“תקע לה בשופר”, נתרתח נמרוד.

“מי נתן לך שם, נמרוד, מי?” שאלו אורי.

“על שם רוּדי, אחי אמי, שמת באיבו שמי”.

“רוּדי. רודיאן. אז למה לא אמרת קודם ששמך רודי, נימל’ה קטן שלי. נמלה קטנה ועלובה השורצת על גחונה. תקלף נמרוד בארץ הזאת ויצא לך רודי אירופי, צח ואדום מדבר גרמנית צחה, א-לא-ווינאֶר שניצאֶל!”.

“ואם הופכים את צלח לציון זה יותר טוב?” קמץ נמרוד שפתיו בבוז. “כל פואד נקרא יוסף וכל זכּי נקרא זאב. אז זה יותר טוב?”

“ערבים מלידה ומבטן דבר אחר. מדברים עלינו. אתה לא גנן ולא מלצר בתל-אביב. אתה בן של אמא. איך קוראים לך בבית, דוּד’לה? הגד לי מחמל נפשי, איך?!”

“דוּדוֹ”.

“אוי דוּדוֹ קלפנו. עירטלנו. חדרנו אל מושכלות הנפש היהודית דודקה מימי הפלמ”ח. ודוּדוֹ של היום. ‘אך דו ווירסט מיך אימר באֶטריבּן, אך דוּ’, שרה דודה שלי. תירגמנו את העכשיו למושגי העבר וקיבלנו את המוצר המוגמר היוצא למערכות ישראל", געה אורי בצחוק.

“למה לא קוראים לך נאדי, למה?” איש לא צחק.

“תגיד”, תהה לפתע יורם “אתה יכול לסבול ששונאים אותך? בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגיש ששונאים אותי?”

“זה כמו בסיפורים על חמלניצקי, רחמנא ליצלן”, פסק נמרוד.

“זה כמו לצאת מחצר הבית ולרדת לבין סמטאות אסורות של סחי ומסתורין ותעלומה ולגלות הרבה מים, ומנתה של בוֹשם, הרים עם זיתים, ונופים חמים ובני אדם חומי-עין הדומים לך איך שהוא ועוינים אותך”, תהה אורי.

יורם פנה לעברו: “אני חושב שגם אני במקום בחור כזה הייתי נלחם וממקש ומתנכל. מה, אבא שלי לא היה במחתרת ולא ישב?”

אורי כבר עמד בחוץ. לימינו חדר גדול עזוב ובו מיטות-ברזל מחלידות. שער גדול של נצחון מדומה שלא נתממש ניצב מאחריו כגולם ברזל, שרק משמעותו ולא קומתו נתגמדו.

הבנין הגדול והמרכזי של העיירה, מנופץ הזגוגיות ומנוקב הקירות לא פזל כלל בעיניו הטרוטות. יפתח היה כאן דק צנום, ענוג, כשתיל מתורבת של משתלה.

“מה כל הענין עם הקרח והלבה?” שאל באיחור. כאילו אחר הרהורים ממושכים ונסיון לפענח את הדברים מבלי לחדור לתוכם.

“אתה לא ‘גורס’ כמו שהיה אומר המורה שלנו, פרחים קרים? קרחיים? אז אתה יכול לבחור לך דימוי אחר. מה אתה אוהב הכי הרבה?”

“קולנוע”, השיב יפתח בלא להימלך בדעתו.

“רגע, רגע, רגע, את המה במיוחד אתה אוהב שם?”

“את המתח, לא של הבלש. לא של הסיפור. לא של העלילה. של – הוא-לא-מבין היא-לא-מבינה, שניהם-לא-מבינים, אולי-יבינו, אולי לא-יבינו-לעולם, ובינתיים כל אחד מדבר בכיוון אחר, הולך בכיוון אחר, מחפש, עזוב, עצוב, מופקר, מוזנח, עלוב כמו חתול-חרבות. ולא יודע בשביל מה הוא חי. מפני שלא את כל אחד מגייסים פתאום למלחמה ואומרים לו בשביל מה הוא קיים. שם חיים בשלום. אבל בלי שלום פרטי. רק שלום ציבורי, אם אתה מבין מה שאני אומר”.

בקור הזה הוא מזיע, הרהר אורי, כמו אגל זיעה צף על שפתו העליונה. מה יש לו? קשיי בטוי?

“אז טוב”, הסכים אורי. “תקח את המתח המופלא הזה של אי-הבנה המקסים הזה, בינו לבינה, המרכך את שתי הגדות שלו, שתי-גדות-לחיבה, כמו שאומרים, והחיבה ההדדית של שתי הגדות הנצות של נהר-המשיכה המיני הזה ותעשה ממנו זרם סוחף. אני יודע מה? תעשה לך ממנו נגיד צמה אחת עבה שמוטה על חזה נערה מימין או משמאל. תעשה לך צמה של קרח מזה ושל להבה מזה. משהו זהוב כמעט לבן ומשהו אדמוני כמעט אש אדומה. וכבר יש לך כל הדימוּיים הנחוצים לך. ו–זה הוא” – נשתתק אורי.

גרוטאות הרכב השרוף והמנותץ שממול העלו דוק של כפור מבהיק.

“נראה כמו קרמיקה”, אמר יפתח. “זגוגיתי כמו תכשיט”.

השניים האחרים יצאו אף הם והתבוננו בהבל פיהם. “הטנק המחורבן הזה יעמוד כאן תמיד?” התלונן נמרוד.

“בשביל תיירים”, פסק יואלי. “מי זה מנפנף לנו ברכה מתחת לכפיה? אה, זה הדרוזים שלנו באים לבקר את הדרוזים של כאן. מנפנפים. חברים שלנו”, אמר נמרוד.

“אף פעם לא ראיתי את הפרצוף בעיני”.

“גם הוא לא ראה אותך. בכל זאת מנפנף. מנהג של בני כפר לברך לשלום”, הסביר לו אורי.

“את הכובש, שכחת?” התרה בו יפתח.

“סתום את הלוע. הכובש הוא הרב-סרן, בעל לאשה ואב לבנות. רונית ושקמונית או רינה ורימונה. הראה לי את הצלומים. אני מכיר אותו מהרחוב שלנו בעיר”, התפאר אורי. “הוא הכובש. לא אני”.

“הוא בעל בעמיו. אתה בעל בעכוזיך”.

“סתום. אני מדבר ברצינות. אני לא קלגס. אני לא כובש. אני – אבא שלי אומר שאיננו יכול לתאר לעצמו אותי ככובש. כמושל כפרון עלוב. הוא אומר שרק אתישב במקום, אתחיל ללמד אותם עברית ושירה-בציבור. איפה אני ואיפה הם שרים בציבור?”

“הנשים משפילות עיניים כמו היית טיח”, קבל נמרוד. “הגברים מישירים להביט לתוך עיניך כמו קולעים גחלים של מדורה עם רמץ שחור”.

“מביטים ברכב שלנו הנע כשהרכב שלהם מושבת כאילו פסו גלגלים מן הארץ”.

“יותר טוב פה מאשר על הר גריזים. הרוח הנוראית. הבתים הקטנים המוגפים. קבר השיך. והשומרונים שאינם. רק מקום הזבח. התעלה הנוראה. ומקום העקדה. וזה הוא. עקדות. זבחים. זבחים. וממול הר עבל והעיר שכם. והבלטה הזאת למטה. עיר הפליטים. יותר טוב פה. אני אומר לך”, פסק יואלי.

“זבח פסח, זאֶאַאַאַאַבחאפאאאאאאסח”, זימרר בניגון של ליל-הסדר אורי. “שונא את המקום הזה של זבחים והקרבת קרבנות ועקדות ואת החשכה התנ”כית העתיקה, העכומית האכזרית הזאת", התאונן אורי.

“מקודם זה לא היה, מה? אצלינו בכלל לא היה מזה”, תהה נמרוד. “נכון? מזכיר לי אותך יפתח שופטנו ומעשיך בקרבנות בבּייבּל”.

יפתח נבוך: “אתה בלי הבּת-יפתח, אתה בכלל לא כלום”, אמר אורי.

“בלי בת אתה, לא פונקציה. שונא את הסיפור הזה. בת מבכה ימיה. שונא את זה. ריח קרבנות אדם. מולך. חשבתי שאם אני נשאר עוד יום אחד על הגריזים המגורזים האלה אני אקיא למראה תעלות הזבחים האלה ומררתי תשפך ממני. אצלם זה הר-המוריה. אצלם זה הר-העקדה. קרבנות אדם. קרבנות למולך. קרבנות כבשים. הכהן הגדול. ושם עוד נזדמן שומרוני ישראלי אחד, שהתפאר שהוא עַצמו השתתף בנערותו בכל ענין קרבנות הפסח והוציא הכבשים הצלויות מהכבשן”.

“כשכל הערבים עומדים ברחוק-מה מסביב ומלעגים ורוגמים באבנים”, הוסיף יפתח.

“אתה בכלל שתוק, אתה בעצמך יפתח מקריבן הקרבנות הכי-זוועתי בתורה כולה”, סנט בו יואלי. “תראו מי שמדבר? שונא את הסיפור הזה. בכלל זוג סיפורים בתנ”ך אני שונא".

“אבל מה אתה רוצה מהעקדה שלנו? זאת בכלל הצגה שלא נתקיימה”, החזירם נמרוד אל המציאות התנ"כית.

“לא חשוב שלא נתקיימה”, פסק אורי. “חשוב אפילו שמאיימים בדבר שכזה. שמעמידים אב במבחן שכזה. אפילו נותנים לו תחליף אחר-כך. בינתיים הוא מת מוות רוחני מצער ומכאב. אז זה לא אותו הדבר?” התפלמס אורי הרגיש.

“וכל האבות והאמות במלחמה אצלינו”, נסה דברו יואלי במורך, בחשש.

“אז בידי אב-מפקד-שלך. אבא-רמטכ”ל-שלך. אמא-מדינה שיכלו. קיבלו הודעה. אבל לא ניתנה להם בחירה. לא בחירה חפשית. לא הם הגורמים הבלעדיים. פקודה. צו צבאי ואין ברירה. ויש התנדבות לחיל. לפי הרצון האישי של המתנדב. אבל לא אביו. ולא אמו. אני שונא את המבחן הזה. את תביעת הקרבן".

“וכשאתה עולה על צואה ממוקשת ונגמר אז זה לא אותו הדבר?” שאל יואלי.

“לא בידי אבא שלי”, התרתח אורי.

“אז בידי אב-מפקד-שלך. אבא-רמטכ”ל-שלך. אמא-מדינה ואבּא-בּטחון. אמאל’ה אומה ואבּא’לה – רהמ“ש”, מפזם נמרוד, “אמא אדמה ואבא ישראל. אמא ממשלה ואבא’לה מימשל – –”.

“תראו אותו מזמר בארבע מעלות מתחת לאפס מינימום. שתי מעלות מעל לאפס מקסימום. אני רוצה ליריחו. לככר הירדן. לבקעת הירדן. לא איכפת לי גשר ואחוד משפחות ובדיקת משאיות. אני רוצה בלי שלג ובלי גשם”, קרא יואלי. “לא איכפת לי אפילו בית-שאן. הרמה עולה לי על העצבים. אבא שואל אם אני עושה סקי?”

“כל פעם שקורה איזה אסון כללי, כל הארץ מודאגת משתגעת. אני אוהב את זה. כולם שותפים, מתענים”. טרפו מחשבותיו את אורי.

“אצל כל העמים כך”, פסק נמרוד.

“לא. אצלינו יותר. מפני שאנחנו מועטים. כולם ביחד. מרגישים. מקשיבים לחדשות. מתענים. ורק לזקן יש העוז להגיד מה שהוא חושב בפומבי. סובל כמו אבא של כולם. רק הזקן פולט את החשד. מעיז להגיד”, הרהר אורי בינו לבין חבריו ואמר אשר בלבו.

“כשאחותי באה בשבוע המלחמה מבית-הספר ואמרה ששמעה ששלנו צנחו ברמה על שדה מוקשים בכתה יחד עם אמא, משהו נורא”, סיפר יואלי. “בלי ענין פרטי מפני שאני לא בחיל הזה. הן בכו כמו משוגעות. זה נוגע לכולם. זה הוא”.

“אני אוהב את זה”, חזר אורי בשנית על דבריו.

“אני אוהב להיות חלק מזה. איך אפשר לרדת ולוותר על המשותף הזה. להיות מנותק בלי כל זה. בלי השיתוף הזה? בחיי שאני לא הייתי יכול”, השתוחח יואלי.

“רד ממני”, פסק יפתח. “יש כאלה שלא מרגישים כלום ולא איכפת להם להיספח כמו שאומרים לאיזו מעצמה אדירה ולבוא כתיירים מכובדים ארצה ולתרום את תרומתם הכספית בעין-יפה”.

“אז מה נשאר להם?”

“דולרים נשאר להם”.

“אבל בנשמה מה נשאר להם?” הקשה אורי.

“אין להם כזאת. עוד אף אחד לא גילה את האבר המציאותי השתול הזה. אבק של רוח. נשמה יהודית מתענה. חושבים שזאת המצאה פרטית של סופר סת”ם", ידע נמרוד הכל.

“עזוב! אז מה זה הסבל המשותף הזה לא של המשפחות הנוגעות בדבר בלבד? מה זה? העינוי הנוראי והדאגה הנוראית לחיל זה או אחר לנעדר זה או אחר? לטייס שנפל, לימאי שנעדר, לצנחן שירד על שדה מוקשים. לשלנו באויר, במצולות הים, במדבר ובנתיבי משמר הגבול. מה זה מה?”

“דלדול מאגר הכוחות הלאומי מפיל פחד. כל אבדה דלדול”. פסק נמרוד. “המשאבים הלאומיים לא יכולים לשאת אבדות נוספות”, קבע נמרוד במרירות.

“זה לא רק זה”, תהה אורי. “אצלנו חושבים על האיש”.

“אם אני אספר לך משהו על העם הנבחר אז תצילנה אוזניך”, התרה בו נמרוד.

“אני מכיר את הסיפור”.

“לא זה. אחר. יותר גרוע”.

“עם הצפרניים? אני יודע. כל אחד מספר בסוד. למדנו מהם. הם עושים כך. ואני לא מאמין. מוציאים ידיעות אבל לא באמצעים כאלה. תעזוב. מפיצי שמועות אימים. בעצמנו אשמים. אחת שמוסרת מפה לאוזן מה שכביכול שמעה מפי קרובה שאר-בשרה המשרת במקום שמשרת”.

“אתה מזכיר לי את עולה-הגרדום המפורסם והמנודה שרדפוהו ולא ידוע אם היה גיבור, חף-מפשע, רוצח או פטריוט גדול”.

“כל התעלומות האלה כבר מגזז לי ברגל מהן”, התחנחן יואלי שכמו היה מחוץ לויכוח זה שבין אורי לנמרוד.

“לך לא איכפת, מה?” שאלו אורי. “מי צודק ומי לא? מי נקי-כפיים ומי לא? מי מוכן להפעיל את ההדק ומי לא. מי כפו עליו ומי כופה”.

“אני מקבל פקודה ועושה. שיחשבו אחרים”, נדם יואלי. “אני אינני אינטלקטואל יפה-נפש ואנין-טעם. אני חייל מן השורה. וחוץ מזה מה ‘הם’ רצו לעשות לנו?”

איש לא השיב דבר.

באותו רגע כמו בקעה שמש מן החרמון. זוהר עלה מכיפתו כהילה של קדוש וכהפשרת אור. “תראה, תראה גם הוא מוליד עשרת-הדברות בתור שלו”, אמר אורי. “ההר הזקן הזה מקנא בחורב. אור לגויאיייים. רק הגענו אליו וכבר הוא זורח ברחמים ובתחנונים גדולים. אור של חסד. אור יקרות. עוד מעט יכרכר ויטלטל את כל השלגים שלו ויפיל את כל רעמת הכסף עלינו. אני לא רוצה דיברות נוספים. אפילו לא דרוזיים ולא יתרואיים. מספיק. אי-אפשר להסתדר עם מה שיש. לא זה ולא זה ולא זה ולא זה”.

“עזוב תעזוב עמו”, לחש יפתח.

“עזובה חראית שכמותיך. בוא, תעזוב עמי. אני זקוק לך אחי יעקב”, התעמר בו אורי.

“אז מה עם הלא, לא, לא?” שאל נמרוד.

“תעזוב את זה לבנות, פספוס”.

“ומה עם איזה שהוא כן כן כן?” שאל יואלי.

“בבית. בהפסקה שבין זה לזה. בהפסקה של עשר שנים. בבקתה. על המוצב. על הקנים. על הצריח. כשבמצולה צוללת נעה ובאויר מטוס ואתה משתקע על מוקש שבאורח פלא איננו מתפוצץ”, השיב לו אורי.

“חזות נאה, חזית לנו נביאנו אורי בן בוזי הכהן”.

“כל החיים שלך תשב בביתך – היא בקתתך על מוצבים כרויים תחתיך ובמקרה הטוב ביותר תביא לעולם נמרודים ויואלים ועכסות וקציעות קטנים שבבוא עתם ובהגיעם לשרות-חובה ישבו כל החיים שלהם בבתיהם-בקתותיהם על מוצבים כרויים תחתיהם ובמקרה הטוב ביותר אם לא יעברו-מן-העולם-באיבם יביאו לעולם אורים ותומים אוריל’ך ותמימל’ך, נמרודים ודבורות ודוידים ומרדוכים – –” צחק אורי בכל פה.

“שתוק כבר”, שסעו יואלי. “מה רע בזה? אני חושב שזה כל החיים מלבד הפיס הנכון והפייסה הנכונה שלך”.

“זה הכל?” תמה אורי. “אני רוצה עוד משהו. אני רוצה איזה יופי נוראי. לא ממשי. מדומה. אני רוצה – אני רוצה להוסיף משהו לעולם הבקתות והמוצבים והטנקים והזחלמ”ים והארטילריה המחורבן הזה. אני רוצה להוסיף משהו משלי. שלא יורה. ולא הורס. שלא ממקש ולא מטביע. שלא דורס ולא מוחץ. אני רוצה לעשות משהו יפה בחיים הקצרים שלי. הזמן-קצר-והמלאכה-מרובה כמו שהיה אומר מנהלנו הנכבד מר יוסיפון בפתוס. הרמטכ“לים מתחלפים. המדיניות משתנה. הטכסיסים משתנים כמו שאמר רבנו-רבננו, אבל אני נשאר. אם אני נשאר. אז אני שנשארתי במקרה הכי טוב, רוצה להוסיף תרומה צנועה לעולם שחניתי בו שעה קצרה. אני רוצה לבנות פה ברמה בית-כנסת – – –”.

“בית-כנסת” – געו כולם בצחוק. “כבר מצאו כאן שרידי שמונה-עשרה בתי-כנסת עתיקים מימים עברו”, שסעו נמרוד.

“אני רוצה בית-כנסת. אני יודע בדיוק מה שאני אומר. לא בית תרבות. אלא בית-כנסת עם זגוגיות מצוירות – – –”.

“רבנו אורי שאַגאַל”, גחך יפתח.

“הרב הדגול אורי שליט”א".

“האדמו”ר לבית אריה – –".

“בית-כנסת תמיד מעיד כאן על חיים יהודיים. לא חשוב באיזו תקופה. אפילו בכורזים. בתי-כנסת. שרידים. ציורים. נשאר לדורות. חרות באבן. אפילו כשנהרס, נשאר משהו. מחפשים באדמה ומוצאים. אני רוצה שישאר משהו. אז מה יש בית-כנסת? אתה רוצה לקרוא לזה בית-תרבות תקרא לזה בית-תרבות? מה זה בית-כנסת לא בית תרבות של רוח?” התרתח אורי.

“אתה הולך ללמוד ארדיכלות? או רוצה להיות קבלן בנין בונה שיכונים לזוגות צעירים-אוהבים?” שאלו יואלי.

“אני רוצה לתכנן משהו. מה יש. אסור? מה שהוא שיתנוסס כאן. משהו שלא יתביש בפני החרמון. יהיה תואם אתו בענווה. בצניעות גדולה ככל האפשר. מבנה שמבעד לחלונותיו יראו את החרמון מזה ואת בקעת החולה מזה. או אפילו בקעת כנרת או ירדן. אני לא קורה לזה מקדש ולא היכל. אני קורא לזה בדרך המסורתית הכי פשוטה בית-כנסת שמתכנסים בו. אז שלא יתישבו על ידו אנשים שסובלים מפיצול האישיות ליהודים-ולקוסמופוליטים”.

“קוּס אימק”, קלל יואלי בחצי פה. “תיכף יבואו לך הפסטוקים וישתלטו לך על ההיכל התרבותי שלך ויקימו שם ישיבה תורנית-משתמטת עם אלף משתמטים לומדי גמרא עם רעש כמו מהישיבה הגדולה הנמצאת סמוך לרחוב שלנו בעיר. כל היום זמזום כבד, של למידה בקול רם. כמו בבית דפוס של אבא שלי”.

“אחרי שזה יהיה בנוי לא איכפת לי מי ישב שם. העיקר שיהיה”, המשיך אורי בשלו. “שיתנו תקציב ומה שיהיה בפנים לא איכפת לי. העיקר שיהיה שלנו. אני רוצה משהו שיסמל חרמונים, לבנים שאנחנו בכלל לא מעונינים לתפוש אותם או לקפוץ עליהם או להחזיק בהם. אלא ליהנות ממראיהם בלבד. לא איכפת לי מרחוק. ושאפשר יהיה להביט למטה בשקט על הבקעה כאן שחורש בה ערבי עם מחרשה ישנה עם סוס. ולנקות את כל שרידי השיירות השרופות ואת כל אשפת תרמילי הכדורים הריקים וכל הסמרטוטים הלבנים המעידים על אזורים ממוקשים ולהתיז מבעד לחלונות צבעוניים תמונות אור צבעוניות. כאילו אין בעולם שום דבר חוץ מצבעוניות יפה. ועוד אני רוצה לקרוא לבית ‘בית-אל’ על שמו של אלי. וזה הכל. זה גם מהתנ”ך. ושלא ישאלו שאלות הרבה".

לפתע כולם הרצינו.

“קר לי במתחת לאפס וקר לי במעלותיים מעל לאפס”, מלמל נמרוד ומיד שאל: “מי ידע שזה על שמו של אלי? יחשבו סתם בית-אל מהתורה”.

“לא איכפת לי מה יחשבו. אני אדע”.

“אלי בחיים שלו לא היה בבית-כנסת. אולי רק בבר-מצווה”, אמר יפתח.

“מהז’חשוב?” שאל אורי בתהיה של קוצר-רוח.

“אמא שלו גיורת”, אמר נמרוד.

“מהז’חשוב?” תהה אורי.

“אז בכלל, לא נחשב יהודי” אמר יואלי.

“שק”, גדפו אורי.

“תפש פה בראש או לא תפש?” קרא בחרי-אף יואב שעמד מן הצד ואיש לא חש בו.

“תראו אותו, במשך הזמן נשכח הכל”, אמר יואלי.

“לא איכפת לי”, שסעו אורי. “אני בונה את זה כמו קוקוס גדול. כמו כדור ארץ קטן. כמו פרי אננס. להנאה בלבד. לא לנגיסה. כמו אשכולית ענקית שעומדת רק על צירה”.

"ומסתובבת, מסתובבת – – " צחקקו לפתע כולם.

“סובי סובי ממטרה, סו וובי” – שר מישהו.

“תעשה את זה כמו – – –” השיאו לו עצות מכל עבר.

“לפני שתעשה משהו, יחזירו”, אמר נמרוד.

“לא יחזירו”, שיסעו יואלי. “אפילו זה, המתווך התיווּכי זה זה מה שמו, אמר שלא”.

“תבנה בירושלים, יותר טוב. עוד בנין אחד כבר לא משנה”, אמר יפתח.

“כן. עוד קצת זהב. עוד כיפה זהובה כבר לא משנה כלום”, הסכים נמרוד.

“לא. דווקא פה”, עמד אורי על שלו. “למרגלות החרמון. איפה שהוא נגמר. בו במקום ועל ידו. יבואו ההורים שלו. ינדבו ספריה. הזקנים אוהבים ספריות. הספריה שעל יד המכון, או בית-הכנסת, או בית-התרבות או בית-הנכאת, או המוזיאון. לא’כפת לי. שיהיה להם סיפוק. לבריאות. מסכנים. אני ויהלי באנו אליהם להגיד. לספר. שיוכלו לשאול את החברים. החברים-הזוכרים-את החברים בשעה האחרונה – החברים ל – – – טוב לא כדאי להמשיך. אפילו לא סיפרתי שלא היה מוכרח. הוא ויהלי. יהלי חזר והוא לא. לא היו צריכים ללכת. לא היו מוכרחים. שניהם. על דעת עצמם. סתם שוויץ. טוב. נניח את זה. לא כדאי לדבר. היה חבר טוב. היה כותב מכתבים לאף-לא-בת. סתם מכתבים. לפעמים גם שיר או שניים. אבל היה מנגן אלהי. בפסנתר שלהם. ‘אמא! שאם אפצע ביד’, היה אומר. ‘אני אשתגע אם ביד. לא איכפת לי ברגל. אבל רק לא ביד. צריך את הידים השתיים’. אז הלך כולו, ידים ורגלים וראש”.

“אולי תפסיק עם זה. אנחנו לא ביום-זכרון ולא בערב עצמאות. ולא ביום הורים. אתה רוצה להיות נדיב, אז לך אל ההורים שלו ותקנה לאמא שלו במכולת!” שסעו יפתח.

“מה אתך? גרים בכפר”.

“תלך אל ההורים שלו ותעזור להם בקטיף אגוז הפיקן במקומו. יעריכו. יעריכו נורא”, אמר יואב.

“אני לא חושב שמוסיף הרבה בית-כנסת. בית-כנסת בלי ישוב זה כלום. האחזות עם בית כזה עוד משהו. אבל סתם בנין? מי ישמור עליו, מי? מי יגן עליו מי?” – יצא יואב מגדרו.

“אני לא אומר שאני אשב בבנין תמיד”, לא הבטיח מאומה אורי.

“אפילו לוּ היתה לו אשה, לא היתה האלמנה יושבת שם תמיד. זה ענין למוסדות המישבים. לנח”ל. לקרנות, אני יודע מה. לתנועות. ל… ל…" גמגם אורי.

“מספיק, אנדרטה. תקים אנדרטה לקור הנוראי הזה”, התחנן יואלי.

“אנדרטה לקור, לחורף הכי קר בשטחים הכי מרוחקים, בכל ההרים הרבים האלה שאחד יותר קר מהשני. מאיפה לקחו כל-כך הרבה הרים קופאים, מאיפה?” שאל יואב.

“לא איכפת לי ההרים. אני אוהב אותם”, הרטיט אורי. “ולא איכפת לי שסבא שלי היה מסכים דווקא לבית-כנסת. ולא איכפת לי לגלות לכם שלאחר הששת לבשתי מדים, צחצחתי נעלים והלכתי לבקר אצל קבר סבא שלי. נו אז מה? אסור? חשבתי שמגיע לו אחר כל מה שהיה”.

“אתה מאמין שהוא רואה אותך משם, מרגיש משהו?” שאל נמרוד.

“לא איכפת לי. אני הלכתי אליו. מגיע לו. עלה בשנת עשרים וחמש ארצה ואפילו לא ראה את כל מה שהיה עכשיו. אז לא מגיע לו ביקור ממני במדים?”

“עוד מעט תעלה אותו באוב או מה!” התרה בו יואב.

היתה קרן של אור חלושה מזהיבה שחגה במשטח הכפורי ונטלו לה פעם בפעם צניחה במשטח אחר! והיא חותכת בהר כאיזמל של מנתחים בבשר הלבן. הקרן חלפה כשאונו של מטוס על-קולי המגיע באחור וחולף בזעף. איננו ואין איש מאמין עוד שהיה.

“תן לי כתובת של בת בעיר שאני לא מכיר. ואני כותב לה מכתב מחייל מסכן בסיני. אני מציע לה חברות. אני מתערב אתך שאני מקבל המון תשובות יותר ממך”, התיהר יואלי. “תיתן כתובת, נמרוד, בחייך!”

“יפה פורת רחוב הדגניות 27 ת”א", פלט נמרוד כמי שכפאו שד. “אני מתערב אתך שלא תקבל תשובה”.

“אני כותב לה”, התערב אברהם. "אני כותב לה. הנה תראו. “ליפה, שלומות ממרחקים. אל תתפלאי מאין לי כתובתך, זה לא נסיון ולא תעלומה. אחד מהחברה שלך הציע לי להתכתב אתך. אבל לא מספיק ההצעה הטובה של חבר, נהוג גם לשאול את המתכתבת אם היא לא מתנגדת לזה. אינני מאריך את המכתב הזה מפני שאיני יודע אם תסכימי להתכתבות. אכתוב לך כמה פרטים עלי. אני משרת בחיל שריון. כעת אני בסיני. נשאר לי עוד שנה לשחרור (אם התוספת) בטח תרצי לדעת פרטים נוספים עלי ועוד דברים, לכן אכתוב לך במכתבי הבא במידה ותחזירי תשובה. אני מסיים ומקווה לקבל את תשובתך כתשובה חיובית למכתבי זה. ממני אברהם”.

"ואיפה שאר הדברים? שאתה מצפה ומשתוקק ו – – " שסעו אורי.

“מספיק בפעם הראשונה. כתוב כמו כורדי. מספיק. בין כך לא-בטוח שתענה. הכתובת סמל אברהם פר' מ.א. 777777 ד.צ. 93710987/1000 צ.ה.ל.”.

“נתערב שלא תענה?” התרעם עליו נמרוד. מתחרט על שנתן לו הכתובת. “לא איכפת לי. לא חברה שלי. חברה-של-החברה-של-חברה. המעטפה תעשה רושם, לא אתה. הכתובת ‘בשרות פעיל’. הסיסמא על המעטפה ‘סוד ההצלחה שמירת סוד’. ודאר-צבאי”.

“לא תעיז לא לענות לחייל מסכן בסיני. תכתוב לי על המדבר, והחום, והשמש, והחול, ויהיה לי קצת חם בקפאון הזה”.

“איכפת לי קפאון”, טרף יואב דבריו כמסיח עם עצמו. “שונא לחזור לחדר המחורבן בבת-ים ששכרה אמא שלי”.

“אתם כבר לא גרים ברמת-אביב?” – תהה עליו נמרוד.

“אבי נשאר בדירה. אמא קיבלה את העסק ושכרה חדר זול בבת-ים. אז אחי ואני גרים אתה שם. שונא את החדר ואת העסק. צריך לעזור לה במכירה ללקוחות. תן לזה מלפפונים חמוצים ולזה מאה גרם זיתים. שונא את זה. אני בין כך לא מוצלח בעסק. היא אומרת שהוא מסתובב ולא נורמלי. והוא אומר שהיא מסתובבת ולא נורמלית. אבל היא, גדולה, היא. היא נראית כשעומדת בחנות עם התסרוקת והשער הצבוע כמו חתיכה, בחיי, לא מכירים עליה כלום מכל מה שהיה לה בבית”.

“מה אתה מאוורר מה, את כל הבעיות האישיות שלך מה?” סנט בו יואלי.

“לא איכפת לי. שידעו. שתחזור הביתה. נמאסו. הכל בא מזה שלקחו את אחי ואותי כמעט בבת אחת. אז נכנס להם יתוש בראש. בהתחלה עשו יד אחת. החזיקו-מעמד כמו שאומרים. אבל כשלא הגיע הרבה זמן מכתב מאחי. ואני הלכתי לחפש אותו. לא חשוב שמצאתי אחרי כן שמיכות והכל. אני יודע להסתדר יותר טוב ממנו. הוא הלך לחפש אותי. אבל אני מצאתי אותו. אז במשך הזמן נשתחקו הזקנים כמו, כמו-כמו רדיו ישן שכבר אי-אפשר לתקן. והלך הכל. הכל. זה הוא”.

“היתה לכם דירה יפה”, אמר נמרוד.

“אני לא מבין?” תהה אורי. “דווקא ששניכם בסדר אז ירדו מהפסים?”

“בהתחלה התפללו שנהיה פצועים. בבית-חולים. שימצאו אותנו שמה. העיקר שנהיה. אחר-כך כשחזר אחי היה שקט שקט. ככה. לא דיבר הרבה. גם אני. שאלו שאלות עד שנמאס להם. לא הוציאו כלום ולא היה מה לספר לשכנים. אמא שמה קוץ יבש בתרמיל הפגז הגדול שהביא לה אחי והכניסה את מסכת הגז שאני הבאתי לה לתוך המגרה בארון המסדרון והתחילו לריב על הוצאות ובזבוז וחסכון – – –”.

“ואהבת הזולת ושנאת חנם –” שסעו אורי. “מכיר את זה-”.

היתה שתיקה.

“אתה חושב שצודק שאחרי שהלך לה לעפרה בני המ”פ צריך ללכת לה גם אבא שלה? איפה הצדק?"

“מה אתה יודע?” תהה נמרוד.

“נתנו לה מודעה בעתון. בשם כולם”. בלם אורי איזה יסורים נסתרים לנגד צער הזולת. “גם זה וגם זה. מקודם בני. אחר כך הזקן שלה”.

“תפסיק עם זה, אתה עולה על העצבים”.

“מי אלה. מי?” תמהו למראה טיילים בסודריהם הססגוניים.

“סקיאֶרים מהגושרים”, השיב יואלי.

“קורס לסקי עם מדריך מאומן שהתמחה בקורס בשוויצריה. מועדון הסקי עם מודעות תחנונים לגולה לספק להם ציוד מעולה וחדיש”.

זוג הרים מנגד, ממערב, הנראה תמיד כזוג הרי מירון ואיננו מירון, אחד נמוך מרעהו ושניהם ניצבים יחדיו זה לצד זה, כדוגמא להרי המערב עמדו מנגד וציירו באופק ציור ילדים המסתיר בהרים ובעצים גבולות עמים וארצות. אורי נתן עיניו בהרים והרהר: כמו לא היה ים מעולם. אתה יכול לנסוע לכל ארכה של הרמה ותמיד זוג ההרים הזה, המתעה, המקרי, הבלתי מוגדר. שני גבנוני צבים קטן וגדול ממנו נשרכים על פני הארץ דבוקים כמו – לא חשוב. חשרת העננים הנעה תמיד מההרים הללו לעבר מזרח, בתנועה נחפזה תדיר ממערב למזרח, בבהלה של מסך עבים אפור כהה, רדוף רוח מערב נסתרה, חומקת ועולה מן ההרים ובאה הנה בבהילות של מה שנראה מרחוק כגשם ויורד כאן כערפל חומס מראות וגופים. כמו יואב ואחיו, הרהר אורי. אחד קצת יותר גדול והשני יותר קטן. ועומדים לבד. עומדים בעצם לבד. והעננים סוערים מסביב. כמו מוכרח להיות כך. מסוכסך ועביבי וערפל של טשטוש. כמו אצלנו שאמא כועסת כל החיים על סבא שלה שנתן לה סתירת לחי מפני שנסעה בשבת. מי אמר לזקנים שלה להשאיר אותה בבית סבא וסבתא? כל החיים שומעים על זה.

“נימל’ה, מה יש לך?” פנה פתאום אל דמות שנסתמנה לצדו.

“אצל זה, אצל יואב זה ככה. אחיו נחשב מוצלח והכל בסדר. גמר עיוני והכל הולך לו. יואב נכשל בסקר. הלך למקצועי: לא הלך לו. לא עשה בגרות. אמא מרחמת. אבא לא מבסוט ממנו. אז צריך להוכיח שגם הוא משהו. אז מתנדב ואבא ואמא לא יכולים לישון בלילות. אז מפוצצים את כל המבנה המחורבן וזה הוא. מוכרים עגבניות כבושות וזיתים במלח”.

לא רוצה לשמוע, הרהר אורי. שיפסיק. נמאס לי מהם. אני רוצה לראות רק הרים וערפל. בלי אנשים. בלי בתים. בלי זקנים. בלי עסקים וחנויות ועגבניות כבושות וזיתים במלח. בלי. בלי מריבות ובלי הוכחות. בלי.

היה קול בחלל. ספק גשם. ספק זמזום מטוס רחוק. ספק רעם עמום מרחוק. ספק קול רכב קרב. ספק נתז מים רחוקים מתנפצים במפליהם על סלעים וגזעים זקנים. לא. זה לא יכול להיות. איזה תור משוגע חושב שכבר אביב. “קול התור”. מי המציא את זה?

התורים חושבים שכבר אביב? משוגע מי שחושב שאביב בסוף שבט! איפה יש כאן יונים ואיפה קול התור? תור, תור, תור, תור. אפשר לפתור את התעלומה ברגב אדמה. לקחת ולהריח. אולי האדמה כבר בוררת בין שרשים חיים לשרשים מתים? אולי כבר רועד איזה ניחוח בפנים עמוק. ולמעלה גבוה?

אף אחד עוד לא מזבל. עוד נחים. עוד משתהים. עוד עומדים בצמיחה. לא זזים. כל הצמחים אצלינו בבית עוד עומדים. הפילדנדרון המטפס על קיר החדר עומד על מקומו. העלים העליונים ירוקים וקטנים. התחתונים גדולים ומצהיבים. אבל אני מרגיש פה כבר משהו, ששותק ולא טוען כלום.

היה זה קול תור מדומה. ואילו למטה, בשפלה כבר נראו התורים לעין. הומים. מתיזים צואתם על קירות, חלונות וגזוזטרות בריגוש מחריד כלפי כל קרן שמש דקה.

חַוָּה / שושנה שרירא

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך: “גיליונות: לדברי ספרות מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על ידי יצחק למדן” כרך שישי, חוברת י“א-י”ב (ל“ה-ל”ו); תל אביב: שבט-אדר א', תרצ"ח

א. בַּקּוֹנְצֶרְט

באולם ישבו הוא והיא. בעל ואשתו. הוא חוֵר, מביט במבט משמים ולאה לפניו, אל מסך-הבמה הירוק והמורד, אל זה השטח הגדול, הכהה והאטום, שהמבט יכול להנעץ בו, להצמד אליו ולמצוא בו משען, מפלט נוח. נוח להביט את משהו כהה שלא חל בו שנוי, להמשיך ולהביט ולו רק בשביל לתת לעצמך את היכולת להסתכל מתוך מנוחה, בלי מחשבה. נוח הדבר בשעה שאינך רוצה להסתכל בשום דבר מיוחד. – היא, פניה צהבהבים מעט ובלחייה שני כתמי-אודם ולהטם מוזר, כמעט אודם ייני. היא קוראה את התכנית, חוזרת וקוראה, ואחר כך מוסרת אותה לו לקריאה, כאילו לא קְרָאָה עוד. התכנית קמוטה מעט ומצהיבה חזרה לידיה. והיא קוראה וקוראה. היא אמרה: “האולם הולך ומתמלא אנשים”.

הוא ענה: “כן”. מבלי לנוע, מבלי לשנות את מצב גופו או ראשו שנוי כל-שהוא.

ושוב היא: “הקונצרט יהיה בודאי מעניין מאד”.

הוא: “כן”.

אחר כך שתקו שניהם זמן רב, חכו מתוך סבלנות וקפאון. ואז כִוְצה היא את גבות עיניה ובנימה עצבנית אמרה: “מתי כבר יתחילו?”. והוא: “כן”. ועיניו נטויות אל המסך הירוק-כהה, הקטיפי והרך. אז הסתכלה בו במבט תמה, רק לרגע, וקמטי-צער דקיקים זנקו בזה אחר זה ונקרשו על הפנים, נרעדו עפעפיה וגופה הזדקף במקצת ואצבעות-ידיה נחו רפות על תכנית קמוטה ומצהיבה, וכאילו מבט עיניה נעשה מעורפל קצת ולחלוחי – – מבטה צנח על התכנית והיא החלה לישרה בתנועות אטיות ושקטות, כאילו לא הרגישה בעצמה בתנועותיה ורק הידים הן שהתעוררו בשעה שהגוף קפא מחוסר-חיים.

כשהרימה את ראשה סנוֵר האור את עיניה והציץ בסקרנות בשיָרי-העלבון שעוד לא נתמסמסו. היא תקנה את כובעה הקטן, שסיכה ארוכה נעוצה בו, וחזרה לקרוא את התכנית, כאילו חדשה היתה, על אותיותיה הגדולות, הקטנות והלועזיות.

והוא – חוֵר, מביט במבט מַשמים ולאה לפניו.

ב. בָּאוֹטוֹבּוּס

שתי נשים נכנסו לאוטובוס בתחנה השניה. הראשונה התקדמה לאט במעבר שבין הספסלים ומבטה מחפש, נרדף, נדחק מאחור וחושש להתקדם, מפקפק. לבסוף צנחה על אחד הספסלים וקפאה על מקומה. נראה היה כאילו רק נתמכה על ידי המושב, כאילו נגעה בו רק נגיעה קלה, ונעצה נכחה מבט של עינים אפורות, הרחק, לשם – – עוית קלה חקקה קמט צר וארוך בפניה, אך לרגע, ומיד נעלמה ונמחק גם הקמט. דומה, כאילו לא נוח, כמעט מכאיב, קשה ולא נעים, היה לה לשבת על הספסל, היא ועוד מישהו. אי-מי שאפילו לא העיפה בו מבט, שלא ראתהו, אבל ידעה ברורות שאינה רוצה, שהיא כמעט מפחדת שהיא ועוד אדם זר ישבו כך יחד. וגופה מתכווץ, מתכנס כבול, גושי, מוצק, מחוסר תנועה, ואין זיע אשר יחרוש בו קו. יש וצל-תנועה מרפרף באפס-כוח על הפנים – ונעלם. הפנים, החלק הרגיש שבדמות האשה, בולטים, פרוצים. הם, שלא יכלו להתכוץ ולהלחץ, עזבו את הגופה הרחק מאחוריהם ובעזרת צואר חורג, שכאילו נחלץ ברובו מהגוף והריהו מחובר אליו רק על ידי קרום-עור דק ומקומט, פורצים לפנים, לפנים. גם מבטה הירקרק-אפור צמוד לשם, לפנים, ושערות זהובות בודדות מאפילות עליו מעט. המבט פוסח ועובר הלאה ונעצר חרד ופחדני, מרחף על כתפי-הנהג הרחבות והמוצקות ומחוסרות-התנועה. התלבט מעט המבט, נפעם מאותה אדישות ובטחון ששפעו אלו הכתפים. פני האשה עדיין חסרי-מבע ורק מאומצים הם מאד. בעינים שוררת עתה מנוחה ואולי גם נצנוץ של סיפוק וצל חוֵר של אמון. כאילו היושבת באוטובוס מצאה משען. היא ממשיכה להסתכל בענין וברק-עיניה נעשה בהיר ורחב יותר. בכתפים היא מסתכלת. נוח לה להביט כך, מתוך בטחון שלא תפגוש בתשובה או בשאלה. כי הוא מביט לשם, נכחו לפניו, והיא מאחוריו בלתי נראית, מאחורי גבו, שם במעמקי האוטובוס על הספסל. היא מביטה בו ואינה חוששת שירגיש מישהו בזה. הרי כולם מישירים את מבטיהם לפנים, וגם היא כמוהם מסתכלת בכוון זה. האוטובוס מתנודד תנודה חזקה. כולם מתמודדים, והיא שאינה רוצה לנוע, רק עוית רגעית בפניה, צל תנודה, שרטת המחוירה מיד.

כשנתפנה הספסל לפניה, קפצה מיד, ישבה בפנתו על יד החלון והיתה לרגע יחידה. אחר כך ישב מישהו על ידה, ואז מתחה ידים רזות וארוכות שנצמדו לגוף, וזה האחרון קפא מיד. מבטה התלבט רגע ושוב שקע בכתפים הרחבות ולבושן הירוק-כהה, האטום והבטוח, נח עליהן, נצמד בכוח כטובע במצילו, כי לא הֵעֵז ללטף.

ג. קוֹל

אחר הצהרים. מכסה-האניה שטוף כולו שמש, והיא יושבת על כסא-מרגוע. גבוהה היא ורזה ורגליה ארוכות מאד. שמים וים הסתכלו זה בזה. נשכחה מציאותה של אותה אשה גבוהה. הכל נמנמו. מי שהיה נים ולא נים שמע בודאי קול אשה נמוך וצרוד שכמעט נמחקה המנגינה ממנו והוא נשאר רק בעירומו. קול יחידי על המכסה, מעורר, קורע ומפריע שלוַת ים, אניה ובטלנות רכה. קולה נפסק לרגע, מצצה ונשפה בסיגריה ושוב נשמע הקול. מנגינה רוסית כנראה. בעצם לא היתה זו מנגינה או שירה. אבל הקול היה מעט צבעוני יותר מקול צרוד רגיל. שערות-האשה שחורות וחלקות. סיכות שחורות תקועות בהן, והן ארוכות מאד. הפנים מצומקים ושזופים מעט, והיא כבת ארבעים. הרושם הכללי של דמותה, עם הפיז’אמה השחורה ההדוקה לגופה, שחור. על לחייה אדמומית מלאכותית, זולה ובולטת לעין.

היא ממשיכה לשיר, ומתפרץ כל הכלוא שאינו בוש בהתפרצותו, ואין מי שיאסוף את הקול הזה ויצניעו. רשלנות אופפת אותה וחולניות מוזרה מבצבצת ומלוָה את הקול. היא מסתכלת סביבה. מחכה, ומבטה ערום כקולה. ים, אניה ובטלנות רכה מטוגנים באור שמש. עיניה חורגות, וצרים החורים מלהכילן, אף כי קטנות הן העינים. בדידות ופחדה עמה פורצות להן דרך. העיק עליה הזמן והרגעים התפלים והריקים ופרצה בקריאה לכל עבר.

קל היה לשנוא אותה. לאחר כמה רגעים עוררה ענין ובמקום הבוז הראשון התעוררה חמלה אליה כאל חולה. “צריך ללמוד לאהוב אותה” – חשבה הבחורה הקטנה שנשענה על המעקה ורגלה על פסי-הברזל. “אבל מה אם תירק בפניך יריקה חדה, ולו רק כדי לעורר את תשומת לבו של זה אשר הצמיד עינים לסדק הצר שברצפת המכסה, או של זה הממצמץ עינים מול שמש וים”. והיא נשארה עומדת במקומה, חוששת לתת מאהבתה לאשה הגבוהה והשחורה הזקוקה לה.

הקול הצרוד שר שיר אוקראיני, קול-אשה נמוך ונקשה. כאילו מתו ציוצי הצפרים וכאילו לא שרו בעולם זה ילדות קטנות בקולות דקיקים וענוגים.

“צריך לאהוב אותה” – חושבת עוד ההיא, ואף כי השמש לוהטת, עוברת בה צמרמורת, כי הקול הנמוך והחורק התחכך בה ולא יכלה שלא להרגיש עוית. “סוף סוף ישתתק הקול” – הרהרה – “ישקע וימות בדממה אלמת”. והיא חכתה באי-סבלנות ובפחד.

ד. נָשִׁים בּוֹדְדוֹת

בבית-הקפה כורסאות נמוכות ורכות והשלחנות העגולים נמוכים גם הם. עמוק בכורסתה יושבת אשה, שערותיה בהירות-זהבהבות, שמלתה שחורה בעלת צוארון תכלת, ובידה (צפרני היד ארוכות ואדומות) סיגריה. היא יחידה. במרחק שני שלחנות ממנה שוב אשה יחידה על יד שלחן קטן ועגול. זו אינה צעירה, אינה יפה, היא שכיחה מאד ובודאי פגשת כמותה באוטובוס, ברחוב, בבתי-קולנוע, ראית אותה נושאת שמות משמות שונים. את העוגה (שירַים ממנה נשארו על הצלחת) לעסה ובלעה מכבר והיא נשארה יושבת ומבטה קרוש, יושבת זה זמן רב, כאילו הקשיבה קשב רב לזמן החולף, נמאסה עליה המלחמה בו והריהי נותנת לו לחלוף מבלי להגיב, מבלי לפעול, וטעם אדישות בפיה. המלצרית הגמישה והזריזה הסתכלה בה בשאט נפש. היא רצתה להניעה, לעוררה מקפאונה, אבל הבליגה מיד על רצונה זה, כאילו נתחַוֵר לה משהו, בזה הרגע, והסתלקה.

ובפנה, בעברו השני של האולם, ליד העמוד המקושט פטורי-ציצים, שוב יושבת מי-שהיא. מעילה אפור-בהיר ועל ראשה מגבעת-קש רחבת-שוּלַיִם. היתה בה בזו אמהיות רכה ונשיות בשֵׁלה ומנוחה ושַׁלוה ואותו השקט שחסר היה לאחרות. “לזו אמר הראי שהיא עוד מענינת למדי” – מהרהר מוחה הקטן של המלצרית החבוי תחת שפע של שערות בהירות, אגודות וצבורות תחת כפה לבנה וגנדרנית. – “איזה פנים נעימים לה. אבל גופה מלא ומסורבל מעט”. “חַ חַ חַ”, – רוצה לצחוק המלצרית הזריזה – “החליטה לנסות את כוחה ולוּ גם בפעם האחרונה, היא הנשואה” – והסתכלה בה לא בלי לעג. על שלחנה כוס ובה משקה קר, והיא לוגמת מן הכוס לאט לאט, בהפסקות ארוכות בין לגימה ללגימה, ומנוחתה אופפת אותה ומגינה עליה. היא מסתכלת לרגעים סביבה, מסתכלת ומתקנת בעצבנות את כפפות-העור הלבנות שעל ידיה, מותחת ומותחת אותן.

רגעים זחלו ועברו. אנשים יוצאים ונכנסים לבית הקפה. הרגעים הקטנים הביאו אתם שנויים גדולים. הראשונה מדברת עם צעיר, שערותיו כהות ועל שפתיו חיוך, כמעט אדיב. הם משוחחים וחיוכו אינו מסתלק אלא מתפשט יותר ויותר על הפנים ומתרכז על השפתים. ושוב זחלו ועברו רגעים. אל השניה נגש גבר קצר-קומה וזקן. היא חלקה לו פירור של חיוך, שארית מחיוכה לצעיר גבה-הקומה שעבר זה עתה בין השולחנות והלך והתרחק עד שנעלם לגמרי. אישוני-עיניה לווהו עד העלמו, ואז פנתה אל זה אשר בא.

השלישית – כמה נעימה היא ורכה – לגמה מכוס העסיס, חזרה והעמידה אותה בזהירות על השלחן והסתכלה בשתים האחרות בענין רב ובסקרנות. אבל פתאום כאילו החליטה משהו, לגמה את שארית המשקה, תקנה את כפפותיה וקמה. היא העיפה מבט אחרון על פני האולם ונברשותיו הנהדרות והלכה. “הלכה” – הרהרה המלצרית – “ולא תחזור עוד” – וכמעט שהוסיפה בקול: – “רצתה להתאַוְרֵר מביתיות מתמידה”. עיפה המלצרית, כאילו היו לה לזרא כל אלה היושבים כאן והיא מַטילה ברעש את כלי-התה על המַגָש הגדול שבידה.

בצד הימיני של האולם השיחה שוטפת, והוא מחייך. משמאל פני-האשה הבלתי-צעירים הולכים ומבהירים, כמעט מחייכים, הקפאון הסתלק ממנה והיא לוגמת בגרגרנות משקה קר ותוסס. כל כך צמאה היתה אחרי העוגה היחידה שהזמינה וגם רעבה קצת. וכל כך עסוקה היתה בשתית המשקה עד ששכחה כמעט את שכֵנה לשלחן ולגמה לגימות מהירות, אבל מיד נזכרה בו, הסתכלה בפניו כמתחטאה והעניקה לו אחד מחיוכיה. הוא מדבר, והיא – פיה האדום מלפף את הקשית הדקה ולוגם ולוגם.

הרגעים זוחלים וחולפים עם מנגינות רכות ועדינות. אנשים שוקעים עמוק בכורסאותיהם ומסתכלים בהתמדה ברגעים החולפים, מסתכלים באדישות ברגעים צבועים עשן-סיגריות, אור-חשמל צהוב ומשחת-שפתים. עיני-הגברים תרות אחרי הרגעים. הראשונה והשניה לוגמות בצמאון ועיניהן בכוסותיהן, חוששות להרים אותן, והן לוגמות ולוגמות את המציאות כמו שהיא. הן ידעו כי בעד הרמת העינים יש לשלם בחיוך.

שוקעים הרגעים על פני משטח מרבד אדום ורך, ואלה הקמים דורכים עליהם והם נמוגים כליל בעבי המרבד. הן היו בודדות ועיניהן בכוסות.

ה. הַזָּרָה

הוא חלה. רע היה לו. פניו התעותו והפיקו בחילה וקמטים עמוקים השתרגו עליהם ולא שעה לזרה העומדת לצדו, לזו, שרק במקרה, ברגע של חולשה, קרא לעזרתה, עזרת אחות רחמניה. היא, הגרה בחדר הסמוך, זרה לו. מבטה, מבט השתתפות כנה, קרה ושלֵוה. היא עמדה ומבטה תועה, מתרוצץ על דמותו פקפקני ואובד-עצה. היא ידעה כי לוּ רק החליקה ביד רכה את תלתלי-ראשו, לו הדקה ראש זה אל עצמה, כי אז אולי הוטב לו. הוא לועס פלח-לימון ופניו מעוותים. אבל היא עמדה תחתיה קרה ושקטה ורק מבטה מפזז עוד בעצבנות. הוא זר לה ורחוק. רק במקרה נמצאה עכשיו בחדרו, אדישה, בלי ניצוץ של סקרנות. לא רצתה לתת לזה מאומה, לא לו. כאילו יכלה לעשות זאת רק פעם בחייה, ושמרה פעם זו לאחר. למי? לא ידעה, אבל… לא לזה.

היא הסתכלה במבט רחב בחדרו, בכל אשר מסביב, בכל הזר והבלתי-ידוע ששיך לו, לזה. שִלבה ידיה על חזה כי לא ידעה להושיטן, ועמדה זקופה ובטוחה. ואולי בטחונה הוא שהרגיעו. חשכה כבדה רבצה על החלון הפתוח לרוָחה. אפלת חצות. קרירות קלה לפפה אותה ולטפה אותו. פניו הנעוים נתיַשרו מעט והוא הסתכל בה במבט רך ובתודה וכאילו אמר: “אינני בודד, לצדי אדם חי”. היא פחדה מפני מבט-התודה הרך והזר והרגשת-אשמה הכבידה על שמורות עיניה הלאות שירדו ונעצמו עד כי שוב לא ראתה אותו, ואדמימות בושה עלתה בפניה. “צריכה הייתי להיות אחרת” – רעדו ריסיה. “מדוע לא ידעתי להקריב קרבן לרגע ביד רכה ונדיבה” – הביעו שני קמטי-צער קטנים משני צדי הפה, וקולה האלם מצטדק ומצטדק.

גם אחר כך נשארה עומדת זקופה, קרה, וידיה שלוות, צמודות אל חזה. הוא היה זר והיא זרה. רוח-לילה רכה התרפקה עליהם עד כי צמרמורת עברתם, ושניהם רעדו בדממה.

מתוך: “מאזניים”, כרך 9 (חוברת 3–4), 8–9.1959

כאלמונים בגשם (שירים) מאת אברהם חלפי

אלמוני זה שלפנינו אינו צללית מעוטת אור, המבקשת למעט את הוויית קיומה האנושי-מוחשי, אלא בשר ודם של ממש. האלמוניוּת, מבחינת תכנה הפנימי מגמתה היא להטעים, על דרך העניווּת, ייחודו של ציבור בני בלי-שם ובלי-בית, השרויים בבדידות הגותם והזייתם. קוֹנטמפלאציה זו אינה פאסיבית, אלא אף מרי והתקוממות על דרך הנדידה והביקוש אחר תפילת היחיד האבודה. הקשר הטבעי בין תפילת-היחיד לבין צורת הרבים שבפתח הספר: “אנחנו” – היא האמת שבתפילה זו שהודות לה נהפכת התפילה לתחינת הכלל והציבור, שאבדה בעטיו של אי-הצדק שנשתלט בעולם. יחד עם אבדן התפילה אבד הקודש ובאו החולין להאביד את האדם מעדנו הרוחני, המעט, שקנה לו בחייו. צורת הרבים של “אנחנו” באה אף לצורך ההכללה, המפיקה לא הלך-רוח ואמת-מידה בלבד אלא תיאור הנדידה האנושית המתמדת אחר דין-צדק שגלה מן הארץ.

למשורר מתבקשים אף מוטיבים אחרים המוּפקים מתהליך החיים העיקרי, מעצם הוויית הצמיחה והכליון בחיי האדם. כי עיווּת-הצדק בידי שמים או בידי אדם הוא הקובע את גורלם. המזיגה החיונית העיקרית בעיניו היא זו שבאדם ובטבע: לידה, גידול, טיפוח, והעינוּי שבדאגה שלא ייקפדו החיים בטרם עת. ומכאן המורא מפני המוות הקרוב, בעולם הצפוי להשמדה ובעולמנו שלנו המקונן קינת חיים שלא בשלו והאֵבל על מות העלמים, שהוא עיווּת-דין שיש להתקומם נגדו אף שאנו חיים ברוח של קבלת-הדין המסורתית.

מהות שירית זו מבקשת לה מסתור באלמוניות המופשטת, המרחפת בין המופשט לבין הממש במעין הגשמה חזיונית-שירית. ומכאן עקת הריחוף בין מעלה ומטה ואבדן האימון בחסד המובטח משמים. כדי להפיח רוח חיים ולהזרים דם חם בעורקי האלמונים המופשטים, יוצר המשורר מגע ישיר בינם לבין הטבע: האדמה, גשם-מים, שמים-אוויר, רוח, שמש-אש, למען מצות את הטבע, את הנטיפה-ממעל על דרך הרוחניות ובלא זהות אישית. ומופיעה צורת הרבים, הקובעת גורל משותף למבקשי יסודות הצדק ההכרחיים לקיום אנושי, בלא אבדן הלבטים האינדיבידואליים וזיקתם ליסודות החיים: הילד, המשפחה, האהבה, הענוּת, המוות, האלוהות, התובעים כולם בעצם קיומם התקוממות נגד עיווּת-הדין המשווע ואימת החדלון הצפויה.

המיכלול הלשוני הצנוע והפשוט מוותר לפרקים על ציוריות יתרה לצורך המיצוי הרעיוני והחווייתי הפנימי. מיכלול זה עומד לו למשורר אף בתארו את אימת ההכחדה הקיבוצית לעומת השכול האישי, האמהי, החרדה לגורל הבן ההולך בחיי מולידיו, שהם בעיניו טראגיים הרבה יותר. ובמקום שמצוי השכול אין כמובן חג, אלא פרשת הסבל של עשוֹת תינוקות לבני-אדם. כי היגון האישי מפר את החג. אולם דווקא מיצוי החיים בתקופה קצרה טעון הנאה וצער, אהבה ויגון, ושירי המתענים נמקים בדרכם אל האור, כי נשכחי-אֵל הם ארורי-הבשר, תרתי משמע. וכאן המעבר מיבשתו הפיוטית האישית של המשורר אל יבשות אחרות, אף שבהתעגם עליו לבו אין לו אפילו חפץ ב“יבשת הדברים”. ארורי-הבשר האיוביים חיים חיי בשרם עד כלות כוחם. וכאן מפליג המשורר לאירוניה של הרמת-כוס לשמים שהם בלא דיין צדק.

נושא אבדן-הקודש נמשך והולך מספריו הקודמים “מזווית לזווית” (תרצ"ט) ו“שירי האני העני” (תשי"א). אלא שכאן כאב האלמונים הורס אל הקודש ומכחידו. ואילו בספר השני היה עדיין “שוכן-במרומים” ובראשון “עדיין הבקיעה תפילה”. בספר שלפנינו מתפתח נושא אבדן-הקודש על דרך נושא אבדן-החיים שבספרים הקודמים. אז היה עדיין אלוהים ואילו כאן חשיכה פנימית שרק “זוהר עיניו של ילד” יגיהנה. ונשאר השכול המשוכל אף מאמונה, קפוא באהבתו אל נושא-האהבה שהלך אל עקידתו. זו היא שירת האמהוּת המתייסרת באי-ידיעת הצפוי לילד בהיותו לאיש. במצוקת אין-ידע זו האֵם היא היחידה המאמינה בחיי הבן ומוליכה אותו “בדרך העולה אל האור”. אולם בכוח האילוּזיה הידענית והאשליה נכון אף המשורר להאמין “באביב-של-תמיד”, כזה “שלא יחלוף לעולם”. אצל “אנחנו”, כמובן, אבל לא אצל “אני”. וברגע של אֶכסטזה אפילו נמוגה אצלו הכפירה הנואשה ובאה כריעת-ברך בפני מהות אלוהית, בתנאי: “אַל נא תרע לתמימים”, באשר אין לפענח את הבעיה המוסרית-המקראית: “מדוע ברק פוגע בעץ נושא את פריו לתומו?” והצער על חילול צלם האדם בידי האדם – מה הוא? מעשה ללא וודאות, כפיית יצרים של לא-אשמה כביכול?

התמימות, הטוהר וברכת-הפרי בעלומים, נוטים כאן לאסוציאציה לשונית-אידיומאטית עם תמימי-דעים כלומר: הבנה הדדית בין התמימים, נקיי הדעת, חסרי-הבית הנהפכים כאן לעצים על אֵם הדרך. עד כאן במולדת התמימים. ואילו בשאר חלקי התבל גועשות האימים ונישאת “תפילה רחם של אין-מוצא”. כי האדם זקוק כבר לא לפת קיבר ולא לניחומי הנפש הנלפתת ביצריה בלבד, אלא לתפילת הרחמים הגדולים.

לא נוכל לעמוד כאן על הסתעפויות הנושאים לכל שלל גווניהם. אולם נאמר רק זאת: אשר ל“מחר” אין חלפי מוותר על התוחלת היהודית לגואל. לא הדתי, המסורתי, אלא גואל הצדק, גואל לב היחיד המפייס דעת האם: “תינוקך לעולם לא יאשם”. כי כל זמן שתינוק יאשם יש גרוֹטסקה בחיים, והחסידה, סמל-האמהות, הרה ללדת עכבר, כלומר: לא כצלמה וכדמותה אלא אנוֹמאליה מזוועת. וסמל גורר סמל של חתולי-חלום המתנכלים לתולדת הפריון שנשתבשה. השמים טווי התינוקות בחלומותיהם אינם מגיעים אל בן-הסמל העשוק, “החבוי מפני שיני אור היום” כדי לקיימו. אור מאורר הוא כבר גרוטסקה מקראית קשה למדי, באה הגרוטסקה השניה בצורת האידיום לראות-אור-יום, שהוא ברכת הקיום העברית, והיא כאן תולדת סמל האמהות היראה את אור היום ואת השמש שהיא “קרח צהוב”.

חלפי שר בנימה פסימית של “באין אור אין טעם הניגן ואין כדי לבנות ביתו של אדם אפילו מאבנים אפורות”, ואפילו המוות אינו עוד שליו אלא “עושה שמות בברמינן”. ו“איכה יחיה האדם עם אבדנו הצפוי לו מדי רגע?” כנראה בהבנת איש את רעהו “בהאזנת תהום אל תהום, בשכרון ערב, בעדן השיר וברגע חי אחד שיש בו כדי לנקום את נקמת הסוף הצפוי”.

שיר אחד המתאר ביקור-אבלים על דרך נאטורליסטית נראה לי כאן שלא במקומו. לא נוכל לעמוד הפעם בהרחבה על שירי האהבה המשולבים כאן במחול ובתבערה בסמיכות העניין עם שיכחה ויין על “אשפתות התכלת” שאבדו. אבל נאמר רק שאולי זוהי שיבת הנשמה מן המבול ועלה-זית של ניחומים בפיה? ש“אלוהים רק נשמט מזרועות הנצח האגדי” ועדיין יש תפילה, אף כי בלא כתובת של ממש?

מתוך: “גליונות: לדברי ספרות מחשבה ובקורת, יוצאים אחת לחודש על ידי יצחק למדן”, א-ב (קל“ג-קל”ד), כרך כ“ג, תש”ט.

בימי המלחמה הגדולה האחרונה היו יושבים להם שאננים ושקטים. הוא עוסק במלאכתו, מלאכת חייטות, והיא צופיה הליכות ביתה, והיו רואים את אלה שחובת גיוס והתנדבות חלה עליהם, כמסתכלים מן הצד, כצופים במראה, מקצתם כאינם-נוגעים-בדבר, ומקצתם כמתענינים, שואלים שאלות שבנימוס, מאחלים לחיילים שישובו בשלום לבתיהם, ולבני-ביתם – שיזכּו וישמחו בחוזרים. הם לא היו יוצאים כמעט מפתח-ביתם בגלל ילדם הקטון, שלא יכלו לעזבו יחידי בבית, ביחוד בימי הקיץ, כי היה ישן בחדרם הצר והמלא כללי-בית והיו רוצים להניח את החלון פתוח שינשום אויר צח בשנתו וחששו שמא חתולי החצר יתגנבו פנימה ויבהילוהו, כי דירתם בקומה התחתונה, היא קומת-קרקע נמוכה. שכנות שבחצר היו נדות לה בראשיהן שאינה זוכה כי בעלה יקחנה לעת ערב לבית-קפה שעל שפת הים שבו יושבים אנשים מקושטים ומנגנת תזמורת. אשה צעירה כל-כך – היו אומרות – ואינה יוצאת כלל מתחומה הצר של דירתה. יש ושכנים, בעל ואשתו, היו מזמינים אותה לעתים רחוקות לצאת עמהם להתבדר מעט. אך בעלה שנא היה להשאר יחידי בבית, וכשהיתה חוזרת היה מקבל פניה ברוגז ומטיח לעומתה דברי-קנטור בכל שעת-כושר הבאה לידו לאמור: – היא מבלה לה ימיה בנעימים והוא עמל וטורח לפרנס את בני ביתו ואף משמש אומנת לילד לעת ערב כשהיא מבקשת לה חברת עליזים".

ולכן היא מעדיפה לשבת תמיד בביתה, בימות הקיץ – על מרפסת הדירה הפונה אל החצר, חצר עירונית חשופה שגדר חלולה מחברת אותה עם חצר-הבית הסמוכה, והיא פתוחה וגלויה לעבר פתחי אותו בית ואנשיו. ובחורף היתה מרבה להשתהות בחדר-המדרגות, שבו מרובים העוברים ושבים, מכּרים וזרים, הבאים לבקר אצל רופאים המתגוררים באותו בית. וכיון שהללו מרבים לבוא, לשוב ולבוא, הרי כולם כמיודעים לה. או שהיא שוהה בחנות-המכולת שבאותו בית שבני-אדם מרבים להכנס שמה ולהשתהות בשיחה. כל חדשה שבעיר וכל מאורע שנתרחש בה היו מקדימים להגיע אליה כשבאורח-פלא וידעה לסַפּר על כך לאחרים בפרטי-פרטים. בשמעה תריס מוגף מעל לראשה היתה שואלת בחרדה את השכנה הדרה למעלה: – “היכן בעלך? החזר כבר מעבודתו? אנגלים משתוללים במרכז היער, יורים על אוטובוסים!” ובהגיע לאזניה קול צעדים בפרוזדור מהרה שמה: – “אל נא יצא עתה אדוני הרופא לביקוריו. עוד מעט ויכריזו על עוצר!”

משהגיעו ימי אייר תש"ח נתרעש משהו בלבם פנימה. כאילו הרגישו ששוב לא יהיו עומדים מן הצד אלא יהיו מחלקים ומשתתפים עם האחרים בכל הנעשה ומתרחש. הוא היה פורש עדיין מכלל השכנים ומעשיהם המשותפים, בהוצאות מים חמים והתקנת מקלט, וקופץ ידו בטענה קלושה שהמקלט מוקם במקום שאין בטחון בו. והיא מצטערת על התבדלותו מהכלל, זה הכלל האהוב עליה שהוא גוף של בני-אדם חיים, צוחקים, כואבים ונושאים-בעול, מצערת על עקשותו ועל רוחו המגיסה באחרים, אך משלימה עם כך ועוד מלמדת עליו זכות בשיחות של אקראי ומסתפקת בחיים של זה הבית הגדול בן שלוש הקומות, חיי שוכניו השונים שהיא משתפת עצמה בהם, בקטנות ובגדולות. ורק משלא דרש מישהו בשלומה, מרוב תרעומת על בעלה, בעל-מלאכה הדיוט שאינו רוצה להטות שכמו ולשאת בעוֹל הציבור, נעצבה על לבה וכמה ימים שוב לא הניחה את דלת דירתה פתוחה לעבר חדר-המדרגות, כבימים ימימה, לשאוף אויר ברוח-פרצים כל שהיא (כי דירתה בת חדר אחד צר ומחניק) ולראות את הנעשה שם, להסתכל ביורדים ועולים, נכנסים ובאים, וכל אחד והלך-רוחו עמו ופניו אספקלריה ללבו. אולם רק ימים מספר היתה דלת דירתה סגורה, ומיד אחריהם חזרה ופתחה אותה כי ד' אמות צרות אלו שלפני דלתה הפונה לפרוזדור, היו לה כבמַת חייה שהיא חיה מאחורי קלעיה, מבשלת ועוסקת בעבודות ביתה, ועולה עליה בשעות הפנאי לראות ולהראות, כשהיא הדורה תמיד במלבושים של טעם ושׂער עשוי לתפארה. שם היתה משתהה בימות החורף, מחליפה מלים מספר עם כל העוברים על פניה, מיעצה, מסייעת במלים ובמעשים, סחה במאורעות ובמעשים בבית זה או באחרים, הסמוכים, ובחדריהם, בלקוחות שבחנות הסמוכה ובחנות-הירקות שממול, בהם, בקרוביהם ובמיודעיהם.

צעירה היא מבעלה בי"ב שנים, ענוגה ודקת-בשר, פניה צחות ובהירות, כאילו אך זה הגיעה משם, מאירופה המזרחית, ושׂערה רך וסלסוליו הזעירים עוטרים פני ילדה שבגרה לא בשנים כי-אם בנסיון-חיים. אם-כי היא יודעת מכאובים וסבל, מהדהד צחוקה בכל חדר-המדרגות הרם וקולה צלול ורם, ויש שהוא גם מלחש וחודר כשהיא סחה מפה לאוזן בצערו ובסודו של אדם. ואף-על-פי שבת-הצחוק שבפניה שרויה תמיד באפלולית-למחצה של חדר-מדרגות, בהירה היא וטובה, מתמהמהת ואינה נעלמת במהרה, אלא משתהה ארוכות בזויות-הפה ובעינים, ובת-צחוק זו מלוָה אדם שעולה במדרגות עד הגיעוֹ לקומה העליונה, או אדם שיורד ויוצא, עד בואו ללב הרחוב. כי כל מעייניה באנשים החיים סביבה, לסעוד אותם בחליים, לבקרם ולעודדם, לקנות להם צרכי אוכל ומרפא ולהדריכם בעצתה. כי היא היודעת שפני היושבים בקומה העליונה עגומות הן בגלל שאֵר-בשרם שנפצע בירושלים בימי המצור; לה ידוע על ידי מי אפשר להעביר צרור-מזון בימי ההפוגה לירושלים הנצורה; והיא מכוונת אֵם מבוהלת ובוכיה, שילדה לגם נפט, אל פתח בית הרופא; היא הזוכרת לשאול לשלומו של כל חולה ולמסור פריסות-שלום להורים זקנים, לאחים ולאחיות ולשאול על נכדים רכים. וכיוון שכל מעייניה בזה הבית הסואן סביבה, היא משכיחה מעט מלבה את אלוּף –נעוריה שאינו משׁכיל ולא אנין-נפש ואינו נוהג בה מנהג של כבוד וחיבה אלא חומרה וביטול דעתה והתנשאות של בעל שורר בביתו. וככל שהוא מרבה לשהות בביתו מרבה היא לשהות במסדרון הגדול, כפורשת כנף מדירתה הצרה, מרחיבה גבול חייה על חשבון הרבים וחיה מעט מחייו של כל המתגורר בקרבתה, מעט משל זה, מעט מזל זה והרבה משלה, חבוי, נסתר ומוּסווה, שלא תשלוט בו חלילה עין-זרים. כיון שלא השתתפו בהוצאות בנין המקלט לא היו נכנסים אליו גם בשעת אַזעקות והפצצות אלא יושבים במסדרון. אך היא עומדת בפתח דירתה ומוציאה שרפרפים לבאים מלמעלה, שיטלום עמהם למקלט וישבו וינוחו ממרוצתם הבהולה. וידעה אז בלבה כי לא התעלמה מסבלם של אחרים שנטרדו ממשכביהם בקומות העליונות.

כך היו נוהגים עד שהגיע תורו לגיוס. וילדם סיפר לקטנים המשחקים עמו: “אבא שלי חייל!” ואף-על-פי שהיא היתה תמיד הראשונה שסיפרה על כל מאורע שבעיר, לא מהרה להכריז על החדשה שנפלה בביתה היא. ורק משלבש בעלה מדים על גופו הגוץ והמסורבל מעט, הטיל תרמיל על גבו ויצא מחדר-המדרגות, כשרעיתו וילדו מלווים אותו בעצב ובדומיה, ידעו הכל שסגר את בית-מלאכתו, תלה שלט התגייסתי", ויצא אל הקלט.

כעת היתה גאוותה עליו יותר מאשר בעבר. ויש שהיתה מספרת: “הוא במחנה, שומר על שבויים”. או: “יתכן שישלחהוהו לנגב, הוא דוקא ביחידה קרבית”. או: “יחידתו יוצאת דרומה”. או “יחידתו חונה לא הרחק מהמשולש”. והיתה מקבלת בהשפלת-עינים, בראש מורכן ובתודה חרישית, איחולים שאחלו לה שישוב בשלום ובמהרה לביתו.

כך טרחה חדשים בשלה, בביתה ובטרחות הרבים, והיתה ראשונה לבשׂר בשורות טובות ונצחונות. עד שבאו השמועות, כי עוד מעט ויתחילו בשחרורים. ואף הפעם ברכה את עצמה בנמיכות-רוח, מפה לאוזן, בשיחה שברמיזה בלבד, של “הלוואי” ו“מי יתן וישוב במהרה”. והיו שנצטערו על גורלה של אשה ענוגה זו אשר בעלה יחזור ויוסיף להתעמר בה. והיו אחרים ששמחו עמה בתום לבם וסברו ואמרו שעתה ירווח לה ולא תהא עוד נושאת יחידה בעוֹל ביתה ובכלכלת אביה הזקן, (כי בלילות היתה יושבת ותופרת אחרי חצות, עד שעה שתים, שמלות ללקוחות). אך איש לא שמח לקראתו, שהיה ידוע כאיש עיקש, קשה-לב, המסרב לשאת בעוּלוֹ של ציבור, ולא עוד אלא שאינו חושש לכפות רצונו על אחרים, ללמדם בינה ואפילו אם בינתו דלה ומבינותו קלה. כל מה שסברו וחשבו הללו בינם לבין עצמם ידעה והרגישה היא פי כמה וכמה, אך לא אמרה מעולם דבר, לא גילתה לבה לאיש, והיתה מצפּה לבוא בעלה ככל רעיה המצפּה לשוב בחירה בשלום ממערכות המלחמה. היא שהיטיבה להכירו וידעה את אָפיו הקשה, לא השלתה את עצמה וידעה מי הבא והחוזר ומה יש לו להביא עמו לביתה ולחייה. ואף-על-פי-כן ציפּתה בדומיה. יום אחד אמרה בחרדת-נפש באותו מסדרון גדול, במַת-חייה" – “הוא כבר שוחרר, בעוד ימים מספר ישוב הביתה”. – וקולה מתרונן כדרך קולות צעירים מאד ומקווים מאד. ואמנם כעבור ימים מספר, בצהרי שבּת, ניצב, לבוש עדיין מַדי-הצבא, בפתח דירתו בחדר-המדרגות הגדול והיא לצדו קטנה, דקה, נושאה אליו עיניה בחדווה. ולעיניה מבע חדש אשר עוד לא היה להן כמוהו. ומי שהתבונן בה לא ידע מה היה לעיניה, שכה רחבו וגדלו כעיני בני-אדם שרב להם בחייהם משלהם, והן נשואות אל בעלה שלא כבראשונה שהיו מושפלות תמיד במעמדו, מרחיקות מבטן מעליו, או משתהות לצדדין, בשמץ של כלימה ומבוכה. וכל מי שראה אותה בעמידתה החדשה הזאת, השהה אף הוא את מבטו על בעלה, השתומם על הלשון העברית שנשתבחה בפיו, והוא מדבר בנמיכות-רוח כל-שהיא ובשמץ של ביישנות, ואף בהתלהבות כל-שהיא שדבקה בו, ביצור אדיש שכמותו, כשהוא מסַפּר: “כשהגענו לחפירות המצרים ישנו שם לילה תמים מבלי לדעת שיש בהן חללים”; ו“הגענו אל הנגב הדרומי”; ו“כששמרתי על השבויים”… והוא מפליג בסיפוריו, ואומר: “הגיעו בחורים טובים מקפריסין, מצוינים, ויכלו להחליפנו, ולכן שחררוני. חומר מצוין, וכולם בעלי-מקצוע, מאורגנים, יודעי עבודה וחיוביים כל-כך, ובכלל אלמנט מצוין”. ופיו מלא דברים ודעות ויש לו מה לספר לעולים ויורדים במדרגות הבית, בלשון רהוטה ובפסוקים כגון: “אני שמח שעשיתי את חלקי, שמלאתי את חובתי”; ו“יש לי סיפוק שעשיתי משהו במלחמה הזאת שלנו”, ו“יהיה לי מה לספר לילדי לכשיגדל”. וראה זה פלא: יש מֵטים אוזן לדבריו, שכן הוא מדבר כבר בלשון עתונים כמעט…

והיא פוקחת לעומתו עינים בהירות ומשתאות ואינה מאמינה למראה-עיניה, שהוא מדבר גבוהה על “הפרט המרגיש את עצמו חלק מהכלל”. והנה הוא כבר מפליג ומספר על מעשים ומאורעות שאירעו בו ובאחרים ואל “חובה לאומית שצריך למלא”, ושוב על “סיפוק”, מלה חדשה זו שלא שמעה עוד מפיו, ואנשים מטים אוזן לדבריו, משתהים בחברתו בענין רב והוא מוסיף ומספר ומגולל כל מה שראה ושמע, ויש לו מה להזכיר ולומר והוא “כל-כך התפּתח”! והנה הוא בקי גם ב“ענינים” ובפוליטיקה, ואפילו בעניני אסטרטגיה, אלא שעל כך אין מדברים. אף זאת הוא יודע: להיות זהיר בלשונו. מדרגה היא באדם ש“יודע כמה דברים שאין אחרים יודעים” וש“לא כדאי לדבר עליהם”. אמנם “הוא יכול לספר בינינו לבין עצמנו, אבל…” אולי “לא כדאי, באמת לא כדאי, כי זאת יודעים אולי רק ' אנשי צמרת', ואחד מחברי יחידתו ששמע מחוגים יודעי-דבר” וסיפר לו. ומענין לענין הוא מגיע לחבריו שביחידה ובחטיבה המדברים עברית כמעט פלמ“חית (אם-כי אינם צעירים כל כך) ואומרים “אני קורדי” ו”הוא בחור טוב, אינו אוכל זכוכית“; ו”היום יבא חבר לצהריים, בחור מצוין, התידדנו. הייתי נותן את חיי בעדו. והוא, גם הוא, היה מוכן להקריב את חייו בעדי“. ו”תמיד אמר שחיי יקרים יותר, כי יש לי משפּחה וילד והוא רווק בודד“. ו”הוא יבוא ויביא עמו מנדולינה ותשמעי איך הוא שר את כל השירים החדשים, אחד אחד, זוכר את כל המילים בעל-פּה, אפילו מלים קשות“. ו”איך היה שר במחנה, הנשמה היתה יוצאת לכולם“. ו”אך, איזה חיים היו לנו שם. הפקר, ובכל זאת דריכוּת כזאת, תתפלאי לשמוע"…

ופתאום יש לו עולם משלו, עולם חדש. והוא “עשה מעשה”. אף שהיא אינה יודעת מתי ואיך, אך הנה עשה מעשה של ממש, למען מישהו ולמען משהו ובתוך כלל, ושם, הרחק בתעלומת מדבר, ראה הרבה והרגיש הרבה ויוכל לספר ימים ולילות, לה ואף לאחרים. ויהיה כה הרבה להסיח ולומר ולשוחח, כדרך שמשוחחים עם בני-אדם וכדרך שהוא משוחחת עם אחרים ולא שוחחה עמו מעודה אף שהיא חיה חייה בסמוך אליו כל-כך.

ואולי תסגור את הדלת וישבו בד' אַמות אלו שלהם וישוחחו חרש, בינם לבין עצמם, ויספרו הוא לה והיא לו על כל שעבר עליהם? הרי בין כך שוב לא חם בדירה, כי הימים ימי צינה וגשם, וחדר-המדרגות הגדול שוב אינו מושך לצאת אליו, והאנשים העוברים בו נחפזים לעלות ולרדת ואינם מוכנים להשתהות בו.

מאז לילות הקיץ, בהפוגה הראשונה, לא זלף האור מדירתם עד שעה מאוחרת בלילה, כמו הפעם. שכּן היו עדיין מספרים חרש זה עם זו ודלתם סגורה. כי עדיין היתה תוהה עליו ועל שהתרחש בביתה, כאילו עטה הוד והדר ושמץ מהילת-גבּורֹים נגה עליו… וכבר יש לדפוק על דלתה כדי לבקש עצה מפּיה, והיא פותחת ומשיבה במאור-פּנים ומבקשת להשפיע גם על אחרים מעט מזוהר קל זה שנגה על ביתה, כאילו נתבשרה לראשונה ונודע לה שהיא חיה ויושבת כאן בזכות ולא בחסד, והיא שותפה לכל בזכותו של זה אשר חזר בשלום לביתה…

עד שעת-לילה מאוחרת עדיין זרחה האורה מדירתה אם-כי החשמל כוּבה זה מכבר.

מתוך: “מאזניים”, כרך כ"ט, (חוברת ג-ד) 8–9.1969.

אין הספרות זקוקה למלחמה. היא יכולה להיווצר גם בלי המלחמה. אין היא יושבת ומצפה דווקא לנושאים המלחמתיים המציבים מוות וחיים זה לעומת זה. המסננים שכול, יתמות, נכות ותאוות-שכחה נוראָה, שאינה מתישבת עם רציפות חיים רגילה, מתוך כברה שופעת אונים של עשייה בהכרח, במאוּלץ, בלית ברירה. המציאות הישראלית סבלה מאז ומתמיד מעודף נושאים שבממש וממחסור כרוֹני בחשיבה רוּחנית אל מעבר, מסביב ובעקבות הנושא הקיים בתוך עכשויוּת של זמן וקירבה גיאוגרפית.

דומה כי ספרותנו חייבת לעבור תהליך של התרעננוּת כללית ואוורור תוקפני למדי כדי לשרת נושאים עיקריים שירות הראוי לשמו.

מדוע, בכל זאת, באָה התאוששות ספרותית מסויימת בעקבות מלחמה? משום שמאורעות ומעשים של ממש אפילו בששה ימי מלחמה מועטים מעוררים בלב הכותב-ההוֹזה בירכתיים, הזיות נסתרות משלו ואשליות שאכן יש למען מי להעלות בכתב שיר, סיפור או דברי-הגוּת. לפתע מתגלה דמותו של הקורא הצעיר בעיקר, הלוחם. המלחמה מגלפת מתוך הגוש הכללי של החברה החיה בארץ הזאת את הפרט הקרוי קורא. את עלוּם-השם הזה שאיננו כותב אליך מכתב. איננו מספּר לך על רשמיו למקרא דבריך. איננו מעלה על הכתב דברי בקורת. אפילו איננו בא עמך בדברים… ואתה רק חולם בלבך את חלום הקורא שלך. שמא היה הוא הקורא שלך, בחייו, במעט שנותיו הקצרות, המצומצמות. שמא, מלה אחת משלך הנראית לך, ברוב עוונותיך חשובה, הגיעה אליו. שמא הירהר בה בימי בית-הספר והבגרות והשרות-הצבאי. ואין זה חשוב אפילו אם קראך ואם לאו. אך אם שניכם יחסתם חשיבות לאותו הדבר עצמו, לאיזה ערך אנושי! לזכרו, לשמו, למענו, ולמען אלה שכמותו שנשארו בחיים כדאי לומר פסוק של שיר, של הזייה, של תמונה בסיפור, של דמוי שעל דרך הדמיון יעבור ממך אליו וחוזר חלילה ממנו אליך. באותה הדדיוּת סמויה, ידועה לאמנים ולקוראיהם, לאמני-אמת ולקוראי-אמת.

פתאום מתגלה לך במלחמה קהל הקוראים שלך. הקהל שמיחל לו המלחין, הצייר, הפסל, הסופר, המשורר, ההוגה. המלחמה עושה זאת בדרך האכזרית של מבחן-אנושי, שבו עומד הלוחם (או שאיננו עומד בו). ולא זהו נושא הספרות. מבחן זה מסוּפּר על דרך הפשט ברשימות של עתון. ברשימות של יומן. בסיפורים בעל-פּה. בפרשיות רפורטג’יות שאינן אלא התגלותו החיצונית בלבד.

ואתה מתחיל להרהר בלבך שמא אותו חייל בודד שראית אותו מוטל באוהל סמוך למוביל-הארצי בעמק בית נטופה, קורא ספר עברי בעוד הוא שומר על המוביל הפתוח, שמא אין הוא יחיד. ולא משום שהוא מתעניין דווקא בך, הכותב עברית. אלא שבהכרח הוא קורא עברית בלבד, משום שלרוב איננו יודע לשון אחרת. והיא דרכו האחת בקריאת שיר או סיפור. ושמא לא תהית די על קנקנוֹ. ושמא העלמת ממנו מה שעבר עליך בילדותך ובצעירותך בארץ הזאת, מטעמי נוחיות לך, לעצמך, לבית אביך ולבית מוריך בארץ זו, מימי המנדט, והמדינה וסיני ועוד.

שמא לא היטבת להגיש לו את עברו, עבר הוריו וסבו-זקנו בארץ הזאת. ואולי העדר הרומנים עבי-הכרכים על שלושה או חמישה דורות בארץ הזאת, דווקא העדר זה סילק לבו מספרות הארץ שלו. שמא העדר הזיקה למה שהיה לפני כמה עשרות שנים בלבד, לא בצורת נאומים בוועידות מפלגתיות באה בעקבות איזה פשע שפשעת נגדו, המוטל באהלו או בשק-שינה במדבר של חול, או בכפר שחור ועזוב ברמה, כשרק חמור בודד אחד אורח לו לחברה?

ואין אני מתכוונת לדוכנים לסופרים, שבהם מופיעים שלושה סופרים ואמן אחד ו“נושאים דבריהם” לכמה תריסרי שוחרי ספרות משועממים שכבר אין להם עם מי לצאת לשוח בעיבוּרה של עיר או כפר. הללו עיקר הנאתם, רווחתם ונוחיותם בקריאה בלשון נכרית.

המשורר, הסופר והקורא, הנהנים מהדדיות של קיום רוחני בלשון אחת נקיה מצחצוחי לשון נמלצים ומוכנים מראש וממטבעות לשון מעוותות לצורך המצאָה קלוקלת, יהיו יוצרים יחד תרבות פיוטית מאוששת ולא מפטמת. מעדנת ולא מבדרת, מלבבת ולא מלקקת ב.ל.ס.ד.-סיפורי בצורת תלוש רווי חשיש-שירי לעוס ממקורות זרים.

כי ל.ס.ד. אמנותי בצורת תלוש רווי מן החומר מעורר-ההזיות יש גם לנו אולי בדרך סמויה, חבויה ומוסווית מאד הסוואָה-צבאית בצבע חאקי של אדמה וירקות כביכול טבעית מאד. כי כבר נעשו הנסיונות הראשונים לכתוב פרשיות של טייסים שניצלו, טנקיסטים שנפצעו, צנחנים שחירפו נפשם ובעיקר חיי המשפחות שמהן יצאו כל אלה, וליצור שיר, סיפור, ניגון, או תמצית המעשה הלאומי האחרון אשר אירע לנו.

מובן שכנהוג בימים אלה, עומדים פרטים טכניים רבים לשרותו של המחבר. פרטים טכניים במטוס, בטיסה, בשידור, בלשון הצבאית, בכל אביזרי הציוד הצבאי המעודכן. אולם כשם שהגבול המעוקל, המעוות, הפתלתול והכוזב של קרוב לעשרים השנים האחרונות לא יצר לא שיר ולא סיפור, וכשם שבית-הכלא על אסיריו, על הנדונים-לגרדום ועל לוחמי המחתרת לא שימש נושא ליצירה ספרותית אלא ליומנים קלושים ונסיונות סרק מלאכותיים, אפילו כשנזקקו לנושאים אלה סופרים-של-ממש ואף הטובים שבהם; כן ניכרת גם כיום הלהיטות הנוראָה מצד הסופרים והמשוררים להגיע אל הקורא בדרך הקצרה ביותר והמאולצת ביותר. מגיעים אליו באמצעיו שלו: אמצעי הקורא. ולא באמצעי הסופר-היוצר. מגיעים אליו באמצעי רושם הרשוּמות, מחבר היומנים, כותב המכתבים. והתוצאָה היא כבמלחמת השחרור, שהרשימות ב“גווילי האש” של הלוחמים עצמם יפות לאין שיעור מכל מה שנכתב בידי סופרים ומשוררים. יש יותר שירה בגווילי-האש ויש יותר פרוזה פיוטית באותם גווילים, מאשר בספרות שנכתבה באותו פרק-זמן בידי אנשי-עט.

ואולי מוטב שלא תחזור הפעם אותה תופעה. אולי יש לבקש טוהר-מידות ספרותי, כשם שמצאנו טוהר מידות מוסרי וחברותי בצה“ל. לא צליינות של עליה לרגל ספרותית אל מקדשי צה”ל הברוכים. כי צליינות איננה בהכרח יוצרת. הצליין אמנם רואה ומתרשם. אבל באין עמו ריגשת-הלב לא יועילו לו אתרים היסטוריים ומקודשים. וידוע שצליינים שבדמיון, שלא עלו ברגל לארץ-הקודש היטיבו לתאר את הארץ מן הצליינים שטילטלו עצמם והגיעו ועברו על פני ארץ-הקודש לאורכה ולרוחבה. אלה שנדדו על פני ימים רבים, טילטלו עצמם בדמיונם והזו חלום ביקורם בארץ היטיבו לתאר ולחלום, כשם שסרוואנטס היטיב לתאר את מעללי האבירים הלוחמים והחולמים ליד שולחן-הגזירה של רעייתו התופרת.

צליינות של עליה-לרגל למקום, אל האנשים ואל האתרים, טובה ללא כל ספק לעתונאים כותבי הרפורטז’ות-החיות ולשדרים המשדרים משדה הקרב, שעשו מלאכה נפלאה שלא נשכחנה כולנו, כל המאזינים. אלא שמלאכתם שלהם אחרת מזו של הסופרים המלחינים, הציירים ובעיקר המשוררים. אין הם יכולים לבוא עם מה שנטלו בהשאלה מאמתחת השדר המודיע: “לאחר שמצאתי את מיודעי הפצוע שכחתי כל מעשי ותפקידי ולא משתי ממנו עד שהובל לבית-החולים” כי זה עדיין איננו השיר כולו ולא מיטבו, ולא הסיפור כולו ולא מיטבו. ועדיין נותר איזה חלל זה לזה, שצריך לבוא השר והמספר ולמלאו ממה שיש עמו בהזיית-חייו הוא.

הזיית-חייו הוא המימד שהיוצר עשוי להוסיף לסיפור-המעשה העכשוי, שאין לו כל קיום. כי ההתרחשות כבר היתה ואיננה, נעלמה. היתה בתוך טאנק, או בבית חולים, או בשדה-הקטל, בנפשו של לוחם שכבר איננו. או שרק זכורה ללוחם החי ועברו עליה שינויים בלי-סוף. או שהיא הולכת ומשתכחת מלב הרבים. והזמן פועל בלא הפוגה, משנה, מוסיף, גורע, צובע, טורף, מטלטל. אפילו מרקיד, מפרק, מסרס, מזרז ומכלה.

כליה זו היא מענינו של הסופר והספרות. קרוב לעשרים שנה הוסוו עוללות מלחמת-השחרור. פה ושם נכתב משהו בהיחבא, בסמוי, בקול תנים הבאים ממרחבי המזרח הסמוך ומחללי מרחב החיים הסמוך. הוסוו מצוקות מוסריות, הוסוו התנגשויות של טעמים, מעשים שנעשו או שלא נעשו והיו חייבים להעשות. לא חיינו את חיי מרחב העמים המיידי שלנו. כאילו היינו צלחת מעופפת באוויר, מבהיקה, צוננה, טכנית טהורה, בלא לב ובלא מצפון ובלא רגשות-אנוש. אלא רק כלי, מעשה מתכת יצוקה, והיא אפילו יפה. משקפת בדפנות המתכת המבהיקים שלה מרחבי ירק ועצים, בריכות ושדות ומטעים. ונבקש לה מקום לעגון בו על כדור הארץ. ומכאן – חוסר הממשות. ומכאן גם חוסר המציאות שהחלו ליחס לה אף יהודי הגולה שלא אצו אליה. כי היא היתה כלי מחזיק ברכה בחלל שנפשו איננה עמו כיוון שיש לה מציאות טכנית חמרית גרידא, מלבד שבולעת כספים כדי להתמיד בשיפורים ובהתקדמות טכנולוגית.

יהודי הגולה נתרגלו לחשוב שזו אפילו לאו-דווקא מציאות של ממש. ישנה או איננה. היו שראוה בעין והיו שלא ראוה כלל. כיוון שהיתה חסרת חיי-נפש וחיי-רוח עֵרים, ונסתפקה בתחליפים של אתרים היסטוריים – נהפכה לגרם שמימי סובב בלא טעם בקוסמוס.

במקום כותל של מקדש היו רואים את מקום המקדש מהר-ציון. את גוש עציון היו רואים מבית-גוברין. ולא שיש לראות בממש כדי להיטיב לראות. אלא שהיה זה תחליף גם בכך. ואם יש תחליף לישראל במקום ארץ-ישראל, יהיה תחליף מעט גדול ממנו בארץ נכריה כך סברו הרבים, ירדו וישבו בגולת-אמריקה ודיברו שם אך ורק עברית והיה להם תחליף למדינה.

התחליף לחיי רוח והדבקות בדבר אחד לפחות בעל יחוד לאומי-רוחני כגון הלשון, או המוטיב היהודי בלחן, או השיר בעל התמטיקה הישראלית לא הפריעו לצליינות שנערכה מפעם לפעם אל מקור-היניקה הישראלי. אולם באו ימים שאף דבר זה לא היה עוד הכרחי. חוסר ההזייה המודרני, החשישי, הרווי בתלוש-של-ניר, במלים מודפסות על הניר, החל להראות אותותיו כשהוא מקבל צורת עליה-לרגל אל התפילה היהודית, הקינה היהודית, המקרא הפרוץ לכל רוח, האגדה היהודית, המדרש והמשנה. זאת היתה צליינות של ממש. צליינות של נגיעה. אף שעדיני נפש ורוח כהרב קוק לא נגעו מעודם באבני-הכותל, נמצאו צלייני רוח שלא הסתפקו במגע יד אלא דישדשו ושעטו ברגליהם אפילו באל-מלא-רחמים היהודי הנשמע הרבה בימי מלחמה וצער. עטו עליו והפכו סדר של מלים וששו על רעיונות חדשים כביכול.

אדם שמצא טעם בתפילה המקורית או בפסוק המקראי או בפרק תהילים של תחנון והתאזרות עוז, רשאי היה לראות במעשה הלהטים חכמנות ורפיון-רוח ולאו דווקא חכמת-הלב. אולי יימצאו אף עתה קופצים שיעוטו על ששת הימים להוציאם מכלל פשטותם, לשנות סדר הדברים כביכול כדי להאדירם ולתסכל אותנו עמם ונהיה מדשדשים שוב באותה ספרות ובאותה אמנות שמלפני אותם הימים ומלפני שתי המלחמות שקדמו וימי המנדט ועד הטורקים – ועד ראשית הישוב החדש כאן, בארץ הזאת.

הורינו שעוד התהלכו בארץ הזאת לפני מלחמת העולם הראשונה, ולא ידעו ולא אבו לגלות את הסוד: “מדוע קדחו ושכלו כאן בביצות החולי ולא משו מכאן?” אינם מכירים לנו תודה על נמוסינו הטובים, המשתקים, שאינם מוציאים פרשיות חייהם מן הממש והמודע אל החלום, ההזוי והבלתי-מודע. הם לא יכירו לנו תודה אם לא נדע להגיע אל סוד חייהם הפשוטים, שאינם דורשים לעצמם דבר, לא בדרך הצליינות הרושמת רשימות מפי עדי ראיה ושמיעה, אלא בדרך אמונת חייהם, בדרך הביקוש אחר טעם קיומם. והטעם הוא שאנו חייבים לבקש גם היום, בלכתנו בעקבות הימים הללו שכבר נכנפו אף הם מתחת לנוצות אפורות ורכות של פלומת החוזרים השותקים.

לא יועילו תרבות וחיפוש למדני בספרי הגות, ושיטוט אסתטי בארצות רוויות תרבות ואמנות ונדידה אל העולם הנכרי, נדידה גופית ורוחנית כאחד; לא אל העולם הנוכרי הקרוב-הסמוך ולא אל העולם הנכרי הרחוק הצפוני או המערבי. כל אותה אכזוטיקה במזרח ונדודים במערב הם אולי אמצעי השוואתי, מדרבן, מעמת, אך סופו נתוק, אבדן, חזרה אל נקודת המוצא כאילו לא היה כל מסע.

מה שיש במלחמה או בטילטול לאומי כללי, הוא חישוף הקורא ולא המחבר. חישוף האלמוני הצעיר, בן הדור הלוחם, שזכה לעימות פתאומי עם עצמו, עם תכונותיו וסגולותיו. והוא מבקש מהסופר והמשורר רק דבר אחד: שיעצום לו עיניו עצימה שברוח, כדי שישוב ויהרהר בעצמו וינסה להבין את עצמו, את המוצאות אותו ואת חייו בארץ הזאת ובמרחב הזה.

המרצים לידיעת-הארץ ועתיקותיה גילו לו אתרים. בית הספר ביקש להקנות לו דעת לשון ולשונות, מקרא, מדע והיסטוריה. צה"ל הבריגו במכונה פועלת שאין עוררין עליה. נותר לו תחום-היחיד. שם מתחילה הספרות. הד' האמות שלו. מה עשו אצלינו בשביל ד' אמות אלה? הטיפו להאדרת הכלל המרים ידיים להצבעה באספת-הכלל נגד רצונו של היחיד לעשות את מעשהו האישי, ובסופו של דבר למען אותו כלל מרשיע ומתנגד.

הייתי רוצה ליטול בהשאלה תמונה מימי המלחמה האחרונה. בליל ההפגזה הראשון סחה לי במקלט אם ששני בניה הצעירים לחמו בחזית: “נתעוררתי מאיזה סיוטים. חלמתי ששני הבנים מתדפקים על הדלת ואין פותחים להם”.

נדמה לי שאמנם אין פותחים להם. נדמה לי שהם מתדפקים על דלת רפודת מוך שמעברה השני יושבים הקולטים משדרים מן החזית, מן הפה, מן המציאות הממשית אבל אין פותחים את הדלת לבעלי התפקידים העיקריים, לנושאי-הכלים-על-השכם, המשנים פני הדברים והמחשבות, הדוהרים במרחבים ואין פותח להם משום שהדלת האחורית למעשה פתוחה תמיד, פתוחה לממשות, למציאות האפורה של להג רעשני מעשה-יום-יום מזה והכנסת החלב, המיים והלחם לקיום הכרחי מזה. בעוד שהבנים מתדפקים בכניסה הראשית, בפני הדברים, ניבטים בעינינו, משתקפים בהם ואין אנו מעניקים להם את הבבואה הטובה, הנכוחה, היפה, שיחיו בה.

ראיתי בפתוח אותה אם את דלתה לבנה הלוחם שחזר בשלום. והיא מילאה חובת-אם. אינני יודעת אם הספרות שלנו ממלאה חובת-אם כל בכל שנות ראשית, אמצע ושליש אחרון של מאה זו. לפחות בשליש האחרון שתהא פותחת ומגלה פנימו של בית, שטח, ארץ, מגורים וחיים! ובית אין פירושו בית לאומי. בית משמע בית-חייו של אדם. לא מה שיש לו בחפצים, וברכב מעבר לרחוב, קנוי, או שבוי או ציבורי או מפלגתי. מה שיש לו בהיאחזותו כאן, בתא המגורים שלו העשוי בטון מזויין כעמדה, נשקף אל מול גולן. כדי שלא יטשנו וילך מזה.

יש פתגמי-עם עתיקים הסוברים שמעשה האדם בעולם “נטיעת עצים כתיבת ספרים והולדת ילדים”. יתכן שאין להפריד ביניהם ואין כתיבת ספרים בלא נטיעת עצים והולדת בנים. כי בלי סגולת הצמיחה אין ילודי אשה יכולים לשאת את מעשה כתיבת הספרים הרבים…

שקספיר ודוסטויבסקי במבחן

“כבר האיר היום” – אמרו בני־אדם עם תום המלחמה, ברוב תמימותם. אולם עם שעות ראשונות של אור יום זה באו האכזבות, הציניות, הירידה המוסרית, ובטול גמור של המושגים: “אנושי”, “צודק” ו“טוב”. בטול תכנם ויחס הבטול כלפיהם, כאחד.

בירחונים לספרות ובקורת, המופיעים כיום בעולם האנגלו־סכסי, דנים בעולם שנתהווה לאחר המלחמה. ג’ון להמן, המשורר, הסופר והמבקר האנגלי, עורך הרבעון "ניו רייטינג אנד דיילייט (“ספרות חדשה ואור־היום”, הוצאת הוגארת פרס, לונדון), מנסה במאמרו בחוברת האחרונה של שנת 1945 של רבעון זה לתאר את היסוסיו לנוכח המתהווה כיום בעולם.

"המלחמה – הוא כותב – למדה אותנו מנהגים והרגלים רעים כגון: בהלה. תאוות־קרב ופטליזם. ומהרגלים אלה קשה לנו להיגמל אף בימי השלום. האגרוף היה קמוץ זמן רב כל־כך, עד כי כעת ממאנים השרירים לנוח ממאמצם. עדיין איננו מוכנים לראות בעינינו נכונה, איזה הוא העולם שנותר לנו כמקום מחסה ומנוחה, אחר רעש־האדמה האחרון שעבר עלינו. איזו היא בריטניה ואיזו היא אירופה, שותפתנו הנצחית. אחת השאלות הדורשת תשובה היא: היכולה אירופה למצוא מזיגה כזו של מחשבה ואמונה שתמנע ממנה שוב התפרצות דמים? השלום תלוי בהרמוניה בין בריטניה ואמריקה מצד אחד ורוסיה מצד שני. משבוע לשבוע הננו נוכחים יותר ויותר, שרוסיה הסובייטית ודימוקרטיות המערב חושבות ומעריכות בדרכים שונות. רוסיה הסובייטית היא קולה הרשמי של ביורוקרטיה. זהו אותו הקול תמיד, אפילו אם הוא בא מגרונות שונים. ואילו דימוקרטיות המערב פירושן משהו הרבה יותר מורכב. פירושן: שווי־משקל בין עם וממשלתו, בין מסורת ואימפולס יוצר, בין נקודת־השקפה אחת ושניה.

"כיצד – שואל ג. להמן – אפשר לצפות הרמוניה כזאת, כאשר רואים באירופה של יום המחרת מצד אחד: זכות הבקורת החפשית, מחשבה פילוסופית והשקפה פוליטית חפשית, באוירה שאפשר לפרסם בה בגלוי כל קובלנה ושיש בה ערך אבסולוטי לעקרונות המוסר – הגם שיש אי־בטחון כלכלי, ומצד שני: ביטול כל הזכויות הללו ואוירה דחוסה, שאין בה כל פרסום לדברי התנגדות ובקורת. ועקרונות מוסריים נבחנים רק לאור הצורך המדיני – ולו גם מדינה זו או חברה זו שואפות לבטחון כלכלי בשביל העם. רוסיה והמערב אינם מדברים כרגע בלשון־תרבות אחת. האם דוסטוייבסקי ושקספיר חזקים למדי, כדי לפרוץ את המחסום הזה?

לפי דעתו של להמן תובעת אירופה כיום הומאניזם חדש, אישור מעמדו של האדם באשר הוא אדם. היא מבקשת פילוסופיה המכירה באדם ובערכו כיצור רוחני, שאין לזולתו הזכות להשתמש בו רק כבחומר נסיון, כבמכשיר שמשתמשים בו רק לטובת עליונות של גזע, מעמד סוציאלי או אומה. הזוועות שנתגלו במחנות בלזן, בוכנוואלד ודכאו, לא היו רק פשעי האומה הגרמנית והמפלגה הנאצית, אלא תוצאה הגיונית של דרך המחשבה הגורמת לניוון חלקי של הדמיון. כי כדברי המשורר האנגלי פ. ב. שלי: " הרוצה להיות טוב, צריך להיות בעל דמיון פעיל ומקיף; לראות עצמו במצבו של השני, של אחרים… המכשיר הגדול בידי הטוב המוסרי הוא הדמיון" ואם אדם מסרב להפעיל את דמיונו משום שתורת הגזע, אומה או מעמד, עומדת בדרכו, לא רחוקה עוד הדרך לפניו עד ביצוע פשעים גדולים.

ארתור קסטלר תובע “הומאניזם מערבי מהפכני” לשם הצלה מליל־הזוועות הטוטאליטארי, אולם להמן, המצטט את דבריו, מציע הומאניזם אבולוציוני שהוא אשר יצילנו ואומר: אם אינטלקטואלים של בריטניה יחדלו להתרפס בפני תרבויות אחרות, ויראו בהן רק מקור להעשרת תרבותם הפורה שלהם, ואם בריטניה תבין, שסבלה הכללי של אירופה כולה במלחמה זו, היה גדול משלה,– תוכל לשמש המדריך והרוח החיה בהומאניזם החדש.

המלך ליר" שנת 1945

באותו ענין כותבת המשוררת האנגלית אדית סיטוול, בצורת רשימות והערות על “מלך ליר” לשקספיר. היא מדברת על התמזגות האדם והטבע במחזה זה. על אותו תוהו־ובוהו שהוא קצו של עולם. בבעיה אקטואלית ביותר היא נוגעת בדברה על בתו של המלך ליר, גונריל, הרעה שבין שתי הבנות שהתאכזרו אל אביהן, היא האכזרית התקיפה וקרת־המזג בין השתים. היא האומרת על גלוסטר: “נקרו עיניו” ולא כאחותה: “תלוהו”.

אדית סיטוול עומדת בענין זה על תופעת האכזריות האיומה ביצור האנושי ומצטטת את דברי בראדלי: “כנראה, ששקספיר שאל את עצמו אם תופעת האכזריות באדם היא דבר שחדר לתוכו מן החוץ, אכזריות שבנשמת־החיה שמצאה לה מקלט ביצור אנושי, ושם החלה משפיעה על כח־מחשבתו של האדם”. ב“מלך ליר” הוא מראה לנו כוחות איומים אלה החיים בתוך בני־אדם. שקספיר, לפי דעת המשוררת, מתאר את העולם שבו קם הילד על מולידיו, על הטבע – האם, על האדם בכללו. וקללות המלך ליר הזקן, כאילו “מהדקות שמים וארץ, שמש קורסת ארצה ואדמה עולה מעלה”. אך לבסוף באה אותה רכות, אותה נחמה ואפלה רכה, בפי אדם שחורבן־עולם למדהו ויתור ותבונה.

האדם האירופי

“אנו דור אומלל מאד” כותב פול וואלרי, משוררה הגדול של צרפת שנפטר זה לא מכבר, במאמרו “הומו אירופאוס”. “בגורלנו עלה לעבור דרך חיינו בימי מאורעות גדולים ואיומים אשר ההד שלהם ינסר כל ימי חיינו”. האדם, לפי דבריו, הוא חיה הנבדלת משאר היצורים החיים בזה שהוא חולם חלומות. הוא משתוקק אל “מה שאיננו” וברוב עמל וגאוניות הוא יוצר את מה שדרוש לתוספת דיוק וכוח למציאות ובהבאת שינויים בה, כדי שתהיה דומה אל המתואר בחלומותיו. יצורים חיים אחרים מסגלים עצמם, – לשם שמירה על שווי משקל – למציאות. ואולם באדם יש משהו ההורס את שווי־המשקל שלו עם הסביבה. הוא יודע למאוס בזה, שפעם היה בעיניו שיא היופי והחן. אלה הם חלומות האדם. החלומות מומשו במציאות רק בטריטוריה מוגבלת מאד; באירופה. אירופה היא בורסא של רעיונות, תורות, תגליות, ודוגמאות שונות ששמשו נושא להתלהבות רבה ולבקורת קטלנית.

“האירופאי הוא בעל אמביציות נועזות. הוא צמא לדעת ולעושר עד אין קץ. הוא עדיין חולם על יוליוס קיסר ועל נפוליאון שלו. את גאוותו, את תקוותו ואת חרטתו קל לעורר. אין מפעל או כבוש מדעי שלא חלם עליו. הוא אחוז תקוות נועזות וזכרונות רבי תפארת”.

אולם בסוף דבריו מתאר פול וואלרי מה היה צריך להיות אירופאי אמתי: בכל מקום שלשמות קיסר, טראיאן, ווירגיליוס, משה, שאול, אריסטו ואפלטון יש סמכות, שם יש אירופה. בכל מקום שרוח אירופה, ולא אירופה עצמה שליט, שם יש מכסימום של צרכים, עבודה, הון, תמורה, אמביציה, כח, חלופי דעות, יחסים. אוסף המכסימומים הם אירופה. האיש המייצג אלה הוא אירופאי.

כך מנסים אנשי הרוח, במאמרים בודדים פה ושם, לעמוד על המתרחש בעולמנו ובזמננו. ולהחדיר אופטימיות בעתיד, בעתידה של האנושות.

הנבואה על אינדונזיה

בספרות יש קוריוזים, אפילו בספרות היפה. היא יודעת אף דברי נבואה, היא יודעת להתנבא על מאורעות פוליטיים שיתרחשו ביום מן הימים. הסופר ההולנדי לואי קופריס (1863־1923) פרסם בשעתו ספר בשם“”הכוח הסמוי" שבו יש רמזים למאורעות היום. בספרו זה, שהוא ספרות־יפה טהורה, הוא כותב: יאווה כלפי חוץ היא מושבה שקטה, שיושב בה גזע משועבד שאינו יכול להתחרות בסוחר ההולנדי המגושם, הנושא נפשו להצלחה ולעושר. אולם בתוך תוכו לא נכנע גזע הילידים מעולם, עם הארץ הגא והמחייך נכנע כניעה שבבוז לפני המנצח, קד קידה עמוקה, נכנע לגורלו. אולם במעמקי נפשו, למרות יראת־הכבוד שלו מן השפה ולחוץ כלפי הכובש, המשיך לחיות חיי חירות מסתוריים משלו, סמויים מעיני המערב. עם הארץ הוא מנומס וגמיש כלפי חוץ, אולם, בטוח, בתוך תוכו בצדקת השקפותיו, הרחוקות מרחק רב מהאידיאלים של הכובשים ותרבותם. בתרבותו ובהומניות שלו, שולט שלטון שחצני, עוור, אנוכי, בעזרת קורי שלטונו המורכבת, שהוא מפעיל הדייקנות השעון, עד כי בעיני הנכרי, המשקיף מן הצד, נדמה ששלטון זה, יישוב זה של טריטוריה זרה, מלאכת־מחשבת, ממש יצירת־עולם חדש. אך מתחת למעטה העליון, אורב כוח סמוי מן העין, המנמנם עוד ואינו רוצה עדיין לצאת לקרב… ותהום פעורה בין שני הצדדים"

הגיבור בספר זה אומר: “משהו מתעורר ובא, אם לא מאמריקה ויפאן הרי מתוך אדמה זו עצמה”. הספר בכללו מטפל בבעית אסיה ואירופה, המזרח והמערב, וזרוע כולו רמזי נבואה שנתגשמו.