*, פ"ע, — נחלש, aschwach werden; s'affaiblir; to weaken, בפרט בצרופים כגון תש(ש) כחו, תשה ידו של פ' וכד': משמת שמעון הצדיק תשש כוחה של מערכה ואין1 נמנעין מלהוסיף2 עצים כל היום (תוספת' סוטה יג ז; ירוש' יומא ו ג). אמר לו הקדוש ב"ה למשה משה רד מגדולתך וכו' מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר (ברכ' לב.). אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל (שם שם). מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כוחן של חכמים וכמה מאור עיניהם (פסח' סב:). מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה (ר' אליעזר הגדול, תענ' לא., ב"ב קכא: ועוד). ד' מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע אותו היום והמתין לו פנחס עד שתשש כחו (סנה' פב:). משל לצייר וכו' באו ואמרו לו נתחלף המלך מיד תשו3 ידיו של יוצר אמר של מי אצור של ראשון או של שני (מד"ר ויק' יח, מרגליות, תקמז). כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו4 (ר' יוחנן, שם צו.). ותשאנה קולן ותבכינה חסר אל"ף תשש כחן שהן מהלכות ובוכות (שם רות ב). אחשורוש שכל מי שזוכרו חושש את ראשו, למה קראו הכתוב ארתחששתא שהיה מרתיח ותש (שם אסתר א). בנוהג שבעולם כל האבלים אבל מתמעט והולך וכו' וכל שהוא הולך הוא תשש 5 עד שהוא שנים עשר חדש (שם ח, אבל גדול ליהודים). — ובינ' *תושש: כיון שיש לאחד מהן בן מביאו וחותך בשרו לח' ימים ותושש כחן (מד"ז איכה, בובר 19). — וכן בסהמ"א6: בנוהג שבעולם שכל זמן שמשעבדין באדם הוא תושש וזרעו מתמעט (מדרש הגדול, שמות א יב, מרגליות יד). ועי' *תָּשׁוֹשׁ, *תָּשִׁישׁ.

— *הִפע', *הֵתֵשׁ, *התיש, — עשה שיחלש, schwächen; affaiblir; to weaken: עד כאן הוא (האילן) מעבה את הכורת מיכן ואילך הוא מתיש את כחו (ירוש' שביע' א א). למה נקרא שמה תושיה שהיא מתשת כחו של אדם (ר' יוחנן, סנה' כו:). אמר לו דניאל (לנבוכדנצר) תן לי רשות ואני מתישו (את התנין). (מד"ר בראש' סח) . מהו מוגיך אילין דממיגן מחסיך ומייסרין אותך ומתישין את כחך (שם שם סט). צור ילדך תשי הבאתם עליכם מכה מגרית ומתשת וכו' ואי זו זו זו זיבה וצרעת (שם ויק' יח, מרגליות, תז). התשתם כוחו שליוצר (שם שם כג, מרגליות, תקמז ועוד). ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה כביכול מתישין כח גדול של מעלן (שם איכה א ו). ארבעה דברים מתישין כחו של אדם ואלו הן התענית והדרך עין ומלכות (ר' תנחום ב"ר ירמיה, שם שם א יד). מהו ויתשם, התיש7 חילם (תנח' בובר, קדוש' יא). ובשעה שהוא (השמש) רוצה לצאת הוא משולהב(ת) והקב"ה מתיש כחו במים (שם קהלת א, וזרח השמש). — ובסהמ"א, אף °התשיש: אין האדם יכול להלאות יכולת קונו ולהתשיש גבורתו (ברכיה הנקדן, מהד' גאלאנץ, פסקה כה). — ואמר הפיטן: כלל  לשונם וחלשם והתישם, ובנינם השחית עבור לבישם, ויפץ ה' אותם משם (אמרו לאלהים אדירים, קרובה לז' פסח). מיחדיך בנפשם להרג הקדישם, מזנב התישם, הֻדפנו באיבה (אני אני המדבר, אפרים בר יצחק, סליחה למוסף יוה"כ).

— הפע', °הוּתַשׁ, — שהתישו אותו: אך אם יתיצבו חכמי ארץ לחלוק עליו כבר הותש כחו ואין לסמוך עליו אפילו בשעת הדחק (קול יהודה לכוזרי א ג).

— פִע', °תִּשֵּׁשׁ, — כמו הִפע': כדי שלא יהיו הנביאין מתגאין מתשש להן הקב"ה את כחן ומראה להם שאינם כלום (אגדת בראשית סט, ביהמד"ר ילינק ד).