מה, לפי דעתכם, שמו של החכם מן המאה העשירית, הידוע מכמה תקנות חשובות שתיקן לתפוצות ישראל ומכמה חרמות חשובים שהטיל, כגון: החרם על מי שישא שתי נשים; החרם שלא לקרוא במכתב שאדם שולח לחברו, בלי ידיעתו; החרם שלא להשיג גבול בשכירת בתים מן הנכרים וכו'?

ובכן, אתם – כמו כותב הטורים – סבורים בוודאי שזהו רבנו גרשום מְאוֹר־הגוֹלָה, והוא נקרא כך משוּם שממרכז ישיבתו במיינץ, היא מגנצה, בגרמניה, הפיץ תורה ופרקי־הלכה לגולה כולה? אם חשבתם כך – טעיתם, כמו כותב־הטורים, כמו הרבה בוּרים ועמי־ארצות אחרים – כמותו וכמותם.

ובכן, לפי הקריינית של חדשות הספרות ברדיו (רשת ב', בשעה 5 אחה"צ) שמו המדויק הוא: רבנו גרשום מָאוֹר (פסיק), הגוֹלֶה (ל' סגולה) כלומר: גרשום – השם הפרטי; מָאוֹר – שם המשפחה; הגוֹלֶה – סטטוס אזרחי, כמו, למשל, מי שמחזיק דרכון־נאַנסן.

זהו שטף־בקיאותם של קריינים רשמיים – ודווקא במדור הספרות. וכבר היה לזרא להעיר על כך ומוטב נקבל את פסיקתו של קריין אחר באותו מדור עצמו לפני שבועיים: “לך דומיה תחילה” (בח') – מובאה מדויקת כידוע, מספר תהילים. ובכן, לנו דומיה, אין מה לעשות. רבנו גרשום מָאוֹר – הגוֹלֶה, לא עלינו.

2 בינואר 1979

יש למלא חובה מוסרית פשוטה לשליחי ציבור ולומר להנהגת ההסתדרות – עם מזכיר ההסתדרות בראשה – דבר של הוקרה על האופן שבו הם מנהלים באחרונה את המאבק על רמת־חייו של העובד השכיר. בתנאי השלטון הנוכחי זהו מאבק, כפשוטו. וההבחנה כי עתה היא השעה להדגיש מאבק זה דווקא וכי הבטחת אי־נסיגה בשכר העובדים היא, בשלב נתון זה, ראשונה בסולם העדיפויות של פעילות ההסתדרות – היא הבחנה נכונה, הבחנה של מנהיגות.

המערכה שהאיגוד המקצועי גוזר על נציגיו אינה השליחות היחידה של ההסתדרות. ייחודה, כידוע, בכמה מצוות נוספות שאינן נופלות בחשיבותן – בתחום החברתי, הלאומי והחלוצי. הצירוף הכולל הזה הוא ששווה לתנועת הפועלים הישראלית את ייחודה. אבל החובה לדאוג, קודם כל וראשית לכל, שאדם החי על יגיעו יוכל להתפרנס עליו בכבוד, לחיות חיים של קוממיות כלכלית, לחנך בניו ולבנות עתידו בטח – היא החובה האנושית הראשונה גם של ארגון־עובדים נושא חזון.

ודאי: משק הארץ מידרדר והולך והוא סוחף את העם כולו אל תהומות כלכליות, והבעיה אמיתית איננה איך לנגוס יותר מן העוגה – כמאמר הכלכלנים – אלא איך להבטיח את עצם היותה. המאבק נגד הדהירה הזאת צריך להיות פרוש על־פני כל המערכת הפוליטית והציבורית של תנועת הפועלים, ומצווה לאומית היא לנהל אותו בלי־חשׂך. אך אי־אפשר להביא אל מאבק זה ציבור מדולדל מכוחו הנטרך על קיום יומו וקיום ביתו. מניעת הדלדול האנושי הזה היא חובה ראשונה, קודמת לכל.

ייאמר בפירוש: אנו מביטים במעשי הנהגת ההסתדרות ובמעשי העומד בראשה בהרגשה, כי הם מדברים בשם כולנו וכי הם חיים את חברת האנשים העובדים ברגישות חריפה מאוד ולוחמים לעניינם באומץ של היודעים דרכם ובעקיבות של הנאמנים לה.

14 בינואר 1979

“La flamme du Shabbath” – זה שם ספרו של יוסף ארליך “שבת”, שהופיע בתרגום צרפתי בהוצאת הספרים הנודעת “Plon” בפאריס. כותרת המשנה של הספר “השבת – רגע של נצח בחיי משפחה יהודית בפולין”.

הספר “שבת” של יוסף ארליך, מן המקוריים בסופרי אידיש בישראל, הופיע בישראל באידיש לפני כעשר שנים. פרופ' דב סדן הקדים לו מבוא. הסיפור מתאר כברת־חיים יהודית בעיירה ווֹלבּרוּם, בפולין שלפני מלחמת־העולם האחרונה. כתיבתו של יוסף ארליך מצטיינת בפשטות, כמעט בהיוליות. המצויים אצל ספרות אידיש מגדירים את לשונו של ארליך כ“לשון בזלת”. יהודי־העיירה של ארליך אינם מלינים ומתוקננים, רק נאבקים על הקיום האנושי, על קיום ביתם ועל המשך חישולה של מסורת־דורות. ארליך קרוב לדמויותיו, מעורב בהן ודגלו עליהן אהבה.

הוצאת הספרים “Plon” – שבחרה בספר זה על השבת היהודית במסגרת שלוחה מיוחדת שלה לידיעת עמים, הוסיפה לסיפור כאחרית־דבר פרקים שונים הנוגעים לשבת היהודית, לרבות פיוטים, מזמורים ופרקי תהילים. כן מובאת בסוף הספר סקירה על הקהילות היהודיות בפולין מעטו של אלכסנדר דרצ’אנסקי.

הספר הופיע בהידור, בכריכת בד ובעטיפה אמנותית. התרגום מאידיש – מארק ולאה ריטל. הטלוויזיה הצרפתית ייחדה להופעת הספר מקום בולט בסקירת הספרים שהופיעו באחרונה.

במבוא למהדורה באידיש כותב דב סדן, בין השאר:

– – – "ועיקר הספר – דין וחשבון אֶפּי, פעמים פלסטי מאוֹד, על היום האחד־ויחיד בשבוע ועל שלל החוויות שהוא מלא אותן. אבל זה יותר מדין וחשבון. זוהי רמיזה לקורא להרהר האם תופסים אנו מה הפסידו ערים וכפרים בארצנו שאין יום השבת שלהם דומה ליום השבת בקהילה היהודית התוססה – והוא היה שם יום אחר לגמרי, מזיגה מופלאה של מנוחה וקדושה; להרהר אם אנו מבינים כי – איפכא מסתברא: אם שם, בנכר, יכולנו לדעת גדולה כזאת – כאן, בביתנו, לא כל שכן.

“אולי לא זאת היתה כוונת המחבר, אבל ספרים טובם טבעם שהם חזקים מכוונת מחבריהם. ואתמול גדול, כשבת המצוירת לפנינו, טבעו שנמשך אל מחר גדול.”

25 בינואר 1979

היינו רוצים להבין מהי שליחות הקידמה המיוחדה שקיימו נציגי המערך ברשות־השידור בתביעתם הדחופה – כך כתבו העיתונים – להקרין את פסטיבל־הזמר של ישראל בצבע דווקא.

התביעה לצבע חוזרת באחרונה בפי נציגים – בדרגות שונות – של המערך במסגרות ציבוריות שונות, עד שאתה תמה מהו האלמנט המתקדם – הסוציאליסטי, הציוני או אפילו האסתטי בלבד – הטמון בצבע, שנציגי הפועלים רואים עצמם חייבים להיות טועניו, תובעיו – חלוציו?

עוד תהיה הזדמנות להרחיב את הדיבור על כל הנושא הזה, שקמו לו חסידים בשעה זאת דווקא, שהיא שעת השפע המזויף ושעת הרמייה הכלכלית הגדולה שידעה ישראל מעודה. אבל אם לשקול עניין השידור המסוים הזה מזווית ראייתה של תנועה הטוענת לייצוג השכבות החלשות שבציבור – האם נכון הוא שחלק קטן של הציבור, המשופע באמצעים, יקבל שידור משוכלל, מצובע ומצועצע, ואילו חלקו האחר, המכריע, יביט בכליון־העין בבעלי־היכולת וירגיש בנחיתות, באזלת־ידו, בקיפוחו, לא עלינו?

אלא שכל־כך הרבה משמעויות נגזרות, כידוע, מן הפועל “צבע” עד שגם הפירושים המתמיהים ביותר לא יתמיהו עוד.

ובהרהור שני: אולי צודקים האחרים. ברשימת התביעות שאנו עומדים להגיש לכף האמריקאית המאכילה אותנו – התביעה לכיסוי בניית שדות התעופה, העברת־ישובים, אספקת נפט ושיירי מזון לפי התכנית “מזון למען הקידמה” – אנו עלולים עוד, בפזיזותנו, להחסיר את התביעה למיליארדים אחרים החיוניים באופן נואש לאזרחי ישראל כדי להחליף את מקלטי הטלוויזיה שלהם.

נחסיר – ונמשיך לראות כאן בשחור־לבן בלבד – ואיך נוכל להביט בפניהן של סעודיה או של כווית או של אבו־דאבי שהקידמה הצבועה הזאת השיגה אותן כבר מזמן? היאך?

2 בפברואר 1979

אין אנו שותפים להילוך־האימים סביב מינויו של מר יוסף לפיד כמנהל רשות־השידור. דברים שאדם משמיע תוך נקיטת־עמדה לגבי מצב קיים והם נשמעים קיצוניים – אינם בהכרח הדברים שבקיצוניות זו יעשה אותם. ואילו דרך־ביניים שקולה והגיונית בין כמה עמדות שאו עד כה לידי ביטוי בשידורים ובין העמדות שאותן ביטא המנהל החדש לעת ויכוח – עשויה אולי להיות שבית־הזהב הנכון כדי לקיים בשלמות גם את חירות הדעה וההבעה, גם את תפקידם המחויב של כלי־התקשורת כמכשיר מחנך. אין שום סיבה ששתי מגמות אלו יסתרו זו את זו. על אחת כמה וכמה אם ברוחן ינווט את הדברים אדם חכם.

אבל עניינינו בבּאות.

באופן חד־משמעי היינו משמיעים קולנו נגד שינוי פרסונלי בהנהלת הטלוויזיה. רק לפני זמן קצר נזדמן לנו לעמוד מקרוב על עבודתו ואישיותו של מנהלה הנוכחי ארנון צוקרמן. יעילות, הליכות של תרבות, היגיון שקול והוגנות – נתגלו לנו כסגולות בולטות של העומד היום בראש הטלוויזיה הישראלית. מצוות השירות הציבורי ותועלתו – כמו מצוות ההגינות – תובעות במפגיע את חידוש כהונתו. ייטיבו לעשות, גם שר החינוך והתרבות וגם מנהלה החדש של רשות השידור, אם יתנו לא. צוקרמן כבר עתה הרגשת ודאות לגבי חידוש כהונתו ועבודתו הפורה.

גם בתחום הרדיו אין צורך לחפש הרבה. הגב' מיכל זמורה מוכרת לציבור בעיקר כמוסיקולוגית מעולה. אך גם מחוץ לתחום המוסיקה אפשר לראות בה מופת לרוב־אנפין אינטלקטואלי. שוֹרשיה העמוקים הן בתרבות העולם והן ביהדות ובתרבות ישראל מנחילים לה כישורי־סגולה נדירים למלא בהצלחה תפקיד של ניהול הרדיו ותכניותיו, ואין צורך בחיפושים ובניסויים חדשים.

שורות אלו מפנות בפירוש אל מען שר החינוך והתרבות ואל מוסדות רשות השידור תוך ציפייה כי יתנו עליהן את דעתם.

9 באפריל 1979

אם אמנם נכונה השמועה, שכבר גונבה גם אל העיתונים, כי הגברת לאה פורת עומדת לפרוש מהנהלת האגף לתרבות של משרד החינוך והתרבות ומראשות המועצה הציבורית לתרבות – כי אז עומד השירות־הציבורי בתחום התרבות להפסיד אחד מנאמניו המוכשרים ורבי־המעוף.

המצויים אצל ענייני התרבות יודעים כי מה שחוללה הגברת פורת עם בואה אל כהונתה הוא פשוט מהפכה. מהפכה במושגים שהיו מקובלים על מקומם של צוֹרכי התרבות בחיי החברה והמדינה. היא הוציאה מושגים אלה מקרתנותם ונתנה תנופה לפיתוחם של מוסדות מרכזיים בתחום היצירה האמנותית ולקידומם במשמעות ובהיקף שלא נחלמו כלל לפני כן.

אפשר היה לחלוק פה ושם על קווים שונים במדיניות התרבות, אך גם לחולקים ברור היה תמיד כי שיקול יסודי ומעמיק מלווה הן את המדיניות והן את המעשים.

בצד עצם השינוי המהפכני במושגי התקציבים לתרבות, ייזקפו בוודאי לחשבוֹנה של לאה פורת שתי זכויות בולטות: ריכוז מיטב הכוחות היוצרים בארץ במעגל המועצה ושיתופם הפעיל בתוכה, ופיתוח מפעל “אמנות לעם” בהיקף ובתוכן היאים לצוֹרכי התקופה.

תכלית השורות האלו היתה לא רק לומר שבחו של אחד המעולים במשרתי הציבור – אף כי גם תכלית זו אינה פסולה. אך המטרה האמיתית היא “אופרטיבית” בהחלט: להסב את לבם של האחראים והממנים אל הטעות שהם עלולים לטעות אם יוותרו על שירותה המצוין ועל התרומה האנרגטית – שהגברת פורת עתידה – ומסוגלת – להוסיף לתרום לפעילות בתחום התרבות והאמנות של ישראל.

לתרום – בכל משטר.

22 במאי 1979

המשורר אברהם סוצקובר הוזמן על־ידי “קונגרס־השירה הבין־לאומי” ברוטרדם שבהולנד להשתתף בהתכנסות השנתית העשירית של קונגרס זה, להרצות בו ולקרוא מיצירותיו.

מתכונת הקונגרס הזה מיוחדת במינה: הוא נמשך, כמסורת, שבוע ימים. שעות־הבוקר מוקדשות לעבודות הסדנה, שבה מתרגמים משוררים ללשונם שלהם יצירות שנכתבו בשפות ידועות פחות. מִבחר התרגומים מתפרסם אחר־כך במוספי הספרות ובכך נפתח פתח להכרת היצירה הפיוטית של עמים שלשונם אינה נפוצה.

לפני שנתיים, ב־1977, הוקדש פרויקט התרגומים של הקונגרס לשירת אברהם סוצקובר באידיש. בסדנאות הבוקר שקדו משוררים ידועי־שם מארצות שונות על תרגום פואמות ושירים של המשורר האידי הנודע. אחת הפואמות מימי הגטו תורגמה ליפאנית ונתפרסמה אחר־כך באחד מכתבי העת הספרותיים החשובים של יפאן.

בין המשתתפים השנה: רובט גרייבס מאנגליה, אלן גינצבורג מארצות־הברית, אוקטאביו פאס ממקסיקו, קרלוס אלברז מספרד, צ’סלאַב מילוש מפולין ופייטנים בולטים אחרים.

במרכז הכינוס: “שולחן־עגול” על היצירה השירית בעולם בעשור האחרון. על משורר הוזמן להרצות כשלושים דקות על נסיונו האישי, רעיונותיו ויחסו אל היצירה הפיוטית בעמו ובשפות אחרות המוכרות לו. ההרצאות והדיון שבעקבותיהן יפורסמו בספר.

25 במאי 1979

תוך מעקב אחרי הטרגדיה של הגברת דוֹרה בלוֹך ואחרי הסיפורים המסמרים־שיער על אכזריותו של משטר אמין ושליחיו – אי אפשר שלא להתפעם מחיזיון אנושי לא־רגיל: דבקות וההתמכרות שבהן טיפלו בני המנוחה בחיפוש אחרי אמם הרצוחה.

מיום שנודע כי האם איננה עוד בחיים – לא חדלו, אף לא לרגע, מאמצי הבנים לגלות שרידי גופה של אמם ולהביאה לקבר ישראל בקרבת ביתם. הם החלו בכך עוד בעצם השתוללותו של משטר אמין. יצרו מגעים עם עדי־ראייה באוגנדה, לא הזניחו שום עקב, שום קצה־חוט; גילו דרכים ישירות ודרכים נפתלות, הטרידו ממשלות ודיפלומטים – לא ידעו מרגוע ולא נתנו מנוח לאחרים. לא נרתעו לא מיער הג’ונגל ממש ולא מן הג’ונגל השלטוני של אדם שנטרפה עליו דעתו – והכל בניסיון לגאול את אמם שכבר איננה בחיים. את מה ששרד מאמם.

התנהגותם הנדיבה של שליטי־אוגנדה החדשים רק מראה איך מסוגלת קבוצת־מנהיגות לטבוע חותמה על עם לכאן או לכאן, לזדון או לישע.

אך מתוך כל הטרגדיה הזו עולה איזו אהבת־בנים ללא שיור לאמם ותרבות עמוקה של משפחה יהודית נאצלה.

סיפור־מופת – שבוודאי עוד יימצא לו כותבו.

5 ביוני 1979

לפני ימים אחדים אירח הנשיא במשכנו את אמן־הבמה האידי הנודע שמעון דז’יגאן.

בפתח השיחה ביקש הנישא מדז’יגאן להשמיע, כמקדמה, מן הבדיחות האחרונות הידועות לו על חשבון הנשיא החדש.

פתח דז’יגאן:

כאשר נבחר יצחק נבון כנשיא ישראל – בירכו נשיא ארצות־הברית ג’ימי קארטר ואגב כך שאלו: מר נבון, האם אתה משחק גולף?

השיב לו נבון: לא, כלומר: עדיין לא. אבל כאשר שער הלירה הישראלית יגיע ל־16 דולר אולי גם אני אתחיל לשחק גולף.

ביקש דז’יגאן מן הנשיא שיגמול לו בבדיחה. שאלו־ לנשיא: מתי צחקת לראשונה לשמע בדיחה יהודית?

סיפר הנשיא: בלוויה, דווקא. הדבר היה לפני הרבה שנים בעיר גדולה בדרום־אמריקה. נפטר שם עסקן יהודי נודע מתחום התרבות. הספידוֹ מנהל מחלקת התרבות של הקהילה ופתח כך: “כבוד השגריר, כבוד הקונסול, כבוד פלוני, כבוד אלמוני” – לבסוף גחן אל עבר הגופה שהיתה עטופה טלית והמשיך: ,בר־מינן חשוב מאוֹד" – ומכאן ניגש להספד.

אני נזכר בעצב – אמר הנשיא לדז’יגאן – שבעצם, הפעם הראשונה שצחקתי למשהו שנאמר באידיש היה בעת לוויה.

כך קלחה השיחה – באידיש! – שעה ארוכה. ודז’יגאן יצא מוקסם מן הפשטות המלכותית, שבה קיבלו הנישא ודברי העידוד ששמע.

קשר של ריעות טובה נקשר בין השניים. לברכת היוצרים באידיש – מקווה דז’יגאן.

6 ביולי 1979

במלאת חוֹדשיים לפטירתו של המשורר אברהם ברוידס זכרו לברכה, ראוי להעלות סיפור ימיו האחרונים כפי שסופר על־ידי אלמנתו לאה.

לפני זמן מה, בתום שבוע לפטירתו, נסעה רעייתו במיוחד אל בית הישע של “משען” ברעננה לקיים דבר שאין רגילים לראותו מקוים על־ידי אדם באבלו.

נסעתי – סיפרה לנו לאה ברוידס – לומר תודה לרופאים, לאחיות ולכל ציבור העובדים בבית נפלא זה על האופן שבו טילו באברהם כל ימי שהותו שם, עד אחרון ימיו ממש. חוליו של ברוידס לא נשא עִמו שום סיכוי להחלמה, אף־על־פי־כן טיפלו בו יום־יום בדרכי ריפוי שונות במאמץ להקל סבלותיו. במסירות וללא ליאות, מתוך סקרנות רפואית ומתוך חום־לב אנושי מרגש. לא אנקוב בשמות רופאים או אחיות כדי שלא להוציא איש מכלל הראויים לשבח – דברי לאה ברוידס.

קראנו רק לפני ימים אחדים על מחקר שנעשה בארצות־הברית ושממנו עולה, כי אחוז ניכר של המאושפזים במוסדות סיעוד לזקנים ולחשׂוּכי מרפא אינם זוכים לטיפול רפואי נאות במחלות השונות שבהן הם נפגעים לפעמים בעת שהותם במוסד. וזאת מפני ויתורם מראש של המטפלים על כל סיכוי של ריפוי.

מבחינה זאת ומכל בחינה של דאגה ונאמנות לחולה עד נשימת אפו האחרונה רשאית “משען” להיות גאה במוסדותיה. בית הסיעוד ברעננה הוא מופת. המשורר אברהם ברוידס לא חדל לומר תהילת הבית הזה – עד יומו האחרון.

מדוע לא נשמע דברים אלה ל“משען”, לעובדיו למנהלו – זאב ויינר, אחיעזר ואחיסמך לכל? ומדוע נשכח שגם זאת אחת מחוליות העזרה ההדדית שעיצבה ההסתדרות, היא “המאפיה” של חלוצי ישראל, עד בטרם ידעה האוֹרְנִיתוֹלוֹגְיָה של ישראל איזה עוף הוא ציפורי?

11 ביולי 1979

זה שנים אנו מרגישים כי חסר לנו באופן נואש משהו בסיסי בתפריט של ארוחת־הבוקר, אך לא יכולנו להגדירו. “קול ישראל” פתר לנו גם את החידה, גם את המחסור. זה עשרים ואחד בקרים הוא מצניח עלינו בסמוך ל־7 בבוקר תסכית מתח בהמשכים בשם “סגול רצחני”. עם שחקנים, במאים ותסריטאים – פמליה של אמנות וספרות.

לא הצלחנו עד כה להפריד זה מזה את המשפטים הנאמרים שם, משפט לעניינו, אך תפסנו את המטרה המדריכה: מנה של תפְלות עילאית לשעת ההשכמה מיד עם הרמת השמורה. צווחות של מפרפרים בין המוות והמוות; אנקת הנאנסות, יללת צופרי האזעקה, קיצור: עשר דקות של צפרירי בוקר ישראליים. טוב במיוחד לילדים בפגרת הלימודים.

והכל על־פי הטעם המובחר של נערי “קול ישראל”: במידה ובאיזון. בשעה 6 – שמע ישראל. ב־6.07 –פרקי משניות על שער המלביש ועל שער הניצוץ בבית המקדש. ב־6.40 – סגול רצחני. כיוון שאיננו מקשיבים בקפידה – איננו יודעים מי רצח את מי וכיוון שאין עדיין רדיו צבעוני אין אנו יכולים לוודא אם הצבע אמנם סגול.

ידוע הסיפור על השודד שעצר מכונית במדבר נוואדה, ציווה על נוסעיה לצאת, תבע מכל אחד את כספו ולאחר שקיבלו – ירה בנוסע והרגו. כאשר יצא הנוסע האחרון הבחין השודד כי זהו ידידו מנוער. השתהה קצת ואמר לו באופן אלגנטי: יודע אתה מה? כיוון שאתה ידידי – לא אקח ממך כספך. אותך אהרוג חינם, אין כסף. ידיד או לא ידיד? “קול ישראל” הוא כנראה ידיד לנו. סגול רצחני – חינם. הכל כלול באגרה. כבר במחצית הראשונה.

וברדיו הזה נלחמים על פוליטיקה. לא נגד טמטום ואטימות; לא על מינימום של טעם טוב; לא על מעט רגיעה לפני היציאה אל מתח החיים היומיים. רק על מאזן התצלומים בין ראשי השלטון והארכיאולוגים ליד קברות הפרעונים בקאהיר.

ובכן: בוקר־טוב. רצח טוב.

ובסגול, כמובן.

12 ביולי 1979

"– – – נדמה לאחרונה כי הכל סובב סביב השכר והתועלת של הפרט בלי לשים־לב לטובת המדינה והמפעלים שבה, אך התרשמותנו העמוקה היתה שלא כן הדבר. ההסתדרות עושה כמיטב יכולתה את שני הדברים שלכאורה נראים כמנוגדים: לשמור על המפעל, על יציבותו והישגיו, וכן על העובדים שיהיו מרוצים ויעבדו מתוך מסירות ואהבה לעבודתם. זאת ראינו עין בעין ועל כך אני גאה מאוֹד. חבל שהפרסומת מבליטה את השלישי שבחיינו ואין רואים את האורות.

– – אנחנו כמנהלים וכמחנכים במוסדות החינוך, מצווים להדריך את דור ההמשך להקדמת הנעשה לנשמע; לעורר את תלמידינו אזרחי המחר להיות בין המתנדבים והמגשימים.

– – – אל יהי סיור זה יחיד ובודד."

זהו קטע ממכתב ששלחה הגברת ס. יזרעאלי, מנהלת בית־הספר הממלכתי “מגן” מרחוב קדש־ברנע בתל־אביב, אל דב בן־מאיר, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב, בעקבות סיור שערכה המועצה לארבעים מנהלי בתי־הספר לשם הכרת קצת ממפעליה של ההסתדרות גם הרחק מן המטרופולין.

חידוש בדרך ההסברה: סיור ודיון. מראה־עיניים, אך גם לימוד ובחינה. יומיים סיירו המנהלים בקריית־הפלדה בעכו ומצפון לה, בעמק יזרעאל ובגליל; נפגשו לשיח עם הציגי שלושה דורות בנהלל, עם פועלים יהודים וערביים בנצרת, ביקרו במרכז־הרפואי על הכרמל ובבית־ההבראה על־שם שפרינצק. ספגו מראות, שאלו שאלות, העמיקו לבחון – כדרך מחנכים.

הנה האמת אשר על פני האדמה – אמר אחד המסיירים. מארץ תצמח. ממנה – ומכל מה שיצר יגיעם של בוניה. אפשר לנסות לשטוף את העבר במי־אפסיים של גידפה דמגוגית; אפשר לשכתב אותו על־גבי הנייר, אך אי־אפשר לעקרו ממפת החיים והצמיחה של הארץ או לשכתב את מפת האדמה הזאת הפרושה כעדות־חיה לעיני הרואה.

עוד יוכח – ולא יארכו הימים: אי־אפשר.

16 ביולי 1979

לפני שבועות אחדים נאם נשיא המדינה יצחק נבון בעצרת הסוכנות היהודית בירושלים ובהתייחסו לפגע הירידה והנשירה ביקש להזכיר לשומעיו, כי כבר היו דברים מעולם בתולדות ישוב ארץ־ישראל ואף־על־פי־כן הגיעה הציונות למה שהגיעה, ועדה –ישראל.

בבית־הקברות של המושבה זכרון־יעקב – סיפר הנשיא – אפשר לראות על קברו של פרץ הרצנשטיין (נפטר ב־1906) את הכתובת הבאה:

לא ידוּע לי – המשיך הנשיא – אם בניו קיימו את צוואתו. אך נראה שרק דאגה אחת קיננה בלבו כל הימים: שבניו ימשיכו את מפעלו החלוצי.

עד כאן בעצרת בירושלים.

לפני שבועיים הגיעה למשכן הנשיא בירושלים האיגרת הבאה:

"לאדוני הנשיא שלום רב,

בימים אלה קראתי מאמר בעיתון ובו ציטוט נאומך לפני עצרת הסוכנות היהודית. בדבריך, בין היתר, התייחסת לכתובת שעל מצבת־הקבר של פרץ הרצנשטיין אשר ציוותה על בניו לא לעזוב את הארץ ואמרת כי לא ידוע לך אם בניו קיימו את צוואתו. ובכן, בניו של פרץ ירדו מן הארץ לארצות־הברית כמה שנים אחרי מותו, מפני שהיו להם שנים של סבל, מחלות (קדחת צהובה) ורעב. אני מכיר את הסיפור מקרוב כי אני נכד של פרץ הרצנשטיין. אבי עזריאל, בן השמונים ואחת, גר עם אשתו בפלורידה. כל שלושת הילדים של פרץ חיים עד היום בארצות־הברית (בני שמונים כולם( וכולם מתביישים שהפרו את מצוות אביהם.

אני עצמי עליתי ארצה לפני כעשר שנים. הנכד היחיד של פרץ שעשה זאת – לצערי הרב. אני משוכנע כי לכתובת שעל המצבה היתה השפעה גדולה עלי כילד (שמעתי את הסיפור מפי סבתי) והוא אחד המניעים, שבסופו של דבר, הביא אותו ארצה, הביתה, עם אשתו ושלוש הבנות שלנו. אגב, התווספוּ למשפחתנו עוד בת ובן (צברים) מאז עלייתנו.

אני מזמין אותך לביקור בביתנו – בית־העמק."

ד"ר עובדיה הרטסטון

קיבוץ בית־העמק

הנה כי כן: האבות, הנכדים. הכתובת על האבן דברי הנשיא והדיהם.

10 באוגוסט 1979

הפתגם הסלאווי הזה מוכר לרבים. מאז הוכרזה שביתת המחאה נגד נחשול היוקר – ובעצם: נגד המדיניות הכלכלית המתעתעת – משמיעים קברניטי־המשק דברים צדקניים ברוחו של פתגם־איכרים זה. ראוי, איפוא, לומר בנושא זה מלים מפורשות אחדות.

על שום אחד משני הדברים שיימנו להלן אין העובדים והנהגתם חייבים בהתנצלות: לא על שביתת־השעתיים שקיימו אתמול ולא על האופי הפוליטי שמנהיגים – הם עצמם, כידוע, נזירים פוליטיים – של הכלכלה הישראלית, מבקשים לייחס לה.

אין העובדים צריכים להתנצל על שיבוש חיי־המשק לשעתיים משום שהחבלה – מתוך מדיניות ומתוך שלומיאליות – המקוימת במשק זה ובכלכלת הארץ כולה בשנתיים האחרונות חמורה ומסוכנת פי כמה מהשבתה קצרה זו. ואם אין דרך אחרת להעמיד את העם על האסון – כפשוטו – הנשקף לישראל ולחברתה אם כך יוסיפו לנהוג בהן – תהא שביתה.

הציבור כולו חייב לדעת – ואם אין ברירה: לקנות דעת זו בדרך מיוסרת – מה תלול המדרון שאליו הביאו קברניטיו הנוכחיים את משק ישראל. עצירת גלגלי־הייצור לשעתיים היא בוודאי מצערת ומזיקה, אבל סיבובם הנמשך של גלגלים אלה במקצב הולך ומתפרע – עתי לשבר בהם שן־אחר־שן ולרסק כליל את מכונת המשק ומנגנוניה הפנימיים כולם.

וכשם אין שום סיבה להתנצל על עצם השביתה, כך אין גם שום טעם לטשטש את “האופי הפוליטי” – כפי שמכנים זאת כמה עסקנים ערמומיים של הליכוד – שהעובדים ביקשו לשוות לשביתתם.

יש לומר בפה מלא ובלשון שאינה חמקנית: אם “אופי פוליטי” פירושו לתת גם בעזרת שביתה זו תאוצה להתמוטטות השלטון הנוכחי, להבאתו את הצוק ולהפלתו – הרי לא זו בלבד ש“אופי” כזה אינו פסול אלא שהוא מן המצוות הדוחקות של השעה הכלכלית, החברתית והמדינית – בקיצור: הלאומית. אם מקובל כבר היום על רוב האדם בישראל כי זהו שלטון של ביזיון ושל אסון (שלטון שכמעט מודה בכך בעצמו, אך אינו מסוגל לעצור את דרדור עצמו) הופכת החובה “הפוליטית” להפיל שלטון כזה לחובה מוסרית. ל“אימפרטיב קטגורי” של כל אזרח חושב. כדין, כחוק, לפי כל כלליו של משטר מתוקן – אבל להפיל.

כי אם אמנם היה גם תבלין פוליטי בשביתת־האמת ששבתו אתמול עובדים בישראל – הרי רק לעתים נדירות היה לאקט פוליטי משמעות מוסרית כנה יותר מזו שהיתה אתמול לקולם הנאמן של עובדים ומשפחותיהם. ואין זה משנה כלל אם יש ביניהם מעטים הנהנים אולי גם הם ממקדם הסיבוב הסרטני של יוקר־וצמודים ומרשרוש תלי הניירות המתקראים בישראל: כסף.

פוליטי או לא פוליטי? –מתי ילכו השולטים הביתה? לא רק למען העובדים. למען כל ישראל. למען האדמה המוריקה עדיין בגשמי העבר. למען הכל־יכול שבחר בהם, כנראה, לכל דבר רק לא לשלטון.

14 באוגוסט 1979

גם אם יסרקו את בשרנו הפוליטי במסרקות של ברזל – הבן לא נבין מדוע חבר מפלגת העבודה המבקש לממש את חובתו האזרחית ולהשתתף בבחירות לתנועתו חייב לשלם אגרה מיוחדת של מאה וחמישים לירות. אם תשלום קצוב, שהוא תנאי לזכות הבחירה, איננו צאַנז, שכל התאגדות דמוקרטית צריכה להתקומם לו –לא נדע עוד צאַנז מהו.

מפלגת העבודה, יש לזכור, איננה מפלגה של אנשי סגולה. היו בה כמה־וכמה אנשים כאלה אבל גם הם נתמעטו. מפלגת העבודה היא מפלגת עם. חברים בה אמנם גם מנהלים של בנקים, ראשי חברות ופקידים בכירים, אך עמוד־השדרה שלה הם פועלים. ובתוך העמוד הזה לא מעטות החוליות של מקבלי סעד, מובטלים ושכבות שלמות של אנשים החיים על עמלם ומשתכרים אל צרור נקוב. עירותם הפוליטית והחברתית של בני־האדם, כך אנו מקווים, עדיין איננה תלויה במה שתוסס בכיסם. מאה וחמישים לירות הן עדיין סכום־של־משמעות בשכבות עוני ומצוקה. האם אפשר בכלל להניח כי אדם שאין ידו משגת להוציא סכום כזה – אפילו לצוֹרכי־אוכל־נפש כמו בחירות – לא יהא מורשה להביע דעתו בקלפי?

את הנוסחה הדמוקרטית הזאת המציאו – מסבירים לנו – כאמצעי פרבנטיבי: למנוע זיופי שמות ובוחרים, כבילכול, מי שמשלם מאה וחמישים לירות לא יזייף את עצמו, לא ירמה את תנועתו. מה יש לומר: המצאה גאונית. ובעיקר: עדות ניצחת לרמת האמון שבין תנועה לחבריה, בין כפר לעיר, בין פעיל לפעיל, בין צמרות לשורה. וזו אמורה, כמובן, להיות עדות לעילוי החברה, לדמוקרטיזציה מופלגת, לטוהר הכוונות והמידות.

נאמר איפוא בגלוי: ארגון חברתי כמו תנועת העבודה, שאינו יכול להבטיח כּשרוּת־המידות בתוכו אלא על־ידי מניעה – הלכה למעשה – של זכות־הצבעה מאלפי חברים, אולי יוותר גם על קולנו. אם נחוצה לתנועה תמיכה במצוקתה – נחיש לה עזרתנו, אפילו מאה־וחמישים כפול שניים. אבל אם תקיים צאַנז זה כתנאי לעצם זכותנו להצביע – נוותר בפירוש על מימוש זכות זו.

כותב הטורים, הרואה כל הימים בתנועה הקיבוצית את נזרה החברתי והדמוקרטי של ישראל, מסרב להאמין לכל הלוחשים באוֹזניו, כי בתמיכתה הנחרצת – אם לא בעיקשותה – של תנועה נאצלה זו, ירד עלינו העיוות הזה.

לא. לא נאמין.

גם לא נצביע.

15 בנובמבר 1979