*, ניקוף, ש"ז, — שה"פ מן ב. נִקֵּף, במשמ' הכאה וחבטה; זיתי נִקּוּף, כמו נֹקֶף, עי"ש: נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואין נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא (פאה ח ג). נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק וענבי עוללות בענבי בציר אם יש לו פירות אחרות מוציא על החייב לפי חשבון (רמב"ם, תרומ' ב יג). זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי החשבון (חלה ג ח). מקום שנהגו להיות מוסקין זיתי ניקוף יהא העני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא (ר' יודן, ירוש' פאה ח ג). הנשאר באילן אחר שנמסקו הזיתים אותם הזיתים נקראין זיתי ניקוף והן של עניים (ערוך ע' נקף). ובמשמ' פצע ומכה מאבן וכדומ', דם נִקּוּף, הזב ממכה טריה: דם ניקוף מרצה כדם עולה (ר' אלעזר, חול' ז:). בגודל ימין ובניקוף שני (רבא, שם). — ובסהמ"א: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה לשון ניקוף כשמכה אדם רגלו באבן ויוצא ממנו דם זהו ניקוף (רגמ"ה, חול' ז:). — ובהשאלה, °נקוּף הַלֵּב: כך מצאתי בכמה ספרים כ"י ישנים וכו' ולמען לא ישאר לשום אדם מקום ספק בזה ונקוף הלב כלל אומר כי כן מוכרע מהמסורת (מנחת שי, קהל' ז ו).