תַּעֲלוּם

° 1, ש"ז, — כמו תַּעֲלֻמָה או הֶעְלֵם, הַעֲלָמָה: ודין הסת עלי נשבע בתעלום ולא הודה אזי חייב (יהי נשבע) בתשלום (ר' האי, דעת חכמה, שערי שבועות, קבוצת קונטרסים, כט.). (כהן גדול היה) כגיבור בימי עלומיו כדבור בהרגל תעלומיו (אמת מה נהדר, אלבוגן, Studien, 186). באי עדיך בריב אל תדקדק גשתך לחפש כל תעלום ובדק (שמעון בן יצחק, אמרתך צרופה, קרוב' ב ר"ה).  טעונה את שניים2 יידעה חוקר תעלומים (ולנשטין, Unpubl. Piyyutim, 82).  ונבוא עד נבכי קדומה לחפש חדריה ולבאר תעלומיה (אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו, תרביץ א ג, 71).  והסירותי כל הספיקות הנופלים עליהן ובארתי כל תעלומים (חמדה גנוזה, כ.).



1 [אמנם אפשר לראות צורה זו כמקראית, ע"פ ספרים אלו הגורסים באיוב כח יא:  מבכי נהרות חבש וְתַעֲלֻמָהּ (בה"א מפקת) יצא אור, אך כנגד זה רד"ק בס' השרשים, ערך עלם:  אע"פ שהה"א מפיק איננה ה' הכינוי, וכמוהו וגלהּ על ראשה, כבכורהּ בטרם קיץ.]

2 [רבקה, שהיו תאומים בבטנה.]

חיפוש במילון: