1, ש"ז, — ש"מ מן רַךְ, בלבו מֹרֶךְ, שלבו רך, מִדַּת מי שהוא רַךְ הַלֵּב, ההפך מן אֹמֶץ לֵב: והנשארים בכם והבאתי מֹרֶךְ בלבבם בארצות איביהם ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רדף (ויקר' כו לו). — ובסהמ"א: ביום רעה תהי מכיר בפנים גבורת איש ומורך הלבבות (ר"ש הנגיד, בן משלי סז). ובהפך זה מי שנראתה בהם מדת המורך והעצלה ולא נשתבחו עליה (ר"י א"ת, תקון מדה"נ לרשב"ג, שער הגבורה). מדת המורך וכו' יותר מה שתמצא בנפשות הפחותות הדלות הנמבזות והיא מדה מגונה (שם, שער המורך). וינתן לאריה כלי הטרף בשנים והצפרנים עם הגבורה וינתן לאיל כלי המנוסה עם המורך וכל נפש תכסוף להשתמש בכחותיה כאשר הוכנו לה ((הוא, כוזרי ה י). שיתילד ממדת המורך האחור שלא במקומו והם שתי מדות מגונות (מאזני צדק אלגזלי 95). ולכח החיוני ג"כ שתי קצוות רבוי ומעוט והרבוי הוא המוסר עצמו לסכנות ותגבורות הכעס ומיעוטו הוא מורך הלב והשפלות והממוצע ביניהם הגבורה והגדלת הנפש (ראב"ד, אמונ' רמה ו ג). המורך מדה הפכית אל הגבורה (ר"א מודינא, צמח צדיק כז). ומה נאמר ממורך לבבם שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבא נער קטן נכרי וכו' יברחו כלם (ר"ש בן וירגא, שבט יהודה ז). — ואמר הפיטן: יריבי בוססים בפרך, ורוחי נבקה ממֹרך, ספקתי על ירך (ר"י טוב עלם, אריות הדיחו, שבת ג' אחה"פ). אז בצאתי מפרך בא נחש עלי דרך, על עיף ויגע להביא בלבו מורך, גדעת והכית אותו שוק על ירך (מחז' ספרד', תענ' אסת', יהירים).