בפתח דברי אספר על חויה אישית קטנה, שהיא בחינת מפתח להבנת דרך מחשבותי אשר הוליכתני להתבוננות ועיון בחזיונות הקמאים.

בעת מלחמת העולם עשיתי מספר חדשים בשלהי הקיץ בכפר אשי מעל לספיאֶץ – בסביבה נהדרת. אחרי שנים רבות הייתי שוב בין הרים יחד עם ידידה אהובה עלי והרגשתי את עצמי מאושרת. מנותקות היינו מחברת-אנשים רגילה ודומה היה עלינו, שאנו חיות במחוז-אושר. בבוא הסתיו ובביתנו הקטן, שלא נתן להסקה, החל הקור לתת את אותותיו – עזבנו את הכפר ועברנו להתגורר בהילטרפינגן, מקום קטן ליד הטונרזי. “הנה הכנסיה שבאשי”, אמרה ידידתי בערב הראשון בצאתנו לשוח על שפת הים והראתה באצבעה על ההרים שממולנו. “הרי מכאן אין את יכולה לראות את כנסית אשי”, עניתי אני כמעט ברוגזה. היא בשלה, שכן הוא הדבר כאשר אמרה. אך שלילתי כ"כ חזקה היתה, שהביאתה במבוכה. למחרת נוכחתי לדעת, כי שם למעלה נראתה באמת כנסית אשי. נבהלתי-נבוכותי ועצבות עמוקה תקפתני. אשי – המקום בו הרגשתי את עצמי מנותקת ומורמת כמעט עד למרומי שמים – נשקף לכל האנשים כמות שהוא שוכן מעל לטונרזי, בבת-אחת סר קסמו.

לאחר שהסכנתי והשלמתי עם העובדה כהויתה לא יכולתי שלא לצחוק לי לעצמי, לעתים קרובות הייתי עולה מספיאץ לאשי בפחות משעה אחת. משך שבועות הייתי מביטה יום-יום אל הים הטונרי, איך יכולתי איפוא, לחשוב מחשבת-טעות שאני נמצאת בין הרים גבוהים?

ההרגשה, שאני מרוחקת מכל עמלם ויגיעם של אנשים, סנורה את עיני שלא לראות כל אשר מסביבי כהויתו הממשית, הייתי כחולמת או כמטורפת. כעבור זמן-מה הבחנתי לרגעים בשגיונותי ואז נתחור לי, כי אני שקועה ושרויה בעולם מיוחד שלי, שאני בראתיו אף יצרתיו לי. ואין אני רואה את העולם הכללי המשותף. אף אמרתי בלבי, שכל אדם ואדם חי פחות או יותר בעולם שהוא רק שלו. הרקליטוס צין, כי בהקיץ חיים אנו בעולם משותף ואלו בחלום פונה כל אחד ממנו, מעולם זה, אל עולמו שלו. רק עתה נתבררה לי משמעותם של דברים אלה.

מחשבות רבות ושונות נתקשרו בקרבי עם דבר זה. בתנאים הקרויים בפינו התנאים הנורמליים מבדיל כל איש בלי להרבות מחשבות והרהורים, בין העולם הכללי-משותף ובין עולמותיו הוא. בהקיצנו בבוקר משנתנו, או בעוררנו את נפשנו מהזיות ודמיונות-תעתועים, ברי לנו, כי החויה שכה חזקה עלינו השפעתה, לא היתה אלא חלום, ולא קשה לנו לחזור אל המציאות. יש אנשים שחלומותיהם נמשכים עוד שעה קלה עם בוא היום שיש להם לחלומותיהם משהו מכוחה וממראה של המציאות; אך בכל-זאת גלוי וידוע לבעלי-חלומות אלה, כי בחלום כרוכים ומעורבים דברים בטלים, שאין בהם ממש, בדברים שיש להם תוקף וממשות. לאומללים, המשוקעים בחלומותיהם עד כדי אי-יכולת להרגיש באי-ממשיותם, אנו קוראים משוגעים. הם נפרדו ופרשו מן העולם הכללי, תעו ואבדו בעולם הפרטי. לעתים אלה הם אנשים עקשניים, שואפי-שלטון, עומדים על דעתם ופועלים על-אף נגודו והתנגדותו של העולם הכללי: ולפרקים הם חלשים ואובדי-עצות המשליכים מנגד את כלי-זינם הדרוש למלחמת-החיים ומתכנסים ומסתתרים בחביון-חלומם. מי שאינו בקי, סבור, כי אפשר להוכיח בעליל לפורשים-מתבודדים כאלה את ערכו ושרירותו של העולם הכללי: סבור אתה, כי אין לך כסף ובהכרח יהא סופך לגווע ברעב? חושב אתה, שעליך לא לצאת את הבית כי בחוץ ירדפוך ויתעללו בך? לא ולא, יש לך כסף לרוב, אין איש אורב לך ואני מוכן ללוותך ולהיות לך למגן. נדמה, כי התגברו על הסתירה-הנגוד והכל שפיר: ברם, כעבור שעות מספר בלבד שוב התבצר השגעון במבצרו. שכן המתבודד-הפרוש אינו חפץ כלל להשתתף בעולם הכללי, או שאינו יכול עוד; בשבילו עולמו שלו הוא העולם הממשי, השריר, ואנשי העולם הכללי הם הם בעיניו התועים, שפרשו מן העולם האמתי, הממשי. הנגוד אל העולם הכללי יכול להפוך את חולה-הרוח לפושע, כשם שיש קרבה בין הפושע לבין חולה-הרוח. זכורני, שלפני שנים מספר רצח איש צעיר נושא-מכתבים, הנושא בתיקו גם כספים ובכסף הנשדד ערך הוא מסע לאיטליה יחד עם אחותו וכאשר נאסר וגם כאשר הורשע לא הרגיש כל חרטה; היה בעיניו כאומלל, אשר מארה רובצת עליו והיא שהביאתהו לנהוג כפי שנהג. מי שלא תנאים ונסבות חיצוניים, מצוקה או דוגמה רעה, דחפוהו ועשאוהו לפושע, כי-אם מפנימי-נפשו נדחף לזה, הוא, כנראה, רואה את עצמו במקומו הנכון בהיותו שרוי בעולמו שלו. אפשר שהשכלתו אינה מגעת לכדי כך, שיוכל להסביר לעצמו ולאחרים את ממשותו של עולמו, אבל לפי תחושתו כל אשר הוא עושה מותאם ליסודותיו ולתנאיו של עולמו.

סוג שלישי של בעלי-חלומות הם אלה שאנחנו רגילים לקרוא להם גאונים ומשהו משותף להם ולחולי-הרוח ולפושעים. מאז ומקדם הרגישו והבחינו, כי יש מעבר קל בין שגעוניות לבין גאוניות: הפרישות-ההבדלות מן העולם הכללי, ההשתקעות בחלומם – זהו הצד השוה שביניהם. אולם טיבם ומהותם של החולם ושל חלומו הם המפרידים-המבדילים בין אלה לאלה. שכן הגאוני עשוי לגבר כוחו ואונו הרוחניים ולחבר בכי-טוב את עולמו הוא עם העולם הכללי ואף לטבוע את החותם של עולמו העצמי-היחידי בעולם הכללי. לא כולם מצליחים בזה; לא גאון אחד נכשל במלחמתו ונופל שדוד, או-אז קרוב הוא לשגעון, או נחשב למשוגע, אם-כי, בתקופה מאוחרת יותר באים אחרים הקולטים את חלומותיו וכובשים בהם את העולם.

מתוך התבוננותי זאת צפה ועלתה לפני השאלה: אם כל אחד ואחד יש לו עולמו שלו, איך וכיצד מתהוה העולם הכללי? וכשהוא קיים, כיצד תובן העובדה, שהעולם הכללי אינו נהרס ונחרב מפעם לפעם ע"י בעלי-החלומות ועולמותיהם הנפרדים?

מאז ומשכבר הללו את מיסדי-הדתות, המחוקקים הגדולים, הכובשים, שאחדו שבטים ועמים, בני-אלים. מימי-קדומים מזהירים נגד עינינו שמות כמו משה, ליקורג, סולון, סירוס. בעלי שאר-רוח, אותם חולמים גאונים, הם הם שיצרו את עולם-התרבות הכללי שלנו – אישים גדולים, שצד שוה היה ביניהם ושיכלו לפעול במשותף על יסוד אחד ולהוסיף ולבנות עליו הרחב ובנה, אף-כי רבות בשנים ומאות בשנים הפרידו בין אחד למשנהו. העולם עומד על הסכם.

העולם מורכב מהרבה עולמות נפרדים, הצריך לרתכם ולחברם, למען יהיו ליחידה בת-קימה. היוצא מזה, שתמיד צפויה לעולם הסכנה של התפרקות והתפרדות ושל עלית כוחות הרסנים. התהליך של הדרדרות והתנונות מזה ושל התחדשות והתחברות מזה מתקים בדרך-כלל כמעט באורח בלתי-נכר; מחולליו הם מספר אנשים אמיצים, ישרי-לב, הנושאים ברמה את האידיאלים של עולם מאוחד לפרקים: ברם, לפעמים, כל הסכנה, שהטוב והמועיל יבטלו ויאבדו בים של חמס ורשע, מופיעים גדולי-הרוח שאנו יכולים לקרואלהם נביאים; אחים הם לקודמיהם בעלי שאר-הרוח והם המרימים את הקדושה המחוללת משפל מדרגתה ומחזירים את עטרתה ליושנה, מושכים אנשים אחריהם ומאחדים אותם מסביב לאלוהיהם.

לשם זה עליהם להיות הורסי עולם. ואם-כי עולם זה הוא עולם ללא אלוה, ואולי אף שטני, הרי בכל-זאת הוא רואה את המאחדים הגדולים כמחריבי משהו הקים ועומד ולכן הם גם נראים כחיבים בעיניו. בין באי-כוחו של העולם, הנחשב בעיני הנביאים למושחת, יכולים להיות אנשים חשובים, הסוברים כי עליהם לשמור על הקים ויתכן כי אלה ימשכו אחריהם כ"כ הרבה אנשים עד שהנביא יראה כפורש, כפולש פלילי, כמהפכן.

העולם עומד על הסכמה והתאמה ומכאן שהוא גם צפוי לתנודות ולתמורות. מה רבו הסטיות מהרעיונות היסודיים העיקריים אשר הביאו לידי התפתחותה של החברה האנושית וכמה עוד יהיו כאלה? כלום אין סטיות אלה עשויות להביא מהפכה שלימה בעולם כרוחם ובאות-נפשם של גדולי-רוח ההולכים איש בעקבות אחיו ואחת היא דעתם, אך הלוכם שונה, מחלומם של הנביאים מימים עברו ואותו הם מוציאים מן הכוח אל הפועל? היתכן שנוי כל הערכים?

לשאלה זו צריך היה לענות בחיוב, לו היה נכון מה שאמרתי קודם לכן, שהעולם הוא יצירתם של גדולי הרוח, אשר דעה אחת מוסכמת להם. ברם, הדבר הוא שגאונים אלה צריכים לבוא לידי הסכמה והתאמה לא רק בינם לבין עצמם, כי-אם גם בינם לבין רוח-הקודש, רוח-אלוהים. שכן הנביאים הראשונים לא באו אל האין והריק, נגלו להם חזיונות וגלויים, אשר השפיעו עליהם, ולאלה היו צרכים להסתגל, להתאים את עצמם, למען יוכלו ליצור ולבנות משהו המביא ברכה לכל, המקיף את הכל. חזיונות אלה הם חזיונות-בראשית שעליהם אמר גיתה, כי בהם מתגלה האלוהות, מאחוריהם היא שרויה ללא-אמצעי ובאמצעותם היא חודרת ובאה אל תודעתנו. החזיונות הקמאים, נקודות-אורה, שהראו לבוני עולם-הרוח שלנו את היסוד, הם הגבול – המחיצה בינינו לבין האור הגנוז, שאין לגשת עדיו, הם המסד. אפשר שיהרסו את בנין-העולם עד למסד, אך הוא יעמוד ויתקים ללא שנוי וללא תמורה – אלה הם הערכים שלא יחול בהם שנוי ולא תפול בהם תמורה.

אולי ימצא עוד מי שהוא, שירגיש בעצמו, בתוכו, את החפץ לבקש ולגלות את חזיונות-היסוד ולשאת את עיניו אליהם כאל מזלות וכוכבים שיאירו לנו, לספנים, בהיותנו בלב ים בסכנה גדולה ויראונו את הדרך להחלץ מן המצר. אולם אל יצפו לשלמות, כי אי-הסופיות של הדבר מצד אחד והמוגבלות של הכרתי וידיעותי מצד שני שוללים ממני את האפשרות לשאוף אליה. אדיר חפצי לדמות את חזיונות-היסוד בנפשי, לשערם כמוסיקאי ההוגה בנושא שהוצע לפניו. כך ולא אחרת צריך להתיחס אל מחשבותי והסתכלויותי שיובאו ויובעו להלן.

יש חזיונות-יסוד, המתגלים בטבע, ויש כאלה המתגלים ברוח, מן הראשונים אדבר בראשונה על המשפחה.

מאז היות בני-אדם עלי אדמות קימת משפחה. שני אנשים האוהבים זא"ז באים בברית-נשואין ונקשרים באדם שלישי, שהוא תולדות התחברותם. אהבתם של ההורים ליוצאי-חלציהם ושל הילדים להוריהם מאחדת את שלשתם גם כאשר הרגש, שקירב איש ואשה אהדדי, כבר חלף ועבר. ואפילו לא היה מעולם בין האיש ובין אשתו רגש, שאפשר לכנותו בשם אהבה, הרי גם בלאו-הכי החבה והחובה המשותפות הנודעות מהם לפרי-בטנם, יהוו קשר בל-ינתק בינם לבינם; השתיכותם זה לזו נשארת בתקפה גם באין עוד הקשר החיצוני.

חברת-אנשים ראשונה זו, שנוצרה ע"י הטבע, נחשבה מאז ומתמיד כתא גרעין ראשון לחבורות גדולות יותר ולכל סדר בכלל. עמי התרבות העתיקים ביותר, השוּמרים והמצרים החשיבו את המשפחה ואף חוקקו חוקים מיוחדים להגנתה.

המשפחה היא מולדתה ובית-טפוחיה של האהבה, אף עם זה – ואולי דוקא בגלל זה – רב חלקה גם ברע שבטבע האדם וקרוב לומר שיש לה למשפחה אופי דימוני.

ראשית תולדותיו של המין האנושי עומדת בסימן הרצח של הבל ע"י קין. בני יעקב נסו להמית את יוסף אחיהם, אשר יעקב אהבו מכולם. עלילות-זועה נתרחשו ונעשו במשפחת טנטלוס, אף התפשטו ועברו בירושה: אגממנון מקריב את בתו ומעורר בזה את איבתה של אמה ואשתו קליטמנסטרה. זו רוצחת אותו בעזרת אגיסטוס שממשפחת טנטלוס, המנצל את ההזדמנות כדי לנקום נקמה משכבר הימים. אורסט ממית את אמו כתגמול לרציחת אביו. מידיאה גם היא הורגת את יוצאי-חלציה, הואיל ובעלה עזבה והחליפה באחרת.

אך ליד אלה שהתאוה מעורת את עיניהם קימים האוהבים והנאמנים. אודיסיאוס, פנלופה ותלמך, יוסף הגומל לאחיו בנדיבות-לב תחת שנאתם, דוד שאינו מתנחם על בנו המתמרד, אנטיגונה המוסרת את נפשה למען הבא את אחיה לקבורה! באיזו גאוה מדברים גבוריו של הומירוס על אבותיהם ואלה שוב על בניהם! ילדים נחשבו כברכת ד', ערירות – מארת-אלוהים. כמצות כבוד האלים כן גם מצות כבוד אב ואם נמנתה על החוקים הבלתי-כתובים, שנתקדשו אצל היונים כשם שגם בעשרת-הדברות ראשונות הן מצוות אלה. המלה הוראתה גם חסידות, כלומר אהבת-אלוה, וגם אהבה השוררת בקרב המשפחה ושיש גם בה משום חסידות. רציחת שארי-בשר היתה אצל הגרמנים דבר שלא נשמע כמותו ושיכלו להבין רק במכת-עורון שהונחתה ע"י האלים, ובכל-זאת היה היו מקרי-רצח כאלה, וגם בזמן החדש מתרחשים סבוכים טרגיים ומתועבים: רצח מחמת קנאה, רציחת הבעל או האשה למען סכל התקשרות חדשה, רצח בילדים שנולדו שלא כדת וכדין ורציחת הורים בידי בנים תאבי-בצע. וכן יש ויש – ולא פחות גרוע – סבל מוצנע של נשים וילדים מחמת בעלים שכורים וגסים; התנונות אטית של בנות השבויות בביתן ברשותם של הורי צרי-לב. טפת הרעל, שהיא תולדה של החיים בכפיפה צרה אחת (הנובעת מחיי צוותא צפופים של המשפחה) – אין להתעלם ממנה ואין לבטלה, אך ככוחו המזיק של הרעל כן גם כוחו המרפא.

ראוי לצין, שלא הרי ההשפעה המזיקה של הזיקה והתלות ההדדיות ההדוקות כהרי הסכון והנזק של התרופפות המשפחה. בעת הקדומה היה בדרך כלל כל איש שורר בביתו כרודן. לראש-אב ברומא העתיקה נתונה היתה השליטה מוחלטת על אשתו, בניו ועבדיו, הרשות היתה בידו לענוש את בני-ביתו ואפילו להרגם. יכול שרודנות כזאת בתחום צר עוררה התנגדות או גררה תוצאות רעות אחרות, ברם אדרבא ולהפך – חיי המשפחה הרומיים היו בריאים, מאוששים וגדולה היתה הדבקות ההדדית של בני-המשפחה. חכמת הטבע (נ. א. השכל הפועל בטבע) דואג לבריות ומשוה אותן זל"ז בהעניקן להן את מתנותיה. באשר החכמה הזאת שולטת – שם נתנו על-ידיה חוק וגבול שאין לעברם בהרבה. אם לא האהבה מנעה מהגבר לנצל את זכויותיו שלא כראוי – או אז קם והיה הדבר מתוך רגש החובה או מיראת-שמים או מהתחשבות בדעת השכנים. גם לילדים הגדולים היתה זאת חובה נעימה ומובנת מאליה לשמוע בקול האב. כבוד האם לא נפגם בעקב היותה משועבדת לאביהם. למרות תלותה של האשה באבי-המשפחה – הרי בכל-זאת היו ברומי העתיקה מטרוניתות מכובדות ומשכילות, עלמות גאות ובנות-חיל, בחורים וגברים, שהיו פקידים וחילים זריזים ובעלי הכרה עצמית, אם-כי היו כפופים למשמעתו של האב כל ימי חייו.

באנגליה של המאה ה-17 היו בני משפחות פוריטניות רואים את הוריהם כנציגי אל, וע"כ היו ערב-ערב כורעים ברך לפניהם כדי לקבל את ברכתם. בזמן שלפני הנוצרי ובימיו של הנוצרי היה האב או היו ההורים בוחרים את בן-הזוג או בת-הזוג לבניהם ולבנותיהם ולהם עצמם לא נתן לבחור כאשר עם לבבם בלי הסכמת ההורים. ועם זה היו הבנים מרוצים בדרך-כלל אף כי במקרים רבים לא נענו ההורים למשאלותיהם. אמנם כן, רבו הנשים שהתנוונו או שהתפתחו באורח חד צדדי תחת אפטרופסותו המתמדת של גבר – האב, הבעל או הבן. אך למרות הכל יכלו נשים לנחול כבוד רב מאוד תודות לטוב-לב, ליופי, לחכמה, לעוז-רצון ולכוח-המעשה – ועל זה יעידו-יגידו השירה וסיפור-קורותיהם של כל העידנים וכל העמים. נזכיר כאן את ארטה Arete מלכת הפיאקים, שנודעה ביתרון סגולותיה עד כדי-כך, שטעוני עזרה פנו בראש וראשונה אליה, ולא אל המלך, כי כך היו בטוחים בחסותה. בעם ישראל יכלו נשים להיות שופטות, ז"א לעמוד בראש העם; כהניות היו נערצות מאד אצל היונים, הרומאים והגרמנים. וולדה ואלרונה זכו אצל הגרמנים להערצה אלוהית בגלל סגולותיהן הנבואיות. גם בקיאות בצמחים והשתדלויות לרפא חולים הרימו את קרנן של נשים. היו מקרים, שנשים הגיעו לעמדה חפשית ומכובדת דוקא בארצות ובתקופות בהן שרויות היו מבחינה חוקית בשפל המדרגה.

ברם, גם אם נביא בחשבון את כל הקשיים שמשפט-המשפחה הקפדני עלול לגרום לאשה, הרי גם אז עלינו לשאול, מה יכול היה להיות מעמדה של האשה מחוץ למשפחה. מן התכיפות והדחיפות, בהן החובה להתחשב באלמנות וביתומים הוחדרה למצפונם של עמים יש ללמוד, באיזו מדה היתה המשפחה לאשה למגן ולמחסה.

התרופפות הסמכות הזיקה למשפחה יותר מכפיה ולחץ. צביונם הישן המחמיר של חיי המשפחה דרשה מההורים, וביחוד מן האב, הכרת-אחריות, שרק לעתים רחוקות תתקים כמותה בחוג אחד לזמן ממושך. אך גם התנאים החיצוניים גוררים התערערות היחסים, וביתר יחוד את יקיצת הקץ על העבודה המשותפת. משפחת-אכרים ברומי העתיקה וגם במקומות אחרים הותה שותפות-עבודה. איש ואשתו, בניהם ובנותיהם, עבדיהם ושפחותיהם, כולם עמדו לרשות הבית, החצר והשדה. איש-איש ועבודה המיועדת לו. בגלל פעולותיה נשתותה האשה לבעלה, אם-כי לא זכתה בשויון מבחינה משפטית. העבודה המשותפת שמסוג אחד מביאה לידי שויון הדדי בנדון חשוב: אם אמנם גדול היה ההבדל הטבעי, החברתי והמשפטי, הרי בכל-זאת היו כולם שותפים לאותן משימות לאותו עניין ואף השכלתם אחת היתה. כיוצא בזה היה המצב במשפחות של בעלי-מלאכה בכפרים או בעירות, הואיל והאומנות קשורה היתה שם בעבודה חקלאית. לעומת זה נשתנו פני הדברים במשפחה האזרחית, ביחוד כתוצאה מזה שהגבר עובד עבודתו מחוץ לבית שלא בהשתתפותה של האשה, הצאצאים והעבדים. לאשה אין עוד עסוק מכניס; הבנים, אם בעלי-מקצוע הם, נעשית מלאכתם מחוץ לביתם. אמנם יכולה האשה למלא תפקיד נאה ויאה בחנוך הילדים ובעצוב דמותם וכן גם ביצירת תרבות ביתית וחברתית, אך בכל-זאת חסר לה היסוד של עבודה מפרנסת ומועילה בדרך בלתי-אמצעית. עם התפרקות שותפות-העבודה מתפרקת המשפחה במדה מסוימת. ובדרך-כלל מביאה ההתרחקות מהכפר לידי התרחקות מדרכי-הטבע. השפור שבחיי העיר גורר צרכים יותר גדולים והתרופפות המדות והנמוסים. היחס בין האשה לבין הבעל ובין הילדים וההורים נעשה חפשי יותר. בחירת בן-זוג או בת-זוג נתנת בידי הבנים והבנות, הגירושין נעשים קלים יותר. הבנים מצפים בכליון-נפש לשעה בה יוכלו להשתחרר לגמרי מלחץ-המשפחה, שאיננו עוד אלא מתון בעוד שלפנים השלימו ברצון עם הלחץ החזק ביותר. בזמנים כאלה נדמה, שאפשר לותר לחלוטין על המשפחה, לחסלה לגמרי. התפרקות המשפחה אות היא לאתחלתא של הימון החיים (הימון מלשון המון), שכן במשפחה נבדל היחיד מן ההמון ונודעת לו הערכה כפרט. ההמון והרוצה למשול בהמון שונאים את המשפחה ויראים ממנה כבית-היוצר של האינדיבידואליזם וכמבצרו. כאשר התחילה הפרוליטריזציה של המוני העם כתוצאה של התיסדות בתי-חרושת ותרבותם – או-אז ראה פסטלוצי את ההצלה בבתי האב, בשלטונה של אם-המשפחה. דעתו היתה, שהטוב נובע ובא מן היחיד, ושהיחיד יכול לבוא על טפוחו ותקונו רק במשפחה. במשפחה יש שימת-לב ליחודו של כל ילד וילד ובמקום שאין הדבר כן, שהרי במשפחות מטופלות בהרבה ילדים לא נתן להקדיש כ"כ הרבה תשומת-לב – שם נותן אופי המשפחה את אותותיו מאליו. הבית הוא מבצרה של המשפחה, הרשות שלמדינה אין שליטה בה. באירופה עוד מעידים פה ופה מגדלי-בתים מימי-הבינים על אפים הגאה והבטוח בכוחם העצמי של בוניהם. ויש שחצר בודדת-נדחת של אכר, החוסה בצל עץ כמי שמבקש מחסה בצל כנפי השכינה מעידה על הסתפקותו ושמחתו בחלקו של בעליה. בימים קדומים-רחוקים היה ביתו של אדם בן-חורין מקום-מקלט לפליטים, הואיל והכירה שמשה גם כמזבח.

אכן בחומת-מגן זו של האינדיבידואליזם נגלים גם צדדי-הצל שלו – סכנת ההתבדלות מכלל-העם. ככל שחזק יותר קשר האהבה ההדדית של בני המשפחה, כן גם גדולה יותר נטיתם להתרחק מאחרים ולהתנשא עליהם. כשם שבאי-אלו משפחות נוצר טופס מסוים של הדמות החיצונית, כך גם נוצרים תפיסת-חיים מיוחדת ודרך-חיים מיוחד, שפה עצמית, אופן מיוחד של דבורי-צחוק, בדיחות ורמזים. גאות המשפחה מוצאת ספוקה באפיה המיוחד של עצמה והוא הופך לקנה-המדה, שלפיו מבדילים בין דברים של מה בכך ובין דברים המתקבלים על הדעת. לשם התחתנות נתנת עדיפות לקרובי-משפחה ועל-ידי-זה עוד מתגבר ומתבלט יותר האופי המשפחתי המיוחד עד שילך ויסתאב, ברם, גם כאן נגלית שוב השגחת הטבע. היצר החברותי עומד בפני ההתבדלות מתוך יוהרא. ולא עוד אלא שדוקא במשפחות מיוחסות ומכובדות מתעורר הצורך בדם זר שיש בו כדי להשלים ולהרחיב. ואפילו המשפחה מיצרת ומספקת לעצמה את רוב התצרוכת, הרי בכל-זאת זקוק האדם האחד לעזרתם של אחרים, עליו להתמודד עמהם והם גם עולים עליו מבחינה זו או אחרת. לא אחת יקרה שלב חם או הגיון רב יפרוץ את גבולות המשפחה כפי שזה מתואר כ"כ יפה ברומן “כסף ורוח” של ירמיאס גוטהלף: לאחר שהגבורה גדלה וטפחה את יוצא-חלציה ודאגה לספוק צרכיהם חורגת היא מחוג המשפחה ומתה ממחלה שנדבקה בה בטפולה בילדים זרים. וכך התרחבה המשפחה והיתה לחבורה, לעדה, לכפר, למחוז והתחומים הלכו והתרחבו יותר ויותר. ראשונה היא המשפחה בין הקבוצות ההופכות את ההמון נעדר-הצורה לעם מסודר לחלקיו – לשכבותיו. אמנם, יש בה במשפחה משום בדול, אך עם זה היא הנה תא, שאליו מצטרפים תאים נוספים במספר הולך ורב ובהקף גדול והולך. היא מחנכת פרטים, יחידים, אך היחידים נמצאים בכל-זאת בחוגם של אחדים שבינם לבינם קימים – ולא מעט – נגודים וסתירות, ומתוך זה היא מחנכת את עצמה להסגלות, לקבלת מרות ולהתחשבות, להגנה על גוף גדול יותר.

יש להניח, כי בתנאים בלתי-נוחים תתפרק המשפחה מתוכנה או ששלטון רודני יבטלה למען אידיאלים של המון או של הלאמה (מידון) Vermassung oder Verstatlichung. אך כבר הוכח, שבמקום שחושבים כי אבד הכלח על המשפחה – שם צפה היא מבלי משים ועולה שוב, אם לשם חסכון ואם מתוך זיקה טבעית. הוצרות תא כזה הכרחית היא ונכרת אפילו במקום שקים רבוי-נשים הנוגד בהחלט חיי-משפחה. גם אם לפרקים מסתתר הכוכב הקדמון, אשר השם משפחה קורא לו, הרי הוכח יוכיח את נצחיותו בהופיעו שוב להעניק את אורו וחומו.

בראשיתו של הזמן הקדום לא שוערו חיי איש ואשה מחוץ לנשואין. לפי חקירות חדשות יש להניח, שבמות גבר כרוק נתנה לו אשה אחרי מותו ונגזר עליה ללכת אחריו בדרך כל הארץ. בעבר לא רחוק עוד נהוג היה בקרב עמים סלוויים, שבהלויתם של אנשים צעירים שהלכו לעולמם בהיותם רוקים נמצא עלם או עלמה נמצאה, שהיו כאלו בן-זוג או בת-זוג של המת ביום מותו. ויש לשער, שמנהג זה שריד הוא ממה שנהוג היה לשיא כל אדם שמת ברווקותו. כיוצא בזה נחשב כזכר למנהג עתיק ביותר מה שנהגו ביון העתיקה להעמיד כד-מים מסוג מסוים על קברם של בחור או בתולה, כפי שהיו משתמשים בכדים לרחיצה לפני החתונה. כדים אלה נחשבים כסמל לפעולה שהיו קימים ושנעלם ממנו פשר הדבר.

יפלא איפוא בעינינו, שאם-כי לנשואין נודעה הערכה כללית חיובית ביותר בכ"ז בא אחד מן האישים בעלי הרוח הגדולים ביותר, השליח פאולוס, ומשבח ומפאר את הרוקות. אמנם, הוא היה צודק ורחב-לב כדי להביא בחשבון את כשרו ונטיתו של כל אחד ואחד ולהכיר בערכם ובמעלתם של הנשואין, אך עם זה הוא עצמו היה שרוי בלא אשה ורגיל היה להביע את נטיתו המיוחדת לרוקות, טעמו ונמוקו היו בנסותו להוכיח, כי הנשואים משרתים את העולם ואלו הבלתי-נשואים עובדים את אלוהים. אין להתעלם מנכונותה של דעה זו, המתאמתת שוב ושוב בכל עת ועידן. בגלל החובה והחפץ לדאוג לאשה ולילדים נעשה הנשוי תלוי במדינה, בקבלן, בקהל ובמעבידים למיניהם. הרוק איננו תלוי באחרים ויכול להקדיש את כל כוחו לדבר הישר והכשר בעיניו. בהסתמך על דברי פאולוס יצרה הכנסיה מעמד, שקבל על עצמו עול של צנעות ועניות, למען יוכלו להתמסר אך ורק לעבודת-האלוהים. אמנם כן, הסגוליות הפנימית היא היא הקובעת והמכרעת, ותמיד גם בין אנשי-רוח חילוניים וגם בין כוהני-דת יש כאלה המעדיפים את נוחותם על המאבק, בעוד שבין נשואים חילוניים ישנם עובדי-אלוהים, כלומר כאלה הממלאים אחרי צוויי מצפונם, אך בכל-זאת יש להצדיק את הרוקות של כוהני-הדת הקאתוליים ולהכיר, שיש בה טעם ושחר. מכל מקום בעת הצורך תעמיד הכנסיה הפרוטסטנטית מתוכה לוחמים ומוסרי-נפשם לא פחות מן הכנסיה הקאתולית. גם אין לשכוח, כי הנשאר רוק, כדי להתמסר כולו לעבודת-אלוהים, יצא הוא עצמו ממשפחה, ואפשרי שנחל את הלך-רוחו מאמו או מאביו. בהמשך למשפט, שהרוק יכול לעבוד את עבודת הבורא נתן לומר שאם לא יעשה כן, כי אז ישמש את השטן. האהבה שבין איש לאשתו ולכל לראש האהבה ליוצאי-חלציו היא הגואלת את האדם באורח טבעי מידי השטן של אהבה עצמית. הבלתי-נשוי, אף בהשתיכו לגוף דתי, אנוס ליצור לו את החוג, בו יוכל להביא לידי גלוי את צורך האהבה השוכן קרבו ואם יעלה הדבר בידו – או אז ישפעו מתוכו שפעי-ברכה.

בהיות המשפחה תולדתה של אהבה והורתה של אהבה גם-יחד, על-כן, בכוח קשר-השלימות של האהבה ועקב היותה בית-טפוחיה של האישיות, היא גם מעוזה של הדת. בימי-קדם היתה המשפחה שותפות של פולחן. כאשר המדינה לא היתה עדין קימת ועבודת-אלוהים פומבית מקוימת מטעם המדינה טרם תהיה – אז היה האיש בן-החורין הכוהן שעבד את אלוהיו בביתו. האח, מרכז הבית, שמש גם מזבח, האש הבוערת באח היתה האלוהות ואש-הקרבן גם יחד. בימי ההיסטוריה שרדו רק אגדות וכל מיני מנהגים כזכר לפולחן-האש, ברם, עד היום הזה קים עוד בארצות מסוימות פולחן האבות הקדמונים, הערצתם-אלוהם של דורות עברו.

“האם האב לא אל הוא תמיד?” אומר גתה. אבא ואמא בעיני הילדים יצורים דמויי-אל הם, בהם תלויים, הם מאחלים ומעניקים להם כל טוב, אבל הם גם שופטים ועונשים אותם. הם היו מעולם ויהיו עד עולם. הקטן גדול הוא בעיני הילד ובאשר יאהב רואה הוא את הלקוי בשלם. כוחה המקרין-המאציל של האהבה מעלה את ההורים והופכם ליצורים שלא מעלמא-הדין – ומאידך גיסא באהבתם לצאצאיהם חשים ההורים את החויה – הספוק של רחמים מלאים ללא כל אנוכיות של מחילה וסליחה על הכל, של נכונות עילאית למסירות-נפש. אבא ואמא שבחייהם היו שליטי הבית והמשפחה ושומריהם – אחרי מותם, ממרחק אין סוף, הם נעשים מגינים רבי-יכולת. געגועי הבנים ואמונם עומדים בהתאם לחפצם של ההורים להיות תמיד לעזר ולהועיל לבניהם. פולחן האבות נפוץ היה לא רק בקרב עמי הזמן העתיק, כי-אם גם בקרב העמים הטבעיים, ואצל אלה האחרונים נוהג הוא במדה מסוימת עד היום גם אם עברו לנצרות. יש מהם שאחרי מות אחד מאבותיהם מעמידים הם תמונות מחוטבות שלו או תמונות של תנינים – בתור כאלה, לפי דעתם, ממשיכים ההורים לחיות – ומשאלתם היא, שנשמות האבות ייכנסו לתוך התמונות. אם יקרה הדבר, כי-אז ישמרו את התמונות בסוכתם. גם הרומאים העתיקים נהגו כך, העמידו את תמונות אבותיהם באחד מחדרי ביתם והעריצון כאלים. משפטן רומאי כתב ספר על אלים, שמוצאם מנשמות בני-אדם. הערצת האבות הוא הרגש הדתי היחיד בעל אופי אישי. כאשר עשו הישועים את נסיונותיהם הראשונים בעשית נפשות לנצרות מצאו, כי פולחן-האבות מושרש עד כדי כך שאין להם להלחם בו. הפרסים קראו לאבותיהם המתים בשם הרוחות הקדושים ויחסו להם עוז והדר, המשפיעים על זרימת המעינות, פריחת הפרחים, גמילת הפרי ועל מהלך השמש, הירח והכוכבים במסילתם. הם הקריבו להם קרבנות כמו לאלים. חובת הבנים לקבור את הוריהם המתים כמצוה ולהקריב להם את הקרבנות המקובלים – ברומי העתיקה היה זה הקשר האמיץ שלכד את המשפחה, קשר דור לדור, רתקה לכברת-האדמה, שבה שכנו אבותיהם, ובתוקף זכות מקודשת גם הפריד בינה לבין המדינה.

כל העמים והלשונות מכנים את אלם בשם אב ויש גם שקוראים לו אב זקן. ברם אין מזה ראיה לדבר, שאבהות הביאה לרעיון-האלוהות ואהבת-הילד לאהבת-אלוהים. אך בכ"ז יש בזה משום אות וסימן לקרבה שבין האהבה המתפתחת במשפחה לבין הדת.

“בהולד ילד” אומר לותר, “רואה אני את אלוהים בעשותו מעשה בראשית”. יפה הוא הפלא המתחולל. בחיק האם נתהוה אדם קטן ומאפלת המערה בה הבשיל, הוא גח ויוצא לאור העולם. בהתפלאות מתבוננת האם ביצור הרך, מאושרת היא וחרדה גם יחד. הנה מונח לפניה צלם־דמותה הקט עם קוי־הפנים ברורים ואברים נעים. אך האם רואות העינים הכהות־הנוצצות, המביטות ללא מטרה וכוון? האם הוא מפנה ראשו לקול־רעש? האם אזניו שומעות? האם האיברים של הגופיף הנאה פועלות? הן לא ההורים עשוהו ועצבוהו, כי־אם ממעיהם יצא; מתת הוא מידי אחד, היכול לחולל פלאות.

האדם הער מימים קדומים לא נעלם ממנו, ששנה בשנה מתרחש פלא מעין זה בטבע: מגרגרי־זרע זערערים הנטמנים באדמה צומחים ועולים קנים, שיחים ועצים עושי־פרי הנותנים מזון לעמי־תבל. הזרעונים טומנים־שפונים בחיקה האפל של האדמה כעובר בחיק האם. השמים שולחים אור־שמש, טל ומטר, למען יצמח הצמח ויפרח. אב ואם הם שמים וארץ, אל ואלה. אורחונוס וגיאה נחשבו כזוג הראשון אצל היונאם ולכן התפללו אליהם בעניני נישואין. בקרב כל העמים העתיקים מקובלים היו מנהגי־חתונה קשורים בפריון שבטבע ומיועדים לרמז לאשה הצעירה, שאך זה יצאה מתחת לחופה, על ברכת הילדים, בה תבורך גם היא.

אור־יקרות של תקוה מלוה את פלא הלידה. עתה מבורכת היא הברית הכרותה בין האיש ובין האשה. חתומה היא בחותמו של אלוהים, שהעניק להם את תשורתו. משפחה הם. כאשר נשאו הם את עיניהם אל הוריהם באמון ובהערצה, כן גם ישאו בניהם את עיניהם אליהם, ואחרי מותם יטפלו בניהם בקבורתם, יקריבו להם מנחת דבש, מאכל בני אל־מות וילוום בדרכם אל העולם האחר, הבלתי־ידוע. אכן, האחד הכל־יכול הוא שחולל את פלא הלידה והוא גם עושה פלא אחר, פלא מזויע ומחריד, פלא־המות: ד' נותן וד' לוקח. האדם מת כמות הקנים, הפרחים והעצים. מחזה נורא: הדמות שזה עתה אצה־רצה במרץ ובהתלהטה הפך צבעה חום – הנה היא מוטלת כאבן דומם; היד המלטפת והעוזרת קפאה, הפנים האהובים הפכו לזרים בשגבה הנורא של מנוחת־עולמים.

גילגמש, הגבור של אפוס בבלי, הקדום ביותר בעולם, מרגיש בפלא המות בפעם הראשונה במות ידיד. פחדו ויאושו פורצים בקולות־יללה: ידידו וחברו נתק ממנו לנצח; בן־חלוף הוא האדם; החיים מסורים בידי האלים. ולמען החלץ מגורל־אנוש אכזרי זה חותר הוא למצוא את סם־האלמות.

ברם, למרות הפחד, המתעורר למראה המיתה, ואם־כי הרקבותו של הגוף מראה בעליל לעיני הנותרים בחיים את הסתלקותו של המת – בכל זאת מעולם לא האמינו בני־האדם במות. אינם יכולים להאמין בו, כי הרגש היסודי וההכרה היסודית של אישיות האדם מתנגדים לו. אם גם הרבה גסיסות ומיתות תראינה עיניו של אדם – בכל־זאת תעמוד בו תחושת־הנצחיות כנגד כל הראיות של הנסיון והתבונה. בהפרד המת מארץ־החיים יוכל להמשיך בחיים בארץ־המתים, פשט את הצורה, בה נראה בעודו בחיים, ויכול לבוש צורה אחרת. אמנם הוא עצמו, נשמתו, אות משהו שכונה בשמו, יכול להחטף ולהנתק ממעגל־חייו הקודם, אך אינו נתן לכליון.

בימים שלפני ההיסטוריה ובזמן העתיק היו מושגיהם של אנשים ושל העמים הטבעיים על מצבם של המתים בלתי־שיטתיים ובלתי מכוונים לא פחות ממושגיהם על האלים. הדמיון ונסבות־הזמן המשתהות השפיעו על דעותיהם, אך כולם כאחד האמינו בהשארת הנפש. ברם, הקדמונים תיארו לעצמם את חיי המתים כהמשך החיים שקדמו להם. לתוך הקבר שמו להם חפצים שהיו להם לרצון ולתועלת לפני־כן, והאמינו שישתמשו בהם גם שם בעולם הבא. ילד שמת נתנו לו לקבר כלב, שילוהו בדרכים הארוכות של הארץ הבלתי־נודעת כשם שהוליכוהו פה עלי־אדמות. לגבר נתלוו הסוסים, המשרתים והאשה. על קברו של אכילס הוקרבה כקורבן פוליכסנה Polyxena מי נועדה להיות לו לאשה. מהמאה ה־9 נשמר תאור קבורתו של נסיך רוסי על כל ההוד וההדר שבה. אחת מנשיו התנדבה להקבר יחד אתו כדי להמשיך ולחיות שם חיי־תענוגות לצדו. יש לשער, כי בו ברגע שעמדו לחנקה אחזוה חיל ורעדה ואף פקפוק והיסוס, אבל המנהג הנושן קוים ללא רחם. באיליאס מתוארת קבורתו של פטרוקלוס על כל פרטיה וכן קבורתו של אכילס באודיסיאה. שניהם נשרפו ומסביב למדורה עמדו כדים מלאים שמן ודבש. עמהם יחד נשרפו סוסים והוקרבו צאן ובקר. היו אלה מנהגים שאסור היה לעבור עליהם, אך בימי הומירוס כבר נשכח טעמם הנכון. בימים קדומים תארו לעצמם את המת ממש עד כדי כך ששמו לו מאכלים על קברו, ערכו שם סעודות והאמינו, שגם הנפטר משתתף בהן ולכן העמידו כסא בשבילו. דעה עתיקה זו נשתמרה לאורך־ימים במנהגים שונים ומשונים: במות נזיר במנזר במונטה־קסינו נשאר מקומו בחדר האוכל פנוי במשך שלושים יום. הרוסים הלבנים, הליטאים והפרוסים היו מלבישים את המת ומושיבים אותו על כסא ושותים אתו “לחיים”. לזמן רב נשמר גם המנהג לשים מטבע בפי המת, למען ישלם לעגלון שיעבירו את נהר־המתים או כפצוי לרכושו, שלא נתן לו לקברו. היו גם כאלה שצוו לקברם מתחת לסף ביתם, למען יוכלו להמשיך בהשגחתם על כל הנעשה בבית.

ברם לא ארכו הימים ונוכחו לדעת אל נכון, כי פור יתפורר הגוף בכלות נשימותיו ובהעצר בו מרוץ הדם, עו"כ לא יכלו עוד להאמין בהמשכת חיי־אנוש בצורתם הגופנית ללא שינוי. אנשם דמו בנפשם את המתים בצורה מיוחדת להם, אבל במעורפל, כשם שמאמינים שאפשרות הגלותם של רוחות מתארים להם את אלה גם היום כיצורי־צל מחוסרי גון וצבע, שחומות ודלתות נעולות לא יעצרום מעבור, חרבות וכדורים לא יפגעו בהם לרעה; יצירים, שיד לא תגע בהם. אודיסאוס קובל בשאול לאמור: “אמי מדוע את מתחמקת מחבוק זרועותי? האם לא נחבק זה את זו במעמקי־האדמה ולא נחבש בדמעות לעצבות לבנו?”, והיא עונה לו ואומרת: שהאש מכלה את הבשר ואת הלשד (המוח) ורק הנשמה חומקת אל צללי המות. כן גם מבקש אכילס מפטרוקלוס הנגלה אליו בחלומו, שיתקרב אליו, למען יחבקו איש את רעהו, אך לשוא מושיט הוא את זרועותיו ומצפה, נשמת הרע מרפרפת־מאושת וכעשן מהביל מתנדפת ושוקעת לתוך האדמה. נשמות המחזרים אחרי אשתו, שנרצחו בידי אודיסיאוס, משיחות על גופותיהם המוטלות באולם כעל מטלטלים שהשאירו אחריהם ואין להם עוד כל חפץ וענין בהם. ובכל־זאת שערו להם אנשים, שהמתים עוד קשורים באיזה אופן לגוף.

אם בר־מינן הושלך כטרף, לכלבים והעיטים – היתה זו חרפה גדולה ביותר ואסון גדול ביותר. “הנה פה טורפים אותך הנשרים”, קורא הקטור בחוכא לפטרוקלוס הפצוע פצעי־מות. בשל החלל מתלקח קרב אכזרי ורבים חלליו. עד כדי כך חשוב היה לקבור את הגופה בכבוד הראוי לה. תתיס האלה, סכה בכבודה ובעצמה את גופתו של בן ידידה למען לא ירקב. כן טרחו־יגעו אפרודיטי ואפולו בהקטור המת, גרשו את הכלבים, הרחיקו ממנו את קרני־השמש המיבשות (עצמות) ורחצוהו באמברוזיה. סכסוכי־קבורה מהוים את עיקר העלילה במספר טרגדיות יוניות. שם שאנטיגונה מקריבה את חייה למען קבורת אחיה המת, כך גם שם טוביה היהודי החסיד את נפשו בכפו ונוטל עליו לעשות חסד של אמת זה עם כל המוטלים ברחוב ללא קבורה. בימי ההיסטוריה עוד קרו מקרים שאתונאים דנו מצביאים למיתה, רבי נצחונות, על כי לא דאגו לקבורת החללים בעוד מועד. במצרים נהגו טפול מסובך בבר־מינן כדי לשמרו (שין פתוחה). הארץ שבשביל כבר היתה עתיקת־יומין, נערצה ומושכת בשל מסורות מוזרות – תמוהות – עליה ספרו נוסעים, כי בתיהם של החיים בה קלים היו ואלו בתי־הקברות היו חזקים ומפוארים, שכן אלה האחרונים מיועדים היו להתקים לנצח בעוד שהראשונים לא נועדו לעמוד אלא פרק־זמן קצר. ואמנם כן, ערי־מצרים הקדושות והעתיקות הנודעות לתהלה, נעלמו וכלא היו בעוד שמעונות מתיהם קימים עומדים עד ימינו. בכתובות־החרטומים שעל מצבות וקברים בפיראמידות ישנם שירים המדברים בודאות על תחית־המתים:

"עורה, עורה, קומה, מעפר התנערה!

הנה עולה הוא לשמים כפרס

מרקיע שחקים כעגור, מנתר לרקיע כארבה!

איננו עוד על־פני האדמה,

השמים הוא בקרב אחיו – האלים"

לפי התפיסה העממית מרכז החיים בדם הוא או בעצמות. בזהירות לקט האפריקאי את עצמות הפיל המומת, כדי לא להעליב פילים אחרים. במתוס ובאגדות שבים בעלי־חיים מומתים לחייהם באמצעות חבור עצם אל עצם כסדרם. באגדה גרמנית אוספת האחות את עצמות הנער הנרצח וקוברתו תחת ערער. “אחותי, מרלן, מחפשת כל עצמותי, צוררתן במטפחת משי ושמתן תחת עץ”. הרועה מוצא עצם ומגלף, לו חליל, ההופך לגואל־דם:

"הו רועי, הו רועי,

הנך מחלל על עצם מגופתי,

אחי ביער הרג אותי"

כששריפת המתים היתה למנהג היו כורכים את העצמות הבלתי־שרופות בשמן ומשמרים אותן. מתוך הנחה, שהחיות היא בעצמות, נפוץ היה בקרב היונים לאסוף את עצמות הגבורים ולשמור עליהן בהערצה, והמשכו של הדבר היה פולחן־השרידים בימי הנצרות. עצמותיו של הנוצריות על עצמות הקדושים.

רק באמצע המאה ה־16 התיר האפיפיור בדיקה אנטומית של גופות בני־אדם לתועלת המדע. בארצות המערב הנוצריות נתקימה זמן רב כל־כך ההנחה, כי השארות הנפש בעולם־הבא קשורה בהמשך קיומו של הגוף. עד היום עומדת הכנסיה בהתנגדותה לשריפת־מתים.

כמקום משכנם של הנפטרים נחשבה קודם האדמה, שבה הם נטמנים והיא אוספת לחיקה את כל החי והצומח בהכמשם ובהרקבם. מן האדמה עולה רוחו של שמואל בהדרשו ע"י שאול. “הפתחי, ארץ”, קורא השר (שין ימנית) ההודי בקבורת מת “אל תעשי לו כל רע; קדמי פניו בנועם, עטפיהו כעטוף אם את עוללה בכסותה”. טבעי הוא, כי קרובים וידידים מחפשים את מתם בקברו או בקרבת הקבר. אורסט ואלקטרה הולכים אל קבר אביהם, כדי להקריב לו קרבן ולהתחנן אליו, שיתעורר ויקום לעזרתם. סוויפדאגר, הגבור הצפוני הולך אל קבר אמו ומבקש ממנה להגיש לו חרב ומגן. הרפור משביעה את אביה המת, כי ימסור לה, לבתו יחידתו, את חרבו. סיגרון מבקרת את בעלה המת בקברו ומבלה אתו שם שלושה לילות. כאשר עברו הארגונבטים במסעם ליד קברו של טנטלוס נגלה שם לעיניהם הגבור חבוש קובעו בעל נוצות־ארגמן כשהוא מתרעם ומלוה במבטיו את בני־שבטו, הם עגנו שם והקריבו לו קרבנות ואחר־כך ירד למעמקים ונעלם. יש סוברים, כי המתים שוכנים בעיקר בתוך ההרים, הרחק־הרחק. אגדה מספרת על רועה, שראה את האיש, שמת זה מקרוב, בתוך הר שנפתח והלך, והנה ישבו אבותיו ואבות־אבותיו אל שולחנות ארוכים וערכו לו קבלת־פנים חגיגית. הגרמנים סבורים כי קרל הגדול ואח"כ גם פרידריך השני ישנים שנתם בתוך הר וקוה קוו, שלעתות מצוקה שוב יופיעו ויושיעו את עמם. לפי אמונה אחרת שוכנים המתים באיי־האושר, הנמצאים, לפי השערה, בפאתי־מערב, מקום שם השמש שוקעת. פרוטיאוס, רוח־הים, מנבא למנלאוס, כי אי־מתי יובילוהו האלים לקצוי־ארץ, אל רחבת גן־העדן, בו אנשים מתענגים על חיי־אושר. “שם אין שלג, אין סופת־חורף, אין גשם שוטף, תמיד נשמעת המית משבו החרישי של הווסטס, הנשלח ע”י האוקינוס לרענן את האנשים בקרירותו הרכה־הנעימה". אי בריטניה נחשב בימי־קדם כארץ־הרפאים. על סמך ההשערה כי המתים מוסיפים לחיות מעבר לים היו נוהגים באי־אלו אזור־ים לשים את המתים בספינות ולשלחם על פני המים למרחקים לא־נודעים. בשודיה נמצאו קברים עתיקים דמויי ספינות. רווחת היתה ההשערה, כי נהר מפריד בין ארץ־המתים לבין ארצות־החיים. ברם, גם קרה, שלא נודע מקום קבורתו של מת, כן מסופר בספר בראשית על חנוך, כי “התהלך את אלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים”; הנביא אליהו עלה ברכב־אש השמימה.

בדרך אחרת לגמרי נפתרה חידת־המות ע"י האמונה בגלגול נשמות. נשמות־המתים עוברות לבעלי־חיים או לצמחים. אצל העמים הטבעיים הקדומים מקובלת היתה ההנחה, כי קימת קרבה הדוקה בין האדם לבין בעלי־החיים, ואלה האחרונים מביטים לפעמים רבות באדם כיודעי־תעלומות, מתוך התמרמרות וקטרוג. היו בעלי־חיים, שנחשבו כאלוהים, ומהם נחשבו כרעים, אבל כולם מצורפים היו לחיי־אנוש; כולם נדמו, כפי שהם עדין מופיעים באגדה, בעלי־יכולת, מוכנים לעזרה, ערמומיים ומחוכמים. אם לאחר מותו של בן־הבית או של שכן התקרב ובא בבטחון ובאמון איזה בעל־חיים, שלא ראוהו מקודם, האם לא יתכן שהיה זה הנפטר, שרצה להראות את עצמו בצורתו המוחלפת? ואולי מרחפת נשמת המת כצפור־דרור מסביב לביתנו, שמה קן מתחת לגגו או חגה כשחף על־פני הים? באגדה על עץ־הערער נגלה הנער שנרצח בידי אמו החורגת, כצפור יפה. “קוית, קוית, איזה צפור יפה אנוכי”. הרי בדרך־כלל קימת הנטיה לתאר את עצמנו את הנשמה בצורת צפור המרחפת באויר. וכן גם נפוצה היתה האמונה, שהמתים חוזרים בתור־נחשים. בעל־חיים דימוני זה נחשב גם כשטני וגם כקדוש. תנועתו החרישית, התגוררותו באדמה גרמו לזה, שמצאו קשר בינו לבין אלי־השאול והמתים. בראות אניאס נחש על קבר אביו התעורר בו הספק, אם זה אביו או שומר קברו, שכן נחשים נחשבו גם כשומרי קברות ובתי־ מקדש. עוד בתקופה קרובה אלינו יותר נחשבו נחשים כאורחים רצויים בחצרות־אכרים. וטופחו באהבה כרוחות טובות של אבות. שבטים אמריקניים האמינו, כי הרשעים נהפכים לדובים אפורים; בארצות שיש בהן נמרים ממשיכים אישים גבורים ומפורסמים לחיות אחר מותם כנמרים. גם בפרחים וביחוד בעצים סברו למצוא קרבה אל האדם. בעיני אמפידוקלס מאושרים היו המתים, שזכו להמשיך ולחיות כאריות או כעצי־דפנה. משירי־עם יודעים אנו על חבצלות ושושנים הצצים ועולים מתוך קברותיהם של אוהבים. מלבד השערות־דמיוניות אלה קימים היו בימי־קדם בטויים וניבים המציינים את הבלתי־ידוע במצבם של המתים, כגון שהיו אומרים על נפטרים, שעברו אל האור האחר או כדברי משורר הוידות אל המת: “לכה, איפה, מפה באותם השבילים הישנים, בהם הלכו ונסתלקו האבות הקדומים.”

בכתובות על מצבות יוניות מאחלים למתים, שתהא מנוחתם בשמים או מעל לכוכבים או באויר־המרומים המזהיר. מצבות אלה נעשו בזמן בו התחילה התערערותן של ההשגות המסתוריות.

אצל היונים, הרומאים והסלאוים נקבעו ימים מסוימים לשובם של המתים. אצל היונים חלו ימי־הנשמות באביב וסימו את ה־Anthisterian אחר הימים האלה נדרשו הנשמות לשוב לאזוריהן. “הסתלקו, האבות, אוהבי הגוף, במשעוליכם העמוקים הישנים”, קראו ההודים, והפרוסים הקדומים קראו: “אכלתן ושתיתן, נשמות אהובות, עכשיו הגיעה שעתכן להסתלק”. גם היפנים מקבלים את פני מתיהם בחגיגות־פנסים וכעבור שלושה ימים מגרשים אותם. גם בתקופה יותר מאוחרת היו האכרים בברטן מעמידים בימים מסוימים מאכלות בשביל המתים, למען יסעדו את לבם. בימים קדומים לא יכלו לתאר לעצמם משהו רוחני בלי גשמיות ולכן הגישו אוכל גם לאלים. אמנם אלה נהנו רק מריח הניחוח של הקרבנות ונזונו בנקטאר ובאמברוזיה, מאכל מיוחד, טעים, בעוד שהאלים הגרמניים פרט לאודין הצטיינו בזוללנות גדולה ובכוח־קבול גדול. על הלך־מחשבה בתקופה יותר מאוחרת ועל רוחניות ישראלית יעידו דברי המלאך רפאל אל טוביה: “דומה לך שאני אוכל ושותה, אך אני צריך למזון בלתי־נראה לעין־אדם”. המלאכים שבאו אל אברהם לבקרו (ס' בראשית) אוכלים בשר ולחם יחד עם מארחם. בקום הנוצרי לתחיה מכירים אותו תלמידיו באופן בציעתו את הלחם, ובנפול עליהם פחד בחשבם שרוח־רפאים לפניהם מצוה הוא עליהם להגיש לו דבר־מה, ואכל לעיניהם. אוכל הוא דג צלוי ונופת־צופים. עם התקדמות התרבות, כאשר המושגים הקדומים אבדו את תומם, התאחדו ביון הרבה אנשים לשם קיום מנהגי־פולחן מסוימים, שהיה בהם כדי לחזק ולאמץ את המאמינים בכסופיהם לחיי־אושר לאחר מותם. רק יודעי־ח"ן ידעו את המתרחש באסיפות, לאחרים נשאר הדבר כמוס, וכאן השם מסתורין. כל המסתורין, בין האליוזיניים ובין האורפיים או דיאוניסיים ואחרים, נודעו להבטיח למאמינים את האלמות ע"י קשירת קשר בינם לבין האלים. באלוזיניות קשורה היתה התקוה באלות דמטר ופרספונה. האחרונה הנשואה להדס נתן לה לחזור לעולם העליון, כדי להיות מחצית השנה יחד עם אמה. שבולת־הדגן המוקדשת לאשה, שלמדה את בן־האדמה את עבודת האדמה, היתה סמל האלמות. במסתורין המזרחיים במקורם, של אתיס ושל אדוניס, של העלם אשר האלה אהבתו ובמותו התאבלה עליו ומאנה להנחם הומחש האבל על המת באמצעות המימיקה, “לילה־לילה בהגיע גלויי־הכאב לשיאם הפציע ועלה אור־פתאום והכוהן לחש ואמר: " אל נא תתאבלו, אתם המאמינים, כי ישועה לו למת”. ובכן גם במסתורין של אוזיריס – לאבל ולמספד על האל ההרוג נצטרפה הצהלה־התרועה על הגלותו שוב והתאחדותו של בעל־המסתורין אתו. “השאר עמדי, בנשמתי פנימה”, אמר יודע הח"ן אל האל במסתורין של מיטראס, נפח בי את נשימתך הקדושה, אתה אני ואני אתה." הוא הורד לאולם תת־קרקעי, שסמל את הקבר, ונשטף בדם בלשד־החיים שהועבר לשם בצינורות. ואח"כ הועלה שוב לאור העולם וקול קרא ואמר: “המאושר, המבורך ברוב ברכות בן־תמותה היית ולאל נהיית”. בקברו נמצאו טבלאות־זהב, ששמשו כרטיסי־כניסה לעולם הבא ועליהן הוראות התמצאות. הכונה היא בכל אופן, שהאדם בן משפחת האלים, יזכה בחיים הנצחיים באמצעות התדבקות באלוהות בהצרפו קודם מן הסיגים הארציים. על המנהגים, שכולם אומרים סוד ורז, נמנית גם סעודת־הקודש (סעודתא דקדושה) של לחם ויין תחת בשר ודם. בראשית ימי הנצרות נקרא הכוס של סעודת־הערב כוס־האלמות –

ודאי האמינו רבים כי השותה מכוס זו יזכה בדרך מגית (הקסמים) לחיי־נצח. דבר זה מזכיר א האמונה העתיקה של כל העמים שבאמצעות אכילת בשרו או שתית דמו של איזה בעל־חיים או של איזה בן־אדם נתן לסגל לעצמו את הכוחות הפועלים בקרבו של זה. גם בקרב עמים טבעיים קימים מנהגים הרומזים על ירידה לשחת והתעוררות לתחיה. הזרם העז של כסופי־אנוש להתאחדות עם האלוהות נתאשד והשתפך בנצרות לתוך אישיותו של האל שקרם עור ובשר, לראשון לישני־עפר הקמים לתחיה. “אם הנוצרי לא קם לתחיה”, אומר פאולוס, או־אז הבל ואפע היא אמונתנו". מאז ומקדם ובכל אתר ואתר יחסו למתים כוח העולה על כוחם של החיים עדנה. ומפליא הדבר, שהרי חוסר־האונים הגלוי של המתים עלול היה לעורר דעה הפוכה מן המקובלת. ברם, אדרבא, לדעתם של הנותרים בחיים רבו ועלו חכמתו ויכלתו של המת. לפי הסיודוס מתי תור־הזהב הם “המצילים מכל צרה וצוקה, הם מגיניהם של בני־התמותה; להם המשפט, ומהם גמול על רעה”. אחרי מותם של אגממנון פונים אליו בניו ומבקשים את חסותו בפנותם בעת ובעונה אחת גם אל האלים. המת יכול לעזור לנשארים; אך יכול הוא גם להמיט עליהם שואה, אם לא יצאו ידי חובתם כלפיו. המתים רואים את הנולד, ולכן מעלה שאול את שמואל מקברו, למען יגיד לו עתידות. אכן שמואל נביא היה, אבל גם פטרוקלוס מנבא לאכילס, כי יפול חלל לפני שערי טרויה. האם ראית המתים באור נאצל כזה קשורה ברוממות העל־אנושית הנשקפת לרוב מן הפנים הסמויים ומשוה להם ארשת שלא מעלמא הדין? או שמא נובע הדבר מן העובדה שמעתה בטלות ההפרעות הקטנות והגדולות, הפוגמות במגע היומיומי שבין איש לרעהו, ואפילו בין אנשים טובים והאוהבים זה את זה – ובזכרון נשמרים רק הצדדים היפים של הנפטר? ידוע כי גם היום רואים בנים את אבותיהם באור כזה, אבל גם הורים רואים את בניהם באור־צחצחות ולפרקים קדושים הם בעיניהם ומהם ילמדו וכן יעשו. ברם גם הסודיות הגדולה שבמות עצמו, המעביר את בן־החלוף מספירת־הנראה אל ספירת הבלתי־נראה, אל יסוד האלוהי – גם פּה יכול להיות המעורר את הנטיה לאלוהם של נפטרים.

על סף המות נתנו היונים המאמינים בטוי לאמונתם בנצחיות החיים האישיים בעטרם ארונות־מתים ומצבות בסמלים, שבציורים רמזו להתגברות על המות. כן נראה הרקלס בעלותו כמנצח מן השאול והצרברוס בידו, וגם ההירואים אודיסאוס ואורפיאוס נראו בצאתם מן השאול, והרי בזה הפר את חוקי המות. פרספונה עצמה, החוזרת לארץ למרות היותה נשואה להאדס, מצוירת בהחזיקה אבוקה בידה או במרכבה מעוטרת בורדים לבנים. הרקלס, שנצרף באש והועלה אל האלים, היה כשלעצמו מבשר של תחית־המתים. וכן ארידאנה, שבהעזבה על ידי תיזיאוס התעצבה אל לבה ונפלה עליה תרדמה, ובהקיצה משנתה ראתה את האל האוהבה, שהתעתד להוליכה השמימה לחופה. רבות התמונות המראות את הליוס המקושט בורדים לבנים והוא עולה לרקיע במרכבה רתומה לסוסים לבנים, ולעומת זאת צוירה סילינה במשכה מטה־מטה מרכבה רתומה לסוסים שחורים – סוסי המות והכונה היתה בזה להראות את המעבר מן החיים אל המות ומן המות על החיים. סמלים מקובלים ומובנים לכל היו הטוס, שבשרו נחשב כבלתי עשוי להרקב; הפרפר, המתפתח מן הזחל המזדחל, אמור ופסיכה בהיותם חבוקים ודבוקים ובכלל חתונה כחג האהבה. ברם גם מחולות של אומריטות (אלות־אהבה קטנות) ומקלעות פרחים עטרו את האפר כאות נאה ליעוד.

“מצבות־מתים וכדי־אפרם עוטרו ע”י עובדי־האלילים בציורי־חיים" – זהו אחד הפתגמים הונציאניים של גתה והוא מצלצל כהטפת מוסר לנוצרים. אכן בניגוד גמור לגלויים אלה של אמונה נאצלה עומדת הפקודה של הקיסר יוסף השני, לשים את המתים בשקים מכולבים ולהשליכם לבורות־סיד. אמנם העם נזדעזע והתנגד לפקודה גסה זו של תבונה השקועה כל־כולה בתועלתי, אך אין להכחיש, כי המחשבה קצוצת הכנפים של האדם המודרני כרסמה ושחקה בהרבה את אמונת האדם באלמות ובעטיה משתלטים בבתי־הקברות ובמנהגי הקבורה הפכחון ועמעום הרגש. בחפץ־לב היו עכשיו מסלקים את המות הצדה, לבל יראה. חולה מת בבתי־החולים, לרוב מבלי דעת כי קרוב קצו; ואם מישהו מת בביתו – או־אז ממהרים לבוא ולקחתו. לא עוד מובילים את הנפטר אט־אט ובחגיגיות דרך הרחובות, אותם עבר בחייו פעמים כה רבות ולא עוד מצלצלים הפעמונים, למען יפסקו לשעה זו כל משא ומתן ויפנו האנשים לרוח הנושבת מן העולם האחר.

מבין הוגי־הדעות היונים היה דמוקריט הראשון שכפר בהשארות הנפש לאחר המות. הוא הניח, שגופו של המת מתפרד לאטומים ובזה תם ואפס גם הרוחני שפעם בנפשו. Vixi et ultra vitam nil credide. Quo vadam nescio invitus morior – Valete posteri.

זוהי כתובת על קברו של כופר. היא נשמעת יבשה וענינית, בלי נעימת הנכאים המזעזעת כה בדברי־הספקנות של שלמה בקוהלת: “כי מקרה בני־האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם: כמות זה כמות זה ורוח אחד לכל – – – הכל הולך אל מקום אחד, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”.

הנצרות חזקה את האמונה העתיקה בתחית הבשר, אבל בשבילנו יש בכל־זאת איזו עצבות קלילה בדבריו של הגואל המפריך את שאלתו של הצדוקי באמרו, כי “בני־האדם מחזרים אמנם אחרי נשים ורוצים שהן תחזרנה אחריהם, אבל לא כן אלה שקמו לתחיה, כי הם דומים למלאכים”. במחי יד אחד הוא שם כאלו לאל את כל השערותינו הגשמיות ביותר על החיים שלאחרי המיתה; שהרי האושר האנושי בשלל צבעיו וגוניו הארציים הוא הוא שאין אנו יכולים לותר עליו; שבלי התוך (ההגיון) – החליפות שלו אין אנחנו יכולים לתאר לנו כל קיום.

המאמין די לו בהבטחת החיים שלאחרי המות; אין הוא שואל, איזו צורה ילבשו. חיה יחיה, יען־כי האלוהים הוא אלוהי־החיים ולא אלוהי־המתים; בוטח האדם המאמין בחזונות לבו ונפשו.

לדעתי, טעות בידי אלה שבהרהורים על ראשית הכרת־אלהים תיזיאוס או של אורסט גרמו למריבות בין ערי־יון כמריבת הכנסיות הם סוברים, כי אלוהים הוא משהו בלתי־מצוי, שהיה צורך להמציאו, ולא היא, שכן אלוהים הוא משהו קים אם־כי בלתי נתפס, משהו שמהיותו נסתר צריך היה להמצא. אלוהים מסתתר בחביון חזיונות־בראשית לפי דורו של גתה ועם זה אפשר היה לנחשו ולהרגישו בדרכים רבות והכרחי היה סו"ס למצאו. היה אפשר שהאהבה בין הורים ובין בנים עם חוית המות גם־יחד היתה אחת הדרכים הרבות האלה.

נראה לי, שלמען יוכלו לדבר על אל או על אלים נחוץ היה להשיג את רעיון האלוהות כמשהו השונה לחלוטין מכל אנושי ובכלל מכל גשמי. כל עוד ואין המושג של רוחניות מדברים במקום זה על הבלתי־נראה. בפרשת הקרבן, במיסה חוזר הבטוי Visibila et invisibila נראה והבלתי־נראי, במובן חמרי ורוחני. הקומפוזיטורים הגדולים שלנו לוו בלחנים נטופי־רזים ומסמרי שיער את המיסה invisibila המצינת את הספירה הרחוקה במהותה מן האדם עד שאין הוא יכול להגיע עדיה. ברם, אין הבלתי־נראה צריך להיות מוסח ומסולק לגמרי מן החושים. יכול שהוא יהא נתן להקלט בשמיעה, להשמע במשב הרוח ובמשק האילנות. כלום בהיותנו ילדים לא נסתמרו שערותינו כאשר אותם ראשים כבירים התכופפו מפני הסערה והתחילו שרים, כאילו התכונו לבשרנו דבר־פלא או כאילו רצו להרעיף דבר־תנחומין על לבנו, בשקשוק האלון הדודוני נשמעו ליונים דברי זבס, מעצים אחרים דברי אלים אחרים. נראה כי העצים עצמם נחשבו לפנים כאלים. ביון שיך היה עץ או חורש לכל מקדש. את העצים נהגו לקשט בכל מני מגדנות, בסרטים ובנרות, כפי שאנו עושים את זה גם כיום בעץ־המולד. מסופר על אי־אלו שבטים אמריקאיים כי בתפלתם מחקים הם את רשרוש האילנות, הואיל ולדעתם תכונת האל כתכונת האילנות. כעדות מענינת של הערצת העצים הנפוצה בכל מקום ומקום, ואף בימינו, אזכיר את השיר העממי הרוסי על עצי הסמבוק המרפאים את האנשים מן המחלות המהרסות את חייהם:" מסביב ליורה הרותחת, שבה יוקדת האש המשחיתה אשר לא תכבה עומדים הסמבוקים העתיקים שרים, הם שרים על החיים הם שרים על המות! הם שרים על כל המין האנושי – הסמבוקים העתיקים מעניקים חיים ארוכים לכל העולם".

גם הגרמנים העריצו עצים. “מקדשים הם יערות וחורשות” מודיע טקיטוס בהבחנתו של איש טבע הוגה, וקוראים בשמות־אלים את המשהו הלוט ברזי־רזים, שרק הפחד התמים בכנויים יכנהו". המיסיונרים הנוצרים הרסו את העצים הקדושים אבל הכנסיה התחשבה ברגשות האשכנזים והקימה לרוב את פסל הצלוב תחת עצים ובזה היא קדשתם. ברוב השפות העתיקות יש רק מלה אחת או מלים קרובות מאד למושגים רוח, נשיבה, נישמה, הבל־־פה, עשן, נשמה, נפש ורוח – מזה ראיה, כי מושגים ותופעות אלה הורגשו־נראו כשוים במהותם.

ברם, לא רק משב הרוח ואושת העצים הביאו את האנשים הקמאים ואת העמים הטבעיים לידי זה, שידמו בנפשם כאילו שומעים הם קולות על־אנושיים, כי־אם גם הרעם. פרץ צלילים נשגבים הבוקעים ויורדים לארץ מתוך העננים נחשב בכל מקום כגלוי־דעת אלוהי. האל העליון נדמה תמיד כמרעים בקול גדול. “שמוע שמוע – ברגז קולו והגה מפיו יצא” – אומר איוב¹. ולעומת זה נגלה ד' אל אליהו הנביא לא ברוח לא ברעש ולא באש כי אם בקול דממה דקה. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו² כי ידע כי ד' נגלה אליו בקול זה. כן, לא רק קול רוח חרישי עלול לעורר בנו את תחושת העל־ארצי, כי־אם גם השקט ללא אומר וללא הגה. דממה השקופה של צהרי יום־קיץ, בשממת־המדבר בדומית הרקיע בלילה נתן לנו לכולנו לחוש בנוכחותו ומציאותו של כוח עליון, עצום ורב מכל מה שאנו רואים בעינינו וממששים בידינו. נוכחות זאת עשויה לעורר כסופים ואימה, יראת כבוד וסלידה, אותה חרדת־קודש, שעליה מדבר טקיטוס. זהו אותו דבר שאבגוסטוס קורא לו Dissimile שאין דומה לו ולא ישוה לו דבר, אותו משהו מעיד על קיומו של כוח, שאין ערוך לו בעולם־החושים, שהוא מעבר לישות.

כעצים כן גם החיות נחשבו בראשיתו של הזמן הקדום ובקרב העמים הטבעיים כצורת התגלות של אלוהות (כחזיונות אלוהיים). מן העם הזה שאין הדבר בפיו ורק עיניו מדברות, מאותם הכל־יכולים, מאותם הפראים שחייהם ביערות ובמאורות אינם כדרך חיי בני־אדם, אך עם זה אין ערוך למשמעותם הרבה – מהם נושבת רוח של מופלאות, ביחד עם כוחם הבלתי־מנוצח מעוררת היא את הרושם של היותם על־אנושיים. העריצום כאבות קדומים או כאלים – ושני המושגים האלה קשורים זה בזה.

התגלות האלוהי עלי אדמות, האפיפניה – ניתן לראותה מתוך התפעלות בפני הטבע, ברוממותם של אנשים גדולים וטובים ביצירות־אמנות, אולם אנשי־טבע ואנשי תרבות עלולים גם לנחשה ברטט וברתת בהגעש בהם הרוחיי, הנעלם שאין להשיגו שאין לו שעור ומדה³. בתאור הנהדר של הבהמות שבכוחו ובגבורתו של חי רוצה ד' להראות לאיוב את העל־אנושי של מי שעשה את הענק הזה – בתאור זה מורגשות ההתפלאות ויראת־הכבוד של האדם לנוכח מפלצת⁴. “יחשוב לתבן ברזל, לעץ רקבון נחושה – ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה – – את כל גבוה יראה, הוא מלך על כל בני שחץ” באבירותו, בתשוקתו ובכוחו להוליד משמש הפר סמל לצורת־התגלותות של האל לעליון, וכן מסמלת הפרה, בגלל תכונות תואמות, את האלה־האם. בווידות ההודיות נחשב הרעם כגעיתה של הפרה האלוהית והגשם המפרה כחלבה. הסוס היפה הלוהט, הנוח לרגוז נחשב כעצם קדוש אצל כל העמים האריים, כשותפים של האלוהות לידיעה נערצים, לפי טאקיטוס, הסוסים אצל הגרמנים. לסוסים ולכלבים יחסו את הסגולה לראות רוחות. בהגלות אתונה אל אודיסאוס לא הרגיש אדם בנוכחותה של האלה מלבד הכלבים שהסתתרו מתוך יללות ויבבות. סנטוס, סוסו של אכילס, מבשר לו את מותו הקרוב. ברם, לא נחוש עתידות אלא סגולתם של האלים בלבד או של אלה שאלוהים ממלאם בכל ישותם. אך לכל לראש חיים כאן בחשבון הצפורים, שבגלל יכלתם לעוף וריחופם באויר נדמה שיש בהם משהו רוחני אתונה המעופפת בתור סנונית, לוקותיאה החגה בתור שחף – אפשר שמתחלה היו באמת סנונית ושחף. והנשר המסמל אצל רוב העמים טבעיים את האל העליון על כל עליון – אפשר שגם בזמן העתיק הוא היה אל רודה. הוא היה הצפור המלוה את זבס שמן האולימפוס.

במצרים נתקיים פולחן־החיות לרוב שנים, ועד לתקופה של תרבות גבוהה צוירו אלים שונים בדמות חיות או לפחות עם ראש־חיה. ביון הביא אנושם של האלים לידי זה שהם צוירו בדמותם של אנשים יפים בתכלית היופי וציורי האלים הקודמם נדחו לקרן זוית ונשכחו מלב. אך בכל־זאת ידעו בתקופה מאוחרת יותר, כי היתה אלה בשם דמתר וראש־סוס לה, והאגדה מספרת, כי פוסידון חיבקה בזרועותיו וכתוצאה מזה ילדה סוס בשם אריון. על סוס אלוהי זה מדובר באיליאס. בתמונה מאוחרת יותר נראית דמתר, כשהיא נוהגת בסוס במושכותיו. כמו העצים, הוקדשו גם בעלי־החיים לאלים כבני לויה קדושים בזמן שהאלים אונשו והם עצמם לא נחשבו עוד כאלים. היונה קודש היתה לאפרודיטי, הסוס הלבן – להליוס והדלפין לדיוניסוס.

למרות הערצת העצים והחיות מאז ומעולם אין זה מן הנמנע כי מתחלה נתפס אלוהים כמשהו בלתי־אישי, שהרי לא את החיה כשלעצמה ולא את העץ כשלעצמו ראו כאל כי־אם האמינו שהאלוהי פועל בקרבם. יש שבטים אמריקאיים המאמינים באיזה כוח שהוא שונה מן הכוח הגופני והוא לממים קדומים הבחינו בזה שאנשים בודדים שפר חלקם בכשרונותיהם שאין כדוגמתם. העין עשויה להפיץ משהו מזיק דימוני: מאד עתיקה ונפוצה היא האמונה בכוחה המשחית של עין רעה, שאינה תלויה ברצונו של בעל־המעשה, כי אם נתונה לו מבטן ומלידה. יתר עוז ותוקף יש לדבור, למלה הנשאת ברוח הפה שהוא סימן־חיים, הנוצרת על ידי הנשימה. הקול הדומה לרשרוש העצים או לרעם המפגיע וקודם־כל ע"י רצון, העשוי להבטיח אמון וקשב למלה המאלפת או המצוה. ההכרה כי האלוהי פועל בקרב האדם מולידה השגות דתיות מוסריות. דברנו על האלוהי עלינו לדעת, כי הוא תובע ורשאי (זכאי) לתבוע כך שהאנשים יענו לתביעתו. הצו לא לרצוח, לא לגנוב, למשא הוא על האיש הטבעי, כי הוא מגבילו ובכל זאת יודע הוא, כי עליו להשמע לו. כשם שעין האדם משהו שמשי בה כדי שתוכל להבחין בשמש, כך אין זאת כי־אם יש בו באדם משהו הקרוב לאלוהות, המוכשר לקליטת האלוהות, והוא המאפשר לו להרגיש בפעולתה. בימי־קדם דובר על סנסוס נומיניס Sensus Nominis חוש לאלוהות. אמנם אין מושג זה חופף את מה שקוראים הקול הפנימי או המצפון, הרי על־כל־פנים גם המצפון סנסוס נומיניס הוא. רשרוש האילנות וקול הרעם בהתגלגלו לא היו מחרידים כ"כ את האדם הפרימיטיבי לא היה מיחס להם משמעות רבה כ"כ, אלמלא רעד עמהם גם יחד והמה משהו בנפשו פנימה כרעוד מיתר ביחד עם צלילים דומים. המיתר המתנפנף יחד עם הקולות שבטבע מענה הוא לפניה הנשגבה, עלה מכוח־אנוש ומהם קוראים לו מנא, אחרים – אורנדה, ועוד אחרים קוראים לו בשם וואקנדה. כוח זה מאוה (שם בחשבון) לו למושב בני־אדם, בעלי־חיים, מעינות, אילנות ויכול שיגור בחפצים והעצם או החפץ בו הוא שוכן, נעשה מסוכן, בדומה לכוח חשמלי, ועל־ידי זה גם קדוש ובדול. לא רק אצל העמים הטבעיים, כי־אם גם אצל היונים היו אבני־קודש, אבל חרוטית נערצת היתה בימים קדמונים בתור אפרודיטי מפאפוס. עוד בישהוא מבינה רק לחצאין אך עם זה הוא תיכף מכירה כמצווה.

במקום שיש צווי שם יש רצון, שם יש אני, שם אל אישי, יש להניח כי עם ההתעוררות והכרת־עצמות קשורה גם הכרת־אלוהים. כי האדם שיכול היה לבטא את המלה אנוכי (אני) חי את החויה של הכרת האלוהים, שממנו ובו מוצאו וקיומו של האני. נפלאה ועמוקת־יסוד היא העובדה, שהאדם תופס את עצמו בתור אני, כשם שפליאה נשגבה היא שהוא משיג את אלוהים; שתיהן קשורות זו בזו, שתיהן חזיונות־בראשית הן ברוח־האדם, שאפשר גם לצינן כהתגלות־בראשית של אלוהים. להתגלות זאת באמצעות האני מתכון אריסטו באמרו, כי הכרת־אלוהים נובעת מן העובדה, שנשמת־אנוש יש בה מן הדומה לאלוהים. במיתולוגיה ובפילוסופיה של הזמן העתיק חוזרת הדעה, כי יש בו באדם ניצוץ אלוהי, כי הנשמה ירדה מספירות־הרקיע לתוך גופו של האדם ושמה, לספירות העליונות, עליה לשוב. עוד בימים הרחוקים, הרחוקים ביותר, הגיעו למדרגה של הכרה עצמית וכן גם העובדה, שלב־האדם מנחש את האלוהות והרדיפה־החתירה למוצאה ולדעתה עתיקות־ימים הן. אל נתאר לעצמנו את אנשי התקופה הטרום־היסטורית דומים לקופים, שאין להם בעולמם אלא תאות־הזלילה. אין ספק כי בכל עת ובכל זמן היו אנשי רוח ואטומי־מוח, פתוחי־לב ומוגבלים. האדם הנאור חי בעולם מלאכותי, המורכב באופן מסובך מחלקים ללא ספור בעלי איכות מעודנת מאד אבל חמרית בהחלט, ואלו הצורות הקמאיות של הבריאה, אשר סבבו את האדם הקדם־היסטורי שחי את חייו בטבע, וכן גם התנאים הפשוטים, בהם נעשה – הם הם שקרבוהו אל הסודות הנצחיים של החיים. צרכיו ועניניו הרוחניים מועטים היו במספרם, אך נגעו לנעלה ביותר, הוא חתר למצוא את אלוהים, שאף להתקשר עם האלוהי, לרוב למען סגל לעצמו את החיים וכוח שליט על האל, אולם גם כדי להעריצו ולעשות רצונו.

כשם שעכשיו אין האנשים עומדים כולם כאחד על מדריגת־הכרה אחת כך גם היה בימים ראשונים: היו כאלה שבקירבם היו ערות מאד הכרת־עצמם והכרת־אלוהים, שבתוכם דבר קולם הפנימי בשפה ברורה. אלה היו אנשים שהעמים הפרימיטיביים קראו להם אשפים וחרטומים או קוסמים ובימי־קדם נקראו נביאים. והם נחשבו ונערצו כבעלי כוח, שלא נודע מוצאו בדומה לרוח שאין יודע אי־מזה בא ולאן הוא הולך ושאין לכלאו: האמינו בהם ושמעו בקולם. כל אשר החשו־נבאו המכשפים והנביאים לעמים השונים היה נכון בכללו ובעיקר אולם לא בכל הפרטים.

האדם בן הזמן הקדום, כמו האדם הפראי, ממנו והלאה חשיבה שטחית ומכוונת. ההשערות השונות ביותר על האלוהות יכלו להתקיים אצלו זו על יד זו וזו נגד זו ולא אכפת לו, ואולי אף לא הרגיש בדבר. הרי אלו רזין דרזין, שלא תוכל העין לראותם ולא היד למששם, ורק עפ"י נחוש, והתגלות פנימית נתן להשיגם ובדרך משל ודמוי ימצא להם קשר. מעבר לברהמא האישי חשב ההודי על הברהמן הבלתי־אישי; הגורל הבלתי־אישי רב היה כוחו מכוחם של האלים היונים והגרמניים; בעיני עמי־קדם מסוימים רמה היתה אם כל חי, אם ראשונה, על כל האלים העליונים. עמים רבים פארו את הדבר האל־האישי ככוח יוצר, כל יכול. ברם, אישיותו של האל האישי היא משהו על־אישי וממילא גם אל־אישי, אפשר, איפוא, שפנתאיזם מקורי יהא כלול במונותאיזם הקמאי, כלומר, אם הערצת אלים רבים קדמה הערצת אל אחד. נראה כי אצל העמים הטבעיים היה משקל מכריע לאמונה באל אחד והיא שהיתה קמאית. בשירתם ותרבותם של העמים העתיקים עובדי אלים רבים, הבבלים, המצרים, היונים וההודים בא לידי בטוי הצורך הגדול באל אחד ויחיד, שכן זה לפי רוחו של האדם. התשבחות המופיעות לאל אחד מפארים אותו כעליון, כיחיד ואחרים כחגבים. יש מהתשבחות הבבליות, ההודיות, היוניות והמצריות שיכולות להיות ערוכות גם לאל היחיד של היהודים והנוצרים. האל המצרי אמון היה מין אל – אל ראשון ואל העולם ומלואו, אח"כ הללו ושבחו את האלה איזיס בתור Una qua es omnia (אחת שהיא הכל) בווידות נאמר, שד' הוא אחד אם־כי המשוררים קראוהו כנוהו בשמות רבים. יש כל מיני כוחות, אך רוח אחת היא, העושה הכל בכל. הכרה זו נצנצה בתחושתם של העמים עוד בימי קדמונים ובתקופה יותר מאוחרת גמלה ונתחורה ההכרה אצל המשכילים, והנה כך כותב המדקדק מכסימוס אל אבגוסטוס: “מי פתי וחסר־דעה עד כדי כפירה בודאות המוחלטת של קיום אל יחיד אשר אין ראשית לראשיתו ויורשים לו אין; מי יכפור באב הגדול והמפואר! הרבה שמות יש, בהם נכנה את כוחותיו המפוזרים על פני תבל כולה; אך הואיל ואין אתנו יודע את שמו האמתי, שכן השם אלוהים משותף לכל העמים, על־כן אנו פונים במדה מסוימת אל חלקים, האברים הבודדים, בקראנו להם בשמות שונים בעוד שכנראה אנו מעריצים את השלם, את ההכל”. משנתפסה האלוהות האישית התעורר החשש להגשמה, למעוט־הדמות. בין הוגי־הדעות היוניים שלאחרי הומירוס היו כאלה, שגנו את משוררם הגדול, הואיל ובמשליו העים את תמונת האלים והוריד את קרנם. בתקופת הנוצריות היתה הגשמת האלוהות בדרך שונה מאשר בימי קדם, אך השפעתה היתה כמעט מזיקה יותר מזו האחרונה. כל עוד נתונים היו האנשים ליצריהם הטבעיים אם־כי לא בלתי־מרוסנים בהחלט, עוו את אלוהיהם בעיקר ביחסם להם מדות תאוותניות (שיכלו אמנם לפעמים להיות נפלאות). האדם הנאור שיער לו את אלוהים כראש־משפחה בשמלת־ליל או כמורה המאים בשרביט שבידו, כמי שנעלמו ממנו קוי־הפנים הנפלאים המסוכנים, המטילים אימה – אלה המדות שנחשבו לפנים האלוהיות. בהשוותנו (אם נשווה) את התפלות חדורות חרדת־הנחוש שבלב, שנשתמרו מימים קדומים אפלים אל השגת־אלוהים המזוככת מימים נאורים יותר, כי אז הראשונות קרובות יותר אל המהות אמתית של האלוהות, אם־כי כשלעצמן אין הן מספיקות.

בימי־קדם ואצל העמים הטבעיים לא חסרה כלל ההכרה, שכל דמוי שהאדם מדמה את אלוהים בנפשו מוגבל בתחומי כוח־ההשגה האנושי; עצם מהותו של האל בתור אל־אנושי למעלה מכוח השגתו של האדם הוא. האדם הפרימיטיבי רואה את האלוהי כאלו מות בו, על כן אין הוא מהין לקרוב עדיו. בזמננו אצל עמים מסוימים נהוג שאסור לאזרח להביט בפניו של המלך הנערץ כאל, כשם שגם בני־ישראל לא יכלו לראות את פני אלוהיהם ולחיות. זבס מאן לגשת לזמלה בדמותו האלוהית האמתית וכאשר היא דרשה את זה בתוקף נשרפה בהיראותו ללא מסווה. לאטרוסקים היו אלים מכוסים שאסור היה להגות את שמם ושמשכנם היה בחדרי־הרקיע הנסתרים ביותר. שם האל המצרי לא נודע, ולא ההין מישהו לבטאו – או אז אחת דתו למות.⁵ “למה זה תשאל לשמי והוא פלאי” אומר המלאך לאיש הישראלי מנוח. ובני־ישראל שומעים את קול ד' בדברו אליהם מהר סיני, פנו אל משה ואמרו⁶: “דבר אתה אתנו ונשמעה, אל ידבר עמנו אלוהים פן נמות”, “ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת” אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד' אלוהינו עוד ומתנו, כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי?⁷" העובדה שאין השכל יכול להשיג את האלים הביאה את היונים פעמים רבות לראות את אלה כאכזריים. אנוס הוא האדם להכנע להם ואף אם יפגעו בחף מפשע. גם איוב אינו מוצא פתרון אחר: אלוהים גדול הוא ונשא ונבצר מבינת האדם להשיגו ולהבינו, וגם מי שהאל מכהו על לא עוול בכפו – גם הוא אנוס להעריצו. האל הנגלה איננו אלוהים בעצמו. “הנסתרות לד' אלוהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם”⁸.

תחושת־אלוהים במשמעותה העמוקה ביותר והחזקה ביותר מקנה לנו התנ"ך. בדבקות ללא דוגמה שמרו בני־ישראל על עבודת־אלוהים שאין עמה כל פסל וכל תמונה אם־כי ישבו בתוך עמים עובדי אלילים ולא הושפעו מהם; לכן נשאר אלוהיהם תמיד המכוסה והמופלא עד אין חקר ורק יכנוהו ידמוהו ולא ידעוהו. הוא הוא שהנו רק רוח, שכל שם לא יהלמו, שדבר שפתיים לא יבטאהו. בו ועל־ידו חי הכל. הוא היה, הווה ויהיה ועם זה הוא אלוהי־הטבע, השולח ברקיו, רוכב על עננים והוא גם האלוהים שלב תמים אוהבו כאהוב ילד את אביו. אין מנוס מאפו, צדיק וישר משפטו ואין קץ לרחמיו. הוא מכה וחובש, ממית ומחיה, שופט כדין קפדני ומנחם כנחם אם את בניה. לו הנקם ולו החסד. אין הוא מדריך מנוחה ומאתו ההרגעה. הוא נאמן ומקים הבטחותיו, ובכל זאת אין לדעת את כונותיו. דרכיו אינם דרכינו ומחשבותיו אינן מחשבותינו. אין שעור לרחוקו וקרוב כקרבת הלב. נתגלה ובכל־זאת הוא הנסתר. השרוי באור שאין להתקרב אליו.

הרבה מתכונותיו אלה משותפות לאלוהיהם של כל העמים והצד השוה לכל הדתות היא ראשית כל בזה שהאל או האל העליון הוא האב, ההרגשה שאפשר לחסות תחת כנפי אהבתו של אלוהים שצריך לשמוע בקול מצוותיו ולירוא מענשו, הרגשת התלות ואסירות־התודה היא ממהותה של כל חסידות בכלל ואות, כי האמונה באלוהים קשורה ביחס ההורים אל הילד, באהבתם המגינה, השופטת והמרחמת של ההורים אל הילד ובאהבתם המכבדת, המסורה, המאמינה של הילדים לאבא ואמא.

באין אלוהים אין עם. אם תמימות־הדעים של דורות האדם יש בה משום הוכחה למציאות אלוהים, כדעת הסטואים, הרי ההוכחה כאן לפנינו.

לפי אריסטו נובעת הכרת־אלוהים קודם כל מזה, שנשמת־אנוש יש בה מן הדמיון לאלוהים, וכן גם מן ההתבוננות בשמים המכוכבים. בהתאם לזה גם הביע את דעתו אחד ההוגים של העת החדשה, קאנט: “שני דברים ממל­אים את הרוח בהתפעלות וביראת כבוד המתחדשות והמתגברות והולכות במדה שההתבוננות בהן נמשכת וחוזרת: הרקיע הזרוע כוכבים מעלינו והחוק המוסרי בקרבנו. את שניהם אסור לי לראות כלוטים בעפל. רואה אני אותם לפני ובדרך בלתי־אמצעית קושר אני אותם בתודעת קיומי”. שניהם חזיונות־בראשית הם, שאחד מהם מתגלה ברוח והאחר במלוא תבל.

מן העובדה, השמים הם מקור האור, יסתבר מדוע מאז ומעולם בקש האדם את אליו בשמים או על ההרים הנראים קרובים אל השמים. על האו­לימפוס שוכן מאסף־העננים זבס, על הר סיני נגלה ד׳ למשה, אל ההרים נושאים עיניהם בני־ישראל, כי מהם יבוא העזר. תמיד ובכל מקום היה קשר בין האלים הרמים ביותר ובין השמים: משמים ירד הגשם המפרה, מתגלגל הרעם המבעית; משם בא כל מה שנראה חזיון אלוהי. הכפה הגבוהה, המתקמרת מעל הארץ והיא מחוץ לכל השג ולכל מגע, הרחוקה מן הארץ ועם זה גם מאוחדת אתה – היא הארץ – גם־יחד משקפים־מסמלים התקשרות הדדית ואהבים של כוחות קמאיים־מקוריים, המולידים את האדם בן־החלוף באבהות ואמהות מקיפות־כול המפרנסים והמכוונים אותו. נראה, שלאדם, שמכל הברואים הוא ההולך בקומה זקופה, נתנה מלידתו הנטיה להרים עיניו כלפי שמים בתפלה ובהודיה, ביראת־כבוד בכורנרדהלב. מבלי־משים הוא עושה את הדבר, אפילו שאין הוא מבקש עוד את אלוהים בחללו של עולם, וכן הוא גם משתחוה לארץ בהערצה ובהתחטאות כילד המתחטא לפני אביו.

ואם השמים כמקור האור נראו לאנשים הקדמונים כאלוהיים, הרי מתקבל על הדעת שגם עבדו לאור. בעיני ההודים וגם בעיני עמים אחרים אף נראו האלים כמאירים, כלבנים, כבהירים, אך האור מוג מסובך הוא מכדי יכולת תפיסתם של האנשים הקדמונים. האור הזדהה אצלם עם האש המצטירת בשמש ובברק, בלהבה, כיצור בעל צורה ושם, אשר רבות ועצומות תוצאותיו. האש, היסוד הנע, שקוף, המתלהט בצבע הנהדר ביותר, הממית והמחיה, המכלה כל והמתלקח ועולה מעלה מעלה – בימים קדומים – רחוקים העריצוה באמונה כאלוהות. מזבחה היתה האח שבבית ומשימתה של האשה היתה לשמור על האש שבאח לבל תכבה. מנהגים שונים, שהיו נהוגים בקרב יונים ורומאים, מוצאם מפולחן זה, כגון המנהג לסובב שלוש פעמים סביב הכירים את הכלה בדרכה בפעם הראשונה על מפתן ביתו של בעלה. וכן גם לעשות כן לילד בהוולדו, כדי להקדיש את הרך הנולד לאל־הבית. אצל הפרסים וההודים היתה עבודת־האש חשובה ונעשתה בחגיגיות רבה; הופעתו של ד׳ בסנה הבוער והליכתו במדבר לפני העם כעמוד־אש – גם בהן יש למצוא רמז להערצת האש מימות־עולם. בחבלי ארץ שונים בגרמניה נשתמר עד לעת החדשה המנהג לזרוק לתוך האש

פרורים אחדים מכל סעודה. “הזנת” האש, כפי שנהוג לקרוא לזאת, היתה לפנים הקרבת קרבן לאל־האש.

בהשואת השמים לאלוהות כלולים גם הכוכבים הנעים על־פני הרקיע, ולכן צינו את הכוכבים וכן גם את השמש כעיני אלוהים; אולם אלה יצירות בולטות מדי מחוננים בכוחות מיוחדים, ולכן ראום בחזיונות נפרדים אלוהיים: השמש – הראש בעל רעמת־האש, הגלגל הנוצץ כזהב־פז – היא העולה הרקיע בבטחונו של גשר ממריא לשחקים ויורדת בקשת מרובת־גונים. עוד האנשים הקדם־היסטוריים ואח״כ העמים העתיקים ביותר העריצוה. בברכה קדמו פניה בהנצה עם שחר; צהלו והריעו לה בחממה את האדמה הקפואה ובהוציאה מתוכה את הזרע; אבל־הצטערו כאשר צנחה ושקעה בהיותה במלוא־תפארתה וערכו חגיגות בעלותה מתהום־האופל להעיר ולעורר את תקות־החיים. ״הבתולה ילדה, האור הולך הלוך וגדול״ – כך היה מכריז הכהן כאשר עם הנץ החמה הצעירה החלה תקופת שנה חדשה.

לעמים בימי־קדם ולעמים הטבעיים, שלגביהם הגשמי והרוחני חד הם, היתה השמש כעין מסתורין המתפתח על פני הרקיע – השמש הגוברת על אפלת הלילה ומתחילה צועדת בדרכה בהפיצה אור וחום, העולה בפזרה והשמידה את העננים השמים עליה מצור, הנוחלת רוב נצחונות, המרבה או עוצמה ושופעת קוי־אור; היא שגם בשקיעתה עודנה מאירה לארץ ולדרים עליה ואף מממלכת־המות היא יוצאת שוב כמנצחת ומתעוררת לחיים חדשים. השמש היה הגבור, אם אדם ואם אל, הלוחם מלחמת עמו, מכניע אויביו ללא יאוש וללא ליאות, השוקע עטור־תהלות וממשיך לחיות חיים אלוהיים עד עולם. גבור־שמש כזה היה הרקלס היוני וכן זיגורד הצפוני. גבורי־שמש אלוהיים כאלה היו מרדוך ומיתרת וגם הנוצרי. ולא זו בלבד אלא שמהלכי־חייהם של כל האנשים צריכים היו להיות, אם־כי במדה פחותה, כמהלך השמש במסילתה. מופת השמימי לארצי לא התבלט בשום דבר כמו בתהליך זה. עוד בזמן קדום קשור קשר בין מאור השמש, ההופך חושך לאור, ובין המושג על השופט האלוהי, היודע כל ואף החטא הנעשה במסתרים בחדרי־ הדרים, הוא יראנו, וכן אומר גם היום הבטוי העממי, כי השמש מוציא את הכול לאור־עולם. אל־השמש הבבלי, הנקרא בשם שמש, הוא השופט־הדין הגדול של הבריות אשר נשמה באפן. שירי תהלה ותפארת מושרים לכבודו. ״שמש, אתה השופט הנשגב בשמים ובארץ – אתה היודע מה טוב ומה רע – שמש מרים ראשם של הצדיקים – הוא מרומם את המושפלים, הוא העומד לימין החלשים – שמש, המאור הגדול של היקום כולו, דבר! – אתה הרועה את כל אשר למעלה ולמטה – אליך נשואות עיני כל האנושות – הטובים והרעים לך משתחוים".

החוקים שבכתב העתיקים ביותר, שנשארו לנו, חוקי חמורבי המלך, נמסרו לפי דבריו, לעמו עפ״י הדבור של האל שמש. רעיונות־הטהרה ותבי­עות המוסריות הנמרצות אופיניים הם לכל אלי־השמש; היונים יחסום לאפולו.

הערצת השמש היתה כל־כך מושרשת ומקובלת על הדעת, שבבוא העת והאמונה הישנה החלה להתערער סברו פילוסופים ומדינאים, כי יעלה בידם להצילה בהעמידם את הערצת השמש במרכזה של עבודת־אלוהים. מלך־בבל האחרון, נבוניטוס, הקים שוב על תלו את מקדש אל־השמש יען־־כי קוה להציל בזה את מלכותו מאבדן. אפלטון בקש כי יוסיפו לקים כהלכה וכדבעי את הערצת הכוכבים בתור גלוי־האלוהות, והבאים אחריו המשיכו ופתחו את דעתו זאת; הכוכבים היו בשבילם דפוסים ראשונים ונצחיים של כל הישות והשמש היתה האור שנפש בו ותבונה; בתחלת בלבול־האלים במלכות רומי הושוו זבס, מיתרס והליום זה לזה וכל אחד השוה לשמש. אחרי הניצחון בפלמירה בשנת 15 הכריז הקיסר אברליבוס על השמש הבלתי־מנוצחת, sol invictus כעל אל־־הממלכה ואת יום העשרים וחמשה בדצמבר קבע ליום־חגו. הקיסר יולינוס האמין באל־השמש ונלחם בנצרות. וכן היה הדבר במצרים כאשר אמנופיס הרביעי רצה בשנת 1500 לפני הופעת הנוצרי להחדיר את הערצת השמש כפולחן היחיד במלכותו. אמנם המשכילים עמדו אז על דרגת־תודעה כזאת, שלא יכלו להבין את המיתולוגיה רבת־הדמיון של מדינת־האלים שלהם המחולקת לחלקים רבים, או שהיא נראתה להם כתמימה. המלך חשב, לבטל את המתולוגיה, לבור את האלוהי במהותו מתוך אוצר־הדמיונות שעבר אליהם כמורשה מדורות רבים, לחדש ולהעדין את כוח האמונה באמצעות קשירת קשר בינו ובין הנגלה המפואר ביותר, שאין לותר עליו. ברם, נתברר, במקרה זה, שהמיתולוגיה הישנה המקובלת גברה על הדת החדשה, אם כי נועדה זאת להיות נעלה וטבעית. השירים המצריים היפים שהושרו לשמש, בחלקם מיחסים אותם לאמנופיס, “מה נהדרת הופעתך באופק, את השמש החיה שמימות עולם עולה את באופק המזרחי וממלאה את הארץ בתפארתך – יפה את וגדולה ומזהירה ומקום כבודך במרומים הרהק־הרחק מעל פני הארץ – קרניך חובקות את הארצות הרבות, שנבראו על־ידיך, – יפה יקיצתך, נץ־השחר – המפואר הפוקח עינים – הנשגב, שאין יודע את מגוריך – מה נסתר ונעלם הנך – אתה הפרח הגדול הנפתח במזרח – נותן האור, מגרש החושך”.

מלכות רומי קלטה את הנצרות לתוכה את מורשת האמונה של הא­נושות. ביחוד התיחסו אבות־הכנסיה בחיוב להערצת־השמש שנתמכה ע״י מדינאים ופילוסופים וסמוכין מצאו בדברי הנביא מלאכי “וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה” (מלאכי ג׳ כ׳). את ישו כמביא אור האמת, כמי שמת ואח״כ קם לתחיה, השוו לשמש. אף לא התנגדו, כשהונהג לחוג את יום הולדתו של ישו ביום בו היו נוהגים לקדם בחגיגיות את פני השמש העולה שוב כפי שזה היה בקדמת אסיה, אבל גם באלכסנדריה.

בנצרות של ימי הבינים אין כבר למצוא את הערצת השמש בתור אלוהות ואם ב־ Hortus celiciarum של הררד מלנדסברג, שחיתה במאה ה־­12, נמצאת תמונה המראה את מרכבת־השמש עם אל־השמש, המזכיר ה את עגלות־השמש, שנמצאו תוך חפירה באדמה והמעידות על אמונת האנושות הטרום־היסטורית – הרי אין זה אלא מן הדברים המשתמשים ללא שנוי בדמיון האדם! ברם ליושבי הארץ כ״כ טבעי הוא, לשאת עיניהם למלכת־השמים הקורנת והעמים מוסיפים לכללה, כדבר המובן מאליו, במנהגיהם הדתיים. היונים האמינו כי נשמה טהורה יכולה להגיע באורח בלתי־אמצעי אל השמש. המכסיקאים העתיקים בקשו למצוא את מולדתם בשמש, בכנסיה בעיר אולם נמצאת תמונה המראה קדושים בהכנסם לתוך שמש גדולה ובקתדרלה בעיר ליאון מראה תמונה את האחדות המשולשת בציור שלושה נשרים היושבים בתוך שלוש קרני־שמש. בדמיונותיו המד­עיים הניח קפלר, כי אלוהים יושב בתוך השמש ונהנה מן הצלילים שבהרמונית־ספירותיו. אולם ראשית־כל־דבר מלוה השמש את הגואל בכל חגי השנה המוקדשים לו. מזוג־אלים זה קם והיה שלא במתכון, בהתאם להיסטוריה ולרוח־אנוש.

הירח אינו מביא לידי התפלאות־התעפלות כשמש. השפעתו אינה כ״כ חודרת ונכרת; ברם, השתנות צורתו המוזרה עוררה תשומת־לב. הוא מתמעט עד שהוא נעלם לחלוטין, אח״כ הוא מופיע שוב בצורת מגל צר ומתרחב עד שהוא חוזר לצורתו־העגולה המלאה, דומה אפוא שהוא מתחדש תמיד, וכן היא נעשה לסמל האלמות. בארצות, בהן לפרקים להט השמש קשה מנשוא מתקבל הירח באורו הקריר כידיד טוב. עמים מסוימים – וביחוד בימים קדמונים – העריצו את הירח יותר מן השמש. עובדה זו נעוצה בהבדל שבין הרועים־הנודדים לבין האכרים: הנודים בארצות־קדם נודדים בלילה, כשאין החום גדול ולכן הם צריכים למאור־הלילה ומתחקים על מהלכו, ואילו האכר זקוק לחום השמש. הירח, השמש וכוכב־הבוקר הם היו שלושת אלי־הקדם בתור אב, אב ובן: הירח־האב, השמש־הבן.

אומנם, ירח ושמש נודעה להם חשיבות רבה ביותר כמודדי־זמן, אך עם זה היו השמים וכוכביהם כולם ענין לענות בו לחוקרים הראשונים. הם הכירו, כי כל צבא הכוכבים הגדול לאין ספור מחולק הוא למאורות עומדים ולנודדים, כי הכוכבים הקבועים, היציבים מהוים צורות בלתי־נהרסות והנודדים אינם מהלכים לאורך ולרוחב, ללא סדר, כי־אם שומרים על מסי­לות קבועות ועל מרחקים קבועים בינם לבינם. כאשר התבוננו החוקרים באלה היצירים הנוצצים שממעל וראו איך הם משוטטים שם בחירות בלי להפריע זה לזה, בלי לסטות ימינה או שמאלה, בלי להכנע לתשוקות עצמיות־פרטיות כאשר נוכחו לדעת, כי אלים אלה והדומים־לאלים נשמעם¹ לחוק אחד ״מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו״ (תפלת ערבית); “חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם” (קידוש לבנה), כפי שתצפיות מרובות וממושכות הורום ולמדום להכיר את שמירת־החוק הקפדנית הזאת – או אז היה הרושם עצום ורב. זכותם של הבבלים היא, שכקרו² את תנועות הכוכבים ועל־פיהן חלקו אה הזמן ואת החלל ועד היום מסדירה חלוקה זו את חיינו. בפעולתם זו כאלו טבע רוח־האדם את חותמו על ההתרחשות העולמית השוטפת וכבש את החיים החולפים ועוברים ללא מעצור. ברם, הבבלים תמכו בזה את יתדותיהם ביסוד שהניחו השומרים, העם שישב לפניהם בארם־נהרים, בחוכמת־התכונה שלהם.

כשראו האנשים הטרום־היסטוריים את השמש בשקיעתה לא היו בטוחים כמונו, כי למחרת בבוקר שוב תעלה ותזריח אורה. אם גם מאה פעמים ראוה בעליתה לא יכלו לדעת בודאות, אם הפעם הזאת לא תכבה ותכלה בתהום או אם לעתיד לא תאיר לאלה שמתחת לפני האדמה. "רוח ליל־החושך – האם גם היום ינצחהו אל־האור?״ כך שואל משורר הודות ההודיות. עדין ידעו אז רק על המקרה, על השרירותי, על המשוער, שכל הנמצאים, כמדומה, מופקרים לו. כשם שהמצפון יוצר חוק, המכון את מעשי האדם לפי קנה־המדה של טוב ורע, כך גם הכירו, שיש חוק שמימי, הממלא בזהרו את העולם ומושל בו. גלוי לעין כל, שיש שם מופת לכל, חוק המחיב את הכל. מה שראו קודם כחלקים נפרדים, דברים שעברו עליהם בשויון נפש או במבוכה – אלה נתלכדו והיו לבנין־עולם מפואר, לקוסמוס. חד בחד השתלב, הדברים הרחוקים ביותר נתקרבו והשתייכו זה לזה, הדבר הפעוט ביותר נודעה לו משמעות רבה. הירח היה לגבולו של אזור הרקיע בכון אל הארץ. תחת הירח חיו האנשים בני־החלוף והרוחות העומדים בתוך בין בני־האדם ובין האלים. מעבר למזרות ולכוכבי־הלכת היתה ממלכת האם הקמאית, היה יסוד קמאי אלוהי. כל אחד ואחד משבעת כוכבי־ הלכת, שהשמש הוא האמצעי ביניהם, השמיעו קול תוך מהלכם במסילותם, בספי­רות; בהתאחד קולות אלה, הנמשכים זה אל זה, נוצרה הרמונית־הספירות. לכל כוכב־לכת היה גם צבע משלו ושלל הצבעים היה זהריר של השמים. הקשת בענן נראתה כבבואתם של הצבעים התואמים. בהתאם לזיקה שבין כל חלקי העולם אהדדי נועד יעוד לארץ להיות בבואתם של השמים המ­לאים כבוד ד׳. כארמונות וכמקדשים בעלי שבע המדרגות של הבבלים כן גם בזמן יותר מאוחר קבר הדריאנוס נעשו כתבנית השמים. מתוך דמדומי־ החיים הרופפים מבצבצת ועולה ישות אנושית מכוונת בתבונה רבה ומוקרנת באור הכוכבים המנחים. בזיקה ההדוקה אל המזלות מצטרף יום ליום בנעימה ולכל אחד ואחד משימות והבטחות משלו. השנה הקצובה ע״י ירח ושמש נחלקת לימי־מנוחה ולימי־חג ומועד המשקפים את מערכות הכוכבים. לבו של אדם הנקלע בכף הקלע של תאוות, העמוס אשמות לאין מרגוע, מוצא לו נוחם בהרימו עיניו למשטר־השמים הכלול בעזוז ובתפארת. יש להניח, כי הטאאו הסיני והריטה ההודית, חוק־חיים מוסרי בעל אופי אלוהי, מקורם במשטר הבלתי־משתנה של מערכת הכוכבים.

ברם, היתה זאת סטיה מן הדרך כאשר תחושת הזיקה שבין ארץ ושמים הפכה לתלות של האדם הפרט במערכת הכוכבים. הקשר מלא האמון לחוקיות ראויה לכבוד היה לעבדות, ממנה סבלו האנשים לאחר היותם למחוסרי־אמונה עד שבאה הנצרות, ששאבה ודלתה ממקור־האלוהי ושחררה אותם.

האדם המודרני, שגדל וטופח בספירת המדע אינו רואה עוד חזיון אלוהי בכל יציר שבטבע וביקום; בעיניו הכוכבים הם גופים מורכבים מחמרים מסוימים, הם משוללי־חופש ויחודיות ובעורון סרים לחוקי־טבע “עורים”. אולם באדם הבלתי־מקולקל לא יכלה הרגש של יראת־הכבוד וכוונת הלב כל עוד יראה את עולם־הכוכבים הנצחי בהאירו לעולמנו החולף ובחבקו אותו ברחום ונחום ועל כולם לא יראו הכוכבים כמתים בעיני המשו­ררים, שיותר מאחרים קשורים הם לטבע־לאל. בירון קורא לשמש בשם סגן־אלוהים וזה מזכיר את החרוז של הקדוש פרנץ פון אסיסי: “ממך, העליון, הסמל ביד השמש”. ושיר־שמש זה שוב מזכיר את התשבחות לשמש של אמנופיס. גתה אמר לאקרמן: “כאשר ישאלוני, אם זה לרוחי ולטבעי להעריץ את השמש, כי אז אענה ואומר: כן וכן, כי היא גלויו העליון – והגלוי האדיר ביותר, שנתן לנו לבני־אדם להרגיש בו. בה אני מעריץ את האור וכוחו היוצר של אלוה, הנותן לכולנו את החיים ואת כוח העשיה והצפיה, הנותן לנו את היותנו והיותם של כל החי והצומח אתנו”.

“ויהי היום ויבואו בני האלוהים להתיצב אל ד׳ ויבורא גם השטן בתוכם”¹, כך מסופר בספר איוב. אלוהים גומר את ההלל על תומתו ויו­שרו של איוב, אך אף־על־־פי כן נותן הוא לו את הרשות לקחת ממנו את כל הונו ורכושו למען נסותו ולהוכיח את עמידתו האיתנה באמונתו ובצדק­תו. ובבוא השטן שנית להתיצב לפני ד׳ אמר לו ד׳ ברוגז ובנזיפה: "ותסיתני בו לבלעו חנם².

רבה מאד הפליאה שבספור זה. מפליא הדבר, כי השטן זכאי להופיע לפני ד^, בתוך בניו, כי ד׳ מקבל את פניו כפני ידיד ותיק, ועל כולם מתמיה, שהאלוהים, אשר לו החכמה והוא יודע כל, מתפתה ע״י השטן לעשות מעשה, שאח״כ הוא מתחרט עליו. השטן איננו עומד כאויב גלוי נגד ד^, ואף לא כעבדו. אמנם, עליו לקבל רשות מאת ד׳ ליסר את איוב ביסורים, אך הוא נושא ונותן עם ד׳ כאשר נושא ונותן שליט אחד עם רעהו, אם גם גדול הוא ממנו.

יש מן החוקרים הסוברים, שדמות השטן עברה מפרס לישראל, שכן בתנ״ך היא מופיעה רק במאוחר ורק זעיר פה וזעיר פה. בפרס היה השטן יסוד הרע חלק חשוב של הדת, המבוססת על המלחמה שבין אהורה־מזדה (אורמוזד)³ ובין אהרימן (אנגכה־מתנא)⁴ – מלחמה שבה על האנשים להשתתף. אורמוזד ואהרימן אחים הם. תפיסת האל העליון והשטן כרוחות קרובים זה לזה כמעט, או בהחלט, שוי־־ערך וחשיבות – קימת באגדותיהם של עמים רבים. יש מהם שיכול היות שקבלוה מפרס, אך לגבי אחרים, כמו למשל העמים הטבעיים שבאמריקה, לא יתכן הדבר. אצלם אומרת המסורת, כי בראשית האל והשטן מרחפים לבדם על פני המים הראשונים או כי הם יושבים בתור צפורים על עץ אחד. באגדות בולגאריות הם עושים חוזה ביניהם. לפיו האנשים בהחיים לד׳ והמתים לשטן, – חוזה שבוטל ע״י הנוצרי. אלוהים והשטן פועלים ביחד בבריאת העולם ובאופן כזה, שאלוהים עושה את מעשהו במדת מה מתוך מבוכה ואי־זריזות ועל השטן הפקח לסיעו. השטן מביא את הארץ לאלוהים בשעה שהוא צריך לה, הוא נותן עצות טובות ומועילות; אולם אין הוא מסוגל לעצם מעשה הבריאה. באגדות ההודיות מסופר לרוב על אלוהים והשטן כעל אחים ואף תאומים או למצער כעל ידידים. פעם מסופר, כי אלוהים חש בבדידות והתגעגע לריע, והנה נשמע קול השטן: “הנך מגעגע לאח? אני חפץ להיות לך לאח”. אלוהים מסרב לקבלו כאח, אבל מסכים, שיהי לו לחבר וכעבור זמן מה נודעים לו ממנו הדברים הרעים ביותר. באגדה בולגארית מתבונן אלוהים בצלו ואומר לו: קומה, היה לי לאח ולחבר! מאז מלוה הצל את אלוהים בתור שטן ואלוהים ממלא את כל משאלותיו. אצל שבטים אמריקניים מסוימים מופיעים אלוהיהם בדמות חיות והאל הרם ביותר הוא הנשר הפקח והטוב, הוא בורא העולם ולעומתו, קויו, התן כשטן, שהוא גם יריב וגם רע. וקויו פקח, ערום, זריז, שקדני ולרוב הוא עולה על אלוהים בחכמתו. הוא מקור הרע, מפיו יצא השקר הראשון והוא סכל את כונתם של בני־השמים לתת לבני־אדם במתנה את האלמות. פה ושם נרמז כי קויו היה לפנים קרוב מאד לאב שבשמים ורשאי לראות את פניו. דומה הדבר לאגדה הנוצרית על לוציפר, שהיה האהוב ביותר והיפה ביותר בין בני־האלוהים ובגלל גאותו דחהו אלוהים והיה למלאך רע, וכן מזכיר הדבר את האל היפה אך הדו־פרצופי, המכונה בשם לוקי, והוא אויבם של האלים הצפוניים, אם כי קרוב הוא להם ביותר. “התזכור, אודין, שבימים קדמונים ערבנו את דמינו אהדדי? – ונשבעת לא לטעום מן השכר אף פעם אם יגישוהו לשנינו”. קויו אינו רק מזיק, כי־אם גם משלים את אלוהים כאשר בטובו החד־צדדי נראה הוא כרפה־רוח. קויו מבהיר לו, כי מן ההכרח שיהיו נגודים וכי אושר ללא הפסק לא טוב הוא לאדם.

השטן אחראי לא רק לרע שבעולם, כי־אם גם למגרעות בני־אדם ולרשעותם. כשעבר השטן ליד האדם הראשון סמוך להבראו בידי אלוהים והוא שוכב וישן תקפוהו קנאה וצער למראה היצור היפה ולא נתקררה דעתו עד שירק בו והכתימו. ברוח זו מוסרת האגדה היונית כי האנשים נוצרו מדמם של הנפילים שנרצחו ונגועים הם איפוא בכעין חטא־מורשה. אלוהים איננו יכול למחות את הרע, שהשטן נותן בברואיו, אך לעומת זה אין השטן יכול לפחת רוח־חיים ביצורים המלאכותיים היוצאים לפעמים מתחת ידיו. כוח־יצירה לא נתן לו. ברם, לפרקים הוא מועיל לאנשים בערמתו כשם שדמות דומה לשטן מביאה להם את האש הגנובה מאת אלוהים. מביא־אש כזה הוא פסומטבס, שבמסורת לא נתבהרה מהותו לגמרי. עוד בימי־הקרוב לו. מתחילה היה קרוב מאוד לאלים הטובים, עלה עליהם בזריזותו ובחריפותו ואח״כ הוא מתגלה יותר ויותר כאויבם וחותר לקראת אבדנם. כפרומטבס כן גם לוקי רותק לסלע ובקצו זה הטרגי מתקרב הוא לאותו גומל־חסדים שטני של האנשים, מבלי להגיע למופלאותו. שניהם עומדים בקשר לאש שרבה בה הברכה וגם הקללה, המביאה לאנשים תועלת וגם נזק.

הצד השוה לכל האגדות והספורים האלה הוא, כי אלוהים והשטן נראים קרובים מאד זה לזה במובן משפחתי או במעמדם – ותיאור זה עמוק־משמעות הוא וגרעין של אמת בו. ברם יש אי־הבנה של מהותם של שני הכוחות, בזה שמיחסים כל פורענות וכל אסון לשטן ואלו האל־האב הטוב מביא לאנשים רק את המבוקש. האלים הגדולים של עמי־התרבות אינם חלשים ורפי־ידים, גם יהוה וגם זבס חזקים הם ונוראים⁵, “יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע”, אומר ישעיה, וכן כתוב:⁶ “אם תהיה רעה בעיר וד׳ לא עשה”. בטרגדיה היונית בבוא פורענות עד תומה נאמר, כי מאת זבס היתה זאת. גם יהוה וגם זבס מעוררים עיניהם ומקשיחים לבותיהם של אנשים שבאבדנם הם חפצים למען יוסיפו לחטוא ולפשוע. ״ברצות אל למחות דור־אנוש מן הארץ לבלתי השאיר להם שריד ופליט – כי־אז נותן הוא לאנשים להתחיב בנפשם", כך נאמר בניאובה של איסכילוס. ובמקום אחר כתוב לאמור: ״האיש אשר אחד האלים חפץ ברעתו – בעיניו הרע טוב הוא." האל מבלבל את עשתונותיו של האדם עד שלא ידע להבחין בין טוב לרע. הן גם גתה אומר: “אתם מביאים את העני לידי חטא” הואיל וכוח־שפוטו של אנוש מוגבל הוא, לכן תפיסתנו על אושר ואסון עשויה להיות מוטעית בהחלט. לא זו בלבד שאשרו של האחד יכול להיות לרעתו של האחר כי־אם גם מצבנו משתנה לעתים קרובות כך, שמה שחשבנו קודם לאסון מתברר לנר כאושר וגם בהפך; אבל בתנאים שוים משתנה משפטנו על מה שנדמה לנו כאסון או כאושר. ככל שתבוא רעה על בני־אדם לא נוכל לדון על־פי זה על טובו וחכמתו של ד׳, שהרי אנו עצמנו אין אתנו יודע מה הוא אשרם ומהו אסונם. גם בהשא אלוהים אדם לעשות אוון הלא כונתו אלוהית היא, כלומר בחכמה ובצדק הוא עושה זאת, אך קצרה דעתנו מהבין. ואולם השטן מסית את בני־האדם לעשות את הרע, כי על־כן חשקה נפשו ברע, ובהניעו את האלוהים להמיט אסונות על איוב הלא עשה את הדבר מדעתו כי בצר לאנשים נוטים הם יותר למרוד בד׳. על־פי מהותו הוא מתאוה תאוה אל הרע ושנא את הטוב. כמי שאינו יודע אהוב הוא הפוכו – ונגודו של אלוהי־האהבה. ומכיון שאינו עשוי לאהוב אינו יכל ליצור. כוח־בריאה יש רק לאהבה או לשנאה הכלולה בתוכה. אמנם השטן רגיש ומקפיד על כבודו, אך אין הוא מסוגל לאהוב אפילו את עצמו. אין בנפשו הריקה והשוממה, כי אם קנאה, לעג, רשע, הבל ויהירות. הוא שלילת האלוהי, אבל כלל וכלל איננו אפסי, ואדרבא, הוא פעיל, אך לא יוצר ולא פורה. הוא שרו של עולם שמטבעו לשים את הרע ברום־המדרגה. אמנם, המשוררים שרים על זה, שאין עלי־אדמות חטא ללא גמול, שאלוהים עונש על הרע; אך עם זה הם נושאים גם משלם על העובדה, ש״טחנותיו של אלוהים טוחנות אט־אט". ומלב מי עוד לא התפרצה התלונה הנצחית של קוהלת: ⁷“ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם”.

הרשעים ידם על העליונה בעולם יען־כי חלק להם בכוחו של רבונם, של מושל העולם. משרתיו־עוזריו אינם אלה שאנו רגילים לקרוא להם חטאים או פושעים אלה אשר תאותם, או מצוקתם, חנוכם הרע או דוגמה לרעה הדיחום לדרכים רעות – הרי יכול היות שלבם לד׳ בו בזמן שבני־אדם, הרואים לעינים, דנים אותם לכף־חובה. תלמידי השטן המובהקים הם בני־שחץ, היודעים אמנם את הטוב, אך חכמים ורמים הם בעיניהם ולא להם לעשותו. תאות־השלטון הטבועה בקרבם דוחפתם להשתלט גם על מצפונם ולהכניעו. גאותם היא להתנגד למצוות אלוהים ברצותם להדמות לו. אומנם מתיסרים הם ביסורי־־גיהינום של כליותיהם, אך אוכלו כליל והנם קרים כקרח. שכן אין הם עשויים להתחרט, יהירותם מעכבתם והואיל ואין הם מבקשים כפרה לא יכפר להם ד׳.

יפה להפליא ציר טינטוריטו את השטן בהראותו במדבר לישו את כל אוצרות־תבל לזכותו בהם. יפה הוא השטן, גאה, פקח, עשוי לפתות, להוליך שולל. ומהיותו מצוין כ״כ ביתרונות ובמעלות התנשא והיה בעיניו כאלוהים. והואיל ולפני שהורד מגדולתו היה דמוי־אל ואהוב־אל לכן יכול היה להופיע באגדות כאחיו וכחברו של אלוהים. אין הטוב יכול לבוא מן הרע ואין הרע יכול לבוא מן הטוב – כך אומרת האגדה ההודית. לכן אהובה־מזדה (אורמוזד) ואנגרה־מיינא (אהרימן) אחים הם: לכן עומד השטן כנגד ד׳ ככוח עצמאי. אם כי לא דומה לו ביכלתו. אמנם כן, יתרון־כוחו של ד׳, הוא מעבר לעולמו ולא תמיד הוא מתגלה בזמן ובחלל. אך קימת האמונה בנצחונו הסופי של ד׳. מן המבול עולה הארץ המחודשת בהוד־שחרית ובהחרב העולם מלא־האשמות תקום בריאה חדשה הדורה יותר! בעולם ההוא יזהירו הצדיקים כזוהר הרקיע והזורעים בדמעה ברנה יקצורו. צריך להתגבר על העולם למען לא לסבול ממגור וממצוק. לפי אגדה נוצרית כבר הושם השטן באזיקים כפרומטבס וכלוק, המכשפות משפים ומשפשפים את רתוקותיו כדי להתירו ול­שחררו, אולם מדי שנה בהשמע בחג־הפסחא הקול הקורא “ישו קם לתחיה” נעשים כבליו שוב עבים וחזקים.

בהתעורר האדם להכרה עצמית ובראותו את עצמו עומד בין הטוב ובין הרע – או־אז משיג הוא את מושג האלוהים כקדוש, שבצלמו נברא, ויחד עם זה את מושג־השטן הלוחש לו באזניו, כי הוא עצמו, האדם הוא אלוהים ועליו לעבוד את עצמו. השטן מראה לו לאדם ראי, בו הוא רואה את עצמו יפה וללא דופי. הנגודים החריפים ביותר שבעולם, אלוהים והשטן, מוצא אחד להם בקרב האדם. שניהם, גלויי־בראשית הם, חזיונות קמאיים ברוח.

“כי לא יעשה ד^' אלוהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים”¹ – כך נאמר ע״י עמוס. מלים נפלאות, מפליאות, שכן לפיהן עומד ד^, בקשר הדוק, כמעט אורגני, עם אנשים מסוימים, בהם בחר להיות המקשרים בינו לבין בני־האדם. אם־כי לא נאמר בדברים אלה, כי בלי הנביא לא היו האנשים יודעים כל מאומה על רצונו של ד׳ – הרי גם לא צוינה כל דרך אחרת. כיוצא בזה העיר גתה לאקרמן בתשובה לשאלה, כיצד בא המוסר לעולם: “מאת ד^, בעצמו כל הדברים הטובים האחרים. אין הוא פרי שקול־דעתו של אדם, טבע נאה הוא בו מלידה. פחות או יותר טבעי הוא לו לאדם בכלל אך במדה מרובה יותר ליחידים מחוננים ביתרון־הכשר. במעשים גדולים או בתורות גדולות הביאו אלה את תוכם האלוהי לידי גלוי והוא השפיע אח״כ על אנשים בהדר־חזיונו, קנה את לבם לאהבה אותו ומשכם להעריצו ולהדמות לו. בדרך זה נתן לו למוסרי וליפה להיות ללקח, לתורה, ולטבוע את חותמו על עמים רבים וכן שלמים בבואו על מבעו־נסוהו” אלה הקרויים כאן בפי גתה בשם טבעים נעלים יותר נקראו בימי־קדם נביאים, משוררים, כלי־שרת בידי אלוהים, מבשרים, בלוחי־אלוהים, מורי־־דרך, פה לאלוהים, כוהני אפולו או של המוזות. כונתם של כנויים אלה היא תמיד לומר, כי אנשים אלה לא מרצונם הם ומכוח עצמם הם מדברים, יוצרים ופועלים, כי־אם על־פי צו מגבוה ובכוח אלוהי. “לשוני עט סופר מהיר”, אומר בעל־ התהילים².

כאשר קרא ד׳ למשה ושלח אותו אל פרעה ואל בני־ישראל אמר משה³: “בי, אדני, לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי״. אך ד׳ ענה ואמר⁴: מי שם פה לאדם…הלא אנכי ד׳… ואנכי אהיה עם־פיך והורתיך אשר תדבר”. ולא עוד אלא שהוא רומז לו על אהרון ואומר לו, כי כשם שהוא, משה, יהיה לפה לאלוהים, כך יהיה אהרון לפה לו, למשה. ד׳ לא עשה את בחירו, את משה, לאיש־דברים, אולם עשאו למשורר. מצבי־נפש המכשירים את האדם לקלוט את דבר ה׳, הם החלום, השגעון והשכרון. סבורים היו, כי בשינה, בהיות האברים, החושים והשכל, המחברים את האדם אל העולם הגשמי־הארצי, ממוסמסים, רפויים וכבויים – או־אז נעשית הנפש מוכשרת ומוכנה לקלוט את מה שאיננו מעלמא הדין, את האלוהי. בחלום נגלים המתים, מופיעים האלים ומדברים אל הישן, בחלום באה לו לאדם השירה. בחלום נגלו המוזות להסיודוס ועשוהו למשורר. האגדה הצפונית מספרת על הרועה אלביורן, שברעותו את צאנו ליד גל־קברו של משורר מפורסם, התעורר בו החשק לחבר שיר־תהלה לכבודו. ברם, לא עלה הדבר בידו ןמרוב יגיעה, שחגע לשוא, נפלה עליו תרדמה ויישן. והנה נפתח הקבר, יצא מתוכו המשורר, למדהו את החרוזים ובשרו, כי היה יהיה למשורר גדול. כיוצא בזה מוסרת האגדה האנגלו־סאכסית על המשורר קאדמון. הוא נוכח במשתה ועל כל אורח היה להשמיע שיר בלווי קתרוס. בהגיע תורו חמק ויצא אל האורוה, שהוטל עליו לשמרה; כי פחד פן לא יסתייע בידו לחבר שיר. שם שכב וירדם. בחלומו שמע קול שצוה עליו לשיר משהו על ראשיתם של הברואים, והנה חבר שיר נפלא בשבח הבריאה. בחלום הודיעה אתונה לרועה צלוקוס את החוקים העתיקים ביותר. בחלום קרא ד׳ אל הנער שמואל בפעם הראשונה. וקרוב לחלום הוא השגעון. היונים הבדילו בין שגעון־האהבה לבין זה של ההתפעלות הפיטנית, אבל כל סוג וסוג בא מן האלים. הטרוף שבו הכתה אתונה את איאס, היה מחלה, בה נענש על התנשאות. האדם שאינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים ורוצה להיות אלוה לעצמו מתערטל מן האלהי ומאבד את כבוד האדם. ואלו שגעון המשורר הוא היותו מלא וחדור את ד' ממלאים אותו כל־כולו דברו ורצונו של ד' עינו של המשורר המתגלגלת בטרוף הנאה, כבטויו של שכספיר, רואה את הבלתי־נראה, אזנו, בה נגע ד^,, שומעת את הקול מן השמים, שאינו מגיע לאזני ההמון. הכוהנית מדלפי, השכורה מאדים הבוקעים ועולים מן הארץ מסרה דברי אורים ותומים שהודיעו את רצונו של האל. גם השכור יכול להיות מלא וחדור את ד׳, ומי שנכנסה בו רוח־ד׳ יכול למסור ברגע זה את רצונו של ד'. כל מי שנגע בזמלה בהרותה את דיאוניסוס יכול היה להתנבא.

התלהבותו של הנביא איננה שכרן רגעי: הנביא הוא מבשרו של ד׳ לתמיד, כצופה עמו הופקד ע״י ד׳. כמעמסה כבדה הטיל עליו ד׳ את האחריות לעמו. נביאי ישראל הגדולים ראויים להקרא בשם יוצרי־עמם; כי רק אלוהיהם, שפתם ותולדותיהם הם שלכדום וקימום. לא נהיו לעם ולא היו מתקימים כעם אלמלא קבלו וקימו את מצוות ד׳ וחוקיו, שנמסרו ונשמרו ע״י נביאיהם. חשיבות כזאת נודעה לו לדנטי בשביל איטליה השסועה והמשועבדת: שירתו והשפה, שהוא יצרה וצר לה צורה, הן היו הקשר, שקשר ואחד את החלקים המפוררים, נטולי־האונים.

השפה מפרידה ומקשרת, היא מתרוממת מעל לגבולות מדיניים והיא מפרידה בין כאלה המאוחדים מבחינה מדינית. משוררים ונביאים יודעי־לשון הם, כי הלשון חזיון־בראשית היא וקרובה להם. היא שיכת אליהם כאגדה, כמיתוס, בספורים על האלים שנתהוו ונתרקמו יחד עם הלשון. גם הנביאים, שלפי מקצועם מתבלטת חשיבותם בתחום אחר לגמרי, כגון מדינאים או מצביאים, גם אלה נבוני־לשון ומשוררים הם, כי המלה קשורה באישיות והאישיות באלוהי. האיש אשר אלוה ממלא את כל קרביו וכליותיו, בו גם שופעות המלים, אף אם איננו איש־דברים.

האנשים עשויים לסטות ולחזור ולסטות ממצוות ד׳, לכן מן ההכרח הוא, שכפעם בפעם יופיעו נביאים חדשים, שישננו להם את המצוות ויחדשו את הקשר עם ד׳ שנפסק או שנתרופף. מכאן יוצא שהנביא איננו בן־זמנו, כי־אם אדרבא, הוא עומד בנגוד לזמנו ולמרבית בני־זמנו. הוא נמצא בספירה אל־זמנית המקיפה אותו ואת קודמיו כאחד. לעתים קרובות בלתי־מוכר הוא ואף נרדף. לא רק ירושלים המיתה את נביאיה ורגמה באבנים את השלוחים אליה.

הנביאים הם בעלי שאר־רוח, שבהיותם בעצה אחת איש עם אחיו ועם האלוהי הם יצרו וקימו את עולמנו הרוחני. במרוצת מאות ואף אלפים בשנים נמשך קו־הדמיון הכללי שביניהם, ואולי רק בנקודות מסוימות נבדלים הם זה מזה, אך ככל זהב הנוצץ ונכר, ויהיו מה שיהיו החמרים בהם הוא מותך ומשובץ, כך גם הנביאים בכל הארצות ובכל העתים לפי קוים מהותיים של דבוריהם ושל מעשיהם יוכרו כבני־אלוהים וכאחים. ושוב רוצה אני להביא כאן מדברי גתה: “אל נתחקה על שרשי אנשים שנולדו בעת ובעונה אחת אתנו והשואפים יחד אתנו, כי־אם נלמד להכיר ולדעת אישים גדולים משנים עברו, שערך מפעליהם – יצירותיהם וקרנם קימים ועומדים זה מאות בשנים ולא נגרע מהם. איש מחונן באמת ירגיש בקרבו את הצורך הזה ודוקא הצורך בהתחלפות עם אנשים גדולים מדורות קודמים אות הוא ליתרוךהכשר”, יש והקודם נשכח מלב ולא נותר כי־אם שמו והבא אחריו, המושפע בדרך סמויה, מגית, ממהותו השולחת קרני־אורה גם ממסתרים, מוצאו ומעלהו מן הנשיה. הנה כי כן נזדעזע לותר בהכירו בכופר הוס שעלה על המוקד, שוה בדעה, וכן גם לעתים־קרובות ירגיש נביא בודד, כי עיני אחיו שבעבר רחוק־רחוק מופנות אליו לנחמו ולעודדו. מחוץ למקום ולזמן, אם־כי מוצאו ממקום ומזמן, דורך כוכבם של הבחירים, של בני־אלוהים, וקושר בכל פעם את האנושות באזיקים חדשים אל השמים, אל מקור חייהם. הם הם הרוחות, שלפי הפילוסופיה האלילית בלעדיהם, בלעדי המתוכים, המעלים את התחתונים למרומים ומורידים ארצה את העליונים, לא היה קים כל קשר בין אלוהים ובין בני־אדם. בהלחם עמים אחד במשנהו – הלא המנהיגים הרוחניים יכירו זה את זה כשוים וכקרובים. אף אם לפרקים, מהיותם בני זמן מסוים ועם מסוים, אנוסים הם לצאת למלחמה, הרי אעפי״כ עשויים הם לעמוד בעת ובעונה אחת גם בתוך הענינים וגם מעל הענינים, כפי שליבניץ יוכיח. הנביא חדור ההכרה, כי עם היותו נציג עמו הוא גם נציגה ודוברה של האנושות.

בתנ״ך מדובר הרבה נגד נביאי השקר ואנו מוזהרים מפניהם. נביא השקר אינו מוסר את דבר ד׳, כי־אם את חלומותיו שלו. הוא תובע מה שהוא לפי רוח הזמן או לפי יצרי העם או מה שהוא לרצון למושליו. כאשר העם חפץ במלחמה – או אז הוא מלבה את האש ומנבא נצחון. הוא עוצם עיניו מראות את הפגמים הפנימיים או שהוא מיפה ומחפה ואומר הוא שלום שלום ואין שלום. פיו ממלל מלים מבריקות, הוא דורש נאה ויכול להלהיב את ההמון ולמשכו אחריו, אך לא כן המשורר. הגרועים והמסוכנים ביותר הם הזמנים בהם תורת נביאי־האמת של העבר נשאת על כל שפתים והיא הרווחת והמוכרת, אבל היא נתרוקנה מתוכה ומתוכנה וערכה האמתי כלא היה. למה הדבר דומה? ללחם שהפך לזהב: יפה הוא למראה, אבל אין הוא מזין עוד. וכאשר נביא השקר לועג לדבר ד׳ ומסית את האנשים לאטום אזנם משמוע, או־אז נראה הוא בעיני ההמון כדורש טובתם, וכל מאכל פגול שהוא מציע במקום הלחם שלא יצלח לרצון הוא להם. בעת כזאת יכול לקרות כי נביא־אמת בתעבו את הלחם, שהפך לזהב, מתחיל מואס בלחם בכלל, במזונו הטוב של העם והופך לנביא־שקר.

כיצד אפשר להבדיל בין הנביא האמתי לנביא־השקר. אין לזה עצה אחת היעוצה לכל אדם, שכן גם לא כל אחד ואחד יכול להבדיל בין שיר טוב ללא־טוב. בין יצירה אמנותית בעלת־ערך ליצירה חסרת־ערך. לרוב מעדיף בן־הדור את הנקלה והקלוקל על הנאצל; עובר הוא על היפה, המאיר את דרכו, מבלי משים. ברם, יש הבדל מהותי בין נביא האמת לבין נביא השקר, אך גם הוא איננו סימן־הכר מובהק: נביא־האמת אוהב את עמו, עם כי הוא מגנה אותו; נביא השקר אוהב רק את עצמו, אך מתראה כאוהב עמו ללא־שעור. הוא דואג רק לעצמו ולשליטתו. לפעמים הוא מתחפש ומ­ראה עצמו כמלאך האור בעוד שהוא מלאך החושך; או־אז הוא מתעה ומסוכן ביותר.

קול אלוהים, הקורא לנביא ומיעדו, לא מבחוץ בא; מתוכו הוא מדבר אליו. האם הקול שאנחנו רגילים לצינו כמצפון והקול המדבר אל הנביא מפנימיותו חד הם עפ"י מהותם? מה שנקרא בפינו מצפון מתיחס להבדל שבין הטוב לרע, למצוות בעניני מוסר ומשפט; הקול הפנימי הדובר אל הנביא והמשורר נושא מדברותיו על כל תחומי־החיים שבעלמא הדין ושבעולם הבא, הוא מקיף אפוא יותר ויהא זה צמצום לגבי הנביא, אם נתחום תחומו רק במסגרת המצפון. ברם, אין ספק שהמצפון הוא קול אלוהי הקורא אליו מקרבו בכוח ובעוז וכתופעה קמאית הוא קרוב אליו.

המצפון הוא קול תובע ושופט גם יחד. בקשר לזה נאמר בפרק ב' של אגרת־הרומאים: “עובדי האלילים, שאין להם דת ודין ועפ”י טבעם־תולדתם הם בכל זאת עושים מעשי־החוק – אלה באין חוק להם מעשיהם הם הם להם החוק. ובזה הם מגלים ומוכיחים, כי מצוות החוק חרות על לוח לבם, ועדות נאמנה היא זאת למצפונם ולמחשבותיהם, המאשימות ואף מצדיקות זו את זו". ובספר דברים כתוב לאמור: “כי מצוה זאת אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת ממך ולא רחוקה. לא בשמים הוא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה ־ ־ ־ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. ועל־כן אומר כריסטומוס, אבי־הכנסיה, כי את חוק־המוסר הטבעי נתן אלוהים בלבנו. בצוות ד', למשל, לא לרצוח, כי אז אין הוא נותן טעם והסבר לדבר, מדוע אסור לרצוח, שכן יודע האדם את הדבר בלאו־הכי. עובדי־האלילים ידעו את החוק כמו הנוצרים. הוא קורא למצפון בשם המחוקק הפנימי. פילון האלכסנדרוני מצין את המצפון כשופט, השוכן בנפש האדם, כתובע וכשופט כאחד. התפקיד הכפול של המצפון שמש לו לקאנט כאחת ההוכחות למציאותו של ד', הואיל ואין איש יכול להיות גם תובע וגם שופט בעת אחת, לכן לא יתכן אלא שבאדם יש עוד מישהו השופט אותו, ומכיון שמישהו זה יודע את לב האדם אין הוא יכול להיות אחר כי־אם ד'.

אוריגינס מדבר על רוח שבאנוש המוכיחו, המרחיקו מן הרע ומושכו אל הטוב או גם על נטיה שמלידה אל הטוב ועל סלידה מן הרע. בדומה לזה מתבטא גתה בדברו בטאסו על האלוהים שבקרבנו: “בדממה וקול הוא מודיענו, מה הדבר שיש לאחוז בו ומהו שצריך לנוס מפניו.”

לפי קאנט יש מצפון לכל אדם, כי בלעדי זה, לא היה יצר מוסרי. כשמדובר על חוסר־מצפון, כי אז הוא נעוץ ברצון רע, המתחמק מן התובע הבלתי־נוח. אך בעקב אי־שימת לב למצפון או דיכויו בזמן ממושך עלול להתקהות וללכת עד כדי היותו בלתי־רגיש לחלוטין. בנביא מדבר המצפון בקול רם וברור יותר מאשר בקרבם של מרבית האנשים. “פיטנים מצוינים”, אומר גתה, “נוצרו כך, שהם מסוגלים לקלוט את הדברים הדקים והנדירים ביותר ואזנם כרויה לשמוע את הקול משמים”. אמנם הדברים אמורים על הקול הפנימי במובן הרחב ביותר, אך הם מכוונים גם למצפון.

אם לוקחים אפוא בחשבון את תפקיד המצפון כמחוקק, כקטיגור או כשופט, אם רואים את המצפון כרגש בלתי־אמצעי או כהכרה תבונתית בלתי־אמצעית – על־כל־פנים קנין הוא, העומד בקשר הדוק למוסריות ולמשפט. קודם לכל פועל בקרב הנביא הקול המחוקק. מתוך הערפל של ימי־קדומים אגדים מתרוממות ועולות דמויות המחוקקים הגדולים של העמים, ועל כולם מתמרת ועולה דמותו של משה, עליו נאמר, כי “ד' יביט” ו"פה אל פה אדבר בו" ולא ימות. החוקים שנתן לעמו במדבר היו לחוקי־היסוד של האנושות האירופית. הם מביעים את הידוע לאדם בלאו־הכי, שצריך לכבד את האלים ואת ההורים, באסור לרצוח ולגנוב, כי זכות נתונה לכל אדם ואדם לחיות ולאחוז בקנינו. על התהוות המשפט – החוק אומר הסיודוס"

“חוק כזה נתן זבס כרוניון לבני ־אדם”

דגי־הים, חיות־טרף ועופות־שמים חדות־צפורנים

טורפים זה את זה, יען כי, רק חושבים, חוק לא נתן להם.

אך לבני־אדם נתן את הצדק,

והוא המשובח שבקניניו.

החוק ערב לאנשים על חייהם, אך אינו מבטיח להם חירות ועוד פחות מזאת שויון המעמד או הרכוש. בימי־קדם היה מקובל, שיש בעולם עבדים ושפחות. אמנם חוק שנת היובל בתורת משה, שלפיו לא יצא כל עבד עברי לחפשי בה בשנה, יסודו בהנחה כי עבדות בין בני־ברית איננה לרצונו של ד'. וכן האמינו יונים ורומאים בתור־הזהב, שבו היו האנשים קרובים יותר אל האלים מאשר בתקופות מאוחרות יותר, והכל היו בני־חורין. ביון וברומא היו חגים, בהם שררה הפקרות, סטורנליות ולופרקליות; הותרה הרצועה והאדונים שרתו את העבדים. בזה רצו לחדש לפחות למשך יום אחד מצב, שעתיקתו וקמאיותו שוו לו הוד־קדושה. חג של שויון מעין זה היה בבבל העתיקה. הכונה איננה לשויון ברכוש – לא יחדלו עניים מקרבכם – אך בל ידוכא או יקופח העני, החלש יותר, ע"י העשיר, החזק יותר; כי זכותו שוה לכולם על רכושם, על מה שמגיע להם.

בהעלותנו על דעתנו את פעולתם של נביאי ישראל, כי אז מתחור לנו, שחדוש המשפט הוא הציר שעליו היא סובבת במרבית המקרים. אופיני הוא מה שבתחילה נקראו שופטים. כל זמן שהם שפטו את העם שררו סדר ושלום אך אחרי מותם סטה העם ממצוות ד' והתפרע. הפרת המשפט היא שפעפעה את הנביא. כשלא נהגו כהוגן כלפי אלוהים וכלפי אדם – או אז שמעה אוזן הנביא את אנחתם של העשוקים והאנוסים. בשעה שהמוכים בסנורים התמוגגו מרוב תענוגות ותפנוקים והרגשת בטחון מלאה את לבם – בה בשעה חזה הנביא את הכליון, שיבוא עליהם על עברם על מצוות ד'. הוא ידע כי הבריתות עם ממלכות זרות, בהן המושלים שמו מבטחם, לא יוכלו למנוע את הסוף המר והנמהר¹. “ציון במשפט תפדה” – זוהי קריאתו הנהדרת של ישעיהו.

גם אצל הומרוס מנצנץ תמיד מחדש רעיון־המשפט כמגן לחלשים וכאן בעיקר לגרים. שכן אודיסיאוס בגלגולי־סעותיו גר בכל מקום ומקום, שמה הוא נקלע, וזקוק לרחמים, לעזרה. “זבס קרוב לכל הגרים והסובלים מחסור” מסבירה נאוסיקיוא לאמהותיה הבורחות מפני הזר, שהים הקיאו אל חופם. “הנה פה לפנינו אדם כזה, ועלינו לדאוג לכל מחסוריו כראוי לו”. שני סוגי אנשים הם בעולמנו: שודדים וחומסים אכזריים פורעי־מוסר מזה ועובדי־אלילים מזה. מי שהאלים קדושים בעיניו, הוא גם מקדש את מדת הכנסת־האורחים, ששוו לו אופי של חוק: הרי זבס מכונה כסניון Xenion ופירוש המלה: מכניס־אורחים. הקיקלופים חסים על אורחיהם רק כאשר טוב הדבר בעיניהם ולא מפחד מענשו של אל, שכן אין הם מאמינים באלים. פוליפמוס עושה מה שהוא מדרכן של החיות ורק הן מותרות בזה: הוא טורף את הזרים הבאים במחיצתו; בשבילו אין אלים ולכן גם המשפט איננו מחיבו. מאלה המכבדים את האלים דורשים המוסר והנימוס, כי בבוא זר לבקש עזרתם יאכילוהו, ישקוהו וילבישוהו ורק אח"כ ישאלו לשמו. בהתאם לרכושם עליהם גם להעניק לו מתנה. בסוף האודיסיאה בא תיאור רחב ומפורט, כיצד אודיסיאוס המחופש בתור עני מחזר על הפתחים ושתלמך אספו לביתו, עונה ע"י המחזרים אחרי נשים, וכל התיאור הזה לא בא אלא כדי להצדיק הצדקה יתירה את נקמתו האיומה של אודיסיאוס.

לפי תפיסתם של הבבלים היתה הגנת החלשים אחת מן החובות הנעלות ביותר של הדין, לשמש, אל השמש. פונים בשירש התהלה במלים “אתה המעודד את המושפלים והעוזר לחלשים”. בשמו מודיע חמורבי המלך את החוקים, שבעיקרם מגמתם היא להיות לעזר ולמגן לאכרים הזעירים. פקודתו היא “לא לתת לחזק לעשוק את החלש – להגן על זכויותיהם של אלמנות ויתומים, לריב ריבם ולשפוט משפטם של מקופחים ומעולים”. משה מרחיק לכת ונותן זכויות גם לבעלי־חיים². “ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן־אמתך והגר”.

בעת אשר כבר היה לא רק חוק אלוהי טבעי, כי־אם גם חוק שבני־אדם חוקקוהו – אז הבדילו היונים בין זה האחרון, שקראו לו “החוק הכתוב” ובין החוק האלוהי הבלתי־כתוב, שבנגוד לחוק שבכתב היה הוא נצחי ולא בר־שנוי. “האם אתה יודע גם חוקים בלתי־כתובים?” שאל כסנופון את העלם. “כן, אלה השוים בכל אתר ואתר. האם תוכל לומר, שהם נתנו בידי אדם? איך אוכל לומר דבר כזה? הרי לא יכלו כולם להפגש ביחד, ואף אין שפה אחת בפיהם. מי הוא אפוא, לדעתך, שנתן את החוקים האלה. לדעתי האלים הם שנתנו אלה החוקים, כי בתבל כולה החוק הראשון הוא, לתת כבוד לאלים”. בחוק הבלתי־כתוב כלול היה גם כבוד אב ואם בפרט וכבוד המשפחה בכלל וכן גם זכות־האורחים. ההתנגשות בין הדרישות המנוגדות זו לזו של שני מיני החוקים, שהמשורר מכריעה לצד החוק האלוהי, היא היא התוכן של הטרגדיה אנטיגונה מאת סופוקלס. בנגוד לפקודת המלך מובילה אנטיגונה לקבורות את אחיה המת, כי כן מצוה החוק האלוהי, שעל בני־המשפחה לעשות חסד של אמת זה אחד עם משנהו, ובזה הביאה על עצמה עונש מות, לפי החוק הכתוב. היא העזה לעבור על פקודת המלך, כי לא מאת זבס ולא מפי דיקה יצא הצו.

"גם לא יחסתי לחוק תוקף עד כדי כך,

שמה שנוצר ונתן ע"י בני־אדם יוכל להתעלות

על החוק הקדוש הבלתי־כתוב של האלים.

כי־על־כן חוק זה קים לא מהיום או ממחר מעולם

ועד עולם הוא חי וחיה יחיה. אין איש יודע ראשיתו.

ולא חפצתי לחטוא לחוק האלוהי ולהיות צפוי לענשם של האלים

מפחד מפני העולה על רוחם של בני־אדם".

אפשר היה לחשוב, כי יש לפחות ליחס איזה משקל לחשיבות ולצורך שיש במשמעת לשם קיום הסדר במדינה, כפי שהמלך קריאון נמק בזה את התנהגותו; ברם זוהי תגובתה של המקהלה בלבד, המתוארת כמוגת־לב המסתגלת לשלטון. אנטיגונה נציגת החוק האלוהי הנשברת על סלע החוק הכתוב, כפי שנאמר היא מופיעה הגבורה החפה מפשע. קריאון נענש קשה והוא מתמוטט בהכירו את אשמתו. בטרגדיה אחרת מדובר על הבאתו לקבורה של איאס האמולל ע"י אחיו טוקרוס נגד רצונו של אגממנון. לא בו אתה פוגע, כי־אם במשפט־האלים אומר אודיסיאוס, בדרשו מאגממנון, לחדול מאיבתו ולא להפריע לקבורה.

הנסיך האציל פלסגוס עומד לפני הבחירה האיומה: אם לפגוע בחוק הקדוש של הכנסת־אורחים בהסגירו את בנות־דנאוס, המבקשות את חסותו, לידי האויבים הרודפים אחריהן או להגן עליהן ועי"ז להסתבך במלחמה, העלולה להביס את עמו. במבוכתו כי רבה גובר הפחד מכעסו של זבס, מגינם של כל החוסים בו, על רגש האחריות שמרגיש הנסיך החסיד כלפי עמו. הוא נעתר לבקשתן של הנשים, ובעשותו כן בהתאם למצוות האל הביא את עמו לאבדון. כמעט כל העמים ראו רצח, כזב ושבועת־שקר כפגיעה חמורה ביותר של חוק ומשפט. נפוצה היתה הדעה כי הפשע שברצח הוא בזה, שדם־הנרצח מטנף ומטמא את אמא־אדמה. דמי הבל ההרוג צועקים אל השמים עד כי שומע אלוהים: “ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך”³ כה אמר ד' אל קין. הארץ בה שוכן אלוהים, נטמאה ע"י הדם השפוך ורק דם הרוצח יכפר את עוונה. תמיס, אלת־המשפט היונית, שוכנת באדמה, וכן גם האריניות אלות־הנקמה היוניות הרודפות אחרי הרוצח על פני כל הארץ והמביאות רוצח של אביו או של אמו לידי טרוף־הדעת. יש סברה שהאריניות היו לפנים המתים עצמם, שוכני העפר, שהם בצעו את העונש באשם. המעבר של משפט גאולת־הדם לבית־דין פומבי מתואר בידי סופוקלס באורסטיה. את הענישה על שבועת־שקר השאירו היונים והרומאים וכן גם הרבה עמים טבעיים בידי האלים; כי בשבועה אם לשקר נשבע, מסר האדם את עצמו לנקמת האלים. השבועה הנה גזירת־ד' ואת ההכרעה בנדון השאירו בידי האל.

כל העמים יחסו את המשפט לאלים. אם בספר המשפט הגרמני המכונה “אספקלרית־המשפטים” Sachsenspiegel – כתוב, שד' בכבודו ובעצמו הוא המשפט, הרי זה דומה למה שמסופר, כי תמיס אלת המשפט המחוקקת היא אחותו ואשתו של זבס ויושבת לידו על הר־האולימפוס ומשוחחת עמו. פסקי־הדין הראשונים והוראות המשפט הראשונות של היונים היו הדברים שהאל שם בפי המנחשאו המנחשת. האל הרואה הכול ויודע הכול סימן את האשם ע"י גזר־דינו, דין־אלוהים. ובגלל הקשר ההדוק שבין המשפט ובין הדת היו הכוהנים בכל מקום יודעי חוק ומשפט, הם שמרו והורישו את הישנים והעלו בכתב חדשים. כל המשפטים נתקימו במקדשים, בבתי־אלוהים, במקומות קדושים. משפט ודת שמרו זה על זה וחזקו זה את זה. חוזים, בריתות־שלום, עדויות ופסקי־דין, כל ההליכים המשפטיים – תקפם נתן להם ע"י שבועה שנשבעו בשם האלים או האל על מזבח או בשימת יד על ספק מספרי הקודש".

בתורה מנמק ד' את מצוותיו במלים: “כי אני ד'”. יוסף אומר לאחיו:

אל תיראו ואלוהיכם ואלוהי אביכם נתן לכם וכו'⁴. וגר או חלש ביון אומר למי שרוצה לעושקו: הלוא תיאר את האלים. האלים הם נותני המשפט ושומריו, כי רק זה הטעם והתכלית של המשפט: להיות לעדות ולכבוד לאלוהים.

“כבוד מחיב מאד” – זוהי כתובת על בית אמנים מימי־הבינים בעיר מינסטר בוסטפליה. רגש הכבוד של אדם בן־חורין הוא הערובה לזה, שהאדם לא יעשה עול; שלא יעשה שום דבר שיש בו כדי לפגום בכבודו. אין הוא זקוק לכפיה, הוא גם איננו צריך להשלים עם כפיה, כי כפיה מחללת את הכבוד. רק העבד הוא בר־כפיה, אין לו רגש־כבוד ולכן מתיחסים אליו בבטול. האדם החפשי מרים ראשו כלפי מעלה ומגדל שערו, הוא אדון, אישיות מוסרית. “אבדה לאיש חרותו”, אמר משורר יוני, “אבדה לו מחצית ממדת־הטוב שבו”, שכן נשללה ממנו הזכות להחליט ולפעול על דעת עצמו, על־פי הכרתו ותביעת מצפונו. מכאן עמידתו המסכנה־הנכאה, הופעתן הזחלנית־הפחדנית, ערמומיותו, נכלותו, מבוכתו וחוצפתו; אלה המדות המגונות שהן פרי העבדות ולרוב הן מתגלות בעבד. עוד במאה הקודמת שלטה ברוסיה העבדות במלא מצוי משמעותה והדבר הגיע עד לכדי כך, שהזכויות שקנה לו העבד, למשל, במלחמה באומץ־לבו, נזקפו לא עליו כי־אם על רבו; העבד נחשב כשור מטופח ומגודל או ככלב, אשר אם ימכרנו בעליו יקבל מחיר בעדו.

האם מוצדק לזלזל בעבד ולראותו כאדם שעם חרותו נטלו הימנו גם אחריותו וכבודו המוסרי? אין הדבר כך. אם נפריד ונבדיל בין החופש החיצוני לבין החירות הפנימית שהיא כבודו של אדם והיא יכולה להיות גם נחלתו וקנינו של העבד.

הנצרות לא שחררה את העבדים משעבודם החיצוני; אבל קראה להם דרור בהראותה להם את הדרך אל החרות הפנימית, האמתית. שאין איש יכול לגזלה מאיש. יכול אשם לקנותה לעצמו, אם יכנע לרצונו של ד', של הכל־יכול, שבידו הכל והוא הפוקד את כל היצורים לשבט או לחסד.

אם יראה העבד את עבדותו כאלו מאת ד' היתה לו זאת וישמע לרבו, אשר הוא בשר ודם. מתוך כניעה לרבון־העולם, כי אז לא ירגיש את עצמו כאנוס¹, “אים איש במשמרתו אשר נקרא בה – שם יעמוד”, אומר השליח פאולוס באגרת אל הקורינתים². “כי הקרוא בהיותו עבד משוחרר הוא לאדון”. ואל הקולסים אמר³ : “כל אשר תעשו – עשו בכל נפשכם כמו לד' ולא לבני־אדם”. מוריהם הראשונים של הנוצרים החדשים סלדו כ"כ מכפיה כפגיעה בחרות, שגם בקיום מצוות כל שהן החשיבו את הבחירה החפשית.

כשלקחו מסים מקהילה למען לעזור לעניים, כי־אז לקחו רק כאשר ידבנו לבו של איש⁴. “וכל איש כאשר ידבנו לבו לא מצער ולא מאונס” נאמר באגרת בקורינתים. ולפילמון כתב פאולוס: “אבל בלי רצונך לא אביתי לעשות דבר, למען לא תהיה טובתך באונס כי־אם בנדבה”. וכן אמר פטרוס⁵ : “רעו את עדר האלוהים אשר בידכם והשגיחו עליהם לא באונס כי־אם בנדבה”. עבדי אדונים בשר ודם יכולים וצריכים להיות משוחררים לד' בשמעם לקול ד'; האדונים החפשיים הם עבדי ד' כראשונים או עבדי העולם והחטא; כי כל אחד ואחד נענה ליצרים, לטוב או לרע.

החרות הנהדרת של בני־האלוהים, כפי שהם נקראים בפי פאולוס, שחררה אותו מן המשפטים הקדומים של בני־דורו ומכל ההתחיבויות והאסורים, הנובעים מן ההשקפות והמדות של בני־הדור והטובעים חותמם באנשים, ויכול היה להגיד כי⁶ “בהיותי חפשי מכול עשיתי עצמי עבד לכל אדם ־ ־ ־ ואהי ליונים כיוני, ליהודים כיהודי ולחלשים הייתי כחלש ואשר הם תחת התורה הייתי להם כמו תחת התורה ־ ־ ־ ולאלה אשר בלי תורה הייתי כבלי תורה”⁷. “במחיר נקניתם, אל תהיו עבדי בני־אדם”. הוא חוזר ומזהיר⁸, “זכרו כי אינכם בני השפחה כי־אם בני־אדם חפשיים”.

ברם, העבד המשוחרר לד' לא ישמע לרבו שעל פני האדמה כאשר צווייו יהיו מנוגדים למצוות האל שבשמים. ואז על העבד לקבל על עצמו את החמורות של אי־ציות ויהא זה אפילו המות. במצב זה היו הנוצרים בממלכה הרומאית בסרבם לתת כבוד־אלוהי לקיסר. ודאי, בין העבדים והנתינים תמיד היו אנשים מסכנים ותמימים, אבל ברצון קבלו עליהם את העול ובקרבם פנימה קננה תחושת חירותם של בני־אל. ברם, החסידות, החכמה והאומץ, השיכים למתכונת־נפש זאת, אין הם יכולים להיות נפוצים ביותר. לעתים קרובות קורה כי לחץ השעבוד המעכב את התפתחותן של תכונות אלה בהיותן בראשית־התהוותן, לכן גם אומר פאולוס, שאם עבד יכול לצאת לחפשי עליו לבחור בחופש, כי הוא הטוב יותר, ואם עריצים ינסו להרגיע את המדוכא בזה, שאין עינם צרה בחרותו הפנימית, כי־אז יש לענות להם, שחרות פנימית איננה השלמה עם שעבוד, כי־אם כוח רוחני, אשר במוקדם או במאוחר יותר עליו להצמיח את החופש החיצוני. שמואל הזהיר את העם מפני שלטון־עריצותם של המלכים, היונים אף פארו בשירים את רציחתם של מושלים עריצים. עמי־התרבות המערביים שללו תמיד את העריצות, הדיספוטיסמוס, אף אם אנוסים היו להכנע לה לזמן מסוים, כי על־כן לדעתם רק עמים מזרחיים בלתי־תרבותיים או מפונקים עשויים לסבול צורת־שלטון זו.

“עבדים בגוף, אבל רוחם חפשית היא”, אומר סופוקלס. מה שקרוי היה בפי הנוצרים חרותם של בני־אלוהים, החרות הפנימית, לא זרה היתה ליונים מלפני הנצרות. אדיפוס מקבל בהכנעה את הגורל המר והנמהר שהביאו עד לאבדון, אם־כי משוכנע הוא בתומתו, שהרי כך גזרו האלים ולהם יאה הכבוד, גם אם נראה, כי אין הצדק אתם. מצבו ויחסו דומים וקרובים הם לחרות המפוארת של בני־האלים. גם אנטיגונה, שנגזר עליה להקלע לתוך משפחה מקוללת ולהגיע עד חרמה – גם היא מתגברת על כל צרותיה וענוייה, כי נעים ומרגוע לה בהכרה, שנשמעה לאלים.

כנגד החרות הפנימית שבלעדיה החופש החיצוני נטול כל ערך, קימת מוגבלות פנימית, המבטלת את החופש בכלל. תלותם ההחלטית של האנשים באלים או בגורל מזדקרת ומתבלטת לעינינו באיליאס. מתקבל הרושם, כי הקרב הגדול של היונים והטרוינים אינו אלא ענינם של האלים האולימפיים ועילתו היתה הקנאה של הרה ואתונה באפרודיטי. הואיל ואפרודיטי הביאה לפאריס הטרויני את הלנה היונית לכן עומדות אתינה ויונו לימין הנוקמים בפאריס בשל בגידתו ומגמתם היא להחריב את טרויה. האלים הם בעצם הפועלים, מידיהם המכות המכריעות ובשעת־הצורך הם מפתים את הגבור, שבהשמדתו הם חפצים לעשות מעשי פשע וחבלה. האנשים אינם אלא כלי־שרת בידי האלים וכיוצא באלה גם אלוהי ישראל מקשה את ליבם ומעור את עיניהם של אלה, שבאבדנם הוא חפץ. פאולוס השליח אומר, כי כיוצר העושה כלים למטרות שונות כן יש אנשים שאלוהים יצרם לתפארת ואחרים שבראם לקללה ולמארה: עצמאיים ובתי־אחראיים. ובכל זאת אנו מרגישים את עצמנו כפרטים חד־פעמיים, תלויים בנו בעצמנו, וממילא בני־חורין ובעלי אחריות.

בכל אתר ואתר ובכל זמן ועדן ככל שהיה אדם מאמין בד' הכל־יכול או בגורל או בהכרח הסבתי ובתלותו בתכונותיו הנטועות מלידה, היה בכל זאת נחשב כחפשי, ואם־כן גם כבעל־אחריות. השלוב של כוח־אלוהים הבלתי־מוגבל והכרח עם חופש מהוה קשר גורדי, שרק בחרב אפשרי להתירו. ברם, במדת היות האדם מושרש באלוהים, כלומר אחד עם אלוהים, טמון הסוד של בטחתנו וחרותנו, ככל שתעמיק התהום שבין אלוהים ובין האדם.

אחת האכזבות המרות של לותר היתה העובד, שהאנשים שהוא שחררם מעול הכנסיה הרומית, ניצלו את החופש למען חיים בלתי־מרוסנים. וכן גם התחילו אלה, שזה אך היו לבני־חורין, לרדוף ולדכא בני־אמונה אחרת. הנטיה לרדיפת אחרים כוחה ככוח המשיכה לחופש. מה בשלטון אפשר להשתמש לרעה אף בחופש כך. ולכן מזהיר פאולוס ואומר: “אך אתם אחים אהובים, לחרות אתם קרואים. אבל השתדלו שלא תתנו מקום לבשר, כי־אם שרתו באהבה איש את אחיו” ופטרוס אומר: “ואל תראו את החופש כמסוה לרשעות, כי אם כעבדי אלוהים”. אלה, שנתנו כולם קול גדול ביותר בקראם לחופש, אלה הם לעתים קרובות המזדרזים ביותר לדכא אחרים. ועובדה זאת היא הגורמת כי הרבה מדובר על החופש בספקנות ובמשיכת כתפים. אך האם חלול דבר ראיה הוא כנגד טיבו וטובו? אף העובדה השרירה והקימת, כי האונס רצוי לו לאדם במדה מסוימת והוא רואה בו דבר מועיל, לא תוכל לגרוע מאומה מערך החופש. אבל רק הזוכים בחירות המפוארת של בני־אלוהים, רק הם יכולים לפתח את החופש החיצוני לתהלה ולכבוד. אמנם החרות הפנימית יסודה בכבילות, אך בה בחרנו אנחנו מרצוננו, זוהי אפוא חרות שהתבונה מתנגדת לה, אבל אנו מאמינים בה, כי קול בוקע מתוכנו ומכריז עליה.

הטבע יוצר את היפה ואנו ברגישותנו ליפה מרגישים בו ומכירים בו. יש בנו חוש ליפה כשם שיש בנו חוש לאלוהי, שכן היפה אלוהי הוא. חוש זה מדת התפתחותו שונה בקרב אנשים שונים ועמים שונים, אך קים הוא אצל כולם, לא יפי הטבע בלבד, אולם בעיקר הוא הוא המלפפנו בנעמו, המנחמנו, המרגיענו. משפטם של בני־אדם על הטבע אחד הוא ברוב המקרים, כמו למשל, שהשושנה היא פרח היפה ביותר בעיני עמים רבים. יש הבדלים בפרטים, אך נתן לומר, כי מראות הטבע מעוררים אותה התפעלות ואותה התפלאות בקרב בני־האדם. ברם, לא כן הוא הדבר ביחס ליופי, הנוצר ע"י האמנות של בני־האדם; יופי זה קשור במדה מסוימת לעם או לחוג־התרבות אליו שיך האמן. “היפה”, אומר גתה, “הוא חזיון קמאי, המתגלה אמנם רק לעתים רחוקות, אך בת־זהרו נראית באלף גלויים וגונים שונים של הרוח היוצרת בדומה לרבוי־פניו וגוניו של הטבע עצמו”.

אם נציין את היפה כאלוהי בנגלה, הרי האמן היוצר הוא הנביא הרואה והמסוה את האלוהי בנראה או הוא רק רואהו, הוא הוא המחדש את האמנות בהיותה במצב של התנונות או כאשר משמעותה נשכחה מלב בני־אדם. בני־ישראל אסרו לעשות כל תמונה וכל פסל מד', כדי להבליט ולקים את מהותו הרוחנית של אלוהיהם, ואלו היונים המחישו את אליהם בדמות בני־אדם ויצרו בזה תמונות־מופת ויצירות של יופי העשוי בידי אנשים. בתחילה היו ציורי האלים גלמיים וסמורים ואת מגמתם הנעלה גלו באמצעות סמלים מצורפים יותר מאשר בצורה היפה להפליא. אט־אט נשתכללו ועשו רושם ביופי, שלא האנושי היתה נקודת־מוצאו, כי־אם מה שדמו אנשים בנפשם על העל־אנושי, על המלא סודות ורזין. וכאשר נתמעטו הכסופים, לשקף במוחש את מה שלמעלה מן הטבע ולראותו בנגלה, אז התחילה האמנות לרדת יותר ויותר. כשם שבכל תופעה כלול גם הפוכה, כך גם שיך הכעור אל היפה. אם אין המכוער גלוי ונראה, כי אז ההנחה היא שהתגברו עליו, אחרת היתה התמונה נטולת אמת וחיים. ביצירות־האמנות הפלסטיות של היונים הושגה התגברות מלאה על הכעור ע"י היחסים ההרמוניים של היצירה. הרבה יצירות־אמנות מימי־הבינים באירופה וכן תמונות רמברנדט מוכיחות, כי אפשר לגלות את האלוהי גם במכוער. כאן חודר אור האלוהי את היצור הגשמי העלוב וממלאו במתיקות שמימית; אינו משנהו בחיצוניותו, כי־אם מתפתח באופן נוגע עד הלב בגולם או בצורה המשונה. לא התקבל על לב היונים ואח"כ גם לא על לב האיטלקים, כי בן־האלוהים לא היה לו לא תואר ולא הדר. רמברנדט יכול היה להפיק ולהפיץ קוי אור האלוהיות מפנים או מדמות, שכשלעצמם אינם יפים או אפילו רעי־המראה הם, אך רוח־החיים ששם בהם הציר משוים להם הוד עילאי. הסתום והרחוק מבינתנו באי־אלו דמויות־בודהא ובתמונות־אלים סיניות יש בהם נצנוץ של אלוהיות, ועל־כן אין אנו מעלים על דעתנו להעריכם בקנה־המידה של יפה ובלתי־יפה.

עתים יש, בהן משטר־המשפטים נתרוקן מתכנו עד כדי התהוות נגוד בין תוקף המשפטים ובין רגש־הצדק שבקרב האדם. הסגולה הטבעית להבדיל בין טוב ובין רע, בין צדק לאי־צדק. בעתים כאלה נדמה, כי שוררים חוק ומשפט ללא כל דופי, אבל זה רק רושם חיצוני, ולכן חדלים להאמין במשפט. כן גם יש עתים, בהן המסודר והחלק נחשבים באמנות ליפים ובגלל תמונות היופי המדומה נטולות האלוהיות ומשוללות הכעור נדרש היופי כשלעצמו לגנאי. מופיעים אמנים, שמתוך זלזול ביופי המזויף הם מהללים ומצירים את המכוער ועוד יותר את המעוקם, חסר־הטעם, הפרוע, שכן מגמתם היא לבער את החלק וההדור. היפה נעשה למפוקפק, הואיל ותמונות־חקוי מטעות הצליחו לקנות את הלבבות. החיוך הריק של תמונות־אפנה הופך להעוית־הפנים שלעומתה הכעור יקר הוא; צריך לסגלו לעצמו בטרם יהיה אפשרי להתגבר עליו. נראה כי בנסיבות כאלה התחדשות האמנות תבוא רק כאשר תתעורר אמונה חדשה והיא תביא לידי זה, שאנשים יראו את האלוהי בנגלה ובאמצעים בלתי־מספיקים ינסו לצירו. כי רק כאשר האמן רוצה לציר בנראה את האלוהי בו הוא מאמין רק אז יעלה בידו ליצור את היפה; אולם אם הטבע ללא האלוהי הוא קנה־המדה, כי אז נשאר האמן מאחוריו והוא רק מחקה או שהוא נתעה תוך הגזמה אל המופרז, המופלג והקריקטורי. איש אינו יכול להגיד ולהגדיר במה הוא היופי, אם־כי אפשר לנתח את יצירת האמנות הבודדת ולהבליט את יופיה. יופי איננו תיאום, לא סדירות וישור, לא סימטריה; אין לקבוע איזה יחס, שהוא המבטיח את התהוות היפה. ככל שנעמיק לחדור למהותו של היופי, הוא ישאר אפוף־סודיות כנצנוץ של האלוהי. השתקפותו בקוים, בצורות ובצעים מולידה את המושג של העולם־הבא. בו אי־השלם יבוא על תקונו – שלימותו.

השפעה בלתי־אמצעית המתעלה מעל לכל חוקי הטבע הידועים לנו והנובעת ממלה שיצאה מתחת מכבש הדפוס או שבאה מפי אומרה ־ אנו קוראים לה בשם; ויכולנו להגיד, כי ד' קוסם, לולא השתמשנו בבטוי זה רק בקשר לנסיונותיהם של בני־אדם לחקות מעשי־אלוהים. אין דבר נבצר מיכלתו של אלוהים. אלוהים יכול, כך אנו מניחים, להפוך מים ליין; ומי עושה את הדבר הזה הוא אל המגלה בפלא זה את מהותו, אז הוא מכשף.

השפה מעידה על הקשר ההדוק שבין קסם לבין מוסיקה. המלה הצרפתית Charme, שפירושה קסם, מוצאה מהמלה הלטינית Carmen שהוראתה שיר. המלה Enchanter מובנה לכשף, ותרוגמה המובהק הוא לזמר ל־. התיבה הצפונית־העתיקה לקסם היא גלדו Goldo והוראתה גם לשיר; הברהמה של ההודים יסוד היסודות של הדברים, העוז והתפארת מתכוונים אל אמנות הזמירות והמשלים; האורנדה של האירוקזים, הכוח הסורי העלול לחדור לתוך אנשים, בעל־חיים ודברים או היא ומשמעה גם זמרה. ובלאו־הכי ברור, שיש קשר בין קסם לבין מוסיקה, שהרי הקסם נעשה בלווי שירה ונגינה.

העלמה הילדור מעירה את חללי שדה־הקרב באמצעות נגינה, הם קמים לתחיה וממשיכים במלחמתם. בתולת הברבורים קרא משתקת את האויב בעזרת שירי־קסם. אגדה איסלנדית מספרת על אכר עובד־אלילים, קדרן, שסרב להתנצר בטרם יידע מי חזק יותר: האבן, אותה העריץ עד כה, או האפיסקופוס הנוצרי, ואז שר האפיסקופיס שיר על האבן עד שהתפוצצה. אורפיאוס משורר־היונים האגדי, שר שיר כל־כך יפה על התהוות העולם, שחיות־היער הטורפות התאספו ובאו לפניו לשמוע אל הרנה. בזמרתו הוא כובש גם את לבה הדס, אדון־המתים עד כדי כך שהוא מחזיר לו את אשתו האהובה. עוד זמן קודם לכן ברא האל הבבלי איש מנגן אחד, ששומה עליו לרכך את לב המושלים בשאול, בארץ־הרפאים. תנין הוקסם מזמרתו של אריון הזמר כל־כך, שכאשר הוא הפליג האחרון בים ומלחים רצו לרצחו נפש נשאהו התנין ויביאהו אל היבשה.

לפי אמונתם של העמים העתיקים מוצאו של הקסם במוסיקה הוא באלים. האל הצפוני אודין הוא אבי קסם־השיר; נראה, כי שורש השם קשור במשמעותו במלים, קול, מלה, שיר. האזים¹ נקראים בדרך כלל מנגדי־שירים או קוסמי־קסם. האלים היונים הם הממציאים של כלי־הנגינה; הרמס שושבינן של הנשמות אל השאול המציא סמוך ללידתו את הנבל בעל שבעת המיתרים ומסרה לאפולו, כי הוא נתפעל מאד לשמע צלילה, ומאז הוא מופיע תמיד עם הנבל בידו. אל הרועים פן המציא את הסירינכס או את החליל הנקרא על שמו “חלילו של פן”. המוזות, המלהיבות את המשוררים שמתחלה היו אלות־המעינות, הן – השרות: קאליאופה, יפת־הקול, נחשבת לאמו של אורפיאוס, מלפומנה – אם הסירנות. הן מהיושבות במלכותו של זבס וזימרתן המקסימה היא המכניסה את הכל תחת כנפי שלטונו.

יש לשער שכל משלי־קסם ומלות־קסם הושרו מתחילה, אף במקום שאין הדבר מוזכר שם; הרי גם המשורר זמר היה. האם גם המאמר הבורא של אלוהים משוער כמושר? האגדה של שבט אמריקני מספרת, כי בטרם כל יצור נברא צף ועלה העליון על כל העליונים מן המים כשהוא שר. כאשר העצם העליון החל מדבר, נתמלא העולם צלילים כהתמלא עצים שחרורים מזמרים. חוקי־יון העתיקים ביותר היו מושרים.

וכשם שהמוסיקה תחילתה אצל האלים, כך גם היא משפיעה עליהם. מסופר, כי כהני־הדת בהודו העתיקה ידעו לשיר שירים שבהם יכלו להכניע את האלים. בכל ימי־הקדם ובקרב העמים הטבעיים גם כיום קימת האמונה, שבמוסיקה אפשר לקרב את האלים ואת רוחות המתים הקרבת קרבנות ועבודות־קודש אחרות מלוות היו במוסיקה. בדרוש העמים הפראים אל נשמות אבותיהם הקדומים לא יתכן הדבר בלי נגינה ואפילו של תופים. לקבורה הובלו אנשים ביון תמיד בלווי מוסיקה, וכמה טעמים לדבר: יען־כי הנגינה כוחה בה להכניע שדים: אולם יתכן שהנגנים נגנו למען המתים או למען האבלים, שכן יש בנגינה הסגולה להרגיע ולשכך מכאובים. נביאי ישראל הראונו לדעת, איך הנגינה מושכת את רוח־הקודש. בני־הנביאים התהלכו תמיד בלוית מנגנים אך גם הנביא אלישע כשנדרש ע"י שלוחי המלך להגיד עתידות ענה ואמר² : “עתה קחו לי מנגן” וכאשר נגן המנגן³ : “ותהי עליו יד ד'”.

הנגינה מלאה רוח־הקודש והיא מושכת את האלוהות, אך היא גם מגרשת את השדים והרוחות הרעות ועי"ז היא מרפאה חולים. החליל עמוק־הצליל מביא לידי שגעון – אומרים ליונים; הנגינה מהממת, מלהבת, אך היא גם מרגיעה את המטורפים והמדוכדכים. כאשר רוח רעה בעתה את שאול והוא ישב משמים והוגה נכאים יעצוהו עבדיו לבקש⁴ “איש יודע לנגן בכנור והיה בהיות עליך רוח־אלוהים רעה ונגן בידו וטוב לך” “והיה בהיות רוח אלוהים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה”. וכשם שהבדילו בין מגיות שחורה לבין לבנה, בין מזיקה לבין מועילה, כך גם יש נגינה מרגיעה וגם נגינה מרגיזה, נגינה של אמונה באלוהים ונגינה כשהם מנגנים. הם הטרידוהו והציקו לו. הוא העמידם על התנהגותם וצוה עליהם לנגן נגון דורי תחת הנגון הפריגי שנגנו מקודם. כאשר מלאו אחרי דברו, נכלמו והתבישו באשר עשו, השליכו את זריהם מהם והלאה והלכו הביתה מפוכחים. בהתפשט הנצרות בקרב היונים ידעו הבישופים, כי המוסיקה מקובלת ומחובבת על המוני־העם והם עצמם ג"כ כבדוה וחבבוה, לכן דאגו להרמתה משפל המדרגה בהבדילם בין נגינה קלה־פוחזת, המגרה את היצרים וסכנה בה ובין הנגינה הטובה, הקדושה, המקשרת עם אלוהים. ובגלל סגולתה המשככת והמזככת נחשבה המוסיקה בימי־קדומים וביחוד אצל היונים, לאמצעי חנוכי. האל המצרי אוזיריס, כך מוסרים, עצב את עמו בעזרת המוסיקה. על חירון, הצדיק ביותר בין כל הקנטקים⁵, מסופר, כי פעם הוא מצליל ביד אמונה את הקתרוס של פיבוס ופעם הוא מפיק צלילים נשמעים למרחוק מהלירה של הרמס. יחד עם זה הוא מחוקק חוקים ומיצר מיצים משככי־כאבים. מתנות־אלוהים, חוק, מוסיקה, חכמת־הרפואה, מאוחדות בקרב איש הקרוב לאלוהים או לאלים.

הבבלים קשרו את סולם הקולות, שהוא נחלתנו עד היום, עם הכוכבים, שהיו בעיניהם האלים בהתגלותם. הם הניחו, שכל כוכב משמיע קול בנועו במסלתו ושקולות אלה מצטרפים להרמוניה ערבה לאוזן. היונים והרומאים קבלו מן הבבלים את הרעיון של הרמונית־הספירות ופתחוהו והשלימוהו. בקשר להנחה, כי האחדות והתואם המחברים את חלקי התבל הנפרדים לקוסמוס מסודר אחד באים לידי בטוי בצלילים, בקולות – נאמר בהימנון של אורפיאוס לפן, הנחשב כאן לאלוהי עולם ומלואו, שהוא מנגן את הרמונית־היקום בנגינת חליל מבדחת ובשיר אחר, המוקדש לאפולו כתוב לאמור: אתה מתאם בנגון מצלצל – את ציר־השמים. הרמוניה – בצעדך פעם – אלי שערי המעמקים – ואחר לרום המשמיע הדים".

בעת החדשה יותר כלל קפלר במדעו את הרעיון של הרמונית־הפסירות, כי־על־כן הוקסם מהודה של תמונת העולם והוא עצמו תרם לו תרומה בכוח־דמיונו ובחשוביו. ד' בורא העולם, אמר הוא, עוסק מעולם בהנדסה, היא ספקה לו את הדפוסים הראשונים לבריאת עולמו. היחסים שבין כוכב לכוכב הנדסיים הם, הרקיע זע לפי חוקים הנדסיים. אבל רוח האדם הוא צלם־אלוהים ולכן נטועים בו כללי־ההנדסה מבלי שירגיש בדבר. התאום שביחסים ההנדסיים מסב לו קורת־רוח, ועל־כן הולך הוא לפי הרגשתו האינסטינקטיבית ובורר מבין הצלילים את אלה המותאמים אל כללי ההנדסה. והמונחים גם ביסודן של תנועות הרקיע ובאפין… זה הוא יוצר שיטה מוסיקלית. שכן הדרמה הגדולה של השמים היא סמפוניה של צלילים וקולות אם רוח אלוהים שוכן בשמש, כי אז יכול הוא לשמוע שם את השירה הנשגבה של עולמו היפה. אנו, בני־אדם, ביצרנו מוסיקה, מנסים אנו לחקות את אשר הכוכבים מנגנים לפנינו, מחוננים אנו בסגולה לנחש ולהרגיש את הרגשת־העונג המתוקה של אלוהים בשמעו את השירה הבוקעת ועולה אליו מבריאתו.

אגדה מספרת על פיתגורס, שאזנו קלטה את הרמונית־הספירות, אשר בדרך־כלל אין אוזן־אדם מסוגלת לקלטה. דבר זה מזכיר את האמונה העממית, שיש ואנשים ברגעי חייהם האחרונים שומעים נגינה עריבה ומתוקה עד אין לשער בעוד שהעומדים מסביבם אין אזנם קולטת אף שמץ ממנה. הנגינה הרוחיית שאפשר לשמעה רק בכלות הגוף, כאשר הנשמה נעשית מוכשרת יותר לקבלת השפעות שלא מעלמא הדין – אולי היא הרמונית הספירות. הרי גוססים ומתים יודעים גם את הבאות מה שבדרך־כלל נתן רק לאלים.

על מצבות־מתים יוניות מצויר לפרקים כיצד מגישים כלי־נגינה למתים. מסתבר שהניחו, כי הנפטרים, השוכנים באיי־האושר או בכל מקום שהם, משמחים איש את אחיו בנגינה, על ה־Hyperboreen, האנשים הצדיקים ביותר סופר, כי יומם ולילה הם מפארים את אפולו בשירה ובזמרה. המשוררים המאוחרים יותר מתארים את מלכות־המלים שכולה אומרת שירה ונגינה. בתמונות נוצריות של ימי הבינים מופיעים מלאכי השמים כמעט תמיד כשכלי נגינה בידיהם – וזה נעוץ בהשערות דמיוניות עתיקות מאוד, חיי עולם הבא קשורים וכרוכים בנגינה. הומרוס אומר כי האלים גוזרים על כליונו של אדם, למען יהי לשיר בפי דורות המלאכים העתידים לבוא. בזה רצונו לומר, שהאדם יוסיף לחיות בשיר. בתור שיר, וכן גם אמר המשורר הרומי, כי בעל־הנצחונות מוצא חן בעיני האלים ואלו המנוצח האובד בעיני המוזה, הוא נעשה אפוא לשיר. לעומת זה אומר קפלר, כי רוחות־המתים הנהפכים לנגינה. יש קשר בין עולם־הבא, תחומה של האלהות ובין הנגינה. מכל האמנויות, אומר לותר, המוסיקה היא הקרובה ביותר לתיאולוגיה. יועצו בעניני מוסיקה, החזן וולטר מטירינגן עוד הרחיק לכת באומרו, כי המוסיקה היא חלק בלתי נפרד של התיאולוגיה הקדושה, היא מורשתה, כן היא כל־כך כהלכה בה, שמי שחפץ חזיון־קמאי, שהוא מסוה שקוף של האלהות במוסיקה.

גואלי האנושות, גאוני־האהבה, הם מכשיריו ושלוחיו אי־שהאמצעיים ביותר של אלוהים. אמנם, עלי־ארץ לרוב אין התהלה מנת־חלקם ולעתים קרובות נרדפים הם עלי צואר, אך האהבה היא עיקר מהותם, עצם עצמותם, של כל הנביאים. על משה, אדון הנביאים בישראל מסופר, כי בהיותו צעיר לימים ראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וייחר אפו מאד ויך את האיש אשר בזה את עמו. בעל כרחו גלה בזה בפעם הראשונה את אהבתו לעמו. הוטן אמר על עצמו, כי צרת הכלל מציקה לו יותר ונוגעת יותר עד עומק לבו וצוינגלי אמר, כי מילדותו חש הוא אהבה גדולה עזה לאגונדת־בריתו וכי למענה הוא שקד כ"כ על למודיו. אהבה כזאת מעל למדה הממוצעת אטל בני עמו היאן הסימן המובהק הראשון, כי בעליה הוא מן הקוראים המיועדים. הדבר אשר אלוהים שם בפי נביאיו הוא דבר־אהבה. את לב קדושיו הוא ממלא בשפעת אהבה לכל היצורים. ללא הסוס וללא רתיעה הם הולכים לחולי־דבר וכן גם אל חיות־היער הטורפות, שמים הם את ידיהם הנקיות על פצעים וחבורות ומכות טריות, עוזבים הם את תענוגות החיים למען פרוס לחם לעניי־העניים.

מן האלים של עמי־התרבות העתיקים נבדל אלוהי ישראל בזה, שהוא אלוהי־האהבה אף־כי יש גם צד מסוים השוה ביניהם. קימים שירי־תהלה של הודות הדומים מאד למזמורי־התהלים, וכן יש שירי־זמרה של היונים אל אפולו שהיו יכולים להיות מכוונים גם אל ד'. כוח־האהבה נתן לו מבע קולע באגדות ובספורים מיסתיים של היונים. ארוס הוא זקן־האלים מין אל־ראשון לראשונים, “אין אל שלא כבשתו זה שלוש פעמים” אומר סופוקלס על אפרודיטי העדינה. אף על זבס היא מתגברת. בחרוזים יפים מאד מתאר המשורר, איך כל הטבע חדור אהבה

"קיפריס איננה קיפריס בלבד

כנויים רבים לה

היא עצמתו הבלתי־מנוצחת של הדס.

השתוללות מתוך טירוף, כסופים נאצלים,

אנחות ויללות – הכל בה

הרצינות, הנקמה ויצר עז.

קרב וכליות בלהב לוהבים לעשוק,

מי יקום לפני אלהות כזאת?

אל הדגה שבים היא חודרת

ובין צפורים תנפנף אברתה".

רבו המלים היפות ודברי־החכמה אשר משוררים ופילוסופים אמרום על האהבה. אף יעצו לאהוב גם את השונא. אבל כוחה העצום לאין קץ, עמקה התהומי, רוממותה ושגבה של האהבה, כפי שהם באים אצלם לידי בטוי – אין הם נעשים אישיים כמו בתנ"ך. שם מכירים ומתארים לא רק את מהותה, היא עצמה בכל מלוא עצמתה נגלית ומגלה את אלהיותה. האל האחד של עם ישראל הוא האהבה. גם אלי־יון נוטים לפרקים את חסדם לאנשים יחידים כפי שהדבר בא לידי גלוי נהדר כ"כ ביחסה של אתונה אל אודיסאוס, אך לרוב יוצאי חלציהם של האלים הם הנושאים חן וחסד לפניהם. אולם בדרך־כלל קימת החשדה הדדית בין האלים ובין בני־אדם. האנשים מפחדים תמיד, פן אשרם והכרת ערך עצמם המתחזקת על־ידי האושר יהיו להם לרועץ בעיני האלים, והאלים אינם שוכחים להזכיר לאנשים את אפסותם. אין לאלים בשביל האנשים אלא לכל היותר רגש־רחמים ללא תושיה. לעומת זה מה שונים הם ד' אלוהי ועמו! הוא אשר השמים ושמי השמים לא יכילוהו, מתקרב לעמו וכורת אתו ברית, ברית־אהבה ומה הוא דורש מעמו בראש ובראשונה כי־אם לאהוב אותו כשם שגם הוא מבטיח לו את אהבתו ואמוניו. בכל כתבי הקודש מורגשת אהבה־בתענוגים זו, המושכת ומרתקת, הנותנת אושר וחיים. ברוח־אביבים ובעוז־עלומים היא פורצת ועולה מן המקור מן היסוד – כוח מקורי, ראשיתי. היא בוחרת לה את אהובה כרצונה האלוהי, לא מפני שהוא, אהובה זה, גדול הוא מאחרים או טוב הוא מהם, כי־אם מאהבתה דוקא אותו ומהשתוקקותה להיות אהובה עליו. היא זנה ומטפחת אותו כאב וכאם בסבלנות רבה וברחמים גדולים, מקללתו ועונשתו בהיותו כבן אשר בקול אביו ואמו איננו שומע, אבל כפעם בפעם שוב סולחת ומוחלת. כידיד ורע עומד ד' לימין עמו, הולך לפניו, מושיט לו ידו לעזרה, מנחמו בעת צרה. דבר אחד הוא דורש וחוזר ודורש: אהבני בכל ללב נפשך, יען־כי אני קדמתיך תחילה באהבתי אותך¹. ברעם הרועם ובהמית הרוח החרישית נשמע הקול העמוק, הרך: לא בעולותיך חפצתי, תן לי את עצמך! באפו תרעש הארץ; אבל מהר־מהר שב הוא מחרון־אפו ואת השב בתשובה הוא מאמץ אל לבו הטוב לכל. אהבת ד' אשר בחרה והכינה לה את עמה, פונה דרך העם הזה אל האנושות. כמו מתוך גביע מלא ועובר על גדותיו כך היא שופעת ועוברת מעבר לעם הנבחר. לא אחת התרה בזעם־אהבתו: “חפצי הוא לקרוא עמי, אשר לא היה עמי, רוצה אני לאהוב את אשר לא אהבתי” ומאז ומתמיד נשמעה הבשורה: מלוא כל הארץ כבודו², “כי ביתי בית־תפלה יקרא לכל העמים”³. כתבי הקודש ראויים להקרא בשם ספר האהבה הצוהלת והברית החדשה – ספר האהבה הטרגית. האהבה איננה מצב של סבל. איננה רגש של חולשה; כוח־כוחות היא, הכוח האחד היוצר, שהוא שקוי־אהבה, שכור־אהבה, וע"כ יאמרו הנביאים, כי שגעונה הקדוש נטוע וקבוע בכל, בכולם.

אהבת בני־אדם מתגלית בעצמתה הגדולה ביותר ובזהרה המתעה ביותר בתור אהבה בין איש לאשה, בתור אהבת־מין. אמנם יש בה בזו גם חליפות ותמורות וגם בגידה, היא עלולה לההפך לטינה ואף לשנאה, לגורם למעשי־תועבה, ברם, אעפי"כ יצר טבעי זה הוא מקור כל הרגשות הנאצלים והדקים מן הדקים, הוא מקור כוח־היצירה. היסוד הגשמי של האהבה קרוב הוא אל הרע, ולכן מתגלה אפיה השטני גם בכתבי־הקודש. הלהבה הקודרת לוחשת מתחת לאש־הקודש. האהבה שבין הורים לצאצאיהם היא הקרובה ביותר אל האהבה האלוהית; אך זו עולה כפורחת בכל אשר נפגשים אנשים ובכל מקום היא מגלה את מוצאה האלוהי. היא מתגברת על כל מכשול ופגע, מקרבת ומחברת רחוקים וזרים, ממלאת את הריקנות; היא מרפאת את החולה, מחיה את המת. לולא היתה היא חסות של אדם בילדותו ומשענתו בזקנותו, לולא פרנסה היא את הרעבים, נחמה את האבלים; לולא התרועעה עם הגלמודים והתיצבה נגד הרע – או־אז היתה האנושות כלה ואובדת. ברם תמיד בהעצר האהבה במהלכה או בהיות סכנה, כי תתם לנצח ואז ממילא תהפך הארץ לשאיה ולשממה – לעת כזאת שופך אלוהים זרם אהבתו ע"י בחיריו־שלוחיו והעולם מתמלא חיים חדשים. רק כוח־אהבה עילאי יש בו כדי לרפא ולתקן עולם ששחיתותם של בני־אדם הוציאו מכליו.

שני ספורי־אהבה היפים ביותר שבספרות העולם הלא הם כתובים האחד בתנ"ך והשני בברית החדשה: בשיר־השירים ובאיגרת אל הקורינתים – אך המיוחד שבביבליה הוא, כי בה לא רק מקומות בודדים יש בהם אהבה אלוהית־אנושית הוא הציר, כי־אם מלאה היא אהבה עד שאין מקום פנוי ממנה. מורגשת היא כריח־ניחוח מרענן ומשיב־נפש, גם אם המדובר הוא במלחמה. במדבר־ישימון, בעצב ויגון או בשמחה. בכל המלים נשמעת ההלמות הכובשת של הלב האוהב את הכל. קסם־אהבה הבלתי־נתפס והבלתי־מושג – בו הכוח המושך של ספר־הספרים סוד השפעתו על כל העמים והלשונות ובכל הזמנים והדורות.

חזיונות־היסוד ברוח כגון המשפט, החירות, האהבה צריכים לשם הוצאתם לפועל, לבני־האדם וביחוד לאלה שאנחנו קראנו להם כאן נביאים, והם הדוברים בשמם והמעוררים או המחזקים בקרב המון האנשים את האמונה בהם. הטבע, המשפחה והנביאים נתנו לנו כערבים וכעדים לקיומם של ערכים נצחיים, אשר לעולם לא ישתנו ולא יוחלפו ע"י האדם. אלוהים, כדברי גתה, עוד לא יצא בדמוס, עדין לא פרש לפנסיה, הוא פועל באמצעות האישים העילאים למען קרב אל עצמו את האנשים שלא עלו למדרגה כ"כ גבוהה. לכנסיה הסמויה מן העין יתקבלו תמיד אחיהם של אלה, שנלחמו בדרקון ונקו את האדמה מדם ומאבני נגף. ברם, כשם שמעולם לא נעדרו נביאי־אמת כן גם לא יחדלו נביאי שקר, אשר יסיתו וידיחו רבים, יביאו בלבול ומבוכה ויפעלו נגד רצונו של ד' הנמסר ע"י נביאי־האמת.

יתכן, כי נביאי־השקר יטענו: קימא לן, שהדעות של ימי־קדם, במדה שלא נשאו פרי, צמחו אח"כ ועלו בנצרות. ואם כן הוא הדבר, מדוע לא יתכן, שגם הנצרות על מכלול הקפותיה תשתפך ותהפך לאמונה חדשה, לאמת חדשה שצצה וצמחה תחת המעטה של התרבות הנוצרית העתיקה ועתה רצונה לבקוע ולפרוץ את המעבה־המעטה ולהתפתח? כלום אין זאת תמיד זכותם של בני־אדם לבנות לעצמם עולם בהתאם להויתם ולדעתם?

לנביאי שקר אין לבוא ולהרצות להם את הערכים הנצחיים כמטבעות של ערך, כהוכחות חותכות ומכריעות. כמשקל שכנגד יכולה לשמש רק אמונתו הבלתי־מעורערת. לא תמיד ירד מטר משמים, כפי שזה קרה לאחר תפלתו של אליהו הנביא כדי להוכיח ולאמת את שליחותו, שהוטלה עליו מאת ד'. עלינו להלחם למען האמת ולצפות, כי תופיע בנגלה ותלך לפנינו ככוכב או כעמוד־אש.

ואז יבוא הרגע בו ידרש כל אחד ואחד להכרעה, כמו לפנים כאשר אמר יהושוע: ואם רע בעיניכם לעבוד אל ד' בחרו לכם היום את מי תעבודון אם את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ואם את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ואנוכי וביתי נעבוד את ד' ¹".

א

אני ד' הוא שמי

ישעיהו מ"ב, ח.

התנ"ך משתמש פעמים רבות במלה ד' במובן של שררה. אלוהים הוא שליט, ובשלטון הוא מתגלה באופן אישי; לא בשליטים שמונו על ידי אנשים, אם נסיכים ואם שרים אחרים, אלא במיועדים, שהתנ"ך קורא לו בשם נביאים. כשם שאלוהים שולט בטבע, שבתוכו הוא מתגלה, כן שולט הנביא בעם שממנו יצא. אכן, על ידו נעשה הוא לעם, כי בלעדיו אינו אלא אבר מפוזר. על ידי כך שהוא מכנסו מכח חוקים, הוא יוצר אותו. הנה כי כן, היה משה – אביו אל העם היהודי. כל שליט מיועד מרסן את הכוחות האנוכיים לטובת הכלל שהוא בא כוחו, באופן כזה שכל כח יחיד מתפתח עד לגבול, שממנו והלאה נשקפת סכנה לשלימות.

ב

אשר ידבר הנביא בשם הזה

ולא־יהיה הדבר ולא יבא הוא

הדבר אשר לא־דברו יהוה בזדון

דברו הנביא לא תגור ממנו.

דברים י"ח, כ"ב

לנביא יש סגולת הנבואה; אנו אומרים: האיש הגאוני מרחיק לראות, ומבחין באותו זמן, הוא מפלס נתיבים חדשים לתוך העתיד. מאז ומתמיד הוצגה השאלה, על פי איזה אותו נתן להבחין בנביא האמת. אכן, יש רבים, המפלסים דרכים אל העתיד ומתכונים לנהוג בעם והם מנוגדים זה לזה ומחולקים בדעותיהם; מי מהם הנו בחיר אלהים, שהעם צריך להאמין בו? שכן אם דבר אלהים שהוא דבר אתו מתקים הרינו יודעים זאת רק לאחר מכן. כלומר, המבחן בא לאחר ההצלחה, שאלהים מקימו רק לאחר מותו של זה ואין הוכחה לדבריו עם הופעתו הראשונה. הוכחה זו נעוצה רק באמון שהנביא מעורר אצל עמו. שעה שקולומבוס בקש ספינות אצל נסיכים כדי לפלס את הדרך החדשה אל המערב, כולם דחו אותו, עד שנמצאה אשה אחת אשר האמינה בו: איזבלה, מלכת קסטיליה. היה זה הרגע המכריע בחייה העשירים והטרגיים שעה שהאיש הזר והמופלא נצב לפניה והרצה באזניה על חלומותיו. מתוך הנמוקים שבהם עטר את תכניתו, לא יכלה להבין דבר מלבד זאת שהללו לא היו מספיקים; שום דבר לא יכול היה לקבוע ולחרוץ את הענין מלבד הרושם שאישיותו השפיעה עליה. הנצחון על נפשה מכח רצון האלהים הגדול שפעם בו. היא העיזה לתת אמון בו כשם שהוא העיז ללכת אחר היצר שקרא לו; אלהים אינו מעניק שום ערבויות חיצוניות. אלו הביא הגאון אותות חיצוניים עמו לעולם שעל פיהם היו מכירים אותו, כי עתה לא היתה האנושות חפשית והיסטוריה היתה בחינת מוכניות.

ג

כי נער ישראל ואהבהו

וממצרים קראתי לבני.

הושע י"א, א'

לא יתכן כי אלהים אהב את עם ישראל הצעיר בשל מדותיו הטובות; הצעירות כידוע אין בה מדות טובות, הצעירות רוצה לגדול והיא בעלת יצרי שלטון; יצר השלטון איננו מוסרי. ואם כן מהי התכונה הטובה שמשכה כביכול את האלוהים לבחור בעם ישראל? היתה זו דוקא הצעירות. העובדה שהעם הזה לא היה עוד בעל עצמיות מובהקת אלא מוכשר לקליטה, שעוה רכה הנתנת לטביעת חותם האלוהים. דוקא משום שלא היה לו עוד קול משלו, מסוגל היה לשמוע לקול האלוהים שקרא אליו באמצעות אישיותו ש משה הנביא. את אמונו, את מסירותו שגלה בהקשיבו למשה ראה אלהים כראות צדקה גדולה. היה זה הכלי שעמו עשה משה בן האלהים את מעשיו הגדולים. אלהים מצוי במקום שיש צו וגם שמיעה מרצון. במקום שיש כפיה שם אין אלהים.

ד

ואני אקשה את לב פרעה

והרביתי את אתתי ואת־מופתי

בארץ מצרים.

שמות ז', ג'.

מתעוררת הקושיה: האם האלהים אלהים הוא, כלומר, כל יכול, איך יתכן יחודו של היחיד? ומדוע אינו רק צריך להתפלל אלא חיב להתפלל? האם אין התפלה עצמה רצון השפעה של אלהים? יסורי עם ישראל במצרים עוררו במשה את הרצון להוציאם ממצרים ולכנסם במקום אחר ולגבשם לעם; הספק שרחש משה, אם ילך העם אחריו הביא כביכול את האלהים ללמדו לגלות סימני פלא שמכוחם היה משפיע אמונה בעצמו; התנגדותו של פרעה גם היא בקשה להתגבר על משה מכח מעשי פלאים. התנגדות לאלהים מגרה את אלהים להתגלות. בנגוע מכה באבן קופץ ממנה הניצוץ. אנו רואים כי אלהים מעמיד לעצמו בכונה מכשולים כדי להתגלות. אם אלהים זקוק לאמונה, הוא זקוק גם לספיקות ולהתנגדות: רצונו בהסכמה ורצונו להיות מגורה על ידי שלילה. אלהים רוצה שיהיה שטן, כדי להתגבר עליו שוב ושוב. או, שאלהים הנו הכח המתגלה באמצעות התגברות על מכשולים.

ה

ומה תעשה לשמך הגדול.

יהושוע, ז', ט'.

כך שאלו הנביאים את האלהים שעה שאים בכעסו על השמדת ישראל. אלהים זקוק לעם, כדי להתגלות, כשם שהעם זקוק למנהיג כדי להכיר את מטרותיו ולהגיע אליהן. Dio e Ppoplo היתה אמרתו של מאציני. שני אלה שיכים זה לזה שיכות בלתי נפרדת. האיש הגדול הנו גדול משום שהוא בא כחו של כל העם. משום שכולם מכירים עצמם בתוכו, אוהבים אותו. השמש הנה דמות של בן האלהים; הגרעין היציב הקורן לעבר כל הצדדים. ואולם קרנים הן קרנים רק על ידי זה שהן חוזרות ומשתקפות ודבר זה מהותי להן. יכול מישהו להיות בעל מעשים גדולים, בעל חכמה וחדור אהבה גדולה, אבל אם האהבה אינה מתקבלת, אם אין הוא יכול לבוא במגע הדוק עם העם, אין בחינת מנהיג גדול. אלהים בעצמו איננו, כביכול, ולא כלום רק על ידי כך ששמו נשא על כל שפתים הנו אלהים הנגלה, הנו אלהים וד' לכולם. גם אנו עצמנו הננו כל זמן שהננו בעלי שמות ואחרים קוראים לנו בהם. לא במדה שהננו בפיות רבים ומפורסמים בעולם, במדה שהשם הנו סמל להשפעה הקורנת מתוכנו.

ו

משהזקין שמואל רצה עם ישראל בדרך הטבע להשען על בניו. אלא שבנים אלה נתגלו כבלתי מוכשרים וחוסר כשרון זה של בני הגאון הביא את העם אל הרעיון של מלכים עפ"י ירושה שאינם מיועדים דוקא על ידי אלהים אלא מכח ירושת אבותיהם. לאיש מנביאי ישראל לא היו בנים חשובים, שכן הרוח אינה עוברת בירושה, אלהים בא למקום שהוא רוצה לבוא. להוריש אפשר רק את הדבר היציב, אפשר רק נכסים גשמיים וסגולות נפשיות. ורק אלה עוברים מאבות לבנים ומבנים שוב לבניהם. ואלו הרוח לעומת זאת נמסרת בירושה דוקא על ידי האם לבניה שהם מבזבזים אותו. הרוח היא קשר העובר וחולף אל הנצחי. קרינת כח בסביבה. כיון שהגאונות היא הוצאה מראש אל העתיד אין היא נתנת למורשה. פעמים רבות העירו, כי הגאונות היא מתת הטבע המביא ליצירה חדשה.

ז

אם ישיב אליו לבו

רוחו ונשמתו אליו יאסף;

יגוע כל בשר יחד

ואדם על עפר ישוב

איוב ל"ד, יד–טו

אלהים הנו כח יוצר: יש בו הכשר להשפיע את רצונו על החוץ. מהו רצונו של אלהים? הוא רוצה את עצמו. אני רוצה את עצמי, זהו רעיון הרוח, רעיון האלהות העתיק. את הרעיון הזה מוציא האלהים אל החוץ על ידי זה שהוא חושב בו בזמן: אני רוצה אותך. הוא רוצה את עצמו בתוך עצם או בתוך נגוד לו. אלהים איננו דבוק לעולם בעצמו, אלא אף על פי שהוא לעולם הוא עצמו, הוא מתגלה מחוץ לעצמו. הקוסמוס או שמי הכוכבים הם הבטוי לאלהים הרוצה את עצמו לנצח בתוך עצם. והוא הנו רצון האלהים הנראה לעין, הסכמת האלהים עם עצמו הוא.

הרוח משמעה כח להתגלות בחוץ או לרצות להתגלות בעצם או בתוך נגוד; רוח משמעו איפוא כח תנופה. כיון שאלהים מסכים עם עצמו הוא מחויב לאהוב את עצמו, הוא אוהב את עצמו גם ב,אתה'; כיון שאיננו לעולם אצל עצמו אלא בעצם אחר הרי הוא אוהב את המספר האינסופי של עצמים. את העולם. מותר לנו לומר כי אלהים הנו רבון כל יכול, המכוון לצמיחתו של עצם אינסופי. כיון שכל מה שמופיע ונראה הנו נביעה מהרצון האלהי נתן לנו לקבוע על סמך המשפט הראשון חוק יסודי בשביל הטבע שמשמעו: הרצון הנשען על עצמו אינו כח אלא מכשול. נסיון ההפריה העצמית בטבע מן ההכרח שיהפך מיד להפרית הנגוד. אני הנני אני משום שאני מסוגל לרצות עצם.

ח

ויאמר אהוד דבר אלהים לי

אליך ויקם מעל הכסא.

שופטים ג', כ'.

כך אמר אהוד, הגואל, שאלהים הביא לעם ישראל שעה שמואב הטיל עליו את עולו של עגלון מלך מואב והרגו. דבר אלהים הנו צו. הוא רצון האלהים הנתן באמצעות אמירה. משום כך שיכות המלים אל הקסם. שכן במלים מתגלה הרצון אם זה רצון טוב או רצון רע. אנו רואים איפוא שיש שני רצונות: הרצון הזורם, שבו אנו חשים את האני שלנו והרצון הנעוץ בתוך המלה. את הראשון אנו יכולים לכנות בשם כח הרצון, את השני בשם דבר הרצון, הרעיון או החוש, כיון שזהו בראשונה, נמצא שהעולם יש לו חוש, קשר ומשמעות. אנו יכולים להסביר דרך משל איך אנו רואים ומה אנו רואים, אבל שאנו רואים במלוא התחושה, כי התמונות המשתקפות בעינינו כמוהן כתמונות מוחשיות בשביל הכרתנו וכי הן מעוררות את ההרגשות בתוכנו, את זה אין להסביר. זה ישנו וזה אלהים.

ט

ויבדל אלהים בין

האור ובין החשך; ויקרא

אלהים לאור יום ולחשך

קרא לילה ויהי ערב ויהי

בקר יום אחד.

בראשית א', ד’–ה'

כח השפוט האלהי הוא החרב שלהבה מחלק ותוחם: מעבר מזה – אור ומהעבר השני שאלהים פורש ממנו – חושך. על ידי שפוט, חלוקה וקשר בין הדברים, על ידי קשירת שמות לדברים החלוקים יוצר אלהים את העולם. שילר אומר: שפוטה של האשה היא האהבה, במקום שאשה אינה אוהבת כבר חרצה משפט. טוב הדבר שהגבר הוא הדואג לבדו לשנאה. האדם בשלמותו שופט, על ידי זהו שהוא אוהב וגם שונא, מקבל וגם דוחה. זוהי אחת הטעויות הגדולות ביותר בעולם המודרני שסוברים כי האדם חיב רק לאהב. דבר זה יכול לעשות רק מי שחסר לו כח השפוט, זה שאין לו מדה. גם החיה מבדילה. אפילו מן הכלב אנו תובעים שיגלה כלפי האחד חבה וכלפי השני איבה. כשם שלא הכל יפה כך גם לא הכל טוב, יש מכוער ויש הראוי לשנאה ושאט נפש שמותר לנו לשנוא אותו ולהלחם בו. מי שאינו מבדיל בין טוב לרע, איננו ראוי לטוב. להבדיל ולשפוט יכול רק זה שיש לו קנה מדה. חוסר מדה הוא חוסר אלהות. ואולם מציאות מדה אין משמעה להיות פושר ברגשות; להיפך – ביצריות שבכוחה אוהבים את הטוב ושונאים את הרע, מכירים את בעל כח השפוט, את בעל הרוח. כח שפוט איננו, כפי שאמרנו, בנה, חשיבה סתם, אלא רצון, שנאה ואהבה, המתגלים כרעיון במלה. בדברי על כוח האהבה אני כוללת בכך גם את השנאה; הכוח האלהי המתגלה באדם כשלמות, כולל את שניהם. המסוגל לאהוב מסוגל גם לשנוא, ומי שאיננו מסוגל לשנוא איננו מסוגל גם לאהוב.

היה היה בידם יהודי אחד בלבד, והוא נתגלגל לשם בזו הדרך: אשתו, אשר נפשו קשורה בנפשה באהבת עולם, ילידת ידם היתה, וכאשר נפטר אביה והניח אחריו קרקעות ואדמות לרוב, רצוי היה. שהיא עצמה תיסע לעיר מולדתה לשם סדור עניני ירושתה. והסכויים לשוב לראות את בית אביה עוררו בה געגועים אל משפחתה, וכל בני־הבית – אב ואם ושני ילדים, שעדין לא הספיקו להתבגר – קמו ויצאו לדרך הארוכה. ובהיות הישוב לידם, בעל צביון כפרי יותר מאשר עירוני, שוכן, כה גאה וכה מקסים, בינות להרים בגובה בינוני, שדות זרע ואדמות מוריקות, שהשקום נהר מלק, ויען אשר כה טוב לאשה בבית נעוריה, הקרוב לה קרבת־רוח נאות הבעל טוב־הלב להעתיק לשם את מושבו, על הנפש ועל הרכוש. מובן, שהוא לא יכול להעלות במחשבתו לנהל במו ידיו את נחלתה של רעיתו, אלא הפקיד על האחוזה אפוטרופוס צעיר, והוא עצמו פתח במקום ההוא בית־מסחר, כעסק אשר עסק בו לפנים. ויען אשר חנות כזאת טרם היתה בידם ובני המקום ערכו קניותיהם בעיר הגדולה הסמוכה, יכול היה אמנם העסק לשגשג, לולא בעליו מזרע ישראל – עם, אשר מאסוהו תושבי ידם תכלית מאוס. הם אמנם קנו אצלו במדה משביעה רצון, ואולם שלם שלמו מעט, תבע מר סמואל בערכאות את הכספים המגיעים לו, זכה לסרוב מצד השלטונות להשתדל בעדו, והוא אנוס היה, על כל פנים, לשלם את הוצאות המשפט, מבלי אשר יכירו בזכותו, הגלויה והידועה לעיני הכל. לעתים קרובות הטרידתו הדאגה, מה ומה יהא סופו, וחפץ היה לקום ולהסתלק משם, הוא ובני־ביתו, לו אך ידע את הדרך, בה יוכל, לקבל באותה סביבה עוינת את הכספים המגיעים לו ולמכור את נחלת אשתו ללא הפסד גדול מדי.

כך נמשך המצב שנים אחדות; ויהי היום, נפל מר סמואל למשכב והוא שלח וקרא לרופא מן העיר הסמוכה; כאשר נענה לבקשתו השניה להחיש את בקורו (באשר הבקשה הראשונה לא נשאה פרי), כי עסוק היה הרופא מאד וכי צר לו על שנבצר ממנו להעתר לקריאתו, וירע עליו לבו במאד מאד, ובפעם הראשונה נתן את מלא דעתו על העובדה, איך עלול הוא לגוע בזה המקום ולהסתלק מן העולם, בזוי ונבזה. בני־ביתו יושבים, חדורי דאגה ומטכסים עצות, סביב למטתו, והוא פתח ואמר: “הנה חליתי, ועתה אין טוב לי מאשר המות, ואז תוכלו לחיות בזה באין מערער ולהיות מאושרים”. ויצווהו רוזטה ושני ילדיו, אניצה ועמנואל, לבלתי דבר כדברים האלה, כי בלעדיו גם בגן־העדן לא יאושרו, ומר איוה, הוא בן משק הבית, חתן אניצה, אמר, כי גם מפני זאת אין הוא צודק, כי האשה הבוגדת, שנשאה ליהודי, ואת יוצאי ירכו, מאס ימאסום תושבי ידם מהיות בקרב עדתם, שכן כמוהו כמוהם.

“איך יפול דבר?” שאלה אניצה, “שמא נכריז עליך, אבא, כמת, ונקברך, ואתה חוזר בהחבא לביתך, ואיוה, כידידנו ואפוטרופוסנו החוקי, יסדר את ענינינו ויביאנו אחרי־כן אליך?”

תחלה אטם מר סמואל את אזניו לשמוע על נכלולים אלה; ואולם, כאשר הצהיר בן משק הבית, כי הוא, אמנם, ירהיב עוז שנפשו להביא את הענין לידי סיום מוצלח, וכגבור חשקם וקוצר רוחם של האשה והילדים לקראת ההרפתקה, שעל ידיה אפשר יהיה, אגב אורחא, לחמוד לצון לאנשי ידם, נאות לבסוף להוציא את הדבר לפועל. ויהי אך חזור חזר כלשהו לאיתנו, יצא את ידם בלילה; והוא הצליח להגיע באין רואה אל הישוב הגדול, הקרוב ביותר, השוכן על חוף ימים, ומשם הפליג באחת האניות.

ויהי עד כה ועד כה, מלאו הגברת רוזטה ואניצה, ומר איוה מסיע בידן, אדם נחמד למראה מלא וגדוש, ועל פני ראש־הקש קבעו מסכה בעלת זקן, העשוי שער־סוס, ואת הדמות הלבישו תכריכים צחים השכיבוה על מטת מר סמואל. את המסכה כסו בממחטה, ואולם ידי השעוה, אשר קשטו אותן, למען האמיתות והדמיון, טבעת־יהלום נחמדה, שסמואל נהג לענוד על אצבעו, עמדו גלויות לעין רואה. ודאי עלול היה מעשה גניבת־הדעת להתגלות, אלמלא היה הבית היהודי לחרם כביתו של מצורע; וכאשר נפוצה שמועת פטירתו, לא היה מחסור בסקרנים, אלא נצבו וצפו מרחוק, ורק משרתי הבית היו מתבוננים, מבוהלים, מבעד לפתח בגויה מעשה ידי אדם.

ויהי מקץ שעה קלה, סר מר איוה אל בית המועצה, כדי להודיע על מות מר סמואל ולהזמין את הלויה, אך שם הפנוהו אל הכומר, הממונה על ענינים אלה. הכומר היה גבר בעל שער עבות ומתולתל ומצח נמוך וחסר־מבע, בעל פרצוף רחב, שתקן, בדרך כלל, לא עקב נטיה או מטבע בריאתו, אלא שלא ידע מה ידבר ומה יאמר. ועיניו הגדולות הבליחו במורא וחרדה מתוך גלגלתו הריקה והשוממת – כמו אדם אכול עצבות, בלתי־מזיק יותר מאשר רע־לב, אלא אם המדובר היה בבעיות מסוימות, הנוגעות לכנסיה. כלומר, כל אימת שקרה דבר ששומה עליו לשפט בו משפטו, להכריע באפן בלעדי, היה דרכו להשתלט על הענין בכל תוקף, להתנפח ולזרוק מרה ולענה על כל הקרב אליו, להתנקם בהם, בדחפו אשר בתת־הכרתו, על שראוהו, לעתים כה קרובות, עומד בצל ללא תועלת, כגולם חסר־ערך ונבער מדעת. כאשר התיצב מר איוה לפניו, כבר ידע במה המדובר, והוא קבל את פניו בזו הלשון: “מה קרה, מה איוה? אל־נכון מתרחש דבר כביר ורם, אם אתה באת אלי! אין דרכך להיות משכים ומעריב לפתחי, לא בביתי ולא בבית אלקים! אין האנשים הללו זקוקים לתקון נשמותיהם; אבל עכשיו ודאי שמדובר בירושה או בחתונה כי לכך מזומנים הללו בכל עת וזמן!”

מר איוה בקש סליחה בהסברת פנים ואמר, כי אין חפצו כי אם להודיע, על מות מר סמואל; הלא דבר הוא זה, שהוא, כאפוטרופוס היורשים שומה עליו לעשותו. “הן בחרת לך משרה יפה ונכבדה”, אמר הכומר; “האוחז בזפת מטנף ידו, הלא ידעת? גש הלאה, אתה והיהודי הבר־מינן שלך, אין לי ולענין זה ולא כלום!” הסביר מר איוה כי במועצה הפנוהו אל הכומר, המסדר כמשפטו ומעשהו את ענייני הלויות מאלף ועד תו. “כן”, קרא הכומר בחרי־אף, “לויות של בני־אדם נוצרים, כמובן! את היהודי יקברו נא רבניו ופרושיו באדמתם, יחד עם עצמם, וייטב להם ולנו”.

הן יודע האדון הכומר. אמר מר איוה, כי אין בידם לא פרושים ולא צדוקים, וכל שכן שאין בו בידם בית־עלמין של יהודים, ומשום כך נמנעת משאלת האדון הכומר מלהתגשם; מן ההכרח הוא, איפוא, שסמואל המנוח יקבר, מרצון או מאונס, ליד שאר אזרחי ידם. הכומר משך את גבותיו הרפות מעל לעיניו הגמלוניות, הגלגלניות, ויך ביד קפוצה לאגרוף שלש פעמים על השולחן ויקרא לאמור: “לך! הסתלק מפה! השלך את היהודי שלך לאשר תרצה, רק בל תראה אתה והוא בבית־הקברות שלנו!” ויהי כשמוע מר איוה כדברים האלה, סר מעל הכומר, וכבר דמו מרתיח ותוסס, טרק את הדלת בעדו ונחפז לשוב, דחוף ומבוהל, אל בית המועצה.

ברוב לחש־רחש ואוץ־רוץ חפוז אנה ואנה, עלה לבסוף בידי מר איוה להדחק פנימה אל ראש־המועצה, והוא איש אשר ירע בעיניו, בדרך כלל, היות מופרע מעניניו. היה זה איש בריא, שפניו המסבירות מכסות על רחשי זלזול כלפי הזולת, ובנפשו ידמה, כי מעמדו כראש־המועצה בא לו אך ורק הודות לנסיונו כחובק־עולם ובזכות עליונותו הרוחנית. אדיש היה לגבי כל דבר, רק בשמו הטוב כאיש שאין עמו משגה יחרד, ולאהדת הצבור כלפיו, שלא תנזק; וכאשר ינעם לבוא במגע עמו, כן יקשה להשיג מידיו דבר־מה ולהוציאו לפועל.

נושם ושואף ובקול נמרץ, תנה מר איוה לפניו את הקורות אותו בבית הכומר, וראש־המועצה משסעו מדי פעם, לחקר ולדרש פרטים לאין מספר, במקצת, להפגין את דקדוקו המעשי כבקי ומנוסה ובמקצת, כדי להרויח זמן. וכאשר לא היה למר איוה עוד דבר להוסיף לשם הבהרת מצב הענינים, ובעליל נראה היה, כי הוא מצפה לתשובה, הטה ראש־המועצה את ראשו אל צד אחר, הניח את ידיו על כרסו ואמר במהורהר: “חבל, חבל על שנגזר על מר סמואל להסתלק מן העולם! איש חרוץ, איש מהוגן, מצטין כאבי משפחה וכאזרח מועיל, אבל יהודי. יהודי – וזאת אין להכחיש! ראוי היה שינתן לו לחיות עוד פרק זמן”.

מר איוה אמר בקוצר־רוח: “יוכיח־נא כבודו את אהבתו־לצדק הנודעת לתהלה, ולא תשא נפשו, כי בני־אדם, שכבודו מציינם כאזרחים רבי־תועלת, יושלכו לתוך הבור כאותן פירות שנרקבו, תחת אשר יזכו לקבורה כדין”.

“להשליך לתוך הבור כמו פירות שנרקבו?” קרא ראש־המועצה, נבהל. “אכן, נבלה היא זו, ונכון לבי להטיל על מעשה כזה עונש חמור. ידוע לכולנו, כי הקנאות הדתית מעבירה את אנשי הכמורה על דעתם לעתים קרובות, ורק ראש־המועצה החילוני ירדוף צדק ברוח אמונה. בל אראה עוד לעולם יהודי נפטר, אשר חי חייו בדרך מוסרית, מוטל כפרי רקוב בחוצות קריה!”

אם כן, אמר מר איוה, יואל־נא ראש־המועצה לצוות שהמת יקבר כהוגן בבית־העולם הכללי. הוא יעשה זאת, ענה הלה, אחרי כנוס חברי המועצה וגבית חות־דעתם: “כי”, אמר במאור־פנים, “אין את נפשי לשחק את תפקיד העריץ, ודוקא משום שמסוגל אני לכך”.

מר איוה נאלץ לשוב הביתה בלא כלום, והוא נחפז אל משפחת סמואל, כדי למסור מיד על אשר קרה. במשך המשא־והמתן שכח כמעט, שחותנו, בעצם, איננו מת, אך בראותו בבית, בטוי של מורת־רוח על פני כולם, שב ועלה הדבר בזכרונו, ולא יכול להתאפק ויתן קולו בצחוק לקצפו של הכומר בשל ענין זה; ואניצה הנאה והענוגה הפילה עצמה על גבי שטיח, צחקה אל תוך כרית וקולה לא נשמע, דמעותיה זולגות על לחייה; אבל אמה, אשה רמת־קומה ובריאה, אשר לא תניח לאיש לחמוד לצון לה, קמה ואמרה: "איוה, בחור טוב אתה, אבל אמיץ אתה כטלה, אינך יודע איך להתנהג עם האנשים האלה, עמם אין לנהוג בסבר פנים יפות, כי אם בגסות־רוח ובלי בושת, כמדתם הם. ואתה, כפי הנראה, עמדת בפתח, בוש ומתענו, לבקש רשות, במקום אשר תאמר: “בקצור, מחר קוברים אנחנו את חותני, והמתיצב לי בדרך אשבור ואמעך את עצמותיו באגרופים אלה!”

“התנהגתי בעוז־רוח ובלשון נמרצת, כפי אשר שומה על גבר, לפי דעתי, לנהוג”, אמר מר איוה, שנזפו בו על מורך־לב, שהסמיק במלוא פניו הבהירות והנאות. “אם יש צורך בדבר, מסוגל אני גם להראות את נחת זרועי, אך סבור הייתי, שיש עוד זמן לכך”.

עמנואל הצעיר אמר: “אמא, אנשים אלה, צודקים בעצם. בבית־עלמין נוצרי יש לקבור נוצרים, ובבית־עלמין יהודי – יהודים. אי־אפשר לישב בעיה זאת על נקלה, כפי שאת מדמה בנפשך”.

עתה נתרתחה הגברת רוזטה בחמת־זעם ותאמר: “חדל לך מדקדוקי עניות אלה! אביך לא גנב ולא רוצח, הוא אדם, העולה על כל נבובי־הלב של ידם, ויהיו הללו שבעי־רצון, כי הרשות נתנת בידם לקבור אדם כזה בבית־העלמין שלהם. התדמה בנפשך, כי בך ובי ובאניצה, למרות היותנו נוצרים טובים, ינהגו כבוד יתר? הן גם אותנו מוכנים הם להשליך אל הבור הראשון שיזדמן; אך הם טעו בי. יכולה אני לעמוד בפני אנשים בעלי־משקל אחר מאשר הכומר נדיב־הלב וראש־המועצה קל־הדעת”.

אניצה מחאה כפים מנחת־רוח ואמרה לאחיה: “אמא תחפוץ במות שנינו, רק למען תוכל לערוך לנו, על אפו וחמתו של הכומר, לויה נוצרית!” ועמנואל, האוהב לסנט באמו, אמר: “אשה וילדיה אחר האב, וזכותנו להקבר בבית־הקברות שלידם מוטלת. לדידי, בספק”.

“פרחח!” קראה אמו. “אבות־סבי ואבי קבורים בזה, ונראה גם נראה מי יהא בידו למנוע אותי משכב לידם. עד הקיסר הלוך אלך, אם יהיה צורך בדבר, כדי להראות לרברבנים הללו, באיזה מקום מסוגלת אני לקבוע את קבורתי!”

ביד מר איוה עלה להניע את האשה המתעברת לחכות לתשובה, העומדת להגיע מצד חברי המועצה, והוא נחפז לקום, ללכת ולקבלה. טרם הובא אל חדר היועצים, מקום אשר נכח שם, בין שאר האנשים, גם הכומר, וראש־המועצה אמר: “לא תעלה כזאת על דעתי – הטות משפט בעריצות, ושעל־פי דין אסור לקבור שום יהודי בבית־העלמין הנוצרי שלנו – דבר זה לבי מקבלו; אך מעדיף אני לגרוס כמימרת רומי העתיקה, אשר לפיה יהא אדם, אמנם, עומד איתן במעשיו, אך יחסו כלפי חוץ יהא אדיב ולבבי; ולפיכך, אחדיר את התשובה השלילית בלבו של הבחור ברוך ובעדינות ככל האפשר”.

וכאשר הובא מר איוה לפניו, אחר הדברים האלה, קבל את פניו במבט אוהד, החליק ביד לטפנית על גבי הפרוטוקול, המונח כנגדו, ואמר: “הנך בן־עיר ראוי לכל הכבוד, מר איוה, וכזה היה גם מר סמואל המנוח, מבחינת היותו אזרח העיר, אך כבן־דת רחוק הוא מאתנו. אמר־נא לי בעצמך, היש קהלה יהודית במקום הזה?”

על שאלה זו לא יכול מר איוה לענות כי אם בלאו, ואחרי־כן הוסיף ראש־המועצה לאמור: “אין פה קהלה יהודית, או, במלים אחרות, אין פה יהודים. ואם אין פה יהודים, אין פה, אפוא, אף יהודי אחד, ולפיכך, מר סמואל, אשר היה יהודי, מבחינה חוקית לא היה פה מעולם, תבכהו משפחתו, וידידיו, וכן כל איש בר־לב, יתאבלו על הסתלקותו, ואולם המועצה, כמועצה, חייבת לראותו כאילו לא היה מעולם, ומשום כך אינה יכולה להביא אותו לקבורה”.

“יואל־נא, אפוא, האדון ראש־המועצה לומר לי”, קרא מר איוה בקול מאים, “אי זה המקום אקברנו, כי הלא מוכרח הוא סוף כל סוף להקבר”.

“דבר זה רצוי”, אמר ראש־המועצה, “וחלילה ממני לתת מכשול, ויהי קטן כאשר יהי, על דרך יורשיו. רק את בית־העלמין הנוצרי אבקש לבלתי הבא בחשבון, ואסור להשהות המת בתחום העיר הן ידוע לך כלכל אחר”.

עכשו פקעה סבלנותו של מר איוה, והוא קרא, בפרוץ דמו, בחמת־זעם, ללחייו: “אם את היהודי החי יכלתם לשאת בקרבכם, הלא תוכלו לשאת אותו גם אחרי מותו. לא צלצול פעמונים ולא בכי ומספד דורש אני על קברו, אפס כברת אדמה למשכב במנוחה תהיה לו כאן על אפך ועל חמתך. דע לך, כי אני אביא אותו מחר בבוקר אל בית־הקברות, וכל אשר יפריע לי בכך, אראנו את נחת זרועי”.

מלים גסות אלה עוררו פולמוס והתנצחות עזים וחריפים, ששוסעו על־ידי כניסתה הפתאומית של הגברת רוזטה, והיא באה אישית, מתוך קוצר רוחה, למען הביא, בכמה מלים כדורבנות, את האנשים האלה לידי בינה, ואת הענין הזה לידי סיום. ובעמדה, בכל הודה והדרה, לבושה שחורין מראש ועד כף רגל, בסף הדלת, נאלמו כולם דומיה, וראש־המועצה קם ויחרד לקראתה, להביע לה מלים של נחומים. “חדל לך ממליצות, אדוני ראש־המועצה”, דחתה את דבריו, “אשר אינני מיחסת להן כל ערך. אין אני דורשת ממך מאומה, כי אם את זכותי, כי ברצוני להביא את בעלי לקבורה בבית־הקברות, מקום שם טמונים אבי ואמי, סבי ואבות סבי, ובדבר הזה באה אני לדרוש ממך מתן סיוע רב יתר מאשר מכשול”.

“אביך המנוח היה ידיד נערץ”, אמר ראש־המועצה, והוא מוחה את הזעה מעל מצחו במטפחת־משי בשלל צבעים, “וקברו לכבוד הוא לבית־העלמין שלנו. הוא היה אזרח טוב ונוצרי טוב, ואין דורש מאיש יותר מזאת, כדי להתקבל ולהקבר בידם ברוב כבוד ויקר”.

“כן, סבורה אני”, אמרה הגברת רוזטה, בהביטה ברום־עינים כה וכה, “כי אמנם ראויה אני לכבוד כזה. ובקשתי היא ואיש לא ירע בעיניו דבר זה לגבי אשה נוצרית, לשכב באחרית ימי לצד אישי”.

ראש־המועצה מחה את זעת הפחד מעל מצחו ושת לבו לשעת־הכושר, אשר תפס הכומר, שאך מאונס לא הביע זמן כה רב את דברו, וללשון אשר נקט, בפרצו לאמור: “התרכנו ראש לפני איזבל, גבורת־רוח זו, עובדת אלילים? שקץ הבאת לתוך משפחתך ובקרב עדתנו, נקבה, אפס בבית־העלמין שלנו קבר לא תקבריהו. יש די זבל עלי אדמות, אשר יותר לכם לזרוק לשם את עצמותיכם המחוללות, אפס מבית־הקברות הקדוש שלנו תרחקנה גם רחוק!”

הגברת רוזטה נגשה אל הכומר קרוב מאד ואמרה: “שמע, אמנם אין אני רואה זאת לכבוד לי, היות קבורה בקרב שלדיכם הנבונים, אך את זכותי הטבעית, אשר זכות אבות היא לי, לא אניח לכם לגזול ממני, ומי יתן מותי במקום הזה כרגע, למען אשר חזה תחזינה עיניכם ברדתי ברוב עם והדר שאולה אל בין תלי־עפרכם”.

דברי הקנטור של הגברת רוזטה העלו את חמתם של יתר חברי המועצה, ואחד מהם אמר: “אשת יהודי אין לה עוד כל זכות בידם”.

“ודאי, לו אך הבאתי את מהרי לאחד מכם, הזאבים המורעבים!” היא לעגה.

“טוב זאת מחזיר!” קרא אחר; כי זה יהיה המשפט בידם לקרוא ליהודים.

הגברת רוזטה החוירה ואמרה: “הלא כלב הנך, אם אתה מקלל בר מינן אציל”. אחר כך הניחה את ידה על זרועו של מר איוה ומשכתו אחריה, באמרה: “בוא, ידנו תושיענו”.

ובעוד ראש־המועצה הוכיח, כי לא נאה לו לחכם, הבקי במשא ובמתן עם הבריות, לגדף ולקלל, כי אם שומה עליו לעמוד איתן, אבל בנחת, על דעת החוק על כל קוצו של יוד, דאג הכומר לבל תבריח הגברת רוזטה זחוחת־הלב את סמואל שלה בחשאי אל תוך בית־הקברות.

וזאת אמנם היה במחשבתה לעשות, אך לא בהחבא, כי אם בפרהסיה וברוב הדר, לאור היום, ובלבה תקוה, כי לא יניחו מצד השלטונות, כי תפרוץ תגרת־ידים בבית־הקברות. ואולם הכומר הקהיל בעוד מועד המון רב של אכרים וידבר אליהם לאמור: “בני, היהודי הבר־מינן עומד להצחין את אדמתנו הטובה! בחוץ יהא שוכב, על פני השדות, מקום שנמצאים שם אך עורבים וקברינים! אם לא תעמדו על המשמר, תוכו מדוה ונגף וגם את צאנכם ובקרכם דבר יפקדם!” וזאת התוצאה: המשרתים, נושאי ארונו של סמואל המלאכותי, באו אל בית־הקברות, מצאו שער נעול, מוקף אכרים עוינים, והמה למחסום בכניסה. הגברת רוזטה, מר איוה והילדים, הנוסעים אחר הארון בכרכרה פתוחה, ראו, אחוזי תדהמה, והנה פורצת תגרת־ידים רבתי ונמרצת, ומקץ שעה קלה, קצרה יד משרתיהם, בהיותם מתי מספר, כנגד היריב. זמן־מה עקב מר איוה אחר הקטטה בטביעת־עין של פרחח עול־ימים ובקוצר־רוח הולך וגובר, עד כי לא יכול לבסוף להתאפק עוד, הוא זינק מתוך הכרכרה, פשט בחפזון את מתניתו, ובזעקה גדולה וצולפנית התערב בין הנצים. עמנואל, אשר עיניו הכהות נתלחלחו מרוב תאות הקרב, התכונן לעשות כמעשה גיסו, ואמו עמלה קשות, למען עכב אותו ולמען עצרו, בצביטות, ברמיזות ובאזהרות, ברוח העליזות, שנשתלטה באניצה המראה בחיר־לבה, הנאבק בעוז ובגבורה. אמנם, בקורת־רוח ותום־דעים ראתה הגברת רוזטה את חתנה בתוך מהומת הקרב, ובכל זאת בקשה אותו, בשים לב למספרם ההולך ורב של יריביו, למשוך את ידו במשך אותו יום מן המערכה, מאין תקוה לנהל נצחון. מר איוה, בהיותו בעצומו של הקרב, הפסיק בלא חמדה, אבל ראה בצדק חמותו, החזיר את בני־המשפחה הביתה תוך הוללות שמחת הילדים ואש־חמתה המשתוללת של הגברת רוזטה.

הנשארים המשיכו להתכתש ביתר שאת ויתר עוז, עד אשר כמעט לא עלה בידי המשטרה המקומית לפזרם עם רדת ליל. התגודדות זאת הדאיגה את ראש־המועצה וכמה מחבריה עד כדי כך, שהתכנסו שנית בחדר מבודד של הפונדק, אשר שמש לעתים קרובות להתיעצויות חשובות, כדי למצוא מוצא מעסק ביש זה בדרך של שלום.

“אין להכחיש”, פתח ואמר ראש־המועצה, והוא פותח וסוגר בסרוגין בתנועה הססנית את מכסה קנקן השכר שלפניו, “כי מן הדין הוא שבר־מינן יקבר אי־פה אי־שם. ואף לא יתכן לדרוש מהגברת רוזטה, שהיא תקבור את בעלה המנוח בתוך שדות התבואה ובחלקות התפודים שלה”.

“לא יתכן בשום פנים ואופן!” קרא הכומר בקול איום, “ההצחן יצחין הוא את אדמתנו הנוצרית? החוצה יזרק! הלאה, הרחק מפה! הלא גם פגרי הסוסים והכלבים גם המה נקברים בחוץ”.

ראש־המועצה קשקש מהורהר במכסה שלפניו ואמר: “מודה אני, כבוד מעלתו, כי יהודי איננו נוצרי, ואולם, המשום כך יטמן בין החיות?”

עתה נקשרה בענין זה, התיעצות ארוכה למדי, ואחר דין ודברים על דא ועל הא, די והותר, פתח אחד מחברי המועצה בהצעה: “ודאי ידוע לכם, רבותי”, אמר, “כי באחת הפנות של בית־העלמין, הוא מקום של צמחי־בר ועשבים שוטים, שטפולו ונקיונו אינם מוטלים על הקברן, קוברים אנחנו את הילדים שנולדו מתים או אשר מתו סמוך ללידתם ואשר לא הוטבלו, מחמת זאת, לרוע מזלם, במים הקדושים, ילדים אלה, כמדומני, אפשר להשוות ליהודי, שכמוהו כמוהם, הנם בלתי ֿמוטבלים; על כן, נראה לי, כי אין זאת נגד הטעם הטוב, אם נקברהו שם בשקט ובהצנע”.

ראש־המועצה עמד להביע דעה הנוטה במקצת להצעה זו, אלא שהכומר ספק את כפיו מעל לראשו ויקרא לאמור: “איה רוח הנצרות שלך? הן מלהג אתה כעובד אלילים וככופר בעיקר! האינך יודע, כי ילדי הנוצרים, אשר מתו בטרם נולדו או בשעת לידתם, מלאכים הנם? מלאכים קטנים, שעיניהם השחורות לא נפקחו מעולם ולא כהו למראה אדמתנו המושחתה! שרגליהם השושניות לא נגעו מעולם בזוהמה, אשר בה אנחנו בוססים! על מפתן חיינו הם טפחו בכנפיהם ושבו עפו לשמים”.

הכומר, שהיה רוחש חבה יתרה לילדים, פרץ בבכי וגם כמה מחברי המועצה מחו דמעה מעיניהם; ובעודם בוכים אמר ראש־המועצה: “הרשות בידי הילדים לעוף השמימה ובידי היהודי לרדת גהינומה, ובכל זאת, מנקודת־מבט אזרחית, כולם בלתי־מוטבלים, ולכן, נדמה לי, כי נאה ויאה, שיובאו לקבורה במקום אחד”. כי ירא הוא מפני בני משפחת הגברת רוזטה המרובים והאמידים, שאף־על־פי שלמר סמואל כמעט לא שתו את לבם, אפשר היה להניח, כי ירע בעיניהם הצער, אשר יוסב לאחת מקרוביהם.

ולא עלה בידי הכומר לפעול עוד מאומה נגד חברי המועצה, אשר באו לעמק השוה, ועתה נשא קולו וידבר על לב המון העם, תאר לפניהם את הרעה, שעומדים לעולל לו, ויעורר רוחם להבריחה ממנו בשם אלקים ובכוח הזרוע. “התוכלו ראות בשויון־נפש”, קרא אליהם, “בבוא זאב אל תוך דירכם? והנה יהודי בוגד אחד מבקשים המה לטמון בינות לילדיכם החפים מפשע, המפילים תחינתם לפני כס השלוש בעד החטאים האמללים. מגפות! דלקות! מחסור במים! שואה ומשואה ומכת רעב יבואו עליכם, אם תניחו שבית־העלמין הקדוש יחולל על־ידי בוגד זה.”

הכומר לא נאלץ לשנות את דברו, כי אזרחי ידם התגודדו ונשבעו, כי יכו נפש את אשר יבוא, ויהי אשר יהי, את סמואל המת לבית־העלמין שלהם. האיום והנורא בין המסיתים היה אכר עתיר־נכסים ושמו פומילקו. ענק בעל ראש גמלוני ושער זהבהב בהיר, והיה לאל ידו, יחד עם כל בני לויתו, – אנשי־ביתו, קרוביו, פקודיו ומשרתיו – להפיל ארצה את כל מנגנון המועצה. פומילקו נשא לפני זמן מה אשה שניה, והיא ילדה לו ילד מת. אף־על־פי שלא זכהו ילד זה אפילו במבט אחד – כאשר הובאה לו הבשורה, יצא, קלל, חרק שנים, אל השדות, ולא הראה את פניו בבית במשך שני ימים – ובכל־זאת ראה פומילקו קבר יהודי בקרבת יוצא־מעיו כעלבון צורב, והוא הצהיר בקולי קולות, כי אינו ירא לא את ראש־המועצה ולא את הקיסר וכי הראה יראה להם מה מסוגל פומילקו לעשות אם יהינו לעלבו. מנשואיו הראשונים היתה לו בת בוגרת. ושמה סורקה, והיא בחורה תמירת־גו ובריאה, עיניה ערניות ונוצצות, פיה מחוטב ושניה כחלמיש, ובוהק צבהן כברק השיש. ויהי כשמוע הנערה, כי אם חורדת עתידה להתגורר בבית, הסבירה לאביה, כי היא לא תסבול כדבר הזה, ויסלק־נא את ידו מן הדבר אשר חשב – לערוך את החתונה בהקדם האפשרי. ויהי כאשר נפקדה סורקה בארוחת־הצהרים המשותפת הראשונה ואביה קרא לה אל השולחן ואמה החורגת יצקה לה את המרק לתוך הצלחת, וארשת פניה חמוצה, דחפה סורקה את צלחתה דחף כה נמרץ, עד שנתז מרק על פני כל המפה הנקיה, ואמרה: “לא אכל את אשר בשלת!” נעצה בעליצות מסותרת מבט מגרה מדון בפני אביה ובפני אשתו. “אם כן איפוא, רעבי”, קרא האב בכעס, “אוכל אחר לא יהיה פה בשבילך!” וסורקה נתנה את קולה בצחוק ואמרה: “מוטב אדאג ללחמי במו ידי”, ותצא, צרור חפציה בידיה, בו ברגע מן הבית.

ויען כי לא מצאה כרגע דבר אחר, קבלה סורקה עבודה בבית אכר קטן, ולא עבר זמן רב והיא נקשרה בבנו של אכר זה בקשרי אהבים, ואביו, דרינקו הזקן, הניח להם לעשות כחפצם, כי ידוע ידע, כי לא יוכל פומילקו למנוע ממנה את ירושת אמה.

מאורעות אלה מלאו את לב פומילקו רוח סרה ונכאה, עברה וזעם, ויצר נקמה על כל גדותיו, וזו הסבה, לכך שפומילקו נאחז תיכף ומיד בשעת־הכושר להתקוטט, להתנצח ושמא אף להכות נפש, ויהי מי.

אין ראש־המועצה יכול להתעלם מן העובדה, כי מהפכה של ממש ממשמשת ובאה, ובמבוכתו נשא נאום קבל עם ועדה, והבטיח בנאומו, כי הוא יבוא את בעית הקבר היהודי להכרעה לפני הוד מעלת הקיסר, ועד כה ועד כה ישעה־נא איש לעסקיו ויתנהג בשקט, כי עניני המועצה נתונים בידיו ובמלוא האחריות. ואולם, לאמתו של דבר, לא אל הקיסר פנה ראש־המועצה, כי אם אל מפקד חיל־המצב החונה בישוב הסמוך, והלה הביע את הסכמתו המלאה לקבורת מר סמואל באותה פנה בבית־הקברות של ידם, מקום קבורתם של ילדים בלתי־מוטבלים, ואף הקציב לראש־המועצה פלוגה קטנה של חילים למקרה של הפרעת הסדר בעת הלויה.

עתה נמסר לגברת רוזטה, היכן ואימתי מותר לה להביא את בעלה לקבורה, בצרוף הבקשה, כי מסע הלויה יערך לעת לילה, כדי למנוע התמרמרות. ואף־על־פי שלא הניח פתרון זה את דעתה הזחה של הגברת רוזטה לחלוטין, אמרה בלבה, כי לא בסמואל שלה המדובר, בעצם, כי אם אך באדר מעשה חקוי, וכי עליה לשמוח, לאמתו של דבר, אם ישכח מעשה־תרמית זה מעל פני האדמה בהקדם האפשרי; ולפיכך, הבטיחה, כי היא תפעל בהתאם להוראות שקבלה.

אזרחי ידם, גמרו אומר למראה החילים, לבלתי התערב עוד בענין, ואולם בעת מסע הלויה ישבו בבתיהם, כי לא היה מן הראוי, לפי דעתם, להיות נוכחים בלויה זו בלי עורר מהומה, המרכבה העטויה שחורין דהרה, אפוא, בדומית הליל, ויהי הכפר כמכושף וכמשותק בכשופים, ודבר לא ישמע מלבד חול שעטת פרסות הסוסים וקול גלגול האופנים ופטפוטם החרישי של הגברת רוזטה ומר איוה, הנוסעים אחר המטה בכרכרה הקטנה. בעזרת הקברן נדחק סמואל המדומה כלאחר־יד לתוך אותה פנה עזובה ובלתי מטופחת, ואחרי־כן נחפזו בני־המשפחה, שכבר ארזו בינתים את חפציהם, ויצאו לדרך, לשוב ולהתאחד עם אביהם. אבל מר איוה נשאר לפי שעה בידם לרגל הענינים, שבגללם זממו את מעשה התחבולה.

אך הריב בידם לא בא עדין אל קצו כלל וכלל, שהרי ממחרת הלויה, מצוירות היו על חומת בית־העלמין, במקום אשר טמונים שם הילדים הבלתי־מוטבלים, כתובות מכתובות שונות, כגון: “פה שוק החזירים”, או: “מזבלת ידם!” או: “בור אשפה”, ועוד דברי הלצה כאלה, והמה גונבו עד מהרה אל אותם אנשים, שקברו את ילדיהם במקום זה. בראש הנפגעים קם ועמד פומילקו הגבור, אשר העדיף בלאו הכי לעמוד לימין השלטונות, ובלבו אין כל ספק, כי דרינקו הזקן, שבביתו ישבה בתו, הוא שעלבו עלבון כזה. לפיכך, קם דרינקו ועמד בראשה של מפלגה דתית, אשר המשיכה בהתמרדותה נגד נוכחותו של גופת סמואל בבית־הקברות; הוא כחש אמנם, כי הוא מחברן של הכתובות על החומה, ואולם שאב, אגב אורחא, מלוא כף נחת מהיותו נחלץ ממצבו העלוב, ויהי רב ומסית בלב שמח בחסותה של הכנסיה ובחסות הכומר. לאט לאט נשכח היהודי הבר־מינן, עילת המלחמה הממושכת, מריבות מלבם של שני מחנות היריבים, ויהי בידי הללו להזדמנות לריב זה בזה ריבות מריבות שונים, שאבד עליהם כלח, ולעולל איש לרעהו כל רעה שלב אנוש עשוי להמציא וירבו ראשים זבי־דם שבורות ואסמים אחוזי שלהבת עד כי רופאים ומשטרה וכבאים מלאכתם למעלה־ראש ורגליהם מתרוצצות יומם ולילה. וראש־המועצה אדיר היה חפצו לריב את ריב פומילקו, הן הוא הגבור ועתיר־הנכסים באכרים, ולא עוד אלא שברעיון צודק הוא מצדד, אבל מפלגת הכמורה גדולה היתה יותר לאין שעור, ועל כן נזהר מאד. והכומר, שכור מהרגשת חשיבותו, יצא והרע, אחוז רוח תזזית, לאמור: “האש פרצה! דלקה נפלה! איש אביו ואיש אחיו ירצחו! הלא כזאת נבאתי? כלום לא הזהרתיכם? ידם מקוללת! קללת הכפירה פקדתה! הסירו מידם את המורסה! הרחיקו בידם את העצמות שלא הוטבלו, ולא – נאבד כולנו גם אבד! כולנו אבדנו!” ובכה בכה, כי לא נותר בלבו שמץ של ספק, כי אמנם זה הוא המצב. בקש ראש־המועצה מלפני הכומר, תוך בכי גם הוא, כי יחדל מנאומי הסתה כאלה, כי מוטב אשר ירגיע את רוחות החילים הזועמים; ואולם בכך העלה עוד יותר את חמת הכומר, והוא אמר בחרי־אף, כי בגד לא יבגוד באלקיו, אף אם ינתן־לו מלוא בית כסף וזהב.

אפשר, שידם היתה בדם ואש, לולא ראש־המועצה שקם ועמד לבקש שנית את עזרתו של המפקד. השמועה, כי הקיסר ממשמש ובא בראש גדוד, להשמיד את הקושרים, הפילה אימה ופחד, ושוב חזרו בזה אחר זה איש לביתו ואיש לעבודתו.

“דרינקו”, אמר הכומר בעצם היום הזה אל בנו של האכר הקטן, אשר עמד בראש המפלגה הדתית, “אני מבטיחך, כי תשא את סורקה לאשה וגם את ירושתה במלואה תקבל, אם תבוא הלילה לבית־הקברות ותוציא את סמואל מקברו ותשליכנו אל נהר המלק”.

“עשה אעשה כדבריך”, אמר דרינקו הצעיר, “ותמה אני על שלא עשינו זאת מכבר”.

“עשה זאת עוד היום”, אמר הכומר, “ולבך לא יכך”. את כל הדברים האלה סיפר דרינקו לסורקה כהויתם. סורקה הצהירה, כי יש את נפשה לסייע בידי בחיר־לבה במבצע זה, כי ממנו לבד יקשה הדבר לעשותו, הן צריך להצטיד בכלים הרבה, לא רק כדי לפתוח את הקבר, כי אם גם את הארון הכבד, העשוי מעץ־אלון, אשר לא יוכל לשאת עד לנהר. ויהי כרדת הליל דומיה עומדת סביב, התגנבו מבית אביהם ויצאו לדרך. היתה זאת עבודת פרך, שנמשכה שעה ארוכה, עד שמצאו את קבר סמואל, שלא סומן בשום סימן־היכר, נאלצו לחפור ולחטט, והזעה נוטפת ממצחיהם, עד שנתקלו בארון־המתים הגדול, ויכירוהו כארון המבוקש. הם נשמו לרוחה, והואיל והיתה להם עוד שהות, רבצו תחתם על החפירה וסורקה הוציאה לחם וגבינה ובקבוק שכר, אשר הביאה עמה לסעוד בהם את לבם. שמחים וטובי־לב בלאו הכי על סכויי הנשואין אשר פתח לפניהם הכומר, חלקו ביניהם את המזון, אחזו איש ביד רעהו והתנשקו; ואחר כך אמרה סורקה: “מצדי יכול היה היהודי הזקן להוסיף לשכב במקום זה על אפה ועל חמתה של אמי חורגתי”.

“האף אמנם כה רעה היתה?” שאל דרינקו בסקרנות.

“היא לא היתה רעה יותר ממני”, אמרה סורקה, “אלא אני לא יכולתי לסבלה, לכן ברחתי, ואני צוחקת, כאשר היא מתרגזת”, והיא נתנה את קולה בצחוק, עד שהבריקו שניה הצהובות.

בינתים שבו למלאכתם, התכוננו לפתוח את הארון, דבר אשר קשה עליהם מאוד, באשר אנוסים היו להשתדל להמעיט ברעש ככל האפשר. וכאשר עלה הדבר יפה, עמד דרינקו רגע קט ואמר: “עכשו מתחיל הענין הקשה ביותר; ליל חושך ואפלה, ואין איש בזה מלבדנו”. סורקה הביטה אליו בעין ערמומית ואמרה: “המפחד אתה? הן לא פחדת, כאשר נשקת לי בפעם הראשונה, והלא יכולתי אז לסטור על לחיך כמו יהודי בר־מינן זה?”

לזכר מעשה הגבורה, שבה קמה רוח דרינקו בקרבו, והוא הרים את המכסה וילפת את גוית המוטל בתוך הארון ויאמר להמלט אתה, חיש מהר, בלי הבט אליה ולהשליכה לתוך המלק. ויהי אך אחז בגויה, וישמטנה בקול צוחה, כה בלתיץ־צפוי היה הדבר, וכה איום – כי נגע בפוחלץ. סורקה פרצה בצחוק רב ומצלצל על חרדת דרינקו וגחנה אל האדר הנופל תחתיו, למען ראות, מה בו כה נורא. וכאשר נוכחו לראות, כי אמנם רק אדר לפניהם בדמות אדם ומסכה לו על פניו וידיו ידי שעוה, עמד דרינקו על עמדו ופיו פעור מתמהון, ופי סורקה נמלא צחוק לבלי חוק, ותפול ארצה ותתגלגל אחת הנה ואחת הנה ולא יכלה להתאפק. “מה פירוש הדבר?” שאל דרינקו לבסוף, ואין לבו בטוח, האם התהפכות מעשה כשפים הוא הענין או להטוט איום אחר. “מה איכפת לנו?” אמרה סורקה. “אין אנו יכולים להשליך אל תוך נהר המלק שום סמואל אחר, כי אם את זה אשר מצאנו; אם אמנם זה הוא האמיתי, אין זה עניננו”. ובינתים קמה והיתה בודקת את הפוחלץ ברוב שקידה, בודקת וצוחקת בלי הפוגות, ותוך כדי הבדיקה גלתה את טבעת היהלום הנפלאה, הנתונה עדין על אצבעה של אחת מידי השעוה – אפשר, ששכחה אותה הגברת רוזטה, אפשר, שהיא הורידה אותה לקבר יחד עם בעלה במתכון, כזבח תודה על התוצאה המוצלחת של ההרפתקה הנועזה. עתה נחרדה גם סורקה ונרתעה לאחוריה, כי אמרה בלבה, פן טמונה בזה ה' יודע איזו מלכודת שטנית: ואולם, עד מהרה הפכה תופעה מוזרה זאת לדבר רגיל ומקובל בעיניה, והיא נוכחה לדעת, כי הטבעת טבעת יקרת־ערך היא ותו לא וכי ברשות ובצדק מותר לה לקחתה ולהחזיקה כשכר עבודתה. ותשלח ידה בטבעת, והם הבטיחו זה את זו בהן צדקם, לבלתי הגד דבר לאיש על תגליתם, וכשיכורים מאושר, הוסיפו להתרוצץ ולהתגלגל עוד עת רבה על פני בית־הקברות, השקוע בדומית הליל: ואחר כך סחב דרינקו את האדר לתוך נהר המלק, בעוד שסורקה טמנה, השיבה את הארון אל תוך הבור וכסתה את הבור בעפרו, עד שוב הקבר כאשר היה בראשונה.

החילים, שנכנסו לידם ממחרת, נמצא ידיהם בטלות, ומאחר שקשה היה להוכיח מי הם ראשי הקשר, האחראים על ההבערים ועל ההתנגשיות ועל העברות השונים, לא הוטלו עונשים כבדים באופן מיוחד.

ויהי לימים ההם, לאחר אשר לבני־ביתו העלימו ממר סמואל את המאורעות בידם, לבל יגרום לו הדבר עגמת־נפש, היה חובק ומחבק את יקיריו בארץ מרחקים, ופניו, פני ישיש מכוערים, המביעים טוב־לב, מבריקים מחדות ההתראות, והכומר של ידם מסב על שולחנו של ראש־המועצה: וראש־המועצה אמר: “הכל יודעים, כי כבודו חכם ממני, הקטן, בתורת־האלקים ובכל הענינים של יראת שמים. ובכל־זאת אין אני יכול להתאפק מלהביע את ההערה, כי מגפות ודלקות ושואה ומשואה נעצרו ותמו לאחר שנכנסו אלינו החילים, אף כי סמואל המנוח קבור כלפני־כן בקבר הילדים הבלתי־מוטבלים”.

“חי ה', כי לא היא”, הרע הכומר תרועת נצחון והנחית על השולחן מכת־אגרוף כזאת, עד כי עלה ממנו קול קשקוש כוסות וצלחות. “בלילה, ערב בוא החילים, הוא הוצא מקברו על פי הוראתי והושלך אל תוך נהר המלק, אשר ודאי כבר שטף אותו הימה, ושמה השאר גם ישאר בקרב הדגה, הסחי והמאוס”.

ראש־המועצה היה כה נדהם, שלא ידע, אם לצחוק או להתרגז. “האף אמנם סבור אתה”, שאל הוא בסוף, “כי זו הסבה, שהשלום והשלוה שבו על כנם?”

“אלא מאי?” קרא הכומר: “צבורנו שרוי היה בסכנה גדולה, ואני הצלתיו, ובכל־זאת לא אתרברב על כך בקולי קולות, אלא אתן תודה ותשבחות לאלקים”. וירם את כוס היין המלאה ויושיטנה אל עבר ראש־המועצה להקשה, וראש־המועצה, אף כי היטב היטב חרה לו מפלתו, לא ראה טוב לו מאשר לשתות ולהחריש.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 5 במאי.

שלום, קונסטנטין היקר!

זה עתה התחלתי לשרת במשרתי. ואתאר לפניך את המצב, כפי שהוא מצטיר בעיני. איני מטיל ספק בהצלחת משימתי. נראה לי אפילו שהמכשולים יהיו מועילים יותר מכפי שאפשר היה לשער מראש. אישיותי עשתה רושם חיובי על כל משפחת המחנך. על חוסר אמון אין כלל מה לדבר. בעצם זוהי הגישה הנכונה, רק אנו, היודעים במה הענין, עלולים היינו לחשוש להפך. אלו חקר המחנך בעברי, לא הייתי יוצא נפסד. תעודתי, למן בית־הספר היסודי ועד תום האוניברסיטה, הן מצוינות. והדבר היחיד שאפשר היה לפרשו בגנותי, הוא הסכסוך עם אבי. אך דבר זה מאבד מרוחו, מאחר ואפיו השתלטני והמסוגר של אבי, הוא מן המפורסמות. איני סבור שחקר בנידון, מאחר והאיש חסר חשדנות, עד כי במצבו גובל הדבר בתמימות. אלמלא היתה תכונה זו קשורה באומץ לבו, ובשפוטו המוטעה בכל מה שנוגע לבני־אדם. מלבד זאת נראה, שמנויי הוא פרי יזמתה של אשתו, מאחר והיא פחדנית מטבעה. מאז קבלה את מכתב האיום מעסיקה אותה רק מחשבה אחת – כיצד לשמור על חיי בעלה. החשדנות – אינה מצויה גם באפיה. בו בזמן שהיא רואה סכנות מחרידות בכל פנה, מסוגלת היתה להציע צלחת מרק לרוצח, לו רק נדמה היה לה, שקיבתו ריקה.

היא ספרה לי, שמכתב האיום ששגרת אליה, הביא אותה לידי מחשבה, לחפש צעיר אשר תחת מסוה של מזכיר בעלה, יגן עליו מפני מכות בלתי צפויות, מבלי שהוא עצמו ירגיש בכך. אך היא לא היתה מסוגלת להסתיר בפני בעלה, את פחדיה, אף לא את תכניתה. לאחר שהתחננה לפניו והוא לא הצליח להרגיעה, הסכים לקבל את תכניתה, על מנת שתניח לו סוף סוף. אולי גם קבל את התכנית משום שהוא סובל בזמן האחרון מכאב עצבים בידו הימנית, דבר המקשה עליו את הכתיבה. הוא העמיד רק תנאי אחד, שבלילה ימצא תחת השגחתה הבלעדית של אשתו. הם צחקו, והוא ספר, שאשתו מצטינת בשמירה על חדרי שנה, ואפשר בהחלט לסמוך עליה. היא אף פעם אינה עולה על מטתה בטרם תבדוק את כל הארונות והוילונות, בהניחה שאלה הם מקומות המסתור של הפושעים. היא מסבירה את מעשיה בכך, שהזהירות היא חובה, היא מעידה על עצמה שאינה פחדנית, וכראיה לכך היא מביאה את העובדה, שהיא מניחה את החלונות פתוחים למשך הלילה, מאחר והיא ידידת נפש לאויר הצח. היא אמנם מתהלכת עם המחשבה להתקנת סורגים בחלונות, ומסבירה זאת בכך, שמאחר והדלת נעולה לא נותר לבעלי הכונות הזדוניות מוצא אחר זולת כניסה דרך החלון. בינתים, כך אמרה, יש לה כבר מעכשיו הרגשה שלא תצטרך לדאוג עוד, מאחר ואני מצוי במקום. בפניה היתה הבעה כובשת שעה שאמרה דברים אלה. על כך עניתי: “אני מקוה שכך יהיה, ואראה כל דאגה שתופיע אצלך, כתוכחה מקצועית”. בשעת השיחה נכנס הבן אל החדר, הסתכל בי במבט מודאג ושאל: “האם אתה מתחיל כבר היום?” כולנו פרצנו בצחוק, הקרח נשבר, והשיחה הפכה ידידותית. לבן קוראים ואליה. הוא צעיר נאה אבל מגוחך במקצת, אין הוא צעיר הרבה ממני. אך הוא משחק כאלו היה ילד בן חמש. השנוי הוא רק בצעצוע. הוא לומד משפטים, על מנת להכשיר עצמו לכניסה לשירות הדיפלומטי. אך הדבר נכר בו. הוא פקח ומודרני, עם אין סוף של יצרים מסוערים, ויכולת קליטה בלתי מוגבלת. אך אפיו הטוב, באופן בלתי מצוי באמת, הופך אותו לחסר ערך לענינינו. הוא רואה בכל דבר רק את צדו החיובי.

מלבד הבן, ישנן גם שתי בנות כאן. יאסיקה וקאטיה, שגילן נע בין עשרים לעשרים ושלוש, הן בלונדיניות, יפהפיות. ודומות זו לזו כתאומות. הן התנגדו לבואי משני טעמים. ראשית: הן ראו בפחדיה של האם אולת. שנית: לא היה להן כל רצון להיות מופרעות בחופשת הקיץ המבודדת שלהן. אבל חיצוניותי נראתה בעיניהן כבעלת סגנון מיוחד, וואליה המשמש להן דוגמה, החל מתידד עמי, כך שגם הן החלו מתקרבות אלי. שלושת ילדים אלה מזכירים לי, משום מה, כמו כנריות קטנות, שהצטופפו על ענף אחד ומציצות. בכלל יש במשפחה זו משהו ילדותי, ההופך אותי ואת משימתי לדבר־מה מגוחך, אפילו בעיני עצמי. אבל אני מכיר במדה מספקת את טבע האנשים על מנת לדעת, שביסודם מונחת הגאוה חסרת הגבול. השנאה עצמה, הרצון להרע, מעמיד אדם בקרבה לאלה. הם מרגישים עצמם ביסודו של דבר, בודדים בעולמם. כל השאר אינו ממשי עבורם, ואינו נכנס אל תוך מעגל חייהם. צות המשרתים מורכב, מהרכב, איון, השותה ומכנה את ואליה – דודן. ושלוש נערות. כולם מן הטפוס הרוסי הישן. הם חשים עצמם עדין כחלק מן המשפחה. מתחננים לפני אדוניהם, ודנים בהם מבלי דעת – בדאגה. הם עדין קרובים למוצאם. יצורים חביבים, הנראים לי כחיות פחדניות.

אלה הם רשמי הראשונים. תשמע ממני בהקדם בהרחבה.

ליו.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 6 במאי.

שלום לך, פטר היקר!

כבר השלמתי עם העובדה, שאצטרך להמצא כאן בכפר, משך כל חופשתו של אבא. דבר סגירת האוניברסיטה היה, בלי ספק, מעשה טפשי. אך הצדק היה עמי כאשר הצעתי מנוחה. מאחר והיה ברור מראש שנצטרך לסגת בקרב זה. אבל אתה היית “מוכרח” לנהוג כמכונה מחוממת חסרת מעצורים. והאמן לי, רק מקרה הוא שלא הובאת על־ידי אבי עצמו לתליה. אין כל בושה בכניעה לשלטונות, הרבה יותר טמטום וטרוף יש בקנטורם. ואני, איני סובל מאף אחת מן התכונות הללו. אלמלא היה איכפת לי מן הנערים המסכנים, שבקנאותם הפילו את עצמם לתוך בצה שאין מוצא ממנה הייתי משלים עם המעשיה, סוף כל סוף, אפשר כאן ליהנות מן החפש על הצד הטוב ביותר, וקשרי עם ליזבט, שמתחתי אותה במקצת, לא היו מסתימים בקלות כזו אלו הייתי נשאר בפטרבורג. גם אם אבא ואמא הם מיושנים בהרבה מאותם מורדים גסי רוח וקהי חושים, שעמהם אתה אוהב להקיף את עצמך. אמנם, אסור לי להתנגד באופן רציני לדעותיו של אבא, אם אני רוצה לשמור על שלותי ליד השולחן. אבל אמא מאזינה ברצון לדעות מודרניות, מתוכחת עליהן עם אבא, דבר שבגבולות מסוימים מוצא חן בעיניו. אבל כאשר הוא מביע התנגדות מעשית, או מכווץ את גבותיו, הרי שהיא מעדיפה להכנע. בעצם, הרי גם קאטיה נמצאת כאן. ולכן, המצב הוא לא רק נסבל אלא אפילו נעים.

המלאך המושיע הגיע. אמא משוכנעת שהוא מסוגל לשמור על אבא מפני כל הרעלים, כלי הנשק, פצצות הדינמיט וכלי משחית אחרים העלולים לפגוע בו. על כן, היא מעריכה מאד את האיש הצעיר והמוכשר. אנחנו סברנו שיבוא איש ארוך זקן, חסון, ובעל דבור מנופח. ובמקום זאת, הוא דק גזרה, מגולח למשעי, מכונס בעצמו, ודומה יותר לטפוס אנגלי. הוא ספר לי, כי אביו רצה שיעבוד אצל פרופסור – הוא למד פילוסופיה – אבל הוא כלל אינו רוצה מקצוע, מלבד זאת הוא סולד מכל הפרופסורים לפילוסופיה שלנו. על מנת להכריחו לעשות את רצונו, נטל אביו ממנו את כל מקורות ההכנסה שלו. משום כך נטל על עצמו את המשרה אצלנו, למרות שאין לו הכשרה לכך. הוא אמר: “אני סבור, שאני מוביל קודם כל בכך, שאני מרגיע את אמך, יש לה טבע נפלא, לתת אמון, והיא מקבלת אותי ברצון, ורואה בי שומר בפני פצצות מלידה. אם כך, אשקיע מעט מאמץ, ואשחק תפקיד זה”. על כך עניתי: “אם רק אינך משתעמם בכך” על כך צחק וענה: “איני משתעמם לעולם, האדם הוא מרכז הבריאה, והוא מצוי בכל מקום. מלבד זאת אני אוהב חיי כפר וחברה טובה; בשבילי אם כן, הכל סודר”. יש לו מבט חודר. ואני משוכנע שנתח כבר את כולנו, ומיין אותנו. הוא רואה את עצמו כבלתי חדיר. ואני מוצא שלמרות הקור החיצוני שלו, כי הנו אדם רגיש ובעל כבוד עצמי. זה יהיה חבל מאד, אם בסופו של דבר יהפוך לפרופיסור. יש לי הרושם, שהוא רוצה ויכול לעשות יותר מאנשים אחרים. השקפותיו הן, כפי הנראה, לא פחות מהפכניות מאלה שלנו. אך הוא נשאר לגמרי בלתי אישי בשיחה עד־כה. יאסיקה וקאטיה מוקסמות כמובן מכך. דבר זה אינו צריך לעשות אותך לקנאי, חומץ ישן.

שלך

ואליה.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 7 במאי.

שלום לך, דודתי היקרה!

זהו סוד כמוס ביותר. ואף חיב להשאר כזה. אמא שכרה לאבא מזכיר, שתפקידו האמיתי לשמור על אבא מפני פצצות, שבהן אימו עליו. אני מניחה שדבר זה ידוע לך. יתכן שמוטב היה שהדבר יודע בחוגים רחבים ככל האפשר, יבהיל את האנרכיסטים, ימנע אותם מן המעשה, ובכך יוקל על המלאך המגן שלנו. את רואה שאני מתיחסת אליו בחיוב, וזאת משום שיש לו השפעה מרגיעה על אמא. בשעת ארוחת הצהרים הראשונה ראשון במקום חדש הוא בעל משמעות. איני סבור שחלם דבר מה, אך שלו בביתנו, שאלה אותו אמא לחלומו בלילה הקודם, מאחר וחלום הוא ספר ספור ארוך הוא מצא עצמו בארמון נפלא, ועבר לאטו מחדר לחדר, הוא תאר כל חדר לפרטי פרטיו, ולבסוף מצא עצמו לפני אולם חשוך. הוא החליט להכנס, נסוג, ואחר התאושש שוב על מנת להכנס. ואז התעורר עם דפיקות לב חזקות. עיני אמא הלכו ונתרחבו. “מה טוב”, אמרה לבסוף, “שלא נכנסת פנימה, ודאי היה שם דבר מה איום”.

– “אולי היתה שם אמבטיה?” אמר ואליה בשקט.

כולנו פרצנו בצחוק, אך מאחר וקאטיה החלה לצחוק רק כשאנו סימנו, נמשך הצחוק זמן רב.

– “אנא, חלום בלילה הבא את המשך החלום”, אמרתי, “והכנס נא לאמבטיה, על־מנת שאמא תהיה מרוצה, הרי לאמבטיה תתכן רק משמעות חיובית”.

“לא”, אמרה אמא, “למים יש משמעות כפולה, רק האש היא חיובית, באופן חד משמעי. ולי היה חלום כזה הלילה”. היא סיפרה את חלומה שהיה מתוק מדי. היא רצתה לשכב לישון יחד עם אבא, אך אש אחזה במטות, אש ללא עשן (זה חשוב מאד!) היא נשפה אל תוך האש על מנת לכבותה. ואז אמר אבא: “לופיאנה, אל תנשפי כך”. ומרוב צחוק, כמעט לא היה מסוגל לדבר. היא הצטרפה לצחוקו, וכך התעוררה צוחקת. חלום זה יוחס על־ידי אמא לבואו של ליו. והיא מניחה שהוא יביא הרבה אושר למשפחתנו. ליו מכונה כאן, המלאך הגואל. בהקשר לפתרוני החלומות, הסביר ליו את המקור להסברים העממיים של החלומות. ומדוע אש ומים, הם בעלי אותה משמעות אצל עמים שונים. ומהי מדת האמת בכל זה. לצערי, לא אוכל לחזור על ההסברים באותו כשרון. אבא האזין בענין לדבריו של ליו, למרות שאינו מבין מאומה בחלומות או בפתרונן, ולבסוף אמר: “אתה ממש מתאים להיות מזכירה של אשתי”. אספר לך עוד דבר נחמד שקרה בצהרים. שאלתי את ואליה אם הוא רוצה עוד פולינג, והוא ענה בהתאם להרגלו: “אבא, כפי שאתה רוצה!” ליו התבונן בו בסקרנות, ואמא הסבירה שזהו אופן הדבור השגור בפי ואליה, שעה שהוא רוצה לומר, שהדבר לא איכפת לו. היא מקוה, כך הוסיפה, שהוא יגמל מהרגל זה, המהווה בודאי חלול קודש.

– “חלול קודש?” תמה ואליה, “מה זה שיך לכאן?”

– “אבל, ואליה”, אמרה אמא בתדהמה, “אל תעמיד פנים כאלו אינך יודע שהדבר מצוי בכתבי הקודש”.

– “באמת לא”, אמר ואליה, “אלו ידעתי שאופן דבור זה מצוי בהם פעם”.

נער טוב, תדהמתו הכנה ממש זרחה מתוך עיניו הפעורות, ליו לא חדל מצחוק, אני סבורה שהוא מוקסם מואליה.

העצבים של אבא הם די בסדר, הוא נזף פעם באיון משום שחשבו לשתוי, – והוא, לא היה שתוי. ופעם עלתה חמתו משום שנדמה היה לו שהאורז שרוף. אבל לשערוריה של ממש טרם גרם, למרות שאנו נמצאים כאן כבר ארבעה ימים.

דודה אהובה, אני מעמידה יום יום פרחים על השולחנות, אך לא רק עליהם, גם על הארונות, ואף שאר הרהיטים זוכים לכך, על מנת ליצור אוירה נעימה. שלמי נא לו תמורת לבי, בכך שתבואי הנה.

שלך

יאסיקה.

קאטיה אל פטר.

קרמסקוי 9 במאי.

שלום, פטר יקירי!

אינך אלא עגל, אם התיחסת אל עובדת אי היותי בבית, בזמן שבאת ליטול ממני פרידה כאל מעשה עול. כלום יכולתי לדעת שתבוא? מלבד זאת ערכתי בקור אצל אשת־הגנרל הזקנה, מה שבאמת אינו יכול להחשב לתענוג. בכלל לחשוב דבר מה לעוון הנו זעיר־בורגני, ואני מקוה שואליה שקר לי בנדון. אלמלא חשבתי זאת לחרפה לאבי על שסגר את האוניברסיטה, הייתי מאושרת בהמצאי כאן. איני עושה דבר מלבד אכילה, שינה, קריאה ורכיבה על אפנים. מזכירו החדש של אבא הוא מאד אלגנטי, למרות שאין לו כסף. יש לו הופעה מבריקה, והוא פקח בצורה יוצאת דופן. הוא רוכב יחד עמנו על אפנים אך אינו עושה זאת בחשק. הוא טוען שזהו דבר מיושן, כיום צריך לנסוע במכונית. אני חושבת שהוא צודק לגמרי, ואנו משתדלים לשכנע את אבא לרכוש מכונית. כצעד ראשון אנחנו חותמים על עתון אינפורמטיבי אודות מכוניות.

בברכה

קאטיה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמוסקוי 10 במאי.

המצאותי כאן, מהוה עבורי נסיון פסיכולוגי מענין. למשפחה זו כל המעלות והמגרעות של בני מעמדה. יתכן ואין כלל לדבר על מגרעות. הם תקועים במצב, בו הם חיים בתקופה החיבת לחלוף, והעומדת בדרכה של אחרת, המתפתחת. כאשר עץ עתיק חייב להכרת על מנת לפנות מקום, הרי זה מכאיב. עומדים לידו, כעמוד ליד ידיד ותיק, ומתבוננים בו בענין ובעצבות, עד נפילתו. באמת שצר לי על המחנך, שהינו טפוס מוצלח של מעמדו. מכל מקום סבור אני שהוא מעבר לנקודת השיא בחייו. אלו היה מכיר בעובדה זו ועוזב את משרתו, או אלו היה עוזבה מתוך חשש לחייו, בטוחני שאף אחד לא היה מקדם בברכה רבה יותר מעשה זה, אבל בשביל מעשה זה הוא גאה מדי, הוא מאמין שרק אדם העובד ויוצר דבר מה, יש לו זכות קיום. בכלל אינו מסוגל להעלות בדעתו חיים ללא עבודה. משום כך הוא רוצה להמשיך בעבודתו, ומאמין שאם יעשה כמצות הרופאים יחזרו אליו כוחותיו. לפני זמן מה, נרדם שעה שישב ליד שולחן עבודתו, ויכולתי להתבונן בו באין מפריע. שעה שעיניו הכהות היפות והסובלות הוסתרו, נראה הוא, כאדם עיף. בעוד שבזמן עירותו הוא עושה רושם מבוגר וגברי. כשהתעורר, התישר מיד במקומו, זרק מבט, נרגע כאשר שוכנע שלא הבחנתי בשנתו. הוא אינו מודה ברצון בעיפות, או ברצונו לישון. דבר זה אופיני לו. נעים לו, שאני נוטל ממנו חלק או את מרבית עבודתו, שעליו לעשות כאן בזמן החופש. הוא אף מודה בכך, אך אינו רוצה שיחשבו כי אינו מסוגל לעשות את העבודה בעצמו. זה היה עושה אותו אומלל ביותר, אלו חשב כך על עצמו.

כמו רבים אחרים, הנחשבים למחמירים ובלתי מתחשבים בעבודתם, אף הוא, מתחשב וסובלני, בה במדה שהוא נפגש בותרנות חיצונית.

ההתנגדות, היא בלתי מובנת לו. הוא אינו חש אלא ברצונותיו. והנו תמים במדה מספקת על מנת לחשוב, שהאחרים מקבלים את דעותיו כסמכות עליונה. הוא נראה לי כשמש יפה ונאמנה, אם גם במדת מה בלתי מתחשבת, אך הרוצה לבדר את עולמה. הוא נושא, בוער, מאיר כוחות, אינו מפקפק בדבר, שהכדור מוצא את יעודו – בסבובו. בתאונות של מתנגשים, או במקרים יוצאי דופן אחרים, אינו מאמין, ביסודו של דבר. זה נראה לו כבלתי אפשרי להיות נפגע מאלה. אני משער, שהרצינות ועובדת הבגידה, עשויים לשגע אותו, אך לא להוציאו מן הכלים. ילדיו עושים למעשה, כל מה שרק עולה בדעתם. אך אינם פוגעים להלכה בשליטתו. אך אלה הם ילדיו, והוא איש החי על אינסטינקטים, ורוצה להרגיש עצמו טוב בביתו.

ואליה הוא נער נפלא. אף שאינו נמצא במקומו. יש לו נשמה של דיג נפוליטני, או של מאהב מימי־הבינים, הלבוש בגדים נעים, ומשמיע דברים נעימים. ואינו מבדיל לגמרי בין חלום למציאות. שתי הבנות אינן זהות כפי שחשבתי בתחלה. גם לא מבחינה חיצונית. הן שתיהן יותר ילדות מאשר עלמות, יש להן כמות של שער בהיר סביב פניהן העדינות, ליתר דיוק הן שונות כשוני שבין שושן לורד. כאשר יאסיקה הולכת, הרי זה כאלו רוח רכה תלשה עלה פורח. קאטיה לעומת זאת עומדת באופן יציב על רגליה. ומה שאינו עוקף אותה, מושלך על־ידה הצדה. יאסיקה היא דקה, סובלת לעתים קרובות מכאבים, ורגישותה יוצרת סביבה קסם ערמומי. היא יוצרת את הרושם שאין ללחצה חזק אל החזה מבלי להכאיב לה. קאטיה היא בריאה ישרה, אינה נוטה לכעוס, נערה פקחית ובעלת מזג, שאפשר ליהנות מחברתה. ביאסיקה יש מאין כמיהה לכך שיפתיעוה בבדיחה נועזת, שלא תפגע בה, כמובן, אלא תשפיע עליה כשקוי של אהבה. יש משהו המעורר את הרצון לכבוש נערות אלה, ואיני מונע את עצמי מכך. הקשה והחמור אינו חסר כאן.

ליו.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 10 במאי.

שלום, דודתי האהובה!

האם נרגעת ביחס למגן, שנמצא כאן במיוחד על מנת להרגיע? אני מוקסמת ומתוך מכתבי את חשה בשמחה המסוכנת? למען השם, ודאי שהוא נראה לי כאדם נעים, מה עוד שבקסמו הוא מרגיע את אמא! את יכולה להיות שקטה, דודה יקרה, אם הוא יתאהב, בודאי יתאהב בקאטיה, ואת בעצמך טוענת שלבה של קאטיה פחות שביר מלבי. האם חוששת את שפטר יקנא? יודעת את, נדמה לי שקאטיה כלל אינה מסוגלת להתאהב באופן רציני. היא שקועה יחד עם ואליה בגרגרי התותים, ושניהם זוללים מהם במהירות, דומה כאלו עמדו לקבל על כך פרס. ממש כפי שעשו זאת לפני עשר שנים.

אמא באמת שקטה ורגועה כעת, כפי שלא היתה מזה זמן רב. אל אלהים, כשאני נזכרת בתקופתנו האחרונה בעיר, אלו התרגזויות היו כשאבא אחר במחצית השעה, בהתאם לחשבונה של אמא! לפני זמן מה לא מצאה אותו בחדרו, אף לא בבית או בגנה, היא כבר החלה להתעצבן, וכשמריוסקה שלנו אמא לה, שהוא הלך יחד עם מזכירו לטיל, מיד חזרה אל שווי משקלה. היא ביקשה ממני לשיר עמה דואט, ומצאה, כי שירתי מקסימה. ובעצמה זמרה כזמיר ברומנים אודות אהבה. היום שעה שאבא נקרא לתה, היה עדין רדום במקצת, היא הציצה בו בחומרה, ושאלה בעדינות: – “מדוע אתה חיור כל כך, יאגור?” על כך הגיב אבא: “סוף סוף! כבר חששתי שחדלת לאהוב אותי, מאחר ולא שאלת אותי שאלה זו מזה שבוע ימים”. זו היתה, כמובן, בדיחה, אך באם תעלם פחדנותה של אמא, עליה הוא מרבה כל־כך להתבדח, הוא ירגיש עצמו מוזנח. כזה הוא האדון המחנך.

עכשו אני נזכרת, דודתי היקרה, כי טרם שאלתיך אם הצטננותך חלפה לחלוטין, אם הכאב הגורלי והבלתי מוסבר בידיך הקטנות – רפה. אם ומתי את באה. הלילך פורח, עץ הערמון פורח, כל מה שמסוגל לפריחה – פורח.

שלך

יאסיקה.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 12 במאי.

שלום לך, פטר היקר!

אם תראה איזה סימני קנאה, תעשה עצמך לצחוק בעיני קאטיה. בשביל מה בעצם? ראשית יכולת לקנא בי, אך בשביל זה אתה בעל מבנה גס מדי. ליו מחזר אחרי יאסיקה, זאת אומרת הוא מתבונן בה ופוקד עליה בעיניו. והיא מוכנה לקבל את פקודותיו, כמובן. ליו הוא אדם נפלא. אפשר לומר חסר נשמה, אלו כנו כך יצור שהנו כולו כוח. בודאי לא יסבול מנקיפות מצפון אם יאמלל את יאסיקה או כל נערה אחרת. אם יש אומץ להתמסר לו כליל צריך גם להיות מוכן לפרוק מוחלט. בעצם מדוע נצמדות הנערות בהתלהבות כזו לאור? זה על כל פנים גורלן. ממש כשם שזבובים שורפים את כנפיהם. בעצם אין ליו מאמלל את הנערות, כפי שעושים זאת רובנו. זה פשוט קורה לו דרך אגב, ממש כשם שעושה זאת השמש. הן אינן צריכות להתקרב אליו יתר על המדה, אך לכך אינן מסוגלות, כמובן. קאטיה היא, תודה לאל, טפוס אחר, וזה מוצא חן בעיני, אף שלא הייתי רוצה שכולם תהיינה כאלה.

קאטיה ואני גלינו אתמול סוחר תורכי בכפר, שיש לו ממתקים פנטסטיים, ורודים ודביקים, שקופים וגמישים. הוא, כפי הנראה, תורכי אמיתי, כי משהו מתוק כל־כך טרם אכלתי. אני סובר שככל שהולכים דרומה ומזרחה, כן נעשים הממתקים מתוקים וטעימים יותר. קאטיה ואני זללנו, והתורכי התבונן בנו, בלי כל הבעה, בעיני־הפרה הגדולות שלו. לבסוף לא יכולתי יותר ואמרתי: “עכשיו אנחנו מוכרחים להפסיק”. “האם אין לכם יותר כסף?” שאל התורכי, הוא ודאי ראה אותנו כראות ילדים. – “עוד מעט ותקפתני בחילה”, אמרתי. פניו הצהובים לא שנו את הבעתם. אלו היינו מתפקעים לנגד עיניו, לא היה אפילו מעפעף בעיניו.

בכפר פגשנו בנערה חמודה מאד, עמה שחקנו בהיותנו ילדים. בשעתו חשבתיה למכוערת מאד, מאחר והיו לה שערות אדמוניות. אף הקנטתיה בשל כך. עכשיו נראתה בעיני חמודה באופן שטני. קראתי אחריה ואמרתי: – “אניטה, הרי אינך מכוערת עוד כלל” – “ואליה”, השיבה, “הרי אינך עיור עוד כלל”. מאחר וקאטיה היתה עמי לא יכולתי להוסיף דבר, אך קרצתי אליה והיא הבינה את הקריצה.

לוזיניה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 13 במאי.

שלום, טאטיאנה יקירתי!

שמא תסבירי לי מאין לך הבטחון, שבנותי תתאהבנה בליו? עד כה הורגלתי לחשוב, שעדין אינן בשלות לאהבה. קאטיה היא באמת רק ילדה. אך מאחר ועוררת את הענין, עלי להודות שליו עשוי להיות מסוכן: הוא אמיץ־לב, פקח, מענין, מעורר תשומת־לב, דבר המושך כמובן את לבה של נערה צעירה. אך יחד עם זאת, אני חיבת לצין, שהוא מסויג ביחס לשתי הקטנות שלי; אפשרי כמובן שהוא כבר קשור לאיזו עלמה. הבחנתי בכך, שיאסיקה מתפעלת ממנו, וכאשר הוא מדבר היא אינה מסירה את עיניה ממנו, והיא עצמה מפטפטת יותר מהרגיל, ומלאה המצאות חביבות. לא ראיתי זאת בעין רעה, שמחתי בשמחתה. טטיאנה, אם את רוצה להזמינה, ואם היא תענה לכך בשמחה, לא אעמוד בדרכה, יתכן וייטב לה כך. יאסיקה הקטנה והמסכנה שלי. אם היא מאוהבת, הרי שתסבול אם הוא לא ישיב לה אהבה. אך יתכן ותסבול הרבה יותר אם הוא יאהבנה. לא, הוא אינו מתאים לה. הוא מבין הכל, אך אינו שוכח את עצמו לעולם. אין לו כל תחושה לדברים פעוטים, ולטפשויות קטנות. ובמדה שיש לו ענין בכך, הרי זה דומה לעשבים שאותם אוספים בשדה־בר. להתמסר אין הוא מסוגל כלל, הוא רק יכול לקחת. אני נותנת בו אמון רב, ומאמינה שיהיה פעם אדם גדול. אך הוא זקוק לאויר פסגות, ושם לא תוכל בתי הקטנה לנשום.

המענין שבו הוא בכך, שהוא באופן גלוי לגמרי מתענין בכולנו, ומגלה דאגה לענינינו, הוא נותן בנו אמון. וקבל, כמובן מאליו, את האמון הרב שנתנו בו. ובכל זאת, את עצמו אינו מגלה. הענין אינו בכך שהוא מסוגר, הוא משיב על כל שאלה שמציגים לו בחפשיות ובגלוי לב. אפילו אין לומר עליו שהוא מסוגר בתוך עצמו, על כל פנים, הוא מדבר די הרבה. ותמיד על ענינים המעסיקים אותו באמת. ובכל זאת נשארת ההרגשה, שמא יש בעברו סודות העושים אותו זהיר. אך דבר זה אינו מרגיעני, מאחר ואני בטוחה שעברו נקי מכל רבב. לפני זמן מה שוחחנו על שקרים. ליו אמר שהשקר הוא נשק בחיים. ואינו רע מכל נשק אחר, רק השקר העצמי הוא גרוע באמת. ואליה אמר: “שקר עצמי? כיצד עושים זאת בעצם? הרי לא אאמין לעצמי לעולם!” ודבר זה הוא חשוב עבורי. המשפט היסודי, כמובן, הוא נורא, אך עבור אדם גדול, הוא מתקבל.

אחות בעלי האהוב, אלמלא היו עמי כאן הילדים הגדולים, הייתי משוכנעת שאנו נמצאים בירח דבש. לו רק לא היינו צריכים לחזור העירה! יאגור החל שוב לנגן על הפסנתר, הוא אינו מסוגל לשבת בטל, ואני, שדוקא מסוגלת לכך, יושבת מאזינה לכך, יושבת, מאזינה וחולמת. האם את עדין זוכרת את הזמן בו כניתיו “בן אלמוות”? לפעמים, שעה שאני מתבוננת בו, עוברת בי ההרגשה, שמשהו השתנה בו. אין אלה השערות הלבנים המרובים עתה מן השחורים, לא הצללים הכהים המופיעים עתה לעתים קרובות תחת עיניו, אף לא הקוים החמורים המכהים את פניו. – זה דבר־מה בלתי מוגדר, המשנה את כל הויתו. פעם אחת מוכרחה הייתי לקפוץ ממקומי ולברוח, מאחר והדמעות פרצו מתוך עיני, ובחדר השנה, תוך נשיקות, צעקתי “בן אלמוות שלי! הו, בן־אלמוות שלי”. רואה את, איננו חשים במשוגעים, אך כשאדם נורמלי מקבל התקפת טרוף, מתאוננים עליו.

שלך

לוזיניה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 15 במאי.

שלום, קונסטנטין היקר!

ידעתי שזה עלול לקרות, אך הייתי מעדיף להתבדות. יש לי הרושם שאני נמצא כאן לצורך למודי פסיכולוגיה. אתה סבור אני מקדיש תשומת לב רבה מדי להתפתחויות המשפחתיות, אתה חושב שהייתי יכול למלא את שליחותי על הצד הטוב יותר. מה אתה רוצה בעצם? האם צפית שאתנפל על קרבני, כקניבל רעב, ששונא בנפש או כבעל קנאי? הרי הסכמנו שלא ננהג כמנהגי קנאים מטורפים, אשר רציחותיהם נראות יותר כהתאבדות, מאשר השמדת הקרבן. רצינו להשיג את מטרתנו מבלי לסכן את חיינו, את חירותנו, ואם אפשר, גם לא לפגוע בשמנו הטוב. יש לפנינו עוד מטרות חשובות יותר, ואנו יודעים עד כמה קשה למצוא מחליפים. אלו היה הדבר דחוף, הייתי נוהג אחרת, אבל משפט הסטודנטים מתחיל רק באבגוסט, ועד אז נמשכת גם חופשתו של המחנך. בהתאם לחשוב זה יש לפני עוד שלושה חדשים, מהם עבר רק חצי חודש. אני מתבונן על סביבי, לומד לפני את האנשים וסביבתם, ומחכה להזדמנות. ודאי שיכולתי לרצוח כבר את המחנך, אם רק זה היה חשוב בעיני, היו לי הזדמנויות למכביר, הייתי לבדי אתו פעמים אין ספור בבית, בגנה וביער. אך לו נהגתי כך, ודאי שלא הייתי עושה בחכמה. אמנם, מעריכים אותי, ואפילו אוהבים אותי, ובכל זאת הייתי עלול לעורר חשד. בעוד שבועות אחדים אהיה אבר בלתי נפרד מהמשפחה. ואהיה מעבר לכל חשד. דומני שכבר כתבתי לך על כך, שהתבוננתי בו מספר דקות בשנתו. התבוננתי בעיקר בחלק פניו שהיה מופנה אלי. הגבות השחורות והרחבות – סימן לאופי חזק – האף המעוקם בחדות, בכל קו יש סערה ואצילות, המרוסנים על־ידי רגשות מעודנים. ההתרגשות נראית לי בכלל כאחד מקוי היסוד של אפיו. יצור מקסים! הרהרתי לעצמי שעה שהסתכלתי בו. הייתי מעדיף להחדיר לראש זה את מחשבותי וכוונותי, מאשר לשלוח בו כדור הרסני. גם זאת חיב אתה לדעת, שלא אבצע את הרצח באם אצליח להשתלט עליו ולשכנעו. אני מוכרח להוסיף מיד, שאפשרות זו נראית לי קלושת סיכויים. בענינים פעוטים הוא רך כדונג. בחשובים – כברזל. כאשר הוא מחליט דבר מה, לא ישנו את דעתו לא מפחד, אף לא מאהבה, כך נראה לי הדבר, לפחות לעת עתה.

הצעיר שונה לחלוטין. הוא ממש מחוסר רצון־עצמי. עד שנראה שמרוצה מכך שיש הרוצים דבר־מה בשבילו, צריך רק לדעת לעשות זאת בתבונה. העדר הדעה הקדומה שלו, עשוי ממש להדהים. דומה, כי למסורת אין כל שליטה עליו. דבר אינו קושרו לעבר, לא למשפחה, לא למולדת. הוא מזכיר לי, במובן מה, אגדה עתיקה, בה מופיע ילד יתום לפתע כבן השמש. גם עורו הזהוב־חום מעלה אסוציאציה זו. בשיחה עמו, אני מדבר כמעט כפי שאני חושב. הוא כל־כך תמים, שאינו מעלה כלל את השאלה, – כיצד אני, עם רעיונותי, מסוגל לקבל על עצמי עבודה אצל אביו. הוא מוצא זאת, כמובן מאליו, שאדם יחשוב על התבונה כפי שאני חושב עליה, ועם זאת ישחק כל תפקיד, בהתאם לטעמו ונוחיותו. אני אוהב אותו, ושמח שאיני צריך להכאיב לו. קאטיה חושבת כאחיה, אולי משום אהבתה אליו. בתורת נערה היא פקחית מאד, ובעלת מחשבה עצמאית, היא יכולה לדבר בצורה בהירה, אם היא רוצה בכך. היא נראית כצפור קטנה וחמודה, העומדת על ענף ומציצת, וזהו קסמה.

קונסטנטין, אל תוכיחני עוד. אם אהיה ראוי לתוכחה, אעשה זאת בעצמי. משום כך אין לאיש זכות לעשות זאת.

ליו.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 15 במאי.

שלום, דודה!

הזמנת אותי, ואני מודה לך על ההזמנה! אני נושקת בתודה את ידיך היפות. יתכן ואבוא פעם, שעה שלא תצפי כלל לכך. אבל, יקירתי, כלום אינך יודעת שיש לי חובות? הרי איני יכולה לנסוע סתם כך. יש לנו משק בית, והרי את יודעת, שגם המשרתים הטובים ביותר זקוקים להשגחה של עליון מהם. רחמי נכמרים על המבשלת, שאינה נסוגה מן המטבח בעל חמש צורות הבישול השונות והמופלאות. אבא משתגע לעגבניות ממולאות, אך לא ברוטב, מה שחביב במיוחד על אמא. שעה שואליה אוהב עגבניות דוקא בסלט, וקאטיה אוכלת אותן רק כשהן טריות. קאטיה אינה אוכלת אורז ממותק, אבא אינו אוכל אותו מפולפל ואני איני אוכלת אותו בחלב. אף אחד מאתנו אינו אוכל כרוב, אבל כל אחד רוצה מדי יום ירקות טריים. הייתי יכולה למלא כך דפים. שום מבשלת אינה יכולה לזכור כל זאת, ולקרוא אין היא יודעת. אלו נסעתי היתה אמא צריכה לדאוג לכל אלה. קאטיה לא היתה נותנת על כך את דעתה. ואותי היה מצער להטיל על שכמה של אמא את כל אלה. היא מסתובבת כל היום, ונהנית מכך שהיא יכולה לשמור לעצמה את בעלה, ושהכל מסביבה מסודר ובטוח. האמת שאי-אפשר לתלות דוקא עכשו על צוארה דאגות יומיומיות.

כולם סבורים שאני יצור קטן וחסר חשיבות! אבל הם היו מרגישים מיד אלו לא מצאו את התה, או הקפה שלהם, עם כמות הסוכר, החלב, או הלימון, הרצויים להם. או אם התפוזים לא היו מקולפים ומרוקנים מגרעיניהם, כרגיל. או אם כל העפרונות, המטריות והמספרים, שאבדו או נשכחו, לא היו נמצאים על-ידם ברגע המתאים. כן, כזו אני. בואי נא פעם הנה, ותוכחי בעצמך עד כמה חיונית אני כאן.

אם את סבורה שאני ראויה לתשלום או פצוי, שלחי נא לי, בבקשה, בד בטיסט סגול לחולצה, ונוסף לכך אמצעי-עזר מתאימים ותחר ם. אין לי בגד קל לימי החום. והרי לאף אחד אין טעם טוב כשלך. לכן השיגי זאת בעצמך.\

שלך בתודה

יאסיקה.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 17 במאי.

שלום לך, פטר יקירי!

אכן, לא טעיתי, ליו הוא באמת מהפכן. אבל יש בו דבר מה נוסף, המעמיד אותו מעל למהפכנים הרגילים. כיצד אסביר לך זאת, ידידי היקר? הוא חושב ומבקר את מחשבתו תוך כדי כך. הוא עומד במחשבתו, ואינו מבקש לדעת את זה שאחריה, את האבסלוטי. משום כך הוא גם עומד מחוץ למפלגות, הוא מתבונן בהן בבקרתיות. הוא טוען שבהשואה לצורות הקודמות, צודקים החדשים. אך הם בפני עצמם אינם צודקים אפילו לא במדת הצדק של הישנים. מובן, שאינך מבין זאת, חסרה לך הידיעה התיאורתית, ההבנה והחומר הדרוש. חסרה לכם בכלל אידיאה. אם אתם רוגזים על התרבות הקימת, מבלי שתציגו לעצמם את השאלה, מהי תרבות בכלל. אין בכך כלום, אל תכעס, חומץ ישן. אני כולי שלכם. אבי נחמד מאד. הוא מוצא שליו הוא אדם נעים, פקח ונוח לשיחה. ליותר מכך אין מבטו חודר. הוא אינו מעלה על דעתו, שאדם הלבוש בהדור רב, אדיב בגישתו אליו, אינו מנסה לסתור את דבריו, עשוי מלבד זאת, לפתח לעצמו אפיק מחשבה משלו. אמא הרבה יותר פתוחה, איך אכנה זאת, היא מכירה במגבלותיה. ומכירה לפחות בעובדה, שהיא רחוקה מלהשיג את מלוא אישיותו של ליו. היא חשה בזרות מסוימת, גם אני אינה יכולה להסביר זאת. לפי זמן מה אמרה לו, כשרונותיו, ידיעותיו ויכלתו, אינם מתאימים בעצם למשרה אותה הוא ממלא בביתנו. וכן גם השכר, לדעתה, וכלל לא היה צריך לקבל על עצמו משרה זו. הוא השיב, כי חשב שבתפקיד של מזכיר פרטי, יעמוד לרשותו זמן פנוי, אותו ינצל להשלמת יצירתו הפילוסופית. אמא הסמיקה לשמע דברים אלה, ושיערה שהוא מאוכזב בודאי, מאחר וכל זמנו מנוצל על-ידנו. אני חושב שליו שכח לגמרי שהוא נמצא כאן על מנת לתפוס רוצחים ופצצות, שעה שאמא חושבת שמשימה זו גוזלת את כל זמנו. מאז היא מבקשת אותו להסתגר יותר בחדרו ולעבוד. ורואה ברצונו של אבא להכתיב לו מכתב, מחוץ לשעות העבודה, כראות דרישה מופרזת. היא סבורה שעליו להשיג מכונת כתיבה לעצמו. קשה להניח, כי אמא מנצלת אנשים.

אנו עסוקים כרגע בהגשת סיוע לאבא בקנית המכונית, הוא כבר קרוב לכך מאד. אנו מדברים ליד השולחן תמיד על מרוצי מכוניות, ומה זול יותר בנזין או חשמל. ליו סבור שמוטב יהיה אם נחכה ונקנה כבר מכשיר טיסה. מעצם המחשבה הא אבא מוקסם לגמרי. ולאחר שחשב את ההוצאות על-כך נראתה לו המכונית כדבר יומיומי וזעיר בורגני. ליו הוא לגמרי בלתי מוסיקלי. הוא טוען שהמוסיקה היא אמנות פרימיטיבית, לפחות זו המוכרת עד כה. יתכן שאפשר כי תהיה שונה, משהו שריכרד וגנר רק רמז עליו. המוסיקליות במשפחתנו היא פרימיטיבית, אני חושב שזה נכון, לפחות במה שנוגע לאבא. הוא מנגן יפה כיצד היער רועש, והרוח שורקת, אני חושב שזה חביב. אבל לא דבר מה תרבותי. בליו עצמו, יש עוד הרבה מן הפרימיטיביות. הוא מוצא שקולה של יאסיקה, נשמע כאודם הנראה במזרח שעה שהשמש עולה. גם אני מוצא כי קולה של יאסיקה יפה, אך עלי הוא משפיע כנבל. בעצם אף פעם לא התענינתי יתר על המדה בזמרה. בסופו של דבר מתחילה המוסיקה רק בסימפוניה. רק אל יעלה בדעתך לראות את אצמך¹ כאדם עליון משום שאינך מוסיקלי, אצלך זה מעין ואקום.

ואליה.

קאטיה אל טאטיאנה.

קרמסקי 17 במאי.

שלום לך, דודה יקרה!

יאסיקה שכחה לבקשך, שתשיגי לנו, או שתדאגי שישיגו עבורנו את הפרטיטורה ל,,טריסטן ואיזולדה." אבא מתנגד לכך, הוא סבור שאפשר גם לשאול תוים. האם זה אפשרי בכלל? הו, אל תתעניני כלל באפשרות כזאת. לשאול ספרים בספריות אינו מכובד, ותוים כמוהם כספרים. ביסודו של דבר מודאג אבא רק מן העובדה שאנו רוצים לעסוק בוגנר, הוא חד-צדדי, אף אינו רוצה להכירו, ומוכן מראש לראותו – כמשהו מחריד. כן, אלו חי וגנר לפני מאות שנים, וכתב מוסיקה כנסיתית כמו פאלסטריה, - נו כן, זה נשמע טפשי, אך מאחר וכתבתי כבר, הרי תביני את כונתי. ודאי ששיריו של בטהובן, אותם שר אבא, יפים על אף רחוקם, אבל הרי אינם מבטאים את חיינו. על כל פנים, דודה טאטיאנה, את שולחת לנו את ,,טריסטן ואיזולדה", לא כן? אנא, מהרי, פטר הרי יכול להשיג זאת.

שלך

קאטיה.

יו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 20 במאי.

שלום, קונסטנטין היקר!

מכתבך הביא אותי לצעד בלתי זהיר. אלא שרק שר-צבא גרוע אינו מסוגל להסתדר עם צעד מוטעה, או אפילו להפכו ליתרון. בית-המשפט שהיה צריך לדון את הסטודנטים מיד, לפי דבריך, ולהחזיר את המחנך לפטרבורג, עורר את תמיהתי. מאחר והוא חיב להיות הראשון לדעת זאת, ויחד עמו – אני. ואף-על-פי-כן, עשיתי אתמול את כל ההכנות למקרה שאצטרך לפעול פעולה מידית. אמרתי לעצמי, שביום בודאי לא אמצא הזדמנות מתאימה, לפחות לא כזו הרצויה לי. בלילה יכול אני להמם אותו ואת אשתו ע"י אתר, מאחר והם ישנים יחד. להרגו ע"י דקירה בחזה, ולחמוק חזרה לחדרי מבלי שאיש יבחין בכך. שום חשד מיוחד לא היה נופל עלי. במשך היום, אין איש יכול להתקרב אל המחנך, מבלי שיבחינו בכך, ליתר דיוק, מבלי שאני אבחין בכך. מלבד זאת עלולים להתערב משך היום גורמים שאין להביאם בחשבון. בלילה יש, כמובן, מכשולים שאין לדעת אותם, ביצוע התכנית תלוי בשנתם פחות או יותר של המחנך ואשתו. החלטתי לברר את הענין, הטלתי מעיל על שכמי וחמקתי לתוך חדר השינה, המופרד מחדרי בחדר הלבשה ומלתחה בלבד. רק הצבתי את רגלי על הסף, כשראיתי את הגברת פון ראזימקארה מזנקת לעברי. אני מוכרח לצין, שאותו רגע, כמעט אבדתי את השליטה על עצמי. האשה היתה כל-כך מושכת, כל-כך יפה, כל-כך שונה מכפי שהיא נראית משך היום, עד שנשמתי נכלאה בתוכי. בפניה עמדה הבעת הפחד והתדהמה ובעת ובעונה אחת ההחלטה הנחושה, וכל זה השתנה ברגע שזהתה אותי להבעת רווחה והשתוממות, ויחד עם זה תחושת הגחוך שבמצב. כן, למשך רגע חטוף אחד, לא חשבתי על דבר זולת כוח משיכתה הרב. היא משכה אותי לחדר ההלבשה, ואמרה בלחש, כי הבהלתיה מאד, היא חשבה אותי לרוצח, היא רצתה לדעת אם קרה דבר מה. אם חסר לי דבר מה, או שמא אני סהרורי? עניתי לה, שהיא יכולה להיות רגועה לגמרי, דבר לא קרה. התעוררתי ונדמה היה לי שאני שומע איזה רחש, ורציתי להוכח אם הכל כשורה אצלם. אמרתי לה, שנהגתי לעשות זאת פעמים רבות קודם לכן, מאחור וראיתי זאת כאחת מחובותי, אלא שעד כה לא הרגישה בכך. הוספתי עוד ואמרתי, שאם לא תספר לבעלה, דומה שיהיה בכך משום תבונה. בודאי שלא, השיבה לי. היא תהיה מאושרת באם לא נעור משנתו. אחר לחצה את ידי, קרצה אלי, חייכה, וחזרה לחדר השינה שלהם.

היה זה רגע מסוכן ביותר. ורק עם שחר הצלחתי להרגע, ולשוב ולהרדם. כאשר חייכה אלי, חשבתי עד כמה היא מושכת ובעת ובעונה אחת, שאאלץ לרצחה. חשבתי זאת בבהירות עזה כל-כך, עד שנדמה היה לי שהדבר זועק מתוך עיני. אני ארצחך, משום שאני צריך לרצוח את בעלך, ואת תמיד תהיי על ידו, ותגני עליו בגופך, כך שתפלי יחד עמו. בחיוכה המיוחד, דומה כאילו אמרה: אני מבינה זאת, זה גורלי ואני מקבלת אותו על עצמי.

במובן מסוים למדתי משהו מנסיוני הכושל. עתה אני יודע שהמחנך ישן שנה עמוקה וחזקה. ולה הכנסתי לראש, שלצורך הגנת בעלה, אני נכנס מדי פעם לחדר השנה שלהם. במדה ותראה אותי נכנס אל חדרה, רוכן עליה, עד לרגע האחרון ממש לא יעלה כל חשד בלבה. היא רק תתבונן בי בעינים מלאות צפיה. מלבד זאת למדתי לדעת שצורה זו של בצוע אינה לרוחי. ואשתמש בה רק אם לא תהיה כל ברירה אחרת. תמצא בודאי דרך שתבטיח לי יותר, לך, על כל פנים, אין מה לדאוג. יתכן ולא נהגתי בשקול דעת מספיק, מכל מקום עצרתי בעד תוצאות בלתי רצויות.

ליו.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 20 במאי.

שלום לך, פטר היקר!

יש לי הרגשה, שאני כלוא בבית משוגעים. אמא שמעה הלילה דבר-מה, שהתברר אחר-כך כחסר משמעות. בכל זאת היא נראית היום בוכיה, ונרגשת מכל רחש. לאבא יש התקפות זעם, אותם אנו צריכים לכבד בעצבים רופפים. הוא צלצל אל מריושקה, קרא לה, והצעקות שהשמיע באזניה, על-כך ששכחה לכבות את האור בחדר המלתחה, הגיעו אלי עד לגן. הוא הציג את הדברים כך, שאפשר היה לחשוב שנורה קטנה זו תוריד את כל המשפחה ביגון שאולה. אחר-כך התברר שהוא עצמו הדליק את הנורה ושכח לכבותה. אז פתחה קאטיה מצדה בצעקות: היא טענה שאבא מתנהג באופן מאכזב, קודם הוא מביא כמעט את כל הבית לדמעות בגלל שטות. מלבד זאת כיצד יכולים המשרתים להתיחס אליו ביראת כבוד, כאשר הוא נוהג כך. כאן פנתה לבקש את עזרתי, ושאלה אם אין דעתי כדעתה. אני השבתי:,,אבא, כפי שאתה רוצה". אז הפנתה את כל זעמה אלי. דבר שהביא סוף סוף את כולם לידי צחוק.

אבא אמר, שהוא מוכרח לבקש את סליחתה של מריושקה, משום שנהג בה באי-צדק, ופנה לחדר האורחים לצורך זה. אני רציתי להצטרף על מנת לחזות בסצינה המענינת, אך אמא אסרה עלינו לעשות זאת. אני מצאתי את הענין כולו, למן ההתחלה, – כמגוחך, ואיני מבין מדוע היתה קאטיה צריכה לדאוג כל-כך.

ואליה.

קאטיה אל פטר.

קרמסקוי, 22 במאי.

ודאי שדאגתי. ואליה אף פעם אינו יכול להתיחס לדבר מה ברצינות, הוא עצל מדי לכך. הרי זה ממריד, לראות אדם כמו אבא שאינו מסוגל אפילו לשלוט בעצמו. סוגר את האוניברסיטה, משום שהסטודנטים מגינים על זכויותיהם. זה מרגיז לראות אדם בעל שלטון רב כל-כך, המתקשה להתבונן בעובדות. תתענין אם מצויים מורים המוכנים ללמד אותנו ואת אלה שירצו בלמודים פרטיים. זה יכול להעשות גם אצלך בבית, זאת ודאי לא יוכלו לאסור. איני יכולה לסבול מצבים כאלה. לא שאיכפת לי אם אסים את למודי שנים אחדות קודם-לכן או לאחר-כך, אך לפחות היה הדבר תלוי ברצוני. ואם אינך מצליח, הרי שאני רוצה לנסוע לחו"ל. זה בלתי נסבל עבורי, לחיות ברוסיה, מואליה לא יצא מאום הוא אטום לגמרי, מה שלא אומר או אציע, הוא מתיחס אל הכול בשוויון נפש. מובן, אם אין דרך אחרת אזי מוכרחים, אך אפשר לנסות לפחות אם אין דרך אחרת.

קאטיה.

לוזיניה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 24 במאי.

שלום, יקירתי!

האם כתבו לך הילדים, שאנו שוב עצבניים מאד? אם לא תסגירי אותי, אספר לך ממה נובעת עצבנותי. את יודעת הרי שאני פחדנית ונבהלת על נקלה, ולצערי קימת גם סבה רצינית לכך. אני מודה שהייתי כזאת גם ללא סבה, אך אין זה משנה את העובדה שהסבה קימת. לפני ימים מספר התעוררתי וראיתי אדם עומד על סף חדר השינה שלנו. מובן שהמחשבה הראשונה היתה, שהוא בא לרצוח את יאגור. זנקתי לעברו, מבלי לחשוב פעמים, על מנת להציל את יאגור. הכל ארך רק רגע קל, כי מיד הכרתי את ליו, כן, זה היה ליו.

הפתאומיות של הפחד והבהלה, שהביאו לי הרגשת רוחה עד שרציתי לפרוץ בצחוק. הייתי מסוגלת לחבקו אותו רגע. רק אחר-כך, כששכבתי במטה, נתפרק המתח שנצטבר אצלי. בכיתי, ולא יכולתי לחדול מן הבכי. באה עלי הרגשה מוזרה, שהיתה גרועה בהרבה מן הפחד שחשתי לפני כן, היה זה עבורי, מאד לא נעים לדעת, שליו הוא סהרורי. איני יכולה להסביר אחרת את המקרה, אלא כסהרוריות. הוא עצמו נתן לי הסבר אחר לגמרי. הוא טען שראה זאת כחלק מתפקידו לבדוק אם הכל כשורה אצלנו. הוא כבר היה פעמים אחדות בחדר השנה שלנו, הוא נכנס כשנשמע לו איזה רחש חשוד. זה נשמע הגיוני לגמרי, ואת בודאי תטעני שנאמנותו צריכה להרגיעני. תחלה חשבתי גם אני כך, אך עתה נראה לי שהסברת עובדה יכולה להיות שונה לגמרי מן העובדה עצמה. זה אינו מרגיעני, ולהפך, מאד לא נעים לי לדעת, שאדם זה יכול להכנס לחדרנו בלילה, להתבונן בנו בשנתנו, אם משום שהוא סהרורי, או מכל סבה אחרת. איני מסוגלת להרדם עוד, המחשבה שהוא עלול לעמוד מעלינו, ולהביט בנו בעיניו האפורות והמיוחדות, הנראות כאלו חדרו אל תוך מחשבת הזולת, רודפת אותי. כשאני נרדמת, אני מתעוררת מיד בבהלה. עתה באה לי גם המחשבה שהוא עלול לחדור גם מבעד לחלון הפתוח, הרי יודעת את שסהרורים מסוגלים להלך בקצה הגג. ורק מעצם מחשבה זו, אני חשה באי-נעימות, ואיני יכולה לעשות דבר כנגד אי-נעימות זו. ברצון הייתי סוגרת את החלונות, אך יאגור אינו מסכים. הוא טוען שזוהי אולת, ועלי להגמל משטויות אלה. לדבריו רק נחשים עשויים לטפס על קיר חלק, ולא סהרורים. מה את אומרת על כך? פעם קראתי שעל סהרורים, אין כוח המשיכה של כדור הארץ. אלהים הוא היודע את האמת.

לאסוני ספרתי על כך ליאגור, שלא ידע מאום על מה שקרה, מאחר ולא התעורר. הוא אדם טוב, אך פחדנותו הופכת אותו לחסר סבלנות, משום שאינו מכיר זאת מגופו, מעצבנים אותו כל אמצעי הזהירות הנחוצים כעת, זה אינו הולם את הטמפרמנט שלו.

הילדים אינם יודעים דבר מכל מה שאירע. לא הייתי רוצה שידובר בכך ליד השולחן. אני עושה זאת מתוך התחשבות שימת-לבו לליו; סוף סוף, אנו חיבים לו הרבה. ואם תתפשט השמועה שהוא סהרורי, יהיה קשה עבורו להסתדר עם בני-אדם בעתיד. והעובדה שהוא בא לחדרנו בלילה על מנת לשמור עלינו, גם זאת לא הייתי רוצה שתודע.

קאטיה, ילדת הזהב שלי, היא שד ללא תקנה. היא מרמזת בכל הזדמנות על סגירת האוניברסיטה, למרות שהיא יודעת שאין לגעת כעת בענינים פוליטיים או עסקים, מאחר שהדבר מרגיז את יאגור. אני תוהה אם פטר שלך, יצליח אי-פעם להסתדר עמה. על-כל-פנים הדבר חיב להאמר לשבחו שהוא לקח על עצמו משימה כזו. הוא כלל אינו דומה לך, כמוהו כאביו, והוא הרי ידע לכבוש אפילו אותך, האין זאת? קאטיה היא ילדותית מדי, על מנת שמשהו עלי אדמות, יכבוש אותה. אני מקוה שיכבוש את לבה, ולו רק על מנת שתהיי חמותה. אבל גם בנך יהיה טוב עבורה, עם בטחונו העצמי ושרשיותו. יאסיקה פורחת, אויר הכפר היטיב עמה. והיא חביבה מאד בלחייה האדמוניות. אני מקוה שאינטרמצו לילי קטן לא יטריד אותי זמן רב. אני מחבקת ונושקת לך.

שלך

לוזיניה.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 25 במאי.

שלום, דודה יקרה!

אכן היטבתי לעשות בהשארי במקומי. לאמא יש כרגע תקופה, שבה מאומה, זולת יאגור שלה, אינו מענינה. והלא איזו רוח-רפאים חיבת לארגן את משק-הבית. תארי לעצמך, בעוד ימים מספר תגיע אלינו המכונית, ברגע האחרון נסתה אמא עוד לבטל את התכנית כולה, בטענה שזה מסוכן – טענה זו נתנה את הדחיפה האחרונה שהיתה עוד נחוצה על מנת להביא את אבא לידי החלטה חיובית. הוא טוען שאין להתחשב בפחדנותה של אמא. היא חיבת להתחנך סוף סוף, אחרת תזקין מדי לכך. נהג אין אבא רוצה לשכור, זה מיקר את כל הענין, מלבד זאת אינו רוצה באנשים זרים בבית. הוא רוצה שאיוון ילמד את המלאכה, ואליה אמר: ,,אבינו נוסע עם המרכבה אפילו אל תוך הקבר, לאן יגיע, איפוא, עם המכונית?" אבא ענה, שמוטב לו לואליה שלא להגזים, איוון הוא מפוכח לגמרי לעתים קרובות. אמא הוסיפה באנחה, שהיא מקוה, שיהיה כזה לכשנרצה לנסוע. ואני הצעתי שנסע רק לעתים רחוקות, כך שנוכל להפגש עם פכחונו של איוון. זה מאד קסם לאמא, אך כאן התפרצה קאטיה, באמרה: שאם כך הוא הדבר, הרי שכלל לא היה צורך בקנית מכונית. היא רוצה לנסוע יום-יום. למרבה המזל נכנס כאן ליו לתמונה, באמרו שהוא אמנם רק חובב בנהיגה, אך יוכל להשלים את ידיעותיו, ולהחליף את איוון. כאשר אבא עזב את המקום אמר ואליה:,,אבא יעדיף לנסוע עם איוון, מאחר והוא מאמין שהשכורים נתונים לחסדי האל". זוהי מימרה עממית, כפי שבודאי ידוע לך.

אני מוכרחה לספר לך עוד משהו על איוון שלנו. אתמול, ליד השולחן ספר ואליה, ששאל לדעתו של איוון על ליו, מאחר וידוע שאינו מחבבו. מתוך נימוס נמנע איוון מלענות, ואליה שבח באזניו את ליו, באמרו: שהוא נעים הליכות, ישר, ומוכן תמיד לעזור, פקח, זריז. את כל אלה אשר איוון, אך לבסוף אמר:,,הוא מלומד מדי בשבילי". על כך השיב ואליה, שגם אבא מלומד. איוון חיך בעיניו, נענע בראשו ואמר:,,כך נראה הדבר כלפי חוץ, אבל ביסודו הוא אחד משלנו". כולנו צחקנו. וליו אף הרבה לצחוק מכולנו, הוא הבין, כמובן, את הרמז, וראה בכך גלוי של אמת עמוקה. ליו אינו מתענין אם בני-אדם מחבבים אותו או לא, זה כלל לא מענינו. אני מוצאת שזוהי תכונה גדולה באפיו.

דודה יקרה, אני שרה את טריסטן. איזולדה, ברנגינה, המלך מאדק, ועוד מספר גבורים, האם יכולה את לתאר זאת לעצמך. אבא זרק מבט חטוף של אי-שביעות רצון לעבר הפרטיטורה, ואני שרה, כמובן, רק כשהוא מחוץ לתחום השמיעה.

שלך

יאסיקה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 27 במאי.

שלום, קונסטנטין היקר!

אתה סבור שאוכל להשיג את מטרתי בעזרת המכונית. כן, בה במדה והמחנך ישבור את מפרקתו ואני את ידי! האם אתה יודע איך עושים זאת? המחשבה חלפה אמנם במוחי ברגע שדובר בקנית המכונית, ואף עודדתי את קניתה, ולא זו בלבד, אלא שהצעתי עצמי כנהג, דבר שנתקבל ברצון. הנהגות תרגום לי קשיים מרובים. אצטרך ללמוד את המלאכה, וכנראה לא אצלח לכך במיוחד, ואף תענוג לא אפיק מכך מאחר וחסרה לי רוח ספורטיבית, ואיני אוהב להקדיש זמן לדברים כאלה. ודאי אתענין באניות אויר, אבל זוהי עבודה למעשה, ולא ספורט, ויש לכך גם ערך מדעי. לא יהיה מנוס מלעסוק מעט גם במכונית, ובמקרה חירום, יתכן ואשתמש בה לבריחה.

עלה בדעתי רעיון, הנראה לי כבר-בצוע. הייתי רוצה, שלא להיות מעורב באקט עצמו, פירושו של דבר שמכונה חיבת למלא את מקומי. נראה, שזו יכולה להיות גם מכונת-כתיבה. פרטים אפרט כאשר יבשיל הרעיון במוחי. יתכן ואזדקק לעזרתך, על מנת להתאים את מכונת הכתיבה לתפקידה המיוחד. וזאת בלי שהמיצר יהיה לו שמץ של מושג על כך.

חל שנוי בגברת פון רזימקארה מאז אותו לילה. היא חורת, מבוהלת מעט, ותדיר לצד בעלה. יתכן, שההסבר נעוץ בהתנהגותי, שבלי ספק הגבירה את פחדנותה, באשר הצביעה על הסוף הצפוי. אכן, אין היא ישנה היטב מאז. לפני המקרה היו משפיעים עליה לטובה בטחוני, והפגנת חוסר הדאגה. אך עתה היא נרתעת במדת מה ממני. ואפשר להסביר זאת רק בכך, שאותה פגישה לילית מקרית וחד-פעמית היתה בעלת השפעה מכרעת. והעובדה שאיש אינו יודע על קיומה של פגישה זו, מביאה אותה במבוכה. היא אינה חושדת בי, בכך אני בטוח. נהפוך הוא, יחסה אלי חביב, ידידותי, ואדיב עוד יותר. כיון שעתה היא מצויה כל הזמן בחברת בעלה, שנדחקתי לחברת הילדים, והפכתי לחברם הנאמן והיקר.

אל תתרחק לעת עתה מפטרבורג, יתכן ואזדקק לתוכך ברכישת מכונת כתיבה.

ליו.

ואליה אל פטר

קרמסקוי 28 במאי.

שלום, פטר היקר.

היום כמעט וקרה אצלנו אסון משפחתי. קאטיה החלה לדבר ליד השולחן על סגירת האוניברסיטה; אך לגבי רבים, סגירת האוניברסיטה והפסקת הלמודים לזמן בלתי מוגבל, הוא ענין גורלי. אבא הגיב על כך, כשהוא עדין מאופק למדי, שאין לו כל ספק, שסגירת האוניברסיטה היא אסון עבור רבים, אך דוקא משום כך יש להעניש את האחראים למהומות באופן החמור ביותר, שכן הם האחראים לאסון חבריהם. כאן התפרצה קאטיה, כמפל מים מלאכותי שגלש לפתע. וטענה שזוהי התבדחות צינית על דרך חסול הקרבנות, והטלת אשם שאינו שלהם על שכמם. אפשר, כמובן, לענות את דמודוב ואת האחרים, להמיתם ולשלחם לסיביר, אך אין לגזול מהם את התהלה, כי הם הקריבו את עצמם למען הזולת. בעצם כולנו היינו נוהגים כך. אתה, דרך משל, היית מוכן לצאת לקרב נגד הקוזאקים, ואף היית עושה זאת אלמלא עוכבת בדרך לאוניברסיטה. אחרת, היית גם אתה נשלח ע"י אבא למכרות. סוף סוף הצליחה אמא להפסיקה, באמרה, שאבא יעשה הכל כפי שתכתיב לו חובתו. היא אינה מטילה ספק בכך שאבא נוהג תמיד בהתאם לחובותיו. לכן אין לאיש זכות לדון את מעשיו. על כך הגבתי: “לו היה בעל מוח אנקור כשלך היה נוהג בודאי אחרת”. היא זרקה לעברי מבט רב משמעות כתגובה. אבא היה חיור לגמרי. גבותיו נראו כברק שחור, ואלמלא היה המדובר בקאטיה, היתה פורצת סערה שהיתה שוטפת עמה את השולחן על הכסאות, אך מאחר והמדובר היה בה, התאפק במקצת. מלבד זאת, מונעת נוכחותו של ליו כל אסון, אישיותו הרגועה מפזרת את כל המתח החשמלי. או יתכן שהוא כל־כך חזק, שיש ביכולתו לאספו אל קרבו, ולעשותו לבלתי מזיק. הוא ישב בשקט, כמו טיירון², והוכיח שהצדק עם כל אחד מהמתוכחים, כך שכולם נאלצו להשאר שקטים ומרוצים. הוא אמר, שאכן יש בסגירת האוניברסיטה משום אי־צדק, אך מנקודת ראות השיטה השלטת, אליה משתיכת האוניברסיטה הרי שהמעשה הוא צודק בתכלית. הוא כלל אינו מצדיק משטר זה. הוא סבור שעבר זמנו, אך כל זמן שהוא קים יש להתחשב בו ובחוקיו. אבא התבונן בו בענין ובמעט תדהמה, ושאל, כיצד הוא מסביר את התנגדותו למשטר הקים. בודאי, לכל משטר יש חסרונותיו, משום שהטבע האנושי יש בו חסרונות. לדעת אמא, טוב היה לו מלא כל אחד את תפקידיו, במקום לבקר את המשטר. ליו השיב, שהוא עוקף את העיקר, שלו מלא כל אדם את תפקידיו בלבד, לא היה מתקים שום משטר חברתי. הוא סבור שלמשטר הקים החסרון שאינו מעודד מלוי חובות, אלא מוציא במקום זה פקודות וצוים, זה היה מוצדק לגבי חברה פרימיטיבית, אך כיום העם שוב איננו עדר, אלא מורכב מפרטים. בודאי יתפעל המומחה לאמנות מן הקוים הנוקשים של האמנות הביזנטית, יתכן ויחלום גם שיחזרו לשיטת יצירה זו, אך מובן מאליו שאין לרצות בהחזרת גלגל התפתחות אחורנית.

הוא דבר בחביבות, בחלקלקות, כמעט בלבביות כנגד דעותיו של אבא, עד שהוא אבד את תוקפנותו, והסכים עמו בשמחה. אני חושב שיצא בהרגשה שדעותיו ודעותיו של ליו זהות הן.

ליד השולחן נתישבו, אפוא, חילוקי הדעות. אך לאחר מכן שפכה קאטיה על ליו את כל זעמה שעצרה בקרבה ליד השולחן. לדעתה, התנהג באופן מחוצף, מחובתו היה לעמוד לצדה, מאחר ודעותיו זהות בסופו של דבר לדעותיה. מה שהוא אמר, נשמע יפה למדי, והיא מכל מקום, לא הבינה דבר מכך, ואף אינה רוצה להבין. זה היה רק מסווה, על מנת להסתיר את דעותו האמתיות. ממני אינה מצפה לדבר פרט לצביעות ופחדנות, אך אותו חשבה לגאה יותר. היא היתה חמודה מאד, שעה שאמרה דברים אלה, ודמתה לצפור רגוזה, המנפחת את נוצותיה בעזרת מקורה, ומציצת בטונים הגבוהים ביותר. גם ליו לא הסתיר שהיא נראית חמודה בעיניו, ומשום כך הסכים עמה בחביבות; עזבתים באמצע, מאחר והיתה לי פגישה עם היפהפיה הכפרית שלי.

הבאתי לאבא ממבחר ממתקי התורכי, והם ערבו מאד לחכו. הוא אמר, שהיה משוכנע למן ההתחלה שיש דבר מה יוצא מן הכלל, המושך אותי אל הכפר. למעשה אכל מהם יותר ממני, מבלי שתהיה אצלו בחילה. אבא הוא בעצם אדם נהדר, אלא שאני מתנגד לדעותיו. עם ליו אי אפשר כלל להשוותו. במדת מה הוא דומה לחרב יפה, עם פתוחים יפים אצל הידית, משובצת באבנים יקרות, מאלה המוצגים במוזיאונים. ליו הוא העתק מדויק של אפולו, עשוי ביד אמן, בלי תכשיטים, דק, גמיש, ויפה במדה הדרושה. תמונה של כוח אלהי. בעל בטחון עצמי, בלתי פגיע וחסר מצפון. הו, אלוהים אדירים, הרי אני כותב אל יצור אטום, ולא אל חובב אמנות יונית. בל יצנן אותך אופן הבטוי הפיוטי שלי, ואל תחגוג כמנצח, אם תיאורי צולעים. אכילס צולע, הוא תמיד מוצלח יותר, מבוטוזאורוס שנשאר תקוע בחול.

ואליה.

קאטיה אל פטר.

קרמסקוי 30 במאי.

שלום, פטר היקר!

איננו מאורסים, ואף אמרתי לך לא פעם, שלעולם לא נינשא. אך אני יודעת, שאתה עדין מהרהר בכך. לכן אני חיבת להודיע לך דבר מה. עתה הכרתי את האדם, לו אנשא, אם אנשא בכלל. היחיד, שאותו אני מסוגלת לאהוב. אל תשאל מי הוא, בכלל אל תשאל שאלות, לא הייתי חיבת לומר לך זאת. אני מודיעה לך, רק משום שאני מחבבת אותך ורואה בך את חברי ומאחר ומאז ילדותנו ראית בי את אשתך לעתיד. באמת איני יכולה לעשות כנגד זה. על כל פנים על יודע הדבר לאיש.

קאטיה.

לוזינה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 2 ביוני.

שלום לך, טאטיאנה היקרה שלי!

על הקיץ הנפלא במיוחד שלנו נופל מאי־שם צל קטן. שמא משום שהוא יפה כל־כך, מוכרח הוא לשאת את אותות סיומו. עתה אני מודאגת בעיקר בגלל יאסיקה, שוב איני יכולה להתכחש לעובדה שהיא מאוהבת בליו, אף מבלי שתדע זאת בעצמה, היא מתאימה את כל ישותה אל זו שלו. אפשר לומר שהיא מעין שעון שמש, תמיד אפשר לקרוא בה, את מקום מכונה. אכן, יש בליו דבר מה שמשי. נראה כאלו יש בקרינתו כדי להעניק חיים, אבל גם לעכל חיים. על ואליה וקאטיה יש לו השפעה מפרה. הוא מעוררם למחשבה ומעודדם לקחת חלק בחיים הרוחניים. אני רק חוששת, שעבור יאסיקה הקטנה שלי, חומו רב מדי. היא זקוקה לחום, אך אינה מסוגלת לעמוד באש. כך רואה אני את הדבר על כל פנים. למען האמת נראה לי שלא רק מצדה קימת משיכה אליו, אלא אף הוא נמשך אליה בסתר. האם הוא אוהבה? איני יכולה לחדור אל תוכו, אך דומני וחשתי בדבר, כשם שאם חשה בכל שמחה ועצב אצל ילדיה. האם זה דרוש בכלל? האם יביא לה הדבר אושר? השקפותיו של ליו, אך בעיקר תפיסתו את החיים, רחוקה מזו שלי ושל יאגור, בכך חשה אני. גם מן הילדים שונה הוא בחינוכו ובהרגלי חייו, יותר משהם משערים זאת. יתכן והוא עומד לצדנו, אך מי יערוב לי, שהדבר ימשך לאורך ימים? ומה יאמר על־כך יאגור? אמנם, אין לו דבר כנגד ליו, והוא חפשי ממשפטים קדומים, אך הוא מעדיף להשיא את בנותיו לגברים שאורח־חייהם מהימן עליו, שיחד אתם יוכל ליהפך למשפחה אחת. ומלבד זאת, יקירתי, הוא הרי סהרורי! קרוב לודאי שזה הדבר האיום ביותר עבורי. אלוהים אדירים, זה נשמע טפשי, אך לעתים הייתי מעדיפה, אלו ליו בכלל לא היה מגיע אלינו, או שיעזבנו.

אחר־הצהרים.

ליו הוא אדם בלתי נעים! יש לו עינים הקוראות את הנעשה בלב הזולת. רק כתבתי את המשפט האחרון, והוא הופיע ואמר, שהוא מרגיש עצמו בטוב בחברתנו, וחש שאף אנו מחבבים אותו, אך הוא עצמו מיותר. וסבור שינהג בתבונה אם יסתלק. ועל כך היה רוצה לשוחח עמי. מובן שנדהמתי, ואמרתי לו, שאמנם נרגעתי מעט בכל מה שנוגע לחיי בעלי, אך הוא ממלא כאן תפקיד של מזכיר, ובעלי אינו מסוגל לכתוב, אך אינו יכול להגמל מן הכתיבה, ובודאי יקבל באי רצון אדם חדש, וקשה להניח שימצא אדם בעל השכלה וידע כשלו. גם על כך חשב, השיב לי. בעלי יתרגל למכונת־כתיבה, וכך יהיה בלתי תלוי. מלבד זאת קימות אצלו התכתבויות החיבותא להשאר סודיות. אני מוצאת את הצעתו לנבונה. אמרתי לו שבעלי יוכל לרכוש לעצמו מכונת כתיבה, אבל יקח איזה זמן עד שיתרגל אליה, אם בכלל ירצה בה. מכל מקום, גם אז לא ימולא מקומו לגמרי. המצב שונה, כמובן, אם עזיבתו נובעת מסבות אישיות. על כך השיב, שאם קימת מטרת אושר אליה אפשר לשאוף, הרי המטרה היא להשאר עמנו לנצח. הוא למד אצלנו על צורות אושר שלא ידע אודותם, ולא האמין בקיומן. אך הוא חש בדחיפה שאין לרסנה, מעין גורל שאין להלחם כנגדו, לפחות במה שנוגע לגורלו הוא. הרי שהוא חש צורך לקחת חלק, להשפיע ולבנות דברים נעלים יותר. הוא דמה לסוס מלחמה, שתהיה כמות המזון המונחת לפניו, אשר תהיה, בשמעו את שופר המלחמה, הוא פותח בדהרה. ולי נדמה כי שמע את קריאת השופר. שאלתיו: “האם יש לך תכניות מדויקות? האם אתה רוצה לעזבנו מיד?” לא, השיב, לא לכך נתכון. הוא רק רצה לשמוע מפי כי אכן מיותר הוא, ואני הייתי אמיצה דיי, על מנת להודות בכך. ובינתים יוכל בעלי לרכוש מכונת־כתיבה, ולראות אם הוא מוצא ענין בכך.

רואה את, טטיאנה, כעת צר לי שהדברים התגלגלו כך. יאסיקה הקטנה שלי! יודעת את מה עלה בדעתי? הוא רוצה לעזוב בגלל יאסיקה! הוא בודאי הרגיש בכך שהיא מאוהבת בו, או שאינו מאוהב בה, או שהוא מכיר באמצעיו הדלים, ובחוסר עצמאותו הכלכלית ואינו רוצה לקשרה אליו. מכל מקום רואה הוא כחובתו למנוע התקשרות זו. זוהי גישה עדינה ביותר, והאופן בו נהג מוכיח על רגישות רבה. הוא לא רמז כל רמז, לא הקשה על איש, באותו רגע, נראה לי ראוי לאהבה יותר מאי פעם. רק חשתי בגל כאב בגלל יאסיקה, אך במובן מה גם הוקל לי, כשראיתי את הבעיה העלולה היתה להוצר – נפתרת על הצד הטוב. איזו צורת כתיבה?! האם החזקת מעמד עד הסוף?

גיסתך

לוזיניה.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 7 ביוני.

שלום דודה אהובה!

האם עבר זמן רב מאז קבלת מכתב מאתנו? דומה, שרק אתמול כתבתי אליך, במהירות טסים ימי הקיץ הללו. מה עוד שיש מכונית! ליו לקח אותנו אתמול לטיול קצר, מאחר ואינו בוטח עדין ביכלתו בנהיגה. איון יודע עוד פחות ממנו, למרות שהוא מתאמן מספר שעות בכל יום. אבא, גם הוא היה רוצה לנהוג בה, אך אמא אינה מניחה לו. לדעתה פוגע הדבר בעצבים, היא יודעת בודאות ששני שליש מהנהגים מסימים את חייהם בבתי־משוגעים, או בהתאבדות, כתוצאה מהתמוטטות עצבים. אבא ניסה נסה למרות מחאותיה לעלות ולנהוג. אך כולנו פתחנו בצעקות מקהלתיות, וטענו שלמען המדינה והמשפחה עליו לשמור על עצמו. לעת עתה הוא ותר. יש לו הרי ספורט חדש: – מכונת הכתיבה.

אמש, לאחר ארוחת הערב, ישבנו כולנו על המרפסת. היה כל־כך יפה, יופי כזה אינו קים בשום מקום עלי אדמות. מעלינו בשחור השמים, נצנצו הכוכבים. וסביבנו, על הארץ החשוכה, האירו הנורות העמומות. ישבנו בשקט, כל אחד שקוע בחלומו הוא, עד שאמא שאלה את ליו, מאחר והוא יודע־כל, יאמר נא. אלו נחשים מצויים בסביבה זו. הוא פלט בו במקום שורה של שמות לטיניים, וטען שהללו אינם יצורים מזיקים, ואין בהם רעל. אני פקפקתי אם יצורים אלה קימים בכלל, אבל אמא מאמינה לדבריו, כבתורה מסיני, והיתה מופתעת לטובה. היא ספרה, שאבא אמר לה לפני זמן מה, כי רק נחשים מסוגלים לטפס על קירות חלקים, ורעיון זה לא נתן לה מנוח. האפשרות שנחש יחדור אל תוך חדרה מנע לא פעם שינה מעיניה. ואליה, כלל לא היה מסוגל להבין כיצד אפשר לפחד מנחשים, לדעתו, יפים הם, אמיצים, מחונכים, מלאי רז, ומסוכנים. הוא על כל פנים, כך טען, לפחות, לא היה מסוגל להתאהב באשה שאין בה משהו נחשי. קאטיה הגיבה על כך ב"עגל שכמותך". וליו אמר שיש בי משהו מן הנחש, אני חלקלקה ומסתורית. אחר־כך ספר אגדה דרום־רוסית, שהיתה מזעזעת מאד. קוסם התאהב בבת־מלך, שהיתה כלואה במגדל גבוה. בחצות טפס אל חדרה כשהוא לובש דמות נחש. הוא חדר מבעד לחלון חדרה, ושם חזר לדמותו האנושית, העיר אותה משנתה, ובלה בזרועותיה ליל אהבים. פעם, מרוב צפיה לא נרדמה בת־המלך, ואז הבחינה לאורו של הירח בראש נחש שטוח ומשולש במרכזו של החלון. היא נבהלה כל־כך שנפלה על מטתה מבלי להשמיע קול ומתה. ממש באותו רגע נשמע צלצול חד בדלת הכניסה. המקום בו מצוי פעמון ישן וחלוד. והפעמון עצמו נשכח לגמרי, מאחר ואין משתמשים בו כמעט. כולנו התפלאנו על כך שאמא לא נפלה בו במקום – מתה. אבא קם, על־מנת לגשת אל דלת הגן, ולראות מה קרה. אמא אף היא זנקה ממקומה והביטה בליו במבט מתחנן, על מנת שיקדים ויפגוש ברוצח המצפה לאבא. מאחר והקימה וכן גם הצעדים הראשונים עולים לאבא במאמץ רב, ואלו ליו קל תנועה וזריז, פתח הוא למשרת את הדלת. הלה נשא בידיו ארגז. הוא אמר, שבעצם לא מחלקים יותר דואר בשעה כזו, אך מאחר והמשלוח הוא אל האדון המחנך אותו מכבד מנהל הדואר מאד, ובנוסף לכך הגיע הארגז מפטרבורג, משמע חשוב הענין, הוחלט לשגר את הארגז עוד באותו ערב. המשרת קבל דמי שתיה, ובתוך הארגז היתה מכונת־הכתיבה. ליו הוריד מיד את האריזה, והחל מדפיס עליה. גם אבא נסה, אך לא ידע כיצד להשתמש בה. כולנו נסינו אחריו, ולא ידענו, ממש כמוהו. רק אני – בחיי – הצלחתי מעט. לבסוף התבוננו כולנו בליו שהדפיס בשטף. אבא נסה בשנית, וכאשר ליו אמר שיש לו כשרון, היה אבא מרוצה ביותר. אמא היתה מאושרת, והודתה שאפילו הנחש נשכח ממנה, כל־כך הוקסמה ממכונת־הכתיבה. ואליה שאל: “מה אתם מתכונים לעשות עם זה בעצם?” קאטיה טענה, שאם כבר נאלצים להפעיל את האצבעות הרי שאפשר גם לכתוב. היא אינה מכירה בערכו של הדבר, אך יש להניח שעוד תשנה את דעתה.

דודה יקרה, האם הכל כשורה אצלך? אומר לך רק זאת, השושנים החלו לפרוח, האדומים וגם הצהובים המטפסים. והללו מפיצים ריח נפלא. וכן גם שושני הבר. אנו כבר קוטפים תותי־בר. בנוסף לכך אבא הוא במצב רוח ידידותי, ואף העיר לפני זמן מה, שאיש אינו בא לבקרנו הקיץ.

שלך

יאסיקה.

ליו אל קונסטנטין.

קמרסקוי 9 ביוני.

שלום, קונסטנטין היקר!

כן, אתה חברי, אני חש בכך. אתה מכבד ומעריך בי אותם דברים, החשובים לשנינו, ומכיר ואוהב גם את האחרים. ומשום כך אתה מתקיפני, ומאמלל אותי. אני סובל, והדבר ידוע לך, ואיני צריך להבהיר לך מדוע. יתכן שאף פעם לא סבלתי כך. אך ברור לי שאתגבר על־כך. ניסיתי להשתלט על אנשים אלה למן הרגע הראשון שהגעתי לכאן. ומכאן נובע הסבל, מאחר ולא רק הנשלט מתקשר, אלא גם השולט. השלטון שהצלחתי לרכוש, קושר אותי ממש כמו הענין עצמו. את המחנך יכול אני להטעות, אך אין לי כל השפעה עליו. זה פוגע, כמובן, בגאותי. אך יותר מכך הדבר מצערני, משום שהתוצאות ברורות לי. לאיש יש קסם מיוחד, ואיני אדיש אליו. למרות שכוחותיו, שממילא לא הערכתים כגדולים, אוזלים, ואפשר להבחין שבאיש זה בערו כוחות נפש עזים, יותר משבאנשים שפלים. הוא שלם באיזה שהוא אופן, גם אם לא יהיה מושלם לעולם. דוקא חוסר הגישה אליו מוצא חן בעיני. אני חושב שהדבר צמח והתקשה במלחמת חייו. אבל הוא ביסודו לא נשתנה, הוא לא קלט שום דבר חדש, אך גם לא הפסיד דבר. יש בו עוד הרבה מן השטויות הילדותיות, ובטחון עצמי, מה שלא היה מצוי בו, סגל לעצמו. האני שלו שלם, עסיסי, מאורגן ונאה, עד שחיים בכאב לעצם הרעיון של פגיעה בו. ודוקא משום שכך הוא, אני חרב להרסו. קויתי שאוכל לכבשו, להחדיר אל מוחו תכנים חדשים. לא כתבתי לך דבר על כך, מאחר והדבר הכביד עלי, אך חשבתיו לאפשרי. אל אלוהים, איש זה, שמש לוהטת זו! שאני מסתובב סביבה כנחש. הוא אף אינו מעלה בדעתו שברגע שנתנגש יקרע לגזרים. במה שנוגע לילדים, מעדיף הייתי להחריש. מי יתן והיתה לי השפעה על אביהם, כפי שיש לי עליהם. זה נשמע אוילי. הן מובן, שקל יותר להשפיע ולהשתלט על צעירים. אך האם לא יכול היה פעם לקרות נס, פלא, והדבר היה מתהפך? אך הפלא לא התרחש, לכן אני חיב לפעול בהתאם להחלטותי העקרוניות, אין ברירה אחרת. יתכן ודרוש לילדים אלה זעזוע גורל חזק. אל אלוהים, מה פירוש נחוץ? הרי הם כל־כך נפלאים בחיי החלום שלהם. אמנם זה יבל הסתים פעם… ילדים עם קמטים וגב כפוף הוא מראה מחריד, אך פעם צריך השנוי להתחיל, יתכן אפילו שאוכל להיות להם לעזר בשעת שנוי זה. דבר שאדם רוצה בו הוא אפשרי, אך צריך רק לרצות.

לא אכתוב אליך בעתיד הקרוב. אני מניח שהבנת אותי נכונה. אין לי ספקות ביחס למעשי. אל תשיב לי על כל הענינים שפעלתי. איש לא יוכל לנחמני. ובכך שאתה מבין לרעי – אני בטוח.

ליו.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 11 ביוני.

שלום, פטר היקר!

אם יש את נפשך לזכות בחויה היסטורית, השאר מחר ומחרתים בביתך. איון שלנו הסיע את המכונית ישר אל תוך בור, הוא האשים בכך את הצפרים המתנכלות, ואנו את הברנדי, אך מאחר ושכב באותו בור זמן רב, חזר מפוכח לגמרי, כך שאת האשם האמתי לא נתן עוד לגלות. המכונית נזוקה יותר ממנו. היא נראית כצב בלי קלפתו, אבל לנסיעה היא עדין מסוגלת. אמא היתה מרוצה, וסברה שמוטב יהיה אם נשאיר את המכונית במצב זה, עד שאיון ילמד לנהוג כראוי, על מנת שלא יביא את כולנו עלי קבר. אבא הודיע שלא ישאיר את המכונית במצב זה, גם אם איון לבדו יסע בה. תהיה זו פגיעה בכבודו, ממש כאלו יצאו בנותיו בשמלות קרועות. כולנו הסכמנו עמו, וליו התנדב להסיע העירה את הפגר, ולדאוג לתקונו. יאסיקה רצתה להצטרף אליו. אך ליו טען שהנסיעה במכונית במצב זה מסוכנת מדי, וסרב לקחתה. מאז היא מסתובבת עם פרצוף חמוץ, מאחר והיא, כמובן, מאוהבת בליו. אמרתי “כמובן”, מאחר ובאדם כליו, השולט בכל אטום שבגופו, מאוהבים כולם. בעצם אני שוה נפש, גם שעה שאני מאוהב. ונשאר כזה, גם אם אני משיגה וגם אם לאו.

גם תכונה זו מושכת נשים מסוימות. אך התכונה שאין לעמוד בפניה באמת, היא הרצון. אף אחד אינו יכול לעמוד כנגד זה, זה כוחה של הנשמה. לליו יש בודאי רצון מיוחד לגבי כל ענין. אני לא הייתי מחזיק מעמד בקצב חיים כזה, אפילו שנה אחת. ואלו הוא נושא קצב חיים זה כבר עשרים ושמונה שנה, וכפי הנראה יגיע לשיבה מופלגת. אני מסופק אם הוא מסוגל להתקשרות ממושכת לאשה אחת. רבוי נשים היה צריך להיות מותר בשבילו. הוא לא יקדיש להן תשומת לב רבה מדי. אבל משפט אחד, אותו יאמר כדרך אגב, יחרת בזכרונן, והן תחזורנה עליו משך שבועות. הוא יערוך בקור אצל אמך, התבונן בו.

ואליה

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 11 ביוני.

שלום, קונסטנטין היקר!

אבוא מחר או מחרתים לפטרבורג, ואני מקוה לפגשך. זה נוגע לסדור מכונת־הכתיבה, נושא שעליו אני מעדיף להרחיב את הדבור בעל־פה. היא יכולה לפעול כחומר נפץ, או להיות טעונה כאקדח. במקרה האחרון, לא נוכל לבטוח בכדור שיפגע במטרתו. אשלח אותה בקרוב לבית־החרושת בו נקנתה, לצורך תקון. היא חיבת להשלח לשם, ולחזור משם, על־מנת שבחקירה מאוחרת לא יפול עלי אף צל של חשד. אתה חיב לדאוג לכך שלא תשלח בטרם תהיה מסודרת לצרכנו. תהיה חיב להשתלט על אחד מפועלי בית־החרושת, או על אחד מפועלי הרכבת. הזמן אינו דוחק, אתה יכול לקשור את קשריך תוך שקול־דעת ובמתינות.

ליו.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 12 ביוני.

שלום, דודתי האהובה!

מאד רציתי לבקרך, אך אסרו עלי את הדבר! רציתי לנסוע אליך במכונית ההרוסה, דוקא משום שהיא במצב נורא זה. שערי בנפשך, הייתי מתגנדרת ומתיפה ככל־האפשר, והייתי יוצאת מתוך הארגז כהידרה מתוך עץ חלול. אך מעל לכל הייתי רואה אותך. הייתי מעמידה את אפיי במבחן קשה, לראות את לחייך הפורחות, ואת עורך הזוהר, את נעוריך הנצחיים… אני חוששת שלחיי הם חורים ברגע זה ורטובים מדמעות, עד כדי כך, מאוכזבת אני מבטול הנסיעה.

נשאר, אפוא, בלי המלאך המגן. הצעתי שנשחק יומם ולילה סביב הבית כך שאיש לא יוכל לחדור מבלי שנבחין בו. ואליה הטוב גם כן היה מוכן לכך, אבל קאטיה, לא הסכימה. היא טוענת ששוב אינה ילדה. ליו מביא לך מכתב זה, הניחי לו להגן עליך, גם אם אינך נזקקת לכך.

שלך

יאסיקה.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 14 ביוני.

אם איני פעיל מבחינה חברותית, הרי נעוץ הדבר בעובדה, שמשפחתי מצויה תחת עין צבורית פקוחה. ותוך הסתגלות למציאות זו, נתגבש מזגי המשקיף. הייתי פעיל יותר, הרי היה זה טרוף מצדי. היום שוב נשתלט השטן על ביתנו. ישבתי בכורסא, סחוט עוד מאמש, שכן, מאז עזב ליו את הבית, חיב אני לשמור מחצות על הבית, מפני שאמא פוחדת. ישבתי, אפוא, בספריה, דפדפתי בספר כשקאטיה התפרצה כמערבולת נוצות, וזנקה לעבר הטלפון. על מנת שלא תקבל זעזוע־מוח, כשם שאני קבלתי, אמסור לך אינפורמציה על מנת שתבין את המתרחש. קאטיה ויאסיקה ישבו וכתבו מכתבים לליו, כאשר חקרה קאטיה את יאסיקה על יחסיה עם ליו, נסתבר לה שיאסיקה מאוהבת בו, ורואה עצמה מאורסת לו. זאת הייתי חיב, כמובן, לנחש.

ובכן, קאטיה הזמינה שיחה עם פטרבורג. שאלתיה, עם מי היא רוצה לדבר בעצם. – “עם ליו”, השיבה, וכאלו לא נגע לי הדבר כלל. – “את יכולה להמתין עד שישוב, הן הדבר אינו חשוב עד כדי כך”. והיא: “- אה יכול לשפוט? כאן לא אדבר עמו כלל, ואני מצטערת שעשיתי זאת עד כה”. ואני: – “בשם כל הקדשים…” באותו רגע צלצל הטלפון. היא פרצה לעברו – “האם אתה הוא זה? קראח, קבק, קבק… אני רוצה רק לומר לך שהנך יצור שפל! קראח, קבק… אתה חנפן, מענה, יהודה איש קריות! קבק, קבק… בבקשה אל תכחיש! יש לך עוד חוצפה להצטדק? שקרת לי די והותר! אפקח את עיני יאסיקה! עבור יצור עלוב כמוך, על אף חולשותיה, היא טובה מדי… אתה חושב אותי ליותר טפשה משהנני באמת. אתה סבור שאתה לבדך חכם, וכל היתר רפויי שכל, יתכן והדבר הפוך!”

כל זאת פלטה קאטיה, בקול רם כל־כך, עד שאמא ואבא שמעו, וסברו כי קרה דבר מה נורא, ולכן הגיעו שניהם במרוצה, והאזינו לדבריה בתדהמה. ושאלו: – “מה פירוש כל זאת? עם מי היא בעצם מדברת?” ואני עניתי: “מאומה, היא מדברת עם ליו, וכועסת עליו במקצת”. וקאטיה הוסיפה לתוך הטלפון: “להאזין לדבריך? לאפיך החלקלק והדו־פרצופי? לעולם לא!” ואבא ואמא התפרצו לעברה: “למען השם, מה הוא עולל לה!” ואני השבתי: “היא קבלה ממנו גלויה, עם המען, קטינקה פון ראזימקרה. והיא רואה עלבון בכך שמניחים ששמה קאטיה נגזר מן השם קאטינקה”. אבא ואמא היו מוקסמים: “זה הכל קאטיה?” שניהם עמדו לפרוץ בצחוק, קאטיה הסתובבה. ואני אמרתי: “יונתי, נוחי מעט!” קאטיה נעצה בי מבט קטלני ורק הוסיפה עוד: “אוף!”

התנפלתי על הטלפון, ועוד הספקתי לתפוס את ליו, והרגעתי אותו. הוא אמר באנחה כבדה: “אתה הוא השמן המרוח על הגל הסוער של משפחתך. בלעדיך אפשר היה לחלות במחלת ים”. נראה שהשיחה פגעה בו קשות.

אינני יודע אם השיחה התנהלה מביתכם, אם כן הדבר, מענין היה ביותר לשמוע את חלקה השני של השיחה, אם האזנת לה. מה שבטוח לפחות הוא, – קטיה גמרה עם ליו, גם אם זעמה יתרכך עם הזמן. אם תחזור ותתלהב מכהות שכלך, לאחר שגמרה עם האינטלקט? על כך קשה לענות, מכל מקום אל תקבל הנחה זו כמובנת מאליה. למען האמת, היא פורחת כתוצאה מאכזבתה. לאמיתו של דבר ראויה לרחמים יאסיקה. היא נראית כצפור קטנה שקנה נהרס, ומניחה לגשם ולרוח לשטפה. היא מציצת בבהלה ובזהירות, ומניעה לעתים בראשה הפצוע, בחוסר אונים, כאלו לעולם לא ישוב להיות טוב. אני סבור שהיא בכתה משך שעות, פניה העידו על כך עוד זמן רב לאחר מכן. יש בה משהו מתוק, כאגס הבשל־יתר־על־המידה, ומשהו רך כל־כך, כפתית שלג הנמס בידו של אדם. טוב היה עבורה, לו נשאת אתה אותה לאשה. אבל אתה תקעת בתוך ראשך את קטיה, ומאחר ועומד אתה על המוסכמות, לא תשנה את דעתך, ותכנה זאת בשם – אופי. עבורך הדבר הוא בעצם הינו־הך, אם רק דואגים לך, ועבור יאסיקה היה זה טוב, אלו היתה מוגנת ע"י עורך העבה מפני העולם. בעוד שקטיה אינה זקוקה לחומה אטומה זו, ויתכן אף שלאורך ימים לא תוכל לשאתה. איני רוצה להיות אויל, עד כדי הטפת בינה למישהו שאין זו נחלתו.

לקטיה מספיקה תבונה על מנת להסתיר את האמת מאבא ואמא. אך כשאבא פונה אליה, בשם קטינקה, על מנת להקניטה, היא זורקת בי מבט זועף, דבר המביא את השאר לידי צחוק.

חיה בטוב

ואליה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 17 ביוני.

שלום, קונסטנטין היקר!

היה זה רעיון מועיל ביותר לשכנע את הגברת טטיאנה לבוא עמי לקרמסקוי. ההשפעה שרכשתי עליה, עשתה רושם עז על משפחת המחנך, משום שהם מלאי התפעלות מקרובתם זו, הממלאה תפקיד נכבד בחברה. היא יפה, וחכמה די הצורך על מנת לדעת, כמה מחכמתה צריכה אשה להסתיר. היא בעלת שכל, אך שכלה לא פותח דיו. היא נהנית הנאה רוחנית, אם זו אינה תובעת ממנה מאמץ מיוחד. משום כך היא מעדיפה את חברתם של אנשים, המסוגלים לנסח את ידיעותיהם, מחשבותיהם, ותגליותם בלשון פשוטה. עובדת היותה מחוסרת דעות קדומות, היתה עשויה לעורר התפעלות, לו היתה מסכנת בכך דבר מה. אך הגברת היא אפוליטית, ולכזו מניחה החברה חופש דעות, מתוך תמימות.

בנה פטר, המאוהב בקטיה מאז ילדותם, אינו נפגע כלל מן העובדה שזו אדישה אליו, הוא נוקשה בגישתו זו. מתוך התבוננות שטחית בלבד, נתן להסיק שיש בו טוב־מזג מכמות מופלגת מתוך גישה אנושית, שהנה ילדותית ביסודה, ובחום של רודף צדק, הוא רואה עצמו כשיך למפלגה מהפכנית. למרות שהוא מקנא בי, מאחר ובת־דודתו מעדיפה אותי על פניו, התיחס אלי בהגינות, אם גם לא בלבביות. יחד עם עוד סטודנטים אחדים בעלי אמצעים כמוהו, מארגנים קורסים פרטיים לרפואה, על־מנת לאפשר לעצמו ולחבריו את המשך הלמודים, ויחד עם זאת, להפגין כנגד חוקיה השרירותיים של הממשלה. הקורסים יתחילו בקרוב, וקטיה רוצה ליטול חלק בם. המחנך לא ידע על כך ולא כלום, ונפגע קשות מן העובדה שדוקא דודנו הוא מארגן הקורסים, נוסף לכך, שקטיה רוצה להשתתף בם. כיון שאינו מסוגל לכעוס על קטיה כעס ממשי, החל לנזוף באחותו, על שאינה מונעת את בנה ממעשים דון־קישוטיים. היא חיכה חיוך ילדותי, וטענה שבנה הנו אדם מבוגר, והיא אינה יכולה היא אינה מבינה בזה, שכן הנשים מוצאות ממילא מתחום זה. היא אינה יכולה לקבוע עמדה, כל עוד אינה מבינה את הענין. בכלל מוטב לדעתה לפסוח על ענינים פוליטיים בשיחה חברתית, כי בשיחה מעין זו, הופך גם האדם הנבון ביותר, לחמור מבוהל ומחוספס. לדעתה, אם המדינה מונעת את המשך הלמודים חיב אדם צעיר ליטול את גורלו בידיו ולדאוג להמשך השכלתו. שכן בסופו של דבר צריך אדם תעסוקה כל שהיא.

לדעתה של קטיה זהו מעשה חסר אחריות ומעורר למרי כנגד הממשלה. כשהיא סוגרת את האוניברסיטה שהיא בלתי תלויה. האם שואלים הורי הצאר לרשותו של מישהו, כאשר הם מלמדים את ילדיהם קרוא וכתוב.

המחנך השיב, שלו הסתפקו האוניברסיטאות בהוראת דעת בלבד, היתה נשמרת עצמאותן, אך מאחר והתערבו בענינים פוליטיים, ערבבו את המפלגות, הרי שותרו מרצונן על עצמאותן. חוקי הממשלה לא יבטלו, משום שכמה בעלי אמצעים יאפשרו לעצמם למוד פרטי, ועל־ידי כך יצאו חסרי האמצעים נפסדים פי כמה. כאן התפרצה קטיה: “אתה אינך מכיר את פטר! הוא אינו מנסה להרויח על חשבון העניים! למען מחוסרי האמצעים ארגן את הקורסים האלה! כל אחד יכול להשתתף בהם, גם לאלה שאין כסף!” פני המחנך הפכו ארגמן. והוא אמר, שאם כך הדבר הרי שהמצב חמור עוד יותר משחשב בתחלה. הוא חשב שזהו ענין של שעורים פרטיים. אבל זוהי אנטי־אוניברסיטה, זוהי הפגנה, זהו מעשה מהפכני. הוא אף פעם לא העלה בדעתו, כי בתו עלולה להצטרף אל אויביו.

מעולם לא ראיתיו זועם כל־כך. מצחו התכוץ, חטמו התחדד, כחרב שהושחזה זה עתה, ונוצרה אוירה מחושמלת, כלפני סערת ברד. קטיה נבהלה מעט, אך שמרה על אומץ רוחה. טטיאנה נתחיכה חיוך ילדותי, והרימה את גבותיה בהשתוממות, על שהוא רואה את הדבר ברצינות רבה כל־כך. הגברת פון רזימקרה היתה עצובה. איני יודע מה חשבה אותו רגע, אך היתה לי הרגשה, שהיא היחידה מלבדי, המבינה את המצב לאשורו. לא משום שהיה לה יסוד לכך, אלא משום שהיא אוהבת, והאוהב, מבין וחושש.

ברגע הגרוע ביותר, אמרתי אל המחנך: שהוא רצה ממילא לשלוח את וליה וקטיה לחו"ל, על מנת ללמוד באוניברסיטאות זרות. אם יעשה זאת עתה, תמנענה צרות. הערה זו העלתה את מצב־הרוח. וליה היה מוקסם, –"כן, אמא!" אמר, “כל הצעירים בני המשפחות הטובות נשלחים לחוץ־לארץ. אם אתה רוצה שיצא מאתנו משהו גם אתה חיב לעשות זאת, אני מציע את פריס”. גברת טטיאנה הוסיפה: “אני מצרפת אליכם את פטר, על מנת שיהיה עמכם אדם נבון, מלבד זאת פריס ממש הכרחית עבור פטר, הוא זקוק ללטוש”. המחנך העדיף את ברלין על פריס, אבל הרעיון החל להתגלגל, ואני בטוח שיצא לפועל. רציתי להרחיק את קטיה ואת וליה מהבית, על מנת שלא יראו באסון. וכך הגעתי לרעיון זה. אמצא גם דרך להרחקתה של יאסיקה. מעתה, סבור אני, יתגלגלו הענינים במהירות.

ליו.

קאטיה אל ואליה.

פטרבורג 20 ביוני.

אתה חמור, ואליה! כתבת על הענין שהיה לי עם ליו – לפטר! יכולתי לשער שתעשה זאת, אך מדוע התפארת בכך שלא ספרת את הדבר לאיש? ראשית לא שאלתיך על כך דבר, שנית לא האמנתי לך, אף לרגע. פטר סבור עכשו, שהוא צריך לנחמני, ושאני חיבת להנשא לו. עקרונית – הוא צודק. למעשה – הוא מקסים, ורק אלהים הוא היודע מדוע איני מאוהבת בו! כעת אני חיבת לסבול את רחמיו של פטר, ולשמוע כי דודה טטיאנה מתפעלת מליו; עד כמה הוא אלגנטי, עד כמה הוא מבריק ותקיף, ואיזו השפעה טובה יש לו עלינו! שמור נא אתה על יאסיקה! זה גם מאד טפשי שיש לנו הורים כאלה. אבא אינו מבחין בדבר, אמא רואה הכל באור חיובי. ואלו לך, שום דבר לא איכפת. השלם סוף סוף עם עובדת גבר. ליו עושה עמך כעולה על רוחו, ומציג כל דבר לפניך באור הרצוי לו. זה נראה כאלו אתה מאוהב בו. והרי זה מחוסר הגיון. כשדודה טטיאנה אינה מדברת על ליו, היא מקסימה ונבונה. הקורסים טרם החלו. מה מצב הענינים ביחס לנסיעתנו לפריס? האם אבא מסכים כבר? במקרה הגרוע ביותר נסע, כמובן לברלין, אם נצא מפה נסתדר כבר איכשהו.

חיה בטוב

קאטיה.

יאסיקה אל קאטיה.

קרמסקוי 20 ביוני.

שלום, חפושית קטנה שלי!

האמיני לי, שהייתי מעדיפה לבכות עתה מאשר לכתוב לך, אבל מהבכי לא יצא כלום. איני יכולה להשתחרר מן ההרגשה שיש לי חלק בעזיבתך את הבית. אני אשמה במשהו, בזאת אין לי ספק. וזה התחיל בכך שכתבתי אל ליו ואת יצאת מכליך, זאת אינך יכולה להכחיש. תחלה סברתי שגם את מאוהבת בליו, אך הוא צחק לרעיון, ושלל אותו לגמרי. וכאשר ראיתיכם יחד, שוב לא נראה לי הדבר כך. גם אם את מאוהבת בו, הרי שאינך אוהבת אותו כמוני. את לא תמותי מכך שלא ישיב אהבה אל חיקך, ואלו אותי ימית הדבר. הרי בכלל אינך כזו המתאהבת ברצינות, האין זאת? ואליה טוען תמיד שאינך סנטימנטלית כמוני. כתבי לי משהו מנחם! כולם נראים עכשו בלתי מרוצים. אבא עצבני מאד מאז שעזבת, תמיד תוקף אותו דבר־מה, אך הפעם נדמה לי שעצבנותו נובעת מהשתתפותך בקורסים הללו. הרי זה ענין גורלי עבורו אם דודנו ובתו משתתפים בדבר־מה המכוון כנגד הממשלה. אתמול נתגלו ספרי ספריה אחדים שואליה השאילם לפני שנים ושכח להחזירם. זה עולה הרבה כסף, ואבא רתח וגרם שערוריה. הוא טען שואליה מחוסר מחשבה, בזבזן, ומתנהג כאלו היינו מיליונרים, ויביא עוד את כולנו לידי פשיטת רגל ופשיטת יד. אמא שהופיעה בדיוק באותו רגע, נסתה להצדיק את ואליה, דבר שהעלה עוד יותר את חמתו של אבא. כשהתישבנו לסעוד ארוחת צהרים, היו כולם רציניים ושקטים ולאבא לא היתה הבעה קודרת במיוחד. אמא הביטה בחוסר אונים מאחד אל משנהו, ולבסוף נח מבטה על אבא, והיא שאלה באהבה: “מדוע אתה נראה חור כל־כך, יאגור?” כולנו פרצנו בצחוק, ואבא הצטרף אלינו. והעיקר – הקרח נשבר.

וליה הרגיש עצמו מוכה באופן מיוחד, משום שאבא טען שאינו יכול לשלחו לחוץ־לארץ, מאחר והוא קל־דעת. אך הוא אמר זאת ברגע של זעם, והוא בכל זאת ישלח אתכם לחו"ל.

האם פט מציק לך מאד? אל תתני לדבר להדאיגך יתר על המדה. ליו אמר לי למן ההתחלה שאינו רוצה, ואינו יכול לכבלני, עד שלא תהיה לו משרה מתאימה. רואה את, הוא איש כבוד, ואליה אף פעם לא יהיה כזה. אני חשה מאד בחסרונך, האם גם את חשה בחסרוני?

שלך

יאסיקה.

לוזיניה אל קאטיה.

קרמסקוי 21 ביוני.

שלום, קאטיה קטנתי!

השגת את רצונך, האם מאושרת את בכך שהנך בעיר? האם משום כך את חכמה יותר, טובה יותר, מאושרת יותר? איני רוצה להסתיר מפניך שהכאבת לי בלכתך. ועשית זאת למרות שידעת מה את מעוללת לאביך בהליכתך, האם קשה כל־כך להבין זאת? אלו היית מבינה כראוי את מעשיך, לא היית מסוגלת לעשות כזאת. הרי אין זה רק שאת חושבת באופן שונה מאביך, או שאינך רוצה בעצתו, וזהו הדבר המכאיב לו, אך הוא אוהבך כל־כך שאינו מסוגל לאסור עליך מעשים שהיה אוסר על אחרים. הוא אוהבך למרות שאת עושה מעשה שכל הנוטלים חלק בו – יגונו. זה יבלבל אותו, זורע חוסר אמון בשיטתו, מדוע את מביאה כל זאת על אביך האוהבך? לעתים נדמה לי שהילדים קימים על־מנת להתנקם בנו. ואיני יכולה להסביר לעצמי על־מה ולמה. הילדים, הם היצורים היחידים אשר מולם אנו עומדים חסרי־אונים, ומשום כך הם היחידים המסוגלים באמת להשמידנו. בעוד מספר שנים, כשבעצמך תהיי אם, תביני כיצד אני מסוגלת לחשוב דברים אלה, מבלי שאהבתי אליך תפגם.

אני חושבת שבסופו של דבר ישלח אתכם אבא לחוץ־לארץ, זה יהיה אולי הדבר הטוב ביותר. ליו הוא משענת עבורנו בימים אלה, ואני אסירת תודה לו על־כך. אך הייתי רוצה להשאר לבד עם אביך לאחר נסיעתכם. החופשה טרם השפיעה השפעה מרגעת על אביך, אולי משום שיש אצלנו תנועה רבה מדי, ואי שקט. ברגע זה איני מודאגת בגללו. אורבות לו סכנות החמורות יותר מנזק גופני.

יקירתי, היי נא מתחשבת כלפי דודה טטיאנה, וכן גם לגבי פטר. איני רוצה לשכנעך שתנשאי לגבר אותו אינך אוהבת, אך שמרי נא על ידידות עם גבר טוב זה.

שלך

אמא.

ואליה אל קאטיה.

קרמסקוי 23 ביוני.

רק האל הטוב לבדו, הוא היודע כיצד עלה במוח־האנקור שלך, הרעיון הגאוני, לקום ולנסוע מכאן. אלא אם נקח בחשבון שאנקורים ועכברים יודעים לבחור התוך הזרבובית בה הם מחטטים, את מזונם זהו אינסטינקט, ולא אשלול תכונה זו ממך. למעשה מאד בלתי נעים כאן כעת. אמא מצאה בבוקר יום אתמול מכתב איום תחת הכר. במכתב נאמר שבאם דימודוב וחבריו יקבלו חנינה, ישלם אבא בחייו. באותו יום ממש, הגיע מכתב מאמו של דימודוב, בו התחננה לפני אבא שיחוס על חיי בנה. האם יש קשר בין שני המכתבים? מי חכם וידע? אמא נתקפה בבהלה יותר מן העובדה שישנה משך כל הלילה על המכתב, מאשר מעצם המכתב. המוזר בדבר הוא, באיזו דרך הגיע המכתב למקום שהגיע. אנשינו נקיים מכל חשד, אך מי מלבדם יכול לחדור לחדרם של אבא ואמא? המכתב בודאי הגיע לשם בדרך טבעית, אבל כיצד אירע הדבר, זאת אין מצליחים להסביר. מניחים שמישהו הגיע בשעת לילה מאוחרת, חדר לחדר מבעד לחלון הפתוח. ההסבר אינו נראה לי, אך גם איני יכול לסתרו. ליו נפגע מאד, משום ששמירתו הוכחה כבלתי יעילה. אני סבור שביסודו של דבר חדל להגות בענין כולו בזמן האחרון. הוא היה רציני מאד, כמעט קודר. והיום שוחח עמי ארוכות על הענין. הוא מניח שכותבי מכתב האיום היו בקשר עם הגברת דימודוב. מתקבל על הדעת שהדבר יצא מחוגי חבריו של דימודוב, הגברת דימודוב לא היתה חיבת לדעת על הענין דבר. נוסף על כך, סבור ליו, היה צריך מכתב האיום להביא את אבא לכתיבת תשובה חיובית לגברת דימודוב. במובן מה להשפיע השפעה מסיעת. אך בהתחשב עם אפיו של אבא, הרי שיכול הדבר רק להחטיא את מטרתו. ליו אמר שהוא מכבד ואוהב את אבא משום שהוא נוהג בהתאם להשקפותיו ומצפונו. אך יש להודות, שהמהפכה צודקת ממנו. הממשלה אסרה את אחד הפרופסורים הנערצים ביותר, אחד היחידים שלא אבד את אומץ לבו, והעז להביע את דעתו, ושלחה אותו לסיביר. דימודוב הגן על זכויותיו, ועל זכויותיה של האוניברסיטה. בעוד שנים יצביעו על הסטודנטים הללו, כעל הוכחה, שבפטרבורג היו אנשים בעלי כבוד ואומץ. במקרה זה, היתה הממשלה מעין גורם המורד כנגד חוקיה הברבריים, יותר מאותם המכונים מהפכנים. ואשר מגינים למעשה על החוק. הם נהגו בהגינות, מנקודת ראותם, בכך שהזהירו את אבא בעוד מועד, ונתנו לו שהות לשנות את דעתו, באופן שיספק אותם. הסכמתי עמו, אך הוספתי, כי עד כמה שאני מכיר את אבא, דוקא עכשו לא יזוז מדעתו. אולי, אמר ליו, אם אבא ידע שהאיומים רציניים, ועשויים לצאת לפועל, ישנה את דעתו ולו בגלל אהבתו לאשתו ולילדיו. איני מאמין בכך, על־כל־פנים מקודה זו בודאי שלא נתן לשכנעו. אבא הוא היחיד, שאינו מזועזע, וקו זה באפיו מצא חן בעיני. אף צל צלו של פחד אינו נכר בו, ואם אפשר היה עוד קודם להזיזו מדעתו, הרי שהדבר הוא בלתי אפשרי עתה. יש בכך, כמובן, דוקאות, עקשנות, והרגשת צדק פנימית, אך יחד עם זאת, זה יפה. אמא עצובה: היא רואה, כמובן, בחסול הסטודנטים, או בחסולו של דימודוב לבדו, דבר מה נורא, והדבר גרוע עבורה שבעתים, שאבא מסוגל לשנות את הדבר, ואינו מוכן לכך. אני סבור שהיא אינה מנסה עוד להשפיע עליו, כיון שהיא יודעת, שזו ברכה לבטלה. אבא ואמא הם אנשים בעלי טעם יוצא מן הכלל. לא הייתי רוצה בהורים אחרים, אף שלעתים נראות לי דעותיהם וגם אפים כמגוחכים.

ליו אמר, שלדעתו, אין חיי אבא נתונים בסכנה כל עוד לא נדונו הסטודנטים. רק אחרי פסק־הדין יהיה המצב רציני. אבל מאחר ומשרתינו נאמנים כל־כך, אין מקום לדאגה ממשית. שאלתיו, מדוע הוא רציני כל־כך, ושקוע בהרהורים. הוא הודה, שהכיר בכך שנוכחותו מיותרת, ועליו לעזוב במהירות המקסימלית, ודבר זה מעציבו. הוא היה עוזב ממילא, אך עתה יחיש את יציאתו. גם הבדלי ההשקפות בינו לבין אבא אינם נותנים יסוד לעבודה משותפת הוגנת. נסיתי לשכנעו שהדבר אינו כך.

אני נשאר כאן לעת עתה, על מנת לבדר מעט את אבא ואמא, חבל לי עליהם. יאסיקה סתם מאוהבת. תודה לאל שאני איני במצב זה. זהו מצב מבעית. התנהגתי בהגינות, אנקורי, על מנת למנוע אי נעמויות מאבא ואמא בזמן זה.

ואליה.

יגור פון רז’ימקרה אל גברת דימודוב.

קרמסקוי 23 ביוני.

גברת נכבדה!

אלו פגע בי בנך, או העליבני באופן אישי, לא היה צורך בתחנוניך על־מנת שאחוס על נעוריו ואתחשב באפיו הבלתי מעוצב עדין. למרבה הצער, אינך פונה אלי כאל אדם פרטי, אלא כאל נציג של הממשלה. בתור שכזה איני יכול לנהוג בסלחנות, כי במה שנוגע לממשלה אין מדובר כלל ברגשות, אלא בכדאיות ויעילות. הזהרתי איש צעיר זה, שדעותיו היו ידועות לי, ונתתי לו שהות מספקת, על מנת לחשוב על גורלו וגורל הוריו האומללים. הוא לא שעה להזהרותי, ובכך קבל על עצמו את תוצאות מעשיו. יש לי יסוד להניח, שהוא עצמו לא יבקש חנינה, ולא יראה בהחמרת דינו, עוות דין.

להביע את השתתפותי בצערך, גברת נכבדה, יכלתי רק לו נעניתי לבקשתך. הרשיני רק לציין שאהיה אסיר תודה לך, אם תתני לי הזדמנות להביע את השתתפותי הכנה בצערך – במעשים.

המכבדך

יגור פון רז’ימקרה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 24 ביוני.

שלום, קונסטנטין היקר!

הגברת פון רזימקרה נתקפה בהלה אמיתית מן המכתב שהנחתי תחת הכר שלמראשותיה. היא מצאה אותו רק בבוקר, כך שישנה עליו משך כל הלילה. דומני, שהיתה מזועזעת יותר מחוסר הידיעה כיצד הגיע המכתב למקומו, מאשר מעצם המכתב. למעשה היא השלימה כבר עם המצב, היא משוכנעת שבעלה אבוד, ומאומה לא יוכל להצילו. היא יודעת עתה, שמכת־הגורל בלתי נמנעת. זוהי אוירה שאפשר לשנותה. המחנך אוטם את חושיו, אפילו לגבי ענין בלתי מובן כגון זה. הוא ענה למכתב התחנה של הגברת דימודוב בשלילה – בלי כל הסוסים. אין שום סכוי סביר שאיזה שינוי יחול בו. על כל פנים, הוא כבר סובל מזה זמן מהתנהגותה של בתו קטיה. הוא אינו מאמין כלל שאורבת לו סכנה אמיתית. ליתר דיוק, אינו רוצה להאמין בכך.

חזיתי מראש, שכך התרחשו הדברים. אם כי ברצון הייתי מציל האדם בלתי־מבוהל ובלתי־מזועזע זה, למעשה האמנתי זמן רב מדי, שאצליח בכך. אם סבלתי מרגש עליונות, הרי שנסיוני בבית זה רפאני מהם. לשנות אדם יכול רק אלוהים, ויתכן שאף הוא לא! זה יכול לשמש סם לגאותי הפצועה. אנו עומדים באותו חוסר אונים מול בני־האדם כמו מול הכוכבים. אנו יכולים רק לראותם בעליתם ובירידתם בהתאם לחוקיהם הבלתי משתנים. הדבר לא יקח עוד זמן רב. אין דרך אחרת. עכשיו כבר הייתי רוצה לראות כל זאת מאחורי גבי.

ליו.

קאטיה אל ואליה.

פטרבורג 25 ביוני.

וליה, אני סבורה שמשך כל חייך לא התעוררת ממש, אף פעם. התעורר נא סוף סוף! אני מקבלת הטפות מכל צד. מפי האחרים, אני עוד מסוגלת לשאת זאת, אך ממך? דבר כזה טרם נשמע! מה אני בעצם מעוללת? לאבא יש דעותיו שלו, ולי שלי. מדוע יש לו זכות לחיות בהתאם לדעותיו ולי אין? אני סבורה, כי שלו מזיקות משלי. הרי אני איני גורמת למותו של איש, או אולי מותר לו משום שהוא זקן ממני? נמוק משכנע, גילו שוקל כאן לכל היותר – נגדו. אבל אני אוהבת אותו ממש כמוכם, וכנראה יותר משאתה אוהבו. אתה אינך מבין אפילו, שליו אינו יכול להשאר בביתנו עם השקפותיו, שהביען לפניך. אם אנו רואים את שגיאותיו של אבא, ומודים שאלו רצחה אותו המפלגה היריבה, היה הצדק אתה, הרי זה משהו אחר לגמרי, מאשר אם איש זר אומר כזאת. מה אנחנו יודעים בעצם על ליו? אני יודעת שהוא חסר מצפון. זה מוצא חן בעיניך, זה מצא חן בעיני. זה נראה כגדולה. יתכן שגם לך אין מצפון, אולי גם אני הייתי רוצה להיות מחוסרת מצפון כמוהו, דבר זה אינו משנה, כרגע אסור לו להשאר בביתנו. האם אינך מבין שהוא מסוגל בשקט להניח להם שירצחו את אבא? פקח לפחות את עיניך ושמור! הזדעזעתי שעה שקראתי את מכתבך. ראיתי לנגד עיני את ליו פוקח את עיני הפלדה שלו, מביט על אבא, וחושב לעצמו: הם בעצם צודקים לגמרי, אלו הרגוך. בשביל מה הוא בכלל צריך להיות בבית? הוא אינו בעל מתאים עבור יאסיקה, בכך תודה גם אתה. בעצם, הוא אינו רוצה כלל לשאתה לאשה, הוא רק מאמלל אותה. את הענין עם יאסיקה חיבת אמא לדעת, על היתר לא, על מנת למנוע ממנה דאגות מיותרות. אתה שומע, אסור לך למנוע את ליו מללכת. להפך, עליך לומר לו: “כן, לך מיד, היית צריך לעשות זאת עוד קודם!” אלו היית גבר, היית אומר לו מזמן שעליו לעזוב את הבית, ולו רק בגלל יאסיקה. היה פעם גבר! אבא הרי אינו רואה ואינו שומע מאום. יתכן וטוב היה לו מלא בעבודה את התפקיד אותו הוא ממלא בבית ולהפך. כך היו מרוצים יותר – העם והמשפחה. אדם מסכן, מקריב עצמו על צרור של חובות – ובכל זאת יש משהו יפה בשטות זו. איני יודעת מה מוצא יותר חן בעיני, זה או חוסר מצפונו של ליו. אבל אבא הוא אבא, זהו זה, ואנו צריכים להגן עליו. אתה מוכרח לשמור עליו. אתה שומע?

קאטיה.

לויזיניה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 26 ביוני.

שלום לך, טטיאנה יקירתי!

נראה שלקחת עמך בלכתך את אור השמש. מאז לכתך יש לנו רק ימי גשם כעורים. היום בו הגעת, באופן כל־כך בלתי צפוי, כמה עליז וחסר דאגות היה! זמן רב יעבור עד ששוב נזכה ליום כזה. כשעברנו לכאן בחודש מאי, חשבתי רק על האושר הצפוי לנו. ימים שלמים בהם יהיה יגור, רק שלי, רחוק מעסקים ודאגות. היתה לי הרגשה שלאחר זאת, לא יבוא עוד מאום. כך חשים תמיד כשעומדים לפני אושר. האושר נראה כנצחי, עם כי ההפך נכון הרבה יותר. עכשיו נתתי דעתי על־כך שהקיץ עומד להסתים, ועוד בטרם יסתים נהיה חיבים לשוב העירה – למשפט, ולסכנות הצפויות לאחרים ולנו.

יגור לא יוכל להמלט מזעמם ושנאתם של ההמונים המוסתים. אלו היו מכירים אותו! אך הם מכירים רק את מעשיו. האם האדם אינו מתבטא במעשיו? אלוהים אדירים, לא אוסיף עוד לשפוט. לכל דבר כל־כך הרבה פנים, והרי אני עשויה לטעות. רק זאת יודעת אני בודאות, יגור אינו נוהג מתוך אכזריות, או מתוך נקמנות אישית. הוא תמיד משוכנע שהצדק עמו, וזה הקשה עליו לא פעם. יתכן שהוא עושה מעשה עול, אבל עצם העובדה שהוא מסוגל לשגות עדין אינה עושה אותו לפחות יקר בעיני. הוא מחשיב ביותר את הקים ואת החוק השולט. נטיותי היו בלי ספק מובילות אותי לכוון אחר, אך משום כך, עדין איני טובה ממנו. זה ענין של דם. הוריו הורישו לו דם אחר מן הדם שהורישו לי הורי.

הו, טטיאנה, אבן מונחת על לבי! לכל מקום אליו אני מביטה נראית רק אפלה. אפלה חד־גונית. עד שהעליתי בדעתי, כי בעיני האשם, שאין הן מסוגלות לראות אור. אך אמרי בעצמך, היכן מצוי משהו טוב, מנחם? כיצד יסתים הקונפליקט עם הילדים, המתמסרים לנטיותיהם, וגאים על שאינם מתענינים בנו? האם כל האנשים חיבים “לזכות” בכך? כן, יתכן שאף אנו נהגנו כך כלפי הורינו, אך אין בזה כדי לנחם.

הפחד הוא הדבר הנורא מכל. הוא השפיע במדה כזו על עצבי, עד שאיני מסוגלת לקחת עוד חלק בשמחה. ובתוך עצמי איני יכולה למצוא עוד שמחה. אני פוחדת, פוחדת ביום ובלילה, ואפילו תוך שנה אין הפחד מרפה ממני, וזה גרוע מכל. אינך מסוגלת להבין מה פירוש לישון, ולחלום כשכל העת אין הפחד מרפה ממך. מאז מצאתי את המכתב מתחת לכר, יש לי הרגשה של אדם שנידון למות שלא בפניו, ומועד ההוצאה להורג נעלם מדעתו. את רואה, הרוצח חדר מבעד לחלון, טפס על הבית כנחש, עמד ליד מטתי, סמוך ביותר, ודחף את המכתב מתחת לכרי. הוא עשה זאת בודאי בלי להשמיע קול, ממש כנחש. הרי יודעת את שהתעוררתי מיד כשליו נכנס אל חדרנו, ובכלל שנתי קלה. היה לו ודאי סכין או אקדח, הוא יכול היה להרוג את יגור בו במקום. אך הוא רצה לתת לו עוד סכוי, או אולי בו ברגע לא נתנו לבו לעשות זאת. או שרצה רק למתוח את עצבינו. בכל לילה הוא מסוגל לשוב, ולבצע את זממו. מדוע לא שמע ליו דבר? אך מדוע הוא היה צריך לשמוע, בעוד הדבר התרחש ממש על ידנו, ואנו לא שמענו? למקרה כזה, שמירתו היא לגמרי בלתי יעילה. הוא נשתנה מאד מאז המקרה. הפך לרציני ומכונס בעצמו. אך במלים אלה אין כדי למצות את השנוי בישותו. ודאי שהוא סובל מכך שלא הצליח בתפקידו, ולא הצדיק את האמון שנתן בו. יתכן שגם עבורו המצב בלתי נעים. או אולי המצב הוא כזה שאינו יכול להגן עלינו. אולי אסור לו להגן עלינו? לפי דעתו, כמובן. האם הוא ראה והכיר את אלה שבאו להזהיר את יגור? האם הוא זהה ביניהם ידידים? או אולי אנשים שהוא רואה אותם כרבי ערך מאתנו? חשדותי – לא, לא חשדות, אלא מחשבותי, ודאי תראינה לך כמטורפות. לא הייתי מגיעה אליהם אלמלא עמדה לנגד עיני דמותו המיוחדת. משהו מסתורי סובב אותו. לעתים, כאשר נח מבטו על יגור ועלי – אני מזדעזעת. לא הוכחתי אותו, הוא עורר בי רחמים, וזו כבר נקודה לטובתו. אלו היה מסוגל להגן עלינו, ואינו עושה זאת, מאחר והוא חושב זאת לאסור, הרי הוא בודאי משוכנע שהצדק עמו. אל אלוהים, כל האנשים צודקים. כל אלה השונאים, והרוצחים והמלשינים – אל אלוהים, איזה מין עולם הוא זה! איזו מין רצחנות! הסוף הוא תמיד בכך, שנפטרים מן העולם.

אני מודה שעצבי מעורערים. זה נסלח במצבים כאלה. האין זאת טטיאנה? יגור הוא לגמרי מחוסר פחד. וכך הוא גם מוצא חן בעיני. מעולם לא אהבתיו כשם שאני אוהבת אותו כעת. וגם זה מזל. אני הרי מיטיבה לדעת שאני מאושרת, יותר מנשים רבות. אך תוך ידיעה זו יש גם וילון שחור. האם תבוא עוד אי פעם רוח טובה ותגרשהו? חשבי עלי באהבה.

שלך

לוזיניה.

ואליה אל קאטיה.

קרמסקוי 27 ביוני.

יונתי, קטינקה, אלו שטויות את כותבת לי על יקיצתי ושנתי? על חוסר המצפון של ליו ורגש החובה של אבא, המוצאים חן בעיניך בלי כל קשר! “אבא, איך שאתה רוצה”. לו היתה לך טביעת־עין פסיכולוגית, היית מבחינה שליו הוא תיאורטיקון. פעילות בעצם, אינו מעסקו. הוא חושב, שאנשים מסוימים היו צודקים לגמרי, לו היו רוצחים את אבא, האם זה חדש? ודאי שהיו צודקים. אשתקד, נסו כמה אנשים לפוצץ את הצאר. הסכמנו אז בינינו שהצדק עמם, ובכל זאת, כלום היינו עושים כזאת. את יכולה לחשוד בי, שאני מסוגל לרצוח את אבא, אין עושים כזאת, גם אם חושבים שמבחינה תיאורטית רצוי, ואף צריך לעשות זאת. התרבות היא המונעת. את פשוט מקנאה, היתה לי דעה טובה יותר עליך. האהבה עושה, כפי הנראה, את כל הנשים למטופשות וקטנוניות. אני מודה, שעבור יאסיקה היה זה טוב לו עזב אותנו ליו. את ההתאהבות אני יכול לשאת רק מצד עצמי. את האחרים זה הופך למגוחכים. ואת יאסיקה זה הפך לאומללה. יתכן ובעיני אחרים זה נראה כמקסים, אפילו לי היא נראית כעץ שזיפים פורח, העומד בלהבות. לכשעצמו מראה מרהיב אך כשהמדובר באדם, ועוד אחותי בנוסף לזה, הרי שזה נראה אוילי. אמרתי לליו, שהדבר היה חולף, וטוב שהוא מסתים כעת. הוא הסכים עמי, והוסיף, שלמעשה כבר חשב מזמן על עזיבה, הוא רק רצה לברר אם אמא תשחררהו ברצון. את רואה עד כמה אינך צודקת. יתכן וליו יסע עמנו לחוץ־לארץ. מובן שזה יוכל להתגשם, רק אם תהיי נבונה די הצורך. הרי הוא אינו יכול לשאת כל אשה המתאהבת בו. עגלה קטנה! כלום אני הייתי עושה זאת? במה שנוגע לך, אסור לך להנשא. את אנקור נורא מתוק, כאשת איש, וכאם תהיי מגוחכת.

ואליה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 29 ביוני.

שלום, קונסטנטין היקר!

בקשתי את הגברת פון רזומקרה לשחררני מעבודתי, בטענה שהמקרה במכתב שנמצא תחת לכר ראשה הוכיח, עד כמה בלתי יעיל אני. על אף העובדה שהגיתי במקרה זה יומם ולילה, לא יכולתי להגיע לאיזו תאוריה שלפיה נתן להסביר את המקרה. מבעד לחלון לא יכול היה איש לחדור משך הלילה, משום שהייתי שומע אותו. אין גם מקום לחשוד במשרתים, שלדעתי הם נאמנים לגמרי. בנקודה זו הפסיקה אותי, ואמרה שאין לה כל ספק בנאמנותם. העליתי, אפוא, את הרעיון, שהאפשרות היחידה היא, שמשרת עשה זאת בהיותו מהופנט. מכל מקום נראה שלא כך התרחש הדבר. ענין ההפנוט ענין אותה, ושוחחנו על כך שעה ארוכה. למעשה, כבר רצתה להניח לענין המכתב, כך טענה, מאחר וממילא לא יתגלה דבר. בעלה התנגד לחקירה יסודית, מאחר ואף פעם אינו מיחס חשיבות למכתבי איום. ועד כה אשר הנסיון את גישתו. לא הבעתי דעתי בנדון זה. מכל מקום, אמרתי, כפי שהענינים מתנהלים כעת, הם אינם זקוקים לי. יהיה זה משום שאין נשקפת סכנה, או משום אי יעילותי.

היא רצתה לדעת לאן פני מועדות, ומה בדעתי לעשות. אמרתי לה, שאני רוצה להמשיך במחקרי, כיון שזהו הדבר החשוב ביותר עתה עבורי. ואם אשלים עם אבי, הרי שאוכל להשאר בבית עד שאמצא משהו מתאים. ספרתי לה, שאבי כתב לי מכתב, לפני זמן קצר, שהיה מאד פיסני. אם זה לא יעלה בידי, אמצא מקלט אצל אחד מידידי. היא אמרה שבעלה והיא, חיבים לי תודה. והם מוכנים לעזור לי אם אזדקק לכך. וזאת לא כעשית טובה, אלא מתוך הכרת תודה. אם אני רוצה, אני יכול כמובן לעזוב מיד. אך אם עתידי מעורפל עדין, הרי שאני יכול להשאר בביתם כל זמן שארצה. הודיתי לה, ואמרתי שאשמח לנצל את הכנסת האורחים שלה עוד 14 יום, עד שאהדק את הקשרים עם אבי, או שימצא לי איזה סדור אחר. נתעורר בי הרצון לנשק את ידה, שהיא אגב יפה להפליא. אך כשנזכרתי לפתע מה אני עומד לעולל לה, נרתעתי.

לפי התרשמותי גרמה לה התפטרותי – הרגשת אושר. כפי הנראה בגלל יאסיקה. היא סבורה, כפי הנראה, שאני עוזב בגלל יאסיקה, ומשום כך היא אסירת תודה לי.

חיה בטוב

ליו.

יאסיקה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 29 ביוני.

שלום, דודה חמודה ואהובה!

אני מקוה שבמהרה אהיה אצלך, הימים הספורים ששהית עמנו היו הנפלאים בכולם! נוכחותך הפכה את כולם לעליזים ומרוצים. עכשיו הכל מחריד. ליו עומד לעזוב. הוא אומר שעליו לעזוב, משום שנוכחותו הוכחה כבלתי יעילה. ואמא שוב אינה נזקקת לו. תחלה אמרה אמא, שאף פעם לא היתה לה עוד הרגשת בטחון כמו זו שהיתה לה מאז בואו של ליו, אבל אבא אף פעם לא רצה בכך, ובודאי אמר לאמא שיותר אינו יכול לאת את נוכחותו. הרי את יודעת, שאבא אף פעם לא אהב אנשים זרים, אפילו נוכחותך גרמה לו עצבנות. נראה, כי עזיבתו של ליו מאמללת את אמא. ועכשיו יעזבו גם קטיה ווליה! אבא כמעט שוכנע כבר שזהו הדבר הטוב ביותר עבורם, בין אם יסעו לברלין או לפריס. וליה מאושר כך. איני מקנאה בהם. הם הרי כל־כך רוצים לנסוע. אבל קחי אותי אליך, דודה טטיאנה, עד שנחזור העירה. עצוב לי כאן לבד. לאחר שחודש מאי היה יפה יותר מאי־פעם. האוירה כאן מדכאת. אבא ואמא יסכימו בודאי, יתכן וייטב להיות פעם לבד. אבא יוכל לנוח טוב יותר. והעבודה שהם גורמים תוכל להעשות על־ידי המשרתים, גם בלי עזרתי. ליו טרם החליט לאן ללכת, אך הוא אמר, כי אם יהיה בפטרבורג, יבקרך, אם תסכימי, כמובן. הוא מרבה לדבר בשבח יפיך ותבונתך. ומי בעצם לא? ולרוב עושה זאת.

קטנתך

יאסיקה.

ואליה אל קאטיה.

קרמסקוי 1 ביולי.

נו, אנקורי, האם את כועסת עדין על אחיך, משום שהעז לומר לך את האמת? יחד עם זאת הוא מוסיף לפעול למען ענינך וענינו, ועניננו המשותף. מאז שוכנע אבא, – שאת השכלתו היסודית נוכל לרכוש רק אם נלמד באחת האוניברסיטאות במערב המתורבת, – חלה עליה במצב רוחו. עתה הוא סבור שמוטב כי נתחיל בפריס החננית ונמשיך אחר־כך בלמודי פילוסופיה מעמיקים, בברלין היסודית. עלינו לנסוע מיד, מאחר ואבא סבור שכל השטויות שלנו נובעות מכך שאנו חסרים את תרבות המערב. את צריכה, אפוא, להפסיק מיד את למודיך, ולדאוג לצרכי נסיעתנו. או ליתר דיוק, לעמוד מן הצד שעה שדודה טטיאנה עושה זאת.

ליו יעזוב, כפי הנראה עוד לפנינו. אני סבור שאף הוא יסע לפריס, אם אנו נסע לשם, אך לא דובר על כך דבר. אנו נוסעים לעתים קרובות יחד במכונית. הייתי חייב לתת את דברת־הכבוד שלי לאמא, שלא אאפשר לליו להמצא לעתים קרובות ביחידות עם יאסיקה. זה היה לגמרי מיותר. הוא ממילא אינו מעונין בכך. אני שם לבי עתה באבא. איני משמיע את וגנר, כיון שדבר זה מעצבן אותו. בכלל שופר עכשיו מצבו. הן מלבד עסקיו, הוא עוסק בנסיעתנו בלבד. והדבר גורם לי הנאה מרובה. הוא מיעץ לי באלו רכבות לנסוע, ובאלו בתי־מלון ללון, עד שמתעוררת בי ההרגשה שאף הוא עומד לנסוע עמנו. היי אסירת תודה לאחיך, במקום לזעום עליו, דבר שהוא מאד ילדותי.

ואליה.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 1 ביולי.

שלום, פטר היקר!

הדבר הטוב ביותר שהיית יכול לעשות הוא להצטרף אלינו בנסיעתנו לפריס. אמא היתה שמחה ביותר לו הצטרפת אלינו, משום שהיא רואה בך אדם אחראי יותר מאתנו. קטיה מסכימה. ולי אתה רק צריך להבטיח שלא תתחיל בגלויי אהבה כלפי קטיה. הרגשתך הפנימית אינה מענינת אותי. אם הקורסים שלך יפסקו בגלל הנסיעה, הרי שאף זה דבר טוב הוא. לאבא יש די צרות גם בלעדי זאת, וחבל לי עליו. מה שנוגע לחברינו-לדעה, הרי שנוכל לשוב לפעילות גם אחרי שובנו. ואני עושה ברצון הפסקה זו. בפריס עוד תתפתח מבחינה פוליטית. ואני רואה אותך כרובספייר, המתפרץ לרוסיה הקדושה.

שלך כתמיד

ואליה.

לוזיניה אל קאטיה.

קרמסקוי 2 ביולי.

שלום, ילדתי האהובה מכל!

הוחלט סופית. אתם, כלומר, את ווליה תסעו לפריס; את שמחה, האין זאת? רק היו נא נבונים, ואל תבזבזו את הכסף. אתם מבוגרים דייכם על מנת להבין את מצבנו, ולהתאים עצמכם אליו. יש לכם אב טוב ביותר שיתכן בכלל, הוא נוהג בכם בצדק ובעדינות, ואני מקוה שאתם אוהבים ומכבדים אותו על גישתו זו, וגאים על אף האמצעים המצומצמים שלו. למרות הכל הוא נוהג כלפיכם תמיד מתוך שימת-לב, אל תעשו בכך שמוש לרעה, אם תעברו על התקציב שנקבע לכם, הדבר לא רק יעציבו, אלא גם יעמידו במצב בלתי נסבל. למרות מגבלה זו, נצלו את החופש ואת הכסף הנתן לכם, והיו בני-דעת.

יסיקה ודאי תסע דודה טטיאנה לאחר שתעזבו. לבה השבור עוד יעבור רבות. יתכן ותסבול פחות אם תתרחק מכאן, על-כן איני שמה מכשולים בדרכה. ליו עוזב בגללה, כמובן, אך לא אשכח לעולם את צורת הדבור המענינת שלו, ואת אופן פתוח הענינים המקורי. תכונות אלו שלו, אהובות עלי. אך יותר מכל מוצאת חן בעיני אישיותו. והוא יהפוך לאישיות חשובה, ידיעותיו מעמיקות בכל נושא, ורצונו חזק ובהיר. מאידך מקילה עלי העובדה שהוא עוזב. ולא רק בגלל יסיקה. יש בו זרות מסוימת, דבר מה שהוא בלתי נתפס עבורי, שלעתים גורם לי מתח עצבים גבוה. יש במבטו משהו לא רגיל, יתכן ובכך כבש את יסיקה. המסתורי מושך – אך בעת ובעונה אחת גם מפחיד. הוא אינו שיך אלינו. ועם כל הבנתו באנשים מכל הסוגים, בנקודה זו אינו יכול לשנות עצמו. נוספת לכך העובדה שהוא סהרורי, דבר שאינו מרפה ממני.

לאחר כל מאורעות הקיץ, אני מאושרת להשאר עם אבא לבד. באמת שאני שמחה על כך, לכן אין לכם כל סבה לדאוג לנו. אתם תכתבו לנו מכתבים מפורטים, ואנו נלוה אתכם במחשבתנו אל מונה-ליזה, לפרלמנט, אל מזרקות ורסי. עכשיו עולה בדעתי שאנו נעבור כל זאת מבלי להעלות אף את הכובע על ראשנו, ואלו אתם זקוקים לבגדי מסע, ושאר דברי סדקית. את הדברים תוכלו להשיג בפריס במחיר נמוך יותר ובטעם רב יותר. היו נא רק מעשיים! האם יכולה אני לסמוך עליכם? בכל זאת חיבים אתם לקחת אתכם משהו. עסקי, אפוא, בכך כעת. דודה טטיאנה מצויה לצדך וזוהי בלי ספק היועצת הטובה ביותר. היי שלום, ילדתי היקרה, והביאי מיד את תודתך לאביך שכן הוא אפשר לכם את הנסיעה לפריס.

שלך

אמא.

קאטיה אל יגור.

פטרבורג 4 ביולי.

שלום לך, אבא יקר!

באמת נפלא מצדך, שאתה מניח לנו לנסוע לפריס. תפיק מכך גם טובת הנאה – תפטר מאתנו. פטר רוצה להצטרף אלינו. איני מתנגדת. הוא כל-כך מעשי, עד שבלעדיו נראה הכל בלתי אפשרי. דרך משל: הוא יודע לתקן מכונית, דבר שבגללו נאלץ ליו לבוא העירה, ואלו פטר עושה זאת בעצמו, תהיה התקלה מסובכת ככל שתהיה. הוא יכול למלא מקומו של משרת, מסגר, רפד, חיט, טבח ואפילו מתכנן אופנה, רק שטעמו מיושן במקצת. הוא מסויג עתה ממני, ונראה כאלו שוב אינו מאוהב בי, חבל, אף שלעתים הכביד עלי בכך. אך בשביל הנסיעה טוב הדבר. כך אני מודה. גם כשאינו מאוהב הוא ממלא את כל בקשותי כמקום. אתמול, למשל, כרך את ספרי, והתקין מפתח לאחר שמפתחי אבד לי. אסור שהדבר יודע לדודה טטיאנה.

אם יצטרף פטר אלינו נחסוך ודאי כסף. הוא תמיד שם עין על הכל. האם עלי לבוא להפרד מכם? הייתי עושה זאת ברצון, אך עליכם לשלוח תחילה את ליו, איני יכולה שאת את פניו, ונוכחותו תפריע לי.

קטנתך

קאטיה.

לוזיניה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 5 ביולי.

שלום, טטיאנה יקירתי!

המשבר המלנכולי חלף לגמרי. מאחר והדבר לא יכול היה להמשך לאורך ימים נוצר בי כוח חדש. דומני שהאמרה העממית, שהאל עוזר רק לאמיצי-הלב היא שהעמידה אותי על רגלי. תחלה עלה לי הדבר במאמצים רבים לשים את פחדי לצחוק, אך לאחר שעשיתי זאת פעמים אחדות, נשאתי על גל של כוח, והאומץ כבר בא מאליו. בחלקו נובע הדבר מכך שיגור נמצא במצב-רוח-טוב. לאחר שהחליט לשלוח את הילדים לפריס. והכאב הגדול ביותר עבורי היה לראותו מדוכא וחסר-אונים. כעת אני שמחה על הזמן שבו נמצא לבדנו. דומני, שאף פעם עוד לא היינו לבדנו מאז הולדת ילדינו. להמצא בכפר, בסביבה נפלאה מבלי לעשות מאום! הכל חיב להתרחש עכשו במהירות, אחרת תגמר החופשה בטרם יסעו כולם. יגור אף הוא שמח על-כך, רק קשה לו להאמין שאהיה מסוגלת לחיות עמו ורק למענו, לאחר שהתרגלתי לחלק עצמי בין אנשים רבים. אך בלבו פנימה הוא יודע, שעמו אני תמיד, רק עמו לבדו. אמרי, מתי מזקינים? בינתים חשה אני את עצמי צעירה יותר משחשתי בשנות העשרים לחיי. אני! ולא שערי ועורי.

טטיאנה, יקירתי! התעזרי לקטיה הקטנה שלי, להשיג את כל מה שהיא צריכה? יש לך הרי טעם וידע. אלו הצטרף פטר לנסיעה, היינו נרגעים במדה רבה. למרות שהוא מבוגר מוליה רק במעט, הרי היה זה כאלו נסע עמם שומר-ראש נאמן. חשבתי תחלה שליו יתאים לתפקיד זה, אבל אין לנצח את התנגדותה הגדולה של קטיה. אני רק נזכרת עד כמה הוקסמה ממנו בתחלה! הוא היה אורים-ותומים בשביל שלושת הילדים. ואז כנה אותה פעם קטינקה במקום קטיה, והכל ירד לאבדון. לעתים נראים לי ילדי מטורפים במקצת, השד יודע מאין להם זאת. מובן, שאיני מאמינה שהטעות בשם היא בלבד גרמה לכך, ודאי נפלה בין הילדים אי הבנה או קנאה. מבחינת אפים מתאימים ליו וקטיה לפחות יותר מאשר ליו ויסיקה. אבל במקרה זה נמשכו כפי הנראה הנגודים זה לזה. על כל פנים מוטב לי שקטיה תסלוד מליו, גם אם הסלידה אינה מוצדקת – מאשר ההפך. אני מעדיפה את פטר כבן לויתם. ברור לי שליו אוהב את הילדים, ויש בו משהו מקסים וכובש, והוא בהחלט מתאים להיות מנהיגם. אך היו רודפים אותי סיוטים, והזתי מדמה לעצמי התקפת הסהרוריות שלו, כשהוא נודד לחדר השינה שלה, עומד מעל מטתה ומביט בה במבטו המיוחד.

הו, טטיאנה, זאת חיבת אני לספר לך! כשמצאתי את מכתב האיום מתחת לכר, אמר ליו, שאפשרי שמישהו מאנשי הבית, הנתון תחת השפעה היפנוטית, עשה זאת. נזכרתי במבטו המיוחד, וכיון שהנו סהרורי, הרהרתי שאפשרי שהוא עצמו מהופנט על-ידי מישהו מבחוץ, ויתכן שהוא עצמו עשה זאת. בשעתו לא הייתי מסוגלת לשוחח על-כך עם איש, ובודאי לא לכתוב על כך. ספרתי זאת ליגור, והוא כל-כך הרבה להתבדח על כך, שאיני יכולה לחדול מלצחוק כל פעם שאני נזכרת בכך. הוא טען שככל שהספור דמיוני יותר, הוא מתקבל יותר על דעתי. איני רואה זאת כבלתי אפשרי, אחרת לא היה ליו מזכיר את הדבר.

טטיאנה יקרה, האם את מסכימה לקבל את יסיקה? כאשר יעזוב פטר, תשארי לבד, ויסיקה הרי כל-כך אוהבת להיות אצלך. אותנו ישמח הדבר, אם יגרם לך נחת.

שלך

לוזיניה.

יאסיקה אל קאטיה.

קרמסקוי 8 ביולי.

שלום, יקירתי הקטנה!

אל תכעסי עלי, אך זהו מעשה מכוער שאינך רוצה לבוא הנה כל עוד ליו נמצא כאן, ובאופן זה את מגרשת אותו מן הבית. הרי לא זהו הגמול המגיע לו מאתנו! את סבורה שאינו נוהג בי בהגינות, זה אינו נכון. הוא אוהב אותי, ואמר לי למן ההתחלה, שאיננו בנוח אם יוכל לשאתני, מאחר והוא גאה מדי. הוא אמר לי שעלי להתאים את רגשותי ליחסי חברות, וזאת אני גם עושה. ומה רע בכך אם הוא חברי? הוא גם חברו של וליה, והיה גם חברך עד שדחית אותו באופן גס כל-כך. הוא יוכל להסתדר כך, שמשך כל יום שהותך לא תראיהו. בשביל אבא ואמא כל הענין הוא מאד בלתי נעים. יש לו כל-כך הרבה תכונות נעלות, ודאי תוכלי להתגבר גם על קטנוניות זו, ולשים לב קצת.

האם את כועסת שאני אומרת כל זאת? אני מטיפה לך מוסר רק לעתים רחוקות, בזאת חיבת את להודות. אבל את תעשי רק כפי שיעלה בדעתך, אבא ואמא נראים מרוצים ביותר, זה נחמד לראותם מאושרים כל-כך מן האפשרות להמצא יחד. הם נראים לעתים כזוג העומד להנשא, צעירים ויפים ומלאי סודות. אני שמחה שמתקרבת פריחת השושנים. בעוד שבועות אחדים תפרחנה כולן. אז תוכל אמא לקשט את שולחנה בפרחים, ולתקוע פרחים בשערה, ולמלא את כל הצנצנות.

יאסיקה.

ואליה אל פטר.

קרמסקוי 10 ביולי.

שלום, פטר יקירי!

אתמול אירע לי מקרה מסמר שער. חפשתי את ליו בחדרו, הוא לא היה והמתנתי לו. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלו ודפדפתי בלי-דעת בין נירותיו. לפתע הבחנתי בפתק שעליו היה רשום דבר מה בכתב-יד, הפתק משך את תשומת-לבי. תחלה אף לא ידעתי מדוע, אך אחר-כך עלה בדעתי, שכתב יד זה, או בכתב יד דומה לזה נכתב מכתב האיום שאמא מצאה תחת הכר. שער בנפשך, בפעם הראשונה בימי חיי תקפני פחד מטורף, הכל הסתובב סביבי. בעצם איני יודע מה הדהים אותי כל-כך, אך ידי ורקותי כוסו פתע בזעה. עזבתי מיד את חדרו, וניסיתי לערוך סדר במחשבותי. אני נשבע לך, הייתי כל-כך מזועזע, עד שלא הייתי מסוגל לחשוב באופן בהיר. כשליו חזר, דאגתי לכך שנכנס לחדרו, דפדפתי כביכול בהסח הדעת בין נירותיו, שחקתי בפתק, ואמרתי בין היתר, שכתב היד נראה דומה ביותר לזה במכתב האיום. – “לא כן?” השיב ליו, “גם אני חושב שאפשר לראותו כזהה, ניסיתי לחקותו מתוך הזכרון, אולי כך אפשר יהיה לעלות על עקבותיו של הכותב, אבל אבא הרי אינו רוצה שהדבר יחקר.” אבא השמיד את המכתב, זאת הוא עושה תמיד עם מכתבים אלמוניים. זה בלתי נתפס, שדבר כזה עשוי היה לקרות לי! ידעתי שליו מסתובב עם הרעיון לגלות את כותב המכתב, וידעתי גם שהוא מתעסק בגרפולוגיה! מכל מקום, לאחר ששמעתי את קולו וראיתי את פניו, נראתה לי בהלתי – ילדותית. ברצון הייתי מספר לליו, על מה שאירע, אך משום מה פחדתי להעביר זאת על דל שפתי. אין לו כל מושג על מחשבותי, והוא שמח בהשגו. זהו באמת הישג יוצא מן הכלל, לחקות כתב-יד מן הזכרון בלבד. ועוד בהצלחה כזו שאפשר לטעות ביניהם.

נסיתי להסביר את בהלתי בכך, שכל הענין עם מכתב האיום, עלה לי במעט עצבים. אילו היה אבא טפוס אחר, היינו בלי ספק מבוהלים. אבל לא באיש בטחון כזה, עד שאין להעלות כלל על הדעת שמשהו עשוי לקרות לו. הרי דברים כאלה אינם קורים במציאות, לכל היותר זהו רומן בלשי. רציחות פוליטיות אמנם קרו לעתים קרובות, אך אבא אומר, שאינו שנוא עד כדי כך, ומקורבי הסטודנטים הם אנשים משכילים, לכן אין לחפש ביניהם את הרוצח. מכתב האיום נועד רק לזעזע – זה ברור. ובסופו של דבר אנו תמיד נתונים בסכנת מות. הרי אפשר לחלות ולמות, ואי אפשר לחיות תמיד עם הפחד הזה. לעתים אני מהרהר, אם אי-הפחד של אבא, הוא יתרון או חסרון אצלו. יתכן שפשוט אין לו דמיון.

מצב רוחו של אבא מצוין והוא דן עתה, משך שעות עם ליו על ענינים שונים. ליו משוחח עמו ברצינות, אך לא ברור לי אם הוא עושה זאת על מנת להשביע את רצונו של אבא, או מתוך ענין.

אל אלהים, מאושר אהיה רק כשנמצא בפריס. לעזור או לשנות איננו יכולים ממילא. אל תספר לקטיה מאומה ממה שקרה לי עם ליו. אבא אומר שבגרמניה אפשר לנסוע ברחבות, אפילו במחלקה שניה.,,איך שאתה רוצה, אבא" ובלבד שנסע.

וליה.

יאסיקה אל קאטיה.

קרמסקוי 14 ביולי.

קטיה, אל לך לבוא. בשום אופן – לא. את שומעת! אם רק לא יצאת לדרך! תארי לעצמך, אתמול חלה איון בצורה רצינית ביותר. תקפה אותו עוית, הוא התפתל, הכחיל, והיה פשוט נורא. תחלה סבר וליה שהוא שתוי, אך חיש מהר התברר שאין הדבר כן, היה לו משהו אחר לגמרי. הנערות סברו תחלה שזוהי התקפת קדחת, וסרבו להתקרב אליו. אך ליו נטל את הענין לידיו, הוא טען שזו אינה יכולה להיות קדחת. מאחר ולקדחת יש סמפטומים אחרים. לדעתו אין זו אלא התקפה של טיפוס, ועם סיבוכים נוספים. הוא נסה לעשות הכל, ונשאר עם איון. למרות שאבא ואמא התנגדו לכך, זה עלול להיות מדבק, לדעתם. אבל ליו אמר, שראשית אינו מאמין בכך, ושנית אינו פוחד מכך. ולכן עבורו זה בודאי לא מדביק. איון הביט בו במבט מבוהל מאד, כשחזר לעצמו. אני סובר שהוא סולד מחברתו של ליו, אך אינו מעיז לגלות זאת. כאשר בא הרופא, הוא אשר את מעשי ליו, ואמר שכל מה שעשה היה מתאים, והוא – הרופא – לא היה עושה דבר אחר. אף הוא סבר שזהו טיפוס. אבא ואמא מתנגדים לבואך, משום שהם חוששים להתדבקות. אנחנו כאן ממילא, ואין לשנות זאת. אך לך, מוטב שלא להדחף מרצון לתוך הסכנה. אני סבורה שהצדק אתם. לעזור ממילא אינך יכולה. ואמא תהיה מבוהלת גם אם ענין ההדבקות אינו חמור כל-כך. בעתיד הקרוב אי אפשר יהיה כנראה, לשלוח את איון העירה, משום שהוא חולה מסוכן. הדודן המסכן! וליה אומר שחבל עליו, הוא כל-כך אהב יין, והיה כבר מאושר עם יין-השרף.

לא אראך, כפי הנראה, לפני הנסיעה, גחלילית שלי! אבל איני מספיקה אפילו לחוש בחסרונך, כל-כך הרבה עבודה יש כאן.

שלך

יאסיקה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 16 ביולי

שלום, קונסטנטין יקירי!

שלחתי כבר את מכונת הכתיבה. נשאר, אפוא, מוסכם בינינו שהתפוצצות תארע עם הלחיצה על האות “י”. כיון שאנו חייבים לקבוע אות מסוימת, תהיה זו האות בו מתחיל שמו הפרטי של המחנך, מן הנמנע הוא שיכתוב מכתב מבלי להשתמש באות זו. מעתה מוטלת האחריות על כתפיך. אני מאושר שאוכל להשתחרר מכל זה בזמן הקרוב, כיון שאני חש עצמי חולה. אני חש את החום בעצמותי, והדבר שבו הייתי רוצה ביותר הוא, - לשכב במטה. נראה שהדבר היחיד שאני יכול לעשות על מנת למנוע עצמי מלחלות, הוא להתנגד למחלה. הצלחתי בכך כבר פעם. הרכב, איון, חלה בטיפוס, ועוד בצורה חמורה ביותר, ועדיין נשקפת סכנה לחייו. מאחר וכאן שולטים בהלה וחוסר אונים, הנובעים מכך שהמשרתים סברו תחילה שזוהי התקפת קדחת, הייתי היחיד שטיפל בו. האיש אינו סובל אותי, הוא חש בסכנה בלתי מוסברת הנובעת ממני, זוהי תחושת חיתית, ממש כשם שחיה חשה בסכנה הנשקפת לחיי אדוניה. יש לי חיבה מיוחדת לחצי-חיה זו, שחלק נכר מחייו מתנהלים בתת-מודע, עם העממיות שבו. היה זה עונג עבורי לטפל בו, לבדוק אותו ולהתבונן בו. יתכן שתוך כדי טפול נדבקתי ממנו, מאחר והייתי ממילא נגוע.

באם המחלה תגבר עלי, וישלחו אותי לבית-חולים בפטרבורג, הרי שהמצב יהיה בכי רע. שכן אני חייב לקבל במו-ידי את מכונת-הכתיבה ולהרכיבה. אני תולה תקוותי בכך, שהאדון והגברת רזימקרה, יחזיקוני בביתם, גם אם אתנגד לכך. אבל בראש וראשונה, אני סומך על גופי הבריא, ועל כוח ההתנגדות שלי. למוטט מקדשים כשמשון, זאת אין לעשות עוד, אך לשמור על הגוף, לפחות לזמן מה, שעה שהוא רוצה להתמוטט, זאת אני מניח כאפשרי. מכל מקום, המתן לאות ממני בטרם תפעל.

ליו.

הלוזיניה אל טאטיאנה.

קרמסקוי 18 ביולי.

שלום, טטיאנה יקירתי!

באיזו מהירות משתנים הדברים על פני אדמתנו, מהר יותר ממעוף העננים בשמים. ותנודות אלו מכות אותנו כרעם ביום בהיר. מצבו של איון הזקן והטוב שלנו – הוטב, לפחות כך סבור הרופא. הוא אומר, שלו הוליכה המחלה אל הקץ, היה מצבו מחמיר והולך. את יודעת עד כמה אנו קשורים באנשינו. להחליף אותם, יהיה עצוב עבורנו ממש כמו החלפת בית. לראות אדם נתון בסכנת מות ולוחם לחייו, זוהי תמונה הגורמת לי סבל. לפתע נעשה ברור שזה גורל כולנו. הכדור השמור עלול היה לפגוע בי, יכול לפגוע בי מחר או מחרתים, על כל פנים יפגע בי ביום מן הימים. תוקף אותי פחד, פחד הגרוע מן המות עצמו. נראה שהפעם הוא פסח על איון, אבל ליו נפל אתמול למשכב. הוא טפל במסירות כזו באיון, סכן את עצמו, כאילו היה זה דבר המובן מאליו. הוא עורר את התפעלותי משום שאיון אף פעם לא חבב אותו, ולא הכיר לו תודה על כך. שלשום כבר שונו פני ליו, אך מששאלתיו, אמר שהוא מרגיש כרגיל. אתמול הוא כבר נראה קודח. יגור שלא הרגיש כמובן בכלום, אמר שהוא מרגיש בחסרונה של מכונת-הכתיבה, אליה התרגל כל-כך. ואמר שהוא מקוה שתחזור במהרה. ליו הגיב: “אל תאמר כזאת, אני הייתי מעדיף שעוד תחסר זמן רב”. קראתי פעם על שחקן שחלה. לפני ההצגה הוא נראה תשוש עד כדי כך, שרואיו לא האמינו שיהיה מסוגל לשחק. אבל כאשר עלה על הבמה, הוא אסף את כל כוח הרצון שלו, והקסים את קהלו. כוח כזה נרפה לעתים רחוקות, הוא נשבר. יודעת את, זאת הוא הזכיר לי באותו רגע. תמיד היה קרוב להזיה בהקיץ. העמדתי אותו על עובדת היותו קודח, והוא הודה בכך. אך טען שבמצבו עדיפה תנועה, ורצה לעשות טיול באפנים. אי אפשר היה להניאו מכך. הוא נסע, וחזר כעבור שלוש שעות, שטוף זיעה וכבד נשימה, אחר-כך שכב במטה מבלי לקחת מאום. היום היה סחוט לגמרי ונשאר במטה, אך נראה שחומו יורד. הרופא שבא לבדוק את איון, אמר ששיטות כאלה מצליחות לעתים, הוא לא היה ממליץ על כך בפני מישהו, לזאת לא כל אחד מסוגל. אדם בלתי מצוי הוא ליו זה. הוא כובש אותנו תמיד מחדש.

טאטיאנה יקירתי, לו נמצאנו כבר סוף סוף לבד אני מטפלת ברצון בחולים ואני שמחה, שיש ביכולתי לתת משהו לליו – זה רק מעט מאד, לטפל בו בעצם אי אפשר. הוא אדם המסוגל רק לתת, אינו מסוגל לקחת. אבל עכשו משהתרגלתי לרעיון להשאר עם יגור לבד, נראה לי כל מכשול בדרך לבדודותנו – מיותר. וליה ויסיקה היו מגיעים כבר היום אליך, אבל הם לא רצו לנסוע, בטרם ידעו מה מדת הרצינות במחלתו של ליו. תודה לאל שהסכנה עברה, אחרת היתה האהבה עוד מתחזקת בלבה הרך של יסיקה. איון ישלח לבית החולים, ברגע שמסוגל יהיה לשאת את טלטולי הדרך. ואדם אחראי שעבד אצלנו כבר פעמים רבות, ימלא את מקומו. רציתי לבוא העירה, יחד עם יגור על מנת להפרד מהילדים אך הוא לא רצה בכך. הוא טען שלקח חופשה בכפר מטעמי בריאות, ואינו רוצה שיבינו את מעשהו באופן לא-נכון. הוא אומר, שאם נסע תקלט הפרידה יותר בתודעתי, ולכן תהיה גם קשה יותר. אני עשויה להתרגז ולבכות וכן הלאה. כן, לבכות אבכה ממילא. הם יעדרו לפחות שנה, אם לא יותר. אחרת לא תהיה לנסיעה כל ערך. שנה שלמה בלי שני הילדים! לו לא הייתי רוצה כל-כך ביגור עכשו…! מלבד זאת שוב איני צעירה עד כדי כך ששנה תראה בעיני זמן ארוך ביותר. זה בעצם רק שתים-עשרה פעם שלושים, זו רק נשימת אויר אחת! אני מאושרת שפטר מצטרף. אבקש מהילדים שיציתו לו.

שלך

לוזיניה.

ואליה אל קאטיה.

קרמסקוי 20 ביולי.

שלום, חצוצרנית שלי!

את יכולה לצהול, כי מחר אני יוצא לדרך. אם תצאי לכוון ההפוך, לא יהיה בכך כלום, מאחר ולא אראה זאת. איננו יכולים לגרום הנאה גדולה יותר לאבא ואמא מלנסוע מכאן. היתה איזו הערה בעתונות על “האוניברסיטה האדומה”. שום דבר חמור אינו צפוי לאנשים המשתתפים. מלבד הפסקת הקורסים. אבל אבא מעדיף, כמובן, שאנו לא נהיה מעורבים בזה. הדודן חי עדין. הוא בקש היום מעט “משקה”, נראה שהוא חוזר להבין מהו תענוג. מאחר ולא יכולתי להפרד מעליו פנים אל פנים, כתבתי לו שיר פרידה. המתחיל:

כבר חלפו ימים חמשה,

מאז לגם איון לגימה.

ומסתים:

אם נגזר עלי לא לחוש בחום ידך,

ולנסוע לחו"ל בלי ברכתך,

הרי אחולי, ודמעות עיני,

חיה בטוב, או מות – אללי!

השמעתי את השיר לליו, השוכב עדין במטה. הוא פרץ בצחוק, ולא היה מסוגל לחדול, למרות שהוא עדין חלש מאד. הוא הבטיחני, שאיון יראה בי את גדול משוררי רוסיה, ואת שירי יחשוב לפאר היצירה. הוא הוסיף, שהוא מקנא באנשים המתפעמים עדיין מריתמוס. והחריזה עדין מדברת אל לבם. ליו היה מצטרף אלינו ברצון לנסיעה לפטרבורג, אך הוא חלש מדי, וחושש שאמא לא תניח לו לנסוע. יצא, אפוא, שלא תשובי לראותו. יסיקה היא תולעת מטופשת באהבתה. אך למרות זאת, אני מיעץ לך לנהוג בה בעדינות, אנקורי החמוד. ולא לקנטר ולעקוץ. היא נראית כאגל טל, המבהיק בעלות השמש כאבן חן, אך בגבור השמש נעלם ואיננו. זאת כותב אני על מנת שתוכחי, שאני מסוגל להתבטא באופן ספרותי. שמעי נא, על פטר לדאוג לסיגרים וסיגריות לדרך, הוא אוהב למלא פקודות.

ואליה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 23 ביולי.

שלום, קונסטנטין היקר!

אני מבין שלא כתבת לי, על מנת למנוע נפילת המכתב לידים בלתי מתאימות במקרה שאני חולה אנוש או בר-מינן. כעת חלפה הסכנה. אם אינך מקבל ממני ידיעה נוספת, שלח את מכונת-הכתיבה ב-31 לחדש. והודע לי בו ברגע. המחלה נשברה, אך אני רצוץ עדין. רצוץ עד כדי כך שהייתי רוצה להשאר במטה עוד ימים אחדים בלי לראות לנגד עיני כל תמונה אחרת זולת האשה השחורה, והנערה הבהירה הרוכנות עלי מדי פעם, מטפלות בי ומדברות אלי בידידות. שום דבר פרט לעצים ולפרחים הנשקפים אלי מבעד לחלון. האם יהיו פעם אנשים, אשר בלי סבל, בלי דקירות איומות בנשמה, יוכלו ליהנות מזיו הטבע?

וליה ויסיקה נוסעים מחר לפטרבורג. יסיקה תשאר אצל דודתה. כאשר אשוב לראותה תלבש שמלה שחורה. הלילה, שעה שהתבוננתי בירח החיור בתוך סביבתו השחורה, לא יכולתי שלא לחשוב על שערה הבהיר הגולש על שמלתה השחורה. אך זהו דבר פעוט ביותר. לחייה ירזו והיא תחזור לחיך וללבוש שמלות לבנות. כל דבר הוא בר-חלוף, ולאחר שהוא קורה – נשכח. וזהו בעצם הטרגי בחיינו. מאחר וזוהי מהות החיים. זהו טבע הדברים, ופעם יהפוך ויהיה גם מנת חלקנו. אני מצפה להודעתך.

ליו.

לוזיניה אל קאטיה.

24 ביולי.

קטנתי!

היום יוצאים וליה ויסיקה לדרך. הם חכו יום נוסף לליו, אבל בסוף שכנעוהו בעצם לא לקחת על עצמו היום את מאמץ הנסיעה. הוא כבר קם, אבל הוא חלש עדין. הוא ישאר כאן עוד כשלושה ימים, כך שבכלל לא תראי אותו עוד, אם תצאו לדרך מחרתים. יסיקה לחמה בעוז ברגשותיה, לא הייתי מאמינה שיש בה שליטה עצמית כזאת. היום היתה כבר עם שחר בגנה, ומלאה סלים שלמים עם שושנים, אתם קשטה את הבית. “אני מוצאת שהבית נראה כבית כלולות”, אמרה. נשתתקה ואחר הוסיפה: “אמא, אני משערת שהפרענו לכם מאד, כשבאנו בזה אחר זה, האין זאת?” – “כן, אלמלא היינו בעצמנו אשמים בכך ודאי היינו כועסים”, עניתי לה. אחיך וליה, שהופיע אותו רגע אמר: “אלהים אדירים, מה את סבורה, הם היו משתעממים עד מות בלעדינו”. יסיקה התמרמרה: - “צעיר חצוף שכמותך! אתה עם עצלותך, לא דברת עד שנתך השניה, ולא התבדחת עד לעשירית”. נו, את יכולה לתאר לעצמך, באיזה חן הם קינטרו אחד את השניה. נוסף לכך, פניה הקטנים והחורים, עם חיוך הילדים, העניקו לה עוד את הזכות לאהוב ביום האחרון. אל תציקי לה ביחס לליו, יקירתי. את שומעת? את יצור קטן וצעיר מדי על מנת להעריך אותו נכונה. הוא על כל פנים, אדם בעל ערך, ואנשים בעלי ערך מעוררים הערכה מידית, ולעתים ספקות במבט שני.

הצעתה של דודה טטיאנה לקחת נהג, אינה נראית לאבא, אף שהוא מודה שהרעיון יכול להיות טוב. הוא אמר שאינו רוצה להכניס אדם זר לגמרי לביתנו. זה קורה לעתים קרובות שמפלגות מהפכניות מכניסות כך את אנשיהם, על מנת לעמוד מקרוב על עניניו של האיש, ועל מנת לקשור קשרים עם המשרתים. הוא לא היה רוצה להכניס טפוס דו-פרצופי כזה בין אנשינו הנאמנים והמהימנים. מאחר ואבא רחוק מכל פחדנות, הרי שזהירות זו היא בהחלט מוצדקת. אנו נשארים, אפוא, עם קיריל הזקן שלנו. יותר מאיון אינו שותה, ומלבד זאת טוען אבא שהשתינים הם בעלי הלבבות הנאמנים ביותר.

אני מחבקת אותך, ילדתי האהובה! השתדלו להתחבב זה על זה, שלושתכם, ואל נא תריבו בדרך, את ווליה. אל תכנו אחד את השני, כנויים של עגל או חמור או: - מוח אנקורי, האחרון הוא עוד נסבל, סוף סוף גם אנקור יכול פעם להיות רציני, ובכלל זהו הרגל מכוער, והאנשים שאינם מכירים אתכם, עלולים להזדעזע. שימי עין גם על וליה, כאלו היית את המבוגרת, אך אל נא תתני לו להרגיש בכך. אני מודאגת בגללו יותר מאשר בגללך, את תעשי כבר את הנחוץ, ותהיי אדם נבון.

ובכן, אני כעת אשה בלי ילדים! אבל בתוך לבי אתם שמורים היטב, קטנים עדין, ואוהבים להמצא בחדר קטן וסגור ולשבת סמוך לאמכם.

חיי בטוב.

ואליה וקאטיה אל יגור.

פטרבורג 26 ביולי.

אבא יקר!

כשקטיה קראה במכתבה של אמא שלשתינים יש הלב הנאמן ביותר, היא התפרצה: “רואים אתם, ליו אינו שתין! הוא שותה יין רק בגלל צבעו היפה ובגלל הנמוס!” מעתה תתפשט השמועה שפטרת את ליו רק משום שלא השתכר אף פעם. תהפוך לאהוב האומה, והקוזקים יכירו בך כלוחם החרות הגדול. שלשום הצלחנו לשכנע את דודה טטיאנה לקנות לכבוד פרידתנו יין משובח, אבל פטר שהחליט להצטרף לאיזה מנזר מחמיר, הצליח לדחות זאת לאחר שובנו.

אבא יקר!

וליה כותב רק שטויות. מן הנמנע הוא לחיות עמו מבלי לכנותו מדי פעם עגל או חמור. אמא, היית צריכה למן ההתחלה לחנכו חנוך טוב יותר. מה שנוגע ליין הרי שזה מדויק, אבא, פטר החליט זה מכבר להתנזר מיין. למה לא לשתות אם זה מוצא חן? טפשי מדי. יסיקה אומרת שאין מה לדאוג לכם, אתם נראים צעירים ומאושרים. כך אנחנו רוצים לראותכם בעיני רוחנו בזמן הנסיעה. אני מתיחסת בחביבות אל יסיקה, אבל היא בכל זאת עגלה קטנה. מכוניתנו יוצאת! מחר בשעה זו כבר נהיה מעבר לגבול. בדרך אכתוב לך באמת מכתב ארוך, אמא מתוקה.

קאטיה.

ליו אל קונסטנטין.

קרמסקוי 1 באוגוסט.

קונסטנטין יקירי!

אני יוצא מכאן מחר בבקר. אני לוקח מכונית עד לפטרבורג. ומשם אסע אל אבי. אני מניח שמכונת הכתיבה תגיע הערב. זה יהיה מאד לא נוח עבורי אם תקדים. כי המחנך ירצה בודאי לכתוב בה מיד. שני האנשים שמחים על בדידותם, כמו שני ילדים קטנים. הם אינם משערים כלל את הצפוי להם, אל אלהים, מה בעצם אפשר לצפות לאחר שרואים את תנודות החיים? מה מוצאים בעצם?

איני מאמין שמישהו ישתמש במכונה לפני המחנך, ויהרוס בכך את תכניתי, זה אינו מתקבל על הדעת. המשרתים אינם מעיזים לנגוע בה, מפחד המחנך, במיוחד לאחר שנתקלקלה. הוא אף אסר עליהם פעם לנגב ממנה את האבק, ומעדיף לעשות זאת בעצמו. הוא ישתמש בה מיד, הן משום שתמיד עליו לכתוב כמה מכתבים, והן משום שירצה לבדקה לאחר התקון. לא יעבור יותר יום. כפי הנראה יכתוב לילדיו. הה, - אשתו – מה יהיה עליה? טוב מכל יהיה עבורה אם תמצא אותה שעה לצדו. בעצם היא תמיד לצדו. כשאבוא בפעם הבאה לפטרבורג, ארצה לראותך, כעת אני זקוק למנוחה.

ליו.

לוזיניה אל יאסיקה.

קרמסקוי 1 באוגוסט.

יסיקה, פרח קטן!

פרחיך נבלו עוד בטרם החלה שמחת הבדידות. אבל הגנה פורחת כולה. ליו נוסע מחר בבוקר. הוא כבר נפרד מאתנו. שכן הוא יוצא בטרם נתעורר. לפני כן, כאשר חזרנו מטיול, ראינו אדם ליד שער הגן. ראיתיו רק כשהיינו קרובים אליו מאד, והתנגשנו בטעות. ליו צחק ואמר: “היה כאן שוב נושא החבילות עם מכונת-הכתיבה”. ובאמת זה היה הוא. הבטתי בו בתדהמה ובפליאה, והוא צחק, גם אבא צחק, ובאמת מכונת-הכתיבה היתה צריכה להגיע עוד הבוקר בדואר הראשון. תארי לעצמך, אבא לא התנפל על החבילה, אלא הניח לליו לפרקה, התישב על יד הפסנתר, מקום שהוא יושב עתה, ומנגן כפי שרק הוא מסוגל לנגן. אולי מרחף באותה שעה גם קולו שאזני דודה טטיאנה. הרי יודעת את שליו אמר, שקולו עדין כל-כך, שאפשר לומר שהוא מתנגן – הוא מרחף. יש לי הרגשה כאילו את לידי, פעוטתי.

ליו שוב הביט בי במבטו הפוחד, והבלתי מוסבר, שעה שהוא נפרד מעלי. אני שמחה שלא אפגוש במבטו מחר. אך אל דאגה, הכנתי לו מעט צידה לדרך, ונהגתי כלפיו בחביבות. תארי לעצמך שאיון המסכן לא רצה להשלים עתה עם עזיבתו של ליו, והוא חלש עתה ובלתי מסוגל לעבודה, וטוען שחיב להיות גבר בבית. כאן עלתה חמתו של אבא והוא אמר: “האם אני תרנגולת קשקשנית?” אבל אבא צריך להזהר, ואדם אינו יכול לשמור על עצמו, ממש כשם שאינו יכול לרחוץ את גבו. אבא שאל את מריסקה, שמסרה לנו זאת: “ומי רוחץ את גבו, את אולי!” דבר שהיא שללה נמרצות, ובכן הענין נשאר מעורפל.

לילה טוב, יקירתי. מתי אשוב להריח את הבושם בשערך? מי יודע, נקוה כי במהרה! המופלא תמיד בא באופן בלתי צפוי.

שלך

אמא.

יגור אל ואליה וקאטיה.

קרמסקוי 2 באוגוסט.

ובכן, ילדי היקרים, אלו מין שטויות אתם עושים שם עם השתיה? מה בעצם אמרתי? אנשי דעת צריכים לשמור על המדה, הרי זה מובן מאליו. כאשר אכר רוסי אינו שותה, אפשר עוד ליצור תיאוריות. כך, אתם צריכים להתבטל, משום שאתם רואים עצמכם למלומדים. המלאך המגן שלנו נסע. ולעת עתה אין לי מגן אחר מלבד אמכם, שהיא הנעימה שבכולם. ברגע זה היא מתגנבת מאחורי גבי, מניחה את ידה על כתפי. ושואלת את שאלתה, שאין בה משום חדוש, אך היא בכל-זאת נעימה “מדוע אתה חור כל-כך, יגור…”

לפני שנים בחרתי לי מוטו: “הכל הולך ומשתנה”, ושמחתי מאד לתאר לעצמי בשעת הספק, מה הן האפשרויות להתפתחות פלונית או לתוצאה אלמונית, ועם זה לדעת, כי לאמתו של דבר יתהווה משהו אחר לגמרי, היינו שהמציאות תפתיעני. יתכן, כי בשעה שהדבר היה נוגע אלי, הייתי מכוונת את המפנה הבלתי צפוי ע"י כך שמאורע בלתי משוער מראש היה מביאני לידי החלטה, שמקודם לא יכולתי להביאה בחשבוני כלל, או בשעת החלטה בענין פלוני הכריעה הרגשה אשר מקודם לא יחסתי לה כוח כזה. יתכן, כי מישהו נכנס בעבי הקורה ע"י פעולה שמעולם לא עלתה על הדעת. על כל פנים, ברור שתמיד נתקיים דוקא לא כמשוער מראש. על יסוד העבר וההווה יכולים אנו לחשב רק את הבלתי־אישי, את אשר היה כבר, אבל לא את החדש, את העצם העתיד להיות, כשם שגם אם נכיר היטב את האבות, לא נוכל לקבוע מה דמות תהיה לבנים. הנביא קובע את העתיד בכוח יצירתו אינו מחשבו עפ"י חשבון, אלא יוצרו ברגע ההתלהבות ומתוך מלחמה עם כוחות מתפרצים ומתנגדים, המשפיעים עליו מבחוץ והמדיחים אותו תמיד – אם מעט ואם הרבה – מן המסלה שקבע לעצמו.

אמנם, בדיעבד, אפשר להוקיע את חוקיותו של הנס שנוצר בכח הדמיון ונתגשם בכוח הרצון ומתוך מלחמה. מכיון שבדמיון המדוקדק כלולה הבינה ומתוך כך תמצאנה גם ביצירה. סיניקה אמר כבר: “טעות היא בידינו שאנו רואים את המות בעתיד; הרי בחלקו הגדול הוא כבר עבר; חלק חיינו הנמצא מאחורינו הוא חלק המות”. עצם העבר שלא נעשה עתיד, אלא הוסיף להיות עבר, עובדה קיימת, הריהו מת. ומי שמוצא ענין לגלות אחר מעשה את החיי שביצירות הטבע, בדמויות או במאורעות, ישמח בחלקו. ואמנם אין להכחיש, כי הכרה זאת גורמת לאדם ספוק־מה. אבל ע"י כך לא נגרע כלום מן הדמיון היוצר את המאורעות, ועוד פחות מזה אפשר להחליפו בהם. כי הוא לבדו יוצר את החדש, על אפו ועל חמתו של המסתכל המלומד, המתכחש לו, כי רק לאחר מעשה רואה הוא בעבר את הכרחי. על העתיד־לבוא לא יוכל בשום פנים להתנבא, ועוד פחות ליצור אותו. לעתים קרובות רואים אנו מישהו מרבה לחקור את ימי עברו ולקדשם, אף על פי שרק מעט הוא מושפע מרוח הימים האלה. וכבר אמר קוהלת “אין כל חדש תחת השמש”, וכל ההולך ומזקין מואס במצבי־רוח מסוימים בראותו את הגלגל החוזר. הרי בעצם רק מעט הוא המתוסף בחיים. כשם שהנוף, שיש בו רק ים ושמים, הרים ואילנות והארה הולכת ומשתנה, והוא אינו אלא תרכובת ארבעת היסודות הללו, כך גם החיים אינם יכולים להעניק יותר מריוח והפסד, פירוד ואיחוד, מלחמה ושלום, הצלחה ואכזבה. ואף על פי כן אין לך נוף או מהלך חיים בעולם שיהיו דומים זה לזה, מכיון שבכל פעם מהוים את מראה הנוף אילנות אחרים ונהרות אחרים, ואנשים אחרים מחוים בכל פעם את החיים. ילדים חדשים – ומשחק ישן. הילדים המגלגלים את הסביבות לרגלי התרזה מוצאים במשחק קדמון זה את הקסם אשר השפיע לפנים על הזקן העיף המסתכל בהם עכשיו.

חוזר והולך הגלגל

רק אחד הוא חדש: הדמיון –

אשר מעודו לא נפל,

לא יתישן לעולם –

האיש, הפונה אל העבר ורואה רק את המוכן, בלי הכושר הפנימי לראותו כמתהווה, מדמה, כי כל הנעשה כבול בחוקים, כי כל המוכן הוא גשמי מטבעו¹ והוא כבול באמת. אברידיקה שיכת עדין לחיים רק כשאינה מביטה אחריה; אבל בעשותה כך, היא מוכיחה כי אין בה עוד מן העתיד. האנושיות המתיהרת צננה בחדגוניות והמחזור החוקי את החיים היפים שנס וקסם נסוכים עליהם; אבל בשביל האדם הפועל והלוחם, החי וההולך למות הרי החיים הם תמיד חדשים, ופלאיים ונוראים.

מכאן תראה, כי ספרי היסטוריה שנכתבו, רובם מתים ומוסיפים להיות מתים או זוכים לשבח בן חלוף מפי הנדהמים או מחוסרי הכח השופט. המעטים המשפיעים הם על פי הרוב הספרים שאינם עומדים בפני הבקורת המדעית אלא הם גדולים ואמתיים בזכות רוח המחבר, שהתאחד והתיחד עם רוחות העבר ומתוך כך, שהוא גם תוך לבו, שותל שתיל בגן העתיד.

האגדה היא הקנון של השירה.

השירה מוכרחה להיות אגדית.

המשורר מתפלל למקרה

נובליס

שעה שאנו קוראים באיזה אופן התכון נובלס להביא את איופטרדינגן שלו אל גמר, ששומה היה על קיניך למצוא, בתוך מים עמוקים, מפתח זה, שיפתח בפניו את ארץ הפלאים שבה מדברים ופועלים צמחים, אבנים צמחים וכוכבים ממש כאנשים; שהוא יהפך לעץ מצלצל ואיל של זהב ית¹: גלגל ושוב יחזור להיות עצמי²,, הרי שאנו מצויים, ממש לפי כונתו הוא, בתוך תוכה של אגדה. רק שקול־הדעת הנעלה על הרוח, אמנות הכתיבה הנבונה והחכמה יכולים להביאנו עד לידי אמונה ברומן.

דעתו של נובלס, כי הרומן חייב ליהפך לאגדה, אינה מופרזת כל כך כפי שנראה בהתחלה. אם מישהו מתכון לספר מהלך חיים של אנשים שונים ושכיחים, בנוסח של אגדה, על ידי כך שרואים בראיה של חבה ובדיוק נמרץ את כל המקרים הקטנים והנדירים ואין מדלגים אפילו על פרט בן פרט ומשווים חשיבות לכל דבר, כי עתה ימצאו שכל החיים, אפילו חיים דלים ביותר, נפלאים הם, ובאיזה אופן שהוא כמוהם כאגדה. ואם אנו רוצים שיהיו לנו כל הגלומים וההשקפות הנפלאות של הטבע שאנו רגילים למצוא באגדה, כי עתה שומה עלינו לראות את המספר כראות ילד, או כראות איש בעל דמיון ילדותי רענן ומוכשר. בין כל הרומנים החדשים קרוב יותר לאידיאל זה הוא הרומן “היינריך הירוק” של קלר.

מן הרגע שהרומנטיקנים הגיעו לכך שיש לטשטש את קוי האמנות כמו גם קוי החושים ולערבבם זה בזה – הערבוביה הרומנטית – הפכה כל אמנות פיוטית, אפילו הדרמה, לאגדה. זוהי באמת הרומנטיקה, שאין היא רק מקצה לפלאי פנה אחת בגן השירה שקוראים לה אגדה, או מיתוס, אלא שיש גן פלאים כולל אחד; ממש כמו שהתכון נובלס לגבי אופטר דינגן שלו וכל הספר חייב היה לשמור על אופי הצבעים ולהזכיר את הפרח הכחול, אף על פי כן התיחסו הרומנטיקאים אל האגדה גם כהתיחס אל אמנות מיוחדת ואפילו בחבה מיוחדת; שכן, עד שהשתלטו על שירת העתיד הרומנטית הגדולה, נשארה האגדה מקום האנדרלמוסיה שבו יכול היה הדמיון למצוא מקום לפעולתו באמצעות המציאות. יש לראות כהישג אחד מן ההישגים המעשיים הגדולים אל הרומנטיקנים בזה שהם פתחו שוב את מעין האגדה העממית שהיה חסום עד אז. הקהל הברלינאי הממוצע השתומם מתוך מבוכה בשעה שמצא את כל המעשיות על הכפות האדומות, הזקן הכחול, החתול במגפים שנוסחו על ידי טיק בשנויים משנויים שונים.

אל הזירה הובאו הזקן הכחול; לידו יושבת אשתו המשפשפת את מפתח הזהב. הנה דומה כי כתם־הדם יעלם, ושוב סבורה היא שאין הוא מבחין בו, או שבכלל לא יבקש את המפתח בחזרה, אבל הפחד גדל והולך, שעה שהיא עמלה לשוא. אותה שעה נכנסת המשרתת הזקנה בעלת פני מכשפה פרועה כדי לספר אגדה ולפזר את שעמום גבירתה. הנה כי כן היא מספרת:

"היה היה יערן בתוך יער עבות; היער היה צפוף כל כך עד שאור השמש יכול היה לחדור לשם רק טפין טפין; שעה שהריעה קרן הציד היתה התרועה מטילה אימים. דוקא במקום הצפוף ביותר של היער היה ביתו של הציד. הילדים גדלו בתוך פראות זו ולא ראו אנשים אחרים מלבד אביהם; שכן אמם מתה לפני זמן רב.

בתקופה מסוימת מן התקופות היה קורה תמיד שהאב היה נסגר ליום שלם בבית ואז היו שומעים הילדים קולות מוזרים מסביב לבית, מן הבית. היה אגם אפור ועומד על עמדו, וסביבו כרי דשא עתיקים ומגו־³ הזמן בתוך הבית בזמר ובתפלה והאב הזהיר את הילדים מלצאת החוצה. אלא שקרה, כי האב היה צריך לנסוע למשך שבוע ימים דוקא בזמן של אותו יום מיוחד. הוא צוה עליהם צוויים חמורים ביותר; אבל הילדה, במקצת מתוך סקרנות, במקצת מתוך הסחת דעת ושכחה, יצאה מן הבית היה אגם אפור ועומד על עמדו, וסביבו כרי דשא עתיקים ומגודלים פרא, הילדה יושבת על שפת האגם ושעה שהיא מציצה אל תוכו דומה עליה כאלו פנים של זרים מגודלי זקן מביטים בה; אותה שעה החלו העצים לרעוש ורגע אחד דומה היה עליה כי הרעש בא ממרחקים וברגע השני הבחינה כי המים רותחים ומשחירים יותר ויותר; ומיד דומה היה כאלו צפרדעים קופצות סביב ושלש ידים מגואלות־דם מזדקרות מתוך המים ומצביעות לעבר הנערה –".

זועה תוקפת אותנו כשם שתקפה את אשת הזקן־הכחול המסכנה והרועדת מן האגדה שבאגדה. דברי הפתיחה עצמם על היערן הגר ביער העבות משמיעים לנו תיכף את המשבים האטומים של העצים הירוקים־שחורים העתיקים ואנו רואים את הגורל המפלצתי המאוכלס שדים ורוחות ואת ביתו הקטן של הציד. יש כאן נעימה המעיקה תיכף ומיד עלינו ומשפיעה אימים בלי סוף. ואולם האם אפשר היה לצרף מהתחלה זאת אגדה אמיתית? עם המשך שבע נשותיו של בעל־הזקן הכחול הופך הדבר למין שובבות פנטסטית. כמעט כל אגדותיו של טיק מעוררות זועה. אני נזכרת בערב אחד, שעה שקראתי בפעם הראשונה בספר קריאה עתיק צורה צהוב, על אקברט הבלונדי בעצירת נשימה, הנלבטת בין התפעלות לבין זועה. שם נודדת הילדה הקטנה גלמודה ועזובה בין הרים נרחבים, ימים ארוכים, בין סלע לסלע, ללא מוצא, עד שהיא מבחינה בתוך נהם אשד מים את שעולה של אשה הלוקחת אותה אתה, ולאחר כך החיים השאננים במחיצת הזקנה המסתורית עד הצפור שלה והכלכלב שלה שבשמו מספרת האשה הגבוהה לבעלה ולידידיו את חויותיה הילדותיות. מהו הרגש אם לפתע פתאם מבחינים בפרש שהקשיב בשקט לכל זה והוא מתרומם, נפרד מן הגברת אומר: “אני יכול לתאר לי באופן חי איך אתם מפרנסים את שטרומיאן הקטן!” או אז מבינים איך זה חלתה מרוב כעס ומתה.

מאורע זה כשלעצמו לא היה רשומו ניכר אלולא אורח־הלשון המיוחד שכמוהו כצלצול ממרחקים המגיע לאזנינו, אשר דומה שהוא מרחיק כל מה שאיננו חשוב וכמוהו כאותה טפת שמן־פרחים שהפיקו אותו מתוך מאות של פרחים ויש בו תמצית התמצית ששרדה לאחר שהשחיתו את כל החולף והעבור: לשון שירה מגובשת ומובהקת. שוב אפשר לומר כי הזמר על בדידות היער, החוזר עם שנויים קלים, הוא בבחינת מלודיה חביבה שאינה מרפה, טפת שמן־הפרחים שממנה נודף הריח העדין ונפוץ במדה שוה בכל הסביבה באמצעות שיר קטן; פרידריך שלגל קרא לשיר זה תמצית שירתו של טיק בכלל, המאפשרת לפי טיבה הנאה נוקבת ומעמיקה.

מטילה אימה, אבל במדה לא ברורה ביותר ואינה גורמת ספוק היא האגדה על הרי רונה. אגדה זו מספרת על גנן צעיר שנתקף געגועים חולמניים לאדמה, לחיקה, שבו טמונות המתכות היקרות ואבני החן הססגוניים. מתוך עולם־הפרחים הרוגע הוא נמשך אל ההרים ואבניהם. והנה הוא מגיע אל חורבה עתיקה, הרוסה למחצה, אל מעלה פסגתה בלילה, ואין איש מעיז להגיע שמה במשך היום והוא מוצא שם אשה בעלת יופי על־טבעי. האם זה צורך הטבע, המצוי בצורה עזה כזאת במעמקי האדמה? האם המבט השופע מעיניה הדמוניות חודר על חובו וקושרת אותו, האם הוא מבט רע או מבט טוב? אין יודעים זאת, אין יודעים זאת כמו כן אם זהו גניוס רע או גניוס טוב, המוליך אותו מן ההרים השוממים אל בין האנשים הפשוטים בכפר מן הכפרים, שבו הוא מוצא נערה שהוא מתאהב בה ונושאה לו לאשה. אבל לאחר שנים אחדות תוקף אותו שוב קסם ההרים, הזהב נבט אליו בעינים בורקות ומחיכות, כובש אותו והוא נאלץ לעזוב אל תוך ההרים הנוראים ומשם הוא חוזר עוד הפעם כפראי, זקן מופלג, מטורף, מעין תופעה מפוקפקת. הסוף הנו בדידות וכליה.

אנו יודעים, כי האגדה על הרי רונה נובעת מהשפעת הפילוסופיה הטבעית. טיק היה מיודד עם שטפנס, שהמשיך אז בגילו המופלג לספר פלאי אימה משממת ההרים הנורבגיים באופן נפלא כל כך, שטפנס ונובלס למדו אז בפרייבורג מבנה הרים, כחלק מן הגיאולוגיה אצל וורנר; זכרונותיהם על כך שנתקלטו מתוך רגשות רומנטיים חוזרים ונשנים אצלם. חיי אנשי ההרים היה בהם משהו מושך ומרתק ביותר בשביל הרומנטיקאים. פנימיותה של האדמה שבה מצויים אוצרות סמויים ויקרי ערך, מתים ואף על פי כן הם חיים, מוצרי בראשית של הטבע, העשירות של העולם העליון, האור המאיר והמגוון בתוך הגבישים בלילה שחור, שאין השמש חודרת לתוכו, ענינה אותם. פנימיות האדמה הנפרצת תכופות ומגלה את הכוחות הפנימיים הנוראים, המשתפכת בדמות אש נוזלית, היא בחינת הכוח הנעלם של האדמה. לא פלא הדבר שהרומנטיקאים ראו עצמם דבקים בכך.

אבל שעה שנובלס שר את שיר ההרים העליז והעז שלו לא יכול היה טיק להשתחרר מן האפלה המעיקה. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו השתלטות האדם על הטבע האלמנטרי: הוא היה אצלו בחינת אשה, בחינת ונוס, בעל יופי משחית ומדיח, בחינת שדה המושכת את האדם אל זרועותיה מכוח קסמה העובר כל גבול אבל רק כדי להמית אותו. רק מי שמעריץ אותה באופן ילדותי בלי לחשוק בה, רק מי שלא נתעוררה בו המשאלה מעולם להרים את צעיפה, רק בשבילו היא האלה האמהית המשפיעה ברכה. בחיים ראה טיק בכל מקום ומקום רק אנדרלמוסיה שאין לה פתרון. אימה מתמידה ומטילת־זוועה על גורל האבנים עם שפתים הקפוצות שהבובות מטות לכאן ולכאן לפי תכנית בלתי מובנה זורק לתוך פנה, מטשטש, משנה־בגד, עוטף בארגמן או בסמרטוטים, פורם, קורע, עורף ראש ושוב מחבר, כזה היה הרגש שלו אל מול משחק המריונטות של החיים; מצב רוח רומנטי מדמדם, ההולם את הצגת הזוועה, שכן הזוועה היא היא חוסר הבהירות, טשטוש הגבולות ואור הדמדומים. הדבר הנורא, שאת ראשיתו ואת דרכו אנו רואים במפורש, איננו נורא; לעומת זאת אנו יודעים באיזה אופן ומתי בא הלילה ואפילו הדבר הרגיל נעשה מבהיל. מצב הרוח האפל של אימה באגדה של טיק משוה לה השפעה גדולה; אבל תפיחה זו אינה אסתטית ועוד פחות מזה היא שיכת אל האגדה, אם אנו נוקטים את המושג הישן עליה. יצירה אמנותית, אפילו אם היא עוברת את הלילה ואת האימה, סופה להביא אותנו אל האור; כי לשם כך ישנו האמן, כדי שישחרר את האדם מן הסיוטים של האימה שבאו לו מכוח ספקות ואבדן עצות. האגדה העממית היא בסופו של דבר להבהיר ולגרום ספוק; שכן היא, לכל הפחות בשרשה, מעין אמונה עממית, כלומר, נובעת מתוך מצבי רוח דתיים של מאמינים והמאמין אם שהוא תלוי באמונה העממית התמימה או שקנה לו השקפת עולם טהורה, רואה בכל מקום הרמוניה, צדק והכרח ואין הוא יכול משום כך, גם אלו רצה, לא לראות ביצירה האמנותית דבר התואם את רצונו הבלתי מודע.

הגורל העור, הנטפל אל מישהו וטופל עליו אשמה שאין הוא רואה עצמו אחראי לה והוא מתיסר אף על פי כן בגללה אינו שיך לאגדה. אפשר לקשור את העלילות הנוראות ביותר לאגדה, כגון, שהמלך הזקן רוצה לשאת לאשה את בתו היפה, או שהאם החורגת מתנקשת להשחית את הילדים היתומים, או שהפיה הנוראה מקללת קללה קשה את הילד החף מפשע, לעולם ותמיד מסתימת הזועה בדרך של שעשועים באופן בטוח על ידי הצחוק הטוב והיפה וכליון הרע והמכוער. לעולם אין כונה לאגדה העממית מאשר לספר על ענין יפה ונפלא; העובדה שיש בכך טעם עמוק באה מזה שכלולים בתוכה שברים מיתולוגיים, ואלו המיתולוגיה אינה אלא סמל, גם אלו זה לא היה, שכן זהו קטע של טבע קטע של חיים ועל כן משל. כל שאיננו מודע הוא סמל בשביל ההכרה המתבוננת בו. מתוך השתוממות והתפעלות כאחת רואה הרומנטיקן בשירת האגדה אותה אנדרלמוסיה נ/שולית⁴, אותו תוהו ובוהו מגי, שממנו יכול לעלות עולם הרמוני. בעלי המוח המפוכח, בודמר וברייטינגר חשו כי בפלאי נעוצה באיזה אופן שהוא מהות עשירה, אף על פי שהם כמעט לא ידעו מה משמעו של הפלאי. ודאי, הפלא הוא צליל המגיע מן המקום שאנו קוראים לו העבר השני, אות וסימן של העולם הנתן להסבר הערבות לחרותנו ולכוחותינו המגיים. “כל אגדות”, אומר נובליס, “אינן אלא חלומות מאותו עולם הנפש שהוא בכל מקום ואיננו בשום מקום. הכוחות העליונים בתוכנו אשר יגשימו פעם בתורת גאונות (גניוסים) את רצוננו הנם עכשיו, מוזות המנחמות עכשיו אותנו בדרכנו הקשה בכח של זכרונות”.

ההנאה שנהנו אנשי החברה הרומנטיים מהמעין האגדי של הבלתי מודע היתה כפולה. שכן, בימי ההשכלה היה כל דבר פלאי מגונה והאגדה שמשה לכך להביא באורח ילדותי חכמת חיים או הארת סטיריות לגבי האדם. שעה שטיק התחיל לספק את אגדותיו החביבות שהוא ידע עליהן כי יש בהן הרבה יותר שירה וחכמה משיש בכרכים עבים של יצירות ההשכלה כפי שהיו חביבות על בני דורו, עשה זאת בהעזה ובעזות של תלמיד בית ספר היושב על ענפי עץ אגס לעיני בעל הגן השמן שלרגלי העץ והוא זולל את הפרי ומזמן לזמן מפיל עליו אחד מהפירות. אין הוא מספר זאת בלי שלות נפש, אבל בו בזמן הוא לועג ללעג הקהל. מה יצא בכל זאת מבעל הזקן הכחול, מן הכפה האדומה, מהמגלונה היפה, מהמלוזינה היפהפיה וכל שאר האגדות והספרים העממיים שהוא מעניק לנו; טהור וחביב הוא מצב רוח של יום א' בשבוע בחדר השלו של הסבתא, שבו שמה הכפה האדומה את העוגה ומפטפטת בצורה ילדותית בצרוף חכמה עתיקה עם האשה הזקנה בדרך חזרה מן החיים ובלי לדעת שהיא שוה בדרגתה הרוחנית אל הילדה הקטנה שאתה היא מדברת. ולבנו פועם עם לבה של אשת בעל הזקן הכחול בעת פחדה מצוקת המות שלה ותקותה, אעפ"י שאנחנו מכירים ויודעים את הסיום. בעל הזקן הכחול עצמו מתחיל הוא עצמו לדבר בנימה רעה של כשופים אגדיים שעה שהוא אורב לכל הבא בדרכו מימין ומשמאל; אבל הוא וכל הנפשות הפועלות מתחילים לדבר בלשונו של טיק על כל עמוד ועמוד, לשון שיש בה פרושים בלי סוף בכל משפט ומשפט ויש בה בבת אחת חוסר־הגיון מדהים וטעם מעודן ביותר ומשרה פילוסופיה חטטנית ומשופעת נכאים. כמה מעט אנו מוצאים כאן מן השוטים המלנכוליים־חכמים של שקספיר.

אבל לא מן ההכרח הוא לסבור סברה, כי טיק הלביש את אגדותיו בצורה כזאת משום שלא ידע או לא יכול היה לעשות אחרת. הוא אומר בהזדמנות מן ההזדמנויות שיש להשתמש בנימת הילדותיות אשר בספר הישן רק בזהירות רבה, שעה שבאים לחזור ולספר אותה; ואין ספק כי דעתו היתה כי האדם המודרני אינו יכול עוד להשתמש בהשקפת העולם של אדם שהתרבות טרם הגיעה אליו, אין הוא יכול לעשות זאת משום שדבר זה יהיה לא מתי ועל כן לא אמנותי.

גם עכשיו עוד יש אנשים, החיים בתוך עולם של דמיונות ילדותיים; אבל הללו אינם מגיעים לידי כך, לספר אגדות. אדם שתרבות זמננו השפיעה עליו והמוסיף לראות ראיה קדומה כל כך ולהרגיש הרגשה קדומה כל כך, שיכול היה לספר אגדות אשר הוא עצמו חי אותן או בדה אותן על כל האמתיות והמהימנות שבהם, עשויים לקסום לנו ולנגוע ללבנו איננו עדין בנמצא והוא יתכן רק בעתיד, שעה שהפלא יהפך שוב לטבע שני והדבר הטבעי יהפך שוב לפלא. נתן לשער כי אם היה משהו תמים עד תכלית, היה זה גתה שיצר אגדה טובה. האגדה שלו כבשה מקום בין הנובילות שלו היתה לדוגמא ומופת של האגדה הרומנטית. ואין לנו אלא להתפעל מן הכעס הנעים ומרוח העליצות המאושרת הקורנת ומתגלית מתוך עלילותיות אגדה זו על הנחש בעל הגוף הגמיש שבלע את הזהב, הלא הוא הנחש שיש לו תפקיד ראשי באגדה שלו. אף־על־פי־כן נפגע הספור פה ושם מאבק שעמום ומפרטים שליגוריים שבלתי מובנים והרגש המכריע לבסוף יש בו משום אכזבה וחוסר־אונים. אבל שעה שאנו קוראים את דעתו של גתה על כך הננו מתפכחים לגמרי; הוא כתב לשילר, כי בכונתו לחרוש גם בשדה זה ולכתוב תריסר אגדות נוספות. שילר מצדו מוסר מנסיונות הסבר בלי סוף, הסבר מורכב, שנצטרפו לאגדות אלא שהוא מצא אותן כבלתי ראויות לפרסמן ברבים.

ואם כי אין מכל אלה מאומה בתוך האגדה, כדרך שמחפשים באגדה, יצר בכל זאת גתה את הדוגמא לסוג ספרותי חדש ומוצדק; ועל כן מוסברת גם ההתפעלות שבה קבלו האחים שלגל את היצירה הזאת. למה זה לא תהיה גם לאדם המודרני אגדה משלו? אגדה שבאים אליה בתביעות חדשות כשם שבאו לגבי אגדה עממית? הרומנטיקאי רואה בלבוש האגדה על ציוריה הססגוניים והנדירים גם צורות צחורות דמויי פיות; יופי נסתר זה מביאו לידי התפעלות שהוא רואה אותו מבעד לקשוט הילדותי ססגוני, שהוא עצמו אינו יכול עוד לגרותו. ועל יופי זה מדברות האגדות שלו. האגדה של גתה אינה משאירה כל ספק בלב הקורא אפילו לרגע אחד, כי היא סמלית; אלא שאין להכיר, לצערנו, בכתונת העדינה שהיא העיקר; יתכן שהחסרון הוא בלבוש הבלתי מוצלח, או נכון יותר בזה לשמש את כל המטרות. בזה אפשר להסביר את משפטו של טיק, שבו שהמשורר קבע לו צורה מרושלת והטיל עליו עטיפה שהיתה צריכה אמר על האגדה של גתה, שאין בה כל תוכן. “יצירה של הדמיון”, אומר הוא לגביה, “אינה צריכה להשפיע טעם לואי אלא הנאת לואי וצליל לואי; ודבר זה מפורר ומטשטש עוד יותר משעושה זאת חלום ועל כן העדפתי את האגדה הנפלאה של נובליס כל כמה שהבינותי לה, על פני האגדה של גתה”.

למעשה לקויה האגדה של נובליס באותו לקוי יסודי כמו האגדה של גתה, כלומר אינה מובנת; אלא שהלבוש שגתה העטה על האגדה שלו מקסים פה ושם ודיו כדי לנטוע על כל־פנים אמונה כי יש כאן עיקר ואלו הדמות איננה כאן, שעה שהאגדה של נובליס יש בה משום אליגוריה גלויה בלתי מוסוית, ואין איש עמל כדי לקרוא אותה עד הסוף אם אינו מעונין בפירוש שלה. מלומדים נקטו דרכי פירוש שונים. יתכן פירוש נכון ויתכן מוטעה; על כל פנים מן הדין הוא שגם אגדה מודרנית לא תהיה זקוקה ללמדנות מיוחדת כדי שאפשר יהיה ליהנות הימנה.

פה ושם מופיעות בין יצירות הרומנטיקאים אגדות מקריות, או התחלות של אגדות, הבאות במקום “האגדות הנשגבות”, כפי שקרא להן נובליס, אם “בלי להבריח את רוחה של האגדה, ולהכניס בה משהו מן הבינה, העלילתיות והערך”, מוצלחות יותר מן האגדות הנקראות גדולות, השופעות אמנות וטעם. כן הדבר אצל טיק במקום המכשפה הזקנה, לכבודו של בעל הזקן הכחול, המבקר אותה במאורתה מתחת לאדמה והוא מחזה של אבירים. כאן מופיעה, לקול תרועות פורצות, אספה רבת עם של צפרים וחרקים: "עכשיו נפתחו כל הארונות ועל גבי תרנגול יפה תואר רכב תוכי אדמדמם־ברוד ונצב באמצע. על גבי סוס קרבות בא אוח בעל חזה כחול, שנפנף בזנבו הארוך אל מול פני התוכי אמיץ הלב, הם התנקשו זה בזה והאוח צנח מאוכפו, תופים וחצוצרות בשרו את נצחונו של האביר היפה ועל הגזוזטרא למעלה ראו את שמחתן של הנסיכות באספתן, כולן יונים ססגוניות שהניעו זו כנגד זו את הראשים ושוחחו ביניהן על האבירים הלוחמים. שרקרק רכב אל מול התוכי וגם הוא נוצח וכך קרה גם עם מרדה ועם שני קוראים; התוכי האדום היה בלתי מנוצח ויונה ירקרקת למעלה שפכה דמעות שמחה.

התוכי נשאר מנצח והוגשה לו תודת האמרגנים בצורת מחגורת, רקומה מכנפי מאה פרפרים. התוכי קד קידת הערצה וכרע על ברכיו שעה שאביר אחר חגר לו את השי הזה מסביב לגופו. אותה שעה קם תרנגול שהיה משורר מפורסם והלל את המאורע בחרוזים לוהטים כדלקמן:

תהלתו של מי היא זו שהכוכבים מזמרים,

על מי משוחחים כל השנים הבאות וכל הזמנים?

עשן עולה על כנפי רוח הסערה

וכל העבים מקשיבים בהערצה,

שרים לנועז, לבלתי מנוצח,

כוכבים, זמנים, עתיד והוה,

אדמות, שמשות ואלף אלפי עמים

מדברים עליך, אתה התוכן היחידי של כל הדבורים.

האם לא נפלו מעל כנפיך, האח הנועז, השרקרק וכל שאר > העופות?

מעולם, מאז ומתמיד, לא ראו הזמנים, לא יכלו להעלות על > דעתם

יצור, לא ראו גבור,

שידמה לך ולו מעט.

דוקא בזה שהמשורר מגלה בבירור כזה את האליגוריה, הופכת שירה קטנה זאת לשירה עליזה. הכונה הבלתי מוסוית משפיעה כמעט כמו ילדותיות. דוקא הסבר זה, המיותר לחלוטין, שהמכשפה מסבירה לבעל הזקן הכחול אינו מפריע אלא נראה כדבר במקומו. “הבט וראה”, אמרה הפיה, “להנאתך ערכתי מחזה זה. התבונן נא אל העולם המציאותי והחי, ומצוא תמצא כי גם שמה אין הדבר שונה. התהלה והאלמות אינן אלא קריאת תרנגולים הנשמעת במוקדם או במאוחר, שהרוחות נוטלות אותן עמהן והמטשטשים לאחר כך… העתיד מוחק ביד כבדה את כל אלה ומנגב כמו איזה חשבון בלתי חשוב על גבי לוח. או אז הכל נעלם, כל מה שלא היה ולא נברא ביסודו של דבר, והחלל ממשיך את משחקו עם השכחה במקום שנמצאו החלומות הארציים”.

התוכן העלילתי של האגדה הנו, כמו תמיד אצל טיק, משהו קליל ודוקא משום כך משופע חן. מקיף עולמות הוא טעמה של האגדה הקטנה שנובליס שבץ בתוך הרומן הבלתי משוכלל שבו ספר אותה, את האגדה, לשוליה של סייס. היקינטון ונצת השושנה מאוהבים זה בזה. הדבר היה יפה להפליא, ונראה היה כאלו ציור, וכמו רקוד של אוצר, הם נראו נחמדים וכל מי שראה אותם נמוג מרוב הנאה. אבל לפתע פתאום אבד כל ההוד. הגיע איזה אדם מופלא מן הנכר, ישב בחזית הבית שבו גרו הורי היקינטון, ויקינטון טפל בו…" או אז חשף את זקנו הלבן וספר עד שעה מאוחרת בלילה", ומכאן ולהבא אבד אושר האהבה. יקינטון התהלך בודד ומלא דאגות בתוך היערות ולא דאג עוד לנצת השושנה, אם כי לא שכח אותה, עד שהסביר פעם אחת להוריו כי הוא נאלץ לצאת אל העולם, שכן רק דבר זה עשוי להבריאו. הוא רוצה ללכת לאותו מקום שבו גרה אם כל הדברים, הבתולה המצועפת; לקראתה לוהטת בו רוחו והמסע נמשך הרחק והגעגועים גברו והלכו, והזמן דומה היה כי הוא דוהר ודוהר יותר, ולבסוף הגיע אל מעונה של האלה. “הכל נדמה היה לו כידוע לו מראש, ובכל זאת עטוי הוד בלתי נראה עד כאן; ולבסוף נעלם כל רמז על ארציות הכל הפך לאויר והוא עמד בפני הבתולה האלוהית. הוא הרים את הצעיף הקל המבריק ונצת השושנה נפלה לתוך זרועותיו”.

הרומנטיקה היא בחינת שירה מתהוה והאידיאל של האגדה הרומנטית לא הושג עדין, גם אם הוא מקסים כל כך, כפי שרמזתי על תכנו זה עתה. הכרח היה שהדברים יוצרו בלי קשר כשם שעשה זאת גתה בכמה מקומות ואותה שעה בעשירות פשוטה כל כך, כמו אצל נובליס. “אגדה”, אומר נובליס, “כמוה כתמונת חלום שאין קשר בה. אספת דברים מופלאים ונסיבות, וכמוה כפנטסיה מוסיקלית, תוצאה הרמונית של נבל תלוי ברוח, הטבע עצמו”.

כל האמנות בת זמננו נשענת

על הרומן, אפילו הדרמה.

סולגר

הרומן הנו ספר רומנטי, אמר פרידריך שלגל; כלומר, הוא נועד לקריאה, ולא להצגה, כמו הדרמה. תכנו צריך להיות – סנטימנטלי וצורתו – דמיונית. תערובת של ספרות, שירה ודו־שיח. בשום אופן אין למצוא קרבת משפחה בין הרומן לאפוס, וההבדל הבולט ביותר לעין הוא כי בסגנון האפי הגישה הסובייקטיבית אינה נכרת.

כזו היא ההתפתחות ההדרגתית שהתרחשה באנושות, – מן האפוס האוביקטיבי, לרומן הסוביקטיבי. המשורר האפי הקדמון, בכר לתאר את האדם כחלק מהעולם החיצוני, בעוד שסופר הרומנים המודרני, בעה¹ ה"אני" המורחב, מתאר את האדם ומתוכו את העולם, ־ והכל הופך כאן אישי. לא הדבר אותו מתאר הסופר הוא בעל חשיבות, שאנו מחפשים אותו, ואת העולם המשתקף בתוכו, בתוך ספריו. משום כך תרו הרומנטיקאים אחר הידע וההכרה העצמית בשביל הרומנים שלהם. “אחדים מן הרומנים המעולים” אומר פרידריך שלגל, “הם בעלי אותו ערך סגולי כשל האינציקלופדיות, הכוללות את כל שטחי החיים הרוחניים של האדם, שנוצרו בתוך המוח הגאוני של האינדיבידום. יצירות אלה, שאף צורתן שונה מזו של נתן, יש שצביונן כצביון רומנים. מלבד זאת, כל אדם משכיל והוגה, מכיל בתוכו רומן, שאין צורך להוציאו לאויר העולם או לכתבו”. בהמשך דבריו הוא מוציא מכך את המסקנה המתבקשת, ואומר שלמעשה אין צורך שיוצר יכתוב יותר מרומן אחד, אלא אם כן הפך לאדם חדש. את ההבדל העיקרי, בין הפרוזה העתיקה למודרנית, רואה הוא בכך שהפרוזה המודרנית נחה על בסיס היסטורי מוצק, כלומר על נסיון אישי “האם הפרוזה המודרנית היא משהו אחר מודוי? רק הנסיון האישי, חביב עלינו. האדם חסר הידע והנסיון, או בעל הראיה הלקויה, רוצה מבעד ל”אני" הזר, כמו מבעד לזכוכית מלוטשת, לראות את העולם ביתר בהירות.

אין הכונה לומר שספר הופך להיות בעל ערך רק משום שמתארים בו בעלי אופי מענינים, “התאור של אנשים, סבלותם ויחסיהם בלבד אינו קובע, ממש כשם שהצורה האמנותית אינה קובעת, היה זה כאלו היינו הופכים מרכולת ישנה מיליוני פעמים”. רק האוירה הבלתי נראית המרחפת על פני היצירה, רק אם הרוך האלוהי המשתקף באדם, אמר פרידריך שלגל, רק הוא העושה את הספר לרומנטי, והופכו לספרות. נפשו הבלתי חקורה, הסתומה של האדם, היא איפוא היסוד העמוק ביותר הנע מתחת לפני הים, שאותו משקף הרומן. “או אותו דבר עצמו – אלוהותו של הסופר, אמונתו”. גם מצד זה מוליכה אותנו הפרוזה הרומנטית, דרך האדם, אל כל השאר. הספר הרומנטי הוא אלמנט שקוף ובר־תנועה שבכל חלקיו אפשר להסתכל בו, ולהציץ לתוכו. “ים, אשר עמקו או הרקיע, משוים לו את אפיו, צבעו וגונו”. עולמו הפנימי של הסופר, דומה לעיר שירדה למצולות, אשר מלח חולמני מקבלה ברצינות, ועם לילה הוא מתכופף מעבר למעקה האניה, מביט בגעגועים אל האור והצל, מבלי לדעת מאין בא עולם פלא צבעוני זה, אשר בחשכה הבלתי מוארת, ומשחק את חייו. סמל ה"אני", אפשר לכנותו בקצור, הספר הרומנטי, או הרומן המודרני.

כעל הדוגמה הגדולה של הרומן, הצביעו הרומנטיקאים על דון־קישוט. כאן מצאו תערובת של כל הצורות, הפזורות במהלך כל הנובלות והשירים על פני הספר. הם מצאו כל טון רציני דבוק בטון התולי. ובכל התוהו ובהו הרב גוני הזה היה מקושר בתבונתו של הסופר המרחף מעליו בקלות, בעצמה, בחפשיות, תוך שליטה, כשהוא מאיר, וחודר ועושה הכל לבהיר ומוכר: הרומנטיקה האירונית. כאן בעצם אין חשיבות לעלילה – ככל שתהיינה ההרפתקאות מקסימות ורבות צבעים – אלא רק אותו דבר שלא פורש במלים בשום מקום, אך מורגש בכל מקום, בנשמה: “אני” חי ואלמותי, המשקף את העולם, וגרעין של אלוהות.

או אז צץ ועלה תוך ההווה ספר, שנכתב על־ידי אמן ידוע ומכובד, שתאם את דרישותיהם של התיאורטיקנים והרומנטיקאים כאחד, “מי שבא ומאפיין את מייסטר של גתה”, אמר פרידריך שלגל, “מוכיח בכך למעשה, מה קים כיום בפרוזה, ומה מצוי עכשיו בשירה”. זהוא אחד הפרדוכסים המפורסמים שלו, שהוא מעמיד את מייסטר ליד המהפכה הצרפתית והידע של פיכטה, במגמה עיקרית של המאה שלנו. כך מתחילה הבקורת על וילהלם מייסטר: “בלי חוצפה, מבלי להקים רעש, ממש כשם שההשכלה מתבשלת בתוך המוח השאפתני, כפי שהעולם המתהווה צועד כלפי מעלה, בשקט הבא מתוך התפתחות פנימית, כך מתחיל הספור הבהיר”. ובמלים אלה מונח כבר כל מה שרתק את הרומנטיקאי לספר זה. יש בו דבר־מה, אשר גם בצורתו הסופית המוגמרת, נותר בו מן המתהווה. כיצד מגיע בסופו של דבר וילהלם מייסטר לידי כך שעולם שלם יסוב סביבו, שעל שמו יקרא ספר שלם למרות העובדה שכל הדמויות הסובבות אותו עולות עליו באופי ובכשרון? “כל מעשיו וכל אישיותו” אומר שלגל “מורכבות כמעט רק מרצונותיו, שאיפותיו ורגשותיו”. דוקאי שאיפתו לדעת, שאינה יודעת גבול" אבל גם "יכלתו הבלתי מוגבלת “לקבל”, עושים אותו לגבור של ספור מתפתח. הוא – מה שכניתי קודם – בעל אופי רומנטי. כונותיו זה בצד זה, מבלי שיפריעו זה לזה, או יגעו זה בזה. אם אינו יכול לעשות מעשה, יש לו במקום זאת “תחושה מוקדמת על העולם כולו”. ובגללו תכונה זו בספר, אסור לקבל ספר זה "כרומן שבו הדמויות והמאורעות הם מטרה אחרונה. כי ספר סתמי חדש ומיוחד זה, אפשר להבינו רק מתוך הבנה עצמית, ולהוציא עליו משפט, רק אחר הבנה מסוימת זו. דומה הדבר לילד הרוצה להכניס את הירח ושאר גרמיה שמים לתוך קופה קטנה. "זהו, איפוא, הרומן המודרני, הספר הרומנטי, אשר בו מדברים כה הרבה על תיאטרון ואמנות, אך המחזיק תמיד לנגד עיניו את הצגת האנשים ואמנות החיים.

קודם לוילהלם מייסטר הוא וילהלם לובל. השמש הבריאה שהאירה על גתה, לא עזרה לפצעיו הבלתי נתנים רפוי של הצעיר: חור, עם מבט עמוק ודואב, עינים בוערות, מתקרב אינו תוך הסוס נכר. ביתר חריפות וחד צדדיות, מאשר אצל גתה, צועדים כאן המגמות החדשות לתוך החיים. האגדות וקשריהם חסרי משמעות הם בעיני הסופר, ממש כשם שחסר חשיבות בעיני גבורו, אם הוא לבוש מעיל קרוע, וכובע פגום. שום דבר אחר זולת אדם אינו קיים בספר, או ליתר דיוק, הנשמה המצטמצמת בלי הרף, ומנסה תמיד מחדש, לחזור ולהעמיד עצמה, להכיר עצמה, ולהיות מוכרת על־ידי אחרים. יש סצינה אחת בתוך הספר, הנוגע ללב ומזעזעת. עד כדי כך שהיא מתרוממת מעל המסה המטושטשת, ומזדקרת בבהירות, הודות לזכרון. במקום שבו דחה אדוארד וחברו היחיד, האהוב כתמיד של וילים, שהפך בינתים לפושע, אותו במו ידיו, בפראות, מכוח נפשו החולה, שפיתה את אחותו, מבלי שיאהבנה, והשאירה מיואשת, ואף מוכן היה לחזור ולפתותה, ועל אף כל זאת הוא נאמן לו, מאוכזב הוא ומלווהו, על מנת להביאו אל מקום מבטחים.

“כמו בחלום הלכנו יחד, איש מאתנו לא השמיע הגה. כמו שני שדים חמקו דרך הגן. היה זה נפלא עבורי, עת עברנו ליד הסוכות והספסלים, ישבנו לעתים קרובות יחד, העצים קדו בעצבות דקה, שעה שחלפנו תחת צמרותיהם. – כאן צעדתי עם לובל הלוך ושוב, שלובי זרוע הלכנו אז, כאן גלינו עולם מופלא, כאן הייתי מחפשו עם שחר, וכאשר ירד הלילה, הוא מצאנו עוד בתוך הסבך הזה, שעה שכל השאר עלו כבר על יצועיהם. – כאן גלה לפני את לבו, ואני לפניו את שלי. – הו! וכעת אנו צועדים, ונשמותינו מצועפות בצעיפים אטומים, זה בצד זה, אך הפה אינו נפתח. הידים אינן מושטות ללחיצה”.

כאן חשים בבירור, שלא באדוארד ובוילים המדובר, זהו טיק עצמו, המביט בעינים נדהמות בדמון הפרטי שלו, העובר לידו מצועף, הוא חש בהבל פיו, מרגיש בהשפעתו, והיה רוצה לראותו פעם בבהירות, גם אם הוא פוחד מן הרגע, בו יופיע לפניו בפנים מלאי שנאה. כמעט לא יאמן, עד כמה משוכנע הסופר, שהצליח להוליך אותנו שולל, בה בשעה שרימה את עצמו, על־ידי הדבקת שמות שונים לדמויותיו. הרי שגם מבעד למסכות הסטריוטיפיות, מבהיקות אותן עינים, מדברת אותה נשמה משוסעת. מבט אחד לתוך הסבך הקים בנשמתו, מבהיר לנו, שאין שם כלל מקום עבור עולם חיצוני. ורק “אני” כזה יכול לרצות אותנו. בלי ספק, אופי מוגמר יותר, הוא גם יפה יותר, אך איזו הצגה מקסימה ומכושפת היא ההצצה לתוך התוהו ובהו התוסס והמתהוה. טועמים כאן תענוג שהוא מדעי באותה מדה שהוא אמנותי; תענוג שאצל לובל אפשר רק לשערו. האמן המסיר הצדה את העולם הגשמי, מאחר שלכתיבתו אין גוף אורגני, אין חייו חיים גשמיים. אף־על־פי־כן, עד כמה שלא יעריך את העולם הרוחני, הוא מביט בפליאה או אפילו בקנאה על העלמות הנשמה שנשרפה כאן. הקורא חש כאלו הלך בשביל מרופד פרחים, וחייב היה בעצם ללכת על כובעו, על מנת שלא לדרוס את הצמחים והפרחים.

האירוניה אינה מצויה בובל, שעה שזה מתאר את ענויו נשאר הסופר צלוב.

קרוב ואף דומה, אם גם בעל צורה שונה, הוא הרומן השני של טיק, פרנץ שטרנבלד, הציר הנודד, אשר שמו האזרחי הוא ואקנרודר. הוא מביט בנו במבט מלא געגועים, מתחת למצחו הכנוע, מתוך פנים של מציאות משתנה, שאפשר לשיכם רק לצעיר שטרם התבגר. נתן לראות מתוך אמונתו הנלהבת, שאין בו המוח והכוח הדרוש על מנת להתבגר, ולהפוך לגבר, על־כן לא מתעוררת תמיהה על כך שהסופר מניחו ומותר עליו, לאחר ששר על פריחתו. אין אנו צריכים לצפות ממנו לפירות. נדודים אלה הם שנות למוד, ממש כמו אלה של מייסטר, אך נכתבו על־ידי אדם שבעצמו לא עמד על קרקע מוצקה, אלא היה רומנטיקאי, וזוהי הסבה, שגבורו הוא יצור צעיר, בוסר, ובלתי מוגמר. שטרנבלד הבלתי מלוטש הוא עדין מעמיק יותר ממייסטר של גתה, ושאר כתבי המופת. שטרנבלד עזר להם בחפוש עצמי, ובהבנה עצמית. ומאחר והוא עצמו בלתי מסוגנן, ואינו אידיאליזציה, נתן לראות מבעד לעורו השקוף, את הציד הבטוח, הנתון תמיד בתוך חום מתפרץ, סחוט עד מות, מחמת חלופי הדם המתרחשים בו.

שעה שטיק ו־ואנקרודר, צערים, שאפתנים בצורה מופרזת. האוהבים זה את זה וחולמים על האנשים שמעבר לגבעות המיוערות של מרכז גרמניה, כפי שהדבר הצטיר בלבו, ורצה לכתוב על־כך ספר, שיהיה בעל השפעה של ספרות כובשת. במקום ספר זה, שלא נכתב אף פעם, אפשר הראות את נדודי שטרנבלד. זהו הד לאביב ימיו, הנשמע בקינה, משום שבינתים עזב את החברים הנודדים. לראשונה מופיע כאן קשר הדוק עם העולם של ימי־הבינים, דבר שיהפוך לאלדורדו של הרומנטיקאנים. הצורות הרציניות של הציר האמן, עולה־הרגל החוזר בתשובה, ונוסעי הכבוד בעלי השקט הנפשי, הסוחרים הנוסעים ותלמידי האמנות החוצים את האלפים, ונודדים לצד ההוא, המחפשים את הצריחים הגותיים, את הערים המלאות חפצי אמנות וסחורות, את יערות הבראשית, המלאים צבאיים ואילים, את הסקיצות העדינות הראשונות, לתמונה זו, מסר ואקנרודר, בהשפכותו על אמנות, לפני אח המנזר. את המיסטיקה המוזהבת של הגורל, אשר בה דומות הדמויות החלומיות לכוכב בדמדומי הערב, נשופות בהבל פיו.

זה מכבר ידוע, כי ימי הבינים היו משהו שונה לחלוטין, מכפי שהצטירו במוחם של הרומנטיקאים הראשונים, למעשה, הם לא יחסו חשיבות לתאור מהימן של המאורעות. הם רק קשרו היטב את ארמונות האויר שנצטירו בדמיונם אל חורבות העת העתיקה, חברו את הבלונים שלהם לקצות הצריחים הגותים, והפקירו עצמם לרוח ולעננים. כל תפאורת ימי הבינים, היא בעצם רק משהו שלילי, יתכן וזהו רצונו של הסופר להאחז בכל גדר המסוגלת להחזיקו, על־מנת לתאר את האמת הפנימית שלו. על־מנת שה"אני" לא ינוגע בשום דבר, מושלכת המציאות המידית השולטת, אבל התודעה לא מאחרת לבוא, שכן קים מחסור בנוף הסיבה בתוך התאור הדמיוני כולו. גתה, שהאמין בכוחותיו, העז לתאר את דמויותיו כאנשים בני־זמנו, כשהוא נותן להם דמות של ענקים פיוטיים. כל זאת מבלי לותר על נסים למיניהם, על מנת לשרת את שלטון הפלאים. טיק נמלט מתקופתו אל ה"לא זמן". מאחר וזהו בעצם משמעם של ימי־הבינים לגבי דידו. מאחר ועשה לעצמו את המלאכה קלה מדי, מתנקם הדבר בכתביו, החסרים אמתות ורושם, גם אם הם פנטסטיים די הצורך. דומה הדבר למאכל מתוק מדי, שאין לאכול ממנו הרבה, הוא משביע, אמנם, מהר, אך אינו מזין. מכל מקום, אין אנו צריכים להניח לתלבושות שיטעו אותנו, אין לראות בשרנברג שום דבר אחר, זולת הכרה עצמית, ממש כמו מייסטר ולובל. העולם החיצוני קים, רק על מנת לשרת את הפנימי, לשאר הנפשות המופיעות אין ערך אחר זולת לשמש חגורה לאדם הלומד לשחות. מה הם אותם צללים רבים מני־ספור של אכרים, נזירים, ספלים, ושאר בעלי מלאכה, אם לא מזון רוחני עבור פרנץ? אין להם חיים עצמאיים, הם אטומים, דוממים, העוזרים לו בלמוד החיים. תנועותיהם המוכניות מעיפות כמעט, אלמלא היה מופיע תמיד קולו הרצוי של הסופר, המסביר את טעמו של תיאטרון בובות זה, בצורה רצינית ומזעזעת כל כך.

מי שאינו שותף לדעת הרומנטיקאים, שההשכלה אינה שום דבר אחר, זולת פתוח נוסף של ה"אני", שהיא שיא ה"טוב", ושמושית לכשלעצמה, אל יטול ספר כזה לידיו.

כדמות מוזרה ומעותת מתערבת לוצינדה במהלך היצירה הפנטסטית. איש אינו מהין להושיט לה ידו. מבודדת ועצובה היא עומדת מן הצד. אין היא יפה, קוסמת מענינת או ראויה לאהבה, אף שהיא סבורה שניחנה בכל התכונות הללו. היא משעממת, מיותרת ותובענית, ואף פעם אין בכוחה לכבוש לבבות. למן התחלה דוחה לוצנדה בגעגועיה, ובהתהגותה הילדותית אפילו את קרוביה ומכריה הקרובים. פרידריך בהתחברותו הנאיבית שלח לפניה את הרולדה, עם חצוצרות שהיו צריכות להכריז על איזו תקופה חדשה. רומנטית אמיתית, שטרם היתה כמותה, העתידה לבוא. לכן חכו במתח עצבני ולא בלי פחד, למשהו גרוטסקי או נועז ביותר, או קשה להבנה. ואז באה לידה מעותת, לא laideur interessante לא דבר כאנטי־רומן, שבו אנו מוצאים בקורת נמרצת ומקיפה על כל דבר שנתן לומר עליו דבר־מה.

“מה תאמר על לוצינדה זו?” כתבה קרולינה אל נובליס. “בגמנסיה עלה בדעתנו הקטע: שירי סאפו צריכים לצמוח או להתגלות, באותו זמן לא התיחסתי לרומן זה כאל רומן יותר מאשר אל דבריו של ז’אן פול, אתם איני משוה אותו אפילו”. ונובליס עונה: "פרידריך חי ועורג בו. יתכן ויש רק מעט ספרים אינדיבידואליים במדה כזו. רואים את המתרחש בפנימיותו, רואים בו את משחקם של הכוחות החימיים, כמו התמסמסות בתוך כוס מים שלתוכה הוכנס סוכר, בבהירות נהדרת. אלפי גונים, חלופי צל ואור, מתנגשים כאן, ומאבדים את זהותם בתוך סחרחורת, שהנה תרגיל עבור האדם החושב, עבורנו – סבך. אין מחסור ביצירות רומנטיות שבהם הכלל והפרט אינם קלים ופשוטים. והנקיות מאבק הלמוד של בית־הספר, – למעשה אין כאן מה להעיר לגבי האידיאות, הרומן פשוט ראה אור בטרם זמנו. הוא היה צריך לשאת את השם, פנטסיות כימיות או²

אם ידידה זהירה אומרת, שלוצינדה אינו רומן, אלא חומר גלם שכל אחד יכול להפוך את חומר הגלם לדבר־מה חי. רק מוח בעל הכרה יכול היה להבחין שיצירה זו, כ"יצירה המוצלחת ביותר אודות מות, נפש ואהבה". הגדרה זו היתה קולעת יותר, אלו היו מחליפים את המלה אהבה ברצון.

שרירותיות ופנטסטיות דין הן הצורות: מכתבים, פתקים, אגדות, תאורים, דו־שיח, קטעי ביאוגרפיה, אלגוריות – כל אלה התבדחויות על חשבון הצורה, עליה פעל והשפיע כה רבות לטובה. תוהו ובהו, בלבול רומנטי, אותם הרבה ללעוס; אמנם, לא תוהו ובהו שעשוי לפוצץ את העולם, התוכן בנוי לפי מרשם רומנטי, רק נסיון אישי; אך זו תלויה עליו כמסה דבוקה, שאין להתירה ואין עצב לעצב את דמותה.

המפליא הוא, שבמובן מה היתה צריכה לוצינדה להיות ספר למוד של החיים. אלא שמתוך חרוז אבוד, מתוך מחזור שירים עתיק, אותו מזמר שוליה, או זמר רחוב, אפשר ללמוד על אהבה. ובכל זאת אין כאן מה להעיר על הרעיונות, כפי שאומר נובליס. ומתוך כך אפשר להסביר, מדוע ספר שבו מותקפת השטחיות, או החברה הקלוקלת, נקרא בלב טהור, ומרותקים אליו כל־כך, אני מתכונת בכך לשלירמכר. כאדם החסר לגמרי חוש אמנותי, לא נטל על עצמו מאומה זולת תפקיד המספר. רק הגישה הבלתי אמצעית, ראש אל ראש, ולב אל לב השפיעו כאן. לא היה זה אינסטינקט גאוני, בו נטל את חוסר יכולת החיים, את המת, והדף אותו מעצמו, אלא מטרתו של פרידריך להציג את האהבה כאל דו־פרצופי, כלומר בעל טבע רוחני ויצרי, לא להחניף ליצרי שבאהבה ואף לא להסתירו בבישנות, אלא לשמוח בו, ולהביט בו בגאוה. הוא מצדיק את ההכרה, ובעצם משום כך, חשוב הספר ויקר כל־כך עבורו. הסופרים עד כה, כתב הוא באחד ממכתביו המהימנים, לא ידעו לעשות ביצר שום דבר זולת – רע הכרחי. “חשוב על כך וראה איזה געגועים עורר בנו הרוגז החד־צדדי, הנטע האלוהי של האהבה מתואר פעם בשלמותו, בפריחתו ולא בפרחיו ועליו הקטופים, אשר אין לראות בם זכר לשורש האוחז בחייהם, ואף לא מן הלב ממנו צומחים פרחים חדשים, וענפים העשויים להתפתח מהם. כאן אתה מוצא את האהבה שלמה, עשויה חטיבה אחת, הרוחני יחד עם היצרי,…קשורים עם הנפש”. מתפקידו של האדם המודרני, לקשור את האידיאות החדשות, שצמחו עם ההתפתחות, עם הישן. אין הכונה שהחדש צריך ללכת לקראת הישן. כך אנו גם חיבים לחפש את האהבה היצרית העתיקה, להתיכה עם האינטלקט שלנו, על־מנת ליצור דבר מה שלם.

גם המכתבים המהימנים של שליכמכר אודות לוצינדה הם התחלה של רומן. הוא ואליונורה אהובתו, שהיתה אשת איש, עשויים היו להיות גבורים ראשיים ביצירה. רעיונו של פרידריך, שכל אדם הוגה מכיל בתוכו רומן, משך את חבריו לחדור לתוך שברי השיש או מכרות הטין של עצמם, וליצור תמונה של ה"אני" שלהם. שלייכמכר פקח מדי… לבקשתה של ליאונורה, שיצור מאהבתם יצירת־נגד ללוצינדה, השיב בשלילה: “לא כל אהבה גוררת בעקבותיה גם אמנות, לא כל רגש, אשר בנה של ונוס, אורניה, פוגע בו הופך לחרט־אמן. סגנון חפשי במחשבה יצרנו בעצמנו, ולב רגיש ועדין נתנו לנו האלים. הניחי לנו לנהוג כפי שעשינו עד כה, וליצור אחוד יפה של עצמאות ואהבה”.

באותה מדה היו גם בינה וטעם בקרולינה, שהניחה יסוד לספור, במפנה חייה, דבר שהיה אמנם נוח עבורה מבחינות מסוימות, הוא היה בודאי הופך לרומן הסגור ביותר, והתוסס ביותר בין הרומנים.

ועוד תופעה אחת, מן המכובדות שבכולן: באיזו צורה משונה צועד הינריך פון אופטרדינגן ליד לוצינדה הגסה ורחבת הירכים. הליכתו נראית כהליכה על גבי רצועה של עננים תופחים. עיניו זורחות כשמים אין־סופיים של אהבה לכל היקום. דומה כי ראשו נוטה בזוית רכה כלפי מעלה, כאילו אמר, שאויר צח נשפך ממרומים, שפתיו כאלו נוצרו למלות אהבה ונשיקות. הן סגורות, כאלו שומרות סוד כמוס, אך רק בקלות, כאלו רצו לגלותו לנפש צנועה, מי יכול שלא להיות מוקסם ומזועזע מיצור פורח זה, דוקא משום שנראה לעין שיעלם בטרם להתגלות העמוקה היפה ביותר! ככל־יודעות נראות העינים, אך הפה העדין לא ימצא את הבטוי המתאים על־מנת לבטא את המפלצתי, הידים הדקות מדי, לא תוכלנה לעצב את היצור בעל המבט הנבואי.

לא רק את העולם הארצי, צריך היה המקום הצר של ספר אחד להכיל, אלא את ספור כל העמים, את היופי ההרומוני של היונים, את הדמיון הפורה של הערבים, את אגדות מסעי הצלב, צפון ודרום – כל חידות היקום, צריכות היו למצוא את פתרונן. מה שנראה עבורנו כפלא, צריך היה להופיע כסמל פשוט המובן גם לילדים. מה שאנו מקבלים כמובן־מאליו ויום־יומי, צריך היה להיות מופשט על שרשו, לאלה הדבקים בפלא. על המתרחש בצד זה או מן העבר ההוא, היה צריך הקורא לתפוס כאלו עמד על מרפסת ביתו והשקיף על פסת השמים והגן הנשקפים ממנה.

לא היה זה מעשה בוסר, כאשר נובליס נתן את הדחיפה הגורלית אל האין־סוף. הוא היה משוכנע שהתבונה של גתה מתוך צמצומה העצמי, למען סיומה, נעשתה צרת־עין וותרנית־פחדנית. איש לא קבל את ויליהלם מייסטר בהתלהבות גדולה ממנו, כאשר יצא־לאור. כמעט בעל־פה הכירו. אבל כאשר קפץ לאינדיבידואליזם הכל־יכול שלו, שנה את דעתו, ואת הדוגמה האהובה עליו – שנא, ולחם כנגדה לבסוף. וזה פסק־דינו עליה:

“שנות הלמוד של וילהלם מייסטר הם במדת מה לגמרי פרוזאיים ועשויים על־פי האופנה. הרומנטי הולך תוך כדי כך לאבוד, וכן גם שירת הטבע והקסם, – והספר עוסק רק בדברים הפשוטים. הטבע והמיסטיקה נשכחים. זהו ספור בורגני ומכוער, שאנסו אותו להיות שירה, אל היוצא־מן־הכלל מתיחסים בהתלהבות, כאל שירה. אמנות הכפירה היא תוכן הספר. הכלכלה מורגשת היטב, ומאחר וכל זה פרוזאי, עטוף הוא בחומר שירי. וילהלם מייסטר הוא בעצם אזרח, המכוון כנגד השירה”.

כך הוא כותב את אוסטרדינגן תוך העמדה מכוונת נגד מייסטר. יש לו את כל היתרונות האפשריים, שאפשר להרגיש בחסרונם. האין־סוף של האישיות, שנוי הנשמה, ההשלמה בין כל הנגודים, המות בחיים, והחיים במות. הנסתר ביותר והקדוש ביותר, הכל זורם ומפיץ ריח מתוך גביעו העמוק של הספור. אלו נתן היה לעשות תרכובת ממנו וממייסטר, היה לנו אז הספור היפה ביותר, האפשרי בכלל. בתוך אוסטרדינגן מומסת המציאות בדמיון, אך לא להפך, הדמיון אינו הופך לפלא המציאות.

מבחינה צורנית, רואה נובליס בצורה הרומנטית את האידיאל: “הסגנון החיצוני פשוט, אך אמיץ ככל האפשר, בדומה לרומנסה, התחלה דרמטית. מעברים, המשכים – שיחה, אחר־כך דבור, אחר־כך ספור, אחר־כך תגובות, אחר־כך תמונה, וכן הלאה. צלום מדויק של הנפשות, במקום שיש רגשות, מחשבות, דעות, תמונה, שיחה ומוסיקה וכן הלאה, מתחלפים זה בזה במהירות, ובלי הרף, כשהם בהירים ומבהירים זה את זה”. כך צריך היה להיות אוסטרדינגן שלו. אבל ליד זה היה לו גם חוש בהיר לשלמות. התנ"ך, אמר הוא, הנו האידיאל של הספר, והוא שאף לחקות צורה זו. ורצה שהחלק השני יהיה משלים את הראשון, כמו שהברית החדשה משלימה את הישנה. חלוקה זו לשנים היתה צריכה להתאים לכל המפריד הקים בעולם. יוצר ומחזיק. דוקא משום שכל אמנות היא העתק של הנפש, כלומר עליה להיות כלל עולמית.

הספר מתחיל בחלום ומסתים בחלום; מבלי להנתק היא עוברת לאגדה ממש כפי שמתבצע המעבר בין הסופי לאינסופי, אותו מנסה הסופר להסביר. חשים בברור שלא הדברים המתרחשים הם בעלי חשיבות, אלא משמעותם של המאורעות. אפשר לומר שזהו ספורו של אדם המחפש את הפרח הכחול – ומוצאו. הפרח הכחול הוא כל מה שאדם מחפש, מבלי לדעת זאת בעצמו, אפשר לכנות זאת: אל, נצח, אהבה, אני ואתה. כאשר נובליס אומר שהרומן עוסק בשירה, הרי זה נכון במדה והשירה היא באמת האינסוף, הנצח, הפרח הכחול; השירה אינה אמנות שאפשר לכלול אותה בין שאר האמנויות. אפשר גם לומר שאוסטרדינגן הוא הרומנים של ה"אני": נובליס חפש את עצמו – את עצמו הכיר – הוא חפש את העולם, את לא־"אני".

לנובליס יותר מלשאר הרומנטיקאים היתה האידיאה של השלמות, כאשר אוסטרדינגן נוצר בתוכו. אפשר היה לומר בבטחון מוחלט שרק מותו בלא עת מנע אותו מלסימו. אך אין זה כך. גם רומן נדון להשאר רק קטע, זה חלק מאפיו שאינו יכול להיות מושלם. יתכן והסופר היה מסוגל לסימו, אך בכך לא היה הופך לשלם. האם אין לומר גם על וילהלם מייסטר שסיים אך ורק תחת לחץ? האם אין צורך שהאני יגיע להשלמתו בטרם אפשר יהיה לכתוב ספור־התפתחות אודותיו? כבר נאמר על כך די והותר. הרוח הבלתי מודע, הקובע באופן אינסטינקטיבי את הצורה, חסר לרומנטיקאים, הם היו פחות מרי יונים³. נטלו את השמן מכל הפרחים הביתיים והזרים, אך לא היו להם כלים והתערבו באויר ובאדמה.

הם עצמם הטיבו לדעת את התשובה! בפנטסוס אומר טיק במקום שהוא מדבר על כתבי גתה:

"בכל הדמיונות המעולים הללו חסרה הנשמה המסדרת את החיים, כדי לתת ליופי הנמלט את הגרוי המתמיד. המשורר רוצה:

שהשיר יתעגל לשלמות

שאגדות לא תערמנה על אגדות

שהשיח יהיה מגרה, ולבסוף

שהמלים השוטפות, יתחלפו בצלילים".

אצל נובליס מצויה ההערה:

“רעיון השלמות חיב קודם כל לשלוט בכלי אסתטי, ולדעת להשתמש בו. אפילו בספרים הפכפכנים ביותר. וילנד ריכטר ושאר הקומיקאים חסרונם מורגש, ולעתים כה קרובות. מדהים ממש כמה דברים משעממים ומיותרים בעצם hors d’oeuvre מצויים בכתבים אלה. ורק לעתים רחוקות התכנית והחלוקה הם אסתטיים”.

ופרידריך:

“יש כל־כך הרבה שירים, ובכל זאת אין דבר הנדיר יותר משירה. הדבר נוצר מהמוני סצינות שיריות, למוד, קטעים, כונות, חורבות וחמרים”.

בכל זאת יש יחוד לקטעי הספרים הרומנטיים, מה שנובליס מכנה: “יחוד רוחני”. זוהי נשמתו של המשורר המתורגמת לשפה, ויהיה זה תפקיד נפלא לבדוק מתוך התפתחות השפה, כפי שיצרו אותה הרומנטיקאים, כשכנקודת מוצא ילקח גתה, ולהראות אלו התפתחויות חלו במדע מאז. כשם שהרומן הוא הצורה המודרנית של par excellence, כך הפרוזה היא השפה של הספרות המודרנית, היא הבטוי הטבעי של ההכרה, והשירה של התת־הכרה. במדה ואידיאל העתיד, יחובר מאינסטינקט ותבונה, דחיפה וכונה, תהיה שפת העתיד חיבת להיות פרוזה פיוטית, כלומר שירה פרוזאית, או פרוזה של שירה.

אין להתעלם מכך שהשירה נדחקת הצדה יותר ויותר על־ידי הפרוזה, אך משום כך נעשית זו האחרונה יותר ויותר פיוטית. כמה מנגינות וריתמוס יש בפרוזה של גתה, טיק והרדנבורג! עד כמה שירית היא יותר, מן השורות הכבולות של שילר ולסינג, למשל.

כדוגמא של הפרוזה המודרנית, מצינים הרומנטיקאים – כלומר פרידריך שלגל – את סרוונטס. היא כל כולה מודרנית, בשום מקום אחר, אין מקום מדויק כל־כך של המלים והמוסיקה, בשום מקור אחר אין התחלפויות בעלות עצמה כמו אלה, המלאות צבע ואור. “משום כך הפרוזה של סרוונטס ברומן, שצריך להיות מוסיקת חיי הדמיון… מתאימה כל־כך, ממש כמו שהפרוזה של הקדמונים הלמה את הרמונית ההיסטוריה”.

גם השפה צריכה, אפוא, לחזור לתוך, – להפוך להיות בעצמה רומנטית. היא אינה צריכה לרצות, בדומה להיסטוריה, לספר את העובדות, או לחדור ע"י אמרות כוללניות למוחו של האדם הבינוני, כפי שעושה זאת הרטוריקה, אלא להוציא לאט מתוך החושך של הלא מודע את מוחו של האדם, ולעזור בלידתו של האור. משום כך כנו הרומנטיקאים את שפת השירה אלגוריה, הכלי הבלתי־אמצעי הראשון של המגיה, מאחר שאנו יוצרים דבר מה תוך קריאה־בשמו. הדבר מתרחש שעה שאנו קושרים לו שם. בזמנים בהם חלק גדול מן הלא מודע – מתבהר, ומתחילים למלא את הידע חיבת השפה לצמוח. בלי הרף קובלים סופרי הרומנטיקה על דלות השפה. “הו, אתם האוהבים” קרא טיק, “אל תשכחו אף פעם שעה שאתם עומדים למסור רגש לידי השפה, מה השפה בסופו של דבר מסוגלת להביע? הרי המבע בעצמו הוא כבר כבד דיו, לא־רוחני וגשמי”. ובמקרה אחר הוא אומר, שבני אדם אינם יכולים להבין זה את זה, משום שהם אומרים דבר מה לגמרי אחר משנתכוונו לומר: “בכל גוף מונחת הנשמה, כאותו שור מעונה בזירה, היא רוצה לזעוק ולבטא את סבלותיה, וקולותיה נהפכים לשעשוע עבור ההמון הבלתי מרוסן הצוהל משמחה”. או במקום אחר, “שפתנו בנויה על כך, שאנו מנצלים כמות גדולה של מחשבות ותמונות ויוצרים מהם מונח, אנו קוראים לעזרה לדמיון, על־מנת לבאר לנשמה אחרת, מה שעברנו, מובן רק למחצה; באופן זה נוצרות תמונות, אשר עבור מוח קר, שאינו מתוח, נראות כמפלצות מלידה, זוהי קללה הרובצת על שפת־האדם, איש אינו מסוגל להבין את זולתו, ואלה הם יסורי השאול והתופת. השפה היא מכשיר ממית, שנמסר לנו כמו לילדים בלתי־זהירים, על־מנת שנפצע איש את רעהו”. כך מדברת המרירות מתוך נשמה אחת, שפצעה עצמה, על־מנת לומר דבר־מה שאין אפשרות לאמרו.

אפשר להבין בצורה בהירה ביותר את בעית השפה, מתוך ספרונו של ואקנרודר. רגשות אין ספור ומושגים מתהווים שופעים ומבקשים את פתרונם על־ידי מלת־קסם. מתפקידו של הסופר הוא להוציא את העולם המתנודד מתוך הלא־מודע או המודע־למחצה, על־ידי כך שהוא נותן לו את בטויו, קורא בשמו, ומתארו. וכך הוא מוסיף לחפש, וככל שרבים יותר חיפושיו, כן נשמע יותר הסבל מתוך גמגומו, כן נפלאים יותר צליליו המתהוים, בהם הוא מקסים את צאן מרעיתו. אך הלחץ על חזהו אינו נחלש, הוא מוסיף ללחוץ ולהוות סיוט. הוא מטיל ספק בכוח שליטתו – רק המוסיקה עשויה היתה לשחררו. אך האם אין המלים שואפות ליהפך למוסיקה?

כיחס בין פרוזה לשירה, כך, במעגל רחב, היחס בין שירה למוסיקה. במקום השירה, המיצגת את המודע, מיצגת המוסיקה את הלא־מודע. וגם כאן אפשר להבחין בתופעה, שהשירה שואפת ליהפך למוסיקה, והמוסיקה – לשירה. השירה שלטת במצבי הרוח הקודרים שהם כללים כמו הצליל, הצבע, והריח המשוקעים עמוק בתודעתנו. המוסיקה לעומת זאת שלטת כמו המלה על החלק המודע שבנו, ומעוררת בנו תמונות מסוימות.

קשה ליצור משהו אחר זולת תמונה חלומית, כיצד זו תופיע ותשפיע במה שבעתיד האין־סופי יקרא אמנות, אם רק תמצא כזו, אזי כנראה תתמסר כל אחת לרעותה, מתוך רצון חופשי, מבלי שתאבד מכוחה, או תחדל מלהיות עצמאית. אך גם כאן מעידים כל הסימנים, שהכרת התוהו ובוהו תעמוד במרכז ההתפתחות.

שעה שמשוים את המפנה של המאה הי"ח והי"ט עם המפנה של המאה הי"ט והמאה הכ' הננו רואים שם את פריחתה של הרומנטיקה, וכאן את המלחמה כנגדה, דחיתה והתגברות עליה.

אעפי"כ, היתה הרומנטיקה עשירה כל כך ברעיונות פוריים שהביאה לעולם, עוררה ערגונות אנושיים רבים מדי והראתה דרכים רבות מדי אל מגמות חדשות, כדי שאפשר יהיה להתגבר עליה בלי מכאובים ובלי נסיגות חוזרות ונשנות.

דוקא התופעות הבולטות ביותר של המאה הי"ט, מוכיחות שעל התגברות זאת צריכה היתה לעמול כל אישיות לעצמה. לא מקרה הוא כי בתהליך זה שממדיו היסטוריים עולמיים, תהליך ההתגברות על הרומנטיקה, נתן תפקיד מכריע לאשה דוקא. הלא האשה נוצרה בשביל הרומנטיקה, לפי מהותה בה, והיתה, במובן היצירה, ליד המקור של האדם הרומנטי ועולם הרעיונות הרומנטיים, והביאה לרומנטיקה את התופעה הטהורה והיפה ביותר: קרולינה שלגל.

היה זה בסופה של מאת השנים בהופיע שוב אשה: ריכרדה הוך, שהרומנטיקה אשר שקעה כבר העלתה אותה לחיים חדשים, ואשר באה בהתאם לרגע החדש בהיסטוריה כדי להתגבר מתוך מכאובים, מאבק ומחסורים על הרומנטיקה, ועל ידי כך נתנה לה האפשרות להעלות את הטפוס של האשה לדרגה גבוהה יותר.

שכן, הדבר ברור מאד, כי מקורה הרוחני של ריכרדה הוך נעוץ ברומנטיקה, שלה היא הקדישה עוד בנעוריה יצירה מאפינת גדולה. יצירתה על פריחתה של הרומנטיקה ושקיעתה לא היתה רק בחינת מחקר מדעי אוביקטיבי והיסטורי, אלא מעין ודוי אישי. היא מגלה את שרשי הויתה. הרומנטיקה הגרמנית – זהו הרעיון העיקרי בספרה – מיוסדת על משבר המגיע עד למעמקיו של האדם, קרע באחדות האנושית. זהו הקרע בין ההכרה לבין העדר ההכרה, בין הרוח לבין הטבע, ליחס שהופרע והוא המסוכן שביניהם, ולאחר שנותקו זה מזו הרי הם שואפים כל פעם מחדש למגע ולמזיגה, ועם כל מגע ומזיגה להפרד ביתר תקיפות זה מזו, יען כי אין ביניהם כל קשר מאחד. מכאן הדרגה הגבוהה של ההכרה הרומנטית מצד אחד, שאיננה מסתפקת אפילו במלכותו הזוהרת של השכל, אלא מתכונת לנצל גם את מלכות הבלתי־מוכר, מבקשת להאיר אותו באור של יום, אם כי הטבע הסתיר אותו בתוך אפלת־מגן, להעלותו אל אור ההכרה.

כן, גם האהבה וגם השירה צריכות ליהפך למעשים חפשים של הרוח הערה, הברורה והשכלית. ואלו מצד שני, המסירות הרומנטית למעמקי הטבע האפלים, ללילה, לתוהו ובוהו ולמות. הרומנטיקה היא היא שנתנה אמון בהנהגתו של הרגש, של היצר הצרוף, של האהבה ושל השירה.

ריכרדה הוך קושרת כל פעם שם חדש לקרע שבין שני קטבים אלה. זהו הקרע בין ההכרה העצמית המפותחת ביותר של האישיות הרומנטית, של האינדיבידואליזם הרומנטי, שהאדם השתחרר אז מן האחדות הגדולה של החיים, של הערגה הרומנטית כדי להשתחרר ולטבול בזרם הבלתי נפרד של החיים, בים הבלתי מוגבל של אל אחד וכנסיה אחת לתוך הצבור האין סופי של עם. שם, נמצא אפוא הסער־ופרץ הרומנטי: להיות אני, להיות עצמי, עם תואי של אופי מוגדר שאינו נתן לחזרה, עם טבע עצמי ושם עצמי, וכאן – המסתורין הרומנטיים והשירה העממית האלמונית ובלתי אישית של הרומנטיקה.

זה אותו קרע שבין יצר החיים ללא סיג של האדם הרומנטי לבין פחד החיים הגלוי. שם, אפוא, הרצון ואומץ הרוח להתמסר לחיים גדולים, עזים ויפים, ליצר הלב והאהבה, לקבל עול של גורל ואפילו אם הוא מביא בכנפיו יסורים ומות. ואלו כאן הרהור צדדי של הצופה הרומנטי, שבשבילו החיים כמו משחק על במה תיאטרלית, שהוא יכול להתבונן בו, ליהנות, אבל אינו יכול לחיותם כמציאות ואמת. השירה הרומנטית בקשה להיות בחינת אי מבורך בתוך החלל, בחינת מלכות חלום, שאינו קשור עם המציאות בכל גשר שהוא.

זה אותו הקרע, המוצא את בטויו גם בזה שהרומנטיקה נמשכה, גם במובן של מקום, בין הקוטב הצפוני והדרומי, בין הצפון והנכר היפה של איטליה. שכן איטליה, שהרומנטיקאים הגרו אליה, לא היתה בשבילם מה שהיתה בשביל גתה: הארץ הקלאסית של הצורה, של המדה ושל הצלילות, בשבילם היה זה יותר להט חושים, שפע רעבתני וריח קסמים של גנים פראים, שמשתכרים מהם ומטשטשים את עצמם. ואלו הצפון משמעותו היה בשבילם אותו כוח רוחני, אותה תבונה נעלה ורצינית, מדות טובות הכובשות את הטבע, מלכות היערות החרישיים והפכחים. והדרום: אות לכל מה שמסוכן, מגרה ומשחית, מהמלכות האפלה של התאוות והחושים, של שכרון, של החלום, של חוסר ההכרה. ואלו הצפון: ערנות, צלילות והכרה.

איש הדרום, אומרת פעם ריכרדה הוך, הוא האיש היוצר בעיקרו, האיש הפורה, הפועל והעושה, ואלו איש הצפון הוא אדם הקולט, המקבל, המעכל ומהרהר, ובכך מגיעים אל שם חדש חשוב, מרובה מסקנות, שבו מכנה ריכרדה הוך את הקרע הרומנטי. זהו החציה בין הגבר והאשה, בין העקרון הגברי והנשי באדם. לא כל אחד ידע לנחש ללא קושי מה מגדירה ריכרדה הוך בתוך קרע זה כגברי ומה היא מגדירה כנשי. העקרון הנשי הנו איפוא – ורעיון זה הוא חוט שני ביצירתה ובחייה של המשוררת שלנו – ההכרה והרוחניות הצוננת והצלולה; לא לשוא, כך אומרת ריכרדה הוך, מספר התנ"ך, כי חוה היא שקטפה את תפוח ההכרה. ואלו ההכרה הנשית יסוד בפסיביות של אשה ואורח קליטתה. להכיר אין משמע ליצור, אלא להתבונן לדעת ולהבין. האשה נטולת אנוכיות, היא מסורה ועל כן היתה מסוגלת להכיר ולדעת. ההכרה הנשית איננה הכרה עצמית, אלא הכרה אלוהית.

ואלו הגבר הנו לעומת זה החלק היוצר שבאדם, הכוח הפעיל, היוצר מעשים, יצירות ועולמות. הוא איננו הרוח המכירה, אלא הטבע היוצר. משום כך איננו מסוגל לאהבה מסורה. הכוח היוצר מוליך להכרה עצמית. הוא רוצה להיות אני, אישיות. הוא נתפס לאהבה עצמית, הוא יכול הכל ליחד רק לעצמו, לאהוב רק את עצמו, המתנגד מלידה לאלוהים.

בניגוד זה שבין הגבר והאשה צרפה ריקרדה הוך כל מה שאפשר היה להסיק מן הקרע הרומנטי; הגבר הוא הכוח הבלתי מכיר, הפועל ויוצר ואלו האשה מכירה, יודעת ומבינה, הגבר הנו יצר החיים הפראי, האשה המותרת על הכל ועומדת מעל לחיים. הגבר בעל הכרה אנוכית והאשה בעלת הכרה אלוהית, הגבר הוא מן הדרום והאשה מן הצפון.

בתוך קרע זה נתן היה לרומנטיקה, כל זמן שפרחה והלכה, לעמוד מעל לקטבים. היא לא יכלה אפילו, גם אם בקשה זאת, לקשור אותם בתוכה לאחד אותם. היא עמדה מעליהם ועל כך יכלה לפנות פעם לכאן ופעם לכאן. שכן היא לא הכתה שרשים, היתה נטולת מולדת וחפשיה. אבל לא כך היה ההמשך. כדי להמלט מתוך הקרע המכאיב נמשכה דרכה של הרומנטיקה, בחפשה לה מולדת ושרשים, בכוון של קוטב אחד, הקוטב הדרומי: חוסר ההכרה. היא נשבעה לרוח, לשכל, לצלילות ושקעה בתוך הלילה, התוהו ובוהו והשכרון. האפלה נצחה. הבגידה ברוח היתה השקיעה של הרומנטיקה. הנה כי כן התרוממה הרוח, שנבדלה מן הטבע ונשתחררה הימנו, הכריזה על עצמה כעל עצמאית והלכה בדרך של עצמה. כנגד הרומנטיקה קמה ציביליזציה, הטלת השכל על העולם, הקדמה, ושעה שהרומנטיקה ממשיכה במחתרת האפלה את קיומה המנוון, אונסת הרוח את החיים ומוציאה מהם את הנשמה. הרוח חסרת הטבע של הציביליזציה עומדת כנגד הטבע שנתרוקן מרוחניותה של הרומנטיקה. הכרה חד צדדית הורסת את הכוח היוצר והיצרי והיא מקבלת עוד רק את הארגון, את המדע, את החברה ואת ההכרה. הטלת השכל המשווה הכל, באופן מוכני, מכלה את היחוד ואת האינדיבידואליות. הציביליזציה הופכת לתהליך מתקדם של התרוקנות האישיות, ונצחונה המלא של הרומנטיקה קובע את מהלך ההיסטוריה של המאה ה־י"ט.

אבל מה דעתה של האשה, ושל ריכרדה הוך, לגבי התפתחות היסטורית ועולמית זו?

אם נכון הדבר, כי תכונת האשה היא הכרה ללא כוח יוצר, רוח ללא טבע, כי עתה מיועד לה בתהליך הציביליזציה התפקיד של הנהגה ושל הכרעה. כי אז נקבעה בשבילה הדרך והשליחות מידי הגורל.

ריכרדה הוך, כך נראה לנו לכל הפחות, הלכה בדרך זו.

נקודת המוצא של דרך נשים חשובה זו ושל גורל נשים היה אותו קרע פנימי, שהיא מצאה ברומנטיקה. שכן, כאמור: יצירתה של הרומנטיקה היתה מעין הצהרת השתיכות ושפוט עצמי. היא הרגישה את הקרע בתוך עצמה, ובאמת הוא היה בה. אשה, נטולת אנוכיות ומסורה כליל, הפכה מכוח בחירת הטבע לאישיות בעלת אופי בולט. אשה יודעת ומתבוננת, שהיתה למשוררת מוכשרת, בעלת כוח יוצר בלתי מודע. רוח הצפון נאבקה עם ערגה לדרום בתוכה, כיון שהדרום והצפון התערבבו, אצלה. כאשה שעמדה כנגד החיים, היה בה בכל זאת יצר לוהט, לחיות היא עצמה חיים גדולים, עזים ויפים, להתנסות בגורל, כן: שקיעה של גבורה. כל אלה באים בלי ספק לידי בטוי ביצירתה בצלילות מובהקת, היא כותבת אותם רומנים, שהם באמת רומנטיים: הזכרונות של לודולף אורסלוי, מרחוב הנצחוון Vita sannium breve של המלכים ושל העטרה. אבל בו בזמן היא חוקרת מתוך ידיעה, בדיקה ונתוח את מהות הרומנטיקה מבחינה מדעית. היא כותבת את הרומנים ההסיטוריים על גריבלדי וקונפלונירי ועל המלחמה הגדולה בגרמניה. ואולם יצירה פיוטית זו מלווה ע"י חקירה מדעית של ההיסטוריה. זה אותו הנושא אשר ביצירתה: אנשים וגורלות מן הריסורגימנטו, שהיא מטפלת בהם באורח מדעי, וברומנים שלה על גריבלדי וקונפלונירי באורח פיוטי. ואותו נושא המונח ביסוד התאור האפי של מלחמת 30 השנה ובספר ההיסטורי מדעי על ולנשטיין. אין, איפוא, אצלה יצירה בלי לוית ההכרה. היא מתחילה עם שירים ליריים, וליריקה לפי הגדרת עצמה: בטוי לאישיות, עצוב האני, האמנות של העצמיות, ואם זה נכון או לא נכון הרי הליריקה שלה עצמה מוכיחה אופי אישי מוחלט שאינו נתן לחקוי. בו בזמן היא נמשכת לאפוס שהנו כולו מסירות ללא סיג, התבלטות האני, אוביקטיבי. היא כותבת את הדרמה “אבוא”, והמוטיב שלו הוא אותו קרע רומנטי בתוך עצמה, המאבק הטרגי בין האמן לבין הקדוש, בין האדם שכור החיים, האהבה והיופי של הרינסנס, לבין הנזיר המריע לחיים ומותר על החיים. הזכרונות של לודוף אורסלה הצעיר כמוהם כשיר הימנונים נעלה לאנשים החזקים והאמיצים הנוטלים על עצמם את החיים ואת הגורל, אעפ"י שהם מתנסים בנסיונות ממיתים. אבל מי הוא ששר את שיר החיים הלזה? זהו לודולף אורסלי, שנאלץ להיות לאדם מתבונן ויודע, וכותב את זכרונותיו. בכל יצירותיה של משוררת זו, של יודעת זו, עובר הקרע כעבור חוט שני. שני מיני טפוסים של אנשים עומדים בתוכן, אלה מול אלה: אלה החיים את חייהם באמת ואלה שרק מכירים אותם, המוסרים את עצמם לים החיים ואלה הצופים בהם מן החוץ, אלה הנהנים ואלה המותרים עליהם. כן, גם הדחיפה המשסעת אל הקטבים הדרומי והצפוני, אל הצפון של ארצה ושל הנכר היפה באיטליה היתה בתוכה עצמה כפי שהיה ברומנטיקה. שיר הדרום הוא הדרמה “אבוא”, שיר הצפון הוא לודולף אורסלה.

זהו הקרע, שאשה חיבת היתה להתנסות בו ולשאת אותו, אשה שלא היתה רק אשה, אלא גם יוצרת, ועל כן זה הסבל, מחמת הקרע בין ההכרה לבין העדר הכרה, ידיעה ופוריות, טשטוש העצמיות ועצמיות, ראוה וחיים, צפון ודרום, רוח וטבע, שהתנסתה בתוכה בנוגע לעקרון הנשי והגברי, גורלה של אשה יוצרת. ואולם היא עצמה בקשה להציל את נפשה מקרע זה ולהתרפא ממנו. גם הרומנטיקה עשתה כן, אבל בכוון אחר: בזה שהיא החליטה לקבל בשעת ירידתה את ליל העדר ההכרה, הלכה בדרך הדרום, דחתה את הרוח, יותר מזה היא בגדה בה, כדי להיות כליל טבע. ריכרדה הוך, אשה וגם בת המאה הי"ט, הולכת בדרך מנוגדת: בדרך הציביליזציה, חדורת הכרה. דרך הרוח, המוליכה אל הצפון, ואין לך דבר שיהיה סמלי יותר ותואם יותר את ההיסטוריה של המאה הי"ט מאשר דרכה זו של ריכרדה הוך.

ואולם, בתקופתה הראשונה, תקופת השירים והרומנים הרומנטיים, גובר אצלה הכוח היוצר, הבלתי מוכר והבלטת האישיות; הכוח היוצר שמצא את פורקנו בהמצאת אישים פיוטיים וגורלות דומים, בלי הנסיון ובלי הזיקה להיסטוריה והמציאות; האישיות, הבאה לידי בטוי עצמי באמצעות הליריקה, והיא טבולה כולה בתוך ליריקה, נשאת על גבי מוסיקה לירית ברומנים הרומנטיים של הזמן הזה.

ואולם, התקופה השניה היא תקופת היצירות ההיסטוריות; הספור על גריבלדי, חייו של הגרף פרדריגו קונפלונרי, המלחמה הגדולה בגרמניה. אלה הם רומנים המחיים ומעלים בלי כל המצאות את המציאות ההיסטורית. היצירות הראשונות מסוג זה נקראות עדין בשם רומנים, או ספורים, ואלו המלחמה הגדולה כבר נקראה בשם תאור. זוהי דרגה ראשונה בדרך הותור, הגלגול הראשון של כוח יוצר ופורה לראיה פשוטה וטהורה של אנשים ושל דמויות, שההיסטוריה יצרה, ולא היא עצמה.

ושלב חדש בדרך זו מוביל אל תקופה שלישית שבה נעלמת השירה, הליריקה והרומן, גם ההיסטורי, ונשארת רק ההכרה המדעית הרוחנית. זהו הזמן של היצירות הקרויות בשם: טבע ורוח, אמונתו של לותר, טעמם של כתבי הקודש, ממהותו של האדם, טשטוש האישיות.

זו היתה הדרך מיצירת דיוקנאות להתבוננות בדמויות ולבסוף אל ההכרה, ודרך זו היתה גם דרך לטשטוש האישיות. הליריקה היתה נסוגה יותר ויותר בדרך זו ולבסוף היא נעלמה כליל. אם הרומנים הרומנטיים היו מושפעים עדין מן הליריקה, הרי ברומנים ההיסטוריים משתנה הסגנון, ומיצירה ליצירה מצטמצם הבטוי של רגש אישי, והוא נעשה צונן יותר, קר, מעשי ואוביקטיבי, ודבר זה נקבע במושג אחד: העדר־אישיות, אפיקה. כן, הספר “המלחמה הגדולה” התקרב עד כדי כך לסגנון הכרוניקה, לדו"ח ההיסטורי, עד שאפשר לראות בספר זה את המבשר הבולט ביותר של המעשיות החדשה, של רומן העובדות, של הרפורטז’ה. כתבי ההכרה של התקופה האחרונה אינם מתארים עוד, אלא מביאים בדרך התבונה, נעדרת האישיות, אל מהות הענינים.

עד מה ברור בכל זאת התוכן והחומר של ותור גובר והולך זה, זה טשטוש־האישיות המתרבה והולך, מחיקת ה"אני". אם בספורים על גריבלדי וקונפלינרי תלוי היה הענין באישים הגדולים, שמסביבם הכל מסתובב, הפועלים בכל, הרי בספר “המלחמה הגדולה” אין כבר מרכז כזה, אין כבר גבור אחד. כאן עלו וצפו דמויות בלי סוף מתוך הזרם של ההיסטוריה, צוללים שוב בתוכו ומפנים מקום לאחרים. העיקר הוא גורלו של זמן מסוים ושלם ושל עם שלם ומעל לאישים עוברת ופועלת ההיסטוריה, נושאת אותם וקוברת אותם. הם רק הנעימות המצלצלות של שיר ללא סוף, רק הגלים של זרם לאין קץ.

ואלו כתבי ההכרה אינם עוסקים כלל וכלל עם דמויות של בודדים, אלא עם המהות הנצחית והכללית של האדם ושל החיים, והיצירות האחרונות, דיוקנאות של ערים מסיקות את המסקנה האחרונה. ריכרדה הוך הבדילה פעם בין אמנות האישיות לבין העם היוצר באופן אלמוני, והיא מצביעה בתור דוגמא על האפוסים, הכנסיות והערים העתיקות. בדיוקנאות הערים היא בונה, אפוא, ומעלה יצירות בלתי אישיות אלה של העם מתוך יסודותיהם הם, אינה מתכונת כלל להציג את ניחוחם ואת מזוגם, לא לעורר מצבי רוח רומנטיים, אלא ללכת בעקבות העממיות של יצירות אלה בנאמנות.

ואולם דיוקנאות ערים אלה מגלים גם פנים חדשות. אנו כנינו עד עכשו את דרכה של ריכרדה הוך כדרך הציביליזציה המוליכה אל ההכרה, הידיעה וטשטוש האישיות. ואולם האין הערים העתיקות עומדות דוקא מן הצד לגבי הציביליזציה? האם אין ההבדל בינן לבין הערים המודרניות, שנבנו באמת כנגד הטבע, ע"י הרוח, והן עלו וצמחו כמו פרחים? הן דוקא דבר זה שהן כה קרובות אל הטבע הוא המזעזע את לבנו. האם לא פנתה דרכה של ריכרדה הוך מן הרוח וחזרה אל הטבע, מערנות ברורה לצמיחה ללא הכרה? יש לצרף לכך גם את הספר על לותר. האם אין גם ספר זה על אמונתו של לותר כבר צעד חדש, מן ההכרה אל האמונה, שעה שאיש התרבות רוצה להכיר, משום שאיננו מאמין. ריכרדה הוך כבר בטאה אותה אמרה שהזכרנו לעיל, המיתוס על חוה שקטפה את תפוח ההכרה, והוא הסמל על מהות האשה, ואולם במקום אחר היא אומרת: מריה לא היתה צריכה להכיר, שכן היא מסוגלת היתה להאמין. ודאי, בספר זה על לותר אין עדין בטוי לאדם המאמין, אלא שוב ושוב האשה המכירה ויודעת, אשר בשלב ההכרה נאבקת למען האמונה והחסד. האם זו עדין רוחה של ציביליזציה?

שעה שריכרדה הוך חגגה את יום הולדתה ה־60 שלה כתב אליה תומס מאן, הרוח הציויליזטורית Kat' exochen, מכתב ברכה שבו הוא קובע את חשיבותה בשביל עצמו ובשביל הציביליזציה, שכן היא סופרת גדולה ושליטה במלכות הרוח וההכרה. אבל ריכרדה הוך לא רצתה להכיר בקרבה משוערת זו, כשם שהיא חשה את עצמה בכלל זרה וגלמודה בזמנה היא.

האם אין בה באמת משהו שונה? את הדבר הזה נתן לראות בברור שעה שמשוים אותה עם נשים אחרות בדורה, עם משוררות אחרות, גבריאלה רויטר והלנה ביילאו, השיכות אל התנועה הגדולה של האמנסיפציה של האהבה החופשית, של אמהות והן נלחמות לשויון זכויות של האשה והגבר בפני החוק, בפני המדינה והחברה. ריכרדה הוך לא העמידה מעולם בעיה כזו. לא העלתה כלל דרישה כזו ולא נקפה אצבע למען השויון, היא היתה זרה מלכתחלה לאמנסיפציה של האשה ולסוציאליזם, האמנסיפציה. שאלת האשה האקטואלית והסוציאלית לא נגעה לה. היא שאלה אל המהות הנצחית של האדם והחיים, הגבר והאשה. היא לא נלחמה למען שויון זכויות, לא העלתה בתוך עצמה והאצילה את טפוס האשה עד למעלת האצילות האפשרית ביותר. שכן, לא חשוב היה לה שמא אפילו מתוך איבה, אעפ"י שלא חסרה, בלי ספק, אהבה וחמימות הלב. אבל היא לא צפתה לשום גאולה מידי ארגון, שויון ומוכניות. אדרבה, היא ראתה כאן דוקא את השקיעה ואת המות. היא שאפה למגמה אחרת. לאיזו מגמה?

ראינו את נקודת המוצא של דרכה; היה זה אותו קרע מכאיב, שאותו ראתה ברומנטיקה והרגישה בתוכה עצמה, הקרע בין טבע ורוח, בין הכרה והעדר־הכרה, יצירה וידיעה, אישיות וטשטוש־האישיות, העקרון הגברי והנשי. ראה ראינו איך הצילה עצמה מקרע זה, בזה שהלכה מן הטבע אל הרוח מן המעשה היוצר אל ההכרה, מעצמיות אל ותור, מדרום אל צפון. דומה שזו דרך הציביליזציה, שבה הלכה כל מאת השנים הי"ט אבל עשתה עוד משהו בדרך הזאת. שכן מהכרה ומתוך הכאב על הקרע הרומנטי באה אצלה הערגה אל אחדות, אל מזיגת שני המינים בחינת מגמות נעלות של האנושות המודרנית. כמו הרומנטיקה עצמה וכמו השקפת העולם הגנוסטית כן האמינה גם היא בטפוס אנושי קדמוני, שבו לא היתה עדין המתיחות של הקטבים אלא הכרת האלוהים וההכרה העצמית, רוח וטבע, אשה וגבר ממוזגים באחדות מוחלטת אחת. אלא שהאחדות הקדמונית של האדם פרצה והפכה למתיחות קטבים. וככל שגברה ההבדלה כן גברה והתעצמה המשיכה שבין המינים, ועל כן יש לאהבה בשירה המודרנית ובחיים המודרניים תפקיד גדול כל כך, הרבה יותר גדול מאשר בימים העתיקים. ועל כן פתחה גם שלמותו של האדם והוא נעשה פחות אלוהי, שכן כל אופי מיני בולט פרוע והורס את הדיוקן האנושי־אלוהי, משמש עכוב בשביל אלוהים אלא שהריסה זאת כלולה בתכנית העולם האלוהית. היא הטעם של ההיסטוריה. שכן ע"י חלוקה זו אפשר לסלול את הדרך אל אחדות נעלה יותר במעלה גבוהה של ההכרה, כלומר של החרות, כפועלת של הרוח. כן, דוקא הריסה זאת היא שמאפשרת את הדת, שכן הדת היא דוקא הקשר שבין הנגודים, כבוש הקטביות. מי שאיננו מרגיש בקרע ואיננו סובל הימנו איננו מגיע לכלל דת. צבינגלי, כך אומרת ריכרדה הוך, לא היה אדם דתי, שכן לא נתנסה בקרע; אבל לותר רצה בקרע זה שנמשך דרך העולם ודרכו כדי לקשרו לשם גאולה. האחדות הקדמונית נתנה לאדם מן הטבע. היא היתה חסרת אישיות, עממית. האחדות החדשה הנעלה יותר, לאחר הקרע, נתנה להגשמה רק ע"י האישיות ובתוך האישיות כפעלה היא. האיש הראשון אשר הגשים אותה היה ישו, שבו נולדה, מתוך כאב עמוק של הקרע בין העקרון האלוהי והחילוני, האחדות הנעלה של הכרת האלוהים וההכרה העצמית, ומשום כן הדרך וגם המגמה. והיא חוזרת ומתגשמת בגאונים של האנושות, שכן מה הוא הגאון אם לא אחדות זו בין אלוהים ובין הכרה עצמית, בין אינסטינקט בטוח ביותר ותבונה צלולה ביותר. הגאון חיב להביע רק את עצמו, את ה"אני" שלו והוא מדבר בשם כל בני אדם ובשם אלוהים. ישו היה גאון הגאונים. לותר היה גאון דתי ממין זה. אולם גם האמן מבצע אחדות זאת בזה שהוא משוה תופעה מוחשית לרעיון אלוהי, בזה שהוא מזוג כוח יוצר עם תבונה אמנותית גבוהה, ובזה הוא משלים את האישיות המיוחדת ומשלים את היצירה החשובה תמיד ומשמשת דוגמה ומופת. אב טפוס של אמנות כזאת רואה ריכרדה הוך בגאון של העם השויצרי: גוטפריד קלר. כל מה שהיא בקשה לעצמה, כל מה שנראה היה לה ככוכב זוהר מעל לדרכה, כל אלה מצאה בדמות זו ומשום כן נראה היה לה גוטפריד קלר כמורה דרך ומחנך. ממבט ראשון דומה הדבר כאלו היתה האמנות שלה קרובה יותר אל המשורר השויצרי השני, קונרד פרדיננד מאיר. שכן, אצל מאיר כן גם אצלה היתה הערצה ופולחן של החיים הגדולים, המושפעים פעלים, חיים יפים, וכן החגיגיות וגבהות הסגנון, וגם אותה הסתיגות מחיים עזים ואנשים תקיפים ע"י עצם ההתבוננות, והעבר הארעי של הדמויות, בתוך מסגרת הספור. ואולם דוקא קרבה זו היתה יסוד לזה שריכרדה הוך התעסקה מעט כל כך עם קונרד פרדיננד מאיר והפנתה את אהבתה ואת אמנות־התאור שלה אצל גוטפריד קלר. ק. פרדיננד מאיר לא יכול היה להיות למדריך ולמחנך. הוא סבל מאותם געגועים עצמם כמוה, הוא – מתוך עיפות של צאצא אחרון אבד אצלו כוח החיים הגברי ואומץ הרוח ההרואי לפעלים, ואלו היא – מתוך נשיותה. גוטפריד קלר לא היה בעל האופי הרומנטי השסוע. הוא היה האחדות ועל כן גם המגמה, כי מהו הדבר שהיא כה אהבה אצלו? זה שכאן היה לפניה כוח יוצר בעל תבונה עליונה באמנות, איש הבינה הצלולה עם הסתעפויות של דמיון, ואשר מבניו הבכחנטיים צומחים ועולים מתוך מכרות הבלתי מודע והם נקלטים ע"י אספקלריה מלוטשת להפליא. בזה שכאן נתגלה הרגש הלוהט ביותר בצורה הצוננת ביותר, השכרון בגלוי של פכחות, בזה שהשירה אינה מרחפת בבחינת תמונת חלום מעל המציאות, אלא מצטרפת לפי חוקי המציאות ומכוח פנטסיה מדויקת. בזה שכאן יוצרת אישיות מיוחדת ובעלת רצון מיוחד את הדיוקנאות למופת, המושלמות והמחיבות. בזה שמשורר זה אינו בועט בצורך להתעסק באופן מעשי ולהעמיד את כוח לרשות המדינה והעם, ועוד יותר להעמיד אפילו את שירתו עצמה לשרות זה, כדי להיות כמשורר מחנך לעמו ולא להשתמט מן המטרה הגדולה של האמנות להשכיל אנשים שנבראו בצלם אלוהים, כפי שעשתה הרומנטיקה. בזה שהוא קשר את החיים עם האמנות. ולבסוף בזה שמן הקשר הפנימי ביותר בין הידיעה והאהבה צמחה ועלתה הצורה העליונה של האנושות ושל השירה; ההומור של קלר, הפיוס החיכני של כל קרע. גוטפריד קלר: לא רומנטיקאי, אבל האיש אשר הגשים את הערגה הרומנטית, ואשר הגיש לנו לבסוף את הפירות הבשלים של הרומנטיקה על גבי מגש של זהב.

זוהי האחדות כפי שהיא מתגלה אצל משורר, ואולם גם הגבור, הפועל פעלים גדולים, לא לשרות אהבת עצמו אלא למען אידיאלים, הנו גאון שבו בא לידי רפוי הקרע.

כל גאון הנו, אפוא, אנדרוגינוס, גבר ואשה בבת אחת, בדרגה גבוהה.

השאלה היא אם יש להמשיך ולכנות אישיות גאונית כזאת בשם של אישיות בה בשעה שהכרת עצמו התמזגה עם הכרת אלוהים. ריכרדה הוך מכנה זאת בשם על־אישיות, ואת העל־אישיות היא מעמידה כנגד טשטוש־האישיות מכוחה של הציביליזציה, וכנגד הסוציאליזם והאמנציפציה. גם היא מטעימה, כפי שעשתה זאת הקדמה במאה הי"ט את כבוש האישיות, אעפי"כ לא למען השויון, אלא למען השלמות, שכן האישיות בעלת האופי המובלט והמיוחד לפי הכרת עצמה, רק חלק אחד, דוקא החלק הגברי של האדם, ואינה אפוא בחינת אחדות. האישיות אינה צריכה להעלם מתוך שויון כללי, אלא להתעלות מעל עצמה למעלת על־אישיות, להעמיד את כוחה הגברי בשרות הרעיון, לאחד את הכרת עצמו עם הכרת אלוהים ובדרך זו להיות מכשיר בידי אלוהים.

מה שכנינו עד עכשו במהלך חייה של ריכרדה הוך בשם טשטוש־האישיות מוטב לכנות באופן נכון יותר בשם על ־אישיות.

העל ־אישיות היא לפי זה האדם האנדרוגינוסי, שבו מתמזגים גבר ואשה, הכרה עצמית עם הכרה אלוהית, הכוח עם האהבה, הרוח עם טבע בדרגה העליונה ביותר.

איך אפשר שיתגלה טפוס אנושי עליון זה? שכן לא כל אדם גאון הוא. הגאונות היא המגמה, אבל איך נראית הדרך? האשה, כך הסבירה ריכרדה הוך, חיבת לבנות בתוכה עצמה את הכוח היוצר הגברי, ואלו הגבר את כוח האהבה הפסיבי והנשי. האשה חיבת ליהפך לאישיות, ואלו הגבר צריך לדעת להקריב את אישיותו. דבר זה מתארע בתוך האהבה שבין הגבר והאשה. מכוחה של האהבה היא לכבוש את הגברות והנשיות כדי ליצור אנשים שלמים. האשה יש בכוחה לשבור את גלוי האנוכיות אשר באישיות הגברית ולהביא את הטבע הנגדי למעלת רוחניות. בכוחו של הגבר הוא לבנות את האשה ולהביאה למעלת אישיות ולהעניק לרוחה היודעת, לאהבתה המבינה את הכוח הפורה והיוצר. האשה מעניקה אולי לגבר את ההכרה האלוהית והגבר לאשה את ההכרה העצמית.

הנה כי כן נתן לנו להבין עכשו את דרכה של ריכרדה הוך ואת מגמתה עד תכלית. זו היתה, כך מצאנו, הדרך מיצירה לראוה ולבסוף להכרה, מטבע אל רוח, מאישיות אל אי־אישיות, מדרום אל צפון, הדרך אשר בה התפתח והשתפר העקרון הנשי והיה טהור יותר ובולט יותר. אבל בה בדרך שנתה ריכרדה הוך גם את טפוס האשה הזה שנצלה את כושר הקליטה הנשי להתבוננות, לידיעה לאהבה ולבינה וקלטה לתוכה את כל התוכן והמהות של הגבר. האשה הצפונית נשאה לאיטלקי. דבר זה כמוהו כסמל חייה וכסמל יצירתה. האשה המתבוננת כבשה במהלך יצירתה דרגה אחרי דרגה את כל החיים, ספגה אותם לתוכה ונתפרנסה עליהם. בלודולף אורסלי היא מתבוננת ורואה בצורת הזכרון הנשי את החיים העליזים, היפים, הגדולים והמאירים, אשר אפילו בתוך הכאב והאבדון הם עומדים ביפים ובאורם. בספורים מ"רחוב הנצחון", שגם הם מספרים שוב מתוך הזכרון היא מתארת את החלק השני של החיים, אשר היו נעולים עד עתה בפני האשה, שהאשה עד עכשיו עצמה את עיניה בפניהם; את הצדדים הליליים של החיים, כלומר את הבדידות, את הפשע, את הזימה, את האכזריות ואת הרצח, את הזוהמה ואת השפלות. היא אינה עושה זאת בצורה גברית נטורליסטית, אלא כאשה, מתוך זהירות ודרכי יופי, ואת אשר אמרה פעם היא עצמה על ספר אחד שלה, אהוב (קליעתו של סילביו פליקו), דבר זה יפה גם לגבי יצירתה זאת; הדבר המזוע, הדבר המכוער הופך מכוח ברק הצבע, הצניעות של הקו, נימת הלשון, – לתופעה יפה. אבל אשה זהירה ומנומסת זו כבשה בדרך זאת, ע"י התבוננות כזאת, את כל מציאות החיים בממשותם. ברומנים ההיסטוריים שלה היא קונה לעצמה את התחום הגברי, את הפעלים ואת הגבורים, את המלחמות ואת המהפכות, את מלכות ההיסטוריה מכוח בינה בדברים והדברים, שהיא, האשה המסורה, מחפשת בהיסטוריה, הם דוקא אישים גבריים; גריבלדי וקונפלונירי, גאוני הפעולות. היא עצמה מודה בהקדמה לספר הריסורגימנטו לשם מה השביעה והעלתה צללים כאלה מהעולם התחתון; היא רצתה לחוש את רוח האישיות שאינו נתן לחקוי ואינו נתן להשמדה, חוש האישיות שהיא מתכונתה. כן, עוד במאה הי"ט, כלומר בימי טשטוש־האישיות, בקשה לתפוש את מהות האישים שנתגלו בתוך זעזועים אלה, שהביאו לידי טשטוש־האישיות, בספרה “אלים ישנים וחדשים, מהפכת המאה הי”ט בגרמניה" כתוב: בהיסטוריה, שהיא יצירת האישים הפועלים באמצעות בני אדם, דומה עלי כי האיש בעל המחשבה האישית והליכות העצמאיות, הדבר החשוב והמענין ביותר, דבר הנשאר חי ועומד ומגלה חיים אעפ"י שהנסבות, שבהן הוא פעל, הפכו להיות אדירים ובלתי מובנים.

הנה כי כן יש להבין כי אשה זו, שהתבוננה, ידעה, הכירה ואהבה, עסקה תמיד רק עם בעלי אופי, בעלי פעולה, גבורים גבריים שעשו את ההיסטוריה. היא בקשה בדרך זו להיות לאדם שלם, ע"י זה שהרכיבה על נשיותה את היסוד הגברי, במובן העמוק ביותר.

משכבשה בדרך זו את כל חומר הגבריות, פנתה שוב האשה הרוחנית המכירה, בסוף דרכה ובדרגת אישיות והכרה, אל בוני ערים ומהם אל יוצרי טבע. המעגל נסגר. גבר ואשה מצויים היו במעלה אחדות עליונה, אנדרוגינוסית של אדם.

הרוצה לחקור את ראשיתה של דרך זו ואת סופה, שהוליכה את האדם מאחדות קדומה ובלתי מודעת לדרגת טבע, דרך הקרע אל מזוג עליון כזה בדרגת ההכרה והאישיות, חיב להעמיד ליד ריכרדה הוך את המשוררת הגדולה שקדמה לה: אנטה פון דרוסטה־הילסהוף, אשר הגשימה במשך המאה הי"ט, בימי הציביליזציה, אותה אחדות קדומה, טבעית, בלתי מודעת ובלתי אישית של אנושות אנדרוגינוסית. גם היא היתה אשה יוצרת. אבל עד מה אטומה ואינסטינקטיבית, עד מה חושנית עומדת זו כנגד רוחניותה הנעלה, הצלולה והמוכרת של ריכרדה הוך, עד מה עממית ובלתי אישית היא על יד אישיות בולטת כזו. כל מה שצומח בשיריה של אנטה צומח כדמות פרח, ואלו כאן צומח מתוך קרקע הכאב של הקרע, מתוך צלילות ההכרה, נעשה ונוצר מכוח האישיות.

אבל אם רוצים לראות את ראשית הדרך הזאת אות סופה, אשר בא מתוך הגעגועים של הכאב הרומנטי בשעת הקרע ואשר הוליך אל האחדות הכלל־אנושית האנדרוגינוסית ואל הגשמתה הסופית, מראשית המאה ועד סופה, עליו להעמיד על יד ריכרדה הוך את האשה הגדולה ביותר מימי הרומנטיקה: קרולינה שלגל. מכל הנשים ודאי שריכרדה הוך אהבה אותה ביותר, שכן היא ראתה מה שהיה אצל קרולינה, זו הילדה של החיים הקדושים, שהיה לה הכשרון להתמסר לחיים בשלמות וללא חלוקה ובכל רגע, שהלכה אחרי לבה ואחרי אהבתה ומצאה את הדרך הנכונה בחוש בטוח של נודד־לילה, וכי לא אבדה אף פעם את כושר ההשתתפות מתוך הכרה בחיי האדם ובחיים בכלל. אעפי"כ, איזה צעד נרחב הוא מקרולינה שלגל ועד ריכרדה הוך, מן ההתחלה של מאת השנים הרומנטיות ועד לסוף־המאה, שהתגבר על הרומנטיקה. זהו הצעד המכריע ביותר. שכן לקרולינה היה הכל חוץ מדבר אחד: כוח היוצר. היה אצלה בטחון האינסטינקט וצלילות ההכרה, כוח החיים והרוח. אבל היא לא היתה יוצרת, לא היתה משוררת, לא היתה בונה דיוקנאות. היא ידעה לכתוב מכתבים כאשר לא ידעה עוד אשה אחת. היא ידעה לקלוע אל הנקודה המרכזית של לב הגבר, אבל חסר היה לה היסוד הגברי של כוח היוצר, שרק בזכותו משתלם הטפוס של הגאון האנדרוגינוסי, כוח היצירה נמנע הימנה. רק ריכרדה הוך השיגה מה שלא השיגה שום אשה לפניה: להעלות את טפוס האשה למדרגת שלמות כל אנושית.