במאמרו בדפי הספרות של ידיעות אחרונות מתאריך 3 באפריל 2009, כותב אלי הירש כך:

מה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה. ומה הסוד הזה? קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגיית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי.

ואכן, כבר באיליאדה של הומרוס, שחוברה לפני למעלה מ-2,500 שנה, מראה לנו המשורר את מודעותו לקשר שבין שירה ובין העתיד: הלנה היפה, השוכנת בארמון בטרויה בעוד היוונים, ובראשם בעלה הנבגד מנלאוס ואחיו אגממנון, נלחמים על השבתהּ ליוון לאחר שנחטפה-מרצונה על-ידי הנסיך הטרויאני הפוחז פאריס, פוגשת את הנסיך הקטור השב משדה הקרב כדי להיפרד מאשתו ומבנו התינוק; בשלב זה, הלנה כבר ניחמת בה על שברחה עם פאריס (שנקרא גם אלכסנדרוס), שהתברר כפחדן וטווס ריקני, ובמרירות היא אומרת להקטור:

אָנָּא, הוֹי גִּיסִי, הִכָּנֵס וְשֶׁב-לְךָ פֹּה עַל-הַכִּסֵּא, יַעַן אֵין אִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא דְאָגָה כָמוֹךָ
בְּעֶטְיִי שֶׁלִּי, בַּת-אִי-בֹשֶׁת, וּבַעֲוֹן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס, אַךְ בִּגְלָלֵנוּ, כִּי גְזֵרַת בֶּן-קְרוֹנוֹס הָרָעָה – וְנִהְיֶה לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶעָתִיד".

(איליאדה, שיר ששי, שורות 355–358, הומרוס, תרגם שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1991)

ודק מן הדק השילוב שעושה המשורר, בין תפיסת הגורל המוכתב מלמעלה (פאטאליזם) של הלנה, לבין הצורך הפסיכולוגי הטבעי להרחיק את האשמה מעצמה. אולם אם נקשיב רק למלותיה של הלנה ולא לרחשי לבה, הרי היא טוענת שזאוס (הוא בן-קרונוס) גזר עליה לבגוד בבעלה ולברוח עם פאריס לטרויה, כדי שתתחולל המלחמה הנוראה הזו, כדי לספק חומר לשירי-עלילה (אפוסים) למשוררי העתיד. זו תפיסה טראגית, מצמררת. כך או כך,