תְּבוֹאָה
ש"נ, — מלה מסֻפקה: הסכן נא עמו ושלם בהם תְּבוֹאָתְךָ1 טובה (איוב כב כא) — ובסהמ"א, במשמ' שה"פ מן בוא, ביאת זמן או דבר: כבר בא יום אשר מאז אקוה תבואתו וסרה המגורה (ר"ש הנגיד, אלוה עז, הברמן א, 5).
1 [הנקדנים לא קבלו כאן את אפשרות הקריאה, המסתברת לכאורה, תְּבוּאָתְךָ, ואין נקוד כזה מתאים כאן באמת, ולפי נקוד המסרת מצטרפת הצורה לצורות שבדבר' לג טז (תָּבוֹאתָה לראש יוסף) ובש"א כה לד: ותבאתי — קרי וַתָּבֹאִי — לקראתי, ואולי גם כאן התכון הנקוד לרמז לקרי תְּבוֹאֲךָ. אך אולי עדיף הוא לראות את האלף כנוספת בכתיב, ולהניח כעקר, בספר זה, המתֻרגם מארמית, את הצורה תבותך במשמ' תָּלִין אתך, מארמ' בּוּת במשמ' זו, כלשון הכתוב נפשי בטוב תלין (תה' כה יג) ועוד. ועי' בפרוש העורך לאיוב משנת תשי"ד, עמ' 397. ואשר לצרוף שבדבר' לג טז, עי' גם בהערות לערך תְּבוּאָה.]