ש"ז, צָר, מ"ר צָרִים, סמי' צָרֵי, כנ' צָרַי, צָרָי, צָרֶיךָ, צָרַיִךְ, צָרָיִךְ, צָרָיו, צָרֶיהָ, צָרֵינוּ, צָרֵיהֶם, צָרֵימוֹ, — אוֹיֵב, אדם שהוא צֹרֵר את חבירו, שהוא מציק לו, Feind; ennemi; enemy: וברוך אל עליון אשר מגן צָרֶיךָ בידיך (בראש' יד כ). וכי תבאו מלחמה בארצכם על הַצַּר הצרר אתכם והרעתם בחצצרת (במד' י ט). יאכל גוים1 צָרָיו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ (שם כד ח). לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צָרֵימוֹ1 (דבר' לב כז). אשיב נקום לְצָרָי ולמשנאי אשלם (שם שם מא). הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לְצָרָיו (שם שם מג). ועזר מִצָּרָיו תהיה (שם לג ז). וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לְצָרֵינוּ (יהוש' ה יג) . ואם שלשה חדשים נסך לפני צָרֶיךָ והוא רדפך (ש"ב כד יג). הוי אנחם מִצָּרַי ואנקמה מאויבי (ישע' א כד). וישגב יי' את צָרֵי רצין עליו ואת איביו יסכסך (שם ט י). אף אש צָרֶיךָ תאכלם (שם כו יא). ישלם חמה לְצָרָיו גמול לאיביו (שם נט יח). כי יבוא כנהר צָר רוח יי' נססה בו (שם שם יט). צָרֵינוּ בוססו מקדשך (שם סג יח). לכן כל אכליך יאכלו וכל צָרֶיךָ כלם בשבי ילכו (ירמ' ל יו). והיום ההוא לאדני יי' צבאות יום נקמה להנקם מִצָרָיו ואכלה חרב ושבעה ורותה מדמם (שם מו י). כל מצאיהם אכלום וְצָרֵיהֶם אמרו לא נאשם (שם נ ז). ואתנם ביד צָרֵיהֶם ויפלו בחרב כלם (יחזק' לט כג). לכן כה אמר אדני יי' צַר וסביב2 הארץ והורד ממך עזך ונבזו ארמנותיך (עמו' ג יא). תרם ידך על צָרֶיךָ וכל איביך יכרתו (מיכ' ה ח). נקם יי' לְצָרָיו ונוטר הוא לאיביו (נחו' א ב). וליוצא ולבא אין שלום מן הַצָּר (זכר' ח י). יי' מה רבו צָרַי רבים קמים עלי (תהל' ג ב). פן יאמר איבי יכלתיו צָרַי יגילו כי אמוט (שם יג ה). אתה סתר לי מִצַּר תִּצְּרַנִי רני פלט תסובבני (שם לב ז). בך צָרֵינוּ ננגח בשמך נבוס קמינו וכו' כי הושעתנו מִצָּרֵינוּ ומשנאינו הבישות (שם מד ו-ח). תשיבנו אחור מני צָר (שם שם יא). הבה לנו עזרת מִצָּר וכו' באלהים נעשה חיל והוא יבוס צָרֵינוּ (שם ס יג-יד). עד מתי אלהים יחרף צָר ינאץ אויב שמך לנצח (שם עד י). ויקץ כישן יי' וכו' ויך צָרָיו אחור (שם עח סה-סו). לו עמי שמע לי וכו' כמעט אויביהם אכניע ועל צָרֵיהֶם אשיב ידי (שם פא יד-יה). וכתותי מפניו צָרָיו ומשנאיו אגוף (שם פט כד). הרימות ימין צָרָיו השמחת כל אויביו (שם שם מג). אש לפניו תלך ותלהט סביב צָרָיו (שם לז ג). ויפר את עמו מאד ויעצמהו מִצָּרָיו (שם קה כד). ויכסו מים צָרֵיהֶם אחד מהם לא נותר (שם קו יא). יאמרו גאולי יי' אשר גאלם מיד צָר (שם קז ב). עד אשר יראה בְצָרָיו (שם קיב ח). ומלטוני מיד צָר ומיד עריצים תפדוני (איוב ו כג). צָרִי ילטוש עיניו לי (שם יו ט). ויחר עלי אפו וחשבני לו כְצָרָיו (שם יט יא). אשר חשבתי לעת צָר ליום קרב ומלחמה (שם לח כג) . היו צָרֶיהָ לראש איביה שלו (איכ' א ה). בנפל עמה ביד צָר ואין עוזר לה ראוה צָרִים שחקו על משבתיה (שם שם ז). ידו פרש צָר על כל מחמדיה שם שם י. דרך קשתו כאויב נצב ימינו כְּצָר (שם ב ד). וישמח עליך אויב הרים קרן צָרָיִךְ (שם שם יז). לא האמינו מלכי ארץ וכל ישבי תבל כי יבא צַר ואויב בשערי ירושלם (שם ד יב). וישמעו צָרֵי יהודה ובנימן כי בני הגולה בונים היכל ליי' אלהי ישראל (עזר' ד א). ויאמרו  צָרֵינוּ לא ידעו ולא יראו עד אשר נבוא אל תוכם והרגנום (נחמ' ד ה). ותאמר אסתר איש צַר ואויב המן הרע הזה (אסת' ז ו). — ובתו"מ: כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין  לו  צרים מלמעלה (ר"ל, סנה' מד:). לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה (ר' יוחנן, שם שם). שעמלק והמדינים צריהם של ישראל (מד"ר שמות כז). — ובתפלה: אבינו מלכנו כלה כל צר ומשטין מעלינו (תפלת א"מ). — ואמר הפיטן: פרשה זאת להגות בקץ זה, פלסיה להקדים לפלס צר ובוזה (ר"א קליר, מעתיק, קרוב' שבת שקלים). צרי טבח הכינו ויאמרו זאת קוינו (ר"י הלוי, צרי, דיואן ד, 167). — ואמר המשורר: וגרש מחבו לאם האל קבו ושלף את חרבו וכלה הצרים (לגבור בתעודה, תשו' תלמידי מנחם, 5). מצאוהו בני גלות לצור מעוז בעתות צר, וחרב מפני אויב וצנה ממצוקות צר (רמב"ע, תרשיש א, 24). ארבעה עמדו על הים, צור וציר צאן וצר, צר הציק לצאן וכו' וצור צוה לציר צא וחלץ צאני מיד צר (ראב"ע, ארבעה עמדו, כהנא א, 167).