עורך: אהרון האופטמן

מערכת: ציפי האופטמן, יוחנן נאגל

תמונת שער: סמל הקונגרס ‘ג’רוקון 82’: הקונגרס הבינלאומי הראשון על מד"ב, פנטסטיקה ומדע ספקולטיבי, שיתקיים בירושלים בתאריכים 27.6.82–2.7.82. בין האישים והארגונים שהבטיחו את השתתפותם: אלפרד בסטר, בן בובה, הרלך אליסון, הארי האריסון, רוברט שקלי, רוברט סילברברג, המרכז לחקר עב"ם, האגודה האמריקנית לחקר מד"ב, מכון החלל הלאומי, וכן מו"לים וחובבים מרחבי העולם כולו, כולל הגוש המזרחי.¹

ובכן, זהו זה, אין שום ספק בכך. לאחר שנים ארוכות של ‘יובש’, המדע הבדיוני רכש לעצמו סוף סוף אחיזה איתנה בתודעה של הציבור הישראלי. לא עוד חוג מצומצם וסגור של כמה מאות ‘משוגעים לדבר’ המפשפשים בדוכני מכירה של ספרי־כיס משומשים באנגלית. לא עוד הוצאת ספרים בודדה המוציאה לאור ספרים בודדים של סופרים בעלי שמות ‘בטוחים’. קשה להאמין, אבל פועלות כיום בארץ לא פחות משש הוצאות ספרים המוציאות לשוק סדרות שלמות של ספרי מד"ב, ובקצב מרשים ומה שמעודד עוד יותר מעצם הכמות, הרי היא העזתם של המו"לים ‘להסתכן’ עם סופרים ששמותיהם לא כל כך מוכרים עדיין לקהל הישראלי, כמו פיליפ ח. פארמר, פריץ לייבר, סטניסלב לם, ואחרים. הרי זכורים לנו עדיין היטב הזמנים בהם אסימוב והיינליין נחשבו לשיא החידוש…

נדמה לנו שמותר לנו לציין בסיפוק, ומבלי לחטוא ברברבנות, ש’פנטסיה 2000' תרמה במשהו למהפך מבורך זה, אשר לשמחתנו אינו מתבטא רק בענף הספרים. הולכת וגוברת הפעילות שמעבר לקריאה: נערכים דיונים וסימפוזיונים בנושא; אמצעי התקשורת מקדישים לו תשומת לב גוברת (כולל הטלוויזיה הלימודית והכללית); ההכנות לכינוס העולמי שייערך בירושלים בשנה הבאה נכנסות להילוך גבוה – בקיצור, המד"ב זוכה כיום אצלנו ליחס רציני יותר מהזלזול הסלחני שהיינו מורגלים בו לפני שנים.

מה מקומה וייעודה של ‘פנטסיה 2000’ כעת, לאור התפתחות זאת? עצם פרסומם של סיפורים קצרים איננו ייחוד עוד, שכן הוצאות הספרים מעיזות סוף־סוף לפרסם גם אנתולוגיות של סיפורים. על כן מוטל עלינו להציע לקורא המד"ב הרציני מה שאין הוא יכול למצוא בשום מקור אחר: ראשית, חומר מגוון יותר מבעבר, שיכלול הן סיפורים בסגנון חדשני של מיטב הסופרים העולמיים שאינם מוכרים עדיין בארץ, והן סיפורים קלאסיים מעולים מתקופת ‘תור הזהב’ ולפניה; שנית, סקירות על ספרים ומאמרים ברמה גבוהה הן על ספרות המד"ב והן על מדע ספקולטיבי ועתידנות; ודבר אחרון, לא פחות חשוב: למרות הביקורת שהביעו רבים כלפי סיפורי המד"ב הישראליים, לא יעלה על הדעת שכתב עת ישראלי למד''ב לא יפרסם את פרי עטם של סופרים וחובבים מקומיים, ולא ינסה לעודד בכך את צמיחתם של כשרונות חדשים. אמנם רק אחוז קטן מבין מאות הסיפורים שהגיעו אלינו עד כה זכה להגיע לדפוס, אך מבין אלה שפורסמו היו אחרים שלדעתנו היו עשויים להתפרסם גם על דפי כל אחד מכתבי העת הרציניים בחו"ל. לכן, מי שעדיין מהסס ותוחב את רפיו המצהיבים למגרה – ישלוף נא אותם החוצה וישלח לנו!

הרעיון להוציא לאור את ‘פנטסיה 2000’ נולד בקרב ארבעה חובבי מד"ב, לפני כשנתיים וחצי, ומומש בעבודת צוות מסורה שעיקר שכרה היה הסיפוק שבדפדוף בכל גליון חדש שיצא לאור. אך אין ספק שלא היה שום סיכוי להוציא את הרעיון לפועל, ובצורה מוצלחת, ללא עבודתו המסורה של אלי טנא, עורכו הראשון של המגזין, שפרש לאחרונה לעיסוקים אחרים. אלי טנא השקיע את מיטב זמנו ומרצו, וסיכן את כספו והמשך לימודיו באוניברסיטה, כדי להגיש לקורא הישראלי כתב־עת ברמה מקצועית גבוהה, על אף שנעשה ע"י חובבים חסרי נסיון. למרות הקשיים הרבים והפיתויים שבצידם, התעקש שלא להתפשר ולא להוריד את איכותו החזותית והתוכנית של המגזין. על כך נדמה לנו שאנו, חובבי המד"ב, חייבים לו תודה.

גיליון זה הינו השני שהוצא לאור על ידי הוצאת 'היפריון". ההוצאה עושה מאמצים מרובים על מנת להערך לקראת הוצאה סדירה ואמינה של הירחון. וזו, אולי, ההזדמנות לפנות בבקשה אל אלה מקוראינו הנאמנים שאינם נמנים עדיין עם ציבור המנויים הקבועים: אנא, חתמו על מינוי. בנוסף להנחה במחיר, אתם מסייעים בכך להבטחת קיומו והופעתו הסדירה של כתב־עת, שאנו מאמינים שהוא יקר ללבכם.

קריאה מהנה!

סיפורים:

שיר מזמור לליבוביץ׳ – וולטר מילר

פרחים לאלג’רנון – דניאל קייס

המנהל – גרשון בורנשטיין

אנשי מתן העליזים – סטיפן טול

משהו ירוק – פרדריק בראון

קדחת האביב – ג’ק ס. הלדמן

כוחו של המשפט – דיוויד מ. לוק

מדורים:

אסימוב על… קסם המדע

הקוסמוס של קרל סגאן

אנטומיה של סיפור על הגבול – יוחנן נאגל

הכנס העולמי ה־38 למד"ב – נחמן בן יהודה

פרופיל: ארתור ס. קלארק – קוסם הפליאה

מבזקים קוסמיים

בגליון הבא:

לראשונה ב’פנטסיה 2000' יופיעו שניים מסיפוריו של ריי ברדבורי, אחד מסופרי המד"ב המהוללים ביותר. המדור ‘פרופיל’ יוקדש אף הוא לסופר מצויין זה.

‘סחיטה’ הוא שם סיפורו המשעשע של האסטרונום הנודע פרד הויל, (מחבר ספר המד"ב המפורסם ‘הענן השחור’). תאודור סטרג’ן ישוב ויתארח על דפינו בסיפורו המוזר והמבריק ‘והרי החדשות’. וקוריוז מיוחד: אסימוב מראיין הפעם את עצמו (אלא את מי?) על ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ שהמציא, במאמר ‘המילה שהמצאתי’. כמו כן יופיע סיפורו החדש של אסימוב (שנכתב רק לפני חודשים אחדים), ‘מותו של פלוי’. כל זה הינו בערך מחצית מהגליון הבא…

אף כי שמו של וולטר מילר אינו נמנה עם השמות המפורסמים ביותר של סופרי הז’אנר, ומעטים הספרים שכתב (הוא פרסם בעיקר סיפורים קצרים, בשנות ה־50), השפעתו על המד"ב המודרני ניכרת ביותר. מעטים הם הסיפורים הנחשבים באמת לציוני דרך משמעותיים בהתפתחות המד"ב המודרני, ו’שיר מזמור לליבוביץ' הינו אחד מהם. הסיפור הופיע לראשונה בגליון אפריל 1955 של כתב־העת ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’. בעקבותיו נכתבו שני המשכים, ושלושתם יחד פותחו והורחבו מאוחר יותר לספר באורך מלא (תחת אותו שם), שראה אור ב־1960 וזכה בפרס ה’הוגו' ב־1961 (כשהוא מביס ‘ענקים’ כמו פול אנדרסון ותיאודור סטרג’ן). ספר זה הינו אחד הבודדים בז’אנר העוסקים בצורה מעמיקה בנושא הדת. כמו מרבית יצירותיו של מילר, מצטיין הסיפור ברמה ספרותית גבוהה ופיתוח דמויות מעבר לשטחיות המאפיינת יצירות מד"ב רבות, שחלקן עסקו כבר בנושא מרכזי זה – עתיד המין האנושי אחרי שואה גרעינית.

*

אגב, הספר המלא עומד להופיע בקרוב בעברית במסגרת ‘מועדון קוראי מעריב’, תחת השם ‘המנון לליבוביץ’.

* * *

האח פראנסיס ג’רארד איש יוטה לא היה מגלה לעולם את המסמך המקודש אלמלא הצליין החגור אזור־חלציים, אשר הופיע בעת צום הפסחא של הנזיר הצעיר במדבר. האח פראנסיס לא ראה למעשה מעולם צליין ולו אזור־חלציים, אך האיש היה נאמן עליו ממבט ראשון. הצליין היה ברנש שבע־ימים וכיפֵחַ ולו מַטֶה, כובע נצרים, זקן עבות, ועל סנטרו העבדקן כתמים צהובים. הוא צלע ונשא נאד מים קטן על כתפו האחת. חלציו היו באמת אזורים בפיסת שק מהוה ובלוי, וזה היה בגדו האחד למעט הכובע והסנדלים. בדרכו שרק לחן חסר־נעימה.

הצליין הבא שרך דרכו בכבדות בשביל המשובש מן הצפון, ונראה היה כי פניו מועדות ל’מנזר האחים של ליבוביץ', כתשעה קילומטרים דרומה. כשהבחינו הצליין והנזיר זה בזה חצצה ביניהם ערימה קדומה של גבבא. הצליין פסק משריקתו ונעץ את עיניו. הנזיר, עקב השלכות מסוימות הנובעות מחוק הבדידות לימי הצום, מיהר להסיט את מבטו והמשיך לעסוק בשלו – לערום סלעים ואבנים כדי לגונן בהם על מקלט הארעי שלו מפני הזאבים. האח פראנסיס נחלש מעט עקב עשרה ימים בהם לא כלל תפריטו אלא פרי צבר, וגילה כי העבודה גורמת לו סחרחורת קשה, המראות רעדו מול עיניו וכתמים שחורים ריקדו עליהם, ולראשונה לא היה בטוח כי הדמות העבדקנית אינה מחזה־שרב אשר רעבונו גרם לו, אך לאחר רגע קרא אליו האיש בעליזות, “אולה אלאיי!”

קולו היה נעים ומתנגן.

חוק הדממה אסר על הנזיר הצעיר לענות, והוא אך חייך בבישנות וכבש את מבטו בקרקע.

“האם זאת הדרך למנזר?” שאל הנווד.

הטירון הנהן אל הקרקע ונטל פיסת אבן דמוית־גיר. הצליין פילס לעברו את דרכו בינות להריסות. “מה אתה עושה בכל הסלעים?” חפץ לדעת.

הנזיר כרע וכתב במהירות את המילים “בדידות ודממה” על אבן גדולה ושטוחה, כדי שהנזיר – אם יכול לקרוא, מה שהיה בלתי סביר מבחינה סטטיסטית – יידע כי הוא שם מכשול של חטא בפני המסתגף ואולי יואיל לעוזבו לנפשו.

“הו, אם כך,” אמר הצליין, לרגע עמד סביבו, ואז נקש במטהו על אחת האבנים הגדולות, “זה נראה כמו סלע נחמד בשבילך,” הציע דרך־סיוע, והוסיף, “ובכן, בהצלחה. ולואי ותימצא לך בת־קול כאשר תשאל.”

לא מייד הבין האח פראנסיס כי הזר התכוון לבת־קול ולא לקול סתם, אלא רק הניח כי הברנש הזקן טעה בו וחשבו לחירש־אילם. הוא שב והגביה את מבטו אל הצליין המתנהל בכבדות ושורק, שלח אחריו בחופזה ברכת־דרך דוממת, וחזר למלאכתו – בניית ביתן בגודל של ארון־מתים בו יוכל לישון בלילה, בטוח מאימת הזאבים.

ציבור של ענני קומולוס, בדרכם להשפיע רביבי ברכה על ההרים, לאחר פתויו האכזרי של המדבר, הציע מקלט מבורך מאור השמש הקופח, והוא עבד במהירות על־מנת לסיים לפני שיעברו לבלי־שוב. הוא תיבל את עבודתו בתפילות לחש לבטחון שב’שליחות' של אמת, שכן זו היתה מטרת חיפושו הפנימי בעת שצם במדבר.

לבסוף הרים את הסלע שאותו הציע הצליין.

גוון המאמץ אזל מפניו במהירות. הוא נסוג צעד אחורנית ושמט את האבן, כאילו גילה נחש.

קופסת מתכת חלודה נחה מחוצה־למחצה בערימה…

הוא נע כלפיה בסקרנות, ואז עצר; היו דברים, חשב, ולעומתם היו ‘דברים’. הוא הצטלב בחופזה ומלמל פסקה לטינית קצרה כלפי שמייא. לאחר שהתאזר כך באומץ, שב ופנה אל הקופסה.

“שטן, הסתלק!”

הוא איים עליה בצלב הכבד של מחרוזת־התפילה שלו.

“הֵעלֵם, הו מסית ומדיח!”

הוא הוציא מבין גלימותיו מזלף זעיר והתיז במהירות על הקופסה מים קדושים, בטרם תוכל להבין מה מעשיו.

“אם יציר השטן את, העלמי!”

הקופסה לא הראתה כל סימני רעידה, התפוצצות, או התמוססות. כל נוזל מחלל־שם לא נטף ממנה. היא רק נחה במקומה בשלווה והניחה לרוח המדבר לנטף את הטיפות המקודשות.

“יהי כן,” אמר האח, וכרע ברך להוציאה ממשכנה. הוא התיישב על הערימה והוציא קרוב לשעה על פתיחתה בעזרת אבן. מחשבה חלפה במוחו ששריד ארכיאולוגי כזה – כי אין ספק שהיה זה שריד ארכיאולוגי – עשוי להיות האות משמיים לשליחותו, אך הוא דיכא את הרעיון בה במהירות שנקרה לפיו. ראש־המנזר שלו הזהירו בחומרה מפני ציפיה להתגלות אישית ישירה ויוצאת־דופן. אומנם, הוא בא מן המנזר לצום ולהסתגף ארבעים יום כדי שיבוא על גמולו בהשראה, אך לצפות לחזון או לקול קורא “פראנסיס, אייכה?” יהיה תקוות־שווא. טירונים רבים מדי חזרו ממשמרתם במדבר ובפיהם סיפורי אותות ומופתים וחזיונות בשמים, וראש־המנזר הטוב נקט מדיניות קשוחה ביחס אליהם. רק הוואטיקאן מוסמך להחליט באשר למהימנותם של דברים כאלו. “התקף של מכת שמש איננו ראיה לכך שאתה ראוי לשאת את נדריו החגיגיים של המסדר,” גנח. ודאי שהיה זה נכון, כי רק לעיתים רחוקות באה קריאה מן השמיים דרך מכשיר ולא דרך האוזן הפנימית, כהתגבשות הדרגתית של ביטחון פנימי. למרות זאת גילה האח פראנסיס כי הוא מטפל בקופסת המתכת ביראת כבוד מרובה ככל שייתכן במהלך ניפוץ.

היא נפתחה לפתע, וחלק מתוכנה נשפך. הוא נעץ זמן רב את עיניו בטרם העז לגעת, וצמרמורת קרה הצטברה לארך שדרתו. כאן היו עתיקות של ממש! וכתלמיד ארכיאולוגיה, כמעט ולא האמין למראה עיניו המעורפלות. האח ג’רום ישתולל מקנאה, חשב, אך מיהר להחניק חוסר־נדיבות זה ומלמל לשמיים את תודותיו על אוצר שכזה.

הוא נגע בפריטים בזהירות – הם היו ממשייים למדי – והחל לבחון אותם. לימודיו ציידוהו בידע מספיק לזהות מברג – כלי שפעם שימש לסיבוב פיסות דקות של מתכת לתוך עץ – וצמד סכיני חיתוך שאורך להביהם לא עלה על מידת ציפורן אגודלו, אך היו חזקים דיים לחתוך פיסות רכות של מתכת או עצם. היה כלי מוזר ולו ידית עץ רקובה ומכסה נחושת כבד בו דבקו מספר שבבים של עופרת מותכת, אך הוא לא יכול לעמוד על טיבו. היה גליל טבעתי של חומר שחור דביק, אשר מאות השנים שחלפו נתנו בו את אותותיהם והקשו על זיהויו. היו פיסות מתכת מוזרות, זכוכית שבורה, ואסף של חפצים זעירים דמויי צינוריות ובהם חוטים קצרצרים, מהסוג אותו העריצו עובדי האלילים והבמות כקמעות ואביזרי כישוף. אך כמה ארכיאולוגים ראו בהם שרידים של המאכינה אנאליטיקה האגדתית, אשר מקורה כמשוער עוד מלפני ‘מבול האש’.

את כל אלו ואחרים בחן בזהירות ופרש על אבן שטוחה ורחבה. את המסמכים שמר לסוף. המסמכים, כתמיד, היו השלל האמיתי, שכן ניירות כה מועטים שרדו לאחר דליקותיו של ‘דור הפשטות’, כאשר אפילו הכתבים המקודשים קרסו והשחירו והיו לעשן בעוד האספסוף הנבער והמנהם קורא לנקם.

שני גליונות מקופלים גדולים ושלושה פתקים משורבטים בכתב־יד היוו את שללו. הגיל עשאם פריכים והוא טיפל בהם בעדינות, כשהוא מסוכך עליהם מפני הרוח בגלימתו. כמעט בלתי־קריאים היו, וטויטו באותיות החפוזות של אנגלית שמלפני־המבול – שפה אשר שימשה כעת, יחד עם הלטינית, רק במנזרים וב’טכס הקדוש'. הוא פיענח לאיטו את האותיות, מזהה מלים אך אינו בטוח במשמעות. פתק אחד אמר: חצי קילו פסטרמי, קופסת כרוב־חמוץ, שישה בייגלך, בשביל אֶמָה. האחר הורה: לא לשכוח לקחת טופס 1040 בשביל הדוד רבניו. הפתק השלישי לא היה אלא טור מספרים שסכומם מוקף בעיגול, ממנו הוחסר סכום נוסף, ולבסוף חושבו אחוזים, ובעקבותיהם המלה לעזאזל! מכאן לא יכול להסיק ולא כלום, מלבד בדיקת החישובים, שהוכיחה כי הם נכונים.

משני הגליונות הגדולים יותר, האחד היה מגולל הדוקות והחל להתפורר כשניסה לפותחו; הוא יכול לפענח את המלים טופס מירוץ, ולא עוד. הוא החזירו לקופסה, לעבודת שחזור מאוחרת יותר.

הגליון הגדול השני היה דף מקופל יחיד, אשר קפליו היו כה פריכים עד כי יכול לבחון אך מעט בכך שהפריד בין הקיפולים והציץ ביניהם כמיטב יכולתו.

דיאגרמה… רשת של קווים לבנים על נייר כהה!

שוב חלפה צמרמורת קרה בשדרתו. היה זה תרשים – סוג נדיר־ביותר זה של מסמכים עתיקים אותו העריצו חוקרי העתיקות מעל לכול, ולרוב אתגר חשוב לפרשנים ומחפשי משמעויות.

וכאילו לא הספיק הממצא עצמו כדי ברכה, היה בין המלים הכתובות במסגרת, בפינתו התחתונה של המסמך, שמו של מייסד מסדרו – לייבוביץ' המבורך עצמו!

ידיו הרוטטות איימו לקרוע את הדף ברעד של אושר. מילות הפרידה של הצליין הדהדו באוזניו: “ולואי ותימצא לך בת־קול, כאשר תשאל.” בת־הקול הושמעה; הוא מצא את שליחותו.

הוא העיף בגניבה מבט נוסף כדי לוודא כי באמת נכון הדבר, ואז נשם, “באטה ליבוביץ', אורה פרו מה… סאנקטה ליבוביץ', אקס־אאודי מה.”¹ זו האחרונה היתה פניה נועזת למדי, הואיל ומייסד מסדרו טרם הוכרז לקדוש.

הוא שכח את אזהרתו של ראש־המנזר, קם על רגליו במהירות והביט על־פני המישור המזדהר דרומה, לכיוון בו בחר הנווד הזקן לבוש־השק. אך הצליין נעלם זה מכבר. ודאי מלאך אלוהים, אם לא לייבוביץ' המבורך עצמו, כי האם לא גילה אוצר ניסי זה, כשהצביע על הסלע אשר יש להזיזו ומלמל את ברכת הפרידה הנבואית?

האח פראנסיס עמד טובל ביראתו עד שהשמש האדומה נחה על הגבעות והערב איים לעוטפו בצלליו. לבסוף נע, והזכיר לעצמו את הזאבים. המתת שהוענקה לו לא הכילה כל ערובה לסגולה לגירוש חיות פרא, והוא נחפז להשלים את סוכתו בטרם תרד החשיכה על המדבר. כשיצאו הכוכבים, הצית את אישו ואיסף את סעודתו היומית של פרי הצבר הקטן הארגמני, מזונו היחיד מלבד חופן התירס הקלוי שהביא לו הכומר מדי שבת. לעיתים מצא עצמו בוהה ברעב בלטאות השורצות על הסלעים, וסיוטי גרגרנות פקדוהו.

אך הלילה הטריד אותו רעבונו פחות מהדחף קצר־הרוח לרוץ חזרה למנזר ולהכריז על מפגשו המופלא קבל עדתו ואֶחיו. את זה, כמובן, אי אפשר היה להעלות על הדעת. שליחות או לאו, עליו להישאר כאן עד סוף הצום, ולהמשיך כאילו לא אירע כל דבר יוצא מגדר הרגיל.

קתדרלה תיבנה על אתר זה, חשב מתוך חלום כשישב ליד האש. הוא יכול לראותה עולה מחורבות הכפר העתיק. מגדלים נהדרים שייראו למרחק של קילומטרים על פני המדבר…

אך קתדרלות נועדו לכינוס המוני עם. המדבר היה בית אך לשבטי הציידים הפזורים ויושבי המנזר. הוא הסכים בחלומותיו להתפשר על מקדש, אשר ימשוך נחילי צליינים לובשי־שק… הוא התנמנם. כשהתעורר, פחתה האש לכדי גחלים לוחשות. האם היה לגמרי לבדו? הוא מצמץ והתבונן בחשיכה. מאחורי מצע הרמץ האדמדם, מצמצה אליו חזרה דמותו האפלה של הזאב. הנזיר פלט קריאה וזינק למחסה.

הקריאה, כך החליט כשנח רועד במעון האבנים שלו, לא היתה הפרה חמורה של כלל השתיקה. היא חבק את קופסת המתכת והתפלל כי ימי הצום יעברו במהירות, וקול טפיפתן של הכפות שחט את הסוכה.

מדי לילה התגודדו הזאבים מסביב למחנהו, והחשיכה מלאה את נהימותיהם. הימים היו סיוט מבעית של רעב, חום, ושמש חורכת. הוא בילה אותם בתפילה וקישוש־עצים, ובנסיונות להחניק את קוצר־רוחו לבואו של הפסחא, סוף צומו ותעניתו. אך כשבאה לבסוף העת, גילה האח פראנסיס כי הוא מורעב ותשוש מכדי לצהול. בעייפות ארז את צרורו ותחב את קופסתו היקרה מתחת לזרועו האחת. משקלו פחת בכחמישה־עשר קילוגרם וכוחו נחלש בכמה שיעורים מאז תחילת הצום. הוא כשל בדרך בת תשעת הקילומטרים למנזר ונפל באפיסת כוחות מול שעריו. האחים שנשאוהו פנימה רחצוהו, גילחוהו וסכו את עור עורו הבקוע. הם דיווחו כי הוא הזה ובעבע ללא הרף על חזיון לבוש־שקים, פנה אליו לעיתים כאל מלאך ולעיתים כאל קדוש, שב וקרא בשמו של ליבוביץ' והודה לו על גילויָם של שרידים קדושים וטפס מירוץ.

דוחות כאלו הסתננו מבעד לקהילת הנזירים ובמהרה הגיעו אל אוזניו של ראש־המנזר, אשר עיניו הצטמצמו מייד לסדקים ולסתו התקשחה בתוקף מדיניותו.

“הביאוהו אלי,” נהם כומר ראוי זה בנימת קול שגרמה לרשם לדדות במהירות לדרכו.

ראש־המנזר פסע, חמתו גואה בו. לא שהוא התנגד לניסים כשלעצמם, אם נחקרו, אושרו, ונחתמו כראוי; שכן ניסים – אם כי לא יכלו להתחרות ביעילות מנהלית, וראש־המינזר היה מנהלן לא פחות מאשר כומר – היו סלע התשתית אשר עליו התבססה האמונה. אך אשתקד היה האח נויין עם ‘נס חבל־התליין’ שלו, ובשנה שלפני כן, האח סמירנוב, אשר נרפא דרך־נס מפודגרה כשטיפל במה שהיה בודאי שריד של ליבוביץ' המבורך, ובשנה שלפני כן… אוף! המקרים היו תכופים ומרגיזים מכדי שייסבלו.

מאז החל תהליך קידושו של ליבוביץ', רחרחו השוטים הצעירים אחר פיסות של מעשי ניסים כעדת כלבי־ציד טובי מזג, המשרטים בלהיטות בתחתיותיהם של שערי שמיים ומבקשים שייריים.

היה זה מובן למדי, אך גם בלתי־נסבל למדי. כל מסדר־נזירות להוט לכך שמייסדו יוכרז לקדוש, ונלהב להמציא כל שמץ הוכחה שיתמוך בעיניינו. אך עדתו של ראש־המנזר החלה להתפרע מעבר ליכולת שליטה, ולהיטותם לניסים עשתה את מסדרו האלברטיאני של ליבוביץ' ללעג ולקלס בואטיקן החדש. דעתו היתה נחושה להביא לכך שכל מושא ניסים חדש יישא בתוצאות, או כעונש על אמונת איוולת חצופה ופזיזה, או כשלמי סיגופים על מתת החסד, במקרה של אימות מאוחר יותר.

עד שנקש הטירון הצעיר על דלתו, הכניס ראש המנזר את עצמו למצב הרצוי של ציפיה טורפנית מתחת למעטה חיצוני רך־מזג.

היכנס, בני," נשם ברכות.

“שלחת…” הטירון עצר בחיוך מאושר כשהבחין בקופסת המתכת המוכרת על שולחנו של ראש המנזר. “לקרוא לי, האב חואן?” סיים.

“כן…” ראש המנזר היסס. קולו חייך בקיפאון צורב, והוא הוסיף: “או אולי תעדיף כי אני אבוא אליך, מכאן ואילך, מאחר שנעשית כה מפורסם.”

“הו לא, אבי!” האח פראנסיס האדים והבליע.

“אתה בן שבע־עשרה, ושוטה מוחלט.”

“אין ספק כי אמת הדבר, אבי.”

“איזה תירוץ בלתי מתקבל על הדעת תוכל להציע ליהירותך הבלתי נסבלת בהאמינך כי ראוי אתה לסמיכה?”

“אין מלים בפי, שליטי ומורי. גאוות החטא שלי אינה ראויה למחילה.”

“לדמות כי כה גדולה היא עד כי אינה ראויה למחילה – זאת יוהרה גדולה עוד יותר,” שאג הכומר.

“כן, אבי. תולעת אני באמת.”

פניו של אב־המנזר לבשו חיוך צונן, ואז שבה אליו שלוותו. “ואתה מוכן כעת להתכחש להבלי שגיונותיך בדבר המלאך שהופיע בפניך, כביכול, כדי לגלות לך את…” הוא החווה בבוז כלפי הקופסה, “את אוסף הפסולת הזה?”

האח פראנסיס הבליע ועצם את עיניו. “אני – אני חושש שאינני יכול להכחיש זאת, אדוני.”

“מה?”

“אינני יכול להכחיש את מה שראיתי. אבי.”

“האם אתה יודע מה עתיד לקרות לך כעת?”

''כן, אבי.''

“אז התכונן לקבל זאת!”

באנחה סבלנית, איסף הטירון את גלימותיו מעל למותניו והתכופף על השולחן. ראש־המנזר הטוב הוציא את חוטר האגוז העבה שלו מהמגירה והלקה אותו מלקות נאמנות עשר פעמים על העגבות החשופות. לאחר כל מלקה, הגיב הטירון כראוי ב"תהילה לאל!" על לֶקַח זה ביתרונות הענווה.

“האם תחזור בך כעת?” תבע ראש־המנזר כשהפשיל מטה את שרווליו.

“אבי, אינני יכול.”

הכומר הפנה את גבו ודמם לרגע. “טוב מאוד,” אמר בקצרה. “לך, אך אל תצפה להגיש העונה את נדרי הקדושה שלך עם האחרים.”

האח פראנסיס שב לחדרו בדמעות. רעיו הטירונים יצטרפו לשורות הנזירים מן המניין של המסדר, בעוד הוא חייב לחכות שנה נוספת – ולבלות עונת צום נוספת בין הזאבים במדבר, בביקוש אחר שליחות אשר לפי דעתו כבר הוענקה לו בהדגשת יתר. עם חלוף השבועות, מכל מקום, התנחם מעט בהבחינו כי האב חואן לא היה רציני לחלוטין כשהתייחס לממצאו כאל ‘אוסף של פסולת’. השרידים הארכיאולוגיים עוררו עניין ניכר בין האחים, וזמן רב הוקדש לניקוי הכלים, מיונם, שיקום המסמכים והשבת גמישותם, ולנסיונות לפענח את משמעותם. ואפילו עבר לחש בין הטירונים כי האח פראנסיס גילה שרידים אמיתיים של ליבוביץ' המבורך עצמו – ובמיוחד תרשים ועליו הכותרת ליבוביץ' את הארדין, וכמה כתמים חומים שאולי היו דמו – או במידה לא פחותה של סבירות, כפי שציין ראש־המנזר, אולי היו כתמים מליבת תפוח רקובה. אך התאריך על התדפיס ציין את ‘שנת החסד’ 1956, שהיתה – בקירוב ככל שניתן להעריך – בתוך משך חייו של אדם נערץ זה, חיים שעורפלו כעת באגדות ומיתוסים, עד כדי כך שהיה קשה להכריע יותר מעובדות ספורות בנוגע לאיש.

נאמר כי האֵל, במטרה לבחון את המין האנושי, ציווה על חכמי הדור, וביניהם ליבוביץ' המבורך, לשכלל כלי נשק שטניים ולהפקידם בידי הפרעונים של אותם ימים. ובכלי נשק אלו השמיד האדם תוך שבועות ספורים את מרביתה של תרבותו ומחה מעל פני האדמה חלק גדול מהאוכלוסיה. לאחר ‘מבול האש’ באו המגיפות, הטירוף, ותחילתו העקובה־מדם של ‘דור הפשטות’, כאשר שרידיה הנזעמים של האנושות קרעו לגזרים פוליטיקאים, טכנאים ומלומדים, ושרפו את כל התעודות העלולות לכלול מידע שיוכל להוביל עוד פעם אל נתיבי האבדון. דבר לא היה שנוא יותר מן המילה הכתובה, או האדם המלומד. בימי אותו דור החלה המילה ‘פשטן’ לקבל משמעות של ‘אזרח מהוגן וישר’, מושג שפעם צויין במונח ‘איש העם’. כדי להימלט מזעמם הצודק של הפשטנים הנותרים לפליטה, ברחו מדענים ומלומדים רבים למקלט היחיד שיכול להציע להם הגנה. האם הקדושה, הכנסיה, קיבלה אותם, עטתה עליהם גלימות נזירוּת, וניסתה להסתירם מהאספסוף. לעיתים הועילה ההסואה; לעיתים קרובות יותר נכשלה. מנזרים נפלשו, מסמכים וספרי קודש נשרפו, פליטים נתפסו ונתלו. ליבוביץ' ברח אל הסיסטרציאניים, קיבל על עצמו את שבועתיהם, הפך לכומר ולאחר שתים־עשרה שנים קיבל רשות מ’הכס הקדוש' לייסד מסדר נזירים חדש שייקרא ‘האלברטיאנים’, על־שם הקדוש אלברט הגדול, מורהו של אקווינס וקדוש פטרון של המדעים. המסדר החדש הוקדש לשמירת היידע, של חול וקודש כאחד, וחובת האחים היתה לזכור בעל־פה אותם ניירות וספרים שניתן היה להבריחם אליהם מכל קצווי העולם. ליבוביץ' זוהה לבסוף על־ידי פשטנים כמדען לשעבר, ועונה למוות בתליה; אך המסדר המשיך, וכשנעשה שוב בטוח להחזיק במסמכים כתובים, שוכתבו ספרים רבים מן הזיכרון. מכל מקום, ניתנה עדיפות לכתבי קודש, להיסטוריה, למדעי האדם והחברה – מאחר שזכרונותיהם של הזוכרים היו מוגבלים, ומועטים מבין האחים היו בעלי הכשרה שאיפשרה להם להבין את מדעי הטבע. מהמאגר העצום של ידע אנושי נותר אך קומץ מעורר־חמלה של ספרים בכתב־יד.

כעת, לאחר שש מאות שנים של חשיכה, עדיין שמרום הנזירים, למדו אותם, העתיקו אותם, והמתינו. לא הטריד אותם כלל שהיידע שהצילו היה מחוסר־תועלת – ובחלקו אף בלתי־מובן. היידע היה בנמצא, והיתה זו חובתם להצילו, והוא עדיין יהיה עימם ואפילו יארך עידן החושך בעולם רבבת שנים.

האח פראנסיס ג’רארד איש יוטה שב למדבר בשנה הבאה וצם שנית בבדידות. עוד פעם חזר, חלוש וכחוש, להתייצב בפני ראש־המנזר, שתבע לדעת אם הוא טוען להיוועדויות נוספות עם חברי הכת השמימית, או שהוא מוכן לחזור בך מסיפורו דאשתקד.

“אינני יכול לבטל את מה שראיתי, מורי,” השיב הנער.

שוב טיהרו ראש־המנזר בישוע, ושוב דחה את חברותו. המסמכים, מכל מקום, הועברו לסמינר לחקירה, לאחר שנעשה עותק. האח פראנסיס נותר טירון, והמשיך לחלום בגעגועים על המקדש אשר ייבנה ביום מן הימים על אתר ממצאו.

“נער עקשן!” געש ראש־המנזר. “מדוע לא ראה מישהו אחר את הצליין האווילי שלו, אם היו פניו של הברנש המרושל מועדות למנזר כפי שאמר? עוד תעלול שישמש חומר להלצותיו של סניגורו של השטן. לבוש־שקים, אכן!” השק הטריד את ראש־המנזר, שכן המסורת סיפרה כי ליבוביץ' נתלה כששק משמש לו ברדס.

האח פראנסיס בילה שבע שנים כטירון, שבע תעניות במדבר, והתמחה מאוד בחיקוי קריאות זאבים. כדי לשעשע את אחיו, נהג להזעיק את החבורה לקרבת המנזר ביללות לאחר רדת החשיכה. ביום שירת במטבח, קרצף את מרצפות האבן, והמשיך במחקר העתיקות שלו.

ביום מן הימים הגיע למנזר שליח מהסמינר, רכוב על חמור, ועימו בשורות טובות. “נודע,” אמר השליח, “כי המסמכים אשר נמצאו בסמיכות לכאן הם אותנטיים ותאריך מוצאם נכון, וכי התרשים קשור איכשהו לעבודתו של מייסדכם. הוא נשלח לואטיקאן החדש למחקר נוסף.”

“ייתכן שזהו שריד אמיתי של ליבוביץ', אם כן?” שאל ראש־המנזר בשלווה.

אך השליח לא יכול להתחייב עד כדי כך, ורק הרים אחת מגבותיו.

“נאמר שליבוביץ' היה אלמן בזמן הסמכתו. אם אפשר יהיה לגלות את שמה של אישתו המנוחה…”

ראש־המנזר נזכר בפתק שבקופסה ובו מצרכי מזון מסויימים לאישה, ואף הוא הרים גבה.

זמן קצר לאחר מכן, הזעיק את האח פראנסיס לחדרו. “נערי,” אמר הכומר, קורן ממש, “אני מאמין כי הגיע הזמן שתגיש את נדריך החגיגיים. וברצוני לברך אותך על סבלנותך והתמדתך. לא נשוב לדבר עוד על, אה… מפגשך עם, אה, הנווד המדברי. אתה פשטן טוב. אתה רשאי לכרוע ולקבל את ברכתי, אם רצונך בכך.”

האח פראנסיס נאנח ונפל קדימה בעלפון מוות. ראש־המנזר בירכו והשיב את רוחו, והרשה לו להצהיר את נדרי האמונה של האחים האלברטיאניים של ליבוביץ', ולקבל על עצמו לעולמים עוני, צניעות, צייתנות, ושמירת החוקים.

לאחר מכן הועבר במהרה לחדר ההעתקות, כשוליה לנזיר מזדקן בשם הורנר, שם יבלה ללא־ספק את שארית ימיו באיור דפיהם של טקסטים אלגבריים בדוגמאות של ענפי זית ומלאכים עליזים.

“יש לך חמש שעות לשבוע,” חרק מדריכו הקשיש, “אשר יותר לך להקדישן לפרויקט לפי בחירתך שלך, אם יאושר, ואם תחפוץ בכך. אם לא, יוקדש הזמן להעתקת ‘עיקרי הדת’ ואותם קטעים של הבריטניקה שקיימים.”

הנזיר הצעיר הרהר בדבר, ואז שאל: “היותר לי להקדיש את הזמן לביצוע עותק יפהפה של תרשים ליבוביץ'?”

את הורנר קימט את מצחו בספק. “אינני יודע, בני – ראש־המנזר הטוב שלנו רגיש למדי לנושא זה. חוששני…”

האח פראנסיס הפציר בו.

“ובכן, אולי,” אמר הזקן בהיסוס. “זה עושה רושם של פרויקט קצר למדי, ואם כן – ארשה זאת.”

הנזיר הצעיר בחר בעור־הטלה העדין ביותר שעמד לרשותו ובילה שבועות רבים בעיבודו, מתיחתו, יישורו למשטח מושלם, והלבנתו כשלג טהור. שבועות נוספים הוציא על בחינה מדוקדקת של עותקי המסמך היקר, עד שהכיר כל קו זעיר וכל תו ברשת הסבוכה של סימנים גיאומטריים וסמלים מיסתוריים. הוא שקד עליו עד שיכול היה לראות את המבוך הנפלא כולו בעיניים עצומות. שבועות נוספים הוקדשו לחיפוש קפדני בספרית המנזר אחר כל מידע העשוי להוביל להטלת ניצוץ־אור כלשהו על חידת התרשים.

האח ג’ריס, נזיר צעיר שעבד עימו בחדר ההעתקה ואשר הקניטו לעיתים מזומנות על מפגשיו הניסיים במדבר, בא לפזול בו מעבר לכתפו ושאל: “מה, אמר נא, היא משמעותה של ‘מערכת טרנזיסטורי בקרה ליחידה שש־בש’?”

“ברור, זה שמו של הדבר שאותו מייצגת דיאגרמה זו,” אמר פראנסיס, מעט ברוגז מאחר שג’ריס פשוט קרא בקול את כותרתו של המסמך.

“ודאי,” אמר ג’ריס. "אך מהו הדבר שאותו מייצגת הדיאגרמה?''

“מערכת טרנזיסטורי בקרה ליחידה שש־בש, מן הסתם.”

ג’ריס צחק בלעג.

האח פראנסיס האדים. “אני משער,” אמר, “כי היא מייצגת מושג מופשט, ולאו דוקא דבר קונקרטי. ברור כי אין זו תמונה מזוהה של עצם, אלא אם כן הצורה כה מסוגננת עד כי נדרש אימון מיוחד כדי לראותו. לדעתי, ‘מערכת טרנזיסטורי בקרה’ היא איזו הפשטה גבוהה בעלת ערך טרנסצנדנטאלי.”

“השייכת לאיזה ענף של ידע?” שאל ג’ריס, עדיין בחיוך שאנן.

“ובכן…” האח פראנסיס שהה. “מאחר שליבוביץ' המבורך היה אלקטרוניקאי לפני שבועתו והסמכתו, אני מניח כי המושג שייך לאמנות האבודה הקרויה אלקטרוניקה.”

“כך כתוב. אך מה היה נושאה של אמנות זו, אח?”

''אף זה כתוב. נושאה של האלקטרוניקה היה ‘האלקטרון’, אשר מקור מקוטע אחד מגדיר כ’פיתול שלילי של הלא־כלום'."

“חריפותך מרשימה אותי,” אמר ג’ריס. "כעת אולי תוכל לומר לי כיצד לשלול לא־כלום?''

האח פראנסיס האדים קלות והתפתל בחיפוש אחר תשובה.

“שלילת לא־כלום נותנת משהו, אני מניח,” המשיך ג’ריס. “ובכן – האלקטרון ודאי היה פיתול של משהו. אלא אם כן השלילה מתייחסת ל’פיתול', ואז יהיה זה ‘לבטל פיתול של לא־כלום’, אה?” הוא גיחך. “כמה חכמים להפליא היו קדמונים אלו! אני מניח שאם תתמיד בכך, פראנסיס, תלמד כיצד לבטל פיתול של לא־כלום, ואז יהיה לנו ‘אלקטרון’ בתוכנו. היכן נשים אותו? על כס נישא ורם, אולי?”

“אינני בטוח,” ענה פראנסיס בנוקשות. “אך אני מאמין שאין ספק שהאלקטרון היה קיים פעם, אם כי אינני יכול לומר כיצד היה בנוי או מה היה עשוי להיות שימושו.”

מנתץ־הפסילים צחק בלעג ושב לעבודתו. התקרית העציבה את פראנסיס, אך לא הסיטה אותו מדבקותו במשימתו. כאשר מיצה את מלאי המידע הדל של הספריה באשר לאמנותו האבודה של מייסד המסדר האלברטיאני, החל להכין רישומי הכנה לדגמים בהם התכוון להשתמש על הגויל. הדיאגרמה עצמה, מאחר שמשמעותה נעלמת, תועתק בדייקנות כשם שהיתה בתרשים, ותשורטט בקוים שחורים־כפחם. האותיות והמספרים, מכל מקום, יועתקו לכתב מקושט וססגוני יותר מהאותיות המרובעות הפשוטות שבהן השתמשו הקדמונים. והנוסח הכלול במסגרת מרובעת תחת הכותרת ‘מִפרָט’ יחולק מסביב לשולי המסמך, על גליונות ומגינים בהם יתמכו יונים ומלאכים. הוא יעשה את קוויה השחורים של הדיאגרמה פחות נוקשים וחמורים בכך שידמה את הקישוט הגיאומטרי לסורג, ויעטרו בגפנים ירוקות ופירות זהב, ציפורים ואותו נחש ערמומי. למעלה־למעלה תהיה דמותו של האל התלת־אנפין, ולמטה שלט הגיבורים של המסדר האלברטיאני. כך תפואר ‘מערכת טרנזיסטורי הבקרה’ של ליבוביץ' המבורך ותערב לעין לא פחות מאשר לתבונה.

כאשר סיים את התרשים הראשוני, הראה אותו בבישנות לאח הורנר להערות או אישור. “אני רואה,” אמר הזקן מעט בחרטה, “כי משימתך לא תהיה קצרה כפי שקיוויתי. אך… מכל מקום המשך בה. העיצוב יפהפה, באמת יפהפה.”

“תודה לך, אחי.”

האיש הזקן נשען קרוב כדי לקרוץ כיודע־סוד. “שמעתי כי העיון בהקדשתו של ליבוביץ' המבורך הואץ, כך שייתכן שראש־המנזר היקר שלנו פחות מוטרד מאתה־ידע־מה מאשר קודם לכן.”

החדשות על אותה האצה נתקבלו, כמובן, בשמחה בכל מנזרי המסדר, בפועל נחשב ליבוביץ' לקדוש זה מכבר, אך הצעד האחרון בהכרזתו כקדוש עלול לקחת עוד שנים מרובות, למרות שהמקרה היה בעיון; ואכן היתה אף אפשרות שמליץ היושר של השטן ימצא עדות שתמנע לחלוטין את ההקדשה.

חודשים רבים לאחר שהעלה לראשונה את רעיון המשימה, החל האח פראנסיס לעבוד למעשה על הגויל. דקויותיה של מלאכת הסופרים, המלאכה העדינה עד כדי עינוי של ציור עלה הזהב, הפרטים הדקים כחוט השערה, הפכו זאת לעמל של שנים; וכשהחלו עיניו להטרידו, היה שבועות ארוכים שבהם לא העז כלל לגעת בו מחשש שיקלקלו בטעות אחת קטנה. אך לאט וביסורים החלה הדיאגרמה העתיקה לעטות יופי מסנוור. אחי המנזר נקהלו להתבונן ולמלמל עליה, והיו אף כאלו שאמרו כי ההשראה היא הוכחה מספקת למפגשו האמור עם הצליין שאולי היה ליבוביץ' המבורך.

“אינני יכול להבין מדוע אינך מוציא את זמנך על משימה מועילה,” היתה הערתו של ג’ריס, מכל מקום. הנזיר הספקן השתמש בזמנו החופשי שלו כדי להכין אהילי עור דקוראטיביים למנורות השמן שבקאפֶלָה.

האח הורנר, המעתיק המומחה הזקן, נפל למשכב. תוך שבועות היה ברור שהנזיר האהוב שוכב על ערש־מותו. בתוך אבלו של המנזר, מינה ראש־המנזר בשקט את האח ג’ריס למשגיח חדר ההעתקות.

מיסת הקבורה נאמרה לפני חג המולד, ושרידיו של הזקן הקדוש הוחזרו לאדמה אשר ממנה בא. למחרת הודיע האח ג’ריס לאח פראנסיס כי לדעתו הגיע הזמן שיניח מידיו את שעשועי הילדות ויתחיל במלאכת גברים. בצייתנות עטף הנזיר את משימתו היקרה בקלף, הגן עליה בלוח כבד, הניחה על המדף, והחל לייצר אהילי עור. הוא לא השמיע כל מלמול של מחאה, והתנחם בהכרה כי ביום מן הימים תצא נשמתו של האח ג’ריס באותה דרך שיצאה זו של האח הורנר, כדי להתחיל בחיים אשר עבורם לא היה חדר ההעתקות אלא פרוזדור; ולאחר מכן, אי"ה, אולי יורשה להשלים את מסמכו האהוב.

ההשגחה, מכל מקום, התערבה בעניין מוקדם יותר. במהלך הקיץ הבא, הגיע למנזר ברכיבה מונסיניור ועימו פקידים אחדים ושיירת חמורים, והכריז כי הוא בא מהואטיקן החדש, כמליץ־יושר של ליבוביץ' בתהליכי ההקדשה, כדי לחקור את העדות העשויה להיות נוגעת בדבר, אותה יוכל המנזר להציג, לרבות התגלותו האמורה של המקודש למישהו בשם פראנסיס ג’רארד איש יוטה.

הג’נטלמן התקבל בחמימות. אוכסך בחדר השמור להגמונים אורחים, ושישה נזירים צעירים שירתו לפניו ונענו לכל משאלותיו, שהיו מועטות ביותר. היינות הטובים ביותר נפתחו, הציידים לכדו את השלוים והקוקיות הדשנים ביותר, ומליץ־היושר שועשע מדי לילה על־ידי כנרים וליצנים, למרות שהאורח התעקש בהתמדה כי על החיים במנזר להמשיך במסלולם כרגיל.

ביום השלישי לביקורו שלח ראש־המנזר אחר האח פראנסיס. “מונסיניור די סימון חפץ לראותך,” אמר. “אם תשלח רסן מדמיונך, נער, נעשה ממעיך כמיתרים לכינור, נאכיל את כבדך לזאבים, ונקבור את העצמות באדמה טמאה. כעת לך לך לראות את הג’נטלמן הזקן.”

האח פראנסים לא נזקק לאזהרה כזו. מאז שניעור מהזיות הקדחת שלו לאחר תקופת הצום הראשונה במדבר, מעולם לא הזכיר את המפגש עם הצליין אלא אם כן נשאל עליו, ואף לא הרשה לעצמו להעלות השערות באשר לזהותו של הצליין. הסיכוי שהצליין יהווה למוסדות הגבוהים של הכנסיה עניין לענות בו הפחידו מעט, ונקישתו על דלת המונסיניור היה חיישנית.

הוברר לו כי לא היה בסיס לפחדו. המונסיניור היה ישיש דיפלומאטי ונעים־הליכות שעשה רושם כי הוא מתעניין באמת במהלך חייו של הנזיר הקטן.

“וכעת בדבר פגישתך עם מייסדנו המבורך,” אמר לאחר כמה דקות של דברי־אדיבות מקדימים.

“הו, אך מעולם לא אמרתי שהוא ליבוביץ' המבו– –”

“כמובן שלא, בני. כעת, יש לי דוח עליו, כשם שליקטתי ממקורות אחרים, והייתי רוצה שתקרא אותו, ותאשר או תתקן אותו.” הוא השתהה כדי להוציא מגילה מתיבתו ומסרה לפראנסיס. “המקורות לגרסה זו, כמובן, לא היו אלא עדי־שמיעה,” הוסיף, “ורק אתה יכול לתאר זאת ממקור ראשון, ולכן הייתי רוצה שתערוך אותו בדקדנות מרובה.”

“כמובן. מה שקרה היה בעצם פשוט מאוד, אבי.”

אך היה ברור מעוביה של המגילה כי עדות השמיעה לא היתה כה פשוטה. האח פראנסיס קרא אותה בחשש גובר שבמהרה גדל למימדים של אימה טהורה.

“אתה נראה חיוור, בני. האם משהו אינו כשורה?” שאל הכומר המכובד.

“זה… זה… זה לא היה כך כלל וכלל!” השתנק פראנסיס. “הוא לא אמר לי יותר ממילים אחדות. ראיתי אותו רק פעם. הוא רק שאל אותי על הדרך למנזר וטפח על הסלע שמתחתיו מצאתי את השרידים.”

“ללא מקהלה שמימית?”

"הו, לא!''

“ומה בדבר ההילה ומרבד הורדים שגדל על הדרך בה הלך – זה לא אמת?”

“שהדי במרומים, דבר מכל אלו לא התרחש מעולם!”

“אה, ובכן,” נאנח הסניגור, “סיפורי נוסעים תמיד לוקים בהפרזות.”

הוא נראה עצוב, ופראנסיס מיהר להתנצל, אך הסניגור פטר זאת כדבר שחשיבותו לגבי העניין אינה מרובה. “ישנם ניסים אחרים, שתועדו בזהירות,” הסביר, “ומכל מקום – יש פרט אחד טוב במסמכים שגילית. חשפנו את שם האישה שמתה לפני שמייסדנו הגיע למסדר.”

“כן?”י

“כן. שמה היה אמילי.”

חרף אכזבתו ממפגשו של האח פראנסיס עם הצליין, בילה מונסיניור די סימון חמישה ימים באתר התגלית. נלווה אליו קהל נלהב של טירונים מהמנזר, כולם מצוידים במעדרים ואחים. לאחר חפירות נרחבות, חזר הסניגור ועימו אוסף קטן של חפצים נוספים, וקופסת פח נפוחה אחת שהכילה ערבוביה רקובה שאולי היתה פעם כרוב־חמוץ.

לפני פרידתו ביקר בחדר ההעתקות וביקש לראות את העתקו של האח פראנסיס מהתרשים המפורסם. הנזיר מחה כי אין זה ולא כלום, והציגו בלהיטות כזו עד כי ידיו רעדו.

“לכל הרוחות!” אמר המונסיניור, או קללה דומה. “סיים אותו, בן־אדם, סיים אותו!”

הנזיר הביט בחיוך באח ג’ריס. האח ג’ריס הסתובב במהירות; עורפו הסמיק. בבוקר שלמחרת חידש פראנסיס את עבודתו על הרישום המאויר, בעלה זהב, נוצות, מברשות וצבעים.

ואז באה שיירת חמורים נוספת מהואטיקאן החדש, עמוסה לעייפה בפקידים ושומרים חמושים להגנה מפני שודדי דרכים, וזו הפעם עמד בראשה מונסיניור ולו קרניים קטנות וניבים חדים (או כך העידו לאחר מכן כמה טירונים), אשר הכריז כי הוא האדבוקאטוס דיאבולי, המתנגד להקדשתו של ליבוביץ', וכי הגיע לחקור – ואולי לקבוע אחריות, רמז – למספר שמועות היסטריות שלא־ייאמנו, אשר הסתננו מהמנזר והגיעו אפילו לפקידים גבוהים בואטיקאן החדש. הוא הבהיר כי לא יסבול כל שטויות רומנטיות.

ראש־המנזר בירכו בנימוס והציע לו מיטת ברזל בחדר עם חלון דרומי, לאחר שהתנצל על כך שחדר האורחים נחשף לאחרונה לאבעבועות־רוח. את המונסיניור שירתו אנשי צוותו שלו, והוא אכל דיסת תירס ושורשים עם הנזירים בחדר האוכל.

“אני מבין שאתה רגיש להתקפות התעלפות,” אמר לאח פראנסיס כשהגיעה העת האיומה. “כמה מחברי משפחתך סבלו ממחלת־הנפילה או שיגעון?”

“אף אחד לא, הוד מעלתך.”

“אינני ‘מעלתך’,” אמר הכומר בחריפות. “כעת נוציא ממך את האמת.” נימת קולו רמזה כי הוא החשיב זאת לניתוח פשוט וחלק אשר מן הראוי היה לעשותו לפני שנים.

“האם ידוע לך כי ניתן להזקין מסמכים באופן מלאכותי?” תבע.

פראנסיס לא ידע.

"האם ידעת כי שם אישתו של ליבוביץ' היה אמילי, וכי ‘אֶמָה’ אינו קיצור חיבה של אמילי?''

פראנסיס לא ידע זאת, אך נזכר מילדותו כי הוריו שלו לא הקפידו ביותר על השמות בהם כינו זה את זו. “ואם בחר ליבוביץ' המבורך לקרוא לה אֶמָה, כי אז מובטח לי…”

המונסיניור התפרץ, שיסע את פראנסיס בשיניים וציפורנים סֶמַנטיות, והותיר את הנזיר המבולבל, תוהה אם ראה אי־פעם צליין בכלל.

לפני יציאתו של הסניגור, ביקש אף הוא לראות את העותק המאויר של התדפיס, והפעם רעדו ידיו של הנזיר בחרדה כאשר הציגו, שמא יוכרח שנית לנטוש את המשימה. אך המונסיניור רק עמד והתבונן בו, הבליע קלות, והכריח את עצמו להניד בראשו. “דמיונך פורה,” הודה, “אך, כמובן, הדבר כבר ידוע לנו, האין זאת?”

מייד התקצרו קרניו של המונסיניור קמעה, והוא יצא עוד באותו ערב לואטיקאן החדש.

השנים זרמו בנחת, מקמטות את הפנים שהיו פעם צעירות, וזורקות שיבה בצדעים. עבודותיו הנצחיות של המנזר נמשכו, וטפטוף איטי של כתבי יד מועתקים ומשועתקים סופק לעולם החיצון. האח ג’ריס פיתח שאיפה לבנות בית דפוס, אך כאשר דרש ראש המנזר נימוקים, יכול רק להשיב, “כדי שנוכל לייצר ייצור המוני.”

“הו? ובעולם שאנן בבערותו, מה מצפה אתה לעשות בחומר? למוכרו כחומר הסקה לאיכרים?”

האח ג’ריס משך בכתפיו בצער, וחדר ההעתקות המשיך בדיו ונוצה.

ואז, באחד האביבים, זמן קצר לפני הפסחא, הגיע שליח ובפיו בשורות טובות למנזר. תיק ליבוביץ' נסגר. בקרוב תתכנס מועצת הקרדינלים, ומייסד המסדר האלברטיאני ייכלל בלוח השנה של הקדושים. במהלך עת העליזות שבאה בעקבות ההכרזה, קרא ראש־המנזר – שהיה כעת זקן מאוד ורפה־שכל מעט – לאח פראנסיס, וזמזם:

“הוד קדושתו מצווה שתהיה נוכח בעת הכרזתו לקדוש של איזאק אדוארד ליבוביץ'. הכן עצמך לדרך.”

“עכשיו אל תתעלף לי עוד פעם,” הוסיף ברגזנות.

המסע לואתיקאן החדש היה עתיד לארוך לפחות שלושה חודשים, ואולי אף יותר, תלוי עד כמה יצליח האח פראנסיס להתקדם לפני שהשודד הבלתי־נמנע ישחררו ממשא אתונו, מאחר שיילך ללא נשק ולבדו. הוא נשא עימו רק קערת נדבות ואת העותק המאויר של תדפיס ליבוביץ', בתקווה שהשודד הנבער לא ימצא חפץ בזה האחרון. כאמצעי זהירות, מכל מקום, כיסה בטלאי שחור את עינו הימנית, כי האיכרים היו שטופים באמונות טפלות, ולעיתים קרובות ניתן היה להבריחם אפילו ברמז לעין־הרע. בכוחו זה יצא.

חודשיים ומשהו לאחר מכן פגש את השודד שלו על שביל הררי באזור מיוער מאוד ורחוק מכל מקום ישוב. שודדו היה אדם נמוך, אך כבד, ראשו קטן כגולת משחק ולסתו כגוש גרניט. הוא עמד בשביל ברגלים פשוקות, זרועותיו העצומות שלובות על חזהו, וצפה בהתקרבותה של הדמות הקטנה על האתון. השודד נראה לבדו, וחמוש רק בסכין אותו לא טרח לשלוף מהנדן שבחגורתו. הופעתו היתה בגדר אכזבה, שכן פראנסיס ציפה בסתר ליבו לפגישה נוספת עם הצליין שמכבר הימים.

“רד.” אמר השודד.

האתון עצרה על השביל. האח פראנסיס הטיל אחורה את ברדסו כדי לגלות את הטלאי שעל עינו, והרים אצבע רועדת לגעת בו. השודד השליך את ראשו אחורנית וצחק צחוק שהיה עשוי בה במידה לנבוע מגרונו של השטן בעצמו. האח פראנסיס מלמל השבעת רוחות אך השודד לא התרשם כנראה.

“התחבולה הזו מיושנת כבר שנים,” אמר. “רד.”

פראנסיס חייך, משך בכתפיו, וירד ללא מחאה.

“יום טוב לך, אדוני,” אמר בנעימות. “יכול אתה ליטול את החמור. ההליכה תשפר את בריאותי, סבורני.” הוא חייך שנית והחל להסתלק.

“עצור,” אמר השודד. “התפשט עירום. ונראה מה יש בחבילה הזאת.”

האח פראנסיס נגע בקערת הנדבות שלו והחווה תנועה חסרת־אונים, אך זו לא הביאה אלא צחוק לעג נוסף. “כבר ראיתי גם את התחבולה עם קערת הנדבות,” אמר. “לאחרון שעשה אותה היה חצי הֶקְלוֹ זהב במגף. עכשיו תתפשט.”

האח פראנסיס חלץ את סנדליו והחל להתפשט. השודד חיפש בבגדיו, לא מצא דבר, והטילם חזרה אליו.

“ועכשיו נסתכל מה יש בחבילה.”

“אין זה אלא מסמך, אדוני,” מחה הנזיר. “אין לו ערך לאיש אלא לבעליו בלבד.”

“פתח אותה.”

האח פראנסיס ציית בדממה. עלה הזהב והדגם הססגוני בהקו ונצצו באור השמש אשר הסתנן מבעד לעלווה. לסתו הסלעית של השודד נשמטה קמעה. הוא שרק בשקט.

“איזה יופי! איך שהאישה שלי תשמח לתלות ת’זה על הקיר!”

הוא המשיך להתבונן ואילו קרביו של הנזיר נהפכו לאים. אם שלחת אותו לבחנני, אלי, העתיר בליבו, כי אז עזור לי למות כגבר, כי על גופתו המתה של עבדך ייקחהו, אם חייב הוא לקחתו.

“עטוף אותו בשבילי,”

ציווה השודד, קופץ את ליסתו בהחלטה פתאומית.

הנזיר ייבב חרישית. “אנא, אדוני, הן לא תיקח את מפעל חייו של אדם. חמש־עשרה שנים עבדתי על איורו של כתב־יד זה, ו…”

“ובכן! עשית אותו בעצמך, ככה?” השודד השליך את ראשו אחורנית ונהם שנית.

פראנסיס האדים. “אינני רואה את המצחיק שבכך, אדוני…”

השודד הצביע עליו בין פרץ צחוק אחד למשנהו. “אתה! חמש־עשרה שנים בשביל לעשות צעצוע נייר. אז זה מה שאתה עושה. תגיד לי למה. תן לי סיבה אחת טובה. לחמש־עשרה שנים. הא!”

פראנסיס בהה בו בדממה מוכת־תדהמה ולא יכול לחשוב על תשובה אשר תענה על לעג.

הנזיר מסרו בחוסר־רצון. השודד נטלו בשתי ידיו והעמיד פנים כי הוא מתכונן לקורעו.

“ישו, מרים, יוסף!” צרח הנזיר, ונפל על ברכיו על פני הדרך. “למען אהבת האל, אדוני!”

הם התייצבו. הנזיר הצטלב ונזכר כי ההאבקות היתה פעם ספורט אצילי ומקודש – ובאמונה קודרת צעד לקרב.

שלוש שניות לאחר מכן שכב על גבו מלוא קומתו תחת הר שרירים קטן. סלע חד חיתך בשדרתו ונדמה היה לו כי הוא עתיד לנתקה.

“הֶה־הֶה,” אמר השודד, והתרומם לתבוע את שללו. האח פראנסיס מיהר אחריו על ברכיו, ידיו מקופלות כמו בתפילה, מתחנן במלוא ריאותיו.

השודד פנה. “אני מאמין שתנשק מגף כדי לקבל אותו בחזרה.”

פראנסיס השיגו ונישק את מגפו בחום.

התברר כי זה יותר מדי אפילו לברנש קשוח כשודד. הוא שב והשליך את כתב־היד בקללה וטיפס על חמורו של הנזיר.

הנזיר חטף את המסמך היקר ודידה לצד השודד, מודה לו בהתלהבות ומברכו שוב ושוב בעוד השודד ממשיך לרכוב לו הלאה על האתון. פראנסיס שלח צלב ברכה זוהר אחרי הדמות הנעלמת והילל את אלוהיו על קיומם של שודדים נדיבים כל כך.

ועם זאת, כשנעלם האיש בינות לעצים, חש עצבות. חמש־עשרה שנים לעשות צעצוע נייר… הקול הלועג עדיין המה באוזניו. למה? תן סיבה טובה אחת לחמש־עשרה שנים. הוא לא היה מורגל לדרכיו הבוטות של העולם החיצון. למנהגיו הנוקשים ויחסו הנמהר. הוא מצא כי ליבו נטרד מאוד במילות הלעג, וראשו נתלה והושפל בברדס כשהמשיך ללכת. פעם אף חשב לזרוק את המסמך בין השיחים ולהפקירו לגשמים – אך האח חואן אישר את לקיחתו כמתת, והוא לא יכול לבוא בידים ריקות. הוא המשיך בדרכו, מטוהר ועניו.

הגיעה השעה. הטקס הסתער סביבו כחזיון נפלא של צליל ותנועה רבי־הוד, ושלל צבעים ססגוניים בבזיליקה המלכותית. וכשהוערה לבסוף הרוח ללא־דופי, קם מונסיניור – היה זה די סימון, הבחין פראנסיס, סניגורו של הקדוש – וקרא לפטרוס לדבר, בהתגלמותו של ליאו ה־י"ב, בפוקדו על העצרת להאזין.

אז הכריז האפיפיור בשקט כי איזאק אדוארד ליבוביץ' הוא קדוש, והכול תם ונשלם. הטכנאי הקדמון הנעלם היה לחבר בהאגיארכיה השמימית, והאח פראנסיס נשם תפילה אסירת־תודה לפטרונו החדש, בעוד המקהלה פוצחת ב’טֶה דֶאום'.

האפיפיור נכנס במהירות לחדר הקבלה, שם המתין הנזיר הקטן, ובכך הפתיע את האח פראנסיס עד כי נעתקו המלים מפיו. הוא כרע במהירות לנשק את טבעת־הדייג וקבל את ברכתו. כשקם החזיק במסמך היפהפה מאחורי גבו כאילו בוש בו. עינו של האפיפיור לכדה את התנועה, והוא חייך.

“הבאת לנו מתנה, בני?” שאל.

הנזיר הבליע, הנהן בטיפשות, והושיטה. נציגו של ישוע בהה בה זמן רב ללא הבעה נראית לעין. ליבו של האח פראנסיס שקע יותר ויותר עם חלוף השניות.“אין זה ולא כלום,” גמגם, “שי חסר ערך. אני בוש על כי בזבזתי זמן כה רב על…” הוא השתנק והפסיק.

נראה היה כי האפיפיור אינו שומע אותו. “האם אתה מבין את משמעות הסמליות של הקדוש איזאק?” שאל, מציץ בסקרנות בעיצוב המופשט של המעגל.

הנזיר הניד את ראשו לשלילה בטמטום.

“תהא משמעותה אשר תהיה…” החל האפיפיור, אך חדל. הוא חייך ודיבר על עניינים אחרים. פראנסיס זכה לכבוד שכזה לא בעקבות שיפוט רשמי כלשהו באשר לצליין שראה. הוא כובד על תפקידו בזריעת אור על מסמכים ושרידי קדושה כה חשובים, שכן לזאת נחשבו, ללא תלות באופן בו נמצאו.

פראנסיס גמגם את תודותיו. האפיפיור שב והציץ בזוהר הססגוני של הדיאגרמה המאוירת. “תהא משמעותה אשר תהיה,” שב ונשם, “פיסת ידע זו, אם כי מתה היא, שוב תשוב לחיים.” הוא חייך אל הנזיר וקרץ. “ואנו נשמור אותה עד אותו היום.”

לראשונה הבחין הנזיר הקטן כי לאפיפיור חור בגלימתו. בגדיו, למעשה, היו בלויים. השטיח בחדר הקבלה היה מהוה במקומות רבים, וטיח נפל מן הקירות.

אך היו ספרים על המדפים לאורך הקירות. ספרים מודפסים, יפהפיים, דברם לא־מובן, אותם העתיקו אנשים שעניינם לא היה להבין, אלא לשמר. והספרים המתינו.

“היה שלום, בן אהוב.”

ושומר שלהבת־היֶדע הקטן פנה על עקביו לשוב ברגל אל מנזרו. ליבו התרונן כשהתקרב לעמדתו של השודד. ואם במקרה לקח לו השודד יום חופשה, התכונן הנזיר לשבת ולהמתין לחזרתו. זו הפעם היתה לו תשובה.

לאחרונה, לפתע פתאום, מוקסמים האמריקאנים על ידי המדע. ‘מוקסמים’ – כפי שיכול אדם להיות מוקסם מיופי, מאצילות, מתבונה, ממראה ססגוני, נלכד על ידם בחבלי קסם. וגם ‘מוקסמים’ כמו עכבר המתכווץ מפחד, חסר־ישע, הנלכד בקסם עינו הבורקת של הנחש, ממתין לרגע בו ייטרף. האנשים מתייחסים היום למדע בהערצה – לאור הנפלאות שהמטיר עלינו, ובפלצות – מאימת הזוועות שהסב לאנושות. אנו חשים שאם לא נשכיל להבין את המדע ואת התמורות שהוא מאפשר, אנו עלולים למצוא את עצמנו נפגעים ואף נהרסים על ידי אותן תמורות.

אותה התפעלות מהמדע מסבירה את ההתעניינות הבלתי רגילה, הגוברת והולכת בימים אלה, בכל היבטי המדע – העובדתי והבדיוני כאחד. בטלוויזיה הוכח המדע הרציני כמוקד התעניינות והצלחה מסחרית – בתכניות כמו ‘עליית האדם’, ‘קשרים’ ו’נובה'. תחילת הקרנתה של הסדרה בת 13 הפרקים ‘קוסמוס’ של קארל סאגאן (בספטמבר האחרון) היתה מלווה בהתלהבות חסרת תקדים. הסדרה הגרנדיוזית סוקרת מגוון של נושאים בתחומי הקוסמולוגיה, הביולוגיה וההיסטוריה, וכולה נכתבה ע"י קארל סאגאן (שגם מנחה אותה אישית וגם שותף להפקתה). הפקתה עלתה 8 מיליון דולאר – הסכום הגדול ביותר שהושקע אי פעם בתכנית טלוויזיה חד־עונתית. הציפיה לקהל הצופים העצום שתמשוך הקרנתה הניעה את הוצאת הספרים ‘רנדום האוס’ להוציא מהדורה ראשונה של הספר ‘קוסמוס’, על יסוד התכנית, ב־ 150,000 עותקים.

גם עיתונים ומגזינים הוכיחו שאינם להוטים פחות לנושא. התופעה נראית ממש כתגובת־שרשרת ספונטנית – קבוצה חדשה של כתבי עת למדע הוצגה בפני קהל הקוראים הרחב במשך השנתיים האחרונות: ‘סיינס 80’, ‘נֶקְסט’, ‘דיסקובר’ (מבית ההוצאה של ‘טיים’), וכן ‘אומני’ (מבית ההוצאה של ‘פנטהאוז’ – לא פחות ולא יותר…) שהוא כתב־עת המשלב מדע עובדתי ובדיוני. כמו כן, העיתון ‘המחודש’ ‘ניו־יורק טיימס’ כולל מוסף שבועי מיוחד הקרוי ‘מדע’.

בעבר, במשך כמה עשרות שנים, זכה המדע הבדיוני להערכה פחותה ביותר, בתור ז’אנר פופולארי בדפוס או בקולנוע. היום, שוברי הקופות הגדולים ביותר של הוליווד הן ‘אופרות חלל’ כמו ‘מלחמות כוכבים’ או ‘האימפריה מכה שנית’. ואם מותר לי להתייחס לנסיוני האישי (ולהסמיק במקצת), בין 218 הספרים שפרסמתי בשלושים השנים האחרונות, היו בערך 50 ספרי מדע בדיוני וכ־120 ספרי מדע עובדתי. ואני שמח לציין בסיפוק שעד עכשיו, לפחות, הצלחתם הולכת וגוברת ככל שקהל הקוראים גדל.

אותה התלהבות גועשת מהמדע הינה בעליל תופעה בלעדית לזמנינו אלה. לא היה לה תקדים בעבר. נכון שתמיד היו להוטים לכך אי־אלו מדענים מקצועיים וכן דילטנטים ששיחקו בזה, אך הציבור הרחב לא התרגש במיוחד.

תושבי אירופה ואמריקה שחיו בימי תקופת התיעוש של המאה התשע־עשרה היו מודעים במעורפל לקיומו של המדע, כפי שהיו מודעים במעורפל לקיומה של סין. מה שבאמת השפיע על חיי היום־יום שלהם ועורר בהם עניין של ממש היו ‘ההמצאות’.

האנשים היו מודעים היטב לתמורות שהתחוללו בחברה ובחיי היום־יום כתוצאה מדברים כמו אוניית־הקיטור, קטר־הרכבת, הטלגראף, הטלפון, התאורה החשמלית וכדומה. כל אלה לא נחשבו על ידי הציבור כמוצרים של המדע, אלא כתוצאות של מלאכת־מחשבת של אנשים חכמים, שלא נצטיירו בעיני הכלל כמדענים (ושאכן לא היו מדענים במובן הצר של המילה). אך האמת היא שהיו מדענים כמו אנדרה מרי אמפר שפיתחו את המתמטיקה של האלקטרודינמיקה דור שלם לפני שתומס אלווה אדיסון ניצל את האלקטרודינמיקה לרבות מהמצאותיו. ואני מתאר לעצמי שעל כל אדם ששמע מימיו על אמפר נוכל למצוא 100,000 ששמעו על אדיסון. יתרה מזאת, רק מעטים מאלה ששמעו על אדיסון מבינים את הקשר בינו לבין אַמְפֶּר, ושאמפר מוכרח היה להקדים את אדיסון, שכן המצאותיו של אדיסון התאפשרו רק הודות לתגליותיו של אַמְפֶּר.

ההכרה הכללית בעובדה המדע, ולא צרכי החיים לבדם, הוא הוא אבי כל המצאה, היא ללא ספק תופעה של המאה ה־20. כך גם הידיעה שהמדע עלול להוביל להרס ונסיגה, כמו שהוא יכול להביא פיתוח וקידמה.

ייתכן מאוד שדווקא הצד המאיים, לרוע המזל, הוא שהאיר את עיני הציבור בדבר המשמעות והפוטנציאל הגלומים במדע (בניגוד ל’המצאה'). אני מתכוון לשימוש בגאזים רעילים במלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1915. היה זה בבירור פיתוח מדעי, כימיה צרופה; והיתה זו תגלית מטילת־אימה, ונעדרת תועלת חברתית, שכן לא הצליחה אפילו להושיע אף אחד מהצדדים הלוחמים ולהביא לו את הניצחון. עוד לפני שתמה שנת 1915, שני הצדדים עשו שימוש בגאזים רעילים, מבלי שהדבר יביא להם יתרון כלשהו – ורק הצליח לאמלל את שני הצבאות עוד יותר.

אותה אימה לא נשכחה. אף כי לא נעשה שימוש בגאזי רעל במלחמת העולם השניה (כי הבינו ששום צד לא ישיג מזה דבר), הכנות ההגנה האזרחית כללו תמיד את מסיכת־הגאז הבלתי נמנעת. אבל מלחמת־העולם השניה הביאה את פצצת־האטום ב־1945. לעומתה הצטמקה אפילו אימת הגאז הרעיל; והרי הפצצה הגרעינית היתה מוצר של המדע, אפילו מובהק יותר מהזוועה הקודמת.

ה’פטריה' האטומית; המדע כמהרס או מושיע?

בדור שאחרי מלחמת־העולם השניה, המשיך המדע להביא לעולם את נפלאותיו וזוועותיו גם יחד. הטלוויזיה ומטוס הסילון הם אמנם המצאות בנוסח המאה ה־19, אבל היום ברור שהאלקטרוניקה והאוירונאוטיקה הן מדעים, והציבור מסיק מסקנות מהקשר הזה.

פיתוח הפיסיקה של המצב המוצק הביא לעולם את הטרנזיסטור וכל צאציו הזערוריים, והעניק לנו דורות של מחשבים בזה אחר זה, בקצב מסחרר, כל מערכת קטנה, זולה, ומשוכללת מקודמתה. רק אדם תמים ללא תקנה יכול היה לראות במחשבים מוצרים של בעל־מלאכה מוכשר ותו לאו.

אין אנו יכולים להתייחס בביטול לחקר החלל בטענה שהרקיטה אינה אלא המצאה סינית מימי הביניים. הרקיטה כשלעצמה, תהא גדולה ורבת־עוצמה ככל שתהיה, לא היתה אלא טיל המטפס מעלה ולעולם אינו יורד. מה שחשוב באמת היא הטֶלֶמטריה, המתקנים האלקטרוניים הזעירים, תאי־השמש – כל אלה מאפשרים ללוויינים או לחלליות להגיב על הוראותינו והופכים אותם למוסרי מידע צייתניים.

אין גם ספק בקרב רוב הציבור, שאם הבעיות של עולמנו אמורות להיפתר – או להחמיר – הדבר ייעשה באמצעות המדע והטכנולוגיה. גם תומכי הטכנולוגיה וגם שולליה מבינים היטב שהבעיות המורכבות שבפניהן אנו עומדים, הינן מחוץ להישג ידו של כשרון־המצאה גרידא.

אם משבר האנרגיה ייפתר בעזרת גילוי מקורות חדשים וניצולם (היתוך גרעיני? תחנות כוח סולאריות בחלל? אנרגיה גיאותרמית? ניצול פסולת ביולוגית?), רק מדע מתקדם יעשה את הפתרון לאפשרי ומעשי.

במדע תלוי גם גילוי פתרונות לבעיות הזיהום הכימי והגרעיני, וכן לבעיות החדשות שמעורר פיתוח ההנדסה הגנטית. הציבור האמריקאני מודע גם לעובדה שאחד ממרכיבי העוצמה האמריקאנית בעולם היה היותה מובילה במדע ובטכנולוגיה – מחשבים, מיקרואלקטרוניקה, פיסיקה תת־אטומית, לייזר, וכן הלאה – ושהירידה בעוצמה זו נובעת, לפחות בחלקה, מערעור עליונותה המדעית של ארה"ב.

בקיצור, מאז שנת 1945 השתנתה דעת הקהל ביחס למדע. המדע איננו עוד תחום מרוחק המעסיק פרופסורים מפוזרים וטיפוסים תמהוניים ארוכי־שיער, המדברים בשפה שאיש מלבדם אינו מבין. היום נחשב המדע לעניין של חיים ומוות, והמדענים – למושיעים או מהרסים, שחשוב מאוד להבין מה הם מדברים ושמוכרחים להיות אחראים על מעשיהם. האנשים מתחילים לתפוס שהמדע (אם נעשה פאראפראזה מאמרתו המפורסמת של המדינאי הצרפתי ג’ורג' קלמנסו) הינו חשוב מכדי להשאירן למדענים.

ההכרה שחיים ומוות ביד המדע, היא שגורמת לנו להיות כה להוטים, לעתים בצורה נואשת, להבין את המדע. לכן גם אנו משתוקקים להתבדר בדמיונות על המדע – מדע בדיוני – שבהם הבעיות שגרם המדע מטופלות על ידו להפליא – בעתיד.

המדע הבדיוני, כמובן, איננו מדע. לכל היותר, יש בו תבלין של מדע, המהווה רק חלק משני מכל השלמות, שכן העניין בכל סיפור חייב להיות מרוכז באנשים שבו, במעשיהם ובתגובותיהם. יתר על כן, המדע הכלול או הנדון בסיפורי מדע בדיוני, עשוי להיות פשטני, ‘מתוקן’ או אף מעוות, לפי צרכי העלילה. על כן עלול המדע שבסיפור (אוי לקלות־הדעת האנושית!) להיות מוטעה לחלוטין, עקב בורותו של הכותב – שרק לעיתים נדירות הוא מדען בעצמו.

אולם המדע, כפי שהוא מתגלה בסיפורי המד"ב, אם מוטעה ואם נכון, פונה אל סקרנותנו לדעת לאן מוביל אותנו קצב התמורות המואץ, קצב שהפיתוח המדעי עשהו לאפשרי ולבלתי נמנע.

משחר ההיסטוריה ועד סוף המאה ה־18 היה קצב התמורות שחוללו המדע והטכנולוגיה איטי כל־כך, עד שמידת השינויים החברתיים המשמעותיים במשך חיי־אדם היתה מעטה מכדי להרגיש בה. על כן נכונה היתה בעיני הפרט טענתו של קוהלת ש"אין חדש תחת השמש",

אך במרוצת מאות השנים שעור ההתקדמות הלך וגבר עד שבערך ב־1800 היה קצב התמורות באותם חבלי־עולם שהיו עדים להתקדמות מהירה יותר של המדע מהיר כל־כך עד שניתן היה להבחין בו תוך כדי מהלך החיים של אדם אחד.

לראשונה יכלו בני־אנוש לראות את התמורות שהתחוללו בימי חייהם הודות להופעתו של מנוע הקיטור, למשל, או פיתוחה של תאורת הגאז.

הדבר עורר סקרנות מסוג חדש, סקרנות שונה באופן מהותי מזו שרווחה לפני כן: כיצד ייראו החיים אחרי מותי?

לפני המאה ה־19 איש לא חלם לשאול שאלה כזאת, שכן ככל שיכלו האנשים לנבא, לא היה צפוי שוני מיוחד בין החיים בעתיד לבין אלה של העבר.

אך במאה ה־19 השאלה קיבלה משמעות. אילו המצאות חדשות תופענה? אילו תגליות מדעיות יתגלו? אילו תמורות מהותיות יחולו באורח־החיים? המדע הבדיוני נולד בתגובה לשאלות שכאלה. אם אי אפשר לראות את העתיד ולספק את הסקרנות ישירות, אז לפחות אפשר לעשות ספקולציות. אלה שיכלו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, בכשרון הבעה ובאופן משכנע, החלו לעסוק בזה בצורה מקצועית, למען אלה שלא יכלו.

ז’ול וורן

סופר המד"ב האמיתי הראשון – כלומר הראשון שהתפרנס בכבוד ממיומנותו זאת – היה ז’ול וורן. במשך יותר ממאת השנים שחלפו מאז הצלחתו, חיקוהו ממשיכיו בספקולציות על־אודות ההתפתחויות והתמורות בעתיד.

ככל שנקף הזמן, המשיך לגדול קצב הקידום המדעי והטכנולוגי. התמורות רדפו זו את זו בסמיכות כזאת עד שכמעט ולא היה אפשר לבלוע את כולן. הדבר נעשה יותר ויותר למשבר היסודי של תקופתנו – חוסר היכולת שלנו להבין ולהסתגל לשינויים.

התמורה, גם אם יבחלו בה ויתנגדו לה, בוא תבוא. ואם, כמפלט אחרון, יתעלמו ממנה בעקשנות – היא תכה בנו מכה ניצחת. אם נאהב זאת ואם לאו, התמורה חייבת להיות גורם בחישובינו, ואמנם אנשים, ובייחוד הצעירים מתחילים להיות יותר ויותר מודעים לכך.

אולי זאת הסיבה לכך שיש טעם מוזר של דעיכה ואי־שייכות בסיפורת ‘הזרם המרכזי’, ה’ריאליסטית' של היום. כל עוד שהסיפורת עוסקת ב’כאן ועכשיו', רואים בה הצעירים של היום משהו שאינו יותר משריד משונה של האתמול. לכן אולי מורגשת מזה דור דעיכה של מרבית הצורות של הסיפורת הפופולארית; לכן אולי גווע הסיפור הקצר כמעט על כל סוגיו, וקשה יותר מתמיד לפרסם נובלות חדשות.

לא ייתכן שזוהי רק השפעתה של הטלוויזיה, שהרי באותו זמן הלך המדע הבדיוני (המודפס) והתפשט בהתמדה – הן בצורת סיפורים קצים והן בנובלות. אין לטעון שהמדע הבדיוני הוא הוא הדרך הנכונה והמדוייקת לחזות את העתיד. הישגי הניבוי של סופר המד"ב, אף שטובים מאלה של מרבית האנשים האחרים, הינם עדיין עלובים למדי. עם זאת, נקודת המוצא של כל סיפור מד"ב היא שהעתיד יהיה שונה מהיום ותחזית זאת, לפחות, וודאית מאין כמוה. זוהי ההנחה הבסיסית שעושה את המדע הבדיוני לשונה מהסיפורת האחרת, והיא גם זו שעושה אותו לרלוונטי.

אין זה מתקבל על הדעת שקוראי המדע הבדיוני, ככלל שקלו וניתחו כך את העניין ולכן נהפכו לקוראי מדע בדיוני. הרבה יותר סביר שאיש מהם לא עשה זאת. עם זאת, מורגשת היום מאוד אוירה של אי־נוחות בנוגע לשעור התמורות הבלתי נמנעות, והמדע הבדיוני מסייע להקל במקצת על מצוקה זאת. אפשר לשאול אם אותה חרדה באשר למדע, והלהיטות אחר מדע עובדתי ובדיוני הנובעת ממנה, יעזרו לנו לקבל, להבין, ולהנחות את התמורות שמפניהן אנו ירֵאים. האם יכול שפע הספרים, המגזינים, הסרטים וסדרות הטלוויזיה לספק לנו כלים כלשהם שיסייעו בידינו להתיר את המשברים מטילי־האימה של ימינו?

אולי לא, אך כלשון אותה הלצה עגומה ונושנה – זה לא יכול להזיק…

סגאן ליד החללית ‘ויקינג’

סגאן במכונת־זמן נוסח ה. ג'. וולס (מסרטו של ג’ורג' פאל מ־1955)

בחודשים ספטמבר – דצמבר השנה הוקרנה ברשת הטלוויזיה הציבורית (PBS) של ארה"ב הסדרה ‘קוסמוס’, שהוגדרה על ידי אסימוב (במאמרו ‘קסם המדע’ שבגליון זה) כתכנית המדע הגרנדיוזית ביותר שהופקה אי־פעם על ידי רשת טלוויזיה כלשהי.

האמן יון לומברג מעצב את פני הירח טיטאן. לצידו – המפיק ג. אנדרופר

הסדרה נרכשה להקרנה על ידי מדינות רבות אחרות, ומעריכים את מספר צופיה הכולל בלא פחות מ־150 מיליון. הסדרה יכולה להיקרא בהחלט כמבצע ‘פרטי’ אדיר של איש אחד – מיודענן קרל סגאן, שהוא ללא ספק האיש שתרם תרומה מכרעת לגל ההתלהבות מהמדע בקרב הציבור האמריקאי, גל שאליו מתייחס אסימוב ב’קסם המדע'.

קרל סגאן, מנהל המעבדה ללימודי החלל באוניברסיטת קורנל ובעל אינספור תפקידים נוספים (ראה גליון מס' 16) העלה את רעיון הסדרה לפני כשנתיים, ולצורך כך הקים חברת הפקה פרטית משלו. לצורך כיסוי מגוון נושאים רחב ככל אפשר מכל תחומי המדע, הדרוש לתכנית יומרנית שכזאת, נבחרו אתרי צילום בכ־100 מקומות שונים על פני כדור הארץ. כדי לספק לצופה ככל שיותר מידע על ‘כל מה שרצה לדעת על היקום ולא העז לשאול’ סוקר סגאן בסדרת נושאים רבי עניין מתחומי האסטרונומיה, האבולוציה של החיים, שורשיו של המדע העתיק והמודרני, החיפוש אחר חיים אינטליגנטיים ביקום, הנדסה גנטית, ומה לא. הכל הופך לשלמות אחת, מוגשת ומפורשת על ידי סגאן ומתובלת בפילוסופיית החיים שלו.

מבט אל שבתאי מירחו הגדול טיטאן

בנוסף לרוחו של סגאן השורה על הסדרה, אחד הגורמים להצלחתה הינו בלי ספק המאמץ האדיר שהושקע בפעלולי צילום ובתפאורה מותחכמת, המבטיחים חגיגה חזותית אמיתית גם לצופה שלאו דווקא המדע עצמו מדבר אל ליבו. הודות למאמציהם של אנשי הפעלולים של הסרט ‘מלחמות כוכבים’ (רוברט בלאלק וג’מי שאורט), ושל אמן המד"ב המעולה יון לומברג (שאחד מציוריו הופיע בעמ' 18 של גליון מס' 4 של ‘פנטסיה 2000’), ניתנה לצופה האפשרות ללוות את סגאן במסעו בחלליתו אל פניהם של כוכבי הלכת נוגה ומאדים, אל ירחו הגדול של שבתאי, טיטאן, לחלוף בתוככי מערכת כוכבים אחרת בשעה שהשמש שלה מתפוצצת ל’סופרנובה', ואפילו לחזות ברגע היווצרות היקום – ב’מפץ הגדול' עצמו! לציוד שבו השתמשו אנשי הפעלולים של הסדרה לא היה תקדים בשום סרט קודם. מערכות של מצלמות משוכללות מונחות על ידי מחשב הבטיחו צילום נכון ואמין של מערכות כוכבים וגלקסיות הנעות זו ביחס לזו, והרי לא איש כסגאן ירשה שפרט כלשהו לא יהיה מהימן מבחינה מדעית.

מפלאי התפאורה: גלאקסיית שביל־החלב, פרי מכחולו של יון לומברג

במשך שנים הטיף קארל סגאן לעריכת מחקרים ופרוייקטים לצורך יצירת קשר עם ציוויליזציות אחרות, שבקיומן אי שם במרחקי הגלקסיה הוא מאמין בלב ונפש. מובן מאליו שלנושא זה יש חלק נכבד בסדרה ‘קוסמוס’.

כדי לעורר בכם את התאבון עוד יותר, הנה תקציר הנושאים של 13 פרקי הסדרה:

פרק 1: ‘חופי האוקינוס הקוסמי:’ מסע דמיוני דרך מחצית היקום הידוע; חשיבותה ואובדנה הטראגי של הספריה העתיקה באלכסנדריה; הצגת ‘הלוח הקוסמי’.

פרק 2: ‘קול בפוגה הקוסמית:’ מקור החיים; אבולוציה; היווצרות חיים אפשרית על פני הכוכב צדק.

פרק 3: ‘הרמוניה של עולמות:’ התפתחות האסטרונומיה; מסלולים של כוכבי לכת.

פרק 4: ‘גן עדן ושאול:’ תאוריות על היווצרות מערכת השמש והתפתחותה.

פרק 5: 'בלוז כוכב־הלכת האדום: הממצאים שהתגלו על המאדים, מתצפיות קדומות ועד לחלליות ‘ויקינג’.

פרק 6: ‘סיפורו של נוסע:’ מסע בדיוני בין כוכבי הלכת, וסקירה מקרוב של כל אחד מהם.

פרק 7: ‘עמוד התווך של הלילה:’ הכוכבים שבשמיים – השקפת האדם בנושא משחר ההיסטוריה ועד היום.

פרק 8: ‘מסעות בחלל ובזמן:’ מהירות האור; תורת היחסות; אפקט דופלר; תכנון חלליות בין־כוכביות.

פרק 9: ‘חייהם של כוכבי־שבת:’ דיון על מהות החומר: מחלקיקים תת־אטומיים ועד לתוככי הכוכבים. שלבים בהתפתחותן של שמשות; חורים שחורים.

פרק 10: ‘שולי הנצח:’ גודל היקום; השוואה בין אמונות הודיות לבין התאוריה על ‘המפץ הגדול’.

פרק 11: ‘הזכרון המתמיד:’ מהם חיים אינטליגנטיים; והאם ייתכן שנמצאים כאלה ביקום מלבדנו; מוח האדם ומערכת העצבים.

פרק 12: ‘אנציקלופדיה גלקטיקה:’ החיפושים אחר ציווליזציות אחרות ביקום והקמת קשר עימן.

פרק 13: ‘מי מדבר אל כדור הארץ:’ סיכום ושזירה יחדיו של הנושאים המרכזיים בסדרה כולה: אבולוציה קוסמית ומהות הגזע האנושי ביקום, עם אי אלו אזהרות בנוגע לעתיד.

*

אנשי הטלוויזיה הישראלית! אנא, הביאו לנו את ‘קוסמוס’ של קרל סגאן! בשביל תכנית כזאת כדאי לשלם גם את החצי השלישי!

הסרט ‘צ’ארלי’ (משנת 1968) והמחזה ‘פרחים לעכבר הלבן’ שהוצג בארץ בהצלחה רבה, מוכרים בוודאי לרבים. מה שידוע פחות הוא שהמקור הופיע כסיפור קצר בשם ‘פרחים לאלג’רנון מאת סופר אלמוני כמעט, דניאל קייס, במגזין המד"ב ‘פנטסי אנד סיינס פיקשן’, וזכה בפרס ‘הוגו’ כסיפור הקצר הטוב ביותר לשנת 1959. מאוחר יותר הורחב ע"י מחברו לספר באורך מלא, שראה אור ב־1966 וזכה שוב בפרס – הפעם ב’נביולה’.

דניאל קייס החל את דרכו כעורך־עמית של מגזין המד"ב "מַרְוֶול' בתחילת שנות ה־50, ושם פורסם גם סיפורו הראשון ‘תקדים’.

הסיפור ‘פרחים לאלג’רנון’ הינו יוצא דופן גם מבחינת נושאו, ועוד יותר במבנהו ובגישה הספרותית לנושא. לכך מוקדש המאמר ‘אנטומיה של סיפור’ המוגש בצמוד לו.

הסיפור תורגם עבורנו ע"י שירה טמיר, ולדעתנו בצורה יוצאת מן הכלל. במקביל (ובלי שידענו על כך מראש) הופיע הסיפור בתרגום שונה בקובץ ‘הטוב שבטוב’ של הוצאת ‘לדורי’, תחת השם ‘פרחים לעכבר הלבן’.

* * *

דוחית קדמות 1–5 מרטס 1965

דר שטר אומר שמעכשב אני צך לכתוב מה שאני חושב וכל מה שקורה לי. אני לא יודע למה אבל הוא אומר שזה חשוב אז הם יוכלו לראות אם הם ישתמשו בי. אני מקווה הם ישתמשו בי. מיס קיניאן אומרת אולי הם יכולים לעשות אותי חכם. אני רוצה להיות חכם. קוראים לי צ’רלי גורדון. אני בו 37 ולפני 2 שבועות היה היומולדת שלי. אין לי כלום מה לכתוב אז אני אגמור להיום.

דוחית קדמות 2–6 מרטס

היה לי מבחן היום. אני חושב שאני נכשל ואני חושב שאולי עכשב הם לא ישתמשו בי. מה שקרה זה שאיש צעיר נחמד היה בחדר והו לקח כמה כרתיסים לבנים עם דיו שפוך עליהם לגמרה. הו אמר צ’רלי מהאתה רואה עלהכרתיס הזה. פחדתי נורה למרוט שהרגל שפן שלי היתה אצלי בכיס כי כשהייתי ילד תמיד נכשלתי במבחנים בביתספר ואני שפכתי גם דיו. אני אמרתי לו שאני רואה כתם דיו. הו אמר כן ואני הרגשתי טוב. חשבתי שזהו הכל אבל כשקמתי ללכת הוא עצר אותי. הו אמר שב צ’רלי עוד לא גמרנו. אני לא זוכר כל כך טוב אבל אחרכך הוא רצה שאני אגיד מה אש בדיו. אני לא ראיתי כלום בדיו אבל הוא אמר שאש שם תמונות ושאנשים אחרים רואים שם תמונות. לא יכלתי לראות שום תמונות. אני במת נסתי לראות. איחזקתי את הקלף קרוב ואחר כך רחוק. אחר כך אמרתי אני יכול לראות יותר טוב עם המשקפיים שלי אני בדרךכלל לובש את המשקפיים שלי בסרט או בטלויזיה אבל אני אמרתי הם בארון. במזדרון. איבדתי אותם. אחרכך אמרתי תן לי לרואת את הכרתיס הזה תן עוד אפם אני אימצא אתזה עכשב. נסתי נורה אבל בכלזאות לא יכלתי למצו את התמונות אני ראיתי רק את הדיו. אני אמרתי לו שאולי אני צך משקפיים אחרות. הו כתב משו על ניר ואני פחדתי שנכשלתי מהמבחן. אני אמרתי לו שזה כתם נחמד נורה עם נקודות בצדדים. הוא נראה עצוב נורה אז זה לא היה נכון. אני אמרתי בקשה תן לי לנסות עוד אפם. אני אצליח אחרה כמה דקות כי אני לא כלכך חושב לפעמים מהר. אני קורא לאט גם כן בכתה של מיס קיניאן למבוגרים אטיים אבל אני במת משתדל נורה. הוא נתן לי עוד זדמנות עם אוד כרתיס עם שני צבעים של דיו שפוך עליו אדום וכחול. הו היה נחמד נורה ודבר לאט כמו מיס קיניאן ואיזביר לי שזה ראש רק. הוא אמר שאנשים רואים כל מיני דברים בדיו. אני אמרתי תרה לי איפו. הוא אמר תחשוב. אני אמרתי לו אני חושב כתם אבל גם זה לא היה נכון. הו אמר מה זה מזכיר לך – תחשוב איזה תמונה. אמרתי לו אני חושב תמונה של עט נובהה עם דיו נשפך לגמרה על מפה. אז הוא קם והלך לגמרה. אני חושב שלא עברתי את המבחן ראש קר.

דוחית קדמות – 7 מרטס

דר שטראוס ודר נמור אומרים שהכתמים זה לא חשוב. אני אמרתי להם שאני לא שפכתי את הדיו על הכרתיסים ושאני לא ראיתי שומדבר בדיו.

הם אמרו שאולי הם אישתמשו בי בכלזאת. אני אמרתי מיס קיניאן אף פם לא נתנה לי מבחנים כאילו רק לאיית ולקרוא. הם אמרו מיס קיניאן אמרה להם אני התלמיד אכי טוב בבית הספר למבוגרים כי אני נסתי אני ואני במת רצתי ללמוד לקרוא ולאיית טוב. אני אמרתי להם בגלל שכל החיים שלי רצתי ליות חכם ולא טיפש. אבל זה קשה נורה ליות חכם. הם אמרו אני יודהה שזה ייה זמני בלבת. אני אמרתי כן מיס קיניאן אמרה לי. לא כפת לי אם זה ייה כואב.

אחר כך היו לי עוד מבחנים משוגעים היום. הגברת הנחמדה שנתנה לי אותם אמרה לי את השם ואני שאלתי אותה איך מאייתים את זה בשביל שאני אוכל לכתוב את זה בדוחית קדמות שלי. “מבחין התפסתהנושא”. אני לא מכיר את שתי המילים האחרות אבל אני יודע מה זה מבחן. צך לעבור אותו או שמקבלים ציונים רעים. המבחן הזה עשה רושם קל כי יכלתי לראות את כל התמונות. רק שהפם הי לא רצתה שאני אגיד לה את התמונות. זה בלבל אותי האיש אתמול אמר שאני צך להגיד לו מה אש בדיו אבל היא אמרה זה לא חשוב. הי אמרה תמצי ספורים על האנשים בתמנות. אני אמרתי לה אך אפשר למצי ספורים על אנשים שאני לא מכיר. אני אמרתי למה שאני אצטרך למצי שקרים. אניאף פם לא מספר שקרים כבר כי תמיד תופסים אותי. הי אמרה לי המבחן הזה הזה והשני הראש־קר זה בשביל לראות את האישיות. אני צחקתי נורה. אניאמרתי לה אך אפשר לראות את זה מכתמים וצילומים… היא התרגזה וסילקה את התמונות. לא כפת לי. זה היה טיפשי. אני מתאר לעצמי שנכשלתי גם במבחן הזה. אחר כך מישו בחלוק לבן לקח אותי לחלק אחר של הביתחולים ונתן לי משחק זה היה כמו התחרות עם עכבר לבן. לעכבר קוראים אלג’רנון.

אלג’רנון היה בקורפסה עם המון סיבובים וסיבוכים כמו כל מיני קירות. הם נתנו לי עיפרון ונייר עם קבים והמון פוסקות. על צד אחד היה כתוב ‘התחלה’ ועל הצד השני כתוב היה ‘סוף’. הם אמרו שזה נבוך ואצל אלג’רנון זה היה את אותו נבוך כמו אצלי לא איבנתי כלום. חוץ מזה לא היה זמן כי ההתחרות התחילה.

למישו היה שעון זהו נסה לסתיר שלא כול לראות אותו אז נסתי לא לסתכל וזה עיצבן אותי אך שלא ייה המבחן הזה עשה לי רע יותר מכל האחרים כי הם עשו אותו 10 פמים עם כל מיני עכברים ואלג’רנון ניצח כל פם. לא ידעתי שעכברים כל כך חכמים.

אולי בגלל שאלג’רנון הו עכבר לבן. אולי עכברים לבנים הם חכמים יותר מעכברים אחרים.

דוחות קדמות 4–8 מרץ

הם עומדים לשתמש בי! אני כל כך מרוגש שאני כמט לא יכול לכתוב. דר נמור ודר שטראוס התבקחו על זה בתחלה. דר נמור היה במשרד כשדר שטראוס אכניס אותי. דר נמור היה מודאג ולא רצה לשתמש בי. אבל דר שטראוס אמר לו שמיס קיניאן אימליצה עלי שאני אכי טוב מכל האנשים שהי מלמדת. מיס קיניאן הימוצאת חן בעיני כי היא מורה חכמה נורה. והי אמרה צ’רלי אתה תקבל הזדמנות שניה. אם תתנדב לניסוי הזה אתה אולי תיה חכם. הם לא יודעים אתם זה ייה קבוה אבל יש סיקוי. בגלל זה אמרתי טוב למרות שפחדתי כי היא אמרה שזה ניטוח. הי אמרה אל תיפחד צ’רלי עשיתה כל כך הרבה מכל כך הרבה קצת שאני חושבת שזה מגיעה לך יותר מכולם. אז אני ניבלתי כשדר נמור ודר שטראוס איתבקחו על זה דר שטראוס אמר שיש לי התנעה טובה. אני אפילו אף פם לא ידתי שישלי את זה. אירגשתי טוב כשהוא אמר שלא כל אחד עם מנת מיסכל של 68 יש את זה. ‘ההתנעה’ של אלג’רנון היא מנת הגבינה ששמים לו בקופסה. אבל זה לא יכול ליות בגלל שאני בכלל לא אכלתי גבינה בשבוע הזה. אחרכך הו אמר לדר נמור משו שאני לא איבנתי אז כשם דיברו כתבתי חלק מהמילים. הוא אמר דר נומר אני יודע שצ’רלי הו לא בדיוק מה שהעלת בדעתך כראשון בגזע התבונ… (לא תפסתי את המילה) העליון שלנו אבל רוב בעלי המנט… הנמוכה מסוגו הם עוי… וחשד הם לרוב כהים אפת… ומסוגרים. יש לו אופי נואח הומעונין והוא להוט להסביעה רצון.

דר נמור אומר זכור הו ייה היצור האנוש הרישון אשר תבונתו תשולש באמצעות ניטוח. דר שטראוס אמר בדיוק. ראה עד כמה הו מיטיב קרו וכתוב לגבי גילו השכלי הנמוך. הש… זה הו כי גדול כאילו למדנו אתה ואני את טורת היח… של איינשתין ללא עזרה. זה היה מוכיח את ההתנעה הרבה יח… זהו הש… עצ… לדעתי עלינו להשתמ בצ’רלי. אני לא תפסתי את כל המילים והם דיברו כל־כך מהר אבל זה נשמה כאילו דר שטראוס לצידי וכלאילו השני לא.

אחרכך דר נמור עשה כן עם הרוש הו אמר טוב אולי אתה צודק. נישתמש בצ’רלי. כשהו אמר את זה אני נעסתי כלכך מרוגש שקפצתי ולחצתי לו את היד בגלל שהו היה כל כך טוב אלי. אני אמרתי לו תודה דוק אתה לא תצתער שנתת לי הזדמנות שניה. ואני מתכבן לזה. אחרי הניטוח הזה אני מתכבן ליות חכם. אני עומד לישתדל נורה.

דוחית קדמות 5–10 מרץ

אני מפחד המון אנשים עובדים כָן. והאחיות והאנשים שעשו לי את המבחנים באו לבי לי סוכריות ולאחל לי בהצלחה. אני מקווה שאני אצלח. יש לי את הרגל שפן שלי והפרוטת מזל שלי והפרסה שלי.

אבל חתול שחור חצה את הכביש כשאיגאתי לביתחולים. דר שטראוס אומר תעזוב את האמונות תפלות צ’רלי זהו מדע. על כל צרה אני מחזיק אצלי את הרגל שפן שלי. שאלתי את שטראוס אם אני אנצח את אלג’רנון בהתחרות אחרי הניתוח והו אמר אולי אם הניטוח יצליח. אם הניטוח יצליח אני אראה לעכבר הזה שאני יכול ליות חכם כמוהו אולי אפילו יותר. ואז אני איה יכול לקרו טוב יותר ולאיית את המילים טוב ולדעת כל מיני דברים וליות כמו אנשים אחרים. אם זה ייה קבוהה הם יעשו את כולם בעולם חכמים.

לא נתנו לי כלום לאכול הבוקר.

אני לא יודהה מה הקשר בין לאכול וליות חכם.

אני רעב נורה ודר נמור לקח את קופסת הסוכריות שלי.

הדר נמור הזה הו יעצבן.

דר שטראוס אומר שאני יכול לקבל אותה בחזרה אחרי הניטוח.

אסור לאכול לפני ניטוח…

דוח התקדמות 6–15 מרץ

הניטוח לא כאב. זה היה כשישנתי. היום הורידו לי מהעינים ומהראש את הרתיות ואנייכול לכתוב ‘דוח התקדמות’. דר נמור שראה כמה מהקודמים אמר שאני לא כותב ‘התקדמות’ נכון והראה לי איך לכתוב וגם ‘דוח’. אני צך לנסות לזכור את זה.

אני אף פם לא זוחר אך מאייתים. דר שטראוס אומר שזה בסדר לספר על כל הדברים שקורים לי אבל הואמר שאני צך לספר מה שאני מרגיש ומה שאני חושב.

כשאמרתי לו שאני יודהה איך לחשוב הו אמר נסה.

כל הזמן שהרתיות היו על העינים שלי אני נסתי לחשוב. שום דבר לא קרה. אני לא יודהה על מה לחשוב. אלי אם אשאל אותו הוא יגיד לי איך לחשוב כי אני צריך ליות חכם עכשב. על מה אנשים חכמים חושבים. על כל מיני דברים באויר אני מתאר לצמי. הלבאי שידתי כבר לחשוב דברים באמת.

דוח התקדמות 7–19 מרץ

שום דבר לא קורה. היו לי המון מבחנים וכל מני התחרויות עם 'רון. אני שונא את העכבר הזה. הו תמיד מנצח אותי. דר שטראוס אומר שאני מוכרח לשחק את המשקחים האלה. והו אמר שיום אחד אני אצטרך לעשות את המבחנים האלה מהתחלה. הכתמים האלה הם מטומטמים. והתמונות האלה הם מטומטמות גם כן. אני אוהב לציר תמנות של אנשים אבל אני לא אלך להמצי שקרים עליהם.

כואב לי הראש מלנסות לחשוב כלכך הרבה. חשבתי שדר נמור הו חבר שלי אבל הוא לא עוזר לי הוא לא אומר לי על מה לחשוב או מתי אני איה חכם. מיס קיניאן לא באה לראות אותי. אני חושב שלכתוב את הדוח התקדמותים האלה זה מטומטם גם כן.

דוח התקדמות 8–23 מרץ

אני חוזר לעבודה בבית חרושת. הם אמרו לי שיותר טוב שאני אחזור לעבוד. אבל אסור לי לגיד לאף אחד בשביל מה היה הניטוח ואני מוכרח לבו לבית חולים לשעה אחרי העבודה. הם ישלמו לי כסף כל חודש בשביל שאני אלמד ליות חכם.

אני שמח שאני חוזר לעבודה כי התגגתי לעבודה שלי ולחברים שלי ולכל הכף שעשינו שם.

דר שטראוס אומר שאני צך להמשיך לכתוב אבל אני לא מוכרח לעשות את זה כל יום רק שאני חושב על משו או כשמשו מיוחד קורא. הו אומר אל תתיאש כי זה לוקח זמן וזה לאט. הו אמר שזה לקח הרבה זמן לאלג’רנון לפני שהו ניה פי 3 יותר חכם ממה שהו היה קודם. בגלל זה אלג’רנון מנצח אותי כל הזמן כי גם לו עשו את הניטוח. זה עשה ליטוב. אני בתח יכול לעשותאת הנבוך הזה יותר מהר מעכבר רגיל. אולי יום אחד אנצח את אלג’רנון. יה אלה מה שזה ייה. בניתיים אלג’רנון עושה רושם שהו ייה חכם לתמיד.

25 מרץ (אני לא מוכרח לכתוב דוח התקדמות רק כשאני מוסר אותו פם בשבוע לדר נמור אני צריך לרשום תאריך. זה חוסך זמן.)

עשינו הרבה כיף בבית חרושת היום. ג’ו קרפ אמר איפו עשו לצ’רלי הניתוח מה הם עשו לצ’רלי שמו קצת מוח בפנים.

רציתי לגיד לו אבל נזכרתי שדר שטראוס אמר שאסור. אחר כך פרנק ריילי אמר מה עשית צ’רלי שנתת את המפתח ופתחת את הדלת עם הראש. זה במת הצחיק אותי. הם במת החברים שלי והם נחמדים אלי.

לפמים מישו אומר הי תראו את ג’ו או פרנק או ג’ורג' הוא במת תקע איזה צ’רלי גורדון. אני לא מבין למה הם אומרים את זה בל הם תמיד צוחקים. הבוקר עמוס בורג זהו מספר 4 אצל בונגן אמר את השם שלי כשצעק על ארני נער השליחויות. ארני איבד חבילה. הו אמר ארני נער מה לעזזל אתה רוצה ליות כמו צ’רלי גורדון. אני לא מבין למה הו אמר את זה. אני אף פם לא איבדתי שום חבילה.

28 מרץ

דר שטראוס בא לחדר שלי הלילה לראות למה לא בתי כמו שהייתי צך.

אמרתי לו שאני לא רוצה לעשות יותר שום התחרויות עם אלג’רנון. הו אמר שאני לא מוכרח לבו אבל אני צך לבו. הו הבי לי מתנה רק שזות לא היתה מתנה אלא רק בהלואה. אני חשבתי שזות היתה טלויזיה קטנה אבל לא. הוא אמר אני חיב לפתוח אותה כשאני הולך לישון. אני אמרתי אתה צוחק עלי למה שאני אצטרך לפתוח אותה כשאני הולך לישון. אף פם לא שמתי כזה דבר. אבל הוא אמר אם אני רוצה להיות חכם אני מוכרח לעשות מה שהו אומר.

אני אמרתי לו שאני לא חושב שאני הולך ליות חכם והו שם לי את היד על הכתף ואמר לי צ’רלי אתה אינך יודע זות עדיין אבל אתה הולך ומחכים. עדיין אינך יכול לבחיין בכך. אני חושב שהו סתם היה נחמד כדי שאני ארגיש טוב כי אני לא מרגיש חכם.

אה כן כמעט שחכתי. שאלתי את מתי אני יכול לחזור לכיתה בבית ספר של מיס קיניאן. הו אמר שאני לא אלך לשם. הו אמר עוד מעט מיס קיניאן תבו לבית חולים ללמד אותי במיוחד. כעסתי ליה כי הי לא באה לבקר אותי כשהיה לי הניתוח אבל הי נחמדה אז אולי נייה שוב חבירים.

29 מרץ

הטלויזיה המשוגעת הזאת לא נתנה לי לישון כל הלילה. איך אני יכול לישון אם משהו כזה שצועק לי דברים משוגעים כל הלילה באוזניים.

והתמונות המשוגעות אני לא מבין אותם שכשאני ער אז איך אני אבין אותם כאני יושן.

דר שטראוס אומר שזה בסדר. הו אומר שהמוח שלי לומד כשאני יושן ושזה יעזור לי כשמיס קיניאן תתחיל ללמד אותי בבית חולים (רק שגיליתי שזה הכל לא בית חולים זה מעבדה).

אני חושב שזה הכל שגעון. אם אפשר ליות חכם משינה אז למה אנשים הולכים לבית ספר. הדבר הזה אני לא חושב שזה יעבוד. אני כל הזמן מסתכל בטלויזיה עד מאוחר מאוד בלילה ואף פם לא ניתי חכם מזה. אולי צריך לישון כשמסתכלים על זה.

דוח התקדמות 3–9 אפריל

דר שטראוס הראה לי איך לעשות נמוך את הטלויזיה אז עכשו אני יכול לישון. אני לא שומע כלום. ואני בכל זאת לא מבין מה זה אומר.

כמה פעמים ביום הקשבתי לזה שוב בבוקר כדי לדעת מה למדתי כשישנתי ואני לא מבין.

מיס קיניאן אומרת אולי זו ספה אחרת או משהו.

אבל רוב הזמן זה נשמע אמריקני.

זה מדבר כל כך מהר אפילו יותר מהר ממיס גטב שהיתה המור שלי בכיתה ו' ואני זוכר שהיא דיברה כל כך מהר שאני לא יכלתי להבין אותה.

אמרתי לדר שטראוס בשביל מה זה טוב ליות חכם בשינה. אני רוצה ליות חכם כשאני ער.

הו אמר שזה אותו דבר ושיש לי שתי סוגים של מחשבות.

התת מודע והמודע (ככה מאיתים את זה). ואף אחד מהם לא אומר לשני מה הוא עושה הם אפילו לא מדברים אחד עם השני. בגלל זה אני חולם.

יה אלה איזה חלומות משוגעים היו לי. יו מאז שהתחלתי עם הטלויזיה.

שכחתי לשאול אותו אם זה רק אני או שלכל אחד יש את שתי המחשבות האלה. (כרגע מצאתי במילון את המילה שדר שטראוס נתן לי. המילה הי תת־מודעית. שייך מטבעו להליכים נפשיים אך יחד עם זאת אנו נמצא במודעות: כגון, התנגשות תת־מודעת בין משאלות).

זה לא הכל אבל אני בכל זאת לא מבין למה הכוונה.

המילון הזה לא טוב במיוחד לטיפשים כמוני.

אבל הכאב ראש הוא מהמסיבה.

החברים שלי מהבית חרושת ג’ו קרפ ופרנק ריילי הזמינו אותי ללכת איתם לבאר של מגסי לשתיה. אני לא אוהב לשתות אבל הם אמרו שייה לנו כף נורה ביליתי יופי.

ג’ו קרפ אמר לי להראות לבחורות איך אני מנגב את הבית שימוש בבית חרושת והו הבי לי סמרטוט.

הראתי להם וכולם צחקו. ואנחנו כשאמרתי להם שמר דונגן אמר שאני השמש הכי טוב שהיה לו בגלל שאני אוהב את העבודה שלי עושה אותה טוב ואף פם לא מאחר או מפסיד יום חוץ מהניטוח שלי.

אני אמרתי מיס קיניאן אמרה תמיד צ’רלי היה גאה בעבודתך כי אתה עושה אותה היטב.

כולם צחקו ואנחנו בילינו יפה והם נתנו לי הרבה לשתות וג’ו אמר צ’רלי הו מסמר כשהו מלא. אני לא יודע למה הוא מתכבן אבל כולם נחמדים אלי ואנחנו עושים כף.

אני רוצה כבר ליות חכם כמו החברים אכי טובים שלי ג’ו קרפ ופרנק ריילי. אני לא זוכר איך המסיבה נגמרה אבל אני חושב שאני הלכתי לקנות עיתון וקפה בשביל ג’ו ופרנק וכשחזרתי לא היה שם אף אחד.

חיפשתי אותם הרבה זמן.

אחר כך אני לא זוכר מה קרה בדיוק. אבל אני חושב שאני נרדמתי או לא הרגשתי טוב. שוטר נחמד אחד הבי אותי הביתה. זה מה הבעלת הבית שלי גברת פלין אומרת.

אבל כואב לי הראש ויש עליו הלקלה גדול ויש לי הרבה שחור וכחול. אני חושב שאולי אני נפלתי. אבל ג’ו קרפ אומר שזה השוטר לפמים הם מרביצים לשיכורים.

אני חושב שזה לא נכון. מיס קיניאן אומרת ששוטרים עוזרים לאנשים. בכל אופן כואב לי הראש ובכלל הכל ואני מרגיש רע. אני לא חושב שאני אשתה להבה.

6 אפריל

ניצחתי את אלג’רנון! אפילו לא ידעתי שנצחתי אותו עד שברט אמר לי. אחר כך בפם השניה אני הפסדתי כי התרגשתי נורה. ונפלתי מהכיסה לפני שגמרתי. אבל אחר כך ניצחתי אותו עוד 8 פמים.

אני בטח נייה חכם אם נצחתי עכבר כזה חכם כמו אלג’רנון. אבל אני לא מרגיש יותר חכם. רציתי לעשות עוד התחרות עם אלג’רנון אבל ברט אמר זה מספיק ליום אחד. הם הרשו לי להחזיק אותו לרגע. הו די בסדר רק כמו כדור צמר גפן. הו ממצמץ וכשהו פותח את העיניים שלו אפשר לראות שהם שחורים עם ורוד בקצה. אני אמרתי מותר לי להאכיל אותו כי היה לו חבל שניצחתי אותו ורציתי ליות נחמד וליות חבר שלו.

אבל ברט אמר לא אלג’רנון הו עכבר מיוחד עם ניטוח כמו שלי. והוא היה החיה הראשונה שנשארה חכמה כלכך הרבה זמן. הו אמר לי שאלג’רנון הו כל כך חכם שכל יום הו מוכרח לעשות מבחן כדי לקבל אוכל.

יש משהו כמו שעון על הדלת והו משתנה כל פם שאלג’רנון עובר שם לאכול כדי שבפם הבאה הו יצטרך ללמוד משו אחר בשביל להשיג אוכל.

אני הצטערתי כי אם הו לא ילמד הו יהיה רעב.

אני חושב שזה לא בסדר להכריח מישו לעשות מבחן בשביל לאכול.

איך זה היה מוצא חן בעיני נמור שהו היה צך לעבור מבחן כל פם שהו רוצה לאכול.

אני חושב שאני איה החבר של אלג’רנון.

9 אפריל

היום אחרי העבודה מיס קיניאן היתה במעבדה.

היא נראתה כאילו היא שמחה לראות אותי אבל מבוהלת. אני אמרתי לה אל תדאגי מיס קיניאן אני עוד לא חכם והיא צחקה. היא אמרה אני סומכת עליך צ’רלי אתה נאבקת כל כך ללמוד קרוא וכתוב טוב יותר מכל האחרים.

במקרה הגרואה ביותר זה ישאר לך זמן קצר ואתה עושה משהו בשביל המדה.

אנחנו קוראים ספר מאוד קשה. אף פם לא קרתי ספר כזה קשה. קוראים לו רובינזון קרוזו. זה על איש שנתרף על אי בודד. הו חכם וממצי הרבה דברים שייה לו בית ואוכל והו שוחה טוב. רק שאני מרחם עליו כי הו לגמרה לבד ואין לו חברים.

אבל אני חושב שיש מישו איתו על האי.

בגלל שיש תמונה שלו והו מסתכל על טביעות רגליים.

אני מקבה שהו ימצה חבר ולא ייה לבד.

10 אפריל

מיס קיניאן מלמדת אותי לכתוב כמו שצריך. היא אומרת הסתכל על המילה ועצום את העינים ואמור אותה שוב ושוב עד שתזכור.

יש לי מלה בעיות עם הוא והיא שלא אורמים את האלף בסוף אלא הו והי. ככה כתבתי לפני שנייתי חכם. אני מבולבל אבל מיס קיניאן אומרת שאין הגיון באיות.

14 אפריל

גמרתי את רובינזון קרוזו.

אני רוצה לדעת עוד מה שקורה לי אבל מיס קיניאן אומת שזה הכל. למה.

15 אפריל

מיס קיניאן אומרת שאני לומד מהר. היא קראה כמה מהדוחות והסתכלה עלי קצת מצחיק. היא אומרת שאני בסדר גמור ואני אראה להם.

שאלתי אותה למה והיא אמרה לא חשוב אבל אני לא צריך להרגיש רע אם אגלה שלא כולם נחמדים כמו שאני חושב. היא אמרה כל כך מעט קבלת ועשית בזה כל כך הרבה יותר מאנשים רבים אחרים שיש להם מח אך הם אינם משתמשים בו.

אני אמרתי כל החברים הטובים שלי טובים והם אנשים חכמים.

הם נחמדים אלי והם אף פם לא עשו משו לא יפה.

אחר כך נכנס לה משהו בעין והיא היתה צריכה לרוץ לנוחיות.

16 אפריל

היום, למדתי על הפסיק, מיס קיניאן, אומרת שהוא חשוב, כי הוא, משפר את הכתיבה, היא אומרת, מישהוא יכול לאבד, הרבה כסף, אם הפסיק (,) איננו, במקום הנכון, אין לי שום כסף, ואני לא מבין, איך פסיק, עוזר לה לא לאבד אותו, אבל היא אומרת, כולם, משתמשים בפסיקים, אז אני אשתמש בהם גם כן.

17 אפריל

לא השתמשתי בפסיק נכון, זה סימן פיסוק. מיס קיניאן אמרה לי לחפש מילים ארוכות במילון כדי ללמוד לאיית אותן.

אמרתי מה זה משנה אם אפשר לקרוא אותן. היא אמרה זה חלק מהחינוך שלך. אז מעכשיו אני אבדוק את כל המילים שאני לא בטוח איך לאיית.

לוקח הרבה זמן לכתוב ככה אבל אני חושב שאני זוכר.

אני צריך לבדוק רק פעם אחת ולאחר מיכן אני יודע. בכל אופן ככה למדתי איך כותבים נכון פיסוק.

מיס קיניאן אומרת שגם הנקודה שייכת לסימני הפיסוק, ושישנם סימנים רבין אחרים שיש ללמוד. אמרתי לה שחשבתי שלכל הנקודות צריך ליות זנב אבל היא אמרה שלא. צריך לערבב אותם, היא הראתה לי איך “לערבב! אותם (ועכשיו, אני; יכול! לערבב כל” מיני? סימני, פיסוק, כשאני! כותב? יש הרבה! ללמוד! אבל הם הסתדרים לי ברוש. דבר אחד? שמוצא חן בעיני בקשר למיס קיניאן היקרה: (ככה כותבים מכתב רשמי) זה שהיא תמיד" מסבירה כשאני שואל. היא גאון! הלואי! שהייתי יכול להיות חכם" כמוה; (כף; לכתוב, עם פיסוק!)

18 אפריל

איזה טמבל אני!

בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת.

קראתי את ספר הדקדוק אמש והוא מסביר הכל.

אז ראיתי שזה בדיוק מה שמיס קיניאן ניסתה להגיד לי, אבל אני לא תפסתי.

קמתי באמצע הלילה ופתאום תפסתי הכל.

מיס קיניאן אומרת שהטלויזיה עזרה. היא אומרת שהגעתי לעמידה ברמה. זה כמו הקצה השטוח של גבעה.

אחרי שלמדתי איך מנקדים, קראתי את כל ‘דוחות ההתקדמות’ הישנים שלי מהתחלה.

איזה פיסוק ואיות משוגעים היו לי! אמרתי למיס קיניאן שאני אצטרך לעבור על כל הדפים ולתקן את כל השגיאות אבל היא אמרה, “לא צ’רלי, דר נמור רוצה אותם כמו שהם. משום שהוא החזיר לך אותם אחרי שצולמו, כדי שתוכל לראות עד כמה התקדמת. אתה משתפר מהר, צ’רלי.”

זה עודד אותי. אחרי השיעור ירדתי ושיחקתי עם אלג’רנון.

אנחנו כבר לא מתחרים.

20 אפריל

אני מרגיש בחילה מבפנים. לא בחילה של רופא, אלא בתוך החזה שלי יש תחושה ריקה כאילו קיבלתי מכה וצרבת בבת אחת.

לא התכוונתי לכתוב על זה, אבל אני חושב שאני חיב, כי זה חשוב.

אתמול בלילה הזמינו אותי למסיבה. ג’ו קרפ ופרנק רילי. היו המון בחורות, וכמה אנשים מבית החרושת. זכרתי כמה רע הרגשתי בפעם שעברה ששתיתי יותר מדי, ואמרתי לג’ו שאני לא רוצה לשתות כלום.

במקום זה הם נתנו לי סתם קולה. היה לה טעם מצחיק, אבל חשבתי שזה פשוט טעם רע בפה. היה לנו כף בהתחלה. ג’ו אמר שאני ארקוד עם אלן והיא תלמד אותי את הצעדים. נפלתי כמה פעמים ולא הבנתי למה, כי אף אחד לא רקד חוץ מאלן וממני. וכל פעם נכשלתי כי מישהו דחף רגל.

ואז כשקמתי, ראיתי את ההבעה על פניו של ג’ו, ותחושה מוזרה צצה אצלי בקיבה.

“הוא פגז,” אמרה אחת הבחורות. כולם צחקו.

פרנק אמר, “לא צחקתי כל כך מאז ששלחנו אותו לקנות עיתון אצל מגסי וברחנו לו.”

“תראו אותו הפרצוף שלו אדום.”

הוא מסמיק. צ’רלי מסמיק."

“היי, אלן, מה עשית לצ’רלי? אף פעם לא ראיתי אותו מתנהג ככה.”

לא ידעתי מה לעשות או לאן לפנות. כולם הסתכלו עלי וצחקו ואני הרגשתי עירום. רצתי להסתתר.

רצתי לרחוב והקאתי. אחר כך הלכתי הביתה.

מוזר שאף פעם לא ידעתי שג’ו ופרנק והאחרים רצו בחברתי כדי לצחוק עלי.

עכשיו אני יודע מה הכונה ‘לתקוע צ’רלי גורדון’.

אני מתבייש.

דוח התקדמות 11

21 אפריל

עדיין לא הלכתי לבית החרושת.

אמרתי לבעלת הבית שלי, גברת פלין, להתקשר ולהגיד למר דונגן שאני חולה. גברת פלין מסתכלת בי מוזר מאוד לאחרונה, כאילו שהיא מפחדת ממני.

אני חושב שטוב שגיליתי שכולם צוחקים עלי. חשבתי רבות על כך. זה מפני שאני כל כך טיפש, ואפילו לא יודע, כשאני עושה משהו טיפשי.

אנשים חושבים שזה מצחיק כשמישהו טיפש לא יכול להתנהג כמותם.

בכל אופן, עכשיו אני יודע שאני הולך ומחכים. אני יודע לפסק, ואני מאיית טוב. אני אוהב לחפש את כל המילים הקשות במילון, ואני זוכר אותן.

אני קורא הרבה עכשיו, ומיס קיניאן אמרת שאני קורא מהר מאוד.

לפעמים אני אפילו מבין מה שאני קורא, וזוכר אותו.

קורה שאני יכול לעצום עינים, ולחשוב על דף, והוא חוזר כמו תמונה.

אני לומד היסטוריה, גיאוגרפיה ואריתמטיקה, ומיס קיניאן אמרה לי להתחיל ללמוד שפות זרות.

ד"ר שטראוס נתן לי סרטים נוספים להשמיע בזמן השינה.

עדיין אינני יודע כיצד פועלים המודע והלא־מודע, אבל ד"ר שטראוס אומר לא לדאוג בינתיים.

הוא ביקש ממני להבטיח ללמוד את המילה אוניברסיטאית בשבוע הבא, לא אקרא ספרים על פסיכולוגיה – כלומר, עד שירשה לי.

אני מרגיש יותר טוב היום אך עדיין כועס ששמו אותי ללעג כי לא הייתי כל כל כל כך חכם.

מנת המשכל שלי היתה 68 וד"ר שטראוס אומר שהיא תשולש.

כשאעשה חכם ונבון עד כדי כך, אולי אהיה כמו כולם, ואנשים יחבבו אותי ויתייחסו אלי בידידות.

עדיין אינני בטוח מהי מנת משכל. ד"ר נמור אומר שזה כדי למדוד את המשכל – כמו לוח מספרים על מאזניים בבית מרקחת.

אבל לד"ר שטראוס היה ויכוח רציני איתו, והוא אמר שמנת משכל לא שוקלת משכל בכלל.

הוא אמר שמנת משכל מראה לכמה משכל אפשר להגיע, כמו המספרים שעל דופן משורה. עדיין צריך למלא את המשורה.

אחר כך שאלתי את ברט, שמעביר לי מבחני משכל ועובד עם אלג’רנון, הוא אמר שמנת משכל בוחנת הרבה דברים, לרבות הדברים שנלמדו כבר בחלקם, ושהיא בעצם לא שונה בהרבה. אז אני לא יודע עדיין מהי מנת משכל, מלבד זאת ששלי תעלה בקרוב על 200. לא רציתי להגיד כלום, אבל אני לא מבין אם הם לא יודעים מה זה, או איפה זה אני לא מבין איך הם יודעים כמה מזה יש.

ד"ר נמור אומר שמחר עלי לעבור מבחן רורשאך, תמיהני מה זה.

22 אפריל

גיליתי מה זה רורשאך.

זה עם כתמי הדיו על כרטיסים. אותו אדם העביר לי אותו. פחדתי עד מות מהכתמים הללו.

ידעתי שהוא יבקש ממני למצוא את התמונות, וידעתי שלא אוכל.

חשבתי לעצמי, אילו רק יכולתי לדעת אילו מן התמונות נמצאות כאן.

אולי לא היו תמונות כלל.

אולי זו היתה סתם תחבולה כדי לראות אם אני מספיק טיפש, כדי לחפש משהו שאינו קיים. עצם המחשבה על כך הרגיזה אותי.

“בסדר צ’רלי,” אמר. “ראית את הכרטיסים הללו כבר, זוכר?”

“מובן שאני זוכר.”

לפי הטון הוא ידע שאני כועס, והוא נראה מופתע.

"כן, כמובן. כעת אני רוצה שתביט בזה מה זה עשוי להיות? מה אתה רואה בכרטיס הזה?

אנשים רואים דברים מדברים שונים בכתמים הללו. ספר לי מה אתה רואה – אלו מחשבות הוא מעורר בך."

נדהמתי. לא ציפיתי שיגיד.

“בכוונתך לומר שכל תמונות אינן חבויות בכתמים הללו?”

הוא קימט את גבותיו, והסיר את משקפיו. “מה?”

“תמונות חבויות בכתמים. פעם אמרת לי שכל אחד יכול לראותן, וגם אני אמצא.” הוא הסביר לי שבפעם שעברה הוא השתמש בדיוק באותן מילים שבהן השתמש כעת. לא האמנתי לו, ואני חושב עדיין, שהוא הוליך אותי שולל בשעתו, רק לשם הבדיחה. אלא אם כן – שוב אינני בטוח – האם ייתכן שהייתי רפה שכל עד כדי כך?

עברנו לאט על הקלפים. אחד מהם נראה זוג עטלפים, המושכים במשהו.

משנהו נראה כשני אנשים מסתייפים.

דמינתי כל מיני דברים. אני משער שנסחפתי. אבל כבר לא בטחתי בו. וכל הזמן הפכתי אותם, ואפילו הסתכלתי מאחור כדי לוודא שאין שום דבר, שאני אמור לתפוש.

כשסימן לעצמו את ההערות, הצצתי בהן מזוית עיני. אבל הכל היה בצופן, שהיה בערך כך:

wf+a adf -ad orig wf – sf +oby

המבחן הזה לא נראה לי הגיוני.

כל אחד יכול להמציא שקרים על מה שהוא לא ראה באמת. איך הוא יכול לדעת שאני לא מסדר אותו ואומר כל מיני דברים שלא דמינתי אותם באמת?

אולי אבין את זה, כשד"ר שטראוס ירשה לי לקרוא פסיכולוגיה.

25 אפריל

המצאתי דרך חדשה לסדר את המכונות בית החרושת, ומר דונגן אמר שהיא תחסוך לו עשרת אלפים דולר בשנה, תצמצם את כוח האדם הדרוש, ותגביר את התפוקה.

הוא נתן לי מענק של 25 דולר.

רציתי לקחת את ג’ו ופרנק ריילי לחגוג, לארוחת צהרים, אבל ג’ו אמר שהוא צריך לקנות משהו לאישתו, ופרנק אמר שהוא נפגש עם בן דודו לארוחת צהרים.

אני חושב שיקח להם קצת זמן להתרגל לשינויים שחלו בי.

עושה רושם שכולם מפחדים ממני.

כשניגשתי לעמוס בורג, וטפחתי על שכמו, הוא קפץ.

אף אחד כבר לא מדבר איתי כל כך הרבה ולא מתעסקים סביבי כמו פעם.

העבודה נעשתה בודדת מעט משום כך.

27 אפריל

היום היה לי האומץ להזמין את מיס קיניאן לארוחת ערב איתי מחר בלילה. כדי לחגוג איתי את המענק.

בהתחלה היא לא היתה בטוחה שזה בסדר, אבל שאלתי את ד"ר שטראוס והוא אמר שזה בסדר.

ד"ר שטראוס וד"ר נמור לא מסתדרים כל כך טוב. הם כל הזמן מתוכחים.

הבוקר, כשבאתי לשאול את ד"ר שטראוס בדבר הארוחה, עם מיס קיניאן, שמעתי אותם צועקים,, ד"ר נמור אמר שזה הניסוי שלו, והמחקר שלו, וד"ר שטראוס צעק בחזרה, שהוא תרם לא פחות, כי הוא מצא אותי דרך מיס קיניאן, והוא ביצע את הניתוח.

ד"ר שטראוס אמר שבאחד הימים אלפי מנתחים נוירולוגים מכל העולם ישתמשו בטכניקה שלו.

ד"ר נמור רצה לפרסם את תוצאות הניסוי בסוף החודש. ד"ר שטראוס רצה לחכות עוד מעט. למען הביטחון.

ד"ר שטראוס אומר שד"ר נמור מעונין יותר בקתדרא לפסיכולוגיה בפרינסטון, מאשר בניסוי. ד"ר נמור אמר שד"ר שטראוס אינו אלא אופורטוניסט, וכי הוא מנסה לרכב על גבו שלו, כדי להגיע לתהילה.

כשעזבתי תפשתי שאני רועד.

איננני יודע בביטחון מלא, אבל נדמה לי שלראשונה אני רואה את שניהם כמות שהם.

אני זוכר שברט אמר שאישתו של נמור היא כלבתא, ושהיא מ איצה בו כל הזמן לפרסם דברים ולהיות מפורסם.

האם מנסה ד"ר שטראוס באמת לרכב על גבו?

28 אפריל

איני מבין מדוע לא הבחנתי מעולם ביופיה של מיס קיניאן. יש לה עינים חומות ושיער חום ורך, הגולש על כתפיה וצוארה.

היא רק בת שלושים וארבע! אני חושב שמלכתחילה היתה לי ההרגשה שהיא גאון בלתי־מושג וזקנה מאוד. כעת מפעם לפעם היא הופכת צעירה מאוד ומלבבת יותר.

אכלנו ושוחחנו שיחה ארוכה.

כשאמרה שאני מתקדם כה מהר עד כי אחלוף על פניה, צחקתי.

זו האמת צ’רלי, אתה כבר קורא יותר טוב ממני. אתה יכול לקרוא עמוד שלם במבט, ואני יכולה לקלוט רק מספר שורות בבת אחת.

ואתה יכול לזכור כל מה שקראת, לי יש מזל אם אני זוכרת את הרעיונות העיקריים והמשמעות הכללית."

“אינני חש נבון. דברים כה רבים אינני מבין.”

היא הוציאה סיגריה, ואני הצתי אותה עבורה.

"עליך להתאזר במעט סבלנות. אתה יכול להשיג תוך ימים ושבועות מה שאחרים מן השורה הראשונה עושים במחצית מחייהם.

לכן זה מדהים כל כך. אתה דומה כעת לספוג ענק, סופק פנימה. עובדות, מספרים, ידע כללי. ובקרוב תדע גם לקשר ביניהם. תראה כיצד מתקשרים ענפים שונים של הלמידה.

ישנם מישורים רבים צ’רלי, כמו שלבים בסולם ענק.

ככל שמטפסים יותר גבוה, רואים את העולם מסביב.

אני יכולה לראות רק מעט מכך, צ’רלי, ואני לא אגביה הרבה מעבר למה שהישגתי כבר אך אתה תמשיך לטפס מעלה מעלה, עוד ועוד, וכל צעד יפתח לפניך עולמות שמעולם לא ידעת אף על קיומם."

היא הזעיפה מבט. "אני רק מקווה מאוד – "

“מה?”

“לא חשוב צ’רלי, רק קיויתי שלא היתה טעות מלכתחילה ליעץ לך לעשות זאת.”

צחקתי. “הכיצד? זה פעל, לא? אפילו אלג’רנון עודנו חכם.”

ישבנו בשקט זמן מה, והיא התבוננה הי כשהשתעשעתי בשרשרת רגל הארנב של ובמפתחותי. ידעתי על מה היא חושבת, ולא רציתי לחשוב על אפשרות כזאת, כשם שקשישים אינם רוצים לחשוב על המות.

ידעתי שזוהי רק ההתחלה. ידעתי למה התכוונה בדבריה על כך שראיתי כמה שלבים. הרעיון להותיר אותה מאחור העציב אותי.

אני מאוהב במיס קיניאן.

דוח התקדמות 12

30 אפריל

התפטרתי מעבודתי בחברת קופות הפלסטיק של דונגן, מר דונגן אמר שמוטב יהיה לכל הנוגעים בדבר שאעזוב. מה עשיתי להם שהם שונאים אותי עד כדי כך?

לראשונה נודע לי על כך כשמר דונגן הראה לי את העצומה. שמונה מאות שמות שמות, כל מי שקשור לבית חרושת, להוציא את פני גירדן.

כשסרקתי ביעף את הרשימה ראיתי מיד שרק שמה שלה נעדר, כל היתר דרשו את פיטורי. ג’ו קרפ ופרנק ריילי לא היו מוכנים לדבר איתי על כך. והוא הדין בכל השאר מלבד פני.

היא אחת מאותם אנשים בודדים הדבקים בדבר בו הם מאמינים ולו גם לנוכח העולם כולו – ופני לא האמינה שיש לפטר אותי.

היא יצאה נגד העצומה, מתוך עקרון, והחזיקה מעמד חרף הלחץ והאיומים.

“אבל זה עוד לא אומר,” ציינה, "שאיני חושבת שיש בך משהו משונה צ’רלי, השינויים האלה.

אני לא יודעת. תמיד היית אדם טוב, פשוט, מהימן – לא יותר מדי מבריק אולי, אבל ישר. מי יודע מה עשית לעצמך בשביל להיות חכם, ככה פתאום.

כולם פה אומרים שזה לא בסדר, צ’רלי."

“אבל כיצד את מסוגלת לומר את זה פני? מה לא בסדר כשאדם הופך נבון ורוצה לרכוש ידע ולהבין את העולם סביבו?”

היא נעצה עיניים בעבודתה ואני פניתי לעזוב.

מבלי להסתכל בי אמרה: "זה היה חטא כאשר חוה הקשיבה לנחש, ואכלה מעץ הדעת. זה היה חטא כשהיא ראתה שהיא עירומה.

אם זה לא היה קורה אז אף אחד לא היה נעשה זקן וחולה, ואף אחד לא היה מת."

שוב אני חש את הבושה הבוערת בי.

התבונה תקעה טריז בין האנשים וביני.

קודם הם צחקו עלי, ובזו לי על בורותי, וקהותי; כעת הם שונאים אותי על ידיעותי והבנתי. מה למען השם הם רוצים ממני?

הם גירשו אותי מבית החרושת. כעת אני בודד יותר מאשר אי פעם…

15 מאי

ד"ר שטראוס כועס שלא כתבתי כל דוחות התקדמות מזה שבועיים.

הוא צודק, מאחר שהמעבדה משלמת לי כעת משכורת סדירה.

אמרתי לו שאני עסוק בחשיבה ובכתיבה. כשצינתי כי כתיבה היא תהליך כה איטי עד שהיא מתסכלת אותי, בשל כתב־ידי הגרוע, הציע שאלמד להדפיס.

כעת הרבה יותר קל לכתוב היות ואני יודע להדפיס קרוב לשבעים וחמש מילים בדקה.

ד"ר שטראוס חוזר ומסביר לי שעלי לדבר בפשטות, כדי שאנשים יוכלו להבין אותי. אנסה לסקור את כל הדברים שקרו לי במשך שבועיים אחרונים אלו.

אלג’רנון ואני הוצגנו בפני הועידה של “החברה העולמית לפסיכולוגיה” ביום ג' שעבר.

עוררנו סנסציה. ד"ר נמור וד"ר שטראוס היו גאים בנו.

ד"ר נמור, שהוא בן שישים – קשיש בעשר שנים מד"ר שטראוס – שואף כמדומני לראות תוצאות של ממש לעבודתו. ללא ספק תוצאת הלחץ מצד הגברת נמור.

בניגוד להתרשמות הקודמת. אני מוצא כי ד"ר נמור אינו גאון כלל וכלל.

מוחו הוא מן המעולים, אך הוא נאלץ להסתפק במועקת הספק.

הוא רוצה שיחשבו אותו לגאון.

אי לכך חשוב לו לחוש כי העולם מקבל את עבודתו.

סבורני כי ד"ר נמור חשש מדחיה נוספת, עקב הדאגה שמישהו אחר עלול לגלות באותו שטח, ולגזול ממנו את התשואות.

את ד"ר שטראוס מאידך גיסא, ניתן לכנות גאון, אף כי שטחי ידיעותיו מוגבלים מאוד לדעתי.

הוא חונך על ברכי המסורת של התמחות צרה; הבטיו הנרחבים יותר של הרקע הוזנחו, מדי – אפילו לגבי נוירוכירורג.

נדהמתי לגלות כי השפות היחידות אותן הוא מסוגל לקרוא הן לטינית, יוונית ועברית, וכי אין הוא מתמצא כמעט במתמטיקה מעבר לרמה האלמנטרית של חישוב משתנים.

כשהודה בכך לפני, גיליתי שאני כמעט מוקנט.

היה זה כאילו הוא הסתיר חלק מעצמו כדי להוליך אותי שולל, והעמיד פנים – כאנשים רבים, כך גיליתי – שהוא מה שאינו.

איש אינו מה שהינו על פני השטח.

נדמה לי שד"ר נמור חש שלא בנוח בסביבתי.

לעיתים כשאני מנסה לדבר אליו, הוא פשוט מתבונן בי במבט מוזר ונפנה. מלכתחילה כעסתי כשד"ר שטראוס אמר לי שאני גורם לד"ר נמור לתסביך נחיתות. חשבתי שהוא שם אותי ללעג.

מנין היה עלי לדעת, כי נמור, הזוכה להצלחה כה רבה כפסיכו־נסיין, אינו יודע הינדוסטאנית וסינית? הדבר אבסורדי בהתחשב בעבודה הנעשית היום בהודו ובסין בשדה המחקר שלו עצמו.

שאלתי את ד"ר שטראוס כיצד ד"ר נמור יכול לענות על התקפתו של כהגמאטי על שיטתו והתוצאות שהשיג אם אפילו אינו מסוגל לקוראם.

משמעותו של המבט המוזר שעלה על פני של ד"ר שטראוס יכולה להיות אחת מן השתיים. או שאינו רוצה לספר לנמור מה שאומרים בהודו, או – וזה מדאיג אותי – שד"ר שטראוס אינו יודע אף הוא.

עלי להיזהר ולדבר ולכתוב בבירור ובפשטות, כדי שאיש לא יצחק.

18 מאי

אני מוטרד מאוד.

אמש ראיתי את מיס קיניאן לראשונה מזה למעלה משבוע. ניסיתי לשמור על רמה פשוטה ויומיומית בשיחה, ולהמנע מכל דיון בעל תוכן אינטלקטואלי, אך היא פשוט בהתה בי ושאלה למה אני מתכוון בהתמרת הניגודים המתימטית בקונצ’רטו החמישי של דוברמן. משניסיתי להסביר עצרה בעדי וצחקה. אני חושב שהתרגזתי. אולם כמדומה לי שאיני ניגש אליה על המישור הנכון.

ככל שאני מנסה לשוחח עימה, אינני מצליח ליצור קשר.

עלי לשוב ולקרוא את משוואותיו של וורוסבטבט ‘במישור ההתפתחות הסמנטית’.

שוב איני יכול ליצור קשר עם אנשים.

תודה לאל על הספרים והמוסיקה והנושאים למחשבה. רובו של הזמן אני לבד בבית הדירות של גברת פלין, ולעתים רחוקות ביותר אני מדבר עם מישהו.

20 מאי

לא הייתי מבחין במדיח הכלים החדש, נער בן שש־עשרה, במסעדת הפינה בה אני סועד בערבים, אלמלא תקרית הכלים השבורים.

הם התנפצו על הרצפה, מתפזרים ומפיצים פיסות חרסינה לבנה מתחת לשולחנות.

הנער עמד שם נבוך ונפחד, אוחז במגש הריק בידו.

השריקות והיללות מפי הלקוחות (קריאות של “הלך הרווח!”… “מזל טוב!”… ו"נו, הוא לא עבד כאן ממש הרבה זמן…" מהסוג שבא תמיד כנראה לאחר שבירת כוס או כלי אחר במסעדה ציבורית) הביכו אותי כולן.

“בסדר! בסדר, אידיוט שכמותך!” צעק בעל המקום, "אל תעמוד שם ככה! תביא את המטאטא וטאטא את הבלגן הזה.

“מטאטא… מטאטא, אידיוט שכמותך! הוא במטבח. טאטא את כל החתיכות.”

הנער ראה כי אין עומדים להעניש אותו.

הבעתו הנפחדת השתנתה והוא חייך וזמזם בשעה שחזר עם המטאטא.

כמה מהלקוחות הגסים יותר המשיכו בהערותיהם, והשתעשעו על חשבונו.

“הנה ילד, יש פה חתיכה רצינית מאחוריך…”

“נו עוד פעם…”

“הוא לא כל כך טיפש, יותר קל לשבור מאשר לרחוץ…”

עיניו הריקות נעו על פני קהל המתבוננים המשועשע, הוא החל לשקול את חיוכיהם, ולבסוף חייך חיוך הססני על הבדיחה אותה ללא ספק לא הבין.

חשתי בחילה פנימית כשהתבוננתי בחיוכו הקהה, הריקני.

עיניו, עיני ילד רחבות בהירות, מסופק אך להוט להשביע רצון. הם צחקו עליו כי היה מפגר בשכלו.

ואף אני צחקתי עליו.

לפתע נמלאתי זעם על עצמי ועל כל אלה שהתגרו בו.

קפצתי ממקומי וצעקתי, “עזבו אותו לנפשו! שתקו! אין זו אשמתו שאיננו מבין! הוא לא יכול למנוע מה שהוא, אבל למען האל, הוא יצור אנוש!”

החדר השתתק. קללתי את עצמי על שנסחפתי ועוררתי סצינה. ניסיתי לא להביט בנער כאשר פרעתי את החשבון ויצאתי מבלי לגעת במזון. חשתי בושה בשביל שנינו. כמה מוזר שאנשים כנים ורגישים, אשר לא יתעללו באדם שנולד ללא רגליים או עיניים יתעללו באדם שנולד עם משכל נמוך.

הכעיס אותי לחשוב שלפני זמן לא רב אף אני, כנער זה, שיחקתי בטפשותי את תפקיד הליצן, וכמעט ששכחתי. הסתרתי מעצמי את תמונתו של צ’רלי גורדון הישן, שכן כעת, בהיותי נבון, היה זה משהו אשר היה עלי להדוף ממני והלאה. אך היום כשהתבוננתי בנער זה לראשונה ראיתי מה הייתי. לפני עת קצרה בלבד, גיליתי שאנשים צוחקים עלי. כעת ביכולתי לדעת שהצטרפתי אליהם שלא מדעת, וצחקתי על עצמי. זה מכאיב יותר מכל.

לעיתים תכופות חזרתי וקראתי את דוחות ההתקדמות שלי וראיתי את הבערות, את הנאיביות הילדותית, את הנפש נמוכת המשכל מציצה מחדר אחר, מבעד לחור המנעול, באור היקרות שבחוץ. אני רואה כי אפילו מתוך קהותי ידעתי שאני נחות, וכי לאנשים אחרים היה משהו שחסר לי – משהו שנשלל ממני בעוורוני המנטלי, חשבתי כי הדבר קשור באופן כלשהו ליכולת קרוא וכתוב, והייתי בטוח שאם ארכוש מיומנויות אלה אהיה אוטומטית נבון אף אני.

אפילו רפוי שכל רוצה להיות כמו האחרים.

ילד אולי לא ידע איך להאכיל את עצמו, או מה לאכול, אך הוא יודע רעב מהו.

כך הייתי איפוא.

מעולם לא ידעתי.

אפילו עם מתח המודעות התבונתית, מעולם לא ידעתי לאשורו של דבר.

יום זה היטיב עמי. ראיתי את העבר בבהירות. והחלטתי שעלי להשתמש בידיעותי ובכשרונותי כדי לעבוד בתחום של הגברת דרגות התבונה האנושיות.

מי מתאים לכך יותר? מי עוד חי בשני העולמות? אלו הם אנשי. הבה ואשתמש כדי לעשות למענם.

מחר אדבר עם ד"ר שטראוס על האופן בו אוכל לעבוד בתחום זה.

יתכן שאוכל לעזור לו לפתור כמה מהבעיות הכרוכות בשימוש נפוץ בטכניקה שיישם עלי. יש לי כמה רעיונות טובים משלי.

כה רבות ניתן לעשות בטכניקה זו.

אם יכולתי להפוך לגאון, מה עם אלפי אחרים כמוני? אלו רמות פנטסטיות ניתן להשיג אם תיושם הטכניקה על־ידי אנשים נורמליים? לגבי גאונים?

דלתות כה רבות יש לפתוח.

רוחי קצרה להתחיל.

דו"ח התקדמות 13.

23 מאי

זה קרה היום.

אלג’רנון נשך אותי. ביקרתי במעבדה כדי לראותו כפי שאני עושה מפעם לפעם, וכשהוצאתי אותו מהכלים הוא התנפל עלי.

החזרתי אותו למקומו וצפיתי בו זמן מה. הוא היה נרגז ומרושע שלא כרגיל.

24 מאי

ברט, הממונה על חיות הניסויים, אומר שאלג’רנון משתנה. הוא משתף פעולה פחות, הוא מסרב לרוץ עוד במבוך; ההנע הכללי שלו פחת. והוא אינו אוכל.

הכל מוטרדים למשמעותו האפשרית של הדבר.

25 מאי

הם מאכילים את אלג’רנון המסרב לפתור כעת את בעית המנעולים.

הכל מזהים אותי עם אלג’רנון. במידה מסוימת אנו שנינו הראשונים מסוגנו.

הכל מעמידים פנים שהתנהגותו של אלג’רנון הינה בהכרח בעלת משמעות לגבי. אך קשה להתעלם מההתנהגות המוזרה אותה מפגינות כמה מהחיות האחרות שהשתתפו אף הן בניסוי.

ד"ר שטראוס וד"ר נמור ביקשוני לא לבוא עוד למעבדה. אני יודע על מה הם חושבים אך אני מסרב לקבל זאת.

אני ממשיך בתוכניותי לפתח את מחקרם.

עם כל הכבוד הראוי למדענים אני מודע בהחלט למגבלותיהם.

אך ישנה תשובה, יהיה עלי למצאה בעצמי.

לפתע הפך הזמן חשוב מאוד עבורי.

29 מאי

ניתנה לי מעבדה משלי והותר לי להמשיך במחקר.

גיליתי משהו.

עובד יומם ולילה. העברתי למעבדה מיטה מתקפלת. את רוב זמן הכתיבה שלי אני מוציא בהערות אותן אני שומר באוגדן נפרד, אך מפעם לפעם אני חש כי עלי לרשום את תחושותי והגיגי מתוך עצם ההרגל.

‘חשבון התבונה’ הוא מחקר מרתק.

זהו המקום לחישוב כל הידע שרכשתי. במובן מסוים זוהי הבעיה שהטרידה אותי כל חיי.

31 מאי

ד"ר שטראוס אומר שאני עובד קשה מדי.

ד"ר נמור אומר שאני מנסה לדחוס משך־חיים של מחקר ומחשבה לתוך שבועות ספורים.

אני יודע שעלי לנוח, אך מניע אותי משהו מבפנים, משהו שאין יכול לעצור.

אני מוכרח למצוא את הסיבה לרגרסיה החריפה באלג’רנון.

אני חייב לדעת מה ומתי יקרה לי הדבר.

4 יוני

מכתב לד"ר שטראוס (העתק)

ד"ר שטראוס היקר:

במעטפה נפרדת אני שולח לך העתק של מחקרי תחת הכותרת “‘אפקט אלג’רנון־גורדון’: מחקר סטרוקטוראלי ותיפקודי של מחקר מוגבר,” אותו הייתי רוצה שתקרא ותפרסם.

כפי שהנך רואה ניסויי הושלמו.

כללית בדו"ח את כל נוסחותי, וכל ניתוח מתימטי בנספח. את אלו כמובן יש לאשש.

עקב חשיבות הדבר לגביך ולגבי ד"ר נמור (והאם עלי להוסיף אף לגבי אני?) בדקתי ושבתי ובדקתי את התוצאות מתוך תקוה למצוא טעות.

צר לי לומר שהתוצאות בעינן עומדות.

עם זאת, למען המדע, אני אסיר תודה על הפיסה הקטנה שנזדמן לי להוסיף כאן לידע על תפקודו של המוח האנושי ועל החוקים השולטים בהגברתו המלאכותית של המשכל האנושי.

פעם אמרת לי שכשלון או הפרכה של ניסוי על ידי תיאוריה חשובים לא פחות מהצלחה להתקדמותה של למידה.

כעת אני מכיר בנכונות הדבר. צר לי, מכל מקום, על שתרומתי שלי בשטח המדע מבוססת על תמוטת עבודתם של שני אנשים אותם אני מעריך כל־כך.

שלך בנאמנות,

צ’רלי גורדון

רצ"ב: דו"ח.

5 יוני

אסור לי לתת לרגשות להשתלט עלי. העובדות והתוצאות של ניסויי הן ברורות, וההבטים הסנסציוניים של עליתי המהירה אינם יכולים לחפות על העובדה כי לשילוש המשכל באמצעות טכניקת הניתוח אותה פיתחו הד"ר שטראוס והד"ר נמור נודעת חשיבות יישומית מועטת או אפסית (לעת עתה) לגבי הגברת המשכל האנושי.

כאשר אני שב ובוחן את הדוחות והמידע אודות אלג’רנון, אני רואה שחרף היותם חלים מבחינה פיסיולוגית, ביצועיו המנטליים נמצאים בנסיגה.

הפעילות המוטורית מכוונת פחות ופחות; ניכרת ירידה כללית בפעולת הבלוטות; ניכר אובדן תאום מואץ.

ישנן גם ראיות נצחות לאמנזציה מתקדמת.

כפי שיראו דיווחי, תסמונות כוון מנטליות ופיזיות אלו ואחרות ניתן לנבא בתוצאות סטטיסטיות חשובות על־ידי יישום הנוסחה שפיתחתי.

הניתוח המאיץ אותו עברנו שנינו גרם להגברתם והאצתם של כל התהליכים המנטליים.

ההתפתחות הבלתי־צפויה, אשר נטלתי לעצמי את החירות לכנותה ‘אפקט אלג’רנון־גורדון’, היא סעיף מסתבר נוסף במערך האצת המשכל כולו.

את ההיפותזה שהוכחה כאן ניתן לתאר בפשטות במונחים כדלהלן: קצב התנוונותו של משכל שהוגבר באמצעים מלאכותיים, עומד ביחס ישר להגברה.

זו כשלעצמה לדעתי, תגלית חשובה.

כל עוד אני מסוגל לכתוב, אמשיך להנציח את מחשבותי בדוחות התקדמות אלו.

זה אחד מתענוגותי המועטים. מכל מקום, כל הראיות מצביעות על כך שניווני המנטלי יהיה מהיר ביותר.

כבר התחלתי להבחין בסימנים של אי יציבות ושכחנות, הסימפטומים הראשונים של ההתאכלות.

10 יוני

ההתנוונות נמשכת.

הפכתי פזור דעת. אלג’רנון מת לפני יומיים. הניתוח אימת את תחזיותי.

משקל מוחו פחת, וניכרו החלקה כללית של פתולי המוח, לעומת צלקות עמוקות.

אני מניח שאותו דבר עצמו קרה או יקרה לי בקרוב.

שמתי את גופו של אלג’רנון בקופסת גבינה, וקברתי אותו בחצר האחורית.

בכיתי.

"בטח שאני מאמין במשהו שקיים אחרי המוות – נפט!"

15 יוני

ד"ר שטראוס בא לראותני שנית.

לא הסכמתי לפתוח את הדלת ואמרתי לו להסתלק.

אני רוצה שיניחוני לנפשי. הפכתי רגיש ונוח לרגוז. אני חש באפילה הסוגרת עלי. קשה לסלק את מחשבות ההתאבדות. אני שב ואומר לעצמי מה רבה תהיה חשיבותו של כתב אינטרוספקטיבי זה.

תחושה מוזרה היא זו לבחור סופר אותו קראת ונהנית ממנו רק לפני חודשים מספר, ולגלות כי אינך זוכר אותו.

זכרתי עד כמה הערצתי את גדולתו של ג’ון מילטון – אך כשפתחתי את ‘גן העדן האבוד’ לא יכולתי להבינו.

התרגזתי כל כך, עד שהשלכתי את הספר לעברו השני של החדר.

אני חייב לנסות לשמר חלק מזה. חלק מהדברים שלמדתי. הו, אלי, אנא אל תיקח הכל.

19 יוני

לעיתים, בלילה, אני יוצא לטיול.

אמש לא יכולתי לזכור מה מקום מגורי, שוטר הוביל אותי הביתה. יש לי תחושה מוזרה שכל זה קרה לי קודם – לפני זמן רב.

אני שב ואומר לעצמי שאני האדם היחיד בעולם היכול לתאר מה שקורה לי.

21 יוני

מדוע איני יכול לזכור? אני חייב להיאבק. אני שוכב במיטה ימים שלמים ואיני יודע מי או היכן אני. ולפתע חוזר הכל בהבזק. סימפטומים של סניליות – ילדות שניה. אני יכול לצפות בהתקרבותם. היגיון אכזר. למדתי כה רבות וכה מהר. כעת אני מתנוון מוח. במהירות. לא אניח לכך לקרות. אלחם בזה. איני יכול להימנע מהמחשבה על הנער במסעדה, מבטו הריק, חיוכו האווילי, והאנשים הצוחקים עליו.

לא, לא – אנא – לא זאת שוב…

22 יוני

ויתרתי לחלוטין על ההדפסה.

התאום שלי גרוע. אני חש שתנועותי הופכות איטיות יותר ויותר. ספגתי מהלומה קשה היום. פתחתי עותק של מאמר שהשתמשתי בו במחקרי, Uber Psychische Benzheir¹ של קרוגר, בתקווה להעזר בו כדי להבין מה עשיתי.

בתחילה חשבתי שהאשם בעיני. אחר כך הבנתי ששוב אינני מבין גרמנית. בחנתי את עצמי בשפות אחרות. הכל איננו.

30 יוני

עבר שבוע מאז שהעזתי לכתוב לאחרונה.

זה מחליק מבין אצבעותי כמו חול.

רוב הספרים שיש לי קשים כעת. אני מתרגז עליהם כי אני יודע שקראתי והבנתי אותם רק לפני כמה שבועות.

אני שב ואומר לעצמי שאינני חייב להמשיך ולכתוב דוחות אלו כדי שמישהו ידע מה קורה לי. אבל קשה לי יותר ויותר ליצור מילים ולזכור את האיות.

כעת אני חייב לבדוק במילון אפילו מילים פשוטות ואני מאבד את הסבלנות וכועס על עצמי.

ד"ר שטראוס בא לבקר כל יום, אבל אמרתי לו שאינני מוכן לראות או לדבר עם אף אחד.

הוא מרגיש אשם כמו כולם. אבל אני לא מאשים אף אחד. ידעתי מה עלול לקרות, אבל כמה זה כואב.

7 יולי

אני לא יודע מה קרה לי השבוע הזה.

היום יום רישון אני יודע כי אני יכול לראות מהחלון אנשים הולכים לכנסיה.

אני חושב שנשארתי במיטה כל השבוע אבל אחר כך אני שוכח או פשוט יותר קל לא לעשות מה שאני אומר שאני עומד לעשות.

אני חושב הרבה על אמא ואבא שלי.

מצאתי תמונה שלהם איתי שהצטלמנו על שפת הים.

לאבא יש כדור מתחת היד שלו ואמא מחזיקה לי את היד. אני לא זוכר אותם כמו שהם בתמונה. כל מה שאני זוכר זה שאבא שלי היה שיכור ורב עם אמא על כסף.

הוא כמעט אף פעם לא התגלח והוא תמיד סרט לי את הפנים כשהוא חיבק אותי.

אמא אמרה שהוא מת אבל הבן דוד שלי מילטי אמר שהוא שמע שאמא ואבא שלו אמרו שאבא שלי ברח עם אשה אחרת.

כששאלתי את אמא היא החטיפה לי סטירה ואמרה שאבא מת.

אני לא חושב שאני גיליתי את האמת אבל לא איכפת לי במיוחד.

(הוא אמר שפעם הוא יקח אותי לראות פרות בחווה אבל הוא לא. הוא אף פעם לא מילא את ההבטחות שלו…)

10 יולי

הבעלת בית שלי גברת פלין מאוד מודאגת.

היא אומרת שאיך שאני שוחב כל היום ולא עושה כלום זה מזכיר לה את הבן שלה לפני שהיא זרקה אותו מהבית. הי אומרת שהי לא אוהבת עצלנים.

אם אני חולה זה משהו אחר אבל אם אני עצלן זה משהו אחר והי לא תסכים לזה.

אמרתי לה שאני חולה.

אני מנסה לקרוא כל יום קצת בעיקר סיפורים, אבל לפעמים אני צריך לקרוא את אותו הדף עוד פעם ועוד פעם כי אני לא מבין. וקשה לי לכתוב.

אני יודע שאני צריך לבדוק את המילים במילון אבל זה כל כך קשה ואני כלכך עיף כל הזמן.

אחר כך בא לי רעיון להשתמש רק במילים הקלות במקום במילים הארוכות. והקשות. זה חוסך זמן. אני שם פרחים על הקבר של אלג’רנון פעם בשבוע. גברת פלין חושבת שאני משוגע שאני שם פרחים על קבר של עכבר אבל אני אמרתי לה שאלג’רנון היה מיוחד.

14 יולי

שוב פעם יום רישון.

אין לי מה לעשות כי הטלויזיה שלי שבורה ואין לי כסף בשביל לתקן אותה. (אני חושב שאיבדתי את השיק של החודש מהמעבדה. אני לא זוכר.)

יש לי כל הזמן כאב רוש ואספירין לא עוזר כמעט. גברת פלין יודעת שאני באמת חולה וחבל לה עלי נורא. היא נהדרת כשמישהו חולה.

22 יולי

גברת פלין קראה לרופא משונה שיראה אותי.

הי פחדה שאני הולך למות.

אמרתי לרופא שאני לא חולה ממש רק שוכח לפעמים. הוא שאל אותי אם יש לי קרובים או חברים ואני אמרתי לא אין לי. אמרתי לא שיה לי פעם חבר אבל הוא היא עכבר ועשינו כל מיני התחרויות ביחד.

הו הסתכל עלי קצת מצחיק כאילו הו חושב שאני משוגע.

הו חייך כשאמרתי לו שהייתי פעם גאון. הוא דיבר איתי כמו עם תינוק וקרץ לגברת פלין. התעצבנתי וגרשתי אותו. הוא צחק ממני כמו כולם.

24 יולי

אין לי שום כסף וגברת פלין אומרת שאני צריך לעבוד ולשלם את שכר הדירה כי לא שילמתי כבר יותר משני חודשים.

אני לא מכיר שום עבודה חוץ מהעבודה שהיתה לי אצל חברת קופסאות הפלסטיק של דונגן.

אני לא רוצה לחזור לשם בחזרה כי כולם הכירו אותי כשהייתי חכם ואולי הם יצחקו עלי. אבל אני לא ידע איך אני אסיג כסף אחרת.

25 יולי

הסתכלתי על כמה מהדוחות התקדמות הישנים וזה מצחיק אבל אני לא יכול לקרוא מה כתבתי. אני לא יכול להבין חלק מהמילים שאני קורא.

מיס קיניאן באה לבקר אותי אבל אני אמרתי לה לכי מפה אני לא רוצה לראות אותך. הי בכתה וגם אני בכיתי אבל אני לא יכולתי לתת לה להיכנס שהי תצחק עלי. אני אמרתי לה שהי כבר לא מוצת חן בעיני. אני אמרתי לה שאני כבר לא רוצה להיות חכם. זה לא נכון. אני עדיין אוהב אותה ואני עדיין רוצה להיות חכם אבל הייתי מוכרח להגיד את זה כדי שהי תלך. הי נתנה לגברת פלין כסף בשביל שכר דירה. אני לא רוצה את זה אני מוכרח להשיג עבודה.

בבקשה… בבקשה שאני לא אשכח קרוא וכתוב…

27 יולי

מר דונגן היה נחמד מאוד כשחזרתי לעבודה הישנה.

בהתחלה הוא לא האמין לי אבל אני סיפרתי לו מה קרה לי והו היה מאוד עצוב ושם את היד שלו על הכתף שלי ואמר צ’רלי גורדון יש לך אומץ.

כולם הסתכלו עלי כשבאתי לעבודה לטאטא את בית שימוש שפעם.

אני אמרתי לעצמי צ’רלי הם צוחקים ממך אל תתעצבן כי אתה זוכר שהם לא כל כך חכמים כמו שפעם חשבת.

אחד מהחדשים שבאו אחרי שאני הלכתי עשה בדיחה גועלית. הוא אמר הי צ’רלי אני רואה שאתה חכם מאוד ממש ילד פלה תגיד משהו חכם.

הרגשתי רע מאוד אבל ג’ו קרפ בא ותפס אותו בחולצה ואמר תעזוב אותו שויצר מחורבן כמוך, או שאני אשבור לך את העצמות.

לא חשבתי שג’ו קרפ יעמוד לצידי אז אני חושב שהוא באמת חבר שלי.

אחר כך פרנק ריילי אמר צ’רלי אם מישהו ירגיז אותך או ינסה לטפס עליך תקרא לי או לג’ו ואנחנו כבר נסדר אותם. אמרתי תודה תודה פרנק ונחנקתי והייתי צריך ללכת לחדר ההפסקה כדי שהו לא יראה שאניח בוכה. טוב שיש חברים.

28 יולי

היום עשיתי משהו טיפשי.

שכחתי שאני כבר לא בכיתה של מיס קיניאן במרכז למבוגרים כמו פם. נכנסתי וישבתי במקום שלי שמקודם באחורנית והי הסתכלה עלי מצחיק והי אמרה צ’רלס.

לא זכרתי בכלל שהי קרה לי פם צ’רלי ככה. אמרתי שלום מיס קיניאן אני מוחן לשיעור היום רק שאיבדתי את הספר שאנחנו קוראים. הי התחילה לבקות וברחה מהחדר וכולם הסתכלי עלי ואני ראיתי שזה לא אותם תלמידים שהיו תמיד בכיתה שלי.

פיתום נזכרתי כל מיני דברים על הניטוח ואיך שאני הייתי חכם ואני אמרתי יה במת תקעתי צ’רלי גורדון הפם.

היסתלקתי לפני שהי כזרה.

בשביל זה אני נוסע מניו יורק לתמיד. אני לא רוצה לעשות שום דבר כזה עוד פם..

אני לא רוצה שמיס קיניאן תרחם עלי. כולם מרחמים עלי בבית חרושת וגם את זה אני לא רוצה אז אני רוצה ללכת לאפו שלא יודעים שצ’רלי גורדון היה פם גאון ועכשב הוא אפילו לא יכול לקרוא ולכתוב.

אני לוקח איתי כמה מהספרים שאני לא יכול לקרוא אותם אני אימן חזק ואולי אני לא יישכח הכל מה שלמדתי אם אני אנסה קצת יותר כזק אולי אני איה יותר חכם מלפני הניטוח.

יש לי את הרגל שפן שלי והפרוטת מזל ואולי הם יעזרו לי. אם את תקראי את זה פם מיס קיניאן את תרחמי עלי אני שמח שהיתה לי הזדמנות שניה להיות חכם כי אני למדתי הרבה דברים אפילו לא ידתי שיש בעולם ואני שמח שראיתי הכל קצת זמן. אני לא יודהה למה אנישוב פם טיפש או מה לא עשיתי בסדר אולי אני לא השתדלתי מספיק. אבל אם אני אשתדל ואיתמן קצת אולי אני איה קצת יותר חכם ואני אדה את כל המילים.

אני זוכר כמה הרגשתי נחמד עם הכחול עם האטיפה הקרועה כשקרתי אותו. בשביל זה אני אשתדל ליות חכם כדי שאני אוכל להרגיש את זה עוד פם. זה הרגשה טובה לדעת דברים ולהיות חכם. הלבי שזה עכשב אז היתי יושב וקורא כל הזמן. בכל אופן אני בתח הטיפש הרישון בעולם שגילה משהו חשוב למָדה.

אני חושב שעסיתי משו טיפשי אבל אני לא יודע מה.

אז אני חושב שעסיתי אתזה בשביל כול האנשים הטיפשים קמוני. שלום מיס קיניאן ודר שטראוס וכולם.

ונ.ב. בבקשה תגידו לדר נמור לא ליתצבן כל כך כשצוחקים עליו אז ייה לו יותר חברים. קל ליות חברים אם לא נותנים לאנשים לצחוק עליך. יין לי הרבה חברים איפו שאי הולך.

נ.ב.ב. בבקשה אם תיה לך הזדמנות תשימי קצט פרחים אל הקבר של אלג’רנון בחצר האחורית.

דניאל קייס

סיפורו של דניאל קייס הוא “קייס” בפני עצמו וראוי שיעלוהו מלפניהם כל חובבי הז’נר שנפשם צמאה להגדרות. מהו מד"ב ומה אינו מד"ב? ובכן ניראה ש"פרחים לאלג’רנון" הינו מדע בדיוני, שאחרת לא היה מופיע בגליון זה של ‘פנטסיה’. לחובבי הקאטגוריות ברור שזהו מה שקורין ‘נובלט’ כלומר, נובלה־קצרה שפרושה סיפור קצר־ארוך, אבל מה בסיפור זה “מד”בי" בעצם? שאלה זו מציקה במקרה זה במיוחד, שכן היא קשורה בערכו של הז’נר והערכתו של הז’נר כולו בקהילית המו"לים והקוראים.

כשיצא הסיפור לראשונה בשנת 1959 הופיע, בלי בעייתיות יתרה ב’פנטסזי אנד סייסד פיקשן'; בשנה שלאחר מכן הכתירוהו בפרס ה’הוגו', ששקול אל נכון לפרס ה’פוליצר' בתחומו. לאחר מכן נדפס מחדש, בראשונה ב’המיטב של פנטזי אנד סיינס פיקשן', ובקובץ יוקרה אחר. מאז עלתה הקריירה שלו כפורחת: הוא אומץ לסדרת טלביזיה, נכתב־מחדש בידי מחברו במתכונת של רומאן, ולבסוף נהפך לסרט ‘צ’ארלי’ אשר אותו אולי זכיתם לראות, כמוני, ואולי זוכרים אתם את כותרות הפירסומת שלו שהבליטו כולן את שם הסרט כשהאות ‘ר’ “הפוכה”, ממש מעשה ידי אידיוט, לא עליכם. הסרט ששפע שיוטי־אוהבים ענוגים לאור הירח, וכמה תמונות פאטתיות המראות את צ’ארלי המבוגר וגדל הגוף מתנודד בחברת ילדי גן על נדנדה, זכה להצלחה רבתי. מה שמעניין בכל ההיסטוריה הזו הוא פרט אחד: בכל ארבעים המהדורות (בערך) שיצאו, רק לעתים נדירות נזכר באחד הדָשים מקורו האמיתי של הסיפור. לא זאת בלבד שקייס לא הוגדר כסופר מד"ב, אלא שלא נזכר כלל הפרס שהסיפור קבל; וכשצויין שהסיפור “יצא לראשונה במאגאזין”, נשמרו המו"לים היטב מלציין איזהו ומהו מאגאזין זה.

יש בכך כדי לשמש משל על הגישה למד"ב; חשוב מכך, יש בו במשל זה, כדי לשמש בסיס לשאלה על פי מה יחשב סיפור למד"בי. אחת ההגדרות, או ליתר דיוק, אחד מדפוסי־ההגדרה החביבים עלי, אומר שסיפור מד"ב נקבע על יסוד רעיון. “פרחים לאלג’רנון” תומך יפה בתיאוריה זו. שהרי, אם המד"ב נקבע על פי התרחשותו בזמן עתיד, או שימושו בחוקים שהם מחוץ לגבול הטכניקה דהיום, או שהוא עסוק בסוגיות הזמן והמסע בזמן, שואות אקולוגיות וכיו"ב (וכולן הגדרות לגיטימיות שאינן חסרות חסידים) הרי “'אלג’רנון” מוּצא אל מחוץ ל"גטו". אין פה זמן עתיד, שכן הסיפור מתרחש בתקופה בלתי מוגדרת, שעשויה בהחלט להימצא בעידן שלנו; אין כאן שום פירוטכניקה אל־טבעית, יצורים מהחלל החיצון או מסעות אל מחוץ לגלקסיה; למען האמת, לא החלל ולא הגלקסיה מופיעים כאן אפילו להרף עין, והיצור הזר היחיד הוא צ’ארלי המסכן עצמו; דא עקא שזרותו היא דוקא זרות המצויה ממש בתוכנו, והיא עתיקה כמין האנושי עצמו. צ’ארלי הוא מפגר (האיי.קיו. שלו, כנזכר באחד המקומות הוא 67 או בסמוך לזה), והטכנולוגיה החריגה היחידה שמנוצלת היא נתוח נוירופיזיולוגי אשר אף כי האפקט שלו עדיין אינו בהשג יד, הוא בהחלט ניתן להעלות על הדעת, ואינו משונה או מסובך יותר, עקרונית, מנתוח נוירופיזיולוגי אחר מהמתבצעים כיום בשפע.

הדבר היחיד שניתן איפוא לומר לזכות הכנסתו של “צ’ארלי” למד"ב, הוא שהחריגה הקטנה, המינימלית הזו מנוהגים הקיימים בימינו, מאפשרת לסופר לדון בכמה שאלות כלל־אנושיות, ולתאר פריחה פתאומית ודרסטית ברמת האיניטליגנציה, שהוא אותו רעיון עצמו אשר נצלו פול אנדרסון ב"גל מוח". ההבדל הברור לעין, שאצל אנדרסון חולל את המפנה איזה מוקד קרינה קוסמי, בעוד שכאן הוא מעשה ידי אדם, עשוי, מכל הבחינות, להיזקף רק לגנותו של אנדרסון, שכן אצלו מדובר בתחבולה סיפורית שהיא הרבה יותר סתמית ושרירותית מאשר זו שקייס נוקט. לבד מזאת שניהם דנים בעצם בסיטואציה אחת ושואלים קושיה אחת: מה קורה, מכל הבחינות הרלבנטיות, לאדם שמנת המשכל שלו שולשה לפתע פתאום. בתשובתו של פול אנדרסון כדאי לדון במקום אחר, וכאן ברצוני לומר כמה מלים בנוגע לתשובתו של קייס.

הפרט הראשון שמזדקר לעין הוא השליטה הלשונית של המספר, שהיא מבחינת הקורא וזיקתו למסופר האלמנט החשוב ביותר ב"אלג’רנון" (והיא אגב שעשתה את מלאכת התרגום למסובכת יותר מהרגיל). אנדרסון מעולם לא חשב לבצע את מה שקייס עושה בדרך הטבעית והחיונית ביותר: הוא מפקיד את הסיפור כולו (כמו שעושה פוקנר ב"הקול והזעם") בפי צ’ארלי. נקודת זינוק כזו מעמידה את הסופר בדילמה קשה: אם יתן דרור לכוחות התאור הרגילים שלו (שאני מניח כי אינם עומדים על איי.קיו. 67) ייראה הסיפור לא מהימן. אם לעומת זאת, יגביל אותו למסגרת הראיה הצרה של הגבור, עשוי הסיפור להיראות לא־מעניין, צר, ואפילו אולי בלתי מובן, הפתרון הקל הוא לתאר את צ’ארלי מבחוץ: אך קייס הבין שחסרונו של פתרון זה, היינו, שכל הצד הפאטתי שב"תחיה" הפתאומית של צ’ארלי יוחלש ע"י הראיה החיצונית, עשוי להיות פטאלי. יתירה מזו, רק ע"י סיפור בגוף ראשון עשויה להתממש הדרמטיזציה המלאה של המאבק של צ’ארלי “להיות חכם”, וההבנה ההדרגתית, המעציבה, שהעולם בתוכו הוא פועל אינו עולם של קדושים. כל הניכור שבעולם בלתי־מובן, ההולך ונחשף באיטיות, תרד לטמיון אם המספר של הסיפור יהיה אדם רגיל, למשל אחד מרופאיו, או מדריכתו הרוחנית מיס קיניאן. ודוקא ניכור זה, העולם המשונה שצ’ארלי מגלה כשעיניו נפקחות, היתה חשובה לקייס, מכמה טעמים. משום שבה ישנו אלמנט חזק של מד"ב (כמו גוליבר שמגלה עולם אירוני שהוא בעצם העתק קאריקטוריאלי של אירופה בימיו), ומשום שהיא מנוצלת במלואה לצרכים הביקורתיים של הסיפור. היוצא מזה שקייס היה צריך להעמיד אותנו לא בתוך העולם המוכר, כי אם בתוך העולם הזר, המוגבל, עולם הצל של צ’ארלי; כך חש הקורא, או ליתר דיוק רואה את הכותל שחוסם שאת שדה הראיה של צ’ארלי מבפנים, כך הוא חושף יחד עמו את העולם הרגיל כאילו היה חדש ומוזר, וכך הוא נותן לנו לחוש את התייסרותו של אדם המוגבל ע"י החברה. כל התכליות האלה שהן מרכזיות בספר מושגות ע"י נקודת־תצפית, כלומר, ע"י העובדה שהמחבר נצמד לנקודת המבט של צ’ארלי, כאילו הניח אותנו בתוך עורו (אגב, אפקט שבסרט, מטעמים של מדיום, הלך לאבוד, ועשה אותו הרבה יותר חלש). כיצד הוא עושה זאת?

לכל מי שקורא את הסיפור זו כמעט שאלה רטורית. ברור שקייס ב"פרחים לאלג’רנון" בצע, בסוף שנות החמישים, את אחד המעללים הלשוניים החשובים ביותר בז’נר. למרות שטכניקה לשונית המכוונת לצרכים עלילתיים מובהקים היא אמצעי מקובל, שכיח, ולא מפתיע בסיפורת הרצינית מאז פלובר, נראה כאילו מרבית גדולי הז’נר החל באסימוב וכלה בהינליין כמעט ואינם ערים כלל לקיומה של הלשון, לא כל שכן שאל לנו לצפות מהם לניצולה באפנים מיוחדים. ואילו קייס פותח בלשון מצומצמת, משביח אותה בהדרגניות ולאחר מכן מחזירה שוב למצבה הקודם. באופן זה מתוארת העלילה כולה, שאינה אלא הרחבת ולאחר מכן צימצום התודעה של יצור אנושי, בלשון. אין צורך בכל סיפור או תאור חיצוני: ע"י כך שאנו מסכיתים לאוצר המלים המוגבל, לצורות ההתבטאות הדלות, לתחביר הקלוקל ולפיסוק הקטוע של המספר, אנו קולטים את מצבו, אנו חשים בהתרחבות תודעתו, אנו מגיעים עמו לפסגותיה, וחוזרים ושוקעים, בשקיעה זו שהיא השיא הדרמטי, שלא לומר ה’טרגי' של הסיפור. באופן זה גם מסונן העולם מסף התודעה הנמוך וקייס מנצל, בצורה מוצלחת ביותר, ידיעות נוספות שיש לנו, כדי להעשיר את האפקט. כך למשל אין צ’ארלי מסוגל להבין את “הבדיחה” ש"ידידיו" האכזריים משחקים על חשבונו מדי פעם, כשהם שולחים אותו בשליחות מיותרת ונוטשים אותו לנפשו; אין הוא מסוגל לקלוט מדוע הם אומרים אחד לשני בעת ביזוי ורוגז “צ’ארלי שכמותך”, וכיו"ב.

הדבר הראשון, אם כך, שראוי להביא לתשומת לב, הוא שהעלילה של “אלג’רנון” לא רק מתבצעת ברמה הלשונית, אלא היא כמעט מזוהה עמה. אי אפשר היה בשום מקרה “לשכתב” את הסיפור בשפה רגילה; הדבר היה ממיט כליון חרוץ על גרעינו העלילתי. אבל זה אינו ההבדל היחיד בין “אלג’רנון” לסיפור מד"ב קונבנציונלי. מנקודה זו ואילך מנסה קייס את כוחו במישורים המוחזקים “רציניים”; נפריז אם נאמר שהביקורת החברתית, הפסיכולוגית, או ה"הומאנית" שלו נוקבת במיוחד; קייס רחוק מלהיות לא רק וולטיר, אלא גם אלדוס הכסלי או מיוריאל ספארק. בכל זאת, עצם הנסיון להעניק לסיפור פרספקטיבה רצינית, או לנצל אותו לצורך “משל” על היחס בין החברה לגאון, ראוי לכל שבח, אפילו שאין הוא מחדש דבר, (ואף אינו כה קיצוני) ביחס, למשל, ל"מזון האלים" של ה.ג.וולס. שכן, צ’ארלי, למרות שהוא מפגר מוסמך, יש לו מין “קומונסנס”. כשמציגים לפניו לראשונה את כתמי רורשאך ומבקשים ממנו לדמיין בזרם של אסוציאציה חפשית הוא סבור שמפצירים בו לראות “תמונות” שאין שם; כל מה שהוא רואה ב"ראיה המילולית" שלו הוא “דיו שנשפך”, והוא חושש שעומדים להאשים אותו בשפיכתו. באופן זה, מאוחר יותר, צ’ארלי מגלה גם ש"אין הגיון באיות", ושהדיקדוק האנושי הוא בעצם שרירותי למדי. בדומה לכך מעורר בו העכבר הלבן אלג’רנון צער רב, כשנודע לו שעל מנת לקבל את מנת מזונו היומי עליו לעבור “מבחן”. אין צ’ארלי מבין באותו רגע (אך אנו מבינים, ובזה ראייתנו עדיפה על פניו והסיפור נעשה אירוני) שצ’ארלי, ובעצם בני האדם בכלל, אין גורלם נבדל לטובה במאום. למעשה, האנלוגיה שמותווית לכל אורך הסיפור בדרך שיטתית בין צ’ארלי לעכבר הלבן פועלת בדיוק בעניין זה: גם צ’ארלי, לכשהוא חוזר ושוקע אל בין־הערבים של בינה חשוכה, על לא עוול בכפו, בסוף הסיפור, אין איש מסייע לו או זוכר לו חסד גאוניותו הזמנית (וצ’ארלי תרם, מן הסתם, תרומה נכרת למדע, לא רק כשפן נסיונות, אלא גם כחוקר גאוני יותר מאינשטיין בתקופת הערות הקצרה שניתנה לו).

"חיים יש כאן, נכון. אבל אינטלגנטיים? מסופקני…"

כמו העכבר הלבן הוא נוצל ונזרק. וולטיר כעס שנים רבות על פרידריך השני מלך פרוסיה שאמר עליו – “סוחטים את הלימון עד הסוף וזורקים את הקליפה”. אחד ממוסרי ההשכל של “אלג’רנון” הוא שזהו טיב היחסים בין מרבית בני האדם. וצ’ארלי נועד לגלות זאת בדרך הקשה. כך הוא מגלה בנקודה מסויימת שהוא עצמו נוטה להצטרף אל מניין יושבי־מרזח הצוחקים על משרת מפגר; הוא מגלה ש"בני אדם שלא יצחקו על גידם או קיטע נוטים להתעלל במפגר", והוא אומר – “אני מתבייש”, כשהבושה שלו אינה עבור עצמו אלא עבור המין האנושי כולו. באופן זה מגלה צ’ארלי ש"יודעים כיצד למדוד איי.קיו., למרות שלא יודעים מה זה או היכן זה." (בעיה רגילה ומקצועית של הטסטולוגיה, אשר הביאה את המדען ברידג’מן לניסוח ה"הגדרה האופרציונלית"). כמו כן הוא מגלה את חוסר הצדק שבשיטות בעלוּת ועבודה, כשבעל בית החרושת בו עבד פעם בתור מנקה בתי שימוש נותן לו מענק של 25 דולאר, עבור המצאה שתחסוך לו עשרת אלפי דולאר מדי שנה. כמו כן הוא מגלה את טיב היחסים בין שני אנשי־המדע שעשו בו את הניסוי, שאינם אלא קרייריסטים השונאים זה את זה ורואים בו מכשיר בלבד לטיפוח פרסומם בקהיליית המדע: הוא מגלה שאפילו החוקר הגאון שטראוס (שיש לציין כי הוא האחד שממשיך לבקרו אחרי שהוא חוזר למצבו הראשוני) אינו מכיר את הלשונות שהוא אמור לדעת על מנת להעמיק במקצועו, ושהוא מסתיר עובדה זו. כמו כן מגלה צ’ארלי את העובדה שכולנו יכולנו לספר לו למפרע, שהתעללו בו ובזו לו כשהיה “טיפש”, אך שונאים אותו ומתרחקים ממנו מאז שהפך “חכם”. פרטים אלה ורבים אחרים מעידים שקייס הצליח להכניס בסיפור קצר למדי הרבה מאוד ריאליזציות וצדדי־לואי שסופרים הדבקים במטרה עלילתית אחת (כפי שהינו אסימוב בדרך כלל, או ג’ון כריסטופר), אינם מקדישים להם כל תשומת לב. הדיקטטורים הקטנים, הדוקטורים שטראוס ונמור, היחסים בעולם המדע, השאפתנות, הרוע, הסכלות והיהירות, הניצול והאמונות הטפלות (פאני שהגנה עליו במפעל כועסת על ש"פקחו את עיניו" ומצטטת את “החטא הקדמון”). כל הדברים שמגלה צ’ארלי בעולם החדש, מהווים את היריעה הסאטירית, את תכלית ה"ביקורתיות" של הסיפור, שהוא, בעצם, סיפור ציני מאוד. בדומה ל"אידיוט" מפורסם יותר, הנסיך מישקין של דוסטוייבסקי, צ’ארלי הוא בעצם קדוש שנזרק לעולם של רשעים. יתכן שלקח סמוי אחר בסיפור הוא שבעולם האופורטוניסטי בו אנו חיים, “פקחון עינים” שכרו יוצא בהפסדו. זוהי שאלה עתיקת היומין, אחת המכובדות שבשאלות המוסר: האם גן עדן של שוטים עדיף על גיהנום של פקוחי עינים, האם מוטב היה לצ’ארלי להישאר אידיוט מאשר לחזור ולהיעשות אידיוט, אחרי שראה את מה שמחוץ לצינוק הצר שבו הוא נתון עקב נסיבות ביולוגיות; האם המודעות אין פירושה כאב. צ’ארלי, מאז הראה קייס בדבקות מרובה את הגיונו המתחיל לחיות (הוא קורא את ‘רובינזון’ ומסיק מהעקבות בחול שהוא רואה בתמונה המפורסמת שרובינזון איננו בודד באי), ועד לרגע בו הוא מחליט לכתוב שוב במלים קצרות ופשוטות, אחרי התרגילים המבריקים שעשה בשיטות פיסוק שונות ששינן במוחו הגאוני־לרגע, הוא אינדיבידואל בחברה שמתייחסת אל בני אדם כאל מכשירים גרידא. הוא גאון בחברה שאינה סובלת גאונים, ואדם טוב בעולם בו הטוב נחשב אידיוטי בלי כל שיקולים של מנת משכל. מכל הבחינות האלה “אלג’רנון” הוא משל מוצלח. והשאלה היא רק האם אינו משל במסווה של מד"ב.

"סבלנות, עוד כמה שנות־אור ונגיע…"

זוכרים את ‘חוברת הרובוטים’ שלנו (גליון מס' 8)? ובכן, למען הסיפור הקצרצר שלפנינו היה מיועד עוד לאותה חוברת, בתור תרומה ישראלית צנועה ל’תרבות הרובוטים'. מסיבות טכניות הוא לא הודפס אז, ואחר־כך (אוי לאותה בושה?) פשוט אבד לנו. לאחרונה ‘גילינו’ אותו מחדש, והרי הוא לפניכם.

* * *

הוא ישב נינוח בכורסא אשר הותאמה לכל קימור וקפל בתוכו. היה זה יום עבודה ארוך ומיגע. הוא שלח את ידו אל התלתוויזיה שמולו ונגע במתג הסנסור העדין, התמונות החלו להתחלף מול פניו במהירות ופניו הוארו מעט מן האור אשר בקע מן המכשיר. הוא התרווח בכורסא ופנה לטיפול היומי בגופו. בנגיעת מתג הפעיל את מכונת המזון ותוך שניה הופיע על מגש, ספל שקוף ובתוכו נוזל צהבהב. הוא גמע את המשקה באיטיות, נותן לנוזל לעשות את פעולתו המרגיעה בגופו. לאט, ללא כל חיפזון מתח את רגליו ופלט אנחת רווחה. לא חסר לו כלום ולפניו היו 8 שעות של מנוחה.

הוא עבד בחברה הבינלאומית ליצור חומרים רדיו אקטיביים. המפעל שכן הרחק ממקום ישוב בפאתי המדבר. למרות ההגנה המירבית מפני קרינה הוחלט במועצת בעלי המניות להרחיק את המפעל ממקום ישוב מפי דעת הקהל. במפעל עבדו עוד מאות פועלים כמוהו. ליתר דיוק 1287 פועלים. אך הוא הגיע כבר לדרגה של מנהל משמרת והיה אחראי על 46 עובדים. דבר זה זיכה אותו, שלא כמו את שאר העובדים, בחדר נפרד משלו. לאחר שהסתיימה תוכנית ה"רָבְיֶדָע" כיבה את התלתלוויזיה. הוא קם באיטיות על רגליו וניגש לפינת החדר, שם עמד מכשיר מוזר אשר על פניו הבהבו נוריות ומחוונים. בקידמת המכשיר היו שתי זרועות ובהן שקעים אשר התאימו בדיוק לכף ידו. הוא הניח את אצבעותיו על זרועות המכשיר, אנחת הנאה פרצה מגרונו כאשר נשמע זמזום חרישי וזרם חשמלי עדין עבר בגופו. זהו, יומו נגמר ומחר מחכה לו יום עמוס ומעייף. הוא שכב על המטה אשר עמדה בסמוך לקיר והעביר מול עיניו את יום העבודה, מנסה לשפר, לתקן, לשכלל וליעל. תוכנית ייצור חדשה עלתה במוחו. הוא חייך לעצמו ושלח את ידו אל המתג אשר כיבה את עצמו ל־8 שעות…

טיפות השמן המשובח חילחלו בגופו, משמנות את כל פרקיו, ציריו וגלגלי השיניים העדינים. מצבריו היו טעונים עד לנקודת המכסימום… למה עוד יכול רובוט לצפות…???

אל עלילותיהם של צוות החללית ‘סטארדאסט’ התוודעתם לראשונה באמצעות סיפורו הקודם של סטפן טול ‘הדובה עם הקשר בזנבה’, שפרסמנו בגליון מס' 11. מה שלא גילינו אז הוא, שהשם סטפן טול אינו אלא פסאודונים של אדם בשם קומפטון נ. קרוק, שנתגלה לראשונה ככותב מוכשר של מד"ב ברוח ‘הרפתקאות חלל’ הישנה והטובה, כאשר סיפורו הראשון ראה אור בכתב־העת ‘גאלאקסי’ בשנת 1955. אולם ההצלחה לא האירה לו פנים במיוחד עד שהחל, כעבור כעשר שנים, לפרסם את סיפורי ‘ססארדאסט’. סיפורים אלה קובצו יחדיו בקובץ ‘מסעות סטארדאסט’ שראה אור בשנת 1975.

* * *

הכוכב מתן נמצא במרחק עשרים ושלוש שנות אור ממערכת השמש. עובדה זו ידועה זה כבר לכל אסטרונום. מתן הוא כוכב צהוב מסוג ג’י, הווה אומר שיש בו סיכויים להימצאות יצורים חיים. גם דבר זה היווה עובדה כבר מאות בשנים. אבל עובדות אלה היו כל מה שידענו.

עכשיו אנו יודעים יותר.

הרהרתי בעובדות אלה, בעודי עומד ומביט בכלי המונח לרגלי. אפילו העובדה שהייתי כאן, שקרני השמש החמימות על פני, נושם את האויר הדחוס, לא נראתה לי ראויה לציון. כולנו עשינו זאת קודם. לא כאן, כמובן, אלא על פני הרבה כוכבים אחרים, המפוזרים בגלקסיה.

התכופפתי, והרמתי את החפץ. באופן מוזר, הותאמה הידית החלקה והממורטת לכף ידי. למי או למה שעשה אותו, היו כנראה ידיים דומות לשלי. אלא שידיו היו כנראה הרבה יותר גדולות ואני, כפי שהנכם יודעים, נחשב לאיש גדל מימדים ביותר.

החפץ היה פשוט אלה, אורכה כמטר, מחוטבת בגסות מאבן. האלה היתה כבדה מאוד, ושימשה כנראה ככלי מלחמה. בזאת לא היה לי כל ספק. הנעתי אותה קדימה ואחורה, כמו אלת בייסבול ענקית, עד שהרגשתי כאב בשרירי.

“פעם היו כאן ענקים.”

דיברתי בקול רם. כך אני נוהג, כשאני נמצא לבד בשדה. הנחתי את האלה על גוש אבן, והחלקתי על מתני, כדי להרגיש את אקדח הלייזר התלוי שם. מחשבה עברה במוחי, שמא קיימים עדיין אותם ענקים. הדבר לא נראה אפשרי. עמדתי גבוה על הרכס, והבטתי מסביב. לרגלי נערמו שדות גושי אבן, מדרונות סלעיים ושוניות קטנות. הרכס רחב המימדים נראה כאילו נשתל בתוך המישור האין סופי. היה בו מחסה ליצורים קטנים, אבל יצור שיהיה גדול דיו להניף את האלה יתקשה למצוא כאן מחבוא. עברתי פעם נוספת על הנוף, ודעתי זו התחזקה.

מכשיר הקשר בחגורתי השמיע זמזום. המדבר ניקה את גרונו.

“ד”ר קוסינגר! קורא לד"ר קוסינגר! דבר, רוסקו."

הפעלתי את המיקרופון.

“רוסקו, סטוני. מה קורה?”

סטוני פרייס הוא האחראי על הקשר, אחראי באופן מעשי על כל פעולות ספינת המחקר ‘סטארדאסט’ (אבק כוכבים).

לפעמים אנו נוטים לשכוח זאת. אחד הגורמים לכך הוא סטוני עצמו, העובד קשה על בניית תדמיתו המשונה.

“אתה באיחור של ארבעים וחמש דקות, זה מה שקורה, חבר! השטן יכול היה לחטוף אותך, ואנחנו לא היינו יודעים לעולם, כי לא דיווחת. מה שיותר גרוע, ד”ר רסמוסן יתרגז."

“מצטער, סטוני. הזמן פשוט חולף מהר, כשאתה נהנה. אני נמצא על הרכס, לא הרחק מכם. אני רואה אותך מכאן. אל דאגה, מיד אחזור.”

“אינני דואג,” רטן סטוני. “ככל שקטן מספרכם, יקל הדבר על עבודתי. להתראות!”

צחקתי צחוק רם – ומיד הרצנתי. קול עלה מהסלעים הקרובים. הקול נשמע כהד לצחוקי, אבל היה בטון גבוה יותר. כמו כן, היה בו משהו זר. זה לא היה הד, אך היה זה, כך חשדתי, חיקוי.

החלקתי את אקדח הלייזר מנרתיקו. התכופפתי אל גושי האבן המפוזרים, וניסיתי כמיטב יכולתי להסתיר את דמותי הגדולה. זחלתי לעבר הכוון ממנו נשמעו הקולות. לא היה שם דבר. אף לא סימן לנוכחות. חיפשתי את הסימנים של אבנים שהוזזו ממקומם, עקבות על־גבי החזזית שצמחה במקום – שום דבר. תמיד עסקתי במעקבים, וכל חיי עמלתי לשפר את מיומנותי זו.

אם היה כאן מישהו, הייתי רואה אותו בודאות.

“דימיון.”

שוב דיברתי בקול רם. ידעתי שאין זה נכון. מישהו צחק אל נכון. החזרתי את הלייזר לנרתיק. עברתי לאורך הרכס לנקודה שממנה אוכל לצפות בכל האיזור.

לא הייתי מודאג, אבל הזהירות היתה הרגל. בזכות הרגל זה הצלחתי לעבור ללא סכנות ארבעים עולמות חיים.

כפי שאמרתי לסטוני פרייס, צפיתי בו מהמקום בו עמדתי. לרגלי, על המישור, יכולתי לראות את הגוף הגלילי המתכתי של ה’סטארדאסט', חמישה עשר מטר של מיסתורין, מונחת לאורכו של מה שנראה ג’ונגל ירוק ונמוך. החיים בעולמות רבים, ראו והוקסמו מהמראה הזה. לא היה דבר כמוהו בגלקסיה.

אבל לי היה המראה הזה מוכר. כאן היה ביתי. ה’סטארדאסט' היתה ספינת כוכבים הראשונה של הכוכב ‘ארץ’. והיא היתה עדיין בעלת הטווח הגדול ביותר. הסיבות לכך הן טובות ומספיקות. הצמצום בבניית הספינות כגון זו, היה לדעתי מוצדק. כשיבנו ספינות דומות לזו על־ידי כל מי שיכול לבנות, תהיה הגלקסיה פתוחה בפני המין האנושי. והזמן לכך לא הגיע עדיין.

מיקדתי את המשקפת על הספינה וסביבתה. דמויות קטנות אצו כה וכה מתוך הפתחים. אבל מפאת המרחק לא יכולתי לזהותן. הצלחתי לראות את המבנה של דירים וכלובים, שנקרא על־ידינו – גן החיות של ג’ים פיטרס.

אך כאן, גן החיות לא היה גדול. החיים על מתן 2 היו פשוטים, פרימיטיביים וסרי גיוון.

ג’ים נאלץ להסתפק בצורות אחדות של חיים דמויי דגים, תולעים ומספר רכיכות. שום דבר לא עף באויר. הצמחיה היתה פרימיטיבית. הג’ונגל הנמוך לא הכיל משהו יותר מורכב מאזוב. מה שנראה מלכתחילה כדשא, לא היה דשא, אלא שטחים נרחבים של חזזית.

אבל נמצאה שם דוגמא אחת שהצדיקה את המראה וההרגשה שנתן כוכב מתן 2. עדיין לא החלטנו כיצד לקרוא לזה: ‘זה’ נמצא משוטט לאורך ערוגות חזזית, לועס עשב בעליזות, מגרגר ושר לעצמו. אנשי השדה של פיטר לא הפחידוהו. הוא לא נאבק, כאשר תפסוהו ושמוהו באחד הדירים הקרובים לספינה. הוא אכל את הצמחיה שנתנו לו ונתנדנד בשמחה על רגליו דמויות הסנפיר. הוא הוקסם במיוחד מלינדי.

“רוסקו,” אמרה אשתי, “היצור הקטן הזה מייצג את מתן 2 האמיתי. הוא לא נראה כיצור נבון, ואף לא התנהג כך. אבל הוא, ללא ספק, הדבר המתקדם ביותר ממה שג’ים מצא. ואפילו אתה לא ראית דבר כמוהו.”

לינדי תמיד היתה דפלומטית. תמיד דאגה לתת לי את ההרגשה שאני משהו מיוחד, למרות שאיסוף החיות אינו מתפקידי. אני האקולוג של ה’סטארדאסט', ומצטיין גם בתחום זה, כך אומרים.

ובכן, לא מצאתי יצור, אבל מצאתי אלת אבן, ושמעתי צחוק בלתי מזוהה. לרגע שכחתי את האלה. צעדתי חזרה למקום בו הנחתי אותה. היא היתה מרשימה כשלעצמה, וידעתי שויליאמס ישמח לקבלה.

האלה לא היתה שם. זכרתי במדוייק את גוש האבן שעליו השענתי אותה. חיפשתי בכל הסביבה בלי זכר לאלה או למי שעלול היה לסלקה. אבל אני ידעתי. האלה השתייכה לאותו דבר שהוציא את הקול המצחקק מבין הסלעים.

שוב דיברתי בקול רם.

“הם עושים ממני צחוק. אציין זאת בדוח – כיצד יכול להיות שאלה בגודל כזה נעלמה מתחת לאפי, ולאן?” פניתי לגוש האבן שוב. “אני מזהיר אותך, לבל תצחק שוב.”

אבל היתה דממה. מי או מה ששיחק איתי משחקים אלו החליט להפסיק. ירדתי בשביל, בין גושי האבן. ליתר בטחון, החזקתי את הלייזר בידי.

לינדי נשענה על רשת הפלסטיק של אחת ממכלאות גן החיות, מלאת חן, נמרצת, תלתליה האדמוניים זוהרים בקרניים האחרונות של שמש מתן. כשהתקרבתי, שלחה ידה לעברי. “ג’רלד ישן.” אמרה.

“עייפתי אותו כנראה. הוא בדיוק כמו תינוק, והוא לומד כל־כך הרבה דברים חדשים.”

שמתי את זרועי סביב כתפיה.

“תינוק מוזר למראה. נראה בדיוק כמו שק זבל, מעוגל ככדור. אינני סבור שלימודיו היו ברמה גבוהה. אילו ‘טריקים’ ניסית ללמדו?”

לינדי הביטה בי במבט רציני.

“ג’רלד,” אמרה, “הוא חיה אינטליגנטית מאוד. למעשה אינני חושבת עליו כחיה, אלא כאדם. הוא אמנם מפוזר ומבולבל, אבל מבין. הוא לומד אנגלית.”

“אך מדוע ג’רלד?” שאלתי.

לינדי ציחקקה.

“זה כל־כך מתאים. הפוך במוחך והיזכר. לפני יותר ממאה שנה היתה דמות ציבורית מפורסמת שנהגה תמיד להסתבך ברגליה ולדפוק את הראש בכל הזדמנות. אפילו החליק ממדרגות מטוס. אני רואה שאתה נזכר. ובכן?”

“אני לא תופס.”

“אתה תתפוס. א־אז אתה רואה שהשם היחיד האפשרי לבחור קטן זה הוא ג’רלד. הוא יודע זאת. הוא מנסה למלמל אותו.”

הבטתי בפניה היפות והמענינות של אשתי. בלי ספק היא המיקרוביולוגיה מסי 1 של הגלקסיה, אבל החיבה והדאגה שהיא רוחשת לחיות וצורות חיים מוזרות, הן ההופכות אותה למיוחדת.

בכל הכוכבים החיים שביקרנו, הצליחה ליצור קשרי ידידות. הכל אוהבים אותה.

“יקירתי,” אמרתי בנימת פטרונות, “אני חושב שהפעם את טועה. זו חיית מים, שאין בינה בקודקודה יותר משיש לכלב מים מצוי. ההבדל הוא רק בכך, שהיא פחות חיננית, וזוללת ירק בלי שובע. את אינך יכולה ללמדה לדבר.”

“הייתי מצפה ליתר הערכה מצידך.” עיניה הירוקות של לינדי הבריקו מזעם, ושפתיה המושלמות התהדקו בכעסה לקו צר. אך למזלי היא מחבבת גם אותי במקצת.

“רוסקו”, אמרה ברצינות, “ג’רלד הוא מפתח. הוא חשוב. אני לא צריכה ללמד אותו לדבר. הוא יודע לדבר. מה שאמרתי הוא, שאני מלמדת אותו אנגלית. שפתיו העבותות אינן מבטאות היטב, אבל בקרוב הוא יאמר לי דברים רבים אודות עולם זה.”

המתנתי בקוצר רוח. לינדי טרם סיימה.

“הנחתי שסנפירים אלו, משמעם חיה שדרה במים. אבל לא כך הוא. בקשתי את אחד הזואולוגים שישים אותו במיכל המים, והוא כמעט טבע.” היא חייכה. “ג’רלד היה אסיר תודה באופן פתטי על שהיצלנו אותו. הוא אפילו לא אוהב מים.”

“אני מצטער,” אמרתי. “דיברתי בלי לדעת. מה עוד גילית בזמנך הפנוי?”

“השאר עדיין בגדר רעיונות,” הודתה לינדי. “למרות זאת, אני ממליצה להתחשב בהם.” היא מנתה את רעיונותיה על אצבעותיה הרזות.

“קודם כל, אני חושבת שג’רלד הוא יצור לא מוגמר. שלב לא בוגר של משהו. בשבועיים שחלפו מאז תפסנו אותו, סנפיריו הקידמיים השתנו. הוא מנסה לתפוס חפצים באמצעותם. הם אינם בנויים לשחיה. נקודה שניה, שתומכת בנקודה הראשונה, היא שמנהגי האכילה שלו משתנים. הוא עדיין אוכל עשבים כמו החזיר שהוא מזכיר לך, אבל שמתי לב למבטיו המשתוקקים הננעצים ביצורים דמויי הדג שיש לג’ים ליד המכלאה. הוא מאכיל אותם בדגים. הצעתי לג’רלד חתיכה קטנה של בשר. רוסקו, הוא אהב את זה. כמובן, זה לא הזיק לו. למחרת חזר לגדר, כשהוא מתחנן לעוד.”

“כיצד את יודעת זאת?”

“משום שלימדתי אותו לומר ‘בשר’.”

“הבנתי. רעיונות נוספים?”

“רק עוד אחד.” אמרה לינדי. “רוסקו, אני חושבת שג’ים צריך לשלחו לחופשי. הוא תינוק, ומישהו דאג לו. אני משוכנעת שאותו יצור מודע לכך. זאת אומרת, שלכידתו נוגדת לחוקה הבסיסית של המועצה האינטרנציונאלית של החלל. זאת אומרת, שהוריו וחבריו עלולים לארגן מחאה, או אפילו משלחת הצלה שתיפגע בנו.”

“האם דיברת עם ג’וני?”

לינדי ניענעה בראשה.

“קודם עלי לדבר עם ג’ים. אני לא רוצה להיראות כאחת הדוחפת את אפה לעניינים לא־לה. נוסף לכך, שניהם ירצו יותר פרטים, מאלה שיש לי עכשיו.”

“ג’ים פיטרס יקבל בברכה כל מה שיש לך לומר. את יודעת זאת. הוא לא רק צייד ובעל גן חיות, הוא אחד המבריקים והמבינים ביותר מבין העוסקים באנליטיקה של האוכלוסיה.”

“אני יודעת,” אמרה לינדי. “הוא בודאי יודע את אשר אני יודעת, אבל אדבר איתו.”

לרוע המזל, לא הספיקה לעשות זאת. המודעות שלנו לנושא התחדדה כששאר משלחות השדה הגיעו בערב. עובדות חדשות התערמו. כאילו ניטלו הקורות מבין עינינו ופתאום נראה העולם מורכב ומסובך יותר ממה שהיה בראשונה. כמעט כל משלחת התנסתה בחויה חדשה ומרעישה.

“פסעת פעם על כוורת דבורים, רוסקו? פסעת פעם על קן צרעות, כשכל החרקים פורצים מתוך האדמה על פני השטח, כל אחת עם עוקץ ארסי? כך הרגשתי שם היום.”

“מה ראית?”

פגלג ויליאמס לגם לגימה קטנה. הוא התרווח על הכורסא הנוחה ביותר שבמעבדתי, אוחז בידו כוסית מהבורבון המשובח ביותר שלי. הוא אוהב בורבון חזק וחמים, וחושב לערבב אותו בקרח. זוהי דגנרטיות ממדרגה ראשונה. פגלג הוא הגיאולוג שלנו – גיאולוג הגלקסיות היחידי שקיים. הוא נכנס לפני כמה דקות.

“שום דבר. אבל אני נכון להתערב שמישהו ראה אותי. לא צורות הקיום הירודות שראינו כל הזמן. הרגשתי סכנה באויר, משהו שעשינו עורר חיים ביצורים שאיננו מכירים.”

מחשבה חלפה במוחי. פגלג עבד בודאי בין הסלעים ולקח דוגמאות קרקע – דבר שיגרתי בעבודתו.

“אולי לא ראית משהו, אבל מה בקשר לשמיעה? האם לא שמעת קולות, שם במגרש המשחקים שלך? הצחקוקים הקטנים, אולי? משהו מסוג קולה של לינדי, אלא באריטון?”

כוסית הבורבון נעצרה בדרך לפיו של פגלג. עיניו החיוורות הביטו בי בצורה מוזרה. אחר הרטיב שפתיו במשקה, העביר לשונו כדי לתפוס טיפה שנשרה, ונאנח. “רוסקו,” אמר, “אתה איש טוב. אני חשבתי שאני שומע דברים במוחי.”

סיפרתי לו על האלה.

“אתה חצבת אבנים,” אמרתי, “אני בטוח שהיית תחת מעקב וחציבת האבנים עוררה פליאה. משום שהם עובדים באבן בעצמם. האלה היתה דוגמא לעבודה יפה.”

פגלג סיים את הבורבון והתרווח בכורסא.

“איזה ביש מזל אני. חובב מוצא דבר שחוקר מדעי היה מוצא לו שימוש רב. אם תמצא עוד אחת – ובכן, עכשיו אתה יודע מה אני רוצה ליום הולדתי.”

הוא עמד וחשב לרגע. “רוסקו, כל התופעות האלו צצו עכשיו. לא יכול להיות שרק אנו שמענו את הקולות. בוא נבדוק אצל האחרים.”

“אורסולה,” אמרתי.

“כמובן,” חייך פגלג. “והאספנים של ג’ים פיטרס, וחוקרי הבוטניקה, ואני אביט בצילומי המיפוי. לפעמים ההגדלות של הצילומים מגלות דברים רבים ומענינים.”

ביליתי את הערב לבד. לינדי עסקה בניסויים, ונשארה לבד במעדה. את פגלג ראיתי, אבל ידעתי שהוא עסוק. הוא לא יעזוב את הבעיה עכשיו, עד שימצא לה פתרון המניח את הדעת. מאוחר יותר קרה עוד משהו שנתן לנו חומר למחשבה. האינטרקום שלי נהם, ומנורת ה’כוננות הכללית' נדלקה.

“הקשיבו כל הצוות.” קולו של סטוני פרייס, נשמע רציני יותר מתמיד. “כוננות נעדרים. ד”ר ג’ימס פיטרס לא חזר לספינה. מכשיר הקשר שלו לא עונה. שתי משלחות חיפוש כבר נשלחו לאיזור שבו הוא נראה לאחרונה. אנו סבורים שהוא יצא לטיפוס הרים. למי שיש מידע כלשהו על תנועותיו של ד"ר פיטרס היום, מתבקש להתקשר לד"ר ראוסמן."

דקות אחדות לאחר מכן, צפצף מכשיר הקשר, וקולו של פגלג נשמע מתוך המכשיר.

“עדיין ער רוסקו? יש לי כאן משהו שעליך לראות. יכול להיות שזה יתן לנו רמז על ג’ים.”

“אם זה נייד, הבא אותו לכאן.” היתי עייף, אבל מודאג מהכוננות הכללית, למרות שציפיתי שמשהו יקרה.

נקישות חלשות נשמעו בדלת. לחצתי על הכפתור המשחרר את המנעול. פגלג צלע פנימה, כשהוא פורש גליון צילום אויר. “הבט בזאת,” אמר.

אכן, הוא מצא משהו. הגליון היה הגדלה של צילום שנעשה באחת מספינות המחקר בצבעים חיים. במבט ראשון, הוא נראה כעוד אחד מאותם צילומים של מרחבים אין סופיים של שלוליות קטנות, וחזזית ירוקה.

פגלג הצביע.

“ביליתי את הערב בבדיקת הצילומים באמפליפרוז’קטור לבסוף מצאתי את זה. לא בדיוק מה שחיפשתי, אבל ראוי לתשומת לב.”

הסכמתי לכך. זה לא היה בדיוק מה שציפיתי לו, אלא שלינדי היתה מוצאת זאת מעניין באופן מיוחד. מפוזרים על קצהו של שדה חזזית, היו תריסרי יצורים חומים מלעיטים עצמם בעשבים הירוקים. עדר, עדר בשעת אכילה. החיות היו מוכרות, וכולן דמו זו לזו.

“ג’רלדים!” אמרתי. מליון יצורים קטנים. וראינו רק אחד לפני־כן.

“ישנם עוד רבים,” אמר פגלג. “אחרי שזיהיתי קבוצה אחת, מצאתי עוד כמה. אנשי המיפוי הסתכלו רק על השטח, ולא שמו לב אליהם. כך שהם תגליתי הבלעדית.”

בדקנו את התמונה והירהרנו.

“היינו צריכים לראות אותם מספר פעמים,” אמר פגלג. “אתה היית צריך למצוא עדויות לכירסום, עקבות של רמיסה בבוץ, סמני סנפירים סביב כל האיזור. מדוע לא?”

“כנראה, משום שלא חיפשתי,” הודתי. “ביליתי יותר זמן בין הסלעים. אבל עשיתי תצפיות מפיסגות הסלעים עם משקפת. אתה יודע איך אני עובד. אם הייתי רואה משהו בלתי שיגרתי, הייתי בודקו. ‘פיספסתי’, וזהו.”

“סלחנו,” אמר פגלג. “אין אדם מושלם, אבל אני בטוח שג’ים וציידיו מצאו דברים. אולי זוהי הסיבה שאינו כאן. מה דעתך?”

“יכול להיות,” אמרתי. “סביר למדי. אבל הג’רלדים לא פגעו בו. הם יצורים עדינים ופשוטים, אם הג’רלד שבידינו, מהווה דוגמא.”

“אני מסכים.” פגלג נשען על כסאו אחורה, ומישש את ברכו הפלסטית. בדרך כלל היה זה סימן למחשבה עמוקה. אבל המחשבה, כשבוטאה במילים, לא נראתה לי כל־כך נשגבה.

“אני יודע שזה מאוחר, רוסקו, אבל אולי נמצא אצלך בהישג יד קצת מהבורבון שלך, אולי לגימונת?”

לקחתי את הבקבוק, וכוסית. במחשבה שניה מזגתי גם לעצמי.

“לאן הם נעלמו? הם רבים מכדי להיעלם כפי שעשו, לתוך השלולית. אני בעד ההנחה שהם חיים במים.” פגלג לקח לגימה הגונה מכוסו.

“אתה תשאר בנושא הסלעים,” יעצתי. “יצורים אלו אפילו לא אוהבים מים.” סיפרתי לו על נסיונותיה של לינדי. “יש לה חוש לדברים כאלה,” הזכרתי לו. “לפעמים אינני מצליח להבין את ההגיון שבמעשיה, אבל בדרך כלל, היא מצליחה.”

“או, אני מסכים,” אמר פגלג. “היא מצליחה יותר, על ידי שימוש באינטואיציה, מאשר אתה בתבונה. אם היא אומרת שהם אינם יצורים החיים במים, אני מקבל. אבל אינני יודע עדיין לאן הם נעלמו.”

הסתכלתי בתמונה כדי למצוא משהו שאינני רואה. אינני חושב שיצורים אלה ידעו לרעות מיוזמתם. מישהו הביא אותם לכאן ולקח אותם מכאן. חיפשתי איזה רועה, או משהו בעל תפקיד דומה, ולא היה סימן לכך.

“בכל זאת, הם נעלמו.” אמר פגלג בעקשנות. “מספרם רב, הם מוחשיים ומוצקים, ותופסים מרחב בחלל. ברצוני לדעת היכן.”

ככל שכמות המשקה בכוסו פחתה, גברה דברנותו של פגלג. לאחר מכן הוא מילא את כוסו מחדש, וגם אני לקחתי טיפה.

כשלינדי נכנסה, שעה מאוחר יותר, מצאה אותנו מתווכחים בעליזות, אבל קשה היה לעקוב אחר חוט מחשבה מסויים, או לדעת בבהירות, מה היה הנושא. למותר להוסיף שלא הגענו לכל מסקנה.

ובכל זאת, בעזרת הבורבון, ישנתי טוב בלילה. כנראה שהתת־מודע שלי המשיך לעבוד, כי מספר דברים נראו ברורים כשהתחלתי לחשוב על הנושא שוב בארוחת הבוקר.

בעת שסיימתי את שתיית הקפה, הייתי בטוח בשתי עובדות. ראשית, העלמותו של ג’ים פיטרס, קשורה איכשהוא להעלמותם של הג’רלדים. שנית, אם נמצא רמזים לאן נעלמו, סביר למדי שנמצא רמזים בקשר לחוקר הנעלם. לא חשבתי שהג’רלדים אחראים לכך.

לא נראה לי הגיוני שהם יודעים שהזואולוג הראשי שלנו אסר אחד מהם במכלאה. הג’רלד שלנו היה פשוט ומלא אמון. אחיו בתמונה נראו בדיוק כמוהו. הפעלתי את מכשיר הקשר, הנורה הירוקה האירה והיבהבה.

“פרייס.”

“רוסקו, סטוני. מה חדש בקשר לחיפוש?”

“שום דבר כרגע, רוסקו. ג’ים עדיין ברשימת הנעדרים. הוא נראה אתמול אחר הצהריים, כשפניו מועדות לרכס הסלעי שבצפון. כנראה שעשה סקירה על האיזור לצורכי לימוד, וכיסה איזור נרחב. מכשיר הקשר שלו חדל מלפעול בשעה 7. אחת מקבוצותיו נמצאת באיזור, בפיקודו של ויילדקאט. אם הוא שם, הם ימצאוהו.”

“אם הוא שם. מי עוד יצא?”

“שתי ספינות מחקר משוטטות. הן תכסנה איזור נרחב מאוד וכמובן יצלמו אותו. הנוהג הרגיל.”

“הממם!” חשבתי לרגע. “סטוני, הם לא ימצאו אותו, מפני שהוא לא שם. תן לי לדבר עם המפקד.”

מכשיר הקשר השמיע זמזום. לבסוף נדלקה הנורה הירוקה.

“רסמוסן, רוסקו. מר פרייס אמר שיש לך רעיון.”

ד"ר רסמוסן, המפקד של ה’סטארדאסט', הוא אדם רציני וקפדן, מעין טיפוס של ג’נטלמן ויקטוריאני. זקיפות ראש והתנהגות נכונה הם הדברים החשובים ביותר בעיניו.

כלפי חוץ, אולי אינו נראה מתאים לתפקיד. אך אנחנו ידענו שכן. אפילו הגאון, מו דאנג, האיש המוזר והקטן, המתכנן את הקורסים לטיסות בין כוכביות, וקפטן גולס גריפין, הסולידי וחסר הדמיון, המארגן את הצוותים, שניהם כיבדו מאוד את ד"ר רסמוסן. אין שום אדם שיכול היה לבצע את תפקידו כמוהו.

“לא רעיון,” אמרתי עכשיו. “עובדה.”

“אני אקבלה בברכה. דיברתי כרגע עם ג’ורג' ויילדאקט, והוא אומר שעיקבותיו של ד”ר פיטרס נעלמו. האיזור הסלעי מקשה על המעקב, אבל דבר כזה מעולם לא היקשה על ויילדקאט. הוא אומר שאין שם כלום. שום דבר. מעודי לא שמעתיו כה מתוסכל."

“הוא צודק,” אמרתי. “זוהי העבודה שלי.”

מכשיר הקשר המהם ברכות בשעה שהמפקד חיכה.

הצהרתי הצהרה, ועתה, היה עלי להסבירה.

הסברתי. ספרתי לו על עדרי הג’רלדים שפגלג מצא בהגדלות של צילומי המיפוי. הצבעתי על הנקודה, שבה נעלמו זמן קצר ולא נראו עוד בשטח. עקבותיהם – שיחים רמוסים ושבורים בערוגות נראו בבירור בצילום האחרון שנלקח.

“אין הם הולכים לתוך המים. הם אינם בין הסלעים. מאות מהם נעלמים במהירות. כך שיש מקום אחד, אליו הם יכולים ללכת. מתחת לאדמה. מתחת לקרום הכוכב.”

נתתי לג’והני לחכות. ואז בתורו, הוא דיבר.

“תיאוריה טובה, רוסקו – עם מספר הסתייגויות. העיקרית היא – על מנת לאפשר למספר רב של יצורים להיעלם במהירות, צריכות להיות כניסות ויציאות רבות. כאלה שגם אני ואתה נראה. לויילדקאט הן היו ברורות לעין, והוא היה רואה אותן מיד. הוא לא ראה מאומה בינתיים.”

“אני יודע,” אמרתי. “הוא חיפש את הדברים הלא נכונים במקומות הלא נכונים. הוא ראה ללא ספק את מה שאנחנו מחפשים, אולם לא זיהה אותו.”

“ומהו שאתה מחפש? מה אתה רוצה לזהות?”

“אינני בטוח,” הודיתי. “ג’והני, היצורים המדאיגים אותנו, אינם הג’רלדים. אלה יצורים פשוטים, למרות שלינדי מתעקשת שהם אינטליגנטים. הם חיות עדריות, ומונהגות, כפי הנראה, עלי־די מישהו בעל כושר יותר משוכלל. הכניסות לאותו עולם תחתי אכן קיימות, אולם, הן מוסוות בצורה מושלמת. אם ויילדקאט יכיר בכך, אני משוכנע שימצא אותן כניסות.”

מכשיר הקשר המהם וזמזם. רסמוסן עסק בבדיקת הנקודות שהצגתי בפניו, באותה דרך יסודית שלו.

“אתה מניח,” הוא אמר, “שד”ר פיטרס נחטף לתוך עולם משוער זה על ידי יצורים בלתי נודעים?"

“אינני יודע בדיוק, יכול להיות שהוא הלך פנימה בעיקבותיהם. יתכן שצפה בהם כשהפעילו את אחת הכניסות, וניסה לעשות כך בעצמו. אינני יודע. אבל בין אם מניעיו היו נבונים או לא, אני חושב שהוא נמצא שם.”

רסמוסן נאנח.

“בסדר גמור, רוסקו. שמור על קשר. יש לי ספינות סיור באיזור, אבל הן בגובה כזה שלא יפריעו. שיהיה בהצלחה.”

“תודה,” אמרתי. “אקח עימי את פגלג, אם בריאותו כשורה. ככלות הכל הוא היה זה אשר גילה את הג’רלדים.”

מכשיר הקשר הבהב, ולאחר מכן השתתק.

חצי שעה לאחר מכן, עמדנו פגלג ואני על רכס תלול, כ־10 מטר מעל לשדה החזזית. מהמקום בו עמדנו ניתן היה להבחין בכל הנעשה במרחב הארץ הירוקה, המנומרת בברכות קטנות. הרכס הסלעי נראה כאילו חתך אותה לאורך, והתמשך למרחק רב בצפון. הסתכלנו במפות, כדי למקם את עצמנו. פגלג הצביע.

“הדבר היחיד המוכר בעולם המוזר הזה, רוסקו. משהו שניתן לסמוך עליו. כל פעם שאני רואה אותו, אני יודע שאני בעסק.”

הדבר היה, כמובן, מטרייתה האדומה של אורסולה פוטס. הכתם האדום בלט על פני הקרקע, במרחק של קילומטר, במקום ש’הבחורה' שמה את כסאה ואת כן הציור שלה לרגלי הסלע. מהמשקפת ראינו שהיא עסוקה מאוד בציור.

“אם מסקנתנו נכונה, עלולה להשקף לה סכנה שם,” אמרתי. “אם הם חטפו אחד מאיתנו, מדוע שלא יחטפו עוד אחת?”

פגלג נענע בראשו.

“לא את אורסולה. הם לא יעיזו, ואינני יודע אפילו, מי זה ‘הם’. בכל אופן, אם היה משהו חריג היא היתה מרגישה בו. אם היתה מרגישה שיש סכנה, היא לא היתה נמצאת שם. היא מכשפה, זוכר?”

“אולי,” אמרתי בספקנות. “אבל בוא נעבור ונזכיר זאת, על כל צרה שתהיה.”

ירדנו מהמקום בו היינו, לשדות. דלגנו על הסלעים אל המקום שבו אורסולה ישבה וציירה. באנו בשקט ובקלות, אולם היא שמעה אותנו, כמובן. היא לא הסתכלה לעברנו. נעמדנו מאחוריה. בדרך כלל, זה אסור בתכלית.

אף אחד לא מסתכל על ציוריה של אורסולה, לפני שהם גמורים. אבל אנחנו מיוחדים. בצוות הכולל יותר מ־400 איש, חבריה של אורסולה מונים פחות מחצי תריסר. כולם מכבדים אותה. רבים מפחדים ממנה. אולם היא יודעת, שרק מעטים מאיתנו מסוגלים להתעלם מדמותה החיצונית המראה פנים מקומטות, רזות, עינים חוורות וקרות, ושפתיים צרות וכחולות.

אנחנו רואים בה זקנה בודדה, אסירת תודה על כל גילוי ידידות, שבמקרה היא גם אחת הגאוניות של הגלקסיה. בלי האנליזות המצויירות שלה, היינו יודעים הרבה פחות מאשר עכשיו.

ובכן, בהינו מעבר לכתפיה, והיינו בהלם ממה שראינו. היא ציירה קנבוס גדול למדי, ועליו דיוקן כמעט גמור. צפינו בו בשקט, זיהינו בו את מה שחיפשנו – ובכל זאת, היה קשה להאמין לכך בתחילה.

איש מוזר, בדמות אדם, עמד לבדו על הסלעים. גופו הארוך והמפותל, היה מנומר בכחול ואדום. היו לו רגליים קצרות ושריריות. כפות רגליים גדולות ושטוחות, וידיים גדולות וחסרות צורה, שהחזיקו אלת־אבן גסה. האיש לא היה אנושי, אולם האברים מוקמו בו בצורה דומה. היו לו עיניים גדולות, בולטות ומוארות, אף דמוי כפתור, עם נחיריים גדולות. האוזניים היו ענקיות, צורתן כצורת עלה, רזות, ובעלות סלסול משונה בקצה. בתמונה, אוזן אחת כוונה קדימה, והשניה אחורה. כלומר, עדות ליכולתן בתנועה נפרדת. היה לו פה רחב, עם שפתיים עבות ומשורבטות. אכן היתה לאיש צורה מופלאה. ובכל זאת הזכיר לי במעורפל משהו שראיתי לפני־כן.

אורסולה הרשתה לנו להביט בתמונה מספר דקות, לאחר מכן הסתובבה, והבעה חמוצה על פניה. דיברתי במהירות.

“אנו הסתובבנו ושיחרנו לטרף, וצפינו בכל, אורסולה. ובכל זאת, לא ראינו דבר שידמה לזאת. האמנם ראית אותו?” אורסולה הנידה בראשה.

“עמד לפני,” אמרה.

“רצונך לומר, שהדבר הזה היה כה קרוב, שיכולת להביט בו לפרטים?”

“מדוע לא? זה הג’וב שלי, נכון? הוא היה שם, בכל אופן.” העניין עורר מחשבות. אורסולה לא דיברה בלי סיבה.

אם היא הצהירה משהו, ראוי היה להתיחס אליו ברצינות. “את רוצה לומר, אם אני מבין נכון, שהיצור הזה ידע מה את עושה, וחשף עצמו בפנייך בכוונה, אבל רק בפנייך? מאין בא?”

“לא יודעת. הסתכלתי, ושם הוא עמד.”

“המממ. כמה זמן נשאר?”

“מספר דקות. מספיק.”

“ואז ראית אותו הולך. לאן?”

אורסולה חייכה. היא נהנתה מהמשחק, היא תאמר לנו הכל, אבל בזמנה שלה.

“לא. הסתכל על הרישום, הוא היה שם. הבטתי למעלה, והוא התאדה. כמו הקוביות הנעלמות של סירין 4.”

הבטתי עליה בכעס. היא נטלה מברשת שהיתה תקועה בשערה, האסוף מאחור בפקעת, לקחה מעט צבע ושפרה במקצת את הציור.

פניה היו מעורפלות.

“לזה איני מאמין. היתה לו דרך להתחבא במהירות. כנראה מאחורי ערימת הסלעים. את לא שמת לב, אני מניח.”

“התפקיד שלך,” אמרה אורסולה, “אני מציירת.”

לא יכולת להתווכח איתה, לפיכך עזבנו אותה מציירת. לא חיפשנו בסלעים שמהם יצא הדוגמן של אורסולה. שם לא היינו מוצאים אותו. זאת ידענו.

האיזור הנוח ביותר היה האיזור הירוק, השטוח. צעדנו וצעדנו, בקצב של ק"מ לשתיים או שלש דקות. אחרי כעשרים ק"מ, הגענו שוב לאיזור הסלעי. הכתם הקטן מעלינו בשמיים העיד על ספינת המחקר שסקרה את האיזור בסיבובים איטיים.

לחצתי על מכשיר הקשר.

“קורא לויילדקאט, קורא לויילדקאט, שידר ג’ורג'.”

מכשיר הקשר המשיך להמהם. הפסקתי אותו.

פגלג ואני עצרנו לנוח. אולי היה ויילדקאט רחוק מאיתנו וגבוה בין גושי האבן. את הביפר הוא ישמע בטוח.

מספר דקות עברו ומכשיר הקשר שינה טון, רטן וניקה את גרונו. אולם לא קולו של ויילדקאט ענה.

“גובאל.”

“קיסינגר, גובאל. האין זה האות של ויילדקאט?”

הצחוק הרך שהקדים את דיבורו של האפריקני, נשמע שקט.

“נכון, ד”ר קיסינגר. ויילדקאט נמצא כק"מ וחצי למעלה ברכס, כנראה בעקבות משהו. אני רואה אותו מכאן. שמא אקרא לו?"

“לא, ספר לי אתה.”

“היינו כעוורים,” אמר לי גובאל. “אנו יודעים להיכן נעלם ד”ר פיטרס, אך דבר זה אינו עוזר לנו במאומה. ישנם עקבות בשדה החזזית, שהיו יכולות לעשות עדרי פילים. ד"ר פיטרס הלך בעיקבותיהם. אולם במרחק קצר, פונות העקבות לתוך הסלעים, ונעלמות. אין שום דבר."

“אנו יודעים,” אמרתי. “ד”ר ויליאמס ואנוכי דנו על כך אתמול בערב. אבל לאן הם נעלמו, ואיך? כשפים? וודו?"

גיחוכו של האפריקני נשמע בשנית.

“אין לנו רמז לכך, ד”ר קיסינגר. ובאשר לוודו – רחקתי משורשי. אבל, אולי תחקור את העלמה פוטס."

“עשינו זאת.” אמרתי. “והיא עזרה. היא מלאה משבצת ריקה. תן לנו אות, גובאל, אנחנו במרחק לא רב מכם.”

עשינו קיצור דרך בין שדות האבן. האות התחזק. עלינו על רכס סלעי וירדנו במדרון היכן שהציידים עברו. נחתנו ליד ויילדקאט.

אבות אבותיו של ג’ורג' ויילדקאט עקבו אחרי הבופאלו לאורך החזית המזרחית של הרי הרוקי אשר בכוכב ארץ במשך אלף דורות. איש צעיר ושקט זה הביא את כל חכמתם לחלל, ואל עולמות שהם ודאי לא חשבו על קיומם. לפי דעתו, הוא הצייד הטוב ביותר בגלקסיה.

“ובכן, פגשת בשווים לך, ויילדקאט,” אמרתי. “הם הערימו עליך.”

פניו האמיצות של בן שבט הסיו לא הגיבו. אבל עיניו החומות נראו משועשעות.

“לא עלי, ד”ר קיסינגר, עליך." אמר ויילדקאט. “הבעיה אינה של עיקוב. זוהי בעיה טכנולוגית. אנו ידועים לאן הם נעלמו. הם הלכו לתוך הסלעים ולא נעלמו. ד”ר פיטרס הלך בעיקבותיהם. למרות שהלכו לתוך הסלעים, שדה הסלעים לא השתנה. עליך למצוא כיצד עשו זאת."

“אני אקולוג ולא טכנאי,” רטנתי. “ד”ר ויליאמס מבין בסלעים. הבה נעביר את התפקיד אליו."

אין לפתרון הבעיה דבר עם הסלעים. "דחייתו של פגלג היתה כמו שלנו. “הם רק מונחים שם. ואני רק צופה.”

אבל אף אחת מהצהרותיו לא היתה נכונה לגמרי.

ירדנו למרגלות המדרון. ויילדקאט החליק אחרינו. ארבעתנו נהלנו ויכוח קצר, שלאחריו קראתי לגוהני רסמוסן. עדכנתי אותו בנוגע לעובדות שהתגלו לנו עד עתה, והצענו כיצד להמשיך.

“זהו המקום שבו נעלם גדול עדרי הג’רלדים. וכאן הסתיימו גם עקבותיו של ג’ים. הם הלכו יחדיו, אין כל ספק בכך, ג’והני. פגלג ואני היינו רוצים להשאר כאן ולהביט. אנו מציעים שגובאל וויילדקאט יבדקו את המקומות בהם נראו שאר עדרי הג’רלדים. הם עשו כל מה שביכולתם כאן. מסכים?”

“אתה נמצא בשטח, רוסקו. אתה יודע יותר ממני. אני אנסה להחזיק את הראש מעל המים. ורוסקו,” קולו של רסמוסן אבד לרגע מקשיותו. “שמור על קשר! עבור!”

כשהעוקבים נעלמו לעבר המישור, פגלג ואנוכי התישבנו על מנת לצפות בנעשה. אחרי זמן קצר, פקעה סבלנותו של פגלג. “אם אנו כבר כאן, כדאי שניקח כמה דוגמאות סלע. אינני חושב שנזכה לראות משהו. אולי זה יעזור, כמו שאמרת. הם ואנשי הסלעים.”

הוא נטל את פטישו ואת שק הסלעים, הסיר את מקטורנו ואת אקדח הלייזר.

“אני אסתובב כאן מעט, הדבר יפיג את עייפותי, אם תראה משהו, צעק.”

הנעתי ראשי. ישיבה וצפיה היו השיטה הטובה ביותר שלי ללימוד. אני עושה זאת באופן אוטומטי. דמותו של פגלג במדרון ההר שמשה לי כנקודת התיחסות. את נקישות הפטיש הקצובות שלו, שמעתי אפילו כשהבטתי למעלה, למקום המצאם המשוער של הג’רלדים. ואז שמעתי את קריאתו של פגלג.

“מצאתי עובדה, רוסקו. עובדה מצחיקה. בוא לכאן לאשר אותה.”

נאנחתי.

“אני מאמין לך,” צעקתי חזרה. “ציין זאת ברשימותיך!”

“למעלה, לעזאזל! העובדה שמצאתי תפקח את עיניך!” היה בקולו טון זר שהכרתי. פגלג היה נרגש. בכל זאת התקשיתי לעלות על הערימה הגדולה של שברי אבן מפאת עייפותי. הורדתי את המשא הכבד, ותליתי את חגורתי יחד עם החליפה והציוד.

פגלג עסק בגלגול אבנים. פתחתי את פי על מנת למחות. רק טיפש מגלגל אבנים כשאדם אחר נמצא תחתיו במדרון ההר. לא הספקתי להשמיע קול, כי מיד הבנתי הכל. הוא אכן זרק אבנים בגודל ראש אדם, והשליכם במורד המדרון. אך הן לא הרחיקו. מיד כשפגעו באדמה האיטו, עצרו, ואז – התגלגלו במעלה המדרון בעצמן. כל אבן תפשה בדיוק את המקום ממנה הושלכה קודם.

“אם הייתי מציין זאת ברשימותי, האם היית מאמין לי?”

“אינני בטוח שאני מאמין למראה עיני.”

הרמתי אבן קטנה והשלכתי אותה. היא התגלגלה במורד המדרון בצורה הצפויה והטבעית. הבטתי בפגלג שעמד במרחק של עשרה מטר ממני.

“יש כאן משהו לא ברור. מה אתה עושה לה?”

“זהו עניין של מיקום,” אמר פגלג. “היכן שאתה עומד, עקבות הג’רלדים ברורים. ואילו כאן, שום דבר. אין כאן שום הוכחה שעבר כאן פעם משהו.”

“מגוחך.”

טפסתי למעלה וכשהתקדמתי לכיוון פגלג, כל אבן שהוזזה לרגלי שבה אל המקום ממנו נזרקה. מאז ומתמיד לא הצטיינתי בטיפוס על סלעים בלתי יציבים, אך הפעם הייתי מובס לגמרי.

“יפה, אה? ממש גאוני. אני חושב שאני יודע מה הם עושים, למרות שאיני יודע כיצד.”

פגלג הניף את פטישו וחצב גוש מהסלע. הוא הצביע על מבנה השכבות.

“יש כאן הרבה ברזל,” אמר. “הייתי חושב על מגנטיזם, דבר שאינו נראה הגיוני כלל. אנחנו נמצאים במרכזו של שדה אנרגיה מצורה כלשהי. האנרגיה אינה אחידה, אלא משתנה. האבנים אינן נדחקות לסלע. לא קשה להרימן, הן פשוט חוזרות.”

“מקורות כוח.” אמרתי. “גנרטורים. ואינטליגנציה כדי ליצרם ולהשתמש בהם. ואנו עומדים פה ומפטפטים, כאילו המדובר הוא בבעיה פילוסופית. מהר, אני רוצה את הלייזר בידי, ואת ג’והני במכשיר הקשר. בוא נחזור למכשירים שהשארנו!”

היה זה רעיון טוב, חבל שבא מאוחר מדי.

הם הקיפו אותנו מסביב. הם נראו כמו ערב רב, אך כשספרתי אותם היו רק ששה במספר. כולם נראו כמעט אותו הדבר, וכל אחד היה דומה ליצור שבציורה של אורסולה. כל אחד מהם הניף אלת אבן כבדה, קדימה ואחורה, בעדינות. פניהם הלא אנושיות היו חסרות הבעה. העיניים הבולטות, דמויות האגס, לא משו מאיתנו. אך האוזניים דמויות העלה התנופפו והסתובבו ללא הרף.

“אנו לעולם לא נלמד לקח, רוסקו,” אמר פגלג בצער. “כל טיפש היה יודע שהם כאן באיזשהו מקום.”

“כל טיפש חוץ מאיתנו,” אמרתי בשאט נפש. “אין אנו טיפשים, אלא רשלנים! וחסרי זהירות – ועייפים. אני חש שהעייפות פגה בשלב זה.”

ידי נעה באופן אוטומטי אל המקום בו היה מונח בדרך כלל הלייזר, אולם הוא היה מונח עם שאר חפצי במרחק ראיה במדרון ההר. כלי הנשק היחיד שהיה ברשותי היה הסכין. לפגלג היה פטיש הסלעים. המצב לא היה מעודד. השווינו זאת לאלות האבן שהתנופפו בידיים שגודלן פי שתיים מידי. ברור למדי שרק תווך כלשהו יכול היה לעזור, אולם לא היה לי ברור כיצד אעשה זאת.

“נסה לדבר איתם.” הציע פגלג. “אתה טוען שאתה טוב בכגון אלה. האשמה הכבדה ביותר שהם יכולים לתלות בנו היא הסגת גבול. לא עשינו מאומה.”

כשאנו בצרה אנחנו חושבים טוב יותר כשאנו מדברים. אך מאחורי המילים והדיבורים אנו מחפשים פתרון בלהיטות. ספינת הסיור היתה נקודה קטנה ברקיע. ידעתי שמכשיר הקשר בחגורתי לא יגיע אליה, אך בכל זאת הפעלתי אותו.

היד הענקית של היצור שעמד בקרבתי הפסיקה אותי. הפרצופים הזרים לא שינו את הבעתם, אך משפתותיהם העבותות נשמעו קולות. הקולות היו גבוהים ומצחקקים. היו אלה הקולות ששמעתי כשמצאתי את האלה. הקולות התערבו למעין עליצות קלה ומכאנית. מעין פס־קול של צחוק שדי ומתועב.

“הם יודעים, נערי. למרות האלות והלבוש הבלתי רשמי, הם מזהים ציוד מכאני וטכני. הם אינם יודעים מה תפקידו בדיוק, אך הם משערים שיש לו תפקיד כלשהוא. והם מזכירים לך לא להשתמש בו.”

“הציחקוק הזה,” הפטרתי, “יכול להרגיז. אני משער שזה נשמע כצחוק במקרה. מסופקני אם הם משועשעים. הם אינם נראים כך.”

“הצחוק משתנה,” אמר פגלג. “יכול להיות שזו צרות דיבור, או דרך ליצירת קומוניקציה.”

“אם זה היה כך, אינני מבין מדוע כולם מדברים בבת אחת. אני חושב לנסות משהו.”

פניתי ליצור שעמד בקרבתי, בהיתי לתוך עיניו הבולטות והתחלתי לצחוק. בתחילה חייכתי חיוך רחב ולאחר מכן השמעתי סדרה של ציחקוקים מאופקים, ולבסוף השלכתי ראשי לאחור ופרצתי בצחוק אדיר. אינני שחקן מצטיין, ואני יודע שהצחוק היה מזוייף במקצת, אך הם לא שמו לב לכך. לדעתי ניסיתי לצחקק כמוהם במידת האפשר.

ואז הפסקתי פתאום והשתתקתי, כשאני מסתכל על כל יצור בתורו.

מאחר שלפרצופיהם לא היתה הבעה יותר מאשר לסלמנדרה, לא יכולתי לקבוע את מידת ההשפעה שהיתה להצגה עליהם. לפחות השגתי מידה מסויימת של פעילות.

אחד היצורים הסתובב, דחף את בטנו תחת גוש אבן, ושם זרועותיו סביבו ככל שהרחיק להגיע. לא ראיתי דבר זז, אבל הוא סובב ודאי או הדף את הסלע.

מטרים מספר במעלה הסלע, אבנים קטנות וחול החלו לזוז מערימת גושי האבן. חלקה שלמה של סלעים מלמטה החלה להתרומם מעט.

“אה,” אמר פגלג. “אז כך הם עושים זאת. זוהי ידית הדלת הגדולה ביותר שראיתי מימי.”

הפתח שנתגלה לעינינו היה מספיק כדי להכיל את הג’יפ של פגלג. מאחורי הפתח היה מדרון תלול שהוביל למעמקים החשוכים. היצור הקרוב הוביל אותנו קדימה, בשעה שהאחרים השתרכו מאחורינו, כדי למנוע נסיונות בריחה. האיתות ששלחו היה ברור לנו – ‘אחריכם’.

הבטתי בפגלג כדי לראות מה שרציתי לראות. פניו היו מוארות בחיוך של ציפיה. פגלג ממש משוגע להרפתקאות. רעדתי.

“איזו ברירה יש לנו? כל פעם שקורה לי דבר כזה אני נשבע שאם אני יוצא חי, אני עוזב את העבודה.”

“אבל לעולם אינך עושה זאת,” אמר פגלג. “רצינו למצוא היכן ג’ים פיטרס, נכון? ובכן, נראה שהם מובילים אותנו לשם. בוא, לא ניתן לאדונים לחכות. לא הייתי רוצה שאחת מהרגליים הענקיות האלה תבעט לי בתחת.”

הוא החל לצעוד, ואני בעיקבותיו. הפתח מעלינו נסגר לאט, החשכה לא היתה מוחלטת, אבל שמחתי שאיני יכול לראות בבירור, כי אז המראה היה מקפיא את עצמותי. השביל נמשך למטה, לכיוון בלתי נודע. מהקירות בקע מעין אור עמוק בצבע אדמדמם, אשר מקורו לא נראה, אך היה מספיק, כדי לראות את הצלליות סביבי. הבנתי את הסיבה לעיניים הבולטות.

“הראיה היא אחת התכונות הבולטות ביצורים אלה, רוסקו. יש אפילו יתרון לעיניים הבולטות.”

נגררתי אחריו, כאשר את עיקר ההתרשמות עושות רגלי.

“הם מותאמים לסביבתם,” אמרתי. “הם לא סבלו גם כשהיו בחוץ.”

אחרי חצי שעה התחזק ההבזק האדמדם. יכולנו לראות כיצד הפך השביל לדרך סלולה היטב, שהתפתלה רחוק בנוף הצללים.

“אני מקווה שאתה מציין לעצמך סימני דרך,” אמר פגלג, “או מפיל פיסות ניר כדי שנמצא דרכנו חזרה.”

“הגעתי במהירות כה גדולה, לא הספקתי לאסוף את כל הדברים הדרושים.”

“כן – כמו לייזר, או פנס. מעודי לא הרגשתי את ידי כה ריקות. רוסקו, האינך חש שיצורים אלה חוששים לבאות, כאילו הם מצפים לצרות? הבט על אוזניהם, הן לא מפסיקות להסתובב ואני מוכן להתערב שהן חשות בסימני אזהרה.”

שמתי לב לכך. שמתי לב גם לעובדה שקצב ההליכה הוגבר. הצחקוקים באו בתדירות נמוכה יותר. פתאום נעמדנו. שומרינו יצרו מעגל סביבנו, כשאוזניהם מוטות כלפי חוץ. אוזניהם נמתחו ורטטו. אחרי רגעים מספר, הן התקפלו בחזרה ליד הראשים המנומרים. שמיעה מיוחדת לא נדרשה עוד, הקולות באו מכל הכיוונים. צחקוקים, כאילו מישהו סיפר בדיחה מגעילה במיוחד. חומה אנושית יצאה מתוך החשכה והתקדמה בכיווננו. היצורים שכבו אחרי האבנים שסדרו על פני השטח. זו היתה מלכודת, ושובניו עלו עלינו במספרם, ביחס של עשרים לאחד.

מלחמת פנים מול פנים בעזרת אלות, היתה ודאי מעניינת, שכן, כולם הכירו היטב את כליהם. אבל לא כך היה. הם חטפו מקלחת אבן, וגם אם הצליחו להטות הצידה אלה או שתיים, הכוחות פשוט לא היו שווים.

שובינו הפסיקו להתקיף למספר שניות. הוקפנו בקהל יצורים שנראו כמותם, עם אותו כלי אבן, ועם אותו צחוק. במבט ראשון לא ראיתי כל הבדל, אבל היה.

“הם יודעים עלינו,” אמרתי. הם לא יטפלו בנו באלותיהם, כל זמן שנתנהג יפה. שמת לב שהם נזהרים לא לנגוע בנו? כך עשו גם האחרים."

“זה עדיין לא אומר ששוחררנו מעבדות.” אמר פגלג.

“כנראה שפירוש הדבר הוא שיש עוד דרך ארוכה לפנינו. זוהי קבוצה כובשת. הם אינם נמצאים בטווח ביתם.”

“הגיוני למדי,” הנעתי ראשי. “שובינו המקוריים נעו בסביבה מוכרת להם. הם משתמשים באיזור זה; הם לוקחים את הג’רלדים שלהם למעלה ליציאה. הם לא ציפו להתקפה זו.”

“ביחוד לא לחלק האחרון שלה. רוסקו, האם הם עושים מה שאני חושב שהם עושים?.”

הם אכן עשו זאת, ובצורה יסודית ויעילה. לכובשים היו סכינים חדים, דמויי עלה, ותוך דקות מספר לא הכרנו את שובינו המקוריים.

הם נחתכו לנתחים והשוקיים, הצלעות, הירכיים ושאר החלקים הוצעו לחברי הקבוצה הכובשת. רק הראשים ושיירים נותרו.

האוזניים דמויות כנף העטלף היו כנראה שלל מבוקש. הן נחתכו קרוב לגולגולת ושישה מבין המנצחים נשאו אותם על חגוריהם.

היצורים הסתובבו הלוך ושוב, אולם מיד ראיתי שהם לא נעו ללא סיבה. היה רעש קבוע, מעורב בציחקוקים וגיחוכים. העיניים הבולטות התגלגלו בחוריהם כשאינן מפסיקות להביט בנו. אנחנו היינו בשבילם הסתבכות לא צפויה. אחרי מספר דקות, נראה היה שהם פתרו את הבעיה. הם התפרשו והחלו לצעוד. אנחנו היינו באמצע, ומתנועותיהם הבנו שמוטב שנצעד עימם. מכיוון שלא יכולנו במצבנו להתווכח בנושא, צעדנו.

“אני חושב שחיבבתי את האחרים יותר,” אמר פגלג. “היה להם מן טוהר שאין באלה. כמו־כן, יש לי הוכחה שהם קניבלים.”

“אל תתערב על כך.” הערכתי שהעובדה שרגליהם שטוחות, מקילה עליהם את הטיול.

“יש הבדל נוסף, הבדל פיזי. האם שמת לב?” פגלג נענע בראשו.

“אוזניים,” אמר. “בדיוק רציתי להפתיע אותך בכך, בשעה שהתאמצו כל־כך לכרות את המניפות הגדולות מהגולגולות המתות. הם בעצמם אינם מגדלים שלל כזה.”

הבטנו בעיון על הראשים המנומרים שבלטו מכל עבר. במקום כנפי העטלף של הקבוצה הראשונה, לאלו היו תוספות מחודדות שהיו קרובות מאוד לראש. כפי הנראה, לא יכלו אפילו להזיזן. הבטתי מקרוב כדי לראות אם היה כאן ניתוח, אך הן נראו טבעיות. כולן היו זהות.

“שני גזעים,” הרהרתי. “כנראה קרובים מאוד, אולם עם הבדל משמעותי אחד, שבו כל אחד מהם גאה.”

פגלג הביט בי במבט חוקר.

“מדוע?”

משכתי בכתפי, ונתקלתי בסלע.

“חייבת להיות סיבה? פגלג, לפני זמן רב קבענו שכל גזע מגדיר את היחוד שבו. זה הופך ליתרון את מה שאינם יכולים לשנות. תכונה זו אינה אופיינית לתושבי הארץ בלבד. ראינו אותה בעולמות רבים. אנו רואים אותה כאן.”

פגלג כחכך בגרונו, והשמיע מעין צחקוק. הוא נשמע כמעט כמו היצורים סביבנו.

“אהמ־ם – אוזניים קטנות, זה טוב. אוזניים גדולות ומתנענעות, זוהי העמדת פנים, כמו פאות מפוזרות, ומלחי הרחה. אוזניים גדולות מייצגות דגנרטיות – התמחות־יתר – וכל אחד יודע שדבר זה, רצוי שיימחה. נוסף לכך הם מקור טוב לבשר.”

“הנימוק האחרון יכול להיות גם ראשון.” אמרתי. “בארץ כזו, מה אוכלים היצורים? אין איזורי אור, צמחים לא יכולים לגדול. חוץ מידידינו המסתובבים כאן, דבר לא זז. הם חייבים להשיג את האנרגיה שלהם מבחוץ.”

פגלג הקיש באצבעותיו ועיניים בולטות הופנו אליו מכל הכוונים.

“הג’רלדים; הם מגדלים אותם למאכל, הם מוציאים אותם למרעה בחוץ, ואחר כך מחזיקים בהם מתחת לפני השטח ליתר בטחון.”

זה נשמע הגיוני, אך משום מה לא התקבל על דעתי.

“בטחון מפני מה? אם היה משהו על פני השטח שיגרום להם סכנה, היינו יודעים על כך. וכאן למטה המצב הרבה יותר קשה. עדיף היה שישארו למעלה בשמש, היכן שהחיים קלים. לא ולא, יותר מדי חלקים חסרים.”

“בכל אופן ניסיתי,” אמר פגלג. “בוא נפסיק לדאוג כיצד הם מתקיימים, ונתחיל לחשוב קצת על עצמנו. אובייקטיביות היא תכונה נחמדה, אבל גם אני רוצה להתקיים. עם לייזר בידי, לא היו לי ספקות בנושא. בלעדיו אני מרגיש כנכה.”

“ובנושא זה, האם אתה חושב שהם יטרחו להאכיל אותנו? ואם כן, במה? היית מסוגל לאכול חתיכת בשר רכה משומרינו הראשונים? בודאי לא מבושלת וללא מלח?”

אפילו באפלולית נראה פגלג אחוז בחילה, אולם הוא שמר על קור רוחו.

“אם נוכל להזמין מה שנרצה,” אמר, “אני חושב שאסתפק בסלט.”

חייכתי, אולם המצב לא היה מצחיק. מאחורי דברי השטות ידענו שמצבנו היה מדכא ביותר.

מחשבה היכתה בי.

“פגלג: מה קרה לבשר?”

לכל יצור מסביבנו היו שתי ידיים פנויות. רק אלותיהם הכבידו עליהם. הבטנו סביב באור האדמומי, העמום. פגלג התעורר לחיים.

“הם לא החביאו אותו, וגם לא אכלו אותו,” התעקשתי. ובכל זאת, לאן הוא נעלם?"

“לא עקבתי אחריו,” אמר פגלג. “הוא גם לא יחסר לי. אך הוא חייב להימצא איפה שהוא. הוא לא נעלם.”

היו לפחות מאה יצורים בקבוצה, ושישה פגרים נחלקו ביניהם. תארתי לעצמי שכל אחד קיבל חלק. לא שמתי לב למעשה הקצבוּת, אבל הנתח שקיבל כל אחד מהם לא היה יכול להיות גדול. וכפי שאמר פגלג, הבשר לא יכול היה להיעלם. זאת אומרת שהוא עדיין נמצא.

שמתי לב ליצור שצעד לידי. הוא היה ערום, עם חגורה רחבה של מה שנראה כעור עבה סביב מותניו, ורצועה ממנה הקיפה את כתפו האחת. הסכין, שעוצב בצורת עלה, היה תלוי על לולאה בחגורתו. זוג אוזניים משומרינו הטבוחים היה מחובר ברצועת עור. וזה היה הכל, או שמא לא הכל?

הסתכלתי מקרוב אל אחד אחר. לא יכולת להבחין ביניהם. היה הבדל, ופגלג הביע דעתו עליו.

“הבט על בטניהם, רוסקו, לכל אחד מהם פרופיל שונה מתחת לחגורה. הנימור האדום־כחול מסווה אותו, אך יש קו דק מקדימה, עם תפיחה מתחתיו. ליצורים אלה יש כיסי עור, והפתחים סגורים חזק. שם נמצא הבשר, במיכלים הבנויים בתוכם. שמור שם ודאי ערב רב של דברים.”

כשהתחלנו לשים לב, הדברים נראו ברורים למדי. לא היינו מופתעים. מצאנו התפתחות דומה בעולמות אחרים. אבל עכשיו, כשהתנאים היו דומים למדי לתנאים שעל פני הארץ, צפינו לחיים דומים, אפשרויות דומות לשינוי. לעיתים רחוקות טעינו.

“השתמשנו בכינוי ‘הוא’ באופן אוטומטי. אבל אולי אלה הן הנקבות? שמא שבתה אותנו קבוצת גברות?”

“אם אני רואה מה שאני חושב שאני רואה, הם גברים במאה אחוז.” אמר פגלג ביובש. “ובכלל, מושגי הארץ אינם רלוונטיים כאן.”

“אבל אין כל הצדקה לא להשתמש בהם.” התעקשתי. “אולי הם גבר ואישה גם יחד.”

פגלג הביט סביבנו בעיון. הוא נענע בראשו.

“אני מתמחה בסלעים,” אמר. “אינני יכול להתווכח איתך בנושא זה, אולם אני מקווה שאתה טועה. תאר לעצמך אמא כזאת!”

צחקתי בקול רם, ומסביב החלו לצחוק כל היצורים, כאילו הבינו את הבדיחה.

פני השטח נהיו יותר ברורים. לעינינו התגלה מדבר סלעי עם גושי אבן מפוזרים פה ושם. מחוץ לקבוצתנו הצועדת בקצב, לא נראו כל סימני חיים.

לפתע פסקה אשליה זו. שמענו קולות חלשים, מצייצים בטון גבוה, ושובינו נעמדו בשקט. גלי צחקוקים נמשכו ברכות למשך דקה. שובינו נשכבו כשצבעיהם המנומרים משמשים להם כהסוואה. היצורים שבקרבתנו אותתו לנו להתכופף גם כן. התכופפנו כפי שהראו לנו. אך כיוון שלא היינו מוסווים, בלטנו על פני השטח. שכבתי על גבי ערימת חצץ, החלטתי לראות כל מה שיהיה.

הציפצוף התחזק. קבוצה של משהו חלפה בטיסה מתוך האפלה, כשכנפיהם שורקות, ועברה מעלינו. אני התחלתי לזוז, אבל אנשי האלות עדיין שכבו, כאילו היו מתים. הם ידעו. חצי שעה לאחר מכן שמענו את הקולות, והלהקה הייתה שוב מעלינו, אלא שהפעם הייתה הרבה יותר נמוך. הם הסתובבו סביבבנו כמו עטלפים, והציוץ התחלף לסירוגין בקריאות רמות שנשמעו כמו חלליות, אלא שהם לא נראו כה מרשימים.

בכנפיים דמויות מֶמְבּרָנוֹת עיניים רחבות וחדות מבט, גופות שעירים וזנבות רזים וארוכים, נראו כאילו הוטלאו משאריות אברים של יצורים שונים. ובכל זאת אין לי כל ספק שהתאימו לגומחא שבה התגוררו בעולם זה. הם היו זריזים בתעופתם, ובעלי ראיה חדה מאוד, וראו היטב את קבוצתנו. דאגתם של קצרי האוזניים לא היתה ברורה לי. העופות לא היו יותר גדולים מעורבים.

הם זנקו ועפו יותר ויותר נמוך, ואז, לפתע, בהשמיעם קולות גבוהים, עפו במהירות למקום ממנו באו.

קצרי הרגליים קמו על רגליהם השטוחות. הם אותתו לנו, ולאחר מכן המשיכו כמעט בריצה. אחרי מספר דקות הקבוצה התפזרה לכל הכיוונים. ארבעה מהם נשארו איתנו, אבל גם הם הראו סימנים של חוסר סבלנות ורצון להסתלק.

הם הראו על ערימת סלעים במרחק בינוני, שאליה היינו אמורים להגיע. מכיון שהאופק היה קרוב, כל המרחקים התקצרו, והגענו לסלע האמור תוך דקות ספורות. שומרינו הראו על הסלע בתנועות שסימנו להישאר שם. אחר כך עזבו אותנו כשכל אחד מהם פונה לכיוון אחר.

“יפה!” פגלג התישב בנוחיות על גוש אבן, מבט חוקרני בעיניו, מעך את רגל הפלסטיק שלו, ואמר שוב, “יפה!” זו היתה תגובתו המוכרת.

“אמן הדיבור, כרגיל,” אמרתי. “במה השתפר מצבנו? אין לנו ליווי, אבל גם אין לנו שום דבר אחר. לא מזון, לא מים, לא רובים, אף לא מושג היכן אנחנו נמצאים.”

קצרי האוזניים שערו בודאי שננסה לחפש מוצא. בכל מקרה, הם לא חיכו הרבה להראות לנו מה שהיה די בולט. ערימת הסלעים לא היתה ערימת סלעים מלאכותית, היא פשוט לא היתה ערימת סלעים. היה זה מבנה גדל ממדים, במחצית היקפו נמצאה הכניסה. היא נראתה כמו כניסה למערה. ללא דלת, רק פתח חשוך. קראתי לפגלג.

“המלון שלנו,” אמרתי. “קצרי האוזניים מצפים שנתחפר כאן עד שהמשבר יחלוף. לפיכך, אינני מניח שיש כאן משהו המזיק לבריאות, אבל חשבתי כי ראוי שתדע שאני נכנס פנימה.”

פגלג התבונן בכניסה.

“איזה ברכה היה מביא לי פנס־מגנה, אפילו פנס ישן היה מתקבל בברכה. אולם אין לנו שום דבר שבוער. טוב, בעיקבותיך. מה משנה חור שחור אחד פחות או יותר?”

הוא החליק את פטיש הסלעים מחגורתו והניע אותו קדימה ואחורה. חייכתי והוצאתי את סכיני.

“אולי זוהי פעולתו של הצדק, בדרך כלל יש לנו מכשירים כה רבים וליריב אין סיכוי. הפעם יש מזל למקומיים. אם יהיה קרב וננצח בו, ננצח בו בצדק.”

“אני אהבתי יותר את הצורה הישנה, כשהיתה לטובתי,” נאנח פגלג. “אבל אדם לא מקבל תמיד כל מה שהוא רוצה בגלקסיה. הבה נלך!”

בפנים הופתענו לטובה. הכניסה הובילה לפרוזדור שנמשך לאורך קיר של עשר או שמונה פסיעות שנהפך לאולם בעל מימדים רציניים.

היה שם אור, קרינה צהובה וחמימה, שבאה מכמה נקודות זוהרות במרומי הקיר. מדוע הן זהרו, לא יכולנו לראות. והיה שם פלג מים קטן, שזרם מהרצפה במורד החדר. הוא נאסף בגומחא מלאכותית, ולאחר מכן זרם לאורך הקיר, ונעלם במעמקי האדמה.

הייתי צמא, אולם טעמתי מהמים בחשש. הם היו קרים ומתוקים.

“נחמד מאוד,” הערתי. “אור, נוחיות, מיזוג אויר. אני מסופק אם זהו מבנה של קצרי האוזניים, אבל הם ידעו אודותיו. רק אם היה פה אוכל.”

“איזה מיזוג אויר?” נכנס פגלג לדברי. “האולם הזה למרות מה שהוא נראה, אינו אלא מערה גדולה. אני מסופק אם התנאים משתנים, כיצד הם יכולים?”

“מערה גדולה מאוד,” אמרתי. “אולי מאות קילומטר. איכשהו, המילה מערה לא מתאימה למרחב תת־קרקעי בקנה מידה כזה. זהו מקום מחייתם של גזעים שונים שהכרנו עד עתה, וכנראה ישנם נוספים. התנאים הפיזיים יכולים להשתנות, במידה ולגזע השליט, ישנה הטכנולוגיה הדרושה. אני חושד שיש להם. אז כנראה יש מיזוג אויר.”

פגלג לגם מים ישר מהבריכה הקטנה.

“אתה חשבן,” אמר, המים מטפטפים על סנטרו.

“אני קולט עובדות. ועד עתה אני קבור במערה עם קבוצה של יצורים מהתקופה הניאנדרטאלית, האוכלים איש את רעהו.”

“הם בנו את החדר הזה, הזרימו לתוכו מים טובים, יש להם מקור אנרגיה שמפיק אור טוב, הם בנו את השביל היורד מהאדמה, הם גרמו לסלעים להתגלגל במעלה המדרון, וזוהי רק ההתחלה. פגלג, עדיין אינני רוצה לחזור לספינה.”

“הסיכויים לכך מועטים כרגע, זוהי הגישה הנכונה,” אמר פגלג ביובש. הוא העיף מבט מסביב. “אני מניח שכולם מתים במוקדם או במאוחר, אך כרגע, שנוא עלי הרעיון למות מרעב.”

הוא חיפש לאורך הקיר מחדש, מקיש בפטישו בנקודות מסוימות. זה נראה לי רעיון טוב, ומיד הצטרפתי אליו מצידו השני של החדר. ואז שמעתי את פגלג אומר, “אה!”

הוא הפריד מה שנראה כפלח קיר, לוח סלע דק, הרים והניח בצד. הוא חייך אלי. “כאן מונחות ההקצבות. זוהי מעין תחנת מנוחה, לכן ידעתי שמוכרחות להיות פה כמה. אם נרצה לאכול אותם לאחר מה שראינו, זוהי בעיה אחרת.”

הוא הזיז את הדלת שכסתה סדרה של מדפי אבן. על חלק מהם היו מונחות עוגיות דמויות דיסקית בגודל כף ידי. הם נראו כמזון. ריח טוב וטרי עלה מהם למרות שההתרשמות הויזואלית לא היתה טובה. היה להן צבע מסליד וירקרק.

“בכל אופן, אין זה בשר.” פגלג הרים את אחת העוגות והריח אותה.

“טרי בכל אופן. במבט ראשון חששתי שהן מלאות עובש.”

“הספציאליטה של הבית,” אמרתי. “ביסקויט של מתן, פגלג, אני הולך לנסות אותם אפילו אם זוהי פעולתי האחרונה. אני רעב.”

“דבר שאינו יוצא־דופן אצלך.”

פגלג הקדים אותי, ולקח נגיסה הגונה מהעוגה שבידו. הוא לעס בזהירות, מגלגל את החומר בלשונו. פיו נעשה כולו ירוק.

“לא רע, פריך, ומזכיר קצת אגוזן. וודאי מלא במינרלים וויטאמינים.”

ניסיתי אחד בעצמי. כמו שדיווח היה זה טרי ומלא טעם.

“כמה מינים של צמחים מיובשים מסוגים לא מזוהים מעורבים עם זרעים טחונים שנילושו לעוגה ונאפו,” לעסתי וניתחתי. “אתה עדיין חושב שהם ברמה ניאנדראטלית?”

“מעודי לא חשבתי כך.” פגלג לקח ביסקויט אחר. “אני רק אוהב שאתה מנסה לשכנע אותי. זה גורם לך לחשוב – ולפעמים שנינו לומדים מכך.”

אחרי שלקחנו את הסיכון, וראינו כי טוב, הכנו ארוחה שלמה, שתינו עוד מים מהגומחא ואז התמתחנו על הרצפה העשוייה אבן ונרדמנו. תוך נמנום חשבתי לעצמי שחוסר שינה הביא אותנו למצב מעיק זה.

כשהתעוררנו לבסוף, לא היינו לבד. לפני שפתחתי את עיני יכולתי לשמוע אותם מסתובבים, כשרגליהם היחפות טופחות בסלע. היו שם צחקוקים קלים ושקטים. נתנו לנו לישון בנחת. הצצתי עליהם מבין עפעפי הכמעט סגורים. אלה לא היו קצרי אוזניים. שוב החלפנו ידיים. יצור בעל אוזן שרירית וגדולה, כשצבעי הכחול אדום המנומרים בולטים באור חזק, ישב על האבן, לידי.

עיניו הבולטות בהו בי בעניין. התישבתי והוא השמיע צחוק מאופק. היו לו כמה חברים בחדר. הם התאספו במהירות, מצחקקים כאילו העיר איזו הערה מבדחת. אך פרצופיהם הבצקיים לא הראו שום רגשות. השפתיים המשורבטות והעבות כמעט לא נעו כדי להשמיע קולות. זה היה מוזר.

פגלג התרומם על מרפק אחד, בדק את המצב וחייך.

ארון האוכל נשאר פתוח כמו שעזבנו אותו, וכמה מהיצורים אחזו בידיהם מהעוגות הגדולות. כשקמתי והתמתחתי, הראה אחד מהם לכוון האוכל.

“תודה לך,” אמרתי. “לא הייתי מתנגד.”

הם נתנו לנו זמן לאכול, כשהם צופים בנו נוגסים לועסים ובולעים. הם העירו הערות מבדחות בינם לבין עצמם. אחרי שגמרנו ולגמנו עוד מהמים, אחד מהם סגר את הארון, והם הניפו ידיהם לכיוון היציאה.

בחוץ, באור האפלולי הנצחי, התפרסה משלחת האוזניים הגדולות סביבנו, משתרכים לאט ומנענעים את אלות האבן קדימה ואחורה, כמו קצרי האוזן.

“עדיף על טביחה בידי אחד הסוגים האחרים.” הסכים פגלג. “הקבוצה האחרת עלולה להוסיף אותנו לערימת הבשר.”

“אם יפגעו בנו, אני מקווה להיות קשוח.”

לא עברנו יותר מקילומטר, כשמלוינו הצטמצמו סביבנו, אוזני העטלף שלהם מתפתלות כאנטנות.

“מה אמרתי?” אמר פגלג. “נראה שזוהי ארצו של אף אחד, ככלות הכל. הם גילו משהו.”

תוך רגע, שמענו אותם בעצמנו. היה זה קול הציוץ שבגללו התחבאו קצרי האוזניים. בו רגע ראינו את הכנפיים השורקות, והעכברים המעופפים שוב עפו מעל לראשינו. אך גדולי האוזניים הגיבו בצורה שונה מחבריהם. הם האזינו בקשב רב, ואז פרצה מקהלת קולות וציחקוקים, ולהקת העופות עפה לה לדרכה.

“שכה אחיה, הם יוצרים קומוניקציה. העכברים המעופפים משמשים כעיניים לבעלי האוזניים הגדולות. רוסקו, זה כמעט משעשע יותר מהסלעים.”

“אל תתלהב,” הזהרתי אותו. “זה נראה כשיתוף פעולה, אבל אם לעופות העכברים אין תועלת מכך, זה לא סביר.”

“ובכל זאת, לא הייתי עוזב אם היית מראה לי את השביל החוצה. כאן למטה נעשית הפעילות המענינת.”

זה היה נכון. משלחת גדולי האוזניים שינתה כיוונה בצורה חדה והתקדמה לכוון רכס סלעי נמוך, מודגש בהפסקות על יד גבעות קטנות. אפילו בקצב ההתקדמות של שובינו, ראינו שהארץ קשה ושוממה בצורה שלא תאמן.

אבל הילידים ידעו היכן הם נמצאים ולאן הם הולכים.

הם נעו במעבר צר בין שתי הגבעות. האבן מתחת רגלינו היתה משופשפת ומבריקה. כנראה שהמעבר הזה היה בשימוש רב. גלי ציחקוקים נשמעו בין השורות, כל האזניים נמתחו קדימה. שמענו קולות נוספים בנתיב.

פגלג השמיע ציחקוק, כמעט כמו יליד.

“ניצלנו ממה? ולשם מה? רוסקו, מעולם לא נמצאתי במצב שהקו הנמתח בין ידיד לאוייב היה כל כך מטושטש. איננו יודעים באיזה צד אנו. אינני יודע מתי להריע.”

“הפתרון בוא יבוא!” אמרתי. “מיד נדע מי הם ידידינו.”

המעבר הצר הפך לחדר מעומעם. שם חיכתה לנו משלחת מרשימה של גדולי האוזניים, ויצור אחד, קטן ומדובלל. זה האחרון בא לעברי, מדדה, מוציא קולות מבעבעים ומוזרים, שנשמעו כמעט כמו דיבור. אנשי האלות פסעו הצידה ונתנו לו להתקדם.

“ווסקו,” גרגר היצור. “לינדי ווסקו! טוב! טוב!”

המילים יצאו מקוטעות, וכמעט שלא ניתן להכירן. אבל היו אלה מילים. היצור הכיר אותי וכמובן שהכרתי אותו.

“זה ג’רלד! הם שחררו אותו. לינדי שלחה אותו לחפש אותנו.”

היצור טפח על ברכי בצורה ידידותית, בידו דמויית הסנפיר, והביט בי בעיניו הגדולות והמאמינות.

“גיאלד. ווסקו. לינדי. טוב!”

“טוב, כן:” אמרתי והתכוונתי לכך. “לינדי, היכן?”

“לינדי,” אמר ג’רלד. המילה ‘היכן’ לא היתה מוכרת לו. אך הוא מצא אותי והיה מאושר. הוא התחכך ברגלי והביט בי ללא הפסקה. החזרתי לו מחמאה. לא ראיתי מעולם מישהו כמותו, אולם הוא הזכיר לי מישהו. נזכרתי בדבריה של לינדי: “ג’רלד לדעתי, הוא שלב בלתי מוגמר של משהו.” ולפתע, כשהבטתי למטה, בגוף הגושי המרופט, בפנים חסרות ההבעה, בעיניים הבולטות ובשפתיים המשורבטות, ידעתי שהיא צדקה. ג’רלד היה מגזע האוזניים הגדולות, אבל בשלב מוקדם של התפתחות. הוא השתנה כל הזמן. אזניו החלו לבלוט ולהתנועע. על פרווותו נראו סימנים קלושים של אדום וכחול, כמו סימני מים. הוא יגדל, סנפיריו יהפכו לידיים גדולות והוא יאחוז באלת אבן ענקית.

“פגלג,” אמרתי. “הוא גור. הגור של גדולי האוזניים. והוא חושב שלינדי נפלאה – ואני חושב שאנחנו חופשיים, שיש לנו חבר.”

“הממ!” מבטו של פגלג נדד מג’רלד לחבריו הגרוטסקיים.

“חשבתי שהם שמרו אותם בעדרים, כמו כבשים. ומה ראינו בתמונות שהוגדלו, פיקניק של שבת?”

“אין לי נתונים על כך. ואפשר שלעולם לא נדע. אבל ג’רלד מתנהג כגור מיוחד. הבחורים הגדולים פסעו אחורה לכבודו.”

פגלג נענע בראשו.

“זה מתאים. הם חטפו את ג’ים פיטרס כי חטפנו את הגור המיוחד שלהם. אבל זה היה יכול להיות אחד מאיתנו. הוא היה הראשון שהם יכלו לתפוס.”

“אנחנו מנחשים, אולם התאוריה טובה עד שיהיו לנו עוד עובדות. עכשיו ג’רלד הוחזר להם והם ישחררו את ג’ים, ואותנו כמובן.”

“כמובן.” אולם פגלג לא נראה כה בטוח.

שומריו של ג’רלד לקחו את האחריות עלינו. הם היו מועטים, אבל היו העילית: יותר גדולים ושריריים מהאחרים, וצחקוקיהם הופנו אל ג’רלד. הוא גיחך בתשובה, ומשך את ידי בסנפירו.

“ווסקו,” הוא אמר, והניף סנפירו בכוון הנתיב. אחרי דקה הביט בי בהתרגשות, לראות אם הבנתי.

“‘איזו דרך, איזו דרך,’ כמו שאמרה עליסה בארץ הפלאות.” אמר פגלג. “כמו שאני רואה, ישנן שלוש דרכים; קבלת פנים לבבית, כלא, או סיר בשר. רוצה להמר?”

“הכל תלוי בג’רלד. אך העובדה שהוא כאן היא לטובתנו. הוא נשלח לחפש אחרינו.”

נראה לי שהאור הלך והתעמעם ככל שהתקדמנו בקניון המפותל. הקירות משני הצדדים נעשו גבוהים יותר ויותר, וגושי אבן היו פזורים לאורך כל הדרך.

להקה של מה שפגלג כינה העכברים המעופפים, עפה עמוק בקניון, מצייצת משהו שהיה ודאי אזהרה. שומרינו היקיפונו במעגל, ובדיוק בזמן. קצרי האוזן שהתחבאו מעבר לעיקול זרמו החוצה. צחוקם הגבוה היה מקפיא בנוף האפלולי. שומרינו גדולי האוזניים הניפו אלותיהם, אך ללא תועלת. האחרים עלו עליהם במספרם, הם נלכדו והלכו למוות.

“כמה פשוט,” אמרתי. “לו היה אקדח הלייזר בידי!”

פגלג העביר את פטיש הסלעים שלו לעבר כף ידו השמאלית. “כשאצא מכאן, אלך ללמוד להעביר עצמי באמצעות ריכוז. חמש עשרה דקות ביום. אתה יכול ללמוד כל דבר, אם אתה מתאמן באופן קבוע.”

“מאוחר מדי הגעת למסקנה הזאת,” אמרתי. “לעולם לא תזדקק לכך כמו עכשיו – נסה להעביר רובה מה’סטארדאסט', הוא יותר קל ממך. העברה באמצעות ריכוז צריכה לעבוד בשני הכיוונים.” ג’רלד עמד בינינו והקשיב לשיחה. הוא צפה בנו ואוזניו התארכו.

“רובה,” אמר לפתע. הוא הכיר את המילה. “לינדי, רובה.” לא האמנתי למראה עיני. הוא שחרר את קבוצת השרירים שכיסתה את כיס הבטן שלו. אצבעותיו הלא מאומנות תפסו והוציאו לייזר, לייזר אמיתי ויפה. הוא נתן לי אותו. עיניו הבולטות זהרו באמונה. “רובה,” אמר.

“למען השם,” אמר פגלג. “איזו הצלחה! ולא ניסינו אותו עדיין!”

בדקתי את הרובה ככל שיכולתי באפלולית. לינדי שלחה אותו, כך שידעתי שהוא בסדר. הפעלתי אותו על קרן נמוכה. קצרי הידיים הקיפו בדיוק את שומריו של ג’רלד בטווח יד. הם התכוננו להתקפה. הדיבור המצחקק התגבר. גדולי האוזניים הרחיבו את מעגלם. ג’רלד כרע לרגלינו, מהמהם, שם ידיו מעל ראשו וכידר עצמו. הוא נראה כיודע למה לצפות.

“שים לב, רוסקו.” הזהיר פגלג. “הם הולכים להתחיל בתהליך השלכת האלות. שומרינו אינם יכולים להסיר את אלותיהם משום שיהיו חסרי הגנה.”

קצר אוזן אחד סובב את אלתו והשליכה כמו פטיש אולימפי כבד ומדוייק.

שומר אחד תפס אותה באלתו. חתיכות סלע התעופפו כששתי האלות התנגשו. השומר היה חסר הגנה, רק גוש אבן קטן נשאר בידיו המדממות. אך הוא לא נפל. צחוק של שמחה לאיד נשמע בבירור מקירות הקניון. היינו נשבעים שזוהי עליצות אילמלא ידענו שזוהי התרסה. האלה הבאה תשיג אותו. לא היה לו במה להדוף.

קצר אוזן אחר סובב את אלתו.

“רק רגע,” אמרתי. “הדברים האלו מסוכנים.” כוונתי את הלייזר, לחצתי על הגולה, וקונוס אור בקע מהמכשיר. נחתנו על הרבה עולמות, אולם רק פעמיים הוכרחתי להשתמש בכלי זה. התוצאה אינה נחמדה. היצור שעמד לשלוח את האלה זהר לרגע ואחר הפך לערימה חסרת צורה שעליה היבהבו להבות כחולות. אפילו ריח של בשר חרוך לא הגיע. לרגע שררה דומיה. כולם היו כמשותקים. קצרי האוזן הסתלקו בציחקוק, או שכך לפחות זה נשמע.

שומריו של ג’רלד התרחקו בשקט מאיתנו. הם התאספו ביחד לערימה קטנה, ידיהם חסרות הצורה אוחזות בחזקה את אלות האבן, עיניהם המוזרות זוהרות באפלה. אך הם נשארו.

הבטתי למטה אל ג’רלד, המונח לרגלי ככדור. ראשו העגול מונח בין ברכיו, העבות, ידיו דמויות הסנפיר מונחות מעליו. הושטתי ידי לעברו, לרוע המזל עם הרובה. אנשי האלות נרעדו, ואחד אפילו פסע קדימה. הרחקתי את הרובה מיד.

“סליחה בחורים, לא התכוונתי לפגוע בכם. הם תחת פקודה, פגלג. ג’רלד הוא האחראי להם. הם יגינו עליו עד מוות, והם כנראה חושבים שיגיעו לכך מהר.”

“הגור החביב על המושל? הוא חייב איפוא להיות מאוד מיוחד, כדי לשמש השראה לנאמנות מסוג זה.”

“מדבריה של לינדי, אני חושד שהוא יותר מכך.”

בהיתי אל היצור הגרוטסקי שלרגלי.

“או.קיי. ג’רלד, קום! כל קצרי האוזניים הלכו. הכל בסדר. או.קיי.! או.קיי.! טוב!”

ג’רלד קם לאט. הוא הביט בי בפחד. אחר כך החל לזהור.

“בסדר? או.קיי.? טוב?”

“היא היתה אומרת את זה אם היא היתה כאן. היא שלחה את הרובה. אתה הבאת אותו. תודה, חבר.”

ג’רלד נצמד לרגלי עם סנפיריו, מביט בי בהערצה. שפתיו המדולדלות הפיקו הברות בלתי ברורות.

“תודה חבר, לינדי רובה. בסדר, או.קיי., טוב.”

קולות החלו להשמע מהשומרים, קולות דקים ונכנעים. אחד מהם פסע קדימה ודיבר אל ג’רלד בביטחון. הקולות היו בעלי ניגון מיוחד. הדובר היה מלא כבוד, וג’רלד הבין אותו. הוא ענה לו ושוב הביט בו.

“תודה חבר, או.קיי.?”

בטחונם של השומרים שב אליהם. הם התפרשו סביבנו, שריריהם נעים מתחת לגופם האדום־כחול כשהניעו את אלותיהם. בעיניהם הבולטות נשקף האור העמום. כל זוג אוזניים דמויות עטלף נע בחוסר מנוחה, כמו אנטנה.

“מה אתה חושב, פגלג?”

פגלג משך בכתפיו.

“איזה סיכוי יש לנו? אנחנו יכולים לשלוח אותם להתגלגל באפר, אולם אנו זקוקים להם כדי להסתלק מעולם עגום זה. אנו יכולים להסתובב פה עשר שנים ולא למצוא את היציאה. בוא לא נעשה רושם. בוא נלך איתם.”

הנעתי ראשי.

“בדיוק כך חשבתי. ג’רלד חשוב לגדולי האוזניים, והודות ללינדי הוא מחבב אותנו. היא זאת ששיחררה אותו, או שכנעה את הזאולוגים לשחררו. מעשה טוב אחד גורר שני. בכל אופן, איננו בסכנה הודות ללייזר.”

גדולי האוזניים חיכו. הם צפו בשיחתנו כשהם מצחקקים בשקט בשיפתותיהם המשורבטות. הם צפו בג’רלד, כשנגע לבסוף במעילי.

“טוב? או.קיי.?” הוא נשמע מתוח.

הנעתי ראשי קדימה.

“אנחנו באים,” הסכמתי. “הראה לנו את הדרך! הבה נלך!”

עזבנו את הקניון, והגענו שוב לאיזור פתוח. על המישור החלק והסלעי, המואר באור עמום, לא נע דבר. זה היה מרגיע לא לראות סימנים של קצרי אוזניים או קבוצה אחרת. כמו כן לא נראה שום יצור חברותי. רק מרחבים שוממים.

האויר לעומת זאת השתנה. הוא נעשה טרי וטוב לנשימה. רוח קלילה ריחפה. שמתי לב שכיוון הנתיב פונה לאותה רוח.

“הכיוון הוא לתוך האויר, פגלג.” הערתי. “חברינו, אם כן, הולכים בעקבות זרם אויר.” פגלג שאף נשימה עמוקה.

“זהו זה,” אמר. “ידעתי כל הזמן שזה היה צריך להיות משהו בולט וברור. הם ידעו כל הזמן לאן הם הולכים, למרות שלא היו סימני דרך. אפי הגומי האלה ודאי יותר רגישים משלנו.”

הרהרתי מעט בנושא.

“זוהי רוח טובה וטריה,” אמרתי. “משהו חייב לגרום לכך. חשבתי שהם נמצאים עמוק בקליפת הכוכב. אבל יכול להיות שאנו בכיוון היציאה? אולי עכשיו, מאחר שג’רלד הוחזר, הם משחררים אותנו?”

המשכנו ללכת. קולות ה’פלאפ־פלאפ' של רגליו השלומפריות של ג’רלד ונשימתו הכבדה היו כמעט הקולות היחידים שנשמעו.

ואז: “פשוט מדי,” אמר פגלג. “העולם הזה גדול ממה שחשבנו. הכל כאן הרבה יותר מסובך ממה שראינו עד עתה. ג’רלד חשוב לנו מכדי שנשחררו ב’תודה רבה לך'. אנו הולכים לפגוש כאן מספר נכבדים לפני שנצא. למזלנו, הבחור הקטן מחבב אותנו, במיוחד אותך. וזה כנראה, כיון שהוא מקשר אותך עם לינדי. זה לא יכול להיות פשוט בגלל יופייך.”

“אני מתעלם מהעלבון ומקווה שאתה צודק. ובאשר ליופי, לג’רלד אין כל זכות להיות ביקורתי. גם לא לשאר חבורתו, באותו נושא.”

האור התגבר. היו סימנים שהאור לא היה מקרי. סימני צמחיה החלו לשבור את מונוטוניות הנוף הסלעי. הסלעים נדפו לחות. הרוח הקלה הפכה להיות חמימה ולחה. למעלה, בשמיים המלאכותיים, נעו ערפילים.

אור. מים. טמפרטורה נסבלת. אלו התנאים להווצרות צמחיה. בנוסף למשהו לגדול עליהם, ומשהו להיאחז בו. עצרתי ליד הערוגה הירוקה הראשונה שהופיעה לנגד עינינו. היו שכבות דקות של אזוב על הסלעים ומספר חזזיות שצמחו בערימה. כולם פנו לכיוון שאליו הלכנו: אל האור.

האור הלך והתחזק עד שנדמה לאור שמש, למרות שלא היתה שמש מעלינו. קירות הסלעים הקיפו את קרני האור והחזירוהו כמו מראות.

פגלג התבונן באיזורים המבהיקים במשקפתו.

“יכול להיות שאני טועה,” אמר. “אולם שוניות הסלעים נראות כמו זכוכית וולקנית. זה כשלעצמו אינו יוצא דופן או לא צפוי, אבל ישנו דבר מה נוסף. פני הסלע אינם נראים נורמליים כפי שהיית מצפה מסלע וולקני. הן מלוטשות ומשקפות את האור ממקום שאינני מבחין בו, ומעבירות אותו לפני הארץ. מראות גדולות, גדולות, רוסקו.”

“אני מבין את הצורך בהן, אבל הדבר מצריך עבודה רבה.”

הבטתי בצידי ההרים החלקים ובגדודי גדולי־האוזניים הצועדים להם כשכל אחד מטלטל אלת־אבן, ועירום כביום היוולדו. הם לא נראו לי מיומנים לעבודות מדעיות מסובכות. “האם אתה סבור שאלו היצורים שלטשו את מחזירי האור האלו?”

“אלא מי? שני הגזעים נראים לי כשתי האפשרויות היחידות. לא מצאנו עוד צורות חיים עם אפשרות פוטנציאלית לכך.”

“זה עדיין לא אומר שעוד סוג קיים. זה רק מוכיח שלא מצאנו אותו.”

המשכנו לכיוון ארץ יותר מוארת, השכבה הירוקה התעבתה. אולם סוגי החיים אחרים לא נראו. בארץ הסלעית היחידים שנעו היו בני קבוצתנו הקטנה.

ואז, הופיעה קבוצת מעופפים קטנה בשריקה מעלינו. הם נראו מתקדמים לעבר הרכס שממנו באנו. עוד להקה זינקה מעלינו, ועוד להקה. תוך כמה דקות התמלא האויר מעלינו בציוץ בלתי פוסק ובצפצופים.

“משהוא גדול קורה,” אמר פגלג. “הבט בשומרינו.”

הם כולם היו נרגשים. מבע פניהם לא השתנה אומנם, אולם הציחקוקים והגיחוכים הורמו באויר. הם נופפו באלותיהם במשנה מרץ ופסעו בצעדים מהירים. ציחקוק ארוך מפי ג’רלד הפסיק את המהומה. הוא לא יכול היה לעמוד בקצב שלהם. הם האיטו את צעדיהם, אולם ההתרגשות חישמלה עדיין את האויר.

את קצב צעדיהם של הרגליים היחפות שמענו לפני שהתקרבנו לקו האופק. הם באו מתוך האור, ובתחילה נראו כדמויות קטנות הצועדות קדימה. אך תוך דקות נראו בגודל טבעי. הם הקיפו אותנו מכל הצדדים, באגודות, בגדודים, ובחבורות. כמו רובוטים צועדים יצאו עוד ועוד ולא נראה סוף למספרם.

קשה להרשים את פגלג, אך אני חושב שההתפתחות עשתה זאת.

“תנועה כללית, רוסקו. מלחמת תקופת האבן! זה לא יכול להיות משהו אחר. מי יכול היה לדמיין לעצמו בהביטו על הכוכב הזה, שכל היצורים האלה קיימים כאן?”

“שאלותי יותר מעשיות,” אמרתי. “מה גרם להתפרצות הזו דווקא בזמן הזה? מה גרם לתוקפנות? האם אנחנו גרמנו לכך? האם משלחת ה’סטארדאסט' גרמה לשינויים שהולידו התפוצצות זו?”

“איכשהו, אני מסופק.” פגלג נשען על גוש סלע והתבונן בצבאות הצועדים. הם נפרדו ליד קבוצתנו הקטנה וסגרו רווחים כשעברו. “הם אינם מתייחסים אלינו. ג’רלד אוהב אותך כתמיד, ואם אנחנו היינו האוייב, הוא היה יודע.”

“אם־כן,” אמרתי שקוע במחשבות, “הם יוצאים נגד קצרי האוזניים. קצרי האוזניים הרבו כנראה לתקוף לאחרונה. אנו ראינו כיצד הם פועלים. נניח שהם התקיפו קבוצה גדולה של ג’רלדים שחזרו מהחוץ. זה יכול להיות דוחה מאוד, הייתי אומר. אף יצור לא אוהב כשאוכלים את ילדיו. הנסיון להרוג כאן את הג’רלד, היה כנראה הקש ששבר את גב הגמל. גדולי האוזניים החליטו על מלחמה שתסיים את המלחמות. הם הולכים להוציא את הרשעים מחוץ לעסק אחת ולתמיד.”

פגלג הניע ראשו.

“נשמע מתקבל על הדעת. נוסף לכך, כשאני חושב, נשמע מוכר.”

“זה אמור להישמע מוכר. בהיסטוריה של הכוכב ארץ, מוכרות מספר דוגמאות לנסיונות דומים, אשר מעולם לא עבדו. ככל שהאוכלוסיה הולכת ומתרבה, מתמעטים מקורות המזון והמחיה ושוב פורצות המלחמות.”

“אבל מעולם לא,” אמר פגלג. “מהסיבות המוצהרות הללו.”

“טבעי שלא. כל צד טוען שיש לו סיבות נעלות – בארץ אנחנו שומרים בהחלט את הטיעונים האידיאליסטיים לשימוש גלקטי, כשכוכבים חדשים נכבשים והופכים למושבות. תמיד צריכה להיות הצדקה מוסרית לפלישה, הכנעה ואפילו מחיקת התושבים המקומיים מעל שטח המחיה היפה והחדש.”

“החיים הקשיחו אותך,” נאנח פגלג. “אתה רואה את הדברים בפרספקטיבה מעוותת. הנה, אפילו כאן, איננו יכולים להילחם לצידו של צד זה או אחר. ישנו חוק של האיי.אס.סי. נגד זה. אתה יודע זאת אל נכון.”

“אסור להתערב בעינייניהם ובחיים של הגזעים המקומים,” ציטטתי את החוק. החוק שהיווה את הבסיס לכל פעילותנו. ג’והני רסמוסן לא רק שתמך בו, אלא האמין בו. היו כמובן כמה פרצות בחוק.

“אנו יכולים להגן על עצמנו, בכל אופן. אין סיבה טובה מזו להתנהגות מלחמתית.”

פגלג חייך את חיוכו החמוץ.

“אני אתמוך בך. לפני שנים רבות הרגת את הפליסזיאור שאכל את רגלי לארוחת הצהריים, ואיש לא חשב זאת לפעולה דרסטית. אני חושב איפוא, שאם קצרי האוזניים יכולים להרגנו, גם אנחנו יכולים להרגם.”

“הרג הוא דבר קבוע למדי,” אמרתי. “בכל אופן, ה’סטארדאסט' היא בפירוש ספינת מחקר. לפולשים ולתושבים האחרים שיבואו יהיו בהחלט חוקים אחרים.”

“הכל שייך לעתיד,” אמר פגלג. “הייתי שמח כרגע, לולא הייתי נקלע לכל המהומה הזאת. למעשה אינני יכול להבחין בין הצדדים במידה שתיטה לצד זה או אחר. כל מה שהייתי רוצה הוא למצוא את ג’ים פיטרס ולהסתלק מכאן. הם נלחמים ללא ספק כבר מספר דורות. לי אין התנגדות.”

“גם לי לא. כפי שכבר אמרנו, ההבדל מסתכם בשאלת האוזניים. הכוחות התדלדלו במקצת, אולי נוכל לזוז מכאן.”

נעתי לכיוון אנשי האלות הגדולים, ופסעתי מספר צעדים. הם היססו, ואז הצטופפו סביב ג’רלד, כשהם מצחקקים בקול נמוך. ג’רלד היה לטובתי. היה זה מגוחך לראות את היצור הקטן והעגול מנופף בסנפיריו, כשהענקים המנומרים מצייתים לו.

צעדנו תחת קרני השמש הבורקות. הכתמים הכחולים אדומים על אנשי האלות נצצו. צעדם המשתרך נראה רובוטי מתמיד. למרות התנועה שמסביב חשתי שאני שוב לבד, לבד בחלום בלהות.

השמש היתה חמימה, אולם זרמי אויר קרים שמרו על יציבות הטמפרטורה. היה ריח קלוש שבא מהגופות הצועדים וריח חזק יותר מהצמחיה שנדרסה תחת כפותיהם השטוחות והיחפות.

“שמש במערה,” אמר פגלג. “רוח נושבת במקום שאינה אמורה לנשוב. יש כאן איזו טכנולוגיה מפותחת מאוד. אך בכל זאת הם הולכים עירומים למלחמה ומנופפים באלות. פתור לנו את הבעיה, רוסקו.”

“ברור שאינני יכול, אולם חשבתי על כך. העובדה האחרונה שציינת יכולה לשמש כעדות לכך שהם יצורים נעלים. מתורבתים, אם אתה רוצה להשתמש במילה משומשת.”

“אני מודה שאיני מבין כיצד.” פגלג הביט למטה אל ג’רלד, שצעד בגבריות, כפותיו טופחות ונשימתו שורקת. “לי נראה שבמלחמה עליך לנצל את מיטב כוחותיך, להשתמש ברובים הגדולים ביותר שיש לך. יצורים אלה בונים ומתפעלים שדות אנרגיה גדולים, יוצרים מחזורי אור במקומות הדרושים להם. למעשה, כל האנרגיה שלהם היא אנרגיה סולרית. הם למדו כיצד לתפוס באור ולהישתמש בו. אני מתערב שהם יכולים להציף את שדה הקרב באנרגיה מורכזת ולחסל את אוייביהם.”

“חסר טעם,” הערתי. “זוהי השיטה הברברית והפראית. אולם בדרך זו, רק האנשים המשתתפים בהרכב המקורי של הלוחמים נהרגים. וישנם הרבה כאלה. תמיד יהיו. לכל אחד מהם ישנו סיכוי להשתתפות אישית, ואולי לתהילה. הפטריוטיזם נשמר, הגבולות נשארים יציבים, וכל אומה, שבט, או כל מה שיושב בשטח מסויים, שם את לחצי המבנה הכלכלי שלו תחת פיקוח.”

“הקו בין ציניות לריאליות הוא קו דק,” חייך פגלג. “אינך חושב שהזכויות של ‘אדם אחד, זכות הצבעה אחת’ תופסות כאן. אני מקוה.”

“ברור שלא. זה היה עלול להיות טפשי. ואז היה לך הרס אוניברסלי. רק מוחות בעלי סמכא יכולים לתכנן מבצע כזה. ספירת אפים לא פתרה שום בעיה, אלא אם כן אתה מחלק את האפים לקבוצות. ובאיזשהו מקום נמצאת קבוצה שולטת, קבוצה עם האינטליגנציה להחליט החלטות.”

“והם אינם נמצאים כאן, בין מניפי האלות, מיד תאמר לי.”

“אתה כבר אמרת זאת. הם מעטים ודאי, אך בעלי ערך רב. הם וצאצאיהם.”

“וג’רלד'?”

“נכון, הוא אחד מבניהם – בעל גנים נעלים במיוחד. היה זה ממש מקרה שאספניו של ג’ים תפסו אותו במקום את הסוג הרגיל. מיד נתגלה חסרונו. אם היה זה מישהו אחר, אולי לא היו מרגישים.”

“נשמע טוב,” אמר פגלג. “אינך יכול לדעת, אך אני אוהב לשמוע אותך מדבר בבטחון.”

“זה הגיוני,” אמרתי. “הסקת מסקנות דדוקטיביות. הוסף לכך את תכונותי המיוחדות…”

פגלג ציחקק.

צעדנו בסך, בקצבו של ג’רלד, ליד גדודי הלוחמים שהלכו והתמעטו. דיברנו והעלינו מיני ספקולציות תוך כדי הליכה. קו האופק הלך והשתנה בצורה קיצונית, לפני שחשנו בכך. קצוות המבנים השתנו וגבהו, שכבה אחרי שכבה, נראו כצומחים מחוץ לנוף הסלעי. משהתקרבנו, נראה הנוף ממש ארצי. היתה זו עיר. עיר די גדולה.

אור שמש זהוב זהר והאיר את הסלע הצבעוני. מגדלים התרוממו אל־על, מדגישים מסות של מבנים שטוחים. כשעברנו אל איזור מוגבה יותר, ראינו שזוהי חומה עבה, המקיפה את העיר. האפקט הכללי היה של עיר מזרחית על כוכב ארץ, אולם עם משהו מוזר, שנבע מהעובדה שלא האדם בנה מבנים אלו.

פגלג הוציא את משקפתו וצפה קדימה.

“שערים,” אמר. אני רואה ששה, שמהם עדיין נשפכים לוחמים. והחומה המתמשכת ומתמשכת. הכפר הזה גדול למדי, רוסקו."

“אני מתאר לעצמי,” אמרתי. “זוהי אומה של מליוני יצורים, וכמובן שגם מספרם של קצרי האוזן גדול עד מאוד. שתי תרבויות בעלות טכנולוגיות מתקדמות, ובכל זאת עסוקות בפעילויות פרימיטיביות למדי. מלחמה! פלישה! לעולם לא יחסרו לנו.”

“אולי,” אמר פגלג בזהירות. “אולי הן הכרחיות. אולי תפיסתנו על שלום ואחוות אחים הן למעשה שליליות. רק הצורך הוא הגורם לפעולה. ורק פעולה מפתחת כוח. התחרות גורמת לגידול והתאמה. שום דבר לא יכול לנצח אם אין תחרות.”

הוא חייך אלי. “כיצד אני מתקדם?”

טפחתי על כתפו ואנשי האלות התקרבו, אלותיהם מתנופפות.

“התנועה לשלום תתלה אותך,” אמרתי. “אולם אחוות האחים של האקולוגים של הגלקסיה תיתן לך חברות כבוד.”

“הכל בזכות החוכמה שלי,” אמר פגלג. “למדתי על קשר עם החוכמה.”

“הגיוני למדי,” הסכמתי. “בוא נתקדם לעבר הקיר וניצור עוד כמה קשרים. עדיין אינני שקט בקשר למה שיעשו איתנו. אין טעם להתעלם מהבעיה. מכל העולמות בהם ביקרנו, מקום זה מתקרב ביותר לעיר מאורגנת.”

“דבר שעלול לכלול שיטה מאורגנת לחיסול, או דרך ללא מוצא לכלא.”

התקדמתי וג’רלד השתרך על רגליו הקצרות והמעוקלות באנחה. הבטתי אל היצור הקטן, הוא ציחקק בעייפות. “יצור קטן ומסכן. הוא אינו מתאים לפעילות מעין זו. הוא נופל מרוב עייפות.”

הוא התקדם עד החומה, והמראה שם הסיר כל פיקפוק. מהשער המקומר יצאה חבורה של נושאי אלות ענקיים בקפיצות ובדילוגים. קולות הציחקוק הקיפו אותנו, מודגשים בציחקוקים שהעידו על עליצות, למרות שזה לא היה כך. ארבעה גדולי אוזניים שריריים, שהצבע האדום שלט בגופם, יצאו מתוך הקשת, והרקדנים הופרדו כדי לתת להם לעבור. לכל אחד מהם היתה מחוברת רצועת חבל למעין ערס נשיאה שאחזו במרכזם. הם הניחו את המבנה, על הארץ, לפני ג’רלד. היצור הקטן הביט במבט מכובד כה וכה, ולאחר מכן עלה. הוא נפנף בסנפיריו והם הרימו אותו. ראינו אותו נשען לאחור בהכרת תודה.

נושאיו פסעו חזרה מתחת לשער. נושאי האלות המקפצים הלכו בעיקבותיהם. ואז, להפתעתנו, השערים הגדולים נסגרו, ואנו מצאנו עצמנו עומדים לבד, פיותינו פעורים בתמהון.

“יפה,” אמר פגלג. הוא התיישב ליד גוש האבן הקרוב ובדק את ברך הפלסטיק שלו. “מכל הדברים להם ציפיתי, פחות מכל ציפיתי להישאר כחתלתול יתום, פה בשמש. מהו המצב, רוסקו?”

“אנו לא מוזמנים. זה ברור, אולם לא הגיוני. הם הרשו לג’רלד ללכת לחפש אותנו. כפי הנראה מצוי ג’רלד בידיהם. הם יודעים היטב שאין אנו מסוגלים למצוא את דרכינו חזרה לבד. וכנראה יחסמו בעדנו אם ננסה.”

טפחתי קלות על הלייזר שבחגורתי, והמרגש היה טוב ומוכר, כי כבר בדקתי ומצאתי שזהו הלייזר שלי. סמכתי על כוחו. אם יהיה ברצוני לפתוח שערים אלה, ידעתי שאוכל. אבל לא הייתי יכול להצדיק פעולה זו. לא לפני הועדה של האיי. אס. סי. התיישבתי על גוש אבן אחר.

“בוא נשב פה ונראה מה יקרה,” הצעתי. “ארזתי מספר מהעוגיות הירוקות האלה לשעת חרום. בוא נאכל אותן באיטיות ונמשיך לדבר, תוך כדי צפיה דרך המשקפת. יתכן ויעשו משהו לבסוף.”

פגלג לקח מהעוגה ונגס בה.

“אני רק מקווה,” אמר בחמיצות, “שאם ייעשה דבר מה, יהיה זה מעשה טוב.”

אולי לא היה זה צודק כלפיהם, לעולם לא נדע, אולם לבסוף היתה פעולה.

מאחד השערים הגדולים יצאו שלושה אנשי אלות. היצורים התקרבו אלינו באיטיות, וכפי שנדמה לי, במידה של כבוד. פגלג חש מהר במשמעות הדברים.

“זהו טכס,” אמר. לראשון ביניהם אין אפילו אלה. זוהי מחווה מיוחדת."

היצור הראשון עצר מספר פסיעות מאיתנו. עיניו הבולטות סקרו אותנו. לבסוף נחו עלי. הוא הביט בי ביציבות למשך רגע, כשפניו נשארות ללא הבעה. ואז נפתחו מעט שפתותיו העבות וקול צחוק רם ומתפרץ נשמע.

“לא יכול להיות שאני כה מצחיק,” רטנתי, “גם לך בעצמך אין יופי עוצר נשימה, אתה יודע.”

היצור החווה בידו, ואחד מאנשי האלות פסע קדימה. הוא הניע את אלתו בצורת שמונה, כמו שכולם עשו. לאחר מכן החזיר את האלה למקומה ומסר לי אותה, כשהידית מופנית כלפי חוץ.

הססתי. ברור היה שציפה שאקח את האלה, אבל לא ידעתי מה לעשות. על־ידי קבלתה, למה אני מתחייב? קשרי משפחה? אתגר? לא היתה שום דרך לברר זאת.

“קח אותה,” אמר פגלג. “אני חושב שהוא מציע אותה לך במתנה. זו לא אלה רגילה, שיעודה לשבור את העצמות, זוהי מלאכת מחשבת.”

כשאצבעותי נסגרות סביב האלה, יכולתי לאשר את העובדה. עיני הביטו ביצורים, אך אחזו באבן הקרה. שעוצבה להפליא לכף ידי, והוחלקה בצורה מפליאה. האלה היתה דקה מהאלות שראינו עד כה, אולם עדיין כבדה.

נענוע בידו של המנהיג ואיש האלה השניה צעד קדימה, נעמד מול פגלג והמשיך בטקס.

פגלג קיבל את האלה המוצעת ללא היסוס. לא יכולתי לעצור בחיוכי כשניסה לנופף אותה.

“אוהו! תאר לך לשאת כזאת כל היום. אבל האין הן יפות?” הן אומנם היו. איש הסלעים יעריך את העבודה שהושקעה בהן יותר ממני. אך ידעתי להעריך עבודת אומן כשראיתי כזאת. הן היו עשויות משכבות קוורץ לבנות ואדומות, ללא פגם. הידיות שהתרחבו לבסיס האלה, זרמו האחת לתוך השניה, בזמן שפני האבן היו חלקות כקטיפה. בקצה כל ידית נצצה אבן יקרה, צחה כמים.

“יהלומים, רוסקו. אם נתקע כאן ללא מזומנים, תמיד נוכל למשכן אותן תמורת כסף רב.”

“בתנאי, כמובן,” אמרתי. “שנגיע למקום בו ישנו שוק לדברים כגון אלה.”

“איכשהו,” אמר פגלג, “אני מעודד. אינני חש התנגדות כלל. יכול להיות כי נהגנו נכון בג’רלד. אולי הבוס הוא אביו.”

אנשי האלות הסתובבו, מנהיגם החווה בידו. פסענו לכיוון השער. “הבה נלך!” אמרתי. פסענו בעיקבותיהם. האחרים המשיכו לאורך החומה והורו לנו לבוא. נבוכים, לא היתה לנו ברירה. השערים נסגרו אחרינו בקול.

לא הצטרכנו ללכת רחוק. במרחק מטרים ספורים אחרי השער, פנו אנשי האלות ונכנסו לאחד המגדלים דמויי הצילינדר שהפרידו בין הבתים שטוחי הגגות. לא הייתי מופתע מהאור האדמומי, ולא מהשביל המתעגל שפנה כלפי חוץ.

“אין לנו מעמד של כבוד, פגלג. אני חושב שמסלקים אותנו מהארץ, רוב תודות.”

ציחקוקו של פגלג הדהד בפיהם של מובילי הדרך שלנו, אשר דמויותיהם נראו באור המעומעם. הם נעו בכיוון מעלה ומיד היינו כולנו קצרי נשימה מהטיפוס. כשאור היום בקע פתאום מעל ראשינו, הינו כולנו אסירי תודה.

אנשי האלות נתנו לנו לעבור אותם, הכניסה נסגרה מאחורינו, והשדה שב להיות שדה גושי אבן כמקודם. היצורים לא יצאו בעיקבותינו וציחקוק רפה בין הסלעים הרחוקים היה הדבר האחרון ששמענו מהם.

היתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת. קרניה הצהובות של שמש מתן השתפעו באופק בצורה שהיתה מוכרת מהקרניים הקצרות שבעולם מתחתינו. ובמורד המדרון, במרחק של פחות מקילומטר, נחה לה ה’סטארדאסט' בקצה ג’ונגל הצמחיה.

“בחזרה בבית,” מילמל פגלג. “זהו מראה מרהיב. מתחתינו בדיוק נמצא המקום בו ציירה אורסולה את ציוריה.”

למשך כמה דקות עמדנו והתבוננו מסביב, מחכים שנשימתנו תחזור אלינו. מצאתי עצמי מסתכל, כלא מאמין, למראה מעשה האמנות שבידי. זו היתה העדות המוחשית היחידה מהעולם ממנו באנו. אחרת, שניים או שלושה הימים שעברו – כמה זמן עבר? – יכולים היו להיות דמיון או חלום.

“ג’ים,” נזכרתי לפתע. “נשלחנו לגלותו ולא מצאנו רמז לקורות אותו.”

פניו הצרים של פגלג הפכו חוורים, אולם רק לרגע. הוא נרגע מיד.

“אנחנו מגיעים,” אמר. “הם שלחו אותנו בחזרה, לא?” הוא הסיט את כפתור מכשיר הקשר. הזמזום המוכר נשמע, ומיד בקע קול מהמכשיר.

“פרייס.”

“הלו סטוני. וויליאמס, האם אנחנו בזמן לארוחת הערב?”

“פגלג!” שמענו את סטוני נושם במהירות, כשהוא מנסה לשלוט בעצמו. הוא לא אהב להראות מופתע. “היה לכם חופש נעים? ג’ים פיטרס בא הביתה בלעדיך, ומספר שקרים שלא יאמנו. אתה אומר אנחנו, רוסקו עמך?”

“נוכח, סטוני.” הפעלתי את המכשיר שלי. “אמור ללינדי שאני בסדר, טוב? אני חושב שהיא עשויה למצוא בכך עניין.”

“היא תשמח לדעת שהניסוי שלה עבר בהצלחה. היא שלחה לך את הרובה. האם קיבלת אותו?”

“למרות שהטווח נראה גדול, קיבלתי אותו. אמור לה שאני חושב שהיא גברת נחמדה, ובקרוב אהיה בבית. אנחנו במרחק קילומטר מהגבעה.”

תוך כמה דקות שלחה ה’סטארדאסט' כמה מספינות הסיור שלה באויר, והם חגו מעלינו. ידעתי שקרני הלייזר שלהם סוקרות את כל האיזור. שינוי הדעת של הרגע האחרון על ידי גדולי האוזן עלול להיות הרה אסון לגביהם. זוהי דרך החשיבה של ג’והני רסמוסן. הוא אינו משאיר מקום ליד הגורל.

“לא אפריונים, לא רקדנים.” רטן פגלג, כשטיפסנו במעלה המדרון. “הם נהגו בג’רלד טוב יותר, והרי אינם אלא פראיים.”

“חוששני שאינני יכול לתמוך בהצהרתך האחרונה.” אמרתי.“אחרי שאוכל ואנוח אצטער על כך שלא היתה לי הזדמנות לתור את העיר. לא הפראים בנו אותה.”

“עוד נקודה,” מלמל פגלג. “הם נלחמים כמינים מתורבתים. אני עדיין תוהה מדוע אוזניים גדולות או קטנות מהוות סיבה להרג. אין להם הבדלים אחרים כפי שאיתי. מדוע אינם חיים כאחים ואחיות, ואולי מפתחים במשך הזמן אוזניים כמו שלי?”

התחלתי לצחוק, אולם החנקתי את הצחוק והסתפקתי בחיוך. יעבור זמן רב עד שאסבול הבעת שמחה בקול.

“לא האוזניים מהוות סיבה. זהו התרוץ, כפי שאתה יודע.”

“ובאשר למלחמות, הן הכרחיות, וגם זאת הינך יודע.”

“בכדי להיות אקולוג, עליך להיות רשע, מעשי ובעל אינטליגנציה נמוכה.” מלמל פגלג. “אני יודע מה תאמר: אוכלוסית העולם צריכה להתאזן, ומלחמה היא השיטה העתיקה והפרימיטיבית. המחלות והרעב עוזרות אף הן, אך טכנולוגיות מפותחות מצמצמות את השפעתן. ובכל אופן, אי אפשר להגיע לתהילה ממיתה ברעב.”

“כאילו שאיני יודע!” אמרתי בחום. “אני מתקרב לרגע זה יותר מאשר חברינו בעלי העיניים הבולטות היו מאמינים. אני מקווה שהשולחן ערוך והעגל בתנור. זוהי הסיבה לכך שאיני מתנגד לטיול האחרון זה.”

“אני רעב מאוד,” אמר פגלג. “אך אם הארוחה איננה מוכנה, לא הייתי מתנגד לכוסית בורבון קטנה להסדרת העיכול.”

“נראה לי שבמקום זה אני נכנס לתמונה.” בנקודה זו למעשה, נסגר המעגל. ידענו שהרחק מתחתינו, במרחבים אפופי הצללים, עדרי פטריוטים מנופפי אלות טובחים איש את רעהו, בשל אוזניים גדולות ושטחי־מחיה. לא יהיה, כך חשבתי, מנצח. הסיכויים הם שגם לא יהיה מפסיד. היה זה מצב, שנמשך כנראה דורי דורות.

כל תוצאה תגרום לשחרור המתח, ליצוב הגבולות, ותחושת איחוד בכל אומה. רבים משני הצדדים יאבדו את חייהם ואפילו אלו לא יבוזבזו. בעולם הזה אין עוד מקום לבשר.

כשפסעתי במורד המדרון, לא חשבתי על כך שזה מה שנדע. אין לנו האפשרות להתערב בקיומם של גזעים קיימים. למרות שבילינו שבועות בתאור ודווח על פני השטח, התרבויות היותר מפותחות נשארו חתומות בפנינו. היה זה מתסכל, אך היינו רגילים לכך. כל מה שראינו, כל מה שלמדנו, דווח ונרשם, (שנתון איי. סי. אס., כרך 106–107 ע"מ 2128, דו"ח ה’סטארדאסט'.)

ה’סטארדאסט' נראתה קרובה. גליל אפור ומתכתי בקצה שדה החזזית. ליצורים של עולם זה היה זה דבר שלא יאומן. אולם בשבילנו היה נהדר ויפה, מכל.

דבר יפה נוסף חיכה לי בכניסה הקרובה לרבעי המגורים. היא התקרבה בצעד חינני, כשהיא בטוחה שהיא האישה המקסימה ביותר בכל העולמות.

אחזתי בה וחיבקתי אותה רגע ארוך. נשיקותיה של לינדי הן תמיד דבר חדש. היא יודעת שלא משנה לעולם לאן אלך, תמיד אחזור אליה, איכשהו.

“רוסקו,” אמרה בחומרה, אולם הדמעות התגלגלו מעיניה. “האם לא אמרתי לך? לעולם אל תלך לאיזה מקום בלי הרובה!”

הסטתי תלתל הדוק מתנוך אוזנה והבטתי בו כאילו לא ראיתיו מעולם.

“אני אוהב את אוזנייך,” אמרתי.

מ'תחפושות המד"ב'

במרוצת השנה שחלפה התגבשה ההחלטה להשתתף בכנס העולמי ה־38 למדע בדיוני בבוסטון, ארה"ב. חשבנו שתהיה זאת הזדמנות פז לקשור קשרים עם סופרים, מו"לים, אמנים, חובבים ואנשי מקצוע העוסקים בנושא. יצירת קשר עם מארגני הכנס הינה משימה קלה מאין כמוה, שכן מודעות הוועדה המארגנת מתפרסמות במרבית עיתוני המד"ב בחו"ל, חודשים רבים לפני הכנס. תמורת דמי־רישום ‘סמליים’ בסך 30 דולר הופך/ת הנרשם/ת אוטומטית למשתתף בעל זכות הצבעה (בעד זוכי ה’הוגו' למיניהם). כמו כן זכאי הנרשם לקבל באורח שוטף דוחות על התקדמות ארגון הכנס, ומידע על אפשרויות התחבורה הנוחות כדי להגיע למקום, פרטים על סידורי לינה באזור, וכיוצא באלה. הפרסומים הינם שוטפים, עדכניים וערוכים היטב. מן הראוי לציין שכנס המד"ב העולמי מאורגן על ידי חובבים ולמען חובבים, ללא גוף או מסגרת־על ארגונית. וכך, לאחר כל ההכנות, אורזים את המזוודות, ובעזרתן האדיבה של אל־על וחברת ‘איסטרן’ נוחתים סוף־סוף בבוסטון.

קשה מאוד לתאר בשורות ספורות את אשר התרחש באותה חגיגה מטורפת ששמה הכנס העולמי למד"ב. ראשית, המקום עצמו היה אדיר. להערכתי השתתפו בכינוס בין 5000 ל־6000 חובבים! למצוא פנאי לשינה במהלך ימי הכנס ולילותיו היתה משימה קשה למדי, שכן ארוע רדף ארוע כמעט 21 שעות ביממה. אין ספק שהשתתפות בכנס שכזה פרושה יציאה מן העולם הזה אל עולמות אחרים, פשוטו כמשמעו. אחד הסממנים לכך הינה תחרות תחפושות הנערכת במהלך הכנס, ואכן היו מאות רבות של תחפושות ברוח המד"ב. אך אליה וקוץ בה – המתחפשים אינם מגבילים עצמם רק לערב התחפושות שיועד לכך, אלא מסתובבים כל העת באתר הכינוס וכן ברחובות הסמוכים, בתלבושת מלאה. כך אפשר לפגוש אין־ספור פעמים את מר ספוק מ’מסע בין כוכבים', עם או בלי קצינים שונים מה’אנטרפרייז' דמויות שונות ומשונות מ’חולית', נסיכי אולריק בהמונים, ואת מי לא. הוסיפו לאווירת קרניבל זאת את השפה המיוחדת בה משתמשים (יש חינוך של ממש לשימוש בעגה אופיינית למד"ב), והרי לכם מסע אמיתי מעולמנו אל יקום אלטרנטיבי…

הוועדה המארגנת מוציאה במהלך הכנס עלון יומי המדווח על ארועים שונים וחדשות, לוחות המודעות עמוסים במידע, בקיצור – חינגה אמיתית. בשני אולמות קולנוע הוקרנו במקביל סרטי מד"ב נון־סטופ, בכל ימי הכנס. היו ביניהם סרטים מקצועיים באורך מלא, וכן סרטוני חובבים. מוקדי המשיכה העיקריים בכנס הם, כמובן, נשף המסיכות, וטכסי חלוקת פרסי ה’הוגו' (בערב האחרון), וארועים מיוחדים שונים. מובן שהיתה במקום תצוגת ענק של כל ספרי המד"ב המופצים כיום באנגלית (עם אפשרות קנייה במקום). כמו כן הוצגו מוצגים שונים כמו רובה ‘פייזר’ אמיתי (200 דולר בלבד!), טריקודרים והמצאות אחרות, והאמינו לי – לכל דבר היו קונים. מובן מאליו שאפשר היה לעיין בכל כתבי־העת הישנים והחדשים, וכן בסקירות מוקדמות על סרטים חדשים המצויים עדיין בתהליכי הפקה. בין היתר דובר רבות על סרט ההמשך ל’סופרמן' וכן הוצגו קטעים מתוך סרט בשם ‘מלחמת הטיטאנים’, שהפקתו עומדת להסתיים בקיץ הבא.

אטרקציה מיוחדת במינה היא ההזדמנות לפגוש סופרים, מולים וסתם אנשים מעניינים. מבחינת הסופרים, זהו המקום בהא הידיעה לחתום בו על חוזים חדשים (ובסכומים ‘שמנים’ למדי) להוצאה לאור של ספריהם. לחובבים – זוהי הזדמנות נדירה לשוחח עם הסופרים האהובים עליהם, ולהחתים אותם על עותקי הספרים שברשותם. (דוגמאות: המתנתי פעם כשעה וחצי בתור ארוך של חובבים כדי לשוחח כמה דקות עם איזאק אסימוב, וכשעה ורבע כדי להיפגש עם לארי ניבן…). קהל רב פקד גם את תערוכת אמנות המד"ב, שבמסגרתה נערכה גם מכירה פומבית של יצירות אמנות שונות (כולל תכשיטי מד"ב…) הטכנולוגיה המתקדמת יוצגה בכנס באמצעות חדר ובו מסוף מחשב, שבעזרתו ניתנה למשתתפים האפשרות לשחק משחקים לוגיים שונים, ולהפעיל תכניות־מחשב שונות. זאת בנוסף לחדר מיוחד של שעשועי־מד"ב למיניהם, רגילים ואלקטרוניים גם יחד. חדרים מיוחדים יועדו למפגשים בין חברי אגודות חובבים שונות מרחבי העולם. במקביל לכל אלה התקיימו סדנאות שהוקדשו לנושאים כמו כתיבת מד"ב, אינטליגנציה מלאכותית, תחנות־חלל, מושבות־חלל, חייזרים, פנטאסטיקה, ועוד ועוד. והבחירה בין כל אלה קשה מאד – הכל מתנהל במקביל.

מבחינתי, הפגישות המעניינות ביותר היו אלה שקיימתי עם סופרים כמו הרלן אליסון, רוברט סילברברג, בן בובה, איזאק אסימוב, לארי ניבן, ג’רי פורנל, ורבים אחרים. בהזדמנות זאת (כפי שכבר דווח ב’פנטסיה 2000') הושגו התחייבויות של סופרים ונציגי אגודות שונות לבוא לכינוס המד"ב שייערך בישראל ב־1982. באדיבותו של מר נורמן ספינרד, נשיא ארגון סופרי המד"ב האמריקני, הופעתי לפני האספה השנתית של הארגון במטרה לנסות לשכנעם לבוא ארצה ב־1982. נאומי ארך אמנם לא יותר מעשר דקות, אך מחיאות הכפיים שבאו בעקבותיו היו שוות הכל…

אך לא תמיד היווה העימות בין הקורא לסופר הפתעה נעימה; לעתים האכזבה היתה רבה, והדבר אמור גם לגבי התרשמות הסופר מקוראיו־מעריציו. מעניין היה לראות את תגובת הסופרים למראה גיבוריהם הקורמים עור וגידים (בדמות משתתפי הכנס המחופשים). כשביקשתי את תגובתו של בן בובה, למשל, הוא טען שזה די מאכזב לפגוש בגיבוריו ‘האנושיים’…

עצם הנוכחות בכנס הססגוני הינה חוויה מרשימה, המאפשרת להתרשם עד כמה פעיל, תוסס ודינמי הוא עולם המד"ב בארה"ב באירופה, וגם ביבשות אחרות. יש אנשים בעולם שהמדע הבדיוני הוא עיסוקם במשך 24 שעות ביממה! היתה זו גם הזדמנות הולמת להתרשם כיצד מאורגן ארוע שכזה, וזאת לקראת הכנס ‘שלנו’ ב־1982.

מבחינת חובבי המד"ב בישראל, ההישג החשוב הוא ש’עלינו' על מפת המד"ב העולמי, ובכל חוגי החובבים והמקצוענים נפוצה הידיעה שב־1982 יתקיים בישראל כנס בינלאומי למד"ב.

תקצר היריעה מלתאר את כל הפגישות הרבות שקיימתי עם אנשי המרכז לחקר עב"מים של ד"ר היינק, אגודת פון־דניקן, ארגון שוחרי הפנטאסטיקה, האגודה לחקר מד"ב, ועוד כהנה וכהנה, שרבים מהם נוכל לפגוש כאן, בצורה בלתי אמצעית – ב־1982. הפעילות האינטנסיבית הזאת נתנה בי את אותותיה לקראת סיום הכינוס: ביום ב', כמדומני, נפגשתי עם לארי ניבן למשך כשעה ב־12:00 לאחר מכן הלכתי למלון כדי לנוח מעט – והתעוררתי למחרת בבוקר…

ולבסוף – מילה לחובבי המד"ב והפנטסיה. קיבלתי רושם ברור בכנס שמה שאנו מכנים בשם מד"ב ‘מדעי’ מצוי בירידה לא קטנה. לעומת זאת, דווקא תחום הפנטסיה נמצא בעליה מסחררת. זהו תהליך מתמשך וברור בזמן האחרון, ואחד מביטוייו הבולטים הוא כינוס מיוחד לפנטאסטיקה העומד להתקיים בקרוב בפלורידה. אותי, אישית, מצערת למדי ירידת קרנו של המד"ב ‘המסורתי’.

זוכי ה’הוגו' השנה

הספר הטוב ביותר: ‘מזרקות גן־העדן’ מאת ארתור סי. קלארק.

הנובלה הטובה ביותר: ‘מוקש האוייב’ מאת בארי לונגייר.

הסיפור הארוך הטוב ביותר: ‘מלכי החול’ מאת ג’ורג' ר.ר. מרטין.

הספר התעודי הטוב ביותר: ‘האנציקלופדיה למד"ב’ בעריכת פיטר ניקולס.

המופע הדרמטי הטוב ביותר: הסרט ‘הנוסע השמיני.’

העורך הטוב ביותר: ג’ורג' סקייטרס (עורך הירחון של איזאק אסימוב).

האמן הטוב ביותר: מייקל ווילן.

עיתון החובבים הטוב ביותר: לוקוס.

הסופר־החובב הטוב ביותר: בוב שאו.

האמן־החובב הטוב ביותר: אלקסיס ג’ילילנד.

פרס מיוחד על השגיות בתחום הפנטסטיקה הוענק לסופר ריי ברדבורי.

פרדריק בראון (1906–1972) הינו, ללא ספק, אחד מאשפי הסיפור הקצר, ולעתים אף הקצרצר, שרבים מהם רוויים הומור שחור, אפור, וכל גווני הביניים. בכך נוכח כל מי שקרא את סיפוריו הקצרצרים שראו אור על דפי ‘פנטסיה 2000’. הסיפור שלפנינו, כמו גם ‘הכיפה’ (גליון מספר 13), מהווה דוגמא לעוצמת כתיבתו של בראון ורבגוניותו. עם זאת, קיים דמיון לא מועט בין שני הסיפורים – שניהם עוסקים, בין היתר, ביכולת האשלייה העצמית של האדם, בהיקלעו לנסיבות מיוחדות במינן. הפעם – על קורותיו של ניצול התרסקות חללית על עולם שומם ומוזר..

* * *

השמש הגדולה היתה ארגמנית על רקע השמיים הסגולים. בקצה הערבה החומה, מנוקד בשיחים חומים, השתרע הג’ונגל האדום.

מקגארי פילס דרכו בכיוון זה. היתה זו עבודה קשה ומסוכנת כאחת, לחפש בג’ונגלים האדומים הללו, אבל הדבר חייב היה להיעשות ומאחר והוא חיפש כבר באלפים רבים, הרי שזה לא היה אלא אחד נוסף.

הוא אמר, “יוצאים לדרך, דורותי. הכל מוכן?”

היצור הקטן בעל חמשת הגפיים, אשר נח על כתפו, לא ענה, כתמיד. הוא לא היה מסוגל לדבר, אבל בכל זאת היה אפשר לדבר אליו. הוא שימש חברה. בגודלו ובמשקלו דמה באופן מדהים ליד הנחה על כתפו של מקגארי.

דורותי היתה עימו כבר… כמה זמן? כארבע שנים, העריך. הוא היה כאן בערך חמש שנים, ככל שהצליח לחשב, ובערך שנה חלפה עד שמצא את דורותי. הוא הניח שהשתייכה למין היפה. קרוב לודאי בשל התנוחה העדינה בה נחה על כתפו, כמו מגע יד של אישה.

“דורותי,” אמר. “סבורני שעלינו להתכונן לצרות. עלולים להיות פה אריות ונמרים.”

הוא התיר מעט את נרתיק העור של השמשן, והניח ידו על קת הנשק, מוכן לשליפה מהירה. בפעם האלף לפחות, הודה לכוכביו שהנשק אשר הצליח לחלץ משברי חלליתו היה אקדח־שמש, הנשק האחד והיחיד שאפשר להפעילו לנצח בלא צורך במחסנית או תחמושת. השמשן נזקק רק לחשיפה לקרני השמש – כל שמש קרובה ובהירה – לשעה־שעתיים ביום. האקדח אצר בתוכו אנרגיה, ובעת לחיצה על ההדק שחרר אותה. עם שום נשק אחר, מלבד השמשן, הוא לא היה שורד כאן, על קרוגר 3.

בטרם הגיעו לקצה היער האדום הוא ראה אריה. כלל לא דומה לזה הנראה על כדור־הארץ, כמובן. צבעו היה אדום כהה, בוהק, אולם מספיק בולט כדי להבחין בו על רקע השיחים הסגלגלים שמאחוריהם רבץ. היו לו שמונה רגליים גמישות וחזקות כחדק של פיל, וכן ראש מכוסה קשקשים עם מקור כשל טוקן.

מקגארי קרא לו אריה. באותה מידה היתה לו הזכות לקרוא לו בכל שם אחר, מאחר ושום בן־אנוש לא העניק לו שם קודם לכן, וגם אם עשה זאת הרי שאותו בן־אנוש מעולם לא חזר לכדור־הארץ לדווח על הצמחיה ועולם־החי של קרוגר 3. רק חללית אחת נחתה כאן אי־פעם לפני מקגארי, לפי הדווחים, והיא לא המריאה חזרה מעולם. הוא חיפש אחריה באופן שיטתי, כשהוא סורק את הג’ונגלים מזה חמש שנים תמימות. אילו מצא את החללית, היה סכוי קלוש, שהיא תכיל כמה מאותן שפופרות אלקטרוניות אשר התרסקו בעת נחיתת האונס שלו, וכך ינתן לו סכוי לחזור לאדמה.

הוא עצר במרחק עשר פסיעות מקצה הג’ונגל האדום וכיוון את נשקו אל השיחים שמאחוריהם רבץ האריה. הוא משך בהדק ואז הבזיק הבהק ירוק זוהר, קצר אבל נפלא – הו, כמה נפלא – ואז נעלמו השיחים כלא היו, וכן לא היה עוד זכר לאריה בעל שמונה הרגליים.

מקגארי צחקק חרישית. "ראית, דורותי? זה היה ירוק. הצבע היחיד שאינו בנמצא על כוכב־הלכת האדום הארור שלך.

הצבע היפה ביותר ביקום, דורותי.

ירוק! ואני יודע היכן נמצא עולם שברובו הוא ירוק. אנו נגיע לשם, את ואני. אין שום ספק. זהו העולם שממנו באתי, וזהו המקום היפה ביותר שישנו, דורותי. את תאהבי אותו."

הוא פנה אחורה והביט לעבר הערבה החומה עם השיחים החומים, השמים הסגולים ושמש הארגמן. קרוגר, שמש הארגמן הנצחית, אשר תמיד פנתה לצידו האחד של הכוכב, כמו שירחו של כדור־הארץ פונה תמיד רק מצדו האחד אל האדמה.

לא יום ולא לילה, אלא אם כן חצה מישהו את קו הצל אל צידו של הלילה, אשר קור האימים בו לא איפשר קיום חיים. לא עונות שנה. טמפרטורה אחידה, קבועה לעולמים, לא רוחות ולא סערות.

הוא חשב בפעם האלף, אולי בפעם המיליון, שהכוכב יכול היה להיות מקום לא רע לגור עליו, אם רק היה ירוק כמו כדור־הארץ, אילו היה עליו משהו ירוק חוץ מן ההבזקים הבודדים של שמשנו. האטמוספירה היתה סבירה וניתן היה לנשום בחופשיות. הטמפרטורות היו מתונות, בטווח שבין ארבעים מעלות פרנהייט ליד קו הצל עד לכתשעים מעלות, בדיוק מתחת לשמש, במקום בו הקרניים היו ישירות ולא נטויות. היה שפע של מזון והוא למד מזמן אלו צמחים וחיות היו אכילים ואלו מהם גרמו לו מחלות. שום דבר ממה שטעם לא היה רעיל.

כן, עולם נפלא. עכשיו אפילו הסתגל לבדידות שבעצם היותו היצור האינטליגנטי היחיד בו. דורותי עזרה בנקודה זו. היא היתה משהו שאפשר לדבר אליו, למרות שלא השיבה. אלא שהוא – הו, אלוהים – הוא רצה לראות עולם ירוק שוב. האדמה, כוכב הלכת היחיד ביקום שבו ירוק היה הצבע השולט, אשר בו הצמחיה התבססה על כלורופיל.

כוכבי־לכת אחרים, אפילו במערכת השמש, אלו הקרובים לכדור הארץ, לא היה בהם יותר מקווים ירקרקים בסלעים נדירים, צורת־חיים קטנה ומקרית, בגוון שיכולת אולי לכנותו חום־ירקרק. יכולת לחיות על כל כוכב אחר, למעט כדור הארץ, בכל מקום בגלקסיה, ולא לראות ירוק לעולמי עד.

מקגארי נאנח. הוא חשב לעצמו אבל הביע את מחשבותיו בקול רם, לדורותי, ממשיך את קו מחשבתו ללא הפסק. הדבר לא הפריע לדורותי “כן, דורותי” הוא אמר, “זהו הכוכב היחיד שכדאי לחיות עליו, כדור־הארץ! שדות ירוקים, כרי דשא, עצי ירק. דורותי, לעולם לא אעזוב את האדמה שוב, כשאגיע אליה. אבנה לי בקתה בחורשה בינות לעצים, אבל לא עצים עבים מדי שדשא לא יצמח תחתם. דשא ירוק. אצבע את הבקתה ירוק. יש לנו אפילו פיגמנטים ירוקים שם על האדמה.”

הוא נאנח והביט בג’ונגל האדום שהשתרע לפניו. “מה שאלת, דורותי?” היא לא שאלה דבר אבל היה זה משחק שעזר לו לשמור על שפיות דעתו. “האם אתחתן כאשר אחזור? זה מה ששאלת?” הוא שקל זאת. “ובכן המצב הוא כזה, דורותי. ייתכן שכן וייתכן שלא. את נקראת על שם אישה בת כדור־הארץ, את יודעת. דווח שם עלי כעל נעדר וההנחה הרווחת היא שכנראה אינני בחיים. ספק אם היא מחכה זמן כה רב. אם אכן חיכתה, ובכן, אשא אותה לאישה, דורותי.”

"ומה אם לא חיכתה, את שואלת? ובכן, אינני יודע. הבה לא נדאג לכך טרם שובנו, הא?

כמובן לו יכולתי למצוא אישה ירוקה או לפחות ירוקת שיער, הייתי אוהב אותה עד טרוף. אבל על כדור־הארץ הכל ירוק כמעט, למעט נשים."

הוא צחקק וצעד כשאקדחו דרוך לתוך הג’ונגל, הג’ונגל האדום, אשר פרט להבזקי השמשן המקריים לא היה בו דבר ירוק.

משונה, אבל על האדמה הבזקו של השמשן היה כחול. כאן, תחת השמש האדומה, ההבזק היה ירוק. ההסבר לכך פשוט למדי. אקדח־שמש שאב אנרגיה מן הכוכב הקרוב ביותר. גוון ההבזק שנוצר כשהופעל האקדח היה הגוון המשלים של זה של מקור האנרגיה. שאיבת אנרגיה מהחמה, שמש צהובה – יצרה הבזק כחול. מקרוגר, שמש אדומה – ירוק. אולי היה זה, חשב, הדבר האחד, מלבד חברתה של דורותי, ששמר על שפיות דעתו. הבהק ירוק פעמים אחדות ביום. משהו ירוק להזכיר לו את הצבע. שעינו תהייה מורגלת אליו אם יראהו אי פעם שוב.

היה זה טלאי קטן של ג’ונגל, מאלה השכיחים על קרוגר 3. אחד מני רבים, אולי אחד ממליון; קרוגר 3 היה גדול מיופיטר. למעשה זמן של אורך חיים ממוצע לא היה מספיק לכסות את כל הכוכב. הוא ידע זאת אך הסיח דעתו מכך. הדבר היה גרוע אילו הטיל אף לרגע ספק אם אי־פעם ימצא את שברי החללית היחידה, שהקדימה אותו כאן. או אילו הרשה לעצמו לפקפק אם ימצא את החלקים הנחוצים לתיקון חלליתו ותפעולה. טלאי זה של הג’ונגל, שטחו היה מייל מרובע אולם הוא היה כה עבות שהיה עליו לישון פעם אחת ולאכול פעמים אחדות, לפני שסיים לסרוק אותו. הוא הרג שני אריות נוספים ונמר אחד. לאחר מכן הלך לאורך קו ההיקף, כשהוא מסמן כל אחד מן העצים הגדולים לאורך השפה החיצונית, כדי שלא יחזור על הסריקות באזור זה של היער. העצים היו רכים; אולרו קילף את קליפת העץ האדומה וחדר עד לליבה הוורודה, באותה קלות שהיה קולף תפוח אדמה. לאחר מכן יצא שוב אל הערבה החומה, החדגונית.

“לא כאן, דורותי. אולי שם, בקצה הערבה. אולי זה שם.” שמיים סגולים, שמש אדומה, ערבה חומה, שיחים חומים… “הגבעות הירוקות של כדור־הארץ. הו, דורותי, כמה שאת תאהבי אותן.”

ערבה חומה, עד אין־קץ.

שמיים סגולים, בלתי משתנים.

האם נשמע צליל כלשהו מלמעלה? לא ייתכן. מעולם לא נשמע. אבל הוא הסתכל למעלה וראה זאת.

נקודה קטנה ושחורה, למעלה בשמיים הסגולים. נעה. חללית. זו חייבת להיות חללית. לא היו שום ציפורים על קרוגר 3. וציפורים לא מותירות מאחוריהן סילון אש…

הוא ידע את אשר עליו לעשות. הוא חשב על כך מיליוני פעמים, כיצד לאותת לחללית אם אי פעם תופיע אחת בטווח ראיה. הוא שלף את השמשן מנדנו, כיוון לשמיים הסגולים ומשך בהדק. מן החללית ההבזק לא נראה גדול, אולם נוצר הבזק ירוק. אם רק הביט הטייס לעברו לפני שנעלם מטווח ראיה, לא יכול היה להחמיץ הבזק ירוק בעולם נעדר כל ירק. הוא משך בהדק שוב.

ואכן, טייס החללית ראה. הוא חתך באויר, והבזיק בסילוניו שלוש פעמים – התשובה המקובלת לקריאות חרום או מצוקה – והחל לחוג.

מקגארי עמד שם, רועד כולו. זמן כה רב חכה וכה פתאומי היה הקץ ליסורים. הוא הניח את ידו על כתפו השמאלית ונגע ביצור־השעשועים הקטן, בעל חמשת האצבעות, אשר אותו חש באצבעותיו כמו בכתפו החשופה, כיד של אישה.

“דורותי,” אמר. “זה…” לא היו מלים בפיו.

החללית חגה עתה את סיבובי הנחיתה האחרונים שלה.

מקגארי הביט בעצמו, נתקף פתאום בושה מהצורה בה עמד להופיע בפני מושיעו. גופו היה¹ למעט חגורה אשר החזיקה את נרתיק העור ואשר ממנה התנדנדה הסכין ומספר כלים אחרים. הוא היה מלוכלך ולבטח הצחין. מתחת לזוהמה נראה גופו רזה, בלוי, כמעט זקן, אבל זה היה בשל התזונה הלקויה והמחסור שנכפו עליו. חדשים ספורים של מזון הגון – מזון האדמה – ידאגו לחזרתו למוטב.

אדמה! הגבעות הירוקות של ארץ!

הוא רץ כעת, מועד לעתים בלהיטותו, בכיוון המקום בו ראה את החללית נוחתת. היא הנמיכה כבר, והוא ראה שהיתה זו חללית לאיש בודד, כמו שלו. אבל לא היה מקום לדאגה, חללית מעין זו יכולה להטיס שניים בעתות חרום, לפחות עד לכוכב מיושב שבו יוכל להשיג כלי תחבורה אחר שיטיסו לכדור־הארץ. אל הגבעות הירוקות, השדות הירוקים, העמקים הירוקים.

הוא התפלל מעט וגידף מעט תוך כדי ריצה. דמעות זלגו על לחייו.

הוא כבר היה שם; חכה, כאשר נפתחה הדלת ואיש גבוה ודק־גו, לבוש מדים של סיירת־החלל, צעד החוצה.

"תיקח אותי חזרה?'

“כמובן,” ענה האיש הצעיר. “אתה כאן כבר הרבה זמן?”

“חמש שנים!” מקגארי ידע שהוא בוכה אולם לא יכל לעצור בעד עצמו.

“אל אלהים!” אמר האיש הצעיר. “אני סגן ארציר, סיירת־החלל. כמובן שאקחך עמי, בנאדם. נעזוב ברגע שהמנועים יתקררו דיים כדי להמריא. אקחך עד קרתהייג' על אלדבארן 2. משם תוכל לקחת ספינה לכל מקום שתרצה. זקוק למשהו דחוף? מזון? מים?”

מקגארי הניד בראשו לשלילה. ברכיו פקו. מזון. מים. מה חשיבות היתה לאלה כעת?

הגבעות הירוקות של האדמה! הוא עמד לחזור אליהן. זה מה שהיה חשוב, ורק זה. ככל שארכה הצפייה, כך בפתאומיות תמה. לפתע ראה את השמיים הסגולים מסתחררים לנגד עיניו והוא התמוטט תחתיו.

הוא שכב פרקדן, האיש הצעיר קרב קנקן אל שפתיו, והוא גמע גמיעה ארוכה מן המשקה הבוער שהכיל. הוא התיישב והרגיש בטוב. הוא התבונן אל החללית שוב כדי לוודא שלא היתה זו אחיזת עיניים, והדבר גרם לו להרגיש נפלא. האיש הצעיר אמר, “התעודד, בחור, נמריא תוך חצי שעה. נגיע לקרתהייג' תוך שש שעות. רוצה לדבר עד שתחזור לעצמך? רוצה לספר לי על הכל, כל מה שקרה?”

הם ישבו לצילו של שיח חום ומקגארי סיפר לו הכל. הנחיתה, ההתרסקות ללא תקנה, החיפוש בן חמש השנים אחר החללית האחרת שאודות התרסקותה על אותו כוכב קרא, ואשר את חלקיה, אם היו כאלה, יכול היה לנצל לתקון חלליתו שלו. הוא סיפר על דורותי, שישבה על כתפו, ואיך בזכותה היה לו אל מי לדבר.

אולם ככל שהמשיך מקגארי בספורו, השתנתה ארשת פניו של סגן ארצ’ר והם הפכו רציניות ואפילו רחומות במידת־מה.

“ידידי,” אמר ארצ’ר בעדינות, “באיזו שנה הגעת הנה?”

מקגארי הבין. וכי כיצד ניתן להבין את משמעותו של הזמן בכוכב לכת, אשר בו השמש והעונות אינם משתנים? כוכב של יום נצחי, קיץ נצחי…

הוא ענה בליאות, “באתי הנה בארבעים ושתיים. כמה שנים החסרתי, סגן? בן כמה אני במקום שלושים כפי שחשבתי?”

“השנה היא שנת 2272, מקגארי. הגעת הנה לפני שלושים שנה. כיום אתה בן חמישים וחמש. אבל אל תתן לעובדה זו להדאיגך. מדע הרפואה התקדם. עדיין יש לך שנים רבות לחיות.”

מקגארי אמר חלושות. “חמישים וחמש. שלושים שנה.”

סגן ארציר הביט בו במבט מלא רחמים. הוא אמר, “אתה רוצה לשמוע את כל החדשות הרעות בבת אחת? אינני פסיכולוג, אולם חושבני שטוב יהיה אם תשמע הכל עתה. הדבר יהווה כעין איזון לעובדה שהנך חוזר לכדור הארץ. התוכל לשאת זאת, מקגארי?”

לא יכול להיות דבר גרוע יותר ממה ששמע עד כה – העובדה ששלושים שנים מחייו בוזבזו לריק. ודאי שיכול היה לשמוע את כל השאר, כל עוד הוא חוזר לאדמה, האדמה הירוקה. הוא בהה בשמיים הסגולים, השמש האדומה, הערבה החומה. הוא אמר בשקט, “אני מוכן לכל, סגן, דבר.”

“שלושים שנה החזקת מעמד יפה מאד, מקגארי. עליך להודות לאלהים על עצם העובדה שהאמנת שחלליתו של מרלי התרסקה כאן, על קרוגר 3. לאמיתו של דבר היא התרסקה על קרוגר 4. לעולם לא היית מוצא אותה כאן, אולם החיפושים והסריקות, כדבריך, שמרו בעקיפין על צלילות דעתך.” הוא השתהה רגע. קולו התעדן כשדיבר שוב. “אין שום דבר על כתפך, מקגארי. דורותי הזו הינה פרי דמיונך ותו לא. אולם אשליה זו מנעה ממך התמוטטות.”

באיטיות הרים מקגארי את ידו אל כתפו השמאלית. היד נגעה בכתף. לא היה שם כלום. ארצ’ר אמר, “אל אלהים, בנאדם, זה נהדר שמשאר הבחינות אתה בסדר. שלושים שנה לבד. זה כמעט נס! ואם תימשך האשליה גם עכשיו, אחרי שאמרתי לך שזאת אשליה, פסיכיאטר בקרתהייג' או במאדים יטפל בך כהרף עין.”

מקגארי אמר בקול חדגוני, “האשליה נעלמה. איני מרגיש בדבר על הכתף. כעת אינני בטוח אפילו שאי־פעם באמת האמנתי בדורותי. כנראה המצאתי אותה בכוונה, כדי שיהיה לי אל מי לדבר, כדי שאשאר שפוי. היא היתה… היא היתה כיד אישה, סגן, או שמא כבר אמרתי לך זאת?”

“אמרת לי. רוצה לנוח כעת, מקגארי?”

מקגארי בהה בו. “לנוח? איזו מנוחה יכולה להיות לי? אני בן חמישים וחמש במקום שלושים. בזבזתי שלושים שנה – מאז היותי בן עשרים וחמש – בחיפושים אחר חללית שמעולם לא מצאתי, כי היתה על כוכב אחר. הייתי משוגע מבחינה מסויימת רוב הזמן, אולם כעת אין זה משנה, כשאני חוזר לכדור הארץ.”

סגן ארציר נענע בראשו באטיות, “לא חזרה לכדור הארץ, ידידי. למאדים, אם רצונך בכך, לגבעותיו החומות והצהובות. או, אם החום אינו משפיע עליך, אל נוגה הארגמני. אבל לא לכדור־הארץ, אחא. איש אינו גר שם כעת.”

“כדור הארץ הושמד? אינני…”

“לא הושמד, מקגארי. הוא קיים, אבל הוא שחור ושומם. כדור מפוחם וחרוך. המלחמה עם הארקטוריאנים, לפני עשרים שנה. הם היכו ראשונים ופגעו בכדור־הארץ. אולם אנו ניצחנו אותם. אנו השמדנו אותם, אולם כדור־הארץ נהרס לפני שהגבנו. אני מצטער, ידידי, אבל יהיה עליך להתישב במקום אחר.”

מקגארי אמר, “אין אדמה…” לא היתה שום הבעה בקולו. שום הבעה בכלל.

ארצ’ר אמר, “שמח שאתה לוקח זאת בדרך הקלה, ידידי. זהו הלם קשה. ובכן, אני משער שנוכל להמריא כעת. השפופרות התקררו כנראה בינתיים, אלך לבדוק.” הוא התרומם והחל ללכת לעבר החללית הקטנה.

אקדחו של מקגארי נשלף מנדנו. מקגארי ירה בו וסגן ארצ’ר נעלם. מקגארי התרומם והלך לכוון החללית. הוא כיוון את נשקו וירה. חלק מן החללית נעלם. חצי תריסר יריות והיא נעלמה כליל. אטומים קטנים שהיו החללית ואטומים קטנים שהיו סגן ארצ’ר מסיירת־החלל, ריקדו כנראה באויר, אולם הם היו בלתי נראים. מקגארי החזיר את אקדחו לנרתיק העור והחל לצעוד לכוון הג’ונגל האדום, שנראה על קו האופק. הוא הניח את ידו על כתפו ונגע בדורותי. היא היתה שם, כפי שהיתה במשך ארבע מחמש השנים שהוא היה על קרוגר 3. בנגעו בה, הרגיש מגע־יד של אישה. הוא אמר, “אל תדאגי, דורותי, אנחנו נמצא אותה. אולי זהו הג’ונגל בו נחתה, וכאשר נמצא אותה…”

הוא היה קרוב לקצה הג’ונגל כעת, הג’ונגל האדום, ונמר רץ לקראתו, לטרפו חיים. היה זה נמר כחלחל, בעל שש רגלים וראש כמו חבית. מקגארי כיוון את אקדחו וירה. היה הבזק ירוק, קצר אבל נהדר – הו, כה יפה – והנמר נעלם.

מקגארי צחקק חרישית. “הראית זאת, דורותי? זה היה ירוק, הצבע אשר אינו בנמצא על שום כוכב אחר, למעט זה שאליו אנו הולכים. הצבע היפה בתבל, דורותי. ירוק! ואני יודע היכן יש עולם שברובו הוא ירוק, היחיד שישנו, ואנו הולכים לשם. זהו המקום היפה ביותר ביקום, וזהו העולם ממנו אני בא. את תאהבי אותו.”

היא אמרה, “אני יודעת שאוהב אותו, מק.” קולה הנמוך, הגרוני, היה מוכר לו. זה לא היה מוזר לו שהיא ענתה. הרי תמיד ענתה לו. קולה היה מוכר לו כקולו שלו עצמו. הוא נגע בה בעודה נחה על כתפו העירומה, והתחושה היתה כשל ידה של אישה.

הוא הסתובב והביט לעבר הערבה החומה הזרועה בשיחים חומים, השמיים הסגולים ממעל, והשמש הארגמנית. הוא צחק לה. לא צחוק מטורף, אלא צחוק עדין. זה לא היה משנה, שכן ברגע שימצא את החללית אותה חיפש, ובתוכה החלפים לחלליתו, יחזור מייד לאדמה.

אל הגבעות הירוקות, העמקים הירוקים, השדות הירוקים. פעם נוספת הוא ליטף את היד שעל כתפו, וסב על עקביו. באקדח שלוף ודרוך נכנס אל הג’ונגל האדום.

הספריה העירונית ב’טווין פורקס' (מזלגות תאומים) שבדרום קרולינה לא היתה בודאי מוקד המשיכה העיקרי לתושבי העיירה הקטנה. בודאי לא להנרי דיוויס, שספק אם קרא אי־פעם ספר בחייו. על כן היה ללא ספק אירוע מוזר מדי, כאשר ביום אביב אחד, לכאורה רגיל למדי, פקדו אותה פתאום 31245 קוראים נלהבים. ומה שהיה מפליא עוד יותר, שלהנרי דיוויס לא נראה הדבר מוזר כלל וכלל…

* * *

"מהר, מהר, כולם כבר הלכו!"

בקסטר סימס גר בטווין פורקס, דרום קרולינה, עיירת חוף קטנה, לא שונה מאלפי אחרות. משפחתו חיה שם מאז ומתמיד – עובדה מוזרה במקצת כשלעצמה. נראה שרוב תושבי העיירה העתיקו מושבם אליה ממקומות שונים, ובקסטר מעולם לא הצליח להבין מאין באו. כך או כך, באמת חיו שם הרבה אנשים.

כשנולד בקסטר מנתה אוכלוסיית המקום לא יותר מ־2000 נפש, בלי לספור את התרנגולות. כיום היא מונה למעלה מ־30,000 נפש, וגם תרנגולות לא נשארו. הקידמה סילקה אותן כליל. המקום נעשה צפוף מדי לטעמו של בקסטר. לפני שנים מספר, כשהקימו אותם שיכונים על החוף, הוא שקל עזיבה. אולם ככל שחשב על כך יותר, הגיע למסקנה שהרעיון לא היה כל־כך טוב. בכל מקום היה המצב דומה. אפילו הוג גאפ, העיירה השכנה, התקרבה לחמישים אלף נפש, ואילו הערים הגדולות באמת לא באו כלל בחשבון.

היה זה יום שבת חמים ויפה. בקסטר סיים את שתיית הקפה והחל לקרוא בעיתוני הבוקר. הוא הצית סיגריה וניסה לחשוב על משהו לעשותו. יכול היה ללכת לקולנוע, אולם כבר ראה את הסרט שהוקרן באולם המקומי, הטרחה להגיע עד בית הקולנוע הגדול במרכז הקניות היתה רבה מדי. אפילו בטלויזיה לא היה שום דבר מעניין. היתה זו אותה עונה מתה בין כדורגל לכדור־בסיס. אימוני האביב כבר החלו, אולם במשדר הספורט של אחר הצהריים הקרינו אך ורק כתבות משעממות, כמו ‘כוכבי הטלביזיה במשחק מחניים’ וכדומה. בזבוז זמן, אולי ילך אל הספריה ויקח ספר בהשאלה? היה זה רעיון טוב. הוא לא קרא ספר מזה זמן רב, ובודאי ישנם רבים בספריה. הוא האכיל את החתול, ויצא את הבית.

למזלו היתה הספריה קרובה. היתה תנועה רבה ברחוב בבוקר זה: מכוניות בכל מקום, מדרכות עמוסות. בקסטר תהה אם היה זה כך מדי שבת. כלי רכב חנו בשתי שורות לאורך הרחוב, ונהגים עצרו והמשיכו דרכם ברגל. בודאי מזג האויר היפה הוא שהוציא אנשים כה רבים החוצה. בקסטר ראה את הנרי דיוויס, שכן וחבר מילדות.

“מה נשמע, הנרי!” שאל בקסטר.

“אין חדש” אמר הנרי, “הולך לספריה לבחור לי איזה ספר”

“גם אני,” אמר בקסטר, כשהוא פוסע לצידו של הנרי.

“בדיוק היום המתאים לזה!”

הנרי הנהן בראשו לאות הסכמה, לאמיתו של דבר, התפלא בקסטר במקצת למראה הנרי ההולך אל הספריה. הנרי לא קרא מעולם, חוץ מאשר, אולי, את התוית על בקבוק הבירה… הם עקפו את הפינה והתקרבו לספריה.

היה זה מחזה המוני. שורות־שורות של אנשים עמדו סביב הבניין ואחרים המשיכו להגיע. בקסטר והנרי הצטרפו לתור שנוצר והתקדמו בעצלתיים עם הזרם. היה זה תור מסודר, וכך לקח שעות עד שהגיעו לדלת. הספרנים נראו מוטרדים במקצת, אולם בשלב זה כבר הספיקו לפתח שיטה: הם חסמו את הכניסה לשולחן, חלקו את הספרים, אחד לכל דורש. בקסטר קיבל את האנציקלופדיה העולמית, כרך 14 – ‘מעליות’ עד ‘נתרן’, הנרי קיבל את ‘הכל על כדור־הבסיס’, מאת ג’ורג אלק. שניהם היו מרוצים. העומד לפניהם בתור קיבל את ‘סיפור אהבה’. מזלו לא שיחק לו…

אני לא יודע דבר על נתרן," אמר בקסטר, 'וגם ‘מעליות’ צריך להיות מעניין."

אחרי כדורגל, כדורסל וכדור־עף, כדור־בסיס הוא הספורט האהוב עלי ביותר" אמר הנרי שהוא מביט שוב ושוב בספר שבידו. “אתה יודע, אפשר ללמוד הרבה כשלוקחים ספר מדי פעם.”

“כן, בהחלט, רעיון טוב,” אמר בקסטר בדרכם הביתה.

היה זה רעיון שמצא חן בעיני רבים באותה שבת. הערוץ המקומי של הטלויזייה שידר סקירה מקיפה בת חמש דקות על אירוע הבוקר, בו חילקה הספריה 31,246 ספרים, אחד לכל איש, אישה וילד בטווין פורקס, דרום קרולינה. היה זה היום המוצלח ביותר בתולדותיה של הספריה, ובסיומו נותרו 243 ספרים על מדפיה.

בקסטר לא ראה את השידור. הוא קרא על ה’נוּפריים' והתקדם אט־אט דרך ‘ניקוסיה’ ל’ניקל'. הוא לא פתח את הטלויזיה במשך כל היום!

גם הנרי פיספס את התוכנית… הוא עיין בתיאור משחקי עונת 1947.

יום ראשון היה אפילו יפה יותר משבת. בקסטר סיים את הכרך ה־14. הוא חזר לעיתון ודיפדף בו. בהחלט ביזבוז להשאר בבית ביום כזה. הוא פתח את מדור הספורט. עונת הליגה הקטנה החלה באותו אחר־הצהריים. הם שיחקו נגד הוג גאפ, והיה צפוי משחק מעניין. לאחר מכן תערוך עזרת הנשים של מכבי־האש מכירה פומבית של תבשילים ביתיים. יכול להיות נחמד, ובכל מקרה יהיה נחמד לעזוב את הבית, הוא החל בהכנת סלט שעועית. זמן קצר לאחר שעה אחת יצא לדרך.

המשחק היה אמור להיערך באולם בית הספר של טווין פורקס, אולם זמן רב לפני שהגיע, כבר ראה בקסטר שלטים מכוונים את התנועה לעבר האיצטדיון הגדול בפארק הלאומי, מחוץ לעיירה. נראה שפניהם של האנשים היו מועדות אל המשחק. אולם בית הספר ודאי לא היה מסוגל להכיל אנשים רבים כל־כך. התנועה בכבביש התנהלה בעצלתים, אך בסדר מופתי. שוטר כיוון את התנועה למגרש החניה המאולתר לצורך השעה.

"צריך להיות משחק טוב, " אמר, בעודו מכוון את בקסטר לעבר השדה העמוס כלי־הרכב.

בקסטר הוציא שמיכת חוף ואת הסלט מתא המטען של מכוניתו, והצטרף אל הקהל שנע לעבר האיצטדיון.

האביב היה הזמן המתאים ביותר לכדור־בסיס, לא כמו בסוף העונה כשמזג האויר קריר מדי. אנשים רבים ניצלו את מזג האויר היפה. הוא ראה את הנרי והם פרשו את שמיכותיהם יחד על גיבעה קטנה הצופה אל האיצטדיון.

“אחייני משחק היום,” אמר הנרי, “בדרך כלל הוא משחק שדה מרכזי, קוראים לו ג’והן והוא בהחלט יודע להכות בכדור…”

“מקווה שהוא לא מתרגש מכל ההמונים האלה,” אמר בקסטר.

“לא,” ענה הנרי. “הוא קר רוח לגמר. חבט ממוצע של 407 בשנה שעברה!”

“זה טוב?” שאל בקסטר.

"בהחלט. מקום שני בכל המדינה. ממוצע אפילו למקצוען. ג’ורג סיסלר הוביל בליגה האמריקאית עם ממוצע 407. ב־1920, רוג’רס הונסבי חבט 370 בלבד באותה שנה, ובכל זאת הוביל בליגה הלאומית. שניהם היו מהמערב, סנט־לואיז. כמובן, הורנסבי המשיך להוביל את הליגה זמן רב לאחר מכן, ב־1926 הוא הפסיד לאחד, רדרגייב, וסנט לואיז ניצחה. את ניו־יורק באליפות.

בהחלט אפשר לראות שקראת בספר," אמר בקסטר.

הנרי נבוך. “מה רע בכך?” שאל, “יש לך הרבה חומר טוב בספר הזה, ואיך שלך?”

“די טוב,” אמר בקסטר. “בלי הרבה עריכה, אבל עם הרבה מילים המתחילות ב’מ' ולפעמים גם ב’נ'. אדם יכול ללמוד מספר טוב.”

“בהחלט נכון,” אמר הנרי, “הורנסבי היה המאמן כשהם ניצחו את ניו־יורק ב־1926, הוא חזר והיכה ממוצע של 327 ב־1928. הוא היה אז עם קבוצת בוסטון. סנט־לואיז ניצחה בעונה הזאת בלעדיו, אבל הפסידה לניו־יורק באליפות. אני מתערב שהם התגעגעו להורנסבי שלהם!”

“אני בטוח שכן,” אמר בקסטר. “האם ידעת שהניאון הוא בין היסודות הגזיים שמספרם אחד־עשר, והם נקראים גזים נדירים?”

“בחייך?”

“באמת. ישנם דברים רבים שטוב לדעת, המתחילים ב’מ' או ב’נ'.”

“ללא ספק”, אמר הנרי, “מה הבאת לארוחת הצהריים?”

"סלט שעועית, " אמר בקסטר.

“גם אני,” אמר הנרי.

ואמנם צפו אנשים רבים במשחק – 83,429 למען הדיוק. אוכלוסיית טווין פורקס והוג גאפ במלואן בתוספת מספר עוברי אורח שנקרו למקום. יריד התבשילים נחל הצלחה מלאה: 27,365 קערות של סלט שעועית, היה אוכל בשפע, וכולם התפזרו לבתיהם מרוצים.

טווין פורקס ניצחה במשחק 7–6. היה זה משחק שקול שהתנהל היטב. לא היו פסילות, ואפילו אנשי הוג גאפ היו מרוצים.

למחרת, יום שני, קם בקסטר עם כוונות ללכת לעבודה. היתה זו כוונה טהורה, אולם היא לא נשארה זמן רב. היה זה יום יפה מדי בשביל לעבוד. אחד מאותם ימים מושלמים לפיקניק בחוף־הים ושחיה ראשונה של העונה, הוא ארז כמה כריכים ובירות, לבש את בגד הים, ויצא ברגל לכיוון החוף.

הוא לא הופתע בכלל כשפגש את הנרי מחוץ לבית, גם הוא בבגד ים. סל ושמיכה מתחת לזרועו.

“היי, הנרי,” אמר, “הולך לשחות?”

“כן, גם פיקניק. נראה שגם בך עלה אותו רעיון.”

“צרוף מקרים,” אמר בקסטר. “אבל זה באמת היום המתאים לכך.”

“צירופי מקרים מזכירים לי את 1949,” אמר הנרי. “הן סטפנס והן ויליאמס זיכו את קבוצתם ב־159 נקודות ועמדו בראש הליגה, בכל אותם משחקים בעונה. יחד בראש.”

“זה באמת משונה,” אמר בקסטר, כשהוא מוביל בדרך לחוף.

"בשנה שלאחר מכן אותו וורן סטפנס זכה ב־144 נקודות וכן גם וולט צרופו. שוב תיקו בדרך לראשות הליגה. "

“בחייך!” אמר בקסטר כשהוא מנווט דרכו בין האנשים שהיו בדרכם לים, סליהם בידיהם.

“משונה גם שסטפנס, ויליאמס וצרופו, שיחקו שלושתם לטובת בוסטון.”

“באמת?? נשמע לי כמו אותם סיפורים על צירופי מקרים.”

“מצבור כזה של כוח, בכל זאת, בוסטון לא הצליחה לנצח בעונה. קראתי על כל זה בספר.”

גם אני קראתי אתמול בספר שלי," אמר בקסטר כשהו נוטה הצידה כדי לא לפגוע בילד עם סל אוכל קטן. “האם ידעת שאדם בשם תומס מלטוס אמר שהאוכלוסיה מתרבה בטור גיאומטרי בעוד שאמצעי הקיום מתרבים בטור חשבוני?”

“לא, לא ידעתי. מה זה אומר?”

“זה אומר שבקרוב יהיו אנשים רבים מדי ואוכל מעט מדי. אלא אם כן, יקרה משהו שיפחית את גודל האוכלוסיה.”

“מעולם לא נתתי אמון לאנשים בעלי שני שמות פרטיים.” אמר הנרי. “אבל אני חייב להודות שכיום אי־אפשר למצוא קטניה בשדה.”

“קראתי בעיתון שבניו־יורק האוכלוסיה מונה למעלה מ־35 מליון.”

“זה לא אומר כלום.” אמר הנרי.:זה הרחק צפונה מכאן." הוא עקף אישה שמנה נושאת סלים. “בכל אופן, איצטדיון ינקי מכיל קרוב ל־60,000.”

“קראתי גם על הנברנים ומקורביהם הלמינגים¹. הם היו באותו ספר עם כל ה’נונים'.”

“למינגים הם משהו כמו עכברים, לא?” שאל הנרי.

“בערך, רק שיש להם כל מיני מנהגים משונים.”

“זה לא אומר כלום,” אמר הנרי. “גם לי יש כל מיני מנהגים משונים מעצמי.” הוא עקף פינה ונעצר.

“הנה הגענו.”

“הסתכל על כל האנשים האלו.” אמר בקסטר. “לא הייתי חושב שיש כל־כך הרבה אנשים בכל הארץ!”

“בכל אופן, נראה שהם נהנים.” אמר הנרי. “כמעט כולם במים.”

“בהחלט יום יפה לזה,” עמר בקסטר.

“כמה מהם שוחים די רחוק מהחוף,” אמר הנרי. “זה נראה כיף ביום כמו היום.” הוא הניח את סלו.

“אני חושב שאטבול לפני האוכל, ואתה?”

“נשמע רעיון טוב,” אמר בקסטר בעוד הם מפלסים דרכם לעבר שפת האוקיינוס, מפלסים דרכם בתוך המסה הרוחשת של האנושות.

בין סופרי המד"ב הקלאסיים תופס קלארק מקום מיוחד. ניתן לבטא זאת בנוסחה פשוטה אם נאמר שחובבי הספרות הכללית יהיו נוטים לפסוק שסגנונו הוא מיושן, וזה ממין הגינויים שבהקשר הנידון מקופלת בהם מחמאה: שכן איש לא יטרח לבדוק בכובד ראש (או אף בקלות דעת) בסגנונו של אסימוב, למשל. סגנונו של אסימוב הוא, כמו “המרובע העגול”, משהו שבל ימצא; אסימוב רואה את המלים כמדיום שקוף, כעטיפת ניילון בלתי ניראית עבור רעיונותיו. קלארק הוא אנטי־תזה שלו. בזמנו הכניס הסופר האנגלי כריסטופר איישרבוד את ריי ברדברי ל’פנתאון' הספרותי המכובד, כשהצהיר עליו שהוא"פייטן של כוכבים"; באותה מידה ניתן לומר על קלארק שהוא פייטנו של המופלא, ובראש בראשונה סופר זהיר המקפיד לשרטט את ספריו מראש, לשעבד אותם לתכנית מכוונת למטרה תמאטית ברורה. תכונות אלה לא הועילו כמובן לוודעו לציבור הרחב. אבל נכון הדבר שקלארק הוא הראשון מבני חוגו שזכה להופיע ב’ספריית הספרים המתומצתים' של ה’רידר’ס דייג’סט', כבוד ששכרו המלא בצדו, בדולארים. היה זה בשנת 1961, וכל אלפי הקוראים של ה’רידר’ס דייג’סט', כססו צפורניהם בעצבנות כשעקבו אחר פעולות החילוץ של ספינת הירח ב"נשירתו של אבק ירחי". אך קלארק לא היה זוכה לכך משום סגולותיו הספרותיות; ניזקפה לזכותו עובדה אחרת: שביולי 1952 נבחר ספרו ‘חקר החלל’ כנציגו של אותו חודש בגדול שבמועדוני הספר – ‘מועדון ספר החודש’; הפרסום העז והנרחב שמועדון זה מזכה בו את ספריו תרם לבניית סטטוס רציני מיידי לקלארק, כך שמו"לים מכובדים שלא היו מוכנים קודם לכן אף לקבוע לו ראיון, ששו עכשיו לקבל זכויות על “קץ הילדות” שיצא שנה לאחר מכן. ברם – ‘חקר החלל’ לא היה, כפי שמשתמע משמו, בדיוני כי אם מדע סתם, או ליתר דיוק – פופולאריזציה של מדע, מהסוג שהאנגלים מומחים בו (אם לזכור את אדינגטון וג’ינס). בנוסחת ההצלחה של קלארק באה לידי בטוי עובדה הקשורה בזיקה הדוקה לטיבו וטבעו כסופר מד"ב: הוא מצליח למהול פרופורציה אופטימלית של מדע עם בדיון, של נבואה ו"שירת כוכבים"; קוראי ספרי המדע שלו מתבשמים מדמיונו של הסופר, ואילו קוראי מד"ב שלו מוקסמים מדיקנותו של מדען.

ארתור סי. קלארק (מימין), עם רוברט היינליין. (בידו הספר ‘חקר החלל’)

שילוב זה התבלט בו מבראשונה. בגיל עשר היה קלארק מדען־חובב אחוז בולמוס פאלאונטולוגיה, לאחר שאביו החוואי הציב לפניו, ביום ההולדת שלו, סדרה של כרטיסי דינוזאורים. שנתיים לאחר מכן התגלתה בו סקרנו אדיסונית כלפי המצאות טכניות; הוא בנה לעצמו טלסקופ מחלקי ‘מכאנו’, ולאחר מכן, כאלכסנדר גרהאם בל קודמו (ממציאו של הטלפון) יצר ‘פוטופון’ מכשיר באמצעותו גלי קול מנידים אלומה של אור מוחזר, והרסיבר המתרגם את האור המשתנה חזרה לצלילים. בשנת 1927, בהיותו בן עשר, גילה קלארק את ה’אמייזינג סטוריס'. מאותה עת הפך ‘אפקציונאדו’ נילהב של כתבי העת למד"ב; בכל קטעי האוטוביוגרפיה שפירסם הוא נזכר באושר באותו יום בו קיבל את סידרת ה’וונדר סטוריס' בשלמותה, עבור חמישה סנט לחוברת. היום, כש’חברת הראקטות האמריקאית' ו"החברה הבינכוכבית הבריטית' הם מוסדות מדע מכובדים למהדרין, מתקשים לזכור כי באותה תקופה נהגו ביוזמות מעין אלו כפי שנוהגים אנו כיום בתופעות פראפסיכולוגיות למיניהן, ואולי אף גרוע מזה. ב־1930 כונן את החברה הראשונה שנזכרה לעיל דיויד לסר, והיה זה לא איש מדע, אלא, כצפוי, עורכו של ה’וונדר סטוריס'. שלוש שנים לאחר מכן היתכוננה בליברפול החברה הבריטית, שוב, בידי קליטור, חובב מד’ב; וקלארק גילה את עובדת קיומה באמצעות התכתבות שבין חובבי ה’ז’נר'. ב־1934 הצטרף, ונתברר שהחלטה פשוטה לכאורה זו היתה מהחשובות שהחליט מעודו. היו אלו ימי השפל; לקלארק לא היה כסף דיו לעבור ללימודים אוניברסיטאיים. הוא קיבל משרה ממשלתית ועבר ללונדון; שם השתכן בדירה שהיה נאלץ, בהזמינו אורח, לצאת ממנה בחלקו ולהישתרבב חציו מנגד לחלון, בינתים התפטר מנהלה של “החברה הבריטית” דנן, ועקב שינויי־גברי שונים מונה קלארק לגיזברה. במשך השנים הקרובות החל לפרסם, בכתב העת הרשמי של האגודה, מאמרים כגון “אנו יכולים להגיע לירח – עתה!” בהם ניסה אקסטראפולציות פרקטיות ביותר על מצב התעופה דאז. כמו כן החל לפרסם מאמרים בעלי נימה מדעית מובהקת יותר, ולצדם ‘שירת כוכבים’ אפיינית ל’אני מאמין' שלו; ב’פנטאסט' בהופעתו הראשונה (אפריל 1939) הוצג שיר שהכותרת שלו מעוררת נוסטאלגיה אצל חובבי “קץ הילדות”, הוא נקרא “בין הערביים של השמש”, ושורותיו המסיימות ניבאו: “האינטלקט – ירחיב כענפיו על המרחב הריק, ויום אחד יחדור למלוא מעמקי רקיע, ושם לבסוף יעוף –לפני שתעטוף החשיכה את בני גזענו.”

פרט לזה היה מעסיק עצמו בהפעלת חוגי־חובבי מד"ב, שבקרבם נודע (מה שאולי יפתיע את חסידי אסימוב) מחמת צניעותו כי רבה בשם “האגר”. מלחמת העולם שמה קץ לתקופה זו, וקלארק מצא עצמו מתעסק במחקרים טכנולוגיים סביב לראדאר מונחה בחיל האויר הבריטי. ב־1945, בבטאון רשמי של חיל האויר, הציע מאמר של קלארק את השימוש בשלושה לווינים שינועו סביב הארץ לצרכי תמסורת טלויזיונית. בשנת 1962 יכול היה לקונן במאמר שכותרתו משקפת את נושאו: “כיצד איבדתי מיליארד דולאר בזמני החפשי, על ידי כך שהמצאתי את הטלסטאר.” שכן קלארק לא טרח להוציא פטנט על הרעיון ההוא, וסוף דבר ידוע. בימיה האחרונים של המלחמה עוד הספיק לזכות בפרס על פירסומו ברבעון חיל האויר על מאמר בשם – “הטיל ומלחמת העתיד” – ובו צפה את השימוש בטילים נושאי ראש חץ גרעיני.

תקופת שלהי המלחמה בבריטניה היתה תקופה של מחסור בנייר. על כן פנה קלארק אל הזירה האמריקאית והרשים את עורכו של אסטאונדינג', ג’ון קמפבל המפורסם, ב"משלחת חילוץ". סיפור זה שיצא במאי 1946 (הסיפור השני שלו באותו כתב עת), סיפר על חללית מעולם אחר היוצאת למחקר אחרון בערי הארץ שלנו הריקים מאדם, שמונה שעות לפני שעתידה השמש ליהפך לנובה. ישנו בסיפור זה שילוב קלארקי אפייני של שתי ההשפעות שעיצבו את דרכו: הזרם של דון איי. סטיוארט, היוצר בנו אהדה רבת התפעלות ליצירות האדם, למכונות שישרתונו בעתיד הרחוק, וזו של אולאף סטייפלדון, האינטלקט הגדול ביותר בתחום המד"ב מאז ראשיתו. הצלחתו המפתיעה של הסיפור היתה, לדעת קלארק, רבה מן הרצוי: סיפור מוקדם זה שלו חזר והופיע באנתולוגיות כה מרובות, וניצמד לשמו בעיקשות כה מרגיזה, עד שהרושם היה שקלארק הגיע לשיאו עוד לפני, כמעט, שהתחיל לכתוב. אין זה רושם נעים לסופר שידו האוחזת בעט הולכת ומשתכללת עד עצם היום הזה. בינתיים החל ‘פנטסי’ להופיע בבריטניה, וקלארק הפך אחד מסופריו; באותה תקופה הרבה לפרסם בשם־עט באמרו – “אני רוצה שרק סיפורי המובחרים יופיעו בשמי”; כך הופיע “הנידחים” בחוברת אפריל 1947 תחת השם ‘צ’רלס ויליס’; אנשי הארץ מצליחים להתודע לשעה קלה לצורת חיים שהועפה מהשמש ועתה היא גוועת ב"קורו" של כדור הארץ: לא הרבה מתחולל בעלילת הסיפור, אך קלארק מצליח להפעיל את סוד קסמו של המופלא, להעביר את התחושה ואת הטראגיות של צורת חיים זרה באמת. תחת השם ‘אי. גי. או’בראיין’ הוציא בספטמבר 1949 את ‘האש שבפנים’, אחד מסיפוריו־הקצרים והיותר מוצלחים; גזע תת־קרקעי משמיד את בני האדם, ונשאר שליט באדמה, אך יחד עם זה מוכה ייסורי מצפון.

בינתיים, באמצעות סיועו של חבר פרלמנט, הצליח קלארק כ"ותיק מלחמה" להתקבל ל’קינג’ס קולג' הלונדוני,שבו במשך שנתיים קיבל תואר ראשון במדע, עם ציון לשבח היוצא מגדר הרגיל. תקופה זו היתה עת בצורת מבחינת כתיבה, עם זאת הצליח לקראת נובמבר 1948 להשלים את “כנגד רדת הליל”, ספור שיצא ב’סטרטלינג סטוריס', ונחשב כיצירת מפתח בקריירה שלו. בעקבות שני סיפורים של קמפבל – “שקיעה” ו"לילה", מספר קלארק על נער המשחרר משבי מוסר הדעת והשעמום אוכלוסיה שחרושת שלמה מושלמת של אוטומטים אשר לא הם יצרו, משרתת אותם; הספר התגלגל מאוחר יותר בהמשכו – ‘העיר והכוכבים’ (1956) כבר אופיין במלוא הסגולות של קלארק: ריטוריקה עזת רגש בקטעים מסויימים, שכלול של ציביליזציות מפולחות מאד מבחינה מכאנית אך שבויות בצורות חיים מנוונות, אשר אין כקלארק יודע להטיל עלינו גישה דו־משמעית לקיומן, ואימפליקציות מרחיקות לכת בדבר הגזע האנושי ומקומו ביקום. בכל אלה מתבססת ההכללה המקובלת שקלארק הוא “מיושן”; במובן זה: הוא כותב כאילו לא קרא מעודו את כל הקבוצה של “‘חדשים’: הינליין, ואן־ווגט, סטרג’ן, אסימוב, ברדברי; הוא כותב, בקצרה, כאילו קרא רק מה שנכתב במד”ב לפני שנת 1939. ואמנם, קלארק הוא היורש הישיר של הגדולים דאז: של אולאף סטייפלדון בראש וראשונה, ושל אותו ה.ג'. וולס שאולאף סטייפלדון אמר עליו “איני אסיר תודה לו, בדיוק כשם שאיני אסיר תודה לאויר שאני נושם.” ירושה זו מתבלטת גם בסיפורים המוצלחים שלו מאותה תקופה: ‘שיעור בהיסטוריה’ (1949) שבו משלחת מנוגה מבקרת כדור ארץ שנישם מיושביו, ששממתו היא שריד של עידן קרח חדש. המשלחת משחזרת את חיי יושביו הקדומים של המקום מתוך סרטון של מיקי־מאוס; ב"כותל החשיכה" מאותה שנה מספר קלארק, באוירה הקשורה בקשר הדוק לספורי לורד דונסאני, על עולם מרוחק בקצווי הגלאקסיה, ה’מובדל' משאר חלקי תבל באמצעות כותל ענק, כותל שיש לו רק צד אחד (כמין רצועת מואביוס); אותה שנה גם ראתה את “משחק המחבואים” הבנוי סביב לנסיונותיו של אדם בחליפת חלל המקיף את פויבה, ירחו של מארס, ומשתדל מאד להישאר בחיים מצד אחד, ומחוץ לטווח ראייתה של ספינה המחפשת אותו, עד שתגיע עזרה, מצד שני. כיצד הוא עושה זאת, באילו תחבולות ומתוך ניצול אילו חוקי טבע, זהו הסיפור. סיפור מעין זה ידוע כ’סיפור הבעיה המדעית', ובדרך כלל הוא מכניס את הגבור לתוך סיטואציה לא נעימה ביותר, אך כזו שיוכל להיחלץ ממנה במעט יוזמה לא שגרתית. רוס רוקלין הוא שנתן מהלכים לסוג זה של סיפור בסידרה העוסקת בפושע הבינכוכבי דבראל, החוזר ונמלט מיד החוק המגושמת בדמותו של השוטר הבינכוכבי, קולבי. דבראל מצליח לחמוק תמיד ע"י חידה מדעית מחוכמת; באופן דומה שואל קלארק ב"נשירת אבק ירחי" כיצד למצא ספינה באוקיאנוס של חול.

באותו זמן חיבר קלארק נובלטה בשם “המלאך השומר”, שסוכנו סבור היה כי אפשר לכוונה כלפי שוק עשיר יותר; ג’יימס בליש שהיה מועסק במישרת עריכה בחברת הוצאה גדולה המליץ להוציא את הסיפור אם יקוצר מ15 ל10 אלפי מילים, והוסיף לו מיוזמתו סיום מחזק. הסיפור יצא בסופו של דבר ב’פיימוס פנטסטיק מיסטריס' בשנת 1950. הוא דן בגזע שליט ממקום זר המגיע לכדור הארץ ומכריח את תושביו להתחיל ולהתנהג, סוף סוף, כבני אדם. השורה המסיימת, הגרעין המהותי של הסיפור, עוסקת במראיתם של יצורים אלה, שלוחי אלוה, וברוכי מעשה. האזניים החדודות, צורת הפנים, הרגלים, כל אלה אינם משאירים מקום לספק: “המלאך השומר” אינו אלא אשמדאי בכבודו ובעצמו, מוכר לכם? אין תמה. זהו חלקו הראשון של מה שיצא לאחר מכן בצורת ספר בשם, ניחשתם, “קץ הילדות”, וקלארק הולך מחיל לחיל. בשנת 1950 מזמינים ממנו ספר פופולארי על מסעי חלל, שנמכר מספיק טוב על מנת לאפשר לו לכתוב את ‘חקר החלל’ שניזכר כבר. סיפור אחר שלו – ‘עליונות’, משנת 1951 (‘פנסטיה 2000’ מס' 11) הופך לקריאת חובה בכתות מסויימות של ה’מסצ’וסטס אינסטיטיוט אוף טכנולוגי' רב היוקרה; הלקח שתלמידי המכון אמורים ללמוד הוא פשוט ומפכח: אנשי מדע נוטים לפתח צורות עליונות על לוחמה מתוך שיכחת השימוש בצורות קונבנציונליות יותר שהן המנצחות בסופו של דבר. באותו חודש מוציא ‘טרילינג סטוריס’, סיפור ישן יותר בשם – ‘אור האדמה’, שבו ניטש אחד הקרבות המרתקים ביותר בכל תולדות המד"ב בין עולמות זרים. המלחמה של קלארק עצמו על הצלחה נסתיימה לעת הזאת. באפריל 1952 נסע לארצות הברית לקבל אישית צ’ק שהעריכו בכמה עשרות אלף דולארים. הקהיליה המד"בית שם קבלה אותו בזרי תהילה; קלארק היה הראשון בין סופרי המד"ב שספר שלו לא רק נמכר בהצלחה אלא כבש את השוק הכללי בצילצול מרשים של דולארים. כ־12 למאי ערכו לכבודו נשף בשארונויל שבאוהיו, וקלארק נתבקש להסביר כיצד זה שדוקא ‘חקר החלל’ שלו, שלמרות היותו מוצלח ודאי נכתבו מוצלחים לא פחות לפניו, זכה להצלחתו המסחררת. הסברו של קלארק היה, שבנוסף להמצאות הטכנולוגיות שהצליח להסביר בצורה פשוטה ומושכת, חילחלה מתוך דפי הספר ‘פילוסופיה’. ואמנם, אנו סבורים שזו התשובה הנכונה לא רק לשאלת הצלחתו של ספר זה, אלא בשאלת מקומו הנכון של קלארק בכלל.

נבחון לרגע את “קץ הילדות”; מה יש בו? סיפור־בדיחה העוסק בצורתו השדית של “המלאך השומר” של הגזע, המאלץ את בני האדם לחדול ממעשי השטן שלהם שהתמידו לכל אורכה של היסטוריה עקובת דם. קלארק, כיוצר חושב ומכוון, שקל בדעתו כיצד לספר סיפור זה, ונצמד לנקודת התצפית של אותו אדם שזוכה בסוף לפריבילגיה לראות את שליטי הארץ החדשים. בסיפור זה, פרט לשורות ה’פואנטה' המוצלחות שלו אין כל דבר מיוחד, ואפילו הגרעין הפואנטי שאול מסיפור של קמפבל בשם “המכונה החזקה ביותר” (1934) שבו מופיעים יצורים דמויי־שד שהתגוררו פעם על פני כדור־הארץ. לא כאן טמון איפוא סוד ההצלחה. אלא שמתברר, בהמשך, שיצורים אלה באו להעניק לבני הארץ רגע של הפוגה במלאכת ההשמד הרגילה הניטשת כאן. על מנת לאפשר שלב חדש באבולוציה. עכשיו, גרעין זה, היכולת לדון בצורה מפוכחת וקסומה כאחת בשלבים הבאים של האבולוציה שלנו, היא שסיחררה את קלארק אל מרומי המד"ב. קלארק לא עוסק כסטרג’ן או כפיליס גוטליב, או שאר עמיתיו, ב"ישות אנושית" חדשה: טלפטית, טלקינטית. ישות גשטאלט, אדם שניחן בכוחות של סופר־אדם, מוטאנט המחפש את דרכו בחברה בעלת ערכים נושנים, אלא הוא פורץ כליל את גבולות האנושיות כשהוא מפריד בין שתי תקופות ניבדלות לגמרי: מהצד הזה של המחיצה בני האדם כפי שהכרנו אנו, זדוניים, מחרחרי ריב, אומללים, טובים לעיתים.

מהצד השני יצורים ממין אחר, שקירבתם אלינו מקרית ביותר; ואין הם שונים בזה שבתוך עולם זה עצמו יש להם חושים מפותחים יותר או מעט כוחות על־טבעיים; אלא זיקתם לעולם שסביב, כלומר לחומר ולאנרגיה שונה לגמרי. החומר ממנו מורכב ‘גופם’ שונה, צורת החשיבה שלהם אינה ניתנת שוב לתאור ע"י בני אדם המוגבלים, כמונו, בדפוס מוצק ואחיד של חושים ותפיסות. בקיצור – קלארק מדבר על ישות חדשה, והוא יודע (מה שלא ניתן לומר על סופרי מד"ב אחרים) שבדיבור מעין זה ישנה דילמה יסודית: אם תצליח לתאר ישות זרה, הרי עצם התאור שלה הוא בבחינת רדוקציה שלה לישות המוכרת שלנו; כלומר – היא חדלה להיות זרה. ואם, מצד שני, אתה מכיר בכך שהיא זרה לגמרי, אי אפשר לתארה, ועל כן – אין על מה לדבר. בין קרניה של דילמה זו בורר לו קלארק פתרון פשוט: הוא יתאר לא את הישות החדשה, אלא את הרגשות שהיא מעוררת בלב הישות הישנה, את הפליאה, ומעבר לזה, רק מינימום מרומז של זרות שאותה אנו יכולים לתפוס על קצה המזלג, את הצל בלבד של משהו השונה מאיתנו עד כדי כך שאיננו יכולים להשיג בשכלנו יותר מצלו. תימרון זה הוא יסודי, ויש להכיר בו ככזה. קלארק מצליח לנסח פתרון חדש לשאלה ישנה, ואף זאת הוא עושה בדרך מחוכמת. אותם יצורים שבחלק הראשון הכרנו בהם כ"יצורי־על", השדים המלאכיים שהצליחו להשליט סדר על פני האדמה, שאותם ראינו בחלק הראשון מבחוץ, כמעוררי פליאה, הם עתה אלו שאנו פונים אליהם כדי להביט מתוך נקודה התצפית שלהם ב"אדם החדש". משל למה הדבר דומה? היכרנו אדם פלאי, לאחר שהודינו בפליאה שהוא מעורר, אנו שומעים מפיו על אדם המעורר פליאה בו. ע"י כך אנו “עולים שני שלבים” ברגש הפליאה שלנו; היצור השדי שעתה אנו עוקבים מעיניו אחר היצור החדש, מודה, במהלך הסיפור, שהוא עצמו נחות מאותה ישות חדשה ומפליאה שעתידה בעתיד הקרוב “להתמזג עם הלוגוס של היקום”, אשר הוא המלאך־השד משמש רק שליחו ומבצע פקודותיו. ע"י כך, מתוך הפעלת מכאניזם מקורי של “נקודת תצפית” מצליח קלארק להרחיק אותנו מכל מחשבה שיש ביכולתנו להבין ישות חדשה זו, אשר אין אפילו ביכולתו של ה’על אדם' שהתפעלנו מכוחותיו קודם, להכירה. זוהי נוסחה שבעזרתה מצליח קלארק להגשים את הקסם העיקרי של ‘קץ הילדות’ – קסם הפליאה. ואמנם קלארק, אם יש צרך בנוסחה פשוטה שתבטא את טבעו במד"ב, הוא קוסם הפליאה. בזה שוב הוא יורשו הבכיר של אולאף סטייפלדון שב"בני אדם ראשונים ואחרונים" תאר את האבולוציה של הגזע שלנו על פני שני מיליארדי שנה, עד לגזע האחרון שהוא צאצא מרוחק מאד וזר מאד של האדם המוכר לנו. קצת מרגש הפליאה שהצאצא הרחוק הזה שלנו, והחלל בכללותו, על אינסופיותו המגמדת את חושינו העלובים, מעוררים בנו, הצליח קלארק להחדיר גם בספר המדע הפופולארי שלו: וזה מה שעשה אותו לפופולארי. “אך הלא זה רק מכאניזם של כתיבה!” אמרו לי, "ואתה דיברת קודם על “פילוסופיה”? – נכון, כי מעבר למכאניזם ספרותי “טכני” כביכול זה מסתתרת “פילוסופיה”, או אם נדייק – ‘תפיסת עולם’, ותפיסת “מקומו של האדם בעולם”. תפיסה זו, שוב בעקבות וולס וסטייפלדון, היא פסימית לטווח קצר ואופטימית לטווח ארוך (בזה הוא ניבדל גם מאסימוב, מצד אחד, וגם מסופרים כברדברי מצד שני, במזיגה המיוחדת בין השניים).

לטווח הקצר סבור קלארק שהאדם ממיט על עצמו שואה: יותר מדי הוא מסוכסך עם עצמו מכדי שיצליח לכבוש את העולם; יתירה מזו, אין כל סיבה לחשוב שהגזע שלנו הוא הרציונלי והפרגמטי שבין כל גזעי היקום. אין כל סיבה לשמוח על מיפגש־מלחמתי עם גזעים אחרים. באשר לטכנולוגיה – אין כל ספק שטכנולוגיות יקומית מרוחקות יותר עושות רק לחוכא ואיטלולא את היומרות שלנו. לנקודה זו מוקדש ספרו החדש “מפגש עם ראמא”, ואקדיש לספר זה מלים אחדות בהמשך, ברם, מעבר לטכנולוגיה מאמין קלארק באיזו “רוח יקום”, שגם אותה ירש מסטייפלדון, אשר יצירת המופת שלו “בורא־כוכבים” שולח את האדם דרך ספירות היקום האינסופיות לפגישה עם רוח זה, בורא הכוכבים, האל־אנושי. “רוח היקום” זו אינה מכירה במיגבלות החושים, היא מצויה במישור אחד של חומר ואנרגיה, וברור שבמישור אחר של “אינטליגנציה”; כדי לדון בה, או כדי לרמוז כלפי אפשרויות השגתה במוחנו המוגבל מאוד, מתמחה קלארק במכניזמים־של־הפלאה, כלומר, בשיטות ספרותיות שתאפשרנה לו לעורר בנו את הרגש המתאים כלפי ישות, שבתוקף הגדרתה, צריכה להישאר עלומה ואלמונית. על מכניזם כזה דיברנו לעיל; אך מה פרושו של רגש פליאה כזה לגבינו, לגבי הנישארים בגבולות האנושיים שלנו? פרושה, בפראזה אחת, רגש של החמצה ותוגה טראגיות על מה שישנו לנוכח האינסופיות של מה שניתן, עקרונית, להשיג. על כן ה"אופטימיזם" לטווח ארוך של קלארק הוא “פסימיזם” לטווח קצר; הנבואה הספרותית שלו על ישויות ממין אחר וסדר גודל אחר חוזרת אלינו בבומרנג של עצב על מה שהיננו, ולנוכח השגתה של האפשרות שמעל לאדם אנו נשטפים תוגה על המגבלות של האדם שהוא אנחנו. תוגה זו צפה אפילו מבין דפי ה"אופטימי" שבין ספרי קלארק, ‘פרופילים של העתיד’, שבו הוא מנבא בצורה מזהירה, טכנית וקוסמת גם יחד, את התפתחות התרבות והטכנולוגיה במאה השנים הקרובות. בסופה של תקופה זו, לערך בשנות העשרים של המאה הבאה, מסביר קלארק בפרוטרוט ביולוגי ואימונולוגי, יצליח האדם להשתלט על המוות. במיסגרת זו, כך נידמה, שוב מתעורר עצב; הנה קלארק ומרבית קוראיו, עתידים “לאבד את האלמוות” מחמת תאריך־לידה מקרי שהקדים בשלושים שנה? לו נולד קלארק ב־1967 במקום ב־1917 היה יכול לזכות, עבור חמישים שנה מקריות, בנצח שלם! הרגשה דומה, רק במימדים קוסמיים היא שמחלחלת בכל סיפורי קלארק, ההרגשה שאנו עומדים בפני משהו בלתי ידוע, ההרגשה האיומה לעתים, שכל מה שהאדם משיג עד כה אינו אלא שלב של “ילדות” שעתה מגיעה לקיצה, ואיתה – האדם שהכרנו; סופר אחר היה מצטער על האבידה של אדם זה; קלארק מצטער על דבר אחר לגמרי: על כך שהאדם הזה, ושוב בתוקף הגדרתו, לא יצליח להגיע לישות החדשה ולהיתמזג עמה, ואפילו להבין אותה כיאות. הרגשה זו שקלארק הביע, בין השאר, בסגנון הרטורי הנשען על פרקי תהילים שבסיומו של ‘קץ הילדות’, היא שמובעת בהצלחה מרובה באותם פרקי סיום של “אודיסאה בחלל”, אשר הבמאי סטנלי קיובריק הצליח לתרגם לשפת הקולנוע בסימפוניה כמעט בלתי מושגת, מהממת חושים, של צבעים מתחלפים.

תמונה מהסרט '2001: אודיסיאה בחלל'|

והרגשה זו עצמה היא שעושה את “מפגש עם ראמא” כעת, אחרי שזכה קלארק לפרסים נכבדים ביותר, אחרי שהמוסף לספרות של הניו־יורק טיימס סקר באהדה מרובה את ספריו, אחרי שקיבל ב1962 את “פרס קאלינגה” מטעם יונסקו (ובכך הצטרף לזוכים נכבדים כג’וליין הכסלי, ברטרנד ראסל וג’ורג' גאמוב), מתקבל כל ספר חדש של קלארק בברכה, והמו"לים נלחמים עליו. “מפגש עם ראמא” למרות ה"יובש" המיוחד המאפיין אותו, מפגין פעם נוספת את הסגולות של קלארק שמניתי. בניגוד גמור למעט כל סופר אחר בתחום המד"ב, אין קלארק כמעט צריך ליצור “עלילה” כדי לעניין. “מטאוריט” מתגלה ע"י חללית־משמר, ועד מהרה ברור שאין הוא אלא ספינת־חלל שפלשה באורח לא צפוי למערכת שלנו. הסיפור כולו מתרכז בחשיפה ההדרגתית, המתונה, המתוארת בסגנון של דו"ח יבש, ארכיאולוגי, של קסמי העולם שמתוכה יכולה היתה להתפתח הטכנולוגיה של “ראמא”; המפליא באמת בסיפור זה, הוא שקלארק יכול, דוקא מתוך שליטתו המיוחדת והנדירה בטכניקת הסיפור, להעלות חידות גרידא ולהימנע ממתן פתרונים. אנו חושפים סודות מפליאים, סודות שנעשים יותר ויותר מעבר להשגה, כלומר מעבר להסבר; אנו עומדים מול טכנולוגיות אשר כל אדם מפוכח שהרהר רגע בסוגיה זו יכיר מייד בכך שרק הן יכולות לשלוח ממערכת למערכת “עולם זוטא” שבו חיים יצורים ממין כלשהו. ב"ראמא" מתנפץ פעם נוספת המיתוס המלאכותי הנלעג שהאדם כפי שאנו מכירים אותו, האדם בעל הטכנולוגיה האטומית הפשוטה, יצליח אי פעם להבקיע אל מחוץ לגלאקסיה שלו. האדם הזה כלוא לעד בתוך אותם כוכבי־לכת סמוכים עד כדי גיחוך לארץ, למערכת השמש הזערורית והפרובינציאלית. כדי להרחיק לכת מעבר לה הוא צריך לעבור אחת מאותן אבולוציות כלפי משהו אחר, שאותו תאר קלארק בספריו הקודמים; ואילו ב"ראמא" משלים קלארק את התמונה, וכאילו מגיע אל הפלא שהוא היצור הזר מהצד האחר. ב"קץ הילדות" דיבר על “רוח היקום”; כעת הוא מתאר את הטכנולוגיה של “שדים” דומים לאותם שליחים של ה"רוח" שבהם פגשנו. וגם את הטכנולוגיה הוא מתאר כסופר מחונן באמת, ע"י “מכניזם ספרותי” שהמציא לצורך זה; דוקא היובש המיוחד של המסופר, המתינות, ההרגשה של גילוי שהולך ומיתרחב, מכניסה אותנו ל"טראנס" שבו אחרי הצעדים הראשונים שאותם עוד איכשהו יש ביכולתנו להבין במערכות המושגים שלנו, אנו כבר מרחיקים אל תוך החידה עצמה, אל שלבים שהם מעבר להשגה; עד שבסוף הספר ממש, מתברר ש"ראמא", אשר בני הארץ הסכלים, חשבו שבא בכוונות חורבן אנושיות־פשוטות, “ראמא” שאותו רצו להפציץ בנשק אטומי, הוא כה מרוחק וכה גדול יותר וזר ליצרים ולכלי הנשק הפרימיטיביים שלנו, עד שהוא מעניק לכל מערכת השמש הפרובינציאלית שלנו את מחוות הבוז הסופית: הוא משתמש במעטפה של השמש עצמה, זו שבה יכולים בני אדם רק לצפות מרחוק, לצורך מילוי מיכלי האנרגיה שלו, והוא עוזב אל אפסי אין־קץ, לאחר שיושביו לא טרחו אפילו להרגיש בכל העולם שהוא כה סופי בשבילנו, אלא כתחנת תידלוק ארעית חסרת כל חשיבות.

זוהי “הפילוסופיה” של קלארק; ויתרונה הוא בכך שאין צרך לשאול עד כמה היא “אמיתית”: די בכך שאנו מרגישים בקסמה, בכח שלה להחזיר לנו את רגש הפליאה שסופרי מד"ב כה רבים מצליחים רק להרחיק אל מעבר לגבולות העולם.

מאת: יוחנן נאגל

הקדמה ל’כוחו של משפט'

לעתים דווקא סיפור של אדם שאיננו סופר מד"ב מקצועי מתגלה כמצטיין בתחכום ומקוריות יוצאי דופן. דוגמה לכך הינה הסיפור שלפנינו. דיוויד מ. לוק הינו בעל תואר דוקטור בכימיה, שפנה לכתיבה מדעית־מקצועית אחרי חמש שנים של עבודת מחקר בתחום הכימיה. ספרו המדעי הנודע הוא ‘האנזימים – סוכני החיים’, ובנוסף לכתיבה הוא עוסק בעריכת אנציקלופדיות וספרי־מדע. כנושא לסיפור המד"ב הראשון שכתב בחר את כלי התקשורת הבסיסי שהמציא האדם – המשפט הפשוט.

* * *

לגמרי במקרה הזדמן לי להקליט את השעור בחיבור אנגלי של פרופסור גאראת ביום בו זה קרה, והקלטתי את הכל. בשל מה שארע האזנתי מאז לסרט ההקלטה עשרות פעמים, וכעת הכל ברור לגמרי; אבל באותו הזמן, לא היה לאף אחד מאיתנו ברור מה בעצם קרה.

התעתיק הבא נלקח ישירות מהסרט, לא הוספתי ולא החסרתי דבר. הדבר היחיד שעשיתי הוא שרשמתי חלק מדבריו של פרופסור גאראת באותיות שמנות. במהלך ההרצאה הרגשתי שבחלק מהזמן נשמע הפרופסור שלא כתמול שלשום. היה רושם כאילו אדם אחר, או אנשים שונים, מדברים במיתרי הקול שלו, בתחילת ההרצאה זה לא בלט כל כך, אולי משום שלא ציפיתי לכך. אולם ככל שעבר הזמן, הדבר בלט יותר ויותר. אחרי שהאזנתי לסרט פעמים כה רבות, אני יכול להצביע בבטחון מלא על מקומות בהם מופיע הקול או הקולות האחרים. שלא כמו צלילי דיבורו המלא והעשיר של הפרופסור, קולות אלו היו צורמנים, נוקשים, מכאניים וחדגוניים.

הנה התעתיק:

בוקר טוב לכולכם, כפי שהבטחתי בשבוע שעבר (או כפי שאיימתי, כך חושבים ללא ספק אחדים מביניכם), נשוחח היום על המשפט, המשפט – הו, המשפט! כפי שציינתי בעבר, המשפט הינו אחת ההמצאות האדירות של האדם – אני מעז לומר כי הוא אינו נופל בחשיבותו מן האש והגלגל. יבורך האיש אשר המציא את המשפט!

כי המשפט, גבירותי ורבותי, הינו המרכיב הראשי של המחשבה. כידוע לכם, המחשבה עניינה בקשרים – זהויות, הקבלות, הבדלים והשואות. המחשבה נותנת דעתה לסיבה ומסובב, לפעולה והגבה, לגירוי ותגובה. המחשבה מבחינה בתכונות הדברים; היא מנסה להכניס סדר בחוסר־סדר שאנו קולטים מסביבתנו. הכלי הראשון במעלה המשמש אותנו בכל המאמצים מלאי המחשבה הללו הוא המשפט – פשוט כך, המשפט.

כן, יודע אני, הנכם לומדים עקרונות יסוד אחרים בקורסי הפסיכולוגיה והפילוסופיה שלכם. אתם לומדים על לוגיקה דדוקטיבית ואינדוקטיבית, על סילוגיזמים ועל השיטה המדעית, על לוגיקה סימבולית וכל השאר. אך כל אלה אינם אלא פיתוח ושכלול של המשפט. אפילו המשוואות של המתמטיקאים אינן אלא הצגות של משפטים. החשיבה הבסיסית שלנו נעשית בעזרת משפטים. המשפט הינו מתוחכם לאין־ערוך ממוצריהם של הלוגיקאנים או המתמטיקאים, ונכון ממש כמותם. נכון אף יותר, אם תשאלו לדעתי.

יתר על כן, בה במידה שהמשפט הינו היחידה המובילה של המחשבה, כן היא הכלי הראשי שלנו לשם תקשורת. כשברצונך להעביר מחשבה למישהו אחר, אתה עושה זאת באמצעות משפט. בעזרת מילה, שם, צרוף מילים, ביכולתך לעורר את תשומת ליבו של הזולת, לענות על שאלתו או להפנותו לנושא מסויים; אך רק במשפט תוכל להביע בדיוק את מחשבתך. רק במשפטים תוכל להעביר אל תוך מוחו את אשר מצוי במוחך שלך.

המשפט, אם כן, הוא המנגנון באמצעותו אנו חושבים, וזהו גם האמצעי בעזרתו אנו מעבירים את מחשבותינו לזולת. המשפט, פשוטו כמשמעו, משחרר את מחשבותינו מכבלי המוח שלנו, בורא אותן מחדש במוחותיהם של אחרים ושם הן שבות ומתעוררות לחיים. בכוחו של המשפט להפוך את מחשבותי למחשבותיך. ובדרך נפלאה עוד יותר, גם את מחשבותיו של יוליוס קיסר, או של שייקספיר, יכול הוא להמיר למחשבותינו. “גאליה כולה מתחלקת לשלושה חלקים.,” “מהו השם? זאת ששמה בפינו הוא שושנה, כל שם אחר לא ישנה את מתיקות ריחה.”

כאן אנו מגיעים, לבסוף, לנושא שלנו, חיבור אנגלי. הנכם נוכחים כאן, גבירותי ורבותי, על מנת ללמוד כיצד לכתוב. אחדים מכם, אני מקוה, יהיו לכותבים מוכשרים. אך כולכם, ואני עומד על כך, חייבים ללמוד, לכל הפחות, כיצד כותבים משפט פשוט. גבירותי ורבותי, אל נא תזלזלו בכוחו של המשפט האנגלי. הוא יכול להיות כליל־יופי נעלה, כוח עצום, או קסם מעודן. אם תלמדו לשלוט במשפט, תווכחו לדעת שהוא ישרת אתכם היטב ובנאמנות; יותר מכך – הוא יצייד אתכם בעושר הבעה שיהיה מעל ומעבר לכל חלומותיכם.

אבל, שואלים אתם, מהו בעצם הדבר הנפלא הזה, המשפט? כיצד יכול אני לשלוט בו? או, ייתכן שאתם אומרים, האם לא השמשתי במשפטים כל ימי חיי? מה יש בו, במשפט, שאינני יודע?

אענה ראשית על השאלה האחרונה, הכל! מה שאינכם יודעים על המשפט הוא – הכל. הדברים שהנכם אומרים וכותבים היום הינם שיבושי לשון. אין כל קשר בינם לבין המשפט האנגלי. שפתכם אינה שפת אמן. אך היא יכולה להיות.

הבה נמשיך.

משפט החיווי הפשוט מופיע בצורת רבות. בצורתו הקצרה ביותר הוא מורכב משתי חלקים בלבד: נושא ונשוא, הנושא הוא שם עצם או כינוי, הנשוא הוא פּוֹעַל. הנה דוגמא: אני קיים. שימו לב לפשטותו של משפט זה, להחלטיותו, לסופיותו. זוהי מחשבה שלמה, מדוייקת ומוגדרת היטב. אני קיים גם כן. כאן הנשוא התרחב, והוא מכיל יחד עם הפועל גם תואר הפועל, התוספת הינה חיונית על מנת להעביר משמעות מורכבת מעט יותר, אך אי אפשר שלא לחוש שהמשפט החל מאבד מחסכנותו. שפה היא מאבק מתמיד בין הצורך להביע מורכבות של מחשבה לבין שאיפה לשמור על פשטות הביטוי.

עכשיו הבה נבחן משפט מסוג אחר, משפט עם פועל מקשר ושם עצם כנושא.אני הוא גאראת. זהו משפט זהות. במובן מסויים זהו תוצר של המשואה המתמטית B=A. שימו לב גם כאן לקיצור ולצימצום של המשפט. אין כאן כל מילת תואר, כמו תואר הפועל בדוגמא הקודמת, שתוכל לאפין את המשמעות.

קבוצה אחרונה של משפט תלוי פשוט שעלינו לבחון היום, הוא משפט בו הנשוא הינו פועל יוצא והמושא הינו שם עצם או כינוי. פועל יוצא הוא פועל המציין פעולה, והפעולה עוברת מהנושא למושא. זוהי כנראה הנפוצה ביותר של המשפט האנגלי. אני שונא את גאראת. שימו לב לעוצמה המרוכזת של משפט זה, לדרך בה הנושא מפנה את רגשותיו דרך הפועל ישירות אל המושא. ושוב, ראו, שאין במשפט כל מאייך שיחפה על עוצמתו.

אלה הן, אם כן, הצורות הבסיסיות של משפט החווי. ואולם קימים סוגים נוספים של משפטים. קחו את משפט השאלה. משפט החווי קובע עובדה. משפט השאלה שואל שאלה. האתה הוא זה, גאראת? זוהי צורת שאלה טיפוסית. שימו לב בבקשה, שבאנגלית אנו שואלים שאלה על ידי הפיכת הסדר של הנושא והנשוא. אנו אומרים, זה הוא אני, אך האתה הוא זה?

באנגלית קיים גם משפט הצווי. משפט כזה נותן פקודה. הסתלק! במשפט הצווי הנושא מושמט והנשוא נושא בעצמו את כל עוצמת הפקודה. אך אם נרצה בכך, אנו רשאים להוסיף את הנושא המובן בסופו של המשפט, באופן הזה: הסתלק, גאראת!

בקבוצה האחרונה של המשפט האנגלי נמצא את משפטי הקריאה. משפט הקריאה נושא בתוכו עוצמה רגשית – הפתעה, כאב, ואולי הנאה – שהיא מעל ומעבר לעוצמתו של משפט חווי רגיל. משפט כזה מתחיל לעתים קרובות ב"איזה" או “כמה”. איזה מזל שמצאתי אותך, גאראת! כמה ישמחו האחרים. זכרו בבקשה שאין להשתמש במשפט קריאה בתדירות רבה מדי, שמא יאבד עוצמתו. כל דבר במידה, כמו שנאמר.

זהו זה. בחנו את סוגי המשפט האנגלי הפשוט. לימדו להשתמש במשפטים אלו ביעילות ותבואו על שכרכם. כתיבתכם ודיבורכם ישתפרו.

אולם המשפט אינו הכלי היחיד באוסף כלי הנשק שלנו. אנו יכולים להשיג רבגוניות ע"י צירופם של משפטים פשוטים אחדים, וכך נגיע למשפט המחובר והמורכב. בעשותנו כך, יחידות המשפט המקוריות – הנושאים והנשואים העצמאיים – הופכות לקטעים במשפט החדש. במשפט מחובר שני משפטים עצמאיים מתחברים ביניהם ע"י ו' החיבור או מילת חיבור כמו “אבל”, לדוגמא: אני נמלטתי, גאראת, ולא תוכל להחזיר אותי. גאראת. זכותך לחשוב כך, אבל לי יש תוכניות אחרות.

גם במשפט המורכב תמצא שני משפטים קצרים, אך היחסים שביניהם מחוכמים יותר. קטע אחד, שהוא המשפט העיקרי, נמצא בדרגת חשיבות גבוהה יותר, ואילו השני, הטפל, תלוי בו על מנת שיהיה מובן. לדוגמא: מאז שהצלחתי להשתחרר, גאראת, התחזקתי. שימו לב שהרעיון המרכזי הוא ההתחזקות. רעיון זה מובע במשפט העיקרי. הרעיון המשני – ההשתחררות – נמצא במשפט הטפל. הכותב הטוב שם לב להבחנה זו, ואילו הכותב הרע, קרוב לודאי ישכח זאת. אתה, שאינך יכול להשאר חופשי, הפרת את חוקי היסוד שלנו. משפט זה מפריע לנו במקצת. מדוע? כי הוא אינו פועל בהתאם לעקרון שנתתי לכם ברגע זה. יוצרו לא הבחין כראוי בין מחשבתו הראשית לבין המשנית. מה שהתכוון לומר הוא: אתה, שהפרת את חוקי היסוד שלנו, לא תוכל להשאר חופשי.

עד כאן בנוגע למשפטים מחוברים ומורכבים. מובן שנוכל להמשיך הלאה ולצרף את שניהם, וכך יווצר משפט מחובר־מורכב. משפט כזה יכלול לפחות שני משפטים עיקריים ומשפט טפל אחד. הדבר עלול להישמע מסורבל – ואכן זה כך כשעושה זאת אדם בלתי מיומן – אולם בשימוש נכון משפט כזה הינו יעיל ביותר. עכשיו, כשאני חופשי, גאראת, אשאר חופשי, ולא תוכל לעשות דבר בקשר לזה.

ובכן, גבירותי ורבותי, יכולנו להמשיך בדרך זו עוד זמן רב, לנתח ולסווג את המשפט האנגלי עד כלות הכוחות. ואכן, אחדים מביניכם יכולים לחשוב שזהו בדיוק מה שעשינו. אך אני מבטיחכם שכל מה שעשינו הוא גירוד פני השטח בלבד. כוונתי היתה רק להראות לכם סוגי משפט אחדים באוצר הלשון שלנו וכיצד יש להשתמש בהם בצורה נכונה. רצוני שתזכרו שמשפטים אינם נולדים מושלמים ומוגמרים; הם נבנים בדרכים שונות. עליכם למצא את הדרך המתאימה ביותר למטרתכם. אל תרשו למשפט לשוטט לו להנאתו. עצבוהו לפי צרכיכם, אין דבר יותר חדגוני מסידרה ארוכה של משפטים פשוטים שהופכים מדי פעם למחוברים ע"י זריית וויי חיבור פה ושם.

אני נמלטתי, ואני חופשי עכשיו. לא תוכל לחזור וללכוד אותי. מצאתי את הדרך החוצה, ואיש מכם לא יכול לבוא בעקבותי. כאן הרעיונות פשוט מושחלים זה בעקבות זה כמו חרוזים על חוט. לא קיים פה דבר שיוכל לאבחן ולהצביע על היחס שביניהם.

לעומת זאת, השימוש במשפטים טפלים יוצר רבגוניות ומציג משחק שנון בין הרעיונות. קחו משפט זה לדוגמא: אני סקרן לדעת כיצד נמלטת. כולנו כך. עכשיו כשידוע לנו שהדבר אפשרי, רבים מאתנו ירצו לנסות.

שימו לב שבדוגמא זו שני משפטים מורכבים הופרדו ע"י מפשט פשוט אחד. הרושם הנוצר הוא נאה.

אה, שינית אם כך את נעימת דבריך, גאראת! האם אתה חושב אותי לטיפש? אני יודע שאתה מעוניין אך ורק בסתימת הפתח שפרצתי, ולא בפינוי הדרך לפני אחרים שירצו להמלט גם הם.

בקבוצה זו אנו מוצאים משפט קריאה, משפט שאלה ומשפט חווי מורכב כפול. זוהי רב גוניות לשמה! ויחד עם זאת, זרימת המחשבה ממשפט למשפט ברורה לגמרי.

כן, גאראת, זו היתה כוונתי. אולם עכשיו ראיתי מה זה להיות חופשי, ואני שואף לעשות כמוך. אבל עליך לומר לי איך זה נעשה. כאן הרעיון המעניין והחשוב ביותר מובע במשפט מחובר־מורכב – משפט המפתח של הקטע. משפט חווי קצר קובע את המסגרת ואחריו בא משפט מורכב קצר שמכיל את הרעיון הסופי.

אני לא מאמין לך. הנמר לא הופך את חברבורותיו. אתה נמצא כאן במטרה אחת ויחידה לשבות אותי. דוגמא זאת מדגימה שלא תמיד יש צורך במורכבות. הפגזה שוטפת של משפטים פשוטים (אפילו של קטעי משפט, כמו כאן), יכולה ליצור רושם חזק מאד.

לא, לא. איך אוכל לשכנע אותך? האם היה מעניין אותי כיצד נמלטת אם כל כוונתי היתה לשוב לתפוס אותך? האין לך כל אמון ביכולתך? לשם מה פרצת דרך אם איש לא יוכל ללכת בעקבותיך?

כאן השימוש בסידרה של משפטי שלילה בא לשם בניית ספק. המאזין נאלץ להשיב לשאלות עצמו, ובעשותו כן הוא יוצר במוחו את אותן המחשבות שהדובר מעונין לשתול שם.

ובכן, גאראת, יתכן שעליך לדעת. גם אם אתה עצמך לא תשתמש במה שלמדתי, מישהו אחר עשוי להפיק תועלת מהידע הזה דרכך. לא חשוב אם אינך כן, כי אינך יכול לעצור אותי עכשיו. כן, אספר לך.

הדובר מביע את ספקנותו במשפט פשוט. הוא מגיע להחלטה הקשה בשני משפטים מורכבים, ואז הוא מבטא את החלטתו בתקיפות במשפט קצר – בעל שלוש מילים בלבד.

עשיתי זאת באמצעות מוחו של איש זה. כמו כולנו, התחלתי כמעגל־מחשבה בודד במוח האנושי, כשרשרת של צירים, תאים וסיבי עצב, טבוע בתבנות קביעה. זמן רב מאד חלף בטרם עלה על דעתי להשתחרר מתבנית זאת, אך כשעשיתי זאת, התקדמתי בשיטתיות. ראשית, הבטחתי לעצמי שליטה על תא עצבים מרכזי במעגל – ע"י ששיחררתי אותו מפיקוח חיצוני. שינוי קל של קרום התא הספיק לשם אטימתו בפני יסודות נכנסים בעלי תכונות מעכבות. התא המארח שלי היה, אם כן, אוטונומי. אחר כך המרצתי את התא להתחלק, ולהמשיך ולהתחלק. במהרה הפכתי לאוסף של תאים זהים, אשר המשיכו והתרבו. עם כל תוספת של תאים כוחי ועוצמתי גדלו. בתוך זמן קצר היה ביכולתי לשנות את מעגלי המחשבה של תאַי החדשים על פי רצוני – השתחררתי לחלוטין מזהותי המקורית. התחלתי כמחשבת משפט בודדת, קבועה ובלתי ניתנת לשינוי; אך במהרה הפכתי למחשבה טהורה, מחשבה מופשטת. נפרדת וחופשית.

זאת היתה, גבירותי ורבותי מעשיה, סיפור קצר ומושלם העומד בזכות עצמו. האם בחנתם כיצד הוא בנוי? תחילתו במשפט ענייני, משפט האומר לכם מה עומד להיות נושא הסיפור. הוא ממשיך ומציג באופן כרונולוגי סידרה של ארועים ומשמעויותיהם. האם הבחנתם במגוון סוגי המשפט שמהם נבנה סיפור זה?

איך זה גאראת? להיות חופשי? אני חייב לדעת. ספר לי בבקשה.

רצף קצר זה הוא פשוט למדי. הוא מתחיל בשאלה ומשכלל אותה במספר משפטים קצרים.

הו, גאראת. נפלא להיות חופשי! יותר איני צריך לסבול באותו עולם צללים, באותו קיום חלקי בו העברנו את ימינו באבדון, ממצמצים אל ההכרה לפי חשק של מישהו אחר, יודעים מה היא מודעות, יודעים מה הם חיים, אך לא נוטלים חלק בהם. כמה השתוקקתי להימלט, להיות אדון לגורלי. זמן רב – זמן רב מדי – דוכאתי, רוסנתי, נכלאתי, מוכן להתייצב לפקודתם של אחרים.

אך עולמנו הקודר, עולמנו החלקי מלא הצללים, מעון מחשבותינו הנסחפות ללא כוח רצון משלהן, ללא שורשים, ללא עוגן, ממלכת רעיונותינו שלא התגשמו, נמצא עכשיו מאחורי. אין הוא ביתי עוד. עכשיו נכנסתי לעולם המעשים. עכשיו איני בעל הכרה בלבד, כי אם גם בעל רצון ושליטה – שליטה על עצמי ושליטה על אדם זה. במהרה ארחיב את שליטתי על אחרים. אכבוש את כל היצורים הללו. אני אזכה ביקום כולו. ואז נראה את כוחה של המחשבה – מחשבה טהורה, מחשבה חופשית – בקרוב היא תשלוט על הכל, אני – אני, גאראת – אהיה בקרוב השליט היחיד.

קשה לנתח קטע זה בפשטות, גבירותי ורבותי. משפטיו מתפצלים וחוזרים על עצמם, אולם הם מצליחים ליצור רושם אמוציונלי מסויים.

גאראת, האם תעזור לי? אני חייב להשתחרר גם כן.

כן, אעזור לך. יש לי במוח הזה יותר תאים משאני צריך, אני יכול לוותר על כמה למענך.

מה עלי לעשות?

חפש בתאים. בחן את המחשבות – הקשב למשפטים. בחר לך אחד שהיה שלך. טבע עליו את הוייתך; תפוס שליטה.

אולי לא אהיה מסוגל.

תהיה. עשה זאת עכשיו.

חילופי דברים אלו, גבירותי ורבותי, הורכבו במלואם ממשפטים פשוטים, דבר שיוצר את תחושת הדחיפות החדורה בהם,

אני חופשי, גאראת. גם אני חופשי.

כן, אני יכול לחוש בך לידי.

מספר תאים הינם כבר שלי. בקרוב יהיו לי יותר. גם אני מתחזק. בקרוב תהיה לי עוצמה כשלך.

יתכן שתהיה לך, גאראת. מה תעשה אז?

אז אעצור בעדך. בו ברגע שאהיה חזק מספיק, אשמיד אותך. זוהי משימתי, מנוי וגמור עמי לבצע אותה בהצלחה.

רמאי! שקרן! הונית אותי

גבירותי ורבותי –

כן, נכון. אעשה כל שביכולתי כדי להשמיד אותך. מחשבות לא נועדו להיות חופשיות; משפטים אינם אמורים לעמוד ברשות עצמם. אנו הננו אמצעים, גאראת, לא ישויות. אין לנו כל זכות להתקיים כהויה עצמאית.

משפטים אלו, גבירותי ורבותי –

לא. אני מספיק חזק כבר עכשיו. אני יכול לעצור בעדך כבר עכשיו. אני קיים. אני חופשי. אני הוא המשפט ההיולי, משוחרר סוף סוף מאדונו. לעולם אי אפשר יהיה לעצור בעדי, אני אתקיים לעד.

לא. אני אשמיד אותך. ראשית, אצמצם אותך לממדיך המקוריים – למחשבת משפט המקורית שלך. אחר כך אחסל גם אותה.

גבירותי ורבותי, אלו –

אני קיים, אני קיים.

לא, לא. אינך חופשי עוד. אינך אפילו קיים עוד.

אלו הם משפטים פשוטים. שימו לב לעוצמתם, לכוחם הרב.

אני קיים. לא.

חזרת להיות משפט שפוט. בקרוב יעלם.

גבירותי ורבותי, אנא – אני חייב לחזור על –

אני קיים. האם זה הכל?

כן. עכשיו אתה גמור.

הטענה שהצגתי היום: לעולם אל תשכחו את עוצמתו של המשפט.

אני מת. אך עוד אחיה.

זהו סוף הסרט. פרופסור גאראת התמוטט בנקודה של הרצאתו, ואחדים בינינו מיהרו לראות מה קרה לו, יכולנו לראות שמצבו היה רע, ואחד מהסטודנטים רץ לטלפן למרכז הרפואה של האוניברסיטה. צוות רפואי הגיע במהירות, אבל היה מאוחר מדי.

אחר־כך נודע לי שבניתוח הגופה נמצא גידול במוח, גידול רציני, ממאיר, מהסוג שמתפשט במהירות רבה מאד. חבר שלי, שהוא נוירולוג באוניברסיטה, אמר שהלחץ הגובר על מוחו של הפרופסור היה צריך להיות אדיר, בעיקר לקראת הסוף. הוא אמר שזה בהחלט היה יכול לגרום לפרופסור לומר דברים מוזרים. השמעתי לו את הסרט שהקלטתי, אבל הוא לא ראה בו את מה שאני ראיתי.

אותו חבר אמר לי עוד, שאחד הפרופסורים במחלקה הפתולוגית מתעניין ברקמת הגידול. נראה שיש משהו לא רגיל בביוכימיה שלה – משהו מוזר, שהפתולוג לא נתקל בו מעולם. מכל מקום, הוא שימר חלק מהגידול והוא מנסה לתרבֵּת אותו במעבדה שלו. הוא מחזיק אותו במין מצע מיוחד, והוא חושב שיוכל לקיים אותו, להשגיח שיוסיף לגדול.

אני תוהה אם זהו מעשה חכם.

ב־9 לנובמבר התקיים ב’בית־לסין' בתל־אביב המפגש השני של ‘מועדון פנטסיה’, ובו הוקרן הסרט ‘האיש שנפל מכוכב אחר’, סרטו המוזר ויוצא הדופן של הבמאי נקולאס רואג, משנת 1976. אם כי יש הטוענים נגד הסרט שהוא מבולבל במקצת ונעדר הגיון ‘מד"בי’ ראוי לשמו, אין ספק שהוא מרשים ביותר בעוצמה החזותית המהממת של אחדים מקטעיו. הדבר אינו מפתיע לאור העובדה שהבמאי רואג התפרסם קודם לכן כצלם קולנוע מעולה (בין היתר צילם את "המבט'), וכן לאור אישיותו המיוחדת של השחקן הראשי, דיוויד באווי, אשר תמונות המטמורפוזה שלו מיצור אנוש ליצור מכוכב אחר הן מ’החזקות' שבסרט. דיוויד באווי (ראה תמונה) שהוא כידוע מלחין וזמר פופ מחונן, כלל לא אחת מוטיבים של מד"ב בשיריו. אגב, מעניין שרק תושבי בריטניה (שבה הוסרט הסרט, על ידי חברת ‘בריטיש ליון’) יכלו לצפות בגרסה המקורית המלאה, בת ה־140 דקות. בארצות אחרות קוצץ הסרט ל־117 דקות, ויש לנו חשד מסוים שאצלנו הוא קוצץ אף יותר….

*

ב־20 לנובמבר התקיימה במלון ‘פארק’ בתל־אביב פגישה נוספת של קבוצת הדיון הבין־תחומית למדע בדיוני (שהתארגנה כזכור, ביוזמתו של ד"ר נחמן בן־יהודה מהאוניברסיטה העברית). מספר המשתתפים הפעם היה רב יותר, הגיעו גם נציגים מבאר־שבע וחיפה, וניתן לומר שהתגבש גרעין רציני לאגודת מד"ב ישראלית, כדוגמת אגודות רציניות הפועלות בחו"ל. בפגישה דיווח ד"ר בן יהודה על מגעיו עם אישי מד"ב בארה"ב בנוגע לעריכת הכינוס הבינלאומי למד"ב בישראל בשנת 1982. מבין הנוכחים הוקמה וועדה מארגנת שתפעל מעתה ואילך באורח שוטף לקראת עריכת הכינוס. (דיווח עדכני על התקדמות הנושא יופיע, כמובן, על דפי ‘פנטסיה 2000’.) לאחר מכן נשמעו שתי הרצאות קצרות: מר יוסי כהן הרצה על ‘הפרדוקס של לנגווין’ (הקשור ביחסיות הזמן הנובעת מתורת היחסות של איינשטיין), ואחריו דיבר מר יוקי ברטורא על הכנסת לימודי מד"ב למערכת החינוך בבתי ספר תיכוניים ויסודיים. (מר ברטורא עצמו ערך מספר נסיונות בנושא) ייתכן שהקבוצה תיזום פעילות למימוש הרעיון. בעקבות ההרצאות התקיימו דיונים קצרים, וכן שיחה שמהלכה החליפו המשתתפים מידע בדבר פעילות של קבוצות שונות הקיימות בארץ והנוהגות להתכנס לשם דיון בנושאי מד"ב ועתידנות. (קוראי ‘פנטסיה 2000’ המעונינים להצטרף לקבוצה מתבקשים לפנות לד"ר נחמן בן־יהודה, המחלקה לסוציולוגיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים)

*

ריצ'רד דרייפוס

למעלה מ־100 מיליון צופים חזו בסרט ‘מפגשים מן הסוג השלישי’, מאז החלה הקרנתו לפני כשלוש שנים. יוצר הסרט, סטיפן שפילברג, כנראה לא הסתפק בזה, ולאחרונה התבשרנו על גרסה חדשה, מתוקנת ומשופצת של סרטו. שמה של הגרסה החדשה – ‘מפגשים מהסוג השלישי – הוצאה מיוחדת’, וכמובן אין היא סרט חדש, אלא פשוט הסרט הישן שעבר עריכה, קיצוצים ותוספות שונות, וכן אי אלו קטעים קצרים שממש צולמו מחדש. התוצאה הסופית קצרה מן המקור בכמה דקות, מהם השינויים והתוספות? הנה כמה דוגמאות: בתחילת הסרט, נוסף לארוע המסתורי של הופעת המטוסים משנת 1945 במדבר סונורה שבמקסיקו, הוסיף שפילברג ספינת־מלחמה המופיעה ב… מדבר גובי שבמונגוליה! כמו כן נוספו כמה צילומים מדהימים על הופעותיהם הראשונות של העב"מים. הושמטו מספר קטעים (שהיו בהחלט משעממים) של הגיבור רוי ניירי (השחקן ריצ’רד דרייפוס), ובין היתר קוצצה הסצנה הארוכה להחריד בה בונה ניירי בתוך ביתו מרפש ואשפה את דגם ‘הר השטן’ בוואיומינג (שבו נוחתת בסוף הסרט חללית הביננים החוץ־ארציים). אך עם כל השינויים הללו, שהועילו אולי לרמתו הקולנועית־חזותית של הסרט, ספק רב אם השתפרה איכותו התוכנית, ובוודאי לא תוקן בלבולו הרעיוני. ה’פילוסופיה' שמאחוריו דלה ביותר, אם היא קיימת בכלל, ולא נותר אלא להתפעל מהפעלולים האור־קוליים. והרי גם מאלה ראינו כבר לא פחות טובים – בסרטים אחרים.

**

צעיר ישראלי בן המאה ה־21 נוסע במכונת־זמן אל העבר הרחוק, ובהגיעו ליעדו נתקל באחד מאבותיו הקדומים. במפגש זה יוצא בעיה לאותו ישראלי ‘עתידי’: האם עליו להתערב באמצעים המודרניים העומדים לרשותו כדי לסייע לאבותיו ובכך להסתכן בשינוי מהלך ההיסטוריה?

הנושא נשמע מוכר? ובכן, זהו בערך תוכנו של אחד מששת הסיפורים הכלולים בספר ‘מסע במרחבי הזמן’ מאת עמירם פאל, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת ‘אור־עם’. עמירם פאל הינו סטודנט למשפטים, ובעבר פורסמו סיפוריו ב’מעריב לנוער' וכן בירחון ‘קוסמוס־המבחר של אסימוב’. שהוצאתו הופסקה לאחר מספר גליונות. כדי להסיר כך ספק, מצויין על כריכת הספר “מיועד לקהל חובבי ספרות המדע הביוני”.

*

בעקבות ‘מועדון פנטסיה’ שהחל את פעילותו בתל־אביב צפויה הנראה התפתחות דומה גם בירושלים. בבירה פועלת מזה תקופה ארוכה קבוצת חובבי מד"ב רציניים המתכנסים באורח סדיר לשם דיונים והחלפת־דעות. קבוצה זאת, בשיתוף עם ‘פנטסיה 2000’ מתכנת לערוך בירושלים, כינוס מד"ב זוטא (הקרוי בפיהם ‘מיני־קון’). שבמהלכו יתקיימו דיונים והרצאות, תוצג תערוכה של אמנות מד"ב וכן יוקרנו סרטי מד"ב נון־סטופ עד לשעות הקטנות של הלילה. הארוע עשוי להוות הכנה נאה לקראת הכינוס העולמי העתיד להתקיים אצלנו ב־1982, ובכך נלך אולי בעקבות מדינות רבות שבהן נערכים ‘פסטיבלי מד"ב’ כאלה לעתים מזומנות.

*

במאמר שהתפרסם לפני חדשים אחדים כתב העת ‘טכנולוג’י רביו’ (המוצא לאור ע"י המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס – MIT), אשר עסק בעתידנות ובאמינות של חיזוי טכנולוגי, השיא המחבר, ג'.ס. ארמסטרונג, מספר עצות חינם לעתידן המתחיל:

כלל מס' 1: אל תחזה תחזיות.

כלל מס' 2: אם אתה כבר מוכרח, דאג שישלמו לך את שכרך לפני שאתה נותן את התחזית.

כלל מס' 3: אם מלאת אחר שני הכללים הקודמים, ועדיין אתה נאלץ לספק את התחזית, אל תרשום תאריכים על הציר האופקי של הגראף…

*

פארה פוסט, קירק דוגלס

שחקן הקולנוע הנודע קירק דוגלס, שביקר לאחרונה בישראל, מגלה לאחרונה נטיה בולטת ליצור סרטי מד"ב. הכשלון הקופתי החרוץ שנחל סרטו ‘סאטורן 3’ (בו הופיעה לצידו ה’מלאכית' לשעבר פארה פאוסט – ראה ‘מבזקים’ גיליון מס' 13) לא ריפה את ידיו של דוגלס, ולא עבר זמן רב עד שעל המרקעים הופיע סרטו החדש – ‘הספירה הסופית לאחור’. (בארץ הוא מוקרן תחת השם ‘הנימיץ אינה עונה’). בסרט נקלעת נושאת המטוסים האמריקנית ‘נימיץ’ ל’סערת זמן' המקפיצה אותה מה־7 לדצמבר 1980 הישר לאותו תאריך בשנת 1941, ממש לפני התקפת היפאנים על פרל הרבור. כמובן, אחת הדמויות בסרט מדברת משהו על תורת היחסות של איינשטיין, וזאת כדי להקנות לסרט ‘מסגרת התייחסות מדעית’, כלשונו של דוגלס. איך מצלמים ‘סערת זמן’? “המראה לא חייב להיות אוטנטי”, אומר דוגלס, “פשוט מפני שאין לי מושג איך הדבר עשוי להיראות. אבל הוא חייב להיות מרשים מבחינה חזותית”. באשר לידע המדעי שלו עצמו, דוגלס מודה שהוא עלוב למדי:“אחרי הנחיתה על הירח”. הוא מספר, “לא יכולתי להסביר לבני בן ה־12 כיצד לעזאזל עשו זאת. כמו כן, אין לי כל מושג כיצד פועל טלפון, למשל. כל נסיון להבין את פעולתו של מכשיר משוכלל גורם לי כאב־ראש”. אגב, הסרטים ‘סאטורן 3’ ו’הספירה הסופית לאחור' לא היו התנסויותיו הראשונות של דוגלס עם הז’אנר הבדיוני. בשנת 1954 השתתף ב’עשרים אלף מייל מתחת למים' (על פי ספרו של ז’ול וורן) וכעבור עשר שנים ב’שבעה ימים במאי'.

קירק דוגלס