א. דָּבַר

פ"י, קל נהוג רק בינוני1, דֹּבֵר, דֹּבְרִים, דֹּבְרָה, דֹּבְרוֹת, דָּבֻר, דָּבוּר, מקור בכנ' דָּבְרוֹ דָּבְרֶךָ, — הוציא דברים מפיו, אמר לחברו דבר, sprechen; parler; speak:  שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דֹּבֵר באזניכם היום (דבר' ה א).  אך שמע נא הדבר הזה אשר אנכי דֹּבֵר באזניך ובאזני כל העם (ירמ' כח ז).  שמע נא בקול יי' לאשר אני דֹּבֵר אליך וייטב לך (שם לח כ).  וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דֹּבֵר אליו דבר (איוב ב יג).  הבן בדברים אשר אנכי דֹבֵר אליך (דני' י יא). —  וְדֹבֵר לפלוני: וְדֹבֵר שלום לכל זרעו (אסת' י ג). —  ובלי מלת היחס: ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני יי' למלחמה כאשר אדני דֹּבֵר (במד' לב כז).  אני יי' דֹּבֵר צדק מגיד מישרים (ישע' מה יט).  השר שאל והשפט בשלום והגדול דֹּבֵר הות נפשו (מיכ' ז ג).  כן מטה בני יוסף דֹּבְרִים (במד' לו ה).  כן בנות צלפחד דֹּבְרוֹת נתן תתן להם אחזת נחלה (שם כז ז). —  ודֹבֵר על פלוני, אומר דבר בנוגע לפלוני, על אדותיו: כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דֹּבֵר עליהם (ירמ' לב מב). —  ואֶל במקום עַל:  אל תעש את הדבר הזה כי שקר אתה דֹבֵר אל ישמעאל (ירמ' מ יו).  — ועם ה הידיעה:  ותקרא שם יי' הַדֹּבֵר אליה (בראש' יו יג). —  וְהַדֹּבֵר בפלוני, כמו אל פלוני:  ויאמר אלי המלאך הַדֹּבֵר בי אני אראך מה המה אלה (זכר' א ט).  ויען יי' את המלאך הַדֹּבֵר בי דברים טובים (שם יג). —  והַדּבֵר על פלוני בנוגע לפלוני, ביחס אליו:  תאלמנה שפתי שקר הַדֹּבְרוֹת על צדיק עתק (תהל' לא יט).  זאת פעלת שטני מאת יי' וְהַדֹּבְרִים רע על נפשי (שם קט כ). —  ובינוני כמו תֹאר:  שנאו בשער מוכיח וְדֹבֵר תמים יתעבו (עמו' ה י).  הלך צדקות וְדֹבֵר מישרים (ישע' לג יה).  תאבד דֹּבְרֵי כזב (תהל' ה ז).  כי יסכר פי דוֹבְרֵי שקר (שם סג יב). —  ופָעוּל דָּבֻר, מה שאמרו, שיצא מן הפה:  תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דָּבֻר על אפניו (משלי כה יא). —  ואמר המשורר:  כי חברת בימי הנעורים, מליצות נמרצות ושירים, על אופניהם דבורים (עמנ' מחב' יט). —  ומקור דָּבְרְךָ: למען תצדק בְּדָבְרֶךָ2 תזכה בשפטך (תהל' נא ו).

— פִע', דִּבֵּר, דִּבֶּר3, —  כמו הקל, והוא רוב שמושו של פעל זה, דִּבֵּר, דִּבֶּר אֵלָיו, דִּבֶּר לו, דִּבֶּר אִתּוֹ, דִּבֶּר בּוֹ, דִּבֶּר עִמּוֹ:  ויעש כדבר יוסף אשר דִּבֵּר (בראש' מד ב).  שמעו שמים והאזיני ארץ כי יי' דִּבֵּר בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישע' א ב).  כה דִּבֶּר אלי האיש (בראש' כד ל).  וזאת אשר דִּבֶּר להם אביהם (שם מט כח).  דִּבֶּר האיש אדני הארץ אתנו קשות (שם מב ל).  הרק אך במשה דִּבֶּר יי' הלא גם בנו דִּבֵּר (במד' יב ב).  כי היא שמעה את כל אמרי יי' אשר דִּבֶּר עמנו (יהוש' כד כז). —  ובכנ' דִּבְּרוֹ, דִּבֵּר אותו, את הדבר: אשר ידבר הנביא בשם יי' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דִּבְּרוֹ יי' בזדון דִּבְּרוֹ הנביא לא תגור ממנו (דבר' יח כב).  וַיְדַבְּרֵם באזני יי' (ש"א ח כא). לא אכל עד אם דִּבַּרְתִּי דברי (בראש' כד לג).  וְדִבַּרְתִּי אתך מעל הכפרת (שמות כה כב).  וירדתי וְדִבַּרְתִּי עמך שם (במד' יא יז).  כן תעשה כאשר דִּבַּרְתָּ (בראש' יח ה).  ובאת אל המלך וְדִבַּרְתְּ אליו כדבר הזה (ש"ב יד ג). —  ועם סימן הנקבה הקדום לנכחית, דִּבַּרְתִּי כמו דִּבַּרְתְּ: הנה דברתי4 ותעשי הרעות (ירמ' ג ה).  ואחרי כן דִּבְּרוּ אחיו אתו (בראש' מה יה).  שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דִּבְּרוּ אליך היטיבו כל אשר דִּבֵּרוּ (דבר' ה כה).  הלא זה הדבר אשר דִּבַּרְנוּ אליך במצרים לאמר חדל ממנו (שמות יד יב).  גם בקרכם קחו כאשר דִּבַּרְתֶּם ולכו (שם יב לב).  אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אֲדַבֵּר (שם כג כב).  בחלום אֲדַבֵּר בו (במד' יב ו).  פה אל פה אֲדַבֵּר בו (שם ח).  עמד על רגליך וַאֲדַבֵּר אתך (יחזק' ב א).  וָאֲדַבֵּר אליכם ולא שמעתם (דבר' א מג).  אֲדַַבְּרָה נא אל המלך (ש"ב יד יה).  אֲדַַבְּרָה בצר רוחי (איוב ז יא).  אל נא יחר לאדני וַאֲדַַבְּרָה אך הפעם (בראש' יו לב).  ואפתח פי וַאֲדַַבְּרָה ואמרה אל העמד לנגדי (דני' י יו).  גם אנכי ככם אֲדַבֵּרָה לו יש נפשכם תחת נפשי (איוב יו ד).  אל נא יחר לאדני וַאֲדַבֵּרָה (בראש' יח ל).  האזינו השמים וַאֲדַבֵּרָה ותשמע הארץ אמרי פי (דבר' לב א).  פן תְּדַבֵּר עם יעקב מטוב עד רע (בראש' לא כד).  למה תאמר יעקב וּתְדַבֵּר ישראל (ישע' מ כז).  וַתְּדַבֵּר אלי כזבים (שופט' יו י). ושפלת מארץ תְּדַבֵּרִי ומעפר תשח אמרתך (ישע' כט ד).  למה יְדַבֵּר אדני כדברים האלה (בראש' מד ז).  יְדַבֶּר נא עבדך דבר (שם יח).  וַיְדַבֵּר חמור אתם לאמר (שם לד ח).  ולשונו תְּדַבֵּר משפט (תהל' לז ל).  תְּדַבֶּר נא שפחתך אל אדני המלך דבר (ש"ב יד יב).  וּתְדַבֶּר נא אמתך (ש"א כה כד).  וַתְּדַבֵּר אליו כדברים האלה (בראש' לט יז).  מה נְדַבֵּר ומה נצטדק (שם מד יו).  אל תרבו תְדַבְּרוּ גבהה (ש"א ב ג). כדבר הזה תְּדַבְּרוּן אל עשו (בראש' לב כ).  האמנם אלם צדק תְּדַבֵּרוּן (תהל' נח ב).  ושמעת מה יְדַבֵּרוּ (שופט' ז יא).  אל תאמן בם כי יְדַבְּרוּ אליך טובות (ירמ' יב ו).  ימיקו וִידַבְּרוּ ברע (תהל' עג ח).  ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וַיְדַבֵּרוּ (בראש' לד יג).  ויבא חמור ושכם בנו אל שער עירם וַיְדַבְּרוּ אל אנשי עירם לאמר (שם כ).  אם תְּדַבֵּרְנָה שפתי עולה (איוב כז ד).  וַתְּדַבֵּרְנָה הנצבות עליה (ש"א ד כ). —  ובינ': מה אדני מְדַבֵּר אל עבדו (יהוש' ה יד).  עוד זה מְדַבֵּר וזה בא (איוב א יו).  כי פי הַמְדַבֵּר אליכם (בראש' מה יב).  הנה עודך מְדַבֶּרֶת שם עם המלך ואני אבוא אחריך (מ"א א יד).  עוד הם מְדַבְּרִים ואני אשמע (ישע' סה כד).  חמש ערים בארץ מצרים מְדַבְּרוֹת שפת כנען (שם יט יח). —  מְדַבֵּר, ש"ז, עי' מְדַבֵּר. —  ומקור: לא נוכל דַבֵּר אליך רע או טוב (בראש' כד נ).  הלכים הלוך וְדַבֵּר (מ"ב ב יא).  למדו לשונם דַבֶּר שקר (ירמ' ט ד).  שלח אצבע וְדַבֶּר און (ישע' נח ט).  ורבקה שמעת בְּדַבֵּר יצחק אל עשו בנו (בראש' כז ה).  וּבְדַבֵּר אביון משפט (ישע' לב ז).  ויהי כְּדַבֵּר אהרן אל כל עדת בני ישראל (שמות יו י).  הנה נא הואלתי לְדַבֵּר אל אדני (בראש' יח כז).  כאשר כלה לְדַבֵּר אל אברהם (שם לג).  השמר לך מִדַּבֵּר עם יעקב (שם לא כט).  ויכל משה מִדַּבֵּר אתם (שמות לד לג).  הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דַבְּרִי בו זכר אזכרנו עוד (ירמ' לא כ).  בעבור ישמע העם בְּדַבְּרִי עמך (שמות יט ט).  וּבְדַבְּרִי אותך אפתח את פיך (יחזק' ג כז).  לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דַּבֶּרְךָ אל עבדך (שמות ד י).  כי קרן עור פניו בְּדַבְּרוֹ אתו (שם לד כט).  אז רפתה רוחם מעליו בְּדַבְּרוֹ הדבר הזה (שופט' ח ג). —  ודַבְּרוֹ, דַּבֵּר אתו:  ולא יכלו (אחי יוסף) דַּבְּרוֹ לשלם (בראש' לז ד).  ויהי כְּדַבְּרָהּ אל יוסף יום יום שם לט י).  יען דַּבֶּרְכֶם את הדבר הזה (ירמ' ה יד).  וישמע יי' את קול דבריכם בְּדַבֶּרְכֶם אלי (דבר' ה כה).  עבדו את יי' כְּדַבֶּרְכֶם (שמות יב לא).  ויבך יוסף בְּדַבְּרָם אליו (בראש' נ יז). —  וצווי:  ויאמר דַבֵּר (בראש' כד לג).  בא דַבֵּר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו (שמות ו יא).  ויאמר שמואל דַבֵּר כי שמע עבדך (ש"א ג י).  דַבֶּר נא אל עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו (ישע' לו יא).  ויאמר דַּבֵּרִי (ש"ב יד יב).  עורי עורי דַּבְּרִי שיר (שופט' ה יב).  דַבְּרוּ נא באזני פרעה (בראש' נ ד).  דַבְּרוּ איכה נהיתה הרעה הזאת (שופט' כ ד).  עצו וְדַבֵּרוּ (שם יט ל). — דִּבֶּר עַל פלוני, דבר טוב או רע אדותיו:  כי יי' דִּבֶּר טוב על ישראל (במד' י כט).  והנביא ההוא (שהסית לעבודת אלהים אחרים) וכו' יומת כי דִבֶּר סרה על יי' אלהיכם (דבר' יג ו).  והיה כי יעשה יי' לאדני ככל אשר דִּבֶּר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל (ש"א כה ל).  ויי' דִּבֶּר עליך רעה (מ"א כב כג).  ויי' צבאות הנוטע אותך דִּבֶּר עליך רעה (ירמ' יא יז).  זכר עמדי לפניך לְדַבֵּר עליהם טובה להשיב את חמתך מהם (שם יח כ).  הנני מבי אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דִּבַּרְתִּי עליה ( שם יט יה).  וינחם יי' אל הרעה אשר דִּבֶּר עליהם (שם כו יט). —  דִּבֶּר מִשְׁפָּטִים עם פלוני, התוכח עמו, קבל והתרעם עליו:  צדיק אתה יי' כי אריב אליך אך מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אותך מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בגדי בגד (ירמ' יב א). —  ודִבֶּר אתו קשות, גזר עליו דין קשה:  ויעלהו (את צדקיהו) אל נבוכדנאצר מלך בבל רבלתה בארץ חמת וַיְדַבֵּר אתו מִשְׁפָּטִים וישחט מלך בבל את בני צדקיהו (שם לט ה-ו).  עתה גם אני אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אותם הנה כעננים יעלה וכסופה מרכבותיו (שם ד יב-יג). — וגם ביחיד: וַיְדַבְּרוּ אתו (את צדקיהו המלך) משְׁפָּט (מ"ב כה י). —  דִּבֶּר בְּאִשָׁה, דבר לה שתתרצה להיות לו לאשה:  וישלח דוד וַיְדַבֵּר באביגיל לקחתה לו לאשה (ש"א כה לט).  שלח רבי לדבר באשתו (של ר"א שתנשא לו). שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול (ב"מ פד:).  ואם דבר אדם באשה מניקה לא יתיחד עמה עד עשרים וארבעה חדשים (רב יהודאי גאון, הלכ' קצוב', גיטין).  דִבֵּר על לב פלוני, דבר לו דברי רצון, דברי אהבה וחבה, דברי נחמה, פתה אותו:  ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנער וַיְדַבֵּר על לב הנער (בראש' לד ג).  ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וַיְדַבֵּר על לבם (שם נ כא).  ויקם אישה וילך אחריה לְּדַבֵּר על לבה להשיבו (שופט' יט ג).  ותאמר (רות אל בעז) אמצא חן בעיניך אדני כי נחמתני וכי דִבַּרְתָּ על לֵב שפחתך (רות ב יג). לכן הנה אנכי מפתיה והלכתיה המדבר וְדִבַּרְתִּי על לבה ונתתי לה את כרמיה משם (הוש' ב יו-יז).  ועתה קום צא וְדַבֵּר על לב עבדיך (לאמור להם שאינו קוצף עליהם בשביל מות אבשלום) (ש"ב יט ח).  נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דַּבְּרוּ על לב ירושלם וקראו אליה כי מלאה צבאה (ישע' מ א-ב).  וַיְדַבֵּר יחזקיהו על לב כל הלוים המשכילים שכל טוב ליי' ויאכלו את המועד שבעת הימים מזבחים זבחי שלמים ומתודים ליי' אלהי אבותיהם (דהי"ב ל כב). —  וְדִבֶּר אֶל לב עצמו, עַל לב עצמו, חשב בדעתו, דבר בלחש:  אני טרם אכלה לְדַבֵּר אֶל לבי והנה רבקה יצאת (בראש' כד מה).  וחנה היא מְדַבֶּרֶת עַל לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע (ש"א א יג). —  וכמו"כ בְּלִבּוֹ, עִם לִבּוֹ:  דִבַּרְתִּי אני עִם לִבִּי לאמר אני הנה הגדלתי והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלם (קהל' א יו).  וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שגם זה הבל (שם ב יה). —  דִבֶּר בִּפְלוֹנִי, דבר אדותיו לטובה או לרעה:  וַתְּדַבֵּר מרים ואהרן במשה על אדות האשה הכשית אשר לקח (במד' יב א).  ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דִבַּרְנוּ ביי' ובך (שם כא ז).  ואני אֲדַבֵּר בך אל אבי וראיתי מה והגדתי לך (ש"א יט ג).  וַיְדַבֵּר יהונתן בדוד טוב אל שאול אביו (שם ד).  גם עוילים מאסו בי אקומה וַיְדַבְּרוּ בי (איוב יט יח).  תשב באחיך תְדַבֵּר בבן אמך תתן דפי (תהל' נ כ).  וַיְדַבְּרוּ באלהים אמרו היוכל אל לערך שלחן במדבר (שם עח יט). —  *דִבֶּר בשיר, שר: ובן לוי שהוא שומע את קולה (של המגרפה) יודע שאחיו הלוים נכנסים לדבר בשיר (תמיד ה ז). —  ונהגו הסופרים לאמר גם דבר מן פלוני, מפלוני, במשמ' דבר על אדות פלוני:  אבדו מכם בעת שדברתם מפלוני ופלוני (חו"ה, הכניעה ז).  ושממנו דבר המשורר וכו' (ר"י אברבנל, בראש' א). —  °דִּבֶּר בפתח ובקמץ, ר"ל באופן ברור, שאין מקום לטעות בו, עי' פתח.

—  נִפע', נִדְבַּר, נִדְבְּרוּ, —  דברו יחד, דברו זה עם זה:  ואתה בן אדם בני עמך הַנִּדְבָּרִים בך אצל הקירות ובפתחי הבתים ודבר חד את אחד (יחזק' לג ל).  אז נִדְבְּרוּ יראי יי' איש אל רעהו (מלא' ג יו).  חזקו עלי דבריכם אמר יי' ואמרתם מה נִדְבַּרְנוּ עליך (שם יג).  גם ישבו שרים בי נִדְבָּרוּ עבדך ישיח בחקיך (תהל' קיט כג).  וכן בחמשה עשר בניסן נידבר עם אברהם אבינו בין הבתרים (סעו"ר ה).  דן אנכי מן הנביאים שנדבר עמהם בחוצה לארץ אעפ"י שנדבר עמהם בחו"ל לא נדבר עמהם אלא בזכות אבות (מכי' בוא, פתי').  ומפני מה לא נדבר עמו (עם משה) תוך הכרך מפני שהיתה מלאה שיקוצים וגילולים (שם).  זה משה שנדבר עמו בדיבור ובחזון (ילק' תהל', רמז תתס).  למלך היושב בהיכלו בא מצורע וטמא להיות נדבר עמו המלך יוצא לקראתו חוצה וכו' הוצרך להיות נדבר עם אוהבו ואשתו הכניסן להיכלו (פענח רזא, ויקר'). —  ובמשמ' °הדבר שדברו:  ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כלם (רש"י ויקר' כ ה).

 — פֻע', דֻּבַּר, דֻּבַּר באשה, השתדכו אליה, דברו בה לבקשה לאשה:  מה נעשה לאחותנו ביום שֶׁיְּדֻבַּר בה (שה"ש ח ח). —  ובכלל לדבר אדותיו:  נכבדות מְדֻבַּר בך עיר האלהים (תהל' פז ג). —  °דֻּבַּר ביניהם, שדברו זה עם זה:  ונעשה שטר שיתוף בינם זמן מוגבל מוכן דובר בינם לבינם מבלי כתב (שו"ת מהר"י קולון קיח). —  קוים מְדֻבָּרִים, בחכמת התשברת:  קוים נבדלים באופן שאי אפשר שנגביל ערכם זה אל זה קוים מדוברים וקוים בלתי מדוברים (מו"נ א עג), ועי' קו. —  אשה מְדֻבֶּרֶת, משֻדכת:  תהיה האשה הַמְדֻבֶּרֶת בי צעירה בשנים (מא"ג, קרית ספר, נו).

—  הִתפ', מִדַּבֵּר במקום מִתְדַּבֵּר:  ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מִדַּבֵּר5 אליו מעל הכפרת במד' ז פט.  ותבא בי רוח כאשר דבר אלי ותעמדני על רגלי ואשמע את מִדַּבֵּר יחזק' ב ב.  ואשמע מִדַּבֵּר אלי מהבית ואיש היה עומד אצלי שם מג ו.  ולפי שֶׁנִּדַּבֵּר עם אברהם וזולתו על ידי המלאך ולא באש נגלה להם תשו' דונש על רסע"ג 152. —  ונהגו קצת הסופרים מהאשכנזים הקוראים ת רפויה כמו ס לכתב מתדבר:  הילכך אמתין לך לראות מה שתשיב על אלו קודם ואח"כ נוכל להתדבר להלן עוד אגרות חכמה, מודע לבינה ד.

— הִפע', °הִדְבִּיר, —  הִדְבִּיר מלה מן המלים במשמעה מן המשמעות, ר"ל החליט כי זו משמעת המלה: ומדביר אני את הנשיקה קרוב אל אופן תשוקה שכל טוב, בראש' כט יא.  ולבי רחש להדבירו על אופן צידה   שם כה כז.  ועקב לא שמעתי הנכונה מפי אבי ורבי לכן אמרתי בגימגום כי יכולתי להדבירה אל אופן כסוי אבן בוחן, ערך כפר.  כל מלה אשר יכול הפשטן לפשטה מכח המקרא ולהדבירה על אופן מלי המקרא אין לו רשות לפשטה מן המשנה בלבד זולתי בדומה למלי המקרא שם 110.  אחל להדביר אותות השירות על אופנימו שם 112.

אֹב, מדבר מהבטן. — אִלֵּם, מי שאינו יכול לדבר. — °אִלְמוּת. — אֹמֶר, אָמַר, אִמְרָה, מאמר, וכו'. — אֲרֶשֶׁת שפתים.

*גִּמְגֵּם בלשונו.

דִּבֵּב. — °דֶּבֶב. — °דְּבָרִי, נפש דְּבָרִית. — *דַּבְּרָן, *דַּבְּרָנִית. — דַּבְּרָנוּת. — °דַּבְּרָנִי. — *דוּמָה, דומת העיר. — דמם, לא דבר.

 

*הֲבָרָה, קול הברה. — הֶגֶה. — הִגִּיד. — °הֲלָצָה, חכמת ההלצה.  הדבור היפה. —  הפיק.

*וִכּוּחַהתוכח.

חרש, החריש. — חוה.

לחש, לחש באזני פלוני, דבר לו בלחש שלא ישמעו זולתו. *לִמְלֵם, מלמלם. — *לעז, הוציא לעז על פלוני, ספר רעות עליו. — °לָשׁוֹן, וכו', עי' זה הערך.

*מוצא, חמשה מוצאי הדבור, הגרון והחך וכו' . — *מחוג, דבר במחוג, בתנועות האצבעות. — מליץ, מליץ טוב, מי שמדבר טובות על חבירו, ומי שיודע לדבר במליצה. — מְלִיצָה, דברי חידה, שיר של שנינה, וכמו"כ °דברים מסדרים יפה, בלשון צחה, בשיר. — מִלֵּל, כמו דִּבֵּר. — °מֶלֶל. — §מִנְאָם, דברים שאדם מדבר לפני קהל עם, על ענין המענינים. — מָשָׁל.

 

°נָאַם, דִּבֵּר, נשא נאום. — נבע, הִבִּיעַ, כמו דבר, הגה. — נוּם, *נמתי, *נומיתי כמו דברתי.

*סָח, דִּבֵּר, ספר. — *סנט, סנט אחריו, דבר רעות על איש. — סרה, דבר סרה בפלוני.

פֶּה, פי המדבר אליכם. — *פִּטְפֵּט, דבר *פטפוטי מלים. פָּצָה פּיו, פתח פיו לדבר. — פִּתְגָּם, דבור.

צחות, דבר צחות, בלשון צחה.

קוֹל, נתן קול. — קִלֵּל, דבר קְלָלוֹת, דברים קשים רעים. — קרא בגרון.

רִטֵּן, דבר בתנועות שפתים, בלחש, דברים לא מובנים. — רִנֵּן, רננו אחריו, דברו עליו רעה.

 

שָׂח, כמו סָח. — *שִׂיחָה. — שעה, השתעה, נדבר עם אדם על דבר. — שָׁתַק, השתיק, שתיקה וכו'.



1 אך סברו קצת המדקדקים שרשאים אנו להשתמש בקל גם בעתיד: כיון שמצאת דובר ודבור יכול אתה לעשות ממנו אדבור ידבור תדבור וכו' (קונט' הדקדוק).

2 בקצת ספרים בִּדְבָרֶיךָ.

3 במקום דִּבֵּר, נשתנה עפ"י הנטיה של הלשון העברית בהפסק לתנועת פתח קטן, ולא בהפסק הוסיפו עוד לאמר דִּבֵּר כמו שִׁבֵּר.  אך בזמן יותר מאוחר גברה תנועת הפתח הקטן, השבר, בעין הפעל שלא בהפסק בשלשת הפעלים דּבּר, כּפּר, כּבּס, ונקדו את עיניהם בסגול שהוא סימן של פתח קטן, של שבר מזמן מאוחר.  ולא נתבררה סבת התגברות תנועה זו דוקא בשלשת הפעלים האלה ומדוע עוד הוסיפו לאמר שִׁבֵּר ולא שִׁבֶּר, ועי' כִּבֵּס, כִּפֵּר, שִׁבֵּר.

4 כך הכתיב והוא סי' הנקבה לנכחית הקדום, והקריא: דִבַּרְתְּ.

5 אמר ריב"ג:  עקרו מתדבר והובלע התו בלמד.  ע"כ.  והנה אעפ"י שבעצם הסגנון אין דבר מכריח לאמר הקול מתדבר ולא מְדַבֵּר ואפשר שבאמת זה כדעת קצת החדשים נקוד מלאכותי לכונה מה שנקדו המנקדים ובחיי הלשון לא אמרו כלל מִדַּבֵּר, מ"מ כבר הנהיגו הסופרים שמוש התפעל זה בספרות.