ש"נ, כנ' תְּבוּנָתִי, תְּבוּנָתְךָ, תְּבוּנָתוֹ, מ"ר תְּבוּנוֹת, כנ' תְּבוּנוֹתֵיכֶם, — בינה, כח ההבנה Verstand, Einsicht; intelligence, disc(e)-ment: ואמלא אֹתו רוח אלהים בחכמה וּבִתְבוּנָה ובדעת ובכל מלאכה (שמות לא ג). ויתן אלהים חכמה לשלמה וְתְבוּנָה הרבה מאד (מ"א ה ט). ויתן אלהים חכמה לשלמה וּתְבוּנָה הרבה מאד (מ"א ה ט). לא ייעף ולא ייגע אין חקר לִתְבוּנָתוֹ (ישע' מ כח). ולא ישים אל לבו לא דעת ולא תְבוּנָה (שם מד יט). בחממתך וּבִתְבוּנָתְךָ עשית לך חיל (יחזק' כח ד). קֹנה לב אהב נפשו שמר תְבוּנָה למצא טוב (משלי יט ח). אין חכמה ואין תְּבוּנָה ואין עצה לנגד יי' (שם כא ל). בכחו רגע הים וּבתובנתו1 מחץ רהב (איוב כו יב). הן הוחלתי לדבריכם אזין עד תְכוּנֹתֵיכֶם  (איוב לב יא). — ובהקבלה לבינה: כי אם לבינה תקרא לַתְּבוּנָה תתן קולך (משלי ב ג). — ולחכמה: להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לַתְּבוּנָה (שם שם ג). אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תְּבוּנָה (שם ג יג).  אשרי אדם יבנה בית וּבִתְבוּנָה יתכונן (שם כד ג). בישישים חכמה וארך ימים תְּבונָה, עמו חכמה וגבורה לו עצה וּתְּבוּנָה (איוב יב יב-יג). — ועם מזמה: מזמה תשמר עליך תְּבוּנָה תנצרכה (משלי ב יא). —ועם עצה: כי גוי אבד עצות המה ואין בהם תְּבוּנָה (דבר' לב כח). — וחכמה ותבונה כדמות חיה: הלא חכמה תקרא וּתְּבוּנָה תתן קולה (משלי ח א). — ובצרופים, איש תבונה, תבונות: בז לרעהו חסר לב ואיש תְּבוּנוֹת יחריש (משלי יא יב). אולת שמחה לחכם לב ואיש תְּבוּנָה יישר דרך (שם יה כא). מים עמקים עצה בלב איש ואיש תְּבוּנָה ידלנה (שם כ ה). — ודרך תבונות: וילמדנו דעת ודרך תְּבוּנוֹת יודיענו (ישע' מ יד). — וחסר תבונות: נגיד חסר תְּבוּנוֹת ורב מעשקות שנאי2 בצע יאריך ימים (משלי ח יו). — ורַב תבונה: ארך אפים רב תְּבוּנָה וקצר רוח מרים אולת (משלי יד כט). — ותבונות כפים: וירעם כתֹם לבבו וּבִתְבוּנוֹת כפיו ינחם (תהל' עח עב). — ובתו"מ: מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרבה עצה מרבה תבונה (אבות ב ז). לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות ולשונך ירחיש רננות (ברכ' יז.). — ובסהמ"א, ואמר המשורר: כתב ספר כריתת לתבונה וחתר ללאת הבין וקרסו (רשב"ג, בחר מהחלי, ביאליק-רבניצקי א, 46).אמת לב להחיותו וכבד להפרותו וקדקד להורותו שעפי תבונותיו (רמב"ע, בשם אל, ברודי א, רמב).