*, סייף, פִע' מן סוף, — א) כלה ואבד vertilgen; exterminer; to exterminate: א"ל אשכול (לאברהם) מה את הולך ומסייף1 עצמך בין שונאיך (מד"ר בראש' מב). נמשלתם כעפר הארץ מה עפר הארץ מי יכול לסייף את עפר הארץ נמשלתם כחית השדה ומי יכול לסייף את חית השדה נמשלתם ככוכבים מי יכול לסייף את הכוכבים (שם ק). — ב) ובמשמ' עשה לבסוף: למלך בו"ד שבנה פלטרין ושיכללה ובשמחתו ששמח בה סייף2  בה בית דירתו (אליהו זוטא ב).

— *פֻע', סֻיַּף, בינ' מ"ר נק' מְסֻיָּפוֹת, מסוייפות, — שהשאירו אותן לבסוף, כמו סְיָפוֹת: הככרות והמסוייפות הרי אלו פטורות וכו' אילו הן המסוייפות משיקפלו המקצועות (ירוש' דמא' א א). הפגין של שביעית אין שוקלין אותן ובמסוייפות מותר מפני שהיא מלאכתן (שם שביע' ד ו).

— נתפ', *נִסְתַּיֵּף, — שֶסִיּפוּ וגמרו אותו: נסתייפו התאנים והוא משמר שדהו מפני ענבים (שם דמאי א א). כשם שאין אדם יכול לסייף עפר ארץ כן אין זרעך מסתייפין (מדה"ג שכטר, ושמתי את זרעך).