פסח בצה"ל הוא אחד התאריכים החשובים ביותר במסכת ימינו. מתוך התרוממות רוח נחוג אותו גם ימים רבים אחר־כך לא יסוף זכר הפסח במחנה מאתנו.

אין לך מקום מתאים יותר להרגיש הרגשת אמת, לחוש תחושת החג, את משמעות יציאת מצרים, את מהות היציאה מעבדות לחרות משעבוד לגאולה – כשם שאתה חש ומרגיש זאת באוהלי צה"ל בהסיבך יחד עם חבריך אחיך־לנשק אל שולחן “הסדר”.

דומה שכל המאורע מאיר באור אחר, דומה שהדברים אירעו זה עתה ועודם מתרחשים והולכים, לעינינו, לעיניך…

כך יצאו אבותינו ממצרים…

שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים –

וכל כך למה?

לפי שמתנת החרות והגאולה שאת זכרם אנו חוגגים בפסח נתנה לנו ולבנינו ובידינו אנו הופקד גורלה לשבט ולחסד, לטוב ולרע.

החרות היא חרב פיפיות, אפשר בה ועל ידה לבנות ולנטוע, להשתרש ולהתרחב, חרות בחינת “חרות על הלוחות” ואפשר, חלילה, להפך…

החרות ניתנה בידינו.

“עבדים היינו”. ואיננו עוד – זו היא תשובה עתיקה חדשה להרבה שאלות וקושיות ותמיהות.

ובליל זה נעלה על לבנו חרות זאת ומשמעותה, נזכר כי בידנו, בידי חיילי צה"ל הופקדה שמירתה והגנתה של החרות.

“שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם”. ואנחנו השליחים להצלה זו אילו דבר זה בלבד בידנו – דיינו…

על אחת כמה וכמה שרבות וגם גדולות המשימות לפנינו ורבה וגם גדולה האחריות…

*

חוברת זו היתה במשך השנים האחרונות אחת מן “המינים” העולים על שולחן “הסדר” של חיילים בישראל. השתדלנו להיטיבה ולשכללה, לכונה למטרה ולהביאה לפניכם בהדור.

הרי היא לפניכם לרצון.

מועדים לשמחה,

מנחם

דף מתוך הגדה המראה את ההכנות לפסח (מתוך אוסף ההגדות של הברון רוטשילד בפריז)

אחד מעיקרי האמונה של ישראל, הכתוב בתורה, שנוי בנביאים ומשולש בכתובים, עליו מושתת קיומו ותקותו של העם היא גאולת ישראל העתידה, היא הגאולה השלישית, חזון אחרית ימים של נביאי ישראל ותורתו. כמו שכתב רב סעדיה גאון בספר “אמונות ודעות” במאמר “גאולה אחרונה”: הודיענו אלקינו על פי נביאיו שיגאלנו קהל בני ישראל מן העוני אשר אנחנו בו, ויקבץ נפוצותינו ממזרח וממערב מצפון וים, ויביאנו אל עיר קדשנו וישכיננו ונהיה סגולתו ונחלתו כאמרו “הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים” (זכריה ח').

ומוסיף רב סעדיה גאון ואומר: והרחיבו נביאיו בענין הזה עד שכתבו בו ספרים רבים. ולא הגיעתנו הידיעה הזאת מהנביאים האחרונים בלבד, אבל מהנביא הראשון משה רבינו ע"ה עמדנו על המועד הזה שאמר בתורה “ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך” (דברים ל'), ושאר מה שכתוב בפרשה עד סופה.

כן כתב גם הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות מלכים א': וכל מי שאינו מאמין בו (במלך המשיח), או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו שנאמר “ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך” וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'“. ובהלכה ב' הוא כותב: אף בערי מקלט הוא אומר ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך… ויספת לך עוד שלש ערים וגו', ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקב”ה לתוהו. אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראיה שכל הספרים מלאים בדבר זה.

פרשות רבות גלויות וסתומות דנות בתורה שבכתב בנושא זה, וסוגיות מרובות בתלמוד ובמדרשים בנגלה ובנסתר עוסקות בתקופה זו של ימות המשיח. וכבר נחלקו הדעות ורבו השיטות בין בעלי התלמוד עצמם ובין נושאי כליו הראשונים כאחרונים. לא רק בפרטי הוית הדברים כי אם גם בעקרונות יסוד של מסכת זו. ויפה כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים פ' י"ב: וכל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. בכל זאת עסק גם הרמב"ם בפרשה זו באופן מקורי ובאריכות הן ביד חזקה והן בפירושו על המשנה והן באגרותיו המיוחדות “פתח תקוה” ובמאמר “תחית המתים” למרות התנגדותו הנמרצת לחישוב זמני הקץ, ומתקשה ללמד זכות על רב סעדיה גאון שחשב את הקץ ככתוב באגרת תימן לרמב"ם, בכל זאת מאריך מאד שם הרמב"ם בעצמו בנושא זה וקובע לו יסודות חשובים בספריו.

אין בדעתי לברר במסגרת מאמר זה את השיטות הרבות החלוקות והשוות במסכת גאולים העתידה שהיא בנסתר יותר מבנגלה, החומר הוא עצום והנושא רחב ומעורפל. אין דור שלא הגה בפרשה זו בדרכים ובגישות שונות, ואין לך מקצוע בתורה שעסקו בו חכמי ישראל יותר ממנו. בדעתי לברר בקצרה את היסודות ההלכתיים גרידא של גאולת ישראל העתידה על פי המקורות התלמודיים ומקורות ההלכה שבידינו, מבלי להכנס לפרטי ההלכות והאגדות בתלמוד ובמדרשים.

חג הפסח – חג הגאולה מסמל לא רק את גאולת מצרים שהיתה, כי הוא בא להורות לנו לאור העבר את דרכי הגאולה וימות המשיח בעתיד, וכבר אמר ר' יהושע (ר"ה י"א א.): בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. וכמו שכתוב במיכה: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. וכן כתב רב סעדיה גאון: אבל שרש הגאולה הוא לחייב מפנים רבים… ומהם שנקיש המועדים האלה. למועד הראשון שיעדנו בהיותינו במצרים. הקשר שבין גאולת מצרים לגאולת הדורות בא לידי ביטוי במחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא בנוסח ברכת הגאולה בליל פסח. כמו ששנינו במשנה פסחים פ"ו מ"ו (בבלי קט"ז ב) שר"ט אומר “אשר גאלנו וגאל את אבותינו ואינו חותם” ור"ע אומר “כן ה' אלקינו יגיענו למועדים וכו' ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו וכו'” (זוהי הגירסא הנכונה במשנה אצל הראשונים) ולפי התוספות שם יש להבין את הטעם מדוע מקודם בפרקי הלל שבהגדה אומרים ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי' וכאן בברכת גאולים להבא אומרים ונודה לך שיר חדש; מפני שכל השירות בלשון נקבה אבל שיר התשועה העתידה בלשון זכר שאין אחריה שעבוד שנאמר ישראל נושע בה' תשועת עולמים כמו שכתוב במכילתא פ' בשלח פרק שירה. הטעם לכך מפורש בילקוט יחזקאל רמז מ"ח שבעבר ירשו עישור כנקבה (ז' עממים משבעים אומות הרי זה עישור) לפיכך אמרו שירה כנקבה. אבל לעתיד לבא שהם יורשים כזכר דכתיב מפאת קדם עד פאת ים לפיכך אומרים שירה בלשון זכר שירו לה' שיר חדש.

שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם…

דף מתוך ההגדה של צה"ל, המבטא את מרד גיטו וורשה שפרץ בפסח

ברור איפוא שלדעת ר"ע חג הפסח וסדרו של לילה בא להורות את דרכי הגאולה בעתיד לכן יש לסיים לפי דעתו – כמו שאנו מסיימים – את ברכת הגאולה בתפלה על העתיד, ובשיר חדש על הגאולה המשיחית. ננסה איפוא לקבוע את קוי היסוד ההלכתיים ואת העקרונות עליהם מושתת בטחונו ותקותו של העם לעתיד. לא נכנס לפירושי הגדות ולברורי מקורות נסתרים, ננתח רק את מקורות ההלכה הברורים בנושא מכובד זה.

שיטות בדרכי הגאולה

על מנת להניח את עקרונות היסוד ההלכתיים של גאולת ישראל יש להבדיל בין שלש שיטות חלוקות זו מזו הקיימות בנושא זה בתלמוד, ואשר כל אחת מהן רואה את הגאולה עצמה ואת דרכי התגשמותה לעתיד לבא באור אחר השונה תכלית שינוי מן השיטה שכנגדה.

השיטה הראשונה היא זו של ר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך.

מאמר זה המובא בשלשה מקומות בתלמוד בבלי (ראה ברכות ל"ד ב' שבת ס"ג א', סנהדרין צ"ט א') אינו רק מאמר הגדה בין יתר ההגדות המרובות בנושא זה, כי הוא מהוה יסוד הלכתי חשוב בתלמוד הקובע למעשה בעניני הוצאה בשבת של כלי זיין הנוגע לחיוב מיתה כמו שיתבאר להלן.

לפי שיטה זו יוצאות שלש מסקנות: א. כל הנבואות הכתובות לעתיד לבא ביחס לשינויים יסודיים בטבע האדם ובתהליכי עולם הנאמרים בישעי' ב' וי"א, ובכל הספר ואצל כל הנביאים האחרים, מיוחד הכל לימות המשיח. ב. כל הנבואות מתפרשות כפשוטן שישתנו אז סדרי בראשית מיסודם כאמור במס' פסחים (ס"ח א') ובסנהדרין (צ"א ב'): רב חסדא רמי כתיב: “וחפרה הלבנה ובושה החמה”, וכתיב “והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים”? לא קשיא! כאן לעולם הבא כאן לימות המשיח. כלומר שלימות המשיח ישתנו סדרי המאורות. אי אפשר לפרש את הדבר כמשל שהרי מקשה הגמ' על תירוץ זה ולשמואל דאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד מאי איכא למימר? אידי ואידי לעולם הבא וכו'. הרי ששיטה זו מנוגדת לשמואל האומר שלא ישתנו סדרי הטבע לימות המשיח. ג. חיי עולם הבא אין כח באדם להשיגם ולא דמו הנביאים ולא נבאו עליהם.

לאור שיטה זו הזהה עם שיטת ר' חייא בר אבא הנ"ל כמו שיתפרש להלן פירשו בעלי התלמוד את דעת חכמים במשנת שבת פ"ו (ס"ג א') המחייבים חטאת מי שיוצא לרשות הרבים בכלי זיין בשבת משום שאינן אלא לגנאי שנאמר “וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. והם סוברים שנבואה זו כיתר הנבואות לעתיד נאמרה לימות המשיח ומסייע ליה לר' חייא בר אבא דאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. ונחלקו שם הלשונות אם גם ר' אליעזר החולק על החכמים וסובר שכלי זיין הם תכשיטין לאדם אם סובר גם כן שיתבטלו לימות המשיח כר' חייא בר אבא או לא. ולכן אמרו שם על שניהם ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד שנאמר לא יחדל אביון מקרב הארץ.

כמו כן דרשו כנראה על פי דעה זו של ר' חייא בר אבא בשבת קנ"ט ב' את המקרא בקהלת “והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ” – אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה. מפשוטם של דברים משמע שלא תהיה אפשרות לימות המשיח לקיום מצוות ועשית עבירות כי לא תהיה בחירה חפשית לאדם, אולם מרש"י משמע שלא נאמרו הדברים אלא על מצוות צדקה וגמילות חסדים בלבד שלא יהיה במי לקיימן, מאחר שלא יהיו אז אביונים כמו שפירש רש"י שם: לא זכות לא דבר לזכות בו שכולם עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד. ועל כן אומרת שם הגמרא גם כן: ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין עולם הזה לימות המשיח וכו' שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והרי ראינו בסוגיא של שבת ס"ג א' הנ"ל שהשיטה החולקת על שיטת שמואל היא זו של ר' חייא בר אבא ור' יוחנן.

ימות המשיח – תחית המתים

ונראים הדברים שלפי דעה זו הסמיכו את תחית המתים לתקופת ימות המשיח, מאחר שלפי דברו יוצא שגם נבואות זכריה “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וגו'” ונבואת ישעיה “בלע מות לנצח” וכן “כי הנער בן מאה שנה ימות” נאמרו כולן לימות משיח. ואם כי יתכן שזאת תהיה תקופה מיוחדת בתוך מערכה תקופתית כוללת של ימות משיח, מכל מקום גם נבואות אלו הן חלק של ההתהוות החדשה הנקראת ימות המשיח.

אמנם מהסוגיא בפסחים ס"ח א' והמקבילה לה בסנהדרין צ"א ב' הנ"ל המביאות את פסוקי התחיה הנ"ל בשם עולא ומתרצות אותם, אין הוכחה שזה יתרחש בימות המשיח שאינו נזכר בדברי עולא אלא אחרי כן, מכל מקום ברור שאין הכונה לתקופה אחרת מאשר ימות המשיח או עולם הבא. המונח “לעתיד לבא” בתלמוד, אינו בעל משמעות תקופתית לעצמו כי אם כלול בימות המשיח או בעולם הבא הכל לפי הענין, וכבר נתברר הדבר אצלינו בירושלמי ואין כאן המקום להאריך בזה.

והנה בעיה זו אם להכליל את תחית המתים בימות המשיח או לא תלוי במחלוקת גדולה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן. הרמב"ם מאריך מאד בנושא זה באגרת מיוחדת שכתבה בשם “מאמר תחית המתים” והרמב"ן דן על זה בשער הגמול. והנה לדעת הרמב"ן וסיעתו הסוברים כי עולם הבא אינו עולם הנשמות הקים והווה כעת, אלא מהווה השלב הסופי במחזורי התקופות העולמיות שהם נחלקות לארבע. בלי עולם הנשמות השייך להמשך ולמעבר החיים כיום. שלב א': ימות המשיח. שלב ב': הדין. שלב ג': תחית המתים. שלב ד': עולם הבא הוא עולם חיי הנצח. ולדעתו ברור שאין לזהות את ימות המשיח עם תחית המתים, כי לדעתו כל המתהווה הוא לבריה כולה, ושכל העולם משתנה, עובר ומתקדם משלב לשלב. וכל שלב מהווה תקופה או מחזור עולמי נפרד.

ברם לדעת הרמב"ם במאמר הנ"ל, תחית המתים אינה אלא מאורע בתוך המערכה התקופתית הכוללת של ימות המשיח המתחלק כנראה בעצמו לשלבים פנימיים וזה שלב אחד אבל אינו מעבר לימות המשיח. כהגדרת הרמב"ם במאמר הנ"ל החוזר עליה כמה וכמה פעמים “שאנחנו בארנו שם שתחית המתים היא: פנה מפנות תורת משה ע”ה, ושאינה התכלית האחרונה, אבל התכלית האחרונה היא – חיי עולם הבא", אם כי אין להוציא מכלל האפשרות שתחית המתים לא תהיה לפני ימות המשיח כמו שכתב במאמר הנ"ל: ולא יתחייב מזה המאמר שהשם לא יחיה מתים ברצונו כשירצה ולמי שירצה, אם בימי המשיח או לפניו או אחרי מותו. כי הרמב"ם מאחר שאינו מכניס את עולם הבא בתוך המחזוריות של התקופות המתחילות מימות המשיח כי הוא סובר שעולם הבא הוא עולם הנשמות הקיים לעד, וישנו גם כעת, והוא תכליתו האחרונה של העולם, על כן נאלץ לא לבטל את המות גם בימות המשיח וגם מהמשיח בעצמו כמו שכתב בפירוש המשניות שלו לסנהדרין בפ' חלק. יוצא איפוא שתקופת ימות המשיח שייכת למערכת החיים בעולם הזה שאינם התכלית האחרונה, ובתוך התקופה הזאת תחיינה חלק של הנשמות ותתעדנה עם גופן בטוב החיים של ימות המשיח על מנת להתעלות למעלות עליונות יותר ממעלתן הראשונה. אבל אחרי כן גוזר הרמב"ם מיתה גם עליהם על משיח ועל דורו על מנת לחיות חיי נצח בעולם הנשמות.

אולם כבר העריך בזה מאד רב סעדיה גאון בס' אמונות ודעות במאמר השביעי והביא משם שתי השטות; הראשונה היא זו ש"המון בני ישראל מאמינים כי הבורא יתברך ויתעלה יחיה מתיהם בעת הגאולה, ומצאתים שמפרשים כל פרשה שיש בספרים שנראה ממנה תחית המתים בעית הישועה כפשוטה". “ומעטים מן האומה שאינם מודים שזה יהיה בעת הגאולה ואומרים שזה יהיה בעת היציאה אל העולם הבא”. רב סעדיה גאון בעצמו מכריע מכמה טעמים כדעת ההמון הקובעים זמן תחית המתים בעולם הזה בעת הגאולה, כלומר לימות המשיח. וכך כתב במפורש שהתחיה תהיה לימות המשיח. מזה יש להסיק שהרמב"ן סובר כשיטת המיעוט ולא כראית רב סעדיה והרמב"ם סובר כרב סעדיה אולם אין זאת אומרת ששיטת רב סעדיה גאון היא לגמרי כהרמב"ם מאחר שלדעת הרמב"ם אין קשר טבעי והכרחי בין ימות המשיח לבין תחית המתים ולדעת רב סעדיה ישנו כזה כמו כן לדעת הרמב"ם אין תחית המתים התכלית האחרונה המקווה ומרב סעדיה גאון משמע שזוהי התכלית אם כי גם בדבריו יש עוד ספק והנה גם לדעת הרמב"ן למרות שר"ח בר אבא אומר שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, ומשמע לכאורה מזה שגם תחית המתים נכללת בימות המשיח, יש לומר כי תחית המתים אינה רק נבואה כי אם יסוד מיסודי התורה כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ובמאמר הנ"ל ויכולה להוות תקופה נפרדת בין ימות המשיח לעולם הבא, או גם להכלל בעולם הבא מאחר שהיא חלק מן התורה, וכמו שהתורה הודיעתנו על קיום עולם הבא ואינו אפשרי לדעת הרמב"ן אלא אחרי תחיית המתים ואין הכלל של ר' חייא בר אבא חל על כגון זה.

אחרי הברור הזה, אין לנסות לקבוע את התהליך הכולל של ימות המשיח לדעת ר' חייא בר אבא, ולבססו על המושגים המקובלים שלנו, מאחר שנתברר מהתלמוד שלדעה זו מלווה תקופה זו עם שינויים מרחיקי לכת בחוקי הטבע היסודיים בעולם, שאינם נתנים להשגה פשוטה, כי הרי שיטה זו מפרשת את כל הנבואות ביחס לאחרית הימים כפשוטן, כאמור לעיל בכל סוגיות הגמרא שבת, פסחים, וסנהדרין, ולהלן נדון עוד בשיטה זו.

גאולה תוך שמירת חוקי הטבע

השיטה השניה המופיעה תמיד בתלמוד כחולקת על שיטתו של ר' חייא בר אבא ור' יוחנן ועל כל אלה המצדדים בשינויים מרחיקי לכת לימות המשיח, היא שיטתו של שמואל שקבע: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. (או שיעבוד מלכיות בלבד לפי הגירסא במס' ברכות ובסנהדרין). המאמר הזה מובא שש פעמים בתלמוד בבלי ובשלש מהן הוא מופיע כחולק על שיטת ר"ח בר אבא ושלשת הפעמים האחרות כחולק על אלה הקובעים שינוי סדרי הטבע או סדרי החיים ממה שהם כיום. מכל המקומות האלה משמע שלפי דעתו של שמואל לא נבאו כל הנביאים לימות המשיח, כי אם לעולם הבא, שלכן אמרו על ר' חייא בר אבא: ופליגא דשמואל.

עדיף מינה אמרו בשבת ס"ג א' שר' אליעזר האומר שכלי זיין תכשיטין הן לו “אמרו לו לר”א וכי מאחר דכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב… ופליגא דשמואל וכו'“. וכתב על זה רש”י: הא דקתני בטלין לימות המשיח פליגא דשמואל, דלשמואל אין בטלין לימות המשיח. ועל המקרא “לא יחדל אביון מקרב הארץ” כתב רש"י: משמע לעולם, אלמא יש עניות ועשירות שמע מינה נחמות שנתנבאו הנביאים “לא יהיה כנעני עוד בארץ”. (זכריה י"ד) לא לימות המשיח נתנבא שהן מן העולם הזה, דאם כן חדל לך אביון. ואמרו שם בתלמוד דברייתא זו של ר"א, מסייע לה לר' חייא בר אבא, וללשון שניה נחלקו ר"א וחכמים במחלוקת של שמואל ור"ח בר אבא, שר"א כשמואל וחכמים כר' חייא בר אבא.

מזה משמע שלדעת שמואל, לא רק שלא ישתנו סדרי הטבע והעולם לימות המשיח, אלא גם פריקת עול השיעבוד מישראל, שהוא יהיה ההבדל העיקרי בין עולם הזה לימות המשיח – לדעת שמואל, לא יושג אלא בכח הנשק של ישראל ובסיוע שמימי מיוחד בדרכי עולם. ולכן סובר ר"א שאין כלי הזיין בטלין לעתיד לבא מאחר שיהיה צורך בהם לדעת שמואל. ממילא נבואת ישעיה: וכתתו חרבותם לאתים וגו' לא נאמר על ימות המשיח כי אם על עולם הבא או לעת אחרת לעתיד לבא שאינו כלול בימות המשיח.

יש איפוא ללמוד מכאן שפריקת עול שיעבוד המלכיות בכל תקופת ימות המשיח, תהיה בזכות עליונות מתמדת של הכח הצבאי של עם ישראל, וזה יגרום ש"ישלימו עם המלך המשיח כל האומות וכל מי שיקום עליו יאבדהו השם יתעלה וימסור אותו בידו" – כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלו בפ' חלק בסנהדרין.

אמנם מתעוררת הבעיה לדעת שמואל, אם כל הנביאים לא נבאו לימות המשיח כי אם לעולם הבא, מנין לו לשמואל בכלל לקבוע את ימות המשיח לפי הנחתו? ונראה כי הוא מחלק בין הבטחת התורה ביחס לעתיד, לבין ימות המשיח כחזון אחרית הימים של ישעיה ויתר הנביאים שנבאו על “היום הגדול והנורא”, כי כבר הבאנו את דברי רב סעדיה גאון ודברי הרמב"ם לעיל שגם התורה מבטיחה את שיבת ישראל לארצו, וקבוץ הגליות שהם הם עיקר ויסוד הגאולה לעתיד. ולדעת שמואל הבטחה זו של התורה סופה להתקיים לימות המשיח ללא כל אותם האותות והמופתים עליהם נבאו הנביאים לעולם הבא. כמו כן ישנן לדעתו נבואות לאחרית הימים שאינן גוררות אחריהן שינויים בסדרי עולם, כגון קבוץ גליות והחזרת הממשלה בישראל שהוא אחד העיקרים בימות המשיח לדעת הרמב"ם כמו שכתב בהל' תשובה פ"ח הל' י"ז: “לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל”. ושנה את זה בפרק י"ב מהל' מלכים הל"א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ושילש את הבטוי הזה באגרת תימן שכתב שם: על זה הענין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה, שכשיחשבו האומות שאומה זו לא תהיה לה לעולם ממשלה, ולא, יגאלו מן השעבוד שהם בו וכו' יפר הקב"ה מחשבותם וכו', שכן אומר ישעיהו בבאור זה הענין: מפר אותות בדים וגו' האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחורבותיה אקומם. משמע שאחד העיקרים של גאולת ישראל הוא החזרת השלטון העצמי לישראל, כי לא בכדי חזר הרמב"ם על הבטוי הזה שלש פעמים. וזה אינו קשור לדעת שמואל ולשיטתו.

והנה אחרי הברור הזה של כל הסוגיות הנ"ל יש לתמוה מאד על הרמב"ם שמצד אחד פוסק כשמואל כמו שכתב בסוף פ"ט מהלכות תשובה: אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פי"ב הל א': אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה: “וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ”, משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי ישראל המשולים כזאב ונמר שנאמר “זאב ערבות ישדדם ונמר שקוד על עריהם”. ויחזרו כולם לדת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר: “ואריה כבקר יאכל תבן”. וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה ענין רמזו לו.

ובהלכה ב' כתב: אמרו חכמים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

והנה מאחר שפוסק הרמב"ם כשמואל, אינו יכול לסבור כר' חייא בר אבא שאמר בשם ר' יוחנן כל הנביאין כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח וכו'. כי לדעת שמואל לא ישתנו העתים או דרכי הטבע, וסדרי עולם בימות המשיח לא עליהם נבאו כל הנביאים, ולא על תקופה זו נבאו את חזון אחרית הימים, ועל כן אומרת הגמ' בכל המקומות הנ"ל שר' חייא בר אבא פליגא דשמואל: והרי הרמב"ם הביא גם בהלכותיו את שיטת הראשונים שטובת העולם הבא אין כח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גדלה ויפיה ועצמה אלא הקב"ה לבדו, ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח, בזמן שתשוב הממשלה לישראל. אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אומר אין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו… אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא עין לא ראתה אלקים זולתך.

דף מתוך הגדה מהמאה ה־15 המראה יעקב ובניו יורדים מצרימה

נמצא הרמב"ם מזכה שטר לשנים. כי אם הוא פוסק כר' חייא בר אבא שחזון אחרית הימים מכוון לימות המשיח אינו יכול לפסוק כשמואל שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד, מאחר וכל הנביאים נבאו לשינויים כבירים בסדרי עולם. נמצאו דברי הרמב"ם סותרים את עצמם. ביותר תמוה הדבר שבאותה ההלכה בפ"ט מהל' תשובה הנ"ל שפוסק כשמואל בסופה, הוא כותב בתחילתה: לפי שבאותם הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר “כי מלאה הארץ דעה את ה'”, ונאמר: “ולא ילמדו (איש את אחיו ואיש את רעהו) [עוד איש את רעהו ואיש את אחיו]; ונאמר: “והסירותי את לב האבן מבשרכם” מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יותר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו, שנאמר: “והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וכו'”. וכן הסביר הרמב”ם באגרת תימן באמרו: אבל מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים, ויותר נכבדת זולת משה רבנו ע"ה, ויחד אותו הבורא ית' בדברים שלא יחד משה רבנו ע"ה, שנאמר בו: “והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט וכו'”.

מכל זה ברור שהרמב"ם מצד אחד מפרש את כל חזון אחרית הימים של ישעיהו, ירמיהו, ויחזקאל, ויתר הנביאים על ימות המשיח ולא על עולם הבא, ולא על תקופה אחרת לעתיד לבא. ומצד שני הוא סובר כשמואל שלא יתהוו שינויים בתהליכי עולם ובסדרי החיים פרט לשיעבוד מלכיות, דבר שהוא מנוגד לכל הסוגיות בתלמוד הנ"ל שלדעת שמואל כל הטובה הצפונה לעתיד לבא, לא על ימות המשיח נאמרה.

והרי כל האסמכתא של שמואל הוא מהמקרא “לא יחדל אביון מקרב הארץ”, ועל סמך זה הסיקו בשבת שגם יהיו עניים ועשירים, ואפשר יהיה לקיים מצוות צדקה וגמילות חסדים בין עשיר לעני, ופריקת עול מלכיות תהיה לדעתו בכח הנשק שיעזרנו האל להתגבר בהם על אויבינו ולהחזיק את השלום באופן מתמיד.

והנה תמיהה זו על הרמב"ם כבר תמה הכסף משנה והלחם משנה בהל' תשובה הנ"ל, והוסיף עוד לתמוה; שאם הרמב"ם פוסק כשמואל למה פסק לענין הוצאת כי זיין בשבת כחכמים כמו שכתב בפי"ט מהל' שבת הל"א: כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת… ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס הרי זה חייב. הרי סובר שאינם תכשיטין לו ובודאי משום שיתבטלו לימות המשיח, וזה בנגוד לדעתו של שמואל ולשיטתו, שהרמב"ם בעצמו נקט בה.

דברי הלח"מ שבאו לחלק לדעת ר' חייא בר אבא, בין נבואה שאין בה הפך ממנהג העולם, כמו ביטול החרבות והרמחים שאין זה הפך הטבע, וכן שאר כל הנבואות הדומות לזו שהן אפשריות בתוך גדרי הטבע שהן נאמרו לימות המשיח. לבין אותן הנבואות לעתיד המשנות סדרי הטבע שלא נאמרו אלא לעתיד לבא. אין תירוץ זה הולם את סוגיות התלמוד הנזכרות בפסחים ובסנהדרין הנ"ל, שמהן ברור כי לדעת החולקים על שמואל, נאמרו כל הנבואות כולן, גם אלו המשנות כביכול את סדרי הטבע, לימות המשיח כגון התירוץ של רב חסדא על המקרא “והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'”. וכבר הרגיש בזה הלח"מ בעצמו. גם המדרש בשמות רבה פט"ו (המובא בתורת האדם לרמב"ן) שמנו שם עשרה דברים שעתיד הקב"ה לחדש לעתיד לבא, הראשונה שהוא עתיד להאיר לעולם, שנאמר “לא יהיה לך עוד השמש וגו”. גם כן הולך בשיטת הסוגיא בפסחים ובסנהדרין והכוונה היא שם לימות המשיח. כמו כן אין תירוצו של הלח"מ הולם את דברי הרמב"ם בעצמו כי לדעתו לא נבאו כלל הנביאים, ולא היתה להם אפשרות לנבא, על שום ענין מעולם הבא, והרמב"ם מדגיש את זה כאחד היסודות החשובים ביותר בהשקפותיו של הרמב"ם הן ביד החזקה והן בפירוש המשניות, והן באגרותיו הנ"ל.

נוסף על כך נעלם כנראה מעיני הלח"מ דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שלו בסנהדרין בפ' “חלק” שהם מקור נפתח לשיטתו הכללית ביד החזקה. הרמב"ם כותב שם: "אמנם ימות המשיח הוא זמן שתשוב המלכות לישראל ויחזרו לארץ ישראל ויהיה אותו המלך גדול מאד ובית מלכותו בציון… וישלימו אותו כל האומות ויעבדוהו כל הארצות וכל מי שיקום עליו יאבדהו ה' יתעלה וימסור אותו בידו… ולא ישתנה במציאות שום דבר ממה שהוא עתה אלא שהמלכות תחזור לישראל וזהו לשון החכמים: אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. ויהיו בימיו עשירים ואביונים, גבורים וחלשים כנגד זולתם. אבל באותם הימים יהיה נקל מאד על בני האדם למצוא מחייתם עד שבעמל מעט שיעמול אדם יגיע לתועלת גדולה…

והראיה על זה מה שנאמר: ובני נכר אכריכם וכורמיהם להודיע שיש שם זרע וקציר וכו'.

מדבריו אלו משמע שהרמב"ם הולך לגמרי בשיטת שמואל שגם שינויים שאינם חורגים מסדרי הטבע גם כן לא ישתנו עקרונית, ויהיו עניים ועשירים. ולא כמו שכתב הלח"מ ביחס לכלי זיין ולעניות ועשירות. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א הל"ב: ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדברים כך, שהרי ר"ע חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבה המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח וכו'. והשיג עליו הראב"ד מסוגית הגמ' בסנהדרין צ"ג ב: ששלחו חכמים לבדוק את בן כוזיבה אי מורה ודאין או לא, וכיון שראו שלא, הרגוהו. ותירץ הכ"מ שהגמ' חולקת על שמואל וסוברת על כן שחייב המלך המשיח להיות “מורח ודאין” ככתוב “והריחו ביראת ה'”, אבל אנו סוברים כשמואל לכן אין צריך להראות אות ומופת.

"מה נשתנה?"…

שלבי הגאולה

אולם יש להוכיח מהרמב"ם שתהיינה כמה תקופות בדברי ימיו של המלך המשיח, שהרי בעצמו כתב בהלכה ג': בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל ויתיחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו וכו', ובהל' תשובה הנ"ל כתב: שיהיה בעל חכמה יותר משלמה ונביא גדול קרוב למשה רבינו. וכן כתב באגרת תימן הנ"ל: ויחד אותו הבורא ית' בדברים שלא יחד למשה רבינו ע"ה שנאמר בו והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט וכו'. כנ"ל וכן כתב באגרת תימן להלן: “דע שלא תדע עמידתו קודם היותה, עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, והאותות והמופתים שיראו על ידו הן הן הראיות על אמתת יחוסו וכו'. וכן הפליג בשבחו ובעליונותו של מלך המשיח בפירוש המשניות הנ”ל. ואם את כל זה הוא יעשה וחייב לעשות אין לך מופת גדול מזה, ולמה כתב הרמב"ם שאינו חייב לעשות אותות ומופתים?

מזה יש הסיק כי אמנם בראשית צעדיו ותחילת התגלותו אינו חייב לעשות אותות ומופתים, כי אם לכבוש את הארץ ולהקים את ממשלת ישראל העצמאית ולקבץ נדחים, ורק אחרי כן להתקדם לאט לאט לקראת הגשמת החזון כולו. ובתחילה הכל יתנהל פחות או יותר בדרכי העולם המקובלים ורק אחרי שתתיישב מלכותו, ואחרי קבוץ הגליות יתגלה באורו הנכון ברוח קדשו, בחכמתו ובנבואתו. ובזה יווכח לכל העולם שהוא המלך המשיח מזרע דוד. כי לפי דבריו באגרת תימן הנ"ל לא יודע מקודם יחוסו כי אם ע"י מעשיו תיגלה גם יחוסו.

תאור חזון אחרית הימים בדרך משל

והנה לפי דעתי המפתח להבנת כל שיטת הרמב"ם הוא במה שכתב בפי"ב במלכים: “זה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש וגו' משל וחידה ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו”ם המשולים כזאב ונמר וכו' ויחזרו כולם לדעת האמת ולא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל שנאמר: ואריה כבקר יאכל תבן.

"וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן".

שיטתו זו לפרש את כל הנבואות בדרך משל, עוררה כנראה התנגדות חזקה. והרמב"ם מאריך בענין זה במאמר תחית המתים בפ"ו באמרו: וכן הסתפק עליהם אמרנו שמאמר ישעיה “וגר זאב עם כבש וגו' ואריה כבקר יאכל תבן” שהוא משל. וזה לא אנחנו לבד אמרנוהו אלא כבר קדמונו להבנת זה הענין אנשי התבונה מן המפרשים, כמורי משה ג’קאטילא ואבן בלעם ז"ל וזולתם מן המפרשים, וסוף הדברים יורה עליו והוא אמרו: “לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי” וכו'. ולבסוף מסיים הרמב"ם בארנו ראיתנו הגלויה מאמרם: שימות המשיח אין בו דבר משנוי סדר בראשית.

גם ב"מורה נבוכים" ח"ב פרק כ"ט, מבסס הרמב"ם שיטתו זו לפרש את הנבואות בדרך משל וחידה. והולך שם הרמב"ם ומפרש נבואות רבות בדרך זו. ועל דרך זו הוא מפרש גם הנבואות הקשורות עם שינוי סדרי בראשית באחרית הימים, כגון המקרא “והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'” הנ"ל, שהגמ' מפרשת אותו כפשוטו ונחלקו על כן בגמ' אם המדובר בעולם הבא או לימות המשיח. והרמב"ם מפרשו בדרך משל. וכבר האריך בזה גם רב סעדיה גאון בס' אמונות ודעות במאמר ז'. וביחס לימות המשיח הוא כנראה מנסה לפרש את המקראות גם כפשוטם כמו שתתבאר שיטתו בהמשך מאמר זה.

כעת ברורה שיטת הרמב"ם שאין כל סתירה לפי דעתו בין דברי ר"ח בר אבא שאמר: כל הנביאים כולן לא נבאו אלא לימות המשיח אבל עולם הבא עין לא ראתה, לבין מאמרו של שמואל שאמר: אין בין עולם זה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד. שאין הטעם משום ששמואל סובר שכל הנביאים לא נבאו לימות המשיח כי אם לעולם הבא, אלא משום ששיטתו של שמואל היא לפרש את הנבואות בדרך משל וחידה כמו שכתב הרמב"ם, ועל כן יש להשוות על ידי כך את דעתו של ר"ח בר אבא ור' יוחנן עם דעתו של שמואל שלדעת כולם חזון אחרית הימים מכוון לימות המשיח, ובימות המשיח לא ישתנו סדרי עולם; ודברי הנביאים המבשרים שינויים אלה בסדרי בראשית, אינם מתפרשים כפשוטם אלא בדרך משל כרמב"ם.

אולם יש להבין איך לכלכל את הדרך הזו של הרמב"ם מאחר והיא מנוגדת לכל הסוגיות הנ"ל. מהן ברור שהתלמוד רואה בנבואות אחרית הימים דברים כפשוטם, ולכן מתנגדת שיטתו של שמואל לשיטת ר"ח בר אבא. שאם לימות המשיח לא ישתנו סדרי עולם יש להסיק שחזון אחרית הימים מכוון לעולם הבא ולא לימות המשיח, ואם הוא מכוון לימות המשיח, יהיה מלווה בשינוי סדרי בראשית וטבע העולם. והרי לא יתכן שהרמב"ם יחלוק מדעתו על כל הסוגיות הנוגעות להלכה ולמעשה כמו שנתברר לעיל.

הפתרון לבעיה זו יש למצוא בסוגיות במס' מגילה י"ז ב', ובירושלמי ברכות פ"ב הלכה ד', בהן מבסס התלמוד בבלי וירושלמי את סדר י"ח ברכות התפילה על פי סדר הגאולה העתידה לימות המשיח. כל ברכה וסדר מקומה נקבע לפי מקראות הגאולה בחזון אחרית הימים כמו שאמרו שם: ומה ראו לומר גאולה בשביעית אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעית לפיכך קבעוה בשביעית. ולהלן ממשיכה הסוגיא: ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב “ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא”. וכיון שנתקבצו גליות נעשה דין ברשעים וכו'. ולהלן הוא אומר: וכיון שנבנית ירושלים בא דוד שנאמר אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם וכו'".

אמנם אין כל הברכות בתפלות העמידה מכוונות רק לימי הגאולה לימות המשיח ולא נתקנו ממש לפי סדר הגאולה, כמו שכבר הרגיש בזה רש"י שם על המאמר של התלמוד בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא, מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא. וכתב רש"י: ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא, אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא ברכת קיבוץ גליות ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו, אפילו הכי כיון דשם גאולה עלה קבעוה בשביעת.

מכל מקום ברור שסוגיא זו של הבבלי והירושלמי וסדר ברכות התפלה שנתקנו על ידי מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים (או מהם שמונים וכמה נביאים כאמור בירושלמי) שהם אנשי כנסת הגדולה כאמור שם, מוסמכת ביותר לקביעת דעת חכמי התלמוד על סדרה, מהותה, ואופיה של הגאולה לאור ההלכה. לא יתכן איפוא ששמואל יחלוק על עזרא ובית דינו ועל אנשי כנסת הגדולה שהסמיכו את סדר תפילת העמידה על פסוקי חזון אחרית הימים, ועל סדרי גאולה אחרונה זו. שהרי הרמב"ם בפ"א מהל' תפלה כותב “שעזרא ובית דינו תקנו י”ח ברכות התפלה על הסדר", שהם ק"כ הזקנים והנביאים הנזכרים בבבלי ובירושלמי הנ"ל. ולפי הסוגיות בברכות, בשבת, פסחים וסנהדרין הנ"ל יוצא שלדעת שמואל אין מקראות אלו מכוונים על ימות המשיח. ולא מסתבר לומר שסדר ברכות התפלה הותקנו לא על פי סדרי הגאולה לימות המשיח, כי אם על פי סדרי ההויה לעולם הבא, שישתנו כל סדרי בראשית לפי הסוגיות הנ"ל. ולא עוד אלא שמהירושלמי נראה ברור שהכוונה היא לימות המשיח שמביא את המקרא “שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון”, שהיא שירת שביעית, להודיעך שאין ישראל נגאלין אלא בשביעית. ולכן תקנו ברכת גואל ישראל ברכה שביעית. וכן מה שכתוב עוד שם. נתקבצו הגליות והדין נעשה, הזדים נכנעין, והצדיקין שמחים וכו'. מכל זה ומהבבלי הנ"ל פשוט וברור שהכוונה היא לימות המשיח. ונשאלת השאלה וכי יחלוק שמואל על כל אנשי כנסת הגדולה?

לכן הסיק מזה הרמב"ם ששמואל אינו חולק על סוגיות אלו המוסמכות לפי הלכה. אלא שחידושו של שמואל אינו בזה שמפרש את חזון אחרית הימים כמכוון לעולם הבא, ולא לימות המשיח, שאז לא ישתנו סדרי בראשית כמו שמוכיחות הסוגיות הקודמות הנ"ל. אלא שגם הוא סובר שחזון הנביאים לאחרית הימים מכוון לימות המשיח, ובכל זאת אין זה גורר אחריו שינויים במערכות תבל, מאחר ששיטתו היא שיש לפרש את הנבואות האלה, המתארות שינויים אלו בסדרי בראשית, בדרך המשל והחידה כמו הרמב"ם, ולכן לא נמנע שמואל מלקבוע את ההלכה שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד.

אלו הם ראשי הדברים במסכת גאולים זו לדעת הרמב"ם וסיעתו. כמובן שהרבה חולקים על שיטה כוללת זו, ביניהם רב סעדיה גאון, הרמב"ן וכו'. כן ישנה בתלמוד שיטה שלישית ביחס למהותה של הגאולה האחרונה והיא שיטתו של ר' הלל בסנהדרין החשובה מאד לברור פרשה זו, אולם עוד חזון למועד. והרחמן יזכנו לראות באור הישע והגאולה בזה ובבא.

דף “דיינו” מתוך הגדה מצויירת, המאה ה־14

בבבלי מסופר: “תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירה. פעם אחת חל ארבעה־עשר להיות בשבת, ולא ידעו פסח דוחה את השבת אם לא”? אמרו להם אדם אחד יש שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון, ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו. אמר להם וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת, והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת (כלומר: יותר ממאתים קרבנות תמידים ומוספים של שבת). אמרו לו: מניין לך? אמר להם: נאמר מועדו בפסח (ויעשו את הפסח במועדו) ונאמר מועדו בתמיד (תשמרו להקריב לי במועדו) מה מועדו שנאמר בתמיד דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ועוד: קל וחומר הוא, ומה תמיד שאין ענוש כרת – דוחה את השבת, פסח שענוש כרת – אינו דין שדוחה את השבת? מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים. אמר להם: מי גרם לכם שאעלה מבבל, ואהיה נשיא עליכם, עצלות שהיתה בכם שלא שימשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון. אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? (כלומר: הבאת סכין שאפשר מערב שבת אינה דוחה ומה יעשה אם שכח) אמר להם: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם (כלומר: תראו מחר מה יעשו). למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".

ראינו שהבאת הסכין אינו דוחה את השבת עד שהוצרכו לתחבולות כנ"ל אך אין הדבר מוסכם ויש וויכוח אפייני בין רבי אליעזר ורבי עקיבא בעניין זה.

אף שאלת ביעור חמץ בערב פסח שחל בשבת מעסיקה את החכמים עוד בזמן התנאים. ובברייתא: תנא ר' אלעזר בר' צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא ביבנה וחל מרבעה להיות בשבת ובא זונין ממונה של רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ (תוספתא צ"ג, והובאה בבבלי). רש"י מפרש אף לר' מאיר משיירים מזון שתי סעודות לאכילת שבת בערב ובבוקר, ולא נחלקו – אלא על העודף, שלחכמים מותר לשייר יותר מכדי אכילתו, שימצא למחר אוכלים הרבה או שיאכיל – כמו שכתבו ראשונים – לבהמה חיה ועופות. הרי"ף והרמב"ם פסקו שמשיירים מזון שתי סעודות והשאר מבערים לפני שבת.

שתי סעודות – ומה לעשות בסעודה השלישית? הרי זמנה העיקרי הוא אחרי המנחה ואז אי אפשר לאכול לא חמץ ולא מצה (אפילו המתירים לאכול בשבת זו מצה לא התירו אלא בסעודת שחרית בזמן היתר אכילת חמץ). עצות שונות נתנו הפוסקים: א) לאכול “מצה עשירה” שנילושה במי־פירות בלבד, שמכיון שאין יוצאים בה ידי מצוות מצה מותר לאכלה בערב פסח, אלא שיאכלנה קודם שעה עשירית (משעות היום ולא משעות השעון האירופי) ואחר כך אסור לאכול אפילו מצה עשירה, כדי שיאכל מצה לתיאבון (תוספות ורא"ש פסחים צ"ט ב') ב) לצאת ידי חובה במיני פירות או בשר ודגים. (סמ"ך סימן צ"ח, מהרי"ל הלכות שבת הגדול רמ"א בשו"ע) ג) לחלק סעודת שחרית לשתיים (יראים השלם סימן ש"א, מרדכי פסחים פ"א סימן תקמ"ה, מגן אברהם תמ"ד ס"ק א'). היינו שיברך באמצע סעודתו ברכת המזון ויפסיק מעט בהליכה או בטיול וחוזר ונוטל ידיו ואוכל קצת ומברך שנית ברכת המזון (מחצית השקל).

עצות שונות ניתנו אף על אופן ביעור החמץ שנשאר אחר הסעודה: ליתן לעכו"ם במתנה גמורה, להאכיל לבהמה חיה ועוף, לזרוק למים, לכפות עליו כלי – אם אי אפשר באחת הדרכים הקודמות – עד אחר יום טוב וישרפנו. במקרה האחרון צריך לבטל את החמץ, שלא יעבור עליו מן התורה בבל ייראה ובל יימצא, עד זמן שריפתו במוצאי יו"ט.

שתי דעות בנוגע לתענית הבכורים: להתענות ביום ה' שלפני השבת (שו"ת “תרומות הדשן” סימן קכ"ו, רוקח סימן ר"ע), שלא להתענות כלל (“בית יוסף” סימן ת"ע). טעם המנהג הראשון שכיוון שאין זמנו ביום השישי אין להתענות בערב השבת, שייכנס לשבת כשהוא מעונה ומוטב להקדימו ליום ה'. טעם המנהג השני: כיוון שכל התענית אינו אלא מנהג הואיל ונדחה – ידחה לגמרי.

למנהגנו שהבכורים משתתפים בסעודת סיום מסכת ואינם מתענים, כשחל ערב פסח בשבת יש בזה מנהגים שונים: יש עושים ה"סיום" ביום חמישי ויש עושים בערב ש"ק.

שלשה מנהגים בנוגע להפטרה: א) יש מקומות שאין מפטירים “וערבה” אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח (מנהגי טירנא, מנהג ניסן, “באר היטב” סימן ת"ל). ב) בסוף ימיו ציווה הגר"א להפטיר “וערבה” בשבת הגדול שאינו חל בערב פסח, והיה אומר שאם חל שבת הגדול בערב פסח אין להפטיר “וערבה” (“מעשה רב”, סימן קע"ו, ערוך השולחן ת"ל, ה'). ג) לעולם מפטירים “וערבה” בין כשחל שבת הגדול בערב פסח בין כשחל קודם לכן (סידורו של ר' יעקב עמדין ועוד) לפי שבפרשה זו נאמר: “הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא” שדומה לבשורת הגאולה במצרים, והוא מעין המאורע בשבת הגדול (“לבוש”). הרי"מ טיקוצינסקי קובע בלוחותיו כי כמנהג השלישי נוהגים בירושלים.

כשהבן שואל על חידושו של ליל יציאת מצרים: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” – עונה לו האב, בתור נציג האומה, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאינו השם אלקינו משם ביד חזקה וכו'". פירושו של דבר, שאנו מודים בלילה זה על שיחרורנו מעול עבדות מצרים ופרעה.

בכל דור ודור מתעוררת מחדש השאלה הפשוטה: למה כל ההודאה הזאת על השיחרור? למה הוכנסנו בכלל בעול השעבוד. הלא לכאורה אין כחו של השיחרור יפה אלא לסלק את עול העבדות שהוטלה עלינו, ולא נתווסף לנו על ידי השיחרור ולא כלום. ולמה כל ההלל וההודאה?

ראוי לנו להעמיק בתשובת שאלה זו. לא בגלל הקושי למצוא לה תשובה ברורה ומתקבלת על הדעת – אלא בגלל חשיבותה להבנת חסדי השם אשר גמל עלינו עם גאולתנו ממצרים.

להבנת גודל הענין של “עבדים היינו… ויוציאינו” צריכים להמשיך בקריאת ההגדה ולהעמיק ברקע ההיסטורי של המאורע. “מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו (אחרי השעבוד והיציאה ממצרים) קרבנו המקום לעבודתו”. אם על ידי השעבוד במצרים זכינו לצאת מתוך הפרימיטיביות של “מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו” – הרי אין ערך לחשיבותה של פעולת הטיהור והצירוף שנעשתה במצרים, ושהושלמה על ידי הגאולה וההתקרבות לעבודת השם בהר סיני.

איפה קבלנו את ההכשרה למאוס באנוכיות הבהמית המוקדמת המשתוללת בלי כל ריסון – ולהעריך את חשיבותה של תורת החסד והאמת האלקית? התשובה היא, שדוקא בגלות מצרים עשינו את הצעדים הראשונים – בתור עם – בדרך הטיהור וההכנה לקראת מעלת ישראל. “ואתכם לקח השם ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים, להיות לו לעם נחלה כיום הזה”. (דברים ד'). וכדברי בעל ההגדה “מלמד שהיו ישראל מצויינים שם” – דוקא במצרים התחלנו להצטיין ולהרגיש את עצמנו בתור עם ישראל. דוקא מצרים הקדומה – על משטרה ודרכי חייה – התאימה במיוחד לגיבוש השקפת עולם ודרך חיים מקורית למשפחות יעקב, שהוכנסו על ידי מושליה בעול העבדות, ההשפלה הניוון.

לפני ארבעת אלפים שנה היתה ממלכת מצרים חולשת על גוים ומושלת בכיפה. ידם התקיפה של המלכים העריצים לא הונחתה רק על עמים זרים מנוצחים ומשועבדים – אלא גם עמי מצרים עצמה לא יכלו לבוא אל המנוחה עקב זרוע הממשל הקשה של רודנים שרירותיים. על התנהגותם של מושלים כאלה, קולעת אל השערה הגדרת הנביא חבקוק: “איום ונורא הוא, ממנו משפטו ושאתו יצא”. רק הנטייה האישית־הרגעית של המלך הכריעה בכל. לא היה כל מקום להתחשבות בערכים רוחניים, בערכו של בן אדם באשר הוא אדם. לא משפט ולא צדק, לא חסד ולא רחמים השפיעו על עיצוב פני המדינה – אלא אך ורק רצונו השרירותי של המושל העליון. במשטר כזה היה מצבם של העבדים הזרים גרוע בהרבה ממצבן של הבהמות. איזה ערך יש לחיים כאלה? מצב כזה מוכרח להביא כל בן אדם לעשות את חשבון נפשו ועולמו, אם רק ניתנת לו אפשרות כלשהי לעשיית חשבון. כל מחשבה בנסיבות כאלו מובילה להתמרדות, להתקוממות בלתי־מרוסנת נגד העוול המשווע הנעשה לבני אדם.

מתוך הפחד מפני הסתערות רוח האדם נגד שלטון הרשע, היתה דאגתם של עריצי עולם נתונה מאז ומתמיד להחזיק את מעוניהם במצב של בלבול וטירוף הדעת – כדי למנוע מהם הפעלת המחשבה המביאה לידי התמרדות ושחרור. עריצי רוסיה הצארית, למשל, ידעו אולי היטב – כי יום עבודה של 14 שעות אינו פרודוקטיבי יותר מאשר יום עבודה של שמונה שעות. אולם הארכת שעות העבודה באופן אכזרי לא באה אלא לשם קושי השעבוד, לטמטם את לבותיהם ומחשבותיהם של בני אדם, שלא יספיקו להגיע אי־פעם לידי מחשבה משחררת וגואלת.

שליטי מצרים הצליחו להשקיע את בני ישראל במ"ט שערי טומאה ושעבוד, והיתה נשקפת להם סכנת כלייה וניוון סופי. בעמדם על סף הירידה לטמיון שלח להם השם בחסדו את משה ואת אהרן. הופעתם בלבד עוררה אותם למחשבה. פתאום נתחוור להם, שהם בני אדם שנבראו בצלם אלקים. הם נוכחו לדעת, שתובעים את זכותם. ועיקר החידוש היה בזה שישנם תובעים, ושיש בשם מי ובשם מה לתבוע. עם זריחת קרני אור הגאולה הראשונות התחילו להבין את עומק שפלותו של המשטר המצרי. הם השכילו לראות את השחיתות הנוראה האופפת חיים בלתי־מוסריים כאלה. נכדיו של אברהם אבינו התחילו להתמרד מחדש בחיי עבודה זרה וטומאה. לשם הגברת התסיסה לפריקת עול המשעבד סידר להם משה רבינו את השבת, יום של מנוחה, יום של הפסקת הרדיפה והטירוף, המחזיר את האדם לדרך גן עדנו. משה רבנו לחץ על הקלות נוספות בעול העבודה. הוא דרש חופש של שלשה ימים לעבודת השם ברחבי המדבר החפשי. היה ברור לו, ששיחרור זמני זה לשלשה ימים מהווה פתח לחרות שלמה. כי בן אדם המתחיל להתקרב למקור החסד איננו יכול לסבול עוד בשום אופן את טומאת מצרים.

פרעה הרגיש אמנם בסכנת פעילותו של משה ובתור פעולה נגדית הוא הוציא את הפקודה: “תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר”. הוא רצה להגביר את החושך על ידי הכבדת עול העבודה. אולם בני ישראל (לכל הפחות בחלקם) כבר טעמו מעץ החרות ולא היו מסוגלים להכנע הלאה לשעבוד המצרי. אחרי ראותם שביב אור, כבר נטבע בלבם רוח של התקוממות נגד פרעה ותעלוליו. וכל שהחושך התגבר יותר, עקב תגובתו הנסערת של שלטון הרשע כלפי נסיונות השחרור של משה – התחזקה ביתר שאת שאיפתם לחרות ולגאולה. “כיתרון האור מן החושך”. הם הכירו את שפלות משטרו של פרעה ושאפו בכל לבם ונפשם להנהגת הצדק והמשפט, לחיים של נצח והתעלות.

שיעבודו של עם ישראל במצרים דוקא – פאר הציביליזציה של תקופה קדומה זו – היווה יסוד מוצק לחינוכו בתור עם השם. לשם עיצוב דמותה הרוחנית של האומה הישראלית היה צורך, שבני אברהם ירגישו על עורם ועל בשרם את התיעוב, הריקנות והסכנה האיומה לקיום האדם בתור שכזה, הקשורים בחיי עבודה זרה ועריצות. במצרים הם השכילו לדעת, כי התרבות והציביליזציה המעורטלות מכל זיקה לחסד ולאמת אלוקית, פירושן, השפלתם של כל בני האדם אשר על פני הארץ. “העם ההולכים בחושך – ראו אור גדול”. מתוך החושך שמסביבם, הם למדו להכיר את גודל האור.

על האור הגדול הזה שהתחלנו להבחין בו בזמן שעבוד מצרים אנו מודים ומשבחים לד'. הקדמת שעבוד מצרים למעמד הר סיני לימדה אותנו להבדיל בין האור ובין החושך בין ישראל לעמים – מתוך הנסיון ממש. ואין חכם כבעל הנסיון…

“בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. ועל אחת כמה וכמה בדור מסוער זה, בראותנו את ירידתה של הציביליזציה המודרנית, אנו יכולים להכיר ביתר בהירות את עומק הטובה שעשה השם לנו בהכניסו אותנו בכור הברזל של מצרים, כדי לקרבנו, על ידי השעבוד דוקא, לעבודתו יתברך. כל בן אדם מתבונן יכול להרגיש בזמנים אלה את גודל חסדי השם שהבדילנו מן התועים. מתוך הכרה זו נתעורר ונתלהב להתחזק ולהתגבר בתורה ויהדות.

“שחורה אני – ונאוה”. ירדנו פלאים, אולם בכל זאת עוד נשמר אצלנו הכח הרוחני הפנימי של אבותינו הקדושים. נחזור למקור מחצבתנו ונשמור על מהותנו המקורית – כי בזה כוחנו ועתידנו!

זכור את־היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ד' אתכם מזה ולא יאכל חמץ

מצומצמים הם ביותר המקורות לפרק מזהיר של מרד בר־כוכבא ומלחמתו בקיסר הרומי הדריינוס – פרק שקיעת השמש בזהרה לפני בוא הלילה. במותו של בר־כוכבא, מפקד ומצביא המרידה ההיא, כמעט שאינה מבוהרת ומבוארת לנו לגמרי, חבויה היא בצעיף המסתורין והתעלומה לגמרי.

על יסוד האמור בספר “הגדה של פסח” על יסוד מה שנמצא אצל ר' אריה לייב פיינשטיין מבריסק במבוא שלו להגדה של פסח ואצל הרב ר' יהודה לייב הכהן מימון בספרו החשוב “חגים ומועדים”. הרב ד"ר פ. רוזנטל רבה של ברסליו מציין בעבודת מחקרו “ארבעת הכתובים האחרונים”, שדברי רבי אליעזר ורבי עקיבא “מנין שכל מכה ומכה, שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים היתה של ארבע או חמש מכות” – מרמזים על חמשת הקיסרים במלכות רומי, שמשלו מזמן חורבן בית שני עד מרד בר כוכבא, הלא הם: טיטוס, דומיציאנוס, נירבה, טרויאנוס, והדריינוס. הם הסמל של מכות מצרים, לראשית מפלת בית העבדים ולאתחלתא של גאולת ישראל מעול השעבוד.

ומכאן לרמזים היסטוריים במסיבה ההיסטורית של ליל הסדר בבני־ברק מקום ישיבתו של רבי עקיבא. קודם כל מאלף דיוקו של רבי צבי הירש חיות בפרשה זו, במעשה השתתפותו של רבי אליעזר (בן הורקנוס) במסיבה זו אצל רבי עקיבא בבני־ברק – הרי רבי אליעזר זה היה אומר “משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל” (סוכה כ"ז). ועוד: מה משמיעה לנו המלה “אותו” לילה – ביטוי המשמש תמיד בתלמוד לציין מקרה מסויים בלבד, החשוב בפני עצמו: והנה דיוקים כאלה וכיוצא בהם, ותחת הסואה של מספרים ביציאת מצרים הוסיפו ב"אותו לילה" אחרי ה"סדר" לטכס עצה ולהחליט החלטה בעמדת גדולי הדור למרידת ישראל בקיסרות רומי.

האסיפה נתקיימה בבני ברק בצל קורתו של רבי עקיבא, שהיה ממחייבי המרידה וההתקוממות הזאת משכבר. נוסף לכך היה גם מקום מרכזי מוצנע המתאים להתיעצותם של חמשת התנאים האלה, מסביב למאורע כביר זה כהמרד, וכידוע אחת הסיבות העיקריות להתקוממות היהודים נגד הדריינוס קיסר רומי היתה, שלא זו בלבד שלא קיים את הבטחתו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, אלא אף החל לבצע זממו להפוך את ירושלים עיר הקודש ביהודה לעיר עכו"ם רומית ואף החל להראות תיגרת ידו בגזירות על ביטול מצוות בדת ישראל.

והנה כמה מחכמי ישראל המתונים, כרבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה הצליחו מקודם לעצור את סערת הרוחות והטיפו להצטייד בסבלנות ולא להתגרות בחיה הטורפת ורבי יהושע אף השתדל בשהותו ברומי לבטל גזירות אלה. אולם עם מנויו של נציב חדש, טיניוס רופוס, ובצוע הגזירה לחרוש את ירושלים היהודית כתנאי קודם לקימומה כעיר של עכו"ם ולהקמת היכל יופיטר על הר הבית, החלה חמת הנקם להתלקח בכל חוגי ישראל והמרידה גדלה במחתרת והיתה לתנועה רחבה ועצומה, אם שגם רבי עקיבא ותלמידיו החלו להשתתף בה בפעילות. לשם נקיטת עמדה מצד יתר התנאים התקיימה האסיפה בבני ברק. וכפי הידוע היתה דעתם של ארבעת התנאים חיובית למרד. על כן דנו באותה מסיבה על סדור מגבית כספית גדולה לצורך המלחמה, לבנין בית המקדש והועמדה למנין החלטה, אם כבר בחודש ניסן יש להתחיל במרד.

במובן זה יש להסביר את הפלוגתא של רבי יהושע ורבי אליעזר, אם בניסן תהא הגאולה או בתשרי. רבי יהושע מאחר שנתאכזב ממלכות רומי ונתיאש מחסדם נטה לצד רבי עקיבא תלמידו והוכיח בראיות מהפסוקים המדברים ביציאת מצרים והגאולה העתידה לבוא, שהמרד צריך להתחיל לאלתר בחודש ניסן. רבי אליעזר בן הורקנוס רצה לדחות את הדבר עד חודש תשרי, כי כוונתו היתה לעצור לעת עתה את זעם המרד ובינתיים לחכות לעת מצוא ולראות איך יפול דבר.

לפי האמור, הנקל להבין, למה הביאה ה"הגדה של פסח", בקשר לחשיבות המצווה לספר ביצירת מצרים בליל הסדר, דווקא את מעשה המסיבה ההיא שבבני ברק, שאין לו כל מקור בספרות התלמוד והמדרשים, אלא מקור אחר לגופו של עניין זה, הנמצא כבר בתוספתא (פסחים פרק עשירי): “מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות פסח כל הלילה עד קרוא הגבר”.

אליהו הנביא מופיע בליל הסדר

ולפי האמור כאן, ייתכן כי התפילה “אשר גאלנו וגאל את אבותינו” שנוסדה כפי הידוע על ידי רבי טרפון ורבי עקיבא (ראה משנה פסחים, פרק י' ו') באותה מסיבה היסטורית שבבני ברק נאמרה בפעם הראשונה. את הפתיחה אמר רבי טרפון מבלי לחתום ורבי עקיבא היה חותם ואומר: “כן יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך… ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו”. דברי ברכה אלה הנאמרים בהתרגשות ובהתלהבות גדולה בליל הסדר עושים רושם של תפילה מעודדת, מלאת תקוה ושפך שיח של נפש המצפה לגאולה קרובה.

לפי כל האמור אפשר לצרף גם את תפילת “שפוך חמתך” לרמזי המאורעות ההיסטוריים של בר כוכבא ורבי עקיבא באותו ליל הסדר שבבני ברק.

ב"אותו לילה", ליל הסדר, כבר חזו תלמידי רבי עקיבא לתוצאות האסיפה הגדולה של רבותיהם על התקוממות גלויה נגד מלכות רומי. זה היה הצעד האחרון לבצוע המאורע הכביר ההיסטורי הזה. הם עצמם כבר היו מוכנים, מצוידים ומאומנים לקראת הבאות, כשעלה השחר באו והודיעו לרבותיהם גדולי התורה, ומנהיגי האומה, יושבי המועצה העליונה המוסמכת לענין זה הודעה מליצית וסמלית זו: “רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית”.

כלומר: אנו מצדנו מוכנים כבר לקרב אלא מחכים אנו למלה האחרונה שלכם, לסוף הפסוק היוצא מפיכם על הסכמתם, ל"שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם". וכשנודע להם, שאכן נמנו וגמרו ארבעת התנאים להצטרף להתקוממות, יצאו תלמידיהם מלפניהם, נוסף ל"חרב פיפיות שבידם" גם ב"רוממות אל בגרונם". פתחו ואמרו: “שפוך חמתך” על אויבי ישראל אשר “אכלו את יעקב ואת נוהו השמו”. פסוקים אלה שימשו להם אז שיר מלחמה בצעדם אלי קרב לקראת האויב. ואמנם יודעים אנו שמרד בר כוכבא פרץ בחג הפסח ונמשך בתוקף עוזו עד יום השבועות. כרמז לכך משמשים לנו דברי הגמרא (יבמות ס"ב) על תלמידי רבי עקיבא שכולם מתו מן הפסח ועד העצרת.

ברבות הימים נהפך שיר מלחמה זה שהונהג בימי בר־כוכבא, לחלק מנוסח “הגדה של פסח” הנאמרת בליל הסדר. מביעים אנחנו בפסוקים אלה את זעמנו על כל הגויים שלא ידעו את השם, ועל הממלכות אשר בשמו לא קראו, שהסבו עלינו עלילות דם וגזירות איומות ומבקשים אנו נקמה מאלקי ישראל על תעלולי זדים ורשעים אלה.

א. הפסוקים בתורה

מצות אכילת מצות ניתנה לישראל במצרים לפני שיצאו משם “בחפזון”. בשמות פרק י"ב אנו קוראים “ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וכו' ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו” (פסוקים א’–ח'), וחוזר הכתוב בפסוק טו: “שבעת ימים מצות תאכלו”. אחרי זה בפסוק יז אנו מוצאים בפעם הראשונה את טעם המצוה: “ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים”. בפסוק לד מוסר הכתוב את המאורע שאירע בעת יציאת מצרים: “וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארתם צררות בשמלתם על שכמם”, מה שמציין את החפזון בו יצא העם ממצרים. העובדה הזאת מוצאת את הסברה בפסוק לט: “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”. טעם זה הובא גם בספר דברים: “שבעת ימים, תאכל עליו (חזקוני: בגללו וכו' תאכל מצות בגלל הקרבן הבא לזכרון יציאת מצרים) מצות לחם עני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים” (טז, ג).

הגדה עתיקה בבית הנכאת בצלאל

ב. מדברי הכתובים אנו למדים:

א) בני ישראל אכלו מצות עם קרבן הפסח לפני שיצאו ממצרים (שמות יב, א’–ח');

ב) טעם אחד לאכילת המצה “כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים” (שם, שם, יז) ולדעת חזקוני באה אכילת המצות בגלל הקרבן שהוא קרבן לזכרון יציאת מצרים. מסתבר שהכוונה העיקרית בטעם זה הוא, כי ע"י אכילת המצה אנו זוכרים את המאורע הראשי שגרם לעניין הפסח.

יש לשים לב להדגשה על “הוצאתי”. המצה באה להזכירנו שהקב"ה הוא שהוציאנו ממצרים. יציאת מצרים לא היתה תוצאה של תהליך טבעי, היסטורי, התפתחותי, מחוייב המציאות, אלא פעולה אלקית – מעשה נס. נשתנו סדרי בראשית – והלחם הבלתי רגיל שאנו מצווים לאכול בפסח מזכיר לנו את שידוד מערכות הבריאה ביציאת מצרים, ומעורר אותנו לזכור את ה' שהוא מחולל המאורע הכביר הזה – הבורא ומשנה הבריאה כרצונו.

ראוי להזכיר בזה דברי החינוך (מצוה י') המצה היא “לנו אות ומופת גמור, כי יש אלוה קדמון, חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות; ובידו לשנות היש כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם”.

ג) טעם שני לאכילת המצה קשור בעובדת החפזון – בני ישראל אכלו מצות בצאתם ממצרים “כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם” (שם, שם, לט). כסף וזהב נטלו אתם אבל צידה לא עשו להם, לא הספיקו לעשות, כי כך גזרה ההשגחה שביום גאולתם, ביום אשרם הגדול יאכלו לחם עני, כמגורשים, כבורחים אשר לא ניתן להם אלא להציל נפשם.

זהו ההסבר הדתי־היסטורי המסתבר מדברי הכתובים עצמם. עתה נעבור לדעות המפרשים ונתבונן בטעמים שהם נתנו לאכילת המצה בפסח.

ג. נימוק סמלי וחינוכי

פילון מביא תחילה את הנימוק הדתי־היסטורי: “משום שאבותינו כשיצאו לדרך בדבר האלקים נהגו בחפזון יוצא מגדר הרגיל ולקחו אתם גבלולי בצק שלא החמיץ” (זכר למציאות מסויימת בעת היציאה ממצרים).

אך הוא נותן לאכילת המצה גם נימוק סמלי – היא סמל התקופה והזמן בו חל חג הפסח, שבו אנו מצווים לאכול מצות “שבאותו זמן (ומתכוין אני לתקופת האביב, שבה חל החג) תבואת הדגן אינה בשלה בשדות קמה. זמן הקציר לא הגיע עדיין לתבואה זו, שלא נתבשלה עדיין כל צרכה ועומדת בעוד זמן מה להתבשל, דומה המזון שלא החמיץ – סימן לתקוה טובה, שמכין הטבע ביד רחבה ובשפע בשביל המין האנושי את מתנות צרכיו השנתיות”.

פילון נוהג לקשור את החגים בתופעות הטבע ובתקופת השנה בה הם חלים. כך הוא מסביר את הסיבה שחג הסוכות חל בחמשה עשר לחודש, שהוא מעין יום ארוך מלא אור, וחג הסוכות הוא חג האסיף – “גמר שכלול מתמיד ומוצק וסיום כל חגי השנה, מאחר שהאדם כבר סיגל לו את תבואת השדה ושוב אין מקום בלבו לחרדה ודאגה לתוצאות הקציר אם תהיה טובה או רעה; שכן דאגות האדם לא יסורו ממנו עד שיאסוף את פרי אדמתו, לפי שהוא צפוי לכל מיני סכנות בין בידי אדם ובין בידי חיות”.

פילון מוצא במצוות שאנו מקיימים בחגים, גם ערכים חינוכיים, לכן הוא רואה בישיבה בסוכה “תועלת מרובה לגבי החינוך למעשים טובים”.

בדרכו זאת הוא מסביר גם את אכילת המצה, בחג האביב, כשהטבע עדיין לא השלים את מלאכתו בהכנת המזון למין האנושי.

גם התורה רמזה לקשר זה שבין המצה לאביב בכתבה: “שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב” (שמות כג, טו) וחוזר ואומר: “שבעת ימים תאכל מצות אשר צויתיך למועד חדש האביב” (שם לד, יח).

פילון מביא גם את הטעם החינוכי. “לפי המפרשים את כתבי הקדש” – יש במצה משום התקרבות לטבע; “מזון שלא החמיץ הוא מתנת הטבע, החמץ הוא מעשה אמנות – – – ומאחר שחג האביב – – – משמש זכר לבריאת העולם, וילודי האדם הקדמוני ובניהם היו מוכרחים להשתמש במתנות הטבע כמות שהן בלא כל שינוי, כי התאוה לא שלטה עדיין בהם – התקין החוק מזון המתאים לזמן ההוא. הוא רצה בכל שנה לשוב ולהבעיר את ניצוצות אורח החיים שיש בו משום קדושה ופרישות, להשתמש בחופש החג והעצרה, ולעורר הערצה וכבוד לחיי הקדמונים, חיים של הסתפקות במועט וחסכון, וכן להשוות את חיינו במידת האפשר לחיי הקדמונים”.

אם כן במצה אפשר למצוא לא רק זכר ליציאת מצרים אלא גם זכר לבריאת העולם – זכר לראשוניות; ובקיום המצווה הזאת אנו מתחנכים לחיי קדושה ופרישות; לחיים של הסתפקות במועט. טעם זה ודאי נרמז לדעתו בכינויה של המצה “לחם עני”.

ד. זכר ליציאה ממצרים או לשעבוד במצרים

ואנמם מרבית המפרשים רואים ב"לחם עני" טעם חשוב לאכילת המצה בפסח. חלק מהם מפרשים את העני כזכר ליציאה ממצרים וחלק מפרש את העני – כזכר לשעבוד במצרים.

(א) זכר ליציאה ממצרים

בסילוק לשבת הגדול “אין ערוך אליך” אנו מוצאים את סיבת “לחם העני” – כזכר ליציאה ממצרים: “ולמה אכילת מצה לחם עני? שלא הספיק בצק להחמיץ עד שגאלם מעני” – אם כן אנו אוכלים לחם עני לזכר הגאולה מעני.

רמב"ן רואה את העני בחפזון, בו יצאו ממצרים וכן הוא אומר: “הזכיר במצה שהיתה לחם עני להגיד, כי ציוה לזכור שיצאו בחפזון והוא עני – – –” (דברים טז, ג).

אברבנאל אף הוא רואה בלחם עני – זכר לגאולה, אמנם מנקודת ראות אחרת. “הסבה וטעם המצוה שאנו אוכלים מצה בלילה הזה ושהיא לזכרון מהירות הגאולה והיציאה ממצרים שלא הספיק בצקם להחמיץ” ופירוש הכתוב “שבעת ימים תאכל עליו מצות” “המצות הוא לחם עני נמוך ושפל ובלתי גדול לפי שבחפזון יצאת מארץ מצרים עד שלא הספיק הבצק להתגדל ולעלות ונשאר נמוך ועני” (לפי פשוטו של מקרא וראה להלן – דעת ספורנו).

המצות הן איפוא זכר לחפזון שגרם לכך שאבותינו אכלו מצות – לחם מצומק.

אברבנאל מסביר גם את העובדה שהתורה הזהירה כבר על אכילת מצות לפני היציאה ממצרים, ולפני שהיה קיים הנימוק של “חפזון” כלומר לפני שהתרחש אותו מעשה של צימוק הבצק.

“כי השי”ת היודע עתידות צוה אותם לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות להם הלא תראה שצוה בפסח מצרים משום ‘ופסח ה’ על הפתח', ובאה המצוה קודם מעשה הנס. וכן היה בענין המצה, מפני חפזון היציאה נצטוו בה והיה הציווי קודם – – –".

הר"ן בחידושיו על הרב אלפסי בפרק ערבי פסחים (מובא בפירוש אברבנאל להגדה) מסביר אף הוא שהמצה היא זכר לגאולה ממצרים: “מצה על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק ולא יכלו להתמהמה, שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצים אותו, דפסח מצרים לא נהגו אלא לילה ויום כפסח שני ולמחר היו מותרים במלאכה ובחמץ, לפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם שלא הוזהרו בבל יראה, אבל מתוך שלא היה להם פנאי, אפוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת המצה”.

קרובה לדעת זאת היא גם דעתו של ר' שמשון רפאל הירש: המצה היא “לחם עני ועבדות”, ש"נדרש היה להיות בידי ישראל לאות ולמופת בשעת הגאולה". כיון שגורשו ממצרים “לא הספיקו להכין להם לחם חופש”.

אין זה איפוא סתם זכר למאורע אלא סמל לגאולה או לשעת הגאולה הבאה לפתע ואוכלים בה לחם עבדות.

ב) זכר לשעבוד מצרים.

הזכרנו איפוא את המפרשים הרואים ב"לחם עני" זכר ליציאה ממצרים. כיצד מפרשים אלה הרואים בו זכר לשעבוד במצרים.

בהגדה עצמה אנו קוראים: “הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. – – –”

שוב אנו קוראים בהגדה:

“מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק וכו'” (ממאמרו של רבן גמליאל).

על כך מעיר אברבנאל: “ראה רבן גמליאל בסגנון הכתובים שני טעמים במצות מצה; האחת מורה על הגלות להיותו לחם עני, שהיא קשה ונאות לעמלים ועבדים, וכמו שהיו אוכלים אותו בארץ מצרים – – – וטעם שני – – – כי בחפזון יצאת מארץ מצרים – – – שביאור היות המצה זכר ליציאה המהירה ולא לגלות – – – ומאשר מצא רבן גמליאל (בעל המאמר הנ"ל) הסתירה הזאת בטעם המצוה, התירה באמרו, שהמצוה שנצטוו עליה בפסח מצרים לא היתה מאותו טעם המצה שנצטוו עליה לדורות. כי המצה עם הפסח במצרים היתה זכר לגלות ולעינוי השעבוד ואותה מצה שציוה לדורות היתה זכרון לחפזון ומהירות הגאולה”.

רש"י בפירושו ל"לחם עני" רואה בזה סיבה לאכילת המצה “שמזכיר את העוני שנתענו במצרים”.

רמב"ן – מביא אף הוא את הפירוש הזה: “וכן זכר כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ, וכן אמרו הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים” (דברים טז, ג).

ספורנו – כורך את שני הפירושים יחד – זכר ללחם שאכלו במצרים וזכר ללחם שאכלו ביציאת מצרים: “לחם שהיו אוכלים בעניים ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים”.

ה. מצה “אות הנצח” לעם הנצח

הרב קוק זצ"ל מצביע על אות הנצח שנרמז ונסתמל במצות אכילת מצה בפסח. הוא מדגיש את דברי רבן גמליאל “כי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא וגאלם”. בני ישראל במצרים היו דומים ב"גרגרים הגוייתיים ונפשיים" ל"גרגרי אבק ההזנה מקמח". וכשנתגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה על אבותינו וגאלם נתאחדו הגרגרים האלה והפכו “למוצק גבוש אחד, לעשות ממנו את העם היחידי, שהוא מקור מחית העולם לעדי עד”. כמו גרגרי הקמח “בהתאחדם על ידי זילוף המים לתוכם יבוא הבצק, אשר יובא באש והיה ללחם, היסוד המזין הממשיך את חיי האדם בצורתם המפותחת – –”. “הגאולה בלבת אשה העמידה את בצקת העם בצביונו הנצחי ורוממתו מעל לכל שינויים ותמורות – – –” כל מחשבה לשנות “את בצקם של אבותינו” לא תצליח. “עיסתו הכללית של עמנו – – – תעמוד ברוחה ובטעמה – – –”. הרב קוק משווה תרבות האדם ל"לחם החול" – החמץ. הוא נתון לתמורות ולהשפעות חליפות הזמן. לא כן נצח ישראל. המצה היא עדות ל"נצח ישראל אשר לא ישקר ולא ינחם; הולך הוא במסילתו הישרה, על אף מנדיו, על אף כל מטילי ארס־השאור בעיסתו הצחה. המצה הנצחית אשר לא הספיקה – ולעולם לא תספיק – להחמיץ".

קרוב לשלשת אלפים וחמש מאות שנה עברו ממאורע זה ועדיין לא הוכרע הדבר סופית לא מבחינת הזמן – אימתי יצאו בני ישראל ממצרים, ולא מבחינת המקומות והדרכים בהם הלכו, אע"פ שמאורע הסטורי זה עורר מאז ומתמיד את התענינותם של ההסטוריונים והחוקרים של כל העמים והארצות. אמנם עבורנו הכתוב בתורה ומקובל במסורה הוא הקובע אבל כדאי לברר באיזו מידה אפשר לתאם בין המדע למקובל בתורה בנושא זה.

הדעה המסורתית היא, שיציאת מצרים היתה באמצעה של המאה החמש־עשרה לפני הספירה הנוצרית. דעה זו מתסמכת על תאריך בנין מקדש שלמה כנקודת מוצא. במלכים א' פרשה ו' פסוק א' אנו קוראים: “ויהי בשמונים וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו הוא החודש השני למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'”. מכיון שראשית מלכותו של שלמה הוקבעה בערך לשנת 960 לפני הספירה המקובלת, יוצא שבנין המקדש, שהיה בשנה הרביעית למלכותו, החל משנת 957 לפני הספירה. הוסף על תאריך זה 480 שנה יוצא שיציאת מצרים היתה ב־1447 לפני הספירה, היינו לראשית מלכותו של פרעה אמנהוטפ השני שמלך ב־1447–1423 לפני הספירה. מכאן שפרעה שלחץ את בני ישראל בבנין ערי מסכנות ובכל עבודה קשה היה פרעה שקדם לו, היינו טוטמס השלישי שמלך בשנים 1501–1447².

פסל ראשו של רעמסס II

פסל ראשו של מרנפתה

הנחה זו תואמת את הכתוב במקרא, בספר שמות, כ' כ"ג אנו קוראים: “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה”, כי פרעה טוטמס זה מלך קרוב לחמשים וחמש שנה. ואם יציאת מצרים היתה בערך ב־1447 לפני הספירה הוסף עליהם ארבעים שנות הנדודים במדבר, יוצא, שכבוש כנען החל בערך בשנת 1407 לפני הספירה.

לדעה זו ישנם סמוכים ארכאולוגיים כפי שנראה לקמן. ישנה שיטה מדעית אחרת, המאחרת כביכול מאורע זה במאתים שנה, היינו למאה השלש עשרה לפני הספירה, לזמן מלכותו של מרנפתה שמלך בשליש האחרון של המאה השלש עשרה לפני הספירה. ברור שאין אנו יכולים לקבל דעה זו מפאת היותה נוגדת את תאריכי התנ"ך אם כי יש גם סמוכים לדעה זו בפסוקים המזכירים את השם רעמסס. בשמות, יא' אנו קוראים: “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס” וכן מופיע שם זה בזמן היציאה: “ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה” (שמות יב' לז'). שם זה מתייחס, בלי ספק, לרעמסס השני, הידוע ממלחמותיו הרבות ומתכניות הבנין שלו הענקיות. בראשית שושלת זו עבר מושב השלטון מתבי שבמצרים העליונה לדלתה, שבמצרים התחתונה והעיר אוריס־טניס היא צוען שבמקרא (תהלים ע"ח, י"ב) “נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען” שימשה עיר הבירה, ובית המלוכה נקרא בשם רעמסס, ואח"כ, קריאה, נקרא בשם זה כל העיר ואולי כל הסביבה.

הפרעה של השיעבוד (?)

תמונה של תותמס III בצעירותו בערך 1500 לפני הספירה

ברם לשיטה זו יתאחר תאריך בנין המקדש על ידי שלמה במאתים שנה דהיינו לאמצעה של המאה השמינית לפני הספירה. לכן מתעורר קושי ניכר גם מבחינה מדעית טהורה על ידי הכתובת המפורסמת של פרעה – מרנפתה בנו של רעמסס נ"ל.

בשנת 1229 לפני הספירה, בערך, חצב לו פרעה מרנתפה מצבת זכרון וחרת עליה כתובת על דבר כיבוש ערים וארצות שונות. וכך אנו קוראים בה: “הרוזנים השתחוו בבקשם ‘שלום’, אין אחד מתשעת עמי הקשת שהרים ראש, לוב נחרבה, חתי שקטה, ארץ כנען שדודה בכל רע, אשקלון בשבי, גזר נכבשה ינועם כאילו לא קיימת, עם ישראל נחרב וזרע אין לו, בארץ החורי היתה כאלמנה למצרים”. זוהי הפעם הראשונה ששם ישראל נזכר בכתובות מצרים ומראה שלפחות בשנת 1229 לפה"ס היו בני ישראל בכנען ונודעו בשמם, עד שכדאי היה למרנפתה להתפאר בנצחון עליהם.

הפירמידות (צילום אויר)

גם מכתבי תל אל אמרנה, שהכילו קורספונדנציה בין מלכי כנען וסוריה ובין אמנהוטפ השלישי ואחנטון במאה השלש עשרה לפני הספירה, והם מספרים על חדירת ה"חאבירו" לערי כנען השונות מרמזים, לדעת חוקרים ידועים, לבני ישראל או העברים שחדרו אז לכנען.

כדאי להזכיר את מכתבו של עבדרי היבה מושל ירושלים לאחנטון המאיים על פרעה, שבאם לא ישלחו לו קשתים מצרים לעזרה, תלך ארץ “אורוזלם” (ירושלים) לאבוד ל"חבירו". פרט המאמת, לכאורה, את הכתוב בשופטים א', ח': “הלמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה ויכוה לפי חרב ואת העיר שלחו באש”. עם התקדמות המחקר הארכיאולוגי בארץ נצנצה שוב התקוה למצוא פתרון לבעיה בדרך מדעית זו, על מנת לאמת גם מבחינה ארכיאולוגית את שיטת התנ"ך והתלמוד. המשלחת הארכיאולוגית הגרמנית בהנהלתם של סלין־וצינגר חפרה בשטח זה בשנות 1907–1909. 2 קילומטר צפונית מערבית מיריחו הנכחית, וחמשה קילומטר מן הירדן, נמצא התל אס סולטאן היא העיר יריחו הקדומה. בשנות 1929–1936 המשיכה בחפירות במקום זה משלחת אנגלית בהנהלת פרופ' גרסטאנג מליוורפול.

החפירות גילו חמשה “ערים” או שכבות ישוב שסומנו באותיות. העיר המענינת אותנו היא העיר הרביעית, עיר זו היתה מוקפת שתי חומות חזקות, החיצונה עביה כשני מטר, והפנימית כארבעה מטר. השטח שבין החומות רחבו 4–5 מטר. שכבות אפר, לבנים שרופות טיח קירות, פחמים, העידו כמאה עדים על שרפה גדולה שהיתה במקום, והתמוטטות החומה החיצונית על יסודה הנטוי העידה על מהפכה, או מין רעידת אדמה שהיתה במקום, תנאים אלה מתאימים בדיוק לתוכן הכתובים בספר יהושע פרק ו', אלא שכאן מתעוררת הבעיה: מתי קרה מקרה זה? כי רק בקביעתו הנכונה גם מבחינה ארכיאולוגית אפשר לדעת, בערך, את זמן המאורע. לדעת פרופ' גרסטאנג נחרבה העיר בשנת 1400 לפה"ס. ואלה הן ראיותיו: א) בהרבה קברים שבבית הקברות השייך למקום זה נמצאו חפושיות (הן חותמות או קמיעות מצריות בצורת חפושית ומתחתיהן שם המלך) והמלך האחרון המופיע שם הוא פרעה אמנהוטפ שמלך ב־1413–1377 לפני הספירה המקובלת. מכאן שהעיר נחרבה בימיו, אלמלא נחרבה לפניו כמובן ששמו לא היה מופיע בחיפושיות שם; ברם אין בכך ראיה לתאריך מאחר יתכן שחותמות כאלה, או קמעות עברו בירושה לדור הבא. ראיה שניה, במקום זה כמעט שלא נמצאו חרסים מקיניים, היינו יוניים. כידוע נפוצו כלי חרס יונים אלה, בחלק עולם זה, בשנות 1375 עד 1225 בערך לפני הספירה. ובכן אם חרסים כאלה נמצאים במקום ידוע סימן הוא שהוא שייך לתאריך זה. מכיון שהעיר נחרבה בערך ב־1447. מכאן העדרם של חרסים אלה במקום זה.

המכריעה בין דעות אלה היא דעתו של פרופ' אולברייכט. הוא סבור שהעיר יריחו נחרבה לפני 1375 ובזה הוא מודה לגרסטנג ומקבל את הוכחותיו;

דעה זו מפלסת לה, כאמור, דרך בין המקורות הספרותיים והעדויות הארכיאולוגיות, ומישבת את הסתירות העיקריות שביניהן, את רובן אבל לא את כולן. הבעיות לתאריך מצוין של יציאת מצרים וכבוש יריחו מחכות עוד לפתרונן הסופי. עכ"פ אימתו הגילויים הארכיאולוגיים באופן מפליא את הספורים המקראיים בנוגע לעובדות היסוד של יציאת מצרים וכבוש יריחו על כל המסופר אודותיו.

העובדות הרבות המתוארות בתורה מסביב לפרשת ירידתו של יוסף למצרים ועד לעלית בני ישראל ממנה מוסרות תמונה חיה ואמיתית על הארץ הזאת בתקופה הקדומה ההיא, וחיי האומה שישבה בה. תאורי התורה הציוריים והמלאי חיות והתגליות הארכיולוגיות למיניהן המשלימות ומאמתות את הנמסר בתורה על השתשלשלות המאורעות, מאפשרים רקונסטרוקציה רחבה של התרבות כפי שהיתה קימת במצרים של אז.

אופיה של האומה המצרית ודמותה עוצבו בעיקר על ידי הגאות והשפל של הנילוס הגדול המשקה את אדמות הארץ, שלא יורד בה כל גשם במשך השנה. לכל אורכה ורחבה של הארץ נחפרו תעלות השקאה על מנת להביא את מי הנילוס לשדות האכרים. זריעת השדות בוצעה בעודן מוצפות מי הנילוס. על פי שטה מקורית ויעילה, האכר עבר על שדותיו בסירה קטנה ופזר את הזרעים על המים. עדרי בקר שהובלו במיוחד דרך השדות הצניעו את הזרעים בטלפיהם בתוך האדמה הרטובה. פעולת הקציר בוצעה בדרך כלל באמצעות מכשירים פרימיטיביים, מגל עשוי ברונזה ועוד. התבואה אוכסנה בערים מיוחדות ששמשו אסמי תבואה מלכותיים “ויקבץ אל כל אכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן, אכל בערים אכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה” (בראשית מ"א, מ"ח), מחוץ לתבואה גדל האכר גם כל מיני ירקות והנהר ספק דגים למכביר: “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים” (במדבר י"א, ה'). מצב החקלאות היה תלוי כפי שהוסבר לעיל בשטפונותיו העונתיים של הנילוס. בשנים שלא עלה הנילוס על גדותיו במדה מספקת שרר רעב בארץ. בכתובת מענינת שנמצאה על קבר של אציל מצרי אנו קוראים בין היתר:…כשבאו שנות רעב, חרשתי את כל שדות הכפר עד לגבולותיו הדרומיים והצפוניים, והחזקתי את אנשיו בחיים, וספקתי להם מזון. נתתי לאלמנה כמו לזאת שיש לה בעל, לא העדרתי פני גדול על קטן בכל מה שנתתי, אחרי כן באו שוב (שנות) “נילוסים גדולים”, עשירים בתבואה וכל הדברים…

פרעה אחנתון במרכבתו בלוית אשתו ובתו

רעמסס ה־II בהתקפה על המצבר החיתי של דפויר

בדרגה חברתית מעל לאכרים הפשוטים עמדו האצילים “הרוזנים” ששלטו שלטון מוחלט בערים הבצורות ובכפרים שמסביבן ולעתים אף על מחוז שלם. השלטון המרכזי במדינה היה מרוכז כולו בידי המשנה למלך שלידיו נמסרו התפקידים החשובים ביותר של נהול כל עניני המדינה. סמכויות כאלה נמסרו ליוסף מידי פרעה “ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים” (בראשית מ"א, מ"ד). על תפקידיו הכלליים של יוסף כמשנה למלך מסופר בקצור נמרץ בבראשית מ"א, מ’–מ"ב: “אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי רק הכסא אגדל ממך”… “ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים”. ידיעה מפורטת על פעולותיו של המשנה למלך במצרים אנו מקבלים מתוך כתובת בקברו של רה־מי־רע המשנה של טחותמס השלישי (1502–1452 לפני ספירת הנוצרים) ממנה, מתברר, תוך אמות מוחלט, של מה שכתוב בתורה כי המשנה היה ממונה על ביתו של פרעה, עבדי ארמונו, פקידיו. מתפקידי המשנה למלך היה גם לפקח על כל אוצרות המדינה ומקורות המזון שלה שהיו מתחלקים בהתאם להחלטותיו והוראותיו. המשנה למלך הווה גם את האינסטנציה המשפטית הגבוהה ביותר בכל ארץ מצרים, מחוץ לפרעה, ואולי לכך התכון הפסוק “רק הכסא אגדל ממך”.

טכס מסירת המשרה הרמה הזאת על ידי פרעה התבטא בעקרו במסירת טבעת פרעה לתוך ידו של המשנה למלך, תוך ידו, דוקא, ולא על אצבעו.

“ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף”… (בראשית מ"א, מ"ב). על אחדים מהציורים שנמצאו לאחרונה מתואר המעמד של מסירת הטבעת על ידי פרעה על כף ידו של אחד משריו. מסירת הטבעת לא הוותה איפוא מתנה בעלמא אלא שמשה אותו להענקת סמכות רשמית, וטבעות דומות נמסרו על ידי המלך לכל פקידיו ושריו הגבוהים. בקברו של אחד הפרעונים נמצאו לא פחות מ־2000 טבעות מסוג זה. מנהג דומה של טכס מסירת סמכות על ידי טבעת היה קיים גם אצל מלכי בבל ופרס (דניאל י', י"ז; אסתר ח', ח'). בגדי השש שהלבישו את יוסף: “וילבש אותו בגדי שש” (בראשית מ"א, מ"ב), היו המלבושים הרשמיים של המשנה למלך והשׂרים הגבוהים במדינה. כמו כן שמש רביד הזהב על צוארו של המשנה למלך אות כבוד מיוחדת מיד פרעה: “וישם רביד הזהב על צוארו” (שם). בתמונות רבות שנשתמרו בתוך קברות השרים מתוארים טכסי מסירת הרביד בהרחבה רבה כנראה תוך מגמה להנציח את המאורעות ההסטוריים האלה שהיתה להם חשיבות פוליטית יוצאת מהכלל.

מרכבת פרעה וסוסיה היו מקושטים ברוב הדר ופאר בכסף וזהב. אולם גם למשנה למלך היתה מרכבת סוסים משלו שהיתה אות וסמן לשררה ומלכות: “וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו” (שם). המנהג היה להוסיף למשנה למלך בזמן מנויו למשרה רמה זו שם נוסף: “ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח”. כבוד גדול נתן ליוסף על ידי פרעה בתתו לו לאשה את בתו של הכהן הגדול המצרי, כהן און. כונת פרעה היתה, ללא ספק, לחזק את מעמדו הפוליטי של יוסף העברי בתוך מצרים על ידי נשואים אלו שקשרו אותו למשפחות הכהונה המיוחסות ביותר של המדינה: “ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן לאשה” (שם).

עבודה בחומר ובלבנים

כת הכהונה היתה בעלת השפעה רבה מאד בתוך ארץ מצרים. מספר הכהנים היה עצום וההיררכיה של משפחות הכהונה דמתה לזאת של המלוכה. הכהנים העסיקו צבא גדול של פקידים, משרתים ועבדים על מנת לעבד ולנהל את רכושם וכן את קרקעותיהם הרבים שהקיפו כשליש מכל שטחה של מצרים. אדמות הכהנים היו פטורות ממס בנגוד לרכושם של כל אזרחי המדינה ככתוב: “וישם אתה יוסף לחק עד היום הזה על אדמת מצרים לפרעה לחמש רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה” (בראית מ"ז, כ"ז). כשעלה מלך חדש על כסא המלוכה במצרים נהגו להוסיף לו על שמותיו, שמות ותוארים חדשים לזכר המאורע החגיגי וכאות כבוד מלכותי. תוארי המלך היו בדרך כלל בין השאר גם “אדון שתי הארצות” או “מלך מצרים העלית והתחתית”. לעובדה מענינת זו אולי מרמזים הפסוקים בתוך התורה הקובעים כי יוסף כמשנה למלך שלט על כל מחוזות מצרים. “ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים” (בראשית מ"א, מ"א), ועוד שם: “נתון אותו כל על ארץ מצרים” (שם, מ"ג). ואותן ההדגשות מופיעות גם בפסוקים מ"ד, מ"ו שבאותו הפרק. המלך פרעה השתמש בשני כתרים. בבקורו במצרים העילית נהג להופיע בכתר המיוחד של מחוז זה אולם בהופעותיו הרשמיות והפומביות במצרים התחתית שם על ראשו את כתרה של ארץ זו.

מלך מצרי חדש נהג לבנות לעצמו ארמון מלכים מיוחד ובדרך כלל לא השתמש בארמון אביו. מענינת העובדה שארמונות מלכי מצרים לא נשתמרו עד לימינו, חוץ מזה של רעמסס השלישי מהשושלת העשרים. הסבה נעוצה בעובדה שרוב בניני מצרים מחוץ למקדשיה ובניני פאר אחרים, הוקמו מלבנים שהתפוררו בנקל. עבודות הבניה וכן הכנת החמרים והלבנים בוצעו בעיקר על ידי העבדים. “וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים” (שמות א, י"ד). “ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס” (א, י"א) וכן שמות ה', ב'. “לא תאסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים… ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם”: אולם עבדים הועסקו גם בעבודות אחרות במשק המדינה: “ובכל עבודה בשדה” (שם). המצרים היו נוהגים לחנוט את מיתיהם. אולם מנהג זה התפתח רק בשולשלות המאוחרות יותר. ימי החניטה אצל מתים רמי מעלה היו ארבעים יום וימי ההספד שבעים יום. “ויחנטו הרופאים את ישראל, וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים ויבכו אותו מצרים שבעים יום” (בראשית נ', ג’–ד'). המתים החנוטים הושמו לתוך ארונות: “ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים” (שם, כ"ו).

הספינקס הגדול של גיזה

"סדר פסח יהודי" בפראג

כאשר השמידו הנאצים את יהודי פראג, ובגודל איוולתם דימו לחשוב שאבד נצחם של היהודים ולא נותר להם עוד שם ושארית… עמדו הרשעים ובקשו “להנציח בתערוכה” את הויי חייהם של היהודים בשבתותיהם ובמועדיהם. תבעו מטובי האמנים בפראג להדגים בין השאר, בבובות שעווה שהותקנו בגודל טבעי, “סדר” בליל פסח במשפחה יהודית שם, עם כלי הכסף והקישוטים וכו'. הדגמה זו, וכן הדגמות מהווי יהודי במועדים אחרים, מוצגת בתערוכה תמידית בפראג.

ציורי ה"ארבעה בנים" לפנים והיום…

דף מתוך "הגדה" מתורגמת לאנגלית (בניו־יורק 1945)

ה"ארבעה בנים" מתוך הגדת כתב־יד מצוירת שנמסרה במתנה לחת"ם סופר זצ"ל

א.

מנגד היתה העיר. גגות מרועפים באדום, חתכי רחובות מאפירים, אילנות גדלי צמרת וכלונסאות של חשמל נחו בערבוביא אלו אצל אלו, עטופים בענן אד של יום וקולות כבושים, כמין חצאי־קולות ובנות־קולות כובשים ובוקעים ועולים מהם. לא היה זה אד של חרושת המעשה ולא ענן עשן ארובות, אף אותם קולות לא היו קולות של קורנסים מקישים, של רכבות מתגלגלות ושל חשמליות מתרוצצות, כדרך שרגיל היה לראות בכרכי העולם, אלא כעין ענן של עתיק יומין משזר בחולין של חיי יום־יום היה פרוש על העיר והקולות העולים הימנה עמומים ומרוסקים כעולים מתוך הבור וכעולים לתוך החלום.

מבטו של יחזקאל שפיצר היה מכוון לעיר החדשה ואליה היו אזניו קשובות ואם כי העיר העתיקה קרובה אליו יותר לא נתחמד להסתכל בה, כל שכן לזוּן עיניו במראותיה. חומת אבן זו שהיא ערטילאית ומעלה עשבים דלילים, וכיפות אלו ומגדלים אלו וצריחים מחודדים ופעמונים כבדים של נחושת ושתי־וערב של כסף וכתלים מטים שטיחם מתקלף ותקרות שמעזיבתם מתפוררת – הללו השרו עליו דכאון־רוח ויחזקאל שפיצר לא נתאווה כלל למשוך עליו דכאון־רוח באותה שעה ובאותו מקום. אדרבה, הוא ביקש להתעודד ברוחו וכשהוא מסתכל בעיר החדשה ומכוון מבטו לשכונת בית ישראל ונזכר ששם מחכה לו אשתו ומחכים לו בנו ובתו הקטנים, לבו מתחזק והוא מצפה ליום שיראה אותם.

הכביש המהלך מן ההר אל העיר שותק שלא כרגיל. זכור הוא יחזקאל שפיצר ימים שהיו הוא וחבריו שרויים על ההר לבנות שם בניניה של אוניברסיטה ולרצף כבישים שעל ההר. זכור הוא ניגונים שהיו שרים בתוך כדי עבודתם ואף עתה מבלי שהוא יודע, שפתיו מזמזמות אותם ניגונים והוא מתמה שכך היו שרים אז בעוד הם בונים ואינם יודעים בשביל מי הם בונים, שהרי עתה הבנינים שוממים וריקנותם מפחידה.

אתמול נכנס לאולם הקריאה הגדול שבבית הספרים. ספר אחד עוד היה מונח על אחד השולחנות, אך הריקנות שעמדה באולם כאילו טפחה על פניו מן התקרה הגבוהה עד לרצפה המאובקת. זכור הוא שקט שהיה שרוי באותו אולם כשהוא בשלוותו. רשרוש דפים של ספרים כשהם מתעלעלים וקול שרטוט של עטים כשהם מהלכים על גבי הניירות וקול צעדים מאופק וקול לחש מרוסן. פעם אחת נקרא לתקן מנורה של חשמל בגבהו של הכותל וכשעלה על הסולם ועמד עליו, ראה לפניו עשרות ראשים רכונים על ספריהם, בלוריות פרועות וקרחות מבהיקות, רעמות סרוקות וציצית ראש מכובנות והספרים פתוחים לפניהם וגליונות של נייר מונחים אצלם ועטים ועפרונות מוטלים עליהם. אותה שעה נזכר ימים שבנה בהם את הבית הזה וחשב על יוסי שלו, שאולי אף הוא עתיד להגות בספרים כמותם באותו אולם ובאותו מקום. כיון שכך, עשה מלאכתו, שהיה צריך לעשות שם, מתוך כוונת הלב ומתוך חביבות יתירה, שמחיבת המקום נתחבבה עליו מלאכתו ונתחבב עליו עולמו והיה שמח שיש לו חלק בעולם הזה להאיר ליושביו במאור החשמל שהוא מתקין ומתקן.

עכשיו שראה את האולם בשממונו נתאנח ועלתה מחשבה בלבו לחשוב, היכן הם הסטודנטים שהיו כאן עד שלא ניתק ההר מן העיר ועד שלא הוטל עליו המצור. מהם נשפך דמם במלחמות שעל דרכי הארץ ומהם נהרגו כשביקשו לעלות אל ההר, הם ומוריהם ורופאים של בית החולים. היו האנשים שעל ההר עומדים ועיניהם רואות איך פולחים הכדורים את האבטובוס שעל הכביש ואיך טובחים את נוסעיו. רתחו דמיהם וקמו עיניהם ורתתו כל אבריהם ואף על פי כן לא זזו ממקומם. מה אירע להם שלא זזו ממקומם. יחזקאל שפיצר היה אותה שעה מעבר ההר מזה אצל כלובי החיות, אזניו שמעו את קול היריות שנשמעו כל כך קרובות ועיניו ראו כיצד נתרעדו החיות בכלוביהן על כל יריה ויריה והיו מנהמות ומקפצות, משל כאילו נזכרו ברובים של ציידים שמרדפים אחריהם ביערות. טבח גדול היה שם והדם טרם נמחה מעל פני הכביש והתנועה מן העיר אל ההר ומן ההר אל העיר נפסקה והאנשים שעל ההר נתונים במצור. אם רצונך לומר, הרי זה מצור בתוך מצור שהרי אף ירושלים עצמה היא במצור, אחר שפיסקו אויבים כל הדרכים המוליכים אל העיר.

ב.

כמה שנים, שנה אחרי שנה, היה יחזקאל עובד בהר. אין לך חדר בהר או אולם או פרוזדור שאין בו מנורת חשמל אחת או מנורות הרבה, מוסיף עליהן המכונות השונות שבחדרי המעבדות שאף הן מונעות בכוח החשמל. אין לך יום שלא יהיו צריכים לחשמלאי ואין לך מקום שלא תהא לו ליחזקאל שפיצר דריסת רגל בו. כאן הוא מתקן חוט ושם מתקין אקומולטור או קונדנסטור, כאן מתקן דטקטור או גנרטור ובמקום אחר מתקין גלונומטור או אינדיקטור, נוספו עליהם בזמן האחרון התקנת רגולטור או טרנספורמטור. וכשם שהכל צריכים ליחזקאל, כך הכל מכירים אותו ושמחים בו ומסבירים לו פנים, הכל לרבות פרופיסורים ומורים ואפילו אלו שמבקשים להיות מורים ואין מניחים אותם ובינתיים הם יושבים באולם הספרים ומכינים להם הרצאותיהם שמא יתעשתו עליהם למנותם מורים. כשהוא על ההר הרי הוא לבוש בגדי עבודה שלו וידיו עסוקות תמיד וכל כולו מכונס בכיסי מכנסיו הרחבות ששם שמורים לו צבת ומלקחיים ובתיבה של עץ ששם שמורים לו שאר כלי מלאכתו וחוטים מחוטים שונים; חוט אמינטון וחוט ארד, חוט ברזל וחוט וולסטון, חוט מגולוון וחוט של חמרן, חוט טנטל וחוט יוטה, חוט כסף וחוט כרומין, חוט כותן וחוט מנגין, חוט משי וחוט נחושת, חוט ניקל וחוט נעורת, חוט פלטינה וחוט פליז, חוט פשתן וחוט ראוטן, חוטי ערב וחוטי שתי. וכן צנצנות מכל המינים שהם מלאים שמנים שונים למכונות השונות. שמן אלה ושמן בדוד, שמן לטרנספורמטורים ושמן למזיזים, שמן מינרלי ושמן עטרן, שמן סיכה ושמן ענבר, שמן פרפין ושמן שרף וכן שאר דברים הצריכים לו לחשמלאי בשעת עבודתו. ברם, בימי השבתות כשיחזקאל שפיצר יוצא לטייל ברחובותיה של ירושלים והוא מלובש בגדי שבת שלו ועמו יוסי בנו הקטן וחדוה בתו הקטנה ואשתו המלובשת אף היא בגדי שבת נאים וכשהוא פוגש באנשים מן ההר הוא דורש שלומם ואף הם משיבים לו שלום. אלא מתוך שהם הכירוהו על ההר, אף הם יש והם עונים לו שלום ושבת שלום הר דוקטור. וכשהם עושים כך אין לך שעה של קורת רוח ושל צחוק מרובה לו לאשתו ולבנו.

כיצד נתקבע יחזקאל בהר? תחילתו עובד היה בבנינים החדשים שניבנו על ההר, כשנגמרו הבנינים לא נגמרה עבודתו, שנתחבב על הנגיד ועל הפקידים ולא נתנוהו לילך והרי הוא עובד שם במשכורת חדשית קבועה, כל שכן שלא הלך משם כשהתחילה המלחמה ועכשיו שנשאר ההר במצור, אף הוא בין הנצורים. בכל שעה שאין הוא עסוק במלאכתו הרי הוא על המשמר.

אנשים חדשים עלו על ההר כדי להצטרף לשומריו. צעירים הם מיחזקאל שפיצר ולמודים בנשק, אך הם אינם יודעים את ההר, את מבואיו ומוצאיו כדרך שיחזקאל יודע אותם. אף עכשיו שההר ריק מאנשיו, אין לך כמעט יום שלא יהא יחזקאל נכנס לתוך האולמים ולתוך המעבדות ומסתכל בהם, כאומר לכלים ולספרים המחכים לבעליהם וכמי שמנחם את הענוגה, אמנם נעזב נעזבתם לשעה - אבל, אותי, את יחזקאל שפיצר החשמלאי, הן תכירו. והוא מסביר להם פנים ומבטיחם נאמנה כי עתידים בעליהם לשוב אליהם ועתידים אנשים עוטי חלוקים לבנים לנפח לחייהם אל תוך השפופרות והצנורות שבמעבדה ועתידים צעירים וצעירות להיות רכונים על גבי הספרים באולמות. מדי יום ביומו הוא סובב סובב והולך לכל פנות ההר וכשהוא מגיע בסיבוביו אל ספסל האבן הרחב שבגן בית הספרים הוא יושב באותו ספסל וקורא את מצבת הנחושת הקבועה עליו לזכר הנדיב. כשהוא יושב הוא מרגיש בקרירותם של האבנים והוא יודע שהרבה מן הצעירים שהיו יושבים על אותו ספסל, כבר לא ישובו וישבו על הספסל הזה.

משום מה נתחבב עליו ספסל האבן השרוי בין העצים. בימים האחרונים הוא מרבה לשבת עליו וכשהוא יושב עליו הוא רואה את כל העיר רבוצה לפניו. אמנם, זה לו שנים רבות שהוא מצוי על ההר, אבל מה שהוא רואה עכשיו לא היה רואה כל אותו זמן. יש ובשעות הצהרים תתעטף העיר ויתעטפו חומותיה וגגותיה בעטיפין אפרוריים, כחלחלים וערפליים, רק אילן אחד פה וגג אחד שם יזונו עצמם בחמה שזורחת לה מבית סתריה ומקפחת ישר על ראשם מבין קרעי ענן ברום ויש שהשמש תטביל באורה את העיר כולה, על קרבה וכרעיה, ואז היא נראית כמעולפה וככלה היוצאת מתחת חופתה, לבנה ונקיה וברה. או יש כי לעת לילה יעלו כוכביה של ירושלים ברקיע של ירושלים ואורותיה של ירושלים יוצתו בחלונותיה של ירושלים וגבר ים האורות והכה גלים ונראתה העיר כולה כטבעת ענק משובצת אבנים טובות ומרגליות, או לפנות ערב בשעה של שקיעה, אין שקיעה דומה לחברתה ובכולן גלגל חמה נראה כלהבה שאינה פוסקת והוא מצית באישו האדומה ראשי אילנות ומשלח דליקה על ראש מגדלו של שנלר עד שניתק ונופל אל מאחורי בניניה של העיר.

שעות מרובות יושב יחזקאל שפיצר על ספטל האבנים ומזין עיניו ממראותיה של ירושלים. אנשים צעירים הם השומרים על ההר ולעצתו אין הם שואלים. הם חושבים שהם יודעים הכל. ניחא, יהא כך. הוא מקבל פקודות שמפקדים עליו ושאר זמנו הרי הוא ברשותו ויכול הוא לישב על ספסל האבן ולשלח את עיניו לחפשי שיהיו הולכים למקום שהם מבקשים.

ג.

עם תקופת ניסן נתארכו הימים וארכו, אך ליחזקאל דומים היו ארוכים הרבה יותר ממה שנתארכו באמת. לשעבר כשהיה עולה על ההר מדי בוקר לעשות מלאכתו, אינו מספיק לגמור אותה ואינו מספיק לבלוע כריך שכרכה לו אשתו וכבר הגיעה שעתו לעזוב את ההר ולשוב לעיר וכשהוא בא לביתו, עד שהוא מתרחץ ומחליף בגדיו, כבר עבר יומו ואילו עכשיו שהוא מצוי על ההר ואינו יורד ממנו, יש זמן בידו לעשות מלאכתו ולקיים שעות של שמירה בעמדתו ועדיין יומו רווח לו וכמה וכמה שעות יש בידו שאין לו מה לעשות בהן.

באותן שעות הוא מפסיע והולך בכל שטחו של ההר. יורד לבין משעוליו ומתעלם בשביליו החוצצים ביי האילנות. המפקד שעל ההר, בן־תשחורת פרוע בלורית וכן חבריו המפקדים הצעירים מסתכלים בעין ביטול על החשמלאי הזקן. יחיו להם מאה ועשרים שנה כל הצעירים הללו. בעוד טרם העלו הללו בדעתם להוולד כבר היה יחזקאל שפיצר מן העובדים על ההר. אין יודע את ההר כמות שהוא יודע אותו ואף ההר עצמו דומה כאילו יודע הוא את יחזקאל מיודעו מאז.

אתמול סובב יחד עם אחד הצעירים בשמירה" על יד מעבדת משה. שרטוט של מפה היה בידי חברו להכיר בה את הסביבה, אבל מה שלא ראה זה במפתו ראה יחזקאל בעיניו ובדמיונו. כל פנה וכל קרן זוית, כל זיז של אבן וכל אילן הוא יודע ומכיר. אף את משה, שבנה את המעבדה ועשה בה עבודתו, הוא רואה שם. אף על פי שאינו שם – פניו שרויים שם. אותיות מרובעות שעל כותל המעבדה מבחוץ מכריזות שכאן “מעבדת משה”, אך מה יודעים החיילים הצעירים הללו מי הוא ומה הוא משה זה, אם זהו משה רבינו או להבדיל אותו מדען זקן שפניו פני תינוק, מעוטרים זקן רחב היורד על פי מדותיו וראשו עטור רעמת שערות לבנות. יחזקאל רואה לפניו את דמותו של משה כמות שהיא. הוא רואה אותה עתה כשם שהוא רואה עתה את עץ האורן השולח זרועותיו לארבע רוחות השמים שאף הוא היה נטוע שם ונעקר מטעמי בטחון עם התחלת המלחמה.

דומה הוא יחזקאל שפיצר כאילו עליו הוטלה דאגתו של כל ההר, שהרי מכל האנשים שעל ההר מועטים המה היודעים את ההר כמוהו.

ביותר נתן דעתו על החיות שבהר. אם על האנשים הטילו מצור – מדוע סגרו עמהם את החיות. זוכר הוא יום שקבע נורות של חשמל בכלובים המרושתים שבהם עתידים היו לשכן את החיות והעופות שבאו שמותיהם בתנ"ך. מאז שהתקין שם חשמל לא הספיקה לו השעה לגשת ולראות בחיות עצמן. אמנם כמה פעמים הבטיח לבני ביתו שיקחם ביומא דפגרא לבקר את גן החיות, אלא שלא נזדמנה השעה ונדחה הבקור מיום ליום.

אנשי האוניברסיטה שאספו את החיות לגן שעל ההר לא ראו באצטגנינות שלהם שעתידים ההר וכל הנמצאים עליו להיות נתונים במצור ועתידים בני אדם שעל ההר להיות מפרישים ממזונותיהם הלחוצים לזון את החיות. הם שלא העלו זאת על דעתם, לא הספיקה להם השעה לתקן תקנתם של החיות ואילו עכשיו שהמצור מצור ויחזקאל נתון בו, ראויות הן החיות ליתן דעתו עליהן. מהלך הוא בין כלובי החיות ושומע צפצופם של בני עוף וקרקורם של תרנגולי בר למיניהם. רואה הוא את הקופים המקפצים על האילן שבכלובם מבד לבד ופושטים כפותיהם לפנים ולצדדים כעניים בפתח ומסתכל הוא בנחשי העקלתון הנתונים בתוך תיבה של זכוכית כשהם טועמים וניזונים בעפר ומתפתלים על גחונם.

מיום ליום הלכה מנת המזונות הקצובה ונפחתה וכשנפחתה לבני אדם נפחתה אף לחיות. האנשים שעל ההר מפרישים מזונותיהם לחיות ואם הזנים כך אוכלים ואינם שבעים, כל־שכן שהניזונים כך.

אותו לילה לא פסק קול גניחה מצד גן החיות ולבוקר מצאו את שני הקופים כשהם מתים. כיצד מתו שניהם בלילה אחד? האם נדברו למות ומתו? האם טעו ונתנו לפניהם לאכול מה שלא היו צריכים לאכול, או אולי לא מתו אלא מחוסר מזון. אותו יום נמנע יחזקאל מלהתקרב לגן החיות. מימיו לא נתקרב למת. אמנם יש שהיה רואה פגרי כלבים מוטלים ברחובה של עיר ואף אז הין קרביו נהפכים בקרבו, אבל פגרי כלבים הרי הם פגרי כלבים ואינם דומים להללו כשהם פושטים טלפיהם הקדמיות הצנומות וכפם קמוצה וזנבם מתדלדל ונתלה, ומטלטל והולך אילך ואילך. שלמה הקורדי הוציא את הקופים מכלובם וכרה להם קבר בהר וכל אותו יום לא היה יחזקאל יכול לטעום אפילו טעימה של כלשהו.

מאז אותו יום היה דכאון בא עליו כל אימת שהוא מתקרב לגן החיות, ואולם, כשהוא שומע קול נהימתו של האריה המפסיע והולך מדודות בכלוב הברזל הגדול, הוא חש מעין התעוררות ורוחו שבה אליו. יתר על כל החיות הקפידו האנשים של ההר להזין את האריה, אם משום כבודו של מלך והוא מלך החיות ואם משום שכך נצטוו מפי האנשים שבעיר. הכל שקודים להכין לפניו מזונותיו ואף על פי כן הוא מנהם מתוך קופה מלאה מזון ומגביר קול נהימותיו מיום ליום. אפשר הוא מצטער בצער בני מלכותו שהם רעבים ואפשר הוא חש שאין מזונותיו מוכנים לו כדרך שהיו בכל ימות השנה עד שלא הוטל המצור על ההר ועל כך הוא מנהם.

ד.

המצור הולך ונמשך. כשנשארו עוד שני ימים בלבד לפסח, פשטו הגעגועים בכל ההר. בעלי משפחות נתגעגעו למשפחותיהם ורווקים לבית אבותיהם ולמשקיהם. בדמיון האנשים נצטייר ליל סדר ארוך ומלא אורה ושמחה, מאכלות עריבים וכל מיני מטעמים. תחילה היו הגעגועים מצמתים את הלב ומכווצים אותו ואילו אחר כך הצמיחו רוח אחרת בין האנשים שעל ההר. כיון שנתהדק המצור וכיון שראו שאין להם תקוה לרדת מן ההר התחילו מכינים עצמם לחוג את החג במסיבת רעים על ההר, מתוך חדותא ומתוך התרוממות הנפש. אנשים היו מסתובבים בעמדות השמירה ושרים מנגוני הסדר ורבים היו המתנדבים שעמלו בקישוט אחד האולמות הגדולים לשם עריכת סדר ליל פסח.

אותם ימים היה יחזקאל מתהלך על ההר והוא מלא געגועים לביתו ומוחו רוחש מחשבה ממחשבות שונות. פרוש היה ומתבודד בפינתו יותר משאר כל הימים וניכר היה בו שאיזו מחשבה גומלת במוחו.

הבחורים היו עליזים ומתרוננים מתוך הכנותיהם ל"סדר". כשהיו פוגשים בחשמלאי הזקן היו סונטים בו על חומרת פניו ואילו יחזקאל היה מברך אותם על עליזותם ועל לעגם כאחד. הם בשלהם והוא בשלו. כמה ימים בזה אחר זה הוא עסוק במלאכתו בתוך אחד מחדרי בית הספרים. הוא מוציא את תיבתו וכלי מלאכתו ומתעסק בהם, מלחים ומחבר, מקשר ומאחד חוטים ושפופרות וצנורות ותיבות לכדי מנורה גדולה. בערב פסח עלה על הגבוה שבגגות ומבלי שאיש יראנו חיבר שם את המנורה לזרם החשמל והעמידה למול פני העיר כשהוא מתכונן להאירה לפנות ערב. יראו כל אנשי ירושלים ויראו בני ביתו כי חג לאנשים גם על ההר.

כשסיים מלאכתו באומנות יתירה שנתמחה בה נתן מבט אחד על העיר שלמרגלותיו וראה את מרבדי הדשא ששיטחו עצמם בינו לבין העיר וראה את שכונת גנת האגוז המבצבצת באבי הנחל ואת הכביש המאפיר שמיקשוהו האויבים ופיסקו ממנוּ כל מעבר.

אותו יום רבה היתה התכונה על ההר. כל האנשים עמלו בהכנות לפסח, מהם מגעילים ומכשירים את הכלים ומהם מכתשים חרוסת, מהם מרבצים את האולם הגדול ומהם מקשטים את קירותיו וכשנכנסו להסב ב"סדר" היתה השמחה רבה והחג שרוי על כל פנים וממלא את האולם.

אותה שעה הבחינו האנשים במנורת החשמל הגדולה שבראש הגג. היה כל אחד עומד ומסתכל בה ומצרף מהרהורי לבו לנצנוצי מנורת החשמל הגדולה ואף אורותיה של ירושלים ענו לעומתם בנצנוץ צנוע של אלפי אורות חגיגיים.

השולחנות היו ערוכים ומפות לבנות פרושות עליהם ועל גבי המפות בקבוקי יין לרוב, מצות ומרורים, חרוסת וביצים שלוקות. כשנכנס להסב ב"סדר", ישבו להם הצעירים שנשלחו מן ההגנה שבעיר אצל שולחן אחד ואצל שולחן אחר ישבו בעלי המשפחות הקשישים, אלה שהם עובדים קבועים בהר בכל ימות השנה ושומרים עליו בשעת הדחק, אף הרופאים והאחיות שנשתיירו על ההר ישבו להם בפינה שלהם. כל אנשי ההר פרט לאנשים שהיו בעמדות השמירה, היו אותה שעה באולם הגדול והמקושט שאורו של יחזקאל מאיר על גגו מבחוץ ואורות גדולים מאירים בו מבפנים ואילו יחזקאל שפיצר עצמו לא היה שם. גם כששלח המפקד לחפש אחריו לא מצאוהו לא בחדרו ולא בעמדה שהוא רגיל לשמור בה.

אותה שעה היה יחזקאל שרוי בגן החיות. שומר החיות שטרוד היה לטרוח יחד עם כל אנשי ההר להכין את ה"סדר" כהלכתו, שכח כי הגיע זמנם של חיות לאכול מזונם וכשעבר יחזקאל באחד מסבוביו המרובים בהר בסביבות גן־החיות שמע נאקותיהן וגניחותיהן ונהימותיהן המשונות של החיית הרעבות. הוא ירד לתוך הגן וכשראה במה הדברים, נטל אותן קופות של מזונות שהיו מזומנות אצל כל כלוב והשליך בפני החיות שתאכלנה.

יושב היה מול כלובו של הארי ומגיש לו מזונותיו ועל כל נתח ונתח, הארי מנענע רעמתו ועיניו מעלות ריר לבן ואפו מרחרח והוא שולח בו לשון. ליל התקדש החג עתה, היה יחזקאל חושב לעצמו, היכן הם בני ביתי ומי עורך להם את הסדר?… הארי נוהם. הוא רוצה עוד. קח. יחזקאל מסתכן ומכניס ידו לבין רשתות הכלוב. מימי לא חלמתי שאסב ב"סדר" עם מלך החיות. כשאספר לבני ביתי יצחקו. עוד נתח. קח ואכול. ועכשיו – “מה נשתנה”! נו, ר' אריה! מה אינך רוצה?… ר–ר–ר… קח עוד נתח. חסל סדר פסח כהלכתו…

לפתע נשמע קול פסיעות וקולות קוראים:

– יחזקאל, אדון שפיצר, יחזקאל!

– כן, הנני, אני כאן.

הצעירים הגיעו בחיפושיהם אחריו עד לגן החיות והבהילוהו לאולם ה"סדר". מקום קבעו לו בראש המסובים, בין המפקד העליז לבין הדוקטור הקפדן. האוירה היתה מרוממת, האנשים שהיו בעמדות באו אף הם להסב עם חבריהם ואחרים יצאו למלא מקומם. המפקד העליז גילה כשרון של מנגן והשירה גברה ועלתה. רוחו של יחזקאל היתה טובה עליו, הוא הוסיף ושתה כמה כוסות להוסיף על ארבע כוסות כמצוות הלילה. כוס לשלום ההר וכוס לשלום העיר וכוס למפלת שונאינו וכשכל המסובים שתו לכבוד מנורתו של יחזקאל, לא היה אף הוא יכול לפרוש מן הצבור, כמובן.

ההתלהבות עלתה כשהגיעו המסובים ל"שפוך חמתך", ואחד החיילים יצא, כמנהג הלילה, אל הדלת לפתחה לאמירת “שפוך חמתך”. כשפתח את הדלת לרווחה נישבה רוח אביב צוננת אל פניו המשולהבים של יחזקאל ועיניו בקשו להעצם. ואולם… לפתע, בעוד הדלת פתוחה נכנס לתוך האולם אריה, הוא־הוא האריה מלך החיות שלפני שעה מועטת עמד לפניו והיה מאכילו בכלובו. איך יצא משם ואיך הגיע לכאן?…

האריה עמד בטבורו של האולם. עיניו יורות אימה, קול שאגתו מחריד את אמות הבית ומקפיא את הדם בעורקי המסובים. קמה בהלה. האריה הוסיף ושאג שנית. אנשים קפצו אל החלונות, השליכו קערות וכפות ומזלגות. הפכו איש את אחיו. וכשהמפקד הצעיר שלף אקדוחו וכיוונו למול האריה השוצף, יצא יחזקאל שפיצר אל האריה, ליטף רעמתו ואמר לו בצחוק:

– פה פה, ר' אריה, כך עושים?… להפחיד יהודים בשעת ה"סדר"…

האריה הסתכל עליו וחייך לו. עיניו מלאו רוך וחמלה. הוא חזר ונהם נהימה קלה ושקטה, כניגון של “מה נשתנה” ואז אחז יחזקאל בציצית ראשו ואמר:

– עכשיו בוא נחזור הביתה…

בעוד יחזקאל נוהג באריה להוליכו לכלובו, הקיץ מתרדמתו ומצא עצמו מיסב בהרווחה בכסא ההסבה שלו והבחורים מרקדים סביבו בניגון של “חסל סדר פסח”. הוא פקח עיניו ועצמן לסירוגין כשהוא מפלבל למול האור החזק. אחר כך קם ממקומו באיטיות כשכל אבריו כבדים ולאים ויצא אל ספסל האבנים שבגן.

אורותיה של ירושלים נצנצו לעומתו בקצב ניגונו של “חסל סדר פסח”, למול המנורה הגדולה ששלחה אורה אליהם מעל ראש הגג.

קריעת ים סוף. שטיינהרט

בערבות יריחו השתרעו מחנות ישראל על שבטיהם, עם רב של גבורי חיל, כובשי עבר הירדן, וסעורי מלחמה לקראת כבוש ארץ ישראל, אשר אליה זכו להגיע לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר. חיל החלוץ של המחנות, אנשי הראובני והגדי וחצי שבט המנשה, עוברים חמושים לפני אחיהם גבורי החיל, כי נשיהם, טפם ומקניהם נשארו בעבר הירדן, הארץ אשר נתן להם משה, והם שמרו על הבטחתם לבוא לעזרת אחיהם לרשת את הארץ שבה יתנחלו, הם השומרים על מבואות המחנות לבל יקרב אליהם זר ולבל יגחו מרגלים ממלכי האמרי והכנעני אל תוך המחנות ויגלו את צבא המלחמה של יהושע המתבונן לכבוש את יריחו. שלוה גדולה אפפה את מחנות ישראל ששולי אהליהם עמדו על גדות הירדן, אביב בא לארץ והירדן עטר סביבו ירק, שמש זורחת בערבות יריחו, הטף והנשים רועים בשדות ומאהל יהושע נשמע קול תורה, התכנסו בו ראשי המחנות והשבטים והם מכינים את העם לקראת הפסח, חדוה מחלחלת בלבותיהם, כי זהו הפסח הראשון שזכו לחגותו בארץ המובטחת, אשר כה הרבה שנים ערגו אליה וציירוה בנפשותיהם בברקי אור ובחלומות של שמחה וששון.

ערבות יריחו

עמדו חלוצי הצבא וסיפרו זה לזה מנפלאות העוברים את הירדן בחרבה, איך נכרתו מי הירדן מפני ארון הברית, וכאשר תם כל העם לעבור ונתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו. זוהר היה המראה כאשר ארבעים אלף חלוצי הצבא עברו את הירדן צועדים ובוטחים, למלחמה אל ערבות יריחו. ולא היו ביניהם מאנשי המלחמה של דור המדבר אשר ראו את בקיעת ים סוף לפני בני ישראל ביצאם ממצרים, רק זכור זכרו את דברי אבותיהם על נס יציאת מצרים ועל המראה הנפלא כאשר המים קמו להם מימינם ומשמאלם והם עברו את הים, כשאחריהם רודף רכב פרעה השוקע במי הים. ויספרו זה לזה מדברי זקניהם ויאמרו, הנה פסח בא, והנה הבקיע לנו אלהי ישראל את מי הירדן כאשר הבקיע לאבותינו את מי ים־סוף, ותקופת השנה, תקופה אחת היתה, תקופה שבה מתרחשים נסים ונפלאות לעם ישראל, ונחוג את הפסח כהלכתו, כי בכל ימי נדודי העם במדבר לא חגגו את הפסח אלא בשנה השנית לצאתם ממצרים, ומאותה שנה לא חגגו עוד את הפסח, כי ערלים היו במדבר ולא נמולו, מפני רוחות המדבר ומפני שבכל שנות הנדודים במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, וסכנה היה למול את האנשים.

הפסח הראשון בארצנו, אמרו האנשים זה לזה בלבבות מלאי ששון. ובעת ההיא עשה לו יהושע חרבות צוּרים כדבר אלהים אליו, עשה לך חרבות צוּרים ושוב מל את בני ישראל שנית, לאחר שמלו כבר פעם אחת בקהל גדול בליל יציאתם ממצרים, וכל הזכרים מהעם שיצא ממצרים מתו במדבר, כי מלים היו כל העם היוצאים וכל העם הילדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. ויבוא יהושע אל העם בככרות המחנות ויאסוף את ראשי השבטים ויאמר אליהם: הנה באים אנו לארץ, ואבותינו לא קיימו את הפסח בהיותם במדבר כי לא מֹלו, ועתה מתקרבים ימי הפסח, והוא הפסח הראשון בארץ המובטחת, ולבנו גואה מהדוה לקראת גאולתנו, אך ערלים הם בני ישראל ואיך יקיימו את הפסח, ואיך תירשו את הארץ בהיותכם ערלים, וה' אמר לאברהם אבינו, ואתה את בריתי תשמור ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, ואם לא נשמור הברית, לא נזכה לרשת את הארץ אשר אנו עומדים לכבשה.

ויאמרו אליו כל ראשי השבטים ושרי חיל הצבא, כן נעשה, נמול את בני ישראל ונגול מעלינו את חרפת מצרים, ותרבּה התכונה במחנות וכל הזכרים נמולים באהליהם, ואין צווחה ולא אנחה, כי כל העם ידע את החרפה שרבצה עליו בהיות זכריו ערלים, ובעת ההיא קמו גבורי החיל ממשכביהם ויעמדו על המשמר לבל יבוא צר ואוייב בשערי ישראל, ולא שעו למכאוביהם, ולא אבו להשאר במקומם עד חיותם, ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול וישבו תחתם וישובו לאיתנם, ויאמר ה' אל יהושע, היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, ויקרא שם המקום ההוא גלגל עד היום הזה. וישבו בני ישראל בגלגל.

ויהי בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו, ויעשו את הפסח. ויעבירו הכרוז בכל המחנות ויבשר את החג, ורצים נשלחו מאהל. יהושע וילמדו את העם מצוות הפסח, כי הדור הזה שעבר את הירדן לא ראה פסח מימיו, כי. הוא אשר נולד במדבר ובו לא עשו בני ישראל את הפסח ורק מעט זקנות שנשארו מדור יוצאי מצרים זוכרות את מעשי הפסח, והן מספרות לבני העם את פרשת הפסח והלוליו. ויעבור הכרוז בשם יהושע ממחנה למחנה ויכין את העם לקראת הפסח ויעוררו לקום ולחוג את הפסח הראשון בארצו המובטחת, ויצאו האנשים מאהליהם לככרות המחנות, ואנשי החיל מתאספים במחנותיהם ומקשיבים לדברי שרי הצבא המביאים את דברי יהושע. ויצו עליהם, לכו כל אחד למשפחתו ולשבטו, כי כל העם צבא, וחוגו את הפסח איש איש עם בני משפחתו, כי העם עוד לא בא אל נחלתו ואין אנשי הצבא שונים מבני כל העם היוצאים למלחמה עם שבטיהם. וכל העם רוננים ומכרכרים אחרי שנמולו ואומרים לחוג בשמחה את הפסח ויהושע ואנשיו קמים מאהליהם והולכים לבדם ממחנה למחנה ומורים את העם את דבר הפסח, והנשים והטף מתקשטים בפרחי הירדן ויוצאים לערבות יריחו לתור את אדמת הארץ הטובה, ומרחוק רואים הם את חומות יריחו. ואף חלוצי הצבא יוצאים אל הערבות חמושים כי יודעים הם את אנשי יריחו המתבצרים בחומותיהם ונבהלים מלצאת מחוצה להם פן יפגשו בחיל ישראל, ואף הם נופלים ומשתרעים על פני האדמה הטובה, העשויה גבעות ועמקים וככל שהיא מתקרבת לירדן, עולה בה הירק, והם חשים עצמם טוב לשכב על האדמה הזאת לאחר שנות הנדודים במדבר. האדמה עוטה אביב, וקרני השמש זורחים על פני הגבעות, ואף כאן מזכירים זה לזה את נפלאות הימים האלה, ואינם פוסקים מלדבר על העברת הירדן ביבשה.

ובמחנות ישראל נמשכת התרועה והתכונה. שלוחי יהושע באים אל העם ואומרים להם: ראו הנה נתן ה' לפניכם את הארץ, הנה באים אנו אל הארץ שאבותינו ערגו אליה במצרים ובארבעים שנות מדבר, והם לא זכו להכנס אליה ואנו בניהם זכינו, והנה האביב בא, תקופה חדשה, תקופת פלאים מימי צאת בני ישראל ממצרים, הבה נחוג בשמחה את הפסח הראשון לגאולתנו בארצנו, הבה נתאסף שבטים ומשפחות וּנספר ביציאת מצרים, הבה נשבע ונאמר כי נאהב את הארץ הזו ולא נטוש אותה לעולם, הבה נגיל באביב ונאזור עוז לקראת כבוש הארץ כלה, כי הנה עולים אנו על יריחו עיר מבצר וחומות ואל ירך לבבנו, חג פסח לנו, חג פסח ראשון בארצנו, בואו בני ישראל וקיימו את הפסח כהלכתו. ובמחנה רבתה השמחה, מחנה הגלגל מתעורר לקראת החג, וסביבו שדות תבואה שזרעו בני הגויים, וכל העמים סביבם שומעים את דבר העברת הירדן ביבשה, וימס לבבם ואין בהם רוח עוד מפני בני ישראל, הארץ כלה עומדת להכבש בידי בני ישראל וכל העמים יברחו מפניהם, ואיך לא ישמחו בני ישראל לעת כזאת לאחר שנות נדודים רבות במדבר שם מת כל העם שיצא ממצרים אשר לא שמעו בקול ה' אשר נשבע להם לבלתי הראותם את הארץ אשר נשבע לאבותם, ארץ זבת חלב ודבש.

ויאספו אנשים במחנות, ויאמרו ליודעי דעת, מי יספר לנו דבר הפסח הראשון במצרים למען נדע כיצד נשמח אנו בפסח זה, ולא היו ביניהם רבים שידעו לספר על הפסח הראשון כי כל הדור ההוא מת במדבר, רק מלומדי מלחמה שנים ומלומדי שלושה זכרו את ששמעו מפי אבותיהם, וישלחו שליחים לאהל יהושע ויאמרו אליו, הוצא אלינו את ספר התורה אשר בו רשומים כל דברי ימי העם ממצרים ועד הנה, ויבא יהושע לפני העם ואתו גבורי החיל ויאמר אליהם את ששמע מפי משה על הפסח הראשון במצרים. ויספר להם כדברים האלה: “ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשר לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות איש לפי אכלו תכסו על השה. שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העזים תקחו, והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו. אל תאכלו ממנו נא ובשל ומבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר באש תשרפו. וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' וכו'”.

לא הספיק יהושע לסיים את דבריו והאנשים קפצו לקראתו ואמרו: אמור לנו מדברי הפסח השני במדבר, שהוא הפסח האחרון עד בואנו כאן, ואבותינו קיימוהו בשנה השנית לצאתם ממצרים. ויאמר להם יהושע, הקשיבו ואספרה כדברי התורה הזאת. ויאמרו: מקשיבים אנו ונשמעים לך, יהושע. ויאמר להם להם את הדברים האלה: “וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש הראשון לאמר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, בארבעה עשרה יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אתו במועדו ככל חקתיו וככל משפטיו תעשו אותו, וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח. ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש בין הערבים במדבר סיני ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו בני ישראל. ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא. ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלהו. לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו. והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' כחקת הפסח וכמשפטו כן יעשה, חקה אחת יהיה לכם לגר ולאזרח הארץ”.

ויהי כאשר כלה יהושע את דבריו על פסח בני ישראל במדבר בשנה השנית לצאתם ממצרים, ויאמר אליהם, היודעים אתם את דברי משה לבני ישראל בפסחם הראשון במצרים ויאמרו אליו: זוכרים אנו מפי אבותינו אך טוב כי תשנן לנו עוד. ויאמר אליהם כה אמר משה: “והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת, והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו”.

ציור דמיוני של העיר הרביעית יריחו

ויקפוץ הקטן שבמחנה לעומת יהושע וישאל: מה נשתנה פסח מצרים מפסח דורנו? ויאמר יהושע. יפה שאלת בני. וכל העם מסביב לוחשים אחד לשני דברי תורה, וחיל החלוץ בראשם כי כלם מלומדי מלחמה היו ויודעי דת ודין. ויקרא יהושע לשר צבא החלוץ ויצוה עליו להביא לו את נושאי כליו, ויביא לפניו את נושאי כליו כלם גבורי חיל ומנוסי מלחמה בעבר הירדן, וישאל אותם, השמעתם את שאלת הקטן שבמחנה? ויאמרו שמענו. ויאמר להם, התדעו גם את התשובה? ויאמרו, נדע. ויענו כדברים האלה: בפסח מצרים שהוא ראשון הפסחים לקחו בני ישראל איש שה לבית אבות, שה לבית, בעשור לחודש והזו אותו באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואכלו את הפסח בחפזון בלילה אחד, ואילו בפסח דורנו אינו כן הדבר. ויאמר יהושע, אכן בני חיל אתם וישאל את שר הצבא על דבר שבטיהם ומלחמותיהם ויצו עליו כי ישים אותם בין ראשוני המחנות, ואחר פנה לדרכו וחזר לשאול, ומדוע לקחו בני ישראל בעשור לחודש? ויאמרו בני החיל, הגיעה שעת הגאולה במצרים כפי שנשבע ה' לאברהם, ובני ישראל דלים היו במצוות ולא יכלו להגאל, נתן להם ה' שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, כי מלו גם באותו הלילה. ויפן יהושע כה וכה, ויקרא אליו את יתר בני החיל וידבר עמהם את דבר חוקי ה' והם ענו לו ביושר פיהם, ויפן כה וכה וימצא את אשר על בני החיל, ויאמר לו. יפה חינכת את בנינו כי יראי ה' הם ויודעי תורתו ואף מלומדי מלחמה הם וה' יהא בעזרתם.

ויתכוננו בני ישראל להקריב את הפסח במועדו.

ויתאגדו חבורות־חבורות ויקחו להם שה, ויבואו לפני הכהנים כיתות־כיתות והכהנים מקריבים את הפסחים בזה אחר זה והכיתות באות ויוצאות לפני הכהנים עם פסחיהן בשירה ובזמרה, ואחר מתכנסים בבתים לפני האש וצולים את הפסח על ענף עץ הרמון, והבשר מתחלק בין כל החבורה שנמנתה על הפסח, ומכל האהלים נשמע קול זמרת “הלל”, ובכל החבורות רוננים ושרים משירי יציאת מצרים ומשירי המדבר, והקטן שבחבורות שואל ודורש בנסי יציאת מצרים והגדולים משיבים לו ומספרים עת הנסים והנפלאות שקרו לבני ישראל בצאתם ממצרים ואת סבלותם מיד פרעה ומספרים גם מנפלאות העברת הירדן ביבשה ונסי ים סוף. נורא ואדיר היה המחזה, מדורות אש בכל האהלים וסביבם חבורות־חבורות אוכלים את הפסח ושמחים ביציאת מצרים כל הלילה, והלילה ליל שמורים הוא לכל בני ישראל, ויהושע ואנשיו נתקבצו אף הם בחבורה יחד עם כל העם ויושבים ואוכלים את בשר הפסח הצלוי ומדקדקים בצליתו ובאכילתו, ומכל מחנה בוקע קול צהלה, והנשים יושבות אף הן בחבורות ומספרות איך הוציאו את השאור מן הבתין כי כל האוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מישראל, ובכל מושבות ישראל אוכלים מצות שבעת ימים, ויאפו הנשים כל היום את הבצק עגות מצות, כמו שאפו בנות ישראל את הבצק בצאתם ממצרים, כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, ויעשו הכל כמו שעשו במצרים, מצות ומרורים, וכל העם חוגג את הפסח כהלכתו.

מעברות הירדן

ויהי בחצי הלילה, ויעבור הקול במחנות, קומו ממושבותיכם ונצא במחולות בערבות יריחו כי פסח היום, כי יום שמחה היום ויום נסים לבני ישראל לדורותיהם אשר יעשה בהם ה' נפלאות כיום צאתם ממצרים. ויתקבצו מחנה גדול אחד כל גבור החיל וכל אנשי חיל החלוץ וכל בני השבטים ויודו לה' בהלל ובזמרה, ויצאו אל ערבות יריחו, והנשים נופלות על פני האדמה ובוכות בזכרם את ימי נדודיהם במדבר, והעם בוכה משמחה ומחדוה. ויצא יהושע מתוך האהל בגלגל ויבוא הוא, חגור בגדיו, ואנשיו עמו, וירא את בני ישראל מתפזרים בערבות יריחו, מחוללים ומכרכרים משמחה ומברכים את ה', וימצא המחזה הזה חן בעיניו, וישא את עיניו לשמים ויתפלל אל ה'. ואחר עמד כלו רם וגבוה ויאמר לאנשיו ולכל הנאספים סביבו: הנה מה טוב הוא המחזה בגלגל, מול המחזה בשטים, כאשר העם החל לזנות אל בנות מואב. עתה כי באנו אל נחלתנו ושב העם גם למנוחתו ולאלהיו. אכן, מה שונה המחזה בגלגל מאשר בשטים. וישאל עוד את ראשי השבטים: המלו כל העם במחנה? ויאמרו: מלו. ויאמר, אכן יאכלו כל העם את הפסח וישמחו בו, ואחר בא אל אהלו ואנשיו עמו, ומדורות אש דלקו בעיניו, ויתכנס לבדו באהל ויבך כי משה לא זכה לראות את העם שב לארצו וחוגג את פסחו הראשון. ויקרא לאנשיו ויאמר להם: עתה כי העם שב לארצו, והיו שנות המדבר כענני אבק, כי העם הסיר מעליו את חטאיו אשר חטא במדבר ובבואו לארץ ויתאחד כלו כאיש אחד למלחמה באויביו, ויקום כלו באמונתו לאלהי ישראל, ויאמרו אנשיו, אכן, רוח חדשה באה לעם הזה בבואו לארצו, ויאמר יהושע. הנה האביב בא והשחר עוד מעט ויאיר, ואף לבני ישראל יאיר אור השחר בפלאים בלילה הזה בכל הדורות. ויאמרו לו אנשיו, אכן השחר בא.

ותבער האש בכל קצות המחנות, וכל הלילה יושבות החבורות ואוכלות את הפסח ולא הותירו ממנו עד הבקר, וכל איש ברך את רעהו בברכת הפסח, ורעהו עונה לו, הפסח הראשון בארצנו, מה טוב, מה טוב כי זכינו לכך. ובלילה זה התאספו אנשי חיל החלוץ וילמדו את תורת ה' כל אותו הלילה למען התכונן למלחמה בשערי יריחו ובחומותיה, ויבואו אל יהושע לפני האהל והוא יצא אליהם וידבר לפניהם את דברי ה' על הפסח, ויאמר להם, הכונו לתורה ולעבודה לקראת מלחמת כבוש ארצנו, ויאמרו כולם כאיש אחד, מוכנים אנו בשם ה'. וכל העם מריעים בערבות ורננתם נשמעת עד חומות יריחו, ומי הירדן משקשקים בפלגים, וכל השבטים באים אל הירדן וחוזרים ממנו למחנותיהם אשר בערבות. והשבטים מריעים למחנותיהם עם שחר, הפסח הראשון בארץ, עורו בני ישראל. ויזכרו בני ישראל את הפסח הזה בכל ימי שבתם בארץ אבותיהם.

העממיות שבחג הפסח

רב חלקם של הנשים והאנשים הפשוטים, בעיצוב דמותם של החגים והמועדים שלנו. יצירות העם תורמות תרומה גדולה ומעניקות לכל חג את צביונו, טעמו וריחו, המיוחדים לו. יצירה זו הנובעת מעמקי השתין¹ של העם מוצאת לה בטוי בשלשה פנים: במנהגי החג, במאכלי החג, ובידע־עם שלו.

בעוד שהיצירה המנהגית מצאה לה, על כל פנים, ברובה הגדול, מקום בספרי הדורות ליד אחותה הבכירה, ההלכה, הרי זה מטבע דברים, שהפולקלור נשאר בדרך כלל תורה שבעל פה, ומיעוטו בלבד באו בספרים.

זה הכלל אמרו בספרים: אין לך כל ספר וספר שאין בו משהו חדש וטוב. אלא, יש ספר רב הכמות ומעט האיכות ויש מעט הכמות ורב האיכות. כלומר, ספר גדול וכרסתן שדבריו קטנים ודלים, ולעומת זה ספר קטן וצנום שדבריו גדולים ורמים. הוא הדין, לגבי ידע עם בספרים: יש ספר גדול שאין בו אלא משהו דמשהו ממנו, וספר קטן שיש בו אגב ההלכה והמנהג הרבה מן הפולקלור.

אי לזאת נסתפק, איפוא, במיעוט, במשהו מזה ומזה, וללא הפרדה בין הדבקים. בהתאם לצורה בה הם באים בספרים.

קמח פסח

מנהג ישראל עתיק ותיק: שלשים יום לפני הפסח מכריזים על מגבית כללית של “קמחא דפסחא” או “מעות חטים” שממנה מספקים לנצרכים קמח למצות, יין לארבע כוסות ויתר מצרכי החג. מגבית זו מקיפה את כל התושבים וסיסמתה היא: “או קח או תן”.

מכאן בא הביטוי בלשון העם על אדם המתפרנס מן הצדקה, או ממעות הבאות ממדינת הים: “פלוני חי ממעות חטים”.

טוב ליפול על השכל מליפול על הפנים

האדמו"ר העממי ר' מאירל פרימישלני אמר פעם ב"שבת הגדול": ב"שולחן ערוך" (סימן תכ"ט) נפתחות הלכות פסח תחת הכותרת “אין נופלים על פניהם כל ניסן ובו שני סעיפים”, ובראש סימן זה כותב הרמ"א (רבי משה איסרליש, בעל ההגהות על השלחן ערוך) “ומנהג לקנות חטים לחלקם לעניים לצרך פסח”.

לכאורה, – שאל ר' מאיר’ל – מה ענין חלוקת חטים לעניים אצל נפילת אפיים? (תחנון) אלא כך אומר הרמ"א: מה לי אם אתה נופל על פניך אם לא, העיקר שתדאג נא לספק צרכיהם של עניים, שלא יצטרכו הם, העניים, ליפול על פניהם בחודש ניסן, בחג החרות הגדול והקדוש.

מתוך ספר המנהגים, אמשטרדם תפ"ג

טחינת חיטים לקמח של פסח

אפיית מצות

דרשה דרישה

מספרים על רבי מנדלי מלינסק כשעלה לדרוש בשבת הגדול פתח ואמר:

מורי ורבותי, מנהג ישראל הוא, בשבת הגדול דורש הרב בסוגיה חמורה מהלכות החג, הרב מקשה ומתרץ שוקל וטורח. נושא ונותן בסוגיה יחד עם הבעלי בתים הלמדנים, עד שהדברים מתיישבים על מכונם. אף אני לא אשנה מן המנהג ונטריח בדברי הרמב"ם:

הרמב"ם פוסק בהלכות פסח כי כל אחד מישראל, אפילו עני שבעניים, מחויב באכילת מצה בפסח ובשתיית ארבע כוסות, ואילו בהלכות גניבה ואבידה פוסק הרמב"ם כי גניבה איסור גדול וחמור מעתה, שאלה גדולה יש לי בדברי הרמב"ם, סתירה “ורמינהו” מדבריו על דבריו. עניים הללו מה יעשו בפסח? כסף אין בידם פרוטה לפורטה לקנות צרכי פסח, לגנוב אסור בהחלט כיצד, איפוא, יתיישבו שני הפסקים הללו?

בידכם בעלי בתים – סיים הרב – התשובה הניצחת לקושיא חמורה ובעיה קשה זו, התנדבו ותנו “מעות חטים” בעין יפה ונמצאו פסקי הרמב"ם מתיישבים מאליהם.

מבין חונן ונותן

מעשה ברבי יוסף־בר מבריסק שנכנס אליו אדם אחד בפרוס הפסח ושאל: ילמדני רבינו האם אוכל לצאת ידי חובת “ארבע כוסות” בחלב?

אמר לו ר' יוסי־בר: האם חולה הוא ואסור בפקודת הרופא בשתיית חלב? הלה ענה בגמגום, לא, כי אין ידו משגת לקנות יין. מיד אמר הרב לאשתו הרבנית, לתת לו לשואל עשרים וחמשה רובל לקנות יין “לארבע כוסות”. היהודי סרב תחילה לקבל את הכסף, לבסוף נאות לקבלו בתורת הלוואה.

לאחר שיצא שאלה הרבנית את ר' יוסי־בר: – מה ראית לתת לו עשרים וחמשה רובלים, והרי יין לארבע כוסות אינו עולה יותר משלשה רובלים? ביני – השיב לה הרב – אילו היה יהודי זה מסדר הסדר בדגים ובשר ככל בעלי־בית בישראל, הרי לא היה בא לשאול אם יכול לצאת “ארבע כוסות” בחלב, שהרי היה אסור בשתיית חלב. משאלתו למדתי שאין לו צרכי פסח ולא כלום ונתתי לו כדי סיפוק כל צרכי פסח.

למען החייל

פעם אחת, בפרוס הפסח, נכנס פרנס העיר אל הרב ר' שמואל מוהליבר ואמר: רבינו, שנת בצורת היא, היוקר מאמיר מיום ליום ובני העיר אינם יכולים להתקין צרכי פסח.

נזמין את הדיינים – אומר ר' שמואל – ונתיר קטניות בפסח זה. רבינו – נענה הפרנס – תבוא עליו ברכה! מיצר ודואג הייתי, כיצד אספק צרכיהם של החיילים בפסח זה? עכשיו נחה דעתי אף הם יאכלו קטניות.

חיילים ישראליים – סולד ר' שמואל – לא, לא תהא כזאת בעירנו! אני, אתה וכל בני העיר הרשות בידינו לאכול קטניות בפסח זה, ואילו החיילים חייבים אנו להאכילם מאכלי פסח ומעדני יום טוב כמו בשנים כתיקונן.

בין בני לבין בן חמי

האגדה החסידית מספרת: פעם אחת בערב פסח לאחר חצות אמר רבי לוי־יצחק אל השמש שלו: בוא ונטייל מעט ברחובות ובשווקים של ברדיצ’וב.

יצאו ופגעו באחד מן הערלים, ממעבירי גבול ומבריחי מכס. העמידו רבי לוי יצחק ושאל אותו בלחש:

האם יש לך איזה סחורה “אסורה” הבאה מעבר לגבול? יש ויש – ענהו הערל – מכל המינים צמר ושיראים, מכל מה שהעין רואה והלב חומד.

הניח רבי לוי יצחק את הערל והלך ובא עם השמש שלו לרחוב היהודים פגש באדם מישראל שהוא ממהר ללכת לבית המרחץ לכבוד החג. העמידו, ושאל אותו:

יש לך חמץ בביתך או ברשותך?

– חמץ – נרתע הלה, רבי ומורי, מה עול מצא כי כבוד תורתו כי יחשדנו שאשאיר חמץ בביתי בערב פסח לאחר שש שעות? פטרו לשלום והלך הלאה. פגש ביהודי אחר ושאלו: יש לך חמץ? נעץ הלה שתי עינים תמוהות ברבי לוי־יצחק והתחיל בוכה: – רבי יהי חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו. חלילה לי להשהות חמץ ברשותי לאחר חצות.

אותה שעה, נשא רבי לוי־יצחק עיניו לשמים ואמר, ה' אלוקי ישראל, השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ראה את עמך את ישראל, איך הם שומרים את מצוותיך. קיסר רוסיה מלך אדיר הוא, כמה שופטים ושוטרים ובתי אסירים יש לו כמה אנשי צבא וחיילי משמר העמיד לפקח על הגבולות, שלא יבריחו ולא יעלימו סחורות חוץ, ואף על פי כן מכניסים כל מיני סחורות מחוץ למדינה ומצויות הן למכירה: ואתה הזהרתנו: “לא יהי לך חמץ”, לא העמדת עלינו שוטרים ולא אנשי צבא – ובערב פסח מבעוד יום אין משהו חמץ מצוי בבית ישראל.

בדיקת חמץ

צריכים לבדוק אחר החמץ היטב היטב. עד כמה שידו של אדם מגעת. והמנהג שמיד לאחר הבדיקה מנערים את כיסי הבגדים שמא נשמרו בהם פרורי חמץ.

טומן ידו בצלחת

ומעשה בהרב ר' אייזיק, רבה של סלונים, שראה יהודי עשיר אחד, שהיה ידוע ככילי וקמצן מופלא, שמנער את כיסיו מפרורי חמץ בערב פסח. אמר לו הרב, אתה פטור אתה, מן הדין, מלנער את כיסיך שהרי על פי הדין מחוייבים לבדוק עד שידו של אדם מגעת, והרי ידך לא מגעת לכיסיך.

רחמנא ליבא בעי

ועיקר העיקרים בבעור חמץ שיפקיר את החמץ בכל לבו ולא בדרך הערמה וה' בוחן לבות וכליות ויודע אם לעקל או לעקל קלות אם עושה בלבב תמים ושלם.

וב"פרי חדש" (הגהות על השולחן ערוך מהגאון רבי חזקיה די סילווה רבה של ירושלים) נשאל מעשיר אחד שנתנו לו במתנה חטה אחת ועל החטה היה כתוב הפסוק (דברים ח' ח': “ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש” (שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל) וגם היה כתוב על החטה הזאת שם ושם אביו של הכותב, הכל באותיות מרובעות וטעמים ונקודות. ועל החטה מרוב חשיבותה, כשמגיע ערב פסח, מוציא מביתו את החטה לשוק לרשות הרבים, ומציעה כהצנע בתוך חור אחד, נעלם משליטת העין והיד, ואחר הפסח הוא הולך וחוזר ונטלה משם ומביאו לביתו.

והרב “פרי חדש” השיב לעשיר השואל: שאסור לעשות כן, שחטה שורין אותה במים כדי שתתנפח ותתרחב בטרם שכותבין עליה. והיא חמץ גמור. ומפני מעשה האומנות שבה היא חשובה לשימה באוצר המלוכה, כלומר היא שוה כסף. ובודאי אין בעליה מפקירה בכל לבו, ומעשיו מוכיחים על מחשבתו שאין בדעתו לבטלה ולהפקירה ואינה אלא הערמה. ואסור לעשות כן.

ומאחר שכאמור עיקר ביעור חמץ הוא הביטול שבלב ובניקוי ובדיקה בלב לא סגי, עד שיבטלנו במחשבתו, בזה שיחשוב שמפריקו, לכן תיקנו מיד אחרי הבדיקה בערב יאמר “כל חמירא” וכן יחזור ויאמרו לאחר שריפת החמץ, על החמץ שהשאר עוד לארוחת ערב ובוקר, שמא נשאר ממנו מה.

אפיית מצות

"יפה ביחוד היתה התכונה לקראת המצות: “כלי הקודש” וסתם יהודים חרדים אמידים ועניים היו הולכים יחד קודם שקיעת החמה, לבושים מלבושי יום טוב ונושאים על שכמם דליים אל הבאר לשאוב “מים שלנו”, דהיינו מים שעברה עליהם לינת לילה (ראה שו"ע או"ח כ"י–תנ"ג סעיף א') אין לשין אלא במים שלנו, בין שהם מי בורות ומעינות בין שהם מי נהרות, ושואבים אותם מבעוד יום או בין השמשות ואין לשין בהם עד שיעבור (הלילה כולו) והיו מזמרים פרקי הלל ויוצאים ברקידה תוך כדי מעשה השאיבה והילדים מרקדים ושמחים עמם במצוה זו.

ומעשה בהגאון הצדיק רבי מאיר מרגליות, רבה של אוסטרא פעם בלכתו, כמנהגו שנה שנה, אל אחת הבארות שבסביבות עירו לשאוב “מים שלנו” והימים ימי הפרשת השלגים, שקע עד ברכיו בבוץ העמוק, פגע בו אחד מעשירי אוסטרא כשהוא נוסע על מרכבה כבודה, והלה פנה אל הרב וביקש ממנו לעלות על מרכבתו. החזיר לו רבי מאיר, כשפניו מחייכות: “מצוה גדולה כזו של הכנת ‘מים שלנו’ יש לי רק פעם אחת בשנה ואינני רוצה למסור אותה לסוסים”.

המהדרין נהגו לאפות המצות בעצמם בעצם ידיהם, מלישה ועד סוף אפייה. והיו הרבנים וחשובי העדה וכל המקפידים על “שמורה” מתאספים בחדר הנחתום ומפילים ביניהם גורל, מצותיו של מי תהיינה הראשונות ללישה ולאפייה. ויש שיהודי פשוט מ"עמך" זכה בגורל והיתה עיסתו הראשונה על פני זו של הגבירים והרבנים.

כשהמציאו, לפני כמאה שנה, את המכונה לאפיית מצות, היתה המכונה שנויה במחלוקת חריפה אצל גדולי התורה. מהם שהתירו להשתמש בה ומהם שאסרו. בראש האוסרים עמד ר' שלמה קלוגר, רבה של ברודי, כשהסבירו לו יתרונות המכונה לגבי מניעת החמיצה הודות למהירות העבודה, אמר: טעם כמוס עמי לאסור ולא ידעו מה הטעם, עד שנודע לאחר הזמן שהטעם הוא שהמכונה עלולה לעשות מלאכת הפועלים ולקפח העבודה של אלמנות ויתומים.

ומעשה בר' ישראל סלנטר שהיה מדקדק לעמוד על גבי העובדים והעובדות העוסקים באפיית המצות ומשגיח עליהם בעין פקוחה שהכל ייעשה כדין וכדת על פי כל החומרות.

פעם חלה ר' ישראל ולא היה יכול ללכת אל אפיית המצות כמנהגו וביקש מתלמידיו ללכת במקומו.

משהלכו לשם שאלוהו: רבינו, כמה עלינו להיות זהירים ביותר? הוו זהירים ביותר – החזיר להם ר' ישראל – בכבודה של האשה הלשה את העיסה שלא לצערה, לא לגעור בה ולא להכלימה, עלובה זו אלמנה היא…

שריפת חמץ

היו מקומות שהשמש היה סובב הולך בערב פסח לפני הצהרים בשווקים וברחובות ברובע היהודי, ומכריז: “שרפו את החמץ”.

ויש מנהג לשרוף את החמץ במקום צבורי, כגון: אצל בית העלמין, או בתנור הגדול של בית המרחץ העירוני:

וכן המנהג בעיר הקודש ירושלים, ששורפין את החמץ בפומביות ועסק גדול במדורות בחוצות שמכינים ילדי ישראל.

והרי לך תיאור קצר של “שריפת חמץ” בירושלים:

אין דומה מדורת החמץ למדורה שעושים הילדים בל"ג בעומר, שזו של ל"ג בעומר “הדלקה” רבתי היא, אחת ויחידה לכל מתפללי בית־הכנסת ולכל השכונות שמסביב, והכל מרקדין ומשתמחים סביבה, מה שאין כן מדורות של ביעור חמץ כל חבורה של נערים משיאה מדורה לעצמה, ובעלי הבתים קרבים אליה אחד אחד, משליכים צרורות החמץ לתוך האש, שוהים קימעה ומנערים כיסיהם ונפטרים מן המקום בעוד ששפתותיהם מרחשות “כל חמירא וחמיעא”.

בכל זאת מקצת מאותה התלהבות של ל"ג בעומר נדבקת בילדי ירושלים גם בערב־פסח. זה מביא סמרטוטים וניירות וזה מביא קש וגבבא, חבילי ענפים ושבבים יבשים. ויש גם שמושכים מתחת סינורות אמותיהם פחיות של נפט ובלואי סחבות. וכולם עומדים על האשים שומרים ושוקדים על המדורות שלא תתמעטנה ולא ידעכו. משנראה יהודי עובר בקצה הרחוב וחבילה של חמץ בידו וסדור תחת בית שחיו, מיד קופצים הנערים כנגדו בצהלה ומושכים בשולי בגדיו ומפצירים בו שיבער את חמצו במדורה שלהם דוקא ולא במדורה שלהם דוקא ולא במדורה השכנה.

ואכן אפשר שיש לראות כסמך ומקור למנהג זה לשרוף את החמץ בפומביות, שעושים כן “זכר למקדש” שכך שנינו במשנה דפסחים (א. ג.): “שתי חלות של תודה פסולות היו מונחות (לסימן בערבי־פסחים) על גג האיצטבא (של העזרה בבית־המקדש) כל זמן שמונחות העם אוכלים (חמץ) ניטלה אחת – תולין, לא אוכלין ולא שורפין; ניטלו שתיהן – התחילו כל העם שורפין”.

וותיקין המדקדקים במצוות נוהגים שמציתין את המדורה ששורפין את החמץ בענפי הלולב, בבדי הערבה של הלולב ובדי ה"הושענות" שקיימו בהם מנהג נביאים וחבטו בהם ביום “הושענא רבה”. – הואיל ונעשתה בהם מצוה אחת תעשה בהם מצוה אחרת.

והמהרי"ל היה נוהג להסיק את התנור לאפיית המצות בעצי ערבה של לולבין שהיו לו בסוכה. ויש שעושים מהם מכבדת לכבד בו את התנור לאפיית המצות מן האפר. וכתב בספר מהרי"ל: “ועמא דבר נוהגים כמו כהרי”י סג"ל שהיה מסיק עמהם" (עם הלולב וערבות) התנור לג' המצות (שלוקחים ל"סדר") ור' יצחק אור זרוע היה מתקן לו מעצי “הושענות” קולמוס לכתוב בו חידושי תורה.

רשמים ראשונים של מכירת חמץ אנו מוצאים עוד במשנה: (פסחים כא. א.): “כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה לחיה ולעופות ומוכר לנכרי”. בית שמאי ובית הלל לא נחלקו אלא על זמן המכירה, לבית שמאי אין מוכרים אלא אם יש לו לנכרי – הקונה – זמן שיאכלנו קודם הפסח, ולבית הלל רשאים למכור כל־זמן שמותר לאכול (שם יח. ב). וכן אנו מוצאים רשמי מכירת חמץ בגמרא (פסחים יג. א.): “מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקייא מלאה חמץ אצל יוחנן הקוקאה, ונקבוה העכברים והיה החמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי, שעה ראשונה, אמר לו: המתן, שניה אמר לו: המתן, שלישית אמר לו: המתן, רביעית אמר לו: המתן (לפי שאדם צריך להזהר בפקדון שהפקיד אצלו חבירו יותר מברכושו שלו) חמשית – אמר לו צא ומוכרה בשוק”, כיון שהגיע זמן איסור חמץ, הרי אינו יכול להחזיק יותר בפקדון ולעבור על־ידי כך על איסור חמץ.

כיום תופס ענין מכירת חמץ מקום חשוב בהוי החיים של ערבי פסחים, שהרי אפילו מי שביער את כל חמצו, גם כן עושה שטר מכירה, על כלים חמוצים ועזים ופרות חולבות וכדומה, כדי להנצל מחשש חמץ, שמא נשאר משהוא דבוק בכלים וגם על החמץ הבלוע בדופני הכלים.

ולא יהיה ענין מכירת חמץ אצל האדם כמו מצות אנשים מלומדה, אלא צריך שיגמור בדעתו שהוא מוכרו באמת לנכרי מכירה גמורה וחלוטה.

חמץ גוי

דיני מכירת חמץ רבים הם, וכמה פרטים ופרטי־פרטים שלהם תלויים בשערה. ולאו כל אדם יכול להתמצא בהכנת שטר המכירה והקנינים השונים לשמור לעשות ולקיימם כדת וכדין.

ולפיכך המנהג בכל תפוצות ישראל מקדמת־דנא שמכירת החמץ מבוצעת באופן קולקטיבי, באמצעות בתי־הדין שבעיר וכן כותב רבי חזקיה מדיני ב"שדי חמד" שלו ערך “חמץ ומצה”: “המנהג בליטא ופולין גדול, מקדמת־קדמתא, שבני העיר נותנים כח והרשאה ביד הממונה על זה למכור כל החמץ של כל בני העיר”. וכן מנהג ישראל בכל מקומות מושבותם לסדר את מכירת החמץ באמצעות “הרב דמתא” או בית הדין המקומי.

ופה בירושלים היה המנהג שלא רק המוכרים, היינו הבד"צ היה קבוע בדבר זה, אלא גם הערלים הקונים החמץ היו שני ערלים קבועים, אחד משה’לה באשעטע, שהיה הקונה הקבוע אצל בית דין של פרושים, והשני מוסה בן כפר השילוח, שומר בתי הקברות היהודים על הר־הזיתים, שלא יגנבו הערבים את המצבות להשתמש בהם כאבני־בנין, מה שהיו הפראים הללו עושים כפעם בפעם. שני הערלים הללו שהיו קונים את החמץ מידי הבית דין צדק בכל ערב פסח, מדי שנה בשנה, נעשו בקיאים בדיני מכירת חמץ וגם למדו לדבר לקרוא ולכתוב, הרבה יהודית וקצת עברית, וכבר היו יודעים לתת תשובות נכונות ומדויקות על עשרות השאלות שנשאלו על־ידי חבר הבית דין בקשר למכירה, וכשקרה פעם שטעה הגוי הקונה באחת מן התשובות, היה מצחק ואומר “טעות גוי מותר” ומתקן את עצמו, וכשקרה שאחד מן הדיינים טעה בשאלה, והקדים את המאוחרת או האחר את המוקדמת היה הערל מעיר לו על כך ואומר רבי שמואל’קה (כלומר הגר"ש סלנט, שהיה אב בין דין בירושלים למעלה מ־60 שנה) כך וכך היה נוהג בענין זה, או כך וכך.

בערב פסח דשנת תש"ח, כמה ימים קודם ליציאת בריטניה מארץ ישראל (בי"ד באייר של אותה שנה), היתה המלחמה נטושה בין בני ישראל ובני ישמעאל והגיעה לשיא תוקפה. כל הכבישים הדרכים והשבילים בארץ היו משובשים בגייסות של כנופיות של ליסטים מזויינים, עד שכמעט שבתה תנועת כלי־הרכב הבין־עירונית. ועל כל גבול וגבול, בתחומי הערים והמושבות, וביחוד בערים המעורבות השתוללו קרבות רחוב, נשפכו סוללות והועמדו עמדות ונבנו מחסומים של אבנים וביטון באמצעו של כל רחוב ושוק להפריד בין שתי המחנות. וכל גבעה וכל גג גבוה הפכו לעמדות צלפים שמשם פצעו ורצחו עוברי דרך שלוים. הקשר היחידי שבין הרובעים היהודים לרובעים הלא־יהודים היו הכדורים המעופפים מעבר לעבר יומם וליל.

ובימים ההם וירושלים העיר סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא, ואוכלוסין היהודים שבה נתונים במצוק ובמצור ואין לאל ידם לספק את צרכיהם לכבוד החג. והנה נוספה דאגה על דאגותיהם, עלתה על הפרק בעיה מיוחדת במינה הנה ערב פסח, שעת מכירת חמץ, ממשמשת ובאה ואפס גוי מן העיר בשטח שבידי ישראל, גם לחיילים הבריטים אין גישה, כלואים בארבע מכלאות שיצרו לעצמם מוקפים גדרות תיל, כגון גווין־גראד ויתר שלשת האיזורים הסגורים, כל־שכן שלא היתה כל אפשרות לערלים הקונים התדיריים של החמץ להגיע למקום מושב בית הדין, כשם שאי־אפשר היה לחברי בית־הדין להגיע אליהם.

כל דרך היתה שדה מלחמה, כל שביל – חזית, כל רחוב – בריקדה – וכל בית – מבצר – וכל גג תצפית והכל – עמדה.

אולם, בערב פסח, בשעה 8.30 בבקר בהגיע שעת מכירת החמץ, נכנסה לפתע־פתאום, מבלי שיודע מישהו האיך וכיצד ועל פי מי בוצע הדבר, הפוגה אובטמטית מוחלטת, פסקו יריות הצלפים והתפוצצות הכדורים והפגזים נשתתקו והקולות חדלו.

באותה שעה, כאילו לפי הסכם הדדי, עמדו חברי בית הדין ויצאו אל קוי האויב אשר בקרבת שכונת מוסררה, (כיום שער, או מעבר, מנדלבוים) שם מצאו את “החמץ הגוי” הקבוע, ושם סדרו את המכירה וכתבו וחתמו שני הצדדים על “שטר המכירה” לאות אמת וצדק כדת וכדין, כשהרבנים עומדים בצד גדר האבנים מעבר מזה, והערל הקונה עומד בצד הגדר מעבר השני.

כיון שנסתיים טכס מכירת החמץ, בעוד היו הרבנים “המוכרים” בדרכים חזרה לבתיהם, מיד חזרו הרובים להרעיש את חלל אוירה של ירושלים, וכדורי הצלפים זמזמו שוב מעל לראשי המהלכים ברחוב.

עתה נוהגת ממשלת ישראל העצמאית למכור את החמץ של מדינת ישראל על־פי כח והרשאה באמצעות בית הדין הגדול בתוככי ירושלים, תבנה ותכונן. הקר"ה (בלא הכנסה כחק). וכשבא הדבר לפני החסיד קיר"ה (קיסר ירום הודו) אמר: “הדבר ידוע שאין זה משא־ומתן של תגר אלא ענין דת־רעליגיאהן, על כן אין זה בחיוב שטעמפיל”.

בכל פסח ובפסח, ולפניו ולאחריו, נתעוררו עשרות שאלות חמורות בקשר עם מכירת חמץ. שהרי חמץ שעבר עליו הפסח ולא נמכר כדת וכדין אסור בהנאה לעולם. הרבנים השתדלו תמיד למצא כח דהיתר.

אבל, קרו כמה מקרים, שלמרות חפוש מחופש בכל צדדי ההיתרים לא מצאו הרבנים פתח כלדהו להיתר ואז פסקו כמובן, כדת של תורה שהסחורה הנידונה אסורה היא בהנאה ועל הבעלים להשמיד ולאבד את המלאי האסור. וידועות כמה עובדות מהן שהובאו בתשובות ומהן שנמסרות בעל־פה, אשר יהודים פשוטים, מאמינים בה' ובתורה הפסידו במו ידיהם רוב או כל רכושם כדי להנצל מעבירה של חמץ שעבר עליו הפסח. לא פעם אירע שבעלי מזיגה יהודים הובילו לשפיכה לנהר עשרות עשרות חביות של ספירט ושאר מיני משקאות יקרות שעלו להם בהון תועפות. ולא עוד אלא ששילמו שכר סבלים ופועלים שהעמידו למלאכת שפיכה זו ויצאו נקיים מנכסיהם. מדי שנה בשנה עמדו עשרות, מאות, יהודים תמימים בנסיונות גדולים ולא ערערו ולא הרהרו אחרי מצוות ה'. שכשם שהיו יהודים מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל רגע לקיים “בכל נפשך” ולמסור נפשם על קידוש־השם, כך היו נכונים בכל שעה ושעה לקיים “בכל מאדך” בכל לבם ונפשם.

בקשר עם איבוד חמץ בידים מספרים:

מאימתי התחילה פסיה אשת הגביר רבי יונה שבסטרי־סמבור לעשות הכנות לפסח?

לא יאומן כי יסופר, אבל גופא דעובדה כך הוה. תיכף־ומיד ביום אסרו־חג של פסח אחד כבר התחילה בהכנות לצרכי פסח שני של השנה הבאה לטובה. ועסקה בהכנות אלה במשך כל תריסר ירחי שתא, כלומר כל השנה כולה, שנה תמימה.

כמובן, שבשביל כך זכתה והיה סיפק בידה לספק את הפסח כדבעי למיהווי ולעשותו הכל דצריך ובכשרות גדולה בכל ההידורים והחומרות. כל־שכן שבעלה ר' יונה היה גביר גדול והיתה היכולת בידה לסדר הכל כרצונה על צד היותר טוב וכשר. שר' יונה המון עסקים שונים היו לו ומצודת מסחרו ורשת מרכולתו פרוסה היתה בכל הסביבה, בערים ואגפיהם בכל ימי חייו, אלא שלבסוף נעשה סיטונאי של מכולת, ואף אז עדיין היתה הפרוטה מצויה בתוך ביתו לא יחסר הכתר והזהוב.

כיצד היתה פסיה עושה? תיכף באסרו־חג של פסח, הזמינה את הגוי חוטב עצים וותיק, שיצא היערה וחטב עצים ככל הצורך בשביל כל ימי הפסח הבא. אסור היה לגוי לנגוע, בשעת עבודת הקודש הזו, בפרוסת לחם או חתיכת חמץ כלשהו. והיתה פסיה משביעה אותו כל כך. ואף־על־פי־כן אמרה, אין אמונה בגוי והעמידה עליו איש יהודי מהימן בתור משגיח שישגיח עליו בעינא פקיחא שלא יחמיץ הערל את העצים. וכשהביא את עגלת העצים הביתה שמה את העצים בשמירה ובזהירות רבה בארגז המיוחד לכך, שבו נשארו כל השנה כולה סגורים על מסגר ואיש או אשה לא נגעו בהם נגיעה כל דהו, וממילא לא היה בהם שום חשש ופקפוק של כל חמץ וכל איסור.

משהיו לפסיה עצים לפסח קנתה אווזים וברווזים שמהם היתה מכינה מזון לפסח. עופות הללו שמה בכלוב מיוחד ולא עירבבתם עם יתר העופות, ששאר עופות אוכלים חמץ ותולעים וכל אשר ימצאו, אבל עופות הללו לא היו מאכילים אותם מין גרעינים שאין בהם חשש חמץ ושום תערובת חמץ. וכשהגיעו ימי החנוכה היתה פסיה מטגנת מהם את השומן לפסח בעסק גדול ובשמירה על שמירה יתירה.

משהגיע ראש חודש ניסן התחילה סדרה של הכנת מים כשרים לפסח, שלא כל המים כשרים לפסח, לבשו הנשים שמלות חדשות וסנורים חדשים על גביהן, הביאו מסננות חדשות ועמדו על הבאר ושאבו כל צרכן לתוך חביות מיוחדות לכך.

וכיצד היתה אפיית המצות? ממש אין לספר ואין לתאר כל מיני הדורי מצוה ושפורי עבודה, היו לה מערוכים מיוחדים משלה וטבלאות של עץ מיוחדות, וכלים מכלים שונים חדשים ומטוהרים. והמשגיחים משגיחים בעין פקוחה ובשבע עינים על אבן אחת ועל מערוך אחד ועל היעות ועל המרדות, ועל המזלגות. ומנקים כל דבר שבעה נקיונות על כל מצה ומצה לקיים מה שנאמר ושמרתם את המצות. מסכת שלמה ומיוחדת במינה היתה פרשת אפיית המצות.

והעוזרים והעוזרות כולם יראים ושלמים שאפשר לסמוך על שרותם ועל זריזותם והמשגיח עומד עליהם, וגם לרבות פסיה היא עצמה, משעת לישת הבצק ועד הוצאת המצה מן התנור והכנסתה לסלים.

ביתו של ר' יונה ששה חדרים מרווחים היו בו וטרקלין גדול אחד. והיו משתמשים בכל ימות השנה בחדרים לדירה ורק בחג ומועד בלבד היו משתמשים בטרקלין. וטרקלין זה משמש טרקלין ה"סדר", שבו היה רבי יונה עורך את הסדר בקדושה ובטהרה בשמירה על שמירה. כיצד היתה פסיה עושה? כמה שבועות לפני חג הפסח הבדילה והרחיקה את הילדים וכל אדם מן הטרקלין ומגרדים ומנקים ומדיחים ומשפשפים כל דבר וכל כלי שבטרקלין, אחרי הניקוי כיסו כל דבר באריגים ושמיכות שלא יפול עליו פרור של חמץ או גרגר של קמח.

אף הביצים לצרכי הפסח טבלו אותם במים שלש טבילות בזו אחר זו. כך נעשה ונגמר והוכן הכל בתכנון מלא וביד חרוצה כשר לפסח על צד היותר טוב וביתרון הכשר למהדרין מן המהדרין. ואז לבה של פסיה שקט ומצפונה נקי.

רבות מחשבות בלב איש ולכל צריך אדם לסיעתא דשמיא. ואפילו במילי דשמיא ובעניני כשרות צריך אדם שיתמזל לו מזלו ולא יאונה לו כל און. והנה אירע מה שאירע וקרה מה שקרה, מקרה לא טהור ולא נעים לפסיה וביתה, זה בעלה ר' יונה, נפסדה כשרות הפסח שלהם ונתקלקל שמחת יום־טוב שלהם.

עסקים שונים היו לו לר' יונה ולבסוף נעשה סיטונאי למיני מכולת והיה מזמין סחורה מעיר הבירה וינה. הכין בעל בית חרושת אחד, לצרכי פירסומת, מין שעונים שהם של מתכת מבפנים ושל שוקולדה מבחוץ, שוקולדה זו חמץ היתה. שלח שעון אחד לר' יונה צוה ר' יונה ותלוהו בטרקלין החג שלו, שכלי יפה ומפואר היה וגורם לקורת הנאה ביום טוב. הסיחו דעתם מן השעון בערבי פסח ולא ביערוהו מן הבית. וכשישבו מתוך הרחבה ונחת מסובים לשולחן ה"סדר" הסתכלו בכותל וראו את שעון החמץ תלוי במקומו על הקיר, אמרו זה לזו וזו לזה, אוי חמץ בבית ונזדעזעו, נפלה פסיה ונתעלפה.

הלכו אצל הרב דמתא ובכו ואמרו: רבינו, חמץ נמצא בבית שלנו, מה נעשה? אמר להם לכו אצל הערל יאן הקונה החמץ של העיירה, יסירו ויטלנו וישליכנו לתוך הדינייסטר, שחמץ שעבר עליו הפסח הוא ואסור בהנאה. הלכו אצל יאן והשעה כחצות הלילה, והוא ישן שכור כלוט. בקושי הקיצוהו ובקושי הסבירו לו את הענין הלך יאן ונטל את השעון והלך אל הנהר ורבים מבני העיר מהלכים אחריו הלויה גדולה לשעון החמץ, עד שהגיעו אצל הדינייסטייר.

ועדיין היה אותו גוי מתאוה לאכול מן השוקולד המתוק הזה ובקושי מנעוהו מזה ולא זזו משם עד שהשליכו לתוך הנהר. והמתינו עד שבלעוהו וסחבוהו הגלים אז חזרו לשוב לביתם בשמחה וששון.

והואיל ועל פי דין צריכים למסור לערל הקונה את החמץ גם את המפתחות ממקום שם מוחסנים הדברים החמוצים, לפיכך קרה הרבה פעמים שהמוכרים היהודים סבלו צרות־צרורות מן הלקוחות הערלים שקונים את החמץ. שהערל היה עושה בסחורה כבתוך שלו וביד היהודי לא היה כח למחות או לפצות פיו, הלא מכר לו מכירה גמורה וחלושה.

והגאון רבי חיים־מרדכי מרגליות אבד"ק דובנא ב"שער־תשובה" (או"ח סימן תמ"ח סק"ח) מספר: "ושמעתי שגדול אחד נשאל לפניו, אחד שמכר את החמץ, מרתף משקאות, לערל אחד, והקונה הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף היין ומשתכר. והמשקאות היו יקרות עולות דמים מרובים למוכר. וגם היה דואג וחושש שלא ירבה לו, קונה קבצן זה רעים להתרועע שישתו וישכרו עמו ויפסידו לו הפסד מרובה. והוא בהול על ממונו ובא אל גדול אחד נפשו בשאלתו כדת מה לעשות להציל ממונו, ששמע שיש מן הפוסקים שסוברים שמותר לו לומר למשרת שלו שיבקש את מפתח המרתף מן הערל, שצריך הוא להוציא איזו חפצים שלו. ואחר־כך ישתמט ממנו או שיאמר לו שאבד את המפתח.

והגם שנראה שאין בזה איסור. אף־על־פי־כן, לא השיב גדול זה לשואלו דבר אלא אמר לו שיבוא אחר־כך, בעוד שעה שעתים שרוצה הוא שהות להתיישב בדבר.

מה עשה הגדול? כשהלך השואל שלח והזמין את הערל הקונה ואמר לו שצריך הוא לשלוח מכתב דחוף לאדם אחד בכפר רחוק מכאן כמה פרסאות, נתן את המכתב הזה ליד הערל הקונה וקצץ לו שכר חשוב בשביל מסירת המכתב. בשהות ההליכה והחזרה של הערל בשליחות זו עברו ימי הפסח.

בגדי לבן

נהגו שבעל הבית “מלך הסדר” לובש בגדי לבן ומצנפת לבנה על ראשו ובאבנט בד יחגור מפני שהיושב בראש, העורך את הסדר – אומר הגאון רבי צבי קאלישר – נחשב כעומד במקום כהן גדול שהיה משמש ביום הכפורים בבגדי לבן, והסדר הוא זכר לקרבן פסח והשולחן כמו מזבח.

ועוד היה אומר מהר"צ קאלישר: כי רבינו חיים כהן, מבעלי התוספות שאומר (כתובות קי. ב) ד"עכשיו כי יש כמה מצוות וכו'", הוא עצמו – כמובא בספר “כפתור ופרח” השתדל לעלות לארץ־ישראל, כדי להקריב קרבן פסח במועדו.

“ומנהגנו – כותב רבי שלמה גנצפריד – ללבוש את הקיטל” לעריכת הסדר.

“הטעם בזה, משום שבגד זה בגד מתים ולובשים אותו להכניע הלב שלא תזוח דעתו של אדם עליו מחמת שמחת החרות” אלא גם בשעת חדוה שהוא בבחינת מלך יזכור כי “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” והחי יתן אל לבו כי לשם כך ניתנה לנו החרות משעבודו ועולו של בשר־ודם.

ועוד טעם יש בלבישת הקיטל ביום־הכפורים ול"סדר": “להדמות למלאכי השרת”.

בהגדה

ההגדה של פסח הנה, עד ימינו אנו, הספר הנפוץ ביותר בעמנו. אין, איפוא, כל חדש בדבר שהרבה ידע־עם נשתזר ואורג מסביב לה. כגון:

– רבי מאיר’ל מפרימישלן שהיה רגיל לדרו לשון הדיוט, בהסבו פעם אחת ל"סדר" בליל התקדש חג אמר:

קדש – אם רצונך להתקדש

ורחץ – להתרחץ מעוונותיך

כרפס – הכר שמתחת ראשיך ופת לחם שלך

יחץ – תתן המחצה לעניים

מגיד – אם יבוא עני לביתך תגיד לו

רחצה – שירחץ ידיו לסעודה

מוציא – ויברך על הלחם

מצה – על ידי זה תוציא

מרור – כל המרירות מתוך ביתך

כורך – תשב עם עני זה ביחד אצל

שלחן עורך – בכל מה שיש לך ואל תתן לו לשבת בדד.

צפון – בזכות זה תזכה לפרנסה בכסף וזהב אשר מצפון יאתה

הלל – תהלל ותודה לה' על שפע ברכה וטובה

נרצה – ותהיה מרוצה ומקובל בעיני אלקים ואדם.

גם אדמו"רים אחרים דרשו חרוזי־סימנים הללו כמין חומר:

קדש ורחץ – היה רבי אברהם’לה מסוכטושב אומר – בכל מקום אנו מוצאים שהרחיצה קודמת לקדושה. “ורחץ במים וטהר” וכאן קדם “קדש ל”רחץ", לרמזנו כשם שביציאת מצרים נגאלו ישראל, אף על פי שלא היו ראויים לגאולה, כמו שנאמר (יחזקאל טז) “ואת ערום ועריה” ודרשו רבותינו (במכילתא) “ערומים מתורה ועריה מן המצוות”, כן בגאולה העתידה יזכה כל אחד מישראל, גם מי שאינו ראוי מצד עצמו להתעוררות של קדושה, מכל־מקום יזכה לשפע של רוח קדושה וטהרה אשר יערה ממרום על כלל ישראל.

יחץ מגיד יחץ – יחצה את המצה השניה לשנים; מגיד – יאמר את ההגדה. ולמה נסדר “יחץ” קודם ל"מגיד", הלא החצייה צורך האכילה היא, לאפיקומן וכו' לומר לך: שצריך האדם להקדים נעשה לנשמע עשייה לאמירה כלומר, קודם־כל בראש וראשונה, צריך האדם לחצות את לחמו ולפרוס מפרוסתו לדל, גם אם הוא בעצמו עני ואביון, ומאכלו מצה – לחם עוני, חלה עליו מצות צדקה לתת מפתו לדל, לדיכפין ורעב ממנו, ורק אחרי שעשה זאת ראוי הוא לומר את ההגדה, לומר שירות ותישבחות לפני השם יתברך, מלך משובח ומפואר עדי עד.

רבי שמואל מפוריסוב היה רגיל לומר:

כרפס, נוטריקון שלו ראשי התיבות: כלל ראשון פה סתום.

יחץ מגיד: גם מה שהכרחיות לך להגיד ולדבר תייחץ לחצאין ותקמץ בדיבורים, שעל ידי כך:

מוציא מצה מרור: על ידי השתיקה הבלימה וההבלגה תוציא את עצמך מן המצה ומריבה ומן המרור ומרירות שלהן.

סימני הסדר

המבנה המסובך והמפואר של “סדר” ליל פסח, המלא וגדוש דינים ומנהגים קבועים על כל זיז וזיז ועל כל תג ותג שלו, הביא לידי כך שעוד בימים קדמונים, וביחוד אז שספרי הגדה, כתב־יד, מעטים היו ולא היו מצויים ביד כל אדם, נתנו בהם סימנים, שקבעום בחרוזים ושלא־בחרוזים. סימנים הכוללים את תמצית הפעולות השונות של הסדר, כדי להקל על הזכרון.

סדר הסימנים המקובל ורווח ביותר ונפוץ כמעט בכל תפוצות ישראל הוא זה שנדפס ברוב ההגדות של פסח:

קדש ורחץ / כרפס יחץ

מגיד רחצה / מוציא מצה

מרור כורך / שולחן עורך

צפון ברך / הלל נרצה

חרוז זה, מקובל היה, שמחברו הוא רבי שמואל מפלייזא, אחד מבעלי התוספות שחי במאה הי"ג, – וזה עפ"י הדיעה שהעלה שד"ל – ולא היא, שכבר הוכיח הגרי"ל הכהן־מימון, בספרו “חגים ומועדים” שקדומים הם הסימנים הללו, שהרי הם מובאים במחזור ויטרי ובעל מחזור ויטרי קדם לרבי שמואל הנזכר. וכנראה – משער הרב המחבר בצדק, – שהוא “מסדר פסח” של רבן של ישראל רש"י (רבינו שלמה יצחקי) שמחזור ויטרי נתחבר על ידי תלמידו המובהק.

ולפי שכל סימן וסימן מחרוז זה הוא מועט המחזיק כמה וכמה פרטים ופרושים יש שגם את הפירושים של הסימנים חרזו בחרוזים. דוגמה לכך אנו מוצאים בהגדה עם פירוש הגר"א מווילנא (תל־אביב תר"פ) פירוש על הסימן “יחץ”, כנראה מעטו של הגר"א ז"ל:

יחץ: יקח את המצה האמצעית ויבצענה לשתים / בלי עצלתים / החלק הגדול בין כר לכסת תחת מראשותיו יטמין / למען תהיה שמורה לאפיקומן / וצריך אותה לקחת – ולכרכה במטפחת / והמדקדק מניחה על כתפיו לזכרון / כאשר עשו שבטי ישורון / ממצרים בעלותם / על שכמם צרורתם בשמלותם / והפרוטה השבורה / יחזיר למקומה בקערה.

יש שמוצאים סימנים מסימני הסדר גם בתלמוד גופו: בפסחים קט"ז ע"ב: תניא כוותי' דר' יוחנן תבלין זכר לתבן חרוסת זכר לטיט (תבלין ירקות שמילין בחרוסת זכר לתבן, וחרוסת שכותשים בו הדק זכר לטיט רש"י) אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו אומרים “תגרי חרך” שבירושלים: בוא וטלו לכם תבלין למצוה.