הקדמה, כמוה כ…מעי העוור. איש אינו יודע למה הוא דרוש, אף על פי כן – הוא ישנו.

הקדמה כותבים, בדרך כלל, בשני מקרים: א) כשיש מה להגיד ב) כשאין מה להגיד.

כותב אותה או המחבר עצמו, או סופר אחר שאותו מחבר כתב פעם הקדמה לספרו שלו.

הקדמה אין קוראים. ובצדק.

הקדמה קלאסית פותחת בדברי־הצטדקות מגומגמים של המחבר למה הוא ראה צורך לכתוב ספר ומסיימת בהבעת־תודה למי ש"בלעדיו ספר זה לא היה נכתב". למותר להגיד, כי אותו מישהו הוא לרוב יצור פיקטיבי שאינו קיים, אלא בדמיונו של המחבר.

*

כיוון שלא מצאתי איש שיסכים לכתוב לי הקדמה, לא נותר לי בלתי אם להסביר בכוחות־עצמי למה החלטתי להנציח בספר את 19 הפליטונים ששידרתי במסגרת פנתי “פרטי בהחלט”, בתכנית ב"צרור אחד" ב"קול ישראל".

מאז נטלתי עט בידי, קסם לי כוח־המסתורין האצור במלים. ראיתי במלה לא רק אמצעי להביע בו רעיונות או דעות, כי אם יצור חי. יצור שיש לו גוף, נשמה, אופי, רצונות, קאפריסות.

מלים… מלים… מלים… – אמר האמלט.

כן, אבל מלים יש בכוחן לזעזע ממלכות, להחריד שליטים, להוליך אנשים אלי קרב, להלהיב המונים, לזרוע אימה, לרומם ולהשפיל, לדכא ולקומם, לשמח בריות או לנסוך בהם עצבות.

המלה לופתת אותך בצבת־ברזל, אך היא גם מלטפת ביד ענוגה; פעם מענה קשות את הגוף ופעם מהנה את הנפש; פעם מסעירה רגשותיך ופעם מסירה קמטי־דאגות ממצחך; היא גם מרגיזה וגם מרגיעה, גם מטיפה מוסר וגם מפתה לדבר־עבירה; גם לוחצת על מצפונך וגם חולצת ממיצר;

אהבתי להתבונן במשחקן של מלים; אהבתי לעקוב אחר שעשועיהן הקונדסיים. נהניתי מתעלוליהן.

הנה עומדת לפניך מלה־מטרוניתא מכובדת, כולה אומרת הוד וקדושה. הכל קדים לה קדה, חפצים ביקרה; אך מניה וביה, קורצת לך הקדושה קריצה שובבנית בעינה, מסירה מעצמה אות אחת בלבד והגבירה הסולידית הופכת נערה קלת־מידות;

ומה קל להפוך, בן לילה, מלך אדיר־כוח ללמך מגוחך, אוהב לאויב, חוזה להוזה, משפט למשפח, סופר ל…שופר.

כי כן, אהבתי את המלה, את הקסם, החן, והעצמה האצורים בה. לימים, התקרבתי אל המלים ונקשרו קשרי־רעות בינינו. ממסתכל פאסיבי אף הפכתי, לעתים, למשתתף פעיל במשחקיהן ובתעלוליהן. באין רואה, עזרתי להן להתל בבריות…

כאשר נהיו יחסינו אינטימיים יותר, נטלתי עמי אחת לשבועיים צרור מלים אל אולפני “קול ישראל” ויחדיו היינו משתעשעים לפני המיקרופון. מראש הזהרתי את ידידותי, שאין זה יאה לאדם מבוגר, כמוני, רק להשתעשע. גם אם לא ינעם להן הדבר – ולא רק להן… – נצטרך מפעם לפעם גם לומר משהו. משהו “לא משעמם מדי ולא חריף מדי, קצת מחנך וקצת מבדר, קצת רציני וקצת משעשע…” (כפי שכתוב בעמוד 7 של ספר זה ולפיכך אין טעם לחזור על כך פעמיים).

וכך המשכנו לשדר בפינתנו “הפרטית בהחלט” תשעה ירחים עד שתם המחזור הראשון של השיחות.

יום אחד, הופיעה אצלי משלחת מכובדת מטעם המלים, כמעט מלון־כיס שלם, ובפיה בקשה:

אנא, כנס אותנו פעם, את כולנו יחד, לאיזו מסיבה משותפת, כפי שמכנסים, להבדיל את מחזורי “הרצליה” או את ותיקי פלמ"ח. נשב, – כך אמרה משלחת־המלים, – ליד מהדורה, נשתה קפה מפינג’ן ונעלה זכרונות ברוח “היו זמנים”.

הסכמתי.

וכך נולד קובץ זה.

*

כאשר ניגשתי לקיים מסיבת־רעים זו, כלומר לערוך השידורים לדפוס, הסתבר לי, אגב קריאה, שאני עצמי שוב אינני מבין פשרם של רבים מן התעלולים שערכנו לפני המיקרופון.

בלית ברירה, הלכתי אל כותרות העתונים מן הימים, בהם נערכו השידורים ובעזרתן פענחתי את הסתומות.

אינני מציע שגם הקורא ילך בדרך זאת.

חבל על הזמן.

אך אם בכל זאת יתקשה הקורא להבין פה ושם כוונתו של פסוק או עיתויו, יטריח עצמו להציץ במדור המיוחד בסוף הספר (הזכרת נשכחות) ושם ימצא, ערוך ומסודר פרק כפרק, את לוח־הארועים כפי שנשתקפו בשידור. מהם דברים שעמדו ברומו של עולם ומהם פכים קטנים שערכם כיום כקליפת־השום.

אך למען השם, אל־נא תתחילו מן הסוף…

*

ועתה, יורשה נא לי להודות למספר אישים, ש"בלעדיהם ספר זה לא היה נכתב":

למר ניקיטה כרושצ’וב (מוסקבה), לנסיך בון־אום (לאוס), למר יוסל’ה שוחמאכר (חולון), לגברת בריז’יט בארדו (פאריס), למר דב יוסף (ירושלים), למר מואיז צ’ומבה (קטנגה), למר נ. ארליך (מוסקבה); לגב' אליזבט טיילור (רומא?), לרב מנדלסון (מושב קוממיות), לאו־נו (בבידוד בראנגון), לג’מל עבדול נאצר (מדרום־מערב לתל־אביב), לרב שלמה לורנץ (ירושלים), למר אהרון בקר (קומה חמישית, בנין הועד הפועל), ליעקב בן־הרצל (קול ישראל) ולרבים רבים אחרים שתקצר היריעה לקרוא בשמותיהם.

ש.ר.

נ.ב.

תודה גם לדוש, שבלעדיו ספר זה היה נראה עלוב למדי.

שודר ב־17 בנובמבר 1961

חמש דקות אלו – כך נאמר לי – הן כולן שלך. קח ועשה בהן כחפצך. רק השתדל להיות לא משעמם מדי ולא חריף מדי, קצת מחנך וקצת מבדר, קצת רציני וקצת משעשע. נו, אתה הרי יודע כבר…

לא. אינני יודע. למען האמת, אפילו ברגע זה כאשר אני ניצב בדחילו לפני המיקרופון אינני יודע עדיין.

ואף על פי כן – נתפתיתי.

כי מגיע לפעמים זמן, ואדם חש לפתע שהוא זקוק למשהו פרטי בהחלט. מין פינה שקטה, מין מנזר, שבו הוא יכול להתבודד עם האונו שלו, – סליחה, רציתי לומר עם האני שלו… – קרן־זוית פרטית שכזאת בין אלומות־זרקורים, נוה שקט צמוד למיקרופון…

פרטי בהחלט – מין גל משלי, גל כזה אשר גם יהיה כבד, לא יהיה עכור, וגם אם יהיה קל לא יהיה מכור. מנזר – שמין זר לא ידרוך בו; שאדם יוכל בו להתרכז מבלי להתרגז, ולהרהר מבלי למהר, לחשוב בקול רם – וברמקול.

זו תהיה איפוא, הפינה השקטה שלי, פרטית בהחלט. בפינה זו ניפגש מפעם לפעם ונשוחח.

על מה?

על מה – לא?

על הכל ועל לא כלום, על שלג דאשתקד ועל החמסין של היום; על מחר שאיננו ועל אמש שעוד יבוא; על תיקים בלא שרים ועל זועפים שאינם… שרים; על מתים שאינם נקברים ועל חנוטים שנזרקים מקבריהם; על תכשיט ששמו מרגלית ועל קרן ששילמה רבית דרבית; על חמומי־טבריה ועל חכמי באר־שבע; על ששון שאינו מרבה שמחה ועל ישעיהו שאיננו נביא. על מסים ללא תקרה ועל תקציב ללא תחתית; על עצים כרותים ועל אבנים אשדודות; על נפשות שמחפשות מחבר ועל סיעות שמחפשות מבקר.

והכל – פרטי בהחלט.

אם יציק לי דבר כלשהו – אביא זאת לפניכם. כפי שנאמר:

דאגה בלב איש יקליטנה. אם ישמח דבר לבבי – אשמח גם אתכם. ואם חוט־שידרה לא יהיה לדברים לפעמים, חוט־שידור יהיה גם יהיה. אם הד לא יהיה – רמקול יהיה.

אשתדל להפוך פינה זו למין אנדרלמוסיה מאורגנת, תוהו־ובוהו מתוכנן. מין קונגו פרטי משלי.

פעם על השערים של אשכול ופעם על השערים של מנדי: מעין: לכל־מאנדי’בעי. פעם על אֵלים שנופצו פסיליהם ופעם על כסילים שנופצו אליליהם; פעם על או"ם, ופעם – על כלום. פעם על בן־בלה ופעם סתם דברי־בלע.

כי כן, כך אנו מתארים לעצמנו את פינתנו זאת, הפרטית בהחלט: שיחת חולין על ענינים שברומו של עולם ושיר־מזמור לדברים שמתגלגלים בצדי דרכים; עניני־דיומא להבהובה של הברקה, שורות־פטיט – בזכוכית מגדלת.

ואתם המאזינים, אל דאגה: זמן רב לא תסבלו.

שהרי אם לא אצליח – יזרקוני, אם אצליח – יפסיקוני…

שודר ב־1 בדצמבר 1961

הבה נרים השבוע כוס שמפניה לשימפנזה “אנוס”, האסטרוקופית הראשונה שהקיפה את כדור־הארץ. לקרובת־משפחה אמיצה זו, מקדיש אני הפעם, בפינתי הפרטית, את הסיפור הקצרצר על הקוף והפיל.

מדוע פיל, דווקא?

ראשית, משום שהפיל מתחבר כידוע לכל דבר. אפילו לשאלת־היהודים. שנית, מדורי דורות שוכנים “השנהבים והקופים” בצוותא, ורבי מאיר העמידם זה ליד זה במסכת כלאים: “הפיל והקוף מין חיה…”

וכלום לא ניסה הפיתגם העממי להעביר פיל בקוף של מחט – ללמדך שוב על הקירבה שביניהם?

---

כי כן, חזרה השימפנזה בשלום מחוץ לארץ וכדרך שכנים טובים באה לספר חוויותיה באזני הפיל.

שמע, אמר הקוף, סיבוב זה סביב כדור־הארץ היה ממש “עולמי”. ראיתי דברים, שלא רק עין־"אנוס" אלא גם עין־אנוש לא ראתה. פעמיים סובבתי את כדור־הארץ במהירות של 28 אלף קילומטר לשעה והייתי יכול עוד להמשיך, אלמלא קרה לרכב שלי מה שקרה למילי־מטרו החיפאי, ה"כרמלית": פשוט, ירדתי קצת מן הפסים. אמנם, למען האמת, היה בדעתי לשמור על ידיעה מרעישה זו כעל “קוף־די ריקורד” חמור, כדרך שנהגו האבא'ים של עירית־חיפה, אלא שהפרובינציאלים מקוף־קניבראל נוהגים לספר ברבים על כל תקלה.

קיצורו של דבר: היה זה טיול מאלף ביותר.

---

אתה טס לך בחלל ומתחכך ממש בכוכבים. אך הושט יד, ומזומנות לך חתימות־ידיהם של הכוכבים המפורסמים ביותר עם “וונוס” בכבודה ובעצמה, – שאגב אומרים עליה שגם היא עומדת להתגייר בקרוב, – אלא שאתה טס במהירות כזאת שפשוט אינך מספיק להגיש להם את ה"גלובוס".

אבל – נחזור אל ענינים ארציים יותר. ובכן, כשאתה נתון כך בתא הבודד שלך, תלוי בין השמים והארץ, משתנים כל מושגיך על האדם ועל האדמה. רק מרחוק יכול אתה להכיר יותר קרוב את האדם, ורק מגובה רב כזה מסוגל אתה לחדור לתהומות של יצריו ההרסניים.

ממעופו־של־קוף נראה לך העולם כבית־משוגעים אחד גדול. שחורים שוחטים לבנים ולבנים רוצחים שחורים בגלל הבדלי הצבע של עורם. והנה, מרחוק מגלה אתה כי דמם של אלה אדום, ממש כדמם של אלה.

טסתי מעל אירופה וראיתי: בני־דת אחת קמים על בני דת אחרת. מחרפים ומגדפים אהדדי בשם אלוהים. ומרחוק רואה אתה כמה קרובים הם, אלה לאלה, בחוסר־אמונתם הזועקת לשמים.

טסתי מעל אסיה וראיתי ענני־רעל כבדים שפיזרה יד־אדם בחלקיק של־שניה כדי להשחית בהם את הדורות הבאים, וראיתי עלי אדמות בני־אדם נושאים בגופם זה 16 שנה את המוות האטומי ומטפחים אותו כדרך שמגדלת חממה שתיל רך…

שמע, ממשיך הקוף, עם כל זאת נראים לך מן התא הבודד שלך בני־אדם גם כאנשים: הנה ראיתי מושל אדיר ומיליונר מתאבל על בן־אובד. והדמעה שניגרת מעיניו מלוחה, חמה וצורבת ממש כדמעתו של אחרון הקבצנים. וראיתי נסיכה יפהפיה, נצר לבית מלכים ואצילים והיא מחבקת תינוק בן־יומו בחום וברוך כאחרונה בשפחות…

---

פרץ הפיל בצחוק אדירים: פלאי־פלאים! פלאי־פלאים!

צא וראה, מה קרה כאן:

אתה הקוף נהיית פיל־וסוף.

ואני הפיל – מקייף.

וכל כך למה? כי אתה הלכת אל עולמם המבולבל והאומלל של בני־אדם, ואילו אני נשארתי בג’ונגל הטוב, השלו והמאושר.

שודר ב־15 בדצמבר יום גזר־הדין על אייכמן

קשה, קשה מאוד להיות היום בצרור אחד, כאשר כל מחשבותינו עדיין נתונות לצורר האחד; כאשר מערבולת של רגשות עדיין מסעירה את המוח ואת הלב.

אינני בוש להודות: תמיד קשים עלי חבלי־הלידה של מדור זה: אך מה אומר היום כאשר חבל־המוות מתנדנד לנגד העינים?

לשמוח? לצהול? לשפשף הידים מתוך תחושת־נקם? והרי שרץ־אדם זה אינו שווה את צפורנו הקטנה של תינוק יהודי בן־יומו שאת גלגלתו הוא רוצץ.

ואף על פי כן, לא יהיה חלקי עם יפי־הנפש, אשר מבקשים לעשות את ההומאניזם העילאי גרדום לחפור בו…

כבר שמענו כיצד ביקש אדולף אייכמן להתלות בתבונה הצרופה של פילוסוף גרמני כדי להצדיק את פשעיו; אל יותן לו עכשיו להתלות בתבונה התמימה של פילוסופים יהודיים.

לא לתלוּת כזו ייחלנו…

---

מוזר, כיצד נתפסתי למחשבות אלו דווקא היום, כאשר לפי כל הכללים אסור לי אפילו להרוג זבוב. ולו במחשבה.

הן דווקא היום רציתי בפינתי זו לספר על תרגיל מענין שעשיתי אמש: תרגיל של הגות תוך התבודדות מוחלטת.

תרגיל זה – כך קראתי השבוע בעתונים – יש לבצע תוך הצמדת המחשבה לנקודה סטאטית אחת: ריכוז עליון, מאכסימאלי עד כדי הנתקות מוחלטת מכל הסובב אותך.

בתרגיל כזה אסור לך להרהר במשך ימים שלמים אלא… בקצה־האף… פשוטו כמשמעו.

אתה יושב ישיבת “לוטוס” ומתבונן באף. מעין לורד שומר ה…חוטם. אף מלה, אף הגה, אף הרהור. האף לא נע ולא זע ואסור לך, תכלית האיסור, לתחוב אותו לענינים לא לך.

אתה נושם ונושף, מזרים האויר לתוך הנחיריים ומהם – זוהי אגב ציטטה מדוייקת מאחד העתונים השבוע – “עד שהודות להתרכזות מסוגל אתה להבחין בנקודה שבמרכז השפה העליונה מתחת לאף, המתחממת על ידי האויר הנפלט מן האף בעת הנשיפה”.

אם כן, בארך אפיים ובזיעת אפך, פשוטו כמשמעו, רוכש אתה לעצמך את הסגולה הנפלאה שאצל אנשים אחרים היא מתנת־אלקים, מלידה: הסגולה לא לחשוב.

אבל מה אעשה והאויר אמנם זורם לנחירי ואני יושב ישיבת “לוטוס” כדת וכדין, אך המחשבות מוסיפות להתרוצץ במוח, כזבובים טרדניים…

תמונה רודפת תמונה, הרהור רודף הרהור:

הנה רואה אני ראש ממשלה ממדינה רחוקה בא לערוך ביקור אצלנו בלוית כומר גליצאי, במאה שערים בירושלים, והוא לבוש קפוטה חסידית ארוכה ושתי פיאות מסתלסלות לו בצדי ה"שטריימל". הוא מסתגר בישיבת “פורת יוסף” ולומד דף גמרא, בניגון לומדני עתיק…

אני מגרש מעצמי תמונה מצחיקה זו ומנסה שוב לשקוע באפס־הרהורים. לשווא. כל מאורעות השבוע מסתערים עלי ותובעים את עלבונם…

ובעיני רוחי רואה אני ראש שבט זולו מאפריקה מקבל פרס נובל לשלום, וראש שבט קטאנגי מתחנן על נפשו לבל יטביעוהו בנחלי דם.

אני מהרהר בכדורגל שלנו השקוע במגרש־בוץ ובספרות הצעירה המעלה אבק. במחזאות העברית שתולה עצמה באלונים גבוהים ומצפה מהם לנסים ובחברות־קדישא שעושות חיים על חשבון המתים…

קצה־האף! קצה־האף! הריני מזכיר לעצמי בלא הרף. אך ללא הועיל. הרהור רודף הרהור, תמונה רודפת תמונה:

הנה רואה אני מחצית השרים שלנו מסיירים בארצות שמעבר לים וראש הממשלה בפועל מכריז כאן על תיק־טאטורה.

ולפתע צץ לנגד עיני ראש עיר אחד כשהוא תוקף את מבקר־המדינה וזועק מרה: פלגש בגבעתיים!

ריקוד שדים של סמלים יהודיים ו… שמלות בורמיות.

אסוציאציה רודפת אסוציאציה ואני חש שעיני רואות בבהירות עצומה כל מה שמתרחש מתחת לאף, אך את קצה האף עצמו שוב אינן רואות.

וידעתי: נכשלתי. שערי הנירוואנה ישארו סגורים לפני לעולמים.

שודר ב־29 בדצמבר 1961

באופן פרטי בהחלט אומר אני לכם בעוד מועד: שנה טובה! יש כל מיני שנים, כידוע. יש שנה יהודית, ויש שנה תקציבית; יש שנת־שומה ויש שנה מעוברת, יש שנת־שמיטה ויש “שנת־שלום־וקיבוץ־גלויות” כפי שכתוב בכרטיסי הברכה עם המלאכים המוזהבים. יש שנת ייצור של המכוניות ויש שנת־בצורת.

ויש גם שנה אזרחית.

זו שמתחילה בנקישת־כוסות בחצות ליל סילבסטר הקדוש ומסתיימת בדיוק כעבור שנה, בחצות ליל סילבסטר הקדוש בנשיקת־פיות.

כשלעצמי – לא איכפת לי הדבר.

מי מחוגגי ה"31 בדצמבר" בכלל יודע שסילבסטר היה קדוש נוצרי סגפן שריפא את קיסר רומי מצרעת? לעומת זאת, עיון מעמיק בתפריט החגיגי שפורסם בימים אלה בעתונים מטעם קיסרות בתי־המלון הגדולים שלנו, מוכיח שהסעודה הדשנה היא על טהרת הכשרות. וזה – טוב.

בעצם, אומר לכם: כל ענין זה של ה"31 בדצמבר" נראה לי כפתרון מצויין של הנפש החצויה שלנו ושל הלויאליות הכפולה – ללוח העברי וללוח הגריגוריאני.

את ראש השנה שלנו, היהודי, אנו חוגגים בימים נוראים. את ראש־השנה שלהם, הגויי – בלילות עליזים.

בסוף אלול – חשבון הנפש. בשלהי דצמבר – הדאגה לגוף. וגם החשבון הגדול מאד, חשבון־הנשף, לא ייעדר.

בראש השנה תקיעות בשופר; בסילבסטר, להבדיל, צריחות־הסאקסופון. ונמצא כי גם הקדוש־ברוך־הוא נהנה וגם אנו איננו חסרים.

---

כי כן, השנה האזרחית מאחורי כתלנו ויורשה־נא לנו, כמנהגם של הבריות, לברך זה את זה ב"הפי ניוּ ייר" ולאחל לעצמנו ולעולם…

מה נאחל?…

– שהישראלים יפסיקו להשוויץ באפריקה, ואם אפשר – גם באסיה.

– שלספסרי־המטבע ברוסיה לא יהיו עוד שמות יהודיים, ושספסרי־הנשק בעולם לא יסחרו עוד בתת־מקלעים בעלי שמות תנ"כיים…

– שאייכמן יחדל לעסוק בפילוסופיה ושפילוסופים יחדלו כבר לעסוק באייכמן.

– ששיחות צ’ומבה בשפך־הקיטונה יביאו שלום ושלווה לאו"ם ושקיתוני השופכין באו"ם לא יביאו מלחמה על צ’ומבה.

– שהנסיכים בלאוס יגמרו שם הכאוס,

– שהפאקירים בהודו יחדלו לבלוע חרבות ושהמדינאים של הודו יחדלו לבלוע מובלעות,

– שתצליח הדה־סטאליניזציה בברית המועצות, ושתצליח הדה־גוליזציה באלז’יריה,

– שהאוטובוס של ה"הסתדרות" ייעצר בנסיעה, כדי ש"חרות" תוכל להקים בו סיעה,

– שהקאמרי לא ייאלץ למכור את הבכורה לקאפיטאליסטים בארץ

– ושהתזמורת לא תהיה עוד תלויה בסוליסטים מחוץ־לארץ,

– שנאצר יפסיק להתעלל בתימנים

– ושפראנקו יפסיק לקפח את הספרדים,

– שלא יעלו בקיץ את המסים על תנורי־החימום, כשם שהעלו בחורף את המסים על מקררים.

– שקרייני “קול ישראל” לא יצטרכו עוד לבטא את השם דניפרופטרובסק,

– שאוצרות־הרוח הגלויים של ירושלים־של־מעלה לא יוחלפו במטמון נעלם של ירושלים־של־"מטע".

– שחודורוב יגן בגבורה על השער

– ומשכילינו ישכילו לשמור על הפער

– שהלירה שלנו לא תפסיד מן הערך

– ושנות אדם עלי חלד יהיו כשנות תרח

– שכבש יגור בצוותא עם זאב

– והשבע יבין לרוחו של רעב

– שלא ישא עוד גוי אלי גוי חמר־נפץ

– וועידות־שלום – בל יהא בהן חפץ

– ובעזרת השם, ליבע ברודער און שוועסטער

– בשנה הבאה נחוג שוב את סילבסטר.

שודר ב־12 בינואר 1962

ידידי, הערב פונה אני אליכם בבקשה שתושיטו לי יד־עזר להקמת ליגה חדשה בארץ, הליגה למלחמה בצמידות, או כפי שהיא תיקרא מעתה בראשי תיבות: לל"ץ.

הצורך בהקמת ליגה זו החריף השבוע נוכח הגל הגואה של שביתות. מכל הגלים שמסעירים את המדינה זהו הגל המסוכן ביותר, שכן הוא קנה לעצמו שביתה אצלנו בזכות פולחן השוויון שרק הפער קדוש ממנו, ובזכות האדרת־הרוח־והמדע שרק עבודת כפים נעלה ממנה.

מובטחני כי שורש כל רע הוא במשטר הצמידות שנהוג אצלנו במדינה. מי לא צמוד למי?

טכנאים למהנדסים, מהנדסים לרופאים, רופאים לאחיות, אחיות לאחים, אחים לאבא, אבא לאבן, אבן למורים, מורים למורות, מורות לגננות, גננות לגננים, גננים לרפתנים, רפתנים לטראקטוריסטים, טראקטוריסטים לטכנאים, טכנאים למהנדסים וכך חוזר חלילה…

כולם צמודים זה לזה, קשורים זה לזה, תלויים זה בזה כאילו היינו איזו שרשרת־בריאות שאין להפריד בין חוליותיה, כאילו היינו לא בני־אדם כי אם תעריפי־נסיעות באוטובוסים שאחד כרוך בשני, כאילו היינו ערימת־אגוזים שאך תזיז אחד מהם וכל הערימה מתגלגלת כמו מפולת־שלג בפרו.

כמו טובי ללובי, כמו יד לשם וכמו שם ליפת, כמו משל לנמשל וכמו מפ"מ למימשל, כמו “דברות” ל’עשרת" וכמו וויצ"ו ליום־סרט, כמו באר לשבע וכמו הרגל לטבע, כמו אל ל־על וכמו גל ל־קל, כמו דה־לגול וכמו גול לנבחרת, כמו ספרא לסייפא וכמו סלפא לזייפא, כמו בי.ג’י לבודה וכמו בודה לפֶשט, כמו ג’י.ג’י ל"הבימה" וכמו “הבימה” ל"דיבוק" כך דבוקים הננו כולנו, רתוקים והדוקים ללא רווח בין השורות ועם מספיק רווח בקופות.

מה לא צמוד למה?

אנחנו ל"לוקש", ה"לוקש" למשכורת, המשכורת למדד, המדד ליוקר, היוקר למחיה, המחיה לפרנסה, הפרנסה לאשכול, אשכול לענבים, ענבים לכרם, כרם לתימנים, תימנים לספרדים, ספרדים לששון, ששון לגיל, גיל לפנסיה, פנסיה לקופה, קופה לשרצים וכך עד אין קץ ועד אין סוף.

כבר ביאליק הגדול בשירו המפורסם המצמיד חזה חזיון־אימים זה והזהיר אותנו מפניו בשירו הנפלא:

ובצאתך יחידי לעתות בלילה

בשעה שנוצצים כוכבים מלמעלה

ושמעו אזניך מרחוק קול הומה

וראו עיניך מרחוק אור נוצץ

בחלון ובעדו דמות אדם, הדומה

לצלו של מת מתנועע, מתרוצץ

מתרוצץ מתנודד, והמית הגיון נכאים

תנשא על נבכי השקט עדיך

אז מצמיד באחד מבתי הכלאים

מאחר בנשף – תראינה עיניך

שמעתם? “צלו של מת מתנועע, מתרוצץ ומתנודד”…

כן! – כזאת יקרה לנו אם לא ניחלץ כולנו, ומיד למלחמת־השמדה בעקרון ההצמדה שנוטל מאתנו את תחושת האינדיבידואליזם והרגשת ה – פרטי בהחלט.

הלאה ההצמדה!

אל יהיו עוד צמודים –

הירח לפרוטה, הפרוטה ללירה, הלירה לדולאר, הדולאר לזהב, הזהב לתפוחים, תפוחים לעצים, עצים לווייצים, ווייצים לקק"ל, קק"ל לדונאם, דונאם לפיק, פיק לברכים…

אל אלהים, לאן נגיע!

סופה של שרשרת זו מי ישורנו? אחריתו של נחש רב־חוליות זה מי ידע?

הן אם לא נפריד בין הדבוקים בעוד מועד, אם לא נפרק את השותפות הכפויה הזו, אם לא נילחם בעוז למען הפרדה מוחלטת – אפרטהייד בלע"ז – כי אז חלילה נמצא עצמנו יום אחד כולנו בצרור אחד.

שודר ב־26 בינואר 1962

הרעיון לשידור של הערב נולד בדרך של אסוציאציה.

אולי, בבוא איזה יובל, אנסה לתאר לפניכם כיצד אני מכין פינתי זו.

על כל פנים, זה מתחיל תמיד ככה: אני רושם על גבי דף נייר את הכותרת “פרטי בהחלט”, שׂם נקודה ואחר כך אני מוחק את זה, רושם שוב “פרטי בהחלט”, שׂם נקודה ואחר כך שוב מוחק את זה וכותב “פרטי בהחלט” ושוב שׂם נקודה ושוב מוחק ובינתיים מסתובבת בראש קארוסלה שלמה של רעיונות ומחשבות, אסוציאציות ולפתע: הופ, מצאתי!

פרטי… פרטי… פרטי…

מה היה שמו של איש השגרירות שלנו במוסקבה שה"טרוד" האשימו בריגול: פרת… כמובן: פרת – פרטי…

קיצורו של דבר, הריני מביא לפניכם עתה את הנוסח המלא של מאמר חדש על הריגול הציוני כפי שנתפרסם בעתון “מרגיזסקאיה פראבדה”. גם מאמר זה כתוב בידי אחד אהרליך שאין שני לו לבקיאות בכריכות הכפולות של סידורים שבהם מסדרים המרגלים הישראליים את האזרחים היהודיים בעלי האמבטיות עם דפנות כפולות…

"האומה היהודית, במדה שיש אומה כזאת, מורגלת מראשית קיומה על ריגול. אם תיקחו את הביבליה היהודית, תמצאו שכבר בזמנים הקדומים ביותר עסקו היהודים בריגול. נח היה הראשון ששלח מרגלים מן התיבה שלו תחת מסווה של מחקר מיטיאורולוגי¹, בדיוק כמו אדוניו האמריקניים בימינו. הבנים של יעקב שחדרו למצרים היו כמובן מרגלים. הביבליה בעצמה מספרת שיוסף, שהיה אלמנט פרוגרסיבי, אמר לאחים שלו ישר בפרצוף: חי פרעה כי מרגלים אתם! ומשה, ערב מבצע־סיני שלו, שלח מרגלים לתור את הארץ. ויהושע שלח מרגלים ליריחו. ומאז קשרה רחב את חוט השני בחלון, עובר בכל הביבליה כמו חוט השני המוטיב הזה של ריגול. וישלח דוד מרגלים… וישלח אבשלום מרגלים…

בכל ההיסטוריה שלהם, בכל הדורות לא הפסיקו היהודים לעסוק בריגול. באמסטרדם היה להם מרגל מפורסם שכולם הכירו אותו בכינוי האופיני שלו שפיוֹנוזה. אחד הרבנים שלהם, רש"י, המציא כתב־סתר מיוחד לשימושם של המרגלים היהודיים. הרבנים הגדולים שלהם מלמדים בישיבות זוהר וחבלה. אבל כל זה כאין וכאפס הוא לעומת הריגול שהתפתח בתקופה האחרונה מאז הודה ד"ר גולדמן עצמו שהציונות נמצאת על סף המשבר המוסרי הגדול ביותר שלה.

השתוללות המרגלים הציוניים אינה יודעת גבול. הם מגייסים למטרה זו נשים, זקנים וטף. באמריקה הקימו ארגון־נשים מיוחד בשם שפיוֹניר־ווימן. בישראל הקים אחד ר' נחמן שטארקס אירגון שלם של סבא־טאז'.

אך לשיא הפרובוקאציה הגיעו הציונים השבוע, כאשר שלחו מטוס שלהם לרגל מעל איטליה כדי להטיל אחר כך את האשמה על מדינות הסוציאליזם. במשך חדשים רבים הם הכינו טיסה פרובוקאטיבית זו והפיצו בראדיו שלהם את הסיסמה החשאית: “אין מה לדבר, בארי טוב יותר… אין מה לדבר, בארי טוב יותר…” – איש לא ידע כמובן למה הכוונה, עד שבאה התרסקות מטוס־הריגול הציוני מעל בארי. כמובן שעכשיו מנסים הציונים להפיץ סיפורים כי הטייס הוא בולגארי או רוסי. אך עיני מי ינקרו: בישראל כבר יודעים הכל יפה שהטייס אינו אלא הצעיר יוסל’ה שוכמאכר אשר הש. ב. חטף אותו מרמת־הדסה כדי לאמנו לשליחות ריגול.

כדי לכסות על מעשי פרובוקאציה אלה, מפיצים הציונים בישראל בכוונה בהלת־ריגול ועורכים משפטים בסיטאֶנוּת.

הם אינם נרתעים מלהכניס את טובי אנשיהם לכלא: כך למשל אסרו באשמת ריגול את המומחה הנודע שלהם לשמלות, אחד בשם… בר; כך הם מאשימים כל אדם שני שהוא האדם השלישי. והפרשנות עולה כפורחת…

אבל כמובן שהאלמנטים המתקדמים מתנגדים לבהלה זו ובקיבוץ אחד ערכו חגיגה ריגוליוזית גדולה: בככר המרכזית הציבו אהרון־קודש ומקהלת המקום שרה הימנון מיוחד: של נעליך מעל מרגליך.

מכיוון שהציונים בישראל תלויים לחלוטין מבחינה כלכלית באימפריאליזם האמריקני, מתפתח אצלם בוֹנדיטיזם מיוחד בקנה־מידה עצום. מעשיהם נעשים בסודיות כזאת עד שבן־גוריון נאלץ היה, תחת לחץ האלמנטים המתקדמים בכנסת, להודות שאין הוא יודע מה עושה ההסתדרות הציונית. אבל אם בן־גוריון אינו יודע, ישאל נא את אביו של יעקב שרת. הוא כבר יגיד לו…

העמים שלנו ידחו בשאט־נפש את החתרנות של התנועה הציונית ושל נסיונות שולחי־החבילות למיניהם לגייס בוגדים באמצעות בגדים. העמים שלנו יוקיעו את הציונות כאחד מגילוייו הנתעבים ביותר של הסטאליניזם ושל פולחן־האישיות ויטפלו בו בהתאם להנחיות של הועידה ה־22.

שודר ב־9 בפברואר 1962

אינני יודע איך אתם. אני – פחדתי. ועודני מפחד מקץ העולם. הנה ראינו כיצד רעשה וגעשה ארץ בגלל ביקורה של כוכבת אחת, הכיצד לא ירעשו שמים מפלישה של שמונה כוכבים.

שמונה כוכבים בבת אחת! מפגש כזה אמנם יכול לגרום לחורבן־העולם, אם לא לגרוע מזה: סרט תנ"כי חדש בהוליבוד.

באמת – אני מפחד.

כאשר קראתי אתמול על האסון שעלול היה לקרות לכוכבת ג’יין מאנספילד, אמרתי לעצמי: אכן, קץ כל בשר הגיע…

וכיצד לא יפחד בימינו ייצור חלש וחסר־ישע כאשר מהודו מסתערת עליו אסטרולוגיה, מאמריקה – קאסטרולוגיה, ממדבר ניבאדה – קוסמונאוטיקה ומעמק בית־שאן – קוסמטיקה…

הפלישה המאורגנת הזו לשמים הטריטוריאליים של הקדוש־ברוך־הוא ממלאת אותי אימה ופחד.

הנה, מי לנו גדול כאו־נו?

כלום לא קראנו עליו השבוע בעתונים שאפילו הוא שילח לחפשי 3 שורים, 3 חזירים, 60 תרנגולות, 60 ברווזים, 218 סרטנים, ו־210 דגים ובלבד למנוע את האסון הצפוי לעולם.

אודה על האמת: פחדתי לא מעט שמא בבולמוס זה של הקרבה, לא יקריב גם את הידידות אתנו, שהרי איש זה תמים וישר הוא, כידוע והאלים ערמומיים מאוד…

ושמא תאמרו: למה לא פחד ניהרו? הרי הוא, לא זו בלבד שלא התירא מפני קץ העולם, אלא אף המשיך, כרגיל, בתעמולת־הבחירות שלו?

ובכן, ניהרו זה משהו אחר. עליו כבר מזמן חרצתי משפטי, שיותר משהוא גאנדיסט, הריהו פרופאגאנדיסט. וחוץ מזה, תעמולת־בחירות דוחה איומים של כוכבי־לכת, אפילו של צדק…

אבל נחזור נא לעולמנו הקטן ולקצו הקרוב.

אני מודה: פחדתי.

ממה? – פחדתי מפני אסונות, נגעים ופגעים שעלולים לפקוד אותנו לרגל פגישה זו של שמונה כוכבי לכת בשמים.

פחדתי שמא תפקוד אותנו רעידת־אדמה ואני שונא רעש – לא רק ב… גאנה.

פחדתי שמא תפער האדמה את פיה ויווצר פער, שאפילו האקדמאים לא יוכלו לעמוד בו. פחדתי שמא נפסיד חלילה את שר־האוצר שלנו כי היו שמועות שצבא־קאטאנגה מחפש מומחה עולמי לפתרון בעית השכירים…

פחדתי שמא ר' נחמן שטרקס יציג כתנאי להחזרתו של יוסל’ה שראש ישיבת בני־ברק יתמנה לשר־בטחון. פחדתי, שמא יפעילו חלילה המהנדסים את תחנת הכוח וימנעו מן הממשלה את התענוג להפעיל את הכוח נגד המהנדסים.

פחדתי שמא נגיע סוף־סוף ל"שוק" (האירופי) ויתברר כי בינתיים האמירו בו המחירים. פחדתי שמא לא תצליח הנסיכה הלנה לשנות את גוֹן פנינו וכל אחד מאתנו יצטרך חלילה להראות לזולת את פרצופו האמיתי.

מה יש כאן להכחיש? פחדתי ועודני מפחד. מכל דבר אני מפחד.

מחצבת וסחבת

מפיהוק וגיהוק

מתאונה של רכבת

מריתוק ושיתוק

מפיחות של הלירה

ותוספת של מחיר

מעוקצה של סאטירה

ומ"רגע של שיר"

מביטול הממשל

מרדיפה אחר “עוזי”

מקצף של גל

שנמכר בתרי זוזי

מתככי קואליציה

ומבוררות של רב

מחולשה של פוליציה

מול עקשנות של סב.

אני מפחד…

מפגישות כוכבים

ומפחד סתם

מצל של הרים

ומקץ העולם.

שודר ב־23 בפברואר 1962

יחד עם גשמי־הזעף וערימות־הברד ירדו עלינו בימים האחרונים מאורעות כה רבים, עד שניצב אני הערב לפניכם נבוך ומבולבל ואינני יודע במה להתחיל.

על מה אפשר לשוחח בשבוע מסעיר כזה? בעצם, על מה אפשר לא לשוחח?

על מצור־ירושלים? – חוששני כי נושא זה נמס בינתיים כפתיתי השלג דשלשום.

על ההצבעה בענין הממשל הצבאי? – חייב אני לומר כי היה הרבה מן הטראגי־קוממיות בעובדה שדווקא אגודת־ישראל תימרנה עצמה לתפקיד של לשון־מאזנים בין הכוחות השקולים והמוחות הבלתי־שקולים.

על יוסל’ה הקטן, שמאז חטיפתו בידי ה"האלב־שטארק’ס" טרם הוחזר לבית־הוריו? זמן כה רב עבר מני אז עד שעוד מעט יקום לנו דור חדש בארץ שלא ידע את יוסל’ה… אכן, קיווינו שנצליח לקבלו בחזרה באמצעות הבוררות, אך יותר ויותר מסתבר כי החוטפים אינם בוררים באמצעים…

אם כן, על מה?

על ספיחי־הפיחות? – מאז אותו יום שבו יצקו הרועצים את מחירי־השמן על מדורת־הפיחות, עולה היוקר באותו יחס שבו יורדת היוקרה… אם יוסיפו הענינים להתקדם כך, הרי לא יישאר עוד מחיר יציב, פרט למחיר ה"ראפורטים" בעד חניה ורק חיי־אדם בדרכים יישארו זולים כאשר היו ורק סגנון־הווכוחים שלנו ישאר זול כאשר היה…

אולי על תורכיה? אולי. אף כי מוטב שנמתין עוד קצת. גירסאות כה רבות פורסמו בשעות האחרונות על המתרחש בארץ זו, עד שכדאי לחכות לגירסל האחרון…

כי כן, ידידי המאזינים, מכל הנושאים הרבים שהתגלגלו השבוע בכותרות, החלטנו לבחור בשנים בלבד:

את הנוסעים מסביב לכדור הארץ ואת נושאי־המכתבים.

תא־החלל כובש את הדמיון, אך גם חלל־התא איננו דוור של מה בכך.

לחללטורה מפוארת זו של ג’והן גלן – שלוש פעמים הידד!

נכון, הקדימו אותו גאגארין וטיטוב.

אך את פעימות־לבותיהם שלהם לא נתנו לנו לשמוע, כשם שהשמיעו את פעימת־לבו של גלן. לקריאות־ההתפעלות שלהם לא האזנו, כשם שהאזנו לקריאות ההתפעלות של גלן.

ככל שגדולה היתה אכזבתנו מן הדחיות הרבות, ככל שנרדמנו כמעט מן הספירות הבלתי פוסקות בקייפ־קאניברל, כך עלתה לפתע רוחנו מעלה־מעלה עם הקליע שהטיס את גלן לשחקים ומעבר להם, כך חרדנו עם החרדים לשלומו, כך נשמנו לרווחה כאשר נחת בשלום, כך התמלא לבנו גאווה עם הגאים על הישגו.

בדור זה של הריקנות הגדולה, בא איש החלל והוכיח בכל כובד חוסר־המשקל שלו, כי מי שאינו ירא את הכשלון, תהילת־הנצחון שלו גדולה יותר.

וכשם שעמדנו גאים ומעודדים מול תא־החלל, כך עמדנו מבויישים ונבוכים מול… תא־הדואר הריק.

תאמרו ודאי: היכן הפרופורציה?

אבל מה לעשות – אנו איננו מרחפים רק בחלל. המכתב דרוש לנו כדואר־אויר לנשימה. ובצד המברקים הנפלאים ששידר לנו השבוע גלן ממרומים, אנו זקוקים גם למברקים – כאן על הארץ. שהרי ככלות הכל, בנוסף לדולאר ולמדד יוקר המחיה, אנו צמודים גם קצת לחיי יום־יום.

בימים כתיקונם, מקבלים אנו את נושא־המכתבים כדוור מובן מאליו.

כלום התענינו פעם, כאשר טיפס במדרגות ביתנו, אם עולה ומטפס הוא גם בדרגה? כלום שאלנו עצמנו, ממה בעצם מתקיים דור־האקספרס הזה? מהו שפל־חייו מול רמת־החיים שלנו? כלום התענינו פעם בתיקו של הדוור, כשם שהתענינו בתיק־הדואר? כלום שאלנו מה מצב המצלצלים אצל אותו איש ש"מצלצל פעמיים"?

לא שאלנו. לא התענינו.

כי כל רישומו עלינו היה במכתבים הרשומים שהיה מביא לביתנו – ביום גשם וביום חמסין, בשלג ובשרב.

רק עכשיו כשאנו ניצבים מול תיבת־הדואר הריקה, נתחוור לנו לפתע כי גם הדוור רוצה לחיות, אלא שלמזלו הרע הוא צמוד: לא לדולאר חלילה, כי אם לדואר – כלומר לכל העובדים האחרים בדואר ולכל אלה במנגנון המדינה, אשר כמוהו הנם אפילו יותר קטנים מן האיש הקטן…

תסלחו לי, איפוא, ידידי, אם הרשיתי לעצמי להיות קצת סנטימנטאלי.

ואם ציפיתם הערב לאיזו הברקה – מצטער מאוד: המברקה שובתת…

שודר ב־9 במרץ 1962

ברצון הסכמתי להשתלב השבוע במתכונת הכללית של “צרור אחד” ואתרום הערב את תרומתי לשבועון בכך, שאפרט את תכניות־הבידור הצפויות לנו בימים אלה.

אגב, הריני מודה כי ה"פאטנט" של מודעות אלה הוא של ידידי דוש, שנוהג מדי שבוע להציג “לוח מודעות” מעין זה מעל דפי “מעריב”.

הרשיתי לעצמי ללכת בעקבותיו, כפי שנאמר: כיוון דדוש – דוש.

---

אם כן, הבה נציץ בלוח המופעים:

הצגה מיוחדת של

כנרת־כנרת

נערכת השבוע בחסותה של וועדת־שביתת־הנשק של האו"ם.

בנוסף לשחקנים הקבועים משתתפים הפעם ניצבים ישראלים ומוצבים סוריים.

---

התיאטרון הלאומי “הבימה” ממשיך להציג בהצלחה את

בי־ג’י

שנושאו המרכזי הוא עתה המשולש הנצחי – וכל יתר אזורי המימשל. המחזה מצטיין בקלילות ובהקלות.

במרכז ההצגה עומדת דינה דמלכותא דינא והדורון שניתן מאחורי הקלעים.

בקולנוע ציון יוצג הסרט הישראלי המקורי:

חלומות דב יוסף

הסרט צבעוני: כולו צבעים שחורים.

זו הפעם הראשונה רואים לא רק את הבובות שמופיעות בהצגה כי אם גם את מושכי־החוטים.

יש לשבח במיוחד את מהנדסי־הקול אשר יצרו תנאים מצויינים להאזנה: הטקסטים ובעיקר הפרטקסטים ראויים להערכה מיוחדת מחמת רבוי הדוגמאות של לשון נופלת על לשון־רע…

פרקי־ההווי ממצרים העתיקה, תחת שלטונם של הפרעונים, מתוארים בריאליזם רב.

הסרט הוצג בהצלחה רבה בפסטיבל־של־כאן והבקורת עומדת להקדיש לו משפטים רבים…

---

התיאטרון הקאמרי מעלה השבוע על במתו את הפארסה היוונית:

הקפטן ־ מרגיז

כפי שהוסבר לנו מחוגי התיאטרון אין הכוונה לקפטן של האניה היוונית “פריקלס” שנכנעה לחרם הערבי…

הצגה זו עוררה כידוע מחאות של חוגים יווניים מסויימים שבעצם מרגיז אותם הקולונל (בקהיר…) אבל מטעמים ידועים רק להם העדיפו להטפל לקפטן.

לשבחה של המועצה לבקורת סרטים ייאמר כי היא נקטה בכלל: יקוב ידין את ההר והתירה את ההצגה…

* * *

מטעם הסוכנות והקרנות תיערך הצגה מיוחדת של המחזה הריאליסטי, שהוא המרגלית של הרפרטואר המקורי בשם:

מעילה 18

לפי ספרו הנודע של ליאון יוריס ועוד כמה יוריסטים שגויסו במיוחד לחיבור התמליל והתפליל.

כל המבקרים גמרו את ההלל על ההצגה, פרט ל… מבקר־הסוכנות.

ההכנסות מההצגה קודש לכסוי ההוצאות.

---

בקולנוע קוממיות מוצג זו השנה השלישית הסרט המצויין

הכפיה

לפי ספרו המפורסם של איצ’ה מאיר לוין.

בתפקיד הראשי השחקנית המהוללת סופיה לורנץ וילד־הפלא יוסליטו.

המוסיקה לסרט זה חוברה במיוחד לפי המוטיב העממי הידוע “א אידישע מאמע”.

כל הכרטיסים להצגה גדולה זו נחטפים ממש והמשטרה נקראת לשמור על הסדר, כדי למנוע ספסרות. 

בבידור 62 של כלל ישראל ושל ר' ישראל מובטחות לנו בימים אלה אטרקציות לאין־ספור.

כוכב מן האוצר ידגים ריקוד על גבי חבל.

להקת ועדי־פעולה תציג מחול־שדים סביב תוספת־היוקר.

פנחס רוזן יופיע בחידון מיוחד: על מה הצבעתי בממשלה הזמנית?

תזמורת־הבידור תבצע נגינת־בכורה של הקונצ’רטו לקרן ורבית מאת חאפטוריאן.

הכניסה לפי כרטיסי־המפלגה…

---

חדשות בקיצור מממלכת הבד והבמה בעולם הגדול:

– בואשינגטון מוצג עתה: בית לבן במצב טוב.

– בגויאנה הבריטית מציג הקומיקאי הנודע צ’די דז’יגן במסגרת חגיגות האימפריה את המחזה המוסיקאלי: אבי געזונד.

– בצרפת היו השבוע שתי פרמיירות חשובות. הועלתה מחדש האופרה העליזה: האיטלקים באלז’יר וכן המחזה “רוזנים ואביאַנים”.

– ברודסיה הצפונית קוצר הצלחה תיאטרון חדש שבמרכזו עומד שחקן דגול מהלהקה הולנסקאית.

– בראנגון מוסיפים להציג את המחזה הידוע: “דרך בורמה”, אלא שמאז הפרמיירה התחלף הפרמייר. והנהווין יבין".

שודר ב־23 במרץ 1962

עִם גְמַר נִשְׁפֵי־חֵשֶׁק וּשְׁתִיַת טֶט־אַ־טֶט

וּבְשׁוּב יוֹם־חֻלִין אָפוֹר וְאָרֹךְ

בְּפִנָתֵנוּ הַפְּרָטִית בְּהֶחְלֵט

קַרְנָבָל עַתָּה נַעֲרֹךְ

בַּל־מַסֵכוֹת כְּמֵיטַב הַמָסֹרֶת,

שֶׁלֹא מֵעָלְמָא הַדֵין

רִקוּדִים עַד אוֹר הָאַשְׁמֹרֶת

סוּרִים־שְׁפִּיל כְּדָת וְכְדִין

לְקוֹל נֶפֶץ אַבְנֵי־רְחוֹב וּמוֹקְשִׁים

מִבְּנֵי־בְּרַק וְעַד הַכִּנֶרֶת

גַן הָעֵדֶן שֶׁל הַטִפְּשִׁים

יֻצַג כָּאן מְלֹא הַתִּפְאֶרֶת.

הַכֹּל נְגַלֶה, לֹא נַסְתִּיר עוֹד דָבָר

הַחוּצָה, סוֹדוֹת קַרְנָבָל!

עַל מִגְדָל נְסַפֵּר, הַקוֹרֵס בַּכִּכָּר

וְאָשֵׁם בְּכָךְ, כַּמוּבָן – הַקָהָל.

עַל סִירַת־דַיָגִים מוּל מֻצָב

שֶׁשָׁטָה בַּיָם לָהּ בָּדָד

וְעַל סִירַת־הַפִּחוּת שֶׁל כּוֹכָב

הַמֻפְגֶזֶת בְּאֵשׁ־הַמַדָד

כָּל מַה שֶׁבַּלֵבָב בִּפְנֵי וּבִפְנִימָה

נְגַלֶה בְּבוֹא חָזוֹן לַמוֹעֵד

אַךְ מְאֻחָר לַמֻקְדָם בַּל נַקְדִימָה

לְהַרְקִיד הַקָהָל בָּא הָעֵת!

מָאֶסְטְרוֹ, תֵּן אוֹת!

צַוֵה לְפוֹצֵץ זִקוּקִין

אִם כְּבָר נִגְזַר עָלֵינוּ לִחְיוֹת,

יִהְיוּ נָא “חַיִים מְתוּקִים”!

מָאֶסְטְרוֹ, תֵּן טוֹן!

“טוּש” – צַוֵה עַל תִּזְמֹרֶת,

בְּעָצְמָה שֶׁל חֲמִשִׁים מֵגָטוֹן

הָבֵא עַל רָאשֵׁינוּ סְחַרְחֹרֶת!

עַל פַּרְקֶט יַעֲלוּ הַזוּגוֹת

צַו הַבָּל כִּי כֵן הוּא:

בְּזֶה הַלֵיל נָסִיר – מַסֵכוֹת

בַּל יַכִּיר עוֹד אִישׁ אֶת פָּנֵינוּ.

מְיַבֵּב הַסַקְסוֹפוֹן

מִתְיַפַּחַת קְלָרִינֶטָה,

מֵרָחוֹק מֵקִים שָׁאוֹן

אֵשׁ תּוֹתַח־לֹא־רֶתַע.

מַרְגָלִית יִתְקַע בְּקֶרֶן

יְסוֹדוֹת הַקָזִינוֹ יִרְעָדוּ,

שׁוֹר מֵחוֹפֵי הָרִבְיֶרָ’ה

לֹא יַחְסֹם עוֹד טוֹרֵאָדוֹר

נוֹשֵׁף יוֹסֵף בַּחֲצוֹצְרָה

מַרְקִיד הַמַסְקָרָדָה

בְּטַנְגוֹ “לְשׁוֹן הָרָע”

תִּפָּתַח הַפּוּרִימְיָאדָה.

מַשְׁכַּנְתָּא יוֹצֵאת בְּמָחוֹל

חָזֶה צָמוּד אֶל חוֹזֶה

מַנְגְנוֹן הַכֹּל־יָכוֹל

מִתְעַלֵס עִם “עוֹלָם הַזֶה”

מַקִ"י עִם חֵרוּת אֲפִילוּ

תִּרְקֹד הַקוֹזַצ’וקֶ’ר,

אֱלֵי קְרָב הָמוֹן יוֹבִילוּ

עַל תַּשְׁלוּם תּוֹסֶפֶת יֹקֶר

יוֹסֶלֶ’ה בֶּן־זוּג לוֹ בּוֹחֵר

מִן הַלִיגָה, כָּזֶה אָתֵאִיסְט

עִם סַבְתָּא שְׁטְרַקס יִרְקֹד בּוֹרֵר

לְמִקְצָב עַלִיז שֶׁל טִוִיסְט

יְנַגֵן הַגוֹלַנְץ עַל “פִינְטֶלֶה אִיד”

סֶרְוַצְיוּס יְנַגֵן עַל בֹּרֶג

הַבּוּבֶּר מֵיתְרֵי־חֶמְלָה יַרְעִיד

נֶגֶד הוֹצָאָה לָהֹרֶג

מֶשֶל יִרְקֹד עִם הַיֹקֶר

בֶּקֶר יִרְדֹף מְחִירִים

הַתּוֹסֶפֶת תְּשֻלַם מֵהַבֹּקֶר

לְמִשְׁפָּחוֹת מְרֻבּוֹת בּוֹחֲרִים

מָאֶסְטְרוֹ, אַל תַּרְפֶּה!

הַגְבֵּר הָ"רוֹק וְהָרוֹל"

נוֹסִיף לִחְיוֹת מִיָד אֶל פֶּה

נַטְמִין הָרֹאשׁ בַּחוֹל

אֵיזֶה טְוִיסְט! וְצָ’א אֵיזֶה!

וְאֵיזוֹ אַתְמוֹסְפֵירָה!

עוֹד בָּל אֶחָד כָּזֶה

וְגָמַרְנוּ הַקַרְיֶרָה!

פורסם ב.מעריב" ב־23 במרץ 1962

חוק זה

בא במקום

החוק העותומני מימי השולטן

וחוק־המנדט של אלביון הצבוע

החוק הלאקוני מימי ג’ינג’יס חאן

והחוק הדראקוני של הכהן הידוע. 

חוק זה

תכליתו

להגדיר את תפקיד הלשון

להגן על כבוד השלטון

לשים קץ להפצת דיבה

בעולם הזה ובעולם הבא.

בתוקף חוק זה

מצווה היא

החל מהיום

לא לכתוב ולא להכתיב.

לא לרמוז ולא להדליף

לא לדבר ולא להרהר

לא לבקר ולא לשדר

לא לצטט ולא לצייר

לא לשרטט ולא לספר

לא לדעת ולא להודיע

לא לשמוע ולא להשמיע

אלא

הודיה וקילוסים

תשבחות ופרכוסים

לאח הגדול שעינו פקוחה

ולאחים הקטנים מאותה משפחה 

ומעתה

לא ילעיז עוד אדם בעתונות

ובפרשה לא יבחש עוד איש

ולא ילבינו פני חבר בהסתדרות

היושב בקומה חמשית

אף מלה על מעילה

אף משפט על משפט

לא צל של רמז על רמז של צל

אף שמינית של שמץ על שקיעתו של אֵל

מה מותר

עוד לעשות

בלשון?

ללקק בול קק"ל והדואר

וגם פינכת השליטים

בשעור דקדוק יסתכן בבית סוהר

שלא יבחין בין היחיד ורבים

מירושלים יצאה הטריא ושקלא

לא יהי עוד לשון על לשוננו נופל

לשון אדם לחכו תדבק לו

אם ישכח מי היה בה פעם מושל.

אם פרסם עורך

לשון־הרע

יקבל:

שנה מאסר

וקנס בודאי

נזיפה מהשר

וגנוי ממפא"י

פרסם לשון הרע

שנית

יסגרו

את:

הפה שדיבר

הברז שדלף

האיש שחיבר

והעתון שכתב

פירסם עורך לשון

הרע בשלישית

ינתקו לו:

חשמל ואינסטלציה

ואת מקור ידיעותיו

את קשרי־האינפורמציה

ואת פתיל חייו.

מי שיחרוץ – דינו נחרץ

מי שילשין – לשונו תקוצץ

מי שיגלה – יגלוהו

מי שירמוז – ירמסוהו

פרסם העתון

לשון הרע

תחול האחריות

על:

העורך, הכורך

והמגיש לרוטאציה

המפיץ, המריץ

והאחראי לאינסטלציה

יוצק העופרת

ורושם סטנוגראמה

היד המוסרת

טופס טלגראמה

העתונאי, הטלפונאי

והעורך הלילי

החשמלאי, הפזמונאי

והכתב הפלילי

הבחור הזעצער

ואיש ההגהה

שלא כובש את הייצר

ומפיץ לשון הרע

הכותב, האומר, החושב, הרומז

וכל מבקר שבלשונו הוא גומז

וכל האחרים אם נותרו עוד כאלה

כולם ביחד יושלכו אל בור כלא.

שודר ב־6 באפריל 1962

על אף המאורעות הסוערים שמתרחשים סביבנו נשוחח היום על אף.

על אפה של קליאופטרה, מלכת־מצרים אשר בניד־עפעף ובניע־אף הדבירה מושלים אדירים והשפיעה השפעה מכרעת על מהלך דברי הימים.

אחד התחביבים האהובים על היסטוריונים הוא תחביב ה"אילו": מה היה קורה בעולם, אילו… אילו אלכסנדר הגדול לא היה סובל מתסביך נחיתות ואילו נאפוליון לא היה סובל מכאבי־ראש ואילו נירון קיסר היה מצליח בדורו כפי שכל המשוררים המודרניים מצליחים בדורנו ואילו הקורפוראל שיקלגרובר, המכונה היטלר, היה לו הכשרון של פיקאסו…

אך המפורסמת ביותר בכל השאלות ההיפוטטיות הללו היא שאלתו של פאסקאל: מה היה קורה, אילו לקליאופטרה היה אף אחר?..

ההיסטוריה מלמדת אותנו כי מלכת מצרים היתה יפת־תואר והיה לה אף חטוב להפליא – ממש אפ־רודיטה. ככתוב בשיר השירים: אפך כמגדל הלבנון… עובדה היא כי יוליוס קיסר השתגע אחריה ואין היום כמעט ספק בכך שאלמלא הרומאנ’ום האימפריום הזה, היה גורלו של האימפריום רומאנום אחר משהיה…

בני־רומא העתיקה הם שנתנו לנו את האימרה “אובי פאטריה – איבי בנה”, רוצה לומר: “שם טוב היכן שהמולדת”, אך יוליוס קיסר חשב כנראה ש"אובי קליאופטרה איבי בנה" והעדיף לבלות לצדה של היפהפיה המצרית, תחת להשגיח על מעשיו של… ברוטוס. אלמלא זאת לא היינו צריכים ללמוד לבחינות־הבגרות את המונולוג המפורסם ממחזהו של שקספיר, ואלמלא זאת…

לא היתה ליז טיילור מתגלגלת לרומא להסריט בה סרט על חיי קליאופטרה ויתכן שאדי פישר היה נשאר בבעלותה עד עצם היום הזה.

אך מה לעשות?

רצה הגורל וקיסר רומי נשבה בקסמיה של קליאופטרה והענינים התגלגלו כפי שהתגלגלו ועכשיו יש לנו חרפות ובושות.

וכשאני אומר לנו, הרי הכוונה היא כמובן לעם ישראל. שכן, אילו מדובר היה בסתם איזו “שיקסע” מהוליבוד, לא היה איכפת לנו כלל וכלל כיצד היא מבלה את החופשה ברומא. אבל הגברת אלישבע־רחל איננה סתם אחת: היא בת ישראל כשרה, שהתגיירה כדת וכדין, ואחרי פרשת יוסל’ה שוכמאכר שכבר גרמה לנו בושות וחרפות בעיני הגויים, אין אנו יכולים להרשות לעצמנו סקאנדאל משפחתי נוסף…

כלום יכולים אנו לשכוח באיזו גאווה קיבלנו את אלישבע־רחל לחיק שלנו, כלומר לחיק היהדות? וכמה תקוות טובות תלינו בה? הרי מעשה ההתגיירות הזה היה בעינינו כ"דוקטרינת¹ מונרו" חדשה. בדמיוננו ראינו את מונה־ליז מברכת בערב שבת על הנרות ומכינה געפילטע פישער – ממש א אידישע מאמע.

והנה עכשיו: מה יהיה עכשיו?

אפילו נניח שאדי המסכן יישר איכשהו את החשבון הדֶבי־טורי שלו, הרי הכתם שנשאר על היהדות לא יימחק במהרה.

תסלחו לי, שאני מחטט היום בצורה כזו בענין שהוא פרטי בהחלט. אבל הפרשה העיבה השבוע במידה כזו על כל המאורעות האחרים עד שאיננו פטורים גם ללמוד ממנה איזה לקח.

אני יודע כי הריני מזמין תגובות נזעמות מצד מועצת־הפועלות ומצד ארגון אמהות עובדות, אך בכל זאת איני פטור מלהביע דעתי שכל הטראגדיה הזאת לא היתה מתרחשת אילו לא היו שולחים הבעלים את נשותיהם לעבוד עבודות־חוץ. אינני מדבר כבר על כך כי מבחינת מס־הכנסה אין הדבר משתלם כלל, אבל אילו היה אדי פישר מסתפק במה שיש לו ולא היה שולח את אשתו להרויח מן הצד ומן הבד לא היה קורה מה שקרה.

אבל, כאמור, שורש הטראגדיה אינו בכך. החוטים מוליכים אותנו 2000 שנה ויותר אחורנית, ישר אל אפה היפה של קליאופטרה.

אלמלא היא…

תתפלאו, אבל אפה של קליאופטרה נושא גם ישירות באחריות למאורעות האחרונים בסוריה. ואין זה סתם “טריק” מצדי כדי לקשור בין שני נושאים רחוקים.

שוב פעם, תעיינו בספר ההיסטוריה ותמצאו: כיצד הגיעה בכלל קליאופטרה אל יוליוס קיסר? בגלל המרד שמתחריה של קליאופטרה המלכה חוללו בסוריה. יוליוס קיסר בא בשם רומא לשמש בורר בין הצדדים הנצים ובינתיים נשבה בקסמיה של היפהפיה המצרית.

אך לא די בכך: כאשר הגיע לשיאו הרומאן החדש בין קליאופטרה לבין אנטוניוס – מי שירש מקיסר גם את המלוכה וגם את המלכה – פרץ שוב מרד בסוריה ומארק אנטוני הוא הוא שסיפח לאחר דיכוי המרד את סוריה כפרובינציה לקיסרות שלו ובנה של המלכה המצרית היה למעשה השליט על סוריה. היה זה, איפוא, אנטוני אשר טיפח אצל המצרים את הקליאופטריוטיזם הסורי שממנו לא יכלו עוד להשתחרר במשך 2000 שנה ויותר.

אך טבעי שהמצרים לא רצו עוד לוותר על הנחלה שקליאופטרה השיגה בשבילם בזיעת אפה. וכך התגלגלו הענינים עד למרד האחרון. אלא שהפעם לא היה עוד לשליט המצרי איזה אנטוני שיעזור לו לכבוש מחדש את סוריה. אדרבא, עצם השם אנטוני מנוחתו עידן, מעורר אצל יורשיה של קליאופטרה אסוציאציות לא נעימות בהחלט…

וכך נאלצו להשלים עם הגירושין על אפם ועל חמתם.

אבל זה לא שייך לכאן…

נחזור איפוא לנושא:

כי כן, ניתן להוכיח בעליל שאלמלא האף של קליאופטרה לא היה בסופו של דבר נאצר מספח את סוריה ולא היתה סוריה מורדת במצרים, ולא היו הקצינים בדמשק מורדים באלה שמרדו במצרים, ולא היו המורדים בחלב מורדים בקצינים של דמשק שמרדו באלה שמרדו במצרים, והדייגים על הכנרת היו יכולים בשקט להוסיף ולדוג את דגיהם מבלי להיות מוטרדים, וגנרל שוודי אחד לא צריך היה לקלקל את הרושם הטוב שהשאיר אצלנו ראש ממשלה שוודי, והאמריקנים לא צריכים היו לערוך עדלי־יאדה במועצת הבטחון ובכלל…

אבל ההיסטוריה רצתה אחרת והחוטם שהטביעה המלכה היפהפיה על דברי הימים – אי אפשר עוד להשתחרר ממנו לעולמים.

שודר ב־20 באפריל 1962

בדין היה שנושא שיחתנו הערב יהיה – המצות. אך האמת צריכה להאמר: דל כוחי הספרותי למצות את הנושא.

בכל דור ודור כבר ניסו פרשנים, פייטנים ו… מתכננים מטעם משרד המסחר והתעשיה לטפל במצות אך סדר לא היה. תחת לספק מצות לרוב, אך הרבו ריב ומצה, ככתוב בישעיהו. קיצורו של דבר: המצה איננה בנמצא. וקויים בנו: כל דכפין ייתי וייכול, כלומר כל מי שנדחף היו לו מצות.

לפיכך אפסח על המצה ואקדיש דברי הערב למוסיקה. לפסטיבל עין־גב מזה ולתחרות המוסיקלית במוסקבה – מזה. בימי חג אלה עשו לעצמם יהודים רבים גשר, לכן הרשיתי לעצמי אף אני למתוח גשר בין שני מאורעות אלה.

המסורת שלנו קושרת את הצליל בים. המאורע המכריע בתולדות עמנו – יציאת מצרים וקריעת־ים־סוף מלווה כזכור צלילי שירה נפלאים. בלשון־השאלה הייתי אומר: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו.

---

יש משהו פאתטי באותו קונצרט שנערך השבוע על גדות הכנרת. רק תמול שלשום רעדו בתי עין־גב לצלילי מחול־האש שנוגן בכל הכלים הרוסיים המודרניים ביותר. היה זה אולי הקונצרט המוזר ביותר בתולדות המוסיקה, שכן מצד אחד נמצאה התזמורת הסורית שהשמיעה מאות טונים של… ט.נ.ט. בקרשצ’נדו גובר והולך ואילו המנצח נמצא דוקא בצד השני…

והנה אך נדמו התותחים והמוזות פצחו שוב בשיר ורוח־אביב הוליכה ללא־רתע צלילים ענוגים מאולם הקונצרטים של עין־גב הישר אל המוצבים הסוריים בנוקייב התחתונה. לא אתפלא אם האדונים מורוזוב וסטיבנסון יראו בהפרת־שקט יזומה זו באיזור הכנרת התגרות חדשה מצד ישראל. שכן מן המפורסמות הוא כי האינטרפריטאציה הישראלית המקורית אינה עריבה לאזניהם. אך מה לעשות: אנו מנגנים את מוצארט, כפי שאנו מבינים אותו ואין אנו מוכנים לרקוד לא לצלילי חליל־הכסף ולא לפי מיקצב המיגאטונים.

בלא משים, נשאתי על גלי המוסיקה מאולם הפילהרמוניה של עין־גב אל אולם הדיסהארמוניה של מועצת הבטחון. הרשו־נא לי כאן אינטרמצו קטן – בטרם אעבור לצידו השני של הגשר המוסיקאלי המובטח – מלתא דבדיחותא ששמעתי בליל הסדר:

קראנו בהגדה: שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו… “גויים” בלשון רבים, “ממלכות” בלשון רבים. והנה מיד בסמוך לזה נאמר: “כי אכל את יעקב”. “אכל” בלשון יחיד.

סתירה זו מנין?

גויים אלה וממלכות אלו – לשון רבים, שכן בכל הענינים הנוגעים להם הם מחולקים ומפורדים ביניהם. אך כשמגיע הדבר ל"אכל את יעקב" – או אז, נעשה הדבר פה אחד.

אבל זהו “דרך אגב” שהגענו אליו דרך עין־גב ועתה הגיעה העת שנעבור אל אולם הקונצרטים הגדול במוסקבה שבו הפליא נער ישראלי מחולון לנגן באזני שומעיו.

זכתה עיר ואם בישראל, חולון ושני נערים העניקו לה בימים האחרונים פרסום עולמי. אך אם בגין הנער האחד – נער? בעצם ילד עדיין – זכינו לחרפות ובושות, הרי הביא לנו הנער השני בנגינתו תהילה ושבחים.

מאז דוד המלך ועד – דוד אויסטרייך, הכינור הוא כלי יהודי מובהק. להוציא כמה יוצאים מן הכלל, הרי זה כלי שהייתי אומר עליו כי לגויים אין חפץ בו.

מנין נובע הדבר? אולי בכל אלפי שנות גלותנו הבינונו את הפסוק: “ללמד בני יהודה קשת” – קשת פשוטו כמשמעו.

מכל מקום, הוכיח עתה שמואל אשכנזי כי הדור הצברי החדש, רב כוחו בקשתו, כשם שרב כוחו גם בחרבו.

מה התרחש בלבם של אחינו כאשר האזינו לנגינתו רבת־הקסם של הצבר מישראל? אילו מיתרים הרעיד הוא בנפשותיהם שלהם?

הרי אין ספק כי הם מלאו באלפיהם את אולם־הקונצרטים כאשר עלה אשכנזי לנגן. שהרי מה ניתן להם לאחינו מברית המועצות בימי פסח אלה? שעשועים ו… לחם.

---

אמרנו: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו במסורת ישראל.

כי כן, בימי חג חרותנו זה איחדו הכנור והכנרת את כל בית־ישראל בסימפוניה אחת גדולה של אחדות־ישראל.

שודר ב־4 במאי 1962

יבוא־התיירים הפך אצלנו לענף־יצוא מכובד ביותר וכולנו מצווים להסביר פנים לתייר. הרשו־נא לי, איפוא, במסגרת “הצרור” לחלק כמה צרורות פרחים לאחדים מן התיירים המכובדים שפוקדים אותנו בימים אלה.

זכות־קדימה, כמובן – לגברת. 

באיחור־מה הריני מגיש בצנצנת מיוחדת – צנצנת שכמותה רבות מאד במרתף־השואה – צרור פרחים אדומים כדם לפראו ווירה אייכמן, אשר מישהו דאג להביאה לישראל בדיוק ערב יום־הזכרון.

בחירת זמן זו היתה ממש מלאכת־מחשבת מצד מי שיזם המבצע ומובטחני שאפילו הכומר, שהתגייס בימים אלה להצלת נשמתו של אדולף אייכמן, לא מסוגל היה להמליץ על מבצע־חסד נוצרי יותר…

באלף אלפי הבדלות מכל אסוציאציה שעשויה להתעורר במוחותינו, הייתי קורא למילודראמה סאכארינית זו שהוצגה לנו בימים אלה ברמלה: הסבא בכלא. סבא אדולף ששואל לשלום הנכדים שכבר ישנם ועוד יהיו…

כאשר הסבא הדואג עוד לא היה סבא ובמקום נעלי־הבית החמים שסיפקנו לו על חשבוננו – זוכרים עוד את הצילום האידילי הזה ערב המשפט? – הוא נעל את מגפי־העור המבריקים של קצין הס.ס. וכאשר תעשיית־המוות שלו עדיין לא עברה לפסים של ייצור המוני במשרפות, היה אף הוא לפעמים מארגן פגישות בין נשים יהודיות לבין צנצנות־האפר של בעליהן.

אבל זה היה מזמן…

לאחר מכן כבר הלכו בעלים ונשים בצוותא אל תאי־המוות ועמהם ילדים ונכדים – שנולדו ושעוד לא נולדו – ופראו ווירה אייכמן אשר כעקרת־בית גרמניה נאמנה היתה צמודה לשלשת ה"ק" הגרמניים המסורתיים – קירכה, קיכה אונד קינדר – כמובן לא ידעה על כל זה דבר וחצי דבר; לא ידעה ולא שמעה… כמו כולם, עכשיו…

ובכן, צרור פרחים אדומים לפראו ווירה. הבה נקווה כי העולם הנאור וכמה פרופסורים יהודיים לא ישכחו לנו מעשה־חסד הומאני זה ביום בו… סליחה, כמעט שכחתי שכל הענין הוא עדיין “סוב יודיצה”…

ובעוד סבא אייכמן שמע מפי הסבתא ווירה כי שתים מכלותיו מצפות לחסידות, הגיעו לארץ גם כמה חסידים – חסידי־אומות־העולם.

הבה נגיש גם להם צרור פרחים. ולהם – בלב שלם.

כשם שתעתע בנו הגורל – או מי שרואה עצמו בא־כוחו עלי אדמות – והביא לנו את ווירה אייכמן בדיוק ערב יום־השואה, כך זימן לנו אותו גורל צירוף טראגי־קומי אחר: חסידי־אומות־עולם גויים באים אלינו להדליק נר־זכרון ואילו חסידים יהודיים עורכים דווקא ביום השואה הילולא וחינגא במושב המתקרא דווקא קוממיות – בחגיגת־אירוסין של בת־הרב.

אך נחזור למשלוח־הפרחים.

כבוד ויקר לחסידי־אומות־העולם. אותם מעטים, אשר בעצם היותם כה מעטים, מבליטים כמה רבים היו העומדים־על־הדם.

לא אכנס לווכוח שמתנהל עתה בפומבי אצלנו, מי מן המצילים הללו עשה מה שעשה aus Liebe ומיaus Alibi . טבעי הדבר שבכל מקום, בו ישנם חסידים, ישנם גם מתנגדים.

יהיו המניעים אשר יהיו, עם ישראל חייב חוב כבוד למצילים המעטים וצרור־הפרחים שאני מגיש להם בזה, בא לסמל כי הזכרון ההיסטורי שלנו איננו סלקטיבי: אנו זוכרים את עמלק ואנו זוכרים גם את כורש. מה גם שאלה האחרונים כל כך קל לזכור – נער יספרם…

---

צרורות מיוחדים שמורים עמי לשני תיירים אחרים, אשר נמצאים עתה אתנו: ידידינו פראנקי וסטנלי – שני נסיכים בממלכת הבידור ההמוני – האחד בפה והשני ברגליים. (– כמעט ונתפתיתי לצרף צרוף אקטואלי מאד עכשיו בארץ: הפה והטלפיים…).

המאה הנוכחית היא מאה של מציאות מרה ושל אשליות מתוקות. ונסיכי הבידור הללו – כל אחד בשטחו מעניק לאלפים ולרבבות את האשליה שבלעדיה החיים היו כנראה עוד יותר מרים.

אם תראו במקרה את פראנק סינאטרה, אמרו לו כי אני אינני נוטר לו איבה למרות שהוא שונא עתונאים. להיפך, אף קוסמת לי דמות זו של הגבר הצנום, בן הפרברים אשר אינו זוכר עוד את מספר מכוניותיו ומספר חליפותיו. אל תצחקו: בתמורות־העתים יש גם חשיבות לחליפות… אם כן, זר־פרחים ל"פראנקי" נער־השעשועים־והשערוריות, המכונה בפי כל הקול.

בסוגריים: מנין לו כינוי זה? אולי משום שתחביבו האחרון הוא העיסוק בעניני נוער? הן גם אצלנו קול הוא העוסק בעניני־נוער…

ברוך הבא פראנקי. מאחר שבאת אלינו כאורח ה"הסתדרות", תציץ־נא בהזדמנות גם ל… קומה החמישית. נורא מענין…

וברוך־הבא וצרור פרחי־נוי גם לך סטנלי.

היתה תקופה שהנוער היה מתענין בעלילותיו של סטנלי וליבינגסטון. אך תקופה זו חלפה, כנראה לבלי שוב. היום, שובות את הדמיון עלילותיו של… סטנלי מאתיוס, אשף־הכדור אשר אומרים עליו כי הוא “שווה” יותר ממחיר המגרש שעליו הוא משחק (אפילו במחיר שאחרי הפיחות).

עפר אנחנו לרגליך, סטנלי החביב ותבורך על שבאת אלינו להראות שכדורגל אפשר לשחק לפעמים גם בשדה ולא רק ליד השולחן הירוק של עסקני־ההתאחדות.

היתה זו, הייתי אומר, בעיטה בעיתה.

כשלעצמי, אינני מתמצא כבר כל כך בתורה זו, אבל אומרים עליך שכשאתה עוסק בשערים, אתה מצליח יותר מאשכול. מה פלא? בשדה שלך אתה הוא הבועט, בעוד שבאשכול בועטים כל האחרים…

---

הנה, תמו איפוא הפרחים שבידי – ועמהם תמו גם הקוצים.

שודר ב־18 במאי 1962

ברשותכם, מאזיני, תחילה משהו אישי מאוד.

ובכן, עובר אני השבוע ברחוב ולהפתעתי, רואה אני פלאקאטים זועקים מכל עמודי־המודעות: פרטי בהחלט.

מאחר שאינני עדיין גדול כל כך שאוכל להרשות לעצמי להיות גם צנוע וענו – שמחתי, שמחתי מאד. אמרתי לעצמי: סוף סוף, בפעם הראשונה מאז נצררה נשמתי ב… “צרור אחד”, מודיעים על הופעותי גם בפלאקאטים ברחובות.

והנה כשאני מתקרב לפלאקאט ומנסה לברר מה מודיעים שם על השידורים, חשכו עיני. מסתבר כי כלל לא מדובר בי, כי אם ב… בי. בי. – כלומר בבריז’יט בארדו. איזה סרט חדש שלה בשם “פרטי בהחלט” מוצג עתה.

אינני מאלה שמכיר את כל המידות של הגברת בארדו, אבל באמונה לא חשדתי בה שיש בה גם מדה זו של גניבת־דעת־הקהל. מה לה ולי? מה לאינטימיות הזו? מה השותפות הזו?

אני אוהב לקצר – היא אוהבת להתפשט.

בשבילי, הפינה שלי – אם לא תחשבו לי את הדבר ליוהרה – הנה מין שעשוע אינטלקטואלי. בשבילה – שעשוע מין־טלקטואלי.

אני אוהב להתל – היא מהתלת באהבה.

אני אוהב את העוקץ – היא: את הדבש.

קיצורו של דבר: זוהי האמת לכל מערומיה – אין כל שייכות בין שמו של מדור זה לבין שמו של הסרט של מדמואזל בארדו שמוצג עתה בתל־אביב.

* * *

בעצם, צריך היה אולי להקדיש את השידור הערב למצב הבינלאומי. אבל הדברים נראים כה קודרים, עד שחושש אני להעכיר את רוחכם.

מי בכלל עוד מוצא ידיו ורגליו בתסבוכת זו בלאוס. לפעמים אני מלא התפעלות מקנדי וחרושצ’וב כאחד, שהם עדיין יודעים איזה נסיך משרת שם את מי… מכל מקום, אם הגיעו השבוע הכוחות האמריקניים לסיאם – לסיום טרם הגיעו. חוששני, כי זו רק התחלה.

כל אחד מן הגושים הגדולים קורע לו נתח מן הגלובוס המסכן והסיוט של קוריאה שוב מרחף מעל ראשינו.

ובאלז’יר? – לא גנרל אחד שם כבר קַַץ בנפשו מסיוט־הדמים. אך עדיין לא נראה סוף, לא לגנרלים ולא לקרבנות. ולפעמים יש שסיפור טראגי גדול מתקפל לך בתוך משפט אחד…

ובינתיים מדבר כבר חרושצ’וב שוב במגאטונים הגבוהים ביותר ומאיים בחידוש הניסויים בפצצות־שלום אטומיות, והמערב מסוכסך בינו לבין עצמו – ממש כמו בלאוס – אלא שבמקום נסיכים רבים ביניהם נשיאים.

ואם בכל המצב החשוך הזה אתה כבר שומע על איזו קרן־אור, מסתבר כי המדובר ב… קרן־אור שהמציאו האמריקנים: קרן־אור שמסוגלת לדבריהם לחדור בעד כל שריון ואף להרוג בני־אדם ממרחקים.

* * *

“מסביב אימה וצלמוות” – כפי שהיו אומרים המשוררים הקלאסיים. ועל כן נפנה אולי לנושא יותר עליז – הכלכלה שלנו.

שלושה חודשים לאחר שקיצצו בלירה שלנו והורידו לה את ה"לי" ובעיצומו של אביב, נשמעים בתוכנו צלילי־אב מסורתיים: “איכה ישבה מדד”…, כלומר האינדקס נמצא בעליה ואין מנוס: מוכרחים לעשות משהו למען הייצוב. בכל מחיר. ובכל המחירים.

שבועות רבים התלבטו כיצד לא לתת את תוספת־היוקר, עתה הגיעה העת לחשוב כיצד לוקחים אותה בחזרה.

הבעיה איננה קלה כל עיקר. היה זה ידידנו שר־האוצר שהעמיד אותה על בסיס ביולוגי טהור:

עיקור תוספת־היוקר מזה והגברת הפריון מזה…

לכאורה: הרי זו סתירה פנימית. אבל אין זו הסטירה הראשונה שאנו מקבלים מידי שר־האוצר…

עם זאת יורשה נא לי להוסיף במאמר מוסגר, כי אך השמצה היא זו אם אומרים כי מפא"י בכללה מקצרת את ימינו. ההיפך מזה הוא האמת. רק הבוקר הודיעו כי מרכז מפא"י החליט דווקא לבטל את הימים הקצרים, כלומר את יום־העבודה המקוצר בקיץ…

אבל נחזור לכלכלה.

ובכן, הבעיה הכלכלית שעומדת לפנינו היא כיצד לספוג את הפער שיווצר תוך כדי הקפאת החסכון ולחסוך את הקפאון שיווצר תוך כדי קליטת המלווה.

מסובך? – לאו דווקא. אין דבר פשוט מזה: הממשלה, כפי שאנו רואים, שוב אינה יכולה שלא לתת תוספת־יוקר, אבל מאידך אין היא יכולה שלא לקחת שוב מלווה. אלא, כדי לחסוך מעצמה בושה היא תקלוט את המלווה בצורת חסכון. אבל אם בעלי השכר הנמוך יקבלו תוספת, הרי – לפי תכנית־החסכון הזו – יקבלו בעלי השכר הגבוה רק יותר… קבלות. על ידי כך יצטמצם הפער הקדוש. מעשה־ידינו להתפאר. אמנם האוצר החליט כבר, ביחס למלווה החדש גם על “ריצפה” וגם על “תיקרה” אבל הוא בשום פנים לא יוכל להסתכן ולומר לאקדמאים, למשל, שידברו אל הקיר…

ובכן מה עושים?

אה!

לשם זה בא כל השידור הערב.

ובכן, כדי שלא יצטמצם הפער וכדי שהניתוח החדש יעבור בשלום, הריני מציע שכל אלה אשר ייאלצו להשתתף עכשיו במפעל־החסכון, יקבלו סובסידיה מן הממשלה בדיוק בגובה הסכום שישלמו לחסכון.

מנין תיקח הממשלה כסף בשביל הסובסידיה? – מן הכסף שיצטבר לה מחסכון־החובה.

אז מנין תיקח אחר־כך הממשלה כסף כדי להחזיר לחוסכים?

גם לכך יש פתרון: את ההלואה, כלומר את החסכון לוקחת הממשלה לשש שנים, ואילו כל התוכנית הכלכלית החדשה בנויה כידוע על חמש שנים – “תוכנית- חומש”.

ודי לחכימא ברמיזה…

שודר ב־1 ביוני 1962

אינני יודע איך השפיע הדבר עליכם, אותי תליה זו הרגה ממש. לך ועסוק בהומור ביום כזה דווקא, אפילו מה שקרוי אצל אומות העולם “הומור של גרדום”, אינו עולה על קצה־העט. 

ומתי? – דווקא השבוע שעוד לא היה כמוהו לשפע הנושאים.

בימים כתיקונם כלום הייתי נותן לדליה שלנו לבית לביא להתחמק אל החולות הלוהטים עם מארקיז, סתם ככה מבלי לומר כמה מלים טובות על האציל והמציל שלה? הכי דבר־של־מה־בכך היא מארקיזה בשבי־ציון? ובימים כתיקונם, ההייתי עובר בשתיקה על חזיון זה של היותנו בר־אור לגויים?

ועל שבוע־הספר, שבו נמכר הקילומטרז' הארוך ביותר של יצירות מקוריות, מאז נהיינו לעם־הספר (המתורגם) – על כך הייתי עובר בשתיקה?

אלא, כפי שכבר אמרתי; פשוט קשה ביום כזה לעסוק במשהו נייטראלי, משהו בלתי־תלוי במאורעות־היום.

כל כמה שרצית להמנע מלנגוע בנושא זה, ואף אם היית כבר מוכן – לשם איזון – לעסוק פעם במשהו קונסטרוקטיבי, משהו ציוני כמו חבל־ערד או חבל־לכיש – החבל מרמלה רודף אחריך…

אין מנוס.

שכן, לעולם יש משהו פאתטי בחזיון זה של הולכת אדם אל גרדום.

* * *

“אדם” – אמרתי?

אכן, מזה פחדתי כל אותם 750 הימים, בהם החזקנו את אדולף אייכמן בתוכנו.

ימים רבים התבוננתי בו בבית־המשפט בירושלים, ושום דבר לא הרגיז אותי אצלו יותר מן הדמיון החיצוני המפליא שלו ל… בן־אדם. ידעתי: דמיון זה – כמו שכותבים ברומאנים הוא מקרי בלבד ו"אין המחבר אחראי" וכו' וכו' וכו'.

ואף על פי כן…

גרוע מזה: לא רק לבן־אדם הוא דומה להפליא, אלא לסתם איזה פקיד. אפילו לא לפקיד בכיר שצריך אליו פרוטקציה, שיש לו אוטו ומזכירה וסמכות להזמין אורחים למסעדה טובה וסיכויים להיות פעם בכותרות. לא! סתם איזה לבלר חרוץ שמדביק בלשונו בולים על המכתבים ושמביא עמו את ארוחת־העשר מן הבית בקופסת־פלאסטיק.

זה הרגיז אותי יותר מכל דבר אחר.

ולא פעם אמרתי לעצמי: כמה טוב יותר היה הוא עצמו מרגיש וכמה לנו, למסתכלים בו, היה נוח יותר לראותו בתוך תא־הזכוכית כשהוא לבוש לא בחליפה האזרחית, כי אם במדים המגוהצים והמצוחצחים של האוברשטורמבאנפיהרר הנאצי ונועל לרגליו את מגפי קצין ה־ס.ס. המבריקים ותחת לקום כל פעם ממושבו כמו בובת־חוטים אוטומאטית עם ה"יאואהל" המטומטם, היה מצדיע במועל יד ההיטלריסטי המסורתי ומחרף ומגדף מערכות־ישראל…

באמונה, היה זה ממש עלבון לכל המין האנושי לראותו כל כך דומה באופן חיצוני ל… בן־אדם. דווקא הוא, אדולף אייכמן, האכזרי, הבלתי־אנושי, שבניע־אצבע קטנטנה היה שולח מיליוני יהודים בתוך קרונות־בהמות אל תאי־הגזים והמשרפות. דווקא הוא: ה"ספדיטר של המוות", האדריכל של “הפתרון הסופי”…

* * *

לכן, טוב שזה כבר נגמר.

וטוב שזה ככה נגמר.

טוב שהקומיסיונרים של המוסר לא הצליחו להציל את גופו, כשם שהמיסיונרים של הדת לא הצליחו ל"גאול" את נשמתו.

טוב שלא כשלו הברכים של מי שהלכו לשים העניבה על צווארו.

טוב שלא היסס ולא רעד הקול שקרע את הדממה בתא־הגרדום ונתן את הפקודה לפעול.

טוב שנשמרה באלמוניותה היד שהניפה את המנוף של מנגנון־התליה. כך, שכל מספר חקוק בכתובת־קעקע מאושוויץ יכול להתאים לזרוע זו.

טוב שחלף הסיוט עם הרוח הקרירה של שחר ישראלי, בלב הים הפתוח…

שודר ב־15 ביוני 1962

השבוע התעצלתי לכתוב משהו מיוחד בשביל השידור והחלטתי להקריא לכם פשוט את המכתב שכתבתי אל רעיתי, שנמצאת – כמו כולם, – בחוץ־לארץ.

אמנם אין זה אולי הוגן כלפי המאזינים, אבל מה לעשות: חם, לח ואני – עייף. נוסף לכל עוד הלכתי לסייר ביריד המזרח וזה היה הגמל ששבר את אלמן־הקש.

בקיצור, זוהי האגרת.

"רעיתי היקרה,

היות וחם ולח ואני עייף החלטתי לא לכתוב לך השבוע מכתב מיוחד ואסתפק בהקראת השידור שהכינותי בשביל הרדיו. אמנם אין זה הוגן כלפיך, אבל מה לעשות? – נוסף לכל הצרות שאת השארת לי פה, עוד הלכתי השבוע לשוק – זאת אומרת ליריד, – ומשלל הצבעים, האורות, המחירים והדיילות ממש הסתחרר ראשי.

בקיצור, זהו השידור.

המאורע הפוליטי המשמח ביותר שארע אצלנו השבוע הוא הדו־שיח שנערך בירושלים. הכוונה איננה, כמובן, לדו־שיח בין שר־המשפטים לבין היועץ המשפטי, ולא לדו־שיח בין משרד־החוץ לבין ג’ו גולן. אלא לדיאלוג בין ישראל לבין יהדות ארצות־הברית.

העובדה שגם ראש־הממשלה, האמון על הדיאלוגים של אפלטון הסכים הפעם להשתתף בדו־שיח זה הוסיפה לו משקל רב. לדיאלוג, כמובן.

יצאנו מבניני־האומה בהרגשה שמעכשיו תהיה לנו שפה משותפת עם יהדות ארצות־הברית: הם קיבלו מאתנו את תורת־העליה ויסתפקו לפי שעה בעליה לתורה, לעומת זאת אנו קיבלנו מהם ועוד נקבל – את המידות התרומיות שלהם ואת התרומות המידיות…

עד כאן הפוליטיקה.

בכלכלה שלנו, – כפי שכבר כתבתי לך, – אין שום חדש. הממשלה הכריזה על מבצע חסכון בכל מה שנוגע ליעול. יש תקווה כי יד ה"הסתדרות" תהיה על העליונה והרבה פקידים יעבדו בקיץ זה לפחות שעה אחת; אף כי רבים עדיין מתנגדים לביטול שעות־הקיץ ומסתמכים בכך על חכמינו שגרסו ש"יפה שעה אחת קודם".

בקרוב נשלם גם יותר בעד חשמל. נראה, כי הממונים על הכלכלה שלנו החליטו שמוטב להם לשחות עם הזרם והגיעו למסקנה “שבהעלאת מחיר החשמל – פחות עמל” מאשר ביעול החברה.

אבל אין בכך אסון כי הדבר לא ישפיע על האינדקס. שום דבר לא משפיע על האינדקס. הוא, כידוע, פאטריוט שרוף וחסיד מיוחד של בן־גוריון: גם הוא מבין שאין ציונות בלי עליה.

אבל אם חשמל מובטח לנו, הרי לאחרונה יש קצת צרות עם מים. ביחוד בקומות העליונות. כידוע, כל הצרות באות מן החלונות הגבוהים. אני כשלעצמי, שונא את הקומות העליונות. פעם זורקים לעברן אבנים, פעם חסר שם מים ופעם… אויר לנשימה. אבל זו פרשה נפרדת.

הברזים שלנו כל כך נתרשמו מן הסיסמאות ברדיו עד שקיבלו ברצינות גם את הסיסמה: חבל על כל טיפה…

אני מקווה שראש־העיר יצליח במלחמתו עם שלטונות־המים ויקויים בנו “ושאבתם מים בששון”, אחרת נמיר את “טיפת החלב” ב"טיפת־מים".

אחר שגמרנו – כך אני מקווה, – עם ההשקייה נעבור להשקעה. ובכן, ודאי קראת, כמוני, כי כבר הצלחנו לעשות ביריד שלנו עיסקה מצויינת עם כַבֶלים. שתי מדינות הזמינו אצלנו כבלים בסכום רציני והשמחה במעוננו. כבר אמר מארקס, דומני, או אולי היו אלה “מארקס אנד ספנסר”, כי לפרולטריון אין מה להפסיד פרט לכבלים שלו… אז באמת, מה יש לנו להפסיד מעיסקה כזו?

לעומת זאת יש לנו קצת צרות עם… חוטים. הענין היא דק מאוד ואשתדל רק לרמוז עליו. ובכן ידידתנו הגדולה מאד מעבר־לים מוכנה, כידוע לעשות לנו הרבה טובות, אבל לא בענין המטוויות וכל התעשיה הזו עלולה, חלילה, להגרר אל תוך משבר חמור, אם לא יימצאו בוושינגטון כמה מושכי־חוטים לטובתנו…

חדשות טובות יש לי בשבילך בשטח־העבודה. מאחר שאי־אפשר אצלנו לפטר פקידים – אלא אם כן הם יועצים משפטיים ומעלה, – מעבדים עתה תוכנית להפוך חלק מן העובדים המיותרים לנוודים – בנוסף לבדואים שיש להם עתה תעסוקה מלאה במשק שלנו. יתכן שכדי להקל עליהם את הנדודים, יצמידו לכל אחד מכונית וכל פקיד בלתי־דרוש יקבל סטאטוס של פקיד נדרש.

וחוץ מזה הכל בסדר – גם בכלכלה.

שואלת את רעיתי מה בעולם האמנות שלנו?

ובכן, עולם זה של בידור מתלבט ומתבלט. מתלבט – מלשון לבטים, ומתבלט – מלשון באלט… נדמה לי שאין באלט בעולם שכבר לא רקד אצלנו ואם זה יימשך ככה נצטרך לשים גם את התיאטרונים שלנו על הקרח.

הגיעו הדברים לידי כך, שאחד התיאטרונים – מן הוותיקים ביותר, – הפעיל נגד הקהל את… “המשטרה”.

הולכת ומתרקמת איזו שביתת־קונים ביריד זה של אמנות. כמעט כל התיאטרונים – או קופה של הצגות מאחוריהן או הצגות־של־קופה, ואף על פי כן – ואולי משום כך, – כשאתה נכנס היום לאולם של תיאטרון נדמה לך שאתה באולם־המליאה של הכנסת: ריק למחצה.

לעומת זאת, רבים מציירינו ומפסלינו אומרים שעוד לא היה פרוספריטי כזה אצלם, כמו עכשיו. מאז גילה הקהל שבאמנויות יותר כדאי להשקיע אפילו מאשר במניות. במסגרת־האמנות פורחת ביותר גם אמנות־המסגרות.

קבלנים זריזים, אשר מתמחים במיוחד בבניית דירות־לוקסוס, עמדו כבר על הסוד ואומרים כי יש בדעתם להציע לקהל דירות עם תמונות מן המוכן: כל קונטראקט יכלול כבר בתוכו אבסטרקט, כך וכך מטרז' של ויטרז' וכך וכך נוף – מסביב לבנין ועל הקירות, כך וכך פרקאֶטים עם פורטרטים, כך וכך קירות עם צבע פלאסטי וכך וכך קירות עם אקוורלים…

מאידך, יש חשש שמא יוודע על כך לאשכול וביום מן הימים יטיל מס שבח מקרקעין גם על תמונות – זה כמובן עלול להביא התמוטטות על תעשיית־המכחול ולגזול את הפרנסה מן הפרנסוס שלנו…

על כל פנים, לפי שעה יש קַַניוק־טורה מצויינת באמנות הפלאסטית וקיבלנו אפילו מנהל חדש לגמזיאון שלנו…

* * *

שלום לך, רעיתי, אני נאלץ לסיים גם משום שנסתיימו דקות הקיץ שלי וגם משום שיש לי עוד הערב אורחים: נשיא אגודת הדיירים של הבית שלנו, נשיא ארמון הנושים שלי ונשיא מועדון־הנסיעות.

אוף, איפה לוקחים כח לכל כך הרבה נשיאים…

שודר ב־29 ביוני 1962

קטנה, אבל מענינת – המדינה שלנו, מה?

אדרבא, תראו לי עוד מדינה בעולם, שבה הממוצע השבועי של פרשיות על קילומטר מרובע הוא כה גבוה כמו אצלנו. מבחינה זו, בחינת ההדים השליליים, שאנו מצליחים לעתים לעורר הרי מאזן־התשלומים שלנו הוא חיובי ביותר.

לפעמים מתחשק לך לצאת בקריאה אל שר־ההיסטוריה, או אל… שר־המשטרה ולבקש שיהיה קצת יותר משעמם אצלנו. פשוט, נמאס כבר שבכל יום שני וחמישי, ולעתים גם יום ששי, כותבים עלינו בעתוני־העולם.

אמנם קיוינו, עם הקמת המדינה, שישראל תהיה אור לגויים, אך בודאי לא רצינו שהזרקור של הגויים יהיה מופנה אלינו לעתים כה קרובות.

רצינו שהמדינה תהיה גולת הכותרת של היצירה הלאומית שלנו, אך ודאי לא התפללנו שנהיה תמיד בכותרות בגולה…

כשאמרנו כי מציון תצא תורה, לא התכוונו לסכסוכים בלתי פוסקים עם הדתיים דווקא…

בכלל, מוטב היה שידברו עלינו קצת פחות.

אבל מה לעשות?

כנראה שעם התמורות החברתיות שחלו אצלנו בשנים האחרונות, השתבשו מושגים, מונחים, שמות…

היום, כשאתה מדבר על מנדלסון, הרי איש לא יחשוב אפילו לרגע על הפסטיבל המוסיקלי הקרוב…

או כשאתה מרבה לשמוע בימים האחרונים על איזה אלוף, – ברור כי לא באלוף־התנ"ך הכתוב מדבר.

ואם מישהו אומר היום שיש לבנות חיינו מחדש, מן היסוד, הרי איש לא מתווכח על משמעות־הקריאה, כי אם על הקריאה־למשמעת.

אפילו הצרוף המסורתי, העתיק שתמיד היה כה חד־משמעי וברור, כמו בני־ישראל נסתלף לחלוטין, במציאותנו, וקיבל פירוש רשע חדש ומתברר שבני־ישראל אינם כלל בני־ישראל לכל דבר…

כלום ייפלא שכה רציתי לברוח השבוע מן המאבקים, הסכסוכים, ההתגוששויות וההתכתשויות ולמצוא מקלט לנפשי ב… זירת־הבוקס.

אמרתי: על תרנגולים אלה, חאלימי ורולו, כדאי וכדאי לספר משהו, כל עוד לא שמה מועצת הלול של משה דיין את ידה עליהם…

על ספורט זה, שבו שולט העקרון “כל דחאלימי – גבר” – כדאי וכדאי לומר משהו.

שם, חביבי – כך אמרתי לעצמי, – שם עדיין שרירה וקיימת יהדות־השרירים האמיתית.

שם אין מרשים מכות “מתחת לחגורה”. שם, כשאתה נותן מכות – זה ליגאלי בהחלט. יש שופט שרושם כל מכה.

שם אין טומנים אגרופני־ברזל בתוך כפפות־של־משי.

שם, אין שעון־חורף ואין שעון־קיץ: שם כל דקה בפז לא תסולא.

אך עוד אני מחפש לעצמי מקלט, באה והתרגשה עלינו אותה פרשה טראגית שכל האנקורים על הגגות וכל… האנקוריונים מדברים עליה…

אני מודה ומתוודה כי אותו פסיכיאטר יהודי מאמריקה הכניס אותנו לקונפליקט נפשי לא קטן…

כל השנים אנו מדברים על הצורך בעליה מארצות־הברית, עליה לרגל אבל לא מלשון ריגול.

שהרי נכון שמדינת־ישראל נועדה לשמש מקלט לכל סובל – אך מאידך גם נכון שמעולם לא הבטחנו כי נשמש מקום־מקלט גם לכל סובלן.

עם זאת, למה נכחיש: באיזו שהיא פינה צדדית בלב אתה בכל זאת חש איזו צביטה…

פוליטיקה זו פוליטיקה, אך גורל־אנוש הוא גורל אנוש. מה גם שבטראגדיה האישית הזו של ד"ר סובלן, מקופל גם שמץ של טראגדיה יהודית קלאסית – של בנים שהלכו לרעות בשדות־זרים – לרעות ולהרע, לעצמם ולעמם; ומי כמונו יודע שלא רק את דמו של ד"ר סובלן בלבד הרעיל אותו סרטן התובע עכשיו את קרבנו…

והרשו־נא לי להוסיף משהו אישי, אגואיסטי מאד במאמר מוסגר: אשרי, שלא אני צריך במקרה כזה לחתום על צו של הסגרה…

שודר ב־13 ביולי 1962

כל אחד מאתנו יודע לפעמים לילות ללא־שינה בנוסף לליל־העצמאות, ליל־סילבסטר, ולהבדיל, לילות־הסליחות ערב הימים הנוראים;

אני מתכוון ללילות־ללא־שינה טבעיים, כאשר פוקדות אותך דאגות, טרדות, ובעיות והעין אינה נעצמת על אף שהפרזת כבר בבליעת גלולות חזקות של פרוזה עברית מודרנית שלקחת לפני השינה.

אחד הלילות הללו הקדשתי לאחרונה לבעיות מלחמה ושלום: בעיות שלא הוקהה חודן מאז שהאדם הפרימיטיבי הקדמון ידה את האבן הראשונה ביריבו – ועד לימינו אלה כאשר האדם הפרימיטיבי־המודרני עשוי על ידי לחיצה אחת על כפתור להחריב תבל ומלואה.

אלהים אדירים, כך אמרתי לעצמי – צא וראה באיזו מדה תלוי שלום־העולם על בלימה. טעות אחת קטנה, טעות משרדית־ביורוקראטית של איזה שהוא פקיד ש… אינו נותן ויזת־כניסה לאשתו של שלונסקי – ו"זבנג" וגמרנו. אין ועידת־שלום, אין שלום ואין כלום.

מי לנו אמן־משחקי־מלים כמיודענו אברהם שלונסקי? – לא אתפלא אם בלשונו החדה הצליח לבסוף להבהיר לרוסים שאם בשפתם “מיר” – זה גם עולם וגם “שלום”, הרי ש"מיר מירה" – כלומר שלום־העולם תלוי ב… מירה, רעיתו החביבה.

העיקר שועידת־השלום מתקיימת וישראל משתתפת בה בהרכב מכובד ולא נותר לנו אלא להתפלל שפרופסור רוטנשטרייך – שהוא אחד הצירים בה – יצליח אצל חרושצ’וב בכל אותם הדברים שבהם נכשל אצל אלמוגי.

וכך, – כפי שאתם רואים, – הובלתי אתכם מן הבעיות הבוערות של הגלובוס הגדול אל הבעיות הבוערות של עולמנו הקטנטון – אל זירת־המלחמות הגועשת של ישראל, שבה משתולל עתה במלוא עוזו ה"קולטור־קאמף" – מלחמת־תרבות בלע"ז, שסממניה המובהקים הם חוסר־תרבות – קולטור־קאמף, אמרנו, בין הדתיים לבין ה…חולונ’יים.

היה זה כזכור לנין הגדול שזרק את הסיסמה: “הדת היא אופיום־לממונים” ואמנם לא אחר אלא הממונה עצמו על שרותי־הבטחון התייצב בישיבת הממשלה וכדוגמת מארקוס פורציוס קאטו המפורסם – הידוע בספרי־ההיסטוריה בכנוי הצנזור (אבל בזה אינני מתכוון לרמוז על שום דבר…) ובכן, כדוגמת קאטו קאטילינה המפורסם קרא את קריאתו הגדולה: “נטורי־קארטאגו דלנדם אסט”: את קארתאגו יש להחריב.

סקירה זו שחשפה את כל מסתרי המחתרת התורה־ריסטית – מחתרת שמאה שערים לה פרט לשערי־תשובה, ובחצרות רבות היא דבקה, פרט לחצר־המטרה – שימשה אות לאותו מסע־של־חקירות־ומעצרים, שבעקבותיו נודע לנו השבוע לראשונה שיש לנו בארצנו בנוסף לרב־אלוף מקלף גם רב מקלף…

הוכחה נוספת כי כל מקלף יש לו שני קצוות – מוסר־השכל שאינו נעדר אקטואליות…

חזית הקולטור־קאמף היא רחבה מאד והרבה גזרות בה והרבה… גזירות בה. מהן, גזירות שרוב הצבור אינו יכול לעמוד בהן.

אנחנו, כידוע הננו הארץ היחידה בעולם שבה הרבנות יש לה רבונות משלה בענינים העדינים ביותר של חיי־אדם. מי היה מאמין שיקומו דווקא רבנים לערער על רבונות זו – בבחינת רבנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי – ומי יאמץ במעשה־נסים כזה שבתוך הרבנות לא יימצא איש אשר ישמיע כמה מלים כדרבנות לפי כתובתם של אותם חכמי־יקנעם וקרית־שמונה אשר רוצים להיות יותר אפיפיורים מן… הרב הראשי…

הלא תימצא סוף סוף בארץ זו איזו אוטוריטה, אשר תזהיר מפני תוצאותיה האיומות של התגרות זו ואשר תאמר – בכל העדינות וברוח של אהבת־ישראל – לרבנים ולדיינים, שהם צריכים להיות האחרונים ללבוי אש־הפירוד בתוך המחנה.

כן – לרבנים ולדיינים. גם לדיינים. אמנם הדור שלנו איננו כולו זכאי אבל “דבר” זה – במרכאות ובלא מרכאות – אינו צריך לשמש עילה לשום דיין לחרף ולגדף מערכות בישראל…

אבל זוהי הערת־אגב: שהרי “מן היסוד” של “דבר” – ריב משפחתי זה במפא"י – גם אם אין בו כדי להרבות שלום בישראל אינו נוגע כל עיקר ל"בני ישראל".

אם כן, אמרנו, מן הראוי שתקום איזו אוטוריטה ותשים קץ למלחמות אלה כי בנפש העם הוא הדבר.

כי אם לא נרפה מכך, מי יודע אם לא יתחדש ביום מן הימים החזיון המחפיר שבו יהודי דתי לא יוכל לחצות שוב את הרחוב, כי יהיה צפוי לכך שאיזה ילד־חמד תפוח־לחיים, בעל עינים פקחות גדולות ובעל צלקת על ראשו – צלקת מפצע שהגליד־ולא־הגליד – שילד זה דווקא יתגרה בו ויצעק לעומתו: “איפה יוסל’ה… איפה יוסל’ה…”

שודר ב־27 ביולי 1962

בימינו אלה כאשר הדוקטרינה משתלטת והולכת על מנגנון החשיבה והרובוט משתלט והולך גם על תחום־הרוח, הרי קל יותר אפילו לספק טילים, מאשר להטיל

ספקות.

אך חברה חפשית באמת, נבחנת ביכולתה להשמיע ספקות בקול רם. כיוון שאני עצמי עומד כבר ברגל אחת בחופש, הרשו־נא לי להקדיש את דברי הערב לכמה הרהורים אשר מקצתם נוצרו על־ידי הזמן ומקצתם זומנו על־ידי נאצר.

אין ספק כי דורנו זה הוא דור־הטיל. העולם הפך לטיילת אחת גדולה. לא זו בלבד שהאדם כבר מתנכל לירח ומאיים לגזול מאתנו את שארית האשליה על המלווה הנאמן של זוגות־נאהבים בלילות כסופים, אלא אפילו קם על וונוס עצמה, אילת־האהבה.

אך אתם הרי מכירים את וונוס – בעצם מי לא מכיר את וונוס ממילו? בראותה את המזימה, פרצה וונוס בצעקה: בלי ידים! ואמנם הטיל המסכן ששוגר אליה השבוע התפוצץ מבושה…

אך מי לידינו יתקע כי לא יתנכלו גם לכוכבי־לכת אחרים? מנין לנו כי לא ינסו להתנכל גם לצדק? תאמרו לא כל שילוח אל־על מוליך אלי צדק… נכון. אך לא ברר לאחר מעשה מי נתן את ההוראה?…

אם כן אמרנו: דורנו הוא דור הטיל. דור הלחיצה על הכפתור הנכון… דור קיצור־המרחקים בין יבשת ליבשת והארכת המרחקים בין אדם לאדם. דור כיבוש החלל ואבדן הקרקע המוצקת מתחת לרגליים.

אין חלקי עם אלה אשר נוטים אולי לזלזל בטיליו של נאצר, אך ורק משום שהטיל שלו נוצר בידי מדענים גרמניים או משום שהטיל הוא חד־שלבי. נהפוך הוא: אותו שילוב האחד של ידע נאצי עם אמביציות נאצריות הופך גם את הטילים המצריים למסוכנים למדי, מה גם שהדלק שהוא משתמש בו הוא אותו שמן מפורסם שהסובייטים נוהגים לצקת על כל מדורה…

אך עם כל זה, מדאיגה אותי לא פחות, ואולי אף יותר, פצצת־הזמן שהטיל אתמול נאצר, בנאומו באלכסנדריה, בהבטיחו השכלת־חנם לכל דורש.

מרוץ־החימוש הוא ללא ספק מסוכן. אך מרוץ־החנוך אינו מסוכן פחות ממנו. לא אחת מהרהר אני בלבי כמה מדענים גרעיניים טמונים באחדים מאותם זאטוטים מפצחי־הגרעינים המסתובבים בסימטאות ערינו ועיירותינו, באין ידי הוריהם משגת להעניק להם השכלה רחבה. כשאני רואה לפעמים, מה טיב הבידור שלו מתמכרים בני־הנוער שלנו נתקף אני דאגה עמוקה. אמנם נכון: כל דור ודור יש לו בידור משלו. לפני 80 שנה ודאי היו לנו בלויים אחרים לגמרי… אך מאז הכנסנו את הציונות לתוך הכלא הצר של מרכאות כפולות, השתבשו אצלנו גם מושגים רבים אחרים ונסתלפה התפיסה על יחסים בין אדם לחברו, על רמת־מוסר, על חיי־חברה.

אך מה כי נלין על בני־הנוער דווקא? טלו עתון בימים אלה, וראו במה עוסקים גדולי־אומה?

מנהיג פלוני כל מאוויו נתונים לבעיה הבוערת כיצד לנצור את בקר, ופלמוני – כיצד לבקר את נֶצֶר; זה עושה הכל כדי לקנטר את משל וזה מתלבט כיצד למשול בקאנטור. ובעצם הימים האלה כשנאצר משלח את הטיל שלו, משלחים אצלנו את שביט – זה ממפא"י – לחופשה…

פעם, בימים הרחוקים, נדרש ממנהיג שעור־קומה, היום, אוי למנהיג שלא למד את שעור הקומות בבנינים מסויימים… ודי שיאמר מישהו דבר שאינו לפי הקו, וכבר הוא הגדיש את הסיעה.

והרי גם בעידן זה של טילים – האדם ורוחו, הם אשר לבסוף יכריעו את הכף בכל מלחמה.

מה עושים אנו כדי שהאדם שלנו יהיה טוב יותר, מוכשר יותר, מלומד יותר, מחוסן יותר מבחינה מוסרית, איתן יותר מבחינה נפשית?

אלה הם, ידידי, קצת מן ההרהורים הפרטיים בהחלט שאני מרשה לעצמי להרהר לטווח ארוך – טווח הרבה יותר ארוך מזה שאליו מסוגלים להגיע טיליו של נאצר. שהרי המחשבה עדיין מהירה יותר אפילו מכל ראקיטה.

מדור זה, כפי ששמעתם, יוצא השבוע לחופש.

ואמנם ראוי הוא החופש שלמענו נאמר פעם גם דברים קשים במקצת.

מה גם שבחופשה יכול אדם לצאת קצת לטייל בארץ וככל שיתרחק יותר מאנשים ויתקרב יותר אל דברים - ממילא ירווח לו.

אבק־הדרכים יכסה את הכתמים שדבקו בבגדים בחדרי־החדרים, המים החיים שזורמים בצנורות־השקאה ישכיחו את הדליפות בברזים המפלגתיים, כל שורש בריא שנתקל בו בשדה, יתן פצוי על צמרת נגועה, כל איכר שנפגוש בדרך ילמדנו להבחין בין עיקר ותפל בראיית־דברים.

זהו.

עתה, ידידי המאזינים, הגיעה העת להפרד.

אני לוחץ חזק את המיקרופון אל לבי ומאחל לכולכם חופשה נעימה.

דאגה בלב איש – יקליטנה

ב־2 בנובמבר 1961, כחדשיים וחצי לאחר הבחירות לכנסת החמישית הציג ב.ג. לפני הכנסת את ממשלתו החדשה – של אשכול. לעומת חמשה השרים החדשים בממשלה, נשארו בחוץ כתריסר “מי־שהיו־עתידיס־להיות” שרים. 

בעוד ב.ג. מתכונן לביקורו הממלכתי בבורמה, פורץ “משבר ישעיהו”: סגן יו"ר הכנסת מאיים בהתפטרות כתגובה על מנויו של שר לא־אשכנזי שני (ששון) שלא מקרב עדת־התימנים.

אותו זמן:

ה"הסתדרות" מגדילה את המס־האחיד ואילו נבחרת ישראל בכדורגל מגדילה את מספר מפלותיה בחוץ־לארץ (באיטליה ובסקוטלנד).

מבקר המדינה ד"ר ז. מוזס מוותר מרצונו על המשך כהונתו, ואילו ראש עירית באר־שבע טוביהו מתפטר לא־כל־כך מרצונו (לרגל המשבר עם דוד חכם, הבר סיעתו).

ה"גל הקל" משתלט על כל חרושת־החרוזים בישראל ואילו נטורי־קרתא מנסים להשתלט על חוף־הרחצה בטבריה;

המרגלית – הלא הוא עו"ד מרגלית, מנהל קרן היסוד בפאריס – זוהרת בשמי־המעילות, והאבנים הגדולות אינן מגיעות לנמל אשדוד.

ברוסיה נמשכת הדה־סטאליניזציה בעקבות הועידה ה־22 והיא מגיעה עד למאוזוליאום בקרמלין ובקונגו מנסה האו"ם – לשוא – לבצע את הדה־צ’ומביזציה. בן־בלה עורך שביתת־רעב בכלא הצרפתי ומזג האויר הוא: חם ואביך.

ישישה מפתח־תקוה מגלה שבנה, שנפטר לפני תשעה חדשים לא הובא לקבר־ישראל ו"אשר על המסים" קורעים נתחים מן החיים ומן המתים כאחת.

האסטרוקוף

הפילוסוף

במשך כשמונה חדשים היה החלל החיצון נחלתם הבלעדית של האסטרונאוטים הסובייטיים גאגארין וטיטוב. ב־29 בנובמבר הציל קוף את הפרסטיז’ה של האמריקנים: השימפנזה “אנוס” סובבה פעמיים את כדור הארץ וחזרה בשלום.

בינתיים סובב גם את כדור הארץ ענן־ענק ראדיואקטיבי בעקבות הפיצוצים הגרעיניים הסובייטיים ורק פלא הוא שהאנושות שאינה חוסכת מאמץ לארגון ההתאבדות האטומית הקולקטיבית, מצליחה מפעם לפעם לגלות גם ענין בגורלו של יחיד: להתאבל עם מושל ניו־יורק נלסון רוקפלר על אבדן בנו בן ה־21, מיכאל, בג’ונגלים של גיניאה החדשה, או לשמוח עם הנסיכה מארגרט ועם בעלה ארמסטרונג־ג’ונס לרגל הולדת בנם־בכורם.

בקונגו נמשכת האנדרלמוסיה ובחיפה מתקלקלת ה"כרמלית".

בשערי

הנירוואנה

שעה שאנו, בארץ, עוקבים במתיחות אחר השלב האחרון במשפטו של אדולף אייכמן, מגיעים מבורמה הרחוקה התאורים הראשונים של מסע־ההתבוננות־וההתבודדות של ראש הממשלה מר ד. בן־גוריון.

צא וראה מה מופלאים מעשי השם: כומר בודיסטי חריף ובקיא בתורת הזן שנקלע על דרכו של ב.ג. מתגלה כבחור יהודי מפולפל מגאליציה…

אם כן, ב.ג. מתבודד לו בראנגון, לבוש שמלה בורמזית מסורתית, והחיים בארץ מתנהלים כסדרם: כמחצית חברי הממשלה אינם בארץ ואשכול שהקים ממשלה זו, גם מקיים אותה: הוא מחזיק בידו חצי תריסר תיקים…

ובשולי המאורעות הגדולים, רושמים אנו את הארועים הקטנים של “סתם יום של חול”: מבקר המדינה מותח בדו"ח שלו בקורת חריפה על עיסקות מסויימות של מועצת גבעתיים וראש המועצה מר ש. בן־צבי זועק: להד"ם! “הבימה” מציגה מחזה מקורי של נסים אלוני, בכמה ערים פורצות שערוריות על רקע מעשיהן הנפסדים של “חברות־קדישא”.

HAPPY NEW YEAR

סוף השנה האזרחית 1961 מביא עמו גל של ידיעות על רדיפות נגד יהודים בברית־המועצות. הידיעות מדאיגות, אבל “סילווסטר” הוא “סילווסטר” וצריך לשמוח. כי מי יודע מה ילד יום, בעולם מטורף זה? לאוס, המסוכסכת בין שלשת נסיכיה, עומדת על סף מלחמה, באלז’יריה – הקזת־דם הדדית כין המוסלמים והאירופים, ניהרו הצדיק ושוחר־השלום כובש את מובלעת גוא הפורטוגזית, בקונגו “מלחמת כולם נגד כולם” תוך כדי חיפוש פתרונות־של־שלום, נאצר מסתכסך עם האימאם של תימן, בספרד תסיסה מחתרתית נגד פראנקו. בקיצור: תוהו ובוהו.

ומה בארץ? שעה שנציגי ישראל עומדים כעניים כפתחו של השוק האירופי, חונך ה"קאמרי" את בנינו החדש ברחוב דיזנגוף בהצגת־בכורה מפוארת למוזמנים ול… מזומנים.

ה"עוזי" מעסיק שוב את דעת־הקהל ואת הממשלה: האמנם התגלגל תת־המקלע המהולל שלנו גם לידיהם של חיילים פורטוגזיים באנגולה? ואם כן, כיצד התגלגל? אין להניח ש"הישראלי המשוויץ באפריקה" (כדברי השר דיין) – ידו בכך…

ווכוח ציבורי אחר נסוב סביב הצטרפותה האפשרית של “חרות” כסיעה להסתדרות. אחד מעסקני מפא"י מכריז כי ההסתדרות איננה אוטובוס שכל “טרמפיסט” יכול לעלות בו. וב"קול ישראל" מחפשים את המטמון…

המצמיד

מבית הכלאים

בסוף השבוע הראשון של ינואר פורצת שביתת־אזהרה כללית בדואר, לאחר שהדוורים טוענים כי הנהלת הדואר והאיגוד המקצועי לא נענו לתביעותיהם בדבר תוספת ותק מקצועי. אך זו רק אזהרה. “ה” שביתה עוד בוא תבוא, כי הדוור, כדבריו של הסופר ג’יימס קיין, מצלצל פעמיים…

ימים מספר לאחר מכן משביתים המהנדסים את שרותי־ההנדסה במדינה ל־32 יום. תוך כדי כך מאיימת סכנת־שביתה של מורים תיכוניים ושל רופאים ושל טייסי “אל־על” (ושל מי לא?).

מדיניות הצמדת־השכר של ה"סקטורים" למיניהם ותורת הפער נותנות אותותיהן.

ריגול

נעשה טבע

“אוליצה ווסנינה 16” – מקום־מושבה של שגרירות ישראל במוסקבה שימש לא פעם כתובת לחצים המורעלים של התעמולה האנטי־ישראלית. אך המאמר שפורסם במחצית ינואר ב"טרוד" – בטאון האיגודים המקצועיים הסובייטיים, – ושבו מואשמת שגרירות ישראל ועובדיה בריגול נגד ברית־המועצות, אין לו תקדים אפילו בספרות־ההשמצה הסובייטית. בעל המאמר, יהודי כשם “נ. ארליך” תוקף בחריפות בלתי־רגילה את עובד השגרירות יהושע פרת שגורש מבריה"מ ואת יעקב שרת (שגורש ביוני 1961), כורך את המאסרים של היהודים בלנינגראד (פצ’רסקי, דינקין, קגנוב) עם “הריגול הציוני” וכיד־הדמיון הטובה עליו מספר סיפור בלשי על חומר־הסתה ציוני בתוך סידורי־תפלה, על “סליק”ים בחדרי־אמבטיות וכו' וכו'. וכל זאת על רקע הצהרתו של ד"ר נ. גולדמן שעל הציונות עובר עתה משבר קשה.

קיימת סברה שמשפטי־הריגול הסובייטיים באו, בין היתר, כתגובה על שני משפטי־הריגול הגדולים בישראל, שבהם נדונו עסקן מפ"ם, אהרון כהן (ב־9 בינואר) ל־5 שנות מאסר וד"ר ישראל בר (ב־14 בינואר) ל־10 שנות מאסר כעוון מסירת אינפורמציה לסוכן של מדינה זרה. (בטרם ילך כהן לכלא, יערוך לו קיבוצו מסיבת פרידה…).

כדי למצות את מסכת־הריגול, באה ב־20 בינואר הידיעה על התרסקות מטוס־ריגול מסוג מיג 19, שטייסו בולגרי, בקרבת בסיס של נאטו באיטליה.

קץ כל בשר

בין ה־3 ל־5 בפברואר 1962 – כך ניבאו האצטגנינים ההינדיים – יקיץ הקץ על העולם. השמש וכוכבי־הלכת, כוכב, נוגה וצדק מצד אחד ומאדים ושבתאי מצד שני יעמדו באותם ימים גורליים בקו ישר עם כדור הארץ, מקורבים זה לזה בגלגל־המזלות. צירוף מחריד זה של כוכבי־הלכת, במזל הגדי, מבשר חזות קשה למין האנושי: רעידות־אדמה, מלחמות, מגיפות, התמוטטות הבורסה.

מיליוני אנשים באסיה האמינו בנבואת־אימים זו ויצאו ללון בשדות בימים הקריטיים. אפילו על ראש־ממשלת בורמה, או־נו, מסופר בעתונות שיצא להקריב קרבנות כדי למנוע האסון מן העולם (הדבר היה לאחר שובו ממצרים שבה פרסם, יחד עם נאצר, הצהרת־ידידות ובן־גוריון הסביר אח''כ בכנסת כי המנהיג הבורמי נפל קרבן לערמומיותו של השליט המצרי). בארץ אין מאמינים בנבואות השחורות, והראיה: הנסיכה הלנה רובינשטיין מקימה מפעל גדול לקוסמטיקה בעמק בית־שאן והרב פרנקל ממשיך במאמציו להחזיר את יוסלה.

אך בעוד שבשמים נערכים הכוכבים לקרב המכריע נגד האדמה החוטאת, נהנים בינתיים המוני בני־נוער בארץ מזיו פניה של הכוכבת היוונית אליקי, ועתוני־העולם מספרים בחרדה על הרפתקה של הכוכבת בעלת־הממדים ג’ין מאנספילד (שנעלמה לאחר שיצאה מחוף מיאמי לטיול של סקי־מים עם בעלה ונמצאה לבסוף בריאה ושלמה). ובשמי הכלכלה של ישראל דורך כוכב – הפיחות.

רק צרוף־מקרים היה זה שהפליטון “קץ העולם” שודר באותו יום, בו הכריז שר־האוצר על פיחות הלירה…

תא־החלל

ותא־הדואר

ב־20 בפברואר, בעיצומה של סופת־שלג עזה שניתקה לכמה שעות את ירושלים, מתכנסת הכנסת להצבעה הגורלית על הממשל הצבאי. ב־59 קולות נגד 55 (כשסיעת אגודת־ישראל מהווה את לשון־המאזניים לאחר מו"מ אפוף־תעלומות מאחורי הקלעים) מכריעה הכנסת לטובת המשכו של הממשל, כשראש־הממשלה ושר־הבטחון מר ד. בן־גוריון מודיע על הקלות מסויימות בו.

יוסל’ה ממשיך להופיע בכותרות העתונים בעקבות כשלון הבוררות של הרב י. פרנקל, בתורכיה פורץ משבר פנימי חריף, אך ידו של הגנרל גירסל על העליונה, מחירים עולים מעלה־מעלה בעקבות העלאת מחיר־הדלק ע"י האוצר, הדוורים עורכים שביתה שנמשכת 10 ימים ומשבשת סדרי־הדואר, אך המאורע המרכזי של אותו שבוע הוא ללא ספק טיסתו הדראמטית לחלל של האסטרונאוט האמריקני ג’והן גלן, שמקיף שלש פעמים את כדור־הארץ בספינת־החלל “ידידות 7”. 10 פעמים נדחה שילוחו של גלן ובפעם ה־11 עוקבים עשרות מיליונים בארצות־הברית ובכל העולם החפשי אחר טיסתו של גלן ושומעים במקלטי־הרדיו את פעימות־לבו.

בידור

1962

ההתגרות ה"עונתית" של הסורים בספינות־המשמר הישראליות בכנרת גורמת למתיחות בגבול הצפוני. שעה שהמוצבים של האויב מפגיזים את סירות־הדייגים מתווכחים אצלנו במלוא הרצינות בכנסת אם ההצבעה של השר רוזן בממשלה הזמנית בענין מסויים היא בכיה לדורות או לא, ומשרד־המשפטים עוסק בהכנת חוק להסדרת ענין ההאזנה ולעקירת לשון־הרע. בעלי־המשכנתאות מסתערים על הבאנקים כדי להחלץ מצבת־הצמידות, ועדי־פועלים קוראים ללכת “על באריקדות” כגלל תוספת־היוקר ועו"ד מרגלית מצפה לפסק דינו במשפט המעילה הגדולה.

המאורע החשוב ביותר בעולם הגדול באותו שבוע, מאורע שאנו מתענינים בו במיוחד, הוא – ההפיכה בבורמה שמעלה לשלטון את גנרל נה־ווין.

המדינאי (היהודי) רוי וולנסקי מתמרד נגד בריטניה בשאלת החוקה לצפון־רודסיה, כאלג’יר משתולל האו.א.ס. ומגרש ביד חזקה 11 כתבי העתונות האיטלקית (אולם באוויאן נערך כבר השלב הראשון של שיחות־השלום) וגויאנה הבריטית, בראשות צ’די ג’ייגן החביב מתכוננת, לחוג את עצמאותה.

על בדינו ובמותינו פעילות רבה: משה שמיר מציג את ה"בית במצב טוב", דינה דורון מוסיפה לקצור הצלחה כ"ג’י־ג’י" ב"הבימה", ה"קאמרי" עומד במרכזו של ווכוח בקשר להצגה של ה"קפטן קרגיוז" (בגלל מחאה של נציגות יוון בישראל כאילו פוגע המחזה ביוון ומסלף דמויות גבוריה) דז’יגן משמח הלבבות בהצגתו החדשה “אבי געזונד”, עלינה ויורם גרוס מציגים את סרטם הצבעוני “יוסף ואחיו”. 

בזה הליל

נסיר מסכות

עם גבור ההתגרות הסורית, ערכו כוחות צה"ל (ב־17 במרץ) פשיטה על מוצבי־האוייב בנוקייב. לאחר קרב עקוב־מדם, חזרו חיש מהר החיים בישוב למסלולם הרגיל. מה גם שחג פורים מאחורי הכותל… ואמנם עורך הישוב את העדלאידע השנתית שלו כאילו לא ארע דבר:

בבני־ברק רוגמים תושבים באבנים את המשטרה שבאה להוציא את גופתו של תושב יפו שצנח ומת לפתע; בככר־דיזנגוף מתמוטט מגדל בעיצומן של חגיגות וגורם לפציעתם של כמאה איש; במפא"י מתלקח ווכוח פנימי חריף על תשלום תוספת־יוקר והאופוזיציה משמאל ומימין מפגיזה את הממשלה וה"הסתדרות" בגלל המצב הכלכלי. מרגלית הורשע ב־76 פרטי־אישום במעילה שהיקפה מגיע ל־160 אלף דולאר, הרחמנים מכל המחנות מוסיפים לבקש על נפשו של אייכמן, ויוסלה – איננו, על אף פסק־דינו של הבורר, הרב פרנקל.

חוק

לשון הרע

זוהי סתם תוספת “באקשיש”. פזמון זה לא שודר, כי אם פורסם ב"מעריב", בגליון־פורים וענינו אותה הצעת החוק שהסעירה את דעת־הקהל בארץ ובעולם החפשי ושלבסוף נלקחה חזרה ע"י הממשלה “לדיון נוסף”.

משום מה סבר המחבר כי לוח הארועים ביישוב באותם ימי־פורים לא יהיה שלם אם לא תשתקף בו גם המלחמה באותו חוק קטלני.

אפה של קליאופטרה

מבצע־נוקייב מעורר הרים נסערים בכמה חזיתות. בסוריה פורצת, בראשית אפריל, שרשרת של מרידות צבאיות ורדיו דמשק משדר בלי הרף מארשים צבאיים.

במועצת הבטחון מתחרה עדלי סטיבנסון, נציג ארה"ב באו"ם בנציג בריה"מ מורוזוב בתביעה לגנות את ישראל והמועצה אשר שומעת בין היתר דו"ח עוין מפי ראש המשקיפים, הגנרל השוודי פון־הורן, מגנה אמנם את ישראל ב־10 קולות.

אותה שעה מתחוללת ברומא דראמה אישית שתופסת את כותרות העתונים: כוכבת־הקולנוע אליזבט טיילור מסתבכת בהרפתקת־אהבים עם בן־זוגה בסרט “קליאופטרה” ומודיעה על כוונתה להתגרש מבעלה אדי פישר, שזנח בשעתו למענה את דבי ריינולדס.

בין כנור לכנרת

לא ארכו הימים ועין־גב שהופגזה קשות על ידי הסורים בימי נוקייב, עורכת את הפסטיבל המוסיקלי המסורתי שלה. קהל אלפים נוהר אל גדות הכנרת לשמוע צלילי־בראמס ומוצארט, במקום בו נשמעו אך לפני כמה שבועות נביחות התותחים.

המוסיקה ממלאת באותם ימי־ערב־פסח שליחות לאומית גם במוסקבה הרחוקה. צעיר ישראלי ברוך־כשרון, שמואל אשכנזי מחולון, מקסים את שומעיו בהתחרות המוסיקלית ע"ש צ’איקובסקי ותופס בה את המקום השני.

יהודי ברית־המועצות, אשר ממשלתם שללה מהם את הזכות לקבל מצות לפסח, עוקבים באהדה גלויה אחר הופעותיו של הכנר הישראלי הצעיר.

אגב, גם בישראל נתקלו הפעם תושבים רבים בקשיים בהשגת מצות לחג. אך לא היתה זו חלילה גזירה מטעם הרשות, כי אם רשלנות אדמיניסטראטיבית רגילה…

הסבר

פניך לתייר

אביב בארץ. עונת־התיירות פורחת. ב־29 באפריל מגיעה לישראל, בחסות הלילה, פראו ווירה אייכמן לביקור אחרון אצל בעלה, בכלא רמלה. הצורר, השפוט למוות, ששומר על קור־רוח עלאי בעת שיחותיו הפילוסופיות עם הכומר ויליאם הול מירושלים, מתרגש מאד בפגישה זו עם אשתו, ושואל לשלום בני־משפחתו, מתחלק עמה ברשמיו, חוויותיו.

והיום הוא – יום הזכרון לשואה.

תייר גרמני אחר בארץ, באותו זמן, הוא אוסקר שינדלר. מזמיניו – קומץ שרידי־גיטאות־ומחנות מספרים בשבחו של האיש ומפארים מעלליו, אך יש גם המדברים בגנותו ותובעים חקירה במעשיו.

ממלכת־הבידור שולחת לארץ את השובב שבנסיכיה: פראנק סינאטרה, המסייר אצלנו כאורח ה"הסתדרות" ואילו חובבי הספורט מתלהבים מרגליו של אשף־הכדור סטנלי מאתיוס, שעורך כאן כמה משחקי־ראווה.

ויכהו

אל החומש

המצב הבינלאומי שחור משחור: האמריקנים שולחים צבא לסיאם השכנה ללאוס, ובעתוני העולם מדברים בגלוי על אפשרות של התלקחות צבאית רבת־ממדים.

קרבות־הדמים באלז’יריה נמשכים והגנרל כץ עורך מצוד על ראשי המחתרת האירופית: בזה אחר זה נלכדים הגנרלים ז’ואו וסאלאן ומשפט־המוות שנגזר על ז’ואו מסעיר את הרוחות בצרפת.

בישראל, מוסיף המצב הכלכלי לעמוד במרכז ההתענינות. לאחר שבווכוח הפנימי הקשה בתוך מפא"י יד מחייבי תוספת־היוקר היתה על העליונה, נתבשלה באוצר תכנית חסכון־החובה, שמשמעותה ברורה היום לכל מקבלי־השכר במדינה…

חלף עם

הרוח

שתי דקות לפני חצות, בליל ה־1 ביוני, תמה ונשלמה פרשת אדולף אייכמן.

במבצע־בזק, יומיים בלבד לאחר שבית המשפט העליון אישר את גזר דין המוות של בית המשפט המחוזי, הועלה הצורר על גרדום בכלא רמלה.

מי משלשת הסוהרים שמשכו כמנופים זכה ומנופו שלו פתח את הרצפה שבלעה את גופו של אדולף אייכמן? תעלומה זו לא תיפתר עוד לעולם… הגופה נשרפה במתקן מיוחד שהוכן לצורר זה ו־4 שעות ו־37 דקות אחד התליה פוזר אפרו של אייכמן בלב הים הפתוח.

ד"ש

ממעוף הגמל

ב־5 ביוני נפתח ברוב־עם “יריד המזרח”. “הגמל המעופף” פורש כנפיו על 22 אלף ממ"ר של ביתני־בטון־וזכוכית של 33 ארצות – שאחדות מהן מציגות… מרקים או ספרים, כדי לצאת ידי חובה.

החיים הפנימיים שלנו בשבועיים אלה עומדים בסימן של “דיאלוגים”: ריב־דברים חריף בין ב.ג. לבין גולדמן, ריב־סמכויות בין שר־המשפטים ד"ר דב יוסף לבין היועץ המשפטי גדעון האוזנר, התקפה ללא תקדים של משרד החוץ הישראלי על ג’ו גולן והדו־שיח הגדול ב"בניני האומה" בירושלים בין נציגי ישראל לבין 500 נציגי היהדות האמריקנית.

בחזית הכלכלית – אין חדש. הכל מדברים על יעילות, על יציבות, על חסכון, אך דיבורים לחוד ומציאות – לחוד. המחירים עולים בלי הרף ובתוכם גם תעריפי החשמל. תחת תכנית יעול, מעלים במפא"י תכנית “ניידות”, – הצעה להעביר אלפי עובדים למקומות־עבודה חדשים. בינתים מחליטה אמריקה לקצץ במיכסות היבוא הזול שלה והזמנה של חוטי־כותנה מישראל בשיווי של מיליון דולאר עומדת להתבטל.

בלחץ של מפא"י מתחסל נוהג שעות־הקיץ במשרדים ורק שר־הטקס עובד שעות־נוספות רבות: נשיא הולך ונשיא בא והתותחים בלוד ובנמל חיפה יורים בלא הפסק מטחי־כבוד…

הפסיכיאטר המשַגֵע

פרשיות… פרשיות… פרשיות…

יום יום ו"פרשתו". משפט הרב מנדלסון מקוממיות ופרשת עד־המלך שמתגלה כעד־שקר; חקירתו של פרקליט מחוז ת"א, י. בר־אור, שערורית “בני־ישראל”, מחלוקת “מן היסוד” במפא"י; אלוף פיקוד הצפון זורע פורש וחוזר למשקו.

כל המדינה נראית כזירת־איגרוף אחת. אך בתוך זירת־איגרוף כללית זו ישנה זירה קטנה יותר ובה עומדים להתמודד, על אליפות אירופה בבוקס, אלוף העולם לשעבר היהודי אלפונס חאלימי ואלוף אירופה האיטלקי פיירו רולו.

לפתע – מתפוצצת פצצה עתונאית שהדיה נשמעים מקצה עולם עד קצהו: ד"ר רוברט סובלן, יהודי ממוצא ליטאי, רופא־פסיכיאטר שנדון למאסר־עולם באשמת ריגול לטובת ברית־המועצות, ברח מארצות־הברית אחר שהפקיר דמי־הערבות בסך 100 אלף דולאר והגיע לישראל, בקוותו לקבל כאן מקלט על יסוד “חוק השבות”. האדמיניסטרציה הישראלית שהתאמנה לאחרונה בשיטת “זבנג וגמרנו!” מבקשת גם הפעם לערוך מבצע־בזק ולגרש את סובלן מהארץ.

שעה שנערך השידור, ב־29 ביוני, היה עדיין ד"ר סובלן בארץ, בכלא רמלה, אך צו הגירוש מטעם שר־הפנים כבר היה כתוב וחתום והבלש האמריקני מק־שיין כבר נמצא בדרכו לישראל, לקבל כאן את קרבנו.

ספק אם איש במדינה יכול היה ביום זה לחזות מראש לאילו ממדים בינלאומיים תתפתח פרשת סובלן ואילו שיאים טראגיים עוד יושגו בה…

איפה יוסל’ה… איפה יוסל’ה…

בשעה טובה: יוסלה כבר בארץ. בראשית 1960 נעלמו עקבותיו של הילד, בנם של אידה ואלתר שוחמאכר, ורק בסוף יוני הצליח שרות הבטחון לגלות את עקבותיו בחצרו של החלבן היהודי גרטנר, בניו־יורק.

האב אידה והאחות זינה הוטסו לניו־יורק ובפגישה הראשונה זיהו את הילד בעל־הצלקת. לקול תרועות העתונות, הרדיו והטלביזיה מוחזר יוסלה לחולון, עיר מגורי הוריו. סבו, ר' נחמן שטרקס עוזב את הכלא, בו הוחזק כתוקף צו של בית־המשפט העליון.

אך בכך לא תמה הפרשה.

הממונה על שרותי הבטחון מוסר בישיבת הממשלה דו"ח מקיף על מעלליה של המחתרת שרשתה פרושה, ממעוזם של נטורי־קרתא במאה שערים ועד לחצרותיהם של רביים אנטי־ציוניים מעבר לים. דו"ח זה שבא על רקע המעצרים המחודשים של החשודים בחטיפתו והסתרתו של יוסלה בישראל, או אם תרצו: המעצרים המחודשים שבאים על רקע דו"ח זה מסעירים את הרוחות. (בין העצורים גם רב בשם מקלף, שאר־בשרו של רב־אלוף מ. מקלף).

פרשת יוסלה וסרובם של רבנים במקומות שונים בארץ למלא אחר הנחיות הרב הראשי נסים להשיא “בני־ישראל”, מעמיקים את התהום בין “שני העמים” בארץ: העם החרדי והעם ה"חפשי", כשחלק מן ה"חפשיים", שסיסמת־הקרב שלהם היא: “איפה יוסלה… איפה יוסלה…”, מפעילים במקומות שונים בארץ “ליגות נגד כפיה דתית”.

הפרשיות החדשות אינן מסיחות, כמובן, את הדעת מן הפרשיות הישנות ובמפא"י נמשך המשבר הפנימי החריף. באחד הבירורים הפנימיים (בענין “מן היסוד” – הבטאון של קבוצת־לבון) תוקף משה דיין בחריפות את מערכת “דבר” ומשווה אותה – שומו שמים! – ל"עולם הזה". זקן עורכי “דבר”, דוד זכאי נעלב עד מעמקי נפשו ובמדורו “קצרות” מגיב על דברי דיין באמרו, כי אפילו בשוק־הדגים במינסק לא נשמעה שפה כזאת…

הרהורים על הטיילת

ב־21 ביולי, כמלאת עשר שנים למהפכה מפתיע נאצר את העולם ואת ישראל בשילוח שני טילים ובתצוגת עשרה טילים במצעד הצבאי בקהיר, למחרתו.

התחיל מירוץ הטילים הגדול במזרח התיכון.

לאחר כמה שנות שלווה יחסית, הועמד לפתע היישוב על חומרת הסכנות הצפויות לו.

אך מי שרואה במה עוסקים בימים אלה “מדרום לבירות” ראשי הציבור ובתוכם ראשי מפלגת־השלטון המרכזית, לא יאמין כי אמנם מצב־הבטחון הוא באמת כה חמור…

מי שמתבונן בחיי הישוב בימים אלה, ימי הטילים, לא יאמין כי הבעיה המרכזית איננה מה לעשות עם בקר ב"הסתדרות", וכיצד לפתור את הסכסוכים בין ברקת לנצר, וכיצד לרכך את מר פייבל קנטור בועד עובדי החשמל בדרום…