פ"ע, קָרְבָה, קָרֵבָה, קָרַבְתָּ, קָרָבְתָּ, קָרַבְתִּי, קָרְבוּ, קָרֵב, קְרֵבִים, קְרֹב (קֲרֹב), קֲרָב, קָרָבְכֶם, קְרַב, קֳרְבָה, קִרְבוּ, אֶקְרַב, תִּקְרַב, תִּקְרָב, יִקְרַב, יִקְרָב, תִּקְרַב, נִקְרַב, נִקְרְבָה, נִקְרָבָה, תִּקְרָבוּ, תִּקְרְבוּן, יִקְרְבוּ, יִקְרָבוּ, תִּקְרַבְנָה, תִּקְרְבוּ, — א) קָרַב אדם אל מקום, מול מקום, אל אדם, לקראתו, הלך בדרך כדי להגיע אליו יותר ויותר, sich nähern; s`approcher'; to come nearer to, approach: ויראו אתו מרחוק ובטרם יִקְרַב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו (בראש' לז יח). ויסע עמוד הענן וכו' ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל וכו' ולא קָרַב זה אל זה כל הלילה (שמות יד יט-כ). ויהי כאשר קָרַב אל המחנה וירא את העגל ומחלת ויחר אף משה (שם לב יט). וְקָרַבְתָּ מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם (דבר' ב יט). רק אל ארץ בני עמון לא קָרָבְתָּ (שם שם לז). אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה אל תִּקְרְבוּ אליו (יהוש' ג ד). וילך הפלשתי הלך וְקָרֵב אל דוד (ש"א יז מא). והיה כי קם הפלשתי וילך וַיִּקְרַב לקראת דוד וימהר דוד וירץ המערכה לקראת הפלשתי (שם שם מח). הרחק מעליה דרכך ואל תִּקְרַב אל פתח ביתה (משלי ה ח). — וקָרַב אדם לאדם לרעה1: פדה בשלום נפשי מִקֲּרָב לי (תהל' נה יט). — וְקָרְבָה עצם אל עצם: ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול כהנבאי והנה רעש וַתִּקְרְבוּ עצמות עצם אל עצמו (יחזק' לז ז). — וְקָרְבָה המלחמה: ויחנו אלה נכח אלה שבעת ימים ויהי ביום השביעי וַתִּקְרַב המלחמה ויכו בני ישראל את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד (מ"א כ כט). — ובהשאלה, קרבה הנפש לשחת: וַתִּקְרַב לשחת נפשו וחיתו לממתים (איוב לג כב). — וקָרְבָה המְחִתָּה: רחקי מעשק כי לא תיראי וממחתה כי לא תִקְרַב אליך (ישע' נד יד. — ובלי השלמה: וילך הצפה וכו' וירא והנה איש רץ לבדו וכו' וילך הלוך וְקָרֵב (ש"ב יח כה). — וקָרַב אל אדם או אל אלהים, לפניו, קרב הנה וכדו' במשמ' נגש והתיצב לפניו, herantreten; s`approcher; to step up: אל תִּקְרַב הלם (שמות ג ה). קִרְבוּ לפני יי' כי שמע את תלנתיכם (שם יו ט). וַתִּקְרַבְנָה בנות צלפחד וכו' ותעמדנה לפני משה וכו' (במד' כז א). כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וְקָרְבָה אשת אחד להציל את אישה מיד מכהו (דברים כה יא). והיה השבט אשר ילכדנו יי' יִקְרַב למשפחות והמשפחה אשר ילכדנה יי' תִּקְרַב לבתים והבית אשר ילכדנו יי' יִקְרַב לגברים (יהוש' ז יד). ויאמר הכהן נִקְרְבָה הלם אל האלהים (ש"א יד לו). והיה בִּקְרָב איש להשתחות לו ושלח את ידו והחזיק לו ונשק לו (ש"ב יה ה). ותקרא אשה חכמה מן העיר שמעו שמעו אמרו נא אל יואב קְרַב עד הנה ואדברה אליך וַיִּקְרַב אליה (שם כ יו-יז). החרישו אלי איים ולאמים יחליפו כח יגשו אז ידברו יחדו למשפט נִקְרָבָה (ישע' מא א). 

ראו איים וייראו קצות הארץ יחרדו קָרְבוּ ויאתיון (שם מא ה). קִרְבוּ אלי שמעו זאת (שם מח יו). ואתם קִרְבוּ הנה בני עננה (שם נז ג). וַיִּקְרַב אליו רב החבל ויאמר לו מה לך נרדם (יונה א ו). וְקָרַבְתִּי אליכם למשפט (מלאכי ג ה). בִּקְרֹב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואיבי לי המה כשלו ונפלו (תהל' כז ב). אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום בל קְרֹב אליך (שם לב ט). — ובפרט לפני פעל אחר: וַיִּקְרְבוּ כל העדה ויעמדו לפני יי' (ויקר' ט ה). וַתִּקְרְבוּן ותעמדון תחת ההר (דבר' ד יא). קְרַב אתה ושמע את כל אשר יאמר יי' אלהינו (שם כ כה).  ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו וַתִּקְרַב אסתר ותגע בראש השרביט (אסתר ה ב). — וְקָרַב למלחמה2: והיה כְּקָרָבְכֶם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ואמר אלהם שמע ישראל אתם קְרֵבִים היום למלחמה (דבר' כ ב-ג). — ובהשאלה, קָרְבָה הרנה לפני האל: תִּקְרַב רנתי לפניך יי' (תהל' קיט קסט). — וקָרַב אל פלוני לעזרה לו: ולבני ברזלי הגלעדי תעשה חסד והיו באכלי שלחנך כי כן קָרְבוּ אלי בברחי מפני אבשלום אחיך (מ"א ב ז). קָרְבָה אל נפשי גאלה למען איבי פדני (תהל' סט יט). — ובלי השלמה: קָרַבְתָּ ביום אקראך אמרת אל תירא (איכה ג נז).  — ובלשון זרוז, קָרַב ועשה, כמו קם ועשה: ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וכו' ויאמר אלהם קִרְבוּ שאו את אחיכם מאת פני הקדש וכו' וַיִּקְרְבוּ וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה (ויקר' י ד-ה). ויקרא יהושע אל כל איש ישראל ויאמר אל קציני אנשי המלחמה וכו' קִרְבוּ שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה וַיִּקְרְבוּ וישימו את רגליהם על צואריהם (יהוש' י כד). — ובהשאלה במשמ' הזמן, קָרַב יום, קץ, קרבה שנה, עצה: יִקְרְבוּ ימי אבל אבי (בראש' כז מא). וַיִּקְרְבוּ ימי ישראל למות (שם מז כט). השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קָרְבָה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון (דבר' יה ט). ויאמר יי' אל משה הן קָרְבוּ ימיך למות (שם לא יד). וַיִּקְרְבוּ ימי דוד למות (מ"א ב א). האמרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה וְתִקְרַב ותבאה עצת קדוש ישראל ונדעה (ישע' ה יט). מה המשל הזה לכם על אדמת ישראל לאמר יארכו הימים ואב כל חזון וכו' השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אתו עוד בישראל כי אם דבר אליהם קָרְבוּ הימים ודבר כל חזון (יחזק' יב כב-כג). קָרַב קצנו מלאו ימינו כי בא קצנו (איכה ד יח). — וקָרַב במקום: ויאמר לנערו לך וְנִקְרְבָה3 באחד המקמות ולנו בגבעה או ברמה (שפט' יט יג). — וקרב נגע: לא תאנה אליך רעה ונגע לא יִקְרַב4 באהלך (תהל' צא י). — ב) ובעבודת האל, קָרַב האדם אל המזבח, נגש למזבח, לשרת וכדו', נגש לרשות הקדושה: וכי יגור אתך גר ועשה פסח ליי' המול לו כל זכר ואז יִקְרַב לעשתו (שמות יב מח). ויאמר משה אל אהרן קְרַב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עלתך (ויקר' ט ז). איש וכו' אשר יהיה בו מום לא יִקְרַב להקריב להם אלהיו (שם כא יז). כל איש אשר יִקְרַב מכל זרעכם אל הקדשים וכו' ונכרתה הנפש ההיא מלפני (שם כב ג). ובחנת המשכן יקימו אתו הלוים והזר הַקָּרֵב יומת (במד' א נא; וכעין זה שם ג י; שם שם לח; שם יח ז). למען אשר לא יִקְרַב איש זר וכו' להקטיר קטרת (שם יז ה). כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אל משכן יי' ימות (שם שם כח). וגם את אחיך וכו' הקרב אתך וכו' אך אל כלי הקדש לא יִקְרָבוּ (שם יח ב-ג). והלשכה אשר פניה דרך הצפון לכהנים שמרי משמרת המזבח המה בני צדוק הַקְּרֵבִים מבני לוי אל יי' לשרתו (יחזק' מ מו). בבאם הכהנים ולא יצאו מהקדש אל החצר החיצונה ושם יניחו בגדיהם אשר ישרתו בהן כי קדש הנה ולבשו בגדים אחרים וְקָרְבוּ אל אשר לעם  (שם מב יד). והכהנים הלוים בני צדוק וכו' המה יִקְרְבוּ אלי לשרתני ועמדו לפני להקריב לי חלב ודם וכו' והמה יִקְרְבוּ אל שלחני לשרתני ושמרו את משמרתי (שם מד יה-יו). קדש מן הארץ הוא לכהנים משרתי המקדש יהיה הַקְּרֵבִים לשרת את יי' (שם מה ד). — ועם על: ויבא המלך מדמשק וירא המלך את המזבח וַיִּקְרַב המלך על המזבח ויעל עליו (מ"ב יו יב). — ג) וקָרַב האדם אל אשה כלשון נקיה במשמ' בא לשכב עם אשה, ידע אותה: ויבא אלהים אל אבימלך וכו' ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת וכו' ואבימלך לא קָרַב אליה וכו' (בראש' כ ג-ד). איש איש אל כל שאר בשרו לא תִקְרְבוּ לגלות ערוה (ויקר' יח ו). ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תִקְרָב (שם שם יד). ואל אשה בגדת טמאתה לא תִקְרַב לגלות ערותה (שם שם יט). את האשה הזאת לקחתי וָאֶקְרַב אליה ולא מצאתי לה בתולים (דבר' כב יד). וָאֶקְרַב אל הנביאה ותהר ותלד בן (ישע' ח ג). — ועל משכב בהמה: ואשה אשר תִּקְרַב אל כל בהמה לרבעה אתה והרגת את האשה ואת הבהמה (ויקר' כ יו). — וקרב אדם אליו, נעצר במקומו5: האמרים קְרַב אליך אל תגש בי כי קדשתיך (ישע' סה ה). — ובינ' קָרֵב אל שלחן פלוני, סמוך אל שלחנו, אוכל משלו: וכלכלו הנצבים האלה את מלך שלמה ואת כל הַקָּרֵב אל שלחן המלך שלמה איש חדשו (מ"א ה ז). — ואמר בן סירא: רחק מאיש שליט להרוג ואל תפחד פחדי מות ואם קרבת אל תאשם פן יקח את נשמתך (ב"ס גני' ט יג). מי יחון חובר נשוך וכל הקרב אל חית שן (שם יב יג). קרב נדיב היה רחוק וכדי כן יגישך (שם יג ט). — ובתו"מ: ראה שמתחייב בדין ואמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני וכו' הרי זה אינו כלום (סנה' ג ה). — *וקָרַב אליו, קרב לו, התקרב: ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם וכו' בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לדבר לחבירו לא יאמר לו קרב אליך אלא מושכו במה שרוצה ומדבר עמו (ספרי במד' קב). מעשה שבא רבינו מלודקיא ונכנס רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בן יהודה וישבו לפניו, אמר להם קרבו לכם וכו' (שם דבר' שלה). — * וקָרַב אדם להתפלל, נגש להתפלל6: זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל אלא בוא וקרב, עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמותינו פייס בעדינו (בשם מנחם דגלייא, ירוש' ברכ' ד ד). (ויגש אברהם וכו' הגשה למלחמה וכו' הגשה לפיוס וכו' הגשה לתפלה וכו') זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומרים לו בוא ועשה, בוא קרב, בוא ועשה קרבן של צבור, אל אבוא וקרב להתפלל (רבי פינחס ורבי לוי ורבי יוחנן, מד"ר בראש' מט)7. — פלוני קָרַב על חברו, קָבַל עליו, התאונן: ויקרבו ימי ישראל למות וכו' מהו ויקרבו, א"ל הקב"ה, היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, כאדם שהוא אומר פלוני קרב על חבירו, הוי ויקרבו (תנחו' ויחי ב). — *וקָרַב קרבן, קרב העֹמר וכדו', הֻגש והקרב: וחלבי שבת קרבין ביום הכפורים (ר' ישמעאל, שבת טו ג). שמעתי שתמורת הפסח קריבה ותמורת הפסח אינה קרבה ואין לי לפרש (ר' יהושע, פסח' ט ו). ובי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו (תענ' ד ב). כל שהוא נדר ונדב קרב בבמה וכל שאינו לא נדר ולא נדב אינו קרב בבמה (מגי' א י). האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה וכו' החטאת תמות והעולה תקרב עולה והשלמים תקרב שלמים (נזיר ד ד). כיצד קרב (הדם) המתיר כמצותו, שחט בשתיקה, קבל והלך וזרק חוץ לזמנו וכו' זה הוא שקרב המתיר כמצותו (זבח' ב ד). איברין באיברי בעלי מומין ר' אליעזר ואמר, אם קרב ראש אחד מהן יקרבו כל הראשון, כרעו של אחד מהן יקרבו כל כרעים, וחכ"א אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מן יצא לבית השרפה (שם ח ה). אלו קדשים קרבין במשכן, קדשים שהוקדשו למשכן, קרבנות הצבור קרבין במשכן וקרבנות היחיד בבמה, קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן יקרבו במשכן (שם יד י). הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם, ד"ר עקיבא, אמר ר' שמעון בן ננס, לא כי, אלא הכבשים מעכבין את הלחם והלחם אינו מעכב את הכבשים שכן מצינו כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם, אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס, אבל אין הטעם כדבריו, שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר, וכל האמור בתורת כהנים לא קרב במדבר, משבאו לארץ קרבו אלו ואלו, ומפני מה אני אומר יקרבו כבשים בלא לחם,שהכבשים מתירין את עצמן (מנח' ד ג). משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוק ירושלים שהוא מלא קמח וקלי (ר' מאיר שם י ח). קן סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר וכו' יקח זוג לשני, פרח לבין הקרבות פסול (קנים ב א). שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם, קרב קרבנו של אחד מהם ומת אחד מהם וכו' יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני (נגע' יד יג). לא זכינו אדוננו מן הקריבים, קבע זמן לקריבים וקבע זמן למקריבים, מה זמן שנאמר לקריבים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף זמן שנאמר במקריבים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה (ספרי במד' כט). עולת תמיד העשויה בהר סיני, רבי אלעזר אומר מעשיה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה, ר' עקיבא אומר קרבה ושוב לא פסקה (חגי' ו:). אמור לו (לר"ש) מהו שיקרבו זה בזה, אמר להם יקרבו, אמרו לו הואיל ואין כפרתן שוה היאך קריבין זה בזה (שבוע' ב:). — ובסהמ"א: עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם (רמב"ם, מלכים ז ג). מכאן אמרו, בין זכאי בין חייב, לידי שבוע לא תקרב8 (מדה"ג דבר' ה יא, הסגלה, 58). — °וקרב דבר, נעשה קרוב לודאי, נראָה להיות כאמת: ויקרב כי זאת התרועה היתה בזה היום להעיר לבות בני האדם בדרכי התשובה (ר"א הקראי, גן עדן, ענין יום תרועה, נח:). 

— נִפע', נִקְרַב, נִקְרַבְתֶּם, — כמו קל: אם לא ימצא הגנב וְנִקְרַב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח (השומר) ידו במלאכת רעהו (שמות כב ז). וְנִקְרַבְתֶּם בבקר לשבטיכם והיה השבט אשר ילכדנו יי' יקרב למשפחות וכו' (יהוש' ש יד). — ובתו"מ, נקרב קרבן, שהקריבו אותו, כמו נתקרב: בשעה שעלו ישר' מן הגולה ולא מצאו עצים בלישכה ועמדו אילו ונתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור ונקרבו מהן קרבנות ציבור (ירוש' מגי' א ו). 

—  פִע', קֵרַבְתִּי, קֵרְבוּ, קָרַב, קָרְבוּ, אֲקָרַבֶנּוּ, תְּקָרֵב, — קרֵב האדם או האל את פלוני או דבר אליו או אל דבר, הגיש והביא אותו עד היותו קרוב אליו במקום או בזמן, heranbringen, nahebringen; approcher; to approach: קָרְבוּ ריבכם יאמר יי' הגישו עצמותיכם יאמר מלך יעקב (ישע' מא כא). קֵרַבְתִּי צדקתי9 לא תרחק ותשועתי לא תאחר (שם מו יג). וְקָרַב אתם אחד אל אחד (יחזק' לז יז). יום מלכנו החלו שרים וכו' כי קֵרְבוּ כתנור לבם בארבם10 (הוש' ז ה-ו). אשרי תבחר וּתְקָרֵב ישכן חצריך (תהל' סה ה). — ובמשמ' הקל: ויקרא באזני קול גדול לאמר קָרְבוּ11 פקדות העיר (יחזק' ט א). ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קֵרְבוּ12 לבוא (שם לו ח). מספר צעדי אגידנו כמו נגיד אֲקָרְבֶנּוּ13 (איוב לא לז). — ובתו"מ: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (עקביא בן מהללאל לבנו, עדי' ה ז). העיד ר' יהושע ור' יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשירה לכהונה, שהעיסה כשירה לטמא ולטהר לרחק ולקרב (שם ח ג). שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקים בזרוע, משפחת בית צרפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע וכו' (שם שם ז). הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (הלל, אב' א יב). הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן (ר' גמליאל בן רבי, שם ב ג). כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות (רבי מאיר, שם ו א). השוכן בבית הזה יתן בלבם ויקרבוך (הוא, מדות ב ג). ומה אלו (גרים) שקירבו את עצמם כך קירבן המקום, ישראל שעושים את התורה עאכ"ו (ספרי במד' עח). אפילו אותם שפשטו ידיהם בזבול יש להם בטחון, לקרבן אי אפשר שכבר פשטו ידיהן בזבול, לרחקן אי איפשר שעשו תשובה (ר' אחא, ירוש' ברכ' ט ב). קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הילל קירבנו תחת כנפי השכינה (שבת לא.). האוהב את שכיניו והמקרב את קרוביו וכו' עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה (יבמ' סב:). שחט שנים (סימנים) וכו' הרי זה אינו גולה וכו' שמא איהו (הנשחט) קירב מיתתו (שם קכ:-קכא:). אמר ר' מאיר, ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כל שכן, אמרו לו, זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה, קירבה ראיותיה טהורה (ב"ק כג:-כד.). לאהבה, להאהיבן לאהבן ולקרבן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה (ר' יוסי בן חלפתא, מד"ר שה"ש, א א). — *ובמשמ' הקריב הקרבת, הגיש מתנה: מה עשה אותו זקן, נטל סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני אנדריאנוס (תנחו' קדושים ח). — ובסהמ"א, קֵרֵב דבר את דעתו של אדם, הביא אותו לידי מחשבה: על איזה צד יקנא האדם באשתו, כשיראה אותה שעושה מעשים יקרבו דעתו שהיא מנאפת וכו והוא הדין אם שמע הדברים אשר יקרבו את לעתו שזנית (ר"א הקראי, גן עדן, נשים כ, קנו.). — ואמר הפיטן: צפיתי לעתידתך קירבתי חיבתך (ינאי, איתך בזכות, קרוב' בראש', זולאי, ו). — ואמר המשורר: חפצי צבי האוהבי הוא לי שבי המקרבי לעשות רצון האל (סעדיה, שמש בגבעון, שירי תימן, 35). 

— הִפע', הִקְרִיב, הִקְרִיבוֹ, הִקְרִיבָהּ, הִקְרִיבָה, הִקְרַבְתָּ הִקְרַבְתֶּם, הִקְרַבְתִּיו, הִקְרִיבוּ, הִקְרִיבֻם, הִקְרַבְתֶּם, מַקְרִיב, מַקְרִיבִם, מַקְרִיבֵי, הַקְרֵב, הַקְרִיב, הַקְרִיבְכֶם, הַקְרִיבוֹ, הַקְרִיבָם, הַקְרִבָם, הַקְרֵב, הַקְרִיבֵהוּ, תַּקְרִיב, תַּקְרִב, תַּקְרִיבִי, יַקְרִיב, יַקְרִב, יַקְרֵב, יַקְרִיבֶנּוּ, תַּקְרִיב, נַקְרֵב, תַּקְרִיבוּ, תַּקְרִבוּן, יַקְרִיבוּ, יַקְרִבוּ, — א) הִקְרִיב שדה בשדה, עשה שיהיו קרובים זה לזה: הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יַקְרִיבוּ עד אפס מקום (ישע' ה ח). — ב) במשמ' הזמן, הקריב ימיו, עשה שיקרבו ויבואו, הגיע עדיהם: בדמך אשר שפכת אשמת וכו' וַתַּקְרִיבִי ימיך ותבוא עד שנותיך (יחזק' כב ד). — ג) הִקְרִיב ראובן את שמעון אל מקום או אדם, הביא אותו: והנה איש מבני ישראל בא וַיַּקְרֵב אל אחיו את המדינית (במד' כה ו). ואת מלך הע תפשו חי וַיַּקְרִבוּ אתו אל יהושע (יהוש' ח כג). — וְהִקְרִיב דבר: ונתת אותם (את הלחם, החלות והרקיקים) על סל אחד וְהִקְרַבְתָּ אתם בסל (שמות כט ג). והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה ליי' וְהִקְרִיבָהּ אל הכהן והגישה אל המזבח (ויקר' ב ח). — וְהִקְרִיב אדם או אלהים אדם אליו, נתן לו להיות מן הקרובים אליו: ואתה הַקְרֵב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (שמות כח א). בקר וידע יי' את אשר לו ואת הקדוש וְהִקְריב אליו ואת אשר יבחרבו יַקְרֵיב אליו (במד' יו ה). המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל לְהַקְרִיב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן יי' וכו' וַיַּקְרֵב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהנה (שם שם ט-י). והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא וְהִקְרַבְתִּיו ונגש אלי (ירמ' ל כא). — וְהִקְרִיב אדם למשפט, לעבודה וכדו', antreten lassen; faire mettre en rang; to let step up: ואת אהרן ואת בניו תַּקְרִיב אל פתח אהל מועד ורחצת אתם במים (שמות כט ד). ואת בניו תַּקְרִיב והלבשתם כתנות (שם שם ח). וְהִקְרַבְתָּ את אהרן ואת בניו אל פתח אהל מועד ורחצת אותם במים (שם מ יב). וַיַּקְרֵב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אתם במים (שם ח ו). וַיַּקְרֵב משה את בני אהרן וילבשם כתנת (שם שם יג). הַקְרֵב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן (במד' ג ו). והביא האיש את אשתו אל הכהן וכו' וְהִקְרִיב אתה הכהן והעמדה לפני יי' (שם ה יו). וְהִקְרַבְתָּ את הלוים לפני אהל מועד וכו' וְהִקְרַבְתָּ את הלוים לפני יי' (שם ח ט). וישכם יהושע בבקר וַיַּקְרֵב את ישראל לשבטיו וילכד שבט יהודה וַיַּקְרֵב את משפחת יהודה וילכד את משפחת הזרחי וַיַּקְרֵב את משפחת הזרחי לגברים וילכד זבדי וַיַּקְרֵב את ביתו לגברים וילכד עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה (יהוש' ז יו-יח). וַיַּקְרֵב שמואל את כל שבטי ישראל וילכד שבט בנימן וַיַּקְרֵב את שבט בנימן לשמפחתו ותלכד משפחת המטרי (ש"א י כ-כא). — וְהִקְרִיב את הבהמה הנועדה לקרבן, במשמ' זו: וְהִקְרַבְתָּ את הפר לפני אהל מועד וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר (שמות כט י). אם כבש הוא מקריב את קרבנו וְהִקְרִיב אתו לפני יי' וסמך את ידו על ראש קרבנו (ויקר' ג ז-ח). ואם עז קרבנו וְהִקְרִיבוֹ לפני יי' וסמך את ידו על ראשו וכו' (שם שם יב-יג). — ד) וְהִקְרִיב לאחר מאכל או משקה, הגיש: מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הִקְרִיבָה חמאה (שפט ה כה). — ובהשאלה, הִקְרִיב משפט לפניו וכדו': וַיַּקְרֵב משה את משפטן לפני יי' (במד' כז ה). לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תַּקְרִבוּן אלי ושמעתיו (דבר' א יז). — וְהִקְרִיב כלים אל האל עד שהתקדשו: וקחו איש מחתתו ונתתם עליה קטרת וְהִקְרַבְתֶּם  לפני יי' איש מחתתו14 (במד' יו יז). אמר אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתת מבין השרפה וכו' כי הִקְרִיבֻם לפני יי' יקדשו וכו' ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחשת אשר הִקְרִיבוּ השרפים (שם יז ב-ד). — וְהִקְרִיב אשכר ומנחה לאדם וכדו': וַיַּקְרֵב את המנחה לעגלון מלך מואב (שפט' ג יז). וכי תגישון עור לזבח אין רע וכו' הַקְרִיבֵהוּ נא לפחתך הירצך או הישא פניך (מלאכי א ח). מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יַקְרִיבוּ (תהל' עב י). — וביחוד הִקְרִיב אדם מנחה וקרבן לאלהים, לפני האלהים, אל המזבח וכדו'15: אדם כי יַקְרִיב מכם קרבן ליי' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תַּקְרִיבוּ את קרבנכם אם עלה קרבנו מן הבקר זכר תמים יַקְרִיבֶנּוּ אל פתח אהל מועד יַקְרִיב אתו וכו' ושחט אן בן הבקר לפני יי' וְהִקְרִיבוּ בני אהרן הכהנים את הדם (ויקר' א ב-ה).  ואם מן הצאן קרבנו וכו' זכר תמים יַקְרִיבֶנּוּ (שם שם י). ואם מן העוף עלה קרבנו ליי' וְהִקְרִיב מן התרים או מן בני היונה את קרבנו וְהִקְרִיבוֹ הכהן אל המזבח ומלק את ראשו (שם שם יד-יה). כל המנחה אשר תַּקְרִיבוּ ליי' לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' קרבן ראשית תַּקְרִיבוּ אתם ליי' וכו' וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וכו' על כל קרבך תַּקְרִיב מלח ואם תַּקְרִיב מנחת בכורים ליי' אביב קלוי באש גרש כרמל תַּקְרִיב  את מנחת בכוריך (שם ב יא-יד). וידבר אהרן אל משה הן היום הִקְרִיבוּ את חטאתם ואת עלתם לפני יי' (שם י יט). ולקח הכהן את הכבש האחד וְהִקְרִיב אתו לאשם (שם יד יב). וימת נדב ואביהוא לפני יי' בְּהַקְרִיבָם אש זרה לפני יי' (במד' ג ד). וַיַּקְרִיבוּ נשיאי ישראל וכו' ויביאו את קרבנם לפני יי' (שם ז ב-ג). וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קרבנו ליי' (שם יה ד). בהביאכם בני נכר ערלי לב וכו' בְּהַקְרִיבְכֶם את לחמי חלב ודם (יחזק' מד ז). והכהנים הלוים בני צדוק וכו' המה יקרבו אלי לשרתני ועמדו לפני לְהַקְרִיב לי חלב ודם (שם שם יה). — וְהִקְרִיב בשמ' הסיר, הרחיק: ואת המזבח הנחשת אשר לפני יי' וַיַּקְרֵב16 מאת פני הבית מבין המזבח ומבין בית יי' ויתן אתו על ירך המזבח צפונה (מ"ב יו יד). — ובמשמ' פ"ע, הִקְרִיב, הִקְרִיב לבוא, ללדת, כמו קל: ויהי כאשר הִקְרִיב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו וכו' (בראש' יב יא). ופרעה הִקְרִיב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם (שמות יד י). כמו הרה תַּקְרִיב ללדת וכו' כן היינו מפניך יי' (ישע' כו יז). — ובתו"מ: היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ר' אליעזר אומר, כל הקרבנות שהקריב על גבי המזבח פסולים (תרומ' ח א). כל שבעת הימים הוא זורק את הדם וכו' ומקריב את הראש ואת הרגל ושאר כל הימים אם רצה להקריב מקריב, שבהן גדול מקריב חלק בראש (יומא א ב). מוכר הוא לו (לעכו"ם) תרנגול לבן בין התרנגולים, בזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו, שאין מקריבין חסר לעבודה זרה (ר' יהודה, ע"ז א ה). כהן גדול מקריב אונן ולא אוכל וההדיוט לא מקריב ולא אוכל (הור' ג ה). שחטו על מנת וכו' שיקריבוהו טמאים וכו' שיקריבוהו ערלים וכו' כשר (זבח' ג ו). אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש והקריבן בחוץ חייב, הקומץ והלבונה והקטורת וכו' שהקריב מאחד מהן כזית בחוץ חייב, ר' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו, וכולם שהקריבן בפנים ושייר בהן כזית והקריבן בחוץ חייב וכולם שחסרו כל שהן והקריבן בחוץ פטור (שם יג ד). הרי עלי עולה יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא, שאקריבנה בבית חוניו יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא (מנח' יג י). בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני (תפלת רב ששת אחר תענית, ברכ' יז.). משה בנה מזבח ודוד בנה מזבח, זה הקריב וזה הקריב (מדרש תהלים א). — ובמשמ' קִבֵּל: תני מקריבין17 לכנפים ואחר כך מלמדין לטהרות (ירוש' דמאי ב ג). — °ובלשון הקראים במשמ' שִׁעֵר בקֵרוּב, הקריב אל הדעת, חשב: שאנחנו אוכלים מטעמי זולתנו שאנו מקריבים שאין בהם סם המות ממית אף ע"פ שאין לנו ידיעה ברורה (ר"א הקראי, גן עדן, קדוש החדש י, יא:). כגון שנרצה לאכול משחיטת זולתנו עם היותנו מקריבים כי הוא מאמין וזה לא יהיה בדעת ברורה כי אם על דעת ההקרבה (שם שם). ואם לדרך הקרבה הדבר תלוי כפי שיקריב המקריב בסימן, כ"ש שיעשה הדבר בעדות עד אחד (שם שם). ואולם קדוש החדש בזמן שלא תראה הלבנה הוא מזה המין שאנו מוכרחים להקריב איזה יום צריך לקדש וכו' ידוע כי אין אנחנו חוששים לראות הריח בליל י"א כי אם בליל שלשים לבד, לפיכך אם היו עבים וולא נוכל לראות הירח יש לנו להקריב אם תראה ואם לא תראה וכו' וצריך לעיין בשרות הירח קודם זרוח השמש אם מעט ואם הרבה ויקריב זמן סתירתו פחות או יתר ואם ראינו שהלבנה נסתרה ב' ימים יש לנו להקריב כי תראה הלבנה בערב יום שלישי לסתירתה (שם שם יא, יב:).

— פֻע', *קֹרַב, בינ' מְקֹרָב, — שקֵרבו אותו: שאין אליהו בא וכו' אלא לרחק המקורבין בזרוע (עדי' ח ז). כמה הן מקורבין, כדי ראשה ורובה של פרה וכמה הן מרוחקין אפילו כור אפילו כוריים (עירוב' כב.). — ובסהמ"א: ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן (רמב"ם, שמיטה ויובל א ח). 

— הָפע', *הָקְרַב, בינ' מָקְרָב, מוקרב, — שהקריבו אותו שהראה הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי וקרבנות מוקרבים וכו' (ר' אלעזר הקפר, ספרי במד' קיט). — °ובלשון הקראים, במשמ' קרוב אל הדעת, warhrscheinlich; probable: וידוע כי לענוש האדם בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות עצם הפעולה הוא רע וצריך לעשותו בעדות ברורה מפני שזה מורגש והדבר אשר בשבילו יעשה לו זה מוקרב (ר"א הקראי, גן עדן, קדוש החדש י, יא.). כי המושכל יהיה מוכרח בידיעתו אבל המוקרב אפשר למעיין שיגביר סימן או שיחלישנו (שם שם יא, יב.).

— הִתפ', *הִתְקָרֵב, קֵרֵב את עצמו, ואמר בן סירא: קרב נדיב היה רחוק וכדי כן יגישך אל תתקרב פן תתרחק ואל תתרחק פן תשנא (ב"ס גני' יג ט-י). ואם קרוב עני הוא עושה עצמו עיקר ואותו טפילה, מהו אומר, פלוני מתקרב לי (מד"ר דבר' ב). — וכמו פֻע', כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו ידע משה שנתקרב אהרן (ספרא ויס, צו, מכי' דמילואים, מ:). ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק, שהייתי רחוק ונתקרבתי (מדרש תהלים א). — והקָרבן, כמו נִפע' והָפע': ועמדו אילו ונתנדבו עצים משל עצמן שלא יהא קרבן מתקרב אלא משלהן תחילה (ירוש' שקל' ד א). אותו האיל שנברא בין השמשות היה רץ ובא להתקרב תחית יצחק (ר' זכריה, פדר"א לא). — ובסהמ"א: והיו בנות ישראל סבורות שנתקרב קרבנן וכו' ולא היו יודעת וכו' שעדיין לא נתקרב קרבנן (מדה"ג בראש', 415). לא כל הקרוב קרוב ולא כל הרחוק רחוק, יש נבחר ונדחה ונתקרב, יש נבחר ונדחה ולא נתקרב (ר' נחמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק, מד"ר במד' ג).