כעבור ימים אחדים, מוטרדת ונפחדת, החלטתי לבסוף, ונסעתי אל חנה.

אהבתי לבוא אל חנה, בית הדור היה בית הוריה של חנה בנוי במורד של גבעה ובקומתו התחתונה היה מרתף מרווח. בית אבן היה הבית ומוקף חורשת אורנים. אל קומת המגורים שעם מפלס הרחוב נכנסו דרך מרפסת גדולה מוקפת עציצים מגדלי גרניום וקקטוסים, וגם סוכת גפנים חיפתה עליה מלמעלה. דלת הכניסה הייתה משובצת בזכוכיות צבעוניות, ובחדר הכניסה עמד קולב מעץ אגוז, שמגבעות מהוגנות שמוטות על זרועותיו, וליד הקיר באותו חדר עמדה שידה עתיקה, מכוסה במפית רקומה ריקמה בדואית ואגרטל מבהט מצרי ובו פרחים רעננים בני יומם פארו את השידה. כמה יפה אמרתי לעצמי.

חנה היא תלמידת בצלאל מפסלת מציירת ורושמת מחוננת. דקת אברים ויפת תנועה. ראשה הגזוז נישא בחן על צוואר גבוה ולעיניה תמיד חיוך בטוח ומתנשא. את מרתף הבית הפכה לסדנא שהכניסה אליה הייתה באחורי הבית דרך החורשה ולשם נהגה להזמין את כל ידידיה ומכריה המרובים.

גם היום כמו תמיד, נאספו בין האורנים כמה מחבריה הטובים, ציירים סופרים ומשוררים כולם רבצו על מצע המחטים. מי בישיבה מזרחית ומי נשען על מרפקו, עישנו וצחקו ואכלו פיתות וגבינת עזים, ובצעו אבטיח שעסיסו נטף על מחטי האורן וגרעיניו נקברו תחתיהם.

מראיה השוקט של חנה וידידיה הנהנים בצל האורנים ריפה את ידי הייתי מבוהלת. אולם חנה קיבלה את פני בתרועה, זימנה אותי אל מרכז החבורה והשיחה קלחה לה בנחת. היה ערב ירושלמי של סוף חודש יוני קריר ויבש. אבל אני, לבי לא היה עם שיחתם הנינוחה. הרגשתי זרה, מרוחקת ולא שייכת. הם דיברו על המורים בבצלאל ועל רעיונותיהם הזרים, דיברו על תערוכות סוף השנה ועל דרך בחירת העבודות לתצוגה, דיברו בשפה שהייתה ידועה רק להם, שרויים באחווה ובשותפות מובנת מאליה שלא הייתי שייכת אליה.

פתאום ידעתי שכל עולמי השתבש.

לא יכולתי לשוחח עם חנה ביחידות באותו ערב ולכן קבענו יום ושעה ואת בצלאל כמקום טוב לפגישה.

נפרדתי מחבורת האמנים ונסעתי הביתה.

למחרת, בקומה העליונה של בית הספר בצלאל לא היה איש, ויכולנו לשבת לבדנו ולדבר מבלי שהדברים יגיעו לאוזניו של אדם.

– אני חוששת שאני הרה – פתחתי וגרוני חנוק – אז מה? – אמרה חנה – אז מה? מה אני עושה? – למה לא תתחתני? – עם מי? – עם החבר שלך – זה לא הוא – השתגעת? – כן אני חושבת שהשתגעתי –. אז מה את רוצה לעשות? – קודם כל לדעת אם זה נכון – אז לכי לרופא – אמרה חנה בקולה המעשי והבטוח – את מכירה רופא? – כן, אני אתן לך כתובת של רופאה, לא הרחק מכאן, תאמרי לה שאת חברה שלי – ומה אם זה נכון? – את באמת לא רוצה להתחתן? – עם מי? – עם זה שאתו שכבת. – לא לא בשום אופן לא – אם כך אין מוצא אחר מאשר לעשות הפלה – וזה נורא? נרעשתי – שטויות – אמרה –, זה כמו לעקור שן – זה הכול? – כן זה הכול – ומנין את יודעת? – מן הניסיון –. ולמה לא התחתנת את? – מה השתגעתי? – נזעקה חנה – ולי את מייעצת להתחתן–. חשבתי שיש לך חבר – לא – אין לי – לא ידעתי – ולא היה נורא? – שטויות – הוסיפה ביובש – רק צריך רופא טוב וכסף, הרבה כסף.

ומנין היה לך –? – לי יש כסף – אמרה –. ולי אין – חשבתי.

סגר עלי היאוש. אפילו ביקור אצל רופא עולה כסף. מנין ימצא לי הכסף? יום המשכורת עודנו רחוק וגם אז, כשאקבל את שכרי ולאחר שאתן לאמא את המגיע לה לא יישאר כמעט כלום. מנין אני יכולה להשיג כסף? אין לי איש שאוכל לספר לו מה שקרה לי ולבקש את עזרתו. בודאי לא את עזרתה של אמי. אילו ידעה לא הייתה עומדת בעלבון ובחרפה שהבאתי עלי ועליה ובדאגה. אמי המסכנה. מכל חלומותיה שחלמה בנעוריה באחוזת הוריה האמידים על הסתופפות בחברת אנשים שוחרי תרבות, אוהבי ספרות ושירה, לא נותרה לה אלא כוננית ספרים קטנה עם קלאסיקה גרמנית שלא היה לה דורש כאן בארץ החדשה. רק אני שימשתי לה תלמידה וקהל גם יחד ובאזני קראה את השירים של גתה ושילר, קראה בקול ובהזדהות עמוקה:

אלא שתכופות באו לה הערבים המייגעים שאותם הייתה מבלה, שחוחה על הפנקס השחור שבו כתבה באותיות גוטיות את מאזן היום השבוע והחודש, כל המספרים הקמעוניים כל החישובים כל התחבולות להחזיק מעמד ולשרוד בעוני ובמצוקה. “עגבניות וחבילה של גפרורים ומשחת שנים בהקפה במכולת. אבל אולי אפשר יהיה לקבל הלוואה בבנק “זרובבל” ולהחזיר את החוב “בגמילות חסדים” ואז תישאר לירה שלמה לרכישות, ואשר להלוואה הבאה ב”קופת עם" את זו אפשר יהיה לקבל רק בשבוע הבא. כך יושבת אמי ליד השולחן במטבחון. כולה שפופה ומטכסת עצה בינה לבינה איך לשרוד. ואני בתה היחידה ומשענתה בחיים פרצתי גדר ופרעתי חוק, בוא תבוא שעת השילם. החירות שאליה חתרתי ממני והלאה, כבלים חדשים כרוכים על חיי וחונקים. אילו ידעה אמי אילו ידעה. אל מי הייתה הולכת לשפוך את לבה, האם לפני אחותה? איך הייתה נושאת את פניה אליה ומה תאמר לה, ומה יאמר בעלה של אחותה בשפתו המלעיגה ובבוז שהוא רוחש לה, ענייה מרודה שכמותה שוגה בחלומות שאין להם שחר. לאן לאן תשא את חרפתה ואת כאב לבה הנחמץ?

אילו ידעה. אמי המסכנה.

ואני מנין יבוא עזרי מנין יבוא? אל מי אפנה לעזרה?

בבית אחותה הנערצה והאמידה של אמא שלי מתכנסת מועצת הדודים אחת לשבוע לתה של שבת אחרי הצהרים. גם אמא שלי הולכת לפעמים לאותה התכנסות, ויושבת לה שם דחוקה אל הפינה. כולם יושבים סביב השולחן הארוך ודנים בדאגה שהם דואגים זה לזה מכוח קירבת הדם, אלא שמכוח אותה קירבה הם גם בודקים איש את רעהו ובודקים מה מידת הנחת שנפלה בחלקו של כל אחד וההצלחה שכל אחד מהם גרף לעצמו ברכוש ובעסקים ובגידול הילדים. הם יושבים זקופים סביב השולחן המאורך, נשענים על המשענות הגבוהות של הכיסאות המרופדים, הדודות כלואות במחוכיהן והדודים בחליפות מהודרות, והאווירה עסקית והנאתנית.

ואמא שלי המסכנה, האחות הענייה, יושבת שם למשפט, כולם נותנים לה עצות ומחנכים אותה ומנסים להסביר לה מה טוב בחיים ואיך כדאי לנהוג, והיא מרכינה את ערפה ונותנת להצלחותיהם ולמוסר ההשכל שלהם לחבוט בה ולהזכיר לה את כל כישלונותיה. חבוטה ושחוחה היא חוזרת אז אל דירת המרתף הקטנה ומתמוטטת אל מיטתה אחוזת שיהוקים וגיהוקים שאינם נפסקים אלא בעזרת מגבות לחות וטיפות ולריאן.

אל המועצה הנכבדה ההיא ודאי לא אפנה ולא אבקש עזרה מאיש מהם.

חנה יעצה לפנות אל אותו האחד שאחראי להריון הזה ולבי פג ונבהל. התביישתי וגם פחדתי שמא יסרב.

כמו בימי מופסן ובלזק הולכים חיי והופכים לסיפור של משרתות, שהיה כבר מעולם, הנערה הענייה נקלעה לצרה, ובמצוקתה תבקש כסף מן הרוזן המפתה שגם הוא מעוניין בהשתקת האירוע.

הנה זה מה שקרה ל“בעיטה המוחצת” שלי, ל“ניתוק כל הקשרים הקודמים” ולשינוי כיוון של חיי. “להתחיל מזווית חדשה, לא מחוייבת ולא קשורה.” כך חשבתי כשהלכתי לשכב עם אותו גדי תחת עץ האגוז. רציתי לחוש את טעם היותי אישה מבלי שיהיה לי בלבי כלום אליו לבד ממגע גוף נרגש וסוער. שלא תהיה אהבה ושלא יהיה יחס מחייב. רציתי לתת את גופי שיכור מהתרגשות ועם זאת לא קשור ולא כבול לא לאדם ולא למוסכמות ולא לכל חובה ולא לכל תביעה ולא לקשרים. כל מה שהיה עד אז מוכרח היה להסתיים ואני רציתי לפרוש כנפיים ולעוף.

בית החזה לחוץ עד כאב. בגרון מתאספת ליחה חונקת. ובלבד שלא יפרצו דמעות מעבר למשקפי השמש.

כשקיבלתי משכורת הלכתי אל הרופאה כעצתה של חנה. עליתי קומה אחת בחדר מדרגות צר ועמדתי מהססת לפני דלת לבנה שחציה היה מעין חלון עם זכוכית אטומה ובצד הדלת היה שלט שאמר “דר' שוורץ רופאת נשים”. שעת הקבלה התאימה ואני צלצלתי בפעמון. אולם איש לא ענה, דפקתי בדלת פעם ופעמים אבל לא נעניתי. ואז לחצתי על הידית והדלת נפתחה אל חדר המתנה לא גדול שבכל קירותיו היו דלתות שהוליכו לחדרים אחרים. החדר היה מרוהט בכמה כורסאות ושולחן נמוך ועליו אגרטל ובו פרחים נבולים וכמה כתבי עת. על הקיר היחיד שלא היו בו דלתות היו תלויות מיני תמונות, מיני נסיונות נפל, ועלה בדעתי שבאלה התמונות ודאי משלמות בנות בצלאל בעד הטיפול.

הנוכחים הרימו אלי עיניים אבל לא ענו על ברכתי. שתיקה זרה עמדה בחדר. על הכיסא הגבוה היחיד ישבה אישה צעירה ורזה מאד נושאת כרס ענקית שניסתה כל הזמן למקם אותה בין ירכיה המפוסקות. גבר ישב על ידה בכורסא נמוכה ועיין בכתב עת. היו שם שתי נשים שישבו צמודות כממתיקות שיחה מלב אל לב למראיהן עברה בי דקירת קנאה. אולי הן אם ובתה שבאו אל רופאת הנשים יחדיו? וגם אישה אחת מהודרת ישבה קלוטה בכורסת עור כבדה ועלעלה בעיתון מאוייר. לא הספקתי לסקור את כל הנוכחים עד שנפתחה הדלת וזוג יצא והלך לו. האישה הצעירה נקראה להיכנס ואגב כך יצאה אחות ושאלה אותי לרצוני והזמינה אותי להיכנס כדי למלא שאלון.

– לא נשואה –

– סימני הריון –

– לא יכולה להמשיך בהריון מטעמים סוציאליים –

– לא יכולה להתחתן –

– לא חולה, אין מחלות במשפחה

– עובדת ולומדת –

חזרתי אל חדר ההמתנה פגועה בשל החיטוט הרשמי, וחיכיתי לפסק הדין.

לכל מי שישב באותו חדר המתנה היו פנים חתומות ונושאות סוד, לא ידעתי אם אפשר אבל רציתי מאד לגשת אל אחת מהן ולומר לה: אני מפחדת, ראי עד כמה לא הצליחו ניסיונותיי להיות משוחררת. הנה מה שקרה לי ושוב אני כבולה ולא יודעת איך אתנתק.

חדר הרופאה היה צר וארוך מעין מסדרון לבן, חלון אחד שפנה לרחוב האיר את החדר אף על פי שהיה מכוסה בוילון מבד ערבי. מתחת לחלון עמדה ספה צרה מוגבהת ומרופדת בשעוונית לבנה, וליד החלון הייתה תלויה ארונית מזכוכית שהכילה פנכות וצנצנות ומכשירים נוצצים, וגם כוננית חומה הייתה שם שהכילה אנציקלופדיות בכריכות עור וזהב. בירכתי החדר עמד מעין כסא עינויים בעל שתי ארכובות מוגבהות, ופרגוד ועל ידו כיור וברז ומגבת. ליד שולחן הכתיבה הלבן מאחורי ערימת תיקים וניירות ומנורה ישבה אישה גדולה והביטה בי. היו לה עיניים מימיות ושיער אסוף בפקעת על ראשה. היא צוותה עלי לשבת.

כך, – אמרה – בעוד היא מעיינת בגיליון שלפניה, קודם עושים שטויות ואחר כך באים אל הגינקולוג שיציל.

הושיבה אותי על כסא העינויים ולאחר שחיטטה בקרבי פסקה: התלבשי.

– ובכן נכון, יש הריון, ולמה לא תתחתני? הפלה היא פעולה בלתי חוקית ולא קל לבצע אותה. – היא עצמה דר' שוורץ אינה עושה דברים כאלה, חוץ מזה צריך לזכור שגרידה היא ניתוח, וניתוח כידוע לא תמיד מצליח ואין רופא שיתחייב על הצלחה. יכולות להיות כל מיני הסתבכויות וגם יכולה להיגרם עקרות לכל החיים. – אולי תשקלי את כל זה ובכל זאת תתחתני?

– אי אפשר – לחשתי וגרוני חנוק.

– חבל מאד. אבל אם כך צריך למהר. את יכולה לבצע הפלה רק בתל אביב, שם לא מכירים אותך. וקודם כל צריך לקבל תעודת מחלה אצל רופא כללי. – אתן לך כתובת של רופא שמספק תעודות כאלה, שחפת יהיה טוב, אולי הייתה שחפת במשפחה? אתן לך את הכתובת, כמובן שזה עולה כסף, והמכתב שהרופא ההוא יספק יופנה אל מרפאה גינקולוגית, גם היא בתל אביב ושם אפשר יהיה לבצע את הניתוח. וגם זה יעלה כסף, לא מעט. ולמה לא תפני אל הבחור שישלם? יש לך זכות לתבוע את עזרתו, הריון נוצר רק בשנים חוץ מאשר אצל אמו של ישו כמובן. הוא אחראי, ודאי שהוא אחראי, איזו חוסר אחריות, מה זה? ימי הביניים? אין אמצעי מניעה? אי אפשר להיזהר? חנה, חברה של חנה, עכשיו אני מבינה. את המשחקים של חנה אני מכירה גם מכירה, וגם יודעת איזה מחיר חנה משלמת על משובותיה –. ואיפה תגורי בתל אביב? תצטרכי מלון אם אין לך שם חברים שאפשר לסמוך עליהם, כי במרפאה נשארים רק שעות מעטות.

ואז נתנה לי את הכתובות ואמרה שמוטב למהר שכן השבוע כבר מלאו שני חדשים להריון, אסור לחכות יותר מאשר שבוע אחד נוסף כי אחר כך זה נעשה מסוכן עוד יותר. מותר לי, כך אמרה, להזכיר את שמה במרפאה אבל מכתב היא לא תיתן לי, כי היא לא משאירה עקבות למעשים כאלה. כשתהיי מוכנה – אמרה – תבואי אלי ואני אזמין לך מקום בטלפון.

וכך יצאתי אל הרחוב, הכול היה ברור. מסלול חדש ודרך חדשה שנכפתה עלי וחוויה שלא רציתי לחוות מחכה לי ומאיימת.

תועה ואבודה שרכתי את רגלי ברחוב, בוהה בחלונות הראווה. בחלון של חנות ספרים צדו את עיני כותרות ספרים שמעולם לא שמתי לב אליהם, “הריון ולידה” “ההריון הבריא” “תינוק בא לעולם”. נכנסתי לחנות וודאתי שאיש ממכרי אינו מביט בי ושלפתי את אחד הספרים מן המדף, נשענתי אל הכוננית ודפדפתי בספר: השבוע החמישי. – בסוף השבוע החמישי ארכו של ההריון המופרה כ־2 מ"מ. העובר שזה עתה נוצר בתוך שק השפיר מתחיל ללבוש צורה.

השבוע השביעי – בסוף השבוע השביעי גדלים ניצני האברים במהירות וכבר אפשר להבחין בבהירות בידיים וברגליים מופיעות בליטות שסועות שתפרדנה אחר כך לאצבעות… אורך העובר 1.3 ס"מ.

השבוע השמיני – כל האברים הפנימיים הגדולים כבר נוצרו. זה הזמן העיקרי לגידול העיניים והחלק הפנימי של האוזן, לרבות האוזן התיכונה האחראית לשמיעה.

באחת, בפתאום הבנתי שברחמי (מה זאת הרחם הערטילאית הזו במקום שהוא בשיפולי הבטן?) ברחמי בנקודה כלשהי ב“שפיר המתהווה” שבתוכי צומח אדם אמיתי, אדם שזה עתה החל לשמוע באוזן התיכונה שלו. מה הוא שומע? את הרחשים הרוחשים בגופי, אולי הוא שומע את פעימות הלב, אולי הוא שומע את זרימת הדם והלמות הדופק, אולי את מסע המזון הנדחף במעיים, הוא שומע ואני כלל לא ידעתי שהוא קיים. אני לא מכירה אותו, והוא אינו מכיר אלא אותי בלבד, אותי בפנים, בתוך תוכי. לא קרוא הוא צמוד אל דופן הרחם ההיא ולוקח, בעצמה ובעקשנות, בכוח ההישרדות ויצר החיים את מה שנחוץ לו. ואני כלל לא רוצה לתת לו ולא כלום. לא קרוא, לא מבוקש ולא רצוי הוא בא והתיישב והוא חי וגדל ומשתנה בכל יום.

השבוע השמיני. נוצרים הנחירים, שני הצדדים של הלסת העליונה – ריבון העולמים: הוא עשוי להיות דומה למישהו, לאמא, לאבא, למישהו מן הדודים, לסבים ולסבתות שלא ראיתי מימי, אלה שנותרו באירופה וניספו במחנות ההשמדה.

אחוזת התרגשות עזבתי את החנות הייתי נסערת ולא יכולתי ללכת הביתה. המשכתי לשרך את רגלי ברחוב, מותשת מעצמת החוויה, עד שעלה בדעתי שמושיעתי היחידה היא חנה, וכך עליתי לאוטובוס ונסעתי אליה.

מעבר לביתה של חנה היו שדות חיטה שהבשילו וטרם נקצרו. נשיפות של זהב וכסף רצו בשיבולים, ולאורך גדרות האבן האפורות שבגבול השדות נעו משפחות של פלחים מי על חמור ומי ברגל, וקולותיהם הגרוניים מילאו את הערב. ההרים כבר החלו מתעטפים באד האפור הסגול הוורדרד של ירושלים שהתערבב בהינומת העננים שנעו למעלה.

מנין לכל העולם השלווה הזו, כשתוכי מכווץ מאימה, ואני חרדה ומבוהלת.

חנה הייתה בסדנא שלה נתונה באמצע עבודה מאוששת כדרכה. צהלה אלי, שאלה מדוע נפלו פני, שפתה קומקום על הכירה החשמלית שעמדה בפינת החדר על ארגז אריזה של בקבוקי בירה, והזמינה אותי לשבת בכורסה המרופטת. ואז אספה כמה מטליות שהיו מושלכות פה ושם הרטיבה אותן בכיור ועטפה בהן את גוש החומר שהיה מולבש על מוט האבניים והיה עתיד ליהפך לפסל. אחר כך משכה אחת מכל הכריות שהיו מושלכות בחדר, ישבה עליה ואספה את רגליה לישיבה מזרחית.

בחדר הזה לא היה דבר שבשגרה. אפילו שעון לא היה שם. כלי עבודה היו פזורים על שולחנות קטנים מרובבים בצבעים. בימים אלה עסקה חנה גם בציור, ופה ושם יצרו צבעי השמן שכבות עבות על השולחן, והמכחולים חלקם בלוריותיהם טבולות בצנצנות של טרפנטין וחלקן יבשות תקועות במיכלים של פח בלוריותיהם מופנות כלפי מעלה, ארוכות שיער וקצרות שיער רחבות וצרות עבות ודקות, וערימות של שפופרות וקופסאות פח, מהן פתוחות שהצבע יבש בהן ומהן חדשות והתווית עליהן נוצצת שהצבעים נזלו מתוכן על השולחן. ואל הקירות עמדו נשענות תמונות מהן ממוסגרות גדולות וקטנות. ומהן לא ממוסגרות, בדים שהתגוללו בערימות על הספה הנמוכה, ופנקסים ומחברות היו מוטלים בכל פינה, ועפרונות היו תקועים בכלי חרס או נחושת על אדן החלון היחיד ועל המדפים שעל הקיר. אהבתי את המרתף הזה ואת ריח החומר והטרפנטין והצבע. הלחץ והאימה הלכו והתפוגגו. החובה להתגייס ולהעמיד פנים נסוגה מפני פניה הנבונים ומעוררי האמון של חנה. גם הקומקום התחיל מזמזם על הכירה ואני פתחתי ואמרתי:

– הייתי אצל הרופאה ועכשיו הכול ברור. אין לי ברירה אלא לנסוע לתל אביב ולבצע את ההפלה, כי כאן אין אפשרות להסתיר כלום ואני מוכרחה להסתיר מפני אמי. תארי לך מה היה קורה אילו ידעה מה עוללה בתה, יתכן שהייתה מתה מצער, כי אין לה כוח נוכח מין יצור שכמותי. גלמודה כזו, גלמודה כל כך, מנסה להישען עלי ואני נשמטת לה שוב ושוב, ובכל פעם שנדמה לה שרתמה אותי וכוונה אותי למסלול נכון ולבה נרגע ורוחה נחה – אני עושה מעשה והופכת את הקערה על פיה ומזעזעת את חייה, וטורפת את כל תקוותיה…

אני צריכה, אם כן, הוספתי ודיברתי, לנסוע לתל אביב, לשכור חדר במלון, ללכת אל רופא שימציא לי איזו מחלה, לפנות למרפאה גינקולוגית שתבצע את ההפלה, ואין לי כסף, ואני כלואה בין ההכרח ובין אי היכולת: היום פתחתי בחנות ספרים ספר על ההריון, וכאילו לא עסקתי מימי בביולוגיה הבנתי פתאום שהדבר שיש לי שם בתוכי הוא יצור אנוש שידיים ורגלים לו ואוזן שומעת, אוזן תיכונה שמקשיבה לכל הרחשים שעוברים בעורקי ובמעי, ואני מתפלצת לרעיון שזהו יצור אמיתי שהגיע אלי לא קרוא. מנין בא? מן המה בא? מה הביא אותו אלי, דווקא אלי דווקא עכשיו? והוא שם, מוצץ את חייו מדופן הרחם שלי.

גם אני נולדתי במקרה. הסיפור על לידתי לא נחסך ממני ושמעתי אותו חזור ושמוע, איך לא רצתה בי אמי ואיך הייתי לה הריון לא רצוי ומאוס ורק ימים אחדים לפני שנולדתי חשה לתימהונה, כשעמדה לפני חנות בגדי תינוקות, איזו חמימות ואהדה כלשהי כלפי היצור שהתפתל בבטנה. כל ימי אני חיה בהרגשה שהכול הכול טעות, מפני שאני הייתי אמורה להיוולד מרחם אחרת, רצויה ואהובה ומבוקשת מיומי הראשון, ורק בטעות נקלעתי אל רחמה של אמי ונולדתי, לא רצויה ולא קרואה, האם לכן אני נתבעת לשלם על הטעות ההיא ולשאת בה? האם כל מה שאני עושה אינו אלא הזיה, דברים שצל רואה מן הצד כראייתו של ענן שקוף, אד עובר? ומה שנראה כמוחשי כביכול אין בו ממש ואיננו נכון. ולא נכון שהריתי פתאום ושיש לי בבטן יצור נוסף, שחי ויונק את חייו מדופן רחמי בכורח חוקים שאני לא כתבתי אותם, כי יש מישהו שכתב אותם וגם קבע את מהלך הדברים, וכבר כולם יודעים לכתוב אותם על ספר, ויודעים מה מראהו של יצור אנוש בחודש השני להריון, וגודלו מה הוא ומתי נוצרת האוזן התיכונה, ורק מה יהיה מראה הלסת העליונה בדיוק אין יודעים, שכן אולי תהיה דומה לזו שלי ואולי לזו של אמי או של אמה – תארי לך שהוא שומע מה אני אומרת לך ואת כל רחשי המעיים שלי ואת פעימות הלב – חי ממש חי בתוכי, אלא אם כן אחתוך אותו ואזרוק אותו לפח אשפה, וארמוס אותו כשרץ כדי שלא ישוב להטריד את חיי.

אבל כדי לבצע את כל זה אני מוכרחה לנסוע לתל אביב, לשכור מלון, ללכת אל רופא כדי שייתן לי תעודת מחלה שקרית, ואל מרפאה גינקולוגית ולומר להם שאני לא רוצה אותו, שיתלשו אותו כדי שלא ימצוץ את חייו מרחמי, כדי שימות, ולא יהיה דבוק עוד אלי. אבוי חנה אני מרגישה כרוצחת. רוצחת את מישהו שאינני מכירה כלל ושאני הורגת אותו כי הוא מפריע לי משום שמציאותו גורמת למפנה בחיי שלא חשבתי עליו ולא תכננתי אותו, ואין לי זמן או חשק אליו.

גם אמי יכולה הייתה לעשות את אותו הדבר, אין לי מושג מדוע לא עשתה את זה. אילו הפילה אותי לא הייתי קיימת כלל ולא עוסקת בביולוגיה ולא הייתי רואה אותך בתוך המרתף הזה ולא את השדות המבשילים בחוץ בזהב. אבל כיוון שאני כאן אני צריכה לנסוע לתל אביב, ואין לי כסף, ואני אין לי כל רעיון מנין לאסוף אתו, וכל מה שלוחש בתוכי נצבע בחוסר הכסף ובצורך להסתיר מאמא, ולכן אין לי אפשרות להשתמש במשכורתי שעוברת בכל חודש לארנקה המחורר, כדי שתכסה את החוב בבנק אחד ותיקח הלוואה בבנק אחר על מנת לשלם חוב מעיק.

– וכל שטף הרגשות הזה בגלל הפלה? – אמרה חנה בחיוך סלחני וקמה לחלוט תה – עם כל הביולוגיה שלך נשארת רומנטית כמו ילדה. ראי מה שאת צריכה לעשות, תלכי אל אותו בחור (מה זה אין לו שם?) ספרי לו את העניין בלי להתרגש ובלי להתלהב, ספרי יבש ופשוט מה קרה. הוא ודאי לא יסרב לך, וכסף לא חסר לו לדבריך, ותיסעי לתל אביב, ותעשי הפלה, כל התהליך הוא לא כלום, כעבור רבע שעה נגמר הכול והיה כלא היה, האמיני לי, אני בעלת ניסיון.

אני לא יכולה ללכת אליו – אמרתי. – אני אשמה ואין עליו כל אשמה. הוא לא היה הנסיך שפיתה את שפחת הבית, בת הכפר התמימה, ואינו חייב בתשלום הנזק. אני נתפתיתי לייצרי, אני חשבתי שכך אפרוק עול ואצא למרחב חדש, לכוון אחר. רציתי לעשות את המעשה ועשיתי אותו. אהבתי את השכיבות תחת עץ האגוז ואת התפוחים ואת העוגיות והיין, ובתי הקפה והריקודים, ולפעמים אפילו את הצהרותיו המטופשות. לא הייתה כאן חכמת לב, ולא כלום אלא יצר רותח בלבד סתמי וחייתי, רציתי בו ונטלתי ממנו בכל ישותי. למה אבוא אליו עכשיו שייתן לי כסף? מה אומר לו?" אני לא חברה שלך ולא בת זוג שלך ולא אוהבת אותך, רק השתמשתי בך לרוות צימאון ואתה היית טוב ככל יכולתך, ועכשיו תן לי כסף כי אין לי." – לא יכולה להשפיל את עצמי כך פשוט לא יכולה.

– מוגזם – אמרה חנה – איסטניסות מוגזמת. בסך הכול מדובר בכסף ולא בעקרונות ובכבוד. כשיהיה לך תחזירי לו. חוץ מזה את יכולה לנסות את קופת הסטודנטים. אמנם שם יש צורך בערבים ולא קל למצוא אותם. אבל אם את מתעקשת – גם אני אנסה לגייס לך כמה שאוכל. אבל את באמת צריכה למהר. גמרי את כל השטות הזאת וחזרי למסלול, פרקי מעליך את המתח, חבל על הזמן.

שתינו תה ואכלנו עוגיות. הערב ירד קריר וחריף, מתרונן בציוצי ערבית של הדרורים. ריח חדרה של חנה טרפנטין וצבע שמן עודו שמור אתי היום, יקר ומרגיע, בתוך אי הסדר היה הכול שם הגיוני ומאוזן מלא תושייה ותקווה.

חנה לוותה אותי אל תחנת האוטובוס. השמים התלקחו וזהב אחז בשולי העננים.

על המשטח שלפני הדירה שלנו, מתחת לתאנה על הספסל, ישבה אמא וגם שמואל שהביא אתו את הפטפון ואת התקליטים החדשים שרכש והם הקונצ’רטו החמישי לפסנתר ותזמורת של בטהובן. הם חיכו לי בדאגה ותמהו מאד על האיחור. סיפרו ששליח בא מן המחלקה וביקש שאתקשר דחוף.

אכלתי את ארוחת הערב ואמרתי שאני מוכרחה לראות מה רצו מן המחלקה. אבל ביקשתי משמואל שלא ישמיע את הקונצ’רטו עד שאשוב. יפה יהיה לשמוע את בטהובן הלילה. וגם אמא אמרה שהייתה רוצה מאד לשמוע את הקונצ’רטו הזה, אם כי זה “לא אותו דבר”, שכן היא זוכרת איך שמעה את הקונצ’רטו החמישי של בטהובן בבית האופרה בוינה, בקונצרט חגיגי, כבר לא זוכרת מי ניצח ומי היה הסוליסט אבל זוכרת את האווירה התרבותית והנלהבת של הסטודנטים ותלמידי הקונסרבטוריון. אף על פי שכספם לא הספיק אלא למקומות עמידה ב“בלקון העליון” מתחת לגג בקומה החמישית או השישית, באו כולם מצויידים בתווים ועקבו אחר כל פיסקה, ואת ההתרגשות בתום הנגינה היא זוכרת ואת קריאות ה“ברוו” ומחיאות הכפים של העניים הנלהבים ההם כמה הייתה רוצה לשוב ולהיות שם.

ואני חזרתי וביקשתי שינגן את התקליטים הערב שכן מחר או מחרתיים אני צריכה לנסוע בענייני עבודה והדבר דחוף מאד.

לנסוע שאלה אמא, לאן?

לתל אביב, עניתי.

מצויין אמרה אמא, תוכלי לגור אצל הדודה. אבל אני פשוט פניתי לי והלכתי.

אין לו שם? שאלה חנה.

כן יש לו שם, שמו גדי. הוא בן השכונה אבל לא מן המחזור שלי ולא היה חבר שלי מעולם, מבוגר יותר ושונה.

ולא היה לך חבר? שאלה חנה.

כן היה לי חבר, שלידו הלכתי ונלכדתי בתוך מארג נפלא של קורי עכביש נוצצים וחונקים, יפהפיים ומקרינים ארס.

אל שולחן הסדר ישבנו אמא ואני לבדנו, ושתקנו. הרבה טרחה אמא לשוות לשולחן חגיגיות כפי שזכרה מבית הוריה; יותר מכל ריגשו אותה זיכרונותיה על מראהו של אותו שולחן ערוך בליל הסדר בבית הוריה בימים הרחוקים ההם – כלי הכסף המבהיקים והמפה הרקומה ברוקט וזהב. בבית הרחוק ההוא כיסו את כל השולחנות בנייר מתחת למפות מחשש חמץ, הייתה מספרת לי וזה למרות שקורצפו קרצף היטב כל השבוע שלפני החג, ועוד עמדה לספר לי כדרכה מידי שנה, על המצה השמורה וחוקיה, ועל הררי האגוזים והשקדים שהכינו לאפיה ועל הסבתות והדודים והדודות רצתה כל כך לספר, אלא שאני הייתי קיר אטום, חסרת רחמים, נוטרת לעולם המאושר שאבד ומתעבת את המסכנות העכשווית.

אכלנו מרור וחרוסת ומרק עם קניידלאך, וכשסיימנו וקינחנו ישבנו עוד קצת ובהינו בשלהבות הבוערות בפמוטי הפליז הקטנים, ואמא יצאה לפנות את הכלים ועצבות כל העולם הייתה נסוכה על פניה.

אני יצאתי אל הרחוב ערוכה לכל הרפתקה. מכל החלונות בקעו זמירות החג. פתחתי את שער החצר ויצאתי. האויר היה מבושם ומשכר. פריחת הלימון היחיד בחצר הדיפה ריח חריף ומתוק שהתערב בריח היערה. עצרתי ליד ביתו של הפרופסור המוזר וגן הורדים שלו ומראהו המתעתע באור הירח המלא, הרגשתי שאני משתכרת והולכת מכל הריחות ומכל הוורדים שהנפלאים מכולם היו אלה הלבנים המטפסים שריחם כריח הקינמון, או כריחות שעולים מצלוחיות הבושם הקטנות הנמכרות בשוק בעיר העתיקה.

בכיכר השכונה כבר עמדו בחבורה כמה בחורים ובחורות שסעודת החג כנראה הסתיימה בביתם. הם היו בני השכונה אבל לא היו חברים שלי. רובם כבר היו בוגרי אוניברסיטאות לרוב בחו"ל לרבות האוניברסיטה האמריקנית בבירות. שפתם הייתה מתובלת במלים לועזיות, הם עישנו סיגריות מצריות, וכל ארחם ורבעם היה שונה משלנו. יכולתי לסגת וללכת (לאן?) בלי להתעכב על ידם, אבל אני עצרתי ביניהם בחיוך מזמין, והם קיבלו את פני בחביבות, קצת בתמיהה, קצת בתימהון, שכן לא הייתי חברה קבועה שלהם.

הם עמדו לערוך מסיבה בביתו הגדול של יהודה והזמינו אותי להלוות אליהם.

נדרכתי בפנים. הנה אני הולכת להשתחרר, לפרוץ ולצאת. אני אלך למסיבה עם הזרים האלה. יוצאת להרפתקה. עולה על נתיב לא ידוע. חטא על פשע. טעם של תעלול מושך לב ופריקת אחריות. כל המשושים נשלחו…

הלכנו למסיבה.

פטיפון ניגן על המרפסת של יהודה. וגדי היה ממונה על החלפת התקליטים. על שולחן עמדו בקבוקי משקה וגביעים, נערות הגישו תקרובת ויין, לבושות בשמלות פעמון לבנות ונוקשות בעקביהן ומצחקקות בהגזמה ודוחות בצווחות קטנות את חיזוריהם המגושמים של הבחורים. אני אוהבת לרקוד, הקצב כובש את גופי. אני אוהבת להתאים את צעדי לצעדי בן הזוג, ולהתמכר למוסיקה, לבחון את קלות תנועותיו ואת רגישותו, להניע את הכתפיים עם תנועת כתפיו, ואת הראש ימינה ושמאלה. עיני לא ראו אלא את הזוהרים האלה שנשביתי ביניהם והנה אני שייכת, קלה וגמישה וחבוקה בזרועותיו של היפה ברוקדים.

הלוואי שלא ייגמר לעולם.

רוב הערב רקדתי עם גדי שתינו מגביע אחד וליקקנו גלידה. חיזר אחרי ודאג לי החמיא והחניף ורקד להפליא. לא כיהיתי בו בכלום. היה לו קול עז שנישא על פני השכונה. ועיניים מצומצמות תמיד כמסונוורות. ידיו היו בטוחות ורגליו נענו לקצב, והיה בגופו כוח סוחף ומשכנע.

השעה נעשתה מאוחרת מאד. כבר גמרו את כל האגוזים ושתו את כל המשקאות, וכבר עייפו מלצחקק ומלספר בדיחות ונראה היה שעמדו להיפרד. רק אני עוד הייתי מוכנה לרקוד אבל גדי סרב להפעיל את הפטיפון, המסיבה נגמרה.

– נלך? – אמר גדי.

יצאנו אל הרחוב השוקט חיבק את מתני והלכנו יחדיו.

עברנו בגינה הציבורית בשתיקה. החצץ חרק תחת רגלינו. הציפיה הלכה וגאתה בין גופותינו הנוגעים.

רוצה לשבת קצת? שאל, – אולם הספסלים היו רטובים מטל ואי אפשר היה לשבת עליהם. ואז הוסיף – אבל לא תלכי כבר הביתה?

גרוני מלא פתאום ריתחה וידי צרבו והזיעו. ברכי רפו ולא יצאה מפי אלא לחישה – לאן נלך?

ידעתי שהפור נפל, ידעתי שאני נסחפת אל הרפתקה, וגם ידעתי ששוב אין דבר שיעצור, שערפל של תשוקה עלה וסגר עלינו.

הלכנו שותקים. ידו של גדי הייתה בטוחה על מתני. הכווין את צעדינו ביעילות נהירה. משארכה השתיקה אמר: – הביטי כמה כוכבים, את רואה, כל כוכב כזה הוא עולם, וכל עולם –

פתחנו את שער החצר של הוריו. עלינו כמה מדרגות ופנינו לרבוץ תחת עץ האגוז….

– חכי כאן מיד אשוב. –

האדמה הייתה ריגבית. מבעד לענפים שמעלי היו ניצנוצים לא מוכרים, הכימה והכסיל הידועים כבר נעו למקום אחר ומה שנחבא מאחורי חומת הברושים הצפופים, לא היה ידוע. שעה זרה. רחש עובר בענפים, נפל הפור.

כשחזר היו ידיו עמוסות ביין ועוגיות ושמיכה שפרש על האדמה. בלא היסוס השתרעתי על גבי והנחתי את כפות ידי מתחת לראש. אין אומר ואין דברים פנה גדי אל כפתורי חולצתי, חשף את שדי ונצמד אליהם בשקיקה. ריפיתי את שרירי והייתי רכה כמשי, הרגבים נמסו מתחתי והיו לקטיפה. ללא דיבור או פיוט, בלא חינונים או לטיפות או דברי אהבה, בא עלי, בפראות בא עלי ושיסף אותי, ואני לא ידעתי את נפשי ושקעתי תחתיו, ירכי המורמות צרובות תענוג כואב וזרועותי מתעלפות מחמדה.

מהיר וחריף היה הרגע, וחולף.

שכבנו על הגב מתנשפים והבטנו אל הנצנוצים מבעד לענפים. ואז כשנתארכה השתיקה חזר ואמר – תראי כמה כוכבים, את יודעת, כל כוכב כזה, את יודעת….

רציתי הביתה. בין רגלי הייתה לחלוחית מגעילה. צריכה מקלחת והרבה סבון. כל הכוכבים האלה, וגדי והשמיכה והיין ועץ האגוז היו דוחים ומיותרים עכשיו, קמתי והתנערתי ויישרתי את השמלה, ויצאנו אל הרחוב והלכנו מתחת הקזוארינות אל עבר ביתי.

השער ייבב למורת לבי והחצץ בשביל התנפץ תחת צעדי. המים במקלחת היו קרים, ובחדר עמדה אמא בכתונת הלילה והסתכלה בי בעיניים עירומות, מבועתות ולא מאמינות, ואז הסתובבה וחזרה אל מיטתה ושתקה את מה שרצתה להגיד.

כשפתחתי את העיניים למחרת כבר עמדה השמש באמצע השמים, ועל חבל הכביסה, אבוי, התנופפו תחתוני מכובסים.

כמה פעמים בשבוע היה גדי בא לאסוף אותי והיינו הולכים לרקוד, עם כל החבורה העליזה והרעשנית, ובתום הערב היינו חוזרים אל פינתנו תחת עץ האגוז, ומתלבטים איש בחיק רעותו בהתלהבות ובשקיקה ולא מרפים עד שנגמרו גניחות החשק עד תום.

אלא שסמוך לחג השבועות חלו בגופי שינויים, השדיים גדלו וכאבו ובבקרים הייתה לי סחרחורת.

ואז, כעבור ימים אחדים נסעתי אל חנה.

– קרה משהו? שאל גדי כשראה אותי פתאום בפתח ביתו – כן קרה — מה קרה? – אני הרה — את הרה? – כן, הרה, – את בטוחה? – כן בטוחה — היית אצל רופא? הייתי וקיבלתי אישור — כמה זמן? – השבוע התשיעי — ולמה את באה לספר דווקא לי? לא הייתי באה אילו יכולתי לפתור את הבעיה בעצמי – מה פירוש לפתור את הבעיה? – לא רוצה את ההריון הזה — אבל למה את מספרת דווקא לי? — מאחר שאנחנו שותפים, על כן חשבתי — שותפים? את מאשימה אותי? – חששתי שכך תדבר. לא מאשימה רק מבקשת הלוואה, אחזיר מייד כשיהיה לי — כסף? זה הכול? כסף?

כשחזרתי הביתה היה המשטח שלפני הבית ריק, שמואל הלך לו ואמא הלכה לישון.

לארוז. מה אורז אדם בתיק קטנטן כדי לקחת אתו וצמרמורת של התרגשות באצבעותיו? מה שנחוץ לו כאן לא יהיה נחוץ לו שם, ומה שנשאר פה יראה שונה לכשישוב. אל התיק אפשר היה לצרור כתונת לילה וכמה לבנים ומברשת שנים ומסרק. אולי עוד חולצה אחת? לפרחונית כבר לא יהיה מקום בתיק, אולי חולצה אחרת, דקה יותר ולא מתקמטת?

גדי חכה לי כאשר הבטיח ונתן לי כסף יותר מאשר ביקשתי. אין צורך למהר ולהחזיר – אמר – אחל לי הצלחה –, ואולי תטלפני להודיע שלומך?

נסעתי העירה אל הדר' שוורץ, נטלתי ממנה את הכתובת של המרפאה, בתל אביב, ביקשתי שתודיע על בואי ופניתי ללכת אל תחנת המוניות הערביות מפחד עיני המרכלים.

כשנעצרתי בפתח חדר המדרגות, בעודי עומדת ומביטה אל הרחוב, קלטתי פתאום (אמת או תעתוע?) בבואה שניחתה עלי כמהלומה. עוברים ושבים ומכוניות חולפות הסתירו אותו מדי רגע ובכל זאת נדמה היה לי שזיהיתי את בבואתו של מי שהיה החבר שלי שנים רבות, את הכתפים המוכרות ואת תנועת הראש. הוא רכן אל אישה שהלכה לצידו ודיבר אליה. הם הלכו והתרחקו יחדיו.

לבי הלם כמשתגע.

בהכרתי נצנצה פתאום, כתגלית, הידיעה, שאמנם נכון. כך הדבר, נכון שהוא הולך לצידה של אישה ברחוב, בחורשה, בשדה, בשדרה, בסימטה, בחצר, מביט בעיניה בחיוך שכולו דבש, מדבר אליה בקול רך ומתחנחן וידיו וגם לשונו מחליקים על עורה הרוטט ובתוכה הנמס.

במונית הערבית בירידה מירושלים, השענתי את ראשי אחורנית ועצמתי את העיניים. מלים נתחברו בראשי, מכתבים שלא כתבתי, אבל רציתי מאד לכתוב ולשלוח: “יש לי כמה סיפורים לספר לך שהייתי שולחת לך בשמחה אילו רק ידעתי שהיטב יכאיבו לך. אבל אינני בטוחה שאתה רגיש דייך אל מה שקורה לי כדי שהקורות אותי יכאיבו לך הכאב היטב.” או אולי “רציתי לספר לך משהו שאירע לי אבל אינני יודעת עד כמה זה יכאיב לך והאמן לי אני כמהה להכאיב לך” או אולי "אני מתעבת אותך – אבל אני מתגעגעת אליך עד כאב, אל מראיך המסוגף, עיניך העמוקות בארובותיהן, קולך הרך וידיך המלטפות. החיוך המתוק ודבריך כדבש. אני מתגעגעת אל נוכחותך החמקנית והמתעתעת. ואולי יותר מכל אני מתגעגעת אל האהבה שאהבתי אותך, וששוב אני לא רוצה בה. –

ישבתי במונית בעיניים עצומות, מתגברת על הבחילה ועל המצוקה והפחד, מנסה להיות מעשית ולעשות את מה שהוטל עלי בתושייה וביעילות. לבדי אני הולכת אל הלא ידוע, אין שותף ואין עוזר ואין תומך. ואין צורך לרחם על עצמך, כי איש לא הרע לך, ומה שיבוא ישחרר, עודדתי את עצמי. ובלעתי את הדמעות.

רק כשהכה בי פתאום משב חום כבד פתחתי את העיניים וראיתי שיצאנו את ההרים והגענו לעמק איילון, שרבץ אפוף אובך חלבי, ומעל שדותיו הקצורים עלה האוויר מרטיט כאילו בערה במעמקי אדמת העמק אש התופת. חזרתי ועצמתי את העיניים והשענתי ראשי אחורנית על המשענת, ולא הסתכלתי. גבי נשטף בזיעה ומשערותיי טפטפה הזיעה אל תוך צווארון החולצה.

לבסוף נעצרנו בשוק ביפו. בוססתי בין תלוליות חול ושלוליות מסריחות בכיוון לתל אביב ולבסוף שכרתי מונית כי חששתי שלא אמצא את דרכי בעיר הזרה. המונית יצאה מיפו אל בין הרחובות הלא ידועים, אל בין בתי הבטון המצחיקים עם מרפסותיהם העגולות הנתמכות ב“עמודים קלאסיים” והמגדלונים הפנטסטיים, וגדרות הבטון חיקוי לגדרות השיש הירוקים של וינה, של טריאסט ואולי של אודסה, שמאחוריהן גידלו גינות זעירות ובהן שיחי עולש שתפרחותיהם הכחולות נראות תמיד כאילו נאחזה בהן כל פסולת מעופפת ברוח. בין הגדרות ובין אבני השפה לא היו מדרכות מרוצפות אלא חול מלוכלך, זרוע קרעי נייר וקליפות מושלכות.

עיר זרה, לא הדר לה ולא יופי. מקום לבצע בו הפלה.

לבסוף עצרה המונית בכתובת הנכונה. כמה מדרגות עגולות הובילו אל פתח המרפאה ושלט קטן אמר: “מרפאה גינקולוגית”. שעות הקבלה היו כתובות בשורה נוספת. השעה הייתה ארבע אחר הצהרים, שעת קבלה. לבי הלם. התיק הזעיר הכביד על הכתף. אימצתי את כל כוח רצוני וצלצלתי בפעמון. אחות משובסת ומעומלנת פתחה לי בחיוך והזמינה אותי להיכנס. – אמנם כן, ציפו לי, הודיעו להם שאני אבוא.

הכניסו אותי לחדרו של דר' גוטפרוינד שהיה זהה לחדרה של דר' שוורץ, ספה מרופדת בשעוונית לבנה, שולחן וארון רפואות וכסא עינויים עם ארכובות מורמות וחלון מכוסה בוילון מבד ערבי ופרגוד – אלא שכאן לא הייתה רופאה זעופת פנים גוערת ומחנכת, אלא אדם עם סבר פנים רגוע וידידותי ותומך, גם כששאל את השאלות הנוראות: – איך נכשלת ומדוע? מי הוא הגבר חסר האחריות? מדוע באת לבדך ולא ליווה אותך איש מירושלים? מדוע הפגנת העצמאות המיותרת? ולאיזה כתובת להודיע במקרה שיהיה משהו להודיע?

דר' גוטפרוינד היה גבר נאה, וקומתו, אף על פי שהייתה כפופה כלשהו, נראתה לי הדורה מאד. היו לו עיניים חומות ומעוררות אמון, וחיוך חם, ופתאום היה בנוכחותו משהו מרחיק את הפחד ומפחית את הדאגה המשתקת. אלו ימים רבים שלא ידעתי כזאת, היה פה גבר שמותר היה כנראה להרגיש במחיצתו נבוכה ואובדת עצות, לתת לו יד ולהתיר לו להוביל, וללכת אחריו בביטחון, לסמוך עליו, ולא צריך לגייס את כל הכוח ולהפגין עצמה, אלא שמותר להיות עייפה, ועייפה מותר להישען על זרועו התומכת והבטוחה.

ואז בדק אותי. והקביעה חזרה על עצמה, אלא שעכשיו כבר היה השבוע העשירי וזו השעה האחרונה לביצוע ההפלה. מעבר לימים האלה כבר אי אפשר יהיה לבצע דבר בלא לסכן אותי מאד. אולם אני חייבת להביא תעודת מחלה מרופא פנימי. – את גם צריכה למצוא מלון – אמר –, שכן אי אפשר להישאר במרפאה אחרי הניתוח. אם תספיקי לסדר את הכול אפשר יהיה לבצע את הגרידה מחר בבוקר, בשעה תשע. כמובן שהמזכירה תעזור, היא תיתן כתובת של רופא פנימי, דר' טנצר, פינת בלפור–רוטשילד – תאמרי שאנחנו שלחנו אותך.

המשימה הברורה הקלה על מצוקתי. בתוך הזרות החום והמחנק שהעיר הזו הטילה עלי הסתמן משהו מוגדר לביצוע, משהו שתחם תחומים ברורים במהומה שבלבי וכיוון אותי למעשה אחד: צריך ללכת אל איזה דר' טנצר ולקבל מידיו תעודת מחלה. ואולי אני באמת חולה? אברי הכואבים וראשי הכבד ודאי אינם מצביעים על בריאות ואולי התעודה שאקבל מאותו דר' טנצר היא תעודת אמת? אולי כל הרופאים יודעים שאני חולה ולא מתחזה כלל? טעם מר עמד בפי וראשי היה סחרחר.

בשולי הרחוב מעבר לאבני השפה צמחו פיקוסים צעירים. אפורים מאבק, והחול שמתחתם היה מעורב במיני פסולת מושלכת. העדפתי ללכת ברחוב הצר ובלבד שהחול המלוכלך של המדרכה לא יאחז בבהונותי. הרחוב נראה רוחץ בזיעה וכל בתי השחי ציירו מעגלים על החולצות.

הלכתי הלוך והתנשף כמטפסת הרים: הלכתי בדרך שהמזכירה הציעה, עברתי מרחוב לרחוב עד לפינת רוטשילד–בלפור, עד שמצאתי את השלט הקטן “דר' טנצר רופא כללי”. לקראתי יצא אל חדר הקבלה הבלוי אדם קיפח ורזה להפליא, גבו מעוגל וצווארו נוטה קדימה, וחזהו הנפול נראה מבעד למחשוף החלוק הלבן שלבש על מערומיו. הייתה לו מגבת בידו והוא ניגב בה את עורפו הנטוי ואת פניו הנוטפות זיעה. בדירה שרר חום לח וריח מבחיל של חמרי חיטוי.

הרופא מצמץ אלי בעיניו ושאל אותי: – מה יש? – שלחו אותי מן המרפאה של דר' גוטפרוינד – אה, כך, בבקשה להיכנס. – אני צריכה תעודה – אמרתי עניינית, אבל דר' טנצר נזעק – מה פירוש צריכה תעודה, ככה פשוט תעודה? – אני צריכה לעשות הפלה – מה זה צריכה לעשות הפלה, את חולה? שיחק דר' טנצר את המשחק הנקלה – כן אני חולה אמרתי שקר בלב חפץ, – מה את מרגישה? – אני מרגישה לא טוב – איפה את מרגישה לא טוב? – בחזה, – אמרתי – אני משתעלת – כמה זמן? הרבה זמן –

להתפשט, פסק דר' טנצר.

הסרתי את החולצה ונתתי לידי העכביש להקיש על גבי ועל חזי ולראשו המפוחלץ של דר' טנצר להיצמד אל עורי כדי להקשיב כביכול לרעשים העולים מן הריאות החולות, לחרחורים ולנשימה הלקויה. רציתי לצעוק מבושה ומזעם, אבל חזק עלי הצורך בתעודת המחלה, והמשכתי לשחק את המשחק הנאלח, השתעלתי לתביעת הרופא פעם ופעמים, ונשמתי עמוק וגם כלאתי את נשימתי כמצווה, עד ששמעתי את הדר' אומר, – טוב אסור ללדת.

כתב תעודה וקיבל את שכרו.

ואז חזרתי באותה דרך עצמה, אל מרפאתו של דר גוטפרוינד. המזכירה קיבלה את פני בחביבות ואמרה שהזמינה לי חדר במלון אקסצלזיור ברחוב הירקון, לשלושה לילות. ובכן מחר בתשע בצום.

בחוץ עוד היה אור, והחנויות עוד היו פתוחות. גם התיק לא הכביד והעדפתי ללכת לאטי. קניתי משהו לשתות באחד הקיוסקים. האנשים נראו כאן שונים במראיהם מזה של תושבי ירושלים. בחנויות מכרו חנונים שנראו שונים מאלה הירושלמים והשלטים אמרו קפלינסקי וקוצ’ינסקי ורוז’נסקי ולא מזרחי והלוי או אבוטבול. נזכרתי שיש לי כסף ונכנסתי לחנות ספרים לרכוש לעצמי ספר, פתאום כאילו הייתה הרווחה, נינוחה עברתי בין המדפים, לא רוצה ספר מקצועי, לא ביולוגיה ולא כימיה, סתם ספר יפה שיהיה טוב לקרוא אותו במלון לבדי, מצאתי את וירג’יניה וולף “אל המגדלור” בכריכה רכה ומאחר שהוא היה זול הוספתי להסתובב בחנות כאילו באתי לנפוש בעיר הזו, בחנתי את הספרים על המדפים, עברית אנגלית וגרמנית, ובחרתי לי ספרון של שירי היינה שאמא נהגה לקרוא אתי בערבי החורף הארוכים, וכמי שמחפש חרס לגרד בו את הפצעים קניתי ספרון על עניני הריון ולידה. ויצאתי מן החנות. וכאילו אין לי אלא ליהנות מערב בעיר זרה, עם הכסף בכיסי הרגשתי עשירה ומפונקת, ואמנם נכנסתי לחנות ממתקים וקניתי לי טבלית שוקולד ושומשום בנייר צלופן ופירות יבשים.

כשפניתי לרחוב הירקון הכתה בפני רוח מלוחה מן הים שהחוף ירד אליו הישר מאבן השפה שלא החזיקה מדרכה כלשהי.

חזיתו של מלון אקסצלזיור המכורסמת רוח ים והמעקים החלודים של המרפסת היו לרוחי. מתאים לי – אמרתי בליבי, ואם יהיה נקי – יספיק. מדרגות השיש שהיו אולי בעבר בוהקות ומפוארות, עדיין נראו מלבבות. מעולם לא שכרתי לעצמי חדר במלון. בין זיכרונות הילדות שלי היו אמנם נסיעות עם אמא לאירועים משפחתיים ולינה בבתי מלון שהייתה לרוב מתנתם של הדודים העשירים שלא היה להם מקום בביתם לאמא שלי ולילדתה. הנסיעות האלה הותירו טעם רע וזכר הקבצנות וגמילות החסדים לא נשכח. גם עכשיו לא היה הכסף שלי, אבל אני הלכתי בעצמי ושכרתי לי חדר, והכסף יוחזר, וכך דחקתי הצידה את הפחד והבושה ונכנסתי אל חדר הקבלה כמורגלת ובקיאה.

אצל הדלפק לא ישב איש. שני גברים דומים זה לזה כתאומים ישבו על כורסאות קש לפני הוילאות שכיסו את החלונות הענקיים הפונים לים. כבדים רבצו בכורסאות הקש, מניחים את כרסיהם בין ירכיהם המפוסקות. כשראו אותי ושמעו את שמי ואת שמו של דר' גוטפרוינד, התרומם אחד האחים והוליך אותי בגרם המעלות המתברג ברחבות אל הקומה השנייה, פתח לפני דלת, המליץ על החדר, נקב במחירו והניח אותי לנפשי.

הנחתי את התיק על המיטה ורצתי אל הדלת הגדולה הפונה אל הים ופתחתי אותה ונתתי לרוח המלוחה לפרוץ פנימה ולהניף את המלמלה שעל החלונות. ואז פניתי להסתכל בחדר, הייתה שם מיטה ענקית בוהקת מלובן עם משענות שחורות משענת ראש ומשענת רגלים שבכל אחת מפינותיהם הייתה גולה מפליז מצוחצחת עד בוהק, את המיטה כיסתה שמיכה מלאכת יד שרועים ורועות ועדריהם היו ארוגים לתוכה לבן על לבן, וראיתי את ערימת הכרים וציפיותיהם המעומלנות, ואת ארונות הלילה והטלפון ואת שולחן הטואלט והראי שמעליו, ואת הכורסה המרופדת ירוק והשטיח הרומני עם הוורדים המתוקים מכל מתוק, ומלאתי צהלה עד שרציתי לרקוד. הרגשתי מנוחמת ומפונקת כתיירת בארץ נחשקת. יצאתי אל המרפסת ועמדתי נוכח הים כדרך שלא עמדתי נכחו מעולם. השמש עמדה לשקוע וקו האופק המשורטט חד, כמצוייר בסרגל, שחור על גבי וורוד היה מפעים וחדש. צלחת מזהב אדום החליקה אל מעבר לקו השחור ונבלעה והלכה והותירה לבסוף רק בוהק זוהר, שהלך והתעמעם תחילה בשוליו ולבסוף האפיר וכבה בכחול ונמוג. ריח ים עלה באפי, דגים ואצות או חול רטוב, ואזני מלאו רעש חדש, לחש של ליקוק וכרסום, ליקוק וכרסום, לחש זר, חדש, נכרי, וטעמו כטעם מסעות לעולמות אחרים.

הדליקו את פנסי הרחוב.

מן החוף החלו עולים אנשים יחפים בבגדי ים הולכים ברחוב עטופים במגבות ונושאים סלים. התרווחתי בכורסת הקש שעל המרפסת והסתכלתי במראות הזרים. זרה ולא שייכת התמסרתי לעייפות, לעצלות ולפינוק. הייתי רעבה וביקשתי לי ארוחה טובה ושינה עמוקה על המיטה הרחבה. אולי יש כאן חדרנית כמו בספרים ובסרטים, לבושה בשימלונת שחורה וסינר תחרה לבן דוחפת לפניה עגלה עמוסה כל טוב?

החשיכה העמיקה והלכה. הלחות על המרפסת הבריחה אותי לחדר. לקחתי כמה שזיפים יבשים מתוך שקית הנייר שלא השביעו אותי, ואז ירדתי אל חדר הקבלה ופניתי אל שני התאומים שעדיין ישבו שם ושאלתי אותם על ארוחת ערב. – אפשר – אמרו – לקבל במלון הזה גם ארוחות ביתיות, נוסף לארוחות הבוקר המוגשות בחדרים. יש להם כאן חדר אוכל קטן, אבל בדרך כלל אוכלים בו רק שני קשישים, דיירי קבע במלון. אבל רחוב הירקון מלא מסעדות, ולמה שלא תלך בחורה צעירה שכמותה לאכול באחת מהן?

יצאתי לי והלכתי לאטי בכוון לרחוב אלנבי לבקש מסעדה. באחד מחלונות הראווה ראיתי תצוגת מגשים מלאים מאכלים יהודיים קרעפלאך וכבדי עוף, קורקבנים ומיני בשר מעושן, תאווה לחיך. נכנסתי למסעדה אבל ריחות של בצל מטוגן, ושמן שרוף ובשר נצלה העלו קבס בגרוני ויצאתי מייד.

חזרתי על עיקבותי. עברתי על פני מלון אקסצלזיור והמשכתי ללכת ברחוב הירקון עד שראיתי “תנובה” קטנה, עם שלושה שולחנות מכוסים בשעוונית, נכנסתי והזמנתי עוגת שמרים וצנצנת לבן. אכלתי בלא חמדה, בליווי שיחה קולנית בפולנית שהתנהלה בין בעל ה“תנובה” ובין לקוחה דברנית שישבה לצידו.

אילו היה כאן מישהו שאפשר היה לדבר אליו, מישהו זר שנקרה לכאן ואזנו כרוייה והיה מוכן לשיחה עם אישה צעירה זרה, הייתי אומרת לו שאני מפחדת, שמחר בתשע אני צריכה להיות במרפאה הגינקולוגית ואני מודאגת, ושאני לבדי כל כך, גם פה גם בכל מקום. הייתי אומרת לו שיש לי חדר נפלא באקסצלזיור, אלא שהחדווה כבר פגה ושאין לי סבלנות לא לחדר ולא לים ולא לתל־אביב, אלא שאין לי ברירה מלבד לדבוק במה שהחלטתי לעשות, ומחר בתשע אבוא למרפאה ויעשה בי מה שיעשה. ולואי וכל זה כבר היה מאחורי, ולואי שהיה כאן מישהו שיאמר לי שאין דרך אחרת, שמה שיקרה מחר יישכח אי פעם ויעבור כאילו לא היה.

בחוץ כבר היה חושך והרחוב היה ריק וזר. רק רחש הים הרץ אל החוף נמשך חדגוני, לקק וכרסם לקק וכרסם. במלון הלכתי אל המקלחת שבקצה המסדרון ונתתי למים לשטוף אותי שעה ארוכה. ואז גהרתי על המיטה. וחזרתי אל הגינקולוגיה: בשבוע התשיעי –, אמר הספר – בסוף השבוע התשיעי יש לעובר צורה בשלה יותר, אף שהראש כפוף עדין אל החזה. התפתחות העיניים הושלמה, אך העפעפיים עדין לא נפתחו. אורך העובר שלושה ס"מ.

לא יכולתי עוד. שמתי כר על ראשי ושכבתי כך לא יודעת לאן להימלט. תחושת הפינוק התחלפה באימת הבדידות והדאגה, ורעש הים הפחיד. הדלקתי אור וניסיתי לקרוא את וירג’יניה וולף אבל לבי לא היה פנוי לקריאה, גררתי את כורסת הקש אל המרפסת וישבתי בה עד שכתפי הצטמררו באוויר הלח והקר. ריח הים היה מבחיל. חזרתי לחדר סגרתי את הדלת ושכבתי במיטה תולה את עיני בדגם התחרה של הוילון שפנס הרחוב צייר על התקרה.

וכשהכל ייגמר, אם ייגמר בלי אסון, אלך לאוטובוס ואחזור הביתה? אחזור לירושלים? אחזור אל אוושת הקזוארינות ואל הספסל שמתחת לתאנה? אחזור חומקת בין הגדרות והעצים כמי שחוזר על עקבותיו אל זירת הפשע? וכי לאן אפשר לנוס? איך אפשר למחוק את מה שנחקק על חיי בעצמה כזו? ואיך אפשר להוסיף ולחיות עם מה שקרה לי שם בשכונה, בין גני הוורדים משוכות ההדסים ועצי הברוש. איך אפשר? מעי התכווצו בסלידה, ובתוכי ייללה צווחה, מתנפצת אל קירות קניון – לא רוצה – לא רוצה – לא רוצה —

כמי שמוצא להורג וליבו אמיץ וגאה והוא מעמיד פני גיבור ומתלוצץ עם תלינו, כך הייתי כבר בשמונה וחצי במרפאה. ניסיתי להתבדח עם האחיות, ציטטתי את דברי חנה ש“זה כלום, כמו לעקור שן” וניסיתי לחקור אותן מה עומדים לעשות לי. אבל לב האחיות לא הלך אחרי שיחה. הן רצו הלוך ושוב בנעלי הגומי החרישיות שלהן, תכליתיות, חסרות הומור וכלל לא מודאגות. בספר, זכרתי, כתוב משהו על הרחבה והרקה, וידעתי שעוד מעט יעבור על גופי משהו נורא כזה.

בשעה תשע הכניסו אותי לחדר קטן ובו ספה מרופדת בשעוונית לבנה. הפשיטו אותי וקיפלו את בגדי ושמו אותם בשקית ששמי היה כתוב עליה, הלבישו אותי במעין חלוק הנרכס מאחור בכפתור יחיד על העורף, השכיבו אותי וגילחו את שער ערוותי. אחר כך העבירו אותי לחדר אחר שבו כבר חיכה דר' גוטפרוינד בחלוק ומצנפת על ראשו ומסיכה על פניו.

– אני מפחדת – אמרתי בקול חלש, אבל הוא כאילו לא שמע, והושיט את כפות ידיו לאחות שהלבישה לו כפפות כירורגיות. היה שם עוד רופא, אולי המרדים, ולאחר שהושיבו אותי על כסא העינויים וכיסו את רגלי בשרוולים לבנים, ציוו עלי לספור עד עשר, ובעוד אני סופרת חשתי מחט ננעצת בשחי המרפק ולשוני לעה. וכשניסיתי לומר להם מה קורה לי נתבלעה דעתי ולא ידעתי עוד דבר.

ממרחקים שלא ישוערו הגיעו אלי קולות של אנשים צועקים. מרחוק, מרחוק מאד, אנשים רחוקים, אולי בקצה האופק מעבר לחול השטוח צעקו אנשים משהו. צעקו לעזרתי, צעקו שרוצים להציל אותי, מבקשים עזרה: הם רוצים להציל אותי, הם יודעים שאני טובעת. ניסיתי להניע יד ולא יכולתי. רציתי לומר לכל הצועקים שימהרו, אבל מגרוני לא עלה קול. רציתי לרמוז להם שאני עוד חיה אבל הייתי משותקת ואברי לא נשמעו לי. התאמצתי, אבל לא יכולתי אפילו להניע אצבע אחת. רציתי לפקוח את העיניים אבל העפעפיים לא נשמעו לי ניסיתי לטלטל את הראש, את הרגלים ולא הצלחתי. האם אני כבולה? שיתירו, שיתירו את הכבלים, אני צריכה לתת להם סימנים שיניחו לי לטלטל את הראש כי עודני חיה.

טובעת, לא יכולה לנשום. פי מלא מים ונחירי סתומים. לבדי. איש אינו יודע שעודני חיה ושאני טובעת ואין מציל נגררת לתוך התהום, נחנקת, בית החזה מתפוצץ מחוסר אוויר.

זהו, זה כנראה הסוף.

ומה יהיה אחרי הסוף? מה יהיה כשאגמור לטבוע ואחבט בקרקעית התהום? האם זה יהיה הרגע שבו הדם יחדל לרוץ בעורקי והנשמה תצא?

תנו לי לקום, רוצה לקום, תנו לי לקום.

ראשי משותק, פי מלא וסתום והגה לא נפלט מתוכו ומישהו רוכן מעלי וצועק: “תנשמי, תנשמי עמוק,” אבל אני לא יכולה לנשום, ומוטב שירימו אותי ויוציאו אותי אל מחוץ — מה הוא אותו חומר שאני טובעת בו? מין בוץ, מין בוץ עם ריח של רפואה, סותם, חונק, החוצה, אל מחוץ אם אינם רוצים שאחנק כאן לעיניהם. איפה הם אלה שצועקים “תנשמי” מדוע אינם עוזרים לי לקום, כאן אי אפשר לנשום כי פה אין אויר, אין כאן אויר.

כנראה שחזרתי ושקעתי ללא דעת, וכשחזרתי ושמעתי קולות הם היו קרובים. פתחתי את העיניים וראיתי תקרה לבנה ונורה עירומה תלויה על חוט חשמל ומנגינה ניגנה בראשי, תפילה מעולם אחר ממעמקים נשכחים מזמנים אחרים ממקומות שאינם עוד ושאני כבר מזמן לא שייכת אליהם לאמור – מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה סלה. –

בין הפרגוד ובין המיטה ששכבתי עליה עמדו גוחנים מעלי חלוקים לבנים ומצנפות, וכולם דיברו ביחד בקול רם בלי שהבנתי מה הם אומרים. מישהו החזיק בפרק ידי ומישהו בפרק הקרסול ומישהו מדד את לחץ הדם ומישהו צעק אל תוך אזני: מה שלומך? למה את לא מדברת? את יודעת איך קוראים לך? איפה את גרה? תגידי משהו.

– אני רוצה להקיא – אמרתי והקול שיצא מגרוני היה זר ונפלה. מישהו אחר דיבר מגרוני, וזרם מר פרץ מפי ונשפך על צווארי ועיני מלאו דמעות.

רחצו אותי, דיברו אלי מחשש שמא אשוב ואעלם, שכן הייתי שרויה עוד במעמקים מוזרים, ורעש של כיסוס וכרסום החריש את אזני, רעש של ליחוך וליקוק וגריסה וגרוד, ועיני לא ראו וכל גופי היה עייף וחסר אונים.

לבסוף, לאחר זמן, לא יודעת כמה זמן, החלו אברי לנוע והאוויר זרם לתוכי ונפלט מאליו. דר' גוטפרוינד עמד על יד מיטתי וחייך. לקח את פרק ידי וספר את הדופק ושאל לשלומי.

– אני מבולבלת – אמרתי – ועייפה מאד. חשבתי שאני טובעת בביצה, או בחול טובעני, נחנקתי ולא הצלחתי להגיד לכם שאני נחנקת –

הבהלת אותנו קצת – אמר.

כבר נגמר? שאלתי.

כן כן מזמן, בתשע ועשר דקות הבוקר.

ומה השעה עכשיו?

כמעט שלוש אחרי הצהרים.

ואיפה הייתי אני כל השעות האלה?

ישנת פה במיטה הזאת ואנחנו השגחנו עליך.

חזר ובדק את הדופק וקבע: “עכשיו בסדר. תוכלי לרדת מן המיטה? לא טוב שתשכבי כך.” עזר לי לרדת מן המיטה, עטף אותי בחלוק, ציווה להביא לי קפה הוליך אותי אל כורסא וישב מולי, יפה כזה עם עיניים חמות וטובות.

– באמת באת לבדך? ואין לך קרובים או ידידים שיהיו אתך? לא תוכלי להישאר פה הלילה כי אנחנו סוגרים את המרפאה בשבע והיא נשארת ריקה בלא אדם. מוטב שתחזרי לחדרך שבמלון, הלא כן? –

נכון – אמרתי.

– אני אתן לך מספר טלפון, את מספר הטלפון הפרטי שלי – אמר וקולו מלטף — תקראי לי אם יהיה צורך. אני בטוח שהכול בסדר. תישני כל הלילה ולא תצטרכי להזעיק רופא, ובבוקר אטלפן אליך לשאול לשלומך. בסדר? לחץ הדם שלך ירד לזמן מה ונבהלנו, גם ישנת כל כך הרבה זמן אחרי ההרדמה, הרבה מעבר למקובל. אבל עכשיו חזר הכול לתיקנו גם הדופק תקין. תנוחי יום יומיים. — ואז רכן עלי הרים את פני אליו ונשק לי על שתי הלחיים. אמר שאשב במרפאה עד לשעת הסגירה והוא עוד ישוב לראות אותי לפני שיעזוב.

ישבתי בחדר המכוער שריח של חמרי חיטוי עמד בו. הייתי חסרת כחוח ומדולדלת ורציתי לישון. רעש עמום של רחוב המהם באזני ועיני נתלו בנורה העירומה שהייתה תלויה מן התקרה.

אחר כך בא דר' גוטפרוינד, מחייך, אמר שהצבע חוזר ללחיי, גם הביא כד עם מיץ תפוזים, וחזר ובא כעבור חצי שעה ואמר שלחיי שוב פורחות. בתוך עיניו קראתי את תוכחת אמא, נאום שלא ננאם, דברים התלויים על השפתיים ואינם נאמרים, ביקשתי להיות לבד, בלי רחמי איש, ולא בחדר הלבן והעירום הזה.

וכשהשעה הייתה כבר שבע, ומעט אחרי שבע, חזר דר' גוטפרוינד ובא, שאל ובדק, קרא לאחות שהביאה את בגדי ועזרה לי להתלבש, הזמינו לי מונית הבטיחו להתקשר בבוקר, איחלו לילה טוב, חייכו אלי ועזרו לי לרדת את המדרגות.

האחים הכרסתניים בעלי ה“אקסצלזיור” הביטו אחרי ספק סקרנים ספק מנידים ראש כשגררתי את עצמי במעלה המדרגות אל חדרי. האם ידעו מנין באתי ומדוע מראי עלוב כל כך? ודאי אינני הראשונה שמרפאת דר' גוטפרוינד הזמינה עבורה חדר.

רחצתי את עצמי בכיור, לבשתי כתונת לילה ושכבתי במיטה. הסדין המעומלן היה קריר וריח הכר היה נקי ונעים. אילו הייתה כאן אמא, הלואי והייתה כאן, כמו בימים היפים מכולם ימי מחלות הילדות, כשהייתי נשארת במיטה פטורה מבית הספר. ואמא, בשובה מן העבודה הייתה יורדת את המדרגות בחפזה ובעודה יורדת הייתה קוראת בשמי ושואלת לשלומי בקול מלא דאגה כאילו חששה שמא קרה משהו רע בהעדרה, ואז הייתה מתייצבת לפני מיטתי, מציבה את הסלים שסחבה מן השוק ומציגה לי את החריצים שהידיות מעכו בזרועותיה, ושולפת, תמיד תמיד שולפת משהו ייחודי, חדש, מיוחד שהביאה מן השוק. ביכורי שסק באביב, או צנוניות בראשית החורף, והייתה בוחנת אותי ובודקת, מבקשת דיווח על מה שהתרחש בזמן העדרה, ורק אז הייתה יוצאת אל המטבחון וחוזרת עם קערית אורז מבושל בתפוחים וצימוקים ומרובב בסוכר וקינמון, וספל שוקולד מבושל בחלב, מיטיבה את הכר ואת השמיכה ומותירה את הילדה שבעה ורגועה לשינה של החלמה בדומיה החגיגית של אחר הצהרים שהייתה מנומרת בצקצוקי דרורים על עץ התאנה.

הטמנתי את ראשי העייף בכר והרגשתי שכוחותי ניגרים מתוכי. אם אאבד שוב את ההכרה לא אוכל כלל לטלפן אל דר' גוטפרויד. איך הכול פשוט כל כך אצל חנה, כמה פשוט הכול כמה לא קשה לה כמה היא מוצלחת, חזקה ונועזת, הכול עולה בידה, אפילו לעבור הפלה לא קשה לה ולא מסתבכת בירידת לחץ הדם. מה הייתה אומרת אילו טלפנתי אליה עכשיו? וודאי הייתה מלגלגת וממריצה להתאושש – . תפסיקי להתבכיין – הייתה אומרת לי –, זו בסך הכול הייתה הפלה ואת בריאה ושלמה.

מישהו נקש בדלת.

אחד האחים שאל אם לא הייתי רוצה לאכול משהו – הלא לא אכלת את ארוחת הבוקר –. ואז הביא על מגש לחמנייה וכמה פרוסות לחם שחור ריחני, וחמאה וריבה ודבש, וקנקן קפה, והניח את הכול על שולחן הלילה שלצידי. ריח הקפה היה נפלא. פתאום ידעתי שאני רעבה. ישבתי במיטה, מרחתי את הפרוסות ושתיתי את הקפה עד שחיסלתי את כול מה שהיה על המגש, ואז התכסיתי בשמיכה וצללתי כאבן אל תוך שינה צעירה.

צלצול טלפון העיר אותי, מרפאת דר' גוטפרוינד רצתה לדעת מה שלומי. הרופא עצמו שאל איך עבר עלי הלילה. יעץ לאכול היטב ולשתות קפה ולא לצאת היום מן המלון אלא לנוח היטב והבטיח לשוב ולהתקשר במשך היום.

מיששתי את שדי, והם לא היו נפוחים ולא כאבו, לא כאב לי שום דבר.

בחוץ בהק בוקר חדש.

השעה הייתה תשע ושלושים כשפתחתי את הדלת הפונה אל הים שהיה מעורבל וזועף היום, משמיע קולות קרצוף ורתיחה שפרצו אל החדר עם הרוח הלחה.

עשיתי שעה ארוכה במקלחת. מישהו הניח מגש עם ארוחת בוקר בחדר. אכלתי וחזרתי אל המרפסת ואל כורסת הקש הנוחה עם “אל המיגדלור” בחיקי. רמזי הקטן מקווה לנסוע למחרת אל המגדלור אבל אביו מנחית מהלומת גרזן על החלום, כדרכו, בחנכו את ילדיו להכיר בעובדה שהחיים הם עניין מסובך –

קראתי וחזרתי וקראתי את אותם המשפטים שכבר קראתי קודם לכן. אמרתי לעצמי שאני חוזרת וקוראת אותם כי הם יפים וראויים לקריאה שנייה, אבל עד מהרה הבנתי שאינני יודעת כלל מה קראתי… תחילה נדדו עיני אל האופק המשורטט כבמחוגה, אחר כך נעצמו לשינה קלה, ואז חזרתי וקראתי משפטים אחדים ורוחי נדדה ממשפחת רמזי אל המרפאה ואל הקולות הקוראים “התעוררי, התעוררי, מה שמך? איך קוראים לך” ואל עיניו החנונות של הרופא ואל הנשיקות שנשק לי על לחיי ואל אמא שאינה יודעת דבר ואל האקורד הפותח את הקונצ’רטו החמישי לפסנתר של בטהובן, שאילו שמואל היה יודע שאני יושבת כאן מעוכה ודרוסה היה מניח את ראשו עוד יותר עמוק בין כפותיו ושותק יותר, ומתעורר רק כשהפסנתר היה בוכה בסולמות עולים ויורדים – שימו לב היה אומר – אפשר לקרוא לזה הנושא השני – ועוד היה אומר – אבל זה עדיין מי במול, והפסנתר נכנס כאילו בדלת האחורית בסולם כרומטי, כך בצורה פיוטית של הנושא עם כל הקישוטים ופתאום שינוי סולם, הקשיבו, קרה, קרה משהו קרה משהו. –

לא יעמוד בי הכוח לשוב אל מתחת לעץ התאנה. לו יכולתי להיעלם ולא לשוב למקום ההוא. לא יכולה לשוב אל מתחת לקזוארינות שנושאות בבלוריתן את כל מכאובי וכישלונותי. אולי אסע אל המגדלור ואשאר שם, מסביב יהיה ים קוצף, כחול ירוק שקוף כזכוכית, וחול כבהט קצת יבש וקצת רטוב ופסים של צדפים מגובבים עליו, וריח של מלח ימלא את האויר, וספינות תועות תראינה את האור מרחוק.

כנראה שעיני נעצמו כי היה נדמה לי שאני מוסיפה לקרוא, אבל ידי רפו והספר נשמט ונפל על רצפת המרפסת. רק צריבת השמש שזחלה על רגלי ועל זרועי והגיעה עד לפנים העירה אותי ואני חזרתי אל המיטה והוספתי לישון עד שהחדרנית באה לעשות את עבודתה.

התעוררתי בבהלה ולבי מכווץ מאימה. הסתכלתי תוהה מסביבי עד שנזכרתי איפה אני ומה מעשי כאן.

החדרנית, אישה מבוגרת לבושה בשמלה פירחונית וסינור משובץ נטתה לשיחה מלב אל לב. קודם כל ביקשה לברר למה באתי לבדי למלון ואני סיפרתי שעייפתי מלכתוב את עבודת הדוקטורט והרופא ציווה עלי לנוח. – כן – אמרה החדרנית, – אצלנו בפולניה היו הסטודנטים מקבלים שחפת מרוב רעב ולימודים, איזה גאונים היו ביניהם שהיו בורחים מן הבית כדי ללמוד, תמיד רעבים אבל מלומדים איזה מלומדים. אבל פה, עושים עבודה והולכים לנוח בבית מלון. נו, מילא, עולם אחר –. אחר כך הפליגה בסיפורים על לודז' עיר הטכסטיל, אגב שהיא מאבקת את סיפי החלונות ומנערת את כלי המיטה ומחליפה את הסדינים והציפיות, הוריה עבדו בלודז' בבית חרושת עד שהיא ושני אחיה עזבו את פולניה בגלל האנטישמיות ופתחו כאן את בית המלון הזה, שברוך השם הוא מלון מכובד ורק אנשים מכובדים גרים בו.

אמרתי לה שאני מעדיפה להישאר היום בחדר, ושאלתי אם אוכל לאכול היום במלון, והחדרנית פרטה את התפריט ונקבה במחירים, רשמה מפי את ההזמנה והבטיחה להביא את האוכל בשעה אחת.

איך אעזוב את החדר הלבן הזה? מוחי היה ריק ולבי ידע סירוב. השעות זחלו בין קריאה לנמנום, וירג’יניה וולף בחיקי ועיני תועות במרחקים. נעשה חם והשמים הריקים נראו כפח מגולוון. אשמת חטא רבצה עלי וצורך לראות שופט ולהתנצל, ואף על פי שאת העונש נשאתי כבר, ידעתי שעוד יוטל עלי לרצות אותו עד תום ואולי לא אינקה ממנו לעולם.

ישבתי על המרפסת, ובין בכי והתייפחות אכלתי שומשום ופירות יבשים, וגם את ארוחת הצהריים שהביאה לי אחותם השמנה של האחים אכלתי עד תום, מרק עוף עם אטריות וכרע תרנגולת צלוי עם גזר מתוק ולפתן מימי. ואחרי שאכלתי חזרתי אל המיטה ושכבתי מתנמנמת ומתעוררת, שרויה בערפל ובתוך חלל חסר תחומים שבו התערבלו הדברים ונעו ולכיוונים שונים, פכפוך הים חפף את נגינת הפסנתר בקונצ’רטו החמישי של בטהובן, שלאורך כל הפרק הראשון הוא מנוגן בסטקטו, יבש כמו דיבור ישיר, או נוקש כמו קריאה לתפילה בשבט פרא, או מטפטף כמו ברז דולף, כמו וריד פצוע, טיפה אחר טיפה, רחב אטי ועצוב.

בצהרים צלצל דר' גוטפרוינד ושאל לשלומי. אמר לי ללכת אל הראי ולדווח לו מה אני רואה. ובארבע חזר וצלצל ונבהל מפני קולי החנוק, יעץ לשתות תה וגם קוניאק, ובערב עקר אותי מתוך הזיות מבולבלות ויעץ לשבת על המרפסת עד שיהיה קר מאד ואז להתקלח במים חמים ולישון עד הבוקר.

שמעתי בקולו המדריך המכוון התומך הדואג והמחבב. יצאתי לראות את השקיעה וישבתי על המרפסת. שוב לא ניסיתי לקרוא. החדר המצוחצח, רעש הים ורחוב הירקון שוב לא היו זרים כל כך. אולי אפילו נתחבבו כלשהו. גם הריח המלוח והרוח הלחה כבר היו מוכרים, כמעט רצויים. אולי אפילו הייתי נשארת כאן ימים אחדים נוספים אילו יכולתי. דר' גוטפרוינד יבוא לבקר אותי ואפשר יהיה לשבת על המרפסת ולדבר על הכול.

היטב ידעתי שאין לי ברירה. שוב אשוב, חזור אחזור אל הדירה ההיא. מתי הייתי שם לאחרונה? הלא ימים רבים שלא הייתי שם, לא בירושלים ולא על המשטח שמתחת לתאנה. כשהייתי שם הלא כל חיי היו שונים ולא שייכים אלי כפי שאני היום. סופה טלטלה אותי ובלבלה עלי את העולם. מה שהיה שם אי פעם לפני הסערה תם ונשלם. כשארד במדרגות וכל היושבים על הספסל יקראו – “הנה היא חזרה” ולא ידעו כלל שלא שבתי וכי אינני עוד. אני יודעת שהייתי הרה, ודר' גוטפרוינד יודע שהייתי הרה ושנינו יודעים ששוב אינני הרה ושהוא עזר לי להפסיק את ההריון, והם אינם יודעים כלום וסוד נורא חוצץ ביני ובינם ואין להם עוד שייכות אל חיי שנעו אל מחוץ למעגלם בסחרור פתאומי ומפרק. עדיף לשבת כאן בין השמנים שבאקסצלזיור שאינם מטריחים ולא חייבים לענות להם אפילו יישאלו. אני אשב כאן על המרפסת עד שיימצא לי נתיב הבריחה. לא רוצה לשוב. לא אל הביולוגיה וגם לא אל השער המוליך אל עץ האגוז כל זה לא נסבל עוד. רק דר' גוטפרוינד היודע והשותף, ושיגרת הארוחות בחדר נסבלים עכשיו. רק בהוויה הזאת אפשר לחיות, נתלית בצלצול הטלפון ובקול הרך האומר “הלו ילדה את בסדר?” ואיך אפשר יהיה לעמוד בפני עיניה של אמא וכל יתר היושבים תחת התאנה? צריך לחזור וללבוש שריון ולעמוד נאפדת גבורה בפני כולם, כל אלה שאינם יודעים כמה הוכיתי. רק הדוקטור יודע את עומק התבוסה, ולו אין צורך לספר דבר או להעמיד פנים כשהוא שואל לשלומי, ומותר לבכות ולהתייפח ולחכות לקולו האומר נו– נו– די–די.

רוצה לנוס אל בין זרים שלא ראו אותי מעולם ולהתחיל הכול מבראשית, מהתחלה, מזווית אחרת ולכיוון אחר, כאילו לא היו עד הנה ימים, וכל הימים מתחילים היום. כי חיי החדשים הם כאן בחדר הזה והטלפון הוא המציאות האמיתית וקולו של הרופא, הקרוב, המגן, הדואג, היועץ, שלא מסגיר את מה שהוא יודע שאמנם היה עובר ברחמי, מין אדם שבחר להפקיד את חייו בתוכי, והוא נעקר והומת, ואת פשע הרצח הזה אינני נושאת לבדי, כי הרופא היה שותף לכל מה שקרה, הוא גם היה נוכח כשכמעט טבעתי לעיניו ולעיני עוזריו, והוא יחיד יותר מכל אדם בעולם מעורב בחיי, ואיך אסע מכאן אל הבדידות ההיא בלי לשמוע את הקול המנחם והמפייס? ואיך אעמוד במשטח לפני הבית ולא תהיה לי מילה לומר?

כשפתחתי את העיניים בבוקר היה החדר רחוץ אור חם והחדרנית העבה עמדה בפתח ומגש בידיה. –כבר מאוחר מאד אמרה – דאגתי לך, בוקר טוב הנה קפה ולחמניות. – המלמלה שעל החלונות נעה ברוח קלה והים פכפך וליחך בקול מתמשך וחוזר על עצמו. חיכיתי לצלצול הטלפון, וכשהוא בא היה קולו של הרופא חביב ומפנק, הוא הזכיר לי שעלי להתייצב במרפאה לפני שאסע הביתה, להיבדק ולהיפרד. בהלה אחזה בי לרעיון הפרידה, איך אסע מכאן ושוב לא אשמע את הקול הזה, והלא אין לי בעולם מנחם מלבדו.

בצהרים צררתי את חפצי המעטים בתיק, הנחתי את הספרים במגירה לבל אראה אותם עוד, נפרדתי מן המלון, משני האחים ואחותם העבה. נסעתי באוטובוס עד שדרות רוטשילד ומשם ברגל עד המרפאה.

היום נראה לי הרחוב שונה, כאילו לא הייתי פה מעולם. הבתים נראו מצוחצחים ולגינות הזעירות היה חן נקי, כאילו נרחצו לכבודי.

האחות המעומלנת פתחה לי ולא העוותה את פניה ולא שאלה דבר כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה. דר' גוטפרוינד חיכה לי בחדרו, קם לקראתי ונראה גבוה ומהודר אף כי כפוף כלשהו, הוא הניח את כפותיו על כתפי והביט לתוך עיני ואני רציתי להילחץ אליו ולהתכנס בין זרועותיו כאפרוח, להיות מוגנת וחוסה בטובו. והוא אמר נו–נו– ילדה – די– די– את באמת נוסעת הביתה? שמרי על עצמך, שמרי.—

לפנות ערב הגעתי הביתה. ריחות ברוש ואורן עמדו באוויר עם ריח התאנה. השמש נטתה לשקוע והאור על ירושלים היה ורוד ורך וחנון. על המשטח שלפני הבית ישבו אמא ושמואל שהשמיע בפטיפון את הפרק השני מתוך הקונצ’רטו במי מינור של בטהובן, וטפטופי הפסנתר בכו אל תוך ענפי התאנה הנטויים מעל לספסל.

ואני נזכרתי בשנה שעברה. עוד מעט כבר חנוכה ותמלא שנה להופעתו המפורסמת של “אפרים” שהוקדש לג. וכל מה שבא אחר כך…

ועלה בזכרוני ערב אחד, הראשון בחג הסוכות כשישבתי עם יזהר על הספה בחדר הריק, ויזהר פתח את פיו ודיבר, לא נעל ולא הסתיר כי אם דיבר כאחד האדם וטען על עצמו שאינו יכול להיות כאחד האדם. כי אותה תכונה שעושה אותו בעל כורחו סופר, היא היא המעמידה אותו תמיד, בעל כורחו ונגד רצונו, בכל חברה שימצא בה – מן הצד, מנגד, עוצרת אותו מהיות כאחד מהם, מכריחה אותו להסתכל, לשפוט ולעבד את כול הנראה למשפטים ולחפש בלי משים ותמיד את המלים הקולעות ביותר, וכאן, כמעט דמעות בעיניו אמר, אותה תכונה עצמה היא היא שעלולה לעשות לאל את כול אהבותיו, וזאת אינו רוצה. הוא אמר שכול אדם שמתקרב אליו קצת יותר מרגיש מיד בתכונה הזו ומסתלק, ירא ובורח. כך יחיעם וכך רבים אחרים החוששים מפניו. הוא אינו רוצה להטיל מורא ושונא את הייחוד הזה, את הקללה הזו שרובצת עליו, אלא שאינו יכול.

לא עניתי לו, וגם אין מה לענות על זה. הקשבתי ותמהתי על יזהר שמדבר כך.

ואם כי זועזעתי מן הדברים, הנה לפנות בוקר כשיזהר לא יכול היה לישון והתגנב אלי, העיר אותי וחמק אל מתחת לשמיכה, לא זעתי ולא הנעתי יד ולא הרמתי אצבע כדי ללטף אותו, להיפך, קפאתי כאבן והתפלאתי שהוא יכול לשכב על ידי.

שיחה עם יזהר בבית הכרם ג' כסלו תרצ"ט

בן שמן, יום שישי, 19.11939

מכתב מיזהר, תשובה על מכתב זועף שלי:

כן, ולבסוף אתה מקבל מכתב כזה. עתה כשהכול נשמט מידיך, אתה המשווע ממכאוב וממצוקה של הטביעה בבוץ ושותק כדי לא להעכיר רוחם של אחרים, שותק כיוון שאין כל כוח בך לקחת עט ולכתוב. ושאם תכתוב עבטיט בשפע על הניר – לבסוף באה נעמי ומטפחת על פניך – אינה רוצה בפשרות, מכתבים היא רוצה – וכלום אינה צודקת? כלום אני איני נמתח כחולה עצבים בכל יום עם שעת הדאר ונוחל אכזבה חדשה – ברם אסור להתאונן כל אדם יודע להבין רק את עצמו לסלוח רק לעצמו ולדרוש מזולתו. היודעת את מה פירושה של עבדות. של כלימה. של עלבון, של עלוביות עד להשחית כל נטף נשמה שבך – את המזהירה שלא לשחק באש – היודעת את מהי מלחמה של 24 שעות על כבודי שלי על עצמיותי על יזהר שלא יהפך לחמור או שישתגע. כתוב! כתוב! איך אפשר לכתוב – כשהכול מתפוצץ בידיך כשאתה נחנק, כשאתה מלא בלא כלומוות – כן, אין בידי לשכנע אותך, אין בכוחי להתווכח עם איש. אני מתאווה לנוס, לברוח אל כל אשר יהיה, ואני הולך לבית הספר. את מחייכת אוף! נא – נא – כבר שמענו את כל הדיבורים, אין בית הספר נורא כל כך, והראיה אני עצמי! אך אני אינני את, אני איני יכול. אני משתולל מעצבנות, מתפקע מחוסר אויר, מתפוצץ מריקנות מוות שמסביב מאי יכולת לעשות ככל שיש עמדי. מתי יכולת לשבת פעם, לשבת רבונו של עולם וליהנות ממה שאני מסוגל ליהנות? גם אני רוצה ליהנות מגמר של יצירה, אני רוצה, ואני יכול להריק את מה שיש בי. והאי אפשר, הרי זה איום!! תארי לעצמך מצב, – תארי לעצמך פעם, שאינך יכולה לגעת במכחול, שאינך יכולה לגעת בצבע ואת צריכה לשבת יום שלם ולעשות העוויות אוויליות שאינך מאמינה באף אחת מהן והן לך עלבון. תארי לך לשרוף באש שלך את עצמך, ולהסיק על גביה שטויות קטנוניות עד לשיגעון, עד לטירוף.

אני צריך להצטדק בפני נעמי, גם לפני האחת שנותרה מכל העולם. היא מאיימת עלי באולטימטום. מה חשוב לה לנעמי מה מעשיו ורגשותיו של אותו יזהר ובלבד שיכתוב. טוב אז הנה כתבתי. הרוצה את במכתבים כאלה יום יום? נוח לך? הנוח לי לכתוב כך? נעמי מה את רוצה ממני. גם את?

את מדברת על הקיץ העומד לבוא, ואני איני רוצה בקיץ עוד. אי אפשר שהחורף יעבור לבטלה. אי אפשר, אי אפשר. אני אברח גם מבן שמן אם לא אוכל להשתחרר. אני אנוס, אני ארעב, לא אלך אל איש ובלבד שאפשר יהיה לי להיות יזהר. כן, זהו הכול. אינני יכול עוד לכתוב, אני רועד כולי. למכה כזאת ממך לא פיללתי. לא חיכיתי. לא ולא. עתה היה השחור שמסביב עבה, מוצק עד למות.

לא נותר לי אלא מה שעוד אני מאמין בעצמי ובכוח אמונה זאת אני חי וממשיך, אני עוד רוצה ואני עוד אעשה, בוא יבוא גם יומי, בוא יבוא.!!

אבל עד אז אשתוק, ולו גם אתפקע. אשתוק גם אם את נעמי תאיים עלי עם עוד קיץ כאשתקד. אני כעת במצב כזה שאין לי מה להפסיד. אם את עשויה לכתוב לי מכתב כזה – איני יודע מה לענות. קשה להיות רחוקים, קשה בלי מכתב, מי כמוני יודע זאת אבל הלא קשה שבעתים להיות טובע וטובע בחשכה ואין זיק אור מאיר ומבטיח.

אני רוצה לעשות את מה שלבי חפץ ולא יעמדו בפני זה כול דבר שהוא בעולם. אני אזרוק את בית הספר לאבדון אם אראה שאי אפשר לעכלו. איני רוצה לבזבז כוחותיי לריק ולתוהו. נעמי נעמי האין לי זכות לכך?

חיכיתי לך היום, חשבתי אולי ינבא לך ליבך מה ותבואי. אבל את לא באת.

עלתה המחשבה במוחי לקום ולנסוע אליך, או הביתה, אבל הטינופת פה כל כך רבה עד שגם לנסוע אינני יכול, המבינה את, אפילו לנסוע לשבת אינני יכול ועלי לשבת כאן כאסיר

הטעמת מעודך טעם כזה? אבל בי נשבעתי שלשבת הבאה אסע לאשר יהי, ויהי מה. אבל מוטב היה אילו באת את למרות הכול, הנה, כדי לרכך קצת את המקום הזה.

כתבי לי אם תבואי לשבת הבאה.

גרם מעלות צר עם מעקה ברזל מסורג במוטות פשוטים, הוליך אל הקומה השנייה של הבית ברחוב יהודה הלוי. בקומה הזו גר שמאי עם הוריו, ואילו הקומה הראשונה הייתה מושכרת לסוחרי שטיחים מבוכרה שפרסו את מרכולתם המפוארת על המדרכה שלפני הבית.

בסוף המדרגות, בקומה השנייה ימינה, הייתה מרפסת צרה, מגובבת במטאטאים ומברשות וגיגיות של פח, ועל מעקה הברזל התייבשו מטליות למיניהן בעוד שמעבר למעקה, גבוה מעל החצר, היה מתוח חבל שכמה זוגות גרביים וחזיות אחדות התנפנפו עליו.

בקיר הבית היה פעור פתח גדול שהוליך אל מטבח, שהוא היה המבוא לדירה. זה היה מטבח מהודר, גדול ומרווח. מבער מוגבה על כן עם שלש פתיליות ותנור אפייה עמדו על יד משטח של שיש שחור שסירים גדולים נערמו עליו. בקיר שפנה אל החצר, מתחת לחלון היה כיור כפול עם שני ברזים מפוארים. אל שני הקירות האחרים של המטבח, היו דבוקים ארונות קטנים סגורים בדלתות, צבועים לבן, זה מעל זה, מן הרצפה ועד התקרה, כמו שובך יונים.

באותו יום היה יואל מוזמן לארוחת צהרים אל בית הוריו של שמאי. אביו של שמאי היה דודו של יואל ואילו אשתו שנקראה “הדודה” הייתה אימו החורגת של שמאי, שהתייתם מאימו בהיותו אפרוח בן שש. בלא כל כוונה נפלתי גם אני אל תוך הארוחה שיואל היה מוזמן אליה. הייתי זרה ומסתכלת מן הצד.

שמאי חזר מלונדון זה לא מכבר, שבה שהה לרגל לימודים. הוא נשלח לשם כדי שילמד זמן מה מכל מה שאותה עיר מציעה.

אשר לנו, ליואל ולי, אנחנו חשבנו לצאת לטיול גדול, אל הגליל העליון, והחלטנו להזמין את שמאי להצטרף אלינו וכך נקלעתי אל אותה ארוחת הצהרים בלא משים.

כל מה שידעתי על שמאי למדתי ממכתב ששלח אל יואל מלונדון ושניתן לי לקרוא אותו, וזה מה שהיה כתוב בו:

“…ח. שבא לבקר אותי בלונדון – עודנו “עצום” – הלה עדין רואה אותי כהומוסקסואל או לפחות כמי שיש לו נטיות מתחת לסף ההכרה ל”תרבות" יוונית זו. שיאמין לו, ואני מצדי מוכן לחזק בקרבו את השערותיו המוצקות כל כך.

ממכתבך עולה שאתה דואג לאותו שמאי “חזיר”, לבל ישנה את פרצופו בלונדון. אין לך מה לדאוג: אם אשתנה תהיה זו השפעת הגיל שעתיד להשתנות, כשאשוב ארצה. לונדון כשהיא לעצמה אינה יכולה לשנות אותי, על כל נימוסיה ודרכי הז’נטלמנים ההגונים שבקרבה, אינה עלולה לשנות אותי – ולו גם אהיה עונד לצווארי, לזמן שהותי כאן “דגים מלוחים” (עניבות) ונמשך אחרי בתולות הקורעות עיניהן בפוך וכ' – בהיותי נמשך אחריהן – בשרן הוא שמושכני, ולאחר כיבוש או מפלה אני חוזר להיות אותו שמאי, או שאיני חוזר אלא נשאר להיות כזה אשר הייתי ואהיה לתמיד. כי מי אני אם לא לובש המסכות השונות, המופיע לעיני כל אחד בדמות אחרת, וכלום אותו נער העוסק בחלאה־מינית, ומאידך פונה למוסיקה עילאית: החובק אשפתות בעיר הומייה והיוצא כפרולטר בחולצה שחורה אינו אלא אחד, המשחק תפקידים שונים בהצלחה מוקיונית?"

ועוד הוסיף באותו מכתב שהלימודים שלשמם שלחו אותו הוריו ללונדון אינם מעניינים אותו ועל כן הוא מבלה זמן רב באולמות הקונצרטים ושומע מוסיקה קאמרית ומוסיקה קונצרטנטית עם מיטב המבצעים שלונדון מציעה.

במטבח קיבלה את פנינו ה“דודה” אימו החורגת של שמאי.

היא אישה עבה, מאותן שרגליהן צרות והולכות מן הברכיים ומטה, ולרוב הן נועלות נעליים קטנות ממידתן, על עקבים גבוהים שמתעקמים מכובד המשקל. צרור מפתחות צלצל בכיס סינורה תמיד, והליכתה הייתה מקרטעת על העקבים העקומים. בראותה אותנו קראה לשמאי בקול גדול.

שמאי הופיע ממקום שהוא, ונלהב ונרגש קרא לנו: בואו! בואו! בואו! והוליך אותנו אל חדר גדול, כמעט ריק מרהיטים, שלא היו בו אלא שולחן ושידה, שפטיפון וערימת תקליטים עמדו עליה. לא היה שם כיסא לשבת עליו. שמאי עמד על כן ליד השולחן, יואל ישב על הרצפה ואני ישבתי על השולחן מחכה בסקרנות רבה למה שעמד להתחולל.

שמאי היה נער לבן, בעל בלורית ענקית, צהובה כצבע החיטה בימי קציר ופרצוף ורוד. הוא לבש מכנסיים קצרים ולמראה רגליו הלבנות פרץ יואל בצחוק פרוע וקרא לו לאאא־באאאן במלעיל מתמשך ומודגש, וגם שמאי צחק אתו, והתנצל תוך כדי צחוק ואמר, – נו כן הלא הייתי בלונדון. ואז קרץ ליואל קריצה לאמור: ומי זאת?

ומבלי שהתפתחה שיחה כלשהי על נושא כלשהו שאל:

– מה אתם רוצים לשמוע?

זו הייתה שאלה מבלבלת, כי כמעט שלא הזדמן לי לעמוד בפני האפשרות לבחור את המוסיקה שאני רוצה לשמוע, למעטים כל כך מבין מכרינו או חברינו היה פטיפון ותקליטים, והנה כאן אחד המאושרים שיכול להציע לנו מבחר.

– יש לי שני תקליטים חדשים, – אמר שמאי – האחד הוא הקונצ’רטו לכינור של מנדלסון, בניצוח ויינגרטנר ובנגינתו של הוברמן, ויש גם הסונטה קרויצר בנגינתו של הוברמן ובליווי פסנתר.

– אולי נשמע את הסונטה קרויצר, קראתי את הסיפור של טולסטוי ומעניין לשמוע – אמרתי.

שמאי סובב את הידית ומתח את הקפיץ של הפטיפון, הניח את המחט על התקליט ואנחנו נאלמנו דום.

הסונטה הוקלטה על תקליטים אחדים וכשתקליט הסתיים היה שמאי מטפל בו, חוזר ומותח את הקפיץ ומניח את המחט ושר תוך כדי כך את ההמשך שאמור להתנגן בתקליט הבא. אני נתמלאתי קנאה על הידע שלו ועל והמזל שנתמזל לו להיות בעליו של אוצר כזה. כל התקליטים האלה, אלה שמוערמים על השידה. האמנם את כל אלה הוא כבר יודע לשיר?

הקשבתי בריכוז, אלא שאף צליל לא הזכיר לי את הסיפור וכלל לא הבנתי מה מצא טולסטוי דווקא בסונטה הזו לשפוך עליה את זעמו. וגם שמאי לא נראה כמו המכתב המתייסר ששלח אל יואל, הוא נלהב למוסיקה ומקשיב ושר, שקוע במה שהוא שומע, כאילו נמחק הכול מסביבו. וכשאיננו שר, אגב האזנה בלבד, הוא לועס את לסתו התחתונה ומראהו אז כמראה דג שנשלף מן המים.

נזכרתי במכתב שקראתי אשר בו רצה הנער הלבן הזה להסביר מי הוא, והרגיע את יואל שלא ידאג שמא ישתנה בלונדון, והבטיח שיוסיף להיות רב פנים כפי שהוא, כפי שהכירו אותו כול אוהביו בתל־אביב, משנה פרצופים ולובש מסכות כדי לרצות כל איש וטעמו. לובש צורה ומשנה אותה, נוהג כפרחח ומשמיע מוסיקה קלאסית. מנבל את פיו ומצטט את שקספיר, ואת מי הוא משתף במה שמתחולל בתוכו פנימה, מוסתר ולבוש מסכות? לבן כזה. בעל בלורית מתנפנפת שהוא מתפאר בה, מפסל נערות שהוא מעריץ למרות שלא נתנו דעתן עליו, והידידות עם יואל כך נדמה היה לי, מוזרה ועשויה ממחיצות של זכוכית.

ישבנו איש במקומו, יואל על הריצפה ואני על השולחן, שמאי היה האחד שדיבר, אנחנו לא פצינו פה.

– היה לי פסנתר בחדר שלי בלונדון, – אמר שמאי – ישן ולא כל כך מכוון, אבל הוא עמד לרשותי. רכשתי תווים לפסנתר ומאחר שאני מנגן על צ’לו לא היה לי קושי לקרוא את כל התווים של הסונטות והסונטינות לפסנתר של מוצרט, שוברט, בטהובן. וכך לימדתי את עצמי לנגן עליו.

אשריו, מה טוב חלקו.

עוד הסונטה מתנגנת וה“דודה” קראה אל השולחן. שוב עברנו במטבח ודרכו הגענו אל חדר גדול ובאמצעיתו שולחן עגול שכבר היה ערוך לשבעה סועדים. גברת הבית הצביעה על מקומו של כל אחד. בראש השולחן ישב אבא של שמאי, איש עגלגל וורוד עם סבר פנים עליז ומאיר, שמאי הושב לימינו של אביו ויואל הושב ליד שמאי, ולימין בעלת הבית ישב איש רזה עם ברט כחול רכוב באלכסון על גולגולתו, שהוצג על ידי בעלת הבית כצייר עובדיהו, והוסיפה: " – צייר חשוב וידיד חשוב, אתם יכולים לראות את עבודותיו שמפארות את הסלון." בין עובדיהו ושמאי, ישבה אישה מפורכסת, בשמלה ירוקה שמשכה אליה את הכיסא ואמרה וחזרה ואמרה – תודה רבה! בעלת הבית הציגה אותה בשם הגברת ז’קלין, מורה לצרפתית. ולבסוף הושבתי גם אני ליד הגברת ז’קלין המורה לצרפתית.

השולחן היה ערוך בהידור רב. מפה מפשתן רקומה בלבן, מעומלנת ומגוהצת, כיסתה את השולחן ולפני כל סועד הייתה מונחת טבלה עגולה מעשה קליעה תימנית, ועליה צלחת פורצלאן רוזנטאל משובח וקערית למרק וסכום ממורק ומפית של בד בתוך טבעת של כסף לכל אחד מימין לצלחתו.

יואל נראה נבוך. כלל לא רוצה, מאד לא רוצה לשבת ליד השולחן הזה.

אבא של שמאי פנה אל יואל ופתח במאור פנים – נו מה שלום אחי?

– שלומו טוב – ענה יואל כמי שכפאו שד.

– ואמא מה שלומה?

– גם אמא שלומה טוב.

והשאלות תמו.

בעלת הבית יצאה כשהמורה לצרפתית אצה רצה בעקבותיה ושתיהן חזרו עמוסות בסלסלות עם סוגי לחם שונים, לחמניות ולחם קלוי וצנימים ולחם כפרי, ושוב יצאו, ובעלת הבית חזרה נושאת תרווד יפהפה מבית היוצר של רוזנטאל, פורצלן משובח ובו היה מרק שהפיץ ריח נפלא.

– איזה מרק נפלא – קרא אבא של שמאי – איזה ריח! תני לי לנחש במה טיבלת אותו: פטרוסיליה ונענע ושמיר, וכל זה קנית היום בשוק? נכון?

המורה לצרפתית הגברת ז’קלין, הצטרפה מצחקקת לשיחה ואמרה:

– נכון באמת קנינו בשוק.

ואז נחה על אבא של שמאי צהלה, וכדי לשעשע את כל האורחים פצח בשירת הירקנים כפי שנשמעה לו בלכתו בשוק, ויושבי השולחן גיחכו בעוד שהגברת ז’קלין והצייר המהולל מחאו כף, ורק יואל ישב ופניו עגומות וכמי שנענש קשות גמע את המרק הנהדר.

השיחה נסבה על שמאי ועל מעשיו בלונדון.

– עיר מעניינת – אמר הצייר.

– אכן – אמר שמאי.

– הוא יחזור לשם בראשית השנה – אמר אבא של שמאי.

– לא היה ולא נברא, היה לא יהיה, – הטיח שמאי בזעם.

– למה – הזדעק האב הוורוד.

– לא רוצה!

– האם השתעממת בלונדון – שאל הצייר.

– לא, כלל לא השתעממתי. ראיתי הרבה כדור רגל. אני אוהב את המשחק הזה ואין כמותו בלונדון, וגם בחורות יפות לא חסרות שם, אלגנטיות ודקות ומטופחות.

– לשם כך שלחנו אותך ללונדון? – קפצה הדודה חיוורת מזעם.

– יתכן שזו לא הייתה המטרה שלכם, אבל אני נהניתי לפי דרכי.

– רק זה? תמה הצייר.

– לא רק, שמעתי הרבה מוסיקה נהדרת, קונצרטים פילהרמוניים וקמריים וגם היה לי בחדרי פסנתר זקן ולא מכוון, אבל כיוון שאני קורא תווים מאחר שאני מנגן בצ’לו, לימדתי את עצמי לפרוט על הפסנתר וקניתי את כל התווים של הסונטות של מוצרט ושל בטהובן ולמדתי לנגן אותן.

– אבל אנחנו שלחנו אותך כדי שתלמד אנגלית ותקבל השכלה כללית, זעקה הדודה נרגזת.

– אבל אני, זה מה שעשיתי בלונדון, ולא אשוב לשם עוד.

– אבל אנחנו, אבא שלך ואני נוסעים בשבוע הבא לקרלסבאד לחודש ימים – אמרה הדודה.

– חוששני שמלחמה עומדת לפרוץ באירופה. – אמר שמאי.

– לא תפרוץ, לא תפרוץ, אנחנו החלטנו לנסוע כבר כל הסידורים נעשו ואנחנו נוסעים.

לאחר שתיקה קלה קמה בעלת הבית ואתה המורה לצרפתית (שהספיקה לגמוע שלש קעריות של מרק), וכשחזרו מן המטבח נשאו מגשים של כסף עמוסים בנתחי בשר צלי ותפוחי אדמה אפויים, וגזר מבושל עם אפונה, וקערה של חסה רעננה ומטובלת. כל המסובים נתבקשו להתכבד ולקחת מן המגשים שסבבו בין היושבים. ונקישות המזלגות והסכינים ליוו את השתיקה שהשתררה כשהכול היו עסוקים באכילה.

גם קנקן עם לימונדה עבר מיד ליד, וכל אחד בתורו שיבח את בעלת הבית ואת מאכליה.

רק יואל ישב מסויג, שותק ואוכל בעל כרחו, ואילו המורה לצרפתית שיבחה את בעלת הבית בפתגמים צרפתיים, לשמחתו של הצייר שישב זמן מה בפריס ושמע צרפתית. היה לו קול עבה והוא דיבר לאט לאט וסיפר על הלובר ועל החוויה להתהלך בו ימים רבים.

הגברת ז’קלין לא ידעה את נפשה מרוב הנאה, וצחוקה הילך על השולחן תוך שהיא גורפת אל צלחתה עוד ועוד ממה שהוצע וגם ניגבה את צלחתה בשתי פרוסות לחם.

יואל נראה חסר סבלנות ושמאי תופף על השולחן איזה פרק מוסיקאלי.

ואז הוגש הקינוח, עוגת תפוחים על מגש יפהפה של זכוכית וצלחות של זכוכית קטנות שהעוגה חולקה עליהן, והמורה לצרפתית הביאה קנקן עם קפה ריחני וספלים קטנים, מתוצרת רוזנטאל, לכל סועד.

הוספנו לשבת סביב השולחן עוד שעה קלה, מדברים על הא ועל דא. הגברת ז’קלין הצחיקה את אבא של שמאי ואת הדודה בסיפורי בית הספר שלה. יואל ששתק רוב הארוחה, קם ואמר:

– בוא שמאי נלך לחדר האחר.

כשקמנו מעל השולחן פלט שמאי גיהוק קולני שהצחיק את אבא שלו ואת הגברת ז’קלין שאמרו “לבריאות” ואילו הדודה סיננה מבין שפתיה הסגורות למחצה: – חזיר. ושמאי עצמו הכה באגרוף על חזהו ואמר – גאזים – ואחר כך התחיל ללעוס את לסתו התחתונה ונראה כדג שהוטל אל היבשה.

הארוחה נסתיימה וכולם קמו והודו ל“דודה” ושיבחו את תבשיליה. הצרפתייה בירוק אספה את הכוסות, ואנחנו הלכנו בעקבות שמאי לחדר שבו על השידה עמד הפטיפון. פתאום הבחנתי בשתי פרוטומות של נערות, עשויות גבס ביד לא מיומנת, עומדות על הרצפה בין השולחן והשידה. שמען הגיע אלי. אלה שתי נערות ששמאי העריץ ולאחר תחנונים הסכימו לדגמן לו. כאן הן עומדות בין השולחן והשידה, על הרצפה. לשתי הפרוטומות מעשה ידיו של שמאי, לשני הראשים האלה של הבחורות האהובות והנערצות לא נמצא בביתו שלו מקום יפה יותר מאשר הרצפה שבין השולחן והשידה. נראה שלשמאי אין כלל חדר משלו בבית הזה. ובין השידה והשולחן, על הריצפה הותר לו לשים את יצירותיו.

התמקמנו כמקודם, יואל ישב על הרצפה, אני על השולחן ושמאי פנה אל ערימת התקליטים ושלף משם תקליט, קרא את מה שהיה כתוב על העטיפה והצהיר: הסימפוניה השלישית של בטהובן, הארואיקה, זאת עם מרש האבל.

הוא הניח את התקליט על המכשיר, מתח את הקפיץ וכיוון את המחט לחריץ הראשון ופתאום הוא נראה שונה, כולו מרוכז במוסיקה קשוב. מנותק מכל הסובב.

אלגרו קון בריו – הכריז, – מהר ונמרץ, – הוראות המלחין, וזה הניצוח של טוסקניני שלא יסור מהוראות המלחין, הנה, הקשיבו, איזו נעימה מלאת געגועים, ועם זאת נחרצת ולא בכיינית.

ואז התחיל שמאי לנצח בשתי ידיו ושכח את נפשו ואת מציאותנו בחדר. נדמה היה לי שלחלוחית עלתה בעיניו כשהאבוב נשמע מנגן כמעט לבדו את הנושא הראשי של הפרק הראשון הזה.

כשהפרק נגמר וצריך היה להחליף תקליט אמר שמאי, מתאושש לאיטו מן החוויה – איזה יופי, קשה להאמין שוינה לא קיבלה את היצירה הזאת, ובייחוד לא את הפרק הראשון הזה, האלגרו קון בריו, הפרק נראה להם מבולבל חסר מרכז וחסר סדר מלודי, כזאת הייתה וינה בימים ההם, לעומתה העיר לייפציג התלהבה. זו הייתה עיר שונה מאד, עיר שחיו בה מוסיקאים חשובים, והסימפוניה, לאחר הביצוע הראשון שעורר התלהבות עצומה, נוגנה עוד פעמיים תוך ימים ספורים.

הפרק הראשון הזה שנדחה בוינה, נתפס בביקורת המוסיקה בלייפציג כאילו הוא תאורו של גיבור ולהתלהבות לא היה גבול.

ועכשיו – אמר שמאי – הקשיבו לפרק השני, מרש אבל, לזכרו של נפוליאון. בטהובן גם העריץ אותו וגם סלד מבגידתו בדמוקרטיה והכתרת עצמו לקיסר. אתם זוכרים מה כתב רומן רולן על המרש הזה? רומן רולן חשב שהמרש הזה הוא היצירה הנשגבה ביותר שנכתבה אי פעם, אמר שמאי אותו נער שגיהק לפני שעה קלה בגסות על יד השולחן,

כנראה שדברי רומן רולן נגעו ללבו.

האזנתי, והסתכלתי בשמאי שעמד על יד השידה וניצח בשתי הידיים ומפעם לפעם פצח בשירה נלווית אל מה שהושמע בפטיפון, עיניו בהקו מהתרגשות.

הקשיבו עכשיו – קרא אלינו, הקשיבו לפרק השלישי, סקרצו, אלגרו ויוצ’ה, מעין בדיחה מלא חיים ומהיר אלה ההוראות שבטהובן כתב בפרטיטורה.

ואז בא הפרק האחרון, התרועה הגדולה פינלה אלגרו מולטו, מהר מהר כתב המלחין, סיום מהיר, מעורר מלהיב מרגש, וכבר לא יכולתי לשבת, וגם אני כמו גם שמאי ויואל קמנו על רגלינו נסערים, הקשבנו לאבוב המקדים את התרועה הגדולה, וכולנו נופפנו בזרועותינו ושאגנו טם־טם־טם־טם־טם טרם טרם־טרם ועוד ועוד, עם כל התזמורת והתופים.

איזו חוויה.

ירדנו אל הרחוב. האוויר היה לח וחם ומייד נתכסינו זיעה. הלכנו לאיטנו ברחוב הרצל ושמאי בעט בכל פחית זרוקה. הוא הקים לעצמו כל הדרך שערים מדומים ובעט לתוכם, לעתים בהצלחה ובצהלה ולעתים בפספוס ואז קרא בקול מיואש: אוף איזה חרה!! ואנחנו צחקנו.

הלכנו לאיטנו, קצת מתבוננים בחלונות הראוה וקצת מביטים במכוניות העוברות ששני הנערים התעניינו מאד במראיהן ובחברה שבה יוצרו ובארץ שממנה הגיעו לתל־אביב, ושמאי אפילו התעניין במספריהן ואף זכר מספרים רבים של מכוניות שידע את בעליהן.

– לו הייתה לי מכונית – קונן יואל – אפילו אופנוע אין לי.

– כבר עשית רישיון? – שאל שמאי את יואל.

– מי צריך רישיון? מפעם לפעם אני נוהג במכונית של הדוד מבלי שידע, וכבר למדתי לנהוג.

– איזה דוד? לאבי לא הייתה ומן הסתם לעולם לא תהיה מכונית, אמר שמאי.

– הדוד הגדול, זה שבנו מצא אותך בלונדון.

– בן הדוד הזה אמנם כבר יודע לנהוג.

וכך הלכנו לנו. שמאי בועט בפחיות ומסתכל במספרי המכוניות ויואל הולך לצדו משתתף בעיסוקיו.

בעיני לא היה כל חן לעיר הזאת, שרחובותיה מכוסים חול וקרעי ניירות ופחיות ריקות, והאוויר לח בה והחום מעיק. כשהגענו לבניין של הגימנסיה הרצליה נפתח מעיין הזיכרונות של שמאי, וכל הסיסמאות של המורים וגערותיהם שגערו בו ובחבריו הפרועים פרצו עתה מפיו בפעם האלף, ואף על פי שכבר השמיע את הדברים האלה לכל חבריו ומכריו, גרמו אותם הדברים עצמם, כאן נוכח בניין הגימנסיה, לשני החברים לצחוק צחוק עוועים שטלטל אותם מצד אחד של הרחוב לצדו השני לחרדת הנהגים והעגלונים שעצרו בבהלה והוציאו את הראש לחרף את המתפרעים.

עם השקיעה הגענו אל רגלי הבית שבו גרו ידידים של משפחתי, ידעתי שהם יארחו אותי ללינת לילה.

נפרדתי משמאי ומיואל וקבענו להיפגש למחרת בתחנת האוטובוסים כדי לצאת, כפי שתכננו, לטיול הגדול.

עמדתי לרגלי המדרגות שהוליכו אל דירתם של ברם ויוט (אברהם ויהודית), זוג צעיר שעלה זה לא מכבר מהולנד, לאחר שהתמחו שם בתעשיית גבינות ומיני שמנת ולבן ויוגורט, פתחו מחלבה, ומסעדה חלבית בתל אביב שבה מכרו את תוצרתם.

הם היו אנשים עליזים, מכרים קרובים של משפחתי, ובכל פעם שהתארחתי אצלם נעשינו קרובים יותר וידידים יותר. יוט ניגנה בפסנתר. פסנתר הכנף שהובא מאירופה מילא את אחד החדרים הקטנים של דירתם וכשניגנה פרצו הצלילים אל הרחוב וכבשו אותו. ברם היה איש משכיל, ומראהו היה שובה לב. היו לו עיניים מלטפות ופה חושני עם חיוך של שיניים תואמות. אהבתי להתארח בביתם.

דלת הדירה הייתה נעולה. כנראה שעוד לא סגרו את המסעדה והם עוד לא בבית. ישבתי על כן על המדרגות וחיכיתי.

ביתו המוזר של שמאי הטריד אותי. “הדודה” וצרור המפתחות שמצטלצל בסינרה וחורש רע, החדר הריק של שמאי ושתי הפרוטומות על הרצפה, הפטיפון והתקליטים המונחים בערמה על השולחן מאין להם מקום אחר, כי בחדר אין כוננית ואין ארון, ואין גם כיסא וגם לא כורסא לשבת עליהם, חדר ריק. ומאידך שולחן האוכל המפואר והעשיר שעליו סעדנו את ארוחת הצהרים, הרהיטים המהודרים וכל הכריות נוסח שחרזדה הנשענים אל כל הקירות מסביב על ספות נמוכות.

אולם עם כל הניכור שהוא חש אליהם ואולי גם הם אליו, (לפחות ה“דודה” דר' קישלובה שהיתה מנוכרת אליו עד איבה), בכל זאת שלחו אותו ללונדון ללמוד. למה שלחו אותו –מרוב דאגה להשכלתו או אולי כדי להפטר ממנו, כשם ששלחו אותו בהיותו בן שש, לחיות בבית אחר עם משפחה זרה.

אלא ששמאי יודע להעמיד פנים צוהלות (כפי שהתוודה בפני יואל במכתב מלונדון) בעוד שיואל פניו לרוב נפולות והוא נראה כמי שהחיים קשים לו וכל צער העולם על ראשו.

שמעתי צעדים וברם הופיע מקפץ על המדרגות. הוא פרץ בצחוק כשראה אותי יושבת שם. חיבק אותי ונישק וקרא לי להיכנס לדירה. מייד אחריו הגיעה גם יוט וגם היא קיבלה את פניי באותה חדווה, הכינה לי ארוחת ערב, חקרה אותי על כל מעשיי, והשיחה קלחה לה. עד כה הגיע גם מקס, חבר ותיק של המשפחה, וכולנו סיפרנו, אני סיפרתי ומקס סיפר ויוט וברם סיפרו וכולם שאלו את כולם, וכולם ענו באחווה. ואז הם הציעו לצאת לכבודי אל קפה פילץ לרקוד.

לקפה פילץ הייתה רחבת ריקודים ותזמורת קטנה, פסנתר, סקסופון ובס, וכשהגענו לשם כבר היו כמה זוגות רוקדים. ברם הזמין שולחן וויסקי, ואז עלינו על המשטח, חבוקים וצמודים, ברם ואני ויוט עם מקס, מתאימים את תנועות הגוף ומדרך הרגליים זה אל זו ולקצב המוסיקה, בין אם זה טנגו ובין אם זה פוקסטרוט או פסדובלה. מפעם לפעם התכופף ברם ושם את לחיו על לחיי ולחש כמה מלים בהולנדית. לא ידעתי הולנדית אבל ידעתי מה הוא לוחש, והערב התארך.

הייתה שעה מאוחרת כשהגענו הביתה. קיבלתי פיז’מה ואחרי המקלחת נפלתי אל תוך המיטה המפנקת שהציעו לי ונרדמתי מייד.

כשהתעוררתי, והשמש כבר האירה דרך התריס, מצאתי על יד מיטתי, על שולחן קטן, מגש ועליו קנקן קפה ושתי לחמניות טריות מרוחות בחמאה וורד לבן ופתק ועליו כתוב “בוקר טוב נסיעה טובה”.

איש כבר לא היה בבית. גמעתי את הקפה, ובלעתי את הלחמניות, כתבתי על אותו הפתק:“תודה ואהבה”, לקחתי את הוורד ודהרתי אל תחנת האוטובוסים.

בתחנת האוטובוסים עמדו כבר שני בני הדודים חסרי סבלנות, תרמיליהם עליהם, וגם את התרמיל שלי הביאו אתם. יואל נראה מעוך כמי שקרה לו דבר רע.

– מה קרה? שאלתי.

– לא ישנתי כלל.

– מדוע?

– הקצו לי לשינה את מיטת הטיפולים של הרופאה, שרוחבה שבעים סנטימטר והיא מצופה בשעוונית קרה ומגעילה למגע, ולפנות בוקר התחילו הזבלנים של רחוב יהודה הלוי לזמר את זמירותיהם, ועגלוני החלב אחריהם, ומחלקי העיתונים, ועגלות הירקנים הסיטונאים המביאים את הירקות לשוק – הייתה מהומה איומה, וכבר לא יכולתי לישון.

וגם מקום להתהפך לא היה על מיטת הטיפולים, והיה קר, כי עוד טרם זרחה השמש. עוד היה חושך בחוץ.

– ושמאי?

– הוא כבר רגיל למהומה.

– ואיפה ישנת אתה שמאי?

– אני ישנתי בחדר עם הוריי.

– והמהומה לא הפריעה לך?

– בחדר האחורי לא שומעים כל כך את הרעש.

– ואין לך חדר משלך בבית ההוא?

– לא, אין.

– ואכלתם?

– לא אכלנו כי כל הדלתות היו נעולות, גם ארונות המטבח. אפילו לחם אי אפשר היה למצוא.

– אז בואו נמצא איזה בית קפה, ותאכלו ארוחת בוקר.

בדרכנו לחפש בית קפה לחש לי יואל שאפילו הדלת אל השירותים הייתה נעולה והוא נאלץ להשתין אל תוך העציצים שעל המרפסת, ואת ידיו ופניו רחץ בכיור שבמטבח שלמרבה הפלא לא ננעלו הברזים שמעליו.

לאחר שהשיבו את נפשם במסעדת התחנה, שהייתה חסרת חן עד להרגיז ורק ריח של בצל נישא בה בעוז, הלכנו אל התור לרכוש כרטיסים לחיפה. אחר כך עמדנו בתור לעלות לאוטובוס שהיה כבר מלא מאד. אני הצלחתי למצוא מקום ליד חלון בספסל כמעט אחורי, חלון שפנה אל צד הים, ושמאי ויואל נדחקו בספסל האחרון בין אישה שמנה להפליא ועוד שני פועלים שבתי השחי של חולצותיהם הבשילו מעגלים עשויים מזיעה ומצחינים. יואל נרדם מיד כשהאוטובוס נע, וראשו צנח פעם על כתפו של שמאי ופעם על ראשו של הפועל שישב על ידו שלא היסס לדחוף אותו מעליו בתוספת מחאה קולנית “אוף!! לך תישן במקום אחר”! אבל יואל היה עייף מדי, ולא חל ולא שמע.

פתחתי את החלון ורוח הים טאטאה כלשהו את צחנת האוטובוס. הבטתי החוצה ולא ראיתי אלא פס ים צר וחולות שאין עליהם כלום, פה ושם צמחו סידריות וגם חרובים ערירים צמחו בגבעות החול, ורועים עם עדרי עזים שחורות סבבו סביב אוהלי בדואים.

ארץ שוממה.

בחדרה נעצר האוטובוס לחניה בת רבע שעה, והנהג הזמין את הנוסעים לרדת ולהינפש.

מראיהם של חברי היה מעורר רחמים. שמאי זעף וחרף את האוטובוס ואת הגברת השמנה והמסריחה, ויואל היה הלום שינה ולא ידע את נפשו. ראיתי שטובה רבה לא תצמח לי מהם על כן הלכתי אל הקיוסק שכל נוסעי האוטובוס צבאו עליו, וכשהגיע תורי רכשתי שני בקבוקים של גזוז ושלש לחמניות מפוטמות בעגבניות ומלפפונים והלכתי לחפש את חבריי למסע. מצאתי אותם שפוכים על אחד הספסלים ונתתי להם את הלחמניות והשתייה להשיב את נפשם.

– לאן אנחנו נוסעים – שאלתי,

יואל היסס רגע ואחר כך אמר: – בואו ניסע למשמר העמק, שם נמצאת דינה בת דודנו, שעזבה את הבית, עם כל הטוב שהיה בו והלכה לקיבוץ, למגינת לב אביה. היא בודאי תקבל את פנינו בשמחה.

– באמת, הלכה לקיבוץ, דינה? זנחה את הבית וכל טובו? מתי קרה כל זה, כשהייתי בלונדון? ואבי כלל לא סיפר לי, המעשה בודאי נראה בעיניו נורא. חרפת המשפחה, בושה שאין כמוה, הס מלהזכיר, ועל כן לא סיפר לי. – טען שמאי.

– ולא עוד אלא שנולדה לה בת בלא חופה וקידושין.

– מה אתה סח, ועד כה לא סופר לי דבר!

ובכן נוסעים אל דינה.

אל התחנה המרכזית בחיפה הגענו בצהרי היום. שאלנו היכן מתרכזות המשאיות של הקיבוצים וצעדנו לאותו מקום מקוים שאחת המשאיות שנוסעות למשמר העמק תיאות לקחת אותנו איתה.

במקום הריכוז של המשאיות הייתה המולה רבה, העמיסו אספקה, פרקו ארגזים ריקים, קראו קריאות למכרים, החליפו ידיעות, ובתוך כל זה הסתננו אנשים כמונו שחיפשו נסיעת חינם. לבסוף נמצאה לנו המשאית המבוקשת, שאמנם נסעה למשמר העמק והנהג הסכים לתת לנו מקום על השקים ובין החביות והארגזים. ריפדנו לנו, איש כיכולתו את הפינה שניתנה לנו עם התרמיל שכל אחד הביא אתו ורבצנו תחתינו מצפים.

ולבסוף זה קרה. הנהג התניע והמשאית העלתה עשן וצחנת דלק שרוף, ויצאה מקרטעת לדרך.

השמש קפחה על גופנו עד יאוש. שמאי שלף מאמתחתו מגבעת קש לבנה ולבש צורה של תייר. לא היה איפה להתחבא ולא הייתה ברירה אלא להמשיך ולנסוע. יואל קשר כפייה על ראשו ואני החבאתי את ראשי מתחת לצעיף לבן שהבאתי אתי. זו הייתה טלטלה קשה, ומאחר שכבר היינו עייפים מן הנסיעה הממושכת כל היום, לא היה לבנו לנוף ולעמק יזרעאל המהולל, ולא רצינו אלא לשתות מים ולנוח בצל כלשהו.

לבסוף הגענו. משמר העמק. חצר מטופחת נוסח השומר הצעיר שמסורת להם לטפח את הבית, לשמור אותו נקי ומאורגן, מסביר פנים ויפה למראה, עם משטח יפה של דשא ועצים מצילים.

שמאי ויואל הלכו לחפש את בת הדוד, ואני מצאתי לי פינת צל וברז מים והשבתי את נפשי.

הם חזרו, שלושת בני המשפחה, נושאים תינוקת בזרועותיהם ומצייצים לה בחדווה. היה דין ודברים קצר איפה יאכסנו אותנו. יש חדר אחד שיושביו נסעו לכמה ימים ושם דינה יכולה לשכן אותנו. אנחנו נשארים רק לילה אחד, הודענו, והבעיה נפתרה. המקלחת משותפת לגברים ולנשים. (אנחנו לא רגילים וחרדה אחזה בנו.) שמאי ויואל אצו למקלחת להספיק להתקלח לפני שהחברים חוזרים מן העבודה. אני רחצתי את פניי ואת רגליי מתחת לאחד הברזים בחצר והתנגבתי במגבת שדינה נידבה לי.

כשהשמש כבר נטתה מערבה, הפקידה דינה את התינוקת בבית הילדים המשותף, וחזרה אלינו, הזמינה אותנו לחדר האוכל והציגה אותנו בפני יושבי השולחן שאליו הוליכה אותנו.

– מאין אתם?

– כל אחד ממקום שונה.

– בני משפחתה של דינה?

– יואל ושמאי, אני לא – אמרתי.

– אני חזרתי זה עתה מלונדון – אמר שמאי שהאוכל שעל השולחן לא נראה לו כל עיקר. לא כיכר הלחם והסכין הקהה, ולא ערימת העגבניות והמלפפונים הענקיים ולא הזיתים בקערה של פח, ולא הקנקן של התה הדלוח הממותק להחליא ולא ספלי הפח שבהם שותים את התה.

– מה עשית בלונדון?

– למדתי אנגלית ונהניתי ממשחקי כדוררגל.

– גם זה וגם זה חסר תועלת. ולאן פניכם עכשיו?

– לתור את הארץ.

– אתם רוצים להצטרף לאחד הישובים החדשים?

– אולי.

לא נראינו ליושבי השולחן, לא היינו ממש מ“שלהם”, והשיחה לא נתארכה. דינה הייתה חסרת סבלנות והאיצה בנו לפנות את השולחן. הלכנו איתה לחדר ששיכנה אותנו בו והיא אמרה שעוד מעט תשוב עם כמה חברים אחרים שישמחו לדבר אתנו.

היו שלוש מיטות בחדר. כל אחד מאיתנו השתרע על אחת מהן וחכינו לדינה ולחבריה.

– היית רוצה להצטרף?

– אני, – צחק שמאי, – אני לקיבוץ?

– הסתכלי על הידיים שלו, ידי צ’לן, מה הוא יעשה בקיבוץ?

– ואתה?

– אני עסוק מאד וחייב לעזור בפרנסת המשפחה, אני לא יכול להצטרף לקיבוץ.

– מאימתי אתה עוזר בפרנסת המשפחה?

– עוזר.

דינה באה נקייה ומצוחצחת ופניה מאירות. היא אישה נאה מאד, בעלת פנים קטנים ואפון סולד ועיניים לוהטות באש שחורה. באה איתה חברה שהוצגה בשם צביה, שלמדה עם דינה בבית הספר החקלאי. ובא גם נחום, גבר צעיר ונאה ויצחק ושולמית. כולם עישנו ועד מהרה נמלא החדר עשן סמיך וצריך היה לפתוח את הדלת ואת החלונות ואז החלו היתושים לזמזם ולעקוץ.

– אתם הולכים ברגל לגליל?

– ברגל וברכב, ככל שימצא לנו.

– ימים חמים מאד, ממש מסוכנים.

– מעתה נלך לפנות בוקר ועם הדמדומים בערב.

– מה אתם מקווים להשיג בטיול הזה?

– לא רוצים להשיג שום דבר, רק רוצים ללכת ולהביט.

– יש ישובים חדשים, חומה ומגדל. מחכים לכם.

– במעוז חיים יש לנו חברים, וגם בבית השיטה ובחניתה.

– כולם ישובים של הקיבוץ המאוחד. אבל לנו, השומר הצעיר יש קשרים עם עין השופט, גם הוא ישוב חדש.

– עין השופט על יד ג’וערה?

– אמת, שם מתנהלים קורסים של ההגנה.

– גם שם, אמר שמאי – יש לנו בן דוד שמתאמן עכשיו בקורס של מ"ממים.

– אתם מעוניינים ללכת לשם?

– בודאי! קרא יואל בחדווה.

– מחר לפני הצהריים נוסעת לשם משאית עם אספקה, אם תתאזרו בסבלנות תוכלו לנסוע בה לג’וערה.

ואז נסבה השיחה עלינו:

– איך זה שאתם שני בחורים ובחורה אחת?

– אין בינינו כל קשר רומנטי.

– את לא בת זוגו של יואל? – שאלה דינה. – הלא אתם ידועים ברבים זה מכבר.

יואל נעשה נבוך ומבולבל, מעולם עוד לא ענה על השאלה הזו, ולרוב החביא אותי או התחבא לבל יראו אותנו ביחד, ולא עלה בדעתו שדווקא דינה במשמר העמק תשאל אותו שאלה כל כך בוטה באזני קהל חבריה.

– כן ולא, – אמרתי, – ועדיף לא לדבר על הנושא.

– וכי קרה משהו ביניכם והחבילה מתפרקת?

– הניחי דינה, יואל לא מסוגל לדבר על הנושא. ואשר לשמאי הוא דווקא לשונו קלה בענייני אהבה, הערצה, בחורות וכל מה שכרוך בזה, החל משירה וכלה בפיסול ואפילו בדיחות גסות לא חסרות לו.

– אם יואל לא מסוגל לדבר על הנושא אולי את יכולה ותסבירי לי במה עניין?

– יואל איננו איש של שותפות, הוא כולו של עצמו ואין לו זולתו.

– ואת סובלת את זה?

– אני לנפשי, ועוד נכונו לי עלילות!

– כאן במשמר העמק אנחנו מתייחסים לבניין משפחה ברצינות רבה. זוג מחליט לחיות ביחד, מקצים לו אוהל או חדר ומתייחסים אליהם כמו בכל מקום אחר בעולם כאל משפחה שהיא גוף מעוגן בחברה בעל מעמד מוגדר – אמר נחום.

– לנו אין צורך ברבנים ובדברי ההבל שלהם. החברה שלנו היא שנותנת למשפחה את הגושפנקא.

– ובכל זאת, בלי הרבנות, יש למשפחה אצלנו מעמד חוקי. ואם הגוף הזה מתערער ולא נשאר שלם כבתחילה, ויכולות לעלות בעיות מטרידות של זכויות וחובות שרק החוק יכול לפתור, אין אז ברירה אלא להישען על החוק.

– אני חושבת שצריך להתחתן כדת וכדין. אמרה צביה.

– אשר למשפחתנו, כמעט כל בני הדור שלנו כבר נשואים. – אמר שמאי.

– ויואל? שאלה דינה.

– יואל הוא עוף מוזר, יוצא דופן ושונה.

פרצופו המכורכם של יואל היה כמעט שחור מעלבון ומזעם ועיניו שקעו בארובותיהן ולא היו עוד. הוא נע על מושבו חסר מנוחה ופיו היה קפוץ. לבסוף השתרע על בטנו לאורך מזרון הקש מגבם של האנשים שישבו עליו, הליט את פניו בשני אגרופיו שניתחפרו במזרון, טמן את ראשו לבל יראה – ונמלט אל תוך תוכי הקש, ברח על נפשו, ועד מהרה עלתה נחרתו השמימה.

דינה אספה את חבריה וכולם נפרדו מאתנו ב“להתראות”.

בבוקר עמדנו להצטלם. גם לי היה כובע של קש עם סרט כחול. ושמאי נשא את מגבעתו על בטנו והפגין את בלוריתו, ערמה ענקית של חוטי משי צהובים שעליהם גאוותו. גם אני וגם דינה לבשנו שמלות ורק צבייה והבחורים לבשו מכנסים. השמש כבר עמדה במרומי הרקיע והיה חם.

אנחנו בדרכנו לג’וערה.

נפרדנו מדינה ומצביה שהיו חייבות לחזור לעבודה, וישבנו על הארץ בצל הקיר של חדר האוכל, נשענים אל התרמילים וחכינו למשאית לג’וערה.

חצר יפה החצר של משמר העמק, תנועת השומר הצעיר היא מעין מסדר מסודר בעל חוקים ונוהלים, המשק מטופח ולפני כל צריף יש גינת פרחים וברז מים שיכולנו לשתות ממנו בשעה שחכינו. כשהשמש כבר הייתה מעל לראשינו וכל הצללים התקצרו לכלום הגיעה המשאית. טיפסנו ועלינו אל בין שקי הסוכר והקמח וארגזי הביצים והלחם והירקות, אספקה לקורס המ"מ בג’וערה.

השממה מסביב הייתה צורבת, והעיניים שוועו לצל.

לא היה דבר שמשך את הלב. סדריות בודדות, חמוקי גבעות ערומות, כביש משובש שהוביל אותנו לג’וערה.

הנהג עצר וקרא לנו לרדת. הוא ומכוניתו המשיכו למקום שהוא אבל אותנו הוא הוריד במרחק מה מן הבית שבו התקיים הקורס. זה היה בית גדול בנוי אבן, שבקומתו התחתונה לא היו אלא מספר אשנבים ופתח גדול כפתח מערה מקומר. לפניו היו בניינים נמוכים, מוזנחים, נטושים, חלקם חרבים וגבב של אבנים וקוצים סביבם. מסביב לבניין היו משוכות צברים שהבשילו פירות אדומים. בקומתו העליונה היו קרועים חלונות גדולים, ועל הגג היה מבנה מגודר, מעין עמדת שמירה ואנשים עמדו שם, כנראה חברים בקורס.

הסתכלנו מסביב. היה חם להחריד והדרך אל אותו הבית שהייתה מגודרת בצברים הייתה גם מלאה חתחתים. נסינו למצוא דרך אחרת אל אותו הבית, אבל לא הייתה דרך אחרת ולא הייתה לנו ברירה אלא ללכת בין משוכות הצברים שצמחו פרא הישר אל הפתח המקומר.

יואל היה כמי שמצא את עולמו. הוא אהב את ההליכה בחום ואת הצברים ואת השביל המשובש ולעג לשמאי ולי, שהיינו בעיניו רכרוכיים, לבנים ועירוניים ולא בני הארץ הזו כלל. שמאי בכובעו הלבן ורגליו שהוורידו ואני עם הכובע הצהוב שסרט גנדרני מקשט אותו ופניי שהסמיקו עד אדום וסגול מן המאמץ ומן השמש, היינו בפיו ללעג ולקלס. הוא הלך לפנינו, נע בקלילות על רגליו הדקות והשעירות שתאמו את האדמה שעליה דרך בחדווה.

אחרי הליכה מאומצת הגענו אל הפתח המקומר, נכנסנו פנימה כדי לזכות בקצת צל. אלא שהשומר שעמד שם עם רובה עצר בעדנו ולא נתן לנו להיכנס. קראנו בשמו של בן הדוד, שהיה ידוע כעמוד תווך בקורס, הסברנו שאנחנו רוצים רק לומר שלום, אלא ששום דבר לא הועיל. השומר אמר שהקורס הוא סודי ואין, למי שאיננו שייך אליו, רשות להיכנס. שמאי ויואל ניסו בכל כוח השכנוע שלהם לבקש שלפחות יתנו לאחד שהוא מראשי המדריכים בקורס, לבוא ולדבר אתנו כאן בפתח הבית – אך לשוא.

– ומה נעשה עכשיו?

השומר יעץ שנחכה, משאית נוספת תבוא ותוכל לקחת אותנו. לאן?

– לאן אתם רוצים להגיע?

– לעין חרוד.

השומר לא ידע אם המשאית נוסעת לעין חרוד, מכל מקום יעץ לנו לחכות, גם הקצה לנו פינה במאורה שמאחוריו, שהייתה קרירה ומוצלת.

שמאי שלף דף עיתון מתרמילו והלך לבקש לו פינת סתר כדי לרוקן את מעיו, תוך שהוא מסביר את מצב העניינים, הכאבים והלחצים ודופק באגרופו על חזהו לאמור: גאזים!

יואל השעין את תרמילו אל הקיר, רבץ, הניח את ראשו על התרמיל ופשט את רגליו הצנומות והשעירות על העפר והיה נינוח.

לעולם לא אוכל להידמות אליו… הוא נולד בארץ הזאת, בחרבה, ביובש, באין ירק באין מים, מתחת לשמיים הקלויים האלה, חסרי הצבע, ואני הובאתי הנה ילדה קטנה, מארץ שקויית מים, מבין יערות אפלים ונהרות. הוא בן המקום ואני מהגרת. ולעולם אהיה הזרה, שעורה אינו סובל את צריבות השמש ועיניה זקוקות להגנה מפני האור החזק. והשפה. השפה האחת שיש לו ושבה הוא חושב וחולם ומדבר ומתפייט ובז לכל שפה אחרת, לעולם לא אהיה כמותו כי שפת אמי שונה מאד ואני דוברת אותה וחולמת בה וכותבת אותה.

רבצתי גם אני בצל. כורכת את השמלה סביב ברכיי ותוהה. הטיול יהיה קשה, מעין שיעור השתייכות למולדת הזו שאני עתידה לחיות בה כל ימי חיי, ואין לי אלא לעמוד בתלאות הדרך. גם אם עורי ייצרב, והלא לעולם לא יהיה שחום, כי השמש הצורבת הופכת אותו לסגול, אעמוד במשימה ויהי מה, ויהי מה.

שמאי חזר ופיו שופע תיאורי מעשיו באותו מסתור, וכל תלאות הזבובים והסירחון, ויואל גער בו בצחוק ואמר לו שאפילו חתול מכסה על צואתו, ושעוד במדבר נצטוו בני ישראל לכסות או לקבור את מעשיהם לבל יציקו להם הזבובים והמחלות.

– באמת? אמר שמאי – באמת?

– כתוב בתנך –

– מה שאתה זוכר –

– ספר דברים פרק כג פרשת כי תצא – “ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרתה בה ושבת וכסית את צאתך.”

– פלאים פלאים – התפעל שמאי – מה שאתה זוכר.

– תנך, למדנו בקיאות.

– מימיי לא קראתי את הפרקים האלה, לא כל שכן אינני יכול לזכור אותם.

– ומה היה שמו של מי שהבקיע לקבוצת טוטנהם אתה זוכר?

– טוטנם – תיקן שמאי – טוטנם, ולעס את לסתו התחתונה.

מעט מעט התחיל הרעב להציק לנו והשעה עברה לה וכבר השמש נטתה למערב, ואין משאית ואין מכונית ואנה אנחנו באים?

ואז, מעשה פלאים הופיע באותה מאורה יזהר פפר, מכר ותיק, שכן שלי מבית הכרם, שבא לחכות למשאית כמונו. התחבקנו וטפחנו על השכם וסיפרנו לו לאן פנינו, והוא סיפר לנו שהוא קיבל חופשה מן הקורס והוא נוסע לעפולה אם תזדמן מכונית. אמרנו לו שאנחנו רעבים, ומייד הופיעו פרוסות לחם ובקבוק מים וכמה עגבניות וחתיכת חלבה, וכולנו יצאנו מבין משוכות הצבר לחכות למכונית.

ופתאום על השביל עמד לו חמור, קטן כמו עייר, רתום, מעורר רחמים, תועה ואבוד, השקים שעל גבו החליקו והיו תלויים רפויים לצד אחד. הסתכלנו מסביב סביב שמא נראה את בעליו, או עדר עזים או חמור נוסף, אלא שלא ראינו דבר. מה יהיה על היצור העלוב הזה, עזוב ונשכח? לא עלה בדעתנו דבר טוב יותר לעשות בו מאשר להצטלם אתו במצלמה הקטנטונת ששמאי הביא לטיול. ואמנם הצטלמנו, שמאי עם כובעו, כובע הפנמה הלבן ויואל ובלוריתו השחורה המתנפנפת ובתווך החמור הקטן ומשאו השמוט. צוהלים וצוחקים על לא דבר, שיתפנו גם את יזהר פפר בחוויה וגם הוא הצטלם אתנו. אחר כך עשינו כמיטב יכולתנו להסיט את החמורון מן הדרך לבל יידרס. אלא שהוא, כדרכם של חמורים סרב לזוז ממקומו, ואנחנו פתחנו בכל ידיעותינו בערבית, חרחרנו לו וצקצקנו לו בלשונותינו וקראנו לו ג’חש, דחפנו אותו ויואל משך בזנבו עד שהלה התמרד והתחיל לבעוט ולבסוף נער נעירה גדולה והלך לאן שהוא, מקום לא ידוע לנו.

ואז באה משאית, היא נוסעת לעפולה. ושוב ניתן לנו מקום בין שקים וארגזים, ומאחר שכבר היינו עייפים מאד, לא היו לנו טענות ומחרישים נסענו בדרך המשובשת לעפולה.

עפולה אבוי. איזה גבב עלוב של צריפים אפורים וכביש אחד סלול. וחום כבד ומחנק, וריח עז של ביוב.

הרכבת עוברת פה ויש לה תחנה.

יזהר פפר מיהר אל תחנת הרכבת בדרכו לחיפה. הוא הצביע על אחד הצריפים ששלט גדול היה תלוי עליו לאמור “פנסיון ומלון ינקלביץ” ואמר שאין בלתו. נפרדנו ממנו בחיבוק גדול ובאיחולים טובים לימים שיבואו ובתקווה להתראות, להתראות.

הלכנו איפוא למלון ופנסיון של עפולה. כבר בחוץ נדמה היה לנו שלא מחכה לנו כל טובה מן הצריף העלוב הזה. ואמנם, את פנינו קידם מר ינקלביץ, איש כבן חמישים, פניו צרובות שמש וקמוטות ועיניו קטנות וחשדניות, לבוש במכנסים רחבים ממידתו שקשורים למתניו בחבל, וגופיה שלא ראתה מים וסבון זה עידנים. הוא לבש סינר כחול מקופל על ביטנו וקשור על גבו מעשה בעל פנסיון. הוא הסתכל בנו ופניו הביעו פקפוק.

– יש לכם כסף לשלם?

– נשלם.

בחדר האוכל האפלולי שרתה נערה שמנמנה. ביקשנו לרחוץ את הידיים וביקשנו מגבות.

היא הביאה ממקום שהוא מגבת אחת לשלושתנו. רחצנו את האבק מעל ידינו ובלית ברירה ניגבנו שלושתנו את הידיים במגבת האחת.

ביקשנו לאכול.

על יד שולחן מכוסה בשעוונית כהה עם ציורי ורדים ורודים הוגש לנו מרק תפל בצלחות של פח ונזיד של תפוחי אדמה וחצי כיכר לחם חמצמץ. ישבנו שלושתנו על ספסל אחד ואכלנו במיאוס.

בחדר שהוקצה לנו היו שלש מיטות ברזל ועליהן משהו מעין מזרון שהסדין שהיה פרוש עליו נראה משומש ומכתם. החדר היה חם ומחניק ומסריח נסינו לפתוח את החלון אלא שגם דרך החלון פרץ אויר מרעל בריח של ביוב. לעומת זאת היה בחדר כיור וברז ואפשר היה להדיח במים את טעם הארוחה של המלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה.

עקוצים וחבולים מפשפשים שמררו לנו את הלילה ביקשנו בבוקר לשתות קפה אלא שמר ינקלביץ, בעליו של המלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה, הודיע בקול זועף, שאין קפה, יש חלב אם אנחנו רוצים.

וכך עזבנו את עפולה בלי להתגעגע אליה לעולם.

הלכנו אל תחנת הרכבת וחכינו לרכבת שנוסעת מזרחה. מחוץ לתחנה כבר עמד עם רב, חברי קיבוצים, ומשפחות של ערבים, גברים נשים והמון ילדים צווחניים, שכולם נדחקו בפראות אל הפתחים וכל הקרונות התמלאו תוך כדי כלום, וגם אנחנו פילסנו את דרכנו ועלינו אל אחד הקרונות, ועמדנו דחוקים בין חברי קיבוצים ומשפחות ערביות עם סלים שטוחים שהכילו ירקות ופירות ועופות מקרקרים.

החזקנו בלולאות שהשתלשלו מן התקרה והתטלטלנו עם טלטולי הרכבת מקוים לא ליפול, וגם לא לדרוך לכל הסובבים על הבהונות. הצפיפות הייתה גדולה כל כך שאי אפשר היח לראות את החלונות ומה שנשקף בעדם.

ירדנו במקום לא ברור לאחר ששמענו קריאות – “עין חרוד, עין חרוד”. היה שם בית אבן קטן מקורה בגג אדום שנמשך לפני הבית ויצר מעין מחסה מפני שמש וגשם. מנהל התחנה עמד בחוץ עם דגל ומשרוקית, והכריז: עין חרוד.

שאלנו איך מגיעים למעיין והתחלנו ללכת בשביל שמנהל הרכבת הצביע עליו.

ראשון הלך יואל, קל וגמיש עם רגליו הדקות והשעירות, ובמרחק מה ממנו, מאחוריו, צעד שמאי, כובע הפנמה על ראשו והוא בועט באבנים שנקרו לו פעם בימין ופעם בשמאל אל תוך שערים מדומים, ומלווה כל בעיטה בהערה אן בקללה או בקריאת התפעלות.

אני הלכתי במרחק מה מהם, מתאמצת מאד שלא לפגר. איש מן השניים לא ניסה להתאים את הליכתו אל צעדיי. ואני לא עלה בדעתי לבקש מהם להאט את הקצב. אימצתי את כל כוחותיי והלכתי איתם. רגליי קצרות וצעדיי קטנים יותר וההליכה קשה לי, בהונותי ניגפות באבנים כי הסנדלים פתוחים מדי וסולייתם דקה. ואף על פי כן לעולם, לעולם לא אבקש שיחכו לי. יצאנו שלושה לדרך – שווים, ומי שקל לו קל לו, ואני בדרך הקשה.

את המולדת לומדים ברגליים לימדו אותנו בבית הספר ובתנועת הנוער.

לעתים אני שומעת אותם משוחחים, בינם לבין עצמם בלבד, בלא לשתף אותי. לרוב זה שמאי המדבר ויואל רק מהנהן בקול עמוק. הנושא הוא “האישה”, היצור השונה והמוזר הזה. לעולם לא שמעתי אותם אומרים שהם “אוהבים”, הם תמיד מעריצים, סוגדים, מתבטלים, מגורים עד כאב, תמהים למראה עיניהם, מתפוצצים מהתרגשות, מנסים לפענח את התעלומה. ופעמים רבות שמעתי אותם מחליפים רשמים מן הסרט “המלאך הכחול” עם גרטה גרבו. בתום הסרט, היו מספרים בהתרגשות, לא הלכו הביתה אלא התחבאו בין הכיסאות של בית הקולנוע וראו הצגה שנייה, את כל הסרט מן ההתחלה. אילו לא הציק להם הרעב היו משתכנים בבית הקולנוע ככוהנים במקדש ורואים את הסרט בלא הפסק, צמודים אל דמותה של האלה.

אבל יש בנות מחוץ לבית הקולנוע, בגימנסיה, בתנועת הנוער, גם הן שייכות למין “האישה” ששמאי פיסל את הפרוטומות שלהן, והן אלוהיות ונערצות, כאותן הנסיכות שרגלן אינה דורכת על האדמה והן שייכות אל הצריח שבמגדל הטירה, כאלה אלוהיות, כאלה מורמות מעם, כאלה עם גומות בלחיים ושער שופע, כאלה עם צוואר עגול שעורו צח ואלה עם עצמות הבריח, ומתחת לעצמות הבריח יש שדיים שנקראים “חזה” (ואיך קמה בו בשמאי הרוח לפסל את שתי הבליטות האלה שמעולם לא העז לגעת בהן). והאלוהיות האלה הלא עם כל זה הן משונות ולא מובנות ואי אפשר להתחבר איתן. למה אינן יכולות ללכת בקצב אחד אתנו? וכל מעיניהן –, במה הן מתענינות בעצם, בבגדים ובמיני בדים ותכשיטים, ומה יש לדבר איתן? אבל יש כאלה כל כך יפות כל כך יפות, הלב נכמר להסתכל עליהן. אבל לצאת אתן לטיול זה לא כל כך…

קשה לי, התרמיל מכביד על הגב. כף הרגל כואבת. זיעה מטפטפת לי מן המצח אל תוך העיניים ואין לי ממחטה לנגב. החולצה נדבקת לגב, אני צריכה להשתין ואין שיח ואין עץ משני צדי הדרך. שני הבחורים כבר התרחקו ואינני יכולה לבקש מהם למצוא לי מסתר. בין כה וכה לא הייתי מבקשת מהם, זה גם לא עסקם, הם לא יבינו כי להם אין בעיה.

סוף סוף ראיתי אגבה גדולה וקוצנית בצד הדרך. הנחתי את התרמיל. והלכתי אל מאחורי האגבה, השתופפתי ועשיתי מה שעשיתי.

הבחורים כבר הרחיקו מאד, אבל הדרך הייתה ברורה, לא היו פניות ימינה או שמאלה. הוספתי ללכת עד שהגעתי אל החורשה שיואל ושמאי כבר רבצו על אדמתה הלחה, בצל עץ אלון שעמד על שפת נחל דקיק, גם בריכה הייתה שם, בריכה קטנה, שמי הנחל הדקיק יצרו. שני ברווזים וברכיה אחת שכשכו במים והעלו קצף לבן.

היה קריר.

– איפה היית? כמעט שהלכנו לחפש אותך.

ריח של בשר נצלה עלה באפי.

בתוך החורשה ישבה משפחה ערבית, בצל אלון מצל, וצלתה בשר על גחלים.

ברכנו אותם לשלום.

– היית אוכל איתם? שאל שמאי.

– מה פתאום, מה עולה בדעתך.

– ולמה לא? שאלתי

– מה את יודעת מי הם ומה טיב האוכל שהם אוכלים, חסרה לך חולירע?

– למה אתה חושב שמקבלים מהם חולירע, הם נראים לך חולים?

– מה את יודעת כמה זה מלוכלך?

– ולא אכלת במלון ופנסיון ינקלביץ בעפולה?

– איזה ריח נפלא יש לאוכל שלהם.

– את רוצה ללכת לבקש מהם אוכל? –

– לא, לא, אני לא מכירה אותם ומה פתאום אבקש מהם אוכל?

הערבים ישבו במרחק מה מאתנו והסתכלו עלינו כשם שאנחנו בחנו אותם.

פתאום התרומם אחד הנערים הערבים וניגש אלינו ובידו שלוש פיתות מפוטמות בבשר וירקות ואמר: – תפדלו.

– אל תביישו אותו, אמרתי. התרוממתי ולקחתי מידיו את הפיתות ואמרתי בעברית תודה רבה, תודה רבה.

הערבי הבין מה שאמרתי ואמר משהו בשפתו ופנה והלך אל משפחתו. נופפתי למשפחה בידי והם נופפו אלי.

הפיתות היו טעימות להפליא ואנחנו היינו רעבים מאד. יואל הלך אל מקום המבוע ומילא את המימיות במים טהורים ואז השענו את ראשינו על התרמילים והשתרענו על האדמה הלחה. ועד שירדה עלינו שלווה פתח שמאי ושר בטררם – טררם –ט – ר – ר – – רם את הנושא הראשון של הסימפוניה מספר ארבעים של מוצרט, מולטו אלגרו, ויואל הצטרף אליו ושרק את הנעימה באוקטבה אחת יותר גבוה.

פתאום מלאה החורשה בצלילים זה בשיר וזה בשריקה, מוצרט, הסימפוניה מס' ארבעים מולטו אלגרו הפרק הראשון.

שכבתי לי אפרקדן על האדמה הלחה. מעלי היו צמרות האקליפטוסים ועלוותם המרשרשת, בחורשה אי פה אי שם צמח גם אלון שנראה חבוט ופגוע. בולבולים צייצו. דרורים ערכו אסיפה קולנית וקיפצו סביבנו בלא לחשוש מפנינו.

עין חרוד, ספר שופטים. הגלבוע וגדעון. איזה סיפור נפלא. בשלוש מאות המלקקים ש“שתו את המים מלקקים בידם אל פיהם” ניצח גדעון את מדיין ואת עמלק. כל השמות האלה הקדומים, העתיקים, שמות מימים אגדיים הנה הם קיימים עד היום, כאילו ריחפנו ודילגנו על כל אותן השנים והרינו כאן. עין חרוד והגלבוע, וגדעון השופט וכל מעלליו בימים ההם. בכיתתי היה תלמיד בשם גדעון אורשבסקי, ובתנועה היו יואש הרצברג, וזאב סמך, ואפרים וולמן, ובית השיטה וגבעת המורה. והנה אנחנו פה, יואל ושמאי ואני והמשפחה הערביה שקוראת אולי לכל המקומות האלה בשמות אחרים.

לפנות ערב חזרנו בדרך שבאנו בה ובאותו הטור. יואל בראש, קל כמרחף, אחריו שמאי בועט בכל מה שנבעט, וגם לועס את הלסת התחתונה ואני אחרונה, מתאמצת להגדיל את צעדיי.

כשהגענו אל תחנת הרכבת הקטנה, ששלט ועליו השם עין חרוד בשלוש שפות היה צמוד אל קיר החזית שלה, (שלט שכלל לא הבחנו בו בראשונה) ראיתי פתאום מעבר לפסים, על דרך העפר הפונה צפונה את הפלטפורמה של גבע עם הפרד החום, וחיים העגלון המחוטט נוהג בה. פרצתי אל מעבר לפסים ושאגתי: חיים! הוא הכיר אותי מאז שעבדתי בגבע וקרא בשמי בשמחה.

– מה את עושה פה?

– אני בטיול עם עוד שני חברים ואני באה להתארח בגבע ליום או יומים.

– איזה יופי! רבים ישמחו לקראתך. יעקב הוא עכשיו מרכז המשק, ושמואל ולוטה, כולם ישמחו. אני פה כדי לאסוף את החברים שבאים ברכבת. וגם אתם תוכלו לנסוע אתי.

שלושה בחורים ושתי בחורות באו ברכבת ועלו על הפלטפורמה עם מטלטליהם.

יואל התפרקד על המשטח הרעוע, ושמאי ואני ישבנו על שוליו ורגלינו מתנדנדות, כמעט נגררות על האדמה.

הכול השתנה כאן מאז שעזבתי. משני צדי הדרך נטועים כרמי גפן וכרמי זיתים שניטעו כנראה בשנה שעברה, מטופחים, שמורים, עשויים במיטב החקלאות החדשה המדעית. הגפנים מודלות, הזיתים חרושים ומשודדים, אין עשב בר נראה. אדמה נקייה. התוצרת תישלח אל חנויות היוקרה בערים. מעולם לא השיגה ידה של אמא לקנות ענבים מעמק יזרעאל.

פתאום זכרתי את אמא, קטנה וכפופה, יושבת בכל ערב במטבחון הזעיר, על יד השולחן שבעל הבית אילתר מקרשים שמצא באתר בנייה סמוך, רושמת בפנקס השחור באותיות גותיות את יכולותיה

– למכולת

– לשכר דירה

– לנפט

– לתיקון נעליים

– לנסיעות באוטובוס

– לבולים על המכתבים לחו"ל

– למנוי לספריה

– לקונצרט.

יש לה קרובים אמידים בוינה ובבלגיה היא אפילו חשבה לבקר אותם ולקחת גם אותי איתה, אבל מלחמה עומדת להתרגש על אירופה, ואותם הקרובים עומדים לנוס על נפשם לפלשתינה.

* * *

קורה, שבנסיעה ארוכה יושב על ידך מישהו זר, שלא ראית אותו מעולם, ושאולי לעולם לא תראי אותו עוד. ורק בנסיעה הזו אתם יושבים זה בצד זו, קרובים קרובים, והוא שואל אותך לאן את נוסעת, ואת שואלת אותו לאן אתה נוסע, ואת תוהה למה אדם נוסע למקום כזה, והוא פותח, עיניו שטופות דם וקולו חנוק, וכשהוא מתחיל לדבר נפרם בתוכו משהו, והוא מספר. ומה שהיה עד הנה תפור וסגור ומגוהץ – פורץ ויוצא. כל התיסכול, כל האכזבה, האומללות, האין מוצא, הדרך שנשתבשה והשער הסתום עד יאוש, הכול נשפך כאשד באותה נסיעה, לא רואים את הדרך ולא שמים לב למה שקורה מסביב, כי הנוסע שעל יד, מוסיף לספר בקול חנוק ועיניו אדומות. ולא רואות.

אני הייתי לו אוזן בלבד. לא שאלתי לשמו והוא לא שאל לשמי גם כשירדנו וגם כשאספנו את המזוודות ונפרדנו.

לא ראיתי אותו עוד.

הלוואי וישב על ידי היום איש כזה זר.

לאן אתה נוסע? לאן את נוסעת? לאן כל הטיול הזה? ומה יהיה כשנאסוף את המזוודות? כשייתם הטיול ונלך איש לדרכו, אולי לא ניפגש עוד לעולם.

* * *

גם חצר המשק של גבע נשתנתה מאז שעזבתי. נבנה חדר אוכל חדש, גדול, במקום הצריף העלוב שהיה כאן לפני כן. גם בית דירות נבנה, והגינון, והעצים, והסדר, משפחות וילדים ישבו על הדשא. ידה של לוטה בשינוי הזה. היא כפתה אותו עליהם, ייקית כזו, תמהני אם סלחו לה את היותה עולה חדשה. החצר משדרת אמידות, שלוה ויציבות.

חיים עצר על יד המזכירות, וכולם ירדו. חיים אמר לי שיעקוב הוא עכשיו מזכיר המשק. על כן השארתי את יואל ואת שמאי בחוץ ואני נכנסתי לראות את יעקוב.

הוא קם לקראתי ופרש את זרועותיו וחיבק אותי ואימץ אותי אל גופו בהתרגשות.

– איך?

– בטיול.

– לבדך?

– לא, עם שני חברים.

– לכמה זמן?

– ללילה הזה.

– בלבד? ומתי נדבר?

– נדבר הלילה.

הוא דק, פניו צנומות, עיניו הירוקות והשקועות בארובות, עמוקות, מביטות בטוב אין קץ.

שפתיו מחייכות, מפייסות, ואף כי מעולם לא ניגן על כל כלי שהוא, יש לו ידיים של כנר, עם אצבעות דקות וחזקות.

כשעבדתי בגבע הוא היה לי ידיד.

יעקוב יצא אתי, התוודע אל יואל ואל שמאי והוביל אותנו אל דירה שתושביה הקבועים יצאו לחופשה, הסביר לנו שיש סדינים נקיים ומגבות, ושהשרותים צמודים לדירה, והזמין אותנו לבוא לחדר האוכל כשיישמע צלצול הפעמון שקורא לארוחת הערב.

מקלחת! איזה תענוג. עמדתי מתחת למים הקולחים ולא רציתי לסגור את הברז. גם יואל ושמאי התקלחו וגם אפשר לכבס את הבגדים הצואים, ואפשר לתלות אותם לייבוש, על מנת שיהיו מוכנים למחרת.

עם צלצול הפעמון הלכנו לחדר האוכל. יעקוב חיכה לנו והנחה אותנו לאחד השולחנות שמספר חברים כבר ישבו משני עבריו על הספסלים. על השולחן שהיה מכוסה בשעונית פרחונית עמד תרווד ובו מרק, כמה צלחות מאמאיל, סלסלה עם לחם פרוס וצנצנת ובה סכום לכל הסועדים וכן קנקן עם מים וכוסות. מן הפתח הפתוח אל המטבח יצאו אנשים דוחפים עגלות הגשה עמוסות בצלחות ובהן תבשיל של ירקות שחולק לכל סועד וסועד, וגם קערה לבנה שהכילה אשכולות ענבים הובאה והושמה באמצע השולחן שנראה עכשיו מזמין ומעורר תאבון.

הצגנו את עצמנו והחברים קראו איש בשמו ולחצנו ידיים. יואל היה חתום סבר ופיו היה פקוק ואילו על שמאי צלחה הרוח, ועם שהוא מוזג לעצמו מרק, התחיל לספר את סיפורי הגימנסיה, המורים והמורים הפרטיים והתלמידים ומעשי הקונדס, ותעלולי התלמידים, וכל הסיפורים יצאו מפיו רעננים וטריים, והחבורה הצעירה שסביב השולחן לא ידעה את נפשה מרוב צחוק. הם התפתלו והטלטלו וטלטלו את השולחן עד שקנקן המים התהפך וניגר על השולחן, הרטיב את הלחם ואת מכנסי החברים שנסו שואגים מצחוק.

גם יעקוב צחק עם כולם וגם יואל צחק.

כשגמרנו לאכול הזמינו אותנו החברים לשבת על הדשא. יואל ושמאי הלכו איתם ואני הלכתי עם יעקוב לחדר המזכירות. לא ידעתי אם אזנו עודנה כרויה אלי, אבל אני רציתי לדבר. ישבנו משני עברי השולחן, ואני דיברתי.

סיפרתי כמה קצרה ידי ואיך קשה להיות ענייה. גם חדר משלי אין לי עוד, אין לי מקום לצייר או לכתוב בו כי אחי חזר מלימודיו בחו"ל ולקח את החדר שלי. גם האפשרות ללמוד בבצלאל ולהתפרנס בעת ובעונה אחת נגמרה. ויואל הוא חבר וגם לא חבר, אין עתיד אתו מלבד במכתבים. והדודים מאירופה שהשלכתי את יהבי עליהם, אוספים בחיפזון את מטלטליהם ובאים לפלשתינה. ואמי כבר נמוגה מפניהם מפחד הביקורת שיטיחו בה, בה ובילדיה. ברחתי לטיול הזה אבל הוא לא עזר לי להפטר מהרגשת החנק, וממראה המנעולים התלויים על כל פתח שאני מנסה להיכנס בו, ליד השלט:

אין כניסה

אין כניסה.

הקשיב ואז, בקולו השקט שאל אם שכחתי את עליית הנוער שגבע קלטה. ושאני לימדתי אותם עברית כשהייתי מורה כאן, נערים ונערות עקורים, מבוהלים, שפתאום חייבים לדבר בשפה זרה להם, לחיות במקום זר, במנהגים זרים, מנותקים מהורים ואחים וחברים, מנותקים ממקום הולדתם מביתם וכל אחד מחדרו הפרטי בבית, וכאן הם גרים במגורים המשותפים בלי פינה של כל אחד לעצמו. המדריכים דוברי הגרמנית הם המשען האחד והיחיד לעקורים האלה, הם הממלאים את מקום ההורים שנשארו שם, הם האוזן הקשובה והלב הפתוח. תפקידם קשה, קורע לב. כמעט קשה מנשוא. אנחנו רואים בנערים ובנערות האלה קבוצה, קוראים להם “הם”, קוראים להם “עלית הנוער” אבל הם איש איש לעצמו, נער לעצמו, נערה לעצמה, מתפתלים, לפחות כמוך, למצוא את דרכם כאן בנכר התובעני הזה.

שמעתי ולבי נעשה כבד עוד יותר. הלא הכרתי אותם כשהייתי בגבע. ואת כאבם נשאתי אתם. ולא שכחתי. ומה לי כי אלין, איך אני מעזה?

דיברנו שעה ארוכה מאד. קשה לי וקשה לו, וכמעט אין פתרון אלא לשאת את מה שמוטל עלינו ולקוות לימים טובים מאלה. אחר כך יצאנו אל הדשא ושכבנו ופנינו אל השמים המוארים בכל הכוכבים המרצדים להם על פני האפלה, רוקדים בקבוצות ומסתחררים יחידים, והלב נוהה אחריהם לבוא ביניהם.

כל לפני הצהרים למחרת הסתובבנו בגבע. יואל הלך לשוטט בכרם ושמאי הלך לאורווה לראות את הסוסים ואני ישבתי עם אינגה ועם אדית ועם לוטה שהיו תלמידותיי כשעבדתי בגבע ונתתי להן לדבר ולספר ולהתייעץ. – כל כך קשה, כל כך מפחיד, מכתבים מן ההורים מגיעים רק לעתים רחוקות והם תמיד תמיד מלאי דאגה גם לאלה שנסעו וגם לאלה שנשארו. מכתבים דומעים, אכולי געגועים ופחד.

לא הייתה נחמה בפי לבד מדברי ידידות ואהדה.

הנה גבע שוב נגמרת לי ואני עוזבת אותה, היה טוב כאן, תמיד טוב לי כאן, אבל אני עוזבת.

יעקוב אמר לי שחיים והפלטפורמה שלו נוסעים כמה פעמים בשבוע לשרונה, נקודת ישוב חדשה, חומה ומגדל, שמיושבת על ידי קבוצה גדולה של חניכי עליית הנוער חלקם של גבע, והיום הוא היום שהוא נוסע לשם ואם אנחנו רוצים נוכל לנסוע אתו.

בצהרי היום, כשהכביסה שלנו כבר הייתה יבשה, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות, עלינו על הפלטפורמה ונסענו לשרונה. חיים דיבר אל הפרד בלשונו והלה טופף ברגליו הגסות וסחב את הפלטפורמה ואת כל מה שהוטל עליה. שוב ישבנו בשולי הפלטפורמה, רגלינו מתדלדלות חופשיות עם כל מהמורות הדרך. נסענו ברמה שטוחה וריקה, התירס כבר נקצר ולא היה לעין במה להאחז. שמאי ויואל פצחו בקורטט של בטהובן, זה בשיר בטר־ר־ר־רם, וזה בשריקה, והזכירו את רגולנט בעל התקליטים שהיה חסר בקהלם.

בשער של שרונה עמדה נערה עם רובה על שכמה וקיבלה את חיים, שהביא אספקה ומכתבים בהתלהבות רבה. היא שאלה כמובן מי אנחנו, ושמי היה ידוע לה כי חלק מחניכי תנועת הנוער שהתיישבו בשרונה היו לפני שנתיים תלמידיי בגבע.

אלא שפרט לשומרת בשער ולטבחית במטבח לא היה איש בישוב החדש. החברים כולם יצאו לעבודה. חלקם לשדה וחלקם לעבודת סיקול שהקרן הקיימת סיפקה להם, למתישבים החדשים. מקום העבודה רחוק למדי משרונה והם ישובו רק בערב.

לאחר ששתינו מים ומילאנו את המימיות החלטנו על כן ללכת ליבנאל, מרחק חמישה שישה קילומטר משרונה. נפרדנו מחיים ומן הנערות שבתוך החומה. ויצאנו לדרך.

איך יכולנו להשאיר את שתי הנערות האלה לבדן בשממה הנידחת? איזה אומץ לב יש להן. ואולי כל הישובים מסביב קשובים אל הנקודה החדשה הזו, שלא יבולע לה? כמה ישובים יש מסביב? והמרחק הוא תמיד כמה קילומטרים. ואיך הם מתקשרים? חוטים עלובים של טלפון שדה הם הם שמבטיחים קשר של שעת חרום, איזה תעוזה ואיזה אומץ!

דרך עפר הוליכה מזרחה. הרמה שגידלה שלף של תירס ודרדר סורי ומיני קוצים אחרים פלטה חום מייבש והאדמה צרבה את כפות הרגליים. חמישה שישה ק"מ אינם מרחק נורא, אלא שהמרץ שבו התחלנו את הליכה עזב אותנו די מהר, וכשהתחלנו להתנהל לאיטנו נראה המרחק נורא.

ואז, לאחר שגררנו את רגלינו מתוך עייפות מתגברת, פתאום הגענו אל שפת הרמה, ולרגלינו השתרעה פתאום, במפתיע, לא צפויה, ממש פתאום, לגמרי פתאום – בקעת יבנאל, ומתחתיה בקעת הירדן עם קצה קצה של הכינרת, והרי הגולן מעבר לירדן כחולים סגולים ועוטים אובך דק, ובצפון פסגת החרמון.

נעתקו מלים מפינו. ורק יואל, שליבו עלה על גדותיו התחיל לצעוק:

– הביטו

– הביטו

– הסתכלו

– תראו

– תראו שם

– תסתכלו שם

– שם שם

– והנה קצה של הכינרת

– אלוהים אדירים

– אלוהים אדירים

– וכי יש בעולם מקום יפה מזה!

עיניו מלאו דמעות והוא ישב על אבן בצידי הדרך, מזועזע מן המראה, בלא כוח להוסיף ללכת.

מעט מעט הפך האובך לאבק ורוד ובשולי השמיים עלו עננים קטנים לבנים עם אימרות של זהב וצללים פשטו בעמקים.

יואל ניתק לבסוף והתחלנו לרדת לכיוון יבנאל. כבר הייתה אפלולית אבל יואל זכר את הדרך מאז שהיה מורה ביבנאל. עם חשכה הגענו לבתים הראשונים, הבתים השחורים שבנויים מאבני בזלת, ואל האקליפטוסים הענקיים שבחצרות. יואל הלך והתרונן, קרא בשם כל בית, וידע כל רפת, אורווה ולול, ואת שמות האיכרים הם ובניהם.

ביתה של חיה ברוכה, הבית שיואל גר בו כשהיה מורה ביבנאל, היה חשוך והשער לחצר היה נעול. ממטרה אחת הסתובבה מאחורי הגדר. שאלנו איש שעבר ברחוב מה קרה לחיה ברוכה, והוא אמר שהיא עזבה את יבנאל והשאירה רק תימניה אחת לשמור על הבית ועל החצר. אולם יואל לא אמר נואש, הוא מכיר את המושבה, והלכנו בעקבותיו אל בית סחין, דפקנו על הדלת ושאלנו אם עטרה ישנה. נענינו שעטרה נסעה לירושלים, אך ברגע שהגברת סחין, עטופה בסינור לבן על כרסה הגדולה, כשידיה טובלות בקערה מלאה בצק, ברגע שהכירה את יואל הניפה את ידיה המבוצקות ושאגה: – תראו תראו מי בא! יואל, יואל, תיכנס, ומי עוד אתך? החברה מן ימים ההם? כבר התחתנתם? לא התחתנתם עוד? למה אתם מחכים? מאין אתם באים?

יואל הציג את שמאי, סיפר על הטיול שלנו, שאל לשלום כולם ואמר שאנחנו מבקשים להשאר עד למחרת.

היא הזמינה אותנו ברוחב לב ובאדיבות, כאברהם אבינו בשעתו שלחה אותנו להתרחץ עד שתערוך לנו שולחן.

עד כה ועד כה חזר בעל הבית, טפח ליואל על השכם ולחץ את ידי ושאל – נו, כבר התחתנתם? לא? למה?

ערכו לנו שולחן כיד המלך, לחם מאפה בית, וחמאה וגבינה תוצרת הבית, וחביתה גדולה וזיתים ועגבניות ובצלים ולבנה ותה וריבת שזיפים.

וכשהשמועה עשתה לה כנפיים החלו לבוא כל צעירי יבנאל שהכירו את יואל בשנה שלימד בה, טפחו על שכמו ולחצו את ידי ושאלו – נו, כבר התחתנתם? לא? למה?

בא דוחובנר ובא לרנר ובא פרץ ובאו כל מיני כפופי גו שלא קלטתי את שמם. נוכחותו של יואל יצרה אוירה חגיגית, ישבו ליד השולחן והתכבדו בתה ובמאפה בית, ודברו על חקלאות ועל השמירה שיואל לקח בה חלק כשגר ביבנאל. ודיברו על סוסים וגם על כדור רגל. ברגע שהחלו לדבר על המשחק התעורר שמאי שישב עד אז משועמם ושקוע באכילה (לבנה וזיתים עם ריבה, אין מאכל כביר מזה) והעיר שהוא היה זמן רב באנגליה וראה משחקים נהדרים ושחקנים גאונים. תשומת הלב כולה פנתה מייד אליו, והוא קרא בשם כל המועדונים החשובים וגם ביטא את שמם נכון לא כמו שכותבים אותם בעברית אלא כמו שמבטאים אותם באנגליה. ואז נזכר באחד המשחקים המפורסמים, שכל אנגליה וכל העולם דיברו עליו, וכדי להדגים ברורות לקח שתי כוסות והציב אותן בקצה השולחן להיות שער, וגילגל כדור מפרוסת לחם, והציב את הקבוצות היריבות על השעוונית הפרחונית ובעזרת עשר אצבעותיו הדגים איך בעט ההוא ברגל שמאל והכדור הגיע כמעט אל הרחבה אבל השוער נגח אותו בראשו והחזיר את הכדור למגרש ואז השתלט אותו גאון על הכדור, כיוון ובעט ברגל ימין והכדור עף בין רגליהם של כל השחקנים שהיו מרוכזים לפני השער, פגע בשער והתגלגל פנימה מעבר לידיו של השוער שנפל אפיים ארצה. וגו––ללל, גו––ללל גו––לללל––– לתדהמת כל הקהל העצום שישב ביציעים. ואיזה תרועה קמה אז ואיך נשאו את אותו גאון על כפיים. אותו משחק לא ישכח לעולם. לעולם לא ישכח משחק כזה.

כל הבחורים הצעירים וגם כפופי הגו הריעו. איזה יופי, איזה יופי. איפה אנחנו ואיפה אנגליה, איפה אנחנו ואיפה אנגליה. איזה יופי איזה יופי, ואתה היית שם? איזה יופי!!

ישבנו עת מרובה עד שעיני כולם החלו להעצם, אז קמו כל האורחים ונפרדו בלא חשק.

והגברת סחין הציעה לנו את המיטות עם סדינים מעומלנים ומגוהצים וריחניים.

ישנתי עמוק. התעוררתי עם אור ראשון ויצאתי החוצה. השמש התחילה לבצבץ מאחורי הרי גולן והעמקים הלכו והצטבעו בורוד ואדום. היה הוד מרגש על פני הבקעה שלרגליי ורחש של רוח בוקר בעצי האקליפטוס מעל לראשי.

ליד שולחן ארוחת הבוקר התחלנו לתכנן את המשך הדרך. סיפרתי להם שבקבוצת כינרת נמצא עכשיו בן דודי שעלה זה לא מכבר מבלגיה עם זוגתו הטריה, הם נמצאים שם בהכשרה, ואני הבטחתי לאמי שאבקר אצלו אם אזדמן לסביבה. ויואל אמר שנח נפתולסקי הוא ידיד של הוריו והוא אחד ממיסדי קבוצת כינרת.

נפרדנו ממשפחת סחין בברכות ובתודות, וד"ש לעטרה (הוי כמה היא תצטער שנסעה לירושלים דווקא כשאתם באתם לבקר!) ויצאנו לרחוב לחכות לאוטובוס שנוסע לטבריה ויוכל בודאי להביא אותנו לקבוצת כינרת.

כשעלינו לאוטובוס קיבל את פנינו הנהג, אותו נהג שיואל ואני נסענו אתו לא פעם, טפח ליואל על השכם ושאל –נו, כבר התחתנתם?

את אותו בן הדוד שאני הולכת לפגוש בקבוצת כינרת לא ראיתי מימיי. ובכל זאת אני עוינת אותו ולא אוהבת אותו בלשון המעטה. הוא גדול ממני בכמה חדשים, נולד וחי בביתם של יהלומנים עשירים באנטורפן, וכל בגד שנתבלה עליו נשלח אלי ואני הייתי אמורה להתפעל ולכתוב לדודים מכתבי תודה יפים. אלא שהבגדים מעולם לא מצאו חן בעיניי, המעילים היו קצרים והחולצות לחצו בבית השחי. וכשנחה על אמי רוח החינוך, הייתה מביאה את הילד ההוא לי לדוגמא, שאשמע ואלמד, שכן הוא יפה וחכם ותלמיד מעולה ובן יקר, כליל השלמות. אלא שאני כלל לא רציתי להיות דומה לו וגם את בגדיו לא רציתי ללבוש. וכשבגרנו והוא נשא אישה ובא אתה לפלשתינה והלך לקבוצת כינרת להקים בית לעם היהודי, מלאה אמי רוח ציונית וקיוותה שאלך בעקבותיו.

תפסנו מקומות ליד החלונות הפונים מזרחה והיינו צמודים אליהם נפעמים מן המראה. האוטובוס זחל וירד ובפניות החדות חרק ושרק ועצר פתאום עד שכל הנוסעים נפלו קדימה ונאחזו בכל מה שאפשר היה להאחז בו.

הנהג עצר ליד צומת שממנה הובילה דרך אל קבוצת כינרת. ירדנו והתחלנו ללכת בדרך שהנהג הצביע עליה. יואל אמר ששני חברים של הוריו חיים בכינרת, נח נפתולסקי ובן־ציון ישראלי, שני שמות שאגדות נכרכו סביבם, מעמודי התווך של המפעל הציוני, שעבדו תקופה קצרה בחולדה וברחובות, ועכשיו הם חיים בכינרת ועוסקים בהפיכת החקלאות הפרימיטיבית לחקלאות מתקדמת, מבוססת על מחקר, יואל דיבר עליהם בהערצה ובחיבה, ושמאי הנהן אחריו, ולעס את לסתו התחתונה.

נעמי סמילנסקי

מישר 2009

חיים לא היה יפה תאר כשהיה נער, עור פניו היה מלא פצעי בגרות, אבל היה בו משהו מקסים עד שכל הבנות של בית הכרם, בת־עמי קבל, וציונה טמס, וטובה רשבסקי ואפילו מיקה ויצמן, כולן היו מאוהבות בו. הוא היה בוגר ממני בשנתיים, והיה גר במעלה רחוב החלוץ. הוא למד בגימנסיה רחביה כמוני, בשתי כיתות מעלי. היו לו שני אחים, האחד בוגר שלמד כבר בחוץ לארץ, ואחד בן כיתתי שניסה למשוך את לבי, אבל לבי הלך אחרי חיים.

אהבתי אותו בכל תום נפשי הצעירה אהבה עזה שכמוה לא ידעתי עוד מאז.

בבוקר כשהיינו נוסעים באוטובוס המיוחד אל הגימנסיה הוא היה תופס תמיד את המקום הפנוי על ידי, והיה לוחץ לתוך ידי פתקאות כתובות ב“אבניבי” דברי אהבה שהיו סוד כמוס בינינו, וכשנפרדנו לכיתותינו הייתי נתקפת געגועים שלא יכולתי לעמוד בהם והייתי יוצאת באמצע השיעור והולכת אל שורת המעילים שהיו תלויים במסדרון ומרחרחת אותם אחד אחד עד שמצאתי את המעיל שנשא את ריחו של חיים והייתי מחבקת אותו ומנשקת בחיפזון וממהרת להסתלק משם שמא יראני מישהו.

ובערבים, בערבים רבים, היה חיים צד אותי ברחוב החלוץ על אחד הספסלים מתחת לקזוארינות המטוללות, היה כולא אותי בין זרועותיו ומנשק את פניי ואת זרועותיי ואת ירכיי החשופות, ורוטט היה ממשש את גופי מעל לבגדים ומתחתיהם, רועד וסוער, ולא היה מרפה עד שנשמעו צעדים ברחוב, ואז רק אז היינו מתנתקים בקושי, כל כך בקושי, ואני נחרדתי, תמיד, לנוס הביתה מפני זעמה של אמא.

הו אלוהים אדירים, כמה אהבתי את חיים, מאז לא ידעתי אהבה כזאת כל ימי.

ופתאום פשטה, לחרדתי, השמועה שחיים אוהב את חמדה פייגנבאום. שהייתה הילדה היפה בעיר.

אני למדתי עם חמדה מכיתה א' ועד כיתה ה' בבית הספר למל, והיינו הולכות הביתה באותה דרך, ולעתים ביום חם, הייתי נכנסת לביתה לפני שהמשכתי בדרכי. היינו חברות בנפש.

חמדה הייתה בתו היפהפיה של רופא העיניים המפורסם, (זה שחבקין כתב את מכתביו במכונת הכתיבה שלו והיה נכנס ויוצא בבית ההוא כבן משפחה), ושל אשתו שהייתה ממשפחת מיוחס, מן המשפחות המכובדות והעשירות בירושלים, אישה שכולה אצילות והדרת כבוד. גבוהה ודקה עם פנים צרים בצבע הזית ועיניים גדולות, וכל הליכותיה היו הדר. היא דיברה עברית כדרך הספרדים ביטאה את הח' והע', ואילו הפרופסור דיבר גרמנית.

הם גרו בפינת רח' החבשים ורחוב הנביאים, בחצר מגודרת חומה שהבית עמד בתוכה. החצר הייתה מטופחת להפליא, גנן ערבי שמר על הגן, שגדלו בו עצי פלפלונים ריחניים ופיסטוק־שאמי ועצי זית. באחת מפינות הגן הייתה גם גינת ירק: פול וכרוב וקישואים. וגם נדנדות וערסלים היו בחצר המגודרת חומה, ושביל מרוצף אבן הוביל אל הבית פנימה, ומשני עברי השביל פרחו וורדים ואיריסים, וריח הגן היה כריח גן העדן. רק באגדות יש גנים כאלה. וכשהייתי באה אל תוכו הייתה ישותי הקטנה והחולמנית הופכת להיות מלכה רבת פאר וכוח. חמדה הייתה מזמינה אותי אל הבית פנימה, שהכניסה אליו הייתה דרך אולם מרוצף באבנים גדולות מכוסות בשטיחים פרסיים, והמון כריות רקומות היו מונחות לאורך הקירות ולפניהן שולחנות נמוכים מעץ משובץ צדפים מלאכת מחשבת דמשקאית, ומגשי פליז על שלוש רגלים עמדו לרשות האורחים, ותמיד, גם ביום חם מאד הגישו שם מים קרים.

הבית ההוא היה לי, כל הימים שלמדתי עם חמדה בכיתה אחת, כחלום, כמפלט, כמנוחה, כפסק זמן מן המציאות האומללה שבה חייתי כל הימים. חמדה ואני אהבנו לשחק בחדר שלה העמוס צעצועים וספרים. תמיד השתהיתי בביתה, כי תמיד עיכבה אותי ולא נתנה לי ללכת, ותמיד תמיד הייתי מאחרת לשוב לביתי לחרדתה של אמא. היינו חברות טובות כול כך ואהבנו כול כך לשחק ביחד עד שלא יכולנו להיפרד ולי היה כל כך קשה ללכת מן הבית הקסום ומן הגן וריחותיו ומחדרה הנהדר ומנוכחותה האהובה של חמדה.

ידידותנו נמשכה עד כיתה ה' כשהיא עברה ללמוד בבית ספר פרטי, ואני נותרתי בבית הספר למל.

אבל הייתי פוגשת אותה לפעמים ברחוב, יפה יותר מיום ליום. עור פניה היה חלק וצבעו כצבע הזית, ורעמת שיער שחורה עיטרה את ראשה. לפניה המאורכים, כמו אלה של אמה, היה סנטר קטן ומתוק, ומתחת למצח הגבוה בערו עיניים גדולות, שקדיות, שחורות כמעט סגולות, – לא הייתה יפה ממנה. לפעמים הייתי הולכת בעקבותיה רק כדי להסתכל בה, בהילוכה המלכותי וברעמת השער הנפלאה שלה.

כשנפוצה השמועה שחיים אוהב את חמדה, בצער הנורא שירד על לבי פתאום, הייתי מציקה לחבקין, שיספר מה קורה בבית פייגנבאום ואיך חמדה ואיך חיים ואם כל זה אמנם נכון, וחבקין היה מספר לי הכול בפרטי פרטים כל מה שקורה שם בבית, הוא סיפר שההורים לא רוצים את חיים, לא יכולים לראות אותו לשלום, שהם אסרו עליו להיכנס לביתם, ואסרו על חמדה להיפגש אתו, וגם סיפר שיום אחד ברחה חמדה עם חיים ובדי עמל החזירו אותה וכלאו אותה בחדרה ואיימו על חיים לבל יעז להתקרב אליה.

אלה היו הדברים שאכלו את לבי.

אבל חיים לא הרפה ממני כלל, ואהבתי אליו חזקה מיום ליום. הוא הוסיף לשלוח לי פתקאות כתובות בצופן, היה צד אותי על הספסלים ברחוב החלוץ, ובשבתות היינו הולכים ברגל מבית הכרם אל ה“צריף” לפעולות של “התנועה”. בחצר של הצריף כשהפעולה הייתה נגמרת, והשמש נטתה מערבה, כשחצר הצריף כבר הייתה שקועה בדמדומים, מתחת לעצי הפיסטול, על הספסלים הרעועים היינו מתגפפים ואוהבים בסערה.

ויום אחד שאל פתאום: מה את חושבת, איך זה יכול להיות שאני אוהב את חמדה, אבל חושק בך ומתאווה אלייך? את עם העיניים המשגעות שלך פשוט מטריפה את חושיי.

העלבון שנעלבתי אז עודנו צורב בלבי. הכאב היה כל כך נורא שלא נרפאתי ממנו עד היום. אני קינאתי בחמדה שחיים אוהב אותה והרגשתי מובסת. אני לא רציתי להטריף את חושיו של אף אחד, אני רציתי רק שיאהבו אותי, רק שיאהבו גם אותי, אני רציתי רק ללכת בשנים, חבוקים, ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות הנוטפות טל ושיר השירים על שפתינו.

בסוף חודש שבט ירד על ירושלים קור נורא. בבקרים היו גגותיה של בית הכרם מכוסים כפור. הקזוארינות ברחוב החלוץ נטפו גלידי קרח, וכל הגבעות הקרחות מסביב נצצו ברבבות שברי זכוכית שהחזירו את אור השמש החיוור.

אלו ימים מספר שי' חולה ושוכב בביתנו. צפוף לנו, אבל אמי ואני מוכנות לארח אותו שכן הוא נחשב לבן בית אלו שנים מספר, חבר ואוהב, בן זוגי בעיני החברים כולם.

הוא חזר לא מכבר מבית הוריו ברחובות, שאליו נסע כשהפסיק ללמוד באוניברסיטה, וכבר לא הייתה לו דירה בבית הכרם. ואף על פי שגרונו כאב וקולו ניחר, בערו בו הרעיונות שהבשילו כנראה בהיותו שותק בבית הוריו. וכאן בבית, שטח את משנתו לפניי כל היום ועד שעה מאוחרת בלילה.

הוא הכריז שהוא אנרכיסט וניהיליסט. שלשיטתו צריך לבטל את כל הממשלות בעולם ולתת לכל אדם לחיות כאוות נפשו. כמובן שצריך לבטל את כל המוסדות כולם ולא צריך לשלם מסים לגוף כלשהו, כולל הממשלות והעיריות והמועצות למיניהן, ויותר מכל צריך לבטל את מוסד הנישואים. ואשר לו – הוא לא יתחתן לעולם.

ועוד היו לו דעות על העבודה בפרדסים. את העבודה בפרדסים, הטיף, צריך לתת לערבים, ו“הלאה המפגינים לטובת עבודה עברית”! הוא העריץ את דרכם של הערבים לעדור בטוריה, וחשב שתנועותיהם אינן נופלות ביופיין מיפי תנועותיו של הכנר המושך בקשת.

וגם על ה“אישה” היו לו דעות נחרצות ותיאוריות מגובשות. חמוקיה של האישה לדבריו הן המראה היפה ביותר בתבל, וזאת מעלתה הגדולה אבל היחידה. הוא גם מעריץ את האהבה אלא שאיננה אמורה להתממש. מי שאוהב צריך לאהוב ממרחק מבלי לגעת, אפילו בלי לדבר אל הנאהב. האהבה לדעתו צריכה לגבול בהערצה מרחוק מרחוק.

כל הדברים האלה נאמרו בלהט ובאריכות ובשכנוע פנימי והחלטיות.

בימות הקיץ, כשהחברים היו מתאספים על המשטח שלפני דירתנו, היו מקשיבים לדבריו בתימהון גובל בהערצה, אפילו כשהוסיף על כל נאומי האידיאולוגיה סיפורים מצחיקים, סיפורים מבית הספר והמורים והאוניברסיטה והסטודנטים או סיפורי הפרדסים, הפועלים והערבים והחמורים והכרכרות, תמיד הייתה הקשבה עמוקה לדבריו והתפעלות אין סוף. אבל ביום חורף קשה כזה, בחדר המלא אדי נפט מן התנור הקטן, לא הלך לבי אחר התיאוריות כולן, ועייפה מאד רציתי ללכת לישון.

מנומנמת שאלתי אותו: ואני מה מקומי בתוך כל זה?

את? את זה משהו אחר לגמרי, את נעמי ואין עוד בחורה כמוך או דומה לך בשום מקום. את אחרת ואת שונה מכולן, לא פגשתי אחת שתדמה לך, ואולי אין כזאת כלל.

רוחי הייתה רעה עלי מאד.

רוחי הייתה רעה עלי גם כי במזג האוויר הזה לא יכולתי ללמד שעורים פרטיים, וגם בית הספר שעבדתי בו במשרה חלקית היה סגור, ולא היה לי כסף לתת לאמי, ומהותה של ה“אישה” לא היה הדבר שהציק לי באותם הימים ולא עניינו אותי התיאוריות שנאמרו בהדגשה של מטיף ומורה.

מזג האוויר לא השתנה לטובה גם למחרת, אבל אמא יצאה לעבודתה וגם אני החלטתי לנסות את מזלי אצל אחת התלמידות הקבועות שלי. יצאתי באוטובוס העירה. חלונות האוטובוס היו מכוסים באד וצריך היה לנגב בו אשנב כדי לראות את החוץ. על גג האוטובוס תופף בזעם ברד מעורב בשלג.

התלמידה לא חיכתה לי, אבל אני החלטתי לחכות לה. תנור דלק בחדר היפה שלה שארון ספרים ענקי היה הרהיט העיקרי בו. בין ספרי האמנות הרבים, שאכלסו את ארון הספרים, אשר כולם הובאו מגרמניה, מצאתי את “תולדות האמנות הגוטית” שמשכה את לבי מאז, ישבתי על הריצפה ושקעתי בספר.

בשעה כלשהי חזרה בעלת החדר, אלא שבינתיים שקעה השמש. בחוץ כבר החשיך והשעה כבר לא התאימה ללימוד עברית, יצאתי על כן לחזור לבית הכרם. הרחוב היה שומם ושלג מעורב בברד ירד בלי הרף. החנויות היו נעולות וגם מתוך בתי הקפה לא בקע כל קול. משני צידי קינג ג’ורג' זרמו נחלים עכורים שהיה קשה לדלג מעליהם כדי להגיע למדרכה. בבתים הגבוהים היו התריסים מוגפים ורק העצים, סחופים מגשם ועקומים, כורעים תחת ההדף העז של הרוח, החזירו את אורות הפנסים באלפי ניצוצות.

הייתי רטובה. לבדי ברחוב הריק ומפוחדת. הרוח הפרועה שפרצה פתאום הצליפה את הגשם בחימה על העצים ועל הקירות ועל ראשי ועל פניי. נשאתי את רגליי, ונטויה קדימה רצתי בכיוון תחנת האוטובוס לבית הכרם.

באוטובוס ניקיתי לי פתח באד שעל החלון והדבקתי את אפי אל הזגוגית. פתיתי שלג ענקיים עופפו מתערבלים ונצמדים אל החלון עד שכיסו את כולו ואי אפשר היה לראות דבר. הנסיעה התארכה ונדמה היה שלא תיגמר כלל. לבסוף הופיעו מתוך הערפל הפנסים של בית הכרם, עטורים הילות קדושים ושולחים קרניים חיוורות לתוך האפלה. האוטובוס עצר בצומת רחוב החלוץ ואני רצתי בין השלוליות, ברחוב הריק מאדם, עד שהגעתי, מתנשפת, אל המדרגות היורדות אל דירתנו.

בבית דלק תנור ואמא הכינה אוכל. חסרון הכיס העיק עלי ולבי היה כבד.

ואז אמרה לי אמא שלי' עלה החום והוא עבר אל בית דודו לשכב שם.

הדירה הקטנה נתרווחה ודברי הנבואה ותיאוריות האהבה עם תורת האמת והחופש שככו בבית.

נכנסתי למיטה וניסיתי להתחמם.

הרוח הטיחה את הברד בחלונות. הקשבתי לקול הגשם הניתך על משטח הבטון שלפני דירתנו, קצוב וכבד. ופתאום תוך הקשב שמעתי בתוכי קול קטן שר את מסע החורף של שוברט, שר את הבית האחרון, על האיש עם תיבת הנגינה, עצוב, חסר תקווה, מעורר רחמים והזדהות עמוקה.

בלחש, ראשי תחת השמיכה שרתי בוכיה עד שעיני נעצמו וישנתי.

כעבור ימים אחדים, הלכתי אל בית דודו של י' ומצאתי אותו מחלים, צוהל וטוב לב. בחדר ישבה קבוצת גימנזיסטים, חניכים של ה“שומר הצעיר”. בן הדוד הכין סלט וריחו מילא את הבית רעננות מגרה, עגבניות ומלפפונים צעירים ובצל ירוק מן הגינה ופטרוסיליה ולימון ושמן זית ופיתות שהערביות הביאו מעין־כרם, סלט במסורת בית הדוד מעשה טבחות מעולה.

בחדר, בין כל החניכים של “השומר הצעיר” היה גם ידידיה חבקין שנמנה על חבורתנו אף כי היה מבוגר מאתנו בהרבה ושונה מאד. הוא היה איש קטן קומה ומצומק ועל גופו הקטן ישב ראש גדול וכמעט קרח, ובאמצע פרצופו הזדקר, מתחת לעיניים הבוערות, חוטם ענקי מאונקל כמו קרן, שהיה תמיד אדום וקצת מנוזל וקצת נוטף. חבקין היה מוסיקאי מתוסכל אבל בעל ידע רב במוסיקה. על כינורו הסדוק היה משמיע לנו את הפרטיטות והפוגות של בך שהיו לנו גילוי מלהיב, גילוי מרומם נפש שלא שיערנו שיש כמותו. הוא היה שר בקולו המאנפף בעודו מנגן בכינור ומסביר ונואם ומסביר ושר. מה לא הלבשנו על תורותיו עד ששמנו אותן אבני יסוד לחיינו המתחילים בתנופה סוערת!

חבקין היה גם אסטרולוג חובב והיה מפענח לנו את גורלנו הכתוב בכוכבים, וביחוד הקסים אותו גורלו של י' הכתוב בכוכבים והוא מזהיר ונוצץ וזוהר.

ידידיה חבקין גר בבית הכרם בדירת מרתף זעירה, שם היה מתרגם ומדפיס במכונת כתיבה את מכתביהם של הרופאים דוברי הגרמנית ועל זה הייתה פרנסתו. הוא אהב נערים, והיה מאוהב בעמיקם, נער צהבהב ושמן שלא שעה כלל אל אהבתו הבוערת. את אהבתו ואת יאושו וכאביו ואת אכזבותיו ותפילותיו היה חבקין מספר לי' בפרטי פרטים. גם לי היה מספר, בגרמנית ובאריכות, היה שופך את ליבו למרות היותי אישה. “את זה דבר אחר” היה אומר, “את חברה של י'.” וגם בידי אמא שלי היה מפקיד את סודותיו כי היא דיברה גרמנית כמוהו, והייתה מקשיבה אליו בהשתאות ובהרגשה שנפל בחלקה משהו שהופך אותה לחלק מן הקידמה של המאה העשרים.

בין כה וכה חילק בן הדוד את הסלט ואת הפיתות וי' שישב על ידי שאל מה עשיתי כל הימים האלה, ואז אמר:

ואני גליתי כאן בינתיים נעמי קטנה.

?

הוא הצביע על מריון שישבה בין החניכים. מנעימת קולו הבנתי שהוא נשבה ושהוא שבוי. לא היה לו מה לספר עליה אלא להתפעל ממראה הנערי, הליכתה הנמרצת ועורה הלבן שהילך עליו קסם.

מריון ישבה על הריצפה בין יתר החניכים ואכלה סלט. היא הייתה תלמידת תיכון לבנה כל כך עד שעורה נראה כולו חברבורות לבנות, וגם שערה היה לבן ועיניה הירוקות בלטו מאד בתוך הפנים הלבנים. עיניו של י' היו נעוצות בה בהתפעלות ואני שנאתי אותה ואת מראיה ואת נוכחותה המרתקת את י', וחשבתי שמתחיל בשבילי עידן חדש וטוב אעשה אם אמשוך את ידי מן העסק הזה ואלך לדרכי מהר ככל האפשר. הייתי נרגשת ולא ידעתי אם להסתלק מייד או לחכות ולראות איך ייפול דבר.

אלה היו הימים שבהם קראנו כולנו את כתבי זיגמונד פרויד, המעטים שהיו מצויים אז בשוק, וגם שמענו מפיו של שמעיה ומפיו של שמואל על התנסותם בטיפול פסיכואנליטי. י' התלהב מתורת החלומות מאד מאד עד שהיה מנסה את כוחו בניתוח החלומות של כל חבריו ובבדיקת זיכרונותיהם מינקותם ומילדותם והשפעתם על חייהם. הוא ניסה כוחו בחקר נשמותיהם, והיה לוחץ ומפגיע ודורש בקול סמכותי שיפקידו בידיו את ההגיגים הנסתרים ביותר שלהם, שיספרו לו הכול. עיניו היו בורקות, חוקרות ומחטטות ותובעות ומשכנעות לתת בידיו את מסתורי לבם של חבריו, מבלי שפתח את לבו מעולם.

בחדר שבו אכלו את הסלט הריחני לא הייתה החבורה מוכנה למתקפה של י' אבל הוא לא חל ולא הרגיש. הוא נעץ את עיניו במריון ושאל:

– מה את זוכרת מינקותך?

– ומה את זוכרת מילדותך?

– ומה את זוכרת מן הגן?

– ומה את זוכרת מן המשחקים ששיחקת?

– ומכתה א'?

– ומה יחסך אל אביך? ויחסך אל אימך?

– ומה חלמת הלילה?

כולם עצרו את נשימתם וחיכו לתשובותיה של מריון, אבל היא לא נראתה כמי שמוכנה לפרוש את חייה כאן לפני כל חניכי ה“שומר הצעיר”, ורק אמרה: אני זוכרת הכול.

תהיי מוכנה לספר לי?

נודע לי שהוא פגש אותה אחר כך פעמים מספר, אבל מעולם לא סיפר לי עליה דבר, ושמר בקנאות על סודותיה ורק חזר עד אין סוף על כל הגיגיו במה שנוגע לשוני שבין המינים וכמה יפה הדבר כשכל מין מגשים את הוייתו המיוחדת.

הגשם הוסיף לרדת וירושלים הייתה קרה ורטובה. לי' היו בחינות באוניברסיטה והוא נשאר בבית דודו עד לאחר הבחינות. את מריון ראיתי מפעם לפעם ברחוב ולא ידעתי מה להרגיש כלפיה וכלפיו. ידעתי שהיא נפגשת אתו וחשבתי שהיא נמשכת אל החקרנות שלו, אל החטטנות הפרוידיאנית הפורמת את הקרביים ומצמיתה את הנשאל אל השואל עד כדי התאהבות הערצה רתיעה ומשיכה גם יחד.

ערב אחד, כשחניכי השומר הצעיר התאספו בביתו של הדוד וגם י' היה שם, באתי גם אני ושמעתי את י' קורא לפניהם את “אידיליה של משפחה” של פטר אלטנברג. היה לו קול חגיגי ופנים קורנות והוא קרא כמי שקורא שיר מעל במת תיאטרון.

“ראיתיכם ילדים אמש, מסובים אל סעודת הערב, אבל את י.מ. לבושה היית במין כתונת לילה ונראה היה צווארך היפה. אכלת ובה בשעה היה לך מבט של קדושה. הרגשת שהייתי נכון לכרוע ברך לפנייך בשל יופייך העליון. אבל את ישבת בחוג משפחתך ושנותייך אך שתים עשרה, ואז הבית שבו אכלתם את סעודת הערב הפשוטה הפך למקדש. אז שרתי את המנוני אליך, שרתי אותו חרש חרש אל קרבי, אבל הוא נעשה כסערת אביב מתוך לבי בן החמישים”.

(פטר אלטנברג, פרוזה סקיצן, התרגום ג. שופמן, הוצאת שטיבל 1920)

הייתה שתיקה נבוכה עד שמישהו פלט: כביר!

ועוד כמה חניכים קראו: כביר! כביר! אדיר!

– – –

יצאתי מייד. נסה על נפשי מפני פטר אלטנברג ואהבת הילדות, ומפני קריאות ה“כביר” הנלעגות. בחוץ ירד גשם ואני רצתי ברחוב החלוץ הביתה. נכנסתי למיטה וחיכיתי שרגלי יפשירו.

אני אוהבת את י'.

אני אוהבת לדחוק את רגלי הקופאות אל בין רגליו החמות ולמשוך עלינו את השמיכה ולהירדם חמה ומוגנת.

אני אוהבת לרוץ איתו במורד הר כנען, לשיר ולצחוק עד כביש טבריה.

אני אוהבת לטייל איתו לאורך שפת ים המלח ולמדוד את כוחנו להימנע מלשתות מים מתוך המימיות.

אני אוהבת לקרוא איתו תנ"ך.

אני אוהבת להקים איתו גלי אבנים בראש הגבעות של בית הכרם ולכתוב עליהם במיץ עשבים שבועות אהבה ונאמנות לנצח נצחים.

וכל זה יאבד לי בגלל גימנזיסטית לבקנית, שיצאה מקומחת מרחם אימה וצדה את סקרנותו הנרגשת של י'? אני מתעבת אותה, את היותה, ואת הבהרות הלבנות שעל לחייה, ואת ה“שומר הצעיר” ואת פטר אלטנברג.

אבל כששאלתי את י' לפשר כל זה ענה לי וחזר על כל התיאוריות שדלה מספרי הלימוד של הפסיכואנליזה, על מהותה של האישה, ועל כוחה של האהבה, והוסיף עליהן את הרעיונות הסוערים שלו: שהאהבה אינה צריכה להיות ממומשת, שדי לגבר האוהב לראות את משאת נפשו, ולעולם לא לומר לה דברי אהבה, ולא לגעת בה אלא רק לחלום עליה ולהתגעגע. ונפלא בעיניו אם המעיין הפנימי המיוחד לגבר או לאישה יפרוץ ויבקש להיראות. ולדוגמא הביא את בלומה בת השמונה מכתה ג' שהייתה תלמידתו בשנה שעברה ושנשיותה שהנצה זה עתה, לפני שנפתחה למלוא פריחתה, הפעימה אותו, וכל ניד וכל תנועה שעשתה לתומה הייתה בהם להרגשתו אותה התממשות של הנשיות שהקסימה את ליבו של המורה הצעיר.

ואת זה סיפר לי ועיניו מצועפות.

ערב אחד, כשי' היה אצלי וישבנו על יד התנור, הופיע חבקין כולו נרגש, פדחתו נצצה מטיפות גשם ואפו הגדול זב, הוא התלחש עם י' ומדבריהם עלה שי' כתב סיפור על חבקין. על ערב שבו ישב חבקין בבית אימו של עמיקם אהובו, ובאו לשם גם שכנים וחברים, והאהוב היה קר ושווה נפש בעוד חבקין רטט ורעד, שיכור ממציאותו של עמיקם על ידו ויוקד מערגה וגעגועים, שנא את כל הנוכחים החוצצים בינו ובין אהובו ובייחוד את אורשנסקי, זה ראש ההגנה בבית הכרם שמגייס את הנערים לארגון שלחבקין אין בו דריסת רגל. י' כתב סיפור, את סיפורו של חבקין ועמיקם בכתב ידו הבלתי קריא ונתן אותו לחבקין שידפיס במכונת הכתיבה המהוללת שלו.

חבקין סיפר שהעתיק את הסיפור כמה וכמה פעמים וחילק אותו לידידיו וגם ניסה להביא עותק אחד במו ידיו לעמיקם, אלא שהאהוב הנערץ והנחשק כלל לא פתח לו את הדלת וגירש אותו בבוז.

– ולמה אינך נותן לי את הסיפור לקריאה? שאלתי נעלבת.

– כי הוא יחולל בך אולי מהפכה.

– מהפכה? האמנם עד כדי כך?

– אולי לא מהפכה, אבל אני לא רוצה שתכירי אותי מצדדים שאינך מכירה.

– לא מכירה?

– אולי.

– חבקין הוא איפוא הקורא הראשון שלך?

– קורא ולא מבין דבר וחצי דבר.

– נודע לו רק עכשיו שאתה כותב סיפורים?

– לפני חודש. נתתי לו לקרוא את הסיפור שכתבתי עליו, גם לבן דודי נתתי.

– ומה אמר בן דודך?

– הוא אמר: כביר!

– זה סיפור שאתה שולח לעורך, מקווה שידפיסו?

– אולי.

– ואני לא אראה אותו בכתב יד? אני אפגע נורא אם הסיפור יודפס ואני אתקל בו במקרה.

– ואולי זה יהיה יפה יותר, כאילו פתאום קיבלת זר פרחים. פעמים רבות כבר רציתי לתת לך את הסיפור אבל בכל פעם אני נרתע. אבל הלא אני יודע שבין כה וכה תקראי אותו בקרוב.

הוא נראה נבוך וחרד ורוצה להסתתר כאילו ניצב עירום וכל חרפתו גלויה.

למחרת מצאתי את הסיפור על שולחני, ובראש העמוד הראשון הייתה הקדשה ל – יון.

קראתי והבינותי את הרתיעה ואת הבהלה. זה היה סיפור על עצמו ולא סיפור על חבקין. הבערה הארוטית, הגעגועים והאהבה הלא ממומשת, הציפיה הנוראה והכאבים הכמעט פיזיים, זה היה י' הנחבא, המסווה, השותק המחביא את כל קרביו המיוסרים מאחורי בדיחות וסיפורי מורים ופרופסורים, י' זה נגלה כאן חשוף כשם שלא נחשף מאז ימינו המשותפים אלו שנים אחדות. נפלה המסיכה. ונבהלתי.

– – –

יום אחד שאלתי את חבקין אם הוא יודע למי מוקדש הסיפור והוא אמר שי' אמר לו שלא ייתן אותו לאיש, ובודאי לא לזה שהסיפור מוקדש לו. אבל הוא, חבקין עצמו, חושב שהסיפור מוקדש לאיזו פרחחית קטנה מן השומר הצעיר שי' ניתח אותה כביכול ניתוח פסיכואנליטי.

– – –

י' חזר אל בית הוריו ואני חזרתי ללמוד ולמצוא פרנסה. בכל יום למדתי ב“בצלאל” שעות אחדות, וביתר היום לימדתי שעורים פרטיים לפרנסתי.

אפילו לחנה בן־דב חברתי הטובה לא יכולתי לספר את שאירע לי בימים האחרונים. גם למני, שישב על ידי בחדר הגרפיקה וצייר בעפרון חד פרוות, כמו דירר, וקפלי בדים כמו שציירו ברנסנס, גם לו לא יכולתי לספר אף כי תוך כדי ציור היה משוחח אתי על עצמו ועל משפחתו וידידיו, אבל גם לו לא העזתי ולא יכולתי לספר שום דבר.

מני היה עלם גבוה ונאה, בן למשפחה של יוצאי גרמניה. הוא לבש מכנסים ארוכים ונראה שונה מכל החברים שלי שגדלו בשדות, בחולות ובין הסלעים,יחפנים ובעלי לשון מחוספסת ולבשו מכנסים קצרים מקופלים עד למפשעה. מני דיבר גרמנית וידע לצטט שירה קלאסית והיה בקיא במוסיקה, הוא ניגן בפסנתר ובחדרו היו כונניות עמוסות ספרים בגרמנית, אנגלית צרפתית ויוונית ולטינית, וספרי אמנות מכל התקופות, אשור ומצריים ומיקנה ויוון וימי הרנסנס והמאה העשרים.

יום אחד הזמין אותי מני לבוא אל ביתם, ברחביה בבית חדש.

בחדר הגדול שהיה כנראה חדר המגורים הייתה הרצפה מכוסה בשטיח פרסי, “שירז” ענקי. על הקירות היו תמונות, תמונה של פאולה מודרסון בקר, ורישום של ליברמן ותחריט קטן של יזראלס. וארון ספרים גדול היה שם, ובו כל הקלאסיקה והאנציקלופדיות כרוכות בעור עם הטבעה של זהב.

הייתה שעת אחר הצהריים ועל שולחן עגול קטן, מכוסה במפית רקומה מעומלנת ומגוהצת, עמדה מערכת כלי פורצלאן ומגש עם עוגיות וקנקן תה. הייתי נבוכה, כמעט שלא ידעתי מה אעשה בידיי וברגליי, עד שהתחילו לדבר גרמנית ופתאום הייתי שייכת ונינוחה.

אימו של מני ואביו הפרופסור היו חביבים אלי והשיחה נסבה על הציור המודרני ועל בצלאל, ועל ירושלים והאוניברסיטה העברית על הר הצופים.

מאז נעשינו חברים מני ואני. הוא היה מחכה לי בתום הלימודים והיינו הולכים לטייל וכשהיה כסף בכיסי היינו נכנסים לקפה זיכל ויושבים שם בחברת גרשום שולם וש.י. עגנון ופרופסורים ייקים מן האוניברסיטה, אוכלים Eine Sacher Torte ומרגישים באירופה.

מני היה צעיר ממני בשנתיים ואני חששתי שהוא מתאהב בי. לעתים טיילנו בעמק המצלבה כמעט עד חצות. תמיד שמחתי לראות אותו, לפעמים אפילו נרעדתי למראהו הנאה במכנסיו הארוכים, תמיר כזה ויפה תנועה. ואיך יכולתי לספר לעלם המרובע הזה שיש לי חבר בעל תיאוריות ושהוא כותב סיפורים נרגשים על נושאים ארוטיים ומקדיש אותם לכל מיני ילדות?

מאירה חברתי מכפר אהרון הזמינה אותי להתארח אצלה בחופש הגדול.

על מכתב צוהל שכתבתי לי' קיבלתי את התשובה הזו:

– בעוד שבוע – את כותבת – תיסעי אל מאירה בכפר אהרון ותבואי גם אלי, למה לא להיפך? שתבואי אלי ואגב תבואי גם אל מאירה? או שבאמת ובתמים את חוששת מפני, מפני ה“בוז המופגן” שאת מייחסת לי או מפני האלוהים יודע מה. אל תהיי טיפשה, אחרי חמש שנים שלנו יחד את צריכה לנסוע אל מאירה כדי לראות אותי? אבל אני מקווה שלא הבינותי היטב את דברייך ואת נוסעת יחד עם מאירה, באותה דרך, כדי לבוא אלי.

גם מני לא רצה שאסע אבל למגינת לבם של שניהם נסעתי אל מאירה.

ביתה של מאירה בכפר אהרון היה בית מרווח וחסר חן, בית איכרים כמו כל הבתים במושבות שבשפלה. הרצפה העירומה הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים, ועל הקיר הייתה תלויה קופסא של “הקרן הקיימת” וצילומים של הורים מגודלי זקן וחובשי כיפות. בחדר הענקי לא היו אלא הרהיטים ההכרחיים, שולחן אליפטי מכוסה בשעוונית פרחונית ושישה כסאות מעץ פשוט. אך היה בבית שקט נפלא. ובלילות נשמעה רק קריאתו של תרנגול ורחש לחש של הים חד גוני ונוסך שלווה.

ביום יצאתי לצייר וישבתי בשמש הקופחת עד שעורי התמלא שלפוחיות. ישבתי על ערימת חול בראש הגבעה והסתכלתי בנוף השטוח שפס זוהר של ים תוחם אותו ממערב. הכול היה חדש ושונה. הפרדסים, שמתוך הירוק האפל שלהם פרצו הכתמים האדומים של גגות בתי האריזה והבארות, משוכות הברושים השחורים שגודרים את הפרדסים, והאקליפטוסים עבי הגזע, וגבעות החול האדמדמות והצהובות והקרחות שמעבר לפרדסים, הכל שונה ממה שאני מורגלת אליו. י' אוהב את הנוף הזה כל כך. אבל אני, – – זה לא הנוף שלי. התבוננתי בדרכי העפר שבין הפרדסים, עם הקזוארינות בצידן. הדרכים האלה דרכי החול הרופס, שרגלי שלי לא רגילות ללכת בהן ולא אוהבות לטבוע בהן. עורי נעשה חידודים כשהסנדלים מתמלאים גרגרי חול מציקים שמתיישבים בין הבהונות.

ועם כל זה נראה הנוף דשן ומטופח, ושונה כל כך מירושלים המסולעת, האפורה־כחולה־סגולה שאני אוהבת כל כך לדלג על סלעיה העניים החשופים ולטבול באור האפרפר שלה. כאן, בכפר אהרון הרגשתי כמעט כאילו הייתי בארץ זרה.

י' בא על אופניו וישב אתי על הגבעה. גלינו קן של פשוש בין השיחים, יצור קטן כזה ומקפץ שעקבנו אחריו מתפעלים. וכשהשמש נטתה לשקוע הלכנו לאיטנו בדרך אל ביתה של מאירה, רגלינו מבוססות בחול ודיברנו על עצמנו ועל השנה הבאה. י' סיפר שהוא רוצה לכתוב, ובבית איננו יכול לכתוב כי אין שולחן שעומד לרשותו בלבד, ואחיו מלגלג על “כתיבתו המיותרת”, ואמו זועמת על יהירותו שבגללה איננו מוצא חברים מבני האיכרים במושבה. הוא רצה לברוח להתיישבות עם חברי “הנוער העובד” שזה עתה גויסו להקים יישוב חדש “חומה ומגדל” בעמק בית שאן, אבל איננו יכול, אמר, כי המצב בבית בכי רע והוא נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה.

היה מוזר לשמוע את הדברים האלה מפיו של י' שכל השנה בירושלים הצטייר בעיני כולנו כמי שמשפחתו אמידה ותומכת בו, והוא האחד מכולנו שאיננו צריך לתת שעורים פרטיים לפרנסתו וכדי לממן את הלימודים באוניברסיטה. וגם אני סיפרתי את חלקי, שאמי טוענת שאם אני הולכת ללמוד ציור לא אהיה אלא Lumpenproletariat ולהזיות כאלה איננה מוכנה לעזור, ולכן אני חייבת להשתתף במימון כלכלת הבית. וכך מתנהלים חיי תוך ריצה משעור פרטי לשעור פרטי כשללימודים בבצלאל לא נותר אלא זמן מועט.

הלכנו לאיטנו בדרך העפר, משוכות של אקציות מימיננו ופרדס משמאלנו.

הלילה כמעט ירד. בראש הגיבעה היה מחנה של בדואים ועל פנינו עמדה לעבור חבורה של צעירים ערבים קולניים שלעולם אין לדעת מה יעלה בדעתם לעשות וכיצד ייגמר מפגש כזה. ישבנו בין האקציות שותקים ומחכים.

החבורה הייתה רועשת, צעקנית בשפתה הזרה. התנהגותם נראתה לנו מפחידה ומאחר שהיו זרים כל כך לא היו צפויים ועוררו חשש. רק כשעברו וקולם לא נשמע עוד המשכנו ללכת.

הייתה דממה מתנגנת. צפצופי המשאבות קצבו את הזמן, כמו מטרונום. הקזוארינות בצידי הדרך לחשו, הלב נעשה רך ומאוהב, והיה קשה להיפרד, היה קשה להיפרד.

– – –

מעתה הייתי נוסעת אליו בשבתות. הוא נתן לי לקרוא סיפור שכתב בשם “משעולי שדה” וגם כמה שירים שהעורך לא רצה להדפיסם. הוא קבל והתאונן וטען שהוא מלא עד להתפקע ושהוא מוכרח לכתוב ובבית אי אפשר לו, והעבודה בפרדס מפרכת וגוזלת את כל הזמן ואת כל הכוח, בערבים הוא עייף מדי וחייו אינם חיים.

אני חזרתי לירושלים. שנת הלימודים התחילה בבצלאל. לא יכולתי ללמוד אלא שעות ספורות בכל יום, ביתר הזמן עבדתי לפרנסתי, קשה.

י' הוסיף לכתוב מכתבים מיואשים, וכל החברים התגייסו למצוא לו עבודה.

ואז, בעזרתי נמצאה לו עבודת הוראה בקבוצת גבע בעמק יזרעאל. היו לי בגבע חברים טובים, שעזרו לי. נדמה היה שבאה לי' הגאולה. הבטיחו חדר לעצמו ושלווה. הוא נסע לשם כולו תקוות וצפייה לימים טובים.

אלא שלא כך התגלגלו הדברים.

ערב אחד, שבוע לאחר שהגיע לגבע, שמעתי לתימהוני, את צעדיו המוכרים מדלגים במורד המדרגות, וי' הופיע בדלת והמזוודה המרופטת בידיו.

– חזרתי – אמר נבוך.

– עזבתי!

הוא נראה המום ומבולבל. צבע פניו היה סגול, כמעט שחור. הוא היה עייף ורעב, ולאחר שהתקלח ואכל נכנס למיטה וישן עד הבוקר. אבל גם בבוקר לא היה מראהו טוב יותר, לחייו שקעו ולהטו ועורו השחור־סגול נראה יבש כעומד להיסדק ועיניו, תועות ומבוהלות, היו מוצפות דם.

– עזבתי כי לא נתנו לי חדר לעצמי כפי שהבטיחו – אמר וקולו חרוך – הבטיחו לי חדר לעצמי ולמעשה הקצו לי חדר עם עוד שני חברים שאחד מהם היה נגן גיטרה. ולמרבה האירוניה רמסתי צרעה שעקצה אותי כשדרכתי על סף החדר, וזה היה לי אות וסימן, ומייד הודעתי למנהל שאני לא נשאר, ובאותו מעמד הזמינו מורה אחר במקומי, ובתוך ימים אחדים בא אותו מורה, ואני עזבתי, אני והמזוודה המרופטת והגעתי לכאן אצלך.

מסכן, גם אמא וגם אני הסתכלנו עליו ברחמים. הוא היה בוש ומבולבל. הוא הרגיש כעריק, התנצל וחזר וסיפר את סיפור הצרעה על המפתן, שוב ושוב. היה אובד עצות, מיואש ואומלל ואכול חרטה. הלא באין כל מוצא יהיה חייב לחזור אל בית הוריו בלא שולחן משלו ובלא חדר לעצמו ולחזור לעבודה בפרדס.

כל החברים באו לפגוש אותו, וכל אחד שמע את מעשה הצרעה וכולם תהו לדעת למה מיהר כל כך לשוב כשהוא יודע שבבית הוריו אין חדר ואין עבודה. והוא סיפר להם איך לימד שם שבוע אחד בכיתה ח', וכבר התחיל להתרגל אל החדר ואל האנשים ואז בא המורה החדש וכבר לא יכול היה לחזור בו, ומוכרח היה לאסוף את חפציו המעטים אל תוך המזוודה העלובה הקשורה בחבל, ולבוא אלי לירושלים.

הוא היה כמי שנס מן המערכה. התנצל וחזר והתנצל, הוא לא יכול לחיות בלי חדר לעצמו. הוא מוכרח לכתוב ובלי הכתיבה הוא ריק ומיואש. לחייו שקועות ופניו אכולי אימה חזר וחזר ומלמל: – מה עשיתי, הלא שם היה לי חופש, והיו כל השדות והפרחים והמרחבים והאנשים, והייתי משוחרר מלחפש עבודה, ועכשיו?

הוא נראה מעוך כאילו נסקל במטר אבנים. זו לו הפעם הראשונה בחייו שהוא מחפש עבודה, ואמנם מצא בדי עמל ואז ברח, פשוט ברח. הוא היה אכול חרטה ובושה וקונן לפני כל מי שנקלע בדרכו. מרוב צער השתרע על המיטה וישן כל אותו יום עד לבוקר המחרת.

הסתכלתי בו כשהוא ישן, מכורבל כתינוק ובלוריתו הענקית פרועה על הכר. מפונק כזה. שקלתי אם כדאי לספר לו מהו סדר היום שלי, שאיננו משאיר לי זמן ללימודים בבצלאל, ועד כמה אני טרודה בענייני פרנסה, אבל הוא נראה כל כך מוכה, כל כך מרחם על עצמו, כל כך זקוק להשתתפות. כאבי שלי לא היו מעניינו בשעה הזאת. זכה ויש לו עם מי לחלק את כאבו וצערו.

עם מי אדבר אני?

חלפו ימים אחדים עד שלקח את המזוודה המהוהה, הקשורה בחבל, ונסע הביתה. הוא כתב לי שנמצאה לו שוב עבודה בפרדס, לעדור בטוריה בחברת כל הערבים שהטוריה הייתה קלה בידיהם המורגלות בה מילדותם.

בדואר הגיעו שירים וסיפור. הנושא של כולם היה “חדר לעצמי”. וגם היו כמה מלים שספרו על הקיבוץ של השומר הצעיר בנס ציונה ואפילו על גליה שהייתה התגלית החדשה שלו, שלבשה מכנסים קצרים עד המפשעה ורגליה דמו לגזע אקליפטוס.

כשהיו ימים אחדים של חופשה נסעתי לבקר אותו בביתו. הנסיעה באוטובוס לרחובות הייתה כרוכה בצורך להימלט מכל הצובטים והמגפפים והלוחשים עד לזרא. הייתי נרגזת ועייפה והייתי זקוקה ליד מלטפת ועין טובה.

אבל כשהגעתי אל הבית מצאתי את י' שוכב על הספה והוזה. לאן תועות עיניו? במה עסוקה נפשו? נחרדתי, ולבי ניבא לי רעות.

אלא שבן דודו שיה בא פתאום במכוניתו והציע לקחת אותנו לתל אביב, כדי לרכוש תקליטים של מוסיקה קלאסית כמובן, מוסיקה שנעשתה לנו צורך קיומי עד שלא יכולנו בלעדיה. בדרך בחזרה היינו צוהלים מאד, ונסענו שרים ושורקים את הנושאים העיקריים של כל הסימפוניות שכבר ידענו, כל הקונצרטים לכינור ולפסנתר, והסונטות והדיברטימנטים, והתחרינו בהכרת היצירה, המנצח והביצוע, ונפנפנו את הידיים ותופפנו את הקצב על הפח של דלתות המכונית.

על יד ראשון לציון עברנו על פני קבוצת פועלים חוזרים מן הפרדס. גם גליה הייתה ביניהם ואני שאלתי מי זאת, וי' הביט בי בעיניים זוהרות כל כך עד שפרצופו השחור התבהר וזרח.

הבנתי ולא היה בכוחי לומר מילה.

את המשך הדרך עשינו שותקים.

נשארתי אצל י ימים אחדים ובאחד הימים יצאתי עם אביו של י' אל הפרדס, רציתי לצייר סקיצות של האורזים. אבל היה קשה, התנועות המהירות של הידיים והתזוזה המתמדת של התיבות ושל התפוזים התבלבלו לי בעינים ועד מהרה נגמר הבלוק ואני הלכתי למצוא את י'. לא מצאתי את הדרך בין שורות ההדרים, לא רגילה ללכת בתוך הגומות ובשוליהן המוגבהים. העצים נראו לי זהים כולם, אין אפילו אחד שנראה שונה ויכול לשמש סימן דרך, אפלים ושתולים בשורות ישרות שיוצרות אלכסונים, כיוון ההליכה התבלבל לי. היה שקט עמוק, ורק שריקות המשאבות הצהירו על מציאותם של בני אדם. תועה, לא ידעתי מה לעשות וניסיתי את מזלי בהליכה אחורנית, חזרה על עקבותיי, אבל מסביבי היו רק עצים אפלים וריח אקציות והדרים, וגומות מכשילות שתפוזים רקובים היו מונחים בהן והתפצפצו תחת רגלי והפכו לרפש שנדבק אל הנעלים.

הכל שונה כאן כל כך, ואני מהלכת כמו באגדות המפחידות שבהן כל מי שתועה ביער לא מוצא את הדרך לעולם.

חיי בירושלים מתנהלים בחדרים המעופשים של תלמידיי יוצאי גרמניה, שסוגרים את החלונות מפני הקור וגם מפני החום וצחנת עובש עומדת בהם תמיד. אני רגילה גם אל האולמות של בצלאל שריח צבעים וחומצות ממלא אותם. רגליי רהוטות על מרצפות האבן הירושלמיות ועל המדרגות שהשתפשפו מרוב ימים והן מבריקות וחלקלקות. ומעקה הברזל של המדרגות מלאכת מחשבת שאני אוהבת להחזיק בו כשאני יורדת. ודרך החלונות הגבוהים נשקפת העיר העתיקה, וקולות פעמונים מכול הכנסיות פורצים ומנגנים דרכם להפליא, והבניין כולו מתמלא קסם. שם אני צועדת לי בטוחה, מכירה את המקום ואוהבת בו כל פינה.

נמלאתי חרדה: תועה? אבודה ולא מוצאת את הדרך?

סוף סוף נראה אדם חי. ערבי נושא מעדר עבר על פניי והנחה אותי אל ה“בחור שעובד בטוריה”. רווח לי כשפתאום ראיתי את י' לבוש בגדי עבודה מלוכלכים וכובע שמוט לו על מצחו. הוא עבד בטוריה כבקיא ומנוסה, מניף את הכלי בביטחון ונועץ אותו באדמה בלא מאמץ וכאילו בלא יגיעה.

וכך שמונה שעות בכל יום? וכמה זמן נותר לו לכתיבה?

כשחזרנו מן הפרדס מצאנו את הוריו של י' לבושים במעילי רחצה לאחר שזה עתה גמרו להתקלח. אביו של י' שקד על שולי מעילו להסתיר את מבושיו, ואילו אימו שבליטה מבליטות גופה לא הצליחה להיעלם בתוך המעיל הצר, התהלכה בבית נמרצת והכינה ארוחה כלשהי.

גם אנחנו התקלחנו. רציתי מאד להיות יפה באותו ערב. הוצאתי מתוך המזוודה את הנעלים החדשות שרכשתי בחנות של מיקולינסקי לפני הנסיעה, נעלים אפנתיות מזמש אפור שנרכסות בצד, והיו יפות מאד על רגליי והתאימו לחצאית המשובצת ולחולצה האדומה.

הסתכלתי בראי ומצאתי חן בעיני עצמי.

כבר היה ערב ובבית העלו את האורות. בחדר הגדול בחנה אותי אימו של י' מכף רגל עד ראש ואמרה בעקימת פה: – אוהו, איזה נעלים!

הדם פרץ אל ראשי והסמקתי כרימון. ניסיתי להסביר לה שאלה נעלים אפנתיות, המילה האחרונה, אבל היא לא נתרצתה וחזרה והסבירה לי שנעלים צריך לרכוס באמצע ולא בצד.

לא היה מישהו שיעמוד לצידי. הגברים בבית הזה לא התענינו בנעלים שלי ואני נותרתי נזופה ורוצה לברוח.

אחר כך היה שקט בבית, איש לא דיבר ולא החליפו מילה.י' הלך לישון ואימו ישבה על הכיסא הקלוע וסרגה.

בשעה שמונה פתח “קול ירושלים”, הרדיו הממלכתי של המנדט הבריטי ושידר “חדשות”. בביתו של י. לא היה רדיו, ואביו יצא אל החצר, עמד מאחורי חלונם של השכנים, הצמיד את אזנו אל התריס הסגור והקשיב. אפור וקצת מקריח עמד שם נשען אל התריס ולא העז להיכנס אל השכנים ולשבת איתם כדי להקשיב לחדשות, שמא יחשדו שאין לו רדיו, ושמא יזמינו אותו להתארח, ושמא יפתחו חלילה בשיחה שאיננה מעניינת אותו והוא לא יידע איך להימלט מפניה.

כך הוא עמד שם, אבא של י', נשען אל התריס עד השעה תשע שבה נגמרו החדשות ואז חזר הביתה, ובלא שאמרו מילה זה לזו הלכו שני ההורים לישון.

אלה היו ימים רעים, ימי ההתקוממות של הערבים נגד חלוקת ארץ ישראל, והייתה מלחמה בינינו ובינם ובין הצבא הבריטי. כל הבחורים גויסו ל“הגנה” ולא היה יום בלא הרוגים ופצועים.

אני ישבתי בצד וקראתי את “ארבעים הימים של מוסה דאג”, לא שמו לב אלי לכן גם לא שאלתי את אבא של י' מה היו החדשות. רק בבוקר שמעתי אותו מספר לי' שחמישה בחורים נהרגו בהרי ירושלים כשהלכו לנטוע עצים על יד קריית ענבים.

התגעגעתי אל מני. חשבתי שאילו התארחתי בבית הוריו ודאי היו מדברים אתי והיינו שותים קפה על יד השולחן עם המפה המעומלנת, והיינו משוחחים על מה שאירע בהרי ירושלים, ומנתחים את המצב בעברית ובגרמנית.

ביום השישי הלכתי שוב עם אביו של י' לפרדס, חשבתי לרשום את האורזים.

אבל שוב לא עלה בידי, כל הידיים נעו מהר מדי ותפוזים התעופפו בידי הפועלים במהירות עד שלא יכולתי להדביק את התנועה. יצאתי איפוא לחפש את י שעבד בפרדס משעות הבוקר המוקדמות.

הכול היה רחוץ ויפה, החול היה רטוב ומהודק וריח רענן של אקציות התערב בריח קליפות התפוזים, ריח נקי של כפר ואדמה. ערבי שעבד בפרדס שוב הנחה אותי אל י' שהטוריה נראתה גם היום טבעית בידיו כאילו לא הכבידה עליו כלל, הוא הניף אותה בקלות ונעץ אותה בחול הרטוב כדי להכין גומות. ושוב תמהתי: כך שמונה שעות בכל יום? וכמה זמן נשאר לו כדי לכתוב? היתכן שהוא אוהב את ריח הפרדס, ואת ריח התפוזים, ואולי אפילו את העבודה בטוריה, עד כדי כך שהוא מוותר על הכתיבה? מתי הוא כותב, האם הוא כותב?

השמים הגבוהים מעל לפרדס, התכלת העמוקה המרובבת בעלים כמעט שחורים והריח של חול רטוב והדרים. כל זה שונה כל כך מן הסביבה שאני חיה בה. ישבתי על ערימת חול והסתכלתי בי' העודר.

הייתי זרה כאן כל כך. כמה שונה הריח שאני נושמת כאן מן הריחות שאני רגילה בהם. עיקר חיי הם בחדרים הגדולים והתקרות הגבוהות של בצלאל וריח צבעי השמן והבדים הצבועים בצבע דבק וחומצות התחריט. אני אוהבת את כל הריחות ההם שמכים באף כבר בפתח הבניין. כאן, בפרדס, מילאו צפצופי הבארות את האוויר, מתנגנים בתוך הדממה. אבל לבי אל בימבומי הפעמונים של הכנסיות הנשפכים בבצלאל דרך החלונות המקומרים וממלאים את הבניין הדר נכרי.

הגיע חופש פסח.

בבצלאל ערכו תערוכת תלמידים ושתיים מן העבודות שלי נתלו בתערוכה. הסתובבתי באולמות הריקים של בצלאל וידעתי בכל ישותי ששם מקומי.

באותם הימים קמה תנועה של צעירים שהלכו להקים ישובים חדשים בפינות רחוקות, פינות מבודדות, חשופות להתנפלויות של ערבים ופגיעות למארבים לרצח ואימה. את “החומה והמגדל” היו מקימים ביום הראשון של העלייה למקום ההתיישבות החדש, ורבים רבים ליוו את הצעירים ועזרו בהקמת “החומה והמגדל.” תנועות הנוער התגייסו בהתלהבות למשימה המסוכנת עד שהייתה כמעט בושה לא להיות שייכת למי מהם. ואשר לי, ולי', מתי נלך גם אנחנו? איך אפשר להיוותר מאחור? זאת נראית המשימה הלאומית החשובה ביותר, ואיך לא נצטרף?

אבל אני בנפשי עוד לא הייתי מוכנה. עוד לא! עוד חדרי אינו צר מדי, עוד הוא מכיל אותי, עוד לא צמחתי דיי כדי לפרוץ את קירותיו. עוד זמן מה, ואחר כך אלך. אולי בעוד שנה, אולי כשי' יהיה מוכן ואז נלך לחניתה, למעוז חיים או לטירת צבי. נלך למקומות שצריך להיות חזקים בהם, מקומות שחולשה אסורה בהם. אבל עוד לא עכשיו, אני רוצה ללמוד לצייר, אני רוצה להיות אמנית, אני עוד לא הגשמתי שום דבר, עוד לא למדתי ולא השלמתי דבר.

הצלחתי לרכוש כמה רהיטים וקישטתי בהם את חדרי, שנראה כחדש ושמחתי בו מאד. כתבתי לי’ מכתב ובו תיארתי לו את חדרי היפה והזמנתי אותו לבוא ולראות. לכבוד אותו חדר התחיל י' לשלוח לי מכתבים חינוכיים מלאי אנחות של מאוכזב וסובל.

" – מה את עושה בירושלים? ומה החדר החדש הזה שאני לא מכיר? אילו לי היה כסף הייתי נוסע ליבנאל. ולמה את נשארת בירושלים? עליך לפרוץ ולחפש לך אדמה חדשה ולשלוח שרשים חדשים."

אשר לו הוא היה רוצה ללכת לאחד מן המקומות המסוכנים שבהם נופלים בחורים בכל יום, אבל יש עיכוב אחד רציני והיא העבודה שלו, שמא לא יוכל לכתוב שם.

היטב חרה לי. ולא עניתי לו.

אנחנו מכינים בבצלאל מתנה לסר ארתור ווקופ הנציב העליון, תחריטים מנופי העיר העתיקה ומירושלים. העבודה מלהיבה כל כך שאינני מצליחה להירדם מרוב התרגשות. בודקו ציפה לי לוח באספלט ואני חרטתי בו בחרט שנתן לי והשקעתי את הלוח בחומצה, מתוחה ומודאגת שמא יקרה ללוח משהו רע. הלוח הזה הוא הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיי. העזתי וישבתי לפני הברושים הנהדרים במורד ההר ב“יפה נוף” אשר גדר אבנים נמוכה מקיפה אותם, וכמה עצי אורן עבותים מסתירים בית ערבי. פינה ירושלמית יפהפיה נוגעת עד הלב. אותה חרטתי על הלוח, שהשקעתי בחומצה.

על התחריטים, מתנה לנציב העליון, עבדנו בחופש, ליאון ומני וחנה ואריה, ומאחר שהבניין נותר כולו ריק ועומד לרשותנו, יכולנו לייבש את הניירות בכל מקום, וכולנו היינו נלהבים ולהוטים לעבוד כל הימים וגם בלילות, שמחים וצוהלים וצוחקים ועובדים, בודקים איש את עבודתו של רעהו, יועצים זה לזה, תולים את הדפים הרטובים לייבוש ומסתכלים, ובודקים וחוזרים ומדפיסים. אילו ימים טובים!

י' הוסיף לכתוב מכתבים חינוכיים שטעם הקיבוץ עמד בהם. הוא מלא התפעלות מן האנשים ההם, מהיותם חופשיים כל כך, התרגש “מעלומיהם המתפרצים, מן החדווה האמיתית וההתלבטות האמיתית שלהם.”

הוא גם הזמין אותי לבוא לחגיגת “יום הייסוד של הקיבוץ” שתתקיים בסוף החודש, ואשר הוא תורם לה הצגה שהוא מביים עם חברים אחדים. המחזה הוא “אנשים בודדים” מאת גרהרט האופטמן. ביקשתי מאמא להשיג לי את המחזה בגרמנית בספרייה שבה היא מחליפה ספרים, שכן התרגום של ברנר בחוברת של קובץ “יפת” כמעט שלא היה מובן לי. ייתכן שי' אהב את השפה הכבדה והנמלצת. אני קראתי את המחזה בגרמנית ותמהתי מה מצא בו י' ולמה חשב שטוב להציג אותו בחגיגת הייסוד של הקיבוץ הצעיר. האם מצבה האומלל של קיטי, אם לתינוק שנדחית על ידי בעלה (יוהנס הנמושה שכותב מחקר פסיכופילוסופי שאינו מביא אותו לשום מקום), האם לכן בחר במחזה כאות ומופת על הוויתה של ה“אישה” שתואם את השקפתו? או אולי מציאותה המרגיזה של אנה, שנדחקה לתוך המשפחה וגזלה את יוהנס העלוב ממשפחתו? האנשים הבודדים האלה אין בהם שום דבר מלהיב, ואין ביוהנס אלא יומרה אומללה של מי שקרא את ניטשה ורוצה להיות אדם עליון, אלא שכל מה שהוא משיג הוא את אהבתה של הסטודנטית אנה ומתאבד כשהיא חוזרת אל האוניברסיטה שלה. ואולי הלהיבו אותו הקטעים הסוציאליסטיים, כשהעוזרת שוברת את כלי החרסינה ומתעורר ויכוח משפחתי אם היא צריכה לשלם את הנזק או לא? האם זו העילה להצגת המחזה במחנה של השומר הצעיר? ואולי העובדה שברנר תרגם את המחזה הייתה מספקת כדי לבחור בו? ואולי פשוט אין בנמצא מחזות טובים מזה?

לא עניתי על מכתביו, ולא שאלתי אותו מה לו ולחבורה שבקיבוץ. לא סיפרתי על הימים הנפלאים שעוברים עלינו בבצלאל “בחדווה מתפרצת”, אם רצונו לנסח כך. לא שאלתי מה לו ולחברי השומר הצעיר, אלה עתירי הסיסמאות הצדקניות, שי' מצא בהם פתאום דגל ללכת אחריו. ולמה הוא חושב שאני אמורה להדמות אליהם? הם שלובשים מכנסיים קצרצרים עד המפשעות ורגליהם שזופות וחלקות כקליפת אקליפטוס. האם גם אני צריכה לחשוף את רגליי עד המפשעות כדי שהשמש תתן להן גוון של קליפת אקליפטוס? וגם אני לדעתו צריכה לשאת ברמה סיסמאות? האם גם אני אמורה ללהג כמותם, אלה “שחדוות החיים שלהם הפכו לו למעיין חיים?”

ועוד שאלתי במכתב שלא נשלח, מה פתאום הוא דואג לי שמא איהפך לבורגנית עירונית? ומי הם חברי הקיבוץ ההוא אם לא בניהם של הקבלנים הגדולים ושל פקידי הממשל הבריטי, כולם תושבי תלפיות ורחביה ובית הכרם בני העשירים שאין להם דאגות פרנסה והם יכולים להצטרף אל הקיבוץ ולתת ל“עלומיהם לפרוץ באין מפריע?” ואני מתבקשת לגשת אל הדלת או אל המזוזה לרצוע את אזני ולהשתייך? אני לצערי שייכת למעמד הפועלים האמיתי ולא למפונקי תלפיות שלא ידעו עוני מימיהם.

לא שלחתי את המכתבים. כעסתי ולא שטחתי את עלבוני לפניו. י' המטיף והמורה נעשה זר לי, חדש מרגיז ומפחיד.

לסיום עבודת האלבום, המתנה לסר ארתור ווקופ, נערכה בבצלאל מסיבה.

שלחו אותנו הביתה להתלבש יפה ובודקו לבש חליפה כחולה והיה נרגש מאד. כבר בשעה מוקדמת של הבוקר קרא למסיבת עתונאים, שנערכה באולם הגדול והבנין כולו לבש חג.

בשעה עשר בערך הופיעו בבצלאל הגברת והאדון רופין וכל נכבדי ירושלים ופקידי ממשלת הוד מלכותו והנציב העליון סר ארתור ווקופ. המסיבה התנהלה באולם הגדול שהתמלא בכיסאות שיועדו לתלמידים ובראש האולם הוצב שולחן מכוסה במפה ירוקה וזר פרחים באגרטל מהודר באמצעיתו, וכסאות מרופדים לשבת הנכבדים. כולנו, כל התלמידים, נתבקשנו לקום לכבוד המכובדים שנכנסו לאולם ותפסו את מקומותיהם ליד השולחן. בודקו נשא דברים ומסר את האלבום לנציב העליון. הייתה התרגשות, וסר ארתור ווקופ הודה לבית הספר למורים ולתלמידים וברך את כולם. אחר כך לחצו ידיים והיללו את האלבום.

כל העיתונים הודיעו על האירוע, גם שמות המשתתפים לא נעדרו, ובודקו וברונשטיין היו מרוצים. הדפים הבודדים, הדפסי הנסיון הוצגו על הקירות מסביב, וכשנגמרו הנאומים והאורחים נתבקשו לטעום מן התקרובת שהוכנה על שולחן בצד הם סבבו באולם והסתכלו בהדפסים.

ואף על פי שהחגיגה הייתה עוד בעיצומה החלטתי לנסוע לרחובות שכן יום הייסוד של הקיבוץ היה אמור להתקיים בימים אלה.

לא ידעתי באיזה יום.

כשהגעתי לרחובות שטופת זיעה, פרמתי את המעיל והלכתי לאטי לביתו של י‘. הבית היה סגור, התריסים היו מוגפים ובחוץ לא נראה איש. אחר כך יצאה אישה שקראה בקול רם “שלום”. התחבאתי עד שעברה ואיש לא ראה אותי. לבסוף החלטתי שי’ ישן עד שנזכרתי שהיום הוא יום שני שבו הוא נוסע ל“קיבוץ”.

דפקתי בדלת, אביו שלי' פתח לי.

– לא, י' לא בבית, הוא הלך עם חבר.

– עם מי?

– עם איזה חבר מתל אביב. כנראה “יודע רנן”.

– ולאן הלכו?

– כנראה אל בן הדוד שיה. אבל למה את נפחדת כל כך, פנייך מעידים כאילו את מהססת להיכנס. בואי הכנסי י' ישוב עוד מעט.

נכנסתי איפוא, הנחתי את התיק ואמרתי שאני הולכת אל שיה.

את ביתו של שיה הקפתי כמה וכמה פעמים ולא העזתי להיכנס. עוד הייתי נרגשת מדי וזועמת על התקפת החינוך המעליבה. לא רציתי להראות כועסת ונעלבת, רציתי לבוא שלווה ומחייכת, להביא איתי את עצמי במיטבי ולא לעמוד כענייה בפתח מלאה טרוניות.

הקפתי את הבית ואחר כך יצאתי לי אל היקב ואל האקליפטוסים, ובינתיים ירדו הדמדומים ואני חזרתי אל הבית ושמעתי שם את קולותיהם של י' ושל שמואל, וחשבתי שבודאי אהיה לטורח על י' שרוצה לנסוע אל ה“קיבוץ”.

התחבאתי לבל יראה אותי. שייסע לו וימצא אותי בשובו ישנה בביתו. אבל שמואל וי' ראו אותי פתאום, צעקו הה, וי' קרא לי ועמדתי.

– כמה זמן את כאן?

ועוד אמרנו כמה מלים, עומדים מרוחקים זה מזה. שמואל ביקש שנלווה אותו אל האוטובוס.

י' היה לבוש בבגדים נקיים שלא כדרכו, והיה קל וחפשי כפי שלא הכרתיו כלל.

הוא שאל כמובן למה לא כתבתי ולמה לא עניתי על המכתבים שלו, אבל אני כלל לא השבתי ושתקתי. י' נראה לי זר כל כך, הבטתי נכחי, וחשבתי שעוד מעט יתפקע לבי העמוס ללא נשוא ולא אוכל עוד.

שמואל הלך לו ואנחנו נותרנו שנינו. י' היה מלא סיפורים, על ה“קיבוץ” כמובן. הם עתידים היו להציג למחרת היום את המחזה של גרהרד האופטמן, “אנשים בודדים” שי' הציע להם להעלות במסגרת החגיגה לכבוד מלאת שנה להיווסד הקיבוץ. הוא סיפר גם שעזר להם בהכנות והוא מביים את המחזה וניסה לספר לי את התוכן אבל אני הודעתי שקראתי את המחזה בגרמנית. ההפתעה הייתה גדולה.

– איך זה בגרמנית, בשפה המכוערת הזו?

– אבל המחזה נכתב בשפה הזו וברנר תירגם מן השפה הזו, והתרגום בקובץ של “יפת” הוא כמעט לא קריא, נמלץ ונפוח, כלל לא כמו המקור.

י' נעלב וכעס.

הוא תאר לי את כל המשתתפים, את חברי הקיבוץ: אלברט שהוא יוהנס, חנה שמשחקת את תפקיד האם, טוביה שמשחק את תפקיד הצייר ויש גם רות אחת שמשחקה אמיתי כל כך שאי אפשר לתקן לה שום דבר. את שמה של גליה לא העז לבטא.

לחיי להטו ועיני לא רצו להביט לשום מקום. למרבה אכזבתו של י' גם הסתפרתי לפני ימים אחדים, והוא הסתכל עלי ואמר שהוא רואה אף ארוך ושער קצוץ ופנים מבריקים כמתכת ועיניים עקשניות שאינן רוצות להביט לשום מקום.

מעליב שכמוהו.

אמו של י' לא הייתה בבית ולאחר שאכלנו משהו הלכנו לקולנוע.

כשעמדנו לפני בית הקולנוע מחכים, התחלנו שוב לדבר ו“הקיבוץ” לא הפסיק מלהיות נושא השיחה העיקרי עד שגם י' הרגיש בכך ואמר: אני מדבר כל כך הרבה על הקיבוץ עד שאפשר לחשוב שהוא ממלא חלק עיקרי וחשוב בחיי. לאמיתו של דבר אני נוסע לשם פעם בשבוע, ביום שני, ואחר כך הוא נשכח מלבי. אמנם כשאני בא לשם אני סופג כעין זרם חיים חדש לתוכי כאילו הם מעיין שאפשר לשאוב ממנו מפעם לפעם, להתמלא ואחר כך לשכוח אותם.

לא האמנתי אפילו למילה אחת שלו.

– אתה באמת רוצה לראות אותי ביניהם, בין יוצרי מעיין החיים שלך – בין המארכסיסטים, שסימן ההיכר של ההשתייכות אליהם אל הקיבוץ של השומר הצעיר הם המדים, המכנסים הקצרצרים? ואתה חושב שגם אני צריכה לדבר בכל הסיסמאות. – שאלתי.

העליתי על פניי הבעה של תימהון.

– כן אבל יש ביניהם אנשים שיודעים לשתוק. – אמר בהתנצלות.

– וזו מעלתם העיקרית?

– זו מעלה, אמר.

– אני לא מתפעלת מן המעלה הזו – ואני לא אלך לחיות ביניהם, לא עכשיו ולא אחר כך, גם אם הם משמשים לך מקור מרענן ומעיין לשאוב ממנו.

היינו כעוסים.

בבוקר הלכתי עם י' לעבוד בפרדס. דיברנו כל הבוקר. הוא סיפר לי על טיול שערך עם גליה, יום שלם בחולות, הלכו כדי להגדיר צמחים. וזה היה נפלא מכל נפלא. סתם הלכו זה בצד זו.

האם היא יודעת שי' אוהב אותה? ואיך אפשר שלא תדע? ומה היה קורה אילו היא רמזה, ואילו היא התקרבה אליו ונישקה אותו, האם גם אז היה המרחק המגרה נפלא מכל נפלא?

וכך הם הלכו יום שלם, האחד רוטט מהתרגשות והאחת מסתכלת בתימהון על התופעה שלצידה.

וגם אני תמהתי.

אחרי הצהרים הקדים י' לנסוע ל“קיבוץ של השומר הצעיר”, שכן זה היה היום שבו חגג הקיבוץ שנה להווסדו. ואני נסעתי שעה אחריו לבושה במעיל העור שלו כדי ש“לא לעורר תשומת לב” שמפניה חשש כל כך.

כשבאתי לשם לפנות ערב כבר התחילה החגיגה. ה“כינוס” שהסתדר בשישיות עבר בסך, חברים ותיקים של השומר הצעיר שבאו לחגוג עם הצעירים, נשאו סיסמאות מצוירות על נייר בריסטול, וה“כינוס” קרא את הסיסמאות בקצב ובקול גדול בזכות הסוציאליזם ובניין הארץ! הכינוס חג מסביב לגבעה מתנועע לאיטו, וכשחזרו מן הסיבוב, מיוזעים ועייפים, התמקמו על הספסלים שבחורים חרוצים הכינו מבעוד מועד. היה ערב חם ולח, הגרונות ניחרו והפה היה יבש.

עד כה וכה שקעה השמש. היה חושך גמור, השמים מעל נעשו נמוכים, מאובקים ואפורים. אבל דווקא אז התחילו העסקנים שכיבדו את ה“כינוס” בנוכחותם, המנהיגים “גדולי האומה”, לשאת נאומים. הקהל על הספסלים התלחש. היה רחש לחש ומישהו צעק “חברים שקט!” אי אפשר היה לשמוע אף מילה. הנאומים נבלעו בחושך העמוק, ומעיל העור, שאמור היה להסוות אותי שמא מישהו יזהה אותי, היה מיותר והציק לי. הלא בין כה וכה לא יכול היה איש להכיר אותי, ישבתי על אחד הספסלים האחוריים.

שמעתי חברים לוחשים: ובלבד שלא יראו את י'.

לא הבנתי מפני מה הם מתחבאים ולמה מחביאים את י', ומה כל ההתלחשות הזו? ולמה אני מוסוית?

חבל שעזבתי את ירושלים.

כשנגמרו הנאומים הוארה, בפנס יחיד, הבמה העשויה מחצלות וקרשים חורקים חושבים להישבר. שם כנראה הסתתר י'. לא ניגשתי אליו וחיכיתי לראות מה, איך יפול דבר. ההצגה עוד לא התחילה. בזה אחר זה עלו קריינים והחלו לדקלם שירים של שלונסקי, של מיקובסקי ועוד, ומקהלות צרודות עם מנצחים מניפי ידיים שרו שירי עבודה ושירי מולדת בנעימות רוסיות "ו – – – קטיושה אז יצאה לשוח – – – " ואחר כך הכריזו על הפסקה. רוב הנוכחים קמו ממקומותיהם והתהלכו על פני הגבעה, שמחו לפגוש חברים ולהחליף חוויות, ולשתות מים מן הברז. נדמה היה שלכולם נמאס. ואז הכריזו על התחלת ההצגה.

הקהל התלחש, דיבר וצחק. אני ישבתי על ספסל אחורי. אי אפשר היה לשמוע מילה ממה שהתרחש על הבמה. בספסלים הקדמיים הייתה כנראה הקשבה, ביתר הספסלים דיברו וצחקו וכלל לא היה איכפת להם מה דיקלמו השחקנים. הייתה איזו פעילות על הבמה, יוהנס התווכח עם קטי איפה תתנהל הסעודה. אני ניסיתי להבין כי קראתי את המחזה, יתר הקהל ראה על הבמה, לצד המחצלות, דמויות נעות ומנופפות ידיים, ולפעמים גם נשמע קולו של אחד השחקנים שצעק משהו בלווי חריקת הקרשים הרעועים של הבמה. הגב כאב מן הישיבה על הספסלים. מתוך הקהל נשמעה מפעם לפעם קריאה “חברים שקט”.

מישהו הודיע מעל הבמה על סוף מערכה ועל הפסקה שבה השתעל הקהל ודיבר בקול רם ומערכה חדשה התחילה. חמש מערכות. אולי לא תיגמר ההצגה הזו לעולם.

לבסוף, כשהובן שההצגה נגמרה, התחילו האנשים לקום. איש לא מחא כפים, שכן לא יעשה כדבר הזה בקיבוץ של השומר הצעיר.

לסיום הכנס שרו את ה“התקווה” ואת “האינטרנציונל” והחלו להתפזר.

שאלתי את אחת החברות איך מתייחסים אל י' בקיבוץ והיא ענתה לי שמאד מעריכים אותו, חושבים שהוא בחור מעניין מאד מאד, שהוא גאון, אבל גם מפחדים מפניו מפני הלחץ הרוחני והאינטלקטואלי שהוא מפעיל. בכל יום שני י' הוא נושא דברים לפני קבוצת השחקנים שמשתפים בהצגה, קורא ומתלהב ומנחה אותם, וכנראה מעורר התפעלות.

זרה ומאוכזבת חזרתי לירושלים.

שבוע לאחר הצגת המחזה בא בן דודו של י' אלי לבית הכרם. יצאנו לרחוב החלוץ וישבנו על ספסל מתחת לקזוארינות. דיברנו על הקיבוץ, על ההצגה ועל החברה שלו ועל י‘. לדעתו של בן הדוד י’ הוא איש בודד מאד שגם אם יהיה סופר גדול יחיה בבדידות כואבת. הוא בן הדוד עצמו מתכונן לעזוב את הקיבוץ ולנסוע ללונדון ללמוד כימיה.

וכשנתארכה השיחה והלבבות נפתחו, סיפר על שבת נוראה שבה הלכו שלושתם, י' ובן הדוד וחברתו לכרם לקטוף צברים, והיא, “הקטנה”, התעללה בו כל הדרך, לעגה לו והתעמרה בו וסטרה על פניו באשכול ענבים, אלא שהוא אוהב אותה למרות הכול, וככל שתתעמר בו כן יאהב אותה יותר, וככל שהיא מוסיפה להציק לו כן גדלה אהבתו. הוא מאשים את עצמו שאינו מבוגר די הצורך כדי להיות לה הגבר שאיתה, זה שיודע “מה צריך לתת לאישה”.

יום אחד הזמין אותי בודקו לבקר בביתו. שהיתי בביתו שעתים וחצי. הוא היה חביב ואבהי, הראה לי את תמונותיו ואת אלבומי התחריט שהוא עשה והם מלאכת מחשבת, כולם נושאים יהודיים מן העיירה ומבית המדרש, ולא תמהתי עוד על המחלוקת המתמדת בינו ובין ברונשטיין. לסיום הביקור, שהיה כנראה נעים לו כמו לי, העניק לי כיסא מתקפל וכן מתקפל ואיחל לי הצלחה בציור בנוף. זה היה ביקור כל כך חם ומעודד, שהביא לרוחי הנכאה מזור ומרפא.

שבועות אחדים לאחר אותו כינוס בקיבוץ בא י' לירושלים. הוא גמר יצירה ובא אל חבקין שידפיס אותה על מכונת הכתיבה שלו. הם התחילו לעבוד ביום השישי בחדרו של חבקין ובשבת לפני הצהרים המשיכו שם. העבודה התנהלה בעצלתיים ושניהם היו כבר מותשים וועייפים מן המרתף המעופש. שניהם באו אלי להנפש. נתתי להם את החדר היפה שלי ובו עבדו בשבת וביום ראשון. וביום שני גמרו בביתו של פרופ' גרינפלד וי' נסע הביתה והשאיר לי פתקה:

“גמרנו בעזרת השם. אני כותב תוך הליכה, חבל שלא ראיתיך. אל תקמצי בבולים ובנייר! טוב שלבסוף גמרנו – ריח ט”ו בשבט שואג עתה ומריע. רק חבל שאני חוזר הביתה, אבל כאן מוטב לחתום."

כשקראתי את הפתקה עמד חבקין והביט בי, ואז התחיל להתאונן על העבודה הקשה שי' הטיל עליו ושאי אפשר להבין אפילו מחצית מן הכתוב, ולבסוף אמר שהוא מתפלא על י', כי יש לו הרגשה שאין לו כל יחס אל מה שכתב, שקרא לפניו את הכתוב כמו מכונה, ונדמה היה לו לחבקין שעיקר העניין היה להספיק, להספיק. ועוד אמר שנדמה היה לו שכל הכתיבה הזו הייתה חשובה לו כדי לתת את הסיפור למי שהוא מוקדש, כי גם הפעם הוקדש הסיפור, הפעם לג.

מיתר ניתק בלבי.

כאן סוף אמרתי לעצמי.

י' הגיע שוב לירושלים, מלא טענות שנמאס לו להיות בבית והוא מתגעגע לצאת משם. “וביחוד בעוד שבוע”.

– ומה יקרה בעוד שבוע?

שתק ולא רצה לספר.

אחר כך דיברנו על גבע, ועל זה שהסיפור החדש קשור בגבע, ושבקרוב יקראו אותו אנשי גבע ויבינו.

– תהיה לך הפתעה כשתראי.

– לא תהיה, אני כבר יודעת.

– חבקין סיפר לך?

– כן.

– ומה חשבת כשסיפר לך?

– משהו.

– הגידי, את צריכה להגיד, מה חשבת, את צריכה להגיד.

– לאחר שאקרא.

רוח נמוכה ירדה עלי. בעיני עמדו דמעות, והתאמצתי שלא להתיפח. ידעתי שעכשיו יבואו הבדיחות נוסח “כבר שש שנים ואני לא יכול להפטר ממך, או איזו שפה מכוערת זאת הגרמנית, לא פלא שקמו לה מלחינים גדולים שאינם משתמשים בשפה הזאת” – כך הוא ממציא תיאוריות וחושב שהוא יכול להכריח את כולם לקבל אותן ואני כבר תש כחי, לא רוצה לשמוע שום דבר.

שש שנים הולכות ומסתיימות ולעולם לא ישוב מה שהיה. כבר לא נקים גלי עד על הסלעים ועל הגבעות מסביב לבית הכרם ולא נלך במורד של יבנאל שרים ומחזיקים ידיים.

והלא עם כל זה, עם כל זה הלא אני אוהבת אותו ולבי מכווץ וכואב ועיני קרובות כל הזמן לבכי.

הכול הנה הולך ונגמר.

החוברת הופיעה כעבור שבועיים וי' בא לירושלים לקבל אותה. נסענו העירה אל חנות הספרים ה“אהל”. בחנות התקבלו החוברות זה עתה, ומכל הדפים מצא י' לנכון להראות לי את הפסוק “איני רוצה אלא בה” ואחר כך אמר: “העורך כתב לי מכתב וכדי לגרום לך נחת רוח וגאוות אם אשלח לך אותו כשאחזור הביתה. רושם ידי זרים ועיני נכרים מטמא את מה שהיה צריך להיות פרטי ורק שלי. אני אענה לו במכתב קצר וחסל סדר הסיפור הזה.”

היה יום ששי ואחרי שלימדתי את כל השעורים שהתחייבתי ללמד נסעתי הביתה, אכלנו ארוחת ערב, ורק אז יכולתי להתכרבל על הספה ולקרוא. י' הלך אל בית דודו.

התחלתי לקרוא ומצאתי את כל המאורעות של גבע ושל רחובות שהתנקזו בסיפור הזה הכתוב יפה להפליא. כל האנחות והייסורים, כל ההתפעלויות ואהבת המרחב וצימאון הבריחה הכול יש שם, גם טעם האביב וצבעי הפרחים, והאנחות והרחמים העצמיים וצער העולם.

והגעגועים אל גליה ואל הקיבוץ.

אני מוכרחה להינתק ממנו. ככל שקראתי יותר כן ידעתי שאינני יכולה עוד.

כל הרעב למרחב ולחופש, שהקיבוץ מגשים לטעמו, יש בסיפור והוא “מחנה אהלים נטוש ואי סדר מובן וקרוב ביניהם” – מקום נכסף, וכל ההערצה אל הרגלים החשופות הצרות והגליליות – והכמיהה לידי נער רכות, – ואפלולית שער רכוס במכבנותיו ושופע לאחוריו ריחני וחם – – רגלים שישיות מגוון האקליפטוס – – וההתפעלות אין קץ מ“הילוכה השוקט מתוך שעוד לא הגיעה שעתו” – " ויש להודות לה ככל אשר נוכל על עצם מציאותה בתוכנו, על שמואילה היא להתהלך כאן כאחת מאתנו – – – – זאת דמות המלכה בהדר נזר שערותיה בעוז חוטמה ושלטון שפתיה" – הוי, פטר אלטנברג!

די, מספיק! מלאה סאתי, לא רוצה את הקיבוץ ולא את דמות המלכה. שיבושם לו! שילך! שילך ממני לאשר ילך.

י' חזר בשעה מאוחרת, ישב על הספה על ידי ושאל:

– קראת?

– כן קראתי.

– ומה את חושבת עכשיו?

– עכשיו אני רוצה שתלך מפה.

– שאלך לאן?

– שתלך למקום שגעגועיך נושאים אותך אליו.

– אבל אין מקום כזה!

– כנראה שיש לפי מה שכתבת!

– את משלחת אותי מעל פנייך?

– כן.

– מה את מדברת? איך את יכולה לומר דבר כזה? כאן מקומי אלו שש שנים! אין לי מקום אחר. מי כמוך יודע.

שתקתי ולא אמרתי מילה. הפכתי את פניי אל הקיר ונתתי לדמעות להציף את עיני בשקט.

כשקמתי ראיתי את י' עומד בחדר השני וכתפיו רוטטות.

וזה מכתב ששלח לי שבועות רבים אחרי כל הדברים ההם, כשישב בקורס מ"כים בבת שלמה.

"ובכן הוחרם האויב, הורחק. והנה ניצחון ראשון וגדול בדרך העולה קדמתה. אני משמש לך עיכוב ומכשול בדרך זו, את פוסחת איפוא על פניי והולכת הלאה. תגיעי לפיסגה בלעדיי, בכוחות עצמך בלי עזרה מן הצד. לא חומרית ולא מוסרית, לא מידי רע ולא מידי איש. את רוצה להרגיש שהגעת אל מקומך שלך בלי שמישהו אחר משך בחטמך והביאך אליו, בטובתך או שלא בטובתך.

היה מישהו שדיבר כל ימיו על דרך בודדה, על ייחוד, על הקשבה וציות רק למה שיש בפנים ולא לכל קול זר – מצויין איפוא, יהא זה שאמר כל אלה ראשון לזרים המגורשים שלא לקפח את הקול הפנימי.

ידעתי היטב מה טיבם של “חצאי דברים והיסוסים” שבמכתבך, היטב היטב כמוך, לפעמים קצת יותר. ידעתי ואני יודע מה סיבתם וכיצד התפתחו, ראיתי ניסיונות לכבילתם וראיתי כיצד הם גוברים ומתפרצים, וידעתי כמעט מראש (הרי שהמכתב שלך איננו כל כך הפתעה) מה הולך ובא. את לא היית די אמיצה להגיד לי כל זה בירושלים, אבל אני ידעתי.

אני עצמי י‘, אותו י’ גופו, עם חוטמו העקום ועם גופו הרזה וכל תכונותיו העיקשות – אינני מוותר עליך. אני שולח בחזרה את מכתב הפיטורין. אני רחוק מכל המשחק הזה של בת היענה, ואני יודע היטב שכשאקרא לנעמי, נעמי זאת שבאמצע, המרכזית בין כל אלה המתרוצצות ומתנגשות, בין כל אלה המבקשות להיות חרסיות ויבשות אלוהים יודע למה, אל זו שמחוץ למעגל המליצות, אל זו שהיא חלק ממני, חלק מעצמי ומבשרי בעל כורחה ובעל כורחי, אם אל זו אקרא, אם אל זו אצעק או אשתוק, תענה זו בהד, בהד גובר על כל המסוות, על כל אפר העיניים, בקול הבוקע את כל המחיצות המלאכותיות ושאינן כאלה, של נקמות וקנאות ואכזבות. כאן עומדים בני אדם במלוא פנימיותם וחיצוניותם. לך יש י' ולי יש נעמי. אפילו אם תשתקי, אפילו אם אני אשתוק, אפילו אם אוהב רבים ואחרים – נעמי זו הגרעינית, נעמי של עצמה, נעמי האמיתית החסונה עם כל פצעיה לעולם תהיה שלי, ולא אתחשב בכל התפרצויות מתוך “עיון וחיטוט” או מתוך אינסטינקט הרבה יותר פשוט, יותר חייתי ופחות מליצי.

יודע אני יפה יפה מה פירושו של חופש. וגם רואה אני כיצד החופש הזה מתנקם בי עכשיו וטופח על ראשי. לכי בכל אשר תלכי, עשי כל אשר תעשי – אני רואה ויודע ומתייסר – בין אם תרצי בכך ובין אם לא –

אלה דבריי אלייך.

אינני מקבל את החרם. אינני מוותר עלייך ולא אקבל את הפגנת שתיקתך, למרות שכאן חותם הוד מעלתו האויב.

וכל היתר הלא הוא כתוב על דברי הימים."

באותו בוקר שוחררתי על דעת המשפחה והותר לי לנסוע לירושלים.

בחדר הכניסה, על יד השולחן האליפטי, עמדנו מביטים זה בזה, אמי, שזה עתה נכנסה בדלת, קטנה ושחוחה, טעונה שקיות וסלים וסוודר וצעיף ורדיד, וגם כמה מתנות לילדים ועוגה ורקיקים. היא ביקשה שאתן לה הוראות אחרונות שכן קיבלה על עצמה את טרחת הבית בהעדרי.

אולם חמותי חטפה והשיבה, ובעודה נשענת על אחד הכיסאות, עוטה חלוק מרושל, שערותיה סתורות ורגליה תחובות בסנדלים שחוקי עקבים ומסורסי צורה, הורתה וצוותה ופסקה.

וגם בעלי עמד שם משועמם, ועיניו המצועפות תמיד הביטו נכחן חסרות סבלנות.

אמי לא שאלה עוד דבר, כנועה עמדה, אישוניה הענקיים הביטו בי ריקים ומבעיתים מאחורי המשקפים העבים. מראיה העלה באפי תמיד ריח של ליזול וארגנטום וכפפות של גומי, ריח שחזר מן הימים הרחוקים ההם כשהייתה גוררת אותי אִתה אל המרפאות שעבדה בהן כאחות, כדי להגן עלי מפני החופש הגדול.

כאז כן עתה רציתי לנוס ולהימלט על נפשי.

לפרידה קיבלתי הנחיות: חמותי נתנה לי שעון מקולקל כדי שאמסור אותו לגיסה השען, וגם יעצה לי לכלכל בירושלים את מעשי כך שאזכה ל“צהרים” אצל אחותה. ובעלי הנחה אותי ללכת בדרך הקצרה אל תחנת האוטובוסים בירושלים, ושלא אשכח להסתכל בלוח הנסיעות כדי שאוכל להגיע בקלות אל ה“ישיר” שנוסע לעירנו.

ואני מסרתי ברכות לילדים שישנו עדיין.

*

בוקר של חודש טבת, חד צלול וטהור. בלילה ירד גשם והחול רטוב ומוצק. טוב לדרוך עליו ולראות את המים נקווים בעקבות. עצי ההדר רחוצים ואפלים, ציפורני החתול והסביונים שבצידי הדרך עוד לא נפתחו. תלשתי לי ענפים ריחניים ממשוכת ההדסים, טפפתי במורד החצר לאורך שדרת הברושים – והייתי ברחוב. כל התריסים עוד היו מוגפים, מלבדי לא היה איש בחוץ. בוקר כמו חג.

מבפנים עולה ובאה חדווה פרועה. מתת יום חופש מן ההפקר, תהא עילתו אשר תהיה. כמו בימי בית־הספר: “פרצה מגיפה” – “פרצה שביתה” – “יורד שלג” – “המורה חולה” – הכול כשר ליום חופש מתת שמים, חג בתוך החול, מועד באמצע השבוע. גם היום, אף על פי שאני נוסעת לבקר את אבי החולה, המאושפז ב“ביקור חולים”, הרגשתי בכל ישותי איך נושרים מעלי החולין וחוגגת יצאתי אל היום המזומן.

אוהבת טיולים אני ואוהבת את ירושלים, גדלתי בין סלעיה שהיו בית למשחקי וצאן מרעיתי. הקמתי עליהם גלי עד לשבועותי, עשיתי אותם סימני צופן לקבוצותינו המתאגדות לבקרים, ומעולם לא הסכנתי אל החול, אל השפלה ואל השטוח. ואם אין נסיעתי אלא נסיעה של ביקור חולים, והחולה אינו אלא אבי, זה שלא ראיתיו אילו שנים רבות ולא דיברתי אתו מאז זמן רב מאד, הנה לא ראיתי לפני באותה שעת בוקר מוקדמת, אלא יום זוהר של טיול בירושלים בלבד.

מעל ראש הגבעה נפתח לפני האופק, בשוליו רבץ לו רכס עננים לבנים מעוטרי בוהק של טרם יום. מי יתן ולא יכסו את השמים הנקיים האלה. תחזית מזג האוויר הייתה עגומה.

בתחנת האוטובוס לירושלים חיכתה רק קבוצה קטנה של אנשים, וכשהאוטובוס הגיע היו בו מקומות פנויים הרבה. בחרתי בחלון. ניגבתי לי צוהר במעטה ההבל שכיסה את הזגוגית והדבקתי את מצחי אליו, נפשי יוצאת אל הדרך שלא ראיתי מזמן.

בשעה היעודה עקרנו ופנינו דרומה ב“רחוב הראשי”. בתים נמוכים ומקולקי טיח, אחר כך הפרדסים וסוף סוף שדרות הברושים ההדורות, וגם בוסתני המשמש העומדים בשלכת, וגבעות הכורכר וכרמי הגפן שטבעו בבוץ מעבר לוואדי הזורם. עוד מעט נעזוב את השפלה וקו האופק יהיה משונן ומשורטט זיפי יער, או נעלם בתוך ערפל כחול הנושא דגשים של עצים בודדים פה ושם.

נלחצתי אל החלון בשקיקה, הולכת ודוחקת את הודעתו של אחי, הודעה סתומה שלא פרטה. וכשהאוטובוס יצא אל בין השדות, ומשני עברי הכביש השתרעו להם שדות צבועים ירוק רך של חיטה נובטת, התחלתי לשיר לי בשקט, כראוי ליום חופש, יום טיול. איזה יום יפה.

צהלה גדולה גואה בתוכי, עד להתפוצץ.

*

גם אבא שלי אהב לטייל. הלא מעט ורעים היו ימי שני חיינו המשותפים. ולא נשאר מאותם הימים אלא זכר טיולים שטיילנו יחד, ביערות וסלאו שבאוסטריה או סביב חומות ירושלים, בימי חורף צחים או בשרב כבד, טיולים שהסתיימו לרוב בשערוריה בשל הא או בשל דא.

*

בחורף אחד, כשגרנו בשכונת הבוכרים ואבי כיהן כרב באחת מהקהילות היהודים בלונדון, חליתי בשעלת, ואמי כרעה תחת כובד העול והצער. היא השכיבה אותי במיטה וכיסתה אותי בכסתות ובכרים שהביאה אתה מבית אביה. אולם ככל שהרבתה לכסות אותי, כן תכפו שיעולי, והתקפות החנק ובכיה של אמא.

ופתאום, בשבת אחת בבוקר, נעצרה ברחוב מול דירתנו כרכרה עם עגלון ערבי, ואיש מגודל זקן ופיאות עלה במדרגות והתייצב בפתח חדרנו. זר, לא מוכר. בשלוש שנות היעדרו השתנה כל כך. אילולא קריאות הצהלה הנרגשות והמבולבלות של אמי, לא הייתי יודעת שהוא אבי. מיד הסתבר שאין לו כסף לשלם לעגלון ואמי שלפה את ארנקה תוך מחאה נרגזת וקולנית.

מעתה היינו ארבעה בחדר.

אבי הכניס משב רוח חדש הביתה. הוא פתח את החלונות, ציווה להלבישני, אוורר את הכרים והכסתות, הכריז שלמחלות לב יפה אויר צח, ואף לקח אותי יום אחד לטיול. ידי בתוך ידו יצאנו לאורך גדרות הבוסתנים עד לבית הספר “למל”. הלכנו לאיטנו בבוקר הנוצץ ההוא, מדלגים על שלוליות ומתבוננים בסתווניות שפרצו זה עתה קבוצות קבוצות וכבר הורגש חותמן על המורדות. ליד בית הספר “למל” שכר אבי כרכרה, צעק לעגלון “סטיישן”, העלה אותי אל הכורסא שמתחת לחופה השחורה, עלה וישב על ידי, ובארשת של אציל מורם מעם רכס את הכפתור של השעוונית המכסה את הרגלים.

עכשיו הייתי שותפה להרפתקה נפלאה. רציתי להתרפק על האבא הזה שגילח את זקנו ואת פאותיו, ועל פניו נצצה הצלקת אדומה ומכוערת. אבל הוא כלל לא שעה אלי. בגינוני מלכות וברוחב לב שילם לעגלון, ושנינו רצנו אל הרכבת.

נסענו רק תחנה אחת, עד לבתיר.

משני עברי הפסים גידלו הערבים בערוגות ממוסגרות בתילי עפר. ריח שפכים כבד ליווה את המראה המלבב של הערוגות.

עברנו בכפר, מטפסים בין גדרות אבן בדרך בוצית ומשובשת באבנים, בוסתנים בשלכת, תאנים אפורות ענף נשענות על הגדר. ולבסוף פסגת ההר מסולעת וקירחת. אויר חורף נפלא ממלא את נחירינו ושמש טובה מזמינה להשתרע על הארץ ולהתחמם.

ישבנו על אחד הסלעים. אבי פרס לי פרוסת עוגה ששלף מתוך עטיפת נייר עיתון, ובעוד אני נוגסת בעוגה נשא מדברותיו ואמר:

את רואה את כל זה – אמר – כאן שלט הגיבור בר כוכבא, גדול המצביאים ראש וראשון ללוחמי חירות ישראל. הוא האיש שמרד ברומאים ולא הסכים לעבוד אותם. הוא האיש אמיץ הלב שלא ידע פחד מה הוא, שהעדיף למות ולא להיות עבד, ושמעי היטב ואל תשכחי את דברי, הקשיבי וזכרי שגם אני מרדתי, קמתי והתקוממתי נגד הקיסר פרנץ יוזף, לא הסכמתי להיות עבד וגם חייל לא רציתי להיות בצבאו, מה לי ולהם ולמלחמותיהם? למה אלך לשפוך את דמי למען אוסטריה? מה לי אוסטריה ומה לי רוסיה, אלה גם אלה הרסו את ביתי, את בריאותי הרסו, את רכושי הרסו ולמה אתגייס למי מהם? נשאתי את נס המרד ומרדתי בקייזר ובצבאו (קולו נעשה דק ומצפצף וזרועותיו התנופפו בהתרגשות). אבל “הם” לא הסכימו ולא הלכו אתי, “הם” בגדו בי, קטני הנפש וחסרי האמונה, הסרסורים והמלווים בריבית, אמך וכל משפחתה, הם תבעו ממני לחזור, ממני, ממני תבעו לחזור לגיא ההריגה, שאלך ליהרג הם רצו, בשביל הקייזר ובשביל אוסטריה (וכאן ירד לצליליו הנמוכים) הם עוד לא הכירו אותי. אני? למות בשביל הקייזר? הו מנוולים, הו עוכרי ישראל, אוכל מנעו ממני, לא נתנו לי לגור איתם ולא נתנו לי לאכול איתם – עד שקיבלתי שחפת. הסתכלי בצלקת הזאת, וזה לדראון עולם ואל תשכחי. מזכרת עוון על מעשיהם וחטאותיהם. אבל אני החלטתי לחיות על אפם ועל חמתם, הלכתי לבית החולים, ויצאתי חי. את שואלת איך? – אכלתי אכלתי ואכלתי, אכלתי הכול, כל מה שהגישו לי ומה שהגישו לגוססים ומה שנשאר מארוחתם של המתים, כל מה שיכולתי להשיג ולשים את ידי עליו אכלתי, ויצאתי משם חי.

את רואה, בצבא הקייזר לא שרתתי, למרות מה שעשתה לי אימך ומשפחתה, – לא שירתתי, ולא נכנעתי – את המורד והמתקומם לא יעצור איש. ואני, הנה הבאתי אתכם, אל מתחת לכנפיה של האימפריה הגדולה, האימפריה הבריטית. אלה האנגלים שקראו ליהודים לבוא ולבנות להם בית לאומי בין פראי האדם הערבים המסריחים האלה. כאן לא תהינה מלחמות וילדי לא ילבשו מדים לעולם. ואילולא הכשילו המנוולים את בר כוכבא –

לא ידעתי אל גייסות מי אני שייכת, אם למחנה המנצחים האלה של אבי או אולי למושמצי משפחתה של אמי, המשפחה הרחוקה, זו שהקפידה לשלוח מדי חודש בחודשו המחאות כסף כדי להקל על מצוקתנו. על כן הגפתי שסתומים באזני, ועליתי על במת ההר ושיחקתי במלך ומלוכה, ואבי הוסיף לנופף את זרועותיו ולשאת דברים על היהודים ועל האנגלים ועל אמי ויתר בני העוולה והיה נואם והולך אל קהל מעריציו ההולכים בעקבותיו.

*

אתם רציתם שהוא ימות בשביל הקייזר? – מי זה אתם? – את ומשפחתך. – מה פתאום? – לא נתתם לו לאכול – לא היה אוכל – אז הוא קיבל שחפת? – הוא הטיל מום בעצמו, והדביק את עצמו בשחפת. – ואז הוא הלך לבית החולים? כן, הוא ביקש שיביאו לו בכל יום אוכל – ולמה לא הבאתם לו? כי לא היה –ולאחותך היה? – כן, היה, למשפחות החיילים היה – ולמה לא הייתם משפחת חיילים? כי אביך ערק, הוא לא רצה להיות חייל – ולמה לא לקחת מאחותך כדי לתת לו? – כי לא היה מספיק. – ומה אכלת את? –לנשים הרות נתנו קצת. – היית הרה? כן, אתך – והיה קשה? – כן היה קשה מאד – ולא רצית להיות הרה? לא, לא רציתי להיות הרה –

*

לאיזה גייסות אני שייכת בסופו של דבר?

משנכנסנו בשער הגיא לבש האופק סוף סוף את המתווה הנכסף. שלפתי ממחטה וניגבתי לי צוהר בחלון שחזר והתכסה אד. ואז שמעתי קול של גבר אומר:

נוסעת לירושלים? – כן – גרה שם? – לא – נוסעת לבקר? – כן – לזמן רב? – לא – רק לשעות אחדות? – כן – מה אפשר להספיק כך? – לבקר חולה – בבית החולים? – כן – אבל לא יתנו לך להיכנס – אולי יתנו – למה לך מייד בבוקר? – חייבת – היום לא חייבת – למה? – כי היום יפה לטייל – אתה מטייל? – לא, אני מפקח על היעור ואני יכול להראות לך את כול היער, כדאי לך לבוא אתי. –

שארד אתו? שאם לא ארד האין זו ההחמצה הנוראה? אולי מזומנת לי כאן, ממש עכשיו הפגישה, זו הגורלית המכרעת? אותה פגישה שאחריה כמו נולדים מחדש? זו פגישת הלידה שאחריה אין דבר דומה עוד למה שהיה קודם לכן? במקרה נפגשים, במקרה נוגעות הידיים, נתקלים המבטים, ניצת הניצוץ ונדלקת התבערה הגדולה.

אלא היערן של יערות הקרן הקיימת לא הצית בי את אותו הניצוץ, ואני אמרתי – תודה, בפעם אחרת.

עכשיו בא האוטובוס בשערי העיר.

משמאל “מושב זקנים”. מאחורי השער הפתוח, בחצר המרווחת המרוצפת אבן כמנהג ירושלים מימים ימימה, נעות דמויות מצונפות בשביסים וגוררות רגלים. לאן הם תועים? כנראה שקר בחוץ.

*

מימין לכביש בית־המשוגעים. חומת אבן משוננת בשברי זכוכית, ובשער אשנב. יראים את האשנב ונמשכים אליו היינו נושאים את רגלינו בקטע הזה של הדרך, בדרכנו מן ה“פעולות” או אליהן, ורצים, קצרי נשימה ומבוהלים, כדי להתרחק מאזור הסכנה. ואילו אני, ילדה קטנה, כשהזדמנתי לבדי אל קירבת בית המשוגעים, הייתי נמשכת אל האשנב ההוא, ניגשת, מתמתחת על בהונותי ומציצה. מאחורי האשנב המכושף היתה חצר רחבה שעצי אקליפטוס וקזוארינות גדלו בה, ושני בתים בני קומותיים ואדומי גגות עמדו שם, ולהם מרפסות ארוכות מקיפות את הבתים, מסורגות ומרושתות, ועל המרפסות נעו אנשים לבושי לבן, הלוך ושוב הלוך ושוב כבסוגר. וקרה שמישהו מהם עצר, הכה בסורגים וצעק, ולעתים שר בקול ערב.

טוב להם לאנשים האלה, שמותר להם לצעוק ולשיר ולהכות בסורגים ואין מכהה בהם.

*

פעמים רבות עשיתי את הדרך מן השפלה לירושלים, ובכל פעם שאני באה בשערי העיר אני חוגגת כמי שבא הביתה. השתקענו בעיר הזאת כשהייתי ילדה קטנה, ועשיתי בה את כל ימי ילדותי ואת רוב ימי נעורי. היא ביתי, עם כל מה שיש בה, עם המהמורות בכביש ועם החורף הקר והבוץ. אולם כשבאנו הנה לראשונה במונית ערבית שאבי שכר ביפו, היו פני הדברים שונים כל כך. לא היה בנסיעה ההיא כלום מן החזרה הביתה, ורק זרות מפחידה הייתה. היינו מהגרים.

כך עלינו לירושלים בפעם הראשונה.

תחילה הושלכנו מן האוניה אל תוך סירה, לזרועותיהם של סוורים ערביים שלבשו מיני מכנסים מוזרים, שגלי בד אין סופיים נשרכו להם בין רגליהם. אחר כך עפו אחרינו המזוודות שאיימו עלינו למוטטנו, ואז טולטלנו, לקול צווחות גרוניות מלווות בטלטולי ידיים ומשוטים, אל תוך מחסן ענקי, שם שרצו כבר כל נוסעי האוניה ולשם גם הובאו הנותרים, חוורי פנים ומפוחדים. כולנו נדחסנו שמה, כל האמהות האבודות וכל הילדים הנעלמים, צווחים ומיואשים, וגם רופאי ההסגר ופקידי המכס, וכל המיטלטלים והצרורות, המזוודות השבורות והארגזים המתפרקים.

לאחר שפגשנו את אבי שהגיע מהודר מאד לפגשנו, מגבעת לראשו ומעיל הדור ללבושו, והוא חסר סבלנות אל פגעי הנמל ואי נוחותו, ולאחר ששילם “בקשיש” והפליג בתשלום ולאחר ששכר מונית ערבית שקלטה את כל כסתותיה, מזוודותיה ויתר צרורותיה של אמי, וגם אותנו – יצאנו לדרך לעלות לירושלים.

היה חורף, חודש דצמבר, היה קר, הדרך הייתה צרה משובשת ומתמשכת.

תחילה נעה מכוניתנו בין פרדסים וכפרים ערביים, ונהגנו שגירגר כל הזמן מיני דברים לא מובנים עצר בכל כפר וכפר, פעם כדי למלא דלק ולחטוף שיחה עם המוכר, ופעם כדי להוסיף מים ולגלגל דברים עם מוכר המים, ובין הא לדא לגם לגימה וחטף משהו לאכול, ואגב כך החליף רשמים ודעות. הדרך לא אצה לו והוא לא שעה כלל אל סימני קוצר הרוח של אבי.

גם אמי המפוחדת העלתה מייד את חמתו של אבי. למה היא מפחדת ומפני מה? זו הארץ של האנגלים והערבים האלה אינם אלא בבחינת עבדים, כאן שולטים האנגלים הבריטים, האימפריה הגדולה בעולם, ואנחנו חלק ממנה וכאן ארץ מולדת, ועל מה הרעש ועל מה המהומה.

השמש עמדה לשקוע כשבאנו אל בין ההרים החשופים. לאט ובגניחה מדאיגה זחלה מכוניתנו בדרך הנפתלת, ואנחנו, שעונים זה על זה ודחוקים יחד ודחוסים, מעורסלים בטלטלת הנסיעה, נעים מצד אל צד, עייפים ונרגשים – התנמנמנו. לבסוף ונרדמנו.

עם נפתולי “שבע האחיות” ליד מוצא התעוררתי מבוהלת, המכונית גנחה והנהג נראה מאומץ ודאוג.

פנסי המכונית ציירו עיגולים באוויר ועל המדרונות שמשני צידי הדרך, מעגל מימין שהלך וסבב שמאלה,

וחוזר חלילה. ראשי נעשה סחרחר ורציתי להקיא, קבס עלה אל פי והתחלתי לבכות. ביקשתי לרדת אבל הנהג סירב ואמר שבנפתולים האלה מסוכן לעצור. אמי נבהלה, ואבי גער בי שאתאפק. אבל אני לא יכולתי להתאפק ותוכן קיבתי החמוץ והמצחין פרץ מפי אל תוך כפות ידי.

אחי אמר “אידיוטית”.

במבואות העיר עמדו בימים ההם נוסף ל“מושב הזקנים” ולבית המשוגעים, גם בית חינוך עיוורים ובית היתומים דיסקין. כשהגענו שמה סוף סוף, הצביע אבי על כל המוסדות האלה בגאווה רבה, אבל אני ראיתי רק אורות מעטים של עששיות נפט בחלונות. נסענו ברחובות מרופשים, המכונית ניתרה על בורות פעורים בכביש, לא ראיתי מדרכות, ותאורת הלוקסים הייתה קלושה ועלובה. לבי התחמץ. פתאום עלתה לפני תמונת דודי העומד על הרציף בטריאסט ומנופף לנו לשלום, לאחר שליווה אותנו ברכבת מוינה ושכר לנו תא לעצמנו באוניה, עומד לבדו על הרציף ומושך את תיתורת כובעו על עיניו כדי להסתיר את עיניו הדומעות, ומנפנף לאונייה המתרחקת. ואת מיטתי שבדירה בווסלאו זכרתי והיא נקייה וחמה ועצים מתנפצים באש שבאח, ובחצר הגדולה מונח שלג לבן על העשב ועל ענפי העצים ושלג על הרחוב השקט. פרצתי בבכי ואמרתי: – אני רוצה הביתה –

ואחי אמר – אידיוטית.

לבסוף עצרנו ליד מלון אמדורסקי, שאבי התגורר בו אלו שלוש שנים מאז שיצא חלוץ לפנינו לעיר הקודש.

אולם הקבלה היה מרוצף אבנים גדולות ומלוטשות, וכך היה גם חדרנו הגדול והמסויד לבן. אמי רחצה אותי באגן כלוא במתקן של ברזל, ויצקה עלי מים מתוך כד. היה קר. ראשי היה סחרחר והרצפה לא הייתה יציבה מתחת לרגלי. כשאמי השכיבה אותי במיטה נרדמתי מייד.

קולות מריבה העירו אותי. קראתי לאמי, ומשלא נעניתי פרצתי שוב בבכי.

שמעתי את אחי אומר – אידיוטית.

החלקתי וירדתי מן המיטה. הסטתי את הוילון, פתחתי את החלון והבטתי החוצה. ברחוב עמדו אבי ואמי בתוך מעגל של אנשים זועמים, הם נופפו אגרופים אל פני הנצורים וצעקו, וגם אבי צעק ונופף את זרועותיו. ורק אמי עמדה מובסת, כתפיה הצרות רוטטות וראשה כבוש באדמה.

צעקתי אליה.

היא הפכה את ראשה אלי וראיתי שאין לה פנים כלל. משהו מעוך, ירוק ומעוות נפנה אלי, ופתח היה פעור בו שנראה כאילו עקרו מתוכו את הלשון ואת כל השיניים.

אותו לילה ישנתי במיטתה, התכרבלתי בין זרועותיה וניסיתי לחמם את הרגלים ולשכוח שאני בירושלים.

בבוקר לא נראה איש מאתנו מפויס. אבי לבש מחלצות על גופו המלא ועל כרסו ההולכת לפניו: עיניו הגדולות הירוקות־כחולות טבעו במרבצי שומן, ועל לסתו המדושנת נראתה הצלקת אדומה ובוהקת. לסיום תלבושת הבוקר ניצב לפני החלון, נשען בכתף שמאל אל המשקוף וניקה את צפורני יד ימינו בציפורני יד שמאלו, וכל ציפורניו נראו כאילו הדביקו אותן במשובש על אצבעותיו הקצרות.

אמי ביקשה בקול מלחשים הסברים על מאורעות ליל אמש, מדוע הבטיח לפועלים שהיא תביא כסף, וכי אינו יודע שבשלוש השנים האחרונות חייתה על חשבון אחותה ועל טוב ליבו של גיסה? הלא גם את הוצאות הנסיעה הנה הם שילמו, ומדוע כתב לה שהוא העשיר בתושבי ירושלים? מדוע הזמין אותה לבוא עם הילדים אם מצבו בכי רע? ומה קרה למגרסות החצץ שגיסה קנה לו כשנסע לפלשתינה? ואיפה כל המאזניים האוטומטיות שהוא אמור היה להציב בכל פינה בעיר? והיכן הוא עומד להשכין את משפחתו, ואיפה ילמד בנו העילוי בארץ הפראית הזו?

“ארץ פראית?” שאג אבי – “אגף מאגפי האימפריה הבריטית – ארץ פראית – ואשר למגרסות – להווי ידוע לה שהן מכרה זהב. אמנם יש תקלות והן מתקלקלות מפעם לפעם ושובתות מעבודה, ואין טכנאים מיומנים שיודעים לתקן והפועלים דורשים את שכרם אבל לא חשוב, עוד יתקנו והמכונות ישובו לעבוד והכסף יזרום כמים. הלא בונים כאן ארץ מולדת, האם שכחה את הפרט הזה? בונים כאן וכולם צריכים חצץ. עוד ייקח את כולנו לראות את המגרסות הללו המוצבות בשכונות החדשות של העיר ואז ניווכח במו עינינו. ואשר לאוטומטים, כן, – יש בעיות – כי הוואנדאלים משלשלים לתוכן שברי זכוכיות וכל מיני מטבעות שאבד עליהן הכלח ואין בהן שימוש. אבל הוא עוד יראה להם את נחת זרועו וילמד אותם לקח וגם דירה תהיה, וגם בית ספר יש. ואילו לא הייתה כה קטנת אמונה והייתה נרתמת לעזור, עוד הייתה רואה אותו בקרוב שוע ירושלים ורוזנה.”

ירדנו אל חדר האוכל. ריח קפה ולחמניות טריות עמד באוויר. כושי גבוה לבוש גלביה לבנה וחבוש טורבן אדום שחה אלינו ושאל את אבי משהו בשפה לא ידועה. אבי ענה לו ואז הביאו מלצרים בתהלוכה קנקני קפה ומגשי לחמניות עם חמאה ו“מרמלייד”, ובכוס אדירים הביאו לאבי חצי תריסר ביצים שלוקות. בעוד אנחנו אוכלים ניגש אלינו איש שנראה מכובד מאד ומכיר בערך עצמו, נטל את ידה של אמי ונשק לה באבירות, ואמר לה כמה הוא שמח לראות אותה במלונו. הוא מקווה ששהותה תהיה טובה בעיניה, והוא מבקש ממנה לסור למשרדו על מנת לסלק את חובו של אבי, אשר לא שילם את דמי השכירות והמחיה זו חצי שנה, והבטיח שאשתו האמידה תבוא ותסלק את החוב.

*

באותו בוקר ראיתי את אמי מתמוטטת אל אחת מאותן ההתקפות אשר באו לה אחר כך תכופות. היא נפלה על המיטה בחדר וכל גופה פרפר, מפיה נפלטו שיהוקים נוראים שקרעו את קרביה ושסעו את חזה. עיניה היו לבנות ובוהות ושפתיה יבשות ומבוקעות. אבל ככל שרבו השיהוקים כן נאפד אבי גבורה ורוח מלחמה. הוא שילב את ידיו על אחוריו וצעד בחדר הלוך ושוב, במהירות גוברת, עד שהתחיל לרוץ בין המיטות, עיניו תועות וקולו חד וחותך. הוא מנה את חטאיה של אמי מימי חווה אשת אדם, תמר אשת ער ורחב הזונה, את חטאי משפחתה וכל אשר עוללו לו וכל אשר חשבו לעולל לו, שפך את חמתו על אוסטריה ועל וינה ועל וסלאו וגיינפאהרן, על פולניה ועל הגולה כולה, וככל שהתלהב כן נעשתה לשונו נמלצת ושירית, ובלא לשים לב אל קהלו המתמוטט והרצוץ, עמד באמצע החדר, שלח את זרועותיו לצדדים והוכיח כאחד הנביאים כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים. גם אם “היא”, קטנת האמונה וקיצרת הרוח חסרת החזון הרואה רק קטנות וקטנוניות. ומה הוא חוב לבעל בית מלון עלוב לעומת מה שצומח כאן. והוא עוד יראה לה, למרות פקפוקיה, איך יהיה בבוא היום מלך ירושלים.

חמקתי מן החדר בעד הדלת ועליתי על במה ושרתי בקול קטן כמו של אמא שלי:

Sah ein Knab ein Röslein stehn…

איש אחד שעלה על המדרגות, צבט לי בלחיי ושאל: למה אבא שלך צועק כל כך?

ואני אמרתי: אבא שלי לא צועק, אבא שלי הוא מלך ירושלים.

אחרי הצהרים שלפה אמי מתוך מטענה את כלי הכסף שהביאה מבית אביה, ואת הכוס המוזהבת של אליהו הנביא, וגם את עגילי הזהב עם שלוש האבנים הכחולות שסבתי נתנה לי, ונתנה אותם בעבוט ושוב לא ראיתים לעולם.

כשירדתי מן האוטובוס בתחנה המרכזית ידעתי מייד שיום החופש המיוחל אבד ואיננו. את מקום השמחה והציפייה של הבוקר, תפסה המועקה והחרדה המוכרת היטב שלוותה אותי כל אימת שעמדתי לפגוש את אבי. והלא עברו שנים רבות מאז שראיתי אותו לאחרונה, ובכל זאת אותו החשש. מי יודע איך תיגמר הפגישה היום, בשערוריה, באסון או בפרידה כואבת ומעליבה, כמו אותה פגישה בבנימינה שהייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו.

נתקבלתי לעבודה בבנימינה מייד לאחר שסיימתי את חוק לימודי. גם אם לא התכוונתי מלכתחילה אל המושבה הזאת, הנה לא היססתי לקבל את העבודה המוצעת. המקום היה רחוק מן הבית ולשם יצאתי למצוא את עצמאותי.

ירדתי בתחנת הרכבת של בנימינה בצהרי יום. התחנה הייתה מסבירת פנים, נקייה ומוקפת גינת פרחים. מן התחנה פניתי אל המושבה, בוססתי בחול לאורכה של שדרת הדקלים שהייתה ריקה מאדם בשעה חמה זו של הצהריים, ריקה וחגיגית מאד, כאילו דיגלה את כפותיה לכבודי.

שכרתי חדר בבית משפחת מחול. הם היו פרדסנים וכורמים וגם חנות מכולת הייתה להם. את החדר לא הפרישו לי אלא כדי להכניס לביתם מורה מירושלים שתהיה אות ומופת לשתי הבנות, אשר לא כמו הבנים במשפחה נשלחו ללמוד בעיר, וגם הוסעו פעמיים בשבוע לשעורי באלט ולחוגי תיאטרון ופסנתר.

בעלת הבית, הגברת מחול, הייתה אישה מכנסת אורחים וצחקנית. היא הייתה רחבת גרם וזקורת עכוז שעגבותיה האדירות טחנו שכב ורכב בלכתה ודדיה קיפצו מעל כרסה המוצקה. היא ניהלה את משק ביתה ביד רמה ובחשיפת שיניים ענקיות וצוחקות, בצווים ופקודות, ביעילות ובמיומנות.

אני הגעתי לבנימינה בשלהי הקיץ. באותה עת התחוללה באירופה המלחמה הנוראה, אבל אני הייתי שקועה בעינייני, ואף על פי שאחי היה חייל בבריגדה, לא היה דבר שהעיק עלי או דרך את מנוחתי. וגם בני הבית נעו איש במעגלו, והמלחמה המתחוללת אי שם לא הטרידה אותם. לפני בית מחול עמד עץ גואיבות שפירותיו הבשילו, ומתחת לחלוני פרח שיח יסמין. ובערב כשבני הבית התכנסו על המרפסת מפני החום המעיק בבית המואופל, התערבו ריחות העץ והשיח עם רית זיעתם החריפה של הגברים לבית מחול, אשר נחרו בקול רם, פעורי פה ושמוטי ראש לקול הרדיו המספר את חדשות המלחמה.

הייתי מאושרת מאד באותה שנה בבנימינה. סידרתי לי את חדרי כלבבי. רכשתי ספרים ותמונות וכלים כלבבי, יצאתי ובאתי כטוב בעיני, ואיש לא כיהה בי ולא חסם את דרכי. באותו חורף נהגתי לשוטט במורדות הכרמל בכל שעה פנויה, שיכורה מן היופי ומן החופש, אהבתי את האירוסים הלבנים והריחניים שכמוהם לא ראיתי בירושלים, ואת מרבצי הכלניות האדומות והסגולות והלבנות שכיסו את קימורי הגבעות לאלפיהן. חיפשתי את הרקפות בנקיקים, התחבאתי בתוך חומות החרציות שגדלו כארזים לגובה, שכבתי ליד הנחל והקשבתי ללקלוק המים כשומעת שירה אבודה. דרור קורא לי ולא ידעתי שבעה. בלילות הייתי מצטרפת אל החבורה כולה בקפה שטרנברג שעל יד תחנת הרכבת, ורקדנו טנגו ופוקסטרוט לצלילי הגראמופון הגדול, ולא החסרתי מנפשי דבר כל אותו החורף.

אולם יום אחד, בראשית האביב, כשכל הפרדסים פרחו והלילות היו מוארי ירח ומסוערי התרגשות ועצמת הבושם הייתה כמעט ללא נשוא, כשלא ידעתי את נפשי מעוצם השמחה ורגלי נשאוני אל ההר ביום ואל הריקודים בלילה, יום אחד בראשית אותו אביב חזרתי בריצה מן העבודה אל בית מחול ופגשתי את הגברת מחול בשער הבית והיא אמרה: – אבא שלך בא לבקר אותך –

ואומנם. היה לבוש בקפידה, אם כי בלוי כלשהו, פניו היו עגולות והצלקת שעל לחיו אדומה ומכוערת כתמיד. רק עיניו הגדולות־הירוקות היו יפות כמקודם, ובמראהו היה משהו נאה ומעורר כבוד. הוא נשא תיק, מעין ילקוט של בית ספר, והסביר שהוא עובד כגבאי למושב זקנים, ובתוקף תפקידו הוא נוסע על פני הארץ לאסוף תרומות, וכך גם הגיע אלי. הזמנתי אותו להיכנס, אחר כך לקחתי אותו למסעדה של הגברת שטרנברג, הצגתי אותו בפני בעלת המקום שנכנסה איתו לשיחה לבבית, גם האריכה בשיחה ושירתה אותנו לפנים משורת המקובל, ואני הרגשתי נינוחה והחרדה סרה מעלי. הרחוב בבנימינה עוד היה משובש בשלוליות ואבי העדיף לחזור אל בית מחול.

בעלת ביתי החנונה ומכנסת האורחים ערכה לפנינו קפה ועוגות, ואנחנו נתרווחנו בכורסאות שעל המרפסת, מחכים לחדשות של הערב.

מפגש הערב על המרפסת הגדולה נתגלה כבמה נפלאה לאבי. בין הגברים לבית מחול, שריח בנזין מהול בריח הזבל וזיעה, ישב אבי כתפוח בין עצי היער. רוחו הייתה טובה עליו מאוד ואני חששותי נמוגו והלכו. הוא פירש את מהלכי המלחמה ואת סיכוייה בכישרון ובחן. הוא סיפר להם על לונדון שעשה בה כמה שנים (בלי להזכיר את תפקיד הרב שמילא שם באחד מבתי הכנסת) וסיפר על האנגלים, לא עלובי הנפש שנשלחו לארצנו, אלא האצילים שליטי העולם שיושבים בלונדון, וגם על ירושלים סיפר והפליג בשבחה, והטיח את מררתו בהסתדרות העובדים אם כל חטאת, מוצצי דם ומכלי כל חלקה טובה, הם שהרסו את מגרסות החצץ מקור פרנסתו, שהביא מעבר הים כדי לעזור בבניין הארץ. הוא סיפר על בנו העילוי שהתנדב לשרת בבריגדה וכבר הוא קצין ועוד כל הדרגות לפניו והוא ידביר את מלכות הרשעה ויביא שלום על העולם. הוא סיפר להם איך עזב את אירופה הנרקבת והולכת, ואיך מלא רוח נבואה חזה את כל הבאות מראש והיגר לפלשתינה, לחלק זה של האימפריה הבריטית, וגם את ילדיו מילט משם והביאם הנה, ואף על פי שלא חשב שבנו יצטרך להתגייס למלחמה כלשהי (שהרי הוא עצמו סרב לשרת בכל צבא שהוא) הוא מקווה שזו באמת תהיה המלחמה האחרונה. וכשתיגמר המלחמה הזו ובעזרת האל, נסוע ייסע לסונדובה־וישניה ערש ילדותו שתהיה אז בעזרת האל משוחררת וחופשית, וימכור את נחלות אבותיו, בית מבשל השיכר וחלקת היער ואת החנות ואת האסמים (ואולי אפילו ימצא את מטמון הזהב והכסף שהטמין מתחת לעץ האגוז בחצר בנוסו מפני הרוסים) – הוא יעלה את אחיו ואחיותיו ארצה ואת צאצאיהם, ויושיב את כולם כאן, כי הכסף יספיק לכולם, גם לו ולילדיו שיהיו סוף סוף, בזכותו, אמידים וחיים בטוב כל הימים, כאן בארץ הטובה שניתנה לנו ולבנינו לעד.

כל בני משפחת מחול ובנותיה שהצטרפו כדי לשמוע את נפלאות סיפוריו של המגיד הנוסע, פערו פיותיהם ושתקו מוקסמים, ורק גנחו מפעם לפעם כשהסיפור הגיע לגבהים שלא ידעום.

על היצוע שהציעה לו הגברת מחול עלה אבי מרוצה כמנצח. וגם אני נחה דעתי שבעלי הבית שלי ראו אותו במיטבו, לא היה צורך לספר או להתנצל.

*

ואז:

אמא יקרה, חבל שכואבות לך הרגלים, חשבתי להזמין אותך לבוא אלי לימים אחדים. הכרמל יפה עכשיו והיינו יכולות ללכת לטייל. שפע כזה של פרחים לא ראית כבר מזמן. עכשיו יש עדין כלניות מכל הצבעים וודאי היית נהנית לשבת שוב על יד נחל אמיתי.

העבודה בסדר וגם החדר טוב. האם את מקבלת מכתבים מאחי? אני לא קיבלתי ממנו אפילו גלויה מאז שהתגייס.

אגב, אתמול היה פה אבא, הוא בא אחרי הצהרים לרגל עסקיו כשנורר של מושב זקנים. בעלת הבית שלי קיבלה אותו יפה מאד, ובערב ישב עם כולם והקסים אותם עם סיפורים, אולם בבוקר, אולי מפני שהיה נדמה לו שכבר כבש עמדה בקרב בני מחול, פתח פתאום באחד מאותם נאומי התוכחה שלו, ועבר מייד להשמצות נבזיות עליך ועל משפחתך, ואז פשוט גירשתי אותו. נתתי לו כסף וציוויתי עליו ללכת ולא לשוב עוד לעולם. אני הייתי כל כך החלטית שהוא לא פקפק והלך מייד.

אני מקווה שרגלייך יבריאו מהר.

שלך בתך

*

בתי היקרה.

נדהמתי למקרא מכתבך. איך העז לבוא לבקר אותך? ופחות מזה אינני מבינה איך יכולת לגרש אותו. האם לא לימדתי אותך כבוד אב? ולא ריחמת עליו, הלא מיום שהתגרשנו הוא חי חיי כלב.

אני בודדה מאד כאן מיום שעזבת אותי. בירושלים נפתחה ספריה גרמנית, ספריה מצויינת שפתחו העולים מגרמניה, ושם אני פוגשת בני אדם. חבל שבגלל המלחמה לא מגיעים ספרים חדשים.

יש כמה דברים שרציתי שתעשי למעני, גם הפתיליה הכחולה שוב מפחמת.

נשיקות מאמא

*

ועכשיו אני הולכת לפגוש אותו בבית החולים.

אולי כלל לא אכיר אותו, הלא עברו כל כך הרבה שנים. אילו לפחות היה כאן אחי.

*

על מה מדבר אחי עם אבא.

על מה מדבר אחי עם אביו?

האם הוא מזמין אתו למסעדות המפוארות שהוא נוהג לאכול בהן, עם יין כראוי ועם קוניאק וקפה לקינוח? ועל מה הם מדברים? מה נשאר מן היחסים שבלאו הכי לא היו מהודקים וטובים? ואולי נתהוו במשך השנים קשרים שאינני יודעת עליהם דבר. האם הוא משמיץ את אמא בפניו ומספר לה על כל חטאיה המדומים? האם אחי מקשיב לכל דברי הבלע על אמא ועל משפחתה, או אולי הם מדברים פוליטיקה? מפלט מצויין היא הפוליטיקה לאנשים שאינם רוצים לדבר זה עם זה. קל לבקר את שליטי הארץ והעולם ואפילו לבוא לידי הסכמה. וגם אם אין מגיעים לידי הסכמה, אין בזה כל רע.

לא כך היו הדברים כשהיינו ילדים, הלא בגלל ה“חוגים המרכסיסטיים” קם והיה הקרע במשפחה.

*

האם הם מזכירים את השבתות ואת החגים שהיו מסתיימים בפרצי זעם נוראים, מריבות קולניות, כלים מתנפצים ופרצופים חבולים, התמוטטויות של אמא ושיעולים נוראים של אבא ומנוסות שלי אל מפלטים קיימים ומדומים, האם הם נזהרים לגעת במה שכואב?

אילו אחי היה כאן הייתי מזכירה לו:

האם אתה זוכר שלרגל עבודתה של אמא במרפאות של הדסה עקרנו משכונת הבוכרים ועברנו לגור בעיר העתיקה ברובע הערבי סמוך לשער שכם בפנים לחומה, בבית יהודי בודד. בחלקו היה הבית בנוי על קמרונות מצולבים שרחפו מעל הרחוב, בחלק זה של הבית הייתה דירתנו. הדירה כולה כללה חדר אחד ענקי, שהיה מחולק לשלושה קמרונות שיצרו מעין שלושה חדרים בחדר האחד הזה. קיר רוחב אחד היה אטום ואילו בקיר שממול היו קרועים שלושה חלונות שנשקפו אל הרחוב, חלונות מקושתים מעל אדן רחב כמשכב. פלחי הקשת שבראש החלונות היו משובצים בזכוכיות צבעוניות, ובבוקר הייתה השמש מקרינה את צבעיהם תחילה על התקרה ואחר כך על הריצפה. הייתה לבית חצר פנימית שהייתה מוקפת בפחים חלודים שמישהו מדיירי הבית גידל בהם גרניום ורוזמרין.

אמא הדיפה כבר אז ריח של ליזול וארגנטום וכפפות של גומי, והייתה חוזרת עייפה מאד מהתהלך בין המרפאות ואילו אבי עסק במלאכות שלא ידעתי את טיבן. רק פעם אחת ראיתי אותו יושב בפתח בית המשפט וממלא טופס בקשה באנגלית לאיזה ברנש עבדקן.

בבית לא דיברו על פרנסותיו של אבי. כאן נהג אבי בשררה ובהכרת ערך עצמו. חוקר את מעשינו ומחדלינו, מטיף ומוכיח כאחד הנביאים, בעברית וגרמנית ואנגלית. הוא דאג מאד לחינוכו של אחי וחרד שמא יקרא ספרים כגון “איך אספר לבני” אשר ענינו חינוך מיני, וכשמצא את הספר בילקוט בית הספר של אחי, דבר שהעלה את המתח בבית וכמעט הביא לאותה התפוצצות שאירעה זמן מה אחרי כן.

לקראת שבת היה אבי מתכנן טיולים, ומטרתם הייתה להרבות את אהבת ירושלים. כל השבוע היה שוקד על ספרי הדרכה ומפות, בודק מה יהיו המרחקים שיהיה עלינו לעבור, מלקט את קטעי הקריאה מתוך התנך ומתוך ספר האגדה שצריך יהיה להקשיב להם וכשהיה משחק עם אחי שח היה מגלה לו את תכניותיו כשר צבא לפני קרב.

*

בימים ההם הצטרף אחי אל ה“חוגים המרכסיסטיים”, והיה הולך לפגישות שלהם, תחלה פעם בשבוע ועד מהרה הגביר את ביקוריו שם למגינת ליבה של אמי ולזעמו הגואה של אבי. בלילות החורף הייתה אמי מאריכה לשבת על יד השולחן המכוסה בשעוונית פרחונית מעמידה פנים כקוראת לאור העששית המפייחת ומחכה לאחי. משהייתה שומעת את פעימות ריצתו ברחוב הריק, הייתה פורצת אל שער הבית, מסיטה את הבריח ופותחת במפתח אדירים את המנעול כדי לקלוט את הנער אל החצר המסוגרת.

ובבוקרה של שבת אחת לאחר שדחקו בנו למהר ולהתלבש, ואת ארוחת הבוקר הגישו לנו בחיפזון ובלא כל חגיגיות, מפני שנכון לנו טיול לאותו יום, טיול שתוכנן מבעוד השבוע, בעודנו מסובים אל השולחן הודיע אחי שאינו מצטרף אל הטיול, שכן הוא הולך ל“חוגים המרכסיסטיים”.

הייתה שתיקה.

אחר כך הצהיר אבי וקבע: לא יקום ולא יהיה. הטיול הזה, שדובר בו זמן רב, ושהיה ידוע לכל בני הבית כבר מאז שבוע, לא יבוטל בגלל החוגים ההם; ועוד זאת ייאמר – זה כבר אמר לאסור על אחי להסתופף בחברת אותם הכופרים חסרי האל, בולשביקים אנטי ציונים, מופקרים והולכי בטל, מושחתים ומופקרים שכל הרע מהם יצא וסופם עדי אובד. ובזאת הוא אוסר עליו להציג את כף רגלו במה שנקרא “הסניף” וגוזר עליו שלא יבוא בקהלם.

אחי קם מכיסאו אדום מכעס ואמר: אתה לא תאסור עלי שום דבר, אני לא שואל אותך מה לעשות ולאן ללכת. אם ארצה אלך ואם לא ארצה לא אלך.

דממה נוראה.

אבי קם גם הוא וגם אמא קמה ומראיה איום, היא נראתה כאילו ניחת עליה גרזן, ואבי נראה כמי שיש בידו גרזן להנחיתו. אני נסוגותי מפני הסערה וברחתי אל בין פחי הגרניום, השתופפתי לבל יראוני ופתחתי בהשבעות כנגד הזוועה שהתחוללה בפנים. כל מיני השבעות משונות שמצאתי בספרי התפילה שלא הבנתי את פשרם אבל קיוויתי שיועילו.

בפנים נמשכו זעקות ההתקפה וקריאות המלחמה ואנחות ההתגוננות ויללות האימה של אמי, ושיעולים נוראים ושיהוקים קורעי מעיים, ושאגות דברי התוכחה והנבואה של אבי וצלילים עמומים של חבטות שגברו על הצעקות.

ואחר כך היה שקט.

לבסוף פרץ אחי מן הדלת, מראהו מבהיל, אדום ונפוח, הוא צעק לעברי “אידיוטית” ונעלם בשער הבית אל תוך הרחוב הערבי.

אחריו יצאה אמי והסתגרה בצריף המטבחון שהיה דבוק אל חדרנו, וקולה לא נשמע.

זמן רב אחר כך, כשנכנסתי בזהירות בדלת, ראיתי את אבי צועד בחדר הלוך ושוב, נובח שיעולים נבובים וכח ויורק אל תוך ממחטה ובוחן בקפידה את פליטת גרונו.

אחרי הדברים האלה נפרדנו, ואבי עקר לדירה אחרת בשכונת סנהדריה, ושוב נותרנו שלושה יחדיו.

יצאתי אל רחוב יפו ופניתי אל בניין העמודים. ירושלים נראתה עכורה, ואל הסטיו של בניין העמודים פרצה, במשבים פתאומיים, רוח מקפיאת אצבעות. נצמדתי אל קירות הבית ואל פתחי חנויותיו, נזהרת שלא לאבד את שיווי המשקל ונלחמת בשולי שמלתי המתפרעת.

עברתי על פני הבניין הפינתי ופניתי אל רחוב שטראוס (תחנת האוטובוס מס 12 מעוררת ריגושים. אולי אצליח לקצר את הביקור בבית החולים ואוכל לפחות לנסוע לבית הכרם?), עברתי את הקזוארינות הראשונות, ונשאתי את עיני אל הברושים האדירים שהרוח פרעה בשערותיהם וביקשה להכניעם. הסתכלתי באורנים עתיקי הימים והאהובים אשר השתוללו ברוח גבוה מעל הרחוב. הלכתי לאורך החומה הנמוכה ובאתי לפני שער בית החולים. שלושה שערי נחושת לבית החולים, עשויים מעשה חושב תבליטים של שבטי ישראל מלווים בכתובות נרגשות.

ושני זוגות של עמודי אבן נושאים שלושה קמרונים, כביכול כניסה להיכל. רק שער אחד פתוח וריח עז של חומרי חיטוי פורץ ממנו אל הרחוב.

עליתי במדרגות, רציתי לעבור על פני איש שישב בראשן.

–כן – אמר האיש. –

האם אתה מודיעין– שאלתי.

– כן –

– האם מאושפז כאן חולה בשם רוזן?

– ומי את אם אפשר לשאול? – אמר האיש וקולו מדאיג.

אמרתי לו את שמי ואת קירבתי אל החולה.

פניו לבשו בוז וסלידה. (מה הדבר הזה, האם הוא מכיר את אבי אישית? האם הוא חבר שלו? או שמא ה“מקרה רוזן” ידוע כאן כל כך עד שגם השוער?) מה ידוע לו על אבי ומה ידוע לו עלי? האם סיפר לו איזה מין מפלצת אני? ואולי נדבר עם אחי וכלל לא יתנו לי להיכנס? האם אחי כאן? ואולי אסוב לי ואלך? אולי הוא יודע שאני ביקשתי לי יום חופש, יום מיוחל ואבוד בירושלים? מה הוא יודע האיש הזה שיושב בראש המדרגות וחוסם את הכניסה? במה הוא מאשים אותי? (לי יש שעון שצריך לתת לתיקון בירושלים) מה יקרה עכשיו?

ואיפה אחיך? – שאל הזועף נשען אחורנית ומביט בי.

הסברתי לו שאחי הודיעני על מחלתו של אבי לפני שבוע אבל לא פרט מה מחלתו, ומאחר שאני מטופלת בילדים התפניתי רק עכשיו לבוא ולבקר. אלא שמאז אותה הודעה לא ראיתי את אחי ולא שמעתי ממנו, שכן אחי איש עסוק מאד, ואין לו פנאי כלל, וגם אני לא יכולתי לבוא מוקדם יותר ולמה אינו אומר לי אם אבי אמנם מאושפז בבית החולים הזה, או אולי היה מאושפז בביקור חולים ואולי לא היו הדברים מעולם.

– ודאי שהוא מאושפז – שאג האיש ובפניו בוז לשטף צדקנותי– גבותיו הצטמצמו בשורש אפו לקו אופקי שחור, ובמצחו נחרשה תעלה עמוקה ניצבת לו. ודאי שהוא מאושפז והוא חולה מאד מאד – גילגל עלי את רעמי זעמו – אלו יומיים שאנחנו מחפשים להתקשר עם אחיך ואיננו מצליחים. עסוק? עסוק!

הסברתי לשופטי שלא ידעתי את חומרת המחלה, שבאתי במקרה כדי לראות מה נשמע ולא הייתה כל דאגה בליבי. איך אספר לו את האמת. אולי הוא יודע שנפשי יוצאת אל יום החופש האבוד? הלא אני מוכנה לחזור לקריית ענבים בזה הרגע ממש, איך אספר לו את האמת? הלא אילו הייתה סיבה לדאגה מישהו היה טורח להודיע לי על כך, האם לא כן?! ומה בעצם מחלתו של אבי – שאלתי בהיסוס.

– מה היא מחלתו? – נזף בי האיש וקולו מרשיע ולועג.

(אין ספק שהוא ידיד של אבי, אולי הם מתפללים בבית כנסת אחד? ואולי אם אינני טועה עבד אבי כאן בבית החולים הזה כשוער? מנין לוקח האיש הזה את הזכות לדבר אלי כך!)

– הוא חולה מאד מאד – חזר ואמר ולא פירש, ואחר כך, אולי כדי לרכך את לבי, אולי מתוך אהבה או דאגה למאושפז רוזן, ואולי מהתפעלות מאישיותו של אבי הוסיף וקולו מקונו ומתנגן:– איזה איש, איזה איש!

כשהרגיש שהוא חולה יצא מביתו והלך ברגל לבית החולים, כל הדרך משכונת סנהדריה הלך ברגל עד פה, איש חולה, גיבור כזה, ברגל בא, מסנהדריה בא ברגל, את מבינה מה זה גיבור? את מבינה? בא ברגל עד הנה, עלה במדרגות ורק כשראה אותי נפל והתמוטט, פה, ממש לרגלי, פה, כל כך חולה, כל כך חולה, ואנחנו לא מצליחים למצוא את הבן, לא מצליחים למצוא את בנו –

שאלתי לאיזה צורך הם מבקשים את אחי.–

צריך – צריך – לחש והוסיף – המצב לא טוב, צריך להודיע למשפחה ואין!! – יש בן ויש בת ואין! אין אף אחד אין למי להודיע! שוכב יהודי כל כך חולה ואין למי להודיע!

הנה באתי – הסברתי לו.

– הנה באתי – לגלג האיש, אבל איפה הבן? מטלפנים, שולחים מברקים גם לבית וגם לעבודה, משאירים הודעות והוא לא מתקשר ולא בא. לא חשוב? חשוב חשוב!!

לבסוף ניאות וכיוון אותי אל מקום משכבו של אבי.

עליתי קומה נוספת. לובן של מוות וריח תרופות והסקה.

רציתי לברוח.

התייצבתי לפני אחות המחלקה אשר בחנה אותי בסקרנות. האם גם היא יודעת? האם החולה רוזן היה לשיחת היום בבית החולים? היא כוונה אותי אל החדר השני משמאל, המיטה השנייה מימין.

הלובן הבוהק בחדר מחק לרגע את הפרטים בחדר הלבן. במיטה השנייה מימין הייתה מוטלת דמות. פתאום הכרתי בכפות הידיים השמוטות על הסדין הלבן את כפות ידי שלי. אחר כך ראיתי את הצפורניים שנראו צומחות במבולבל בראשי האצבעות הלא נכונות, והכרתי את אבי.

על כרים מוגבהים נשען ראש, פלומה אפורה הייתה דבוקה לו אל הצדעים, ובסדק שנותר בין העפעפיים השמוטים, הבלתי נשלטים, נשקף רמז לגלגל כחול אפור ולאישון אפל, חלול, ריק, שהעולם חדל להשתקף בו ושלא ראה ולא כלום. לצד זיפי הזקן האפור שכיסו את הלחיים הנפולות רבצה הצלקת כזוחל מרבה רגלים, חסרת צבע ומדולדלת. ומתוך הפה בעבעה לה בועה, מתנפחת ומצטמקת חליפות בקצב משובש ולא נכון, אפורה ומזוהמת ועם זאת קולטת את קרני האור ושוברת אותן בכל צבעי הקשת.

גחנתי אליו ואמרתי – אבא!

אבל הוא לא הגיב.

קרבתי את פי אל אזנו ואמרתי בקול רם – אבא!

אבל הוא לא זע.

משהו חצץ בינינו, משהו לא עביר. אני חזרתי וניסיתי וצעקתי אל אזנו – אבא אבא אתה שומע? זו אני בתך, אבא!

לשוני לא הייתה מורגלת במילה הזאת, שנים רבות לא נשאתי אותה על שפתי ולא הפניתי אותה אל האיש הזה המוטל כאן אטום ומנותק – האיש הזה הוא אבא שלי! ישבתי על כיסא ליד המיטה והסתכלתי בו. הבועה התנפחה לשלפוחית גדולה וחזרה והצטמקה לטיפה סרוחה, בלא סדר, מופעלת על ידי מכשיר פגום, על ידי קוצב שאבד לו הקצב. צבעי הקשת נדלקו וכבו בה חליפות עם כל שאיפה פתאומית, שבאה כאילו נתרוקן החלל בתוך חזהו והיה לריקנות שלמה שסחפה אליה את אוויר כל החדר בשריקת סופה ואחר כך, בלא כל אזהרה, החל אוויר זה נפלט ומנפח את הבועה בריטוטים חסרי כוח.

בארון הלילה היה סידור תפילה ומערכת שיניים תותבות.

מישהו ניגש אלי ואמר: – מסכן, ירחם עליו השם –

– ממתי הוא כך? – שאלתי

– מאתמול –

– ומה עושים לו?

– לא עושים לו שום דבר, את הבת שלו, גברת?

– כן –

– אולי תעשי טובה, יש לי שישה ילדים בבית, אולי תתני לי את הנעלים שלו? –

הבועה, היא הייתה מרתקת, ישבתי והשויתי את קצב השעון לקצב השלפוחית המתנפחת והמצטמקת. בדקתי מנין בא האור הנשבר בה. אחר כך הקפתי את המיטה, גחנתי מעל לאזנו וצעקתי: אבא, זו הבת שלך!

צמרמורת עברה בגופו, ונהמה משונה נפלטה מזווית אחת של פיו, העיניים נפערו ובתוך הגלגלים הכחולים־מימיים נפערו אישונים גדולים, בוהים נכחם, עוורים. כפפתי עצמי מעליו, ניגבתי את הבועה המתועבת וחזרתי וצעקתי: זו הבת שלך!!

יצאתי מן החדר וישבתי על ספסל.

במסדרון התנהלה תנועה יעילה. בלבן וחרש צעדו האחיות, הובילו עגלות עם תרופות, וחזרו עם מגשים וצלוחיות ריקות, הסיעו קנקנים עם משקאות וכוסות שצלצלו בקולות קטנים. הובילו סירים. רופאים הלכו בחבורה. האורלוגין העגול צלצל נכון.

שאלתי את האחות הראשית מה מצבו של אבי והיא ענתה לי ששעותיו ספורות.

משחזרתי לחדר ראיתי שבועה חדשה נתהוותה על שפתיו המשותקות. עיניו היו פעורות מביטות למקום אחר. רופאים נכנסו לחדר ואני נתבקשתי לצאת.

נשענתי אל הקיר במסדרון אטומה וריקה. דרך האשנבים שבגֹבה הקיר ראיתי שהשמים קדרו. העננים שרבצו בבוקר בשיפולי האופק הגיעו אפלים ועבים לירושלים. למה אני מחכה?

מעבר לקיר ניגרים והולכים חייו של אבי, לבדו, שמוט במיטה השנייה מימין. מישהו ניגש אלי ושאל אותי אם אינני יכולה להתקשר עם אחי ולהזעיק אותו. הסברתי שאם בית החולים לא הצליח, ודאי שלא אצליח גם אני, שכן אחי הוא איש עסוק מאד, נע בדרכים, וקשה למצוא אותו.

ירדה אפלולית. חזרתי אל החדר וישבתי על יד מיטתו של אבי. צפצופי הנשימה והנשיפה מפיו המעוות נשמעו עכשיו דקים ורחוקים, משובשי קצב כמקודם, ואישוניו בהו אל תוך ריק לא ידוע.

בחלונות נראתה תמונת היום שונה מאד מזאת שהייתה בבוקר, הברושים נטו על צידם בתוך כהות מאיימת, עוד מעט ירד גשם.

אולי אני צריכה לעשות משהו? האמנם אין דבר שכדאי לעשותו? בשכבר הימים שכב בבית חולים צבאי ואכל את מזונם של כל הגוססים וגם את של אלו שכבר מתו, ובלבד שיוותר בחיים. ניגבתי את פיו וראיתי בועה חדשה שתפחה בין שפתיו הגוועות.

פתאום נעשתה המשאבה הפגומה עצבנית יותר והגוף המשותק חסר מנוחה, הפנים האפירו והאישונים נעו בפראות בתוך העיניים הפעורות. אולי הוא רוצה משהו: האם יש מישהו שמבין מה הוא רוצה? אולי הוא רוצה לומר משהו? גחנתי לשמוע ולא היה שם אלא גירגור חנוק. רצתי החוצה וקראתי לאחות. היא ליוותה אותי בריצה, הביאה פרגוד ומיסכה את המיטה. הגברים מן המיטות האחרות התרוממו, מהם שיכלו לרדת גררו עצמם אלי, נדו לי גם לו וביקשו את הבגדים ואת הנעליים.

נשארתי בתוך הפרגוד. נשימות פיהוק ונשיפות נביחה מייבבת הסתננו מתוך מנגנון הרוס. לא היה שם קרב וגם מלחמה לא הייתה שם, גם לא פחד ולא כניעה, גם רצון לא היה בו עוד. רק פעימה חסרת מסגרת, בראשיתית, של תוהו.

ואולי אני טועה והוא יודע שאני כאן על ידו? האם הוא רוצה שאהיה על ידו? האם הוא יודע שהוא גווע? אולי היה רוצה להלחם ולא נותר בו הכוח? הלא תאב חיים היה, וכדי להוכיח את גבורתו הגיע לבית החולים ברגל עד שהתמוטט לרגלי חברו!

איפה אחי? מדוע אני? לא נכון שאני! לא כך צריך להיות. ליד מיטת שכיב המרע לא אני, איפה אחי?

השעה שתים עשרה. בחוץ יורד גשם. העצים נטרפים ברוח חושבים להישבר. כאן בחדר מוסק וחם, אך מה מנו יהלוך ההולך למות.

הגברים שמעבר לפרגוד השתתקו בציפיה, אילו העזתי הייתי בורחת. אלא שבראש המדרגות יושב השומר שאצטרך להתייצב לפניו ולהסביר, למה אני בורחת.

אין לי ברירה, אני מוכרחה לשבת למראשותיו של הגוסס. אף על פי שאין בכוחי להושיע, שאין עמי נחמה, שלא הבאתי אתי ולא כלום, שביקשתי לי יום חופש והוטלתי אל בין הפרגוד והמיטה, להיות עדה ככלות חייו של אבי, וידי ריקות מעזרה, ואין לי עצה, ואינני יכולה להשפיע או לתקן דבר לעולם.

הגשם מכה בחלונות במטחי זעם.

*

מעבר לפרגוד חילקו אוכל ודיברו בקולות חילוניים. מישהו הציץ אלי ולא אמר דבר, חילקו תרופות ואספו את הכלים.

אחר כך נעצר הזמן והייתה דממה.

בשעה אחת ורבע החל להידחק מתוך הפער שבין השפתיים המשותקות זרזיף של בועות וריר, שהלך והפך לקילוח, ניגר מתוך הפה ומן האף על הלחי, מעל לצלקת אל תוך מחשוף הכתונת, נספג בסדין והיווה כתם מתפשט וגדל.

פרצתי אל דלפק האחות, אחיות ורופאים באו בהולים, רצו רצה ושוב, הרחיקו אותי אל הספסל ואמרו לי לשבת.

בעשרים דקות לפני שתים ניגש אלי מישהו ואמר: מצטער, הוא נפטר.

רציתי למצוא את השוער שבראש המדרגות, אולם המשמרות התחלפו ואיש אחר ישב שם. סיפרתי לו מה קרה והוא ניחם אותי בין יתר אבלי ציון וירושלים. שאלתי אותו מה עלי לעשות עכשיו והוא הפנה אותי אל מזכירות בית החולים. מזכירות בית החולים הייתה ממוקמת בקומת הקרקע, בקצהו של אולם המתנה רחב ידיים. היקשתי בדלת. כתבנית הייתה עסוקה במכונתה. היא אמרה לי לחכות. הגשם התיז יריקות בוץ אל הזגוגיות. המשרד היה מפוטם ברהיטים עתיקים ואפל.

הייתה שתיקה ממושכת מלווה בתקתוקי המכונה.

לבסוף נכנס איש הדור זקן ופנה אלי: – כן?!

הצגתי את עצמי ואת סיפורי ושאלתי מה עלי לעשות.

– אביך עליו השלום – אמר – נתן לנו את כתובתו של אחיך, ייבדל לחיים ארוכים, את כתובתך, להגיד את האמת לא נתן לנו כלל, ואנחנו איננו מצליחים אתו קשר, אולי את יכולה להתקשר אתו?

חזרתי והסברתי לאיש הזה מה שהסברתי כבר לאיש שעל המדרגות ולרופאים ולאחיות ולכל מי שביקש לדעת היכן אפשר למצוא את אחי. ואז אמר המזכיר שהקבורה לפי מנהג ירושלים צריכה להתקיים ביום הפטירה מבעוד יום בטרם שקיעה. ועל כן מוטב שאלך ואדאג לכל הסידורים המקובלים, כדי שהמנהג לא יופר חלילה ולא נחטא בבזיון המת. ועד שתיכתב תעודת הפטירה מוטב שאלך למשרדי ה“חברה קדישא”כדי לטפל בסידרי הלוויה.

בחוץ קצף החורף בכל עצמתו. משכתי את מצנפת המעיל מעל לראשי והלכתי נטויה קדימה מפני הרוח. נדחפתי אל מתחת הסטיו של בניין העמודים, ונשאפתי בריצה אל כיכר ציון בעל כרחי. שם פניתי ומצאתי מחסה ברחוב חבצלת שבו שכנו משרדי “חברה קדישא” בבית שירד מגדולתו.

רצתי במעלה מדרגות השיש בלי להחזיק במעקה המפואר מעשה סורג אל קומת ה“חברה קדישא”. החדרים המלכותיים חולקו לתאים במחיצות דיקט, וכונניות עמוסות תיקים תחמו כוכים כוכים, ובכל כוך ותא ישב לבדו, מאחורי שולחן כתיבה, כוס תה לפניו ותנור נפט לרגליו, אדם שזקנו הפריע לו בכתיבה. איש מהם לא נשא אלי את עיניו ולא שאל אותי דבר. מחסרון שלטים לא מצאתי את דרכי והתחלתי לשאול את הלבלרים לאן עלי ללכת. נעניתי במנודי ראש לא מובנים. לבסוף הגעתי אל אחד הכוכים שישב בו אדם ועל שולחנו היה שלט “מודיעין”. איש המודיעין שלח אותי אל מספר 17.

– אבי נפטר ואני צריכה לקבור אותו לפני שקיעת השמש. מה עלי לעשות?

– לפנות למספר 12.

וכשחזרתי על אותו המשפט לפני מס' 12 אמר: את מירושלים? ועל תשובתי ענה – מס' 27.

מס' 27 הניד בראשו לשמע סיפורי ואמר: – תעודת זהות יש?

תעודת הזהות של אבי, מה יש פשוט מזה? בת, מן הראוי שתדע איפה תעודת הזהות של אביה, וגם מקובל שכך, אבל אני לא ידעתי. ומנין תימצא לי? אולי נשארה בכליו בבית החולים? האם חילקו שכניו לחדר את בגדיו ואת הנעלים? ומה אם זרקו את התעודה לפח האשפה?

אני מבקשת לדבר עם המנהל, אמרתי.

הגעתי אל חדרו של המנהל, שהיה מפואר, שלא חולק לתאים, מן התיקרה המקושטת בתבליטי סטוקו השתלשלה נברשת בוהקת של נחושת, תנור חשמלי גדול חימם את החדר, הרצפות הצבעוניות נראו כשטיח, שולחן מהגוני כבד עמד באלכסון לפני אחד החלונות, שדרכו ראיתי את הגשם נשפך בזרמים אכזריים מן האפלה שלמעלה. הייתי רטובה מאד ורציתי להתחמם על יד התנור, אבל האיש הנכבד שישב בכורסא גבוהה מאחורי השולחן פנה ואמר – כן?

אבי נפטר ואין בידי תעודת הזהות שלו ואינני יודעת היכן אמצאנה. אינני תושבת ירושלים ואחי הוא המוציא והמביא בבית אבא. נסיתי להתקשר עם אחי וגם בית החולים ניסה ולא הצלחנו. אחי הוא איש עסוק ונמצא הרבה בדרכים ואין אפשרות למצוא אותו היום. אולי יתיר כבודו לקיים את הקבורה היום, ובתום ימי השבעה, יבוא אחי ויביא את התעודה כנדרש? הנה כתובתי והנה כתובתו של אחי, וחלילה לנו להתעלם מחובותינו, אך הנה מזג האוויר קשה כל כך, ואת אבא צריך לקבור לפני רדת היום, והשעה כבר שתים וארבעים, אולי יתחשב הפעם ויעתר לבקשתי?

– אי אפשר – אמר היהודי המהודר.

– איך זה?

– אי אפשר – חזר ואמר. – הלא יכול היה שלא אבוא היום כלל לירושלים, הלא יכול היה…

האיש אמר שאחכה, יצא, וכשחזר שלח אותי בחזרה אל מס' 27.

*

הפקיד בכוך שאל: איזה קבורה את רוצה לתת לאביך?

החרשתי.

ואז אמרתי: במזג האוויר הזה?

האיש רשם מה שרשם ואמר לי לחזור מהר ככל האפשר עם תעודת הזהות. גבה את סכום הכסף הנדרש ופטר אותי לדרכי.

ושוב נלחמתי במיתרי הגשם שהיו מכשול בדרכי, נהדפתי לתוך בית החולים נוטפת מים. תעודת הזהות לא הופקדה במשרד, המזכיר לא ידע איפה אוכל למצוא אותה. ביקשתי שיפשפשו בבגדי הנפטר, אבל גם שם לא נמצאה התעודה. לקחתי את תעודת הפטירה, שאלתי לכתובתו של אבי לתמהון לב הפקידה ורצתי אל תחנת מוניות, ציוויתי על הנהג להביא אותי אל בית הדאר ולחכות לי, שם טילפנתי אל חמותו של אחי ואמרתי: – אבא מת, צריך לקבור אותו לפני שקיעת השמש, מצאי אותו!!

ואז נסעתי לשכונת סנהדריה לפי הכתובת שבידי.

אל הקומה השנייה שבה הייתה אמורה להיות דירתו של אבי עליתי בגרם מעלות המוצמד אל הבית מבחוץ. המדרגות הובילו אל מרפסת מקורה בפחים אשר חלק ממנה הופרש למבנה כמעין צריף ששימש כנראה למטבח. מן המטבח הזה יצאה אלי אשה עטופה בשביס, מן החרדים.

שאלתי על דירתו של אבי. הצגתי את עצמי וסיפרתי מה אירע. האשה ספקה כף וקוננה בקול, מייללת והולכת – איזה איש, איזה איש, ומייד אחר כך – ואיפה הבן? לבסוף נמלכה ונתנה לי להיכנס בדלת הברזל הצבועה ירוק חיוור והמחולקת למעויינים שבתוך כל אחד פרח נחושת, דלת כבדה וחורקת שהוליכה למסדרון צר ובו דלתות משני עבריו וכוונה אותי אל חדרו, מקוננת ומיללת ומתיפחת בקול, מקנחת את אפה בסינור ופוכרת את אצבעותיה האדומות מקור.

ישבתי על כיסא ושתקתי.

משנוכחה שאינני נוטה לשיחה הניחה אותי לנפשי.

זה הכיסא מן העיר העתיקה – צוח משהו בתוכי, זה הכיסא שנלקח עם יתר המיטלטלין ביום שעקר מן הבית ועזב אותו. הוא שכר חמר, שחמורו היה רתום למעין תיבה רעועה על גלגלים, ועליה העמיס את הכיסא הזה, כיסא עשוי גלילי עץ מכופפים לקשתות והמושב והמשענת עשויים מקלעת קש. גם המזוודה הזו המונחת על הארון (לא מכירה את הארון) הייתה שלנו ושימשה אותו בנסיעה ללונדון. והשרפרף החום הזה. אמא הייתה צובעת אותו לפני כל חג ביד לא מיומנת וטיפות צבע שנקרשו באמצע הנזילה עדין הן כאן כמו יבלות. והמיטה, זו מיטת הברזל שלי אותה העמיסו עם המזרון מעל לכל המיטלטלין. זו המיטה, היא ממש, אפילו השמיכה עודנה כאן ולא הוחלפה. איזה עוני. המיטה הזו נרכשה בשבילי לאחר שאבא חזר מאנגליה כדי לגמול אותי משינה לצד אמא במיטה הזוגית. אבי רכש את המיטה בחנות בשוק הפשפשים ואמי קיבלה אותה בחשד ובזעף. תחילה “שרפה” אותה כדי להבטיח שאינה רוחשת פשפשים, אחר כך לקחה את המזרון, שטחה אותו לשבוע בשמש ולבסוף מרחה אותו בנפט בטענה שלנפט יש ריח של ניקיון. וכך התהלכתי כל הימים מדיפה ריח של נפט, מנסה להתפתות שנפט הוא ריח הנקיון. כשעקרנו לעיר העתיקה הציבו את המיטה הזו לרגלי המיטה הזוגית, ליד קיר הרוחב האטום, רחוק מן החלונות. שנאתי לישון לבדי במיטה ההיא, אפופה ריח נפט, הרגשתי מנודה ומגורשת, כתמי האור של פנס הרחוב היו מציירים סיפורי בלהות על התקרה, וחריקות הספה שאחי ישן עליה בחלק אחר של החדר היו מעבירות בי צמרמורת. כל קולות הלילה היו מפחידים, מן המיטה הזוגית עלו קולות לחישה והתגוששות פראיים, אמי נגזלה ממני ואני נשלחתי להיות טרף לכל יצורי הלילה המבעיתים, אלה העטים עלי ממגדלי הכנסיות המצלצלים בכל רבע שעה, גחים מתוך הארונות שבקיר, מציצים מבעד החלונות הצבעוניים, אני שומעת את צעדיהם בין כיפות העיר העתיקה וקמרוניה, בסמטאות שעל יד הבית בוויה דה לה רוזה, פורצים אל הבית עם החוגגים ב“נבי מוסה” המשתוללים ברחוב מתגנבים מכל עבר – הו אלוהים אדירים! כשלא יכולתי עוד הייתי מתגנבת לצידה של אמי, מחבקת אותה, נתקלת בידיים אחרות וזוכה לגירוש מחפיר בחזרה אל חיק הנפט. לבסוף הייתי נרדמת תוך בכי חנוק כי לא הותר לי לבכות בקול.

כמה רווח לי כשהמיטה הזו הוצאה מן הבית והוסעה לאשר הוסעה על אותה תיבה רתומה לחמור. אחריה יצא מן הבית גם אבי, ואני חזרתי למיטה הכפולה לצידה של אמא. וגם כשעקרנו, השלושה, לבית הכרם, עוד עמדה המיטה הכפולה בחדר, ואני ישנתי בה לצידה של אמא. עד שיום אחד, בחופש הגדול, כשנשארתי לבדי בדירת המרתף שלנו, עבר ברחוב קונה חפצים משומשים ואני הזמנתי אותו, התמקחתי אתו ומכרתי לו את המיטה הזוגית, בעלת הדפנות המהודרות וגולות הנחושת הממורקות עד ברק. וכשניתק הדיבר מפיה של אמא שחזרה לקראת הצהריים מעבודתה, נתתי לה את דמי המכירה והמלצתי לרכוש שתי ספות שעליהן אמנם ישנו מאז. באותו יום הוצאתי את אבי מן הבית לצמיתות, לקול קטרוגה של אמא על החוצפה ועל עזות המצח.

בסוף החופש הגדול תכננתי לנסוע לאנטורפן ללמוד באקדמיה לאמנות ולגור אצל הדודים, אבל באירופה נשבו רוחות מלחמה והתכנית נגנזה. וכך הגעתי לבנימינה שבה מצאתי משרת מורה, ללמד ילדים מכתה א' לקרוא ולכתוב.

ירדתי מן הרכבת בתחנה, הנחתי את המזוודה הכבדה על הרציף והסתכלתי סביבי.

התחנה הייתה מסבירת פנים. בית קטן בנוי אבן עם גג אדום ותריסים ירוקים, מוקף חצר מרוצפת בחצץ לבן ושיחי ורדים מטופחים, דשנים וריחניים, היו נטועים מסביב לבית נשענים אל הקירות.

מלבן החצץ הבוהק היה מוקף בגדר נמוכה של טגטיס צהוב וכתום ומאחוריה הייתה גינת ירק, עשויה ערוגות ערוגות מעוצבות בסרגל, תירס וחסה ושעועית מודלית וחמניות אחדות מרכינות ראש.

דמעות עמדו בעיני. הו אלוהים, כמה לא רציתי לבוא לבנימינה. הלא בלית ברירה באתי לכאן כי כל הדרכים נחסמו בפני.

מר מולכו, מנהל התחנה ראה את מצוקתי ובא לעזרתי. סיפרתי לו שאני עתידה להיות מורה בבית הספר כאן, ושעכשיו מועדות פניי אל פיוטה חברתי, שאצלה אגור עד שיימצא לי חדר משלי.

פיוטה – קרא בהתלהבות — אני מכיר אותה היטב, היא מלמדת בבית הספר שלנו כבר שנים אחדות. היא גרה לא הרחק מכאן, עברי את רחוב בית הספר ופני שמאלה אל רחוב הושינגטוניות, ובבית החמישי מימין גרה פיוטה.

הלכתי מבוססת בחול וגוררת את המזוודה הכבדה. עברתי על פני בית הספר שהיה בנין נמוך ומאורך בנוסח המקובל על שלטונות המנדט הבריטי, מוקף מרפסת מקורה בגגון רעפים, שהוא כנראה המפלט שאליו נסים המורים והתלמידים בימי גשם ונחבאים מן השמש הצורבת בימי הקיץ, כי חצר בית הספר הייתה שוממה, לא עץ ולא שיח ומוכת שמש להחריד.

כאן אני עתידה לבלות שעות רבות בכל יום. אלוהים אדירים.

ואז פניתי לרחוב רחב ששדרת ושינגטוניות תמירות חצתה אותו. עצרתי, הנחתי את המזוודה על החול והקשבתי. היה משהו חגיגי בזמרת הושינגטוניות שגזעיהן התמירים נשאו עטרות של כפות מרשרשות, ספק פורטות על גיטרות, ספק מקישות על כלי הקשה, ספק מגרדות את עברו השני של הכינור ואולי אפילו פורטות על נבל ואולי מוחאות כף. המיה עמוקה נלוותה אל כל קולות הפריטה, והגזעים הדקיקים שראשם בשמים נעו בריקוד מצודד, כורעים ומשתחווים כורעים ומשתחווים – – – נגעו עד לבי.

לא היה איש ברחוב. משני עברי הרחוב עומדים בתים נמוכים, כל בית מוקף חצר שכלי העבודה מאוכסנים בה בסדר ומשטר. מחרשות ומאלמות וטרקטורים, מראה של שפע ויציבות. ובכל חצר צמח עץ של גואיבות שכבר הבשילו בעונה זו של השנה והשירו את פירותיהם הבשלים בדור סביב העץ, צחנת ריקבון כבד נישא על פני הרחוב כולו. ודבורים אין קץ עטו על מעגלי הפירות הרקובים והאוויר היה מלא זמזום חם וחרוץ.

נגררתי עם המזודה הגדולה ברחוב החולי ועצרתי בבית החמישי מימין. שיח יסמין ענקי טיפס עליו והפיץ את ריחו. פתחתי את השער, ירדתי במדרגות ודפקתי על הדלת. אישה דדנית לבושה בחלוק פרחוני פתחה לי. שאלתי על פיוטה והיא נתנה את קולה בקריאה רמה: – פיוטה, באו אליך!

ואז הופיעה פיוטה במסדרון ופתחה את זרועותיה לקראתי.

אלוהים אלוהיי, מה אני עושה פה?

פיוטה היא בת בית הכרם, משפחתה משפחה אמידה, בעלי בית בן שתי קומות. הראשונים בבית הכרם שהיה להם רדיו, וגם פטיפון היה להם שאפשר היה לשמוע עליו תקליטים. שתינו למדנו בכיתה אחת מאז כיתה א' בבית הספר למל, המשך בגימנסיה רחביה ולבסוף בסמינר בבית הכרם. ועכשיו הנה היא עומדת לפני, אחרי שלא התראינו אלו שנים מספר. אישה גוצה ועגלגלה, מזיעה בבית השחי ושערותיה הקלושות דבוקות אל גולגולתה הרטובה.

היא הייתה חביבה מאד מאד. גררתי את המזוודה אל החדר שלה שריח זיעה מהול בריח יסמין עמד בו. התגברתי על הסלידה כי פיוטה הייתה חביבה ומכנסת אורחים. שמחתי לקראתה ויתכן שהיא שמחה לקראתי בתקווה שאפיג את בדידותה, ובודאי אצטרך גם אני לטוב לבה במקום הנידח הזה.

שאלתי אותה על בנימינה ועל בית הספר ועל האפשרות לשכור חדר. התמונה שהצטיירה הייתה מפחידה למדי. מנהל בית הספר עלה לא מזמן מפולניה והוא דתי־מסורתי והוא מדבר את שפת בתי הספר “תרבות”, ואילו רוב המורים הם חברי בית"ר פעילים, שונאי סוציאליזם, שונאי הסתדרות העובדים ושונאי קיבוצים. לעומתם אנשי המושבה שאף על פי שרובם ימניים, הם חקלאים מצליחים ואנשי עבודה ומסבירי פנים. בפאתי המושבה יש קיבוץ שחבריו עובדים אצל האיכרים וחברי הקיבוץ מארגנים קונצרטים והרצאות וגם אפשר לנסוע אתם לתערוכות ולתיאטרון.

פיוטה סיפרה לי גם שיש מסעדה אחת שכולם אוכלים בה והיא מפורסמת בשם מסעדת הולץ, ויש מסעדה נוספת על יד תחנת הרכבת, המסעדה של גולדברג, שאפשר גם לשתות בה אלכוהול ולרקוד, וגם קצינים בריטיים באים לשתות שם.

השעה התארכה ואני שאלתי אם היא חושבת שאוכל לשכור חדר.

הנחתי את המזוודה אצל פיוטה והלכנו למסעדה של הולץ. עלינו לקומה השנייה של הבית במדרגות שהיו דבוקות אל הקיר החיצוני, ונכנסנו לחדר גדול ששולחנות קטנים וכסאות היו פזורים בו. המלצרית אילזה שהייתה בת בעלי המסעדה, באה לשרת אותנו בסבר פנים מאיר. אילזה הייתה נחמדה כזאת, בלונדית יפהפיה מרנינת לב.

אילזה הכירה את פיוטה זה מכבר ושאלה עלי, האם אני היא חברתו של קרוב משפחה של משפחת אלטשולר, אחת המשפחות המכובדות במושבה? השמועה כבר עשתה לה כנפיים וכולם יודעים שהחברה של קרוב משפחה של אלטשולר באה ללמד בבנימינה.

אילזה הגישה ארוחה מצוינת ויעצה ללכת אל הגבעה שמעבר לפסי הרכבת, לבית החדש של הבוכרסקים, היא ידעה שיש שם חדר להשכיר.

פיוטה הלכה אתי. עלינו על גבעה מעבר לפסי הרכבת ומעבר לבית החרושת לבשמים והגענו לבית החדש של הבוכרסקים. בתחילה עשתה הגברת בוכרסקי רושם של זקנה נרגנת, אבל היא השכירה לי את החדר בתנאים נוחים. הרשתה לי להשתמש במטבח שלה ובשרותים, והרשתה לי להביא את המזוודה ולבוא לגור עוד באותו ערב.

פיוטה עזרה לי בכל, ולפנות ערב בטרם שקיעה עקרתי עם מזוודתי לביתה של הגברת בוכרסקי. השמש שקעה ופיוטה הלכה לה ואני נותרתי לבדי.

לחדר הייתה כניסה נפרדת ששלוש מדרגות הוליכו אליה מבחוץ. הייתה בחדר מיטה מרווחת ושולחן קטן ושני כסאות מרופדים וארון קטן וכוננית ורדיו גדול ולפניו כורסא מצחיקה, רחבה ועמוקה ומרופדת בבד פרחוני מהוה. הדלקתי את הנורה העירומה שהייתה תלויה באמצע התקרה ופתאום ראיתי את הקירות הצבועים תכלת והם ריקים וחשופים, ופרצתי בבכי, נפלתי אל תוך הכורסא ובכיתי עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי הייתה הנורה עוד דולקת ובחוץ היה לילה שחור מאד.

הוטלתי לארץ גזירה.

הבוקר זרח מנחם.

הבית עמד על גבעה וכשפתחתי את התריס ראיתי במורד שקמה מסועפת שאשכולות של שקמים היו תלויים לה על ענפיה, וזמזום דבורים עליז ופעלתני רפרף סביבה, ומאחוריה באופק ניצב הכרמל, צחיח ומסולע ומחצבה לבנה פערה את פיה במרכזו, וקו המתאר שלו היה משונן וחד על פני השמים.

בחדר היה חלון נוסף הפונה לכיוון מערב, ודרכו ראיתי פס פרדסים ומאחוריו חולות צהובים וים כחול כחול עד לאופק שהיה צלול וטהור באותו בוקר.

הזזתי את כל הרהיטים הלוך ושוב עד שנדמה היה לי שמראה החדר משביע רצון. ואז פתחתי את המזוודה, הוצאתי את התמונות המגולגלות ואת הבדים הריקים ואת לוח הצבעים והמכחולים ואת מחברת הרישומים והעפרונות והנחתי אותם בסדר ומשטר על הכוננית, וגם לשתי צלחות ושני מזלגות וסכינים וכוס וספל שהבאתי מן הבית הועדתי מדף אחד, ומעט הבגדים וכלי המיטה שהבאתי אתי שמתי בארון. העמדתי את כן הציור המתקפל מתנת מורי יוסף בודקו לפני החלון הפונה אל הים. ואז פניתי לטאטא ולנגב אבק בכלים ששאלתי מן הגברת בוכרסקי וישבתי בכורסא וסקרתי את החדר.

עוד חסרים כאן הספרים שלי שלא נכנסו למזוודה ולפחות תמונה ממוסגרת אחת.

לעצתה של הגברת בוכרסקי ירדתי בשביל אל רחוב הושיגטוניות עד שורת החנויות. מצאתי את החנות של מחול, המומלצת, שהייתה צמודה אל שתי החנויות שמשני צדדיה. נכנסתי והסתובבתי בחנות בודקת מה מוצב על המדפים עד שאיש קטן ומוצק וזעום פנים ניגש אלי ושאל: מה את רוצה?

הסברתי לו שאני חדשה במקום, שאני גרה אצל בוכרסקי, שאני מורה בבית הספר ושזו הקנייה הראשונה שאני מבצעת בבנימינה.

– איך את משלמת? שאל.

– מזומנים – אמרתי.

ואז ביקשתי לחם ושתי עגבניות ושני מלפפונים ושתי ביצים וחצי קילו סוכר ורבע קילו מלח ובקבוק חלב וקופסת תה.

– חצי לחם מספיק! – פסק מר מחול.

הוא ארז את הכול במין שקית של נייר ושילח אותי לדרכי כשפניו אורות קצת יותר.

חזרתי אל חדרי שעל הגבעה, הנחתי את המצרכים במקום שבעלת הבית הקציעה לי במטבחה, שתיתי תה ופתאום ידעתי, מאד מאד ידעתי, שמעתה אני לעצמי.

היה ליל שבת. לבדי. התכרבלתי לי בכורסא ואמרתי לעצמי שזה חדרי וכאן אני לעצמי מעתה ואילך, ואולי זה החדר שישחרר אותי מכל תלות ומכל קשר וייתן לי חופש, חופש שכמוהו עוד לא ידעתי. כאן מותר לי לעשות ככל העולה על רוחי. יש לי דלת פונה החוצה ואני יכולה לצאת דרכה ולשוטט לי בכל מקום שארצה, וגם להתעכב בכל מקום שארצה עם מחברת הסקיצות והעפרונות ואולי אקלוט את המושבה הזו בנימינה. ומותר לי, ואיש לא יפריע לי, לרבוץ בלילה בחוץ ולהרים את העיניים אל הכוכבים לבדי, בלי יזהר שאתו הבטתי בכוכבים כל כך הרבה פעמים. גם כשאשא את עיני אל הכוכבים לבדי הם יאירו לי וינצנצו ויעמדו סדורים במשטרם, הכימה והכסיל והדובה הגדולה ושביל החלב לעצמי בלבד, כל הכוכבים לי לבדי.

פתחתי את הרדיו וסובבתי את כפתור התחנות, עד שמתחנה רחוקה מבוקרשט או מבודפשט נשמעה פתאום היופיטר של מוצרט.

פעמים הרבה ישבנו בצוותא על הספסל מתחת לתאנה והקשבנו ליופיטר בפטיפון של שמואל. אבל עכשיו הוא רוצה להיות לבדו ולכתוב. הוא אוהב בחורה שכמעט לא דיבר אתה ובודאי לא נגע בה, והכתיר אותה בכתר מלכות, מרחוק, ועכשיו הוא יושב בצריף קטנטן בבן־שמן ומגרד בחרס את פצעי אהבתו.

ואני אוהבת אותו למרות כל משוגותיו.

בי אין ולא כלום ממעמקי הכאבים שהוא כל כך אוהב לכאוב. אני נולדתי נלחמת על כל פיסת חיים אמיתיים, וצברתי הרבה כוח. אילו יכולתי להתבטא במוסיקה ואילו הייתי מוכשרת לכך הייתי כותבת את יופיטר. כל החוקרים הדגולים של מוצרט כתבו על הסימפוניה הזו שהיא תמצית הכוח המוצרטי, והנה פתאום מנוגנת היופיטר של מוצרט אלי, כל כולה כוח מתרונן, כל כך מלהיבה וכל כך מסעירה – הנה היא משודרת מבוקרשט או מבודפשט אל תוך החדר החדש הזה שלי שלמרגלות הכרמל.

הזדקפתי בכורסא וניצחתי על הסימפוניה בשתי ידי ושרתי בקול.

בשעה כל שהיא, לאחר שכבר לא היה דבר לשמוע ברדיו, פרשתי את הסדין המעומלן והמגוהץ שהבאתי מן הבית, עטפתי את הכרית בציפייה התרחצתי בשקט שלא להפריע לבוכרסקים והתרווחתי במיטה וישנתי עד שהשמש זרחה.

חלמתי:

אני יורדת עם חנה ידידתי האהובה במורד המדרגות של הר הכרמל בחיפה, עליזות וצוחקות, ופתאום בא לקראתנו אחיו של יזהר, יפה כזה ולבוש במעיל ומגבעת לראשו ואני אומרת לחנה: הנה אחיו של יזהר, והוא פתח את זרועותיו לקראתי ואני נפלתי על צואריו ובכיתי בכי איום והוא אמר: ידעתי שמשהו קרה, ידעתי, הוא חולם כל היום על מישהי אחרת, ידעתי שמשהו קרה.

כול קרביי התכווצו מאימה והתעוררתי.

אני בבנימינה.

לפני הצהרים אני מלמדת ילדים קטנים לקרוא וחוששני שלבי אינו נתון להם. אחרי ארוחת הצהרים אצל הולץ בצוותא עם כל המורים אני יוצאת לי לשוטט לבדי.

את השקמה שלפני חלוני רשמתי כבר פעמים רבות. לעתים אני יושבת על יד החלון ורושמת אותה בקווים גסים בעפרונות העבים שהבאתי אתי, אני רושמת את הגזע המחוספס ואת הענפים המכוסים פירות קטנים, ופעמים אני יורדת ויושבת למרגלותיה ורושמת בעפרון דק בפרטי פרטים כמו דירר את הקווים החורצים כל ענף, ואת הפירות הדומים לתאנים קטנות, – – – כמה שהעין קולטת והיד יכולה לבצע – – – בחופש סוכות אסע לירושלים וארכוש פחמים וקולמוס וטוש.

ולעתים באים המורים אלי לחדר, כולם כאחד, יושבים על המיטה ועל הרצפה, מספרים מה שמעו בחדשות ומטבלים בהלצות גסות, וכשהם הולכים אני פותחת את החלונות ואת הדלת כדי לאוורר את החדר מעשן הסיגריות ומטאטאה ומסדרת ואז מצטנפת בכורסה ומחפשת נחמה בשידורי המוסיקה מבודפשט או מבוקרשט.

ולפעמים אני יושבת על יד החלון ומקשיבה אל זליפת הממטרות ושלווה גדולה יורדת עלי. וכשאני משוטטת לי בשעות אחרי הצהרים, אני מטפסת על שקמה ומשקיפה על הים עד שהשמש נעה לתוכו ואז מצטבע העולם מחדש, והשיזף על החול האדום מלבין ומצהיב. ופעמים אני הולכת לי אל תוך הפרדס ויוצאת מתוכו אל פסי הרכבת והלאה על יד הקיבוץ וחוזרת אל גבעתי האדומה.

באירופה מתחוללת מלחמה איומה, גרמניה דורסת את אירופה, הרג וכיליון עוברים על צ’כיה ועל פולניה ומי יודע לאן פני הגרמנים מופנים עוד. במסעדה של גולדברג פתוח הרדיו לתחנה של ה־בי.בי.סי. ואנחנו מקשיבים וסופקים כף ואחר כך שותים ויסקי ורוקדים טנגו ופוקסטרוט, עד מאוחר. הדוד מאנטורפן שחשבתי להתאכסן אצלו וללמוד באקדמיה נס לארץ, הוא וכל משפחתו גרים בתל־אביב.

קיבלתי מכתב עגום מחנה חברתי וניסיתי לומר לה דברי נחמה. אלא שאין לי במה לנחם מלבד לומר לה שהאמנות היא היא חלקנו בעולם, וכמו כל הציירים הגדולים שלא הניחו ממלאכתם גם בימים רעים אנחנו צריכות להמשיך ולעשות את מה שבוער בעצמותינו.

אנחנו נולדנו לצייר ולפסל או לנגן ולכתוב, יהא מה שיהיה – – –

בערב יום הכיפורים ישבתי לבדי בחדר. בעלי הבית השאירו נר נשמה במטבח והלכו לשמוע כל נדרי. ישבתי על יד החלון וראיתי את השמש שוקעת מעבר לשביל האדום ומעבר לגבעה האפורה. וראיתי עננים זוחלים לאיטם. ואת השיזף ראיתי בין השבילים שותק, ואת השקמים משוחות בשחור על השמים, ואת החורשה זקופה ודוממת ואת שלושת הברושים השחורים שקפאו ראיתי.

לא היה ניע לא ניד. הייתה דממה.

בוקר יום הכיפורים הבטיח חופש מבית הספר ואפשר היה להתפנק במיטה ולקרוא. אחר הצהרים באה פיוטה, רעבה מאד אבל לא היה לי שום דבר להציע לה. וכשהחום שכך ירדנו אל הנחל, ובדרך אכלנו מעוללות הכרם ואת תפוחי השיזף הקטנים שרובם היו מתולעים, והשתרענו מתחת לערבות לנמנום קל, עד שיצאו הכוכבים ואפשר היה ללכת אל הולץ לשבור את הרעב ואת הצום. כל המורים באו אל הולץ לשבור את הצום ולאחר ששבענו ומצב הרוח נעשה עליז הלכנו אל גולדברג, שתינו בירה ורקדנו.

בחופש סוכות נסעתי לירושלים. את חדרי תפס אחי שחזר זה עתה מלימודיו בחו"ל ואמא הייתה נבוכה ומפוחדת. מפוחדת מן המלחמה, מפוחדת מחוסר העבודה בארץ, מחוסר יכולתו של אחי למצוא עבודה, מן הפחד שמא תצטרך לפרנס אותו. וגם אחי היה מתוח ונרגז. נתתי לה קצת כסף מן השכר שקיבלתי בבנימינה, והתגעגעתי אל חדרי שם.

הלכתי לפגוש את כל חברי בבצלאל, אלה שיכלו להמשיך בלימודים כי היה מישהו ששילם עבורם את שכר הלימוד. עם חנה הלכתי לקברות הסנהדרין כמימים ימימה, וישבנו מול הגבעה הצחיחה של נבי־סמואל ותמהנו מה ייפול בגורלנו, ונפשנו הייתה מרה, מפוחדת ומבוהלת. ישבנו מול הגבעות האפורות והצחיחות שעה ארוכה, עד שהשמש ירדה וצבעה את הצחיחות בורוד, ואור נפלא עטף את ההרים ואת המסגד הקטן, ולאט נתחלפה הדאגה לחוויית יופי עמוקה. את שתינו מילא פתאום הקסם, הצללים הסגולים במורדות הגבעות, הקווים הכהים שרושמים את הסלעים בקווי מתאר חדים, והצבע הוורוד שזחל על האפור שבראשי הגבעות, והתכלת החיוורת שבאופק, ופיסות העננים המעוטרות בזהב ונעות לאיטן מזרחה, וכאילו נגלה אלוהים מעלינו והחרדה והפחד נגוזו וכאילו היו בשמש השוקעת הזו ובכל יפעתה רחמים ונחמה.

הלכתי לרכוש עפרונות עבים ובלוק נוסף ברחוב יפו, וקולמוס וטוש, ורכשתי ספרון קטן של תחריטים של רמברנדט.

גם רמה ויחיעם היו בבית הכרם. הם הזמינו אותי לבוא אליהם לבית הוריה של רמה בחדרה ואני הבטחתי לבוא.

לא נסעתי לבן שמן. אני לא אוהבת לבוא לשם כשיזהר בקורס. הוא מתבייש להראות אתי בכפר ולא לוקח אותי לחדר האוכל אני נשארת על כן בחדר הצריף הקטן החם והמסריח לבדי כל היום ורוב הלילה רעבה.

לא נסעתי.

כתום ימים אחדים בירושלים נסעתי באוטובוס לתל־אביב ומשם לחדרה, אל בית הוריה של רמה שלא היה רחוק מן התחנה המרכזית.

זה היה בית בנוסח הישן של העליות הראשונות, חבוי בין עצי אקליפטוס ריחניים. הוא הכיל שני חדרים גדולים זה לצד זה ומרפסת סגורה בחלונות לפניהם, ומטבח. במרפסת עמד שולחן גדול, ועליו סמובר מבריק. ואמא של רמה, יפהפיה, זקופה, עם ראש מגדל שער שחור קלוע לה בפקעת על ערפה, שהייתה לבושה בחלוק לבן בוהק מלובן ומגוהץ, והייתה מדברת עברית מהולה ברוסית בקול מתנגן ומצודד לב, היא חלשה על המרפסת הזו ועל המטבח ועל שלושת בנותיה ביד רמה. היה נדמה לי שבבית ההוא כולם אוהבים את כולם, כולם מתגפפים ומתנשקים וקוראים זה לזה בשמות חיבה.

הציעו לי מקום לנוח בו. השקו והאכילו אותי והזמינו אותי להישאר ללון. גם יחיעם ורמה היו שם. ישבנו לפני הבית בכיסאות קש ודיברנו על כל מה שהעיק. על המלחמה ועל הגיוסים של ההגנה, על החשש שאי אפשר יהיה להמשיך וללמוד, על העלייה הפתאומית של כל כך הרבה דוברי גרמנית מצחיקים ונלעגים, על ירושלים שמשנה את מראיה, על חדרה ועל הפרדסים שאלוהים יודע מה יעלה בגורלם, ועל שמועות, שמועות, שמועות,… ומה יהיה.

ודיברנו על יזהר ועל שתיקותיו, ועל בית הוריו שגם בו שותקים, והכול אפוף שם סודות שקשה לחיות אתם, אבל יחיעם ורמה העריצו את יזהר ואת כוחו בכתיבה, ויחיעם הסביר לי שיזהר קשור אלי ותלוי בי ושלמעשה אין לו אדם מלבדי בעולם.

אחרי ארוחת הערב הלכנו רמה ואני “לנפנף בשמלות” בין האקליפטוסים שמאחורי המחסן הישן. תוך שהשתנו ועשינו מה שעשינו מתחת לאקליפטוסים נפתח הלב ושוחחנו שיחה אינטימית. בלחישה, מלב אל לב, שיחת בנות. לדבריה היא ויחיעם מדברים על “הכול” בפתיחות ובפשטות. שניהם, כך אמרה, מפחדים לקיים יחסי מין מלאים, כל אחד מהם מנימוקיו הוא: יחיעם מפחד שאם לא יצליח רמה תעזוב אותו, ולה לא הייתה תשובה, ושניהם לא יודעים אם צריך לעשות את זה לפני הנישואים. הם מדברים על הכול בגילוי לב, אמרה רמה, בלי להסתיר דבר ואינם נרתעים מלקרוא כל דבר בשמו. היא סיפרה שהם מתכננים חתונה, כי נישואים אולי יפתרו את כל הבעיות. הם תכננו את חייהם לעתיד ביחד בירושלים. כשיעברו לגור שם, יוכל יחיעם להמשיך ללמוד באוניברסיטה. אולי יגורו בבית הכרם, בבית הוריו של יחיעם והוריו יעזרו בכל דבר.

בלילה שכבנו זו לצד זו במיטה הרחבה ולא חדלנו לדבר, להתלחש ולשטוח את כל מה שהעיק, בלי מעצורים ובלי חשש. כי בבית ההוא דיברו בעברית מובנת ופשוטה, על כל מה שהעיק.

כמה קינאתי. והלא אני אמורה לטענתו, להיות מחציתו השנייה של יזהר ולשאת איתו את כאבי אהבתו הבלתי ממומשת, את הכמיהות של מי שלא מצליח לאהוב בגלוי אפילו לא כמו אותו האחד שאהב מעל גובה גבו של רוססיננטה הצמוק את מלכתו דולציניאה, אפילו הוא הכריז על אהבתו ושאף לממש אותה, אבל לא יזהר שמתייסר כמו אותם בני השבט עזרא “שמתים כשהם אוהבים,” לפי שיר של גתה, גתה של המאה השמונה עשרה, המאה השמונה עשרה וכל הרומנטיקה של ורטר, יסורי ורטר – – – מתי זה היה? מתי הייתה המאה השמונה עשרה? יזהר אוהב אותי, אני מחציתו השנייה מאז ולעולם. וזאת במסתרים ובשתיקות ובמכתבים מסובכים שהנסתר בהם רב מן הגלוי. ואני אמורה להתייסר איתו בגעגועיו אל אותה פרצופה מתועבת שמהלכת בראשו כבר שלש שנים, מבלי שאיש לחש לה שהנה אחד מן המאה השמונה עשרה מתייסר בגללה. אני שונאת אותה ואת שמה ואת מראיה שאינני יודעת מה הם, ואין לי שום חשק להתחלק עם יזהר בהזיותיו ובגעגועיו, אף על פי שהוא מספר לי שגעגועיו אלה היו לו מקור אור גדול.

אין חלקי בהם לא באור ולא בייסורים ולא בגעגועים ולא בהכתרה שהוא הכתיר את אותה כלבתא שלובשת לדבריו מכנסים קצרים שמגיעים עד מרום ירכיה ומעבר למפשעה ומעוררים בו התרגשות. לא רוצה להיות החצי השותף להזיות לא לי, לא לי. לא לי!

לפנות ערב חזרתי לבנימינה באוטובוס קטן. עליתי בגבעה אל בית בוכרסקי, עליתי את שלושת המדרגות ונכנסתי. פתחתי את התריסים לרווחה והחדר נפער לקראתי באור השקיעה הענוג שפשט בו. ריח מתוק של ורדים מילא את האוויר, וכן הציור עמד מול החלון והציור המותחל עליו, ופתאום חשתי והבנתי בכל אברי שזה החדר שלי לעצמי, לנפשי. לי לבדי, ומלאתי חדווה שכמוה לא ידעתי מעולם. זה החדר שלי עם כן הציור והכוננית עם המכחולים והכורסא המצחיקה והרדיו. דמעות עלו בעיני מרוב התרגשות, פתחתי את הרדיו ולקול המנגינות שבקעו מתוכו, רקדתי צוהלת בחדר הלוך וחזור. סובבת ומתנועעת כשבן זוג סמוי חובק אותי.

מכתב מיזהר:

…למה אי אפשר ליהנות משעה של צמיחה דוממת – או לפחות של הרגשה מעמיקה ומפרה של הזולת הזה, של בשרך ודמך השני, והוא כולו משקף עצמו אל עצמו באספקלריה ברורה –

…אי אפשר, כי הזולת הזה בשרך ודמך גר בבנימינה ואילו אתה גר בבן שמן.

בבקרים אני מלמדת ילדים קטנים לקרוא, ולא כולם קולטים את מה שאני מלמדת אותם. לפעמים אני נשארת אחרי השעורים עם המתקשים לקרוא ומשתדלת שיקלטו את דברי ההבל של ספר הלימוד הרשמי. ולעתים נחה עלי הרוח ואני מספרת להם סיפור ומביטה בהם ובעיניהם הפעורות והנרגשות.

ואחרי הצהרים אני משוטטת לי, לעתים עם מחברת ולעתים בלעדיה, אני יורדת עד הנחל ומטפסת על הערבות הרוכנות עליו, ולעתים אני הולכת מערבה לכיוון הים אל תוך הפרדס ואל גבעות החמרה האדומה כגחלים לוחשות, ואל תוך הדיונות הצהובות שבעונה זו כבר פורחות עליהן חבצלות החוף הלבנות. אבל לפעמים אני יושבת על יד החלון ומביטה אל הכרמל המסולע וקצת מיוער, ומחכה לאופק שיווריד ולכרמל שישחיר כצללית.

בקרוב יופיע הסיפור השלישי של יזהר. הוא סיפר לי שהוא קרא אותו בהתרגשות רבה, וכי כול מה שכתוב שם, ודווקא אותם הקטעים הנחשבים בעיני העורך לבלתי חשובים ומיותרים, כלומר אותם הקטעים שבהם הוא מדבר על אהבתו לאותה פרצופה, הם שקרעו את הגלדים מעל פצעיו שחשבו להרפא. עוד אמר שהסיפור פרטי עד כדי כך שהוא חושש מפני שני חבריו (למי הכוונה?) שיקראו אותו. הוא אמר ששום דבר שכתוב בסיפור לא התקיים במציאות, אולי צריך היה לקרות כפי שחזה בדמיונו, אבל בסיפור הכול מוסווה ומעובד.

נדמה לי שהרצון להיות בשרו ודמו הולך ומתפוגג. לא רוצה לשאת עוד את מכאוביו, הלא פתאום מצאתי לי חדר, וכאן בחדר הנחמד שלי בבנימינה נפתחו לי כל כוחותיי שימי ירושלים החניקו. אני רוצה לצייר ולרשום ולכתוב ולטפס על הערבות מעל לנחל וללכת אל גולדברג לרקוד, ולא רוצה להיות החצי השותף לכאבים שאינם שייכים לי, לי השלמה ולא החצי.

בנימינה התמלאה בצבא בריטי. בנימינה הייתה פתאום לעיר מחוז. החיילים באו אליה מן המחנות שהיו מוצבים בהם, לרכוש מצרכים, לקרוץ לבנות, לשתות בירה או ויסקי אצל גולדברג ולרקוד.

גם החנות של מחול הגיבה על הפלישה הצבאית הזו בהתרחבות מרשימה. עכשיו אפשר היה לרכוש בה הכול מכל כול. אפשר היה לרכוש שוקולד קטבורי וגבינה צהובה בקופסא מאוסטרליה, ותה מציילון, ונקניקים מאירלנד וויסקי מסקוטלנד וכלים מפורצלאן בריטי.

ויום אחד נכנסתי אל החנות של מחול לרכוש לחם, ופתאום נכמר לבי והתרגשות אחזה אותי. על המדף עמדה מערכת כלים לתה, תוצרת בריטניה, קומקום ושישה ספלים ותחתיות וכלי לחלב כולם לבנים עם עיגולים כחולים. ואז צף ועלה בזיכרוני ערב אחד ברחוב החלוץ בבית הכרם, הולכים חבוקים וריח הוורדים מחצרו של פרופסור צ’ריקובר משכר, ואני מספרת שאני רוצה לקנות שמלה ויזהר אומר לי בקול מתחנחן ומבקש:

– קני שמלה לבנה עם עיגולים כחולים, לאמא שלי יש שמלה כזו וזה כל כך יפה.

מעולם לא עלה בידי לרכוש שמלה לבנה עם עיגולים כחולים, ופתאום המערכת הזו על המדף בחנות של מחול בבנימינה. שאלתי למחיר וקניתי את המערכת הלבנה עם העיגולים הכחולים, וכל השנים עד היום הזה אנחנו שותים תה באותה המערכת הלבנה עם העיגולים הכחולים מן החנות של מחול בבנימינה.

בחודש אוקטובר התחילו לגייס. אחי התגייס לחיל ההנדסה של הצבא הבריטי והוא כבר מוצב במצרים לאימונים. בחורות מתגייסות לחיל תובלה, גם חנה נעשתה נהגת בצבא הוד מלכותו וגם היא במצרים. חברים נוספים התגייסו לחיל הים של בריטניה הגדולה, והם מפליגים באניות.

מגייסים גם להגנה. מי שאינו שייך לאצ"ל נקרא לקורסים של ההגנה. גם בבנימינה מקימים קורס של מפקדי כיתות, הכול במעין חשאי, ולומדים להשתמש ברובה אנגלי, או ברובה צ’כי, שניהם כבדים וקשים לנשיאה.

אותי גייסו לקורס כזה של מפקדי כיתות. בחורה יחידה בין שמונה עשר בחורים.

מתאמנים במגרש של הגורן, ומסווים הכול מפני עינם הרעה של הבריטים. יש רק רובה אחד לכולנו. עומדים במעגל, אחד מכולם מקבל הדרכה איך להשתמש ברובה וכל האחרים מחכים לתורם, עד שהרובה חוזר לאחר שעשה את כול הסיבוב מן האחד לשכנו ולאחר שכל הנוכחים קיבלו את ההדרכה מפי המ"כ שהוא עוזרו של מפקד הפלוגה.

בינתיים עומדים במעגל ושואגים בעקבות המפקד פקודות של תרגילי סדר. ימינההה פנה! שמאלההה פנה! קדימה – – – צעד. המפקד צועד לו כולו רצינות של מנהיג כנופיה, הוא שואג ראשון – – – אחורההה – סוב, ואחריו מחרה מחזיקה כל הכיתה, ולבסוף נבחנים אחד אחד בשאגת הפקודה. ולא כולם יכולים לחזור אחרי המפקד ולומר את הפקודות בהדגשה הנכונה ובסמכותיות הנכונה. וכשכל הכיתה שואגת ביחד אני מתאפקת שלא אגעה בצחוק כי הם מצחיקים ונלעגים כמו חסרי השמיעה ההם שמצטרפים לשירה בסולם לא נכון, ודוקא קולם נישא מעל שירת המקהלה כולה ונשמעים חזק מכולם לחרדת המנצח והמזמרים.

מתאמנים בשבתות לפני הצהרים. כתום האימון מלווים אותי הבחורים או חלקם אל הגבעה של בוכרסקי, לרוב יושבים בחוץ על יד השקמה ומדברים. המפקד שלנו ששמו אריה, הגיע אלינו מפלוגות הפו“ש ומן הפעולות הליליות עם וינגייט. פיו מלא סיפורים מסמרי שיער, על מעשי גבורה ומסירות נפש בגיחות אל תוככי הכפרים הערביים, ועל הקפטן וינגייט ועל דבקותו בתנ”ך וידיעתו בו, ודבקותו בעם הספר ובארץ הזאת.

אריה היה בחור נאה. לא גבוה אבל חסון. היו לו עיניים ירוקות ובלורית בהירה, מצח נמוך ואף חזק ושפתים גדולות ותאוותניות. היה לבוש תמיד במכנסי רכיבה ומגפים והלביש על קודקודו משקפי רכיבה גדולות, וכשחבש את קסקט העור, היה מרכיב את המשקפים הגדולים עליו. כבר היה קריר ולעתים ירד גשם. אריה לבש תמיד מעיל עור קצת מהוה, והתהלך בינינו בהליכה מתגנדרת, הודף לפניו את כתפו הימנית. בהיותי בחורה יחידה בין שמונה עשר בחורים ממילא הייתה תשומת ליבם של כולם נתונה לי, וטעם של הרפתקה החל לעלות בשעורי ההגנה בשבתות.

באחת השבתות, בראשית חודש כסלו, כשסיימנו לשאוג את פקודות תרגילי הסדר והוכרזה הפסקה, ישבתי לי ערימת קש ומייד הצטרפו מאיר בעל הקולנוע ומייזל מנהל הספרייה (האינטלקטואל) ומתי הספורטאי, הציתו סיגריות וסיפרו בדיחות, ועל המגרש ראיתי את אריה מהלך כולו טרזנות הודף את כתפו הימנית ונראה קצת מרקד בלכתו.

נשבה רוח מערבית קרה וקצת לחה, וכשאריה שרק לשוב ולהתאסף, פסע לקראתי ושאל: – את רוצה אולי לנסוע אתי על האופנוע לתל־אביב?

– היום?

– כן.

– על האופנוע שלך?

– כן.

– לא, אבל חכה רגע, אולי תוכל להביא אותי לבן שמן?

– בודאי!

– מתי?

– אחרי הצהריים.

הרפתקאה? פעמון האזעקה הפנימי נעור. אבל מעטה מוך היסה אותו מייד. מפחדת? יש לך אומץ? על האופנוע עם אריה? מוכנה להסתכן? יכולה לעמוד בנסיון? פתוי חדש? מדוע הוא מזמין? לחיי לוהטות, האם כולם רואים? מה בליבו אלי, מה?

רוח נשבה ממערב ועננים התקבצו ובישרו גשם.

כתום השיעור הלכנו כולנו לסעוד אצל הולץ. אילזה מגישה מליחים ובקבוק יין וסטייק וקפה לקינוח. גם מאיר ומתי ומייזל אתנו וכולנו משולהבים וצוהלים. צוחקים על לא דבר, וכשגומרים לאכול וכולם קמים ללכת אני שומעת:

– בואי ילדה, נסע.

– עננים מתאספים!

– שטויות, אל תיקחי שום לבוש נוסף.

ואמנם נוסעים.

– מי יש לך בבן שמן?

– החבר שלי.

– עומדת להתחתן?

– לא.

– למה?

– יש לנו זמן.

– מאין את?

– מירושלים. ואתה?

– מרמת גן. בעצם אין לי בית.

– למה?

– נודד בארץ ממקום למקום. לא קר לך?

– די קר.

צמותיי נפרמו ועיני מלאו דמעות.

אריה עצר בפתח אחד הפרדסים, ירד מן האופנוע ושלף מתוך התרמיל המוצמד אל האופנוע מעיל רוח צבאי וכפייה אדומה ומשקפי רכיבה וטרח סביבי עד שהייתי עטופה והמשקפים על עיני.

– אפילו בבלויים האלה את יפה. – אמר. רוצה תפוח זהב?

– רוצה.

– אז בואי.

נתן לי יד ודילגנו אל מעבר לתעלה, רצנו אל בין העצים, צוחקים על לא דבר, קטפנו תפוזים ואכלנו אותם, שמחים על ריח הפרדס, ניחוח האדמה הלחה, ובושם קליפת התפוז שהתיז את מיציו על פנינו. ולבסוף מקנחים בצחוק גדול את הפנים בשרוול.

נוסעים!

– היי הרמוניקה נגני לי – פתחתי בשיר והוא החרה החזיק אחרי –

– – הטנדר נוסע

והוא אחרי

– ראה כמה יפה שדרת הגרויליאות

– נכון שאג לאחוריו – לא קר לך?

– הידיים קופאות לי!

– חבקי אותי ותתחממי.

שמתי את ידיי מתחת לשרוולי מעיל העור וגרשתי צל של מחשבה על מעיל עור אחר קרוב יותר שריחו מוכר יותר ואהוב.

– ראה את חורשת האלונים – שאגתי.

– ואולי לא היו הדברים מעולם ואולי… שאג מכל כוח גרונו, מזמר לא כל כך בסולם הנכון. – יש לי שוקולד בכיס המעיל, רוצה לתת לי?

הוצאתי את השוקולד, קילפתי את נייר הכסף ונתתי לו לעוף ברוח. קרבתי את השוקולד אל פיו והוא לכד את אצבעי וליקק אתה.

צמרמורת של תענוג. – מה אתה עושה?

– מודה לך על השוקולד.

צחקתי, ונסענו.

– את יודעת כמה את מתוקה?

– עזוב שטויות!

– את ודאי יודעת.

– למה את נוסעת לבן שמן?

– למה אתה נוסע לרמת גן?

– החברים שלי גרים שם, למעשה ביתי אצלם.

השמים התכסו עננים והיה קר מאד.

נחל אלכסנדר, חירבת בית ליד, – – אריה מספר אבל קולו נבלע ברוח ואני שומעת רק חלקי משפטים, אך כלל לא איכפת לי, שום פרט אינו חשוב. מקרעי המשפטים ומן השירה המקוטעת הנקרעת עם התנועה צומחת אחווה, נטווים קורים סביבנו ומקיפים אותנו, מצמידים והולכים.

להקות של צפרים מושחלות כחרוזים על חוטי הטלפון. השמש נוטה לערוב, והעולם נצבע באור כתום, ובשמים מתחוללת דרמה של כל האדומים למיניהם, החל בורוד החיוור וכלה בקרמין הנוטה כמעט לסגול, וכל ענן נושא צבע בכרסו ושט לו הלאה מזרחה.

עזבנו את הכביש הראשי ופנינו לעבר לוד. אני מרגישה חגיגית.

– אני אוהבת את הזיתים של לוד.

– אני אוהב להסיע אותך על האופנוע ולשמוע אותך מדברת.

– אני אוהבת ללכת ברגל על הסלעים בהרים.

– אני אוהב שאת מחבקת אותי ונותנת לי שוקולד.

– אני אוהבת לקטוף פרחים על יד הנחל.

– אני אוהב את קולך באזני.

ושרנו וצחקנו עד שהגענו לפני השער של כפר הנוער בן שמן.

רציתי להסיר מעלי את הבגדים שהשאיל לי אבל הוא שאל:

– האם לא תשובי אתי לבנימינה?

– בבוקר?

– בבוקר.

– מוקדם?

– מוקדם.

– בשבע אהיה ברמת גן.

על יד בית הקפה של יחזקאל הושיט לי את לחיו ואני נשקתי לו.

נשאתי את רגליי ורצתי אל צריפו של יזהר. מצאתי אותו ישן על המיטה הצרה, מכווץ, ברכיו אסופות כמעט אל סנטרו, מכוסה בשמיכה הצהובה, זו השמיכה מימות עולם, מבית הכרם ומרחובות, עם ציורי היתושים הלבנים, השמיכה שהביא אתו מבית הוריו, שמיכה שליוותה אותו באשר היה. אני מכירה אותה כל כך ואת ריחה. גם אני ישנתי פעמים רבות מתחתיה, הו אלוהים.

אני אוהבת אותו, צנום כזה עם ראש סגלגל ובלורית ענקית שרועה על הכרית שלמראשותיו. ידו הימנית מתחת ללחיו והשמאלית, ארוכת אצבעות גרומות, מונחת ישנה על ירכו, כמה אני אוהבת את היד הזו. כשהוא ישן הוא נראה כילד, שפתיו מכווצות כאילו מוכן לינוק, ואולי הוא חולם שהוא יונק?

רכנתי אליו ונישקתי את ידו. הוא התנער וצהל לקראתי.

– איך באת ומה הלבוש המשונה הזה עליך?

סיפרתי לו. מבליעה את ההתרגשות, מסתירה את המיית הלב, מעלימה את הקורים שנטוו זה עתה, מסתירה את הסערה.

– אני רעבה.

אבל יזהר מתבייש ללכת אתי לחדר האוכל. הוא מציע ללכת אל דודו הגר במושב, אבל אני לא רוצה ללכת אל דודו כדי לאכול. רוחי נעכרת. מתבייש – שיהיה. יש תפוזים בחדר. השמש כבר שקעה. יזהר צריך ללכת אל חניכיו ואחר כך לשמירה. חבל שבאתי.

לא חבל שבאת. יש לו שוקולד בצריף. – יש גם תפוח זהב אחד. – הסיפור יופיע בשבוע הבא. – באמת? כבר קראת הגהות? – קראתי. – איך? – אינני יודע איך יקראו אותו החברים. – החברים? – כן, אלה שאני רוצה שיקראו את הסיפור. – למה? – בגלל אותם הקטעים שהעורך מעדיף לוותר עליהם וחושב שהם מיותרים, ואילו לי הם הפרטיים ביותר שכתבתי ואישיים מדי. – ואתה מתחשב בדבריו? – כן ולא. – תשנה? – לא. – תשלח לי חוברת? –כמובן! אולי תלכי בכל זאת אל הדוד? – לא! אז שלום. – שלום.

נשארתי לבדי. הזית שלפני החלון רעש. גשם תופף על גג הפח. השירותים רחוקים כמעט חמישים מטר מכאן. מצאתי כוס והשתנתי לתוכה ואחר כך זרקתי אותה דרך הדלת.

למה באתי? מה לי פה, הוא מתבייש להיראות בחברתי, עדיף שאהיה רעבה. והצריף הזה קטן ומדיף ריח רע.

אני עייפה ורוצה לישון. שכבתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה עם היתושים הלבנים.

– אני אוהב להסיע אותך על האופנוע!!!

– אני אוהבת לשבת מאחוריך ולשיר. והדרך מתרוננת לפנינו!!!

הוא לא מתבייש לאכול בחברתי בחדר האוכל כשכולם יראו אותנו. קצין, חייל, הפו"ש וינגייט, בחורות לשעה, בחורות לשבוע. מה יש לו לומר לי, מה מכל דברי יגיע אל אזנו. מה לו השיר המתנגן בין עצי הזית? מה לו סזן ומבנה התמונה, המיסה הגדולה של בך איך היא משתלבת במכנסי הרכיבה והמשרוקית? איך משקעי החלומות בקרקעית הלב נמסים ביצרים בוערים ומדריכים מנוחה?

צנום כילד הוא יזהר ועיניו זכות כדבש. חלומות מדברים מגרונו וידיו זהירות ומפוחדות. היו לי אלפי דברים לומר לו והנה הלך. חבר שלי? אהוב שלי? ידיד שלי? אני עוצרת את נשימתי וחונקת את תאוותי כדי לא להכתים את יפי מציאותנו המשותפת.

הלואי ולא ישוב כל הלילה. געגועי אל מישהו אחר, כל הבניין מתמוטט והולך. הבדידות המקווה, שבעקבותיה תבוא הצמיחה מבפנים, הרדיו והמוסיקה, הכורסה המצחיקה בחדרי שלי היפה שבחלונותיו נשקף הכרמל, הספרים, כן הציור וריח הטרפנטין לאן הם נמוגים מפני האש האוכלת?

ארוס חזר ובא, אוכל בבשרי, אני כמהה.

באחת מכל שעות הלילה בא יזהר קופא מקור ועייף. פשטתי את הבגדים באי חשק והלכנו לישון.

שכבתי מכווצת… קרה. זרה.

מסכן שלי, אני בוגדת בך. לא יכולה לחייך אליך, עוד לא עשיתי דבר ואני בוגדת בך.

עצמי ובשרי אני בוגדת בך.

עיני פקוחות ואין להן שינה. ללילה הזה אין קץ. גשם דופק על הגג. הזית מתחכך בקירות העץ הדקים. עורב קרא? מן הלול הגיעו קרקורים של בוקר. אולי כבר האיר השחר? צריבת עייפות בעיניים. צמרמורת התרגשות.

הנה האיר היום.

לא הייתה בי רוח להוסיף ולהרהר. התלבשתי בשקט ויצאתי אל היום הניעור מעונן וקר.

רצתי אל האוטובוס המשוריין שנוסע לתל אביב. כל הנוסעים היו מנומנמים ורק הנהג הוותיק שאל: – את החברה של יזהר?

נסענו דרך לוד, ומן התחנה המרכזית בתל אביב נסעתי באוטובוס לרמת גן למקום המפגש בבית הקפה של יחזקאל.

ידיים נלהבות נפנפו לקראתי.

עליתי על האופנוע ונסענו. שותקים. מהורהרים? מה הוא עשה הלילה? אני חוששת לדבר שמא יסגיר אותי קולי.

קשרתי את הכפייה סביב ראשי וצווארי וקפאתי.

– קר?

– קר.

– ישנת?

– לא כל כך.

– גם אני לא.

– רעבה?

– מאד.

– לא אכלת?

– לא.

בפתח תקווה עצר. נכנסנו למסעדה קטנה, ואני ישבתי מתפנקת על יד השולחן בעוד אריה מזמין לחמניות וחמאה וסלט וזיתים וחביתה וקפה וריבה, מרחנו חמאה ואכלנו סלט וזיתים ולשונותינו נעשו קלות, והתחלנו לצחוק, על לא דבר, על כל דבר, מצעירות ומן הצוותא. אחר כך עטף אותי בכפיה האדומה ובמעיל הצבאי הבלוי וצעד אחורנית כמו צייר שבוחן את התמונה שהוא מצייר, וחייך.

עלינו על האופנוע ופרצנו קדימה.

– את אוהבת מוסיקה?

– אוהבת מאד, ואתה.

– לא מבין בזה הרבה אבל אוהב לשמוע.

– אתה אוהב לרקוד?

– לא יודע לרקוד.

– אני דווקא אוהבת מאד לרקוד.

– מי הוא יזהר זה שלך בבן שמן?

– הוא מורה בבן שמן.

– מלמד…

– גם אני מלמד.

– את, לא!!

– למה לא?

– כי את אדם חופשי.

– מה זה אדם חופשי בעיניך?

– זה שאוהב יותר מכול את עצמו. לא נכנע לכל אהבה שהיא, ולא נותן לאדם אחר לשלוט בו. ולא יוצר קשר, ולא מקים משפחה, ולא מקבל על עצמו שום חוק, כמו חיה בטבע. (דברי יזהר בכל הזדמנות, האם הם כולם מדברים כך וחושבים כך? הפו“ש וינגיט, חניתה רובים אנגליים, קפ”פ, לא קשר ולא משפחה!!!)

– ואיך אתה מרשה לעצמך להיות מפקד בהגנה?

– זו פרנסה בלבד, ומעניקה חופש יותר מכל פרנסה אחרת.

התחיל לרדת גשם. תחילה בטיפות גדולות ואחר כך בצליפה חותכת. הגענו לעמק חפר. גבעות חול וכורכר מכוסות באלמוות הכסף וסביונים וצנון הבר וחרדל צהוב על כל השטחים הריקים. ערפל נדחף ברוח ומסתיר את הדרך. אין מחסה או מסתור בכל אשר נפנה. אין בית אין בקתה או סוכת שומרים, מה יהיה איפוא?

– מה נעשה?

– אפשר לנסוע?

– קצת מסוכן.

– אין דבר, סע לאט ובלבד שנתקדם.

– אינך מפחדת?

– לא

– אז חבקי אותי.

חיבקתי את צווארו ונלחצתי אל גבו, שמתי את הסנטר על כתפו ורינה גדולה עלתה בתוכי ונסענו. הו, איך לא רתחו טיפות המים שנפלו על לחיי הלוהטות.

בחירבת בית ליד כבר היינו רטובים מאד. הייתה שם בקתה, סוכת משמר של המשטרה, שכבר הייתה מלאה בפליטים עוברי אורח רטובי בלוריות, ובגדיהם ספוגי מים. ירדנו מן האופנוע ונשענו אל הקיר.

– עובר כאן אוטובוס, אולי תסעי באוטובוס?

– לא.

– הדרך נעשית חלקה ומסוכנת.

– גם לך.

– מה אכפת לך אני?

– יצאנו ביחד לדרך.

עד חדרה הוספנו ונסענו בגשם, מתקדמים לאט ונלחמים על נפשנו. כמו תמיד עלו בזיכרוני קטעים מכתביו של יזהר, על אנשים כזאבים בודדים, שעושים מעשים שאישיותם תובעת מהם. וכל אותם קטעי הגעגועים שלא נכתבו אלי אלא לאותה בת השמים האלה הערטילאית דולציניאה מראשון לציון. גרשתי מעלי את השורות ההן והתמכרתי לרגע הרטוב שאני חוגגת על האופנוע.

בחדרה מצאנו מקלט מתחת לסככה של מוסך. הפועלים עמדו צפופים, צווארוני סרבליהם מורמים, ידיהם בכיסים וכתפיהם משוכות עד האוזניים. כולם הכירו את אריה ומייד נכנסו איתו בשיחה מקצועית על רטיבות הכביש, על סוגי האופנועים שבשוק, על סוגי הדלק ומחיריהם, על יריות שנורו פה ושם. על ערבים ועל הא ועל דא.

אני נשענתי אל קורת עץ שעמדה שם מקשיבה אל הסבך שהסתבך בתוכי, על מה שמתרוצץ בנפשי ועל מה שעומד לקרות. הקרקע נבקעה מתחת לרגלי והתחלתי נופלת. הבטתי אל אריה שעמד בתוך המעגל הגברי והיה שקוע במיני מכוניות ומחיריהן, כולו שייך למעגל ההוא שאני עמדתי מחוץ לו. חיפשתי משען, ביקשתי אחיזה, פיללתי למילה מצדיקה ומרגיעה, וידעתי מאד שאין אחיזה, ואין בים הסוער שבי קרש להאחז בו, ומי שקופץ אל תוך מערבלות חייב לדעת לשחות, לצוף או לטבוע, להילחם או להיכנע, ולהגיע בכוחות עצמו – – – לאן? לאן אני רוצה להגיע? מה היה יזהר אומר? מה הוא עושה עכשיו בבן שמן שלו? העולה זכרי לפניו? או שגעגועיו אל האלוהית ואני איני אלא – – – אלא מה? מה אני לו? מה הוא לי? שירו לאן? שירי לאן? צימאוני, געגועי אהבתי? – – –

– הגשם פסק, בואי ניסע.

נסענו. פסחנו על חדרה, פסחנו על חורשת האלונים ואז – פתאום פרצה מתוך שער פתוח של פרדס, ממש מולנו, עגלה עמוסה ארגזי תפוזים. אריה עצר בבת אחת והאופנוע החליק לצידי הכביש. אריה הושיט את רגליו כדי לעצור את האופנוע, גם אני שלחתי את רגליי לאדמה, האופנוע ירד אל תוך התעלה ושנינו נמצאנו שוכבים בתוך הבוץ.

– קרה לך משהו?

– ומה קרה לך?

העגלון עצר את הסוסים במאמץ נורא, מושך אותם עד שעורקי צווארו פרצו ממקומם והוא שאג שאגות סוסיות: הויסה, יה מנוולים, הויסה הויסה, והסוסים התרוממו על רגליהם האחוריות. פיהם נפער ממשיכת המתג וראשיהם נאספו אל הצווארים המשוכים לאחור. המכוניות העוברות נעצרו בחריקה והנהגים אצו לראות מה קרה ואיזו תאונה זו הייתה ואיך היא נגמרה. כולם היו נדהמים, רוגשים וקוראים בקול, מברכים את המזל הטוב, מספרים איש לרעהו על הסכנה הנוראה שניצלנו ממנה.

רגעים של מבוכה. אימת הגורל הייתה עלינו. איך ניצלנו? למה ניצלנו ביחד? האם אנחנו הולכים בדרך אחת? שעה ארוכה עמדנו כולנו שם, עוברי האורח ואריה ואני, משתוממים על מה שקרה, כמעט לא מאמינים שכך נגמרה התאונה. לבסוף המשיך העגלון בדרכו, המכוניות נסעו כל אחת לדרכה. הגשם פסק. וגם אנחנו, בלבבות דופקים, מכוסים בוץ, המשכנו בדרכנו.

– בואי ניכנס אל החדר שלי, אני כבר לא יכול לנהוג.

החדר היה בפרדס חנה. בעלת ביתו קיבלה אותנו בעסק גדול.

– כל כך רטובים! מה תגידו! אוי ואבוי מה תגידו!! בגשם כזה? בגשם כזה? איזה עגלון? מאיזה פרדס? להכין לכם תה? בואי ילדה ואתן לך בגדים להחליף. אולי אתם רוצים לאכול?

הייתי עייפה מאד מאוד. עיניו של אריה העמיקו ושפתיו פשוקות, המלים נוטפות מהן בלא קול. תשוקתו אלי, אני עטופה בה כבהבל חם, ברכי חלשות. הסרתי את בגדי הרטובים ותליתי אותם על הכיסאות מסביב. אריה הדליק תנור. לבשתי חלוק של בעלת הבית, שתיתי כוסית ברנדי. בחדר נדחס פתאום האוויר. נרגשים, ניצולים ממוות. חיים, חמים.

– את יפה כל כך. מדוע אפלות עיניך? גם את בוערת כמוני? תני לי ואמוש את יופייך בידי. אני משתוקק אליך, גם את אלי? אמרי שכן. את לבנה וחלקה כל כך, משי וקטיפה עורך כמו עלים של פרח – ( מנין לך, הזר, מלים כאלה בפיך הקציני)

דלוקים בשלהבת היולית, מיוחמים וחסרי מחשבה, אדם וחוה בגן העדן.

כשפקחתי את עיני כבר שקעה השמש. נשימה זרה סמוך לאוזני. בהלה תקפה אותי. מה זה היה לי? מדוע אני כאן? נסחפתי. הלא יכולתי לנסוע באוטובוס. יכולתי להיות כבר בחדר שלי. יכולתי לחלום ולא להיסחף. ולמה לא להיסחף? כי מותר האדם מן הבהמה? אבל אני הלא אני חיה מיוחמת, אלוהים אלוהים למה עשיתני כזו? למה יצרי חזקים ממני? האם ליזהר יהיה אכפת? ואולי אין לו כלל יצרים? האם עמד פעם בניסיון כזה? האמנם הוא חי בלי יצר ובאמת פונה רק אל האלוהי והקדוש ועיניו נשואות אל המרומים, מקום שפסגות נושקות לכוכבים? ודולציניאה מראשון לציון מרחפת בגלימה של אור ועושה ליזהר צמרמורות של שירה. ואני אבק פורח, מים ניגרים ואינם נקווים.

קפצתי מן המטה. כיסיתי את מערומי. בחדר עמדה צינה.

– לאן?

– הביתה.

– מדוע?

– אני רוצה ללכת מכאן.

– נבהלת מפני עצמך? בואי אלי. בואי ואל תפחדי. בכל העולם כולו אין דבר יפה יותר משנינו כאן. אני צמא אליך, אל גופך החלק. הניחי ללבטי הנפש, אל תתכווצי, פתחי את עצמך, ותרי על המוסר הצבוע, בואי נחוג את השעה היפה הזו.

– אני רוצה ללכת.

קמנו. לבי בל עמי. התלבשתי בשתיקה, בושה מאד מפניו, וטינה בלבי אליו, קצין חייל זכר!

הגשם פסק. האוויר חד ונקי. מעל לעננים השקופים כמלמלה האיר ירח ונצצו כוכבים חיוורים.

הלכנו שותקים.

עליתי לאוטובוס. נפרדנו בלחיצת יד באין אומר.

חדרי נראה לי זר. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים ומחנק עמד בו. התמונה על הכן

– מה לי ולה. המיטה קרה וזרה. ואני לאן אני שייכת? פתחתי את התריסים ונתתי ללילה החיוור להישפך לתוך החדר. נעלתי את הדלת, מילאתי לי אמבטיה במים חמים עד גדותיה, ושכבתי בתוכה מבקשת להתנקות.

מה עשיתי? הו, באיזו חדווה עשיתי מה שעשיתי! כל כולי ריננתי בתוכי ולא ידעתי שבעה עד שנרדמתי במיטה הזרה. האם באמת בגדתי? במי בגדתי אם לא בעצמי שנושאת עלי חינוך פוריטני, מין צדיקות מלומדת, תורת סידור תפילה ויראת האלוהים ויראת אמא שלי. ואולי אין זו בגידה כלל אלא כמיהה להשתחרר ולהתנתק מן המועקה של אהבתי הגדולה? אני נושאת בליבי את שבועות האמונים שנשבענו מעל גלי העד שהקמנו בראשי הגבעות של בית הכרם, גלי עד ואהבת עד. מה נותר מזה? מה נותר מן האהבה האחווה והידידות והדאגה זה לה? איך חוצצת בינינו אהבתו הזרה ומכאוביו שאין להם מוצא אלא ישיבה בתוך האפר וגרוד הגוף המדולדל בחרסים קורעי עור עד זוב דם, מתגרד שם, שם בצריף הבואש מתחת לשמיכה עם היתושים הלבנים.

ואילו אני התהוללתי במיטתו של אריה ונפשי התרוננה.

סיבנתי את גופי וקרצפתי והתנקיתי ויצאתי ורודה וחמה. לבשתי כתונת לילה נקייה ונכנסתי למיטתי שלא חוללה ועד הבוקר לא התהפכתי מצד אל צד.

* * *

חזרנו לשיגרה. בבוקר בבית הספר אני מלמדת ילדים לקרוא ואחרי הצהרים אני מציירת בחדר או משוטטת במרחבים. אחרי הגשם התחילו לבצבץ עשבים וסתוניות לאלפים פרחו בין הסלעים על הכרמל, כמו בבית הכרם בחצר של אבישר. לפעמים הצטרפה אלי גם פיוטה או מאיר בעל בית הקולנוע, ושוטטנו עד שהשמש שקעה. בשבתות נמשך הקורס, והוספנו לשאוג את הפקודות של תרגילי הסדר ולהתאמן ברובה היחיד. אני כבר שולטת בכל התורה כולה, ואף על פי שהרובה כבד מאד אני מצליחה לקלוע בול שלש צליפות במרכז המטרה. אריה נוסע לו אחרי הקורס אבל עיניו שואלות ותובעות.

אחרי הקורס אני הולכת עם מאיר בעל בית הקולנוע ועם מייזל הספרן ועם מתי הספורטאי לאכול אצל הולץ, וחוזרת לחדר שלי לבדי, מתכרבלת בכורסא שיכולה ליהפך למיטה, קוראת ומקשיבה לרדיו או יוצאת לצייר.

אין לי פה עם מי לדבר על ציור, ואני תוהה לאן מוביל אותי הציור שלי. אילו שאל אותי מישהו לאיזה זרם אני שייכת, הייתי עונה לו שאין זרם שאני שייכת אליו, אני מסתכלת ומצירת, יהי הזרם אשר יהיה אם ישנו בכלל. אני לא גמרתי את שלושת השנים בבצלאל ואינני יודעת להגדיר דברים כפי שעשו שם. גם הציור שלי כאן אינו דומה למה שעשיתי שם, וגם אני עצמי שוב אינני מה שהייתי שם. אני יושבת על יד הרדיו ולא מדברת עם איש. והשתיקה הזו משנה דברים בלבי. אני לומדת להיות לבדי, ואין בזה עליבות או מסכנות אלא כוח שלא ידעתי שיש בי.

ערב אחד, לתימהוני הרב, דפק אריה על דלתי. השעה הייתה מוקדמת, השמש עוד לא שקעה ובחדר עמד אור נפלא. הזמנתי אותו לשבת על הספסל בחוץ והבאתי מנדרינות ובוטנים.

שאלתי אותו אם קרה משהו.

– כן, ירדה עלי עצבות ובדידות, והתגעגעתי.

– למה אתה בודד?

– כי אין לי נפש בכול הארץ.

– ואיפה משפחתך?

– כולם, הורים ושני אחים ושלש אחיות, ודודים ובני דודים וחברים לכיתה, כולם נשארו שם, ואין לי כל קשר אתם, ואין לי מושג מה קורה להם במערבולת הנוראה שמתחוללת שם.

– ואיך הגעת הנה?

– עם עליית הנוער. הייתי כמעט ילד, ונשלחתי לכפר הנוער הדסים ושם גדלתי ומשם, כשמלאו לי שמונה עשרה, נשלחתי להיות חייל ואלה הם חיי מאז כפי שאת מכירה. לפעמים קשה לי לשאת את הבדידות הזו ולבי נעשה מכווץ ושונא, ואז פי פולט רק לעג וציניות והלצות גסות, ואני שונא את כל העולם. בימים כאלה טוב לי להיות עם ה’חברה' ולזחול אתם בכפרים הערביים ולהצית את הגורן שלהם ולעקור את עצי הזית, ולגרש אותם מתוך הבתים שלהם ולשמוע אותם מיללים, רצים ובורחים אל שום מקום, ואנחנו יורים אחריהם ושומעים את התינוקות צורחים בזרועות אימותיהם. הם רצים ואנחנו רצים אחריהם ויורים כמו משוגעים! איזו חגיגה!! שידעו להם מה זה להתנפל על הכפרים שלנו ולארוב לעוברי אורח.

– וזה באמת משמח אותך?

– כן, זו ממש חגיגה, משמח את כולנו. הנה לך סיפור על כפר קטן ששרפנו, לא רוצה לשמוע? את בוחלת בזה? בזכות מה את בוחלת בזה? את גברת עדינה? כשהכול נגמר עושים “קומזיץ” באחד הקיבוצים ושרים עד הבוקר.

נעשה קר ונכנסנו הביתה. פיו היה מלא סיפורי מלחמה שהקשבתי אליהם בעל כרחי, סיפורים על ערבים, על מלחמה בערבים, בכפרים, בכנופיות.

לאבד ולהשמיד ללא רחם, תורתו של וינגייט בשם התנ"ך, לאמור:

קראתי בקול את הפרק הראשון בעמוס לתימהונו של אריה שלא שמע מעודו כדבר הזה.

אכלנו לחם וגבינה ועגבניות על הצלחות הלבנות עם העיגולים הכחולים ושתינו תה ולאריה היה שוקולד קטבורי, והשעה נתארכה מאד.

– אני רוצה לישון אצלך.

– לא, אי אפשר.

– למה אי אפשר?

– כי אי אפשר.

– אז בואי נשמע מוסיקה.

התכנסנו שנינו בתוך הכורסא הגדולה, כיוונתי את המחוג אל התחנה של בודפשט, ופתאום בקעה משם, צלולה ונהדרת, היופיטר של מוצרט.

היה משונה לשמוע את מוצרט עם אריה. אטמתי את עצמי מפניו והייתי רק עם מוצרט.

השעה התארכה מאד, ואריה לא רצה ללכת.

לבסוף שילחתי אותו, ושמעתי את האופנוע מטרטר ומתרחק ממרגלות הגבעה.

* * *

מכתב:

אני רוכבת על גב נחשול שאינני יודעת איך ארד ממנו. אני קוראת אליך, בוא אלי

אני קוראת לעזרה.

* * *

אבל לא שלחתי את המכתב.

בבן שמן ערך הצבא הבריטי חיפוש, החרימו את כל הנשק שהיה שם והובילו כמה וכמה מן העובדים כולל את המנהל לבית הסוהר. לא היה איפוא מקום למכתבים כל שהם בענייני הלב. בקורס של שבת לפני הצהרים מזהירים מהחשפות, דורשים סודיות, מדברים על המלחמה בחרדה.

לאן הוא מוביל את העולם אותו היטלר נורא.

אבל הכלניות התחילו לפרוח, ורקפות מכל הגוונים צצו מתחת לסלעים שעל הכרמל, ומרבדים של סביונים צהובים וכתומים כיסו את הארץ. והשמים היו מנומרים בעננים קטנים, ענני נוצה נחמדים, ואי אפשר היה לי לחשוב על היטלר או על הצבא הבריטי בבינימינה השלווה ובחדרי היפה, לא יכולתי אלא לחגוג את השעה ואת היום במלוא הנעורים שניתנו לי פעם אחת בחיים האלה.

מתכוננים לנשפי חנוכה. אני מציירת תפאורה להצגה שפיוטה מעלה עם הילדים מכתה ד‘, “חנה ושבעת בניה” כמובן, כמימים ימימה. גם אני עמדתי בשעתי על הבמה בבית הספר למל כשנפשי חרדה מפני מה שהרשעים היו אמורים לעשות לנו ושנאתי את אנטיוכוס. הילדים מכתה ח’ עוזרים על ידי, מביאים את הבריסטולים ורוחצים את המכחולים ומפעם לפעם אני גם מרשה להם למרוח צבע על הנייר. ופתאום אני מעורבת יותר בחייה של המושבה. יש כאן עולים מגרמניה בעלי פסנתרים וספריות ותקליטים. ופעם הגיעה לבית הספר נערה ג’ינג’ית, אחותו של אחד התלמידים, הציגה את עצמה בשם זהבה, אמרה שהיא אוהבת לצייר ושאלה אם היא יכולה לבקר אותי. כמובן שהזמנתי אותה. ומייד חשבתי שהיא תוכל לשמש לי מודל.

עם מאיר פולק בעל בית הקולנוע שהוא איש שקט ויעיל ויש לו שן זהב אחת באמצע הלסת העליונה, ועם מייזל הספרן שמחכך את ירכיו כשהוא הולך, ועם מתי הספורטאי האץ קוצץ הקמנו צוות להכין נשף צדקה לטובת מגן דוד אדום.

נסעתי עם מתי לתל אביב והזמנו בדרנים ורקדנים ותזמורת קטנה, שיהיו המשעשעים בנשף החנוכה בבית הקולנוע, ומאיר גייס כמה נשים עסקניות שתדאגנה לאפית עוגות למכירה, והדפסנו מודעות ושכרנו ספסלים וכסאות. היינו עסוקים ונלהבים ונדמה היה לנו שאנחנו במרכזו של מעשה צדקה גדול.

ממרכז “מגן דוד” בתל אביב ברכו אותנו על מעשינו והבטיחו לשלוח אחד ממנהלי “מגן דוד הארצי” לברך את הנשף.

הגיע חג החנוכה. היה יום מזהיר, כחול וריחני. אולם ההתעמלות של בית הספר היה מקושט בגזירי נייר ובשרשרות צבעוניות, ובקצה האולם הקימו במה וציורי שלי, על ניר בריסטול, היו לה רקע משכנע להפליא. בשעה ארבע כבר היה האולם מלא מפה לפה בהורים, ובילדים מן הכיתות שלא הציגו, ובתינוקות שלא היה אפשר להשאיר אותם בבית. ובאולם הייתה צווחה ובכייה וצעקות של כל החברים זה אל זה. – יוסף, יוסף, תראה תראה… ולבסוף עלה המנהל והצליח להטיל הס באולם ההתעמלות. הוא נשא נאום ברכה מהוסס ואיחל שלום בארץ ובעולם, ואני עליתי בלי בושה וניצחתי על מקהלה בת עשרים ילדים מכיתה ח' ששרה בשני קולות “הנה הוא בא” של הנדל לקול מחיאות כפיים וקריאות התפעלות.

ואז עלתה פיוטה עם כל הילדים מכיתה ד' וילדה אחת מכיתה ח' (חנה האם כמובן), כולם עטופים בסדינים וראשיהם חבושים בכפיות, ומתחת לסדינים בצבצו הנעלים מכוסות בוץ קרוש. הם נראו נדהמים ומבוהלים, אבל פיוטה, שלא משה מן הבמה, הצליחה להחזיר אותם אל משנתם שתירגלה איתם אלו ימים רבים. הכול הלך למישרים, באולם שררה דממה קשובה, ואם מישהו התבלבל על הבמה הייתה שם פיוטה להצילו, גוצה ועגלגלה ומזיעה ונמרצת. כול ילד דקלם את מה שלימדו אותו, עלה אל הבמה וירד ממנה כפי שתירגל כל כך הרבה פעמים. עלה קוממיות ועמד בשורה כפי שלימדו אותו, וכשהגיעה שעתו לרדת נשא רגליו הקטנות וברח לקול צחוקם של ההורים שחשבו שהוא מתוק! ולבסוף נגמרה ההצגה בהצלחה גדולה לקולות קריאות של התלהבות ומחיאות כפיים של כול הקהל, זקן וטף. הזאטוטים קדו קידות, ומייד היו ההורים על הבמה ונישקו את בניהם שהפליאו לשחק, וברכו את פיוטה, ומהר מאד פנו כולם אל העוגות ואל מיץ התפוזים.

השמש שקעה, הקהל התפזר. מחכים לנו שמונה ימי חופש.

למחרת אמור נשף הצדקה להתקיים. מתי ומאיר ואני היינו באולם כבר בבוקר. פיקחנו על העגלונים שהביאו כסאות וספסלים וקרשים שאמורים ליהפך לשולחן, וקידמנו פני הנשים הצדקניות שהביאו סדינים כדי לכסות בהם את השולחנות, וקבענו קופה בכניסה לאולם, ונדמה היה שהכול מוכן ואפשר ללכת הביתה לנוח.

בחוץ נשבה רוח לא נעימה.

בשעה שש כבר היינו ארבעתנו שם. הבדרנים הגיעו ואמרו שבעמק חפר ירד גשם ושהשמים מתקדרים. הכנסנו אותם לחדר המכונות והבאנו להם ארוחת ערב. בשעה שבע נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות תופף על גג בית הקולנוע. בשעה שמונה באו בריצה מבוהלת כמה אנשים מחליקים על סוליות בוץ שנדבקו בנעליהם.

צריך להביא שבבים! קרא מאיר והזעיק את אחד מעובדיו שיביא שבבים.

צריך לעשות משהו!

מה אפשר לעשות?

נקרא לחלילן ולשתי החצוצרות שינגנו, אולי מישהו ירצה לרקוד!

אלא שלא כך התגלגלו הענינים, בחוץ התחוללה סופה אמיתית, ברקים ורעמים וברד שהחריש את החצוצרות ואת החליל, וגם כשניסינו לרכז את קומץ האנשים ששמו נפשם בכפם ובאו לנשף, וביקשנו מן הבדרן שיספר את בדיחותיו, נבלעו דבריו, שאולי היו מצחיקים, ברעש הברד על גג הפח. הברד והרעמים. אי אפשר היה לשמוע מה הוא אומר מעצמת הברד שתפף באכזריות על הגג.

רק אני ומאיר רקדנו באמצע האולם, והנגנים ניגנו לנו, והבדרן תפס איזו אישה שבאה לנשף, ורקדנו וצחקנו עד שהיה כבר מאוחר.

כישלון נורא, כישלון מחפיר, כישלון מעליב…

מאיר הבטיח לכולם לשלם הכול. הוא ידאג להחזיר את הכסאות והספסלים והשולחנות, הוא יפצה את הבדרנים וישלם את המונית, הוא יצליח למכור את העוגות, ו“אל תדאגו,” הכול יהיה בסדר.

מאיר ליווה אותי הביתה. בוססנו בבוץ חלקלק חוששים להחליק, מאיר החזיק בידי שמא אפול. דיברנו על הכישלון שבא לנו מידי שמים.

כישלון הוא כישלון ומחר נהיה ללעג ולקלס.

– אני נוסעת לירושלים מחר.

– על האופנוע?

– מה פתאום, מה אתה מדמיין לך?

אבל לא נסעתי לירושלים. כשחזרתי לחדר קידמה אותי הגברת בוכרסקי במכתב שהגיע לפנות ערב. מכתב מיזהר הוא כותב שיבוא ליומיים למחרת.

סיפורו של יזהר הופיע כבר בסוף השבוע שעבר אולם אני עוד לא קיבלתי חוברת. כולם כבר קראו את הסיפור, אותו “חוג” שיזהר משתוקק כל כך שיקרא כבר קרא, אבל בחוג הזה אני כנראה לא ממלאה מקום מיוחד, ולי אסור לראות את הסיפור אלא אם כן כולם כבר קראו, ושלא ידע מישהוא שכבר קראתי. מי? יחיעם, שמעיה? או אולי מישהם שאינני מכירה? מרוב פחד שמא מישהו ידע שיש לו חברה (הו אלוהים כמה הוא מפחד מפני המלים האלה וסולד לשמען) אני אקבל אחרונה את הסיפור, והסיפור הזה כבר עכשיו יצא מאפי, הוא וכל הכרוך בו, ויש לי חשק לזרוק אותו ואת הכול לעזאזל.

בבוקר הלכתי אל החנות של מחול וקניתי מערכת נחמדה מזכוכית בצבע תכלת ענוגה, קערה וקעריות, וקניתי בננות ותפוזים וצימוקים כי ידעתי שאין מאכל אהוב עליו יותר מסלט פירות.

חכיתי לו בתחנת הרכבת. כשבצבץ מדלת הקרון, רזה כזה וזקוף עם גולגולת עגולה ובלורית ענקית ומבט חנון ועינים מחייכות בצבע דבש – יצאה נפשי אליו. מעולם לא אהבתי מישהו יותר מאשר אני אוהבת אותו. נפלנו זה בזרועות זו נלחצים ומנשקים עד שאנשים התחילו לעצור ולהסתכל. הלכנו לאיטנו ברחוב הושיגטוניות המרשרשות עד הגבעה של משפחת בוכרסקי עם השיקמה העתיקה עד שבאנו לחדר היפה שלי. רבצנו בכורסה הרחבה ודיברנו. כמה טוב לדבר עם יזהר, לא דיברתי כך כבר זמן רב כל כך. סיפרתי לו על לבטי הציור שלי, על שלא גמרתי אפילו תמונה אחת מאז שאני בבנימינה תמונה שאני מרוצה ממנה, אבל גם סיפרתי על השיטוטים ועל הרישומים ועל הכרמל ועל הערבות הגוהרות על הנחל, והוא סיפר על הפשיטה של המשטרה הבריטית על בן שמן, ואיך נותר הכפר בלי כל נשק, ואיך צריך יהיה לחזור ולהצטייד ועכשיו צריך יהיה לחפור “סליקים” חדשים, ואיך היו המחבואים הקודמים מצחיקים וטיפשיים כמו מרפאתו של רופא השיניים.

אחר כך אכלנו סלט פירות לקריאות ההתפעלות של יזהר, סלט פירות ולחמניות מאפה בית. כמה זמן לא אכל כמטעמים האלה! רוחו נעשתה טובה עליו מרגע לרגע יותר והוא התחיל לספר את סיפוריו המצחיקים, וצחקנו עד שלא יכולנו עוד. ואז הוא אמר שהביא את הסיפור החדש שהתפרסם רק בימים אלה.

– את רוצה לשמוע?

– אתה רוצה לקרוא?

– עמודים אחדים עד שנתעייף.

– סיפרת לי שיש קטעים שהעורך לא אהב ולך הם דווקא יקרים. בוא נקרא אותם.

הוא דפדף בחוברת והתחיל לקרוא בקולו החם, נרעש ומתרגש עד שגרונו נשנק.

– “וטוב לשבת אל השולחן האחד בחדר האוכל, כשבמרחק שולחנותיים ממך מתנשא ראש שאליו נשאב מבטך ומתנפץ לקצף יין תוסס. כשכל העולם מסתנן דרך שערה החם…”

הוא המשיך לקרוא. אין מי שיודע לקרוא יפה כמוהו. הוא הלך והתרגש עד שקולו נחנק, ואחרי עמודים אחדים אמרתי:

– אם כאלה פני הדברים ונפשך הולכת אחרי אותו ראש שכל העולם מסתנן דרך שערה החם, למה שלא ניפרד ואתה תלך אחריה?

נדהם אמר – שניפרד? מה עולה על שפתיך, אנחנו לא נפרד לעולם, זה פשוט לא יהיה טבעי אם ניפרד, – מה פתאום את אומרת דבר כזה?

– כי אתה הלא אוהב בחורה אחרת אלו שלוש שנים, ואני לא יכולה לחלוק אתך את אהבתך.

– ואני לא מכיר עוד זוג שלם יותר משנינו זו כבר השנה השמינית. – מה פתאום שניפרד? – למה את אומרת דבר כזה? חזרי בך, אל תאמרי דברים כאלה.

– אני אומרת דברים כאלה כי געגועיך אינם הולכים אלי, אז אולי מוטב שתלך אחריהם, למקום שהם הולכים?

– אבל מה שכתבתי איננו שייך למציאות שאני חי בה באמת. זו אמת ספרותית, אלו הזיות, חלומות בהקיץ, דברי שירה בעלמה, שום דבר ממה שכתוב שם לא היה ולא נברא.

– אז מדוע אתה בוכה כשאתה קורא מה שכתבת?

– את רוצה לברוח מן המערכה?

– על איזה מערכה אתה מדבר?

– בואי לא נדבר על זה.

– אז על מה נדבר?

– הנה, אני אתיר לך את הצמות ונדבר על השערות שלך.

– אוי אתה סתם!

– אני לא סתם, אין לך פה ראי? חבל שאת לא יכולה לראות את העיניים שלך, אפשר להדליק בהן נרות.

ואחר כך פתחנו את החלון והיבטנו החוצה אל השמים השחורים ומיינו את הכוכבים וקראנו להם בשמם והתפעלנו למראה השקמה המצוירת על השמים, ולמראה הברוש הדומם. ואז הלכנו לישון במיטתי הריחנית וכל הלילה לחשנו זה לזו דברי אהבה, ואהבנו כמו שנפשנו יודעת לאהוב, להפשיר את ההיסוס ולהצית ולהדליק ולהבעיר בהתעלות שלמה.

למחרת זרחה שמש של חורף, ויצאנו לשוטט. העולם היה יפה להפליא ומרגש. האדמה הייתה ירוקה בכל גווני הירוק ומשובצת בכלניות מכל הצבעים, מרבדים מרהיבים של סביונים כיסו את אדמת הבור ובתוכם בצבצו סחלבים וציפורני חתול, ומיני פרחים שלא ידענו אותם ולא ראינו כמותם בבית הכרם. זו עונה נהדרת להגדיר צמחים. קטפנו צמחים שלא הכרנו וספרנו את האבקנים והגדרנו את צורת העלים, אחר כך טיפסנו על הכרמל ויזהר השתובב כדרכו וקפץ בין הסלעים כמו סנאי או כמו איילה, אבל אני שמעולם לא הייתי זריזה כמוהו ולא יכולתי להתחרות בו, ישבתי בראש הגבעה והיבטתי. נעשה חם וכבר הייתה שעת הצהרים ואני הצעתי ללכת אל הולץ לאכול.

– מוכרחים?

– כן אני אוכלת שם בכל יום.

– מה, לא נשאר סלט פירות?

– יזהר חדל, לא יקרה לך שם שום דבר, אין שם כל כך הרבה אנשים כמו בחדר האוכל שלך. ודרך אגב, המלצרית אילזה היא ארוסתו של רחביה אלטשולר, קרוב משפחה שלך, וודאי כבר יצאה השמועה שאתה בבינימינה וגם שמאי וגם רחביה יבואו מן הסתם לברך אותך.

כמו עקוד הלך אחרי. במסעדה של הולץ ישבו רק מאיר ומתי ומייזל שקמו לכבודנו ולחצו ליזהר את היד. כשאילזה הביאה את התפריט היו פני יזהר כל כך מבוהלות עד שהזמנתי בשבילו את כל המנות. וכששאלה אם זה הוא יזהר לא יכולתי להכחיש ומייד אחר כך הופיע שמאי, איכר בעל סבר פנים נעים ואיתו רחביה בנו, רחב גרם וצחקן.

שמאי פרש את זרועותיו וחיבק את יזהר, ושניהם, שמאי ורחביה קראו “ברוך הבא”! ומה שלום אמא ואבא? ומה שלום רוחמה אחותי ויוסף בעלה, והילדים מה שלומם, האם גייסו מי מהם? ואיך בירושלים בימים אלה? אה אתה לא בירושלים! קראתי את הסיפור שלך. יישר כוח! אתה נוצרת לגדולות, צעיר כזה וכבר כותב כך?!

הם הזמינו לעצמם ארוחה וישבנו כולנו סביב השולחן ויזהר הפשיר לאט לאט וסיפר על המשפחה ועל המגוייסים ושאל על הכרמים ועל הגשם ומאין מקבל שמאי ספרים. ואיך הגיעה אליו החוברת עם הסיפור שהופיע זה עתה?

הם שאלו כמה זמן הוא נשאר והזמינו את שנינו לבוא לבקר בביתם.

למחרת נסענו ברכבת לתל אביב ונפרדנו בתחנה. יזהר נסע לבית הוריו ואני נסעתי באוטובוס לירושלים.

רק עכשיו מתחילה נביטה של ירק בדרך לירושלים, במקומות המעובדים התחילה נביטת חיטה. עדין חורשים את החלקות הקטנות שבין הסלעים בגמל וחמור, וצבעי האדמה יפים כל כך, כל החומים עד סגול. אור אפור הפך את ההרים לאדומים, ואלות בשלכת שנצבעו בצהוב [קדמיום לימון] יוצרות כתמים ציוריים בתוך החום והירוק. ההרים עוד טרם התעוררו, האביב עוד לא הצית אותם, הייתה בהם מעין צפייה וכלות הנפש. ליד סריס בבקעה היפהפיה, נבטה כבר החיטה זעיר פה זעיר שם. ליד אבו גוש חרשו בחורים יהודים. האוויר היה כל כך צלול שאפשר היה לראות את הים. כמעט שצעקתי “יפה”, אבל התאפקתי כי מאחורי ישבו אנשים שהתווכחו על בעיית הגיוס. האם צריך או לא צריך להצטרף אל הלוחמים בחזית המערב.

“יפה יפה יפה” צעקתי בלבי. ותהיתי איך הייתה הנסיעה לירושלים עם אריה אילו הייתה? על האופנוע? מחבקת אותו ושרים?

לא הייתי יכולה לחזור ולגור בבית הכרם עם אמא, למרות מה שקיבלה את פני באהבה רבה. החדר שלי תפוס. אחי בא לפחות פעם בשבוע מן הצבא וגר בו. ואילו בירושלים מציירים כל החברים שלי ואינם בבנימינה בחדרי היפה. הלכתי אל ביתה של שרה והייתי המומה מן התמונה שראיתי אצלה. זה היה נוף עשוי במשיכות מכחול רחבות ובצבעים כמעט נקיים, פשוט בלי עירובים ובלי “לכלוכים”, השטחים כמעט מוגדרים כמו בציור קוביסטי אבל לא לגמרי חתוך ובאמצע מונח כתם שחור, מזעזע.

ביקשתי לראות עוד תמונות אבל לא היו לה וגם לא היו לה רישומים וסקיצות. “יצאה לה” תמונה מוצלחת ואני חיה בהרגשה שתמונה מוצלחת תבוא רק אחרי הכנה מעמיקה ומחשבה. בירושלים יש עם מי לדבר, בנימינה מבחינה זו היא מידבר. שרה הלכה עם התמונה אל ברונשטיין והוא שיבח אותה, כמובן. שרה מתאמצת לחקות את ברונשטיין והיא מציירת עצים רכים כמוהו, כמעט כתמים אבסטרקטיים. אני לא יודעת להתייחס כך אל עץ, יתכן שאני ספרותית מדי.

וכי יש דבר כזה “מדי?” מה הוא קנה המידה ומי קובע אותו? האפנה? הגלריות? האוצרים?

המוזיאונים? נדמה לי שאני יודעת ללכת רק לפי העין שלי ולפי היד ומה שהיא יודעת לעשות.

פגשתי את מני שעבר ללמוד גראפיקה שימושית, ואת ליאון שעושה תחריטים שחורים בקווים עזים ועדין הוא מגמגם, ופגשתי את עודד בעל הנשמה המצועצעת. חנה מגוייסת לפלוגות התובלה של צבא הוד מלכותו ולא פגשתי אותה, נסעתי לתלפיות ושאלתי את אחותה, היפהפיה הירושלמית, על חנה, אבל היא לא ידעה דבר.

הימים עברו ביעף וצריך היה לשוב לבנימינה. צריך לשוב ללמד. הזמנתי את זהבה שתבוא לדגמן לי. היא תבוא שלוש פעמים בשבוע אחר הצהרים. חדרי קידם את פניי בריח הוורדים שעל יד החלון ונשמתי עמוק. הימים קצרים ואפלים. פתאום מפריע לי רעש המכוניות בכביש, אני זקוקה לשקט ולבדידות. עכשיו צריך הכול להתחיל מחדש, לא לחזור על מה שהיה כי משהו חדש נברא, נבנה והולך ותובע דממה רבה, שתיקה גדולה, לשבת מכווצת פה בכורסא ולקרוא את הספר הנפלא על מנצל שאמא קנתה לי.

יומיים לאחר שחזרתי לבינימינה הגיע יזהר ונשאר גם בשבת, ונסע בבוקר במצב רוח רע. הוא אמר מלים מסתוריות, שהוא צריך עכשיו כוח וסבלנות וכי יש לו עניינים עם עצמו. נבהלתי כי חשבתי שבי האשמה. אף כי לא יכול היה לנחש שום דבר, החבאתי את המחברות ולא סיפרתי דבר. הוא היה בחדרה וחפש את יחיעם ולא מצא אותו כי יחיעם נסע לירושלים לפגוש אותו, ואז נסע לבינימינה ולא מצא אותי בבית, וכשחזרתי הייתי מוכרחה ללכת לשעה וחצי והוא שכב על המיטה לבדו בחדר מאוכזב ונרגז ואומלל עד כדי כך שבשובי נבהלתי למראהו. אחר כך דיבר על הבדידות ועל הגעגועים הממלאים את החדר הזה ושהחדר הזה עצוב, ועל מה שראה בדמיונו איך אני יושבת על יד הרדיו ומקשיבה למוסיקה וחושבת עליו ואין מה שיפצה אותי על מציאותי בבנימינה ועל עשרה ימים שלא בא מכתב, אולם אז נפתחת הדלת ומישהו בא, מישהו פלוני כאילו למלא את המקום החסר.

– כך צריך לקרות?

– יכול לקרות.

– ואילו זה קרה לי?

– הייתי עצוב אבל מבין.

– למה אתה מבין כל כך הרבה? הלא אפשר שזה יהיה שונה.

– אני מבין כי אני עומד מן הצד. יש גורמים פנימיים וסיבות (ייקחן האופל את אותן ה“סיבות”) שגורמות לי לעמוד מן הצד.

צריך לעזור לו להתאושש, העצבות של החדר הייתה כי הוא שכב בו לבדו וחיכה ואני לא הייתי ויחיעם לא היה והאיש שעומד מן הצד לא ידע את נפשו. הכנתי סלט פירות ופתחתי את הרדיו וסיפרתי לו על הישיבה המצחיקה שהשתתפתי בה והראיתי לו את ההתחלה של הציור של זהבה ולאט לאט שבה אליו רוחו.

כמה אני אוהבת אותו ולמרות כל משוגותיו.

חזרנו לשגרה. מלמדים בבוקר, הילדים כבר יודעים לקרוא ועכשיו קוראים איתם בכיתה את האסופות הרשמיות ומשתדלים לא למות משעמום.

ויום אחד, בא מאיר לבית הספר וסיפר שלאריה הייתה תאונה, והוא פצוע לאחר שנפל מן האופנוע.

כשהגעתי אל חדרו בפרדס חנה מצאתי אותו שוכב על אותה המיטה ששכבנו בה כשחזרנו מתל אביב רטובים ורועדים מקור. ראשו היה חבוש בתחבושות ספוגות דם ועיניו היו נפוחות וכתמים כחולים פשטו בפניו, ופיו היה עקום ושפתיו נפוחות. הוא שכב על סדין לא כל כך נקי.

החדר היה מלא אנשים, מאיר מתי ומייזל ואני. הרגשתי אבודה ומיותרת. אני כמעט לא מכירה אותו, וכשנפצע ביקש שאבוא. כולם טיכסו עצה איך להביא אותו לרמת גן אל הידידים שלו, ואני ראיתי עצב נורא בעיניים הנפוחות. כשהחדר התפנה לכמה רגעים ביקש שאשב על ידו ואז סיפר לי מה קרה.

הוא נסע כמה פעמים סביב בית הספר בכוונה לראות אותי, ומאחר שלא עלה בידו לראות אותי החליט לחזור לפרדס חנה ואז כשעלה על הכביש התפוצץ הגלגל הקדמי והוא עף על הכביש כשראשו נחבט באבני השפה. עוברים ושבים הביאו אותו מחוסר הכרה למרפאה של פרדס חנה ועכשיו יביאו אותו אל ידידיו ברמת גן.

– יכולתי לפתור בנקל את בעיית אריה – נעמי.

התכופפתי אליו ונישקתי את זרועותיו החשופות וחיככתי את לחיי בחזהו השעיר שהדיף ריח של אלכוהול ויוד.

– את רואה אותי היום חלוש ועלוב, קרח ומגוחך, שנים רבות עברו מאז שבכיתי לאחרונה.

אינני זוכרת מה עוד אמר בקול חנוק מדמעות וכאב ועלבון, ואולי מעוד הרגשה שאינני יכולה להגדיר אותה, הרגשה מוזרה אלי, שאינה אהבה ואינה הערצה ואינה חיבה גרידא, אלא משהו אחר, אולי אמון, אולי קשר שעומד להתהדק, והכול מתוך מין ייאוש, של אדם בודד וערירי הנתון כול ימיו בסכנה וחייו תלויים לו מנגד.

– וכי לא היית עייף מדי אחרי הלילה הקודם?

– נסעתי לפרדס חנה לישון, אבל רציתי לראות אותך לפני זה.

מאיר ומתי הביאו אלונקה ואני יצאתי מן החדר.

באכזריות רבה חשבתי שעכשיו אין לי עוד לחשוש מפני בעלי הבית שישמעו מישהו חומק מחדרי בשלוש אחר חצות ומתרחק עם טרטור של אופנוע למרגלות הגבעה. לפחות ימים אחדים לא יעבור גבר את סף דלתי. ואז נזכרתי שזה אריה שישב אתי אמש על יד הרדיו, שנינו סוחטים את פצעינו ודשים בהם ונמשכים זה אל זה עד שאיבדנו שליטה מעוצם התשוקה ולא ידענו את נפשנו.

הוא בא בראשית אותו ערב ואני לא נתתי לו להיכנס. הוא ביקש מעבר לדלת רק לשבת אתי על יד הרדיו, לדבר כידידים.

פתחתי לו ואז פרצו מפיו מלים מרות, על החיים שהוא חי ועל העבודה שהוא עובד והיא לא לרוחו, שוב איננו מאמין בשום דבר, וכשעומדים כל הזמן מול המוות נמוג טעמם של החיים.

כמעט שלא יכולתי להאמין שמפיו הציני והגס של הקצין־חייל יוצאות מלים כאלה, מה הוא רוצה, להרשים אותי, או לנגן על לבי הנשי? הוא מכריז שאיננו רוצה לעשות דבר שאינו לרוחי ובאותו משפט הוא שואל: – את אוהבת אותי?

– עוד לא, אמרתי לו.

– את רוצה שאחדל להדריך בבינימינה, שאסתלק ממפה? את רוצה שנחסל את כל העניין? את רוצה שאוציא אותך מן הקורס?

אבל אחרי אותו לילה, בבוקר, כשידעתי כמה נפלתי ברישתו ובדבריו מעוררי האמפתיה והרחמים, ונשכתי את שפתי מבושה וידעתי שאי אפשר עוד.

דרך חלון הכיתה ראיתי אותו עובר את הפסים על האופנוע. רמזתי לו אבל הוא לא ראה אותי. ילדה קראה לו והוא חזר.

– שמע, אני רוצה לחסל את כל העניין.

– כאן בין הילדים? אולי נדבר על זה בפעם אחרת?

ואז הוא קרא בקול אל הילדים שהתאספו סביבו: כל מי שמפחד – שיסתלק!

ואז קרתה לו התאונה. ולא ראינו אותו שבועיים.

זהבה באה שלוש פעמים בשבוע, אחרי הצהרים, ויושבת לפניי עד שהאור משתנה בחדר ומראיה משתנה איתו. אני מציירת אותה בהתרוממות רוח, נדמה לי שבציור דיוקנאות אמצא את תיקוני. היד רצה לה בעקבות קווי המתאר והמכחולים נעים נכון והצבע, הפעם בהיר כמו הנערה הצהבהבה הזאת, והחדר המואר והמרחבים של בנימינה והכרמל עשו אותי מציירת תמונה בהירה. לא כמו הדיוקן של אמא ושל הגברת היילברון שציירתי אותן בירושלים בדירת המרתף של אמא שלי, ציירתי תמונה כהה, ואת הרקע ציירתי כהה. בחדר הזה התחוור לי שיש דרך שהיא שלי, שלי בלבד, והתגלית הזו מרוממת את נפשי, הלא בשביל זה בלבד היה נכון לבוא לבנימינה, בין כה וכה לא אוכל להדמות לעולם אל ההולנדים הגדולים מן המאה השבע עשרה, וזהבה זאת פתחה אותי ופתחה לי שער.

היא טפשונת, ולמעשה היא רוצה יותר מכל לפגוש אצלי את אריה, אבל לי זה לא מפריע והתמונה תיגמר בעוד כמה ישיבות. מאיר ומייזל היו כאן וכל מה שהיה להם להגיד הוא ש“זה לא דומה”. שיהיה. מה הם מבינים?

אימה של זהבה, הגברת הלמר, גם היא באה לראות ולא ידעה את נפשה מרוב התפעלות. היא כבר הייתה פעם במוזיאון בתל אביב, אבל דבר כזה עוד לא ראתה.

כתבתי ליזהר שאני מציירת בהיר, ושאני חושבת שמצאתי את דרכי, וגם שיפה לי לצייר דיוקנאות, ושאני עומדת להזמין את הבוכרי הזקן שגר פה בשכונה על מנת שישמש לי מודל. ועם זאת הלא עוד מעט תמלאנה לי עשרים ושלוש שנים ואני טרם התחלתי את העבודה הגדולה והתאוננתי לפניו על הימים שעוברים בלא כלום. אני רציתי להיות שקועה בציור בלבד, אבל כל מיני עיסוקים עומדים בדרך למגינת לב.

לא האמנתי למראה עיני כשקיבלתי את תשובתו של יזהר על מכתבי, כאילו גילה אותי זה עתה ולא היה צמוד אלי כדבריו אלו שמונה שנים. מכתב ארוך שלא אצטט ממנו אלא קטעים.

“אלא שהלא גם את הגעת אל זה לבסוף, או אפילו לא לבסוף אלא רק אמרת את זה לבסוף, את אותו דבר מכרסם בי מיום שידעתי מה רצוני, שניסיתי להפיקו אל הפועל ככל יכולתי אותם הדברים שניסחת אותם” “את עצם העבודה עוד לא התחלתי” "אני נושא אותם בתוכי שנים רבות וימים ארוכים ולילות ללא שינה…

אני רוצה הרבה יותר, להגיע הרחק מכל השגי עד היום שאין בהם ‘כמר מדלי’ ממה שתובע בתוכי להיות מודע ונאמר….

יש אנשים שיש להם אפשרות להסתפק בתכניות ובפעולות של בינים… ‘עד שירווח’, הם כותבים בינתיים, מציירים בינתיים, ולפעמים גם יזדמן להם להגיע אל משהו גדול ‘בינתיים’, אבל לא אני, אינני יכול להגיע אל חפצי ‘בינתיים’ – אני חייב להגיע אליו מתוך מה שהגעתי אל מה שרציתי, שהישגתי את יעודי, את יעודי שלי ויש לי יעוד – אני חש בו יותר מאשר אני חש את הרעב ואת הצמא ואת הבדידות… אני לא אסתפק אם ביום בהיר אחד אמצא את הימים אשר במדבר… אני עבד לתאווה זדונית לעשות בפועל את מה שההזיה והחלום מרמזים ומנחשים".

כמה אני שונה ממנו. כל חייו טבועים בחותם הייעוד, ואילו אני חייה ככל האדם, צוהלת ורוקדת וצוחקת ולפעמים אני שואלת את עצמי בזכות מה אני מביטה מגבוה על כל המורים האלה, וכל חוגגי המסיבות, ואז עונה בי קול שידי עוד נטויה, והלא רק עכשיו התחלתי ומה שאני יכולה לעשות הוא הרבה יותר, הרבה הרבה יותר.

בחצר תחנת הרכבת אצל משפחת מולכו, נערכה כרה גדולה, נוסח ספרד וערב, לכבוד הבר־מצווה של הבן הבכור. שחטו כבשים וצלו שיפודים על האש, ושולחנות ארוכים נשאו מכל טוב הארץ, סלטים וטחינה וחומוס ופירות ומשקאות כיד המלך.

כל נכבדי המושבה היו מוזמנים וגם המורים כולם. כשבאנו לשם כבר היו המסובים שתויים כהלכה, כולם ישבו סביב השולחנות על ספסלים פשוטים ובעלי הבית עמדו עליהם לשרתם בשיפודים ופיתות, שכל אורח נתבע לחצות אותה ולמלא אותה בבשר וסלטים וכל מה שהיה על השולחן.

אלו ימים רבים שלא הייתי “בחפלה”. מסיבות כאלה היינו עורכים כשהיינו בני חמש עשרה ב“לגיון הצופים” בירושלים. אבל מעולם לא הייתי באווירה פרועה כזו. היו שם כל מנהלי הרכבות מכל הארץ, רובם ערבים, ונגנים ערבים, וסתם אורחים ערבים מכל הסביבה, ופתאום דבקה בי הצהלה הכללית ועלתה מתוכי עליצות, ונעשיתי אבן שואבת לכל הגברים, כאן כמו שהייתי אז, וודאי לא בגלל יופיי הרב (כמה יפות ואציליות הבנות של מולכו עומדות מן הצד ומשרתות את האורחים בנימוס מאופק, לבושות הדר צרפתי וקצת מצחקקות לסיפוריהם הגסים של המסובים).

אלא שבי ניצתה אותה שעה עליזות חופשית לא מרוסנת שלא יכולתי לשלוט בה, והשדר נקלט היטב. מכל עבר ניסו בחורים להושיב אותי דווקא ביניהם, להאכילני משלהם והתנפלו עלי להתרפק עלי ולנשק כל חלקה גלויה על גופי. זה היה פרוע, ועד מהרה התעשתתי ונסתי על נפשי וביקשתי מקלט בין המורים שלי לחסות בצילם ההגון.

אבל הגברים לא הירפו, שתויים ומיוחמים הם סובבו אותי כדבורים, עד שפרצתי כל נימוס וצעקתי עליהם (על אחיו של מולכו ששיבה זרקה בשערו ועל שמאי אלטשולר) דחפתי אותם מעלי וצעקתי עליהם שהם שתויים. שיניחו לי. מאחר שהיו שתויים לא יזכרו מי דחף אותם ולא יטילו עלי אימה אם אפגוש אותם ברחוב.

לבסוף, בשעה מאוחרת מאוד, עזבו השיכורים, שמאי ורחביה ואילזה, נעים ונדים ונתמכים איש ברעהו. ואז התחילו יתר הנוכחים לשיר והנגנים הערביים, פרטו על כליהם מנגינות צובטות לב, מנגינות מן המדבריות חד צליליות, בסולמות שנשמעים להם ושהם יודעים להבחין בגווני הגוונים שלהם.

אני חיה כאן אלו עשרים שנה ולא היסכנתי לשמוע את המוסיקה שלהם. בך ומוצרט ובטהובן הגרמנים קרובים הרבה יותר.

גם המורים שלי יצאו להפיג את היין. הלכתי עם מייזל ועם מתי וגם אחיו של מולכו נלווה אלינו, אורב לי שמא אשאר רגע בלי מלווים. ירדנו לכביש ועברנו על יד קפה גולדברג, ושם, על ספסל, נרדמו כולם.

אני הייתי ערה והתפלאתי איך התגלגלתי לחבורה השיכורה הזו. אילו יזהר היה כאן ודאי לא הייתי חופשית וטבעית כל כך. אמנם לא שתיתי לשכרה, אבל שתיתי והייתי עליזה וצחקנית. וצר היה לי שלא היה אתי יזהר, עומד מן הצד והשימחה לא נוגעת בו אלא להיפך, “עולה לו על כל העצבים”, וחשבתי שלא טוב עשה אלוהים שלא מיזג אותי ואת יזהר בגוף אחד, איזה אדם נהדר זה היה יכול להיות.

החגיגות של מולכו לא תמו באותו לילה. היו טכסים בחיפה לכל החמולה, השכיבו את הילד באמבטיה לעיני כל המשפחה (משפחה ענקית, אחים ואחיות ודודים מכל הגילים, אנשים יפים להפליא, גבוהים וחסונים ועדיני פנים ובעלי עיניים רושפות) וכל אחד מן הקרואים התכבד לסבן את הגוף הצעיר קצת, וחזרו לבנימינה להכין את מטעמי השבת, וכל ליל אמש חגגו והשירה עלתה על פני כל המושבה, ובשבת בבוקר יצאו בתהלוכה ססגונית, הנשים לבושות מחלצות ושביסים ותכשיטים מהודרות בעודף, והגברים בחליפות שחורות, כולם בחבורה אחת ממלאים את הרחוב צועדים בקהל גדול כדי לראות את הילד מניח תפילין בפעם הראשונה. וכולם מתחבקים ומתנשקים ומנשקים את ידי הזקנים ומחבקים איש את רעהו ושרים ושמחים, וזורקים סוכריות על ראש הנער ואורז על כל המלווים.

גם אני רוצה להיות מנושקת ומחובקת, אבל יזהר לא יודע לחבק וודאי לא לנשק.

כמה אני אוהבת אותו למרות כל משוגותיו.

22.12.1939

ביום הזה מלאו לי עשרים ושלוש שנים.

כולם שלחו לי מתנות, אמא שלחה לי את כל שקספיר בגרמנית, וחנה הרץ שלחה צילומים של הדום בנאומברג, וגם אחי המוצב כעת בסרפנד שלח את “שחור לבן” של פרנק מזרל. ואמא וגם יזהר כתבו מכתבים, כל אחד כיד כישרונו ויכולתו.

יזהר בא לכבוד יום הולדתי ומאחר שהייתה שבת זוהרת הלכנו לקטוף נרקיסים. הם צומחים על יד הנחל לאלפיהם ואנחנו לא ידענו שבעה. טיפסנו על הערבות וקפצנו מהן אל הגדה השנייה, וחזרנו וטיפסנו עליהן כדי לחזור לגדה האחרת, ואחר כך הלכנו לשוני ששדרת איזדרכות נפלאה נטועה שם והיא עומדת עכשיו בשלכת צהובה מרהיבה. בצהרים אכלנו אצל הולץ ויזהר כבר לא היה מבוהל כל כך, ולבסוף הלכנו לחדר שלי ודיברנו. אני אוהבת את השעות האלה שאנחנו משוחחים, יש בו עצמה וגודל שאין מישהו דומה לו, ושעות כאלה על הספה מדברים מדברים מדברים ממלאות אותי לימים רבים. אני חושבת שגם הוא אוהב את השעות האלה, כי אז יורדת עליו שלווה גדולה, וכשהוא מתעייף הוא פשוט נרדם. מכווץ כעובר ומבקש: – כסי אותי.

החדר מדיף ריח נרקיסים, זה החדר שלי בבנימינה. בהוויה הזו שאני נתונה בה כאן, לא פתורה ולא שלמה.

אריה חזר. ראיתי אותו עובר את פסי הרכבת מן החלון של הכיתה. הוא בא לבית הספר, מדולדל, גלוח ראש, לבוש בקסקט המהוה, עם צלקת על המצח. הוא חיכה בחוץ עד ההפסקה וניגש אלי, עיניו עצובות, קצת מבויש, מראהו מעורר השתתפות.

– מה שלומך?

– מה שלומך?

– אתה חוזר לעבודה?

– צריך לגמור את הקורס.

– מי טיפל בך?

– כשאהיה אצלך אספר לך הכול.

– אתה יכול לבוא אחרי הצהרים.

למה הזמנתי אותו? הלא בואו הוא פתח לפורענות, ואת יודעת את זה. כמה כוח יהיה לך לעמוד נגד עצמך ונגדו? מעורר רחמים, מבקש אהבה, מתאווה אליך, בפראות.

עליתי בחדר עלה ורדת וחיפשתי את נפשי. מה חסר בו בחדר הזה, מדוע צועקים בו געגועים מכל פינה, ואולי הייתי רוצה שאריה יהיה כאן היום ואולי הייתי נעתרת לו, אולי הייתי מתירה לעצמי ואומרת: מותר מותר מותר כשהגוף רוצה ככה, לאבדון כל כבלי הנשמה, אולי הייתי קוראת לו לחדר, נועלת את הדלתות ומגיפה את התריסים הייתי מערטלת עצמי לפניו ומפקירה את גופי לגופו לרוות פעם עד תום את הצמאון הלוהט הזה, להשקות את הגוף במה שחסר לו, ללחוץ אלי את הגבר ההוא, להצמיד את שפתי אל עיניו, אל פיו הגדול עד שאחוש את שיניו בתוך שפתי הנפשקות ואת גופו גוהר על גופי שלי בשיכרון, בחידלון.

כשהוא בא אחרי הצהרים יצאתי אליו וישבנו על הספסל בחוץ. היה קר מאד והוא ביקש להיכנס הביתה.

נכנסנו ואני הכנתי תה, והוא סיפר על בית החולים ששהה בו יום עד שתפרו את הפצע במצח, ועל חבריו שאצלם שכב ובאיזו מסירות טיפלו בו.

– ולמה לא באת לבקר אותי?

– אריה, עזוב.

– לפחות מכתב?

– הנח אריה, תפסיק.

– אני רוצה לבוא אליך לתרגל אתך את השאלות, כי בסוף השבוע יבוא מישהו מן ההגנה לערוך לקורס בחינות.

– הנח אריה, לא צריך לתרגל אתי – בין כה וכה אהיה המצטיינת בקורס.

– את לא רוצה שאבוא אליך?

– לא כל כך.

– אני מתגעגע אליך.

־ עוד יש לך החדר בפרדס חנה?

– כן כמובן.

– אז סע לך לשלום, השמש כבר שוקעת, והזהר מאד, סע בזהירות. למתי אתה מזמן את הקורס?

יורד גשם.

בשבת התאספנו לתרגול אחרון בשדה.

שלושה איריסים פרחו בשדה, כל אחד ושלושת פרחיו הטהורים, כל אחד ומסרק שערו הרך וכתמי הצהוב והסגול עליו, עמדו להם טהורים ויפים במסלול התרגול וכשנגלו לי היום גחנתי מעליהם ושאפתי את הבושם הענוג ורווח לי והיה לי טוב. אבל באיוולתי הצבעתי עליהם ותמהתי מדוע כל האחרים מתעלמים ממני ולא גוהרים להריח את האיריסים אולי אינם רואים אותם, אבל פתאום צעד אריה קדימה, פרוסת לחם בפיו ומגפיו מחודדים ובלגלוג של רשע רמס אותם והביט אלי – ההיטב חרה לך?

הקורס נגמר. באחת מכיתות בית הספר בחן אותנו איש מזוקן וחמור סבר. גם אריה היה שם ונראה מעוך. נשאלנו שאלות מצחיקות, וסיימנו בברכות מפיו של המזוקן.

מאיר ליווה אותי הביתה.

הייתה שעת אחר הצהרים זהובה, בחדר על הכוננית עמד הקומקום הלבן עם העיגולים הכחולים והקערה התכולה להכנת סלט פירות.

ריח ורדים מילא את האוויר שרטט: – – – געגועים אל – – – געגועים אל.

באמצע הקיץ הסתיימו בחינות הגמר בסמינר למורים בבית הכרם, וכולנו, כל הכיתה, זכינו בתעודות הסמכה להוראה בבתי ספר יסודיים.

לא שאלתי את חבריי אם הם באמת רוצים להיות מורים. רובנו הגענו לסמינר כי הורינו שלחו אותנו לשם, כדי שנרכוש מקצוע בטוח. בארץ הקטנה והחדשה היו האפשרויות מוגבלות, ומשרת מורה הייתה פרנסה טובה ובטוחה.

והנה סיימנו, וקיבלנו תעודות, ופנינו לחפש עבודה.

במחלקת החינוך של הסוכנות היהודית הבהירו לי הפקידים שאין לי כל סיכוי להתקבל לעבודה בירושלים, ואשר למקומות אחרים בארץ, עוד אינם יודעים, ויודיעו לי כשמשהו יתברר. חזרתי הביתה עם הידיעה הזו ואמי לא ידעה את נפשה מצער ומדאגה. נדמה היה לה, לשמע הידיעה הזאת, שהכול, חיי וחייה הם חסרי תקווה, ועד מהרה ראיתי אותה מתמוטטת על מיטתה בבכי שטלטל את כל גופה.

אמי ואני גרנו בדירת המרתף שמתחת לביתם של שושנה ורפאל אבישר. ממפלס הרחוב היו באים אל הדירה הקטנה במדרגות אבן ערוכות במדרון, שעונות על קיר הדירה ותחובות באדמת המורד. אפשר היה לנחש מי הבא, לפי מנגינת המדרגות ושירת הנעלים. לרוב באו הידידים בחבורה ומשחלפו על פני החלון הקטן של חדרה של אמא, שאדנו נשקה כמעט למפלס הקרקע, היו באים אל משטח בטון מלבני שהיה המרפסת שלנו. על צלעו הארוכה של המלבן היה קיר דירתנו, ולו שתי דלתות, דלת לחדר דלת לחדר, ואשנב לכל דלת, ועל צלעו הקצרה היה בנוי מבנה קטן שהכיל מטבחון זעיר, מקלחת ובית שימוש.

הדלות הזו לא הרתיעה איש מן הידידים והשוחרים מלהתאסף מדי ערב על אותו משטח בטון. היו יושבים על שרפרפים של קש או על הספסל שמתחת לתאנה, וצהלות צחוק היו עולות משם עם קשקושי הכפיות בכוסות התה. ולעתים היה גם שמואל בא ומביא את הפטיפון שלו והיה משמיע את התקליטים שרכש זה עתה.

אולם נחמתה של אמא היה קרן־צבי, שהיה בא לרוב לפנות ערב, לפני כל החבורה הצעירה והצוהלת.

קרן־צבי היה ידיד ותיק של אמא. פרנסתו הייתה על אספקת מגבות למרפאות של “הדסה”. את הנקיות היה אוסף במכבסה הראשית ומפזרן במרפאות השונות בעיר ואת המשומשות, שליקט באותן המרפאות, היה מביא למכבסה. הוא נהג ללכת ברגל ממרפאה למרפאה ותרמיל הכביסה הכבד על כתפו, ולא ראה פחיתות כבוד בעבודה הקשה שכן זו לא הייתה לדידו, כמו גם לטעמה של אמא, אלא פרנסה בלבד, ובעיניו כמו גם בעיני אמא, אין עבודה פחותת ערך וכל עבודה המפרנסת את העובד, לכבוד היא לו.

כשהיה גומר את מלאכת יומו, לאחר שחילק את כל המגבות, היה קרן־צבי ממלא את תיקו במיטב הספרות ששאל בחנויות הספרים, ומביא אותם למכירה בבתים של שוחרי תרבות, שבית אמי נמנה עליהם בלא ספק. הוא הכיר את כל חנויות הספרים ואת הוצאות הספרים והמו"לים. הוא היה איש שיחה מעניין, ובכל בית שנכנס אליו כדי לסחור במרכולתו היו שמחים לקראתו והיה מתעכב, ומתארח, ומחליף דעות ומספר חדשות מעולם הספרות, ומעורר את סקרנותם ואת הנאתם של בעלי הבית. כי קרן־צבי היה בקיא בספרות העברית כמו גם במתורגמת והיה קורא את כל כתבי העת שגם אותם מכר אם נתבקש.

היה לו מראה של מהפכן רוסי. הוא לא נראה גלוי ראש אף פעם כי לראשו היה קסקט מעור שלא הסיר לעולם. מתחת למצחיית הקסקט גלשה בלורית שחורה ועבותה שכיסתה כמעט את כל מצחו. פניו היו גלויים. ומתחת לגבות סומרות, מאחורי משקפים נתונות במסגרת דקה של מתכת, הביטו עיניים תכולות, סקרניות וידידותיות. היה לו אף ארוך ומאונקל ושפם עבות כיסה את פיו. תמיד היה לבוש ברובשקה, לבנה או שחורה, חגורה בפתיל עבה. מכנסיו היו גדולים ממידתו, מתקפלים באי סדר מעל נעליו הגבוהות שלא ידעו צורת מברשת או משחה מאז שנוצרו.

הוא היה דמות ציורית להפליא, ומפעם לפעם הייתי מבקשת ממנו לשבת על הספסל והייתי רושמת אותו בעפרון או בפחם.

בהעדר גבר לצידה של אמי היה לה קרן־צבי לסעד. הוא הקשיב אליה בתשומת לב, והתייחס אל דאגותיה בהשתתפות. ואמנם היו לאמא שלי דאגות מאחר שגידלה לבדה סייחה שלא הצליחה לשים עליה רסן. הלחשים שלחשו זה לזו במטבחון הזעיר ביידיש ובגרמנית, נועדו לרקום לי עתיד מהוגן, כמו שמתבקש בבית יהודי מן היישוב ובייחוד לצאצאית של משפחת ויז’ניצר המהוללת. ומאחר שאמא לא מצאה דרך לדבר אתי על “עניינים חשובים” הייתה שולחת אלי את קרן־צבי לשיחות מלב אל לב. הוא ניסה בכל דרך אפשרית לפענח את צפונות לבי, אבל אני, לרוב לא ידעתי מה אספר לו, ולא האמנתי שהוא יכול להבין את מה שגם אני התקשיתי להבין.

ערב אחד, זמן מה לאחר שסיימתי את הסמינר, שמעתי את קרן־צבי מדשדש בנעליו הגדולות במורד המדרגות. הוא הגיע ועל כתפו תיק הספרים הגדול, ומייד התכנס עם אמא במטבחון, והתחילו מתלחשים כדי שאני, שישבתי על הספסל מתחת לתאנה, לא אשמע מה שנלחש. רק שינים' וסמכים' וצדיקים' משיחתם ביידיש ובגרמנית פרצו דרך דלת הרשת ונתלו בענפי התאנה שמעל לראשי.

ידעתי כמה צער, דאגה וחוסר ישע מוצגים במטבחון, בגרון חנוק ונפש מפוחדת. אימת הבדידות, מחנק העוני, החשש מפני שער נעול ומפני אין מוצא, הפך את אמא למרת נפש ומסכנה. אבל אני, על הספסל מתחת לענפי התאנה – – הוי כמה לא רציתי את העוני הזה, את אין האונים הזה, את הכניעה וחוסר היכולת לחולל שינוי. כל ישותי הצעירה סירבה להאמין שאין מוצא. היטב ידעתי שלא קרן־צבי ולא אמא יהיו אלה שיוציאו אותי למרחב. כשיצאו סוף סוף מן המטבחון, ביקש קרן־צבי שאעלה איתו לשבת על ספסל ברחוב החלוץ.

היה ערב חם ולח. ריח התאנים המבשילות בגנים מלא את האוויר. ישבנו על אחד הספסלים, מוכנים ל“שיחת נפש”. הוא ברך אותי על תעודת ההוראה ושאל אם אני באמת רוצה להיות מורה. הוא הסביר לי שאמא מודאגת מאד שמא לא אמצא עבודת מורה, והיא חושבת שכל עבודה שאמצא תספק, ואולי כדאי שאחפש משרת זבנית באיזו חנות, או שמא אמצא לי עבודה של מטפלת בילדים קטנים, או כל עבודה שהיא, כי אמא לא יכולה לפרנס אותי, אין לה עוד כוח, המשכורת שהיא מרוויחה לא מספיקה למחייתנו, בייחוד לאחר שהיא שולחת בכל חודש כסף לאחי שלומד בפוליטכניקום בצ’כוסלובקיה.

עניתי לו שלא ידאג. כל השנים האלה שלמדתי בסמינר פרנסתי את עצמי בשעורים פרטיים, ואני לא אפול על אמא למעמסה. הסברתי לו שמשרת מורה משאירה פנאי שאני נכספת אליו כל כולי, אחרי כל השנים האלה של לימודים וריצה משעור פרטי לשעור פרטי. סיפרתי לו שהמורה למוסיקה בסמינר נידב לי שעורי פסנתר שנתיים רצופות כי חשב שאני מוכשרת, ושהתאמנתי בבית ידידים בעלי פסנתר, שלדאבון לב עזבו זה עתה את בית הכרם ואני נותרתי בלא פסנתר. לבי יוצא אל פסנתר, אמרתי לקרן־צבי שלא חדל מהסתכל עלי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה ולא כל כך אהב את מה שראה. אמרתי לו שאני רוצה לצייר ואולי אוכל ללמוד בבצלאל, ועוד הוספתי שאני גם אוהבת לכתוב ואולי משרת מורה תותיר לי פנאי ותאפשר לי לעשות דברים שאני אוהבת.

קרן צבי הביט בי ברחמים גדולים ואמר לי שאני שוגה בחלומות. הוא לא רואה לבחורה ענייה כמוני כל סיכוי להגשים משהו מכל הזיותיי. גם לנגן וגם לצייר? זה יפה מאד שאת אוהבת דברים כאלה אבל קודם כל, אמר בקול סמכותי, מצאי עבודה, עבודה כלשהי! כל עבודה שמפרנסת את העובד, לכבוד היא לו. ומוטב שלא אשכח, הזכיר לי קרן־צבי, כי באירופה המצב בכי רע והדוד שוב אינו יכול לשלוח כסף כמימים ימימה, ולאמא אין עוד כוח, אין לה כוח, חזר והדגיש, חזר והדגיש.

לא עניתי לו ולא כלום.

אחר כך באו חברים, מדלגים במורד המדרגות הרעועות. שתינו תה ואכלנו לחם בריבה וצחקנו על לא דבר. מה יהיה? יעקב מצא עבודה בזיכרון־יעקב, צבי נוסע אל אחיו בלונדון, מאירה מצאה עבודה בשפיה. ברל לבדו עוד לא יודע, כמוני הוא מוכרח למצוא עבודה.

כשירדה הצינה הירושלמית, וטל כיסה את הספסל ואת התאנה, נדם הצחוק והחבורה התפזרה, איש לדרכו.

היה לי מפלט אחד בבית הכרם, והוא דירתם של משפחת הקר. גרו בה האדון והגברת הקר (לעולם לא קראתי להם בשמם הפרטי), זוג קשיש, לבני שער, ייקים דוברי עברית וגרמנית דקי גוו ומאירי פנים, אצילים שלא מכאן.

פגשתי אותם כמה פעמים, בחנותו השופעת כל טוב של מר וידנפלד הגידם והזועף שאמא הייתה שולחת אותי אליו עם רשימת קניות. מאחר שגם הם גרו ברחוב החלוץ היינו חוזרים יחד באותה הדרך. הם גרו בבית גדול שגבל בגינה הציבורית, ואני גרתי בהמשך הרחוב. פעם שאלתי אותם אם הם יודעים איפה אוכל להתאמן בפסנתר, כי המשפחה שאצלה התאמנתי עד עכשיו עזבה את ירושלים. עוררתי את סקרנותם והם שאלו אם אני אוהבת מוסיקה. הם גם גילו שאני דוברת גרמנית, ואמרו שיש להם תקליטים ופטיפון וספרים וישמחו לארח אותי. וכך, מפעם לפעם, כשכלו כל הקיצים ונפשי השתוחחה עד עפר הייתי הולכת אל בית הקר.

דירתם הייתה בקומה השנייה. החדר שאליו הזמינו אותי היה לבן, פרט לארון ספרים גדול שכיסה את אחד הקירות ושהיה מלא ספרים על אדריכלות ואמנות. על קיר אחר היה תלוי צילום גדול של נער ובקיר הפונה אל הרחוב היו שני חלונות שוילאות שקופים עם אמרת תחרה התנופפו עליהם קלות. הריהוט היה לבן וצנוע, ותמיד כשבאתי לשם ירדה עלי שלווה כאילו הייתי בבית אצילים ממקום אחר.

הגברת הקר חקרה אותי על מעשי והתענינה בכל מה שמעסיק אותי. נעשיתי בת בית אצלם ומותר היה לי לנגן בפטיפון כרצוני ולפתוח את ארון הספרים ולשלוף מתוכו את הספרים שענינו אותי. הייתי מתרווחת בכורסה, מעיינת בספרים, ומאחר שהיה שקט בבית יכולתי להתרכז הן במוסיקה והן בספר שבידי.

תוך כדי כך סיפרו לי שהנער שבצילום הוא בנם שטבע בים, ושיש להם עוד שתי בנות, האחת היא חברה בקיבוץ עינות, והצעירה עודנה תלמידה והיא לומדת בבית הספר הריאלי בחיפה. אדון הקר, סיפרו לי, היה מרצה בטכניון והוא מהנדס ואדריכל בדימוס.

אמא לא אהבה את הידידות הזו. היא אמרה שמשפחת הקר הם אנשים עשירים ושהם בודאי מתייחסים אלי בזלזול. גם לאחר שסיפרתי לה שבתם הבכורה היא חברת קיבוץ ושאני חושבת שהם עצמם ציונים ואידיאליסטים, הניעה את ראשה בספקנות, ופניה הביעו עלבון.

בצר לי, אחרי השיחה המרגיזה עם קרן־צבי, הלכתי אל בית הקר. הם היו בבית. מלמטה ראיתי את הוילונות השקופים עם אמרת התחרה מתנופפים קלות דרך החלונות. הייתה שעת אחרי הצהרים. האדון הקר פתח לי את הדלת והזמין אותי להצטרף אליהם למשתה התה. שאלו אותי מה שלומי. הייתי קרובה לבכי, אבל כשהתחלתי לספר להם שלטתי בקולי שהיה מאופק וענייני. סיפרתי להם מה קורה לי בבית. אמרתי שאני מוכרחה למצוא עבודה. וגם את חלומותיי סיפרתי להם בלב סוער ומלא דאגה.

הם הקשיבו. ארשת של השתתפות הייתה על פניהם. לפני שנפרדתי מהם אמרו שיחשבו איך אפשר לעזור לי, ובקרוב יודיעו לי מה עלה בדעתם.

* * *

וכך הגעתי לקיבוץ עינות.

בתם של האדון והגברת הקר, שהייתה חברת הקיבוץ, יידעה אותם שהקיבוץ מחפש מורה לחודשי החופש, לשלושה ילדים בני עשר, שלמדו עד הנה במשמר העמק, קיבוץ של השומר הצעיר, ועכשיו הם עתידים לעבור ללמוד בקבוצת גבע. בין הגופים הקיבוציים השונים הייתה יריבות אידיאולוגית עמוקה, כמו אותה יריבות יהודית שהייתה בין ה“חצרות” של הרבנים השונים באוקראינה ובפולניה. במשמר העמק לימדו תנ“ך בהשמטת שם אלוהים, והנושאים החינוכיים העיקריים היו הערכים הסוציאליסטיים והזיקה החזקה לברית המועצות. וועדת החינוך של גבע סירבה על כן לקבל את שלושת הילדים לבית הספר של הקבוצה, מחשש שמא יפיצו את אמונותיו של השומר הצעיר בין יתר הילדים בני העשר, והתנו את קבלתם בכך שילמדו בחופש תנ”ך בנוסח המקובל וספרות עברית וידיעת הארץ.

האדון והגברת הקר בשם קיבוץ עינות הציעו לי את העבודה הזו לימי החופש. ואף על פי שההצעה לא הייתה אלא לעבודה זמנית, לא היססתי לקבל אותה. בשמחה ובהתלהבות, בהרגשת רווחה והקלה קיבלתי את ההצעה. הנה נפתח לי שער, עבודת הוראה בקיבוץ, הרחק מן הבית והרחק מקרן־צבי והרחק מכל הטפת המוסר ומכל הפניות אל המצפון שלי והדרישות התמידיות להיות שונה ממה שהנני.

לתימהונה של אמא ולתימהונו של קרן־צבי לא היה גבול כשסיפרתי להם את החדשות. הנה השגתי עבודה שלא עלתה על דעתם שתתכן כמותה. לא זבנות ולא טיפול בתינוקות ולא ניקוי חדרי מדרגות אלא הוראה בקיבוץ בעמק יזרעאל, וכל זה בעזרת האדון והגברת הקר שאמא חשדה בהם שאינם אלא מזלזלים בי.

עוד באותו ערב ארזתי חפצים מעטים, לקחתי אתי ספר תנ“ך ושירי ביאליק, ובבוקר המחרת נפרדתי מאמא בחיבוק ונשיקה, בעוד היא מסתכלת בי בדאגה ובתימהון. נסעתי באוטובוס העירה. על יד ה”צריף של הצופים" חיכתה לי המשאית של המשק. טיפסתי ועליתי אל בין שקי המלט הקמח והאורז, והתמקמתי לי ביניהם ככל שיכולתי. היה נוסע נוסף במשאית הזו, בחור שלבש סגין של הצבא הבריטי. הוא לא אמר מלה, טיפס ועלה על הארגזים שהכילו מי יודע מה, התכרבל בשמיכה צבאית ונרדם מייד כשהתחלנו לנסוע.

הדרך הייתה צרה ומתפתלת, עברנו את רמאללה ואת שכם, נסענו דרך הרי שומרון והרי אפרים, שהיו בעונה זו של השנה קרחים ויבשים, צחיחים ללא רחם. המדרגות שעל מורדותיהם, הנתמכות בגדרות אבנים אפורות סגולות, הצמיחו פה ושם עץ חרוב בודד או תאנה עקומת גזע, זכר לימים רחוקים. כאילו לא נגעה באדמה הזו לאחרונה יד אדם. נוף נטוש, לא מעובד, חרב למעצבה.

ארץ עזובה ולא מטופלת. הכפרים הערביים המעטים שישבו בראשי ההרים נטמעו באפור השולט. רק מפעם לפעם נראתה נערה רועה עדר עזים שחורות, שהוו ניקוד ציורי ועצוב על קירות הסלע. מה הן רועות העזים האלה, מה הן לוחכות, והלא אין זכר לעשב או לצמח כלשהו מלוא כל העין.

נסענו ונסענו שעות רבות. הרוח ייבשה את עור הפנים ואת העיניים שצרבו קשות. כבר הייתי עייפה, אבל לא רציתי להחמיץ ולו גם רגע אחד של הסתכלות בנוף היבש הזה שהוא למרבה הפלא הנוף שלי, שאני רגילה אליו, שבתוכו גדלתי. כאלה הם ההרים סביב ירושלים, כמו גם הגבעות סביב בית הכרם. אותה שממה אפורה שמצטבעת, עם רדת היום, בוורוד ענוג מכמיר לב, נוף עשוי סלעים סגולים שצלילי חליל בכייני מלא ערגה עולה מתוכם גם אם אין שם חלילן כלל.

ואז, לאחר נסיעה שנמשכה אין קץ, כשכמעט כבר תש כוחי, נגמרו פתאום ההרים ומתחתינו נפער עמק יזרעאל, מצויר ריבועים ריבועים.

לימים, כשהייתי טסה באווירונים ומבעד לחלון, לאחר נסיעה ממושכת מעל לים, הייתה מתגלה יבשה, הייתי מבקשת לחזור על חווית התדהמה שאחזה בי למראה העמק באותו יום קיץ. אחרי הנסיעה הארוכה בין ההרים החשופים והצבע האפור, פתאום, נתגלתה ארץ שקוית מים, חרושה בחום וזרועה ושתולה בירוק, ריבועים ומלבנים שהשתלבו זה בזה, תמונה קוביסטית ענקית מצוירת בידי חקלאים.

עמק יזרעאל, התגלמות החלום הציוני. אדמה מעובדת בידי האדם היהודי החדש. הייתי נפעמת מן היופי ונרגשת מן המפגש עם מעשה היצירה הזה, שינוי פני הארץ החרבה, המתה, להיותה ארץ חיה, השממה שהפכה לאדמה פורייה. וגם השמים כאילו גבהו פתאום מעלינו. באופק הרחוק רבצו גבעת המורה והתבור משורטטים בקו חד על התכלת החיוורת.

למצב הרוח הנלהב שלי, מצב הרוח הציוני והחולם, התאימו דברי עמוס הנביא שעלו והדהדו בראשי:

הייתי נסערת. זאת ארץ שונה מכל מה שידעתי, כאילו נפתח כאן העתיד שלא חשבתי שיקרה בדרכי.

רציתי לשיר בקול גדול: הללויה.

על המשאית החורקת לא היה עם מי לשיר ולא היה מישהו שישמע אותי או יצטרף אלי. הנהג שרואה את המראה הזה יום יום אולי כבר גס בו לבו. והנער בסגין הצבאי לא נע ולא זע והוסיף לישון על הארגזים המיטלטלים. וגם הרוח שנשבה על הפנים ייבשה לי את השפתיים ואת הגרון ואת כוחי לשיר.

גלשנו לאטנו אל עבר העמק. הריבועים המצוירים הפכו לחלקות חרושות או זרועות, חלקות של חסה וחלקות של בטנים וחומצה ותירס וחלקות שנחרשו זה לא מכבר. ולבסוף הגענו לכביש ישר. אקליפטוסים היו נטועים משני עברי הכביש בחורשות קטנות וצבעם כחול אפור עם ניקוד כתום בתוכם, מתנצנצים ברוח.

נסענו עוד שעה ארוכה עד שעצרנו בעפולה, שלא הייתה אלא עיירה עלובה בנויה מצריפים. הנהג שלנו קנה לנו גזוז, להרטיב את הגרון ציחה הצמא.

כאן הייתה הצומת שממנה עלינו על הכביש המוביל לעבר מחוז חפצנו. הנהג חילץ את עצמותיו, גנח ופיהק בקול גדול וכשחזר אל תאו התניע, ופנינו מערבה. הכביש היה ישר אם כי לא סלול כהלכה והמשאית קיפצה וטלטלה את תכולתה ואותי גם. עברנו על פני ישובים שרובם ככולם היו קיבוצים. נדמה היה לי בכל זאת שהמשאית שלנו, למרות הטלטולים, תפסה תאוצה ונסעה על הכביש הישר מהר יותר, גם המנוע הרעיש יותר והעלה צחנת דלק מיאשת.

כעבור שעה, או אולי שעתים, ואולי זמן לא מדוד, הגענו כנראה למחוז חפצנו. המשאית נעצרה בתוך חצר מוקפת צריפים, וחנתה ליד צריף גדול מן האחרים והמנוע נדם.

הנהג התיר את דפנות המשאית ואני החלקתי וירדתי ורגליי עמדו על אדמה מוצקה. גם העלם בסגין הצבאי קפץ וירד, נושא את השמיכה הצבאית על זרועו הלך הישר אל אחד הצריפים בלי להפנות את הראש.

הנהג אמר: – חכי פה, עוד מעט יבוא מישהו לפגוש אותך.

חיכיתי. הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת, השמש כבר נטתה אל הפלח האחרון של הרקיע והצללים נתארכו. שני עצי אקליפטוס גבוהים ועץ חרוב אחד הצלו על החצר. לפני הצריפים שמסביב היו גינות קטנות בהן גדלו שיחי רוזמרין ופרחי ציפורן־החתול צהובים.

גבר צעיר ניגש אלי, שאל אם אני היא המורה החדשה, אמר ששמו דוד ושהוא האיש של רות הקר.

– רעבה?

– עייפה וצמאה.

– בואי נלך תחילה אל החדר שלך, תוכלי להתרחץ ולהחליף בגדים, ואז תבואי לחדר האוכל, רות ואני נחכה לך שם.

הוא הלך לפניי אל הבית היחידי הבנוי, שעמד מאחורי הצריפים, עלה אל הקומה השנייה, נכנס לחדר בקצה המסדרון ואמר: – זה יהיה החדר שלך כל זמן שתעבדי אצלנו.

יצא וסגר את הדלת אחריו ואני נותרתי לבדי.

בחדר הייתה מיטת ברזל ועליה מזרון עשוי שק מפוטם בקש. שני סדינים מבד ערבי ומגבת היו מונחים על המזרון. וגם שולחן קטן היה בחדר, וכיסא, וכמה מדפים בפינה מוסתרים בוילון מבד פרחוני.

יצאתי למסדרון ומצאתי בקצהו השני שירותים ומקלחת. רצפת המקלחת הייתה חלקלקה ומגעילה, אבל אני לא היססתי ופשטתי את בגדיי ופתחתי את הברז ועמדתי מתחת למקלחת, נותנת למים לקלוח על גופי החם והעייף, עוד ועוד מים, לא ידעתי שבעה, מנסה להתרענן ולהשיב את רוחי. עמדתי כך שעה ארוכה מסתבנת בפיסות סבון שהיו עזובות בסבוניה, מקרצפת את הרגליים ואת הראש ושוטפת ושוטפת במים הקרים עד שרווח לי. לבסוף התעטפתי במגבת ורצתי אל חדרי שבצד האחר של המסדרון, וסגרתי את הדלת אחריי. לא ראיתי איש בכל הבית ולא שמעתי קול. לבשתי בגדים נקיים ונפלתי על המיטה כמוכת ברק, נרדמתי וישנתי.

שני אנשים עמדו מעלי והעירו אותי. החלון היחיד כבר היה חשוך. מעל לדלת דלקה נורה בודדה והאירה את החדר באור קלוש.

קפצתי וקמתי. ראיתי את דוד, זה שהביא אותי אל החדר ואישה צעירה דקת גו לצידו. היא דמתה לאדון הקר, ואמנם הציגה את עצמה ואמרה ששמה רות, שהיא הבת של האדון והגברת הקר, ואמרה שכבר פגשה אותי בבית הוריה בבית הכרם. היה לה קול רך, וכל אישיותה אמרה עדינות, דומה להוריה, משרה ביטחון. הלכתי אחריה לחדר האוכל בחפץ לב.

ששה שולחנות עמדו בחדר האוכל ושני ספסלים משני עברי כל שולחן. החברים כבר גמרו לאכול ועמדו קבוצות קבוצות ושוחחו. חלקם היו יחפים וחלקם נעולים סנדלים, לבושים במכנסיים קצרצרים וגופיות. חלקם ישבו ושיחתם הייתה קולנית ופולמוסית. רות ודוד הזמינו אותי לשבת ומזגו לי מרק מתוך תרווד גדול שעמד באמצע השולחן, ופרסו לי פרוסת לחם מכיכר שגם היא הייתה מונחת באמצע השולחן. הם מזגו מרק גם לעצמם ופרסו לחם גם לעצמם, ואכלנו ושוחחנו בניחותא. הם סיפרו לי על הקבוצה ועל העבודות שהחברים עובדים בהן, ועל התקוות שהם תולים בי בחינוך שלושת הילדים הגדולים של הקבוצה, שלא למדו שום דבר במשמר העמק. הם מצפים ממני שאקדם את שלושת הילדים כדי שיוכלו להשתלב בבית הספר בגבע שנחשב לבית ספר מעולה.

אל השולחן ניגשו גם כמה חברים שהציגו את עצמם כהוריהם של שלושת הילדים, בחנו אותי בעיניהם, נדמה היה לי שבחנו אותי בעין טובה, ולבסוף חזרתי אל חדרי, שכבתי על המיטה ותכננתי את היום הבא.

פתאום הבנתי שאני לבדי. אמא לא הייתה על ידי לא בחדר הזה ולא בחדר סמוך והיא רחוקה מפה מסע יום, וגם קרן־צבי איננו כאן. כאן אני על אחריותי שלי בלבד. אני צריכה, מוכרחה, לעמוד במשימה שלקחתי על עצמי.

הוצאתי את המחברת שהבאתי אתי ואת העיפרון וניסיתי לתכנן את השיעור הראשון שימשך ארבע שעות משעה שמונה ועד ארוחת הצהרים. קיוויתי שיש כאן ספריה. ניסיתי לשחזר בדמיוני שעור יפה מן הסמינר שאולי יצלח בידי לחזור עליו כאן בעינות.

אולם זיכרון הסמינר, הכיתה והתלמידים והמורים ירד עלי פתאום כחלום רע, זר ודוחה, והידיעה המרנינה ששוב אינני תלמידה ולא עוד אצטרך לענות על שאלות לעיני הכיתה ולפני עיניו הפוזלות של דינבורג המורה המהולל, שאטרייה דבוקה לנצח על זקנו הקלוש, ושהנפלאות שפיו מפיק מהולות תמיד ברוק שניתז כגשם על יושבי השורה הראשונה –הידיעה הזו הפיחה בי רוח חיים. זכר כל העבר ההוא שנגמר זה לא מכבר היה עכשיו מאוס, ומכעיס. כמה טוב שלא אשב עוד בקהלם. כמה טוב שאני לא בבית, אפילו לא בבית הכרם. אני כאן. לבדי לבדי! ופתאום הרגשתי כאילו התעצם כוחי בחדר הריק הזה שכולו שלי. בלי אמא ובלי קרן־צבי ובלי המורים של הסמינר, לבדי אמצא את דרכי. משוחררת מנוכחותם התובענית, ומשוחררת מהנחיותיהם המלומדות שהן תמיד “לטובתי”. לא חייבת עוד להישמע להוראות שנובעות מידיעתם הבלעדית מה טוב בשבילי ומרצונם העז לשנות אותי, לעצב אותי, כדי שאגדל ואהיה אותו דגם הנערה שטוב בעיניהם.

חופשית ולבדי.

בבוקר הזמינה אותי אם הבית אל חדר האוכל של הילדים, והציגה לפניי את שלושת תלמידיי, את יוכי ואת נדב ואת גידי. בחדר האוכל של הילדים, סביב שולחן ארוך ישבו זאטוטים בני חמש ושש ורק שלושת תלמידיי היו גדולים, בני עשר. הם היו הגדולים והנערצים בחבורת הילדים, גם שררה ניתנה להם, גם הזכות לבוז לקטנים וללגלג עליהם הייתה להם. יכולתי לחוש את עמדתם הבכירה כבר בבוקר הראשון.

על השולחן היה מוצג אוכל בשפע, לחם וחמאה ושמנת ודייסה וביצים שלוקות ועגבניות ומלפפונים וחלב, והמטפלות, במכנסים קצרים וסינורים לבנים, האיצו בילדים לאכול.

גם אני הוזמנתי לאכול עם הילדים. תמהה על השפע אכלתי מסויגת.

השולחן העמוס כל טוב נראה לי נוגד את הרעיון של הקיבוץ כפי שהצטייר בדמיוני וכפי שהצטייר לי אמש בחדר האוכל של החברים. בלבי חשבתי שהקיבוץ רחוק מן הבורגנות. השפע הזה בארוחת הבוקר נראה בעיני עשיר ומוגזם. ארוחות כאלה לא ראיתי אלא אצל הדוד חיים האמיד. חשבתי שהקיבוץ מסתפק במועט, מצניע לכת ופשוט. זכרתי את קערת המרק ואת כיכר הלחם בחדר האוכל של החברים אמש, ותמהתי על הפער.

כשגמרנו לאכול הנחתה אותנו אחת המטפלות אל חדר שהיו בו שולחנות קטנים וכוננית עם ספרי לימוד וארון עם כלי כתיבה וציור.

לאחר ששאלתי את יוכי ואת נדב ואת גידי מה למדו במשמר העמק ונתתי להם לפרוק כל מה שאהבו ומה שלא אהבו, שלפתי את ספר התנ"ך וקראנו את הפרק הראשון, בראשית ברא אלוהים. הם לא קראו את הפרק הזה מימיהם ואפשר היה להפליג ביחד בדמיון ובמחשבה, מה היה לפני “ויאמר אלוהים”, ואיך אפשר שמשהו אדיר כמו האור יווצר בדיבור. ותוך שתיארנו מה שתיארנו, תוך שריחפנו על פני תהום, וקראנו בספר האגדה, כתבנו וציירנו, עברו ארבעת השעות ונקראנו לחדר האוכל.

שוב היה השולחן עמוס בכל טוב. שאלתי את המטפלת מה קורה אחרי ארוחת הצהרים. והיא אמרה: – מנוחת צהרים, הולכים לישון עד ארבע.

חזרתי אל חדרי, השתרעתי על המיטה וחיכיתי שחום היום יפוג. אחר כך יצאתי אל החצר, עברתי בין הצריפים ובאתי אל המשק. סככה גדולה הייתה שם, בסככה עמד טרקטור וכלים חקלאיים שלא ידעתי מה טיבם, ועגלה עמדה שם וכמה מריצות. לא היה בסככה איש, כנראה שמנוחת הצהריים נשמרת.

דרך עפר הוליכה אל גן ירק. ידעתי שרות הקר ממונה על הגן. זה היה גן גדול, מרושת בתעלות השקיה, ולצידן שורות ארוכות של שיחי עגבניות מודלים על סומכות. פירות ירוקים ואדומים היו תלויים בין העלים, ומלפפונים היו שרועים על העפר ודלעות מצהיבות רבצו ליד הגבעולים המשתרגים ובצל ירוק וחסה, הכול במשטר ובסדר, וכלי עבודה, טוריות ומגרפות ומתלמות רוכזו בארגז לצד הדרך. גן ירק כזה לא ראיתי מימי.

באחד הטיולים שטילנו עם בית הספר לביתיר הערבית ראיתי בבקעה הצרה גן ירק יפהפה למראה. הגן היה עשוי ערוגות ערוגות עפר ששוליהן מורמים והן יוצרות מעין גיגיות שמי ביוב מציפים אותן להשקייה. בתוך הצחנה גדלו לתפארת כרובים וכרוביות וצנונים ובצל ירוק. אמא הייתה מביאה מן השוק את הירקות האלה ותמיד טבלנו אותם במי קאלי סגולים כדי לחטא אותם מחיידקי ביתיר הערבית.

ופעם בשבוע היה מתרחש בסמינר שעור חקלאות עם המורה מרגולין. הוא שאף לגדל ירקות בעזרת תלמידי הסמינר, בין הסלעים של בית הכרם. הכלים לעבודה היו שמורים במחסן קטן, והיו בו מכושים רעועים שהיטלטלו חופשיים על הקתות, וחלק גדול של השיעור הוקדש לטיפול במקושים, לחזק אותם בכפיסים ולטבול אותם בדלי מים עד שיתחזקו ולא יהוו סכנה לעובד ולשכניו. והיו במחסן גם מגרפות נטולות מחצית שיניהן. וטוריות עקומות. ובכלים מהוללים אלה נתבקשנו לעשות גן ירק. אבל גם אם צמח משהו כלשהו באותו גן, לא היה אותו משהו אלא שוד ושבר. את תפוחי האדמה אכלו הערצבים, את המלפפונים ניקרו הצפרים שקיננו בעצי האורן הגדולים ואת הצנוניות והבצל הירוק גנבו פרחחים ששוטטו ברחוב. וכשהיינו באים בבוקר והמורה מרגולין היה רואה את החורבן הייתה חמתו עולה להשחית והיה פוצח במחרוזת קללות בכל השפות שידע. ואנחנו, משתגעים מצחוק, היינו בורחים אל פינות הגן משתדלים שלא להתפוצץ בפניו.

ופתאום כאן גן ירק שכזה!

חזרתי אל דרך העפר ובאתי אל הכרם. הגפנים היו מודלות על סומכות ועל חוטי הברזל שנמתחו ביניהן, ומבעד לעלים בצבצו אשכולות ענבים שחורים, עגולים ומכוסים דוק אבק דקיק שנתן להם מראה מכמיר. לא העזתי לגעת באשכול, נזכרתי בקופסאות הקרטון הקטנות המוצבות בחנויות היקרות בירושלים ועליהן כתוב: “תנובה, ענבי מאכל מרפא”. ידה של אמא לא השיגה לקנות קופסא כזו שתכולתה גדלה בעמק יזרעאל. ענבים היינו אוכלות בסוף הקיץ בלבד, ענבים שהערביות מעין־כרם היו נושאות בסלים על ראשיהן ומביאות למכירה בבית הכרם.

ימים אחדים נהגתי בשגרה הזו, לפני הצהרים לימדתי את יוכי ואת נדב ואת גידי, קראנו וכתבנו והסתכלנו במפת ארץ ישראל, ואחרי הצהרים שוטטתי במשק וניסיתי להבין. האומנם כאן מתגשמים המאוויים של העם היהודי הציוני? האומנם כל מה שנאמר לנו בתנועת הנוער ובבתי הספר מאז כתה א' ועד סוף ימי הסמינר, כל השירים ששרנו מיום שלמדנו לדבר, כל הספרות שקראנו ושנינו, הכול כוון אל “הגשמה” זו שאני רואה אותה כאן במו בעיני?

העמל הוא לב העניין. עובדים כאן, כולם עובדים כאן עבודה קשה, מעלות השחר שעות רבות בכל יום. עם זאת ניכרת הדלות בחדר האוכל, בצריפים, בחצר. עוד לא ראיתי את השמחה ואת הגיל. הציק לי שהם חוסכים מפתם ונותנים לילדים את כל השפע שבעולם.

התהלכתי במשק וחקרתי את כל פינותיו, את הרפת ואת הלול ואת המכבסה ואת מחסן הבגדים ואת הסככות ואת הנגרייה הקטנה והמסגרייה, והסתכלתי באנשים לבושי הבגדים הבלויים, שנראו קשי יום ומיובלי ידיים, ובבחורות שנראו מוזנחות ועור פניהן מחוספס ויבש. הבנתי פתאום שאלה הם פני ההגשמה, והנה אני כאן ורואה את פניה. אלה האנשים שכאן הם שמוסרים את חייהם כדי להגשים את החלום.

כל הימים מכיתה א' ועד תום הסמינר לימדו אותי שיש יופי וגדולה בעוני הזה, בשותפות שמתגשמת כאן, בהסכמה לחיות כך, בנכונות לשאת את המאמץ המלוכד כדי להקים חיים נכונים יותר, צודקים יותר. האנשים האלה, הם האצולה של היישוב העברי ושל העולם היהודי כולו חשבתי, ורציתי להיות שייכת.

רציתי לדבר עם מישהו על מה שאני רואה, אבל איש לא התעניין בי, הייתי זרה, לא שייכת, כל כך לא שייכת. לא היה בי האומץ לדובב אפילו את רות הקר שבאה מבית אמיד ועזבה הכול כדי לייצר ירקות בעינות. היא באה לחיות כאן ולהיות מגשימה. האם היא מרגישה כאן כמו בבית הוריה שהיא שייכת לאצולה של הישוב?

אשר לי, בקבוצת עינות לא שעה אלי איש ולא הייתי שייכת, הייתי “עובדת חוץ” לא שייכת עד כדי קנאה.

במוצאי שבת, לפני שהתחילה אספת החברים שלא הייתי אמורה להשתתף בה, הלכתי אל משרדו של מזכיר המשק ואמרתי לו שהשכר שהקציבו לי עבור ארבע שעות הוראה לשלושה ילדים הוא גבוה מדי, שאילו יכולתי לוותר עליו הייתי עושה זאת, אבל אני זקוקה לכסף הזה, לכן אני מבקשת שישית עלי עבודה נוספת, כל עבודה שהיא בשעות אחר הצהרים.

המזכיר הסתכל עלי כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו. את השכר הזה – אמר – קבע המרכז לחינוך של הסתדרות העובדים ואנחנו כפופים לו. אני שומע שהילדים מרוצים מאד מן ההוראה שלך, אז מה, אין לך מה לעשות?

– יש לי מה לעשות, אבל לבי לא נותן לי לנצל את הקיבוץ.

חיוך מזלזל עלה על שפתיו. מי יודע מה חשב בליבו, אבל לבסוף אמר:

– טוב, כרצונך, מחר אשבץ אותך בסידור העבודה, תמצאי את שמך על לוח המודעות.

חזרתי אל חדרי וראיתי בעיני רוחי את עצמי בוצרת עם הבוצרים או עובדת עם רות בגן הירק. מאושרת ישבתי אל השולחן הקטן וכתבתי במחברת שהבאתי אתי דברי שירה להוויה החדשה והשונה, שונה מכל מה שחוויתי עד אז ולא דומה למה שראיתי בדמיוני.

למחרת מצאתי את שמי על לוח המודעות מוצבת אחרי הצהרים למכבסה.

הרומנטיקה הציונית שלי כלל לא התכוונה לזה. אבל לא יכולתי לסרב. הלא אמרתי למרכז המשק מה שאמרתי, ולא אמרתי לו שאני משתוקקת לבצור עם הבוצרים “בשמחה בגיל ובעמל – – –”. “כל עבודה שהיא”, “אין עבודה לא ראויה” דברי קרן־צבי, וכך, תמהה וסקרנית הלכתי אחרי הצהרים למכבסה.

למכבסה שהוקמה בחדר לא גדול שהיה מלא אדים של כביסה שהתבשלה בדוד על גבי פרימוס גדול ורעשני הייתה גם ריצפת בטון מטונפת. שלש בחורות עבדו שם. אחת מהן שהציגה את עצמה בשם ברונקה שאלה אותי אם אני יודעת לקפל כביסה, ונתנה לי סל גדול מלא לבנים מכובסים והורתה לי לשבת על יד שולחן שעוצב בידיים לא אמונות, ולקפל תחתונים וגופיות וגרביים ולטמון אותם בתאים שבחדר הסמוך. ואז הניחה לי לנפשי ולא פנתה אלי עוד.

שלושת הבחורות דיברו ביניהן וקולותיהן נשמעו נרגנים ומלאי טרוניה. שיחתן נסבה על התינוקות ועל המטפלות ועל הרופאה שמגיעה פעמים בשבוע בלבד. ידיהן היו אדומות ומקומטות מרוב שריה במים ובהונות רגליהן, בסנדלים בעלי רצועה אחת, כוסו בפטריות בשל העמידה הממושכת בשלוליות המטונפות.

לא גמרתי לקפל את כל מה שהיה בסל כשהבנות הכריזו שיום העבודה תם. שאלו אותי אם אבוא גם למחרת, ובזה נפרדנו. בחדר האוכל אכלתי מרק ולחם. במקלחת כבר לא היה אף אחד, ולאחר ששטפתי את עצמי שטוף היטב חזרתי אל המחברת ותמהתי על שיר ההלל של אתמול.

לבי היה מסוכסך ונפעם.

ביום הרביעי לעבודתי במכבסה פנתה אלי ברונקה ושאלה אותי מנין אני ובת מי אני ואיך באתי לעינות. ברונקה הייתה אישה גבוהה כבת שלושים או שלושים וחמש, רזה, כהת עור יבש, יבש בכל חלק גלוי בגופה כאילו לא רוכך מעולם בשמן או במשחה, ולא טופל מעולם. גם שערותיה נראו מוזנחות, קצותיהן צרובות שמש, והלא יכולות היו להיות יפות, שחורות ועבותות נופלות על כתפיה. היא ספרה לי ששלושת הילדים יוכי נדב וגידי, שהם הבכורים בעינות, לא אהבו ללמוד במשמר העמק ושהם שמחים מאד ללמוד אתי. היא אמרה שהקבוצה לא רגילה לעובדי חוץ כמוני, שהיה ויכוח גדול באסיפת החברים אם לשכור אותי, והיה חשש גדול מפני הכנסת עובד זר, שזו להם הפעם הראשונה שהם משלמים שכר לעובד. רק הרופא, שהוא תושב חיפה ובא לקבוצה שתי פעמים בשבוע מקבל שכר [עדיין יש להם חולי קדחת] אבל שכרו ניתן לו מקופת החולים של ההסתדרות. אבל היא חושבת שהניסיון אתי עלה יפה שכן הילדים שמחים ללמוד אתי ואני לא גרמתי עד הנה כל נזק.

ברונקה ישבה על ידי וקיפלה אתי כביסה, אחר כך לקחה את הכביסה המקופלת והביאה אותה אל התאים שבחדר הסמוך, וחילקה כל סוג לתא המיוחד לו.

שאלתי אותה מדוע השולחן בחדר האוכל של הילדים עמוס בכל טוב בעוד שהחברים שעובדים כל כך קשה אוכלים במשורה. תשובתה הייתה שאין להם כסף לתת ארוחות עשירות לכל החברים, ואילו הילדים צריכים לאכול מכל טוב, כדי שיגדלו בריאים. וזו החלטה של אסיפת החברים, כל הילדים מקבלים את אותו האוכל, כולם שווים.

אחר כך אמרה לי ששמות שתי החברות האחרות במכבסה הן הניה ומניה. שחברי הקבוצה באו מפולניה, כולם חניכי תנועת הנוער “גורדוניה”, בוגרי בתי ספר עבריים, כולם מדברים עברית אבל אוהבים לדבר יידיש. וגם אמרה שבליל שבת יבוא אקורדיוניסט ויהיו ריקודים בחדר האוכל.

בחדר האוכל בליל שבת היו הבחורים לבושים בחולצות לבנות והבחורות בחולצות רקומות ושערותיהן היו חפופות. אחרי הארוחה שהכילה הפעם גם אשכול ענבים לאיש, נוסף אל המרק והלחם, נדחפו הספסלים והשולחנות אל הקירות וברחבה שנוצרה התקבצו מעגלים והאקורדיון ניגן וכולם רקדו הורה ושאגו

ורקעו ברגליים וחזרו על השיר הזה עוד ועוד. גם אני נכנסתי למעגל נאחזת בשני גברים מזיעים ושאגתי אל יבנה הגלילה ורקעתי ברגליים עד שזיעה החלה מטפטפת מתחת לחולצה לאורך עמוד השדרה שלי.

ואחר כך רקדו קראקוביאק בזוגות, ובחור בשם נחום קרא לי לרקוד אתו. הוא היה קל רגליים וגמיש, בעל פרצוף רחב ושטוח עם עיניים בורקות וצוחקות ובלורית ערמונית מתנפנפת. את כל הריקודים בזוגות רקדנו יחד, צוהלים זה אל זו, נהנים מן הזוגיות. הסתחררנו, ריחפנו ביחד, לפעמים נשארנו יחידים מרפרפים על משטח חדר האוכל לקול תשואות החברים.

מעתה ואילך כבר לא התעלמו ממני. לעתים הייתי מצטרפת לקבוצת חברים אחרי הארוחה בחדר האוכל, לפעמים שרנו בצוותא, לפעמים התווכחו על הידיעות מתוך עיתונות ובין החברים היה גם אחד שניגן בגיטרה והיה מנגן לפעמים בחדר האוכל אחרי הארוחה.

כשנגמר השבוע השלישי להיותי בעינות בא אלי דוד בעלה של רות הקר ושאל אותי אם אני רוצה לעבוד בשנה הבאה בקבוצת גבע. מאחר שהוא נוסע בין הקיבוצים בעמק לרגל עיסוקיו, נודע לו שמתפנה שם משרת מורה לכתה ד', אותה כיתה שגם יוכי ונדב וגידי ילמדו בה.

צהלה גדולה עלתה בתוכי, אבל לא אמרתי אלא – כמובן, כמובן שאני רוצה להיות מורה בגבע.

דוד הסביר לי שיהיה עלי להתייצב במשרד של “המרכז לחינוך של ההסתדרות” בתל ־אביב ולשוחח שם עם המפקח על החינוך בקיבוצים ובמושבים ואם הוא יקבל אותי לעבודה אוכל ללמד בשנה הבאה בגבע. הוא גם הציע לי ללוות אותי לתל אביב ולהציג אותי לפני המפקחים. דוד נראה כאילו הוא מוכן לקחת אותי תחת חסותו. הוא היה חבר חשוב בעיינות.

בשבוע האחרון להיותי בעינות כבר הייתי מקובלת, כביכול שווה בין שווים. קצות שערותיי היו צרובים מן השמש, עורי היה יבש ושפתיי סדוקות, בגדיי נראו מרופטים, וכשהאקורדיוניסט חזר וכל השולחנות והספסלים נדחפו אל הקירות רקדתי עם נחום יד ביד, מרחפים בחדר האוכל עד שנשארנו אחרונים.

עוד שבוע אחד.

הספקתי לקרוא עם הילדים בספר בראשית את הדרמות הגדולות, שככל שאוסיף לקרוא ספרים לא אמצא גדולות מהן בכתובים: – המבול, מגדל בבל, אברהם ולך־לך, שרה והמלאכים והעקדה, ויצחק ורבקה – אל סיפורי יעקב ויוסף לא הגעתי, אבל אם אהיה המורה שלהם בשנה הבאה עוד נבכה ונצחק למקרא אותם סיפורים שלא נכתבו דוגמתם בכל הספרות מעולם.

ארבעת השבועות עברו חלפו. נפרדתי מן המטפלות בבית הילדים ומשלושת תלמידיי. במזכירות קיבלתי את שכרי בניכוי הכלכלה. בחדר האוכל נפרדתי מברונקה מהניה וממניה, מנחום ומרות הקר והלכתי לי אל חדרי לארוז את חפציי.

כשפתחתי את הדלת אל החדר ראיתי את דוד יושב על מיטתי. נרתעתי ושאלתי בבהלה:

– מה אתה עושה פה?

– באתי להיפרד ממך.

– אני כבר נפרדתי מכולם בחדר האוכל

– אבל אני רוצה להיות קרוב יותר אליך.

פסעתי אחורנית אל תוך המסדרון ואמרתי:

– צא מן החדר שלי!

ואז רצתי אל המדרגות וירדתי בריצה אל חדר האוכל של הילדים. במטבח עסקה אחת המטפלות בהדחת הכלים ואני אמרתי לה שאני צמאה. היא נתנה לי ספל קקאו ואני שתיתי אותו לאט לאט עד ששמעתי את צעדיו של דוד מתרחקים מן הבניין.

בבוקר הלכתי אל המשאית שנסעה לתל אביב. הפעם ישבתי על יד הנהג, בחור צעיר ושמח ששר כל הדרך. נסענו דרך חיפה, אחר כך לרגלי הכרמל כשהים לימיננו. בחדרה עצרנו כדי להתרענן. חדרה הייתה תחנה מרכזית, כול המשאיות והאוטובוסים עצרו שם, כול הנוסעים הלכו להשתין ולשתות והמהומה הייתה רבה.

מחדרה ועד תל אביב נמנמתי. הנהג הוריד אותי ברחוב הירקון ואני גררתי את עצמי לבית ההסתדרות ושאלתי איפה נמצא המפקח על החינוך בקיבוצים.

בחדר צפוף ישב איש קטן לבן שער בעל סבר פנים רך ואוהד. הצגתי את עצמי והוא אמר שכבר שמע עלי מאנשי עיינות. הוא התעניין לדעת מה אני קוראת ושאל אם קראתי את כתביהם של אבות הישוב, כמו למשל את ויתקין. כאן עמדה לי שוב חוצפתי, ואמרתי בקול בוטח: כמובן! למזלי לא חקר אותי ולא בחן, אולי הבחין שלא כדאי לנסות ולבית הספר בגבע נחוצה מורה לכיתה ד'.

הוא קיבל אותי לעבודה, נתן לי מכתב מנוי לועדת החינוך של גבע, ואני יצאתי מעל פניו שמחה וטובת לב.

מישר, אוגוסט 2008

לקריאתה הנרגשת של האחות הבכירה, הנחשבת, נזעקו ובאו ביום האביב הזה, בשעת אחר הצהריים, שתי אחיותיה ובעליהן ושני אחיה ונשותיהם, לעוץ עצה. כי מיקה הודיעה שהיא עוזבת, לאחר שבע שנים שגרה עם חמותה בדירה אחת בבית הזה, הודיעה שהיא עוזבת ולוקחת את שני הילדים אתה.

הבית עמד על גבעה, בחזית הבית היה בוסתן קטן של עצי מנדרינות, שבעונה זו של השנה הדיף ריח משכר, ובירכתי הבית הייתה חצר איכרית עם לול קטן לכמה תרנגולות מנוגר בידיים לא אמונות מקרשים שנמצאו עזובים באתרי בנייה ופיסות רשת מחוררות שאוחדו בחוטי ברזל, גם הם מציאות עזובות, וצמוד ללול היה בנוי באותה דרך לא מיומנת, מקרשים נעזבים, צריף קטנטן. בצריף הזה הוחזקו כמה שקי דורה ותערובת מזון תרנגולות, וגם שולחן זעיר היה שם, גם הוא עשוי מאותם הקרשים האפורים הלא מהוקצעים. השולחן הזה שימש את אבי המשפחה המנוח לכתיבת המאמרים שהיה כותב עם עלות השחר, כדי לא להפריע בבית.

לא הייתה דרך סלולה אל הבית. הרחוב שעבר לפני בוסתן המנדרינות הקטן היה כולו חול וגם העלייה אל הגבעה הייתה חולית כולה, ושדרת ברושים הבדילה בין החלקה הזו לחלקת השכן.

היו לבית שלש כניסות, האחת הייתה מייד בסוף השביל, חמש מדרגות הובילו אל מעין מרפסת ואל דלת כניסה לחדר גדול שהיה עד לא מזמן מושכר למשפחת קצינים פולנים מצבא אנדרס. הכניסה השנייה הייתה בצד הבית. גם לה חמש מדרגות שהביאו למרפסת גדולה, לא פתוחה ולא סגורה, בת כמה דלתות שהובילו אל פנים הבית. אחת מהן הייתה מהודרת ביותר, עשויה מסגרות מסגרות קטנות שהכילו זכוכיות מלוטשות, והיא נפתחה אל ה“חדר הגדול” שהיה אמור להיות חדר המשפחה וקבלת אורחים, ומראהו כמראה צב, עם בליטה משושה שפונה החוצה ויוצרת מעין כוך בקצה החדר. שום דבר לא התקיים בבית הזה כפי שתוכנן, החדר הזה לא היה חדר המשפחה ולא חדר האורחים אלא חדר שינה חלופי לחדר של הפולנים. למגינת ליבה של מיקה שחשבה כשבאה לגור פה שזה יהיה חדר יפה.

באחורי הבית הייתה כניסה נוספת, שהובילה אל חדר האוכל שהיה חדר חסר חן. בקיר הצפוני שלו היה מזווה, מעין ארון עם דלתות של רשת שהיו מחזיקים בו את המזונות, ובצדו המזרחי היה כוך ששימש מטבח, ולו טבלת שיש שחורה ועליה פרימוס ושתי פתיליות, ומתחתיה פח לאשפה ופח לנפט. בצד הכוך היו מספר מדפים ועליהם נערמו צלחות וסירים וסכום.

באמצע החדר הזה עמד שולחן אליפטי בעל ארבע רגלים בריאות וטבלת עץ אגוז מעליהן, וכסאות עמדו מסביב לו.

הנה אל החדר הזה ואל השולחן הזה נקראו האחים והאחיות לבוא ולטכס עצה מה עושים למיקה שהודיעה שהיא עוזבת.

כל המוזמנים באו באוטובוס ציבורי, ומן התחנה הלכו אל הבית מבוססים בחול, גוררים את עצמם במאמץ, ועד שהגיעו אל הבית שעל הגבעה היו מותשים, עייפים וצמאים. האחד שהגיע במכונית נהוגה בידי נהג היה האח החשוב, ממנהלי הקרן הקיימת. איש גבוה, וראשו עטור בלורית קלושה ומאפירה, משקפיים בעלי מסגרת חומה עבה על עיניו ושפם מסתיר את שפתו העליונה. הוא נושא תמיד מקל הליכה שעוזר לו ברוצו בהרים ובגאיות לרכוש אדמות, לישב יישובים, לחלק תקציבים ולקבל דו’ח על כל טוריה, פרה וחמור בכל ישוב. איש נערץ.

הנהג החנה את המכונית מתחת לתות בחצר האחורית.

יחד עם האיש הנערץ הגיחה מתוך המכונית גם זוגתו, שערותיה צבועות בכחול ומוגנות ברשת דקיקה מפני הרוח הסותרת תסרוקות, לבושה בחליפה כחולה ונעלים כחולות, ושניהם פנו אל הדלת האחורית ופגשו את בעלת הבית על יד השולחן האליפטי, שקבלה את פניהם בסבר פנים נרגש.

את אחיה זה, שהוא כעת איש נערץ, שלחו הוריהם לארץ ישראל מפני מאורעות אנטישמיים שקרו באוקראינה בימים הרחוקים ההם, ואותה, את האחות הבכורה, הפקידו על שלומו ועל רווחתו. אלא שלאחר שהגיעו לארץ ישראל ראה הנערץ נערה בת המקום ונפשו נקשרה בנפשה והוא גם נשא אותה לאישה, והאחות הבכורה שנדחתה מפני האהובה לא שכחה ולא סלחה.

עכשיו באו שניהם אל ביתה, ואמרו שלום, ואמרו מה שלומך, ואמרו מה נשמע.

ואמרו מה תשתו, ואמרו בואו שבו, ואמרו חם בחוץ – כי במשפחה הזאת לא מחבקים ולא מתנשקים.

הם תפסו מקום בראש השולחן, אשתו לימינו ואחותו לשמאלו.

גם האחות הצעירה הגיעה זה עתה עם בעלה, מתנשפים, מנערים את החול מתוך נעליהם. האחות הצעירה הזו נשואה לאיש מסודר, וגם אינטיליגנט ומלומד. הוא לבוש בחליפה אפורה מטוויד אנגלי דק, כיאה ליום אביב כזה, חולצה משובצת ועניבה תואמת, ונעלים משני צבעים עם חוד אפנתי. הוא תלה את מגבעתו על הקולב שבמסדרון ותפס את מקומו בראש השולחן מזה, מול האח הנערץ. האחות הצעירה שישבה לצדו גם היא אישה מסודרת, לבשה חצאית חומה מטוויד אנגלי וחולצה מתחרה שויצרית מעומלנת ומגוהצת ולבנה להפליא. הם חסוכי בנים ועסוקים זו בזה ובמחלותיהם. תמיד הם “לא מרגישים כל כך טוב” ויש להם מיגרנות ולחץ דם גבוה. הם גם היו כבר אצל כל הרופאים החשובים שהסבירו להם בדרך כלל את המצב, הם גם שילמו הרבה כסף. למשל לרופא השינים המפורסם שהסביר להם שמציאות מתכות שונות בפיו של בעלה של האחות הצעירה, היא הגורמת לו לצרבת ולכאב ראש ולא תהיה ברירה אלא לנקות את פיו מן הסתימות ומן הכתרים ולהחליף הכול. גם האחות הצעירה “לא הרגישה בדרך כלל כל כך טוב” “ולא הצליחה לישון אף פעם”. היא הייתה גוצה ושמנמונת ושני כדורי שדיה פארו את חזיתה הנמוכה. היא גאה בבעלה מאד שהוא הבעלים של מפעל מצליח ביפו, מפעל לניקוי מעיים של בקר וצאן להכשירם לתעשיית הנקניקים. המפעל ממוקם בלב לבם של בתי המטבחיים, בתוך הסירחון הנורא. אבל הוא כועס כשואלים אותו למה אינו מחליף מקום, ונימוקיו אתו. הוא נחשב למלומד, והוא מפגין מדי מפגש משפחתי את התורה שהתמחה בה, והיא תורת הפרצוף. הוא יודע לקבוע את אפיו של אדם לפי יחסי המידות שבין הסנטר והמצח. ומכאן שיש לו דעה מאד נחרצת ורעה על מיקה.

על יד בעל עסק המעיים ישבו השען וזוגתו, האחות השנייה. השען ישב מעוך ומכווץ כמי שמתחבא ולא רוצה כלל להיות נוכח בפגישה הזאת. ראשו הצר ישב על צוואר מקומט שעלה מתוך צווארון החולצה כמו גבעול יבש מתוך אגרטל. הוא לבש חליפה בלויה גדולה ממידותיו ונראה לא שייך הנה כלל. פרנסתו הייתה במשורה. ואשתו, החרוצה, בעלת המזג הטוב והצחקנית מבשלת ארוחות לפועלים ערירים ומאזנת את תקציב המשפחה. הפועלים אוהבים לאכול אצלה, ושמה יצא לתהילה ביניהם. הם אוהבים את הגעפילטה פיש עם הרבה לחם שהיא מבשלת להם ואת הקוגל של האטריות ואת מרק הפירות ששזיף אחד וכמה צימוקים צפים בו, ואוהבים את מצב הרוח הטוב שהיא יודעת להשרות סביב שולחן האוכל.

אחרון הגיע האח החקלאי, ואתו אשתו, לבנה כולה, השער והפנים והלבוש, ועל עיניה משקפיים בעלות עדשות עבות עד שהיא נראית כעיוורת. היא עדינה כל כך ושבירה עד שהלב נכמר למראיה, ומתבקש לדבר בלחש בנוכחותה שמא יבולע לה.

האח החקלאי הוא בעל משק. יש לו רפת ובה מספר פרות ולול עם מטילות וגן ירק וכרם ענבים. הוא עובד עבודת פרך ומעביד גם את ילדיו, ועם זאת חייו קשים ופרנסתו דלה. אבל כשהוא שולף את רגליו מתוך המגפיים המסריחים ונחלץ מביצת המדמנה של הרפת הוא מתרחץ ומחליף בגדים, מתגלח ומטפח את שפמו הקטן שמעל לשפתו העליונה, ומטפח את הבלורית, ואז, בתוך החולצה הלבנה והמכנסים הנקיים, עם קצת בושם על הפנים, הוא גבר נאה. וכשהוא יוצא העירה, או למפגש משפחתי כמו זה היום, הוא לובש את מיטב בגדיו ונועל את נעליו השחורות המבריקות ומבריש את ציפורניו כדי לסלק מתוכן את שארית סימני החקלאות ומופיע אל בין אחיו ואחיותיו כאחד הנערים ברחובות אודסה.

האחות השנייה, בעלת הגוף הצנום והפנים הלא סימטריים הלכה אל כוך המטבח, שקומקום היה שפות בו על אחת הפתיליות. הביאה כוסות של זכוכית וקעריות של זכוכית וקומקום קטן של אלומיניום שהכיל תמצית של תה שהתבשלה כל היום מעל פתח הקומקום הגדול, מזגה לכוסות והוסיפה מים, שמה את הכוסות בתוך הקעריות וחילקה לאנשים שסביב לשולחן וגם הביאה בצנצנת קוביות של סוכר, שכל הנוכחים שמו בפיהם ושאבו את התה דרכם בקול מציצה נלהב.

אחותו של איש הקרן הקיימת, היא בעלת הבית, שערותיה הקלושות אסופות בפקעת על ערפה ובפניה המביעים עלבון עוד ניכר יופיים שהיה להם בצעירותה. היא הזמינה את בני משפחתה כדי שידברו על לבה של מיקה לשוב מדרכה הרעה. היא יודעת מה צריך להגיד לה. ונאום גדול מוכן לה בליבה לאחר ששיננה אותו בלילות ובשעות אחרי הצהרים על כוס תה. הנה באו אחיה מכל קצות הארץ לעזור לה, כי הם הלא רואים שהיא, בעלת הבית, אחותו של האיש החשוב והנערץ, צודקת בכל מה שהיא עושה, וכדאי למיקה להישמע לה, תאמר להם, ואז ישובו החיים להיות טובים. הבית הוא ביתה שלה, בית יפה כזה, תאמר להם, בית מוצלח כזה, תאמר להם, שנבנה במאמצים כבירים כל כך – כמה הלוואות צריך היה לקחת מבנק “הלוואה וחיסכון”, ואיך צריך היה לחסוך בכל דבר כדי שאפשר יהיה לגמור את הבית, תספר להם, לחסוך במלט ולחסוך בברזל ולבחור את הבלטות הכי זולות ואת הרעפים הזולים, תספר להם, וכמה לילות עברו ללא שינה בגלל הבית הזה, ועכשיו, עכשיו היא רוצה לעזוב אותו, עם הילדים, וללכת לגור בבית זר. ועכשיו הם כאן כל אחיה, שיגידו לה למיקה שלא תלך, היא מוכרחה לציית לכל אחיה החשובים.

בבית הזה חיינו יפה, תאמר לכל אחיה החשובים. חיים יפים היו לנו פה כשהבנים היו קטנים. הבכור שלי, הגבר היפהפה שלי, תאמר להם, היה שוכב כאן על הרצפה בקיץ וישן, ואני מתהלכת סביבו ומסתכלת על יופיו ולא יודעת שבעה. וכשנשא אישה היה תינוקו זוחל סביבו בימי הקיץ בחדר הזה, עד אותו יום שאשתו הודיעה שהיא עוזבת, הודיעה שלא רוצה לגור פה עוד, והם עזבו למקום אחר. ואז קרה האסון הנורא, כשהיא עזבה והוא הלך אחריה. אבל האמת היא שהוא, שהוא כלל לא רצה לעזוב, הוא לא רצה לעזוב, תספר להם, אחרי שעזב היה בא עם גמר העבודה קודם כל אל אמא. ותמיד היה בידו משהו טוב לאמא, אבטיח או מלון או סל עגבניות ומלפפונים ובצל. היינו יושבים והוא היה מספר לי ושופך את לבו ורק אחר כך היה הולך אל משפחתו. הוא חסר לי כל כך, אני מתגעגעת אליו כל כך. תאמר להם: חשבתי שזה הצעיר עם ילדיו יבוא לגור אתי, ואולי תירגע נפשי החולה. אבל הוא לא בא לבדו. – הוא בא עם אישה!

היא לא שייכת לבית הזה!

אמרה בעלת הבית ופכרה את אצבעותיה וגנחה ונאנחה ודפקה באגרופיה על ליבה.

כאן התערבה אשת מנהל הקרן הקיימת ושאלה בקול נחרץ: – מה דחף אותם לבוא ולגור פה לאחר שהיה כבר ניסיון רע עם כלה אחת, וכי לא ידוע שאסור לגור חמות עם כלה?

והחקלאי ענה ואמר: – הם גרו בכפר שלי ועבדו שם, ואז קרה כאן מה שקרה, הבכור נהרג בתאונה והבעל נפטר, ואחותנו נותרה שכולה ואלמנה, וכל מה שנותר לה הוא הבן הזה הצעיר עם אשתו ושני הילדים, וכולנו חשבנו שייטב אם יבוא לגור כאן עם משפחתו, ואחותנו לא תהיה גלמודה.

– ומה קרה אז? שאלו כולם.

– אני אומר לכם – פתח מומחה לחכמת הפרצוף – ביום בו ראיתי את מיקה בפעם הראשונה, וראיתי את הפרופורציות בין הסנטר שלה ובין המצח, ממש נבהלתי. איך היא הסתננה לתוך המשפחה שלנו? היא בעלת אופי איום ונורא, ואם היא רוצה ללכת, תנו לה ללכת, ויפה שעה אחת קודם. היא החליטה ללכת כי היא החליטה ללכת ולא אכפת לה הבית ולא אכפת לה בעלת הבית.

חרש קם השען מעל השולחן וחמק ויצא דרך דלת חדר האוכל אל מאחורי הבית. מה אכפת לו מיקה ומה אכפת לו איפה תגור. אילו נתנו לו להתרווח על אחת המיטות היה ישן שנת צהרים מצוינת, אבל מאחר שכולם עסוקים במיקה, מצא, ממוקם מתחת לחלון בית השימוש, דרגש מנוגר מקרשים עזובים, השתרע עליו, שם את מגבעתו על פניו, וצלל.

מה קרה? אני אספר לכם. – אמר החקלאי – מיקה ומשפחתה גרו בכפר שלי לפני שעברו הנה, והיא הייתה באה אל ביתנו לעתים קרובות, ולאחר שעברה לגור בבית הזה, באה אלי בוכייה וספרה שהובטח לה שהפולנים יעזבו את החדר שגרו בו ואז יהיו לה ולמשפחתה שני חדרים, האחד לילדים והאחד לה ולבעלה. אלא שהפולנים לא הוצאו, ולא נותרו חדרים, ואז חרצה אחותנו את חלוקת הבית: הבן יישן אתה ב“חדר הגדול” ומיקה תישן עם הילדים. והמשפחה הצעירה התפרקה.

– כך עשית? נרעשה אשת השען.

– מה רע במה שעשיתי? את הבית הזה בנינו בזיעת אפנו ובקושי רב, וסוף סוף הכניס החדר המושכר קצת כסף, אז הייתי צריכה לסלק אותם? לסלק את הפולנים האלה ששילמו כל כך טוב וקבוע?

– אבל הבטחת, הבטחת דירה ואמרת שתנהלי את הבית כדי שמיקה תוכל לצאת לעבוד.

– אז הבטחתי, אמרה בעלת הבית – לא זכרתי שהבטחתי, לא ידעתי שלא ארצה לנהל את הבית ולשלח את הפולנים. וגם חששתי שהזוג הזה בא לנצל אותי. כשהבטחתי לא ידעתי שלא ארצה לקיים, ואז נשכחה ההבטחה מלבי לגמרי. הבטחתי, ברגע שהבטחתי חשבתי שאקיים, אבל ברגע שראיתי אותם באים עם טנדר וחפצים ושני ילדים קטנים כלל לא רציתי לקיים מה שהבטחתי. בבית הזה אני רגילה שכל הגברים עושים מה שאני אומרת להם, ויש לי כאן זכויות, כל הזכויות, וכך היה עד שבאו הכלות והפכו עלי את עולמי.

– כשבאו הבן הצעיר ומיקה לא האמנתי שישלמו, חשבתי שהם באים לחיות על חשבוני.

– כך חשבת על בנך עצמך ובשרך?

– אולי לא הוא אבל היא.

– הפרופיל והפרופורציות, כמובן, גם אני הייתי חושב כך. – אמר המומחה לתורת הפרצוף.

– איך יכולת לחשוד בה כך? הלא היא עובדת ומרוויחה די כדי לפרנס את כל המשפחה –אמרה אשת השען.

– ולבן כלל לא היה אכפת לישון אתך בחדר, הזדעקה אשת החקלאי – גבר נשוי ואב לילדים?

– מה יש בזה מוזר – שאלה בעלת הבית – וכי לא ישנו כולנו בחדר אחד עם ההורים, לעתים שניים או שלושה באותה המיטה, ובניי האם לא ישנו אתנו באותו החדר, וכשהייתה נופלת עליהם אימה בלילה, בייחוד על הקטן הזה, האם לא היה בא אז ומתכנס בינינו במיטה וישן אז רגוע? והאם הוא לא זוכר את הלילות האלה כזיכרון מתוק שהוא חוזר ומספר אותו, מרחרח את אמא וישן בחיקה במתיקות? כמה זמן עבר מאז? עדין הוא בני הקטן. ולעולם יהיה בני הקטן כשם שאחי זה שיושב לצדי לעולם יהיה אחי הקטן. ואולי אהב את השינה אתי בחדר, צריך לשאול אותו, אבל היא, היא הודיעה שהיא עוזבת, שאיננה מסכימה לחיות כך, כך היא אמרה, היא יכולה לחיות יותר טוב במקום אחר.

– אני מתפלאה – אמרה אשת השען – שהיא החזיקה מעמד שבע שנים, איזה מין חיים נתתם לה כאן?

– מה לא טוב – צעקה בעלת הבית, האם לא קיבלה בית גדול ונפלא כזה עם חצר ועצים? מה היה לה לפני כן, איזה נכסים הביאה אתה, ועוד יש לה טענות?

יש משפחות – אמרה אשת החקלאי – ששמחות כשבן מתחתן, חוגגות לו ולכלתו ופותחים להם את הלב. רואים בכלה שהצטרפה נכס, ואוהבים אותה מעצם היותה בת במשפחה, מעצם היותה נושאת את שם המשפחה ומעצם העובדה שילדיה הם ילדינו. ויש שעוזרים לה בכל ומקבלים ממנה בחזרה אהבה ותשומת לב וידידות. מה קיבלה מיקה ממך?

– איך אתם יכולים להאשים את אחותנו הגדולה או אפילו את בנה, הלא מטבע ברייתה מיקה היא אדם פסול. אילו הייתם מומחים בתורת הפרצוף כמוני לא הייתה השיחה הזו מתנהלת כלל.

– עזוב את חכמת הפרצוף המלומדת שלך, כבר נמאס לשמוע אותך עם תורת הסנטר שלך, אנחנו רואים לפנינו זוג צעיר ושני ילדים קטנים שגורלם הולך ונחרץ פה, ואני רוצה למצוא פתרון, אמרה אשת השען.

– איך את מדברת אל בעלי – הזדעקה אשת בעל מפעל המעיים, מה את מבינה יותר ממנו?

– לא רוצה לשמוע עוד את תורת הפרצוף, לא רוצה, אולי במקרה יש לו עוד חכמה אחת על חלקים אחרים של הגוף?

– מיקה ספרה לי – אמר החקלאי נרעש מאד עד שקולו רעד – שאת הבטחת לנהל את הבית כששני הצעירים יצאו לעבודה, אבל ברגע שבאו לגור פה אמרת למיקה שאת את ילדייך כבר גידלת ושתגדל את ילדיה היא, כי לך אין סבלנות לילדים. –

– נכון, החזירה בעלת הבית, נכון, באמת אין לי סבלנות לילדים, לא לאלה, ואין לי כוח, אין לי כוח כלל, אין לי כוח. וכשהבטחתי, אם הבטחתי, יצאו לי המילים במקרה, כלל לא התכוונתי.

– ואיך מתנהל כאן הבית? – שאלה אשת מנהל הקרן הקיימת.

– מיקה מנהלת את הבית – אמרה אשת השען – היא מלמדת שתי משרות, דואגת לקניות, דואגת לניקיון, מבשלת מטפלת בילדים ובגדולים, בחצר ובעצים.

– ולא לקחתם פועלת לעזרה?

– למה אתם נדחקים לענינים שלי? מה עסקכם איך מתנהל כאן הבית. לא לשם זה קראתי לכם, קראתי לכם כדי שתצוו על מיקה שלא לחפש לה בית אחר – צעקה החמות בקול ניחר והתחילה מזיעה ומגלגלת את העיניים ופוכרת את אצבעותיה והאחיות רצו והביאו מגבת ונתנו לה להתנגב והביאו מים וחיכו עד שהמחזה תם, ואז המשיכו:

– את קראת לנו לעזרה, נכון?

– קראתי לכם כדי שתצוו על מיקה שתפסיק להודיע שהיא עוזבת. זה כל מה שרציתי שתעשו.

– ומה את עושה כל הימים? – שאלה אשתו של מנהל הקרן הקיימת.

– לי יש עניינים רבים, אני מנהלת את סניף ויצו ומטפלת במשפחות התימניות. לפעמים אני עסוקה כל היום, ואני נוסעת לכנסים בתל אביב או בירושלים וכאן בבית מתנהלות ישיבות חשובות, אני מחלקת תקציבים ומנהלת גני ילדים. אלו תפקידים מאד אחראיים.

– ואת מיקה את רוצה להציב להיות לך שפחת הבית? – שאלה אשת השען – ומיקה לדעתך צריכה לטפל בך ובויצו ובבית ובחצר – ואת מתפלאה שהיא רוצה לעזוב?

– אבל מה יהיה אם היא תעזוב – התערבה אשת המומחה לפרצופים – מי יישאר עם השכולה האלמנה?

בעלת הבית שנדרכה, ונרגזת מאד התחילה לצעוק: – אם היא תלך מפה וגם הבן ילך אחריה כמו הבכור שלי שהלך אחרי אשתו, מי יטפל בחצר? אתם חושבים שאני מסוגלת לזה? יש גפנים אחדות, ויש המנדרינות, ויש עץ לימון מאחורי הלול, ואשכולית ושני עצי שסק, מי יטפל בכל זה? ומי יסעד אותי אם אחלה, ומי יקנה ומי ידאג לכל צרכי הבית?

– בנך ואשתו מורים ואת מצפה מהם שיטפלו בך ובחצר ובעצים? שאלה אשת החקלאי.

– שום דבר לא חשוב יותר מן החצר והעצים – צעקה בעלת הבית וחזרה להזיע, פניה האדימו והיא שלפה מגבת מעל מסעד הכסא, נפלה אחורנית אל המסעד והתחילה לנגב את פניה ואת צווארה, פרמה את כפתורי החולצה והתחילה משהקת אחוזת צמרמורת עד שהאחות השנייה קפצה ממקומה ורצה להביא מים ומגבת רטובה והכול חיכו שוב לסוף האירוע.

אם הם ילכו מפה – אמר החקלאי כשאחותו נרגעה – תוכלי להשכיר את כול החדרים לאנשים שלא יהיו במשפחה ורק ישלמו, ואת תוכלי לעשות בכסף מה שתרצי.

– זה מה שאתם מאחלים לי – אמרה בקול נכאים – שאגור עם אנשים זרים? ויש לבית רק חדר אמבטיה אחד ומטבח אחד, ואתם מאחלים לי מגורים כאלה?

– יש לך פתרון אחר? – שאלה אשת המומחה לפרופורציות הסנטר.

– כבר אמרתי לכם, תצוו עליה שתפסיק לאיים בעזיבה, שתשוב ותהיה כמו בשבע השנים האחרונות, לא היה לה רע כאן כלל.

מה את באמת רוצה – שאלה אשת השען – לישון עם בנך בחדר, אולי גם במיטה, ולהרחיק את מיקה שתלך לה עם הילדים?

– איך את מדברת אלי, בשביל מה באתם, לשפוך את דמי? מה הלעג הזה, לא עשיתי שום דבר רע כשהכנסתי את בני אלי לחדר.

– אבל מיקה רוצה לעזוב בין אם ישנת עם בנך ובין אם לא – היא רוצה לעזוב, את זוכרת את זה? – שאלה אשת החקלאי, פניה עצובות ואפורות מצער, פוכרת את ידיה ועיניה מאחורי המשקפיים העבים שטופות דמע. – אני לא אוכל להגיד לה שתשוב לחיות כאן כמו בשבע השנים האחרונות, כי היה לה רע כאן בשבע השנים האלה ואני לא אדרוש ממנה להמשיך ולסבול בבית הזה.

נפלה דממה. פתאום נאמרה האמת.

המומחה לתורת הפרצוף זעם: – וכי לשם דיבורים כאלה באנו הנה?

בעלת הבית נראתה כאילו מתעלפת, תפסה את שערותיה בשני אגרופים ומרטה אותם וצרחה: אוי, אוי, אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה…

– אלה הם הדיבורים שיש לי בלבי – אמרה אשת החקלאי – גם לי יש כלה, וגם היא גרה בביתי עם כולנו, ולא תבעתי ממנה יותר ממה שרצתה לתת, ולא חשדתי בה שלא תשלם, ולא בדקתי את הסנטר שלה ולא מה הביאה אתה כשבאה אלינו. והיא תחיה אתנו כל זמן שאנחנו חיים בטוב, וברע, בבריאות ובחולי, בהרבה אהבה.

– ידוע שאת נשמה טובה – לעגה בעלת הבית. והוסיפה לצעוק אוי, אוי אני לא יכולה…

ואולי צריך לשנות את הבית – אמר מנהל הקרן הקיימת פתאום – נהפוך את הבית לשתי דירות ואולי תסכים מיקה לגור באחת מהן.

הלם ירד על כל הנוכחים.

– מה עולה בדעתך, לשנות את הבית הזה? אוי ואבוי לי – גנחה בעלת הבית וניגבה את פניה במגבת ונשענה על מסעד הכיסא מגלגלת את עיניה כמתעלפת – בדמי ובחלבי בניתי את הבית הזה ולא אתן לגעת בו. לא אתן לגעת בבית הזה, לא ישנו בו כלום, הבית הזה כולו שלי, רק שלי, רק שלי!!

– אם כך – אמר מנהל הקרן הקיימת – מיקה תעזוב עם הילדים – ובנך ילך אחריה.

– לא ילך, לא ילך, אני אומרת לכם שהוא לא ילך – צעקה בעלת הבית. הוא אוהב את הבית הזה והוא לא ילך.

מה את רוצה אחותי היקרה – לגלגה אשת השען – שמיקה תעזוב עם הילדים ואת תישני עם בנך, עם הילד הקטן שלך, בחדר אחד, אולי אפילו במיטה אחת?

אוי ואבוי – התפתלה בעלת הבית – לכי לך, איזה מיני דיבורים אלה! למה באתם הנה לפגוע בי ולשפוך את דמי? עוד פעם ועוד פעם תחזרי על אותה החכמה?

זיעה פרצה מצווארה ומפניה והמגבת האחת כבר לא הספיקה ואשת המומחה לסנטרים רצה להביא מגבת אחרת וכוס מים ורחמים.

– מה עשית לה למיקה שהיא רוצה לעזוב – שאלה אשת מנהל הקרן הקיימת.

– אני לא עשיתי לה שום דבר – אמרה בעלת הבית – שום דבר כאן לא טוב בעיניה היא לא אוהבת את הבית הזה והיא רוצה ללכת.

– איפה מיקה? אולי נקרא לה ונשאל אותה?

– מיקה חוזרת בשעה חמש מן העבודה.

– יש עוד חצי שעה.

האחים קמו ויצאו אל המרפסת. ריח ההדרים היה משכר. היה קשה לפתוח בשיחה. הבית הזה ספוג אסונות, כאב, ואי נחת. יש חשק לברוח מפה ולא להתעסק ביושבים בו.

– ואיפה הילדים? אצל השכנים? אין בבית מישהו שישים לב אליהם עד שעה חמש.

– הם אוהבים את בוסתן המנדרינות, פותחים את המים ומתפלשים בבוץ, חופרים תעלות ומשיטים סירות של נייר וכפיסי עץ שמצאו ברחוב. איפה יהיה להם עוד גן עדן כזה?

אמרה אשת השען בעצב רב: אבל מאידך למה צריכים אנשים צעירים להתחיל את חייהם בבית שהוא שכול וכשלון? והילדים הקטנים, מה להם ולבית האסונות? מדוע לא יהיה להם בית מלא צחוק ושירה ומשחקים עם אבא ועם אמא צעירים ועליזים?

בשעה חמש הגיעה מיקה נושאת תיק כבד מלא ספרים, מתנהלת לאיטה במעלה הגבעה. כשפגשה את כל הדודים שעמדו על המרפסת מחכים לה, שאלה מבוהלת:

– מה קרה?

– לכי הניחי את התיק – אמר מנהל הקרן הקיימת. – ואחר כך תבואי לחדר האוכל, אנחנו רוצים לדבר אתך.

בלי לקרוא לילדים, רחצה את ידיה ושתתה כוס מים ועמדה לפני הדודים שסביב השולחן האליפטי. (כמו עורבים סביב טרף שכבר העלה באוש, חשבה בלבה).

– מה האספה הזו, באתם לשפוט אותי?

– אנחנו שמענו שאת מתכוננת לעזוב ואנחנו דואגים לאחותנו השכולה והאלמנה – הוסיף האח הגדול.

אשריה שיש מי שדואג לה. לי אין איש שידאג לי, אני צריכה לדאוג לעצמי, כי אני אין לי בעולמי מישהו שאני יכולה להניח את ראשי על כתפו בבטחה. אני תמיד נתבעת, רק נתבעת, וכבר אין לי אויר לנשימה.

– אבל היא אישה אומללה שכבר עברה חלק גדול מחייה וצריך להתחשב בה.

– ולמה לא תמצאו לה פתרון, אחיה ואחיותיה המסודרים והמפורסמים? אמרה מיקה – מדוע אתם דורשים ממני לפתור לה את חייה? גם אני אחיה רק פעם אחת וחיי מתחילים כאן בבית הזה בבזבוז נורא על דברים שאני לא רוצה לעשות. ואז הוסיפה – יש חובות שאדם צריך למלא. אנחנו עובדים ככל יכולתנו ואת חובותינו אנחנו ממלאים, אני ובעלי, משלמים שכר דירה וארנונה ומים ומסים וכל מחסורה של אמו עלינו, אבל לכל אחד מאתנו יש עוד מאוויים שנחנקים בבית הזה. כי בבית הזה אין לאף אחד מאתנו מקום, ואין לאף אחד מאתנו זמן. כי את אותם הדברים שהם לגבינו טעם החיים אין לנו כאן. אין לנו מקום, פינה לכל אחד מאתנו, ואין לנו זמן, לפחות לא לי. אני נדרשת ונתבעת כל שעות היום שנותרות לי אחרי העבודה למלא את מצוותיה של חמותי, וסדר העדיפויות לכל התביעות מתחיל בשטיפת הרצפה ומסתיים בשטיפת הרצפה כי זהו ערך עליון, ולא יוצאים מן הבית גם לא לבית הספר ולא למסיבה בגן הילדים לפני שהרצפה שטופה.

אני לא רוצה עוד. לא מוכנה לחיות לפי תורת “האישה ומטלותיה בלבד”. אני גם לא רוצה לשמוע עוד את השקפת העולם על הערך העליון של “עקרת בית” זו שעומדת בשוק על המקח בשל חופן פטרוזיליה והרצפה בביתה שטופה. פשוט לא רוצה עוד להיות שפחת הבית הזה שנוא נפשי, יצא מאפי! ואולי מוטב שלא אמשיך לשפוך את מררתי כי מה שאומר לא ינעם לאזניכם.

אני רוצה למצוא לי מקום שבו תהיה לי הפינה שלי בלבד, ושאוכל לחלק לי את הזמן שיעמוד לרשותי, את היום ואת השבוע ואת החודש, כך שחיי יתמלאו באותם הדברים ה“לא מועילים” שאין מהם יבול במנדרינות, ולא רווח בעמידה על המקח בשוק, אבל הם טעם החיים, כמו לקרוא ספרים או לצייר או ללכת לקונצרטים או לנסוע לטיל וללכת למוזיאונים, גם אם הרצפה לא שטופה.

אמרתי לכם – צעק בעל מפעל המעיים – אמרתי לכם שהיא חצופה ורעת לב.

מה אתה רוצה – התפרצה אשת השען – מה אתה רוצה ממנה? היא צודקת בכל מילה שאמרה, גם היא תחיה רק פעם אחת וזכותה לחיות לפי רצונה.

ולאן תעזבי –שאל מנהל הקרן הקיימת.

אני צריכה לחפש – ענתה מיקה. אולי נבנה לנו בית.

יש לכם כסף? שאל הדוד החשוב.

חלק חסכנו ואת היתר נבנה בהלוואות כמו כולם.

– ומה יהיה עליה – שאלו כולם במקהלה.

היא תמצא לעצמה אנשים שיגורו כאן, גם ישלמו וגם יעמדו למרותה. רק את מחזות הזיעה והגניחות לא תוכל להציג לפניהם. – אמרה מיקה.

ואשת מפעל המעיים אמרה: – מרשעת!

יש לי רעיון – אמר הדוד החשוב – במקום שתבנו במקום שהוא, נזמין אדריכל בעל מעוף, ונבקש ממנו לחלק את הבית הזה לשתי דירות, ותהיה דירה לך ואחותנו לא תישאר לבדה.

– לא יהיה כדבר הזה, לא יהיה ולא יהיה, בשום אופן לא יגע איש בבית שלי – צעקה בעלת הבית.

– אז הם ילכו מפה – אמר אחיה.

– שהיא תלך – צעקה האחות הבכורה ודפקה באגרופיה על חזה, נפלה אחורנית אל מסעד הכיסא וכמעט הפכה אותו וצרחה: שהיא תלך, שהיא תלך!!! איש לא יגע בבית הזה, הוא שלי ורק שלי ולא אתן לשנות בו דבר. וכאן התחילה סדרת ההתיפחות והזיעה והמגבות והאחיות הנרעשות והאחים המבוהלים.

מיקה יצאה החוצה וחיפשה את הילדים ששיחקו בין המנדרינות שקועים בעולמם. על הדרגש מתחת לחלון בית השימוש ישן השען ומגבעתו על פניו ושום דבר לא זעזע את שנתו.

אני לא רוצה לגור פה, אני לא רוצה, חזרה מיקה ואמרה בקול רם. אני רוצה לחיות במקום אחר, אני לא רוצה את המקום הזה.

האח הגדול יצא אל החצר וראה את מיקה נשענת על הברוש וקרא לה להיכנס. – בואי היכנסי. אנחנו רוצים לסכם.

– באיזה כיוון, שאלה מיקה.

– בכיוון חלוקת הבית, ענה.

– לא לכל רעיון אסכים, אמרה –

בבית נגמר המחזה, על השולחן נערמו מגבות וריח רע של גוף מזיע עמד בחדר. החקלאי גחן אל אחותו ואמר לה בלחש, – הלא היה לך כבר ניסיון רע עם בנך בכורך שעזב את ביתך והלך אחר אשתו. זה טבעי, ואל תשלי את עצמך שבנך זה הקטן יישאר אתך.

– אבוי לי, אבוי לי, וכי בכורי רצה לעזוב את הבית? הוא לא רצה, הלא מן העבודה היה בא קודם כל אל אמא, היה מביא אבטיח או מלון וענבים, הלואי ולא היה קורה האסון הנורא, אבוי לי אבוי. ועכשיו ילך גם זה הקטן ואני אשאר לבדי.

– את תישארי לבדך אם לא תסכימי לחלוקת הבית – אמר האח הגדול.

אבל זה הכול שלי, רק שלי, רק שלי, התייפחה ומרטה את בגדיה והכתה על פניה ועל חזה.

השמש נטתה והאנשים איבדו את הסבלנות. הנהג בא ושאל עד מתי. השען התעורר, נכנס וביקש כוס תה.

ואז אמרה האחות הצעירה שכבר עמדה על יד הדלת מוכנה ללכת, לאחר שבעלה, נרגז נעלב וכועס, חבש את מגבעתו – יש דלת בקצה המסדרון וצריך להגיד לאדריכל שישאיר את הדלת הזאת פתוחה.

מיקה ששמעה את ההצעה הזאת אמרה בקול נחרץ: לא יקום ולא יהיה, שום דלת, שום קשר בין הדירות.

– מה אכפת לך הדלת – שאג המומחה לסנטרים, מה אכפת לך?

– אכפת לי ולא תהיה שום דלת!

– זו רק דלת, אמרה החקלאית.

– לא תהיה דלת, – פסקה מיקה – שום דלת, את הפתח הקיים נסגור בלבנים.

– את מגזימה – אמר האח הגדול.

– אולי מגזימה, אבל דלת לא תהיה – ענתה מיקה.

– את באמת עקשנית – אמרה אשת האח הגדול שכל המחזה הזה היה כשמן בעצמותיה. בראשה הצטיירה האפשרות לספר את מה שאירע פה. למי אפשר יהיה לספר את ההצגה הזו של היום אחרי הצהרים, ומי יאמין? מי יאמין לסיפורי הסנטר, מי יאמין? ולא תהיה דלת, לא תהיה דלת, אלוהים אדירים, עד כדי כך? ולא תהיה דלת!

– אני רוצה דירה לעצמי, שאפשר יהיה להיכנס אליה רק בכניסה אחת, בכניסה הראשית בלבד, הראשית בלבד – הסבירה מיקה.

– ולא תהיה דלת בין שתי הדירות?

– לא תהיה דלת!! שום דלת לא תהיה בין שתי הדירות!!

ואז בא אדריכל ובא קבלן, ובאו בנאים, וחילקו את הבית לשתי דירות נפרדות ואטמו את הפתח שבסוף המסדרון. ולא נותר כל פתח שיחבר את שני חלקי הבית ולא הייתה כל דלת.

נעמי סמילנסקי

מישר, 2008

בחדר הגרפיקה שבקומה השלישית בבניין הישן של “בצלאל החדש” ישבנו חבורה קטנה של תלמידים ליד כני הציור ועבדנו. לכאורה זו הייתה כיתת לימוד לכל דבר, אבל למעשה לא היה בה דבר דומה לכיתת לימוד. התלמידים היו אמנים צעירים בראשית דרכם, להוטים להצליח וחדורים רוח תחרות, בוערים, נלהבים מיוחמים ומתלבטים. היינו יוצאי דופן בתוך האווירה הסגפנית של ירושלים שנת 1939.

הרעשני מכל החבורה היה עודד, יליד ירושלים, בחור מוכשר לכל דבר, הוא צייר, הוא פיסל, הוא ניגן, הוא גם כתב סיפורים ומעל לכל אהב להקניט את כל מי שלא ידע לענות לו והיה עושה את זה ברוע לב מחליא. והייתה חנה, תושבת תלפיות, ארוכת אברים ויפת מראה שידעה להתנועע בחן ובהידור, מוכשרת מאד, מצויה אצל כל דבר ומתמצאת בכל דבר שבחיים ובעולם. את חנה אפשר היה לשאול לעצה, אפשר היה לשוחח אתה שיחת חולין ואפשר היה לקרוא אתה שירים וללכת ביחד לראות את השקיעה בסנהדריה. לבי נהה אחריה באהבה ובהערצה. וגם הייתה שרה, תמיד נבוכה ומלאת טרוניות, תמיד חיפשה לשתף אותנו, חבורה אגואיסטית שכמונו, בבעיותיה, עד שהייתה לטורח על כולם ומושא ללעגו המרושע של עודד שהיא דווקא חיפשה מהלכים אל ליבו.

והיה ליאון, בחור כבד גוף מגמגם וקצת מפגר, שמכחולו נענה לו בקלות כאילו נשלטה ידו על ידי כוח נעלם. הוא היה היחיד שלא ספג מידי המורים את תוכחתם, כשהיו נכנסים מפעם לפעם לראות מה העלינו במאמצינו. המורה לציור והמורה לרישום כשהיו נכנסים לכיתה, היו כאילו ירדו אלינו מבית המשפט העליון לעורר בנו חלחלה. ולאחר שהיו מודיעים לנו בקול גדול שכל מה שציירנו ביומים האחרונים אינו שווה כלום, שכן כך לא מציירים, והרישום – איזה בושה! ואז בטכס גדול היו לוקחים מכחול ובוחשים בציורים עד שהפכו אותם לעיסת מדמנה שאי אפשר להכיר בה ולא כלום. ולבסוף, שבעי רצון ממה שעיניהם רואות, צעדו שלושה צעדים אחורנית והכריזו בחגיגיות: " נה־נו, עכשיו אפשר להתחיל!"

ואילו ליאון יצא ממשפט אלוהי זה תמיד בשלום, לא נגעו בבד שלו ורק החמיאו וקילסו. ציוריו היו עשויים בשטחים נקיים ובצבעים עזים וקווי מתאר שחורים סימנו כל שטח בכוח רב. איש מאתנו לא יכול היה להיות ליאון.

והייתה רחל, שהצליחה לנוס על נפשה מ“מאה־שערים” לפני שמשפחתה השיאה אותה לאיזה אברך. הייתה חרישית ומבוישת ולא השתייכה אלינו, אבירי האמנות ושוחרי הקידמה.

ובין כל אלה היה מני. הוא דיבר גרמנית וגר ברחביה. הוא היה גבוה וזקוף, הייתה לו בלורית שחורה על ראשו היפה, עיניים אפלות ופה מלא וחושני, והוא, שלא כמו כל הבחורים האחרים, לבש מכנסים ארוכים שהקסימו אותי.

מני צייר בעפרון מחודד פרוות, כמו אלברכט דירר, וקפלי בדים כמו שציירו בתקופת הרנסנס. מעולם לא היה לו ציור שמן שהפך למדמנה בידיהם של המורים, ואנחנו לא חדלנו מהשתאות על הסבלנות ועל העין המדייקת שלו, ועל הפרוות ועל הצפרים המנוצות להפליא שהותיר על דפי הנייר.

אהבתי לדבר איתו גרמנית, ריח של קולטור עלה ממנו. געגועיה של אמי אל העולם ההוא האבוד עלו משפתו הגרמנית ומציורי הפרוות שצייר בעפרון מחודד ומן המכנסים הארוכים שלבש, אירופה נכספת שלא תשוב עוד לעולם עלתה מנוכחותו היפהפיה.

בימים הרעים ההם היה כל הנוער, כולנו, מגויסים ל“הגנה”, וכל מי שלא נשא נשק או היה לוחם בפועל היה נקרא לתפקידי שרות, העברת ציוד ותחמושת מ“סליק” אחד למשנהו וכיוצא בזה תפקידים.

וערב אחד נקראתי להעביר מטען תחמושת מבית הכרם לקריית משה, וביקשתי ממני שיתלווה אלי. מני לא היה מבאי ביתי, אלה שהיו מתאספים על משטח הבטון שלפני דירת המרתף שלנו. היו ילידי הארץ דוברי עברית בלבד שהיו יושבים על הספסל מתחת לעץ התאנה ומתפוצצים מצחוק כמעט מכל אימרה שנשמעה, מכל אזכור של מורה ומכל פסוק מאחד הספרים. כמעט כל דבר היה גורם להם לצחוק מטלטל. כולם היו סטודנטים לספרות, לתנ"ך או למדעי הטבע, זרוקים בלבושם וחדורים ציונות, אוהבי אדמה ושוחרי בוטניקה.

בזכותו של שמואל היו מקשיבים למוסיקה. שמואל ידע מאות שירים עבריים בעל פה, החל מביאליק ולנסקי וכלה באלתרמן, שיכול היה לצטט אותם לתמהון כולנו. שמואל אהב מוסיקה והיה לו פטיפון והיו לו תקליטים והוא היה מביא אותם אל משטח הבטון, טורח סביבם וגם מביא אתו ידע על כל יצירה שהביא להשמיע, הכל על טהרת בטהובן וברהמס. הוא כבש את כולנו בהתלהבותו והיינו מקשיבים בדומיה ובתשומת לב.

אמרתי לשמואל שיחכה לי, שלא יתחיל לנגן עד שאשוב, ויצאתי לפגוש את מני.

מני חיכה לי על יד הפנס של הסמינר. חבילת התחמושת הייתה חבויה כבר מתחת לשמלתי, והתחלנו לצעוד לכיוון קריית משה. הוא היה כל כך יפה במכנסיו הארוכים ובבלורית השיער השחורה.

בית הכרם הייתה שכונה קטנטנה, ובתיה מעטים ונמוכים. הבתים היו בנויים אבן וגגותיהם אדומים וגינות הקיפו את הבתים ולהן גדרות נמוכות מאבנים לא מסותתות, גדרות של פלחים בהרי ירושלים – לא נשמע אלא רחש הקזוארינות בלבד. השמים היו יריעה ענקית, מאופק עד אופק, יריעה שחורה רקומה באין ספור נצנוצי זהב, שהיו התאורה האחת והיחידה ביקום.

מפחד הניידות הבריטיות עזבנו את הכביש והתחלנו ללכת בין הסלעים. צעדנו בשקט כדי לא לעורר תשומת לב, וכשהיה קשה לדלג על סלע, לקח מני את ידי כדי לתמוך בי ואני נרעדתי. הוא היה כל כך גבוה ויפה, ולבוש במכנסים ארוכים. הלכנו לאט בין הסלעים. היה חושך מותז כוכבים ודממה מלאה.

פתאום הגיח בכביש כלי רכב עם זרקורים שחיפשו אחרי מבריחי נשק כמונו. רבצנו ביו שני סלעים חבוקים ומצמצמים את עצמנו ככל האפשר, והתחזינו לזוג מתגפף, כי השמועה אמרה שהבריטים אינם נוגעים בזוגות מתגפפים. לא דיברנו מילה. עד שהחושך והשקט חזרו. ואז לקח מני את ראשי בין כפותיו והתחיל לנשק את פני, את עיני ואת פי ולחפש בידיו אחר גופי.

התעשתתי ואמרתי לו – בוא נלך.

הבאנו את החבילה למטרתה וחזרנו בדרך הכביש לבית הכרם.

אני הלכתי הביתה ומני נסע לדרכו.

שמואל עוד ישב על המשטח שלפני הבית וחיכה לי. הוא הביא את הפטיפון ותקליטים של הסימפוניה השביעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני, הוא ישב על השרפרף הקלוע והביט נכחו אל הסדק בדלת שאור קלוש עלה מתוכו. בין כה וכה הגיעו גם יעקב ומאירה ויחיעם, ולשמואל היה עכשיו קהל מספיק כדי להקדים ולהסביר את הסימפוניה וכך אמר: הביצוע הראשון של היצירה ב־8 בדצמבר 1813 התקבל על ידי הקהל הוינאי בהתלהבות ששום יצירה קודמת של בטהובן לא זכתה לה. וגם הביקורת יצאה מן הכלים. העיתון המוסיקלי החשוב מכולם כתב שזו היצירה הקליטה מכל יצירותיו של בטהובן, וכשחזרו וניגנו את הסימפוניה באותה עונה עוד שלש פעמים דרש הקהל לנגן את האלגרו כהדרן. זו סימפוניה מלאת צהלה, הלל לריקוד, לחדווה ולאדם. גם אם מישהו חיפש בה קשר אל התקופה – אמר שמואל אבל הצלילים התחילו להבקיע את הלילה, וכל יושבי הספסל שמתחת לתאנה ניסו לקלוט ולהתרגש.

דפי יומן, נעמי וולמן

א' בטבת תרצ"ח רחובות

מירושלים שידרו את הסימפוניה השביעית של בטהובן בניצוחו של טוסקניני.

דווקא באותו ערב החליטה אמו של יזהר לסרוג באותו חדר שישנתי בו. חדר זה מרוחק מחדר השינה שבו ישן ישראל וישנים ההורים. דלת רחבה מחברת את החדר “שלי” עם חדר קטן שהיה פעם מרפסת פתוחה, ובו ישן יזהר. כשהכל ישנים אנחנו מתגנבים זו אל זה להיות קצת לבד ופרושים מן העולם כולו.

הלילה החליטה כנראה אמו של יזהר לאחר לשבת. אני שכבתי כבר וקראתי, וגם יזהר שכב בחדר בסמוך וכיבה את האור. אבל אמו עדין יושבת וסורגת. היא רצתה לגמור את הכתף דווקא היום. בכל שורה הורידה עניבה אחת ונותרו לה עניבות רבות לסרוג עד שתגמור. רוחי קצרה והתחלתי להאיץ בה בזהירות. אמרתי לה שהכתף תהיה ארוכה מדי אם תוריד רק עניבה אחת בכל פעם, ויעצתי להוריד שתי עניבות בבת אחת. היא שמעה בקולי אבל אז יצא קו הצוואר עקום פתאם. כשראתה כך לא מצא הסוודר חן בעיניה והחליטה להתיר אותו כליל.

שמעתי את יזהר מתהפך על משכבו וידעתי שהוא לא ישן, כמוני, ומחכה לאמו שתלך. אבל היא כלל לא רצתה ללכת.

פתאום כבה האור בבית. נבהלת קמה ממקומה ואמרה ששמעה אנשים מתהלכים בבית. ניסתה להדליק את החשמל בחדרים אחרים אולם בבית כולו לא היה אור. כיוון שהייתה בטוחה ששמעה צעדים, הדליקה נר והתחילה סובבת בבית לחפש את הצועד. כיוון שידעה שישראל יאחר לשוב, ומאין אור בבית חששה שייתקל בכסאות, ושמה את כולם כל אחד במקומו, סגרה את הדלתות (קודם כל את זו שביני ובין יזהר). בינתים חזר הרחש בבית ושוב הלכה לחפש בחדרים. אבל שוב לא חזרה לסרוג והלכה לישון.

יזהר " התעורר" פתאום ובא נסוך שינה, ניסה להדליק את האור והנה חזר האור.

וכשהבית נדם התגנב אלי יזהר וסיפר איך ביים את כל המחזה, איך ניתק את הפקקים וכיבה את האור, ואיך נתקל בכל הכסאות, וכשחזר למיטתו מצאה אותו אמו שוכב על השמיכה מכווץ ועקום והתחילה נוזפת בו.

יזהר ידע שישראל יבין.

אני שמחתי כל כך, איזה מעשה רומנטי, לא חשבתי שיזהר יעשה מעשה כזה.

כדרכה של אישה טובה שממלאה אחרי מה שנתבע ממנה, נשארתי בבית עם הילדים ועם החמות, בעוד שבעלי נסע לבית הבראה בשויצריה כדי להחלים מעקת נפשו ומרוחו הרעה.

ומיד, כשהתחילו להגיע המכתבים התכופים, שריח של התנצלות נדף מהם, ידעתי שאת רוחו הנכאה הצהילה אישה, והוא מסוחרר ואובד דרך.

כשחזר לא היו לו פניו עוד. בעינים מצועפות ותועות התהלך בבית, מנותק מכולנו, מצפה למכתבים שהיו מגיעים בידי שליחים, וכשהיה מקבל אותם היה רץ לבית השימוש ונועל את עצמו שם לשעה ארוכה.

הבית הלך והתפורר ונפשי התעטפה עלי. ולי היה נדמה שבניתי את היפה בבתים. ועתה פג היופי, והנגע של עקת הנפש פשה בנו, ונותרנו קרועים וחסרי בית.

ואז, כשלא יכולתי עוד לשאת את האווירה ההזויה שהשתלטה מסביבי, קניתי לי כרטיס טיסה ליוון ונסעתי לבדי. לא ידעתי מה צפוי לי בנסיעה הזו, לא הייתי בטוחה שיש בנסיעה כדי לרפא מכאובים, גם לא ידעתי אם אין זו סוף הדרך, ואם אשוב אי פעם למקום שממנו יצאתי.

בבוקר ליוו אותי כולם לשדה התעופה, ופניו של בעלי היו כפניו של הולך אחרי הארון בלוויה.

לאחר שהמטוס המריא הצמדתי את פניי לחלון ועד מהרה נעלם החוף, ומתחתינו נפרש הים רוטט בצבעי הכחול כולם, קובלט כהה וקובלט בהיר ואולטרמארין נעים, מתערבבים זה בזה ונפרדים, וריבוא רבבות ניצנוצים, כמו חרוזים לבנים, פזורים על יריעת המשי הרוטטת עד שבקצה האופק נעלם הכול בערפל ונמהל באד חלבי. ועד שעיני צמודות בהתפעמות אל יפי הים וכבר התחילו להופיע האיים, כתמים חומים אפורים, גבעות חשופות סלעיות, מכותרים בצרוליאום שקוף שנע אל חופיהם המשוננים ונסוג מהם ומתערבב בכחול האחר. ועל כל המרחב הענק הזה שטו פה ושם סירות לבנות קטנות אבודות ובודדות, ומעוררות רחמים.

הטיסה ליוון קצרה והמטוס נחת בשדה תעופה קטן ועני. גשם מלוכלך זירזף על בניני מכס שלא היו אלא צריפים עלובים, ופקיד אחד החתים את הדרכונים ויעץ לנסוע העירה באוטובוס השייך לשדה התעופה.

האוטובוס לא היה מלא. ואף כי איש מן הנוסעים לא התכוון אל מלון אל־גרקו, הבטיח הנהג להביא אותי לשם.

נסענו בדרך משובשת, שכמעט ולא הייתה סלולה, בין בתים נמוכים מוקפים גינות ירק, עד לפרוורי אתונה. הים נעלם וזרזיף הגשם פסק. שכונות הלכו והצטופפו. מעבר לחלונות המהבילים של האוטובוס נראו בניינים ים־תיכוניים, לבנים ומקולפי טיח, ומרפסות שהתהדרו באדניות מגדלות גרניום. כאילו נוסעים בפרוורי נתניה או חיפה, כאילו לא היה כאן ניכר כל עיקר.

מרכז העיר מפגין פנים אחרות. עוברים על פני הפארק הלאומי ברח' וסיליאוס קונסטנטינו, ליד שרידי מקדש זאוס האולימפי ושער אדרינוס ומיד נכנסים אל האזור המכובד. כאן הפרלמנט ושומריו בלבוש המצחיק, בחצאיות הלבנות והמצנפות האדומות עם הגדילים, הרחובות רחבים ובניני האבן הגדולים (מזכירים את הסגנון הניאו קלאסי של אירופה במאה התשע עשרה.) עברנו את כיכר סינטגמה על מסבאותיה ובתי הקפה, וכבר החלה לעלות הרגשת הניכר שנכספתי אליה כל כך.

האוטובוס נכנס לרח' אטינס הגדול ועצר אצל מלון אל גרקו שאולי היה מפואר אי פעם, אלא שעכשיו ירד מגדולתו ומראהו היה מדולדל וחסר חן.

בחדר הקבלה המרווח היו מפוזרים שולחנות קטנים וכורסאות עור מרופטות, שקשה לקום מתוכן לאחר ששוקעים בהן, בארונות התצוגה המוצבים בין החלונות הנמוכים מוצגים פסלי גבס קטנים, העתקים של פסלי יוון המפורסמים ובאר חסר חן ממלא פינה שלמה בחדר.

הפקיד שאצל הדלפק נתן לי את המפתח לחדרי וגם מברק מן הבית. לא רוצה את המברק הזה, לא יכולה לשאת זיוף.

החדר בקומה החמישית היה קטן ולא מלבב. כל הריהוט לא כלל אלא מיטה וכורסא, שולחן טואלט קטן חסר ראי ושרפרף לפניו, מתקן להנחת מזוודות וכיור. כשהיסטתי את הוילון הפרחוני מעל לחלון הבודד, התגלתה חצר פנימית מוקפת קירות עכורים וטורי חלונות, מהם תריסיהם מוגפים ומהם שאור דולק בהם. רצפת החצר הייתה עמוסה בכיסאות שבורים וארגזי קרטון קרועים ובלוני גאז, וכשפתחתי את החלון פרץ ריח אשפה ותבשילים לחדר וסגרתי אותו מייד.

חזרתי אל דלפק הקבלה, חסרת סבלנות ומתוחה. הפקדתי את המפתח, לקחתי את מפת אתונה ויצאתי. התכוונתי ללכת אל המוזיאון הלאומי. בחרתי איפוא ברחוב אטינס ההומה ומשם לכיכר אומוניה הסואנת ועצרתי כדי לעיין במפה. המזרקות לא עבדו. כל האנשים שעברו על פניי דיברו יוונית. כשהתחלתי ללכת לא ידעתי אם אני הולכת בכוון הנכון והרגשתי זרה ונוכרית. לא הצלחתי לקרוא את השלטים ואת שמות הרחובות, וגם ידעתי שאין טעם לפנות אל העוברים ושבים שכן לא יבינו את לשוני הזרה, כי אפילו את המונח מוזיאון הם מבטאים אחרת ואת דרכי לבטא את המונח אינם מבינים.

הקפתי את הכיכר ובחרתי ברחוב בטריטיס ספטמבריו שכוונו, כך שיערתי, כמעט נכון. רחוב מסחרי עם מדרכות רחבות ומחופות במעין סטיו שעמודיו פונים אל הרחוב ותקרתו היא רצפת הקומה הראשונה של הבתים הכבדים וחסרי החן. רוכלים עמדו בכל הצטלבות ומכרו מיני פיצוחים ופירות יבשים.

בכל קומות הבתים, חשבתי, גרים יוונים, שרוכשים בבוקר לחמניות ועיתון ביוונית, כותבים מכתבים ביוונית, אוהבים ושונאים ביוונית, קונים ומוכרים ביוונית, נולדים ומתים ביוונית. וייתכן שעל דעתו של איש מהם כלל לא עלה, ואילו פעם אחת בחיים, לבקר במוזיאון זה שאני הולכת אליו עכשיו כדי להשכיח מלבי את עקת הנפש ולחפש מרפא.

לפניי, על המדרכה הרחבה השתרך זוג זקנים. הם שוחחו בנחת זו עם זה. לרגלי הזקן היו סנדלי בית מכורסמות עקבים, לראשו חבש כיפה רקומה, הוא לבש מעיל אפור ארוך ורחב ממידתו שנראה כתרומה ממוסד צדקה. זרועו השמאלית הייתה שלובה בזרוע אשתו וידו הימנית גיששה במקל את הדרך שלפניו. אשתו שהלכה לצידו ותמכה בו לבשה שמלה ארוכה ושחורה ועליה מעיל קצר וצעיף ומטפחת צבעונית, ובידה הפנויה נשאה סל נצרים עם מצרכים כלשהם. גם רגליה דשדשו בנעלי בית גדולות ממידתה.

הקשבתי לקולותיהם הרכים ואל הנימה המפויסת של שיחתם. הם דיברו במין ניחותא של צוותא, במין שותפות, במורגלות, בצמידות ביחדיו שהחליק כבר את כל הזיזים, את כל הבליטות וכל העוקצים. תמו ההתגוששויות, הקנאות, השנאה הלוהטת, הזעם המכלה, העברה הפרועה והתאווה המשולחת. אלו שנים רבות נשחקו זו בזה כאבני רחיים, טוחנות קיץ וחורף, וחורף וקיץ.

מרצון ואולי בעל כרחם נשאו במשותף בעול, גררו יחד את חייהם, ובבשרם הם נושאים כעת את זיכרונות כל הזמנים. וכך הם הולכים להם ביחד ברחוב השלישי בספטמבר באתונה, שלובים זו בזה, לא יכולים זו בלא זה, דבוקים זו אל זה בריפוטם העלוב, מסלידים ומעוררים קינאה.

ואולי גם הוא, הזקן העלוב הזה, היה מקבל פעם מכתבים מאהובה עלומה, מכתבים שהיו מגיעים בסתר בידי שליחים, וכשקיבל אותם, והוא נסער, היה רץ אל בית השימוש ונועל את הדלת כדי להתייחד עם מכתבי אהובתו? אולי.

ברח' מרני פניתי ימינה, עברתי ליד הגדר של בית הספר לאמנות שלארכה ישבו כל מיני ארחי פרחי מכל העולם, כל אחד פרס מפית צבעונית על הרצפה שלפניו והציע למכירה סידקית ותכשיטים זולים. פסחתי עליהם ופניתי בשביל שבין העצים אל מדרגות הכניסה של המוזיאון הלאומי.

עונת התיירות תמה. אולם הכניסה היה כמעט ריק. הכרתי את המוזיאון מביקורים קודמים ועל כן בחרתי באולם הפרה־הלני, כדי לשוב ולהסתכל בפסלים בני ארבעת אלפי השנים, אלה הדומים לפסלים הפיניקיים והמיקניים, פסלי חרס של נגנים בחליל כפול, פסלי מנגנים בקתרוס, מתומצתים כל כך. האמנים שעשו את הפסלים האלה היו תמימים ואנשי אמת. וגם את הפרצופים השטוחים שרק אף גדול בולט להם בתוך מה שאמור להיות הפנים – תמימי דרך היו האמנים ההם. מכמירי לב.

שבויה במראות האלה התחלתי להפשיר בתוכי והכאבים שהבאתי מן הבית היו רחוקים ופחות חשובים.

ואז פניתי אל ארון זכוכית שבו מוצגים ממצאי מיקנה. מסכות מזהב מקומט, כמעט שטוחות לגמרי כשהאוזניים נתונות על מישור אחד עם הלחיים והפרצוף, מסכות שנמצאו במערה ושאולי היו מולבשות על ראשיהם של הגיבורים שהיו קבורים שם. הגדולה שבהם מיוחסת לאגממנון, הוא “אגממנון הקשוח והנרגן, אגממנון בן אטרס הגיבור הרודה ברבים, הקוצף מאד ולבו נמלא עברה שחורה: עיניו תלהטנה נוראות ובינותן דמות אש מתלקחת.” ( האיליאדה, תרגום צ’רניחובסקי, ספר גדול מימדים בכריכה אדומה בלתי נשכח מימי הגימנסיה). הנה המסכה והנה מחרוזות הזכוכית, וכתרים דקיקים עם עיטורים גיאומטריים, ועל המסכות חקוקים דברים שלא ידעתי את פשרם.

זה כל מה שנותר מאותם הגיבורים, אלה גיבורי יוון שכבר אלפי שנים תהילתם מלאה עולם. המוות מחק את האיש, את בשרו המפואר ואת השלד החזק מכל חזק, וכול מה שנותר מוצג כאן במוזיאון. אלה הם בני האלמות שתהילת עולם על ראשם, ומה יודע המת על תהילתו? מה נותר מאותם גיבורים? המסכות במוזיאון אתונה ותהילתם המושרת בפי הומרוס. עמדתי אצל המסכות האלה תוהה על גורלם של גיבורים. ואלה שאינם גיבורים כששעתם מגיעה, וחייהם נפסקים, האם הם מוצאים מנוחה, באשר יניחום?

עזבתי את מסכות הזהב והלכתי לי אל פסל הברונזה של פוסיידון או זאוס זורק כידון. פסל הברונזה הזה הוא משאת נפשי מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, תחילה בצילומים ואחר כך בביקורי הקודמים במוזיאון. ארבע מאות שנה לפני הספירה פיסל אותו קלמיס מאגינה. שם במקדש הוא עמד מורם על כן גבוה ושעה לתפילות מעריציו שהיו באים אליו בתהלוכות ומביאים לו מנחות.

אבל יום אחד גברו עליו האלים יריביו, וברעידת אדמה נהרס המקדש, והפסל הנפלא הזה נפל לים ומאות שנים היה מוטל על קרקעיתו. עדין לא מצאתי אותו כאן ואליו אליו נפשי חותרת.

כשהקטלוג בידי מצאתי את דרכי בין החדרים השונים, שדווקא עכשיו היו נתונים בשיפוצים, וכל העלמים, הקוריו היפהפיים, היו מכוסים ביריעות של פלסטיק מפני המשפצים.

ואז סוף סוף ראיתי אותו בעד אחד הפתחים. הענק הנפלא עמד באמצע החדר הגדול, על כן מורם והביט בכיוון ידו השמאלית. מראהו כמרחף, כף רגלו השמאלית דורכת כולה ואילו הבהונות מורמות כלשהו בחן ובלא מאמץ והרגל הימנית דורכת על הבהונות בעוד שהעקב מורם, ושתי הרגלים עומדות על קו אחד שלא כדרך הטבע, והגוף בכל זאת אינו נוטה אחורנית כדרכם של זורקי כידון, כולו שלוה, אדיר בעצמתו ועם זאת מרחף בקלילות. איום ונהדר הוא עומד בשווי משקל מחלט, ואת זרועותיו הוא נושא במקביל לרגלים קלות ואדירות כוח, יד ימין מתכוננת לזרוק את הקילשון ויד שמאל מורה את הכיוון, ועצמות הבריח החזקות מתעגלות כלפי הכתפיים לשאת את הזרועות, ובית השחי העמוק עושה חשק להכניס בו את הראש ואת האף ולהריח את ריח זיעת האל. ראשו היפהפה עטור צמה ותלתלים מקשטים את מצחו, ותלתלים יפהפיים מסתלסלים מעל זכרותו הלא נימולה, וקו יורד מגיד הצואר אל החזה החסון ואל שיפולי הבטן והוא יפה מכל גבר בעולם. הוא אל. הרחק גבוה מעל כל גבר בשר ודם.

הקפתי את הפסל פעם ועוד והלכה וגאתה בי התרגשות של התאהבות ראשונה. נעצתי את מבטי בפניו היפים שרחמים רבים נסוכים עליהם, כרחמים שרק בני האלמות מעניקים לפעמים לנו בני התמותה העלובים.

ישבתי על הרצפה נשענת אל הקיר והבטתי אל תוך עיניו הרחומות של האל, עיניים חסרות אישונים וחלולות שלעומקן אין קץ. הוא שותק ואני שותקת אחוזת התרגשות ומכווצת ומחכה.

אולי יראה למצוקתי וייתן לי אות? אולי.

איך את יכולה להתאהב בפסל?

יכולה, יותר מאשר בכל בשר ודם שהוא.

פעמון המוזיאון פרץ בפראות אל תוך הזיותיי והשומרים החלו להעיז את המבקרים.

הדמדומים ריככו את מראה העיר. עכשיו הייתה שונה וזרה. רוחות השמים התבלבלו עלי ולא זכרתי לאן לפנות. החלטתי ללכת לאשר ישאוני רגלי, וקיוויתי שלבסוף אגיע אל כיכר אומוניה ואל מלון אל־גרקו.

הייתי זרה מאד ולבד מאד. הרגשתי נטושה ועזובה. פעמים רבות כל כך בחיי הייתי נטושה, לבדי מאין עוזר או מושיע, ופעמים רבות כל כך, בוכיה ואומללה, לבשתי לבסוף עוז ופילסתי לי דרך. אלא שכאן ברחוב האתונאי, לאחר שישבתי לרגלי האל, גדלה בדידותי עד חנק, לא הייתה לי נפש לומר לה דבר וחשבתי שאדם שאין לו נפש לדבר אליה, עדיף לו שלא יהיה משיהיה. הרחובות הלכו והתרוקנו ואני שרכתי את רגלי, עייפה מאד ומדוכדכת, תועה בתוך הריקנות העירונית שעה ארוכה עד יאוש.

ועד שהגעתי לבסוף למלון אל גרקו. שקעתי בתוך אחת הכורסאות המרופטות והזמנתי כוסית אוזו שהמלצר הביא עם מיני פיצוחים, וביקשתי עוד כוס אחת עד שהרגשתי שתנומה נופלת עלי ועליתי אל חדרי וצנחתי על המיטה עד הבוקר.

למחרת בבוקר אחרי ארוחה קלה, הזמנתי נסיעה באוטובוס תיירים לכף סוניון.

האוטובוס היה מלא בתיירים שבאו מבתי מלון שונים ודיברו את כל השפות שבעולם.

יצאנו את אתונה ועד מהרה הגענו לשפת הים. ישבתי על יד חלון והצמדתי את פניי אל הזכוכית, אבל בחוץ ירק גשם והזכוכית התכסתה באד וקשה היה לראות משהו. נאמר לנו שאנחנו נוסעים על החוף היפה מכול חופי יוון, אבל אני לא ראיתי ולא כלום.

אבל אז זרחה השמש פתאום וראיתי שני אנשים חורשים במחרשת עץ רתומה לפרד עלוב, בקווים ישרים עם המורד. הם נראים כאילו יצאו מתוך התמונה של ברויגל “מפלת איקרוס”. איקרוס נופל לים צרוב כנפיים, אבל לחורשים עם המראה המטומטם כלל לא אכפת; מיטב מאוויי האדם טובעים בים, והעולם אדיש ולא אכפת לו.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לסוניון ויצאנו מן האוטובוס. נשבה רוח חזקה, ושוב ירד גשם והמטריות שהפכו לעפיפונים עפו להן אל מעבר לצוק.

רוב הנוסעים נשארו בבית הקפה, אבל אני הלכתי לי עטופה במעיל גשם אל בין חורבות המקדש, וניסיתי לתאר לעצמי את תהלוכות החג של היוונים לפני שלושת אלפי שנים. זוגות ושלשות הם הלכו עטורי זרים ומחללים בחלילים דו קנים והנערות בלבן חגיגי וכולם מקריבים קורבנות לאל הים ושרים ומחוללים כאן על במת הצוק. עמדתי שם שעה ארוכה והתבוננתי בכל הגראפיטי שעל העמודים העתיקים ועל החקיקה השחצנית של ביירון שהנציח את שמו על אחד העמודים, ובינתיים פסק הגשם והרוח הבריחה את העננים, השמים חזרו להיות כחולים אבל הרוח לא שככה והיה קר מאד.

הלכתי אל הקצה והבטתי למטה אל רגלי הצוק. כששים מטר מתחתי לחכו גלים נרגזים את האבן ונסוגו אל תוך הים החמרמר. עד קצה האופק היה רק ים, אפור וכחול ומוכתם בצלליות העננים. הרוח הלכה והתחזקה והיה קשה לעמוד.

אני רוצה לעוף עם הרוח כמו המטריות ההפוכות, הרחק הרחק מכל מקום, ובלי יכולת לחזור. פשוט להימוג לרגלי הצוק של סוניון. אולי תמצא לי שם המנוחה שאבדה לי, הדופק יחדל מהרעיש את הרקות והלב לא יפעם עוד בחזה, ואני לא אהיה עוד ולא עוד יתגעש לי בתוך הבטן נאום שאין לו נקודה או פסיק והוא כייללת כלב קשור למלונה לא לו.

רק אני בגופי אעלם, והעולם, אדיש לקיומי, ייסוב לו ייסוב במסלולו שקבעו לו האלים. שלוות עולם במוות, שלוות עולם.

צריך רק לעשות צעד אחד או להחליק על אחת האבנים הרטובות. ודאי לא אדם אחד מצא את מותו כאן לרגלי הצוק של סוניון. הים נראה כועס ומכה את האבנים בחמת זעם והרוח הלכה וגברה בפראות. אני רוצה להעלם עם הרוח כאן בסוניון, למות כאן יפה יותר מאשר להזדקן ולמות מותש במיטה, כשכל אלה שהכאיבו לך כל הימים עומדים מסביב ומיבבים, איש איש וסיבתו ליבב.

רק צעד קטן, לפתוח את המעיל ולתת לרוח לשאת אותך אל תוך הים. רק להחליק על אחת האבנים הרטובות.

המטיילים כולם ברחו לבית הקפה. לפעמים נהדף גוש אבן ונופל בקול רעש לים שלמטה.

השמש עומדת לשקוע והים נעשה שחור.

רק עוד צעד אחד.

רגע ארוך.

צעדים?

טפף יחף על ריצפת האבן.

אישה זקנה עמדה לא רחוק ממני והסתכלה עלי. היא קטפה רקפות. התביישתי מפניה הפניתי לה את הגב. השמש כבר שקעה. האישה ישבה על סלע, כלל לא רצתה ללכת, והיא הביטה בי, כל הזמן שמרה את צעדי.

ואז הרגשתי פתאום ביד אוחזת בי, ומדריך הטיול עמד על ידי וצעק כמה מלים נרגזות ביוונית וזועם הורה לי ללכת אל בית הקפה. מובסת ומבויישת הלכתי בעקבותיו והסתרתי את פני הבוכיות.

כל התיירים בבית הקפה שולחים גלויות הביתה. אבל לי אין כוח לכתוב. הלא מייד מבשיל לו בפי הנאום והדברים רוצים להאמר עד תום וגם אין כוח לומר אותם. ושוב עלה החשק למצוא מפלט לרגלי הצוק בסוניון. עמדתי על במת ההר מודעת לכך שלא עמד בי הכוח להחליק אל הסלעים שלמטה, ששים מטר מתחתי, לא עמד בי הכוח, לא עמד.

כמו כל המטיילים קניתי גלויה ושרכתי דרכי אחריהם אל האוטובוס.

את הדממה המנומנמת באוטובוס הפסיק פתאום קולו של המדריך, שהחליט להנחיל לקהלו מעט תרבות: אנחנו עוברים – אמר בפסקנות של מומחה – בצומת המובילה ללוריאון, עיר עתיקה מאד. העיר נחשבת לעיר חוף – זה החוף שלארכו אנחנו נוסעים, הנקרא כידוע חוף אפולון החותם את המפרץ הסארוני (בכל הדרך רואים מפרצונים קטנים וסירות עוגנות בהם. הקייטנים כבר עזבו כנראה ואין רוחצים בים, וביום הסגרירי הזה לוחכים גלים מקציפים את החוף, והים עד למרחקיו הנמוגים בטשטוש חלבי צבוע אפור מרובב בכרבולות לבנות). לוריאון, – המשיך המדריך – הייתה מרכז מרבצי הכסף והעופרת של מדינת אתונה במאה החמישית לפני הספירה. המכרות היו קניין המדינה והיא החכירה אותן לאנשים פרטיים לתקופות קצובות. במכרות עבדו עבדים, עשרת אלפים אנשים בכל יום, אנשים שנלכדו בקרב, או ניצודו בפשיטות פירטיות והם, שלא כמו העבדים ביוון כולה שחייהם היו סבירים, אנשים אלה היו נתונים בתנאים נוראים, בניוון נפשי וגופני, נלחצים על ידי נוגשיהם ומדוכאים עד עפר.

עיקר פרסומם של המכרות – אמר המדריך – הגיע להן בתקופתו של תמיסתוקלס, שהציע, בחזותו את המלחמות הצפויות עם פרס, להשתמש בתפוקת המכרות לצורך בניית צי אדיר לאתונה. היה ויכוח גדול, הלא הוא כתוב על ספרי דברי הימים – שבו ניצח תמיסתוקלס – המשיך המדריך – הוא בנה צי עצום לאתונה והכריע את הפרסים בקרב סלאמיס הידוע.

במכרות של לורויאון – חזר המדריך וסיפר – נמצאו תמיד עבדים מתסיסים ומתמרדים, מתקוממים ובורחים. כשוך המלחמות נגד פרס פרצה המלחמה בין ספרטה ואתונה, ורבים מן העבדים שבמכרות ערקו והצטרפו אל מחנה הספרטאים.

סיפור מרגש, לבי נטה כמובן אל העבדים וביחוד אל המתמרדים והמתקוממים. מי יתנני עבד במכרות לוריאון, להימצא בתוך קהל העבדים ולהשתייך אל חבורתם. שם המצוקה אמיתית, קיומית, ארצית, מצוקה של רעב וקור, עייפות וחולי, חיים ומות, והמצוקה ממלאה את כל היישות ואת היום ואת הלילה ואין מקום למכאובי נפש פרטיים כי המצוקה משותפת לכולם, וצריך לחשוב עם כולם ובשבילם, לבקש פתרונות, לתחבל, לדמיין, בעוז, באומץ, לגייס את כל הכוחות ולהתקומם עם הנועזים, החזקים, האיתנים הגאים, אלה שיודעים לשנוא ולאהוב ולנקום בכוח, ולנתץ את הכבלים ולברוח, לבקש נתיב, לקום על השומרים, ולעשות היסטוריה בעצמה ובחזון, בסבל ואושר, כאב וחדווה.

מי היו אותם המורדים ואיפה נחקק שמם לזיכרון עולם? מי יתנני מנהיגת המורדים, הייתי מנהיגה אותם אל ניצחון, ולא היה נשאר לי זמן או חשק להתעסק בשקרים קטנים של גבר שאיבד את עשתונותיו ושוב איננו יודע לדבר אמת.

אבל בתוך האוטובוס המנומנם הזה כל זה לא שייך. מכאן מובילה הדרך בחזרה למלון אל־גרקו שבאתונה, ושם אולי מחכה לי ואולי לא מחכה לי מכתב מן הבית. בתום הטיול ישוב כל אחד מנוסעי האוטובוס לביתו למצוא בו מה שהניח שם, מקום שאין כוח לחיות בו וגם כוח לעזוב אותו אין, וכל אחד לחוד מבקש לעצמו מפלט, סדק להיפלט דרכו, מי יודע לאן.

נסעתי לחו"ל כדי להיות לבד ולחשוב, לבדוק בתוך הקרביים והלב. מרחוק הכול נראה שונה, אולי מפחיד יותר, אולי אבוד, אולי חסר תקווה, פרטי עד יאוש וחד פעמי כמוני. הרבה יותר קל להשתייך לגוף מורד, עשרת אלפים עבדים במכרות לוריאון שהולכים ביחד למטרה ברורה, ואין ספקות ואין חרטה, והנס מורם, קדימה רק קדימה.

האמנם? באמת כך? האם בשעות המחסור הנוראות, בשעות ההשפלה והדיכוי של עבודת הפרך, תחת לחצם הכבד של נוגסיהם, האמנם חשבו כי שפר גורלם מגורלי? או אולי חלמו ברגע של הפוגה על בית ואישה וכירה וקדרה וילדים משחקים בחצר ושיגרה, שיגרה, ששום דבר לא ישתנה בה וכך יהיה לנצח?

מאז שיצאתי מן הבית לא כתבתי להם ולו מילה אחת. צריך לפחות לשלוח גלויה מכף סוניון, מן הצללית הגאיונה של המקדש בראש במת הצוק מעל לתהום. הים הזה נוגע גם בחופים שלנו, ואם אשליך בקבוק ופתק וודאי יגיע אליהם.

במלון כתבתי גלויה ושלחתי בלי חשק.

חסרת מנוחה ונסערת מן החוויה בסוניון חיפשתי לי דרך להתרחק מאתונה ומן המלון הזה, שלא יבואו עוד אותם המכתבים. קניתי לי איפוא סיור באוטובוס תיירים לדלפי ולאולימפיה. מועד הטיסה בחזרה הביתה עוד היה רחוק, עוד נותרו לי ימים אחדים להסתובב ביוון, אולי יקרמו בינתיים הפצעים הפתוחים עור ולא יכאב כל כך. למחרת בבוקר עזבתי את החדר העלוב במלון אל־גרקו והצטרפתי לקבוצת התיירים שנסעו לראות את יוון ההררית. חוויית סוניון עוד הסעירה את רוחי וכל מה שרציתי הוא להיות רחוקה, בורחת, נסה על נפשי.

ישבתי צמודה אל החלון וראיתי את יוון הכפרית, שדות כותנה עלובה ואיכרים חורשים במחרשות עץ עם שור וחמור, ופתאום והנה גם טרקטור קטן, ובין עצי הזית העתיקים תילי תילים של חפרפרות ובתים קטנים מקורים בגגות של פח. זו יוון של עכשיו שאין בה אלים ולא גיבורים. כל מה שהיה בעבר המפואר, הלא הוא כתוב בדברי הימים ויצוק בפסלים הנהדרים המוצבים במוזיאונים. היום נותר הנוף הנפלא ושרידים מימים עברו, שרידי מקדשים, כותרות עמודים מושלכות ושרידי מצודות, וכל סיפורי ההיסטוריה. עיני לא שבעה מהסתכל, והיה נדמה לי שהנה אני רחוקה, והולכת ומתרחקת, ואולי לא יהיה עלי לשוב הביתה לעולם.

אחרי נסיעה לא ארוכה, וטיפוס בכביש פתלתל בעליות חדות, הגענו לעיר תבס. זו תבס שהייתה בעבר הרחוק עיר מדינה גדולה וחשובה, והיום היא נראית כגיבוב של בתים בראש צוק, בין שני עמקים יפהפיים.

תבס הלא היא תבס של אדיפוס המלך, אדיפוס ואסונו והטרגדיה שלו ושל שושלתו, שהדיה הניעו אפילו את פרויד ואת תורתו המפורסמת שדורות שלמים של צעירים מתוסכלים שכבו לאורה על ספות ודיברו מנהמת ליבם אל המומחה הפרוידיאני, וגם סיפרו לו מה חוו לפני שנולדו וגם שילמו לו כסף רב.

וגם הסיפור על קריזופיוס שנאנס בתבס, אונס שפתח את “ההיתר” לאהבה ההומוסקסואלית ולאהבת נערים. וגם הרופא תיאופראסטוס ישב בתבס, הוא שכתב ספר על צמחי מרפא, ספר ששימש את האנושות חמש מאות שנה. כל זה היה בעבר וזכור במיתולוגיה, בהיסטוריה וברפואה וכתוב בכל הספרים.

האוטובוס נעצר ואנחנו ירדנו להסתכל. עדין נותרו שרידים של המבצר, ויותר מכל הפליאו אותי שני העמקים הקסומים משני עברי העיר. במורדות הנהדרים גדלו בוסתני אגוזים ועצי ערמון ודולב וארזים, ורחש מפלי המים ופכפוך הנחל היו זמר חרישי ומלבב בתוך מראה העיניים הנפלא.

ומה עושים אנשי תבס היום? היתירו לי לחיות ביניהם?

אני שונאת את הרעיון שצריך יהיה לשוב הביתה.

האוטובוס הוסיף לטפס בדרכים נפתלות ומפחידות בין הרים מגודלים ביערות אלונים וערמונים ואגוזים ועצי אורן. שלג חרישי החל לרדת.

כאילו יצאתי לחרות, פתאום אחזה אותי חדווה גדולה, ורצתי מחלון לחלון באוטובוס הריק למחצה, עד שהרגשתי שאני מעוררת תמיהה בעיני עמיתי למסע, וחזרתי למקומי והסתכלתי דרך החלון שלי.

טיפסנו בדרך אל הפרנסוס. מורדותיו כבר היו מרובבים בשלג ואילו הפסגה הייתה עטופה בעננים. כאן למעלה, לפי הסיודוס, נוצרו המוזות לאחר שזאוס שכב עם מנמוסינה תשעה לילות רצופים ובחלוף שנה נולדו תשע בנות יפהפיות וחכמות ומוכשרות, וכל אמן, צייר ופסל, וכל משורר וסופר ושחקן ורקדן זקוק לחסדיהן. אלא שעכשיו אין להן כתובת, כי ההר הוא אתר סקי ובתי מלון, ואפשר לגור במרומיו ביופי עוצר נשימה.

אני רוצה להישאר כאן.

המשכנו לדלפי, מים רבים, נחלים ומפלים משני צידי הכביש, כוורות דבורים ושיחים סגולים ושיחי דפנה בשלכת צבועים בכתום וצהוב ואדום מכסים את המורדות. צמוד, דבוק אל אחד המדרונות של הר הליקון הכחול יושב לו המנזר אוסיוס לוקס.

עצרנו על יד המנזר ונכנסנו. לבנים אדומות משובצות בתוך אבנים אפורות, אבני גיר גדולות לא מסותתות, מבנה ביזנטי, וברחבה הפנימית איקונות עתיקות.

וכמעט שלא היה עוד כוח לכל היופי הזה, עד שנזיר זקן ומאיר פנים הביא בדלי מים צלולים שטעמם נפלא והשקה אותנו.

ומדברים אתו והוא מספר למדריך את תולדות המקום ביוונית.

הלוואי שיכולתי להישאר כאן.

כבר כמעט ערב והשמש מתחילה לרדת בתוך העננים והשלג הדק והאיטי שיורד כל הזמן מתחיל להתאסף על השיחים והעצים והצוקים. הנהג הדליק את הפנסים. הגענו לדלפי.

המלון “פרנסוס” אינו דומה ל“אל־גרקו” העלוב. כבר בחדר הקבלה נראה ההבדל. השולחנות הקטנים מכוסים במפות רקומות וכלים ובהם פרחים עומדים על כל שולחן. הכסאות נוחים והכורסאות השחורות מזמינות ונעימות. בפינת החדר המרווח יש באר ועליו משקאות שונים ומוזג מצוחצח עמד לרשות האורחים.

קיבלתי את המפתח לחדר, מס. 20 קומה שנייה. כל האנשים שנסעתי אתם כל היום כבר היו מלוכדים ושוחחו בלב קל וכולם הלכו לחדריהם וביקשו לנוח עד שעת ארוחת הערב שאותה נאכל כולנו יחדיו.

גם החדר היה נעים, החלון הגדול פנה אל החוץ הסוער והמושלג, אבל נדמה היה לי שמרחב גדול נשקף בעדו. הייתה בחדר מיטה רחבה ושולחן טואלט עם ראי גדול מעליו, ושתי כורסאות נוחות ושולחן כתיבה שכל נייר המכתבים של המלון היה מונח עליו בסדר מופתי, וגם מפת האזור וכמה גלויות, ותפריט ארוחת הערב, וכוננית וארונית ומקלחת. עמדתי לפני הראי שעה ארוכה ולא מצא חן בעיני מה שראיתי. אבל לאחר שהתקלחתי והחלפתי בגדים הרגשתי נקייה. אני יורדת עוד מעט לחדר האוכל, ושם מסביב לשולחן שיערכו לכולנו לא אהיה כל כך לבד, אני אהיה אחת משמונה הנוסעים באוטובוס, ואף על פי שאיש לא יתבקש לשפוך את ליבו, לא יהיה איש מאתנו בודד ונטוש.

ירדתי לחדר האוכל. יתר הנוסעים כבר היו מסובים סביב השולחן, וכולם קיבלו את פניי בצהלה. סלט יווני בקערה גדולה עמד במרכז, ולחם ריחני ויין בגביעים. כולם היו רעבים מאד ומה שהוגש היה טעים לכולם. כשגמרנו לאכול הלכנו אל חדר הכניסה והתרווחנו בכורסאות ושיחה תרבותית מאד התפתחה, על מיתולוגיה יוונית, על פיסול, על אדריכלות, על יוון העתיקה ועל יוון הנוכחית, ותוך כדי כך לגמנו אוזו וויסקי, ומפעם לפעם גם קפה ועוגות, והשעה התארכה מאד.

המוזג מעל יד הבאר, עם מפית על זרועו, עבר מאורח לאורח כדי למזוג את המשקאות, בודד אותי כדי לשרת אותי יותר מאשר את האחרים ועיניו המחניפות סרקו אותי ובדקו. הוא לבש חולצה מקווקוות בקווים ורודים שהייתה מכופתרת רק בכפתור אחד על הבטן ועל חזהו החשוף היה תלוי צלב מזהב. מכנסיו הלבנים היו מהודקים כל כך עד שזכרותו נצטנפה לו בין הרגלים ככדור טניס. שערו היה מרוח בבריליאנטין וריח של בושם חריף נדף ממנו.

כשקמנו להתפזר איש לחדרו ניגש המלצר אלי, קרא בשמי והציג את עצמו כאריסטו. הוא שאל אם החדר שלי משביע רצון ואם אין משהו שהוא יכול לעשות למעני, ואמר שישמח לשרת אותי כל אימת שיחסר לי דבר.

עליתי לחדר ונעלתי את הדלת. ופתאום זכרתי את “וידויי ההרפתקן פליכס קרול” של תומס מאן. וזכרתי את הפגישה של מאדאם הופפלה עם פליקס ליד המעלית. היטב ידע תומס מאן מה מתחולל בין נשים הנוסעות לבדן ובין משרתי המלון. ופליקס קרול, שבפיו שם המחבר את כל העלילה מספר כיצד כל זה התחיל:

וכי נכתבה פיסקה חכמה יותר, לגלגנית יותר וסרקאסטית יותר מזאת? איך התייחמה גברת הופפלה על נער מעלית? ואיך שם תומס מאן את דברי מאדאם הופפלה ההוללה בפיו של הנער מלא הבוז והחשבונות. לא במקרה נזכרתי בוידויי ההרפתקן פליקס קרול של תומס מאן (בתרגומו של מרדכי אבי־שאול). הסתכלתי בחדר הנחמד שהשכינו אותי בו, ולא הייתה שם שמיכת אטלס מהודרת על המיטה ולא ספת קטיפה אפורה, ולא היה לי מעיל פרווה מבוטן במשי ולא צרורות צרורות של קניות וגם אינני מאדאם. ואולי אילו כל זה היה לי, צרורות של קניות ומעיל פרווה מבוטן במשי, האם הייתי שוכבת עם המלצר היווני?

דפיקה בדלת. ניגשתי בלי לפתוח.

"זה אריסטו, – לחש קול – “פתחי לי בבקשה.”

“זה אריסטו, אני רק רוצה לראות אם הכל בסדר בחדר שלך.”

" זה אריסטו הבאתי וויסקי, פתחי לי בבקשה."

לחש מלא תזנונים, מפתה ומגרה.

אילו הייתי מאדאם הופפלה ואילו אריסטו היה פליקס קרול.

האם לילה עם אריסטו היה מרפא את נפשי המיוסרת, אילו הסתאבתי כמו מאדאם? אילו הייתי נלעגת בפיו של היווני כמו בפיו של פליקס קרול? אילו.

למחרת בבוקר התבהרו השמים והחבורה הקטנה עם מדריכה צעירה ונלהבת יצאנו לסיור באקרופוליס של דלפי. האבן לתמהוני כאילו נגולה מעל הלב, ודאי מחכה האבן ואורבת לשוב לבית החזה המחוץ בלאו הכי.

מטפסים לאט ובחדווה עוברים את בית האוצר, בניין דורי קטן משוחזר ויפה להפליא, ומטפסים במעלה הדרך המקודשת, שהתהלוכות היו מתקיימות עליה, ולכל ארכה יש חומה עשויה אבנים לא רבועות אשר שמות כל החיילים שנפלו במלחמות אתונה חקוקים עליהן וגם דברי האורקל, וגם שירים שתווים מוצמדים אליהם (ואשר יש לי חברה שיודעת לשיר אותם). מאחורינו מורד שכולו עצי זית אפורים כחולים כסופים ומנצנצים.

ירדה שתיקה בין ההולכים, היופי הכריע את מספרי הבדיחות הקולניים. צעדנו בשקט עד שהגענו לשרידי מקדש אפולו. כאן אפשר היה, בימי יוון העתיקה, לדבר אל האורקל ולשאול בעצתו. הייתה שתיקה. פתאום ראינו מעלינו את שני הנשרים, דואים ונוסקים דואים ונוסקים וצלליותיהם רצות אתם על מצוקי הענק. אפולו שלח אותם משני קצוות שונים של העולם והם נפגשו כאן מעל המקום שבו נבנה מקדשו, כי זה הוא לב העולם. – תוך שהלכנו ועברנו את האיצטדיון והבריכה הגענו אל אבן ענקית היולית ולא מסותתת שהיא שריד ממקדש האדמה שהאורקל נתן בו בימים עברו את פסקי דינו הנחרצים.

ועל אחד משברי העמודים המוטלים בכל מקום כתוב לאמור: “לאל אין עוד בית לנבא בו בעלי הדפנה”.

בדרכנו בחזרה למלון נפרדתי מן החבורה וירדתי לי אל בין עצי הזית. שותקת בין עצי הזית העתיקים, רק זמזום זבובים וציקצק ציק־ציק־ציק של מיני צרצרים עם שירת חוחיות מילאו את השקט העמוק. הלכתי לאטי עד המקום שבו המראה נפתח אל ההרים. משמאלי – מעבר למטע הזיתים העתיקים הגדלים פה (1.500.000 לדברי המדריכה הנלהבת) מתנשאים בכל עצמתם המדהימה קירות הסלע בני מאות המטרים שהם עורפה של דלפי, קו המתאר שלהם נחתך מן השמים בעוז. שני עננים קטנים עלו ובאו פתאום מאחרי במת הסלע, והנשרים שראינו בבוקר דאו עכשיו מעלי, דאו ונסקו חרישיים וגמישים, ומוטות כנפיהם העצומות הטילו צללים על הקיר האדיר. מעיין מפכה לא הרחק מכאן. אי שם יורים ציידים והד היריות רץ רץ דוהר וחוזר.

נשענתי אל גזע חלול של עץ זית והבטתי אל המורד המנצנץ. בסופו שם למטה למטה, בסוף המורד, נחה תעלת קורינת הכחולה מכל כחול. הלוואי והייתי באחת האניות שעוברות בתעלה הזו אלוהים יודע לאן.

מי יתנני עומדת כאן לעולם.

כשהשמש התחילה לשקוע חזרתי אל המלון, ובערב שוב התאספה החבורה. פטר ממנצ’סטר חמור הסבר הזמין אותי ללכת אתו למלון השני שבו היו מאוכסנים כמה מנוסעי האוטובוס שלנו. הזוג מבוסטון, וג’ורג' מסיאטל, והאלמנה מציריך. הזמנו ארוחה ושתינו וויסקי ואוזו וליקר תפוזים, ודיברנו על האדם המודרני, עד שפטר סיכם את השיחה בשעה המאוחרת ההיא ואמר באנגלית שקספירית לאמור: “כל מה שאדם צריך הוא להרויח זמן, הזמן פותר את כל הבעיות. ואם אתה שומר על שלוה ייפתרו כל הבעיות. ככה – אלה דברי האורקל.” כולנו היינו שתויים במקצת וכשיצאנו טפחה רוח רפה על פנינו.

ושוב בלב מכווץ זכרתי את חווית סוניון ואת עצמת הרצון שלא לחזור משם חיה, אבל השינה הייתה חזקה מכל יאוש ועד הבוקר שהיתי בעולמות אחרים.

לפי התכנית יצאנו לארבעה ימי סיור בפלפונס. עצרנו בכל חורבה היסטורית והמדריכה הצעירה והנלהבת

לא נתנה לנו לשקוע בשרעפים או להרדם. היה לה הרבה מה לספר ולהסביר וההסטוריה והארכיאולוגיה של יוון העתיקה בערו בעצמותיה.

התעכבנו בכנסיה שבדפני, מקום נפלא לעולי רגל. לשם, הו לשם הייתי צריכה לעלות ולהתפלל, ואולי הייתה השלווה חוזרת אל חיי. נסענו וחנינו, נסענו וחנינו… דפני, ארגוליס ואפידאורוס כבר מאחורינו, ואנחנו יושבים במלון נחמד עם אנשים נחמדים ומדברים על הכול, ואין מדברים עלי ולא על איש מן הנוכחים ובעיותיו וכאב לבו – והולכים לישון.

כל כך טוב לטייל, לצחוק, לדבר בקול על יוון ועל היוונים, ועל הנוף ועל האלים הנוכחים כאן אתנו כל הזמן. אנחנו נוסעים בשפלה כמו שפלת לוד, כולה מצמיחה כרכומים צהובים ורקפות. ואני אספתי פקעות כדי להביא אתי הביתה – הלא היטב אני יודעת שבעל כרחי שוב אשוב לשם, ואז אשתול לי כרכומים מן הפלפונס.

כל יום שעובר מקרב את סוף הטיול וברור שלא אוכל להישאר כאן, אף על פי שכל הוויתי מתקוממת – שוב אשוב לשם.“שובי עליזה, אמא, ואל תבכי עוד לעולם” כתבה בתי בכתב ידה הילדותי, ולא הותירה לי כל ברירה.

באחד מן הימים האחרונים הגענו לאולימפיה. על ההר שמול חלוני מרשרשים ברוח עזה עצי זית ושדרת עצי איזדרכת וברוש מובילה לאן שהוא במורד. ואני באולימפיה, אפולו והרמס ודיוניסוס אתי, והמורדות של הרי הפלפונס המיוערים להפליא. יללת סופה בחוץ. וסוף סוף הנכר האמיתי. רוחי טובה עלי, אין לי חובות, ואין מי שיפריע לי להיות לבדי נוכח כל היופי הזה. אילו רק יכולתי לנתק את עצמי מעצמי ומכל הקורים שכופתים אותי. אילו רק יכולתי. ולא הייתי חוזרת אל המטווה הסבוך שאין כוח לחיות בתוכו, והוא אופף אותי כמו חלום רע.

ובתום הסיור חזרנו ללילה אחד לדלפי.

ופטר נשא את מדברותיו ואמר: “יהי כן, זה היה דבר אלוהים”. וגם הוסיף ואמר לי שאני מתוקה מאד.

אחרי הצהרים מודיעה המדריכה שעוד מעט יבוא האוטובוס לאסוף אותנו בדרך לאתונה. בחוץ גשם וסופה, כל כך טוב לי פה, למה צריך לנסוע מפה? מורדות הזיתים, והצוקים הנישאים – כל הוויתי נמשכת לשם, מפחדת מאד לשוב הביתה.

ושוב עוברים את הפרנסוס ואת מנזר אוסיס לוקס. כל הקדושים הביטו אלי ברחמים, איקונות שטוחות פנים ולבוש, עם הרבה הדר ויראת כבוד. היה לי קר מאד כי על רגליי היו סנדלים רטובים וגם המעיל היה רטוב, על כן עטפתי את ראשי בצעיף לבן גדול ורצתי בחצר של המנזר עם המטריה המתהפכת למצוא קצת חמימות ויובש. כל נוסעי האוטובוס היו חביבים כל כך, איך אעזוב אותם ואסע למקום שאינני רוצה להיות בו?

פליקס קרול לא מש מזכרוני. היטב ידע תומס מאן מה קורה לאישה שנוסעת לבדה ומה חלקם של מלצרים ונערי מעלית במה שקורה להן. באיזה לגלוג אלגנטי הוא שם את פרטי התייחמותה של מאדאם הופפלה בפיו של פליקס הנוכל. כול אישה שנוסעת לבדה יודעת היטב שהיא יכולה לאסוף את נערי המעלית ואת המלצרים והמוזגים אצל הבאר בבתי המלון כאסוף פרחים בשדה, ולבחור במשובח שבהם. הו דברי החלקות, ההזמנות לקולנוע, למוסיקה, לרקוד, לשתות כוסית – והמבטים. המבטים… ושתה שתיתי, בנדיקטין, ואוזו, וסנזנו וקוניאק, ויין לבן ואדום. אלכוהול לשמח את הלב ולהסמיק את הלחיים ולישון שינה מחלימה. כמה זמן הייתי יכולה כך? אני חדלתי מחשוב על מה שהוא הבית. זה הבית שמצפה ממני להיות חזקה ועליזה ויעילה ונושאת את הכול באומץ ובלא טרוניה יהיה אשר יהיה.

הלא אני, כך אומרים לי, האישה שחייבת לשאת את מה שהטיל עליה הגורל ומיועדת לשמוח בחלקה. זו התורה שלאורה חונכתי בבית אמי ובבית אימו ובפי כל המחנכים אותי מיום היותי, שכן אין משא שיכבד עלי לדעת כולם ומוטב לי לשמוח בחלקי.

אבל אני ממורדי לוריאן ושוב לא רוצה.

כל נוסעי האוטובוס ירדו ב“אל גרקו” והתחלנו להיפרד.

האם נתראה עוד אי פעם?

אילו נשאר לי כסף הייתי נשארת. לא מצטייר לי מחזה שובי – – –. יש לי עוד יום אחד לעצמי באתונה.

יש לי עוד יום אחד באתונה. בחוץ כל כך קר וסוער שאי אפשר ללכת ברגל. על כן חזרתי והצטרפתי לאוטובוס תיירים שלקח אותנו לסיבוב בעיר. נכנסנו למוזיאון בנקי עם שלל התלבושות העממיות, עשינו הפסקת צהרים, ואז ברוח מקפיאה, הודפת בעוצמה, נסענו אל רגלי האקרופוליס, השלג היורד כבר כיסה את הגבעה ואת שרידי בניניה הנהדרים, נסענו עד שהאוטובוס שיווק את נוסעיו איש למלונו, ואני לאל גרקו.

ערימת מכתבים מן הבית, גם שירבוטים תמימים של ילדים, ואותם מכתבים שאין לי עוד כוח אליהם.

כמעט ערב ואני חסרת מנוחה, יוצאת לשוטט ברחוב אטינס, ופתאום התחוור לי מעל לכל ספק שאין מנוס, שמחר עם שחר אצא לשדה התעופה, ובשעה תשע אמריא הביתה גם אם כל קרבי מתקוממים. לא אברח לדלפי, ולא אלך לשבת במנזרים בראש הפרנסוס, ולא אמעד ואעוף מעל הצוק בסוניון ונסוע אסע הביתה בלב ריק.

נכנסתי לחנות מכווצת ונרגשת, עברתי בין המדפים העמוסים בצעצועים, בחנתי ובדקתי ולבסוף רכשתי רכבת מעץ ואופנוע מפח, וכשלבי בל עמי חזרתי למלון.

חדר הקבלה רחש פעילות, הביאו מזוודות, סיימו חשבונות, מחר השכם בבוקר כל אחד ממריא לדרכו.

גם אני ארזתי ואחר כך ירדתי אל אולם הקבלה וישבתי על יד הבאר.

אל הבאר, שישבתי אצלו, נכנס פתאום גבר, גבוה, דק, אנגלי, דומה קצת ללורנס אוליביה, ישב על ידי והזמין אוזו. היה לו ראש קטן ועינים בוערות, שהביטו נכחן בעצמה כמי שרוצה לבקוע את החלל. היו לו ידיים גדולות, אחת הוא הניח על מסעד הכיסא ואחת שלח לפניו והניח אותה על שולחן הבאר.

עבר בי רטט.

הייתי שותה איתו. אילו הזמין אותי לשתות. ואילו קם והיה הולך וקורא לי והייתי הולכת על ידו בצעדי הקטנים לצד צעדיו הגדולים בלא לשאול לאן הוא הולך, ילך לאשר ילך, לניכר, לרחוק, לארץ לא נודעת, אל מעבר לאוקינוס, אל מעבר להרי ההימליה, בסוף כל המדבריות וקרחוני העד. אילו רצה ללכת אתי. אבל הוא לא פנה אלי ואני לא דברתי אתו מילה. וודאי שלא אראה אותו עוד לעולם.

הוספתי לשבת ליד הבאר באפס מעשה, ורק מחשבה אחת מילאה את ראשי ואת לבי: לא רוצה לשוב.

לא רוצה לשוב הביתה, לא רוצה לא רוצה!!!

האלמנה השויצרית שנסעה אתנו בסיור לפלפונס, נגשה אלי ושאלה אם אפשר לשבת על ידי. אמרה שליבה כבד מאד והיא מוכרחה לדבר אל מישהו. הזמנתי אותה לשבת על ידי, והיא פתחה ואמרה:

"בשבילי זה נורא שהטיול נגמר. חבל שהוא מסתיים. לי היה טוב בנסיעה הזאת. הייתי יכולה להוסיף ולנסוע עוד ועוד. אני לא רוצה לחזור הביתה. איך אבוא הביתה, אתקע את המפתח בחור המנעול, אפתח את הדלת – ובבית אין איש מלבדי. איך אפשר לחזור אל בית ריק? כך?

– פתאום, פתאום לגמרי, בלא כל הכנה, בלי שהיה חולה או חלש, תוך חצי שעה, מתרוקן הבית. שנים על שנים חיים ביחד, את יודעת, לא תמיד רק בטוב, אבל ביחד, ופתאום, בבת אחת זה נגמר. עורכים תוכניות, מחשבים חשבונות, מתוכחים, חוסכים כסף, חושבים שעוד כל החיים לפנינו, שוכחים עד כמה שברירי וארעי כל זה, מעמידים פנים שלא ייגמר לעולם, ופתאום, בלא כל אזהרה – תם ונשלם. נעלם, פרח ואיננו. באו אנשים ולקחו אותו וקברו אותו באדמה, והוא לא התנגד ולא צעק ולא כעס, וידיו שידעתי אותן חמות ורכות היו נוקשות וקרות, ושמו אותו באדמה והציבו עליו אבן. האיש החם, המדבר, הצוחק, הרוצה המבקש, המתנגד המתאווה הרעב הצמא – מת. מת ונקבר, ובבית נותרו בגדים ונעלים וגלויות ששלח מבתי הבראה וחשבונות בנקים ופנקסי כתובות וטלפונים ושמות שלא שמעתי מעולם ותמונות שלא ראיתי מימי.

ואיך אפשר לחזור לבית הזה? איך אפשר עכשיו, אחרי שנים רבות כל כך להתחיל מהתחלה? להתחיל מחדש כאילו לא היו דברים מעולם? אילו יכולתי הייתי נעה ונדה בעולם, ממלון למלון, מבית הבראה אחד אל השני, ובלבד שלא לשוב לבית ההוא.

דמעות עמדו בעיניה, ואני לא ידעתי מה לומר לה.

יתכן ואין בין המטיילים ואילו איש אחד שרוצה לשוב אל המקום שממנו בא? לא רוצים לשוב אל הבתים הריקים, ולא אל הבתים העזובים, ולא אל הבתים הטובעים בייאוש, ולא אל הבתים מפוטמי השקר, המעמידים פנים, המכחשים, הבתים הקורסים תחת עומס הכאב ונשברים בהתכתשות של איבה?

אבל כולם ישובו, מובלים בבית המעצר המעופף, הטס ישר אל יעדו. כולם ישובו איש איש אל ביתו שעזב וינעצו את המפתח בחור המנעול ולא ידעו את נפשם.

10.12.2007

אני רוצה להספיד את סם שנעלם לנו פתאום בלי שהכין אותנו לכך, והשאיר את כולנו נדהמים ולא מאמינים, כי נוכחותו של סם הייתה חזקה וגדולה והסתלקותו השאירה ריק שקרה פתאום.

סם היה איש מעניין שקורות חייו הם כמעט אגדיים, אף על פי שלא התפרסם בעולם. את סיפוריו צריך היה לשמוע מפיו, כמו את סיפורי ההרפתקאות שכמעט ולא יאומנו, שכן הם עתירי דמיון, נועזים ותמיד מעוררים התפעלות.

יום אחד יקום מישהו ויעלה על הכתב, או על השיר או על המוסיקה את קורות ימיו של סם.

סם היה איש של טעם, בכל מה שנגע. היה לו טעם באוכל והוא ידע לבשל ולהגיש ארוחה מאין כמוהו, לסם היה טעם בספרים ומה שאהב אהב וידע גם לבקר. לסם היה טעם במוסיקה – הוא ידע להקשיב ואהב להקשיב ורק לא הזדמן לו ללמוד לנגן, אבל בקולו הערב ידע לשיר וגם אהב לשיר. לסם היה טעם באמנות, ידע לראות וידע לאהוב או לא לאהוב את מה שראה. לאה סמכה על טעמו והקשיבה לביקורת, והוא היה הראשון שראה ואמר לה אם גמור או לא גמור. לסם היה טעם בבני אדם, הוא בחר וסינן את החברים, אבל חברות הייתה לו ערך ענק, והוא שמר עליה בנאמנות. ולסם היה טעם בבית ובגינה, ובחן יוצא מן הכלל גרר תריסים ישנים וחלונות מיפו והקים את הבית הזה בקידרון.

משני עברי גדרה היו שני בתים. זה של סם ולאה בקידרון וזה של יזהר ונעמי במישר.

ונותרתי אני אחרונה מבקרת בבתי הקברות.

לעפרה ולבינג’י

לרחל ולדב

בעת מלחמת ששת הימים שהיתי בניו יורק ועבדתי בסדנת הדפס שהתקבצו אליה אמנים מכל העולם, איש וסיגנונו, איש והמסורת שהביא מבית מדרשו.

האווירה הייתה נינוחה וידידותית, וכל הרעיונות החדשים האלה מילאו את ראשי ופתחו לפניי אופקים שלא שיערתי שאני יכולה להלך בהם. העבודה בסדנה התנהלה כמו בבית מדרש, כך שנשאר לנו פנאי לשוחח ולהחליף דעות, לבקר איש את עבודת רעהו וללמוד מכל שיחה ומכל מפגש.

בתום מלחמת ששת הימים הייתה בארץ ובתפוצות התלהבות והתרוממות רוח.

נדמה היה שהמשיח כבר הגיע, שכל העולם מריע לנו, שגבולותינו אשר פרצו ימה וקדמה יוכלו להכיל כל רעיון וכל יזמה, רק צריך לרצות וכבר תתגשם המשאלה.

וכך עלה בדעתי להקים בירושלים סדנה כמו זו הניו־יורקית, סדנת הדפס לתחריט ולליטוגרפיה, סדנה בין לאומית, פתוחה לכל אמן מכל שפה ולשון. ובעיני רוחי ראיתי את טובי הדפסים עומדים לרשותם של גדולי האמנים בעולם וראיתי אותם נוהרים אל הסדנה הירושלמית ששמה הולך לפניה, ועושים תחריטים וליטוגרפיות, מאחר שהם סומכים על הדפסים שיעשו מלאכה מושלמת.

ואת ירושלים ראיתי עוטה חג, וראיתי תערוכות מן המשובחות שתערכנה בה והעיר תיהפך למרכז עולמי לאמנות ההדפס, ולא נהיה עוד עם לבדד ישכון בכל מה שנוגע לאמנות.

הרעיון קנה שביתה בלבי וכבש את כולי. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר אלא על הסדנה, לא דיברתי אלא על הסדנה, התייעצתי עם המנהלים של הסדנה הניו־יורקית, ולבסוף נסעתי לירושלים כדי לפגוש את אלישבע כהן שהייתה האחראית על המדור לגרפיקה במוזיאון ישראל.

התלהבותי הייתה מדבקת. אלישבע יעצה לי למצוא מקום שלומדים בו ניהול סדנאות, והזכירה את הסדנה הניסיונית “תמרינד” בלוס־אנג’לס, שהמוניטין שלה רב והיא נתמכת על ידי קרן־פורד.

חזרתי לניו־יורק והלכתי אל נספח התרבות שלנו, סיפרתי לו את הרעיון וביקשתי עזרה. הוא הפנה אותי ל“קרן תרבות אמריקה־ישראל”. שם הקשיבו לי רב קשב והבטיחו להפגיש אותי עם הגב' ויין שהיא המנהלת של אותה סדנה עתירת המוניטין שלא קל להתקבל אליה, אבל צריך לנסות.

ביום המיועד פגשתי את הגב' ויין באחד מן האולמות של קרן־התרבות.

הגברת הייתה גברת מלכותית מאד, לבושה בקפידה ופניה מאופרות כהלכה, ושערה אסוף על ערפה, ואילו עיניה ננעצו בי בחשדנות, ואחרי שבחנה את צורתי נפנתה אל השאלות: איזה ניסיון יש לי, מה הן היכולות שלי, ומה בדיוק הרעיון שלי להקים בירושלים, עיר נידחת בארץ קטנה, סדנת הדפס בין לאומית.

כאן צלחה עלי הרוח ונשאתי לפניה נאום ציוני, כולו חזון וחזות ורודה של אפשרות והצלחה. אמנם ירושלים היא פרובינציה קטנה בקצה העולם, אבל אם לא עכשיו, כשכל העולם איתנו, מי יודע אם תקום לי עוד שעת כושר כזאת שבה אוכל להקים משהו בינלאומי בירושלים.

עמדתי במבחן. והגברת הזמינה אותי לבוא לחצי שנה לתמרינד, וגם הבטיחה מילגה מ“קרן־פורד”. וכך, אחר פגישה באחד המשרדים המפוארים של “קרן־פורד” עם פקיד מסביר פנים, הוענקו לי מאתים וחמישים דולר לחודש לחצי שנה, והזמנה לבוא בספטמבר לתמרינד לחצי שנה.

מאתים וחמישים דולר לחודש נראו לי סכום צמוק למדי שלא בטוח שאפשר להסתדר איתו, וכך נזכרתי בדוד אהרון, שהיה בעליו של בית דירות ענקי בלוס אנג’לס וחשבתי לפנות אליו לעזרה.

הדוד אהרון הוא הבן הצעיר של משפחת ויז’ניצר, אחיה הקטן של אמי.

במשפחתנו היה הדוד אהרון שם דבר. הוא נחשב לעילוי ולגאון, שקיבל הסמכה לרבנות בהיותו בן שש עשרה ותואר דוקטור להיסטוריה מן האוניברסיטה בוינה בהיותו בן שבע עשרה. הוא נשא לאישה את אחת הנערות העשירות, בת לאחת המשפחות המכובדות ביותר ביהדות אוסטריה, והוא עצמו פנה למסחר, כמו יתר בני משפחתו ועשה חיל רב. עם זאת נטרה לו המשפחה שלנו, בייחוד אחותה של אמי, על היותו כילי וגאוותן, ועל שהזניח את אימו החולה ולא בא לבקר אותה אפילו פעם אחת עד מותה. אמי ואחותה היו מסתודדות ומדברות בו סרה, אבל אמי שמרה לו פינה חמה בליבה בלי לספר עליה לאחותה.

ביום הנורא שבו קרה ה“אנשלוס” לקח הדוד אהרון את בנו ואת אשתו דברה, עם כל תכשיטיה ופרוותיה ושמלות המשי שלה ואת כל כספו וברח דרך פורטוגל לסאו פאולו שבברזיל, ושם ישב וחיכה לתום המלחמה.

אנחנו לא ידענו על גורלו ולא כלום, אמי ואחותה חשבו שהוא נספה במחנות ההשמדה יחד עם כל בית ישראל, אבל עם תום המלחמה התחילו להגיע מכתבים ובהם כל הסיפורים כולם: אשתו נפטרה, בנו, נצר למשפחת ויז’ניצר המפוארת, נשא לאישה גויה קתולית, והוא, הדוד אהרון, הדיר אותו מכל נכסיו וניתק איתו כל קשר. נכדתו היחידה והאהובה, מנישואיו הראשונים של בנו, נפטרה ממחלה קשה. – ואילו הוא עצמו קנה אוניה נושאת סידקית ושלח אותה לאירופה, מכר אותה שם ועשה רווח גדול.

מאז אותו מכתב באו מכתבים בקביעות, וארגזים עם בגדים משומשים של אשתו המנוחה, ומחקרים שחקר בברזיל על האנוסים בדרום אמריקה, ושבחים שכתבו עליו טובי ההיסטוריונים בארצות הברית ובדרום אמריקה, וגאוותה של אמי גאתה וליבה רחב.

הוא גם חזר ונסע לאירופה, בעיקר לשוויץ לחופשות קייץ, ומשם היה שולח לאמי חבילות של ספרים בגרמנית, ספרים שהופיעו זה עתה בהוצאות שויצריות –

את כל כתבי קפקא, את שירי רילקה, מהדורות חדשות של תומס מאן, עד שהכוננית הקטנה שלה לא יכלה להכילם עוד. את המכתבים משוויץ היה מלווה בצילומים שלו ושל אחת מכל נערות הליווי שהיה לוקח איתו לכל נסיעה, ולא היה חוסך מאמא שלי את תאורה המפורט ומעלותיה של אותה נערה, והיה מרבה לפרט את הצלחותיו בעסקי האהבה, ובאותה התרברבות עצמה היה מרבה לספר על הצלחותיו בעסקי ממון.

הוא גם בא לבקר אותנו בביתנו ברחובות והצחיק את הילדים בעברית המשונה שלו, בבגדיו המחוייטים אצל מיטב החייטים בסאו פאולו, במשקפיו הענקיים שכיסו את מחצית פרצופו, ובתאווה שהייתה לו להעניק להם מתנות שלא רצו בהן. הוא גם הזמין את כולנו לארוחה במלון המלך דוד שבו התגורר, והילדים התפרעו ולא רצו את השולחן ולא את האוכל.

אמא שלי טרחה סביבו וחששה שמא אני לא מקבלת את פניו כראוי לדוד אהרון, וגם התוכחה עם אחותה שנוכחותו של אחיהן קטן לא הייתה לרוחה כלל.

ויום אחד הגיע מכתב שבו בישר לנו שהוא עזב את סאו פאולו, ורכש בית דירות ענקי בלוס אנג’לס, דירות להשכרה, ושהוא מתגורר באחת מן הדירות האלה. שום דבר באורח חייו לא השתנה, הוא הוסיף לשלוח את אותם המכתבים, חבילות הספרים וצילומים של נערות הליווי.

כשהנסיעה ללוס אנג’לס כבר הייתה קרובה, נזכרתי בו וחשבתי שבכוחו יהיה לעזור לי, עכשיו, בפעם הראשונה, האחת והיחידה בחיי שאבקש ממנו לעזור לי, שכן המילגה של קרן פורד זעומה ולא מספקת.

ואז שלחתי לו את המכתב הבא:

דוד אהרון יקירי.

אני עומדת להקים סדנה להדפס בירושלים ולרגל משימה זו קיבלתי מילגה מקרן פורד על מנת שאלמד חצי שנה את תורת ניהול סדנאות.

המקום שבו אני אמורה ללמוד הוא סדנת “תמרינד” בלוס אנג’לס. מאחר שהמילגה זעומה למדי, מאתים וחמישים דולר לחודש בלבד, חשבתי לשאול אותך אם תוכל לפנות למעני את אחת הדירות בבית הגדול שלך, שאם לא אצטרך לשלם שכר דירה אולי יספיק לי הכסף למחיה.

אני מחכה לתשובתך, אני אמורה להתחיל את הלימודים ב“תמרינד” בחודש ספטמבר ש.ז., ואז נתראה ונשתעה יחדיו.

שלך נעמי בת אחותך

על המכתב הזה קיבלתי כעבור ימים אחדים את התשובה הזו:

נעמי בת אחותי האהובה.

הלכתי לטייל ברחוב תמרינד בסביבות הסדנה “תמרינד”, שאלתי ומצאתי שאפשר לשכור שם בסביבה דירה קטנה במחיר מאה דולר, ואם תשכרי דירה כזו אז יישארו לך מאה וחמישים דולר למחיה, שהוא סכום בהחלט מספק להוצאות בחודש ויש בו כדי לכסות את כל מחסורך.

בבית הדירות שלי אין אפילו דירה אחת פנויה, ובודאי שאינני יכול לוותר על אחת מהן לחצי שנה.

אני מקווה לראות אותך בספטמבר שאז כבר אשוב מן הביקור הקבוע שלי בשוייץ.

דודך אוהבך אהרון.

חמתי עלתה בי להשחית וכתבתי לו בזו הלשון:

לדוד אהרון.

לא מעוקצך ולא מדובשך, ואת פניך לא אראה עוד עד יומי האחרון.

נעמי

הוא לא כתב לנו עוד ולא שלח ספרים, ונודע לנו כעבור זמן שהדוד אהרון מת באחת מן הדירות בבית הדירות הענקי שלו, לבדו, ונמצא רק כשצחנתו עלתה.

* * *

צררתי איפוא את מעט חסכונותי וטסתי ללוס אנג’לס. כבר בדרך לשדה התעופה הרגשתי שצמחו לי כנפיים, שאני משוחררת מכל התחיבות אחרת ושאני עומדת להגשים חלום, אני לבדי. הרגשתי שיש לי כוחות כפי שלא היו לי אלו שנים רבות, הייתי מוכנה להרפתקה ולאתגר.

וכך הגעתי לשדה התעופה של לוס אנג’לס.

את פני קידמו שני נציגים של תמרינד, אחת המזכירות, אישה שמנמונת וחייכנית שהציגה את עצמה בשם נורמה, והנהג של ג’ון ויין ומכוניתה.

הם הביאו אותי לבית מלון והבטיחו לאסוף אותי בבוקר המחרת ולהביא אותי לסדנה.

הנחתי את המזוודה ועמדתי לפני החלון והסתכלתי בנוף הזר והחדש. עד קצה האופק לא ראיתי אלא גגות אדומים, ומתחת לחלוני רץ רחוב רחב שלא היה עליו אפילו הולך רגל אחד, וגם מדרכות לא היו לו והגינות הקטנות הצמודות לכל בית הגיעו עד שפת הכביש. ומכוניות אין סוף נסעו בו הלוך ושוב, הלוך ושוב. החדר היה ממוזג ואי אפשר היה לפתוח את החלון. ירדתי לאכול ארוחת ערב במסעדה של המלון, ריח של עובש היה בכל, ובמסעדה הגישו לי סטייק ענקי וחרדל ובירה.

עייפה ושבעה נפלתי לתוך המיטה והתעוררתי רק לקול צלצול הטלפון.

נורמה הייתה בטלפון ואמרה שהיא באה לאסוף אותי בעוד עשר דקות. הספקתי לשתות קפה במסעדה וחיכיתי לנורמה בכניסה.

היא באה עם הנהג ועם מכוניתה של מייסדת הסדנה ג’ון ויין, ובדרך שארכה כשלושת רבעי השעה, הסבירה לי שבתמרינד מתחילים לעבוד בתשע בבוקר ועובדים עד חמש אחר הצהרים, ואמרה שג’ון קפדנית מאד ותובעת משמעת ודייקנות.

דרך חלון המכונית ראיתי את הגינות הקטנות שגובלות עם הכביש, אלו שהרשימו אותי כבר אמש, ולא ראיתי אפילו הולך רגל אחד. לשאלתי ענתה נורמה שבלוס אנג’לס אין הולכים ברגל, ושאל לי לנסות ללכת ברגל כי המשטרה תעצור אותי מייד.

הסדנה עמדה ברחוב שלא היה אלא שדרת עצי תמר גבוהים ומרשרשים, מכים בכפותיהם. הרעש הזה, הרישרוש המרגש הזה, ליווה אותי כל זמן היותי בתמרינד והזכיר לי את ימי היותי בבינימינה, בימים הרחוקים ההם, כשרשרוש עצי התמר ליווה את כל חיי שם.

נורמה הביאה אותי אל חדרה המסוגף של ג’ון. היא ישבה על יד שולחן עץ חשוף, שערמות של קלסרים וניירות וספרים היו מעורמים עליו. היא נראתה עסוקה מאד ורק לאחר זמן, בגינוני מלכות, פנתה אלי לברכני, הזמינה אותי לשבת ושאלה שאלות. אבל מאותו רגע ואילך הייתה חביבה, מסבירת פנים ועוזרת. היותי ישראלית מירושלים הרשימה את כל העובדים שרובם היו יהודים.

הסתובבתי בסדנה והסתכלתי בעובדים, בסקרנות ובמתח, חיכיתי עד שהדפס הרים את ההדפס לאט לאט מעל המכבש ובחנתי את הבעת פניו המודאגת המוכרת לי כל כך מעבודתי שלי והרגשתי שותפות עמוקה. נדדתי בין הדפסים, עד שנורמה קראה לי ואמרה שג’ון רוצה לדבר אתי.

חזרתי איפוא אל חדרה של מייסדת הסדנה, שהזמינה אותי לשבת בכורסא היחידה שהייתה בחדר ואמרה שהיא רוצה לספר לי את תולדות המקום. לקחתי מחברת על ברכי כאחת התלמידות ורשמתי את דבריה, ואלה הם:

לפני שנים מספר, אמרה, נוכחה שאמנות הליטוגרפיה נשכחה באמריקה, ושאיש כבר אינו יודע ליצור ליטוגרפיה כמו אלה שנוצרו במאה התשע עשרה באירופה, כמו הליטוגרפיות של טולוז לוטרק, של דומיה, של גויה ושל רוב האיפרסיוניסטים, והחליטה, ברוב אהבתה אל האמצעי האמנותי הזה, שצריך להחזיר את האמנות העדינה והיפהפיה הזו לאמריקה, וללמד את האמריקאים לעשות ליטוגרפיות.

בעזרת קרן פורד פתחה את הסדנה, אספה בחורים משוחררי צבא שהיו זכאים למלגות לימודים ממשרד החינוך, הביאה מאירופה מומחים ומורים שלימדו אותם להדפיס ליטוגרפיות, לשרת כל אמן שיבקש זאת, ברמה הגבוהה ביותר של מיומנות, בביצוע המעולה ביותר, שיעמוד בכל תחרות של מצויינות. בשאיפתה למצויינות קבעה ג’ון לסדנה שלה חוקים נוקשים, ותבעה מן המדפיסים נאמנות ואחריות מוחלטת. היא קבעה גם חוקים ברורים לשיטה שבה יהיה אמן מוזמן להשתמש בשרותי הסדנה, כי נוכחה שגם את האמנים צריך להדריך איך לעבוד על אבן ליטוגראפית. אבל אמן שזכה והוזמן לתמרינד, וזאת לחודש אחד בלבד, זכאי לכל עזרה בביצוע היצירות שלו. אין מתערבים בעבודתו אלא אם כן הוא מבקש עזרה. הוא בבחינת מלך שהכול משרתים אותו, נותנים לו כל מה שהוא מבקש ואין עליו לא איסור ולא הגבלה.

ולבסוף אמרה לי שהיא מקווה שאלמד היטב את מה שמלמדים בסדנה שלה, כיוון שלקחתי על עצמי, ומי כמוה יודעת, משימה גדולה שזקוקה לכוח רב וידע.

למחרת הלכנו לחפש דירה, ונמצאה לנו דירה קטנה בבית בעל סגנון ספרדי, עם חצר פנימית ומזרקה, וחלונות ודלתות מעוגלים. לחדר היה מטבח זעיר ומקלחת ומיטה שנסגרת אל תוך הקיר. המקום היה מרוחק מתמרינד, אבל בין כה וכה לא יכולתי ללכת לשם ברגל והייתי תלויה בנורמה ובמכונית של ג’ון כדי להגיע לעבודה.

תמרינד המהוללת לא הייתה אלא בניין מאורך, מעין קסרקטין בריטי, כמו שנשארו לנו בארץ מימי מלחמת העולם והפכו במשך הזמן לבתי חולים. הרצפה הייתה בטון חשוף, אבל פינות עבודה מרווחות נתחמו בקירות גבס והיו מיועדות לאמן ולדפס, כל דפס ותאו, מצויד בכל מה שנחוץ לעבודה, החל ממכבש מן המשוכללים שהוצעו בשוק ועבור לשולחן עבודה גדול, ומחסן לנייר וכיור וברז ומים, וכלה במאווררי יד ומאוורר תקרה ומזגן.

העובדה שבאתי מירושלים העמידה אותי במצב מועדף. ג’ון ויין עם כל היותה נמרצת, מעשית ומסתייגת, שהכול בסדנה פחדו מפניה, עשתה כל מה שיכלה כדי להפוך את הזמן שהייתי אמורה לבלות בתמרינד ליעיל, ונעים גם יחד.

באחד הימים הראשונים ששהיתי בתמרינד הזמינה אותי ג’ון שנית אל חדרה. בחדרה לא היה רהיט מיותר, ובאוירה המסוגפת הזאת הסבירה לי מה תכליתה של תמרינד.

הנושא בער בעצמותיה והיא הייתה מוכנה לדבר עליו פעם ופעמיים ואין סוף פעמים.

היא חזרה וסיפרה לי איך לאחר שנברה במגירות הגראפיקה, ליטוגרפיה ותחריט בכל המוזיאונים באירופה ובארצות הברית, והוקסמה ממה שראתה, בדקה אם יש בכלל סגל של דפסים מיומנים בארצות הברית ולא מצאה, וכשנוכחה שבארצות הברית גם אין אמן שעושה ליטוגרפיות, אמצעי אמנותי מן היפים שיש, החליטה לעשות מעשה.

עלה בדעתה אז, כמו שעלה בדעתי, להקים סדנה ניסיונית, לאמן בחורים צעירים להיות דפסים, שזו תהיה מלאכתם וממנה יתפרנסו, ולהזמין אמנים שילמדו ליהנות מעשיית ליטוגרפיות.

במשך שבועות רבים התייעצה עם מנהלי סדנאות באירופה ועם אמנים רבים מאד, לאמוד את מידת התעניינותם באמנות ההדפס. ורק אז, מעודדת ממה שלמדה, פנתה לבסוף אל קרן פורד, והצליחה לשכנע אותם בחשיבות המפעל שהיא רוצה להקים, ובעזרת הקרן הקימה את תמרינד, ניסיון לעשר שנים.

היא רוצה ליצור מצוינות בכל שטח של ביצועי הסדנה, אמרה לי בנחרצות, בין אם בביקוש אחר האבנים המיוחדות ובין אם בחיפוש אחר הנייר המשובח מכולם, שלצורך זה נסעה ליפן, ומצאה את הנייר שנוצר רק בכפר אחד ויחיד וכרתה עם הכפר חוזה בלעדי לקבל ממנו את כל תוצרתו.

היא גם הסבירה לי עד כמה היא עוסקת בברירה מדוקדקת של האנשים המוזמנים ללמוד את המקצוע, וכן בבחירת האמנים המוזמנים להתנסות.

הייתי מוקסמת. מצויינות. איזה מונח נושא אתגרי ומבטיח!

מעולם לא עבדתי במקום ששם בראש מעייניו את רעיון המצויינות.

במדינת ישראל שקלטה אנשים מכל תרבויות העולם, חשבו קודם כל על בניית שיוויון, שיוויון בכל שטח. המונח שוויון שלט בכל והדריך כל פעולה, שיהיו כולם שווים ולא יהיה חלילה מישהו בולט מעל לכולם. קחו מקצרה וקיצרו את כולם בגובה אחד. שייצרו רק ברמה שאליה הגיעו ביום בואם ארצה כי אין צורך להתקדם אלא רק להיות שווים בלבד, וכדי שכולם יהיו שווים ויוכלו להשתלב בחברה שהייתה קיימת לפני בואם, הורידו השלטונות, כל המשרדים כולם, את הרמה שוב ושוב, של כל הלימודים, של כל בתי הספר, של כל ההשכלה הגבוהה, של כל עשייה שהיא, של כל כמיהה ליצירה, של טיב הבנייה, של ערך המחקר, של העיתונות, של השפה המדוברת, של המוזיאונים, של התיאטראות, של ניקיון רשות הרבים, חנקו כל כישרון ובזו למוכשרים ולרעיון המצויינות. קיצצו בכל התקציבים של החינוך וההשכלה בכל הרמות, קיצצו בשעות הלימוד, קיצצו באימוני הצבא, יישרו במגל ובחרמש את כולם שיהיו כולם שווים ובגובה אחד, שיהיו כולם שווים, שיהיו כולם שווים.

על כן נסים המוכשרים על נפשם לכל ארצות תבל כדי להגשים שם את כישרונם ולבטא אותו, אל מקום שלא ילעגו להם על היותם '“אליטא”, וזה הדבר שהביא אותי אל רעיון הסדנה. אני רוצה להקים סדנה להדפס (זה המקצוע שלי), בינלאומית, שסיסמתה תהיה “מצויינות”, שתהיה כולה אליטא ותהיה חלוץ לפני המחנה. ותמשוך אמנים שיבואו מכל ארצות תבל לעבוד בה.

בחודשים הבאים הייתי סטודנטית לכל דבר בתמרינד. ג’ון הזמינה את טובי המומחים לכל נושא של הנהלת סדנה. הם היו יושבים אתי, משוחחים ומלמדים אותי את תורתם. ומאחר שבסדנה שאני התעתדתי להקים בירושלים התכוונתי, נוסף לליטוגרפיה, להקצות גם מדור לתחריט, הזמינה ג’ון את טובי המומחים לתחריט שהיו באים לשוחח אתי על כל מה שאהבתי, על נחושת ופליז ואבץ ועל כל החומצות למיניהן, אלה המקובלות ואלה שהן מסוכנות, ועל הנייר ודרך ייבושו – שיחות שהרנינו את לבי כיון שהן היוו, הן הן ולא כל שיחה אחרת, את מרכז חיי ואת כל חלומותיי. זו גם הייתה האוירה שבה רציתי לחיות לעולם.

ג’ון התייחסה אל שאיפתי להקים את הסדנה בירושלים ברצינות, בהשתתפות ודאגה.

היא הייתה מזמינה אותי אל חדרה, והיינו מפליגות בדימיוננו לירושלים ומטכסות עצה, ומכתבים יצאו מטעמה לירושלים לתמוך ברעיון הסדנה ולהמליץ עלי כמנהלת אותה. כל העובדים בסדנה היו אתי, שם ירושלים קסם להם, וצה"ל האגדי נתן גם לי יוקרה וכבוד.

בערב לבדי בחדר הייתי שוקדת לרשום ביומני כל מה שלמדתי במשך היום, וחשבתי איך להגשים את כל זה בבואי לירושלים. גם אני שלחתי דו"חות לאלישבע כהן, עטורות תקווה והתלהבות.

בשבתות היו מזמינים אותי, המורים והמזכירות, אל בתיהם העשירים, ל“ברביקיו” על שפת הבריכות הפרטיות שהיו צמודות לכל בית. יושבים על משטחים מרוצפים בהדר, מסביב לבריכה ובצל סוככים צבעוניים, הנשים מדברות על דיאטה ואילו הגברים שהתרווחו על כסאות נוח, נתנו לכרסם להשתפל מעל למכנס של בגד הים ולא השגיחו במראיהם המביש. הם דיברו על ביזנס ועל כסף ועל בנקים וכיו"ב, ואכלו סטייקים ענקיים ונקניקיות ושתו בירה.

ויום אחד צלצל הטלפון ונספחת התרבות של שגרירות ישראל הזמינה אותי לארח אל שולחנה לארוחת ערב. שמחתי על ההזדמנות לדבר עברית והסכמתי. היא קבעה מועד ואמרה שתבוא לאסוף אותי במכונית השרד של השגרירות.

ואמנם ביום המיועד הגיעה, הסתובבה בסדנה ודיברה עם ג’ון, התענינה במעשי שם, אחר כך יצאנו לדרך.

כשהתחלנו לנסוע אמרה לי שרק עכשיו נזכרה שיש לה הערב קבלת פנים בשגרירות דנמרק, ושהיא חייבת להיות שם, וכבר לא יכלה לבטל את ההזמנה שהזמינה אותי.

קבלת הפנים לא תארך והיא מקווה שאמצא עניין בבעלה, אמרה, ועד שתשוב יארח הוא לי לחברה. היא חושבת שאנחנו מכירים, שכן בעלה, ששמו חיים, היה תושב בית הכרם כשהיינו ילדים, וגם למד בגימנסיה ברחביה, והיה ב“תנועה” כמו כולם.

עברה בי מין צמרמורת, – חיים, – חיים, – חיים, כאן בלוס אנג’לס? האם זה אותו החיים עצמו? אותו חיים שליבי בן הארבע עשרה המה אליו באהבה שורפת? ואולי זה מישהו אחר?

* * *

חיים לא היה יפה תאר כשהיה נער, עור פניו היה מלא פצעי בגרות, אבל היה בו משהו מקסים עד שכל הבנות של בית הכרם, בת־עמי קבק, וציונה טמס, וטובה דשבסקי ואפילו מיקה וייצמן, כולן היו מאוהבות בו. הוא היה בוגר ממני בשנתיים והיה גר במעלה רחוב החלוץ. הוא למד בגימנסיה רחביה כמוני, בשתי כיתות מעלי.

היו לו שני אחים, האחד בוגר שלמד כבר בחוץ לארץ, ואחד בן כיתתי שניסה למשוך את לבי, אבל לבי הלך אחרי חיים.

אהבתי אותו בכל תום נפשי הצעירה אהבה עזה שכמוה לא ידעתי עוד מאז.

בבוקר כשהיינו נוסעים באוטובוס המיוחד אל הגימנסיה הוא היה תופס תמיד את המקום הפנוי על ידי, והיה לוחץ לתוך ידי פתקאות כתובות ב“אבניבי” דברי אהבה שהיו סוד כמוס בינינו, וכשנפרדנו לכיתותינו הייתי נתקפת געגועים שלא יכולתי לעמוד בהם והייתי יוצאת באמצע השיעור והולכת אל שורת המעילים שהיו תלויים במסדרון ומרחרחת אותם אחד אחד עד שמצאתי את המעיל שנשא את ריחו של חיים, והייתי מחבקת אותו ומנשקת בחיפזון וממהרת להסתלק משם שמא יראני מישהו.

ובערבים, בערבים רבים, היה חיים צד אותי ברחוב החלוץ על אחד הספסלים מתחת לקזוארינות המטוללות, היה כולא אותי בין זרועותיו ומנשק את פניי ואת זרועותיי ואת ירכיי החשופות, ורוטט היה ממשש את גופי מעל לבגדים ומתחתיהם, רועד וסוער, ולא היה מרפה עד שנשמעו צעדים ברחוב, ואז רק אז היינו מתנתקים בקושי, כל כך בקושי, ואני נחרדתי, תמיד, לנוס הביתה מפני זעמה של אמא.

הו אלוהים אדירים, כמה אהבתי את חיים.

ופתאום פשטה, לחרדתי, השמועה שחיים אוהב את חמדה פייגנבאום, שהייתה הילדה היפה בעיר. קנאתי בערה כאש. את חמדה הכרתי היטב, היינו חברות בכיתה ד'.

אני למדתי עם חמדה מכיתה א' ועד כיתה ה' בבית הספר למל, והיינו הולכות הביתה באותה דרך, ולעתים ביום חם, הייתי נכנסת לביתה לפני שהמשכתי בדרכי. היינו חברות בנפש. אבל עכשיו לא רציתי שחיים יאהב אותה.

חמדה הייתה בתו היפהפיה של רופא העיניים המפורסם (זה שחבקין כתב את מכתביו במכונת הכתיבה שלו והיה נכנס ויוצא בבית ההוא כבן משפחה.) ושל אשתו שהייתה ממשפחת מיוחס, מן המשפחות המכובדות והעשירות בירושלים, אישה שכולה אצילות והדרת כבוד. גבוהה ודקה עם פנים צרים בצבע הזית ועיניים גדולות, וכל הליכותיה היו הדר. היא דיברה עברית כדרך הספרדים ביטאה את הח' והע', ואילו הפרופסור דיבר גרמנית.

ביתם, בפינת רח' החבשים ורחוב הנביאים, עמד בחצר מוקפת חומה, שהייתה מטופחת להפליא, שמורה בידי גנן ערבי, גדלו בה עצי פלפלונים ריחניים ופיסטוק־שאמי ועצי זית. באחת מפינות הגן הייתה גם גינת ירק, פול וכרוב וקישואים. וגם נדנדות וערסלים היו בתוך החומה, ושביל מרוצף אבן הוביל אל הבית פנימה, ומשני עברי השביל פרחו וורדים ואיריסים, וריח הגן היה כריח גן העדן. וכשהייתי באה אל תוכו כמי שבא לתוך אגדה, הייתה ישותי הקטנה והחולמנית הופכת להיות נסיכה, כמו חמדה. לפעמים הייתי מוזמנת אל הבית פנימה, שהכניסה אליו הייתה דרך אולם מרוצף באבני מרצפת גדולות מכוסות בשטיחים פרסיים, והמון כריות רקומות היו מונחות לאורך הקירות ולפניהן שולחנות נמוכים מעץ משובץ צדפים מלאכת מחשבת דמשקאית, ומגשי פליז על שלוש רגלים עמדו לרשות האורחים, ותמיד, בכל יום, הגישו שם מים קרים.

הבית ההוא היה לי, כל הימים שלמדתי עם חמדה בכיתה אחת, חלום, מפלט מן המציאות האומללה שבה חייתי כל הימים.

חמדה עיכבה אותי תמיד ולא נתנה לי ללכת, ותמיד תמיד הייתי מאחרת לשוב הביתה לחרדתה של אמא.

היינו חברות טובות כול כך ואהבנו כול כך לשחק ביחד עד שלא יכולנו להיפרד ולי היה כל כך קשה ללכת מן הבית הקסום ומן הגן וריחותיו ומחדרה הנהדר ומנוכחותה האהובה של חמדה.

ידידותנו נמשכה עד כיתה ה' כשהיא עברה ללמוד בבית ספר פרטי, ואני נותרתי בבית ספר למל.

הייתי פוגשת אותה לפעמים ברחוב, יפה יותר מיום ליום. עור פניה היה חלק וצבעו כצבע הזית, ורעמת שיער שחורה עיטרה את ראשה. לפניה המאורכים, כמו אלה של אמה, היה סנטר קטן ומתוק, ומתחת למצח הגבוה בערו עיניים גדולות, שקדיות, שחורות כמעט סגולות, – לא הייתה יפה ממנה.

כשנפוצה השמועה שחיים אוהב את חמדה, בצער הנורא שירד על לבי פתאום, הייתי מציקה לחבקין, שיספר מה קורה בבית פייגנבאום ואיך חמדה ואיך חיים ואם כל זה אמנם נכון, וחבקין היה מספר לי הכול בפרטי פרטים, כל מה שקורה שם בבית. הוא סיפר שההורים לא רוצים את חיים, לא יכולים לשאת אותו לשלום, שהם אסרו עליו להיכנס לביתם, ואסרו על חמדה להיפגש אתו, וגם סיפר שיום אחד ברחה חמדה עם חיים ובדי עמל החזירו אותה וכלאו אותה בחדרה ואיימו על חיים לבל יעז להתקרב אליה.

כל הדברים האלה טרפו את לבי.

אבל חיים לא הרפה ממני כלל, ואהבתי אליו חזקה מיום ליום. הוא הוסיף לשלוח לי פתקאות כתובות בצופן, היה צד אותי על הספסלים ברחוב החלוץ, ובשבתות היינו הולכים ברגל מבית הכרם אל ה“צריף” לפעולות של “התנועה”. בחצר של ה“צריף”, כשהפעולה הייתה נגמרת, והשמש נטתה מערבה, כשחצר הצריף כבר הייתה שקועה בדמדומים, מתחת לעצי הפיסטוק, על הספסלים הרעועים היינו מתגפפים ואוהבים בסערה.

ויום אחד שאל פתאום: מה את חושבת, איך זה יכול להיות שאני אוהב את חמדה, אבל חושק בך ומתאווה אלייך? את עם העיניים המשגעות שלך פשוט מטריפה את חושיי.

הכאב שפילח את נפשי והעלבון שנעלבתי אז עודנו צורב גם היום. לא נרפאתי מאותו כאב עד היום. אני קינאתי בחמדה שחיים אוהב אותה והרגשתי מובסת. אני לא רציתי להטריף את חושיו, אני רציתי רק שיאהב אותי, רק שיאהב אותי, אני רציתי ללכת אתו, שנינו חבוקים, ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות הנוטפות טל ושיר השירים על שפתינו.

שלהבתיה לא כבתה בלבי זמן רב. אהבתי הייתה עזה כמוות וקינאתי כשאול.

חיים נעלם מבית הכרם ואני עברתי ללמוד בסמינר והתחילו בשבילי חיים חדשים, ולא ראיתי אותו אלא כעבור עשר שנים, במקרה. יום אחד כשהלכתי עם חברה על מדרכה צפופת אנשים ברחוב בן יהודה, נמשכו עיניי פתאום אל עיניים ירוקות שהיו נעוצות בי. לקראתי, במרחק שני צעדים ממני, בא חיים, מלווה בבחורה לבושה תכלת. הוא נראה חיוור, לבן, עירוני, לבש חולצה משובצת ומכנסי חאקי, שערו היה סרוק מן המצח אחורנית חלק חלק, ובצד האף המעוקל והגדול, הבהיקו העיניים החזקות, המכניעות, ומתחתיו היה הפה הלגלגני עם העצמה המשכנעת. הוא הביט בי באותו תוקף כמאז, וכשהכיר אותי עלה על שפתיו אותו חיוך גנדרני־עוגב, יהיר ומלגלג כמימים ימימה.

לבי נצבט בכוח, הפטרתי “שלום” שלא ידעתי אם הוא חם או קר או בהול, מאחר שלא ידעתי את נפשי. ותוך כדי כך נעלם חיים בתוך ההמון, ואני הרגשתי איך ברכי פקות ואיך אינני יכולה ללכת עוד. לא העזתי להפנות את ראשי ועמדתי במקומי כדי להתאושש.

כשחזרתי לשלוט בברכי פניתי אל חברתי ואמרתי:

– הוא לא השתנה כלל, נכון?

– מי?

– וכי לא ראית דבר?

– לא!

– חיים עבר פה!

– לא שמתי לב. ואת מה קרה לך? מוטב שתיקחי ראי ותסתכלי על עצמך. פניי בראי היו לבנים כקיר ושפתי שהיו סגולות וכחולות רטטו.

שלושים שנה עברו מאז, ומה יהיה אם זה באמת חיים, חיים מאז?

בראשי צלצל: “אני לא רוצה לשגע, אני רק רוצה שיאהבו אותי.”

וכך נזכרתי באותו יום נורא, שאמי נקראה בו אל דב קמחי לשיחה.

דב קמחי היה המורה שלי לתנך ועברית בכיתה ז' של בית הספר למל. הוא היה מורה נפלא, גבר שמנמן אבל טוב מראה, בעל עיניים קטנטנות וחודרות. הייתי תלמידתו המצטיינת, ועוד שמורות עמי מחברות החיבורים מאז עם הערותיו המפליגות בשבחים.

אבל בשבתו על הקתדרה היה נועץ בי את עיניו הקטנות בכוח, חודר לתוך פרצופי עד שכל הילדות בכיתה התחילו לועגות לי ולשיר לי שירים. ולעתים היה פוגש אותי במסדרון לשיחה בטלה, ולא היה חדל להחמיא לי בעיניו עד שלא יכולתי לעמוד בחיזוריו וגם אני נעניתי לו בחינחונים.

מעט מעט גברו המבטים והוא התחיל מלקק אותי בעיניו, מדבר רק אלי ולא מרפה מפניי ומגופי, עד שהכיתה התחילה להסתודד, והשמועה יצאה, ואז כנראה נבהל מפני עצמו וקרא לאמי לשיחה.

הוא אמר לה שאני ילדה מסוכנת וטוב תעשה אם תשמור עלי היטב.

חכיתי לה בבית וחשבתי שהיא תשוב מן הפגישה עם המורה שלי לתנ"ך ועברית נושאת את כל התשבחות שירעיף עלי בשל כתיבתי היפה, אבל אבוי, היא נכנסה הביתה אדומה וכועסת, קיללה אותי בגרמנית וביידיש, קיללה את היום בו ילדה אותי נגד רצונה, היא ניבאה לי את הנבואות הנוראות ביותר שיכולים לנבא לילדה בת שתים עשרה. היא אמרה שאחריי ישבו שבעה כמו אחרי הדודה צינקה שברחה מתחת לחופתה עם קצין אוסטרי, וגם יוקיעו אותי אל עמוד הקלון.

ועוד ועוד הוסיפה, ככל שדמיונה הרותח העניק לה.

ואחר כך עברה באמא שלי צמרמורת והיא נפלה על המיטה רועדת כשכל גופה מיטלטל, ומתוך מעיה יצאו מיני שיהוקים נוראים כמו צעקות לעזרה, ואחר כך החלה לגהק עד שנראה היה שהיא נחנקת.

שמתי כר מתחת לראשה, טפטפתי לה כמה טיפות ולריאן על הלשון, השקיתי אותה בחצי כוס קוניאק מדיצינאל שהיה שמור אתה, כיסיתי אותה בשמיכה ויצאתי מן הבית.

ישבתי על הספסל מתחת לתאנה, אומללה, מבוישת, לא רצויה, דחויה. שוועתי בליבי לעזרה, ולא ידעתי אל מי אקרא אם לא אל אדוני אלוהי הצבאות בורא שמים וארץ, בורא את האדם, ואולי גם אותי, והתפללתי אליו, פוכרת את אצבעותיי ובוכה, שלא יעשני כל כך מסוכנת, שיעשה שאמא תאהב אותי וגם דב קמחי, ושהילדות לא ילעגו לי בבית הספר למל.

זה קרה כשהייתי בכיתה ז', אבל לא נשכח. דב קמחי לא חדל ללקק אותי בעיניו, בכיתה, במסדרון ובטיול למרות הכל.

* * *

הגענו. – כן, זה הוא, אותו חיים עצמו, אבל הדם לא אזל מפניי וברכיי לא פקו. עזרתי להכין ארוחת ערב, סלט וחביתה וזיתים וגבינה לבנה ולקינוח קפה ועוגיות.

שוחחנו על העיר הזאת והקהילה היהודית שבה ועל האפשרויות שנפתחו פה לאמנים ישראלים, תיאטראות ותזמורות וזמרים ופזמונאים.

כשגמרנו לאכול התנצלה בעלת הבית, אמרה שתשוב תוך שעתים או שעתים וחצי והלכה. נשארנו לבדנו.

* * *

– נעמי, זאת באמת את? ועוד יש לך אותן העיניים ששיגעו אותי בבית הכרם – אמר.

חייכתי.

לא גמרנו מה שהיה אז – אמר – נשאר לא פתור.

חייכתי.

בואי – אמר – ונסגור את המעגל.

רטט עבר בי, משהו נשכח ניצת, משהו שמשך אותי אל ההזמנה. לסגור את המעגל כאן בלוס־אנג’לס על המיטה הזוגית שלו, כאן, כעבור שלושים שנה.

סלידה, בהלה, והתרגשות. לבי הלם בציפייה בסקרנות ובחרדה.

אבל הוא לקח את ידי והוליך אותי אל חדר השינה שלהם, אל המיטה הזוגית. החל לפשוט את בגדיי, בעדינות מפנקת, ידיו היו חכמות על גופי, מלטפות ומגרות עד שפטמות שדיי פרצו והתקשו, ושפתיו באו עליהן חמות ויונקות, וידיו ירדו אל בטני שנענתה לו ברכות מתענגת ומזמינה, והוא מלטף ולש ומנשק ומלקק כשגופו מתחכך בגופי, וכל מיציי, מור ולבונה, החלו נוטפים, עד שידיו באו אל בין רגלי חופנות את שער הערווה ומלטפות את השפתיים הלחות, ופיו וראשו הלכו אחרי הידיים ללקק ולמצוץ, ואני פישקתי את רגליי רחב ומשכתי את ראשו אל בין ירכיי –, נמלים החלו רוחשות בגופי, מן הרגליים ועד הידיים המתעלפות מתענוג וכשחדר אל תוכי עם אברו הגדול והתחיל מתנועע פרצו מגרוני מיני אנקות שבאו ממעמקים שלא ידעתים, ואז מתחתי את גווי אליו, והחזקתי את עכוזו בשתי ידיי ומשכתי אותו אלי ולחשתי בקול חנוק – עוד– עוד –

אחר כך חיבק אותי, לחץ אותי אל גופו, נישק אותי על שפתיי ועל עיניי ועל שדיי ועל בטני ובין רגליי ולחש מיני דברים שלא הבנתי אותם, וזכרתי את הצופנים שהיינו לוחשים זה לזה בבית הכרם, וגם אני נלחצתי אליו, ולחשתי בליבי – סגרנו מעגל, סגרנו מעגל, סגרנו מעגל.

* * *

היינו לבושים וליבותינו לא הלמו עוד כשבעלת הבית חזרה.

שתינו יין ואכלנו בוטנים, ושמענו את נפלאות השגרירות הדנית, עד שבאה מכונית השרד ולקחה אותי אל דירתי.

לא ראיתי את חיים עוד. תם ונשלם.

* * *

קלינטון אדמס, שהיה המדען של הסדנה והממונה על המחקר, האיר את עיני בכל מה שנוגע לחמרים שתמרינד משתמשת בהם.

הוא סיפר לי על האבן הליטוגראפית ששנותיה אינן עולות על מאה וחמישים שנה.

בשנת 1798 גילה אותה גרמני תימהוני אחד בשם אלואיז זנפלד במחצבה בבווריה. האיש היה מעוניין בדפוס וערך ניסיונות בכל אבן שמצא, ואז, לגמרי במקרה, גילה כי האבן הזו, שנחצבת במחצבה האחת והיחידה ההיא בבווריה, היא היא הנושאת את התכונה המיוחדת במינה: להיות סופגת מים ושמן במידה שווה. וכך אפשר לצייר על גבי האבן הזו, וכפי שהסתבר לאחר זמן על גביה בלבד, בחומר שמנוני כלשהו, להרטיב את פני האבן המצוירת כולה, לגלגל על הרטוב והמצויר כאחד – גליל עור, מעין מערוך ספוג צבע, וזאת כדי לעבות את שכבת הצבע על הציור שעל האבן ולעשות אותו כשיר להדפסה. האבן מונחת על מכבש ובלחץ מתאים של המכבש, שמוסע בזהירות ועובר על פני האבן והנייר המונח עליו, מוטבע הציור על הנייר.

המים הם הם השומרים על גבולות הציור השמנוני תוך כדי הדפסה, לבל יפרוץ מן המתווה שנתן לו האמן.

התהליך מוכרח לחזור על עצמו בכל הדפסה.

רק מי שעוסק באמנות הזו יודע את רגע ההתרגשות, כשמורידים את הנייר המודפס, לאט לאט ובזהירות מעל האבן, והפלא מתרחש. כי הציור שצויר על האבן מופיע על הנייר והוא הפוך, שמאל הוא ימין וימין הוא שמאל, והתמונה החדשה כביכול, נראית מפתיעה ומרגשת.

את האבן הזאת אפשר היה למצוא במחצבה, באותה מחצבה אחת ויחידה, בבווריה, בסוף המאה השמונה עשרה. אפילו בראשית המאה התשע עשרה עוד אפשר היה להזמין מסוחרים באבן, אבנים ליטוגראפיות מן המחצבה הבווארית, בכל גודל מבוקש, אבל כשכול בתי הדפוס המסחריים, אלה שהדפיסו מפות גיאוגראפיות וצבאיות, או פרסומות ומודעות בעיתונים, רכשו את האבנים והשתמשו בהן לעייפה, החלו האבנים להיעלם מן השוק ומחירן עלה.

ועכשיו כמעט שאי אפשר למצוא אבנים כאלה, אמר קלינטון אדמס בדאגה. עוד יש כמות מרוכזת באיטליה, אבל האיטלקים אינם מוכנים למכור אבנים ליטוגרפיות. קלינטון אדמס כאחד שמבקש לפתור את הבעיה עכשיו ומייד, בחפשו פתרון בכל דרך, ערך, כך סיפר לי, מסע בילוש בכל הסדנאות באירופה, שמא ימכרו לו אבנים ליטוגראפיות, וכשלא מצא אבנים גרמניות למכירה חשב שאפשר יהיה להשתמש בשיש אמריקני, והחל לערוך ניסיונות באבנים שהובאו לבקשתו מכל המחצבות השונות בכל מדינות ארצות הברית.

הסתבר שהן לא תצלחנה: אינן מחזיקות את הציור השמן בצד המים שאמורים להגן עליו, אינן עומדות בלחץ המכבש, והן נשברות. אין איפוא אבנים ליטוגראפיות בהישג יד, לא בכל מחיר ולא בכל מאמץ.

בידעם שזו המציאות, החליטו קברניטי תמרינד לשמור מכל משמר על הקיים, לשמור ולהגן על האבנים שג’ון וקלינטון אדמס הצליחו לרכוש בדי עמל לפני שפתחו את תמרינד. הם הטילו חוקים נוקשים בכול מה ששייך לשימוש באבן ליטוגראפית:

– האבנים האלה אינן יוצאות מפתח תמרינד, לא בהשאלה ולא במתנה. – כל נזק שנגרם לאבן, סדק שנוצר תוך כדי הדפסה, או פגיעה בעת הכנת האבן לדפוס, – כל פרט נרשם –, כל תולדותיה של האבן מקוטלגות ונשלחות לקרן פורד למשמרת.

בימים ההם במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, כשהאבנים הליטוגראפיות היו מצרך עובר לסוחר, יכול היה כל עיתון להזמין ליטוגראפיות לאיור ומפות גיאוגראפיות לשימוש יומיומי. – איך הפליא הונורה דומייה להשתמש באבן כדי להדפיס בעיתון שריברי את הקריקטורות הארסיות שלו, ואיזה פלאים עשה טולוז לוטרק בליטוגראפיות כשצייר את הרקדניות בפרסומות ענק.

קלינטון אדמס היה מתרגש כשדיבר על ההדפסים הנהדרים ההם, שעמדו לעזרתו כשהיה צריך לשכנע תורמים שיתנו כסף כדי להקים את תמרינד. ומייד שלף מן המדף ספרים, עם רפרודוקציות נהדרות, ושנינו ישבנו רכונים עליהן, מתדיינים ומנסים להבין את דרך העשייה של הגדולים ההם, תמהים לנחש מה היה הנייר שעליו הדפיסו, ואיך החזיק מעמד עד היום.

ותוך כדי עיון בספרים תמהנו מאד מדוע לא כתוב בהם שם השוליה שבלעדיו לא היה ההדפס בא לעולם? והלא חלקו רב בכל מעשה היצירה! עוד בימי הביניים נהגו הבנאים להגניב את שמם על אבן מקיר פה ושם, אלה הבנאים פשוטי העם.

רק לאחרונה התחילו להתייחס לחתימתו של השוליה, המדפיס, כאל חלק הכרחי בהדפס. חתימתו של האמן וגם חתימתו של הדפס, שתיהן אמורות להימצא על ההדפס הגמור.

המצאת האבן הליטוגראפית פתחה פרק חדש בתולדות ההדפס. אבל כבר מאות שנים לפני המצאת הליטוגראפיה הדפיסו יצירות אמנות, מעל עץ ומעל מתכת.

הדפסי העץ היפניים הלא אין מושלם, והתחריטים שרמברנדט הדפיס, או חיתוכי העץ של דירר, עוד לא נמצא האמן שהגדיל לעשות מהם. איך הפליאו האמנים האלה לעשות! האם יכלו לבצע את הפלאים האלה בלי שוליות, דפסים שעזרו בכל המעשה הטכני ובכל מה שהאמן ביקש? הפלגנו בדמיון אל ביתו של רמברנדט, איך הביאו לו השוליות שתייה חמה וכריך, ואיך ידעו לעשות כל עבודה מתבקשת: לבחוש את הצבע ולהכין את הנייר, להסיק את התנור כשהיה קר, ולמהול את החומצות במינון הנכון, ולבסוף להדפיס, לבחון את התוצאה וליבש את הנייר.

נסינו, קלינטון אדמס ואני, לתאר לעצמנו את היחסים ששררו בין האמן ובין השוליה שלו, שבימיהם של דירר ושל רמברנדט היה מן הסתם צמית, ועם זאת נאמן ומכיר בערך העבודה שהוא עושה.

ובימינו אלה – פיקסו, גדול אמני הגראפיקה בכל תחום, – מספרים עליו שהיה יושב על יד ערימת מתכות וחורט עליהן כטוב כישרונו עליו, לפעמים ארבעים ושמונה שעות בלא הפסקה, וגדוד של דפסים עמדו עליו לשרתו, למרוח שעווה, לטבול בחומצה, לצחצח, להדפיס הדפסות נסיון, לקטלג, ולזרוק את מה שלא הצליח, מלאים הכרת ערך עצמם וגאים על זה שנפל בגורלם לשרת את פיקסו.

תמרינד מתכוונת לחנך דור של דפסים, שיאהבו את מה שהם עושים ויהיו גאים בעבודתם וגם ימצאו פרנסה טובה, וכבוד.

גם קלינטון אדמס וגם אני אהבנו מאד להשתעשע בסיפורים על רמברנדט ועל דירר ועל טולוז לוטרק, ועל מציאת האבן הבווארית במחצבה האחת והיחידה.

האבן, מסתבר, הייתה יותר זולה מן העץ ומן המתכת, ויותר מובנת לאמן. על האבן יכול הצייר לעבוד כאילו הוא מצייר על נייר. ואין לו הקשיים שיש לאמן התחריט, בהשגת הגוונים בהדפסה, וכול הבעיות והגחמות של החומצות והשימוש בהן באמנות התחריט, אמן הליטוגראפיה פטור מכל זה. היינו מתווכחים ומנסים לשכנע איש את רעהו, מה עדיף ליטוגראפיה או תחריט. אני נסיתי להסביר לו שאין קו יפה כקו הנוצר בתחריט, ובתוך הויכוח היינו שולפים את הספרים ונוברים בהם וברפרודוקציות המעולות שהיו בספריה של תמרינד, בודקים את הדפים ומשתדלים להבין.

ימים יפים היו לי אלה.

אנחנו מחנכים את הדפסים להיות שוליות, נאמנים לרצונו של האמן ועומדים לרשותו בכל מה שיבקש, סיבר קלינטון אדמס את אזני. ולבל תיקרה טעות, וליתר ביטחון, מבצע כל אמן הדפסת “דגם” שהוא חותם עליה להיותה הדוגמה שעל פיה אמורה להידפס כל המהדורה כולה וה“דגם” הזה מחייב את הדפס, לפיו הוא מדפיס את המהדורה ומשווה כל דף בצאתו מן המכבש ל“דגם.” ונוהג זה נשמר בקפדנות, לבל תצא מתמרינד יצירה שאינה מצויינת.

כזה וכזאת סיפר לי קלינטון אדמס בשבתנו בספריה, ולא חסך בזמן וסיפר בפרטי פרטים על חיפושיו אחר נייר משובח.

נוסף לחוזה שכרת עם הכפר היפני לרכוש ממנו את כל תוצרתו, נדד מבית חרושת לנייר לבית חרושת לנייר, באירופה ובאסיה, כדי למצוא את הנייר שהוא עשוי מפשתן או מכותנה, שהוא נעשה ביד, שהוא סופג את הציורים כהיותם על האבן, וגם סיפר לי איך הוא מאכסן את הנייר הזה לבל יאונה לו רע.

ועל צבעים דיברנו, ואיך יוצרים צבעים בארץ נידחת שההספקה אינה בטוחה בה, ועדיף לרכוש אבקות צבע ושמנים ולהכין את הצבעים ביד.

הו, מראיהן של צנצנות הצבע על המדף, חדוות עיין ולב, קדמיום אדום כהה, וקדמיום אדום בהיר, וקדמיום כתום וצהוב, ואולטרמרין וקובלט כחול כהה ובהיר וצרוליאום, והמדף מזמין לעשות, מי יתנני כל הימים מערבבת צבעים.

ימים רבים ישבנו ביחד דנים בנושאים האהובים עלינו מכל.

* * *

בערבים בדירתי הקטנה הייתי יושבת ומסכמת כל מה ששמעתי, מנסה לתרגם את כל הדברים האלה לירושלמית, מנסה להעריך את גודל התפקיד שלקחתי על עצמי. הופכת בראשי ומטכסת עצה עם עצמי איך אוכל להגשים את מה שלמדתי כאן, בלי קרן פורד, בלי התורמים האמריקנים הנדיבים, בעיר הקטנה והמרוחקת ההיא, שאין בלב תושביה ברגע זה אלא התעלות נפש משיחית, ובראש מעייניהם של כולם, פרנסיה ופשוטי העם כאחד, לאחר שתפסו את כול בתי הערבים שהתרוקנו, הם צופים עכשיו ליום שבו ייבנה בית המקדש על הר הבית, כדי לחדש ימינו כקדם.

מחדשים ימינו כקדם, מחדשים –

איזה פסוקים מרניני לב, שאין בינם ובין סדנת הדפס ולא כלום.

ואני באה, בלי בושה, להקים סדנת הדפס בירושלים.

אמנם כן, הכרזתי בקול בשבתי לבדי בדירה הקטנה בלוס אנג’לס, אמנם כן, אני באה להקים סדנת הדפס בירושלים. נחושה בדעתי לקיים מה שאני מתכננת, אני יודעת בכל ישותי ובלי להסס, שזהו הדבר החשוב ביותר שצריך להיעשות. שאני יכולה לעשותו, וגם עשה אעשה, ויכול אוכל.

* * *

מייקל (מיכאל) מייזר, צייר ותחריטאי מבוסטון, הוזמן לתמרינד להיות אורח הסדנה וליהנות מכל שירותיה לתקופה של חודש.

אני הכרתי את מייקל מבוסטון, בהיותי עובדת בסדנת התחריט הנסיונית, E.E.S, שם. הוא היה בחור גבוה ובטוח בעצמו, שופע בדיחות באנגלית ובייידיש ומקים צחוק ומהומה בסדנה.

מייקל הגיע במכוניתו שהיתה מפוטמת בציורים, ברישומים ובתחריטים. הוא היה עייף מן הדרך ואיימי המזכירה הביאה אותו אל החדר ששכרו לו, גם סיפקה לו אוכל וכמה פחיות של בירה. הוא לא חזר אל הסדנה אלא למחרת. עליז וטוב לב, מרעיש ומצחיק.

אבל תמרינד התייחסה אליו ברצינות רבה.

בחדר הגדול ביותר בסדנה העמידו שולחן, אספו את כל הסגל, הדפסים, המזכירות, רואה החשבון וקלינטון אדמס וג’ון ויין ועובדי הניקיון וגם אותי. ישבנו מסביב לשולחן ומייקל שטח את עבודותיו על השולחן והרצה שעה ארוכה על מה שעשה ומה הוא מתכוון לעשות בליטוגראפיה, אמצעי שלא נתנסה בו מעודו.

מייקל מייזר עשה עבודות גדולות בשחור ובאפור שכלל לא שיקפו את אפיו הצוהל. ג’ון שלפה עבודה אחת ושאלה האם הוא יודע, או מישהו יודע, איך אפשר יהיה לתרגם עבודה כזו אל האבן.

מייקל לא ידע על תכונותיה של האבן ולא כלום. צריך היה להסביר לו איך משייפים את האבן כך שהיא תתאים למידת הגרעיניות שהוא מצפה שהמשטחים שהוא מתכוון לצייר יידמו לגרעיניות של התחריטים שלו.

קמנו כולנו והלכנו לראות את עבודת ההכנה של כל אבן. לקחנו אתנו את התחריט של מייקל והראינו לו את האבנים השונות ומידת הגרעיניות שעל פניהן ומה אפשר לעשות באבן תוך כדי שיוף, ואיך שיוף מסוג אחד יפיק יצירה מסוג אחד ואיך שיוף שונה יתאים ליצירה אחרת.

חזרנו אל השולחן וכל אחד שאל את מייקל על עבודתו ואם הוא מבין את ההבדל בין תחריט לליטוגראפיה, ואם הוא מעריך מה מצפה לו כאן. ובחפץ לב הסבירו לו את מידת הנכונות שיש לכולם למלא אחר משאלותיו, ואמרו לו שהוא יכול לרצות כול דבר, שהוא יכול לבקש כל דבר, יכול גם להתחרט ולא להמשיך עבודה על אבן שלא מוצאת חן בעיניו, ולהתחיל אבן חדשה, ואיש לא ירטון ולא יעלב.

ישבנו סביב השולחן שעות אחדות, לוגמים את הקפה האמריקאי בכוסות של פלסטיק, ומדברים. בתום השעות האלה היה ברור לכל משתתף מה עומד לקרות בחודש הבא, וגם למייקל התברר טיבה של תמרינד.

כולנו ליווינו את עבודתו של מייקל כל זמן שעבד בתמרינד, בלי להתערב כלל. כל השיג והשיח המקצועי התנהל בינו ובין הדפס שעבד על האבן המסויימת שלו.

את המהדורות הגמורות ואת מידת ההתאמה של כל דף אל ה“דגם” החתום בחנו שני דפסים, ורק כשהם אישרו את כל הדפים בכל המהדורה (מה שלא אושר פשוט נזרק לפח) ניתן למייקל לחתום עליהם. גם החתימה נעשתה בטכס גדול, בנוכחות ג’ון, ובנוכחות איימי שארזה את “חלקו” של מייקל (עשרים דפים מכל מהדורה) והעניקה לו אותו בהדגשה ובברכות. לדפס נתנה את חלקו, (דף מכל מהדורה), העבירה לתמרינד אשר לתמרינד, והיתר, הסבירה, יישלח לתורמים השונים, ביניהם כל המוזיאונים הגדולים, שמקבלים מתמרינד ליטוגראפיות מקוריות.

ואז כשטכס החתימה הסתיים, מחק כל דפס את הציור שהיה על פני האבן שאותה הדפיס, וחתם על מסמך מיוחד שאמנם האבן נמחקה ולעולם לא יודפס הציור הזה שנית.

חודש שלם, פרט לסופי שבוע, עבד מייקל בתמרינד. כשעזב נשא אתו כעשר מהדורות חתומות, יוקרתיות של תמרינד, שגם הלוגו של הסדנה הוטבע בהן וחתימתו של הדפס בצד האחורי של ההדפס.

כאן, באמריקה בכלל ובתמרינד בפרט, נפרדים בנשיקות ובאיחולים ומבטיחים לשמור על קשר ומנפנפים לבסוף לשלום. לווינו את מייקל עד שמכוניתו נעלמה מעבר לעיקול הדרך והתכוננו למוזמן הבא.

הבאה בתור הייתה אמנית ניו־יורקית, אישה מרת נפש ורוטנת, שמקבלת התקפות של כאבי ראש, בכיינות ואומללות.

אבל הסדנה קיבלה אותה בכל הרצינות כמו את מייקל החייכן. ישבנו סביב השולחן הגדול ודנו איתה על מידת הגרעיניות שהיא מצפה שיכינו לה את האבנים בה. הסתכלנו על מה שהיא הביאה איתה, שוחחנו על האפשרויות השונות, על סוג הנייר המתאים לעבודות שלה, ומאחר שהיא השתמשה בצבעים היה גם דיון על סוג הצבע שהיא רוצה להשתמש בו, והיא נלקחה לחדר האבקות והראו לה הכול ונתנו לה לבחור.

היא הייתה מאחרת לעבודה בבוקר, באה במצב רוח זועף. וכולם חיכו עד יחלוף זעם ורק אז התחילו לעבוד.

היה חודש נרגז ומתוח בתמרינד בגלל האמנית הניו־יורקית העצבנית, כל מה שעשתה על האבנים לא היה טוב בעיניה וכל הזמן עמלו הדפסים לשייף לה אבנים חדשות, ומעשה שטן היו הניירות שעליהם הדפיסו לה נקרעים תחת לחץ המכבש. אבל ג’ון לא איבדה את הסבלנות והסדנה כולה התנהלה כאילו זו דרכו של עולם וצריך להתמודד עם המצב המביך, עם כל מצב שיווצר בסדנה, שכן הסדנה נועדה לשרת כל אמן.

על כן שמחתי כשראיתי פתאום את קוסו אלול, ידיד ותיק מן הארץ, מופיע בתמרינד לביקור. זו הייתה הפתעה נעימה מאד. קוסו ניסה את מזלו אצל ג’ון וביקש ממנה להיות מוזמן לחודש כמקובל בסדנה הזו, אבל ההזמנות כבר יצאו לכל השנה כולה, וגם דברים טובים שאמרתי לה על קוסו וכל המלצותי לא הועילו.

הוא בא עם חברתו האינדיאנית מקנדה, ציירת מעניינת ואישה חביבה. הם שכרו דירה לחודש בלוס אנג’לס, וכאילו באו הנה לחפש את מזלם.

למה צריך אמן ישראלי מצליח לחפש את מזלו בלוס אנג’לס?

קוסו אלול, חבר בכיר ב“אופקים חדשים”, חברו של יחיאל שמי, פסל שהיה מוזמן לכל פעילות הפיסול בארץ, וגם הציב פסל במצפה רמון על שפת המכתש הגדול, מה מניע אותו לעזוב את אשתו וילדיו ולנדוד עד קנדה, ולחיות שם עם אישה אינדיאנית? האם צר לנו בארץ המקום עד כדי כך? האם אמנים מרגישים זרים בארץ שנולדו בה? קוסו אלול, כנעני בהשקפת עולמו שביקש מן הסתם להשתלב במרחב כולו להיות שייך לישראלים כמו גם לערבים ולדרוזים ולבדואים, האם לבו לא עמד בכל המלחמות וההרג? ולמה לא הלך לחיות במדבר או בסיני – אלא נדד לקנדה וחי עם אישה אינדיאנית, ומדבר אנגלית.

שבת אחת בליתי בביתם, בפרוור נידח של העיר הענקית הזו, בבית שדמה לבקתת רועים. אבל גם להם היה ברביקיו וצלעות של כבש, והשתעינו שעה מרובה בשיחה על אמנות ואמנים פה ושם, ועל מוזיאונים ותערוכות וחנויות של חמרי ציור.

ופעם לקחו אותי במכוניתם לשפת האוקיאנוס. דיברנו אנגלית וקוסו סיפר את הנפלאות שמצאו אותו מאז שעזב את הארץ. לא דחקתי בו לספר לי מה אירע למשפחתו, ומדוע עזב את הכול ונדד לעבוד בקנדה, ומה מצא באישה האינדיאנית שלא מצא באשתו. בליתי איתם את כל היום, מבלי לבחוש בשום עניין פרטי של איש מאתנו. שוב צלינו בשר ושתינו בירה מתוך פחיות, בתוך קהל אמריקני בבגדי ים.

וכשעייפנו ישבנו שותקים, צופים במים שרצו אלינו בגלים קטנים, כחולים ומעוטרים באמרות מקציפות לובן מבעבע. הם ליכחו את החול ומייד, בלי להתעכב, נרתעו וחזרו אל הים. חסרי מנוחה הגלים הקטנים. לעולם אינם מגיעים, לא אל הים ולא אל החוף, אצים לחוף ומייד נסוגים ומתגלגלים בחזרה לים, נטולי שלווה, ללא מקום שאליו הם שואפים להגיע.

* * *

כך נגמרו ימי בתמרינד. לאחר שכיבדו אותי בציור על אבן והדפסה צבעונית, קיבלתי עשרים דפים מן המהדורה, כל דף חתום והסמל של תמרינד מוטבע בדף.

מצויידת בתעודות ובמכתבי הוקרה והמלצות, יצאתי עם משפחתי שבאה לאספני, דרך הקניון הגדול וכל מרחבי אמריקה, לבוא לניו־יורק ולהתחיל להגשים את חלומי.

התנשקנו והתחבקנו, כל הסגל בא ללוותני, וברכנו אלה את אלה, וכולם איחלו הצלחה, ו“אל תשכחי אותנו” והודיעי מה קורה, ולהתראות להתראות.

* * *

בניו־יורק התחלנו בהכנות לנסיעה הביתה.

רכשתי מכבש תחריט קטן לצרכי, הצטיידתי במאות דפי נייר הדפסה לתחריט, רכשתי אבקות צבע, שמנים מכל הסוגים ושלחתי הכול לרחובות.

ואז נודע לי שטדי קולק ראש עירית ירושלים נמצא בניו־יורק, ומיד ביקשתי להיפגש איתו. קבעו לי פגישה ב“קרן תרבות אמריקה ישראל” ואני התייצבתי בשעה היעודה.

הוא ישב בכורסא, כרסו מוטלת בין ירכיו ונראה כאילו עומד להרדם.

הרציתי בפניו את עיקרי הרעיון, הראיתי לו את התעודות ואת ההמלצות שקיבלתי מג’ון ויין. אמרתי לו שאני מבקשת שימצא בין כל מאות התורמים שלו, אלה שתורמים לתיקון הביוב בירושלים ולתיקון גגות בתי הכנסת ובתי הספר, שאין ספק שאלה הן משימות חשובות ביותר, אבל אני מבקשת שימצא תורם אחד שיתעניין בסדנה, ושיקצה לי מקום בירושלים שהתרוקנה מיושביה.

פניו לבשו כעס והסתייגות והוא החל לצעוק עלי כאחד התגרנים בשוק:

– מי את חושבת שאת, שמעיזה להביא לפניי תוכנית מיותרת כזו, מי צריך סדנת הדפס בירושלים, זה מה שחסר לי שם? ואת לא ג’ון ויין וירושלים היא לא לוס אנג’לס, וכל זה חלום מיותר ולא נחוץ.

אבל אני נאפדתי עוז והתחלתי גם אני לצעוק:

– אתה כלל לא מכיר אותי ואני זו אני ואני יכולה גם יכולה להקים בירושלים סדנת הדפס. מה אתה מבין בהדפסים? העשירים שלך יודעים לרכוש יצירות לפי גודלן, דונם תמונה זה טוב ושני דונם עוד יותר טוב. וחלילה שלא תהיה יצירה על נייר. מתי החזקת בידך והסתכלת מקרוב בהדפס של דגה, של רנואר או של פיקסו? מה אתה מבין באמנות הזו שהיא האינטימית מכולן, הקרובה ללב, שאיננה עשויה רק לקשט אלא היא עשויה להסתכלות מקרוב להעשיר את המסתכל בחמדה וסיפוק. מתי החזקת ספר אמן בידך, הדפסים כרוכים יחד שאסור לגעת בהם אלא כשהידים לבושות בכסיות, מתי החזקת ספר כזה ביד והזהירו אותך שלא תלכלך? אתה לא מבין על מה אני מדברת, פשוט לא מבין, ואני על אפך ועל חמתך, אנהל את הסדנה הזו בלי לבקש ממך תקציבים, והאנשים שיעבדו אצלי ימצאו את פרנסתם בכבוד, וגם תראה איך אזמין את מרק שגל, אביא אותו לפתיחה החגיגית, כדי שיהיה לנו לקישוט ולפירסומת. ואיך יבואו כל יקירי ירושלים ואתה בראשם להתנאות באורח.

צעקתי עד שגרוני ניחר. כעסתי כעס אמיתי, וראיתי איזו מין מלחמה אני מתחילה להילחם וזו הייתה רק היריה הראשונה.

טדי קולק התרשם מן הצעקות שלי ואמר:

– נו טוב, נראה מה אפשר לעשות.

נסעתי ללונג איילנד אל טניה גרוסמן האגדית, לראות את הסדנה שפתחה, זו שעכשיו עובדים בה רוברט ראושנברג וג’ספר ג’ונס.

כולם קיבלו את פניי בחביבות, הוליכו אותי בסדנה, בין המכבשים ושולחנות הייבוש, בין מאגר האבנים הנשמרות ביראה, בין מגרות האיכסון של העבודות הגמורות, ואלה של הנייר שעתיד להיות מודפס.

וליד שולחן הצהרים, ארוחה שלא כללה אלא כריכים וקפה בכוסות של פלסטיק, סיפרה טניה (כל הנוכחים מלבדי שמעו בודאי את הסיפור פעמים אין ספור) איך באה עם בעלה חולה השחפת כפליטה מפראג, נושאת אתה מסורת של דפוס והדפסה מבית אביה, ואיך תיגרה מבית לבית בניו־יורק ומכרה ספרים נדירים שהביאה אתה, ואיך אספה כך כסף לרכישת מכבשים, ובעזרת משפחת ורבורג פתחה את הסדנה הזו, למצויינים, למענינים שבין האמנים הצעירים ולימדה אותם לאהוב את המקצוע, ואז כיתתה את רגליה מבית לבית למכור את העבודות שנוצרו בסדנה, עד שהאוצרים ומנהלי המוזיאונים שמו לב אליה, באו לראות, התחילו לרכוש, ואחריהם באו בעלי הגלריות וסוחרי האמנות, ואמנות ההדפס קיבלה יוקרה וכבוד ומחיר.

ועכשיו הפכה הסדנה שלה לאגדה, ורבים רבים מתדפקים על דלתותיה מבקשים להתקבל.

* * *

הפגישה אצל טדי קולק הסעירה את רוחי והדאיגה אותי מאד. אם הוא, הנחשב לפטרון האמנויות, כך, איך יקבלו אותי אזובי הקיר?

לא הרגשתי שאני יכולה לפנות אל אניטה ורבורג. כשפניתי אליה פעם בעניין כלשהו, העניקה לי כניסה חופשית לפתיחות הנוצצות במוזיאון לאמנות מודרנית. מעולם לא הייתי שם, אף פעם לא הייתה לי שמלה שיכולתי לבוא בה בקהל הנוצצים.

אל מי אפנה כאן באמריקה. יש לי כאן ידיד ושמו סטיב אנדרוס, שניהל את הסדנה הניסיונית לתחריט בבוסטון, E.E.S. זו הסדנה שנתנה לי חברות נצח, ושהימים שעשיתי בה היו מן הטובים בחיי. סטיב היה פרסביטריאני אדוק, כתבי הקודש היו שגורים בפיו, והתנ“ך וירושלים היו קרובים מאד לליבו. בלוח השנה שלו היו מסומנים החגים הנוצריים כמו גם החגים היהודיים, והעובדה שאני שייכת לעם התנ”ך הייתה חשובה לו. הוא היה איש עשיר מאד מאד ונדיב מאין כמוהו, הוא ניהל את הסדנה בידידות ובדאגה, ובתמיכה מתמדת. פעמים הרבה הייתי מוזמנת לאכול אתו באחת מכל המסעדות המצוינות של בוסטון, וגם לברביקיו הוזמנתי יחד עם כל עובדי הסדנה, לביתו שבקוהסט על יד בוסטון.

צילצלתי אליו, סיפרתי לו שהייתי חצי שנה בתמרינד ושאני עומדת לחזור לארץ, והוא אמר שהוא ואשתו נוסעים לאי הקטן שלהם, על חוף מיין, וישמח מאד לארח אותי.

אמרתי לו שאני לא לבדי, שיש אתי בן ונכד וכלה הרה, וגם בעלי מן הסתם ירצה לבוא.

אבל סטיב בקולו האדיב ענה שלא תהיה כל מניעה, Little Flying Point יקבל את כולנו בברכה ויארח אותנו בשמחה.

נסענו איפוא כולנו בדרך למיין, בכביש הנהדר שמישיר בין יערות נמוכים. עצרנו בפונדקים קטנים כדי להשיב את נפשנו ולהצהיל את הילד, עד שהגענו לניופורט, וחכינו לשפל שיחשוף את הגשר המוליך אל האי. מזג האויר היה נפלא, קצת קריר עם רוח קלה שהביאה ריחות פריחה מאי שם. כולנו היינו שמחים.

כשהשפל חשף את הגשר דיו, עברנו עליו במכונית והגענו אל האי. סטיב חיכה לנו בקצה הדרך ובידו דגל, ולרוחב כל הכניסה, בין שני מוטות גבוהים היה תלוי דגל ועליו היה מצוייר באותיות ענק WELCOME. יצאנו מתוך המכונית וחילצנו את עצמותינו, מסתכלים בהשתאות אל האי הקטנטן וכל מה שיש בו.

סטיב היה נחמד כרגיל. איש דק לבוש תמיד בקפידה, תמיד מאיר פנים, סקרן לשמוע ולשוחח. הוא היה בקיא בכל סדנאות ההדפס באמריקה, והעובדה שהייתי בתמרינד עשתה עליו רושם עז. תמרינד איננה עוד אחת הסדנאות, אלא הסדנה הנסיונית החשובה באמריקה.

באי עמד בית קטן, והייתה לפניו מרפסת מרוצפת וכסאות נוח ושולחן. סטיב הדריך אותנו אל המרפסת והתרווחנו על כסאות הנוח מקשיבים לרחש הים. במרכז האי הקטנטן, קטן כל כך עד שאפשר להקיף את גבולותיו בעין, היה משטח דשא, ומסביב לדשא גדלו עצי אגס ודובדבנים, ומסביב סביב היה ים, לוחש ומתלקק, לוחש ומתלקק, אפור כחול לבנבן, שנעלם באופק בערפל חלבי, רך, נטול כל קו, אחיד בגון האובך ונגוז בהדרגה בשמים האפורים.

שרועים על הכורסאות הגיש לנו סטיב שתיה, ואמר שאישתו נסעה לניופורט לרכוש לארוחת הצהרים מה שהיה חסר, לא היה חסר הרבה, כי את כל הירקות הם מגדלים על האי, וגם עצי הפרי מניבים די צרכם וגם נותר. הם נשארים על האי כמה שבועות בכל שנה וגם את הסוסים הם מביאים מקוהסט.

הוא הבטיח להראות לנו משהו מאד מאד לא רגיל, והזמין אותנו אל ביתן, שבו עמדו כמה כרכרות מן המאה השמונה עשרה, בנות שני אופנים גדולים ודקיקים ושני יצולים שביניהם נרתם סוס, והכרכרות, יפהפיות, תאווה לעיניים, היו מצוחצחות מבחוץ, מצופות לכה שחורה מבריקה עם ציורים של ורדים אדומים ועלים ירוקים, ושני המושבים בכל דו־אופן כזה היו מרופדים בקטיפה כחולה, וגם שתי שמיכות חיכו על המושבים לכל דורש. המראה היה מרהיב, עין לא ראתה, כרכרות כאלה ראינו רק בקולנוע, וכאן הן עומדות, ארבע במספר בביתן נחמד, באי הקסום הזה. כמעט שלא האמנו למראה.

לשאלתנו מתי הם משתמשים בכרכרות האלה ענה סטיב שהם נוסעים בהן לחתונות שעורכים השכנים, או לחגיגות כל שהן שנערכות בסביבה, והודה שהוא עושה רושם רב כשהוא מופיע בכרכרה כזו, וגם הודה שזה גורם לו תענוג רב. הוא רכש אותן במכירות פומביות שנערכות מפעם לפעם במיין או בבוסטון והן נחשבות למוצג מוזיאוני.

לא חדלנו להתפעל ממראה עינינו. באורווה עמדו כמה סוסים נהדרים, שסטיב טפח להם על אחוריהם בחיבה וליטף את צווארם ודיבר אליהם דברי אהבה.

ועדין לא ראינו הכל. סטיב לקח דלי וקרא לבני ולנכד לרדת לחוף, אל בין החלוקים, ולמצוא שם צדפות שיבושלו בשמפניה לארוחת הצהרים.

הלכתי אחריהם לראות אותם יורדים אל המים ולומדים להכיר את הצדפות הנכונות וממלאים את הדלי צוהלים ושמחים. ובין כה וכה חזרה גם אשתו של סטיב נוהגת באחת מאותן הכרכרות הנהדרות שסוס לבן רתום ליצוליו. היא עצרה וירדה אלינו. היא נראתה כאיכרה, דקת גו, עם ידיים גרומות שרגילות לעבוד בחקלאות, ציפורניים לא מטופחות, ופנים שלא ידעו טיפול ולא טיפוח ולא משחות קוסמטיקאיות ושער שלא נצבע מעולם ופנים שהביעו לבביות וידידות. היא לבשה מכנסי ג’ינס וחולצת טריקו ומגפיים, ולא ניסתה להתחנחן, אלא הייתה חמה ומכניסת אורחים מאין כמוה, ולאחר שהכניסה את הסוס לאורווה נפנתה אלינו והזמינה אותנו לשבת על המרפסת, והגישה בירה ופכסמים עם גבינות.

בין כה וכה חזרו הדייגים עם סטיב ועם דלי מלא צדפות וכולנו נוכחנו במעשה הבישול של צדפות בשמפניה, וכשכבר הייתה שעת אחר הצהרים ישבנו לאכול, וגם ברביקיו לא היה חסר, ולבסוף התרווחנו בכסאות הנוח שבעים ומוכנים לנמנם.

אבל אני משימתי עוד לא נסתיימה. ישבתי על יד סטיב וסיפרתי לו את כל המוצאות אותי בתמרינד ומה חידש לי המקום ההוא דברים שלא ידעתי לפני כן, וסיפרתי לו על המצויינות הנהוגה שם ועל השמירה על רמה גבוהה שתמרינד מקפידה עליה כל כך, ואמרתי לו שאני מתכוונת לבצע בסדנה שאני מתכוונת להקים בירושלים כל מה שלמדתי שם, ולשמור על רמה גבוהה. וסיפרתי לו שלמדתי שם איך מקימים סדנה ולמדתי לנהל אותה, וסיפרתי לו שקיבלתי תעודות והמלצות ושאני מתכוונת לנסוע לירושלים ולהגשים שם את הרעיון.

– ומי יעבוד בסדנה – שאל.

– בתמרינד עובדים משוחררי צבא, אצטרך לבדוק מה אוכל לעשות.

– ותקבלי גם ערבים לעבודה?

– ערבים ישראלים בוודאי, וכשיהיה סוף סוף שלום יבואו כולם. הלא הרעיון שלי הוא להקים סדנה בין לאומית, שיבואו לעבוד בה אמנים ודפסים מכל העולם, ואם יסתייע יבואו גם מארצות ערב, מצפון ומדרום.

ולסטיב שאוהב את התנך ובקיא בו – קראתי בעברית ואמרתי לו לחפש בתרגום האנגלי ישעיהו מ"ט 12:

ורק אז סיפרתי לו את פגישתי עם טדי קולק ואת חששותי שירושלים לא תעזור לי ולהפך תפריע, עוד אינני יודעת איך יפריעו לי אבל לבי איננו שקט.

– איזו מין עיר זו – שאל סטיב.

– קטנה ונידחת, ולאנשים רבים היא מרכז העולם.

– הרבה קדושה? שאל.

– כן, של נוצרים ושל מוסלמים ושל יהודים.

–אני רוצה מאד מאד להיות שם.

– אנחנו נקבל אותך בלב חפץ.

– אבל זו עיר שדם נשפך בה כל הזמן.

– צר לי שלא אוכל להבטיח לך שכבר מחר ייפסק שפך הדם.

–איך את יכולה לחיות שם?

– אני שייכת לשם, סטיב, אין לי מקום אחר, ואני מנסה להביא לשם רק מנחות של שלום. אני רוצה להביא לירושלים סדנת הדפס שתהיה פתוחה לכל שוחר שלום, שיעסקו בה רק ביצירה אמנותית ולא בשום מלחמה, ולא קרב ולא שנאה, יהודים ומוסלמים ונוצרים, לכולם יהיה מקום בסדנה שלי. ואולי בעקבות המעשה שלי יבואו עוד מעשים כאלה ופסו שנאה ואיבה מן הארץ.

השיחה קלחה לה על הא ועל דא ועל עיר הקודש ירושלים שעתידה להביא שלום על העולם כי מציון תצא תורה ודבר אדוני מירושלים. והיום נטה לערוב, ודרכנו עד בוסטון עוד ארוכה. התחלנו להתנער ולהתכונן לנסיעה, ואז אמר סטיב: – ברגע שיהיה לך בניין ורשות מעירית ירושלים להקים את הסדנה ארכוש לך מכבש ואשלח לך אותו.

ידעתי שלא יכזיב. וכשנפרדנו ויצאנו לדרך כולנו, עם הכלה ההרה והנכד, אסירי תודה על הכנסת האורחים הנהדרת, ועל היום הנפלא שבלינו באי הקטן – היה לבי מלא תקווה, שהכול עוד יבוא על מקומו בשלום.

* * *

חזרנו לביתנו ברחובות, שנראה מוזנח, מאובק, ומצפה לטיפול. הסדנה הקטנה שלי, שנבנתה בדי עמל על חורבותיו של הלול שגמר את תפקידו, נראתה לי זעירה עד אימה, ואיך אציב בה את המכבש, ואיך אוכל לעבוד בה?

צריך היה להגדיל את הסטודיו הקטנטן שלי, וצריך לקבל רשות מעירית רחובות. עיריית רחובות לא התלהבה מרצוני להגדיל את המקום ולהכשיר אותו לאפשרות לעבוד, וימים רבים בליתי במסדרונותיה ובשכנוע פקידים שלא היה אכפת להם כלל אם יהיה לי מקום לעשות בו תחריטים או לא. אבל אני התעקשתי ולא נתתי להם מנוח ולבסוף הותר לי לקחת קבלן ופועלים שייבנו את הסדנה כלבבי.

הזמנו את הקבלן מוישלה מיודענו, וכשהגיעה הידיעה שהמכבש כבר נמצא במכס בחיפה, הייתה הסדנה שלי, שלמרות השיפוצים עוד הייתה קטנה מאד, מוכנה, והיה לה על יד החלון משטח בטון שיכולתי ליבש עליו עבודות, ומוישלה בנה לי שולחן של שיש, ובחוץ שתלתי ויסטריה וגינה קטנה כדי שאוכל לחיות שם במקום ההוא.

ואז נסעתי אל אלישבע כהן בירושלים.

סיפרתי לה את נפלאות תמרינד, הראיתי לה את כל ההמלצות שקיבלתי מג’ון ויין ומקרן פורד, הסברתי ככל יכולתי את ההבדל בין כול סדנה שהיא ובין תמרינד, ואמרתי לה שאני מצפה ממנה שתעזור לי למצוא מקום מתאים ותורם שייתן לי את האפשרות להתחיל.

אלישבע אמרה לי שהרעיון כבר נקלט, ושהגזבר של המוזיאון התמנה על מציאת תורם וברגע שיהיה כסף יהיה גם מקום.

שאלתי אותה על אבנים ליטוגראפיות, האם יש בכלל בארץ כאלה. והיא ענתה לי שאבנים ליטוגראפיות אמורות להיות בבתי הדפוס המסחריים שהדפיסו כל השנים את המפות לממשלה ולכל דורש.

חיפשתי בתי דפוס חקרתי ושאלתי עד שמישהו סיפר לי שבבית הדפוס הגדול “לוין אפשטיין” שעבר זה לא מכבר להדפיס במכונות, התגלגלו מאות אבנים ליטוגראפיות, ושלאחרונה חילק בעל העסק את האבנים לפועליו כדי שירצפו בהן את חצרותיהם.

מבוהלת ממה ששמעתי נסעתי לבית הדפוס וביקשתי להיפגש עם המנהל. המנהל היה עסוק, דחו אותי בלכי ושובי, ובינתים הסתובבתי בחצר בית הדפוס וראיתי שאין כמעט אבנים קטנות אבל ראיתי שנותרו מוטלות, באחת הפינות, אבנים גדולות, מטר על שבעים מידתן ואותן חמדתי.

כשהתקבלתי סוף סוף אצל המנהל וסיפרתי לו את סיפורי, הביט עלי בלגלוג ושאל:

– מי עוד מדפיס היום על אבנים ביד?

– הדפסה אמנותית נעשית עדין על אבנים וביד.

– שטויות. זה שייך למאה הקודמת. האמנים העכשויים מדפיסים באופסט על מכונות.

– אבל אני עומדת להקים סדנה שבה יציירו על אבנים וידפיסו את הציור מעליהן ביד.

– איזה שטויות, למה צריך להתאמץ כל כך?

– נניח שזה שיגעון של כמה אמנים, שאלתי היא אם תסכים למכור לי את האבנים הגדולות המונחות בחצרך ללא שימוש.

– את באמת רוצה לשלם בעדן?

– כן, אני רוצה.

– אבל הן יקרות מאד.

– למה הן יקרות, הלא אינך משתמש בהן!

– כפי שאת באת לחפש אבנים ליטוגראפיות, מן הסתם יבואו עוד משוגעים לדבר.

– וכמה הן עולות?

– עשר לירות כל אבן.

– וכמה אבנים אתה יכול למכור לי? אבנים גדולות, מטר על שבעים?

– שבע.

– אני אשיג את הכסף, אל תמכור את האבנים האלה לאיש.

יצאתי שוב לחצר ובחנתי את האבנים. הן לא היו שחוקות, עביין היה כעשרה סנטימטר ועל פניהן היו מצוירים כבישי ישראל.

לא היו לי שבעים לירות.

סיפרתי את מצוקתי לחברה טובה, מנהלת חשבונות בחברה גדולה, והיא הסתכלה עלי ובחנה את פרצופי כאילו ראתה אותי בפעם הראשונה ואמרה:

– למה לך כל זה, הבית והמשפחה לא מספיקים לך? למה לך להסתבך ברעיון כל כך גדול וקשה?

“– למה לך.” איך אפשר להסביר למה לי למישהו ששום דבר אינו בוער בעצמותיו. חשבתי שעדיף שלא אספר את חלומי ובודאי לא לרואי חשבון ולמנהלי חשבונות.

אבל במצוקתי הגדולה פניתי אל נחמה, שהיה לה כסף והייתה לה גם נשמה יתרה, וקיבלתי ממנה שבעים לירות בהלוואה, שתוחזר מכספי הסדנה לכשתוקם.

שכרתי טנדר ושני פועלים והבאתי את האבנים לחצרי ברחובות.

* * *

עברו חדשים אחדים ולא שמעתי מאלישבע כהן ולא כלום.

בינתים ביקרתי בסדנה של אגודת הציירים, והשנאתי את עצמי על ועד האגודה כשאמרתי להם שהסדנה הזו שברשותם היא חרפה לאמנות ובושה לאגודה. הייתי בעיניהם יהירה וחצופה, ואמרו לי “למה לך ללכת בגדולות?”

“למה לי?”

ואז, יום אחד קיבלתי מכתב מאלישבע כהן וזו לשונו:

נעמי יקירתי.

סוף סוף נמצא נדבן, מיליונר מאנגליה, שרעיון הסדנה קסם לו, והוא הפקיד בידי הגיזבר של המוזיאון מיליון לי"ש לצורך הקמת הסדנה והחזקתה עד שתתחיל להרוויח.

שם המיליונר הוא ברסטון ודרישתו היא שיוצא מכרז בינלאומי למשרת המנהל.

ואף על פי שאת בעלת הרעיון, אני מבקשת ממך לשלוח קורות חיים, תעודות והמלצות, ולהגיש אותן לוועדה שתבחר את המנהל לא יאוחר מסוף החודש הזה.

בברכה, אלישבע.

לבי ניבא לי רע. איזו רשמיות קרה נשבה מן המכתב. מכרז בינלאומי, האמנם יימצא מישהו בעל ידע ויכולת, בעל מוניטין וניסיון שירצה להקים את הסדנה בירושלים?

והגיזבר הזה, מי הוא ומה הבנתו בהקמת סדנה, ומתי הייתה סדנת הדפס בראש מעייניו. מדוע אינם באים לדבר אתי כאילו יש לשמור בסוד את מה שקורה.

וזו הייתה לשונו של המכתב הבא שהגיע מאלישבע:

נעמי יקירתי.

על המכרז ענו ששה עשר אנשים מכל העולם. אבל אנחנו בדקנו את המתעניינים ופסלנו את רובם, נשארו שלושה, וכמובן שאת ביניהם.

אני מקווה מאד שאת תקבלי את המינוי, זה נראה לי טבעי שאת תקבלי אותו, ובימים הקרובים אודיעך דבר.

שלך אלישבע.

ולבסוף בא המכתב הבא, המוחץ.

נעמי יקירתי.

אני מצטערת מאד להודיע לך שאת המינוי למנהל הסדנה לתחריט וליטוגרפיה נתנה הועדה לאדם אחר, לא לך.

האיש הוא איש עסקים, גבר, בעל חברת נסיעות, שהאנגלית היא שפת אימו.

הועדה חשבה שכול התכונות האלה יקלו עליו את המשימה, שנראה היה לה שאת לא תוכלי לעמוד בה.

מצטערת מאד

אלישבע

* * *

שמעתי את קולו של טדי קולק צורח: מי את חושבת שאת!

* * *

עמי שביט בא לבקר אותי כעבור חודשים אחדים. עמי היה מעורב בעניני המוזיאון וידע כמובן את כל המוצאות את רעיון הסדנה.

הוא סיפר לי שמנהל חברת הנסיעות יחד עם גזבר המוזיאון השקיעו את מחצית המיליון של התורם בבנק של בן־ציון, זה הבנק שפשט את הרגל בסקנדל גדול, והכסף ירד לטמיון, ואילו החלק הנותר בוזבז מחוסר אכפתיות ומחוסר ניסיון. בעל חברת הנסיעות נסע ראשית כל לניו יורק כדי לרכוש ציוד, אבל מאחר שלא היה לו מושג מה צריך לרכוש, שכר דפס מן הפרת־סנטר ולקח אותו ליועץ ושילם לו תבין ותקילין. אותו יועץ התנה את עבודתו (הכנת הסדנה, רכישת כל הציוד) בחופש שינתן לו לנסוע לניו־יורק כל אימת שיחפץ, ובירושלים דרש לגור במלון המלך דוד, וכך עוד לפני שהתחילו לעבוד בסדנה הלך הכסף ונמס, ועכשיו עומדת הסדנה לפני סגירה, והוא, עמי, בא אלי לשאול אותי אולי אני רוצה לקבל על עצמי לשקם את ההריסות.

הבטתי אל עמי ודמעות עמדו בעיני ואמרתי: לא!!

נעמי סמילנסקי

מישר 2007