פ"ע, — שָׁחַר העור מעל האדם, נשרף1, verbrennen; brûler; to burn: עורי שָׁחַר מעלי ועצמי חרה מני חרב (איוב ל ל). — ובסהמ"א, במשמ' השחיר, נעשה שָׁחֹר,  ואמר המשורר: האביד נצחי שחור מחלפות כי תניפם את לבבי מניפות, שחרו כי הם בשמשך שזופות (ר"י הלוי, בא ידידי, זמורה ב, 52).

— הִפע', *הִשְׁחִיר, — א) פ"ע, נעשה שחֹר, schwarz werden; noircir; to blacken: היו (השערות) לבנות והשחירו, אחת לבנה ואחת שחורה והשחירו שתיהן (נגע' א ה). שתי שערות עקרן משחיר וראשן מלבין טהור, עקרן מלבין וראשן משחיר טמא (שם ד ד). כשרה הזקנה אלא שאין ממתינין לה שמא תשחיר (ר"מ, פרה א א). היו בה שתי שערות עיקרן משחיר וראשן מאדים, עיקרן מאדים וראשן משחיר, הכל הולך אחר הנראה (שם ב ה). איזהו סימניה וכו' משישחיר הפטומת (בן עזאי, נדה ה ח). כלי כסף משתמש בהם בצונין אבל לא בחמין מפני שמשחירין2 (תוספת' ב"מ ב כב). בראשונה כשהיה הטל יורד על הקש ועל התבן היה מלבין וכו' עכשיו משחיר (שם סוטה טו ב). שחור כחרת, עמוק מכאן טמא, דיהה מכאן ואפילו ככותל טהור, לא מתחלת בריתו הוא משחיר, אלא שנעקר המשחיר, למה זה דומה לדם מכה שמשנעקר הוא משחיר (שם נדה ג יא). כל זמן שפני מזרח מאדימות זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו נעשה העליון שוה לתחתון זהו לילה (ירוש' ברכ' א א). והשחירו שיניו מן הצומות (ר' חנינה, שם שבת ה ב). שהשחירו פניהן כשולי קדירה (שם חגי' ב ב). ועי' קדרה. בשל הזרע מבפנים השחירה הקדירה מבחוץ (ר"ש בן לקיש, שם סנה' ח א). דם המשחיר (כרית' כב.). כיון שעלה מגיהנם פניו משחירים (פסיק' רב', מתן תורה, צה:). לתנוקת בת מלכים שקלקלה בבית אביה ונזפה ויוצאת והיתה מלקטת בשבלים והשחירה (מד"ז שה"ש, שחורה אני, בובר, 13). — פ"י, עשה לשחֹר, צָבע בצֶבע שחֹר, ואמר בן סירא: רע אשה ישחיר מראה איש ויקדיר פניו לדוב (ב"ס גני' כה יז). — ובתו"מ: כלי כסף משתמש בהן בצונין אבל לא בחמין מפני שמשחירן3 (ירוש' ב"מ ב י, בבלי שם ל.). שחורות כעורב, במי אתה מוצאן וכו' במי שמשחיר פניו עליהן כעורב (רבה בשם רבי, ערוב' כב.). כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז הקב"ה מבהיק זיוו לעולם הבא (ר' יהודה ברבי סימון, סנה' ק.). — ובסהמ"א: או שנשתנו תכונותיו שהיה לבן והשחיר (ר"י א"ת, רוח חן י). הוי אוהב את החסידים, כדי שתנצל ממלאך התשחורת, פי' מלאך המות, שמשחיר פני האדם במותו (ר"י אלנקאוה, מנוה"מ ד, ענעלאו, 432). — ואמר המשורר: ושלחו יד מתי ידות קצרות והשחירו צדקות הלבנות והלבינו רשעות השחורות (ר"ש הנגיד, אלהים האריך, בן תהלים, הברמן א, 98). ילדי ימים וכו' לא הלבינו מאפרל ראשי עד השחירו לבנת טח (רמב"ע, הענק ה, ברודי, שנו).

— הָפע', *הָשְׁחַר, — שהשחירו אותו: שני ספלים של כסף היו בראשו של מזבח וכו' ר' יהודה או' של סיד היו אלא שהיו מושחרין מפני היין (תוספת' סוכה ג יד). בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת (מו"ק כז.). כל ימיו (של ר' יהושע) הושחרו שיניו מפני תעניותיו (חגי' כב:). — ואמר הפיטן: הלא תראה עם נלאה אשר השחר כמו כבשן (רשב"ג, שעה נאסר, ביאליק-רבניצקי ב, 222). בושנו במעשינו ונכלמנו בעונינו כי הושחרו פנינו מפני חטאתינו (ר' אליה פילוסוף ב' אליעזר מקנדיא, יהי רצון מלפניך, סליח' ער"ה).

— נִפע', °נִשְׁחַר, — נעשה שחֹר: נחר, נשחר מן האש (רש"י, יחזק' יה ד).

— פִע', °שִׁחֵר, — עשה שחֹר: נדבר מן הסריס, אשר הוא מקרין מפריס, ומאשתו אשר תטחן לאחר, ואני אהיה במליצותי פניהם משחר (עמנואל, מחב' ה, הברמן, 157). — ואמר המשורר: וסוסים נכונים ליום השאונים לשחר לבנים ללבן שחורים (ר"ש הנגיד, אשלח בכנפי, בן תהלים, הברמן א, 122).

— הִתפע', °הִשְׁתַּחֵר, — נעשה שחֹר: אבל אם היו (הפולים) ישנים ונשתחרו נראים כזבובים בקערה (ר"ח, שבת עו:). ולא ישאר זה השחרות אשר בראו השם בהתחבר המשתחר אל השחרות (ר"ש א"ת, מו"נ א עג). כי האדם המתהווה ישוב גדול וקטן ויצמח ויחסר ויתלבן וישתחר (שם ב, הקד' ה). שאשר עליו התלונה התאדם או השתחר (ר"י מסיר ליאון, נופת צופים, 72). עורי נשתחר מעלי מעוצם החום (רלב"ג, איוב לא).