אות העשרים באלף בית העברי, ושמה רישׁ, עי' זה הערך.

צורת האות הקדומה הפכה לצורתה הנוהגת בכתב המרֻבע שלנו בכתיבה רהוטה בארמ' על ידי פתיחת המשֻלש שבראשה, בהתפתחות דומה של ב, ד או ע. בכל דרגות הכתב העברי היתה צורת האות דומה או שוה ממש לזו של ד, עד שהנהיגו בסור' להבדיל בין שתי האותיות על ידי נקודה מבחנת, ועל כן הזהירו גם חז"ל שלא להחליף שתי אותיות אלו: יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, היך עבידא, היה דל"ת ועשאו רי"ש, רי"ש ועשאו דל"ת חייב משום כותב ומשום מוחק (ירוש' שבת ז ג). שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אם את עושה דל"ת רי"ש אתה מחריב את כל העולם כולו, כי לא תשתחוה לאל אחר, אם אתה עושה רי"ש דל"ת נמצא את מחריב כל העולם  כולו (מד"ר ויקר' יט). ומפני דמיון זה נתחלפו ד' ור' אף במקורות העברים לא רק בשע"פ כגון דֹּדָנִים — רֹדָנִים, אֱדֹם — אֲרָם, דִּבְלָתָה — רִבְלָתָה, ובצורות בודדות של מלים כגון וַיֵּדֶא, (תהל' יח יא) — וַיֵּרָא (ש"ב כב יא), אֲדִקֵּם (שם שם מנ), — אֲרִיקֵּם (תהל' יח מג). אלא יש שנשאר ספק אף בקביעת מלים ושרשים ממש על פי הכתיב המתחלף של המקורות, השוה הַדָּאָה (ויקר' יא יד) לעמת וְהָרָאָה (דבר' יד יג), ואת ההערות לשרשים א. קדד, ב. קדד, א. קדר, ב. קדר, ועוד.

ההגה המסֻמן בעבר' על ידי האות ר, כגון זה של R בלשונות אירופה, נתן להבעה, בשנויים לא גדולים בשמיעה, בדרכי חתוך שונים, ועל כן שונה הבעתו בכל לשון ולשון, ובמדה ידועה אף כפי דוברי אותה לשון עצמה, ואפשר שהיו שנויים כאלה אף בתוך הכנענית והעברית גופה כפי שנויי המקום והזמן, כשם שהיו חלופי מבטא כאלה בתקופה שאחר המקרא. אך יש להניח שעקר מבטא הר' היה בתנודת חֹד הלשון (ולא בחֵך, בענבל הוילון או בגרון) , כבמבטא ערביי ארץ ישראל. על מבטא כזה מעידה גם העתקת המצרים של שתי האותיות ר ול בכנענית, כבלשונם, באות אחת, ועל דמיון זה במבטא מיסדת גם דרשת חז"ל אל תקרי ברב הימים (קהל' יא א) אלא בלב הימים. אף על פי כן משפיע הגה הר' במדה ידועה גם כהשפעת הגרוניים בהפיכת תנועת חירק, צרי א סגול לפתח וכדו', ועל כן יש שהיא נמנית עמהם בצרוף אהחע"ר.
אמנם, רק על מבטאם של דורות מאוחרים, שעברו דרך גלות בבל והחלו להשתמש בארמ' ובלשונות אחרות כלשון יום יום, מעידים שנויי הנקוד והעדויות שבספרות המדקדקים והפרשנים.

הנקוד שבספרינו מביא אך במקומות בודדים ר דגושה, כגון: בעבור הַרְּעִמָהּ (ש"א א ו), הַרְּאִיתֶם אשר בחר בו יי' (שם י כד), הַרְּאִיתֶם האיש העלה הזה (שם יז כה), לא כָּרַּת שָׁרַּךְ (יחזק' יו ד), מָרַּת נפשו (משלי יד י), וגם בסבת דחיק: מענה רַּךְ ישיב חמה (שם יה א), אל תאמר אשלמה רָּע (שם כ כה), ובגלל אתי מרחיק: ואל תעש לו מאומה רָּע (ירמ' לט יב), מחצת רֹּאשׁ (חבק' ג יג), לא ינקה רָּע (משלי יא כא). ר דגושה נבדלת מן הר' הרגילה גם בדברי ס' יצירה, המונה גם ר' (בגד כפרת) עם האותיות המבֻטאות במבטא כפול, קשה או רפה: שבע כפולות בגד כפר"ת מתנהגות בשתי לשונות בּ ב גּ ג דּ ד כּ כ פּ פ רּ ר תּ ת תבנית רך וקשה גבור וחלש (יצירה ד ב, אוצר מדרשים, 240). וכנראה היה הבדל מבטאם כהבדל ה-r הרומית מן ϱ́ היונ' המָעתקת ברומית rh, כדגמת ההגאים המנושפים th, ph וכו' על יד t, p וכו'.
ובעל דקדוקי הטעמים (סעיף 7) מאריך לדבר בסימן ריש אשר יצא בדגש ואשר יצא ברפי. ולפי דבריו אין ר רפה אלא כשהיא בשוא לפני אותיות נ ל ואחריהן, או בבואה אחר ז ס ש צ, או אחר ד ת ט, כשאותיות אלו או ר הן בשוא, כגון גרְני, ערְלי, נרְאה, לרְצונכם; עזְרנו, ישְׂראל, מצְרים, מזַּרְעו, סרְעפותיו, צרְפת; הדְריכני, התְרועעה, מטְרות; דרְכמונים, תרְקיע, טרְפי, "ושאר הריש שבמקרא דגש כלו". וכן פרש רסע"ג בפרושו לספר יצירה. מעין זה ה אפודי פרק לא, עמ' 171: הריש תמיד בשתהיה ראשונה במלה היא נקראת דגושה וכן כשיבא עליה אחת מאותיות משה וכלב ובזולת זה היא רפויה זולתי מתי מספר כמו לא כרּת שרּך שתי הרישין דגושות וכו' ולפי השרש והעיקר הזה טעו והטעו כל הקוראים בראשית ברא הריש רפויה כריש ברכה וקריאתה המחוייבת כריש כל העם ברעה שהוא קול מורגש ולפי שראיתי כלל האנשים קוראים כל בראשית ומראשית שבכתיב הריש דגושה כמו בראשית ממלכת צדקיהו, מראשית השנה וזולתם וזה לבדו יקראו הריש רפויה אמרתי שאין זה במקרה וטעות אבל הוא מקובל מהקדמונים וממשה וכו', ע"כ. אך דרנבורג, הורית הקורא 81 כותב: ודע שיש לבני ארץ ישראל באות ריש דרך אחרת ביציאתו, פעם מחזקין ופעם מרפין והוא קשור בלשונם ואינו מצוי אצלנו וכו' ובמקום אחר (שם עמ' 138) : כבר אמרנו שאין אנו צריכין לכתוב סימן ריש בדגש ורפי שאינו ידוע אצלנו והוא לבני ארץ ישראל לבדם אע"פ כן ראיתי לכתבו וכו', ע"כ. וכתב  אבוסהל דונש בן תמים, פי' יצירה, עמ' כא): ואמנם שאר האומה ידעוהו על דרך ספור לא בטבע, כי הוצאת הרי"ש הדגושה והקמצין הוא בהם כפי הראוי וישוה בטבע ואינה בזולתו. ו ריב"ג, ספר הרקמה, שער ב: ולריש גם כן ענינים מתיחדים בתקונם אנשי טבריה כי הם הצחים בלשון מכל העברים, ורד"ק (מכלול לא, ליק, פא:): וקריאת הרי"ש רפה ודגושה לא שמענו, ועי' בדגמאות המובאות בערך רֵישׁ1. והשבעים כותבים אף למשל Άϱ̀ϱ́άν, Σαϱϱά, Χαϱϱάν, במקום הרן, חרן, שרה.
במבטא המאֻחרים יש שנשמעה ר כ וע' ערבית שנכתבה באות עברית ג'. ואמר המשורר: בקש לדבר רע ואמר לי גע וכו', חפץ אמור סורה ואמר סוגה (ר"ש הנגיד, איה צבי עלג) (והעיר על כל המחבר בשולי Gesenius) .

ר באה בעבר' כאות שרשית בלבד. בהיותה מסמנת אחד מן ההגאים השוטפים (למנר) יש שהיא מתחלפת בפרט בלמד ונון, אף בשע"פ, כגון נבוכדנצר במקום בנוכדרצר. ועי' בערכי האותיות האלה. לפעמים נולדת ר במבטא על ידי השתנות אחד החלקים שבהגה כפול, כגון כרסם מן כסם, פרנס (עי' שם הערות) מן פנס, שרביט מן שבט, וכו בארמ' אף דרמשק במקום דמשק.

במספרים מסמנת אות ר מספר מאתים, כגון רמ"ח = 248,  תרי"ג = 613, ועוד.

ר', ר"ת, רבי, גם בצרופים כגון רש"י, ראב"ע, רמב"ם, וכדו'.